top of page

פרק 4 - ונציה

+ באיטליה
Wednesday, November 30, 2022

6 דקות

חיפוש

בפרק הרביעי במסע חוצה איטליה מנסה יונתן ברג לנווט את דרכו בוונציה – העיר והסמל. הוא פוגש חבר ותיק בבית הקברות של סן מיקלה ומתאהב בתעלות העיר, אך האינטנסיביות של העיר ויופיה הקיצוני מצליחים לערער אותו. האם עליו לברוח, או לצלול לעומק החוויה?


אוי ואבוי, ונציה! אין עוד עיר כזו, שאתה מבקש לעזוב תכף ומיד ובאותה מידה מבקש להישאר בה לעד. אין שום פינה בעיר שבה אתה יכול להינצל מהיופי – מהאופן שבו המים נעים ומרככים את האבן, מהגונדולות המתנדנדות בתנועת ערסול איטית עם כל איוושה של המים, מהגשרים והקימורים, ומהחלונות הגדולים שנפערים אל תוך הבניינים המסתוריים שלאורך הקנאל גרנדה – התעלה הגדולה. אתה רק פוסע כמה צעדים והנה נפתחת מולך כיכר שכל כולה צבעים חמים, צבע אדמה וחמרה וירוק אזוב, במרכזה באר ישנה ומסביבה בניינים מפוארים שעיצובם רומז על פאר ועוצמה מעידן אחר.


לאן שלא תפנה, תמצא את עצמך מול נוף שנראה כמו גלויה שקמה לחיים ונעמדת מולך, הגוף רוצה לעצור לרגע, להתיישב ולהניח לרגליים לנוח ולהתנדנד מעל תעלה, אבל העין רעבה, היא בהתקף בולמי ואינה מוכנה לחדול מגמיעת היופי בשוקת הבלתי נגמרת של האי.


בעיר הזו, לעתים, אחרי שיטוט של כמה שעות, אתה חש את אותה תחושה הגואה באדם המבקר בלונה-פארק, אחרי שאכל במהירות ענן צמר גפן וגופו מבולבל מרוב סוכר, צבעים בוהקים, אורות מהבהבים והמולת ההמון שסביבו. תחושת בחילה אוחזת בך, יותר מדי מתוק על שטח קטן מדי. אבל ונציה מעמידה בפניך גם את הבעיה וגם את הפיתרון – האומנות, החיפוש אחר שכבות העומק שטמונות באינספור פינות בעיר.


בשעת הביקור שלי פורצת האומנות וצומחת מכל פינה – זו עת הביאנלה, ומלבד החלל המרכזי שבגני הביאנלה, אינספור פאלאצי וחללים נסתרים משתתפים בחגיגה ומארחים באופן זמני תערוכות. אני מוצא את עצמי חורג פעם אחת ויחידה מחוק האי-עמידה בתור: העילה היא אנסלם קיפר – האמן הגרמני שאני יכול להכתיר, והוא בוודאי לא ידע את נפשו מאושר כשישמע על כך, כאמן החי האהוב עלי ביותר.

לרגל האירוע הפאלאצו דוקאלה (בימים כתיקונם הארמון של ונציה בו התגורר בעבר השליט, או הדוג'ה) העניק את אחד האולמות לאדון קיפר על מנת שייצור יצירה מיוחדת עבור הביאנלה. אני פוסע בשעת בוקר מוקדמת בין חדרי הארמון, והארמון הוא אכן ארמון והחדרים רבי רושם, משדרים כראוי את כוחה של האימפריה. הגודל, ההד, הציורים המכסים את הקירות והתקרה משקפים את אותה תחושת עוצמה ויכולת. הם מדגימים היטב את ההצלחה, נאמנים לתפקידם החברתי ונענים למאמץ הקולקטיבי של ההכרזה כלפי חוץ על כוחו ועושרו של המזמין. אבל אני פוסע בחדרים בשעמום מוחלט. כן, זה גדול, שמתי לב. הציורים מפורטים ומיומנים, וציירו אותם כמה מהציירים הנחשבים של התקופה, אבל זה מוזיאון שעווה קפוא. ומכעיס אף מכך – הם משדרים בכל כוחם שלמות, חיפוש אחר יופי ואידיליה, ומתעלמים באופן מוחלט מכל מה שנוצר במערכת העיכול העצומה של אימפריה: הפליטים, האובדן, ההרס, המתים, הפועלים וההתעמרות.


