את היום הבא הקדישה אלה להתמקמות מחודשת בעיר.
לא עוד שהות חטופה בת כמה ימים. היא עזבה את המלון ומצאה דירה באתר אייר בי אנד בי, דחתה את כרטיס הטיסה חזרה לישראל ומילאה את הדירה במוצרי מזון. בחלון התגלתה פיסת תעלה. היא הביטה החוצה וחשבה בפליאה כי בשיטוט באתר השכרת הדירות גילתה מחירים נמוכים מאוד וכי ההיצע היה עצום, כך שזכתה בדירת שלושה חדרים משופצת.
היא לא יצאה מהדירה בערב, אלא העדיפה לשקוע יותר ויותר בקריאה על האבק ההולך ומתפזר בסין. פתיתי אבק התגלו במקומות שונים, ומאוחר בלילה גילתה שגם באיטליה התגלו מקרים ראשונים. היא הדליקה את הטלוויזיה, אך במרבית הערוצים נראתה סדרת תמונות שחזרו שוב ושוב: נמל תעופה הומה אדם, דמויות בחליפות מגן ומפות שעליהן סומנו נקודות אדומות. לבסוף מצאה ערוץ ששידר באנגלית והתיישבה על הספה. היא שאבה עידוד מהשדר, שחזר ואמר כי אין מה להיכנס לפאניקה וכי המדינה מוכנה לבודד את החולים שיתגלו וכי אין שום סיבה לחשוב שמה שארע בסין, ורק בעיר אחת, שנכנסה מייד לסגר, יתרחב במהירות, אם כי נכון עושה המדינה שהיא נוקטת צעדי זהירות וכבר מנטרת את השבים מהאימפריה הקומוניסטית. המסך הבהב כשעמדה בחלון ופניה אל המים. מאחוריה רעשה הטלוויזיה, אבל זו לא הצליחה להחדיר שום בהלה, מכיוון שבחוץ המים, שנבלעו בחשכה,המשיכו להתפתל ברחבי העיר ומצאו את דרכם בין האבן. לפתע הבינה כי ההתעקשות היא הדבר שמאפשר את היציבות שכה חסרה לה; התעקשות למול רוח קשה וקור מקפיא, למול מים ולמול אבק; התעקשות בחיי המשפחה או במקום העבודה; התעקשות על תפיסת עולם, על היציאה מהסלון לעבר הכיכר כדי להניף אגרוף. המים המתפתלים עוררו את גופה והיא יצאה, אלא שכעת לא הייתה עוד תיירת, והעיר לא נחתכה על ידי מסלולים מוכנים מראש. לא, היה לה מסלול משלה, פרטי לגמרי, והוא הפך את העיר קרובה ומוכרת. ראשית פתח המוזיאון, ואז חנות הספרים הזעירה. היא עמדה והביטה על בית הקפה, שכעת לא היו בו יותר מלקוחות ספורים. צמד מלצרים נשענו בפתחו על קיר ועישנו, וכשראו אותה צחקו וסימנו לשלום, והיא השיבה להם. הקלילות שעברה בה בשעת הצוהריים שבה לפקוד אותה. קלילות שהיה רק ראוי לגמול לה בקלילות נוספת, זו שבתנועה על מים. אלה חיפשה ומצאה גונדולייר פנוי, וזה עזר לה להתיישב ואז החל חותר באטיות מבלי לשאול אותה לאן. היא נשענה לאחור על כרית מרופדת, ובתוך כמה דקות התמסרה כליל לתנועה. לא היה לה מושג היכן היא ולא מה שמות הרציפים, הבתים והכנסיות, גשרי האבן שעליהם חופזת בריה או שתיים. הסירות הקשורות בחבל היטלטלו בעוברם. נדמה היה לה שהגונדלייר מפזם לעצמו מנגינה, וגם היא החלה מהמהמת. נדמה היה לה כי אינה נוסעת בעיר איטלקית, כי היא אינה נוסעת כלל במקום, אלא בין גדות מנוגדות של מצבה הפנימי. אלו אינם מים וטחב, עץ ואבן, אלא תנועה ממי שהייתה למי שהיא כעת כשיש זמן בשפע ונקודת מבט גבוהה החולשת על פני שטח רב. לא עוד מבט קטוע ונטול נקודת ציון, אלא זה שכעת חולף על פני הלילה ממרחק גבוה, לילה טעון באיכות קטיפתית הנח בלי לאיים על העולם. הגונדלייר סימן לה שהגיעו לגבול הסיור המותר, והיא העניקה לו תשר נדיב. בערב המוחרת הקדימה וישבה במסעדה רבע שעה לפני הזמן שקבעו. מבטה נע ברפיון על הסועדים בהלך רוח מוגן של ידיעה כי בעוד רגע ישב מולה גבר שחזותו ממלאת את החלל כך שמבטים מהירים מוגנבים לכיוונו ופה ושם לוחשים את שמו, וכך אכן התרחש. הצעדים שלו לכיוונה זכו לאדוות הולכות ונמשכות, אך הוא לא אסף אותן אליו ולא התפלש בהן ולא האט את צעדיו כדי לסחוט את החום, אלא להיפך, פנה לבר העץ בקצה המקום והחליף כמה מילים עם הבעלים, וגם נכנס בשיחה קלה עם מלצר, ואז הצביע