אנקונה שבמזרח איטליה אמנם איננה ידועה כמו רומא או מילאנו, אך סיפורה מרתק והיא שיחקה תפקיד חשוב בהיסטוריה היהודית של איטליה. במשך מאות שנים שימשה עיר הנמל כבית לקהילה משגשגת, והתפרסמה הן בזכות המלומדים החשובים שיצאו ממנה, והן בשל חרם אנקונה הידוע
מזה אלפי שנים שאנקונה (Ancona) נחשבת לאחת מערי הנמל החשובות באיטליה. היו אלה מתיישבים יוונים מסירקוזה (סיציליה) שייסדו את העיר, וכבר בתקופת רומא העתיקה מילאה אנקונה תפקיד מרכזי בנתיבי הסחר. משמעות המילה אנקונה היא "מרפק" ביוונית עתיקה (על שם צורתו הייחודית של הנמל) ומהנמל הזה, השער לים האדריאטי, יצאו לאורך השנים אינפור ספינות מסחר וספינות מלחמה (ואפילו אוניית המעפילים אטרטו ב', שהפליגה מנמל אנקונה בינואר 1939).
על העיר אנקונה עצמה עוד נדבר במאמר נפרד, אך הפעם נתמקד בסיפורה של הקהילה היהודית החשובה שפרחה באנקונה במשך מאות שנים.
מתי ומדוע הגיעו היהודים לאנקונה?
ידוע כי סוחרים יהודים רבים מהלבנט בחרו להתבסס באנקונה בשל מעמדה כמרכז סחר בינלאומי שאף התחרה בנמל ונציה הידוע. אך לשאלה מתי בדיוק הגיעו היהודים הראשונים לאנקונה אין תשובה מדוייקת מסבירה מרטינה ממפיירי (Martina Mampieri), חוקרת ומרצה להיסטוריה יהודית במכון מרטין בובר אוניברסיטה העברית, המתמחה בין היתר בתולדות יהדות אנקונה. "לפי כמה אגדות נוצריות מוקדמות, הבישוף הראשון (והפטרון הקדוש) של אנקונה, Judas Cyriacus (ובאיטלקית – סן צ'יריאקו San Ciriaco), היה לא אחר מאשר רבה הגדול של ירושלים", אומרת ממפיירי. "האגדה מספרת שהוא התנצר לאחר שהלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס הגדול, חשפה את הצלב של ישו במקום שבו עומדת כיום כנסיית הקבר".
אם נניח בצד את האגדות והמיתוסים ונתמקד במסמכים שעומדים לרשות החוקרים, נראה כי תיעוד היסטורי לפיו כבר בשנת 967 העניק ארכיבישוף רוונה פיסת אדמה באנקונה ליהודי בשם אליהו, מסבירה ממפיירי. "מעבר לכך ישנן עדויות מתועדות לנוכחותה של קהילה מאורגנת כבר במאה ה-13, לדוגמה בסליחות שחיבר שלמה בן משה בן יקוטיאל דה רוסי מרומא לאחר רעידת אדמה שהרסה את בית הכנסת של אנקונה בשנת 1279. עדות נוספת, משנת 1300, היא בקשה ששלח עמנואל רומנו לקהילת רומא על מנת שיקלו על המיסוי הכבד שהוטל על קהילת אנקונה".
היהודים שבחרו להתיישב באנקונה עשו זאת משיקולי פרנסה, מסבירה ממפיירי. "הסיבה שבגללה בחרו היהודים דווקא באנקונה, ולעתים קרובות התקבלו בה בברכה, במיוחד במהלך המאות ה-15 וה-16, נבעה בעיקר מתפקידה של העיר כמרכז מסחרי בים האדריאטי. אנקונה הייתה חלק ממדינות האפיפיור, והיהודים יכלו להתיישב בה הודות להרשאות שהעניק האפיפיור לסוחרים יהודים הלבנטיניים – בעיקר יהודים שהגיעו מארצות מוסלמיות במזרח התיכון, מהאימפריה הביזנטית וממזרח הים התיכון. הקהילה היהודית בעיר קידמה את המסחר והצמיחה הכלכלית, וגלי מהגרים יהודים נוספים (כולל יהודים אנוסים, שנודעו בשם conversos או marranos) הגיעו מספרד ופורטוגל לאחר שגורשו מארצותיהם בסוף המאה ה-15 וממלכת נאפולי לאחר 1510. באנקונה הם זכו לחירות שנשללה מהם במקומות אחרים". כך, כבר משנת 1494 הורשו היהודים להקים בנקים ולהלוות בריבית, המסחר שגשג והקהילה בעיר פרחה והפעילה בתי כנסת ובתי ספר. אנקונה הפכה לאבן שואבת ליהודים מכל רחבי הים התיכון.
