כשהתעוררה למוחרת עמדה בחלון אפרוריות.
שכבה אטומה שבליבה רק רמז בדבר השמש שמעל, אבל בגופה פנימה של אלה דווקא התרחשה התבהרות. הספרים שקנתה בחנות נותרו בשקית, אך היו עדות להתקרבות וכמו הדיפו ריח טוב. היא ירדה למטה, אכלה במהירות ובתיאבון והזדרזה לצאת לרחוב, דוחה מעליה את הרשימה שהכינה בארץ – רציפים ובתי קפה, כנסיות, גלריית האקדמיה, האי מורנו. לא, הרשימה הזו נראתה לה מגוחכת, רדופה לא פחות מהעיר שהגיעה ממנה. הקלות שבה ויתרה על הרשימה, ידעה במקום פנימי ונסתר, לא הייתה כולה אומץ, פסיעה לעבר הלא נודע, כי כל העת כשפסעה לפה ולשם ברחובות, טובלת את ידיה במים ואפילו שרה לעצמה מבלי משים את אחד מאותם שירי יהודית רביץ שהיו נפתחים בתוכה בחום ובהתרגשות, פעמה במרחק פעימה קבועה: בית הקפה וההילוך האיטי שלו, מבט הנשבר כלפי מעלה, מהמהם לעצמו ושב ומחפש את בני האדם.
אך בטרם הגיעה לשולחן בית הקפה שבו ידעה שתמצא את פרופסור טריני, שהרי היה גלוי לה כבר כי היה הוא איש של הרגלים, מאורגן ואיטי, התיישבה אלה על גדר אבן נמוכה מול תעלת מים שבה חלפו מדי פעם בפעם גונדולות והביטה לסירוגין במים השמנוניים ובמסך הסלולרי. השינוי הגדול ביותר ביחסים בין בני אדם הוא המידע המוקדם; לא עוד פנים שלאט־לאט מגלים את טבעם הפנימי ופה שמספר את סיפור החיים פיסה אחר פיסה: הילדות בטורינו בשלהי מלחמת העולם, הלימודים במילאנו והשנים הארוכות בספרייה. בחוץ רכבו חברי הילדות שלו על אופנועים לאגם קומו, התחתנו והרכינו ראש אל מול המשפחה והפרנסה. הספרים העתיקים, ריחם הטחוב והחיים החדשים של העבר שקמו בתוכו. את כל זה קראה בריאיון באנגלית שמצאה באתר אינטרנט. האצבעות החליקו על המסך והיא שקעה לאותו ריכוז מתכתי המצוי בגלישה ברשת בעודה חוטפת פה תמונה שלו על רקע מדפי ספרים וכאן פרט ביוגרפי על אשתו המנוחה. עיניה שרפו מעט, אך היא המשיכה ועברה מדף לדף בשיט נטול מנוחה במורד הרשת, נתקלת ברמז ופונה לשם, ומייד מגלה תמונה וממשיכה ממנה. והינה כבר נערמו הדפים זה על זה, ופרט דחק פרט ותמונה דחקה תמונה אחרת עד שלא צורה ברורה נוצרת שם, צורת חייו של הפרופסור, אלא קולאז' מפוזר ומקוטע שבו רגע מחייו לאחר מות אשתו נמהל בסיפור מטיפוס בהרים בימי הנעורים, ואותו מפלחת שנה שעשה בספריית הוותיקן, וכל אלה נסוגים מפני מונולוג ארוך בתשובה לשאלה מדוע קבע את חייו בוונציה בסיכומו של דבר, והמענה שלו כי ונציה היא, אחרי הכול, ספרייה אחת גדולה, כזו שאינה עשויה דפים אלא אבן ומים, אבל הריח אותו ריח וטשטוש הזמנים דומה. הוא המשיך בריאיון ואמר כי לעיתים אי אפשר לדעת מהו העידן שסובב אותך בשעה שאתה פוסע על פונטה די ריליטו, ואותה תחושה בדיוק אחזה בו כשקרא את הספרים הגנוזים של החכם היהודי רבי משה חיים לוצאטו. כשהרים את ראשו אז, בספרייה שכבר הייתה נתונה לדמדומים, ופה ושם נחה להבה חלשה של אור על מדף או על ספר, חש בבהירות כי בחוץ מתאסף המון, נרגש לקראת דבריו של הנביא. היא ניעורה, מבטה