מי היתה מתילדה מקנוסה – המלכה ללא כתר, בת בריתו של האפיפיור, ומי שסייעה לקדם רפורמה בכנסייה ולהוריד את הקיסר על ברכיו? זהו סיפורה אחת השליטות המיתולוגיות באיטליה, ובין הנשים החשובות בימי הביניים באירופה
מתילדה מקנוסה, הידועה גם בשם מתילדה מטוסקנה, היא דמות הנהנית גם היום ממעמד מיתולוגי מאיטליה. היא שיחקה תפקיד מפתח באחד העימותים הפוליטיים והדתיים החשובים ביותר בתולדות היבשת (ההליכה לקנוסה), ואמונתה הדתית והבריתות שכרתה במלחמה בין הקיסר לאפיפיור השפיעו על דורות. אך מי היתה מתילדה מקנוסה?
מתילדה מקנוסה נולדה בשנת 1046 בעיר מנטובה , בת לשושלת אטון (Atoni) בעלת שורשים לונגוברדים. לרוב כונו בני השושלת בפשטות "קנוסה" על שם הפיאודיום שעליו משלו. שושלת אטון הייתה משפחה מיוחסת מאד, עם קשרים למשפחות האצולה החזקות ביותר ביבשת, והם נודעו כמושלי דוכסות טושה (Tuscia, המוכרת גם כ-"דוכסות לוקה", על שם עיר הבירה של הדוכסות) – דוכסות שנוצרה בשנת 574 בעקבות הפלישה הלונגוברדית לאיטליה וכללה את רוב שטחי טוסקנה וחלקים מלאציו (בעיקר האזור שסביב העיר ויטרבו). במאה השמינית, תחת השלטון הקרולינגי, הפכה הדוכסות למרקיזות טוסקנה, שהיוותה חלק ממלכת איטליה המוקדמת.
אביה של מתילדה מקנוסה היה בוניפאציוס השלישי, שליט (מרגרייב) טוסקנה ואחד מהנסיכים החשובים ביותר באירופה, שמשל בין היתר על הערים ברשה, ורונה, פירנצה, לוקה, פיזה, מודנה (מרכז כוחה של המשפחה), ועוד. אמה, באטריצ'ה מלוריין, היתה בת לאחת ממשפחות האצולה היוקרתיות באירופה.
מתילדה ובאטריצ'ה נגד הקיסר
למרות קשרי הדם בין בני קנוסה לקיסר, מערכת היחסים ביניהם היתה מאז ומתמיד מתוחה מאד. לאחר שאביה של מתילדה נהרג במהלך מסע ציד (בנסיבות לא טבעיות במיוחד – חץ מורעל פילח את גרונו), ולאחר שגם שני אחיה נרצחו, נותרו מתילדה ואמה לבדן. על מנת להבטיח ולעגן את מעמדן החליטה אמה של מתילדה, באטריצ'ה, לבצע מהלך פוליטי חד: היא התחתנה עם גופרדו, בן דוד רחוק משושלת לוריין, וקיוותה להיכנס להריון במהירות וללדת יורש זכר. עם זאת, שתי בעיות העיבו על התוכנית. הראשונה היתה שהקיסר היינריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (וקרוב משפחה רחוק), לא היה מרוצה מהשידוך וממשמעותיותיו הפוליטיות וזמן קצר לאחר החתונה ירד עם צבאו לטוסקנה, סילק את החתן המיועד, וכלא את באטירצ'ה ומתילדה באחד מארמונותיו.
הבעיה השנייה הייתה הקרבה המשפחתית בין באטריצ'ה לבעלה המיועד. אמנם, עם מותו של היינריך השלישי שוחררו באטריצ'ה ומתילדה מקנוסה מכלאן ובאטריצ'ה התאחדה מחדש עם גופרדו, אך מכיוון שבעלה החדש היה גם בן דודה, אסר עליהם האפיפיור להתייחד. איך, אם כן, תבטיח באטריצ'ה יורש לשושלת? הפתרון נמצא במהירות: חוזה הנישואין בין באטריצ'ה לגופרדו כלל סעיף מיוחד: בנו של גופרדו, שנקרא גופרדו גם הוא, ישא לאישה את בתה של באטריצ'ה – מתילדה מקנוסה. וכך היה.
בדצמבר 1069 התחתנה מתילדה בת השמונה (!) עם גופרדו הבן, ושלוש שנים מאוחר יותר נולדה בתם הבכורה. אך התינוקת נפטרה ימים ספורים לאחר הלידה, ומתילדה שבורת הלב החליטה לשוב לאיטליה.
