top of page

פרק 2 - רומא

+ באיטליה
Wednesday, November 30, 2022

10 דקות

חיפוש

בפרק השני במסע חוצה איטליה, מנסה יונתן ברג לבצע את הגרנד-טור המיתולוגי בסנדלים ומכנסיים קצרים. אבל המציאות זוממת נגדו: הרומאים האמיתיים נעלמו מהרחובות, הוותיקן מוצף בתיירים והחום מזעזע. רק בגטו היהודי הדברים מתחילים להסתדר...


מתברר שבמרכז רומא אין רומאים. מקומיים, בכל אופן. המעטים שישנם בטלים בשישים, ואותם יחידי סגולה שבכל זאת גרים במרכז נמלטים בבוקר לעבודה וחוזרים בערב. מי, אם כך, מסתובב ברחובות? תיירים בבגדי קיץ, בקבוצות וביחידים, שנעים בנחישות תחת מתקפת החום העז, ומשלימים בקדחתנות את המסלול הידוע: ותיקן – קולוסיאום – פנתאון – מזרקת טרווי.


לאחר שמחיתי בפני הפיקוד העליון על כך שלא מצאתי מקומיים לשוחח איתם, ושוב לא אוכל להשלים את המשימה שהוטלה עליי, נגזרה עליי משימה מופרכת חדשה: אם ההווה בעייתי, חזור אל העבר, הם הציעו. צא לסיור בהשראת הגרנד טור המפורסם–הטיול הגדול, אותו מסע חניכה שנהגו לבצע צעירי אירופה האצילים, במסגרתו הם גילו את אתרי התרבות והאומנות החשובים ביבשת.


האל יודע שאני אכן זקוק למה הגונה של חינוך לתרבות גבוהה – נער מתנחל לשעבר, חובב מכנסי ספורט וסנדלים מרופטות שכמוני. אך ישנן כמה בעיות. ראשית, אני לא עומד בתור. כדי לבקר ברוב שכיות התרבות המערבית צריך לעמוד בתור, ואילו אני החלטתי באופן עקרוני שזה לא בשבילי. גם כי אין לי סבלנות, וגם כי לתפיסתי אין דבר שמצדיק השתלבות בכוריאוגרפיה המוזרה והעגומה של התור – הבחינה התמידית של משיגי גבול אפשריים, השיחה נטולת קלוריות, והצורך האקוטי לשנות את רגל הציר מידי כמה דקות.

בנוסף, ה"גרנד טור" הפך זה מכבר ל"גראנד תור פופולר", ובכל תחנה במסלול מצפים לך עוד אלפי בני המערב (גם אם זה המערב שבאסיה או המערב שבאמריקה), אשר נפשם יוצאת להנציח בתמונה את מה שאפשר להנציח, אולי, רק בנפש.


אבל משימה היא משימה, יש פיקוד ויש חיילים בשטח, והדרך אל היעד עדיפה מהיעד. מצויד בקלישאות מעוררות-מוטיבציה אלה, נכנעתי להוראות הפיקוד ועשיתי את דרכי למוזיאון הוותיקן. בניתי על כך שהשעה המאוחרת תפנה את רוב ההמונים ותרוקן את התורים, ואכן כשהגעתי שמחתי לראות שחלל הכניסה היה ריק ופעור לקראתי. לצערי השמחה הייתה מוקדמת – באולמות עצמם הסתבכו סביבי אלפי גרנד טורים עד שהחלטתי לשעוט, פשוטו כמשמעו, לעבר הקפלה הסיסטינית. ניווטתי באומץ ובנחישות בין המשפחות והקבוצות, מתעלם בשמחה רבה מהפאר וההדר שבדרך, עד שהגעתי אל הפאר וההדר הגדולים מכולם.


הקפלה הסיסטינית מציעה שילוב קטלני: יופי ופאר לצד כל דרך אפשרית להרוס את הביקור. ההמונים גודשים את החדר, שוברים לעצמם את הצוואר בניסיון לראות את התקרה ומקשיבים בפה פעור למדריך באוזנייה, שומרי החדר מרעימים בקולם כל כמה שניות – סילנציו! קווייט פליז! דיס איז אה הולי סאייט! – ואז ממהרים להדוף את הקהל קדימה, והחוויה כולה, כך נדמה, היא FOMO אחד גדול. מתוך ידיעה ברורה שלעולם לא תצליח לקלוט את היצירה כולה, וגם לא את חצייה או חמישה אחוזים ממנה, העיניים מתרוצצות חרדות מפינה לפינה, מנסות לראות את הכל ומודאגות מהדבר המופלא שאתה בוודאי מפספס בפינה אחרת של החדר.