נחלץ מהמסך ומייד נתקל במים. אלו החזירו אליה את המילים 'חכם יהודי'. המילים הללו טפחו על ערימת אפר בתוכה, ולפתע ניעור בה זיק. בביתה של אלה לא היה דבר מהיהדות. בחגים הם נסעו בטויוטה המשפחתית לטיולים ברמת הגולן. הוריה רטנו לנוכח האוכלוסייה הדתית ההולכת וגוברת, ואם לא ההכנסה של אביה מהעבודה בבית המלון לא היו נותרים שם. והיא, שלא ניתן לה דבר מהיהדות, לא לקחה גם כלום בעצמה. בכל פעם שנתקלה בדרשה של רב או בוואן שעליו קיפצו חסידים בטלוויזיה או ברחובות תל אביב, הייתה מעווה את פניה ברתיעה שיש בה תערובת של התנשאות וחוסר הבנה, וחבריה סביבה עיוו את פניהם גם כן. בימי המכינה נרתעה מספרי התלמוד והחסידות והעדיפה את הכריכות הצבעוניות של הרומנים. אם כך, כיצד זה שכעת המילים הללו גרמו לה לשמחה שקטה, כמו ישנו איזה סוד שהיא שותפה לו בדמה ואותו גבר מבקש לפענח.
עיניה שבו למסך, אך בטרם הצליחה למצוא שוב את הדף ולהבין מיהו אותו משה חיים לוצאטו, נדחף קדימה הבהוב של אתר חדשות ובו כותרת בצבע שחור מאיים, ותחתיה תמונה של אישה במדי בית חולים וכמה שורות המספרות על התפרצות הולכת וגוברת של וירוס בסין ועל ערים הנכנסות לסגר וחיים הנתונים למשטר כמו עתידני. אלה פערה מעט את עיניה. כל מה שהגיע ממדינה כמו סין נראה לה כמתרחש במקום אחר, בכוכב לכת שלו חוקי טבע אחרים, וגם אם תבקש לא תצליח להבין את הדמויות שניבטו מהצילומים, מבוהלים וחסרי אונים מול אויב לא נראה. הודות לאותו ריחוק דחקה אלה את הידיעה מעליה, אך זו הצליחה לעורר אותה מהבהייה במסך, והיא קמה והחלה פוסעת שוב. הוא אכן ישב בשולחן הקבוע ובכיסא המועדף עליו, שקוע שוב בספר שהונח על ברכיו ומעביר בין אצבעותיו מפית לבנה. הפעם התיישבה קרוב יותר, והמלצרים, במחווה של היכרות, העניקו לה זמן להתמקם. קרובה כל כך הייתה עד שריחו הגיע אליה, ועימו גם יכולה הייתה להביט מקרוב בתווי פניו ובשיערו, שהיה סמיך ומלא, עשוי גלים, משוך לאחור ומפוסק במרכזו. פניו, שכבדות נרמזה בהם באזור הצוואר והלסת, נעשו קלילים להפליא בעיניים ובאף המחוטבים, שסביבם נראתה רקמה עדינה של קמטים קלים שנמתחו מעט כשעברה בו מחשבה, ואז גם גביניו נפלו מעט ובמצחו עבר רעד מהיר. הטלפון שלה רטט, ועל המסך נראו פני אימה. היא הביטה במסך בהלם, כמו לא מזהה את האישה, ולאחר שזיהתה אותה נראתה לה אימה כשייכת גם היא לעולם אחר, לקיום רחוק ובלתי מובן. החדירה הבלתי פוסקת של עולם לתוך עולם באמצעות המכשור האלקטרוני משבשת והורסת את האפשרות להכיר מקומות חדשים ולהכיר את עצמך מחדש. אימה, בעלת הפס הכסוף בשיער, הטוניקות הארוכות והשרשראות המוגזמות בצבעים חזקים, שיושבת ערבים שלמים על מרפסת הבית מול הכנרת ומול מקלות הקטורת והבדים שהביאה מהמזרח. הפעימה שהרגישה כל הבוקר, שכעת התגברה והייתה גם לערנות בגוף כולו, התמוססה כששמעה את קולה הצרוד מברך אותה לשלום וממשיך מייד מבלי להמתין לתשובה. "נדמה לי שכדאי שתחזרי עם כל הדבר הזה