אחד הפולמוסים הגדולים והידועים של עולם היהדות התרחש במאה ה-18 בעיר פדובה שבצפון מזרח איטליה, עיר אוניברסיטאית שוקקת חיים ומרכז יהודי חשוב. את השלווה הלמדנית באותם הימים הפרה סערה גדולה שחולל בחור אחד צעיר – רבי משה חיים לוצאטו היה שמו. זהו בקצרה סיפורו של הרמח“ל
לאורך הדורות דמותו וסיפור חייו של הרמח“ל עוררו סקרנות רבה בקרב קשת רחבה של אינטלקטואלים ואנשי רוח. לא רק סיפור חייו הדרמטי הוא שעורר עניין, אלא הניגודיות המובנית בדמותו: מחד גיסא בחור יהודי צעיר, סופר, משורר ומחזאי, הראשון לכתוב שירה בעברית חילונית על הטבע, כתיבה שהשפיעה עמוקות על השפה העברית המודרנית. מאידך גיסא מייסדה של חבורה רוחנית קבלית סודית שהתיימרה לשנות סדרי עולם, ולהוביל לזירוז הגאולה וגמר התיקון.
במסה ”הבחור מפאדובה“ כותב חיים נחמן ביאליק על הרמח“ל ומרעיף שבחים:
”אכן איש הפכים רבים היה “הבחור מפאדובה” – אך לא איש תהפוכות. הפכים הם הם אשר עשו לנפשו את העושר ואת הגדולה. הם הם אשר הרימו אותו עליון על כל בני דורו והפלוהו מכלם, לתת את חותם “הבחור” במצחו ולעשות ל“חתן בראשית” של תקופה כבירה הרת אחרית וגאולה. חוזה גלוי עינים תוכן עלילות ומשורר לירי וענוג; משכיר שוחר תבונה והגיון ואיש מסתורין והזיה.“
השילוב בין האמביציוזיות של הבחור הצעיר לעובדה שפעל בתקופה רגישה במיוחד, כיובל לאחר פרשת משיח השקר שבתאי צבי, סחפו את הרמח“ל הישר לעין הסערה. מה שהחל כבעיה מקומית בפדובה הפך לדרמה פוליטית בינלאומית, שהובילה למנוסתו של הרמח"ל מהעיר – בתחילה הוא חיפש מקלט בקרב הקהילה היהודית באמסטרדם, ובהמשך מצא את עצמו בעכו ובגליל המערבי, שם נפטר בדמי ימיו במגפה.
רוב מה שידוע על קורות חייו של הרמח“ל מבוסס על איגרות שכתב או שנכתבו אליו או בעניינו (ישנן גם אגרות שנכתבו בשמו אך לא על ידו, כנראה על מנת לטשטש את מורשתו הקבלית). ידוע שחייו היו קצרים אך אינטנסיביים ומלאים עליות ומורדות.
בציר הזמן הקבלי, הרמח“ל ממוקם בסופה של שרשרת מקובלים מכובדת באיטליה, אך אין עוררין על כך שהיה גדול המקובלים בשרשרת. תלמידו יקותיאל גורדון כתב עליו כי "כשהיה בן 14 שנים היה יודע כל כתבי האר״י בעל פה". מורו (בילדותו), הרב ישעיהו באסאן, אישר זאת באיגרת נוספת בה כתב ״לא היה גדול בביתי ממנו״.
למרות גילו הצעיר, מכובדים ממנו הכירו אט אט בחוכמתו ובגדולתו. מתוך איגרות וכתובים אחרים ניתן ללמוד, למשל, שהייתה לו היכולת לראות את שורש נשמתם ואת תכליתם של אנשים בעולם. מהתכתובת בין הרמח“ל לרב״ך (רבי בנימין הכהן), שהיה מקובל בעצמו ומורו של הרמח“ל במשך שלוש שנים (הרב“ך צידד ברמח“ל לאורך המשבר), עולה שהרב“ך עצמו ביקש את עזרתו של תלמידו ושאל אותו על מקור שורש נשמתו ומדוע הוא סובל סבל רב על ערש דווי.