על השולחן שבו היא ישבה ועשה את דרכו אליה מעט כפוף בשעה ששאר הסועדים שבו אל הצלחות ואל הכוסות שלהם. בכל מקום נשארו שרידים של הציפייה למשיח. קהילות שלמות מכרו את רכושן ואת בתיהן, לבשו לבן והתכוננו לצאת למסע הארוך לארץ ישראל. הקול שלו, האנגלית במבטא האיטלקי, היין הלבן, ידיו שהטעימו את המילים בהתלהבות, כל אלו הרגיעו אותה. היא הצליחה ממש לראות את הפנים הנפולות, את הבשורה על ההתאסלמות עושה את דרכה כמו אש, נאחזת בעיירות ובבתי העץ, בין חיות המשק ושבילי העגלות, אוחזת בקהילה פה, וצעקות השבר מגיעות גם מהכפר הבא. ניקולה דיבר, ועפעפיה כמעט נסגרו מכוח התיאורים הצבעוניים, מעוררי הדמיון. רבנים נלהבים מקץ הייסורים חגו סביבה. הינה בית כנסת אפלולי, ורק להבת נר מאירה את פני הגבר המזוקן המדבר בקול חזק, מרעים על הקהל בטון יום הדין: "אספו את המטלטלים, עזבו את הרכנת הראש התמידית בפני השכנים רעי המבט ואת העבודה הבלתי נגמרת. האור עולה מן המזרח, והוא ישטוף, הוא מוכרח לשטוף גם את בתינו הנידחים". ניקולה טלטל את פניו כמו היה הוא הרב, ואז פתח את עיניו כמו היה הוא הקהל והמשיך לתאר את כל החללים שנכבו באחת, ואת העם שלא ידע את נפשו וכבר החל לאבד את מעט הכוח כדי לקיים את הלכות הדת, ואת הרבנים, ובהם הגיבור שלנו, מהלכים על החבל הדק שבין נשיפה על רמץ הגאולה לבין הפיקחון, קרחון הפיקחון.
הגיבור שלנו, רבי משה חיים לוצאטו. ניקולה התנער כולו כשאמר את המילים, סיים את היין והזדקף. הוא ניסה להעמיד מולה את דמותו, אך היא כבר לא ידעה היכן היא, מטושטשת מאוכל ומיין, מטושטשת גם משטף הדיבור שהגיח מולה, שטף שבתוכו דלתות שנפתחו בזו אחר זו, אל העבר ואל הגבר שמולה. "מטאור", התלהב ניקולה, "כתב מחזות וספרי מוסר, עסק בקבלה, ראה חזיונות שבהם היה מקבל כל מיני איתותים ורמזים על כוחה של השפה". מבטו של ניקולה עבר מאלה והמשיך אל מחוץ למסעדה, כמו היו המילים הללו חזיונות, איתותים ורמזים. המשיכה של העיר שבחוץ, עיר מוכת ערפילים, לחות ופיתולים. עיר שנפתחת עוד ועוד, וקשה, ואולי בלתי אפשרי, לזכור את הרחובות בה, ותמיד כשהולך בה האדם הוא מצפה כי בפנייה הבאה יגלה איזה ארמון וחלונות מזרחיים, באר ישנה למול גומחה ובה קדוש משומן. היא ראתה את הרב שדמותו תעלות מים וכל מיני זרמים הנחבטים על גדות פניו המזוקנות. הקנאה! ניקולה החזיר את מבטו. מה פתאום שבחור צעיר כזה ינסוק כך? מה פתאום שתלמידים יאספו סביבו? לא, הישן לא ייכנע בקלות כזו. ומשם הסיפור הלך והסתבך והפך תזזיתי, וגם ניקולה התלהב יותר, כי מתברר שזה נושא המחקר המרכזי שלו. כל חייו הוא נסע בעקבות תיבת כתבים נעולה, תיבה שהפקיד רבי משה בבית הדין של ונציה. חדר בית הדין עלה מולה, הדיינים על במה מוגבהת ומולם הרב הצעיר, שאינו משפיל את פניו ולא מגמגם, אלא מדבר בבהירות. הוא מהנהן לבסוף, אם כי תמיד נותר גאה, והתיבה ובה כתביו האסורים מובלת לבית הדין. הרב הצעיר מביט בכתבים, עובר על השורות, אולי חוקק אותן בתוכו ואולי נפרד, ולבסוף מניח אותם בתוך התיבה ומנעול כבד מופיע, ועוד אחד, והתיבה נחתמת וננעלת ומובלת החוצה. ניקולה שתה עד תום את היין שבכוסו והביט בה בחיוך. היא, מטושטשת מפער הזמנים ומהעיר שהתקלפה מהזמן ושטה לאחור ללא בעיה, הביטה בו מעורפלת וניסתה לברר אם יש פה רמז עבורה, לא רק בגבר שמולה, לא רק בערפל שהשרה בה, אלא גם ברב המרדן, במיסטיקה שבה עסק ובבית הדין. כל אלו הרי בני עמה שאינה מכירה כלל. אולי זהו פשר המסע? ניקולה זינק ארבע שנים קדימה, ואותו רב, שכעת הוא קורא לו הרמח''ל, מסתבך שוב. הוא מבקש להדפיס ספר באמסטרדם, שהייתה באותה העת בירת החופש וחירות המחשבה, אבל