בסין", אמרה. קולה הנחרץ גרם לאלה להתכווץ ולהנהן באי רצון. היא שתקה בשעה שההוראות ניתכו עליה במפולת: לארוז במהירות ולעלות על אחת מטיסות הערב, היא כבר בדקה ויש שפע מהן, ולא לגרור את הזמן כי מספיק חולה אחד וכבר יש חגיגה שלמה, וונציה צפופה ובני האדם שם חולפים זה על פני זה בסמטאות. אלה ביקשה להתמרד, אך מגרונה פקעו רק מחוות קטועות של הסכמה. תמיד היה כך, ולא רק אצלה; היא ראתה כיצד החברות שלה ובני גילה יושבים על ספות בדירות שכורות בתל אביב, יוצאים ובאים מברים ברחוב דיזנגוף, מנהלים חיי מין מסובכים ומגישים את העבודות באוניברסיטה בארשת חשיבות עצמית של גילוי עולם, ויותר מכך, חשים כי הם חלק מגוף גדול הרבה יותר, עולמי, של בני דורם המלאים עד להתפקע בידע, בכל מיני סגנונות מוזיקליים המתיכים יחד תרבויות והשפעות, ובגיבורי תרבות שאינם ניתנים להגדרה, לא מגדרית ולא תוכנית. כל זה נצבר יחד לתזזיתיות תמידית, לקפיצה מפה לשם, לחוסר מחויבות למקום, לחוסר מחויבות למה שהמקום מבקש מהאדם, להתגייסות בהולדה ובהשתכרות, במעורבות פוליטית וחברתית. היא ראתה את החברות והחברים הללו קופאים כשהוריהם התקשרו. ראתה אותם נעמדים כמו חיה מבוהלת מול פנסי מכונית ומהנהנים במרץ לקול הדור הקודם, זה שחשבו אותו מוגבל ושקוע עד הצוואר במקומיות מביכה, אבל גם זה שחושב עבורם, מתכנן עבורם ומביט עבורם לעתיד, ואז מוסר להם הוראות בטלפון. הם הנהנו, ומייד כשייגמרו שנות העשרים, ידעה אלה בליבה, ירכינו כולם את ראשם וישילו מעליהם את גלימות החשיבות העצמית והמורכבות הפנימית והחיצונית ויפסעו לאן שיגידו להם לפסוע. וכך עושה גם היא, מתרוממת מהכיסא בעודה מהנהנת לאימה ומסיימת את השיחה עימה. בעודה עוברת ליד השולחן שלו, הרים אליה הגבר את מבטו והנהן לעברה בידידות. והיא, בלא להתכוון, פלטה לעברו "נעים מאוד", התבלבלה, ומיד הוסיפה "ראיתי אותך בחנות", וכשלה עוד יותר וכבר ניטעה בפקעת הבהלה והבושה. "כלומר, קראתי ספר שלך", אמרה, והמילים יצאו מפיה באנגלית מגומגמת ורצופה טעויות. "ספר יפה", היא סיימה, נעמדה על מקומה ולא ידעה מה לעשות עם גופה. ידה חשה כיצד רצועת התיק הולכת ומחליקה עם הזיעה הגוברת, והוא התרומם מולה ודחק מעט את הכיסא לאחור, ואז חייך והושיט את ידו. "תודה רבה, גברתי הצעירה", אמר לה בעודו מניע קלות את ידה ברכות. התיק נארז במהירות, ובאותה מהירות חלפה ידה על המסך והזמינה טיסה, ואף מהר יותר ירדה במדרגות ועלתה לאוטובוס מים של העירייה. אותה מהירות עברה מן הגוף אל הנפש, וזו התרוצצה ודמיינה כשאלה הביטה על הספינה בוצעת את המים ומפלחת אותם, והאדוות הולכות ומתרחקות ונוקשות על הבתים, שכעת צבעם הרך היה כמעט מכאיב. היא חשבה על הווירוס, מעין חלקיקי אבק זעירים המגיעים ממפוח ונושרים כמו שלג באיטיות ובנחישות על האדמה, נתלים ונמהלים בירוק של כנסיית סן סימאון פיקולו ומגיעים אליה, לא בתוקפנות, אלא כמו בשורה שידעה כי תגיע. בעודה גוררת מזוודה, פסעה אלה לצד חנות זעירה