היחסים בין הקהילה היהודית לתושבי אנקונה הנוצרים
מערכת היחסים בין הקהילה היהודית ותושביה הנוצרים של אנקונה היתה מורכבת וידעה עליות ומורדות. "קהילת יהודי אנקונה, בדומה לקהילות אחרות באיטליה, חוותה תקופות של שגשוג וגם תקופות של מצוקה לאורך השנים", מסבירה ממפיירי. "בתקופות מסוימות יכלה הקהילה היהודית לחיות בשלום ולהתקיים לצד שכניה הנוצרים. הקהילה התקבלה בברכה, במיוחד כאשר היא סייעה לעורר את הצמיחה הכלכלית בעיר. אולם היו גם תקופות של מתיחות ורדיפות – בתחילת המאה ה-15 הנזיר הפרנציסקני ג'אקומו דלה מרקה (Giacomo della Marca), תלמידו של ברנרדינו דה סיינה (Bernardino da Siena) המפורסם, דרבן את מועצת העיר לאכוף תקנות נגד יהודי אנקונה, ובכלל זה החובה לענוד טלאי ייחודי ולגור רק ברחוב אחד".
הרחוב שאליו התכנסו רוב תושבי העיר היהודים זכה לכינוי via dei Giudei (רחוב היהודים) או via del Bagno (כלומר רחוב האמבטיה, על שם המקווה שנבנה בו), ואם תבקרו בעיר היום, תוכלו לראות שמדובר על האזור שבין כנסיית סן ניקולה (San Nicola) וכנסיית סן אגוסטינו (San Agostino).
למרות הגזרות השונות שהוטלו על הקהילה, המשיכו לצאת מתוכה אנשים מלומדים וידועי שם. "אנקונה היתה מרכז מסחרי בולט ומשכה קהל רב, כולל כמה רבנים ומלומדים ידועים ומעניינים", מספרת ממפיירי. "דמות ראויה לציון הייתה הרופא הפורטוגלי אמאטוס לוזיטאנוס (Amatus Lusitanus, 1511-1568), שנולד למשפחה מומרת (מאראנוס, Marranos). הוא עזב את חצי האי האיברי כדי לחמוק מציפורני האינקוויזיציה, ולאחר תקופת נדודים התיישב בפררה ולאחר מכן באנקונה בשנת 1547. באנקונה הוא נהנה מחופש דת, מה שאיפשר לו להמשיך לעסוק במחקריו הרפואיים. המוניטין של לוזיטאנוס היה כזה שהוא זומן לטפל באחותו של האפיפיור יוליוס השלישי ומאוחר יותר אף טיפל באפיפיור עצמו. עם זאת, כדי להימנע מהרדיפות שהנהיג פאולוס הרביעי, ברח לוזיטאנוס לפזארו (Pesaro) ולאחר מכן עבר לרגוזה (דוברובניק) ולסלוניקי, שם הוא מת במגפה".
באמצע המאה ה-16 חלה תפנית חשובה, שהחמירה באופן מהותי את מצבם של היהודים לא רק באנקונה אלא בערים רבות באיטליה. "אחד האירועים החמורים ביותר בהיסטוריה של יחסי היהודים-נוצרים התרחש בשנת 1555, עם מינויו לאפיפיור, יישם פאולוס הרביעי שורה של כללים מחמירים נגד היהודים שחיו במדינות האפיפיור, ובכלל זה היהודים באנקונה. הגזרות פורטו בבולה (מסמך) בשם Cum nimis absurdum ("מכיוון שזה אבסורד") והתוצאה היתה שהיהודים נאלצו להסתגר בגטו והוטלו עליהם מגבלות חמורות שהשפיעו לרעה על מעמדם החברתי והכלכלי", מסבירה ממפיירי. כתוצאה מכך הגטו היהודי הורחב ונבנו בו שלושה-עשר בתים רבי קומות, ברחוב vicolo delle Stalle. אם תסיירו היום באנקונה ותרצו לראות את האזור שבו ניצב בעבר הגטו, תוכלו ללכת לאזור via traffico, via Lata, וסביבותיהם. שני שערים הוצבו בכל קצה של הגטו, וננעלו מידי לילה.