לפי סיפור ידוע נוסף, ביום כיפור אחד סערה גדולה פקדה את העיר פדובה וחוללה בה הרס רב. הסערה, שתועדה גם באמצעים ברומטרים וגם ברישומיו של חברו הטוב של הרמח“ל – דוד ואלי, נגרמה לדברי המאמינים בשל ניסיונותיו של הרמח“ל להביא את המשיח בעזרת עשרה תלמידים שגייס למשימה. כאשר הניסיון נכשל והתלמידים המאוכזבים לא הבינו היכן טעו, כך הרגיע אותם הרמח"ל:
”אתם עשיתם עבודתכם על הצד היותר טוב רק תדעו שביום הכיפורים נעשה רעש בכל העולמות, שהיום יתגלה משיח ישראל, וכשנודע זה לס“מ (לסמאל) חרד מאוד ובא לפני הבית דין של מעלה"
בהמשך הסיפור מתואר וויכוח בין הרמח“ל והס“מ (הצד השלילי) מול בית הדין של מעלה, שבסופו הוחלט להשאיר את הברירה לביאת המשיח בידי הרמח“ל אך בתנאי שיישאר רק אדם אחד בעיר ושניים במשפחה. הרמח“ל נסוג כי לא רצה להיות אחראי לביאת המשיח בצורה כזו, והסערה שכחה.
הפולמוס
השורשים והמניע העיקרי לפולמוס סביב הרמח"ל, שהקים עליו את הממסד הרבני, נטועים בסדרה של התגלויות מיסטיות (״מגיד״ בלשון הדת) שחווה הרמח“ל בצעירותו. בעקבות ההתגלויות חיבר הרמח“ל חיבורים התגלותיים והקים חבורה סודית אשר מנתה עשרה חברים, נכונים לאתגר המחייב יחידי סגולה: חריגה מהקיום הרגיל של המצוות, במטרה להוביל לתיקון העולם החומרי והשכינה.
החבורה הייתה מתכנסת בחשאי בעיר פדובה והחברים בה היו לומדים בסתר בספר הזוהר ובכתבי האר“י. לחבורה השתייך גם משה דוד ואלי (רמד“ו) – רופא ולימים מקובל גדול בעצמו. החבורה הקפידה על כך שהלימודים יערכו ללא הפסקה לאורך כל שעות היממה, והמודל לפיו פעלו היה הישיבה של רבי שמעון בר יוחאי במערה במירון – "האידרא רבא“.
פעילות החבורה נחשפה כתוצאה מרשלנותו של התלמיד יקותיאל גורדון, שלא הצליח לשמור את סוד ההתגלות שעבר הרמח“ל. השמועה עשתה לה כנפיים והרמח״ל נחשד במשיחיות ושבתאיות על ידי רבני ונציה. בעקבות פרשת שבתאי צבי מטרתם של הרבנים היתה לחסל כול תופעה נוספת כזו עוד בראשיתה, ולכן לימוד קבלה היה אסור ברבים.
וכך החלה הסערה סביב הרמח״ל וכתביו (1729). הרדיפה שעבר הרמח״ל הייתה חסרת תקדים בהיקפה: בתחילה נאסר על הרמח"ל לכתוב ספרים וללמד קבלה, במיוחד חיבורים התגלותיים המשתייכים לספרות הנבואה המקראית. לאחר כמה שנים של מאבק מול רבנות ונציה, עמדו לצד הרמח“ל רק כמה רבנים בודדים שהיו מוכנים לסכן את שמם הטוב, אך עזרתם לא הצילה אותו ובסופו של דבר הוחלט להגלות את הרמח“ל ואת משפחתו לאמסטרדם.
בדרך לאמסטרדם שיירתו נעצרה וכתביו נשרפו או נקברו. מהמידע המופיע באגרות העוסקות ברמח"ל ניתן ללמוד שהכתבים הללו כללו המשך לספר הזהר – "זהר תנינא“ שנכתב ממסרים והתגלויות, וחיבור שלם על ספר קהלת. הרמח״ל הדגיש בפני תלמידיו באיגרות ששלח כי שריפת כתביו היא גזירה משמים ויש להשלים עמה. במכתבים ששלח, הוא התעניין בעיקר בשלומם של תלמידיו.
באמסטרדם מונה הרמח"ל לראש ישיבה ספרדית, וכתב ספרי מוסר כמו ״מסילת ישרים״ הנלמד בישיבות בישראל, אבל היום אנו יודעים שבזכות יכולותיו הדידקטיות והספרותיות הגבוהות הצליח הרמח"ל להחביא את תורת הסוד בתוך הטקסטים הללו, שהתפרשו כמוסרניים.