הכל משתנה באולם שבו שולט קיפר. הוא ייצר סדרה של בדים עצומים, התלויים מהרצפה לתקרה. כהרגלו, הבדים מכוסים בשכבות של צבע, עפר, קש, וכסף שהומס ונשפך. ואם לא די בחומרים הכבדים הללו, הגסים, מלאי הגבשושיות, קיפר גם שתל בציורים עגלות ואופניים חלודים, שאריות של פגזים ובגדים. הבדים נראים כאילו יד נעלמת גרסה את המציאות, העבירה אותה במכונה מפרקת-כל, והטיחה את מה שנותר כנגד הבד. העבודות של קיפר הן ניגוד גמור לחללים שדרכם צועדים המבקרים, והחלל שבו אני עומד, מוקף בצבעים הכהים – שחור, חום, אפור – מספר סיפור אחר על הפליטים, המלחמה, הברזל, והעשב היבש. הפאר של קיפר הוא פאר החורבן וההרס, בדיוק מה ששולט בחייהם של רוב בני האדם, גם אם לא בחייהם של מבקרי הבינאלה.


כאשר עוזבים המבקרים את החלל שבו מוצגות העבודות החזקות האלה הם נכנסים למנהרות שדרכן צעדו הנידונים לתאי המאסר. הפיתולים, התקרות הנמוכות, סורגי הברזל – כל אלה ממסגרים היטב את היציאה מהעולם שברא קיפר, שהרי תמונות החורבן הללו אינן עדות על המציאות המודרנית בלבד. ונציה היתה מעצמה ומרכז סחר חשוב, ובליבה הסתתרו לא מעט חדרים כהים לצד העמדת הפנים של הכוח והיופי. אי אפשר לפספס את העובדה שהאולמות המפוארים נבנו, פיזית ומטפורית, מעל חדרים חשוכים עם תקרות נמוכות, וקירות חשופים ועירומים מקישוטים, מלבד אולי סימני החריטה והדימום שהשאירו האסירים שנכלאו בהם.


בעודי הולך ונע בפיתולי בית האסורים, חשבתי שאולי הסיבה שהאומנות המודרנית אוהבת את ונציה היא היופי השוכן בה על כל צעד ושעל, יופי טהור כל כך עד שהוא מנוגד לשאיפה הפנימית של אותה אומנות – לחשוף את מה שמסתתר מתחת להעמדת הפנים שלנו, את החדרים הכהים, הפנימיים והחיצוניים, שפעמים רבות מטאטאים מרשות הרבים. דברים בעולם עובדים טוב כשהם מתחככים זה בזה, מנוגדים זה לזה ומתעמתים. לכן הזריחה והשקיעה מושכות אותנו כל כך. ונציה היא שקיעה ארוכה בה היופי המושלם, אולי מושלם מדי, מתחכך במה שנודף מהאומנות העכשווית – אבדן וחיפוש הזהות, היחס לעוולות ולחוסר שוויון. כל אלה ממלאים את הגנים ואת הארסנלה, מוקדי הבינאלה, אבל על השיטוט שלי שם אין לי הרבה מה לספר. הייתה שם יותר מדי מודעות והעדר כמעט מוחלט של אינסטינקטיביות, של היחלצות מההווה לטובת העל-זמני, השאלות הגדולות, המילים הגדולות.


התסכול הכריע אותי ובכדי להירגע אני מחליט לעלות על המים. המשימה שקיבלתי מהפיקוד העליון גורמת לי להתרוצץ בין הגונדוליירים בניסיון לשכנע אותם להפוך אותי לגונדולייר ליום אחד, ולתת לי לחתור בגונדולה. מתחילה להתברר שאיפתו העליונה של הפיקוד העליון: לסבך אותי עם האוכלוסייה המקומית. הגונדוליירים מביטים בי ברתיעה ובבוז מופגן, ועונים לי בעודם מביטים לעבר האופק, או לעבר לקוחות פוטנציאליים אחרים שלא מבלבלים את המוח ומצויידים בכיסים עמוקים. לעברי הם מפטירים רק חצי מבט מזלזל וממלמלים משפטים בסגנון "רק מי שהוא ונציאני יכול להשיט את הגונדולה". גולנדולייר אחד מביט בי ברחמים ומכריז "אתה לא תהיה מסוגל לעשות את זה חצי דקה", וחברו מחזק את דבריו ומבהיר לי שאני אנווט את הגונדולה היישר לאחד הבתים, ואין להם ביטוח למטומטמים.