כאילו על מנת להחמיר את המצב, הקדיש האפיפיור מרץ רב לרדיפת האנוסים שנמלטו מפורטוגל והגיעו לאיטליה. הוא החרים את רכושם וכלא את אלו שסירבו לוותר על אמונתם היהודית. אחד האירועים הידועים (והמזעזעים) ביותר התרחש בשנת 1556, מספרת ממפיירי: "עשרים וארבעה או עשרים וחמישה (תלוי בעדות) יהודים מומרים, "קונברסוס" הוצאו להורג, והאירוע הטרגי הזה הותיר חותם בל יימחה בקהילה והשפיע משמעותית על מערכת היחסים בין היהודים והנוצרים באנקונה". הפרשה הנוראה הזו נזכרת גם בכמה קינות, וביניהן קינה שכתב ר' יעקב די צאנו לתשעה באב, וב"קינה על שרופי אנקונה" שכתב מרדכי יהודה דבלאניש.
חרם אנקונה המפורסם
כאמור, גזרותיו של האפיפיור פאולוס הרביעי היו מגוונות וכללו בין היתר מיסים גבוהים, איסור על היהודים לעסוק במקצועות שונים, ואיסור על שימוש בלוח השנה היהודי, אך הרדיפות הדתיות היו הקשות ביותר והובילו לכך שיהודים רבים נמלטו לפזארו הרחק מהאפיפור העויין, וחסו תחת השגחתו של גווידו אובלדו, רוזן אורבינו. רדיפותיו האכזריות של האפיפיור את היהודים המומרים והוצאתם להורג של עשרים וארבעה מבני הקהילה הובילו לתגובה לא צפויה – שתי דמויות בכירות וחשובות ביותר בעולם היהודי באותם הימים, דונה גרציה ודון יוסף נשיא התכנסו ביחד עם מועצת חכמים בקושטא ושם הוחלט להטיל את "חרם אנקונה" המפורסם – חרם על כל מי שינהל מסחר עם אנקונה, וכל מי שיוביל סחורות לנמל העיר. במקום זאת, הצטוו המחרימים להוביל סחורות לנמל פזארו הסמוך. משמעות המהלך היתה דרמטית, שכן חלק משמעותי מהמסחר בעיר התנהל הודות לסוחרים יהודים, אך רוב יהודי אנקונה לא תמכו בו שכן הם חששו הוא יחמיר את מצבם הגרוע ממילא.
אחת ממובילות המהלך היתה דמות מרתקת במיוחד בהיסטוריה היהודית, מספרת ממפיירי – דונה גרציה נשיא. "דוניה גרציה נשיא (כך כונתה ביאטריס דה לונה מיקז) הייתה אשת עסקים רבת עוצמה ממשפחת אנוסים פורטוגזית. עסקיה היו חובקי עולם". כבת לאחת המשפחות העשירות בפורטוגל (ולמעשה באירופה), וכנדבנית ידועה ומדינאית, ניסתה דונה גרציה נשיא להציל את בני הקהילה, ומשהניסיון נכשל היא פנתה לחרם. זו לא היתה הפעם הראשונה שהאישה התגייסה למען הקהילות היהודיות באיטליה – גם בפרק הזמן הקצר שבו שהתה בפררה היא השתמשה בכוחה וכספה כדי להגן על הקהילה היהודית ולפדות שבויים.
החרם אמנם לא החזיק מעמד למשך זמן רב אך השפעתו היתה משמעותית, והפגיעה בכלכלת אנקונה הורגשה במשך שנים ארוכות לאחר מכן. באשר לפזארו – כל עוד שהרוזן חש שיוכל להרוויח מהמצב הוא השאיר את האוכלוסיה היהודית בעירו, אך בשלב בהמשך גם גווידו אובלדו הגלה את המומרים מפזארו, בשנת 1558.
רבנים ידועים ומשיחי שקר
אנקונה לא היתה רק עירם של סוחרים אלא גם ביתם של רבנים ומלומדים, מספרת ממפיירי. "דמות חשובה נוספת שהגיעה מהעיר הייתה רבה של אנקונה, מהלל בן שבתי הלליה (Mahallel ben Shabbetai Hallelyah), מהעיר צ'וויטאנובה (Civitanova), שמונה לרב העיר לפני שנת 1660 (תלוי במקורות). אוסף הפיוטים שלו (הנקרא "הלליה") עדיין משמש את המתפללים בבתי הכנסת בשבתות ובמועדים. בנוסף הוא גם חיבר תפילות קבליות. סביר להניח שמהלל וקהילתו היו חסידיו של שבתאי צבי, גם לאחר התאסלמותו של צבי בשנת 1666".
