מכה קלה העירה אותה.
מולה הופיעו פנים בשרניות. הקול שדיבר אליה היה גס, עמוק ומעט צרוד, כאילו הגיע מאותו אד לח שמסביב. אבל העיניים, אלו דווקא הבהבו בעליצות, ובגללם לא הזיזה את היד שנגעה חטופות בברכה, ולא התמרדה כשאותה יד הושטה כדי לעזור לה לקום. "גבירתי ודאי רק הגיעה", אמר הגבר באנגלית שניכר בה המבטא. "פעם ראשונה בעיר?" אלה רק הנהנה ובחנה את מי שמולה מעט יותר לעומק.
על גופו נחה חולצה מפוספסת, ומטפחת אדומה, מוכתמת ומיוזעת הייתה כרוכה סביב צווארו. ידו הוליכה אותה לכיכר זעירה אשר במרכזה עמדה באר ישנה. דלת כנסייה ניצבה מימין לבאר ודלתות העץ הכבדות שלה היו סגורות. הגבר הוביל אותה לעבר המלון, שאת שמו ציינה בלחש. הוא צעד מעט לפניה, רגליו בלעו את הקרקע בלגימות גדולות, גופו התנדנד כספינה בים סוער, אבל קולו, אולי כדי ליצור ניגוד בולט, היה איטי ושקט. "תופעה ידועה, כמעט מובנת מאליה, גברתי. אין לך במה להתבייש. לעיר הזו יש כוח כזה, כלל לא ברור אם היא על פני האדמה, את מבינה". צחוק פרץ מגרונו, ושוב גאתה בו הגסות: "כלל לא ברור שאנחנו צועדים כעת בארץ החיים. הציפורים וסן מיקלה והזהב בחזית הבזיליקה". הוא הביט בה, וכשראה שפניה נפלו, החזיר את מבטו קדימה, צעד שוב במרץ מחודש והטעין את קולו בלחישה. "תכף יהיה קפה טוב ומיטה נעימה. הם משפחה נחמדה מאוד, משפחת טרנטו". הגבר נעצר מול דלתות זכוכית, שמעליהן התנוסס שלט מלון. הוא הצית סיגריה, וכשאלה התכוונה לפתוח את הדלתות, ידו הושטה כלפיה בחוסר סבלנות. "משהו למדריך?" צחקק וטלטל את הסיגריה. האפר צנח והאט, אולי בגלל הלחות, ואז נעצר על הקרקע בערימה שהזכירה אסון. "מה?" נפלטה השאלה מפיה, ומייד נרתעה לאחור והגנה בידיה על התיק הקטן שבו טמנה כסף, דרכון, מכשיר סלולרי ואת התרופות. פיו נפתח, ושיניו, שהיה להן גוון אביך, נשלפו קדימה, והמטפחת המוכתמת רעדה. "כמה מטבעות", אמר וטלטל את ידו, בעוד גופו חוסם את דלתות הזכוכית, אשר מבעד להם נראה דלפק קבלה לא מאויש. אלה תחבה את ידה לתיקה בבהלה, שלפה שטר ובתנועות משתנקות הניחה אותו בידו. רק כשנעלם הבינה כי היו אלה מאה יורו. תבוסה מהירה חלפה בה. למרות המפגש בלילה הקודם, בבוקר קמה אלה חדורת התלהבות. הזרות שבחוץ הייתה מסקרנת, והיא אכלה את ארוחת הבוקר בעוד אם המשפחה, שלבשה שחורים, הביטה בה מעמדת הכניסה לחדר האוכל חסרת תזוזה. באותה התלהבות היא פרצה לעבר הרחובות ומייד התבלבלה ומצאה את עצמה מול פסל שחור. מולה ניצב פתח מוזיאון. מוזיאון? זה נראה היה לא הולם למשימה שלה: החוצה, כמה שיותר החוצה, אבל העדינות והצבעים הבהירים בפתח נסכו בה שלווה. אלא שהשלווה לא נמשכה במסדרונות הלבנים שצעדה בהם, מסדרונות שנשטפו באור