בפרק החמישי במסע חוצה-איטליה, לומד יונתן ברג סוף סוף על כוחה של המאפיה ופוגש כמה איטלקים אמיתיים. האם בפאדובה מסתתרות התשובות לשאלות שהטרידו אותו מתחילת המסע?
יום ראשון בפאדובה, והעיר לשמחתי מנומנמת. החום אינו קשה מדי ואפשר להלך באיטיות, מבלי להספיק דבר, ולשתות קפה בלגימות מתונות בבית קפה שבקרבת הכנסייה הקטנה בה מושל ג'וטו. זו גם הזדמנות לקשור שיחה עם פיליפו, המלצר – סטודנט צעיר וגבה קומה, שלומד הנדסה וגר בעיר עם בת הזוג. במקור, מתברר, הוא מגיע מעיירה בשם בסאנו דל גראפה ואילו בת הזוג שלו מגיעה מהעיר פסקארה. שניהם לא מרבים לחזור הביתה, הוא אומר, ונדמה שהפער בין הדורות באיטליה הולך ומעמיק. בכל פעם שהוא חוזר הוא מגלה שהוריו נותרו במקום ואילו הוא רק ממשיך ומתרחק ממנו עוד ועוד.
יש דבר נוסף שעולה במהלך השיחה שלנו וכנראה שלא משתנה לאורך הדורות – פעילות העולם התחתון, המאפיה. זה בכל מקום, אומר פיליפו, וגם זו עדות לעבר, לעוד סוג של מסורת שלא עוזבת את איטליה. ישנן מסורות נהדרות, של כל מיני אמנים שיוצרים את עבודותיהם בשיטות עתיקות העומדות בפני הכחדה, אבל יש גם מסורות כאלו, שמשבשות את האפשרות של איטליה להיות כמו מדינות אחרות באיחוד. נראה לי מוזר שזה מה שמטריד אדם צעיר, אבל נדמה לי שזו לא ההשפעה הישירה של הארגונים הללו על חייו שמדאיגה אותו, אלא ההבנה של מהו הכוח השולט במקום שהוא אוהב.
יש שתי איטליות, מסביר לי פיליפו, בניסיון לתאר לי את המאבק בין הכוחות המנוגדים סביבו, בין הקולניות, האלימות והכוח לבין החום, אהבת היופי והצניעות. אנחנו יושבים לכוס קפה נוספת במרכז העיר, ופיליפו מנסה לעשות לי קצת סדר בדברים. יש את איטליה של מלאכי הבוץ שמגיעים כדי להציל יצירות אומנות אחרי השיטפון, ויש את זו של ברלוסקוני, ושאר צורות השחיתות. מהסיבה הזו הוא הפסיק לאהוב כדורגל. שם ביציעים הכל נוטה לעבר איטליה הכוחנית והבוטה, והוא לא רוצה שום חלק בזה. לצערו, הוא לא בטוח שאפשר יהיה להיחלץ באמת מהעולם התחתון שרותח מתחת לפני השטח, ושלדבריו של פיליפו כבר השתלט על חלקים מפאדובה.
אני מסתכל על הדברים מבחוץ, אמרתי לו, וכל מה שאני יודע מתווך על ידיי הקולנוע, והקולנוע הוא מנגנון רומנטי קיצוני, שצובע את הכול בצבעי השקיעה והזריחה. כבוד, משפחה, אומץ... הטלוויזיה והקולנוע הפכו את העולם התחתון לאתר רומנטי שבו החיים עדיין מתהווים מתוך מחוות גדולות, מתוך סיפורים של עוצמה והתמסרות, חומרים שבעולם שלמעלה איבדו זה מכבר את כוחם. פיליפו המשיך ודיבר על ברלוסקוני, על הטלוויזיה שלו שהמטרה הברורה שלה היא להפוך את העם לטיפש יותר ויותר, בהתאמה עם הידרדרות החומר האנושי בשלטון. הוא תיעב את הערוצים המרכזיים, שלטעמו רצים לשתף פעולה עם כל אחד שזוכה במעט כוח. הם שבשבת אידיאולוגית.
חשבתי שפיליפו מגזים ביחס להשפעת המאפיה, שהרי עבורי, כפי שאמרתי, זה עולם קולנועי, כלומר חיקוי של המציאות ולא המציאות אבל כמה שעות אחר כך בעודי משוטט בעיר הגעתי לדואומו של פאדובה. בכניסה עמדו כמה צעירים וצעירות לבושים במה שנראה כמו מדים של תנועת נוער, ומולם שולחן מלא בעציצים. אחת מהצעירות הציעה לי לקנות עציץ כדי לתמוך בתנועה שלהם.
