בזכות ארמון הדוכסות המרשים והכנסיות היפות, האווירה הנעימה והאוכל הטעים, מצליחה אורבינו הקטנה להקסים את התיירים. אם מתחשק לכם לבקר בעיר הולדתו של רפאל ולגלות את הפינות הנסתרות של אחד היעדים הפופולריים במחוז לה מארקה שבמזרח איטליה, לנדיה קרישי יש כמה רעיונות עבורכם...
לאחר שסיירנו ביחד ברחובות פזארו, אני לא יכולה שלא לקחת אתכם לאורבינו (Urbino). בשנת 1999 הפכה פרובינציית פזארו לפרובינציית פזארו-אורבינו, והיום שתי הערים מחוברות לא רק מבחינה מנהלתית אלא גם מבחינה תיירותית, וכמעט כל מי שמבקר באחת מבקר גם בשנייה.
אורבינו יושבת כ-35 ק"מ מהחוף האדריאטי, ונבנתה במעלה הגבעה במיקום אסטרטגי כדי להתגונן בהצלחה מפני מתקפות עוינות. עד היום, למעשה, נחשבות חומות העיר נחשבות לאחד הביצורים המשמעותיים ביותר באיטליה. במאה החמישית תיפקדה העיר כמקום מושבו של הבישוף, והיתה מעורבת במלחמות המדממות בין הגותים והביזנטים, אך יותר מכל מזוהה אורבינו עם הרגע המפואר ביותר בתולדותיה – תקופת הרנסנס. אז, תחת הנהגתו של פדריקו דה מונטפלטרו (Montefeltro) פרחה אורבינו והפכה לחצר מפוארת, שהקסימה רבים ועוררה את קנאתם של אחרים.
התחנה הראשונה בכל ביקור בעיר היא הפאלאצו דוקאלה (Palazzo Ducale), כמובן.
ארמון הדוכס המפואר ניצב במרכז אורבינו, והוא הסיבה המרכזית שבגללה מגיעים לכאן המבקרים. הארמון נבנה לפי הוראותיו של פדריקו דה מונטפלטרו, הבן המפורסם ביותר לשושלת מונטפלטרו ששלטה באורבינו במשך מאות שנים. פדריקו דה מונטפלטרו הנהיג את אורבינו במשך כארבעה עשורים, בין השנים 1444-1482, ונודע לא רק כאיש צבא אלא גם פטרון אומנות. הפאלאצו דוקאלה (כלומר ארמון הדוכסות) נבנה בשלבים שונים, כיצירה שהיו שותפים לה מספר זוגות ידיים וביניהם גם האדריכלים החשובים של התקופה. את הפרויקט הראשוני החל גווידאנטוניו (Guidantonio), אביו של פדריקו, וחלק זה של המבנה משקיף על פיאצה דל רינשימנטו (Piazza del Rinascimento).
על אף שהאולמות ריקים מריהוט, הפאלאצו דוקאלה מרשים בזכות החזית המעוטרת במגדלים, האולמות המעוטרים, החצר המרכזית בתכנונו של לוצ'אנו לאוראנה (Luciano Laurana) שאירחה כמה מהאירועים הנחשבים ביותר בתקופת הרנסנס ואלמנטים ארכיטקטוניים נוספים. ההומניסט והחוקר בלדאסרה קסטיליונה (Baldassare Castiglione) הגדיר את המבנה "ארמון בצורת עיר", ואפילו המערכת שהובילה מים לארמון, בתכנונו של האדריכל ג'ורג'ו מרטיני (Giorgio Martini) נחשבה לאוונגרדית לתקופתה.
מכיוון שפדריקו דה מונטפלטרו הפך את אורבינו לאחת הערים החשובות ביותר באיטליה בתקופת הרנסנס הוא רצה ארמון שהולם את מידותיו, ויתאים ל"עיר הנסיך" (כפי שכונתה אורבינו כשהיתה תחת שלטונו). המבנה הורחב בהמשך, כאשר משפחת דלה רוברה תפסה את השלטון, והוסיפה את הקומה השנייה לפאלאצו במאה ה-16.
מי היה פדריקו דה מונטפלטרו – המנהיג האינטלקטואל שכונה "האור של איטליה"?