ניאון רפואי. היא צעדה בין גופים מנופחים, גלילי צבע ואור ומבנים גיאומטריים שריחפו בחלל, ונעצרה בתקווה בכל פעם שנדמה היה לה שנרמזת ביצירה פיסת מציאות ממשית, בעלת קווי מתאר, המציגה בתים, עצים או בני אדם הנאמנים לצורת גופם, אך שוב ושוב התקרבה בהתלהבות רק כדי לגלות שבכל בד היה קור. בסלון העצום שבו צעדה לא היו תלויים ידי בני אדם ולא גופם, אלא רק מוחם. אלה כבר התייאשה וכיוונה את צעדיה ליציאה, טעונה באכזבה נוספת, אך כשפנתה באחד החללים לעבר היציאה נגלה לעיניה בד גדול ממדים ובו זרמים של צבע שחור על רקע בצבע אבק. כשהתקרבה ראתה גם את האדום עולה פה ושם ומנסה לגבור על הכתמים דמויי השוט בצבע המוות. 'ג'קסון פולוק, יער קסום' – כך היה כתוב מתחת לציור, והיא צחקה בקול. הניגוד הפתיע אותה, אבל הצחוק פרץ באלה גם במקום עמוק יותר, כי מה שעמד מולה היה עולמה הפנימי, שעד עתה לא ידעה את צורתו החיצונית, וכעת ראתה את אותה תזזית והיעדר סדר על רקע ים תיכוני, אבל גם את אותן התפרצויות, חלשות אומנם, אבל מהבהבות אי שם בתמונה ואינן מתייאשות.
עם אותה תמונה הגיעה לכיכר סן מרקו. מחצית היום כבר עברה, ולפני הבזיליקה ומגדל השעון וארמון הדוג'ה רצתה להיטיב את נפשה והתיישבה לרגע באחד מבתי הקפה. היא הניחה את משקפי השמש וראתה כי כולם סביבה תיירים, על פניהם עמדה אותה שביעות רצון נפוחה שאדם חובש על פניו בחופשה. היא קמה ממקומה ושוטטה כמה דקות עד שמצאה בית קפה אחר, שניצב בלב כיכר קטנה. שם התיישבה והשיטוט המשיך בעיניה, שנעו לעבר פנים בית הקפה. חבורה של ארבעה גברים מבוגרים ישבו סביב שולחן, כוסות קפה מולם. שלושה מהם התווכחו, ידיהם נעו באוויר בתקיפות, גופם היה מלא מעט ושיערם משוך לאחור. אבל הרביעי, הוא הביט קדימה וצל חיוך על פניו, לא רק בזוויות הפה אלא גם בנינוחות הישיבה ובקמטים שלצד עיניו. לפתע נרעד, התכנס לרגע, קיפל באיטיות מפית והניח אותה על השולחן, ואז טפח על החולצה, ניקה פירורים מהשולחן, שלף ספר שנח ככל הנראה על ברכיו ופתח אותו בתנועה רגועה ואיטית. פניו התרככו כשהחל לקרוא, בעוד קולותיהם של חבריו הולכים וגוברים. מלצר מבוגר התקרב לשולחן באיטיות והניח צלחות לפני כל אחד מהם. שוב התפלגו הגברים, ובעוד שלושת המתווכחים, שפניהם עדיין היו אדומות, שקעו במה שנראה מרחוק כעוגה, הגבר הרביעי ניהל את פעולותיו במין דקדקנות: ראשית סגר את הספר והניח אותו לצד הצלחת, ואז רכן מעט והביט בצלחת בעודו נושם לאט. רק אז הרים את המזלג, הביט לרגע בחבריו המהירים ממנו וחייך כלפיהם מבלי שראו. החיוך, היה זה החיוך שגרם לאלה לשקוע עוד יותר בגבר. הוא הביט בהם באותה צורה שבה לעתים הביטה היא עצמה בסביבה, לא מובנת ובכל זאת בעלת