שבחזיתה ניצב דוכן עיתונים קטן. מבטה רק עבר על פני הדוכן, ובכל זאת תפס בקצה עמוד העיתון תמונה של רחוב ריק לגמרי ומעליו חלונות מוגפים. לא היה איש באותו רחוב, והיא עצרה על מקומה וראתה כי השלטים בו הם בסינית, ולא היה בו איש מלבד שוטר שפניו כוסו במסכה וידו השלוחה קדימה סימנה לגורם בלתי נראה לעצור. בעוד עיניה נסגרות ממכת שמש ראתה אלה את עצמה; ראתה את גופה הכנוע, השחוח, את ידה המתוחה כדי לאחוז במזוודה, את שריריה הקפוצים בבהלה ואת תנועת הנהון בשיחה עם אימה שכמו אחזה בה כולה, בדמה ובאיבריה הפנימיים. ואז הזדקפה באחת ונזכרה בכתבה שלא קראה עד סופה. וכך, בעוד העוברים והשבים חובטים מדי פעם בפעם בצידי גופה, קראה אלה בטלפון הסלולרי על המחקר המרכזי של ניקולה, מחקר פורץ דרך על תעלומת חייו וכתביו של החכם היהודי. כך גילתה את שמו הפרטי של פרופסור מריטיני. תדהמה אחזה בה, וזו הלכה וגברה עם כל שורה ופסקה. היא כלל לא ידעה על המערבולות העתיקות שסחפו את בני שבטה. מולה נפרשו בתי דין וחלומות מנופצים על משיח ושמו שבתאי צבי, על כתבים המבקשים לגלות את סודות הבריאה ועוסקים במיסטיקה, על רדיפות ועל תיבה שהופקדה במחסן של בית דין, ובה כתבים מסתוריים, אותם כתבים שניקולה יצא למסע אחריהם, מסע שעבר בין ארצות שונות והגיע לאמסטרדם, לפרנקפורט ולירושלים. בפסקה שתיאר בה את ירושלים התעכבה אלה עוד יותר, כאילו יש בעובדה כי אותו ניקולה ביקר בעיר סימן של קירבה ביניהם, שהרי גם היא עלתה מדי פעם בפעם לירושלים, בעיקר להופעות של חברים שלה, לפסטיבל הקולנוע או למוזיאון ישראל. אבל כל אלו לא הופיעו בדבריו. המראיין ביקש את חוות דעתו על המדינה המזרח תיכונית, וניקולה ענה תשובה ארוכה. הוא החל בדמיון לאיטליה – האקלים, הים והקרבה לחושים – אבל אז הפריד בין השניים, וליתר דיוק בין יבשת אירופה למדינה הצעירה, שאותה דימה לנער מתבגר מנופח מהורמונים המצוי בשלב האומניפוטנטי, שבו הוא חש עצמו כל יכול, והתזזית שבו אינה מאפשרת כלל שיקול דעת. לא רק סכנה הוא מצא בכך, אלא גם חוויה יקרה החסרה כל כך בסביבה החברתית שלו. "אבל", הוא המשיך והדגיש, "עוד תבוא ההתפקחות, כי השטף המעוור מסתיים ואחריו מופיעות כמה שנים מטושטשות, ואלו מתחלפות בעמל, בעבודה מאומצת ויום־יומית נטולת הדר וקסם". הוא פשוט לא היה יכול לראות כיצד המדינה תוכל להגיע לשלב הזה וכיצד היא תוכל להתמסר אליו התמסרות שיש בה צורך בהרכנת ראש. "לא", אמר ניקולה בריאיון. "גם ההיסטוריה של השבט המדהים הזה, יוצא הדופן, אינה מעניקה לנו סיבה לחשוב כי ישראל תוכל לצלוח את הבגרות. במרכז הישראליות, המשיך, נכון יותר, היהדות, ניצבת מחשבה שהיא שיא הנערות, שיא הציפייה התמידית לאירועים גדולים וחריגים, הגאולה שהם מדברים עליה ללא הפסקה: שליפה של האדם בציצית ראשו לעבר מציאות מתוקנת ופלאית". "הנצרות", המשיך ניקולה, "אם יש דבר שהנצרות עשתה הוא להניח את הגאולה הזו בעולם ולא מחוץ אליו, ובכך להרוס, לא לגמרי אבל