לרגל החג רצינו להביא בפני קוראי האתר סיפור מרגש שהתרחש לפני 81 שנה בדיוק, בערב יום כיפור בשנת 1943, בתקופה שבה איטליה היתה נתונה תחת הכיבוש הנאצי. זהו סיפורם של הנערים והנערות מווילה אמה – קבוצה של 73 בני נוער יהודים שמצאו מחסה מפני אימת הנאצים, ולאחר מסע קשה ומופלא הצליחו לחמוק מפני רודפיהם ולהגיע בסופו של דבר לא
רץ ישראל. מאמר זה מוקדש הן לאותם בני נוער אמיצים, והן לתושבי העיירה נונונטולה שסיכנו את חייהם כדי להצילם
ביום חם בחודש יולי 1942 עצרה רכבת בנונוטולה (Nonantola), עיירה חקלאית קטנה בת כ-10,000 תושבים הממוקמת לא רחוק מהעיר מודנה שבמחוז אמיליה-רומניה. קהל קטן מקרב תושבי העיירה התקבץ כדי לקבל את פניהם של כ-40 נערים ונערות, ותשעה מלווים מבוגרים, שירדו מהרכבת בצעדים מהוססים. הצעירים השתייכו לתנועות נוער ציוניות ומטרתם המקורית היתה להגיע לארץ ישראל, אך בשל המלחמה מסעם נקטע.
מסעם של בני הנוער התחיל קודם לכן – הם נמלטו על חייהם והגיעו מברלין, המבורג, פרנקפורט וערים נוספות, כחלק ממבצע החילוץ שארגנו רחה פראייר ותנועת עליית הנוער. מכיוון שהשלטונות הבריטים לא אישרו את כניסתם של יהודים מ"מדינות אויב" לשטחי ישראל הם נאלצו למצוא פתרונות זמניים אחרים. כך, פעלו אנשי עליית הנוער וארגונים נוספים לחלץ את הנערים מגרמניה ואוסטריה בדרכים יצירתיות – הם הלבישו אותם כמו תלמידים שיצאו לטיול, לקחו רכבת לגרץ שבאוסטריה, ומשם חצו רגלית את ההרים דרך סלובניה על מנת להגיע לזגרב שבקרואטיה שם קיוו להישאר עד שיוכלו לעלות ארצה.
אך כאשר פלשו הגרמנים לקרואטיה באפריל 1941, שוב נשקפה סכנה לחייהם של הנערים והנערות. כאשר החלה ממשלת האוסטאש הקרואטית "לטהר" את קרואטיה מסרבים, צוענים, ויהודים, נכנסו אנשי ארגון דלסאם לתמונה. ארגון דלאסם (DELASEM -- Delegazione per l'Assistenza degli Emigranti Ebrei) היה אחד החשובים בהצלת היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. הארגון פעל מעיר הנמל ג'נובה (גנואה) בין השנים 1939-1947, בידיעת הממשלה הפשיסטית וביוזמתם של לליו ואלוברה (Lelio Vittorio Valobra), עורך דין יהודי מג'נובה, ודנטה אלמאנסי (Dante Almansi) ראש ארגון הקהילות היהודיות במדינה, לצד פעילים חשובים נוספים.
בעזרת דלסאם נמצא פתרון, ותחת הנהגתו של מדריך קבוצת הנערים, יוסף אינגיד (נולד בשם יושקו אינדיג), הם יצאו שוב לדרך. ב-4 ביולי 1941 עלו הנערים והנערות על רכבת לכיוון לזנו ברדו (Lesno Brdo), לא רחוק מלובליאנה, בירת סלובניה, שהיתה באותה העת תחת כיבוש איטלקי. כשהגיעו לסלובניה, בניגוד לכל הסיכויים, העניק להם שר הפנים האיטלקי ויזה שאפשרה להם לחצות את הגבול לתוך המדינה. היה זה המקרה היחיד שבו ניתן לפליטים יהודים אישור להיכנס לאיטליה במהלך המלחמה, והאישור המיוחד התקבל בין היתר בזכות הקשרים החזקים בין בכירי ארגון דלסאם לבין גנרלים בצבא האיטלקי ששלט על האזור.
כך, לאחר שהות בת כשנה בסלובניה, מצאו עצמם הנערים בנונוטולה, באזור שבו התגוררו מספר משפחות יהודיות מבוססות שהסכימו לסייע בקליטתם. הווילה שבה הם שוכנו נבנתה בסוף המאה ה-19 בידי אחד מאותם יהודים -- תעשיין בשם קרלו סצ'אדוטי (carlo Sacerdoti), שקרא לה על שם אישתו. בהמשך הפכה וילה אמה גם למחסן המרכזי של ארגון דלאסם, וממנו נשלחו תרומות ליהודים במצוקה בכל רחבי איטליה.