פדריקו דה מונטפלטרו (Federico da Montefeltro) נולד בגוביו בשנת 1422. בניגוד לשליטים אחרים הוא הוא לא נועד להיות דוכס, ומסלול חייו היה מלא בתהפוכות מפתיעות. הוא נולד מחוץ לנישואין בעקבות מערכת יחסים בין גווידאנטוניו רוזן אורבינו, לבין אחת מנשות החצר. בהמשך התחתן האב עם אשתו השנייה, קתרינה קולונה, אך זו ראתה בפדריקו איום על זכויותיו של בנה, אודנטוניו, ודאגה שישלח הרחק ממונטפלטרו – קודם לוונציה ואז למנטובה. במהלך הגלות הכפויה גילה פדריקו את אהבתו לאומנות, ובמקביל גם שיכלל וחידד את כישוריו הצבאיים. משהבין שאין לו סיכוי לרשת את אביו הוא החל בקריירה צבאית וזכה להערצה גם כקונדוטיירה (לוחם שכיר) נאמן שלא בגד באדוניו, אבל גם בזכות יחסו החומל כלפי נזקקים ומשפחות החיילים ההרוגים.
לאחר שאחיו למחצה – אודנטיו היורש הלגיטימי – נרצח בשנת 1444 שב פדריקו לחצר הדוכסות וירש את אביו כדוכס אורבינו. הוא שלט במשך כ-40 שנה, ותחת הנהגתו הפכה אורבינו לעיר הרנסנס השנייה בחשיבותה אחרי פירנצה. דה מונטפלטרו היה אינטלקטואל והומניסט, ומילא את חצר הדוכסות בציירים ואנשי תרבות – הספריה שהקים בעיר היתה שנייה בגודלה רק לספריית הוותיקן. בפורטרט הידוע ביותר של מונטפלטרו הוא מוצג בפרופיל, מול אשתו, בטיסטה פורצה, מכיוון שאיבד את עינו הימנית בטורניר קרב.
היום הפאלאצו דוקאלה משמש כמשכנה של הגלריה הלאומית של מחוז מארקה, ומחזיק באחד מאוספי אומנות הרנסנס החשובים בעולם. בין היתר ניתן למצוא כאן יצירות מופת של טיציאן ופיירו דלה פרנצ'סקה לצד אוספים מרשימים של קרמיקה.
התחנה הבאה במסלול היא הדואומו (Duomo), כלומר הקתדרלה הראשית של העיר, שנמצא במרחק צעדים ספורים מהפאלאצו דוקאלה. המבנה שלפניכם איננו הדואומו המקורי של העיר – לקראת סוף המאה ה-14, החליטו שליטי העיר לעצב מחדש את הקתדרלה המקורית, שנבנתה בסגנון גותי, ולתכנן יצירה אלגנטית ומרשימה ברוח הרנסנס. על העיצוב המחודש הופקד האדריכל פרנצ'סקו די ג'ורג'יו מרטיני (Francesco di Giorgio Martini), אך הפרויקט נתקל בכמה עיכובים ובסופו של דבר הקתדרלה הושלמה רק בשנת 1607, כאשר הסתיימה בניית הכיפה שתכנן מוציו אודי (Muzio Oddi). את החלל הפנימי מעטרים ציורים חשובים כמו מות הקדושים של סן סבסטיאנו של פדריקו בארוצ'י (Federico Baricci). במהלך הביקור בוודאי תשימו לב לכך שרבים מהציורים נראים כאילו עברו רסטורציה, וזה אכן מה שקרה – בקתדרלה היתה סגורה במשך זמן ממושך בעקבות רעידת האדמה שפגעה באורבינו בחודש אוגוסט 2016, ונפתחה רק לאחר שיפוצים מקיפים.
התחנה הבאה במסלול, וליתר דיוק – התחנות הבאות, הן כנסיית יוחנן המטביל (Oratorio di San Giovanni Battista) וכנסיית ג'וזפה הקדוש (Oratorio di San Giuseppe). מי שרוצה להבין באמת את ייחודה של אורבינו, ולהתרשם מעושרה האומנותי, לא יכול לפספס את שתי הפנינים האלה. המבנים הללו הם לא בדיוק כנסיות, אלא אורטוריום – מקומות פולחן ותפילה ששימשו את המשפחות והקהילה. לעיתים המרכזים הללו פעלו באופן עצמאי, ובמקרים אחרים סופחו רשמית לכנסיה או מסדר.