במידה רבה, את הציפייה למשהו מחוץ לאדם, ואת ההתרכזות, שיש בה גם תבוסה בגוף, ואולי בגלל זה ההתמכרות לזהב ולציורי שמן, לחלונות צבעוניים ולהיכלים עצומים, לניפוח גוף החומר, לא בדמיון, כפי שעושה הנער, אלא בחושים ובאצבעות, הנוברות בערמת השחת של המציאות שעה אחר שעה". המראיין המשיך והקשה על ניקולה ושאל בנוגע לתחזית לעתיד, וזה ענה שהוא לא יכול שלא לראות התפכחות מכאיבה, מרה ומבוהלת, וכן הכרה כי המקום שאליו חזרו אחרי שנות הגלות השתנה כליל, והשבטים שהיו שם בעבר – הכנענים, היבוסים והחיתים – התחלפו בשבטי המדבר, וכי מה שהיה יפה במרחק כלל אינו כזה מקרוב. "תראה", אמר ניקולה למראיין, "החלק המתואם עם הזמן בחברה הישראלית, החלק המודרני והחילוני, הרי שהם הבינו את זה או שהם יודעים זאת עמוק בתוכם. החלק האחר, לעומתם, הוא עוד מביט על ירושלים, שבה הוא חי, כאילו היא עדיין במרחק, עוד לא ממשית, כאילו האדמה שהם צועדים עליה עוד נעולה בגלות ולא נחלצה משם". "התזזיתיות שלהם", סיים ניקולה, "כל הרעש והמהומה במדינה הקטנה, המאבקים והוויכוחים, חוסר ההחלטה והשרירים המנופחים. לא, לא, לצערי איני רואה שם ימים רגועים". אלה סגרה את הסלולרי והביטה מבוהלת בתחנת הרכבת שמולה. המילים שקראה לא נחו רק על מתאר האדמה שעזבה ולא על השבטים השונים בתוכה, לא אלו בבדים השחורים ולא אלו בגופיות שמדוושים לעבר החוף; המילים הללו היו בגדים שנתפרו בדיוק למידות גופה. התזזית, המהומה, ההחלטות המהירות, שינויי הכיוון החטופים משבוע לשבוע; הרי כבר ביקשה ללמוד תיאטרון ועיצוב גרפי, ואף התחילה קורס מורי יוגה בסטודיו בפלורנטין. ומה בדבר הימים שבהם נשטפה התלהבות וביררה במוסדות שונים על קורס מורי דרך? וחיי האהבה? היא חשבה עליהם בעודה גוררת את המזוודה חזרה בסמטאות, הולכת ומעמיקה לאותו אד מהביל שעלה מהצוהריים החמים, שכמו חילצו מהמים איזו טענה בדבר מה שמתרחש תמיד בקרבת בני אדם, פסולת האוחזת בכל דבר, גהירה מיוזעת ורעבה. חיי אהבה? אמרה לעצמה בקול מופתע ומבולבל. אבל הרי כלל לא מתאים לקרוא לזה כך. אולי רק לשנה עם נדב בשנת התיכון האחרונה. הגוף החזק שלו עלה מולה, הפנים הרכות והזוויות הקשות של הכתפיים. כששכבו בפעם הראשונה הוא היה מבוהל לגמרי, אבל התנהל כאילו הוא מיומן, מחקה באדיקות כל מיני מחוות שראו בסרטים. היא צחקה והוא התעצבן. נדב התפוגג, וההגירה לעיר הגדולה הפכה את הקצב מהיר יותר. כל המפגשים שהיו לה הפכו ללא יותר מתסריט שהלך וחזר על עצמו עד שנשחק, כמו הסרטים שכבר ראית פעמים רבות כל כך עד שאתה בוהה בהם בשעמום מוחלט או יותר מכך, במשהו הקרוב לחידלון. כל כך הרבה פגישות שנכרכו בווידוי שכבר למדה למסור אותו בחצי לחישה מסתורית, הנגיעות הכמו אגביות, האלכוהול והניסיון לשכנע אותה בבדיחות תפלות, בתשלום ברוחב יד ובכל מיני עלילות שונות ומשונות שעברו על הגברים שמולה – המסעות שלהם במזרח, העבודה בארצות הברית, השירות הצבאי, שבו תמיד כמעט מצאו את מותם, ואם לא