היא הסבירה לי שהם אוספים כסף כדי לנסוע לדרום איטליה ולעזור לארגון מקומי שמטפל בנכסים ששוחררו מידיי המאפיה האיטלקית ומחזיר אותם לציבור. הארגון נתקל בהתנגדות מקומית, והם רוצים לרדת דרומה ולתמוך בו. הצעירים היו נלהבים, חדורי מטרה ותחושת שליחות לאומית, ואם הצעירים האידיאליסטים של המקום חשים שזו המשימה הדחופה ביותר, משהו ששווה להקדיש לו את רוב הזמן והמאמץ, כנראה שהם בטוחים שהאיום הגדול ביותר על המרקם החברתי מגיע משם.
רק אז נזכרתי במה שראיתי ברגע העלייה על אוטובוס-המים בתחנת הריאלטו בוונציה: מעל מסעדה מקומית נפרס שלט עצום מידות ובו נכתב " נו מאפיה ונציה אה סקרה", כלומר "לא מאפיה, ונציה היא קדושה".
אבל פאדובה איננה רק צעירים לוחמניים, ואחד הרגעים המרכזיים בעיר היה הביקור שלי בקפלת סקרובני, ממלכתו הקטנה של אחד הציירים הידועים באיטליה – ג'וטו. עמדתי שם במשך חמש עשרה הדקות המוקצבות לכל מבקר, מול הקיר הדרומי שעליו התנהל יום הדין, וניסיתי לחשוב על ההשפעה של בתי תפילה המכוסים בציורים חיים כל כך, מפורטים ומלאי פעילות. בקצה הימני הצבעים הכהים של השאול ומעליהם יושבים, מוקפי הילה, השליחים. איך אפשר שלא לפתח דרמה פנימית וחיצונית כשאתה מוקף כל העת בסצנות כאלו? הסתובבתי בחלל רק רבע שעה וכבר התחשק לי להעמיד גם את חיי בתמונות כאלו: הלידה, השיטוט בשדה, העמדה בחברון, ירח מלא בגואה.
קפיצה קטנה בזמן ואנחנו שוב בערב, הכיכרות מלאים בשולחנות עמוסים באוכל, ואני מוקף בתושבי העיר. נדמה לי שבפאדובה אני נפגש לראשונה במסע הזה עם נורמליות איטלקית, מקום שלא נשטף כולו בתיירים, ומערכות היחסים בין המקומיים לזרים לא מוכתבות על ידי המתח הבין-אישי שנוצר בין נותני שירות ללקוחות. אני מנסה להבין מהי אותה נורמליות מקומית, איך נראה היום-יום שלה, אבל את זה אינני יכול לדעת באמת.
אחרי כוס היין הקבועה של שעת השקיעה אני משוחח עם בת-זוגי והילדים בשיחת וואטסאפ. המסע הזה שונה בהרבה מובנים מהמסעות האחרים שלי. הוא מתרחש אחרי צום הקורונה, כשאני מודע למעשה הכתיבה מלכתחילה, אבל יותר מכל המסע הזה מתקיים כשאני אב למאיה-פז ובארי. ואחרי כל שיחה איתם, בשעות הערב לפני השינה, אני לא יכול שלא לנסות ולדמיין את החיים פה, לנסות לשתול את החיים שלי במקום זר. אולי זה מה שקורה במסעות – אתה חש שאין לך עבר, או לכל הפחות אתה מבקש שלא יהיה לך כזה, וכמי שבא משום מקום, תוכל להתמלא כולך במקום החדש.
אני עוצם את העיניים ורואה את התמונה כולה – הנה אני ברחוב הראשי, אוחז בידיי ילדיי, ולידי, באטיות של ערב קיץ, פוסעת גאולה בת-זוגי. אנחנו רואים שבאולם העתיק של האוניברסיטה מוקרן סרט ובו גלילאו מסתובב ברחבי העיר ומהלל את המדע. בצד השני של הרחוב ישנה הופעה של להקות זמר, חלקן שרות מזמורי כנסייה אבל אחת מהן פורצת בגוספל, ואנחנו ממשיכים לרחובות הגטו היהודי ומגלים שהוא הפך למרכז חיי-הלילה. התמונה מתפוגגת, הדמיון נרגע לקראת השינה ואני שוב לבדי, במיטת בית-המלון. מחר מילאנו מחכה לי.