חן, חן שנבע מעצם התנועה הבלתי פוסקת. אך בעוד היא עצמה נבהלה ממנו כאשר הגיח בתוכה אותו חיוך, נבהלה מאותה התמסרות שחשה לדבר שכלל לא ידעה מהו, הגבר שמולה חייך בנוחות וגופו נותר גמיש ויציב כששקע באכילה, מסור כולו לחושים. כשסיים, לאחר כמה דקות, נגע קלות עם המפית בצידי פיו והביט שוב בחבריו באותו חיוך, שעה שהם, שגופיהם היו מלאים משלו, נראו נפוחים ומותשים. העיניים שלהם נפגשו, רק בחטף, אבל היה די בכך כדי לגרום לה לחטוף את התיק, להותיר כמה מטבעות על השולחן ולמהר לעבר הבזיליקה. המבט שלו היה מזמין – רכינה קלה של הפנים, עווית של מחוות היכרות, ובעיקר יציבות שלא נמלטה לצדדים ולא לרחבת הכיכר, אלא נותרה ממוקדת, לא בעימות או בתאווה, אלא בהתעניינות. היא נכנסה לבזיליקה ומייד ידעה שטעתה; החלל המה גם הוא מתיירים ומהחיות הבלתי נסבלות שאחזו בידיים: מצלמות שהיכו שוב ושוב באפלה. במהומה הזו לא נותר ולו דבר מתפילה, מאמונה או מיופי חיצוני. להיפך, ריבוי הזהב בחלל הבזיליקה נראה לה לא יותר מהדהוד של העושר שנדף מהמעמד הבינוני והגבוה שחלף מולה בחלל, נתון לאותה תחושת גאווה הנובעת מהתנועה בין שכיות החמדה של האנושות. היא דמיינה את הבתים שלהם, את הניקיון ואת החנויות, את הרפרודוקציות ואת הרשימה הפנימית שהם ממלאים בצייתנות. כשחיפשה פינה שקטה מצאה עצמה מול גופו של ישו מוקף זהב. תמונת הכנרת, הר האושר והעלייה לרמת הגולן עמדו מולה. בנוף הילדות שלה היה זהב, אבל עכור, זה של אבק, חום כבד וחורש ים תיכוני נטול פאר. שעות אחר הצוהריים עברו במהירות, ובערב לא חשה שום רצון לצאת מחדרה, שבו שקעה בקריאה בספר בעברית שמצאה בפינת חדר האוכל של המלון. היה זה הספר "חותם המים", שכתב סופר רוסי ושמו יוסיף ברודסקי. מעולם לא שמעה עליו קודם, והיא התקשתה לקרוא בספר, שהיה סמיך מדי ומהיר מדי עבורה. אבל גם אם לא הבינה הרבה, מתוך השורות והדפים עלתה אווירה. כן, חשבה לעצמה, זו המילה הטובה ביותר לתיאור הערפל שעלה מהשורות. האדם הדובר בספר, היא דמיינה אותו עטוף מעיל גשם חום, מרכיב משקפיים וצעדים מהירים וחרישיים סביב מה שתיאר – תנועת המים המרככת את האבן, ארמונות מכוסים אבק, רציפים העולה מהם ריח עכור של טחב – מה שמתרחש לאימפריה כשהיא מובסת והעבר חשוב בה מההווה. בבוקר החליטה לבקר בגטו היהודי. לא ידעה למה. היהדות נראתה לה תמיד דבר רחוק, בלתי מושג, בלתי מובן. לא האל, שאיתו דיברה באופן תדיר וללא שום הפרעה, אלא הסדר, המעשים והבגדים. אבל בכל זאת נכנסה לבית הכנסת הקטן בכיכר המרכזית. לא היה בו אדם, והריקות רק הכפילה את הדלות שבו. ארון קודש צר, בימה מעץ מתקלף, טלית שמוטה על שולחן, צידה האחד נוגע ברצפה, וספרים, פה ושם ללא סדר