מספר רבנים חשובים יצאו מאנקונה: יחזקאל פרובנצאלי (Ezekiel Provenzali), הרב והמקובל משה באסולה, הרב הפוסק יהודה מסר לאון, הרב רפאל ישעיה (בנו של החיד"א ואב בית הדין באנקונה), הרב הפייטן והמקובל יוסף פיאמיטה, הרב, הפוסק והרופא שמעון מורפוגרו, והרב אליהו טואף (רבה לשעבר של רומא, ומי ששימש כסמכות העליונה של יהדות איטליה במשך חמישה עשורים).
בנוסף לאישים הנ"ל, הגיעה מאנקונה דמות נוספת ומעוררת מחלוקת במיוחד: הדרשן הפופולרי ואיש הקבלה שלמה מולכו הופיע לראשונה באנקונה ודרש בפני קהל בעיר בשנת 1529. מולכו נולד בתחילת המאה ה-16 בשם דיאגו פירס למשפחת אנוסים פורטוגלים ובעקבות מפגש גורלי עם דוד הראובני חזר לחיק היהדות (וכנראה שגם מל את עצמו במו ידיו). נטישתו את הקתוליות העמידה אותו בסכנה והוא נמלט מפורטוגל והגיע לאיטליה, שם הוא ניסה לשכנע את היהודים להקים צבא לשחרור ארץ ישראל מידי הכובשים העותמאנים. פעילותו לא מצאה חן בידי שלטונות הכנסייה, ובסופו של דבר הוא נידון למוות והועלה על המוקד בידי האינקוויזיציה בעיר מנטובה. לדברי אחדים מולכו היה מקובל שעסק בגאולה ובחישוב הקץ (מועד ביאת המשיח) רק מנקודת מבט לימודית. לדברי אחרים ראה מולכו בעצמו כמשיח, והאמין שבכוחו להביא את הגאולה בעצמו.
סופו של הגטו
בדומה לערים אחרות, גם יהודי אנקנונה שוחררו מהגטו עם הגעת כוחותיו של נפוליאון, אך המאבקים הדתיים לא הסתיימו ובשנת 1798 שרפו את הגטו כמה נוצרים משולהבים לאחר שהאזינו לדרשות דתיות. בהמשך נכפה על היהודים לשוב לגטו (בהוראת האפיפיור) ומצב זה נמשך לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-19. בשנת 1843 עדיין נאסר על יהודי העיר להעסיק משרתים נוצרים ולפתוח עסקים מחוץ לגטו. רק בהמשך הוראות אלה בוטלו, בין היתר בזכות התערבותם של אנשים ידועי שם כמו הברון צ'רלס רוטשילד. לאחר איחוד איטליה והאמניצפיה שלה זכו יהודי איטליה, זכתה גם הקהילה באנקונה לחופש המיוחל.
יהדות אנקונה כיום ואתרים יהודיים בעיר
כיום מספר היהודים בעיר נמוך מאלפיים, אך עדיין ניתן לבקר בשני אתרים חשובים, הראשון הוא בית הכנסת הספרדי (Sinagoga Levantina), הממוקם ב-Via Astagno 10, נבנה בשנת 1876 באזור שבו עמד פעם הגטו. בית הכנסת המקורי ניצב באזור הנמל, כיאה לעיר מסחר בעלת אופי קוסמופוליטי, אך פורק בהוראות שלטונות האפיפיור והועבר ללב הגטו. באותה הכתובת ניצב גם בית הכנסת האיטלקי, שהועבר גם הוא לכאן אחר שהמבנה המקורי פורק בשנת 1932. זו היתה הפעם השנייה שבית הכנסת האיטלקי נדד ממקומו – בית הכנסת המקורי נבנה במאה ה-14 באזור שהיום נקרא Piazza Kennedy אך בעקבות פעילותם של נזירים שהתנגדו לדבר קיומו של בית הכנסת, הוא הועבר לגטו.
האתר השני הוא בית הקברות העתיק (Antico cimitero di monte Cardeto), הממוקם בפאתי העיר (Via Cardeto) ובו כאלף מצבות. יהודי העיר קיבלו לראשונה אישור לקבור את מתיהם באזור זה בשנת 1428, ובית הקברות המשיך לשמש את הקהילה במשך כ-400 שנה. מכיוון שבית הקברות מוקם בראש גבעה בנקודה אסטרטגית, חלק ממנו הוסב למחנה צבאי במאה ה-19, ובתמורה ניתן לקהילה שטח אחר (cimitero Tavernelle). היום בית הקברות הוא חלק ממתחם רחב יותר בשם Parco del Cardeto.