אזכרה פרטית לבן-ונציה

אני מחליט על משימה חלופית-פרטית שלא תסבך אותי עם איש, ופונה אל המתים. המשימה כוללת את מחבר הספר האהוב עלי ביותר על ונציה – יוסף ברודסקי, משורר יהודי מעולה שנקבר דווקא בבית קברות נוצרי ובעל הספר "חותם מים". אני מוסיף למשימה כוסית וודקה עבור יוסף, ועולה ללגום אותה על קברו המצוי באי סן-מיקלה שנמצא לא רחוק מוונציה, בדרך לאי מוראנו.


קהל התיירים הגודש את הוואפורטו, אוטובוס-הסירה הוונציאני, שולח מבטי תמיהה חשדניים בבחור התמהוני ארוך-השיער כשהוא יורד לבדו בבית הקברות, אבל אני מתעלם. בדרכי לקבר אני מהרהר בספר של ברודסקי, בו אני קורא מאז בואי לעיר. החוויה של ברודסקי בוונציה מסקרנת אותי, ואני שוקע בתיאוריו על הימים השלמים שהעביר מסתובב ברחובות, או כאשר ביקר אצל אולגה ראג', אלמנתו של עזרא פאונד, הזוג שלצידו הוא גם נקבר. ברודסקי מביט על הבתים, על האריות והפסלים, על המים המשקפים את העולם שמעל ומצליח לתאר את אותו הלך רוח המיוחד לוונציה, העיר שלדברי ברודסקי אמנם מתחמקת ממך ומותירה אותך עירום מכל מה שיש לך, אבל בסופו של דבר הופכת למקום היחיד שבו אתה חש כי החיים ראויים. הם ראויים מכיוון שהמקום כולו חותר לעבר היופי, ולא מתבייש באותה חתירה. הבושה היא מה שהותיר אותנו עם מגדלים רבי הקומות, משרדים ואורות ניאון.


ברוסדקי הגיע ממים – מסנט פטרסבורג, ונקבר במים – בוונציה, ונדמה שגם הספר שכתב הוא עצמו בעל איכות של מים, זורם מפה לשם ומנסה להבין מדוע אנחנו נמשכים למקום, וכיצד הופך מקום לבית.

בבית הקברות אני חולף על פני חלקת קברי הילדים העצובה, ומגיע לחלקת הלא-קתולים. הקבר של יוסף ממתין לי בקצה השורה, ועליו נגלית תערובת סמלים ומאבקי זהות שהיה בוודאי מעלה חיוך על פניו: מבקר אחד הניח על המצבה ספר תהילים ומשום מה גם את תמונת פניו של בעל הסולם. מישהו אחר הניח בסמוך צלב וספר זמירות נוצרי. ברודסקי עצמו לא הסגיר אף פעם קרבה ליהדות, וככל הידוע לי גם סירב לכל הצעה להגיע לישראל. אבל את מה שלא עשה בחייו, אין לו איך למנוע אחרי מותו. לרגע הרהרתי באפשרות להעמיד את חלקת הקבר כיצירה בביאנלה, אבל ויתרתי במהירות על הרעיון ושקעתי מול המצבה בקריאת השורות האחרונות בספר "חותם מים":


"בכך שהעיר הזו מתחככת במים היא מיטיבה את מראהו של הזמן ומייפה את העתיד. זה ייעודה של העיר הזאת ביקום... הדמעה מוכיחה זאת. הדמעה היא הניסיון להישאר להשתהות, להימזג בעיר... הרי היא תוצאה של פעולת החיסור, שבה מופחת הרב מן המועט: היופי מן האדם. אותו דבר עצמו חל על האהבה. כי האהבה שהאדם אוהב גדולה ממנו."


הרמתי כוסית וודקה, אוסף של דמעות, לזכר רוחו של המשורר שנמהלה ברוח העיר.