ובכריכות לא מזמינות. היא עימתה בתוכה בין המראה הזה למראה הצוהריים מאתמול של התקרה הגבוהה והזוהרת, הפסיפסים ופסלי הסוסים, ואילו פה, בכיכר הגטו היהודי, רצפה אפורה ואותו דחק שהיא מכירה טוב כל כך מהבית. ביציאה הקפידה ללכת לאורך המים ולהתמסר ככל יכולתה לתיירות בעודה מביטה על גונדולות שבהן זוגות ומשפחות שוכבים פרקדן. הם לבשו בדים קלים ודיברו בקולות גבוהים. פרצי צחוק נשמעו מכל עבר, מסתבכים זה בזה ועולים לעבר השמיים העכורים מעט. המסעדות היו מלאות, והיא עצרה מול מחזה שנגלה אליה מבעד לזכוכית. אותה קבוצה מהמטוס ישבה שם, ומולם אין־ספור מאכלים. הם הטיחו את ראשיהם לאחור ושמן נצץ על השפתיים שלהם כשדיברו, מדגישים כל מילה בתנועות ידיים נמרצות. לא היה דבר נהנתני או הדוניסטי במראה. תכונות אלו זקוקות למידה של אלגנטיות, ואילו הם בלסו, חטפו ונשמו במהירות, מאיצים את חוסר ההלימה שלהם למפות, לרגלי השולחנות העבים ולעיטורי הקירות העשויים קצפת גבס. אלה הביטה בהם בתדהמה. אחת הצלחות שהייתה מעוטרת בפס כסף לכדה את מבטה. לרגע לא הבינה מדוע היא בוהה בה כך, ואותו חוסר ידיעה, כדרך חוסר הידיעה, החל מגבש בתוכה חרדה. אבל אז הבינה – הייתה זו צלחת זהה לזו שראתה בבית הקפה, ומייד עלתה בדמיונה דמותו של הגבר ומחווה זעירה שלו: כיצד טיפל בספר שבידו, אצבעותיו נגעו לא נגעו בדפים וכיצד עבר בין דבר לדבר – הספר, הקפה וחבריו, כשבין האחד לאחר הייתה הפוגה קטנה, לא יותר מנשימה ארוכה, שסיימה נוכחות והכינה את האחרת. היא לקחה, מתוך דחיפות, אוטובוס־מים שנע לאורך התעלה הגדולה. העמודים שפרצו מתוך המים עמדו כניגוד לחזיתות הבתים, שהתעקשו להיבדל זה מזה והטעינו את התעלה בתחרות, בהתגוששות אסתטית שאחזה את העין ושטפה אותה שוב ושוב בצבעים רכים, מרוככים עוד יותר על ידי משחקי האופק הנפתח ונסגר. כיפת סנטה מריה דלה סאלוטה ריחפה כל העת מולה שד אבן שנראה כמו מניק את הרקיע, רקיע שבוונציה, אולי בגלל המים, אולי בגלל הפיתולים והסמטאות ואולי בגלל הנפש שמבקשת למצוא יופי, שמאחוריו תמיד ניצב האל, נדמית קרובה מהרגיל, רוכנת בבדים מקומטים על תחנת המוניות, על רצפת האבן ועל בית הקפה והשולחן שמולו התיישבה אלה, הניחה את התיק ומייד החלה לחפש את רביעיית הגברים בתוככי בית הקפה. לשמחתה, הם לא היו שם, שלושת החברים, אם כי הוא כן, יושב לבדו לאותו שולחן, שקוע בקריאה בעוד ידו משחקת עם מפית לבנה. האצבעות שלו פיתלו את הבד, ואז עברו מבלי משים זו על זו, מנקות ומלטפות. כוס הקפה שמולו הייתה חצי מלאה, אך נדמה שהעולם החושי נדם עבורו. במשך עשר דקות לא הביט בשולחן, לא בבית הקפה ולא ברחבה שמולו, גם לא כשקבוצת מטיילים עברה ודיברה בספרדית קולנית, גם