נערי העיר, נערי הכפר
הנערים והנערות שבקבוצה באו מרקע עירוני, ולפני המלחמה רובם גדלו בתנאים חברתיים וכלכליים טובים יותר מאלה ששררו בנונוטולה – עיר חקלאית שבה רוב התושבים חיו חיים פשוטים וסבלו ממצוקה כלכלית. למרות החששות הראשונים, המפגש בין הנערים הפליטים שהגיעו מהערים לתושבי נונוטולה שחיו כל חייהם במציאות כפרית התגלה כחיובי ביותר. על אף העוני ששרר בנונוטולה, משפחות האיכרים במקום הסכימו לחלוק את המעט שהיה להם עם הפליטים הצעירים. תרמה לכך העובדה שחלק מתושבי נונטולה הזדהו עם התנועה האנטי-פשיסטית, וכי רחמיהם של אחרים נכמרו על הנערים והנערות שנותרו יתומים לאחר שהנאצים רצחו את בני משפחתם.
כשנה מאוחר יותר הגיעו לווילה אמה 33 נערים נוספים, שנמלטו גם הם מאזורי הקרבות. בניגוד לקודמיהם, נערים אלה הגיעו מבוסניה ומקרואטיה. כך, הפכה וילה אמה למעין מרכז קליטה מאולתר, ובסך הכל שהו במתחם כ-73 נערים ונערות, ו-15 מבוגרים שטיפלו בהם.
החיים בווילה אמה
כאשר הגיעו הנערים לווילה אמה ב -18 ביולי 1942 הם מצאו את עצמם בבית רחב מידות אך במצב ירוד, ללא חשמל או מים זורמים, שעמד נטוש במשך מספר שנים. בזכות עבודה משותפת, הצליחו חברי הקבוצה להשמיש את המבנה.
החיים בווילה היו מוגנים מחד, אך מאתגרים מאידך. אחד האתגרים הקבועים היה להשיג מזון, שכן כל תושבי המקום חיו על קצבאות מזון מצומצמות, והמבוגרים התקשו לעיתים להשיג אוכל עבור קבוצה כה גדולה של בני נוער. לרוב נותרו הנערים והנערות בווילה עצמה שכן הרשויות הפשיסטיות הטילו עליהם מגבלות שונות, ונאסר עליהם לבקר בעיר לבדם. למרות המגבלות נולדו קשרי חברות עם המקומיים – קשרי חברות אמיצים שהשפיעו על העזרה שהושיטו להם בהמשך תושבי נוננטולה.
במהלך הימים ניסו המחנכים והמדריכים לארגן כיתות לימוד ופעילויות, במטרה לשמר מציאות נורמלית ככל האפשר, נוכח הנסיבות. ההשתפות בשיעורים היתה חובה, ובין היתר למדו הילדים מוזיקה וספרות, היסטוריה וציונות, ואף עברית. בנוסף השתתפו הילדים בשיעורי הכשרה חקלאית, בסיועם של החקלאים המקומיים, כהכנה לקראת העלייה המיוחלת לארץ ישראל. לעיתים התעוררו חילוקי דיעות בין מנהלי הווילה: המדריכים החילוניים, כמו אינדיג, הדגישו את הצד החקלאי בהכשרת הנערים, ואילו ארגון דלאסם רצה להדגיש את החינוך היהודי הדתי. אך למרות המחלוקות שיתופי הפעולה נמשכו, וחלק מהנערים גם עבדו בבתי החרושת באזור, או בחוות, ועברו אימונים של הפלמ"ח. כך, הפכה וילה אמה למעין קיבוץ קטן, ובראיונות שערכו הנערים והנערות בשנים שלאחר מכן הם סיפרו כי נהגו לרכב על אופניים וללכת לנהר כדי לשחות, שיחקו והתאהבו, וככל שהצליחו, חיו חיים נורמליים במידת האפשר.
הנאצים מתקרבים
למשך תקופה נותרה המלחמה רחוקה מהם. איטליה אמנם היתה תחת שלטון פשיסטי, אך בפועל המציאות הפשיסטית לא איימה באופן מהותי על חייהם של הנערים והנערות בעיירת הספר המנומנמת.
המצב השתנה דרמטית לאחר שממשלתו של מוסוליני נפלה. בעקבות פלישת גרמניה הנאצית לאיטליה ב-8 בספטמבר 1943, מיד לאחר הפסקת האש, הונף דגל עם צלב קרס על גג בית הספר של נונוטולה. הקרבה לבולוניה, שם פעל מטה של ה-SS, העמידה אותם בסכנה. במקביל הוקם במרחק קילומטרים ספורים מנונונטולה מחנה רכוז של ה-SS: מחנה פוסולי (Fossoli). משם שלחו הנאצים מתנגדים פוליטיים למחנות ריכוז, בעיקר לאושוויץ. הווילה, הבינו כולם מיד, כבר לא היתה בטוחה.