נטפלו אליו שוב, ושוב הגיחה התיבה, וגם נשרפו כתבים ונקברו באדמה, אבל חלק ניצלו, ובדרך לא דרך התגלגלו בדרכי המסחר והגיעו לקהילות בגרמניה, בצרפת ובאיטליה, אך חלק אחר אבד, והוא עצמו ממשיך לחפש אחרי אותם דפים, נוסע בעקבות רבי משה. "נסעתי לאמסטרדם, ומשם לישראל, התחנה הבאה של רבי משה", ממשיך ניקולה ונעצר, כי מלצר קרב אליהם והציע מנות אחרונות ועוד יין. הוא חייך וכמעט קרץ לניקולה, אך זה לא החזיר לו חום, אלא מתח את פניו בחוסר שביעות רצון וסילק בניע קל את המלצר. המלצר נעלם וניקולה הביט בה בעוד ידו מטלטלת את היין בכוס. בתחילה חשב, בטעות שלא מתאימה למחקר, כי הרב ודאי יתמקם בצפת, העיר בלבן, שבה חיה הקבלה ללא הפרעה ומושלת בדרכי החיים. עד היום זה כך. ניקולה הביט שוב לרחוב, כמו שם מצויה העיר הפלאית, ואלה חשבה שאולי באמת יש איזה קשר בין הערים הללו, ולכן גם בין המדינות ואולי גם בין בני המדינות שכעת יושבים זה מול זה סביב השולחן. "היית שם פעם?" העיר אותה ניקולה. היא הנהנה. הרי נסעה עם אביה ואימה לצפת כמה פעמים וגם ישנה שם, ובאחד הביקורים שוטטה לבדה והגיע למקווה האר''י. לפנות ערב עלה מהרחצה גבר מזוקן עטוף טלית ומלמל לעצמו משהו, אולי השבעות. הוא חלף על פניה מבלי להביט בה, אבל היא ראתה את פניו; עיניו היו קרועות לרווחה ואישוניו בערו, ספק בטירוף ספק בחיות עזה. למשמע תיאוריו של ניקולה החליפה בין אותו גבר לבין הרב משה חיים. אולי היה זה הוא? איך אפשר כבר לדעת בעיר הלחה הזו השוקעת לתוך עיר צבועה לבן, מוקפת בהרי הגליל? היא סיפרה לניקולה על האדם ההוא, והוא הנהן והודה שגם הוא לעיתים לא יודע מהי השנה ובאיזו תקופה הוא פוסע. זו אחת הסיבות שהובילו אותו לוונציה לאחר הפרישה מההוראה, כי אין עיר הטובה כמוה לאותו בלבול. קולו נעצר ומבטו שוב נדד, ראשית לשולחן ומשם לרחוב, שהיה כבר חשוך לגמרי ונגלה בו תריס סגור של חנות, ואז לתקרת המסעדה, ומשם חזרה לאלה, שכבר ידעה כי התנועה פרושה מחשבה חדשה, ניתוק שגרם לניקולה להתרחק כדי לברור מה עומד לבוא. הוא אכן הציע שישלמו את החשבון ואז יראה לה בדיוק כיצד העיר הזו מטשטשת את הזמנים ומחליפה את עורה החיצוני כמו זיקית. הדברים התרחשו במהירות, והינה הם כבר נהדפים לפה ולשם ברחובות, ובשעת לילה מאוחרת האוויר רווי לחות ועבה, ואלה חשה כאילו היא מתחככת בו. החיכוך גם משל במבטה על צעדיו של ניקולה מעט לפניה, שכל העת הביט בה לראות שהיא אינה אובדת. הם לא דיברו והיא שמחה על כך, כי כך היה אפשר לתת לרב המזוקן ללכת שם, קדימה, בטשטוש הרחובות, וגם בית הדין היה יכול להתקיים מעט קדימה, ולחשים עלו מהעלטה, ותיבות ובהן כתבים היו יכולות לצוף על המים, וכל המחזה הזה הפך לחלל עצום שכלל לא ידעה שליווה אותה כל העת, נסחב מאחוריה ובתוכו כל מיני עלילות וספרים, אגדות ודמויות שגם היא, בין אם תרצה בכך ובין אם לא, עשויה מהם, גם בשעה שלא ידעה עליהם דבר. דבר נוסף עמד בפניה: הכבדות שניקולה העניק לשעות, הביטחון כי ישנו סיפור רב משמעות הממתין להתגלות, וכי עבודת החשיפה והגילוי מלאה בחדווה ובכוח, והיא, שגחלי המשמעות רק הלכו ודעכו בתוכה, שנדמה היה לה כי הבלבול שבה מפזר שוב ושוב את האש ומכבה אותה, חשה לצידו כבת לעידן אחר, בת חוקית, וכי גם לה מותר להתהלך ברחוב המואר. ניקולה נעמד מול דלת עץ, פשפש בכיסו והוציא מפתח ברזל כבד. הדלת נפתחה בחריקה קלה. ניקולה הגיש את ידו ועזר לאלה לדלג מעל מדרגה גבוהה. בתוך הבית עמדה חשכה גמורה והריח היה חריף, כמו ממשיך את ריח המים ורק מוזג בהם איזו מתיקות נוספת, מרגיעה. אור הופיע וגילה גיבוב, אך בצבעים נהדרים. היו שם שולחנות עץ כבדים בעלי רגליים מפותלות. היו