אם תיכנסו למבוך הסימטאות שבמרכז ההיסטורי של אורבינו תיתקלו במהרה באורטוריום של סן ג'ובאני (יוחנן המטביל), המעוטר בפרסקאות מקסימים במיוחד, מעשה ידיהם של האחים לורנצו ויאקופו סלימבני (Lorenzo e Jacopo Salimbeni). העבודה הושלמה בין השנים 1415-1416, וליבה של היצירה המרשימה הזאת הוא סצינת הצליבה, המכסה את קיר האפסיס. שאר הפרסקאות עוסקים בסיפור חייו של יוחנן המטביל, ומצויירים בתנופה ודרמה – הצבעים העזים והבעות הפנים המלאות בסבל טוענות את הסצינה בדרמה גדולה. האוטרוריום של סן ג'זופה מרשים באותה מידה אך מעוצב בסגנון שונה למדי: המוקד כאן הוא הפסלים של פדריקו ברנדאני (Federico Brandani), משנת 1545, המתארים את סצינת המולד של ישו. לרוב ידוע ברנדאני בזכות עבודות הסטוקו המרשימות שלו (סטוקו הוא סוג של טיח, ששימש כחומר גלם ליצרה וגם עבור קישוטים אומנותיים), וזוהי הזדמנות לראות פן אחר של עבודתו. הפסלים הוצבו בתוך חלק שצופה באבן טוף, כדי לשוות למקום מראה של מערה עתיקה.
התחנה הבאה במסלול היא מצודת אלבורנוץ (Fortezza Albornoz), המעניינת גם מבחינה היסטורית אבל גם מבחינה תיירותית – בזכות הנוף המרשים הנשקף ממנה. המצודה נבנתה במאה ה-14 לצרכים הגנתיים על הרכס הגבוה ביותר של הר סן סרג'ו (Monte San Sergio). לאורך השנים עברה המצודה שינויים רבים, ובתקופת שלטונו של נפוליאון חלקים ממנה נבנו מחדש. בהמשך היא עברה לידי מנזר האחים הכרמליטנים. מאז שנת 1975 משמש החלל הצמוד למצודה כפארק ציבורי. מומלץ מאד להגיע מכאן כדי להינות מהתצפית הייחודית על העיר – הזמן המומלץ ביותר לביקור הוא לקראת השקיעה.
טיפ: הרכבת הקטנה שהילדים יאהבו!
אם הגעתם לאורבינו עם ילדים, ואתם מחפשים דרך מיוחדת לסייר בעיר, תוכלו לצאת לסיור ב-Urbino Explorer – רכבת תיירותית קטנה שיוצאת לדרך מידי 30 דקות וחולפת בסמוך לנקודות המפורסמות והפנורמיות ביותר בעיר. גם קטנים וגם גדולים יהנו מהנסיעה! מחיר הכרטיס (נכון לשנת 2023) הוא 10 יורו למבוגר ו-4 יורו לילדים, והמחיר כולל גם מדריך אודיו בשמונה שפות, כך שבמלך הנסיעה תוכלו להאזין לסיפורים ואנקדוטות על העיר. לפרטים נוספים בקרו באתר הרשמי.
התחנה הבאה במסלול היא בית הולדתו של יליד אורבינו המפורסם ביותר – הצייר רפאל, כמובן (Casa natale di Raffaello). אם פזארו, עיר המוזיקה, התפרסמה כעיר הולדתו של ג'ואקינו רוסיני, הרי שאורבינו ידועה בזכות רפאל. רפאלו סאנציו דה אורבינו (Raffaello Sanzaio da Urbino) נודע כאחד הציירים החשובים ביותר של תקופת הרנסנס, והתפרסם לא פחות ממיכלאנג'לו ולאונרדו דה וינצ'י.