בזמן ששהה באמסטרדם כתב הרמח"ל:
”מקום בישיבתם נתנו לי... מתקבצים ובאים אלי בכל עת“, והוסיף: ”קשה להם מאוד שאינני רוצה ללמד להם חכמת האמת“. באגרת נוספת כתב שהוא נמנע משיח קבלי ”עם איש בעולם“, אך בה בעת הבהיר: ”אמנם לעצמי חלילה לי מלהניחה אפילו שעה אחת“.
הרמח“ל גם השאיר אחריו תיעוד מעניין של העולם היהודי הצפון-אירופאי באותן שנים:
”הנה האשכנזים שלימים וכן רבים, ת“ל (תהילה לה‘) כי בפראנקפורט לבדו יהו בה כשלש מאות ת“ח בני ישיבה, ולב רחם להם להבין ולהשכיל. והנה הם מכלים ימיהם בפלפוליהם המהבילים וריח חסידות אין בהם…“
מדבריו ניתן להבין כי הוא מסתייג מהעיסוק בפלפול, אך יש לציין כי בלימוד ב“אדיר במרום“ הרמח“ל מותיר גם מקום לתפקיד הפלפול בשבירת הקליפות.
כיום בראייה לאחור ניתן לומר שהרמח“ל הקדים בזמנו את תנועת החסידות (שהחלה בתקופתו בהולנד) בניסיונותיו להפיץ את הקבלה ברבים, ניסיונות שעליהם שילם מחיר כבד. מנגד, כאשר התוודע לכתביו הגאון מווילנה, אמר שלו הרמח"ל היה עדיין חי, היה הולך ברגל לקבל את פניו וללמוד מפיו…
גם באמסטרדם נפשו של הרמח“ל לא שקטה, והוא המשיך לחפש מקום בו יוכל לעסוק בקבלה בחופשיות. הפתרון היה ארץ ישראל הרחוקה. אין בידינו תיעוד רב של השנים שהעביר בישראל, אך ידוע שכשהיה בן 39 בלבד נפטר הרמח״ל ממגפת הדבר בזמן ששהה בעיר עכו. גם משפחתו נפטרה במגיפה. אין וודאות לגבי מקום קבורתו המדויק, אך סביר מאד להניח כי הוא נקבר בבית הקברות העתיק שבכפר יאסיף, מקום קבורה מקובל עבור יהודי עכו, שלא נהגו לקבור את מתיהם בעיר עצמה. בשנים שלאחר מותו נעלמו אט אט ההאשמות נגדו, והוא הפך מדמות מנודה ומעוררת מחלוקת לדמות נערצת על רוב הפלגים ביהדות.
בהקדמה לספר ”ידיד נפשי“, המורכב מחלופת מכתבים בין הרב שרגא פיביל ברג לבין מורו הרב יהודה צבי ברנדווין (שהיה תלמידו הישיר של הרב יהודה הלוי אשלג בעל הסולם), כותב ברג:
“פעם הגעתי ללימוד עם מורי (ברנדווין) באמצע הלילה, וראיתי את פניו של מורי מאירים כמו זהר הרקיע, שאלתי את מורי מה קרה? ומורי כשחיוך גדול על פניו, סיפר לי שהערב מורי גמר את הכרך הששה עשר של התע“ס (תלמוד עשר ספירות, אותו חיבר אשלג על כתבי האר“י). באותו לילה בא אשלג בעל הסולם אל מורי בשנתו ונשק אותו. באותו לילה חלמתי גם אני ובאתי לספר את חלומי למורי. לפני שיכולתי לספר את חלומי, סיפר לי מורי את חלומו, ואז סיפרתי שחלמתי שהרב אשלג סיפר לי שמורי היה גלגול של ר‘ משה חיים לוצאטו (רמח“ל) שנינו שמחנו שמחה העולה מעבר למה שמילים יכולות להביע ולהסביר.“
(מבירור שנערך מדובר בטעות דפוס, הכוונה היא לאשלג כגלגול הרמח“ל)
בין אם מדובר בטעות דפוס או לא, העובדות הן כדלקמן:
הרב יהודה צבי ברנדווין כתב בחייו את המשך ספר הזהר הנקרא "תיקוני הזהר", אותו ההמשך של הספר שכתב הרמח“ל (ונשרף) בשם "זהר תנינא". עבודת חייו העיקרית של הרב אשלג מורו של ברנדווין היה "פירוש הסולם" לספר הזהר, הפירוש המקיף ביותר שנכתב.