שם גם שולחנות זעירים במגוון גדלים, ואחד מהם, שעמד במרכז, היה עמוס ספרים, חלקם נערמו וכמה מהם היו פתוחים. גם כמה מעמדים היו שם ועליהם ספרים. כל השולחן היה מלא בפתקיות צהובות זעירות היכן שלא היו ספרים. בצידי החדר עמדו וילונות בצבע ארגמן כבדים ומשתפלים עד הרצפה. הקירות כולם כוסו בטפט צבעוני, או שמא היו אלו ציורי קיר. בכל מקרה, נראו שם מלאכים, עננים וזרי פרחים, וגם מה שנראה כמו פני קדוש מוקפים הילה. ניקולה נעלם לכמה שניות וחזר כשבידיו מגש ועליו כוסות וצלחת ועליה זיגוג מוזהב. "אבל לפני שנשב", אמר, "נעשה סיור בבית ואת כבר תראי על מה דיברתי". הוא צעד קדימה ואלה בעקבותיו. מבלי לדבר חלפו בחדרים שנפתחו זה לזה. דלתות עץ כבדות נפתחו ומבעד להן נראתה ספרייה עצומה שקועה בקירות, ומדפיה מעץ. כורסאות מרופדות עמדו שם זו מול זו, וביניהן שולחן וכוורת יין לצידו. בחדר אחר התגלתה מיטה עצומת ממדים שכוסתה אפיריון ורשת ונראה שכלל לא השתמשו בה. גם החדרים הבאים היו מכוסי אבק וחשוכים ולגמרי נראו נטולי שימוש. רק חפצים בודדים עמדו בהם כמו דמויות דוממות, קפואות בזמן. לפתע, בדרך לא ברורה, הגיעו שוב לחדרים חיים. באחד נראתה מיטה קטנה ועליה מצעים מסודרים בקפידה שריח כביסה נעים עלה מהם. סביב המיטה, על מסעד החלון, על שולחן העבודה ועל כמה מדפים עמדו מסודרים ונקיים שכיות חמדה זעירות, פסלים ורישומים, פיסות חרס ומאובנים, כולם טריים מניקוי. בחדר אחר שנפתח מהחדר הזה נראו רק כרית תפוחה ומזרן קטן. החדר הזה, בניגוד לחדרים האחרים, נצבע מחדש בלבן, והווילונות הכבדים בצבע הדם הוחלפו בבדים לבנים אווריריים. שם, על הרצפה, הניח ניקולה את המגש ועליו כלי התה. "לא, לא צפת", המשיך ניקולה מהיכן שהפסיק כמו לא צעדו ונכנסו לבית. "אומנם ביליתי בה כמה שבועות, אך מהר מאוד גיליתי כי הרב קבע את מושבו דווקא בעכו, מול המים. אולי הייתה זו ונציה שדיברה בתוכו, אם תשאלי אותי". ניקולה לא הביט באלה, אלא פילח במבטו את הקירות ואת האבן ונח על המים המתפתלים וחורצים את דרכם בחוץ ללא הפסקה. "רק ליד המים אפשר באמת להאמין בפלאי, בחומר רך יותר, בנעלם מן העין, בממלכות בלתי מוכרות השוכנות למטה יותר או למעלה יותר, מושבות אלמוגים בצורות בלתי אפשריות." אלה הנהנה. הרי גם היא גדלה לצד המים. ולא סתם מים, כך אמרה לניקולה, מול ביתה הלך על המים הגבר היפה שהמשיך ללכת וכעת נמצא בכל מקום. היא לא סיפרה לו כי יום־יום בקיץ הייתה משתרעת על חופי הכנרת, בדרך כלל לבדה, ובאמת בשעת צוהריים, שבה השמש מכה ללא רחם, העיניים מצומצמות ומותירות רק חרך זעיר ומטושטש, אפשר היה לראות בשעה שהייתה מתנדנדת בין ערות לנמנום את הגבר הפוסע על פני המים ללא מאמץ וללא פחד. הם השתתקו. ניקולה עצם את עיניו, ובקרבה הגופנית שהשתררה בחדר הופתעה אלה לגלות שאינה רוצה כלל לגעת בגבר שמולה, מה שחשבה שיקרה. הסומק והכבדות באיבריה לא עלו כלל, ובמקומם ביקשה רק להמשיך ולשמוע אותו, לשקוע בקול המתון והאיטי, ברכינה הקלה של גופו קדימה ובחיפוש שנרמז במילים, בסקרנות שכבר זמן רב שלא פגשה כמוה, דומה לרעב, גופנית כמוהו, דוחפת את האדם הלאה, בין אם יש בו כוחות ובין אם לא. "בסוף המית אותו הדבר", קולו של ניקולה חזר לאחר כמה דקות. "אותו ואת אשתו ובנו. משפחה שלמה נמחקה במגפה. אבל שקט היה לו שם לכמה שנים". האבק ממשיך כל העת, חשבה אלה ונתקפה בהלה. גלי האבק נעים כל העת סביבנו, בלתי נראים וחמדניים, ומדי פעם בפעם עוברת רוח ומכה את הגלים הללו כלפי מטה. ניקולה התעייף. הוא הניח את גופו על הרצפה וסגר את עיניו, הרפה גם את אצבעות ידיו ופרש אותן על הרצפה, כך, נטול הגנה ומופקר, נראו על גופו