ההרגל לטייל בערב היה חדש לה.
מסלול קבוע, כמה רחובות שעברה בפיזור נפש, עד לים. שם, יחד עם מחצית השעה האחרונה של השקיעה, צעדה במהירות לכיוון יפו. מולה ניצב כל העת הצריח, הולך וקרב אליה, מביא עימו את העולם העתיק, עם הקימורים והקשתות שלו. קימורים. המילה חלפה ולא מצאה לעצמה שום הדהוד בין רבי הקומות שגהרו על הטיילת ועל אחרוני הרוחצים, צעירים וצעירות שנעו במעגלים שהזכירו חרקים מבולבלים מצוף. הלחות גרמה לתנועה שלה להרגיש כמו חתירה כנגד משהו. היא אהבה את זה, את ההתנגדות, את המאבק, את הזיעה המלוחה שריככה את העור. זמן רב היא לא חשה בגוף, והצעדות הללו הזכירו לה את האיברים, את העצמות, את הבשר.
במכנסי ג'ינס גזורים, בגופייה שחורה ובאודם שנמרח בשכבה עבה על שפתיה היא נראתה כהמשך ישיר של תנועת הצעירים שפסעו מהחול לטיילת, מסתדרים במהירות – בריקוד מיומן ולא מודע – בזוגות. הם עלו מהחוף, עדיין רטובים מעט. ההמולה המילולית סביבם הסגירה את תכוניותיהם ללילה. המגע ביניהם היה חם ומהיר, אבל גם חלקי. הם נפרדו זה מזה רק כדי להתאחד שוב מאוחר יותר בעורקים הפנימיים של העיר. הקסנקס התמוסס בדמה, והאיטיות שאפפה אותה נפלה לא רק על תנועת הבריות שעל הטיילת, לא רק על הבוכנה העיקשת של הים ועל הזוהר החלש של החול, אלא גם בבטון, בזכוכית, באלומיניום ובאספלט. החומרים הקשים כמו נענו לדם ולתשלובת הכימית בתוכו, הלכו ונבלמו, פגשו את האוויר לא בכוח, אלא בהססנות, כמעט בביישנות. הכדורים היו מפוזרים בכל מקום בחדר שלה: במגירת שידת הלילה, בחדר האמבטיה; תמיד מצאה אחד מהם בכיס המכנסיים אחרי הכביסה. היא המשיכה ללכת, והריסות הדולפינריום עוררו בתוכה משהו דומה, ערמת בטון פצועה וחסרת צורה, אבל כך גם גן צ'רלס קלור הפתוח, שבתוכו דווקא חג בחופשיות ריח המלח, עוקץ ומפזר סביבו את הדמיון בין הנעורים והחוף. בזה אחר זה צמחו בתוכה שברי הבטון והזוהר החלש העולה מהמשטח הצהוב. התזזיתיות הזו אפיינה את חייה של אלה, ודאי מאז המעבר לתל אביב. התחלפות תמידית, לעיתים בהפרש של דקות, של הנוף הפנימי. די היה במשב רוח, בקול מכונית, באיזה בדל ריח שעלה ממאפייה או מאתר בנייה כדי לשנות כליל את הפנים, ואז את העין שארגנה את גווני העולם בחוץ. האפור והכחול קרובים, וכך גם הזהב והאדום. בשנים המוקדמות הזמן כמעט ולא נע, וכשנע הייתה לו איכות של מים, שהיו מרכז הבילוי שלה ושל חבריה: שעות ארוכות בילו בירדנית או בכנרת עם סיגריות מגולגלות ושירי פופ מרמקול נייד, נכנסים ויוצאים מהזרם האיטי. אבל כעת היא צעדה לאורך הטיילת והרקיע המדמם. הרצים חלפו על פניה בתווי פנים מעוותים ממאמץ, וכמה דייגים בודדים עמדו על הסלעים, חסרי תנועה כמוהם. מוזיאון האצ''ל, אחריו הגשר הקטן, ואז כהרגלה בחודשים האחרונים – הטיפוס במדרגות העולות מהנמל לעבר יפו העתיקה, בהייה בת כמה דקות בחזית הקולוניאלית של כנסיית סן פטרוס ושהות בת כמה דקות בתוכה. למה? לא היה לה מושג. התעוררה בה תחושה גופנית של צורך באותה עלטה מבושמת ובשורות הישרות הנעות לקראת הוויטראז', אשר בשעת ערב היה רק רמז לצבעוניות, ואולי אפילו אובדנה. היא התיישבה על ספסל עץ ועצמה את עיניה. היא שאפה את הריח הטחוב, המבושם, ריח של מקום אחר, ומהו מקום אחר אם לא פנים שונות בתכלית של האל? מנגינה אחרת המקדמת אותו, שפה אחרת המדברת כלפי הרקיע ומבקשת מענה. אלה העבירה את ידה על העץ, חיפשה שיחה כזו, הפונה החוצה וכלפי מעלה ולא מצאה. היא התנערה ושאפה עוד פעם אחת את ריח המערה והתחינה.