עם שובה היא ניהלה ביחד עם אמה את השטחים והנכסים הרבים שתחת בית קנוסה, תוך ניצול החולשה הזמנית בבית הקיסר: היינריך השלישי נפטר, ואילו בנו, היינריך הרביעי, היה עדיין קטין ולא היווה מכשול פוליטי ממשי.
מתילדה תופסת את השלטון
לאחר שנפטרה באטריצ'ה מקנוסה (וכמיטב המסורת המשפחתית גם בעלה, גופרדו, הסתלק מהעולם בנסיבות מסתוריות...) הפכה מתילדה מקנוסה לשליטה יחידה, שמשלה במשך 30 שנה על פני שטח עצום: מוויטרבו ועד אגם גארדה. לא פלא שרבים הגדירו אותה כמלכה ללא כתר.
כשליטה ניהלה מתילדה מערכת יחסים קרובה ביותר עם האפיפיור, בדומה לאמה ולאבותיה. למעשה, השילוב בין אמונה דתית עמוקה ואינטרסים פוליטיים חופפים הפך אותה לאחת מבעלות הברית החשובות של האפיפיור.
הרפורמה הגרגוריאנית – הדרמה שטלטלה את אירופה ושינתה לנצח את היבשת
שורשיו של הסכסוך הדרמטי שהגיע לפיצוץ במאה ה-11 היו למעשה מוקדמים בהרבה: עם שקיעתה של השושלת הקרולינגית, הצטמצמם בפועל כוחו של השליט היחיד באירופה ועלה כוחם של שליטים מקומיים. הקיסר תכנן לשמר את כוחו בין היתר באמצעות כך שישפיע על מינויים של אנשי הדת במנזרים ובכנסיות שבשטחו. במקביל, משנה לשנה התחזקה הביקורת על השחיתות שפשתה בכנסיה, והתרבו הקולות שקראו לפעולה נחרצת נגד המינויים המושחתים ונגד מנהגם של כמרים מסוימים להתחתן. המאבק בין הסמכות הדתית לפוליטית יצר מצב ובו בישופים רבים היו אמנם היו טכנית חלק מהממסד הכנסייתי (ודיברו בשם האל), אך בפועל ייצגו אינטרסים פוליטיים מקומיים.
בשנת 1073 עלה לכס האפיפיור גרגוריוס השביעי, שתמך באופן נלהב ברפורמת האינווסטיטורה (זכות המינוי של בישופים) עוד מימיו כנזיר במנזר בקלוני. בשנת 1075 הוא פרסם את התכתיב האפיפיורי, ובו קבע כי לאפיפיור עליונות מוחלטת ביחס לשליטיה החילונים של אירופה כולל הקיסר. הוא דרש סמכויות בלתי מוגבלות, כנציגו של ישו עלי אדמות, כולל הזכות להדיח קיסרים, ומעמד עליון לכל סמכות שיפוטית אחרת. במקביל ניהל גרגוריוס השביעי מאבק נגד השחיתות בכנסייה, על מנת לקבע את מעמדה העליון מבחינה מוסרית.
ההתנגשות היתה בלתי נמנעת, ואף אחד מהצדדים לא תכנן לוותר. לאחר שהקיסר היינריך הרביעי התערב בבחירת בישוף מילאנו המאבק החריף והגיע לפיצוץ בשנת 1076 כאשר הקיסר כינס ועדה בוורנס שהורכבה מאנשי כנסיה שהתנגדו לרפורמה, והכריז רשמית שהאפיפיור גרגוריוס איננו אפיפיור חוקי. אך הקיסר העריך יתר על המידה את הכוח שצבר, ולא ציפה אולי לעוצמת תגובתו של האפיפיור, שנקט בצעד קיצוני: הוא הוציא כתב חרם על הקיסר והכריז שהווסאלים שסרו למרותו של הקיסר לא מחוייבים יותר לשמור על נאמנות כלפיו.
הקיסר מגיע לטירת קנוסה
הקיסר אמנם הדיח את האפיפיור, אך בפועל לא היה לו את הכוח הפוליטי או הצבאי לכפות את המהלך בפועל (ובוודאי שלא לשכנע את שחקני המפתח ביבשת שהוא רשאי להדיח את האפיפיור). אצילים שהתנגדו לקיסר ניצלו את ההזדמנות והחלו לקדם מרידה נגד הקיסר, והשתמשו בסכסוף מול האפיפיור כעילה למאבק.