השנים הרבות שעברו עליו. ביומיים הבאים גבר האבק, או ליתר דיוק – גבר הדיווח על האבק, כי הרי המגפה אינה גלויה לעין, אלא נגלית בתמונות בתי החולים, צוותי האחיות והרופאים הממוגנים והמותשים, מנהיגי המדינה, נמלי התעופה העזובים והרחובות שבהם בריות חופזות בראש מורכן ועטוי מסכה. התמונות הללו הלכו וגברו, ואלה למדה גם על תחילתה של המגפה בסין. באחד הלילות, לפני שנרדמה, נבללו בדמיונה חיות ובני אדם עד שדמו ליצורים נטולי זהות, ואלו רגשו במה שנראה כמו מדבר ים תיכוני, הולכים ובאים, דוחפים ונדחפים לפתחה של באר קטנה. ניקולה לא חש טוב, כך כתב לה במייל, ואלה כבר ראתה את האבק נושר בגופו. אבל אז קיבלה מייל נוסף ובו הזמנה להיפגש. להפתעתה, לא אחזה בה שמחה, אלא דווקא אובדן, כי מה שבאמת ביקשה היו הימים שבהם רק הביטה בו מרחוק. כששוטטה בעיר הכול עמד על בריח. בכיכר לא נראו בריות ובית הקפה היה פתוח רק למעבר חטוף. בעל הדירה הזהיר אותה שכדאי שתעזוב, וכי הוא, שהתגורר בספרד, אינו לוקח אחריות על שלומה וכדאי שתברר מה על האזרחים הזרים לעשות. היא לא השיבה למייל ובכלל, אווירת הרפאים שהחלה מכרסמת בעיר דווקא התאימה לה; התאימה לאובדן כרטיס הטיסה והכסף שהלך ואזל. מערבולת סחפה את המקום שבאה ממנו, חטפה את הדירה בנחמני ואת המסעדה, ערבלה וטשטשה ולבסוף פוררה את פני הוריה ואחיה, את פניהן של חברותיה, שכתבו לה בדאגה הולכת וגוברת, ששלחו לה כל מיני כתבות על המצב ההולך ומסתבך באיטליה. ההווה הלך והתערבל, אך כאילו לא די בו, כאילו חיית הרפאים נותרה רעבה, זוהמשיכה לנגוס בנעוריה ולפורר את טבריה, את חופי הכינרת ואת נחלי רמת הגולן, את אדמת הבזלת ואת העשב היבש שבנופם עמדה שעות בציפייה לטרמפ. באותן שעות חלמה על מקומות זרים ועל כביש הממשיך לסוריה, לשווקים ולנאות מדבר, לסלעי ענק ולאופק שאין בו דבר מלבד חול. משם, חשבה אז, לאחר כמה וכמה ימי נסיעה תגיע למזרח. כשצעדה לביתו של ניקולה גופה נע נטול משקל כמו היו הרחובות הריקים, החנויות הסגורות והסירות נטולות הבעלים קשורות ומטלטלות אדמת ירח. המתח שבין הפנים לחוץ, מתח שקובע את מצבו של האדם, היה הפעם לטובתה, כי מול הריקות שבחוץ חשה היא מלאות. היא הלכה לעבר דלת, ומבעד לה נשמע הקול המתון ונראה פרופיל הפנים הגאה. וכי יש לאדם זמן יותר טוב מזה שבו מה שמתחולל בתוכו חי וחם לאין שיעור ממה שמתחולל מחוצה לו? כך חלפה ברחובות והגיעה אל דלת העץ הפשוטה למראה, שמבעד לה אין־ספור החדרים, הקיתונים, הבדים הכבדים, כלי החרס, הפסלים הקטנים והקנווסים הרחבים. היא הבינה מה ביקש ניקולה להסביר בעזרת הפאלצו שגר בו, את הממלכה העצומה שננטשה, את הריבוי והשפע שבהיעדר אדם הופכים לבשורה על העתיד, על מה שמצפה לכולנו וכעת העולם כולו אפשר שיהפוך למין פאלצו כזה של אחת ממשפחות ונציה שירדה מנכסיה. חלל עצום, מלא בדירות ובבתים פרטיים, בגינות ובחצרות ובחדרים ובחפצים, וכל אלו צוברים עוד ועוד אבק, עוד ועוד עשבים שוטים, עד שנדמה כי זוהי קרקעית ים, אטלנטיס הנטושה לגורלה. הדלת נפתחה. לרגע הופתעה, ואז עברה בה חולשה: הגבר שמולה איבד ממשקל גופו, עיניו כמו שקעו בחוריהן וגוון עכור התנחל בעורו. הם התקדמו לתוך פנים הבית והיא תמכה בו כשהתיישב בכורסה. בימינו האהבה הפכה לטיפול, התשוקה והמין שמשלו פינו את מקומם לנוחות. אדם שנושא בנטל עם אדם אחר, זוהי אהבה כעת, ואין בכך כדי לצער אותה אלא להפך, משקל מוסר מהכתפיים, כל שולחנות האיפור, המקלחות והמסרקים, ארונות נפתחים ובגדים נבררים שוב ושוב, עולים ויורדים, מדגישים חלקי גוף ומסתירים אחרים, הבושם בנקודות הפעימה והמשחק התמידי של רמזים ותנועות גוף, רכינה קדימה, הקול