ביציאה התנפל עליה חום הקיץ, והביא עימו דחף לחשבון פנימי.
הבחינות האחרונות לתואר הראשון תמו, ועימם חלפו גם הגופים שתססו מעתיד ונעו בכובד ראש מעושה לצידה במסדרונות. ריחות של מין ומזון מהיר מילאו את כיתות הלימוד. היא ראתה סרטים, יותר מכפי שאפשר לזכור, והם הפכו לבליל של תמונות שעלו זו על זו והותירו בתוכה רק רושם קלוש, בעיקר של התחכמות. בחוג השני שלה, סוציולוגיה, עסקה לאורך כל השנה האחרונה במצבם של בני הגיל השלישי בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר, ומה שנותר בה מסדרת הביקורים בבתי השיכון בבת ים היה תמונה של חדר מדרגות מתקלף שבו תמיד היו זרוקים אופניים, וגבר מבוגר היה מביט מהחלון ושורת מדליות על חזהו, נוצצת בשמש ים תיכונית. הגברים, משום מה, תמיד היו במצב קשה יותר. הנשים עוד הזיזו את הידיים, ישבו יחד, דיברו. היא ראיינה אותן, אבל לא הצליחה לדמיין את החיים ההם. לא את הקור, לא את הפנקסים, לא את הכיכרות. הדרך חזרה לעבר הדירה שלה הייתה עשויה צעדים רפויים יותר, וכך גם היה המבט. בדרך ליפו הוא היה דרוך, בעיקר מול הגברים, אבל כעת היה מפוזר ומשוטט ללא כיוון. מול רחוב הרב קוק, על החול, שכבה אישה. הבד תחתיה היה לבן ועמד מנוגד לתזזית הצבע שעל גופה – בגד ים אדום, צמידי זהב על ידה הימנית ושרשרת זרעים על צווארה. עורה היה שזוף ומקומט, שילוב שהדהד מאבק כנגד הזמן, ותבוסה. שיער ראשה היה צבוע בבלונד. אבל השפע הזה היה רק הכנה לפניה. מעולם לא ראתה פנים כאלה. החייתיות הברורה בשפתיים הבשרניות ובמצח הרחב, ומולם כמה חלקים משורטטים להפליא, התנוכים, העיניים, ובעיקר האף, שהייתה בו שבריריות שהעבירה בה רעד. היא עצמה את עיניה, האישה, מבקשת אולי להיזכר בשמש שכעת נעלמה במים, ואז, באחת, פקחה את עיניה והביטה היישר לעברה. תחילתו של חיוך נרמז על פניה, אבל מייד הם התעננו והתכווצו ברצינות, והמבט, שהפך נוקשה, נע מפניה של אלה לעבר המים, שכעת הלכו וקיבלו לתוכם חומר כהה, הפכו את עורם מעור חיה משועשעת למשהו אפל וקטלני. תנועת הפנים של האישה, שנעה בחדות מהטיילת לעבר האופק, כמו ביקשה לחבר בין אלה לבין המים, להניע אותה מהיבשה לעבר העומק המרחף של הים התיכון, ולהתרות בה, כך נדמה היה לה, שאם לא תצעד לעבר המים משהו יאבד, ולא תהיה עוד הזדמנות לתקן. היא עמדה במקומה והביטה כיצד האור האחרון מתמוסס בסגול ובכתום, נחלש ונמוג, ואז החזירה את מבטה. האישה המבוגרת התרוממה על הבד הלבן, טפחה על רגליה כדי לנקות אותם מחול והחלה עושה תנועות למול הרקיע. זה לא היה ריקוד ולא משהו מתחום אומנויות הלחימה, אלא תנועות דמויות ציפור, שנרמז בהן שיגעון. ידיה חבטו לפה ולשם, וגופה התפתל אחריהן. נדמה היה שגופה מבקש לחלץ מתוכו משהו, זיכרון, או אולי דווקא את מה שעלול לבוא. גופה של האישה התפתל שוב ושוב כמו אותן בובות ענק המחוברות למפוח