הוא היה אחד מהפסלים הדגולים בעולם, ואדריכל ששינה את פניה של רומא. יכולותיו הטכניות והסיפוריות הפיחו חיים בשיש הקר, והעוצמה שבעבודתו ממשיכה לרגש מיליוני מעריצים גם 300 שנה לאחר מותו. מי היה ג'ובאני לורנצו ברניני, הפסל הנערץ על האפיפיורים? קוזימו דימיטרי, חוקר תולדות האומנות, יוצא בעקבות פסליו החשובים ביותר של ברניני בווילה בורגזה שברומא
האם יכול פסל שיש ללכוד את לב הצופה? לא רק לתאר פעולה, אלא לייצר אצל המתבונן תחושת השתתפות עמוקה באירוע המתרחש לנגד עיניו? האם השיש הקשה והקר יכול להפוך לגמיש עד כדי כך שהוא ידמה לבשר רך וורידים שדם פועם בהם? כאשר אנחנו מתבוננים על יצירותיו של ג'אן (ג'ובאני) לורנצו ברניני (נאפולי 1598 - רומא 1680), נדמה שהתשובה היא חיובית בהחלט.
אומנים דגולים בעבר כבר הקימו את השיש לתחייה, ויצרו פסלים המאופיינים בתנועה ומתח מובנה. דונטלו, בפסל סן ג'ורג'ו (San Giorgio 1415-1418), פיסל בחור צעיר שרגליו אמנם נטועות בחוזקה בקרקע אך מבטו מרוכז והוא מוכן לזנק בכל רגע מתוך הנישה שבה הוא כלוא, לתקוף את הדרקון, ולפלוש לחלל האישי של הצופה. ומספיק להתבונן בידו של דוד, האוחזת באבן, בפסלו הידוע של מיכלאנג'לו (1501-1504), על מנת לראות את הוורידים מתחת לעורו של הגיבור המקראי.
אולם מי שמתבונן בפסלים הללו לא נקרא להשתתף ישירות בפעולה המתרחשת, אלא להרהר בגדולת הדמויות המיוצגות. אצל ברניני, לעומת זאת, אנו מוצאים יכולת מרהיבה לעורר הזדהות בקרב הצופה. ברניני מפגין יכולות טכניות עילאיות בבניית הסצינה, באופן שלא מאפשר לצופה להתיק ממנה עיניים, וסופו של דבר גם להשתתף בה בעצמו באופן פעיל. לו הייתי נדרש לתאר את הרגשות המתעוררים בצופה מול יצירה של ברניני, הייתי בוחר במילים כמו השתאות והתפעלות, פליאה וחשש – רגשות שלא יכולים להתעורר אלא אם כן היצירה מצליחה לסחוף את הצופה פנימה, ולהפוך אותו למשתתף במתרחש.
ואכן, זו המהות של ברניני וזו תמצית הבארוק – תקופה שבה האמנים השתמשו בכישוריהם על מנת לעורר תגובה רגשית חזקה אצל הצופה. לא בכדי מוגדר ברניני כמי שהמציא את הסגנון הפיסולי הבארוקי.
ג'אן לורנצו ברניני מוכר כאחד הפסלים החשובים ביותר בתולדות האומנות, וכאחד האדריכלים המשפיעים בהיסטוריה האיטלקית. הוא נולד בנאפולי בשנת 1598, לאנג'ליקה גאלאנטה ולפסל המנייריסטי המוערך פייטרו ברניני. אך ג'אן לורנצו, השישי מבין שלושה-עשר ילדים הגיע רחוק הרבה יותר מאביו וכבר בנעוריו הוא סומן כילד פלא.
במהלך הקריירה שלו, שהחלה בגיל צעיר ביותר, השכיל ברניני לנצל את ההזדמנויות שנקרו על דרכו. הודות לכישוריו וגם לאופיו החביב הוא הצליח להשתלב במעגלם של אנשים רבי עוצמה שאיפשרו לו לבטא את יכולתיו. הקרדינל שיפיונה בורגזה (Scipione Borghese), אחיינו של האפיפיור פאולוס החמישי, היה אחד מאותם אנשי מפתח שמילאו תפקיד מכריע בקריירה של ברניני: בנוסף למעמדו כאחת הדמויות המשפיעות ביותר בזירה הפוליטית ברומא, הקרדינל בורגזה היה גם אספן בעל תיאבון אינסופי ליצירות אמנות עתיקה ועכשווית. תשוקתו הובילה לכך שבנה וילה המוקפת בגן מרהיב כדי לאכלס את האוסף החשוב שלו: וילה בורגזה המפורסמת (כיום מוזיאון ידוע ברומא).
הדמויות הבולטות ביותר של התקופה נהגו לפקוד את וילה בורגזה באותם הימים, וביניהם גם הקרדינל מאפאו ברבריני (Maffeo Barberini), שמונה בהמשך לאפיפיור (תחת השם אורבנוס השמיני). ברבריני הפך לפטרונו רב העוצמה של ברניני, ובמשך 21 שנות כהונתו של האפיפיור שימש ברניני בפועל כאומן הרשמי של העיר. בעבודתו הוא קידם את מהפכת הבארוק שסחפה את כל רומא ועיצבה את פניה מחדש.