העולה ויורד, המצחקק, הלוחש, הנאנח. לא, לא עוד הגוף המבולבל והלח, אלא יציבות, מסמכים וחפצים, יחסים שנפרטו למטבעות, שום דבר מהצבעים העזים מדי של הרומנטיקה. ניקולה המהם מולה וחייך. הוא צייר בידו תנועת ביטול, כמו החולשה והעייפות היו רק טרדה קטנה שתכף תחלוף. אלה נעה בשמחה במרחב, סוף־סוף בשליטה, סוף־סוף מובילה את המפגש. היא הכינה תה ומצאה גם צנימים וריבה, הביאה את המגש ואז הוסיפה גם כוס מים. בסופו של דבר, גם השליטה היא מצרך יסודי בחיי הלב, שהרי מהן מערכות יחסים אם לא מסירה וקבלה של שליטה. אדם אחד נח בשעה שהאחר מוליך את השעות ולהפך, האחר נח בשעה שבן או בת הזוג נלחמים את מלחמת היש. כעת היא הייתה זו שנלחמה. היא היטיבה את הכרית תחת ראשו של ניקולה והגישה לו מגבת רטובה להטיב את מצחו ואת פניו. הוא חייך אליה חיוך רפוי ונטול גינונים. הוא לא מולל דבר, לא היה מחושב ולא הביט למעלה ולצדדים. הם שתקו כמחצית השעה וגם לא הדליקו את האור אלא נותרו דוממים כמו כתמים כהים בחדר הרחב. אבל אז ניקולה התנער. נדמה שהוטב לו מעט והוא הורה על חדר פנימי. שם התגלה לה שולחן ועליו מפה ונר, צלחות חרסינה, כוסות יין, קערת סלט וקערת פסטה. הינה, אבדה השליטה, והטיפול עבר לידיו של ניקולה, שהתגייס לחלק את המזון ולמזוג יין, ונותר לו גם כוח לדבר. "היכן שהוא בעיר נמצאת התיבה הזאת, אני משוכנע בכך", פתח. "ודאי בגטו, היכן שהוא בתחומי הגטו התיבה הזו עוד נעולה ובתוכה כתבים באותיות עבריות ובהם סודות ומפות מפורטות של השתלשלות הבריאה", הוא צחק, כמו נזף בעצמו שמין דבר כזה, לחשים וסודות בריאה, עולים כלל בדעתו. היא הביטה בו, ולפתע לא ראתה אותו, לא רק אותו, אלא גם את הוריה ואת חבריהם של הוריה. המילה המנופחת והגסה הזו, דור, והתערובת שמשלה בהם: אמונה בפנטסטי ורגליים יציבות ובטוחות על הקרקע. כל החלומות הגדולים, האידיאלים העצומים. מה בעצם ההבדל בינם לבין מיסטיקה? הקומוניזם או הסוציאליזם, זה וגם זה, האם אינם לחשים ואגדות שאינם במידת בני אדם ולעולם לא יהיו? ובכל זאת, בגבר שהיה מולה ובבני דורו דר גם פיקחון. קבלה של החיים כעמל בלתי נפסק, דחיפת אבן במעלה גבעה. בלי תלונות ובלי נפנופי ידיים והחמצת פנים שלה ושל חבריה, בלי האשמות ובלי טרוניות. לחם ומים, פרנסה, נדל''ן, חישוב הוצאות והכנסות. כך הם הדברים, ואחרים לא יהיו ובה בעת חגו סביבם הציפורים היפות של הרעיונות הגדולים. ניקולה צחק שוב. "אולי טוב שלא אמצא את התיבה", אמר ולגם את שארית היין בכוס. "התיבה מתחת לאדמה הייתה לסוד שרציתי לפענח, את עקבות צעדיו של הרב מרובה הפנים, חלקו מוסר וחלקו הלכה וחלקו קבלה, ושירה ומחזות. ריבוי הפנים הנפלא שלו, חותם איש הרנסנס, הדמות שאינה קיימת עוד, הדמות שוונציה מבקשת לאחוז בה, אך ככל שהיא אוחזת בה, בעבר, היא רק נראית יותר ויותר מגוחכת ונואשת. הקסם ההוא, הערפל והמחוות הגדולות, לא נותר מהם דבר. ונציה אינה אלא רפרודוקציה זולה בחנות צדדית ביציאה ממוזיאון גדול. מוכר נכלולי עומד שם וסופר את המטבעות מול פניך, הפוסטר נשלף בחבטה, קרוע בקצה ומוכתם בקצה אחר. ללכת אחורה, את מבינה", הוא החזיר את מבטו מהתקרה, מבט שקדח מחום, "פירושו לנסות לחיות בכבוד. הספריות ואולמות ההרצאה, הספרים, המאמץ כולו היה לרדת בחבל כמה מאות לאחור", ניקולה עצר לרגע, אבל החום או המחלה גברו בו שוב וטלטלו את גופו בשיעול, והשיעול המשיך בדיבור, במשפטים שאת חלקם כלל לא הבינה, משפטים שרדפו זה את זה. "המגפה ההיא בעכו חוזרת, המגפה שפרצה רגע אחרי מלחמת העולם הראשונה ולפני המגפה הגדולה יותר שבאה מייד אחריה. כולם שועטים קדימה, והמגפה העתיקה, המטומטמת, הראשונית ונטולת גוף