לאחר שכנועים הסכימו פקידי עיריית נונוטולה להנפיק תעודות זהות חדשות לנערים ולנערות, שעליהן לא הופיע הכיתוב "יהודי". אך גם תעודות הזהות ה"נקיות", ללא הכיתוב המסוכן, לא הבטיחו הגנה מוחלטת שכן הנאצים ועוזריהם הפשיסטים ערכו פשיטות קבועות. לאחר שבחנו את האפשרויות העומדות בפניהם, הבינו מנהלי הקבוצה שהדרך היחידה להציל את הנערים היא לצאת שוב לדרך, ולברוח לשוויץ.
ההתארגנות היתה מהירה, וכאשר נכנסו הגרמנים לנונונטולה, ב-9 בספטמבר, הווילה כבר ננטשה והנערים הספיקו להימלט. רבים מהנערים התחבאו בסמינר הכמרים הסמוך, וכאשר הגיעו הנאצים לחפש אותם שיקר הכומר ואמר כי הם לא שם, וכך הציל את חייהם. חלק מהנערות הוחבאו במנזר, לבושות בבגדי נזירות. אחרים הוחבאו בבתיהם של משפחות באזור – במחסן של מכולת, או באסם. על מנת לצמצם את הסיכון שיתפסו, הזיזו המדריכים את הנערים והנערות ממקום מחבוא אחד לשני.
מבצע הבריחה לכיוון שוויץ היה מורכב. על מנת לא למשוך תשומת לב מיותרת, לבשו כל הנערים והנערות תלבושת אחידה, כדי שיראו כמו תלמידים בפנימייה היוצאים לטיול. מי שתפרו להם את התלבושות המזוייפות היו קבוצה של תופרות מנוננטולה שהתגייסה למשימה, והצליחה בדרך לא דרך לתפור תוך כשבוע מעילים לכולם.
הנערים פוצלו לקבוצות, ושלוש קבוצות יצאו לדרך בין ה-6 וה-16 באוקטובר 1943. בערב יום כיפור הם החלו לעשות את דרכם לעבר הגבול, בחשש גדול. התאריך שבו הצליחו הנערים להימלט לובש משמעות מרגשת אף יותר אם נזכור מה קרה במקביל ברומא באותו יום (ה-16 באוקטובר 1943) – היה זה היום שבו פשטו הנאצים ועוזריהם הפשיסטים על הגטו היהודי ברומא, ועצרו למעלה מ-1250 איש (כ-1023 מתוכם נשלחו לאושוויץ).
לאחר שהגיעו לגבול, והתגברו על קשיים וסכנות רבות בדרך, חיכה להם מכשול נוסף: הרשויות בשוויץ לא אפשרו להם להיכנס. רק לאחר משא ומתן מפרך שניהלו ארגונים יהודיים בשוויץ מול הממשלה, התקבל לבסוף האישור הנכסף.
בזכות סדרה מרשימה של פעולות אמיצות ניצלו בסופו של דבר כולם מלבד שניים: סלומון פאפו וגופרדו פצ'יפיצי. פאפו, נער בן ה-15, חלה בשחפת ומכיוון שאושפז בסניטוריום לא יכל להצטרף לחבריו ונותר מאחור. הוא נעצר בחודש מרץ 1944, ונשלח לאושוויץ. גופרדו פצ'יפיצ'י, פעיל בולט בתנועת דלאסם, יצא עם הקבוצה לכיוון שוויץ אך במקום להימלט נשאר בצד האיטלקי של הגבול כדי לסייע ליהודים אחרים שניסו לחצות. הוא נעצר בידי הפשיסטים, וגורש לאושוויץ ונרצח שם בידי הנאצים.
הצוות שהציל את הנערים מווילה אמה
אין ספק שהנערים והנערות מווילה אמה חוו את חייהם למספר אנשים שהתגייסו למשימה, והצליחו להגן עליהם בזמן שהותם בעיר, ובהמשך להבריח אותם מאיטליה כאשר הנאצים התקרבו. מבין האנשים הרבים שפעלו מאחורי הקלעים בלטו כמה דמויות מופת שעשו הכל כדי להציל את הנערים.
דמות מרכזית אחת בסיפור היא זו של אריגו בקארי (Arrigo Beccari), כומר איטלקי שפעל ללא לאות להצלת יהודים בזמן המלחמה. עבור מאמציו, שהובילו להצלת חייהם שלכ-120 איש (רובם ילדים ונערים), הוא זכה להכרה כחסיד אומות עולם.