אוויר. העוברים והשבים על הטיילת נעצרו להביט באישה, וגם מהחוף ננעצו בה עיניים, אך נדמה היה שאלה רק הגבירו את התנועות, מציבים אותה על במה קטנה. הרי זה בדיוק כמו להביט בתאונה בכביש, חשבה אלה, פקק תנועה של מבטים פולשניים. היא הסירה את מבטה והחישה את צעדיה. למרות התנועה ומבט לא בלתי נעים מבחור צעיר, היא לא הצליחה להיפטר מפניה של האישה. היה משהו מאחוריהן, מאחורי הפנים, ומה שנגלה שם הייתה תמונת נוף: מרחב מדברי שבו מעט מים וסביבם צמחייה דלילה, סרפדים, שרך וסירה קוצנית שכוסו באבק. חום צוהריים בלתי אפשרי נח על קירות ואדי שבורים. השמש הזו, מסמאת ונטולת מנוח, עמדה מולה למרות החשיכה המוחלטת שנחה על הטיילת. השמש, היא הרגישה אותה צוברת עוד ועוד נוכחות, מכה בכפות הרגליים, בעור, במרפקים, בצוואר. שמש שהטילה בה עייפות תמידית ותחושה כי האלימות בוא תבוא. שמש שחלשה כל השנים על סביבתה. על רחוב אלנבי עמדו כמה מסעדות זעירות, ובפתחן, סביב שולחנות פלסטיק, ישבו כמה גברים מבוגרים, מולם בקבוקי זכוכית וצלחות פלסטיק מוכתמות בשמן. הם מלמלו משהו כשעברה, מטעינים את קולם בלחות גסה. כשהתרחקה, קולם נשמע כמו בשורה רעה. מעט למעלה בקעה מוזיקה ממועדון. בחזיתו נגלו צמד שומרים בחולצות שחורות. הם נשענו על גדר מתכת והיכו מבלי משים בידם על סורגי הגדר. כשעשו זאת, גופם הדף שוב ושוב את החולצות ההדוקות. בפתח השוק נשא גבר על כתפו צינור מים עצום. הוא כיוון את הזרם כלפי מורד השוק. הדוכנים כבר היו נעולים. המים אחזו בזוהמה והיכו בה כלפי מטה, גוררים זרם עכור של קרטונים, פיסות מזון ופלסטיק. שוב ראתה את אותו ואדי, את המים הדלים ואת הצמחייה הנמוכה, אבל כעת גם זוהר חלש וסמוך למים, קבוע, מסמן לעבר פנים הוואדי. משם הגיחו מדי פעם בפעם חיות לעבר המים הצוננים. אלה התיישבה באחד מבתי הקפה סמוך לכיכר מסריק והביטה בעוברים ובשבים. אי שם עמד משהו שרצתה להגיד, סצנה שהעמידה בסבלנות, במשך זמן רב, במקום לא ידוע. התחושה כי יש לה משהו להגיד והיא אינה יודעת מהו יצרה בתוכה פיצול. חלק אחד, גופני, שהה בתפאורה תמידית של מגרש חניה עמוס ברכבים, מואר בניאון, שם נוסעת עייפה ומלוכלכת בת דמותה קונה מים וסיגריות, נכנסת לרכב כבד וממשיכה בדרכה, דרך שתוביל אותה למפגש עם מה שנמנעה ממנו זה שנים, משהו שייאלץ אותה להשתנות. אבל חלק אחר בתוכה היה שרוי בתבוסה תמידית, בהכרה כי מה שלא תעשה לא ישנה דבר, לא יגיע לאיש, ואם יגיע, יחלוף עליו כמטפחת משי על פנים. היה עליה לאחד בין החלקים, אבל היכן? במקום קרוב למים, זה היה ברור מהליכת הערב הזו.
ברגע הזה שמעה את השם ונציה נפלט מפיה של אחת שישבה על כיסא בר מוגבה וקירבה כוס אל פיה. העיניים של החברה מולה נצצו, בעוד ראשה נע מעלה ומטה לחיוב, ואז פיה פלט גם הוא ונציה. את המילה ביאנלה היא כבר לא שמעה, שכן קמה באחת, בדחיפות, כדי לחזור הביתה.