חוזרת ומתנהגת כמו אין זמן, כמו לא נאנק ונאבק האדם והשתרג ובנה ושכלל והזיז כלי ברזל והיכה באבן ושפך מלט. היכן אנחנו בכלל? באיזו מאה?" צחק שוב והביט סביבו על החדר האפלולי, על הווילונות הכבדים, על הטפטים ועל הציורים. אכן, היכן הם? לרגע התבלבלה ולא ידעה, ובתוך החירות, שיד אחת כבר עמדה להפוך אותה לאימה, הצליחה ידה האחרת לטפל בחירות ברכות רבה יותר ולנצל את ההזדמנות לנוע בזמן למקום שאליו אנחנו תמיד מבקשים לשוב – לילדות. שם ישבה מול הכנרת, שיחקה ביד אחת באבנים זעירות וראתה סירת עץ חוצה את המים. סיגריה מגולגלת עפעפה בידה האחרת, והעשן טיפס, שיחק מעט ואז נמוג באטיות וללא מאבק. כך הייתה גם השעה, נטולת מאבק. עננים נעו וכיבו את השמש, ובצל נרגע האוויר והתקרר. גופה הרפה ונח כולו על גדת המים. רוח החלה מתעוררת, מלבה לאיטה את גחלי היום ההולכים וכבים, ואלו הבהבו מבעד לעיניים סגורות למחצה. הרגליים טבלו במים רק מעט, רק האצבעות, אך דווקא בגלל זה טיפס הקור במהירות במעלה הגוף, שטף וכבש את הקרסוליים ואת הברכיים ואת האגן ואת הבטן ועלה עד לראש, התערבב והתערסל עם הלאות של הטבק, שעורבב בפירורי חשיש. החום והקור נגעו זה בזה, שיחקו בין רגליה לראשה, ומפעם לפעם רעד פיתל את גופה. הבתים נעלמו, וכמה דקות חלפו עד שהחשמל נבח מעל האספלט שמאחוריה והפך אותו נוצץ ומסתורי. מסתורין, זו המילה המתרוממת כעת ומשולחת כחץ, מפלחת את השנים, את הדירה בתל אביב ואת בגדי החאקי ואת ימי המכינה. מסתורין שבו, יותר מכל דבר אחר, דוממת המכונה הגדולה של הזמן, המשא של פנים, מקומות, שמות ומראות ההולך ונעשה כבד, כל מה שעבר ונצרב ומצא את מקומו במרתף פנימי, ממתין לאיזה בזיק ריח או צליל, כדי לזנק וללפות את האדם ולגרור אותו. יש שם הרים גבוהים ועמקים ובמרכזם אגם, שסביבו מניחות חיות את גופן ומשתעשעות. יש שם חופים שבהם מתנגנת מוזיקה מהירה המטעינה את הגופים ואת המים בקצב, והאור נשפך בנדיבות ואינו חדל. לא היו שם לא עבר ולא עתיד כשהניעה את האצבעות ונתנה למים ליפול ביניהם כשהתרוממה לאיטה כדי לראות כי הספינה כבר אינה יותר מכתם וההרים שוב לא קשים ונטולי תזוזה, אלא מנסים דווקא להגיע מעלה, כפי שהיא עצמה ניסתה. בהיעדר פחד, המוצץ את כוחו מן הזמן, החלה נכנסת למים ומצאה את עצמה שוחה בלי מאמץ ובלא להכות במים. צוללת ועולה, עירומה לבד מבדי המים שהתפתלו על גופה. לא אל החשמל שחתה, אלא למה שהחשמל הפך: רקיע נוסף שבערו בו גחליליות. היא התעייפה שם וחדלה לנוע, ותשוקה חדשה החלה מפעמת בה: להיבלע כך, להתכסות בחומר השעה הזו. ים הגליל עמד מזמין. לא נראה אדם בשום מקום, ואולי הם כבר אינם, חדלו מהלהג התמידי ומשאר מיני הלכלוך, עטיפות ובקבוקים, בדלים ובגדים, נעליים ותיקים; חדלו קולות הצחוק הפרועים וחדלו הלחישות המגונות, חדלו המנועים וחיות הברזל בכביש ובאתרי הבנייה; חדלו והותירו רק את צניחת האדמה לקראת המים, את משי הימה ואת רפרוף הדג שחלף על רגליה, כמו מורה לה את הדרך פנימה. כשיצאה לבסוף מהמים, נתקלה בקור ומייד אחר כך בבגרות. היא נסעה וטסה, שכרה דירה וקנתה רכב, צעדה בשביל הזה ובאחר וכל מה שעשתה היה צעד אחד רחוק יותר מים הגליל של שעת בין ערביים, סיגריה ריחנית ועירום שהיה מכוסה כולו. היא חזרה אל החדר, אל האפלולית שבה שיחקו צמד נרות על פני הגבר שמולה. גם הוא ירד להיכן שירד, עיניו היו סגורות ומבטו היה מעורפל. היא השתעלה, והוא נרעד, פתח את עיניו והנהן כלפיה. היא חייכה, והנרות משכו את חיוכה ומילאו את החדר. ניקולה השתחרר מלפיתת הדמיון ומזג את שארית היין. היא סיפרה לו על הכנרת, על אותו יום. "החופשות בכפר קטן במעלי עמק האואסטה", פתח ניקולה