הם אז החבר הקרוב מהשכבה, ואם לא כל אלה אז המצב הכלכלי של המשפחה, וכן היכרות קרובה עם גיבור תרבות. הם נהגו לרכון יותר ויותר ולדבר בדחיפות רבה יותר ויותר בעודם מנסים לשכנע אותה ולערום טענות שפירושן הוא אחד. אלה הגיע לפתח המלון וכבר ראתה בדלפק הקבלה את הבחור הצעיר, הנכד של בעלי המלון שחיוך תמידי היה נסוך על פניו. הקעקועים על זרועותיו והבלורית שנפלה על פניו שיוו לו מראה נערי וחסר דאגות. גם תנועותיו העצלות והמתפנקות תמכו במראה, שכעת נראה לה מטופש, מין הצגה תמידית, תמונה נטולת עומק. היא פרצה את דלתות הזכוכית, הותירה את המזוודה לצד הדלפק וביקשה שימסרו לה את המפתח לחדרה ושידאגו להעלות את המזוודה שלה לחדר. מבלי להמתין למענה, שכדרך הנער התמהמה, פרצה שוב אל הרחוב. הפסיעות המהירות הובילו אותה לגשר האקדמיה, וגם שם טיפסה במהירות. בהגיעה לשיא הגובה נפרסה התעלה הגדולה משני צדדיה, ולפתע קם משב רוח חזק, טלטל את בד החולצה שלה, טפח על פניה וייבש את הזיעה שניגרה ממצחה. ריח קל של הבושם שהזליפה בבוקר פקע והשתחרר סביבה והיא נעצרה, נשענה על המעקה והניחה לרוח להתפתל סביבה, חסרת סדר, נחלשת ומאיצה. עיניה נעצמו, ובמקום הבהלה שאחזה בה בבוקר, בהלה שהקשיחה את השרירים, היא חשה רפיון ואחריו חירות. המרי מול אימא ומול המגפה, שאולי הרוח הזו ממש מובילה לעברה, המרי שלא נעשה כבר שנים רבות, אולי מעולם, גרם לה לנשום באטיות. ריחה של העיר, ריח מעופש ולח, היה לרגע לא של מחלה אלא של מצע רווי מים המבקש להועיל לפרחים ולצמחים אותו ריח שאפשר למצוא במעבה יער גשם, כמו זה שבו הייתה באקוודור, ריח שיש בו מידה מגונה של שיכרון. כי הרי מהו שיכרון אם לא עודף? היא נשמה ככל שיכלה , הותירה את האוויר בתוכה ואז שחררה אותו באטיות. הנשימה שלטה בה כשירדה במדרגות וכשהגיעה בדרך לא דרך אל כיכר קטנה ושמה סאן מאורציו. היא הבחינה לפתע כי בכל הדרך שעשתה נראו מעט מאוד תיירים. הבגדים העליזים שלהם, מצלמות על החזה, כובעי מצחייה ופטפוט נרגש – כל אלו נעלמו והותירו את העיר עלובה יותר, נטולת המשיכה וההתפעלות שעלתה מפניהם. העליבות הזו לא רק שלא גרמה לאלה צער, אלא ממש הטעינה אותה עליצות. בתוך העליצות נראו בבירור פניו של ניקולה, ומאחוריו נראה בית מטושטש, שבו מדף ועליו תבלינים, פירות בסלסלת חרס כבדה ושולחן עץ, כבד גם הוא. הנה שוב כיכר סן מרקו, תערובת הבנייה המוהלת מאות יחד, ולא רק מאות, אלא את הלך הרוח המזרחי והמקומר ואת זה המערבי, המבקש לנגח את האוויר ולטפס בהתרסה. לרגע לא פנתה אל בית הקפה, אלא פסעה נטולת מטרה ברחבי הכיכר. היא העבירה את ידה על אבן הקמפלינה וגילתה כי החספוס לא נשאר רק במתאר החומר אלא המשיך בתוכה. היא פנתה לעבר התעלה הגדולה וחלפה במסדרון הרחב שלצד הארמון. היא התמלאה בפאר, בניצחון שהודגש בעזרת מבנים רחבי ממדים, עיטורים וקימורים, פסלים ועמודים מגולפים. מהו היופי אם לא עדות לשפע? ומהו שפע אם לא עדות לכוח? היא חשה את הכוח, את