הוא נולד באורבינו ב-1483 נפטר ברומא ב-1520, ועבודותיו מפוזרות בין כמה מהמוזיאונים החשובים ביותר בעולם (ידועות במיוחד הן העבודות הנפלאות המוצגות בוותיקן, לדוגמה). אם אתם סקרנים לראות היכן החל רפאל את דרכו תוכלו לבקר בבית הולדתו, המוכר גם בשם "Casa Santi" ולנסות לדמיין את העולם שממנו הגיע הגאון האומנותי, שנפטר בגיל 37 בלבד ובכל זאת הספיק להותיר חותם עצום. הבית נרכש בשנת 1837 על ידי אקדמיית רפאל, בעזרת תרומותיהם של מספר נדבנים, ובתוכו תמצאו מספר ציורים ופסלים הקשורים לחייו של הצייר. בין היתר מוצג כאן גם הציור הראשון המיוחס לרפאל – Madonna di Casa Santi , המתוארך לשנת 1498 (רפאל היה כבן 15 כשצייר אותו).
בשנת 1883 פורסם בעיר מכרז ליצירת פסל של הצייר הידוע, והצעתו של אמן בשם לואיג'י בלי (Luigi Belli) היתה זו שהתקבלה, אבל הניסיון לחלוק כבוד לאמן הגדול עורר בעיות... לאחר שהפסל הוצב ליד הפאלאצו דוקאלה החלו כמה מתושבי העיר להתמרמר ולטעון שהפסל מעיב על הפאלאצו עצמו, סמל העיר, וכי יש להזיז אותו משם. כך, ולמרות הביקורת מצד מעריצי רפאל, הועבר הפסל לגנים הציבוריים ב-Piano del Monte, אזור נאה שבו הטבע ממסגר בצורה נאה את היצירה העשויה ברונזה ושיש.
הקהילה היהודית באורבינו
הקהילה היהודית של אורבינו הייתה מהעתיקות והחשובות באיטליה, וכיום היא משתייכת לקהילה היהודית של אנקונה (Ancona). חלק נכבד משגשוגה של הקהילה התאפשר בזכות שליטה המפורסם ביותר של העיר – פדריקו דה מונטפלטרו – שבלט במדיניותו הליברלית כלפי היהודים. הוא הזמין אותם להתיישב בגבולות הדוכסות ולעסוק במסחר ולתרום לפיתוחה הכלכלי של אורבינו. הקהילה גדלה ורבים מיהודי העיר פתחו בנקים להלוואות, סחרו בתבלינים מהמזרח, והתמחו בצורפות או בצביעת בדים וצמר. כמה יהודים אף שימשו כיועצים לדוכס. למעשה, לקראת סוף המאה ה-15 גדלה הקהילה עד כדי כך שכמעט 30 אחוז מתושבי העיר, לפי ההערכות אחדות, היו יהודים.
בדומה למה שקרה בפזארו, גם באורבינו המצב השתנה משמעותית לרעה כאשר העיר עברה לשליטת האפיפיור: בית הכנסת המקורי של הקהילה הוקם בוויה וטראני (via Veterani), אך לאחר שהאפיפיור ציווה על הקמת הגטו בעיר (בשנת 1633) עבר בית הכנסת לתוך מתחם הגטו. ארון הקודש העתיק נמצא כיום במוזיאון היהודי בניו יורק.
בית הכנסת שניצב בתוך הגטו עדיין עומד על תילו, וממוקם ברחוב צר הצמוד לחומות העיר (via stretta), שבמאה ה-17 היה הרחוב הראשי של הגטו. בדומה לבתי כנסת אחרים, גם כאן קשה למצוא סימנים מזהים בחלקו החיצוני של הבניין. שלוש דלתות ניצבות בחזית המבנה – אחת מובילה למרתף שבו היו התנור והבאר שממנה שאבו בני הקהילה מים לנטילת ידיים. שתי הדלתות האחרות שימשו לכניסת הגברים והנשים לחלל התפילה.