בסוף שנת 1076 החל האפיפיור לעשות את דרכו לעבר גרמניה, לאחר שמספר אצילים המתנגדים לקיסר הזמינו אותו על מנת שישמש כבורר בסכסוך בין הקיסר לבינם. המסע היה ארוך, ובדרך עצר האפיפיור למנוחה בטירת קנוסה אצל ידידתו ובת בריתו הקרובה, מתילדה מקנוסה. מסעו צפונה של האפיפיור הבהיר לקיסר את גודל התסבוכת הפוליטית שאליה נקלע, ושאם הלה יגיע בתמיכת האצילים, שלטונו יהיה בסכנה. הוא ניסה לנהל משא ומתן אך האפיפיור דחה את בקשתו ולכן קיבל הקיסר החלטה אסטרטגית: על מנת שלא לאבד את שלטונו, הוא החליט לרדת דרומה לאיטליה, להתייצב בטירת קנוסה ולבקש מחילה.
כך, טירת קנוסה, בעומק ההרים האפניניים במחוז אמיליה רומניה, שימשה כתפאורה לאחד המפגשים הדרמטיים בימי הביניים.
כאשר הגיע הקיסר לטירה, סירב האפיפיור לפגוש אותו. לתדהמת כולם חיכה הקיסר במשך שלושה ימים, מושפל, בחורף המושלג, מחוץ לטירה עד שהאפיפיור יואיל לקבל את פניו. בתאריך ה-25 בינואר 1077 כרע הקיסר ברך בפני האפיפיור, קיבל את מחילתו, והחרם הוסר. מהאירוע הדרמטי הזה נולד הביטוי (בו השתמש ביסמארק) – "ללכת לקנוסה" כסמל לכניעה והשפלה.
האפיפיור נחטף
אך לא היה זה סופו של הסיפור.
האצילים שהזמינו את האפיפיור זעמו על כך שמחל לקיסר ללא תיאום איתם, וחיבל בכך במאמציהם להדיח את אויבם (כמובן שהרפורמה הדתית עצמה לא היתה בראש מעייניהם). בתגובה הם פנו לכיוון חדש, ובחרו לעצמם מלך אלטרנטיבי – רודולף משווביה, שהיה גיסו של היינריך. הסכסוכים בין הצדדים התעצמו, ובשנת 1080 התערב האפיפיור בשנית. למרות שמחל בזמנו להיינריך, גם הפעם תמך האפיפיור באוייביו של היינריך ובקיסר האלטרנטיבי – רודולף משווביה. בתגובה הדיח היינריך את האפיפיור, הכתיר במקומו את האנטי-אפיפיור קלמנס השלישי (לשעבר ארכיבישוף ראוונה), והפעם למד משגיאות העבר וגיבה את החלטתו במהלך צבאי – הוא פלש לאיטליה כדי לכפות את רצונו. בתום ארבע שנות קרבות הוא הגיע לרומא והכתיר את קלמנס השלישי באופן רשמי כאפיפיור. מיד לאחר מכן הוכתר הוא עצמו כקיסר בהכתרה אימפריאלית (שרק האפיפיור יכול היה לבצע).
האפיפיור גרגוריוס השלישי פנה לעזרתם של בני בריתו הנורמנים, אך במקום לסייע לו הם פלשו לרומא, בזזו אותה, וחטפו אותו. את שנותיו האחרונות העביר האפיפיור בגלות, וכמה שנים מאוחר יותר הוא נפטר בסלרנו, חלש ובודד. הסכסוך סביב שאלת האינווסטיטורה נמשך משך מספר שנים לאחר מכן, אך בסופו של דבר הצליחה הרפורמה האפיפיורית, שזכתה לתמיכה הולכת וגוברת, ולאחר קרבות ומשא ומתן נחתם קונקורדט וורמס ובו נקבע בין היתר שהאינווסטירטורה היא פריבילגיה כנסייתית. מעמדה של האפיפיורות נותר חזק ביותר עד סוף ימי הביניים, מה שאפשר לכנסייה להיאבק באלימות בכל דבר שהתנגדה לו, לארגן את מסעות הצלב, ואף להקים את האינקוויזיציה. במובנים רבים המצב נותר על כנו עד לרפורמציה הפרוטסטנטית שטלטלה מחדש את יחסי הכוחות בין השליטים הפוליטיים לראשי הכנסייה.