הספינות שיצאו מהמקום שעמדה בו לרחבי תבל וחזרו עם זהב ותבלינים. לרגע נעמדה והביטה על הטיילת, מבטה נתלה בבתי הפנס העשויים ברזל בדוגמת העששית, זרים קפואים שצמחו לכל האורך. העתיד הוא זה שנרמז מהמרחק. היא התבוננה כמה דקות, ומילה חמקמקה החלה מקפצת בתוכה – סדר. לזה היא זקוקה. לדעת כיצד אפשר לאחוז את חומר העולם ולכייר אותו כרצונך, לכופף את הברזל המלובן המונח תמיד באש ולצייר איתו צורה. כך שבה לכיכר ונכנסה בביטחון לבית הקפה, לא פקפקה ולו לרגע, אלא פסעה בין השולחנות, וכמעט כבר הגיעה לשולחן שלו, אך לפתע נעמדה, מבקשת לבחון אותו מקרוב ובדיוק רב יותר. שיערו, כעת ראתה, היה עשוי שחור וכסף ארוגים זה בזה, עולים זה על זה ונלחמים כלילה ויום; פניו היו שחומות וחרוצות קמטים מריבוי ימי שמש; הלסת שלו פרצה מעט ומתחה את העור, אך לא מאבק נרמז בעימות; שפתיו של ניקולה היו מלאות, ופס דק של יובש חצה אותם; חולצתו הייתה הדוקה לחזה ולבטן שלו, אך לא ניכר שם מאמץ הנרמז משרירים משורגים או מקיבורת מנופחת, אלא טבעיות המרמזת על מזון טרי, על איפוק פנימי ועל היעדר בולמוס. מבטה עבר על כל זה אך לא מצא מנוחה, כי לא נגלה בכל האיברים הללו רמז למה ששכן בפנים, ולכן עיניה מיהרו כלפי מעלה ומצאו את עיניו של ניקולה. ברק וסימן משובה עמדו בהן. לאחר הברק הראשוני ראתה גם משהו בעומק העין; לא אפל, אבל בהחלט כהה ודחוס, אתר שבו נצרבו מראות ומחשבות. למשך כמה שניות שהתה שם, מבוהלת בתחילה, אך לאט־לאט נרגעה וראתה בדמיונה את כל הימים הארוכים בספרייה שתיאר בריאיון. דממה הנשברת רק בלחישת הדפים, ההמהום הפנימי מול השורות והמשפטים, הנשימות, ההתגברות הקלה שלהם כשמחשבה חדשה עושה את דרכה מקרקעית התודעה, מתבהרת כשעות הבוקר, קורעת את דרכה ואז ממלאת, לא רק את התודעה, אלא את הגוף כולו, מרגיש את הדם זורם, את השרירים נמתחים ומתכוננים לתזוזה, את העצמות הקשות. היא הזיזה את הכיסא והתיישבה מול ניקולה, קירבה את הכיסא לשולחן, השעינה את ראשה על ידיה והביטה בו. הוא הנהן, ואלה הבינה כי הוא מביט גם בה בחזרה כבר דקה ארוכה. ניקולה העמיד את הסימנייה בין הדפים, סגר את הספר והניח אותו על השולחן. היא ראתה על הכריכה אותיות בעברית והנהנה לעצמה. "גברתי", פתח ניקולה, "אנחנו מכירים?" היא טלטלה את ראשה לסירוב ולא הצליחה להוסיף מילה. ניקולה לא התעקש והשתתק, וכדי למנוע את המבוכה הסיטו שניהם את מבטם לעבר הכיכר הקטנה, שם צעדה אישה מבוגרת ועל פניה מסכה. האישה הביטה בבהלה לצדדים וצעדה במהירות. אותו ספק אבק ספק שלג עלה בדעתה של אלה, הולך ומתקרב ותכף נוגע בה. האם אמרה זאת לניקולה או שאמרה זאת בליבה? הוא רכן לעברה ושאל אם אמרה משהו ואם תואיל לומר לו את שמה. אלה נרתעה לאחור, אך מייד נזכרה באבק, נשענה קדימה ומלמלה שראתה את כריכת הספר, ומכיוון שהעברית היא שפת אימה ביקשה לברר במה הוא עוסק, אמרה וגמגמה והניעה את ידיה במבוכה. דם פרץ בלחייה ולא רק שם, כי אף שישבה היו רגליה