לא כשליד שולחנו חלפו מלצרים במהירות בדרכם לדלפק ההגשה, וגם לא כשרעש מגפון של מדריך תיירים קולני נשמע ממרחק. היא הביטה בו מבלי להתיק את עיניה, מלווה את הנשימות האיטיות שלו ואת החיוך שעבר על פניו מפעם לפעם, ואז התחלף בהנהון הסכמה שאחריו מבטו נע מעט כלפי מעלה, השתהה לכמה שניות ושב לקריאה. מחצית השעה עברה, ואז שעה, ועל שולחנה של אלה נערמו כוסות וצלחות. המלצרים תקפו אותה שוב ושוב בדבקות ובעיקשות, ולא זזו עד שהצביעה על מנה כזו או אחרת מהתפריט. הגבר קם לבסוף, ניער את הספר ואת החולצה ופנה פנימה. הוא נפרד מהמלצרים, גרם להם לפרץ צחוק, ואז יצא מבית הקפה. אלה התנערה, חטפה את התיק והטילה שטר על השולחן, ממהרת אחרי הגבר. מעולם לא עשתה דבר כזה, והגוף שלה הגיב לכך. ליבה דפק במהירות, רגליה רעדו, החום ניפח מעט אצבעותיה וזיעה גרמה לעורה לבהוק עוד יותר בשמש. לרגע נעלם הגבר, אבל מייד נגלתה דלת קטנה שעליה הוטבע סמל של גונדולה עשויה דיו, שהתפזר מעט מגוף הגונדולה לצורת כתם רורשאך. אכן, הגבר היה שם, בין כמה מדפי ספרים ודלפק זעיר שעליו נחו פנקסי נייר מעוצבים בעלי חזית לבנה ורישום מפוחם על כריכתם. מאחורי הדלפק ניצב שולחן ועליו מחשב. מולו ישב בחור צעיר, גופו כבד ורעמת תלתלים מכסה את פניו, שנשברו במסגרת משקפיים כבדה וכהה. הבחור הנהן לעברה ושב למחשב. הגבר, ששקע לרגע בקריאה, הרים את מבטו ופנה כהרגלו כלפי מעלה. כשמצא את התקרה השתהה בה לרגע, ואז הפנה את מבטו לחלון הזכוכית שממנו נגלה הרחוב, שם מצא מרחק, ואז שב לקריאה. היא דפדפה מעט וגילתה כי כל הספרים הם ספרי שירה. היא התאכזבה; תמיד נרתעה משירה. כשקראה את השורות הקצרות היה נדמה לה שהן מהתלות בה: מגלות דבר יקר ומייד נמלטות מפניה. היא התקרבה אליו וכבר הכינה את ידה לגעת בכתפו, אחוזה בדחף דמוי חלום, אך הוא התנער, הסתובב, הביט בה בהפתעה ואז בחיוך, הנהן כלפיה וקימר מעט את גבו בהשתחוות קלילה, ואז יצא מהחנות. צעדיה פנו אחריו, אבל המוכר הצעיר פנה אליה באיטלקית, וכשהביטה בו ברתיעה עבר לאנגלית. החנות הייתה גם בית הוצאה קטן רק של שירה, והוא היה המוציא לאור, העורך והמוכר. מהר מאוד חתרה מבעד לסיפור המקום לעבר הגבר שאחריו עקבה. "פרופסור טיריני?" ענה הבחור לשאלה שלה. הוא נכנס מדי פעם בפעם. במהירות פרס בפניה את מה שידוע לו: מלומד חשוב באוניברסיטה מקומית העוסק בכתבים עתיקים, כלומר כבר פרש. אלמן, היה לו ילד אחד, אך זה נעלם לפני שנים בג'ונגלים של דרום אמריקה. את הספרים שלו, כך הבטיח, תוכל למצוא בחנות הספרים ברחוב לה קנוניצ'ה. הוא כיוון אותה לשם, ליווה אותה לדלת וצייד אותה בספר באיטלקית. "את המילים אולי לא תביני, אבל הרישומים פה נהדרים", אמר.