סופה של מתילדה מקנוסה
היחסים המתוחים בין מתילדה מקנוסה לקיסר נמשכו גם לאחר האירוע המכונן שבו הקיסר נכנע בפני האפיפיור. מתילדה נותרה בת ברית נאמנה של האפיפיור, וכאשר היא החליטה להעניק בשנת 1079 את אדמותיה לכנסייה, ירד הקיסר דרומה בליווי צבא גדול, בניסיון לכבוש את האדמות מחדש. המלחמות בין השניים נמשכו גם בשנות השמונים של המאה ה-11, אז הביס צבאה של מתילדה את הצבא הקיסרי בקרב סורברה המיתולגי (Sorbara) בשנת 1084. באותה הזדמנות היתה זו מתילדה עצמה שהובילה בשדה הקרב את הכוחות שתמכו באפיפיור.
ארבע שנים מאוחר יותר החליט היינריך הרביעי לנסות שוב את מזלו ולרדת שוב לאיטליה עם צבא חזק. בתגובה החליטה מתילדה בת ה- 43 לבצר את מעמדה הפוליטי בדרך דומה לזו שבה נקטה אמה, 35 שנה קודם לכן. היא התחתנה עם בן לשושלת חזקה – גואלפו מבאוויירה, בן ה-16, במהלך שנועד לחזק את כוחה הפוליטי והצבאי נגד הקיסר. אך התוכנית נכשלה שכן הדוכס הצעיר והמבוהל סירב לממש את הנישואין. במשך שלושה לילות הסתגר הדוכס הצעיר בחדרו, גם לאחר שמתילדה מקנוסה הורתה למשרתיה לשאת אותה אליו עירומה, על גבי מגש שנבנה במיוחד. מכיוון שהוא עמד בסירובו גירשה אותו מתילדה מהארמון באיומי מוות. לאחר שש שנים של הליכים, בוטלו הנישואים באופן רשמי.
בשנת 1090 החליט הקיסר להדרים שוב, בניסיון להביס סופית את כוחות האפיפיור ותומכיו (ובראשם מתילדה מקנוסה). הצבא שעמד לרשותה של מתילה היה קטן משמעותית מצבא הקיסר, ומעשה בגידה של תושבי מנטובה כמעט עלה לה בהפסד, אך מה שהציל אותה בסופו של דבר היה מערכת הביצורים האדירה שבנתה שושלת קנוסה לאורך האפנינים, בלב אזור הררי ומסוכן, שהתגלה כבלתי אפשרי לכיבוש.
כשלונו של הקיסר להביס את כוחות קנוסה, שוב, שימש כאמתלה לערים כמו מילאנו וקרמונה, כדי להכריז על תמיכתן במתילדה. כך, ב-1093, הוכתר בנו השני של הקיסר (ולא הבן הבכור, כמקובל) למלך איטליה, בתמיכת האפיפיור, ואילו מתילדה מקנוסה הוכרזה כמשנה למלך.
אך נצחונה היה קצר מועד. היינריך הרביעי אמנם נפטר מובס בשנת 1106, אך בנו, היינריך החמישי, שתפס את מקומו, חידש גם את המאבק בכנסייה וגם בכוחות שהתנגדו לו באיטליה (ובראשם מתילדה). בשלב זה מתילדה כבר לא התנגדה, והגיעה עימו להסדר. בשנת 1111 ניפגשו השניים, ומתילדה נשבעה לו אמונים.
ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1115, נפטרה מתילדה מקנוסה. היא נקברה בתחילה במנזר פולירונה (Abbazia di Polirone) אך בשנת 1632 הועברו עצמותיה לקסטל סנט'אנג'לו, בהוראת האפיפיור אורבנוס השמיני. בהמשך הועברו עצמותיה לוותיקן, והיא נקברה בבזיליקת פטרוס הקדוש – אחת מהנשים הבודדות שזכו לכבוד כה גדול. את קברה פיסל לא פחות מאשר ברניני.
פסלו של ברניני על קברה של מטילדה בבזיליקת פטרוס הקדוש
הרכוש האדיר שצברה מתילדה מקנוסה עבר ברובו לידי הכנסייה, בהוראתה, שכן לא היו לה יורשים. מעמדה של מתילדה מקנוסה נותר מיתולוגי באיטליה, ובעיקר בטוסקנה. טירת קנוסה עדיין עומדת, ומוגדרת כאתר מורשת לאומי – ניתן לבקר במוזיאון שבמקום, אם כי חלקים מהמתחם עומדים הרוסים בעקבות מפולת סלעים שפגעה במבנה בשנת 1846.
Comments