בקארי לימד בסמינר הכמרים שבעיר כאשר קבוצת הנערים הגיעה לנוננטולה. למרות ההיררכיה הנוקשה בכנסיה, והחובה לציות, בקארי פעל לעיתים על דעת עצמו מבלי לקבל את אישור הממונים עליו, ופעל למען הילדים ודאג להם למקומות מסתור. הכנסיה שניהל הפכה למרכז חשוב בתנועת ההתנגדות האיטלקית. כאשר החלו הנאצים לחפש אחר יהודים שהסתתרו, סייע בקארי להשגת תעודות זהות מזוייפות שיאפשרו להבריח את הנערים לשוויץ. לאחר שדבר הבריחה התגלה בקארי נעצר ונחקר בידי הגסטאפו, ועבר עינויים בניסיון להוציא ממנו את מקום מחבואם של יהודים נוספים. בקארי לא נשבר. בזמן מאסרו בבית הכלא בבולוניה הוא כתב מכתבים שאוגדו בהמשך לספר, ובו תיאר את חוויותיו ואת משנתו הרוחנית. הוא שהה בכלא במשך שבעה חודשים עד שאיטליה שוחררה בידי בעלות הברית.
דמות מרכזית נוספת במאמצי ההצלה היתה ג'וזפה מוראלי (Giuseppe Moreali), רופא בעיר, שעל מאמציו הכבירים זכה להכרה כחסיד אומות עולם בידי יד ושם. מוראלי נולד בעיר סאסואולו שליד מודנה, והתבגר בצילה של מלחמת העולם הראשונה. בעקבות הזוועות שאליהן נחשף הוא אימץ דעות אנטי-מלחמתיות ואנטי-פשיסטיות, ועמדות אלה הן גם שמנעו ממנו מלזכות בכתב המינוי כרופא העירוני הרשמי. מוראלי היה פעיל אנטי-פשיסטי ודמות חשובה בתנועת ההתנגדות, וסייע בהכנת מסמכים כוזבים. ביחד עם דון אריגו באקרי הוא פעל לאיתור מקומות מחבוא בעיירה וסביבותיה – בגג הכנסיה, בסמינר הכמרים, ברפתות, בבתי האיכרים, ועוד.
דמות חשובה נוספת היתה מריו פינצי (Mario Finzi), משפטן מבריק ופסנתרן. הוא נולד בבולוניה למשפחה יהודית ומונה לשופט כבר בגיל 24, אך חוקי הגזע נגד היהודים קטעו את הקריירה שלו. נוכח המצב הוא החליט להקדיש את זמנו לעבודה כמוזיקאי, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא הצטרף לשורות הארגון . DELASEM. הוא היה זה שקיבל את פניה של קבוצת הנערים הראשונה, בתחנת הרכבת של ונציה, ובהמשך שב פעמים רבות לווילה. הוא נעצר בסוף מרץ 1944, כאשר הגיע לבית החולים בעיר על מנת להסדיר את התשלום עבור נער יהודי שאושפז במקום. הוא נשלח במאי 1944 לאושוויץ, שרד את שחרור המחנה, אך מת מזיהום כחודש לאחר ששוחרר, כשהוא בן 31 בלבד.
דמויות חשובות נוספות היו גופרדו פצ'יפיצ'י, פעיל בדלסאלם שמילא תפקיד קריטי בארגון מסע הבריחה לעבר שוויץ, ויוסף אינדיג, מדריכם של חברי הקבוצה. לצידם, מילאו תפקידים חשובים אנשים רבים נוספים בנונונטולה, שסיכנו את חייהם בניסיון להציל פליטים יהודים שלא הכירו, ושלא היו חייבים להם דבר. בשנים שלאחר המלחמה אספו היסטוריונים את עדויותיהם של רבים מתושבי העיירה, ואת חלקן אפשר לראות ביוטיוב. מעניין במיוחד לראות שעבור רבים מתושבי העיירה היה זה מפגש ראשון, ומפתיע מאד, עם היהודים. הצעירים מבין תושבי העיירה התחנכו במערכת החינוך הפשיסטית, ולמדו מהמורות הפשיסטיות שהיהודים הם מכוערים, מסוכנים, ואכזריים. המפגש עם הפליטים שהגיעו לווילה אמה ניפץ את הסטריאוטיפים הגזעניים שבהם הלעיטו את הילדים המקומיים.
ההגעה לישראל
לאחר שהגיעו לשוויץ שהו בה הנערים כשנה וחצי, עד שהצליחו לבסוף להמשיך במסעם ארצה. כשהגיע לישראל המתינה להם בנמל חיפה רחה פראייר, מעליית הנוער, שפעלה ללא לאות מאחורי הקלעים כדי לסייע לנערים ונערות רבים להגיע לישראל. רבים מנערי וילה אמה נקלטו בקיבוצים ברחבי הארץ, וחלקם כתבו לאורך השנים ספרים שתיעדו את מסעם וחוויותיהם.
コメント