בתקופת מלחמת העולם השנייה נפגעה גם הקהילה הקטנה באורבינו, ובזכרונם של יהודי העיר נחרט לנצח התאריך 12 באוגוסט 1944: ביום זה, כאשר כוחות בעלי הברית כבר עמדו במרחק קצר מהעיר, נתן הפיקוד הגרמני הוראה להעלות את היהודים שנותרו בעיר על רכבות ולקחת אותם למחנות. רובם של היהודים היו זרים שמצאו מחסה באיטליה לאחר שנמלטו מארצות מוצאם – חלקם היו גרמנים ואוסטרים, חלקם קרואטים. הם נרצחו בשדה התעופה של פורלי בין ה-5 וה-17 בספטמבר, ימים ספורים לאחר גירושם מהעיר. סיפורו של אותו היום מופיע בספר "אורבינו בין שתי המלחמות" (Urbino tra le due guerre) שערכו פאולו ג'אנוטי (Paolo Giannotti) וארמאנו טוריקו (Ermanno Torrico).
בית הכנסת של אורבינו, מימין לשמאל: הבימה, ארון הקודש, חזית בית הכנסת - צילומים: Comunità ebraica di Ancona
מתי כדאי לבקר באורבינו?
כמובן שגם לאורבינו יש את החגיגות המיוחדות שלה, ובאופן לא מפתיע, החגיגה הידועה ביותר מוקדשת לשליט המפורסם ביותר של העיר – פדריקו די מונטפלטרו... האירוע נקרא "חג הדוכס" (la festa del Duca), ונחגג מאז שנת 1982 (אז ציינה העיר 600 שנה להולדתו של הדוכס). ה"חג" עצמו מצויין מידי שנה ב-7 ביוני, אבל בפועל מדובר על סדרה של אירועים המתקיימים לאורך הקיץ, ומתחברים לפסטיבל הקיץ שנערך באורבינו בחודש אוגוסט (la festa d’estate). החגיגות כוללות מופעי להטוטנים, זיקוקים ומוזיקה. בחודש ספטמבר נערך בעיר פסטיבל העפיפונים (la festa degli aquiloni), והתצוגה האווירית כוללת עפיפונים מתוחכמים ומרהיבים במיוחד! בשנת 2023, פסטיבל העפיפונים יערך בין ה-1 ל-4 בספטמבר.
חג הדוכס באורבינו
פסטיבל העפיפונים, אורבינו - צילומים: עמוד הפייסבוק של הפסטיבל
מה אוכלים?
המטבח של אורבינו הוא שילוב בין התבשילים הטיפוסיים למחוז לה מארקה, ואלה של אזור רומניה (Romagna), וזה לא מפתיע לאור העובדה שהעיר נמצאת קרוב מאד לקו הגבול עם מחוז אמיליה רומאניה. רבות מהמנות באורבינו מושפעות מההרים המקיפים את העיר, ובשר, נקניקים, גבינות ופסטה מבצק עשיר בביצים מככבות על כל שולחן. אם אתם רוצים לנסות פסטה טיפוסית לאזור, הזמינו מנה יפה של לומאקלה (lumachelle), סוג של פסטה המזכירה בצורתה קונכיה של שבלול, ונולדה במטבחיו של הדוכס. מספרים שמי שבישלו את המנה הזאת היו נשות הבית הצעירות שלא היו צפויות להתחתן אלא להישלח למנזר, ולכן הן העניקו למנה שמות דתיים – כאשר בישלו את הפסטה בתוך מרק היא זכתה לכינוי "אווה מריה", ואילו הגרסה עם הרוטב נקראה "תפילת האדון" (Pater Noster).
במחוז אמיליה רומאניה אפשר למצוא בכל מקום את הפיאדינה – ה"פיתה" השטוחה שממלאים בכל טוב, וגם לאורבינו יש גרסה דומה שנקראת קרשה (crescia), העשויה מבצק עדין ופריך (בזכות תוספת מכובדת של שומן חזיר) שממלאים בגבינת פקורינו ופרושוטו. אם מתחשק לכם לטעום משהו מתוק, נסו את הבוסטרנגו (bostrengo) עוגה ששורשיה בימי הביניים, ועשויה מקמח, פירות יבשים, סוכר, חמאה, ביצים ופירורי לחם.
אם אתם מחפשים מסעדה מסורתית ואותנטית, הזמינו שולחן ב- Trattoria del Leone. התפריט כולל מנות קלאסיות מאורבינו ומשתנה לפי העונה. בתיאבון!
הקרשה – מאכל רחוב טיפוסי באורבינו