כאמור, ברניני היה אדריכל ומתכנן ערים מבריק, אך במאמר זה נתמקד בעבודתו כפסל, ובפרט בעבודותיו המפורסמות ביותר המוצגות בגלריה בורגזה. שם, לצד יצירות מופלאות שהפכו לאבני דרך בתולדות האומנות, ומככבות בכל מדריך לתולדות האומנות, אנו מוצאים גם פסלים מוקדמים יותר שהוזמנו מברניני בן העשרים.
ניתן להתייחס לעבודות אלה כאל המניפסט של האומן הצעיר, וקרש הקפיצה שאפשר לו להשיג פרוייקטים גדולים ויוקרתיים ביותר, שהעמידו אותו בשורה אחת עם האומנים הגדולים ביותר של המאה ה-17.
בין הפסלים הראשונים שהזמין הקרדינל מברניני היה הפסל אינאס ואנכיסס, המתאר את איניאס, אנכיסס ואסקניוס הנמלטים מטרויה (1618-1619). ביצירה זו מדגים ברניני היטב את יכולת ההתבוננות האינטנסיבית שלו: בפסלו של אנכיסס הזקן מפוסל השיש כך שיראה את השינויים בכיווץ השרירים ואת העור שנעשה רפוי עם הגיל, ואילו בפסלו של איניאס בולטים כוחו ומרץ נעוריו ובפסלו של אסקניוס ניתן לראות את בשרו הרך של הילד הצעיר. היצירה כולה מביעה את הדרמה הפסיכולוגית שמענה את הדמויות, שנאלצו להימלט מטרויה הבוערת.
ניסיונו של ברניני בבניית סצינות אפשר לו גם לתאר את הסיפור הידוע על אונס פרספונה, ובו אל השאול פלוטו (האדס במיתולוגיה היוונית) מתאהב בפרסופנה, חוטף אותה בזמן שהיא מלקטת פרחים באחו, וגורר אותה לממלכתו.
שיפיונה בורגזה העניק את הפסל הזה לקרידנל לודוביזי (Ludovisi), שהציב אותו בקומת הקרקע של הווילה שלו, אך בשנת 1908 רכשה ממשלת איטליה את הפסל והעבירה אותו לווילה בורגזה, שם הוא ניצב עד היום ומושך מאות אלפי מבקרים מידי שנה.
ברניני תכנן את הפסל כך שיביטו בו מקדימה, מה שגורם לדמויות להתפוצץ בעוצמה מול מבטו של הצופה: הנה גופו הנמרץ של האל מתקדם, מעמיס את טרפו ומטביע את ידיו בבשרה הרך של פרספונה, והנה פרספונה, הנאבקת ובוכה. נדמה שפלוטו מצליח רק בקושי לאחוז את הנערה, שדוחפת בכוח בזרועה את פניו של חוטפה.
פרטים מהפסל "אונס פרספונה" צילומים: Sailko
על כן הפסל נחרטה כתובת מאת הקרדינל מאפיאו ברבריני, ובה נכתב: "הו, אתה הרכון אל האדמה ומלקט פרחים, הרם מבטך והבט בי, אני שנחטפת אל ממלכתו האכזרית של השאול". התחושה המתעוררת היא שהסצינה מתרחשת ממש לנגד עיניו של הצופה, המלקט גם הוא כמו פרספונה פרחים, ונעשה עד לסצינה האכזרית המתחוללת לנגד עיניו.
ידוע במיוחד הוא גם הפסל דוד (1623-1624), המוערר בצופה אינסטינקט כמעט מיידי לזוז הצידה, על מנת שלא להיפצע.
ברניני מעמיד בפנינו את דוד הצעיר בזמן שהוא מותח את הקלע כדי לזרוק את האבן לעבר גוליית. כעת עומד הפסל במרכז האולם במוזיאון וילה בורגזה, אך במקור הועמד הפסל כנגד קיר, על מנת לאלץ את הצופה להביט בו מקדימה.
דוד עומד מולנו, לאחר שהשליך מעליו את השריון שהפריע לו, רגל ימין כפופה מעט והוא מסובב את פלג גופו כדי להשיג את התנופה הנדרשת כדי להשליך בכוח את האבן אל הנקודה הדמיונית שבה נמצא גוליית.
מבטו מקובע ופניו מרוכזות כל כך עד שאפשר לראות את המצח מתקמט ואת השפתיים נמתחות ומהודקות. דוד עומד להשליך את האבן לעבר הצופה, שנמצא באותו קו דמיוני שבו עומד גוליית, והאינסטינקט הראשוני של המבקר הוא לזוז הצידה, או שסופו יהיה כסופו של הענק הפלישתי. אמנם, דמותו של דוד פוסלה אינספור פעמים בעבר, אך כאן נוצר לראשונה דיאלוג הדוק בין הדמות לצופה, באופן אינטימי ואינטנסיבי.