כשסיימה, קולו עייף ומהורהר. בבקרים האש הרקידה מים בסיר פח ואביו היה פוסע לבדו בגן הזעיר, עוצר במקום שבו השיחים יצרו קו גבול ומעשן במתינות סיגריה בודדת. התיקים ובהם נעלי הקרח והחבלים נארזו, וההליכה החלה. בתי חווה קטנים, ריח חריץ הגבינה בעצירה הראשונה, הקפה החזק אחר כך. "הטיפוס, כיצד אפשר בכלל להסביר את השעות ההן", אמר ניקולה והשתתק לדקה ארוכה. "הנשימות של אבא, בזו אחר זו, ארוכות ובריח טבק. שום קול מלבד הפסיעות והנשימות. הגוף מגויס כולו. השרירים מתוחים, והם מותחים דבר נוסף שאינו מצוי בתרשימי האנטומיה, בוורידים, בגידים ובאיברים." המבט מתוח ועובר בנופים ההולכים ומאבדים צמחייה ומניחים במקומה בוהק, מחפש ומוצא מפלט מהרעש הקבוע של הבריות ושל סימני החיים שלהם – עשן, לכלוך, דברים מוזזים מכאן לשם, נחבטים ונוקשים, אורות המציתים פיסת קרקע, אספלט נוצץ בשחור, זפת קשה שעוד שומרת בתוכה את הרתיחה, והמנועים המשתעלים והממהרים מכים עשן הנבלל יחד ועולה כמין תחינה עכורה לגמרי, מתרוממת ומכסה כהינומה את כל צמחיית האבן, שרק הולכת וגואה כאותו צמח מטפס שאיבד שליטה, ובחירות, בעזובה, הוא אוכל את כל שנקרה בדרכו. המבט מחפש שם ומוצא את נעלי האב ואת גופו החזק, את השביל המתפתל ועולה, את הפסגות הרחוקות הבוערות בשלג, לא נאכלות אלא רק זורחות עוד ועוד. " היינו יושבים שם בחצות היום ואוכלים את כריכי הבשר המיובש שאימא הכינה ושותים מים קרים ממימיות. לאחר מכן היינו משתרעים על סלע ועוצמים את העיניים למשך רבע שעה. היד שלו לא פעם ולא פעמים שוטטה וחיפשה את הגב ואת הכתפיים שלי ונחה עליהם ברישול. אני מרגיש את הידיים ההן עד היום, גם כעת". ניקולה עצם את עיניו והיטיב את התנוחה על הכיסא. "האצבעות שלו היו חמות וכבדות, ומדי פעם בפעם הן לחצו על השכמות המזיעות ועל בד החולצה, שהיה רטוב מעט וצונן למגע." ניקולה השתתק שוב. עיניו היו עצומות ושכמותיו נעו מעט כמו מישהו נגע בהן. כשפתח את עיניו, אישוניו היו רפויים יותר ואיזה ברק עמד בהם, ניצוץ משובה, כמו הצליח להתל בזמן, לעקוף את שומריו החמורים ולהשתחל בפרצה כדי לשוב ולנוח במקום שבו הזמן הוכחד, הובס על ידי ההתרוממות שלהם, שלו ושל אביו, מחייכים זה לזה, ממשיכים לטפס במעלה השביל, שהופך יותר ויותר תלול, נאחזים בזיזים ובסלעים, מושכים את הגוף פעם אחר פעם. השעה הלכה והתאחרה, ולא נותרה להם ברירה אלא לשוב לעייפות ולגוף הכבד. הזיכרון סיים את בערתו, הפתיל נאכל כולו, וההווה, האם אינו תמיד מבוהל ממשהו? ניקולה הציע לה לעבור להתגורר בבית, והיא הסכימה בלי היסוס. בבית חלפו זה על פני זה כבני מלוכה גולים בארמון עצום ממדים. בחוץ ההמון דרש את הדם, ובכיכר עלתה אש. הם אכלו בשקט וכמעט ולא דיברו. מים גאו סביבם, אבל בפנים היה יבש. אלה הטיבה את הכרית לראשו של ניקולה, מחתה את מצחו והתקינה לו ארוחות, גם כשכבר התקשה לקום וגופו רעד בחזקה מפרצי שיעול. הם שהו בחדר שמבעד לו הלכה ופשתה המגפה. החנויות הסגורות הלכו והתכסו קרום זוהמה. הסירות היטלטלו במים זעיר פה זעיר שם בלא דורש, והבריות המובטלים ממעש ישבו מול מסך ובהו במתים. הריח, זה המורכב מלחות ומעשי בני האדם, הלך ופחת, והצלילות החדשה, באוויר ובמים, שבימים כתיקונם הייתה מעלה חדוות בריאות וטהרה, עמדה דווקא כעדות המוות. המשאיות בצפונה של המדינה עמדו זו אחר זו בשורה חמורה של מצבות ברזל. החיות ששבו ללגונה וקרבו, תחילה בזהירות ואז בחירות הולכת וגדלה לבתי העיר, סימנו את ההיגיון הנצחי של הקיום: במקום זה שמחסיר יבוא דבר מה אחר, היכן שהובס שבט ייולד אחר, במקום שבו פרצה שריפה עוד רגע קט יעלו חיים אחרים, חזקים יותר, נטולי טפילים.