כבדות, כמו לחץ עליהם משהו. גופה שקע כלפי מטה, ואז, כמו הגיעה לקרקעית, נדחפה כלפי מעלה והלחץ הלך ופחת, משחרר את רגליה ובטנה וחזה וידיה מהאחיזה. קלילות עלתה בה, ריחוף נעים שמתוכו הביטה בפניו של הגבר שדיבר אליה. המילים שלו כמעט ולא הגיעו אליה, אלא רק הצליל שלהן, צליל האנגלית שנטבלה במבטא איטלקי, ושפה אחת, בלתי מוזיקלית כלל, נכנעה לאחרת, שכולה מוזיקה. ניקולה חייך והניע את ידו כמו לעורר את אלה שאכן התנערה וגם העבירה את ידיה על פניה, מלטפת־לוחצת, ואז רכנה מעט קדימה והתנצלה. "היה לי בוקר קצת עמוס", אמרה. "כמעט ועזבתי, הווירוס", הוסיפה, והופתעה כי אינה יודעת בעצם את שמו. "סין", המשיכה בבלבול. ניקולה הנהן, משך בכתפיו והצביע על הספר. אלה הנהנה. "אני עוסק בכתבים עתיקים", אמר. "זה מחקר נהדר על נתן העזתי ועל מערכת היחסים שלו עם שבתאי צבי". הוא הביט בה בשותפות, אך מול מבטה הבוהה והריק נסוג מעט אחורה בכיסא. האכזבה שהסתמנה על פניו גייסה את אלה שחשה בושה, שכן אף לא אחד מן השמות שהזכיר היה מוכר לה לפני שקראה את הכתבה, וגם את מה שנכתב בה לא ממש הבינה. בכלל, מה לה ולעברית הכתובה כך על פיסת קלף כפי שניבטה מהכריכה? שום דבר. למרות המכינה לא הצליחה לשלשל זה מזה את תולדות עמה. לא רק שלא יכלה , אלא ממש נרתעה מכך וחשה כי מעשה כזה סופו שרשרת העוקדת אותך לעבר ולישראל, ולא רצתה לא בזה ולא בזה, כי תמיד ראתה את עצמה בדמיונה חיה באחת מבירות העולם. מה תעשה שם, כיצד תתפרנס ואיך ייראה חדרה לא הצליחה לראות, וגם לא ראתה רחוב מסוים, אלא רק מעין זוהר של היעדר שייכות ושום חובה ושום מבט מעבר לכתף. "אני ממש מתנצלת", התעשתה אלה והביטה בניקולה. מבטו של ניקולה כבר לא נח על פניה, אלא הביט על העוברים והשבים, וגופו נע בחוסר נחת בכיסא. אלה נבהלה ומייד התנצלה על ההפרעה, אבל ניקולה הרגיע אותה וחייך. הוא אחז את המפית הלבנה ומולל אותה בין אצבעותיו, ואגב כך הרקיד את עצמות היד הזעירות שלו ואת שריריו. שוב כבשה התנועה הזו את אלה, כי יותר מכל הייתה בה נינוחות, ואותה ביקשה. היא חייכה, ומבטה התעקש על עיניו של ניקולה, וכשאלו התחממו מעט והאישונים חזרו לנצנץ, מחתה את מצחה וביקשה ממנו אם רק יוכל לפגוש אותה שוב, אולי באחד הערבים, ולספר לה מעט על הדמויות הללו. בתבונה פנימית היודעת כי הווידוי אין כמוהו כדי לגייס את האדם, הודתה אלה כי היא מתביישת בבורות שלה, ויש בה כבר שנים געגוע בלתי מוסבר שכעת היא חושבת שכל כולו עשוי מהחלל הריק של העבר שאינה מכירה. ניקולה הסכים, ובעודו קם הניח כמה מטבעות על השולחן ואמר כי הערב הוא מוזמן להצגה, אבל מחר בערב יוכלו ודאי להיפגש. הוא הציע את אוסטרייה דה אלברטו ונתן לה את הכתובת, ולפני שהתרחק הגיש את ידו, שהייתה מעט לחה אבל יציבה, ולחץ את ידה, הביט בה עוד רגע ארוך, העביר את ידו בשיערו וגם טפח על חולצתו, משהה את הפרידה, שלבסוף התרחשה והותירה אותה בוהה, שעה שאצבעותיה שיחקו במפית הלבנה שהותיר אחריו.