הפסל "דוד" של ברניני בזויות שונות
הפסלים הראשונים האלה עוררו התלהבות ותדהמה בקרב הקרדינל ומעגל מקרוביו, אבל זו היתה רק ההתחלה. בפסל אפולו ודפנה (1622-1625), היצירה האהובה על ברניני עצמו, שאף טען בערוב ימיו שהוא מעולם לא הצליח להתעלות על הפסל הזה, יוצק ברניני מימד תיאטרלי חדש לתוך עבודתו.
במקור, אפולו ודפנה הוצב כך שנשען על קיר ליד דלת הכניסה, באופן שאילץ את המבקר "לגלות" אותו לאט לאט תוך כדי התקדמות לעבר היצירה. הצבה זו איפשרה לברניני ליצור חזון כמעט "קולנועי" של הסיפור המיוצג, שכן הדבר הראשון שהצופה רואה, למעשה, הוא גבו של אפולו בזמן שהוא רודף אחרי הנימפה דפנה, שבה התאהב בטירוף.
כשהתקדם הצופה לתוך החדר הוא הבחין שהאל הצליח להגיע לנימפה שאחריה רדף, ואז גם ראה את פניה של הנימפה הנואשת שצורחת בפה פעור לרווחה. אך הנה – תהליך המטמורפוזה שלה החל, וידו השמאלית של אפולו לא נוגעת בבשרה הרך של הנימפה אלא בקליפת עץ דפנה הקשה. עתה, משהמבקר עומד מול הפסל, הוא מבין שריצתה של הנימפה לא נקטעה בפתאומיות על ידי ידו של אפולו, אלא על ידי הפיכתה ההדרגתית לעץ: אצבעות הרגליים התארכו לשורשים שקועים באדמה והרגליים התכסו בקליפת הגזע הקשה. חצי מגופה של דפנה כבר השלים את המטמורפוזה, וריצתה נחסמה. פניה המזועזעות של דפנה (כי אפולו הגיע אליה, או משום שהיא נדהמת מהשינוי של גופה?) ניצבות על אותו קו כמו פניו של אפולו, ושערה המתבדר ברוח מנחה את עינו של הצופה לעבר ידה המתוחה מעליה, המכוסה כעת בעלים. השיש בחלק זה של הפסל כה מעובד, דק ושקוף, עד שממש מתעוררת התחושה שאפשר לשמוע את רשרוש העלים.
פרטים של הפסל "אפולו ודפנה" צילומים: Fabrizio Garrisi - Sailko - Rafael Edwards - damian entwistle
ההצבה הנוכחית של הפסל, על כן גבוה, מבטלת כמעט לחלוטין את חוויית הצפייה האקטיבית של הצופה, ומונעת ממנו לגלות את הסצינה כפי שתכנן ברניני. עם זאת, המיקום הנוכחי (על כן גבוה באמצע החדר בווילה בורגזה) מאפשרת להעריך את חלקו האחורי של הפסל מזווית ראייה אחרת, ולהבין שאפולו חובק כעת עץ, והמטמורפוזה הושלמה.
אפשר להסכים עם ברניני, שהפסל הזה הוא יצירתו המופלאה ביותר, והוכחה לשליטתו העילאית בשיש: היכולת לעבד את האבן ולהפוך אותה למשטחים שונים לחלוטין (הגזע הקשה והמחוספס, העלים הבהירים והשקופים, הבשר הרך, שערה המתנופף של דפנה, הבד הנכרך סביב אפולו...). לא פחות מכך, הפסל הוא עדות ליכולתו של ברניני לספר סיפורים, ולבנות בתוך פסל חסר תנועה ציר זמן שלם ודרמטי, המזמין את הצופה להשתתף באופן ישיר במתרחש. כאן, לוקח ברניני את מילותיו של המשורר אובידיוס (שתיאר את סיפורם של דפנה ואפולו) והופך אותן לסרט של ממש.
בזכות הפסל הזה, ברניני, שהיה בסך הכל בן עשרים וקצת, זכה לתהילה גדולה. במהלך הקריירה שלו הוא יהפוך לגיבור המוחלט של האפיפיורים ברומא, ויקבל עוד ועוד הזמנות יוקרתיות וביניהן גם הזמנה בשנת 1665 לארמון וורסאי, על מנת לפסל את דיוקנו של "מלך השמש" – לואי ה-14 מלך צרפת.
אך את רוב ימיו העביר ברניני ברומא, ואת יצירותיו המשמעותיות ביותר הוא יצר בעיר. עבודתו כאדריכל שינתה את פניה של עיר שלמה, אך קרש הזינוק שלו, יריית הפתיחה בקריירה המזהירה שבנה, ניצבת כאן, בסדרת הפסלים עוצרי הנשימה המוצגים בווילה בורגזה.