שבתי מבית הקברות לעבר העיר בשעת ערב מוקדמת, והתחלתי במשימת הערב המוכרת לנו זה מכבר – לגימה של משהו מוצלח כנגד נוף הראוי לטקס הלגימה. אבל ונציה מסבכת את המשימה כהוגן, משום שבכל פעם שאני קם ממקומי, משוכנע כי לגמתי במקום ראוי והמשימה תמה ואפשר להתנדנד ולדשדש בחזרה למלון, מתגלה לפניי לפתע עוד כיכר קטנה ונהדרת, עוד תעלה שמעליה גשר אבן ובליבה סירות שמפלחות את המים ומותירות אחריהן ענני קצף, וכמובן שאני חייב להתיישב שוב, וללגום שוב למען יופיה של העיר. רק יין לבן הערב, החלטתי. זה המשקה שנדמה לי שונציה מבקשת. לקראת חצות אני כבר אבוד לגמרי, אינני יודע היכן אני ולמען האמת גם לא איכפת לי, כי באשר אני פונה, ונציה מקדמת אותי במים ואבן, אבן ומים הממשיכים זה את זה עד אינסוף.


רק מכה קטנה מהמציאות מחזירה אותי לחדרי בסופו של דבר, והשיטוט הנהנתי שלי הסתיים, כפי שכל כך הרבה דברים הסתיימו, עם כמה משפטים בגרמנית שמנונית. הם היו חייבים לשבת לצידי, צמד הזוגות, וכמובן שהם היו חייבים לשאול מהיכן אני. למה שהם יותירו לגבר המחייך חיוך טיפשי, מהמהם לעצמו ומביט בחמדה לכל עבר, להיוותר לעצמו?


הלילה הסתיים והשחר עלה, ובשעת בוקר מוקדמת מאד נמלטתי על נפשי מוונציה. כשיצאתי לדרך הרגשתי צורך עז להתרחק ממנה אבל אז, בעודי מניח את המזוודה על הרציף בתחנת הרכבת חשתי צורך עז לא פחות ללחוץ על כפתור החזרה לאחור, להטיל שוב את המזוודה בחדר הקטן והטחוב, לכבות את המכשיר הסלולרי, לזרוק את הדרכון למי התעלה הגדולה ולהפוך לצל משוטט ברחבי העיר.

עליתי לרכבת רק בכדי לרדת ממנה אחרי ארבעים דקות, בעיר שהגעתי אליה במטרה להימלט מהציר המתויר לגמרי שלאורכו נעתי עד כה. פאדובה, חשבתי, תהיה מקום טוב לנשום כמה נשימות רגועות ולדחוק את התחושה המטרידה והבלתי נסבלת של הצורך להספיק הכל.


 


113 צפיות0 תגובות

פוסטים קשורים

Comments


קציצות עם ארטישוק
Monday, July 17, 2023
סקלופינה אל לימונה - פרוסות עגל בלימון
Monday, July 17, 2023
סלט כוסמין קייצי
Monday, July 17, 2023
פסטה (טרייה) בלימון
Sunday, July 9, 2023
ריזוטו אספרגוס
Sunday, July 9, 2023
קאפונטה סיציליאנית
Sunday, July 9, 2023
קרוסטטה פירות יער
Sunday, July 9, 2023
פריטלה די בקלה (פיש אנד צ'יפס איטלקי)‏
Sunday, July 9, 2023
פסטה בתנור ברוטב פלפלים
Sunday, July 9, 2023
קוקטייל בליני וקרפצ'ו דג
Sunday, July 9, 2023
ניוקי תפוחי אדמה ברוטב עגבניות צלויות ומוצרלה (אלה סורנטינה)
Sunday, July 9, 2023
פרוסות בקר ברוטב פיצאיולה
Sunday, July 9, 2023
פיצה ביתית בתבנית
Sunday, July 9, 2023
סלט פסטה, פסטו עגבניות מיובשות ואורוגולה
Sunday, July 9, 2023
ניוקי פריטי ממולאים ריקוטה ופיסטוק
Sunday, July 9, 2023
סיורי אומנות מודרכים במוזיאונים ברומא
Monday, May 15, 2023
פרק 6 - מילאנו
Wednesday, November 30, 2022
פרק 5 - פאדובה
Wednesday, November 30, 2022
פרק 4 - ונציה
Wednesday, November 30, 2022
פרק 3 - פירנצה
Wednesday, November 30, 2022
פרק 2 - רומא
Wednesday, November 30, 2022
פרק 1 - נאפולי
Wednesday, November 30, 2022
האבק - פרק 5
Wednesday, December 30, 2020
האבק - פרק 4
Wednesday, December 30, 2020

עשוי לעניין אותך

יונתן ברג | סופר ומשורר