ועדיין, גם אני נשבה בקסמה של הקפלה הסיסטינית. התקרה, כך נדמה, זזה ממש, וסוערת מפעילות המתרחשת כאן ועכשיו. דמויות מרחפות, מתווכחות, נופלות וקמות, התינוקות מדיפים תמימות ויום הדין פורץ מכל עבר על הקיר. חיי משה נעים כמו בציור בקצה מחברת ההופך בדפדוף לסרטון נע, וכך גם חיי ישו. החלל השמיימי שצייר מיכלאנג'לו כל כך חי עד שהוא גובר על הקקופוניה למטה. אין הרבה מקומות שבהם העבר מביס את ההווה, אך כאן הניצחון ברור ומובהק, והעבר עומד מולי חי יותר מהווה, דינמי וצבעוני ממנו.

חדור (קצת) מרץ מחודש ביחס לסיכויי ההצלחה של הגרנד טור שלי, אני עושה את דרכי לעבר בזיליקת פטרוס הקדוש, אבל תוך דקות האופטימיות שלי מתנדפת. זוכרים את הכלל שהופיע לפני כמה פסקאות? הוא נכנס כעת לפעולה וכאשר אני מגלה את התור המתפתל מול מתקני הבידוק הביטחוני אני נאלץ לשוב על עקבותיי. אני מתיישב ומנסה לחשב מסלול מחדש. איפה אוכל למצוא את הצמד הנחשק – גם גרנד טור וגם העדר תור? תודעתי המיוזעת מחשבת את הנתונים ותוך דקות המוח (וגוגל) פולטים תשובה: כנסיית סאן פייטרו אין וינקולי, שם יושב לו בנחת אחד הפסלים הידועים בעולם – משה של מיכלאנג'לו.


ואכן, כאשר אני מגיע אני רואה שאין איש במדרגות העולות ואין כמעט אף אחד בכנסייה, רק כמה תיירים פזורים בחלל והפסל עומד מולי מוכן לבחינה מדוקדקת. הבחינה מעלה את ההפך הגמור ממשה של דמיוני, או ממשה של דמיון ילדותי או, אם יורשה לי היבריס ההכללה, ממשה כפי שהוא נתפש בדמיון היהודי. מי מאיתנו אי פעם דמיין את משה כמי שעמל בחדר-כושר מידי בוקר? משה של מיכלאנג'לו עשוי כולו שרירים מתוחים ומודגשים, הוא חגיגה של מודעות לגוף ולפרופורציות, ואילו בדמיון היהודי הגוף הוא אתר מסובך, כמעט לא רצוי. המכה שמשה העניק למצרים היא אירוע יוצא מן הכלל ובגללו עד היום אנחנו מביטים מאחורי הגב...


איטלקי פיסל את משה, וזה ניכר. וגם כשאני מתיישב מול גשר פונטה סובליקו ומביט על הקהל האיטלקי המתהלך ברחוב ונוהר לעבר שכונת טרסטוורה, אותה תחושה חוזרת על עצמה – המודעות האיטלקית לגוף, לטיפוח, לעמידה. לא פעם ולא פעמיים במהלך הטיול הזה עלתה במוחי המחשבה כי הפסלים מחנכים את האוכלוסייה, לפחות בצפון איטליה, לפרופורציות נוקשות, מפתחים במקומיים אובססיה לבריאות. איך עוד אפשר להסביר את שיגעון הפוקה בול (Poke bowl) שפשה באיטליה? נדמה שקערות האורז וירקות שהגיעו מהוואי השתלטו על כל פינה מרומא וצפונה.

אני משאיר מאחור את משה ואת שביל מסעדות הפוקה, ויוצא להסתובב בסמטאות טרסטוורה. כאן אני זוכה להתהלך בין המסעדות המעוצבות כולן על פי אותה פנטזיה איטלקית שבתיווך אמריקאי הפכה לתמונה מסרט רומנטי: שולחן פינתי מכוסה במפה משובצת באדום-לבן, מלצר נאה, ונחשול של איטלקית מתנגנת מכל פינה. ליד אחת המסעדות מתפתל תור ארוך שרק ממשיך וגדל בהתמדה. אין שום ספק שבאיטליה, ובעצם בכל מקום, האיכות היא תמיד מעלה שנייה ליכולת השיווק: קודם כל עלייך לגרום לאנשים לעמוד בתור. כשהתור קיים, זה כמעט לא משנה מה נמצא בתחילתו.


בסופו של דבר אני מדלג על המסעדות כולן, ואת כוס היין הראשונה של היום אני מגיר לתוכי דווקא ליד מזרקת טרווי המכוסה כולה בתיירי תבל. אני מהרהר בסצנה המפורסמת מהסרט "לה דולצ'ה ויטה" של פליני, בה עומדת אניטה אקברג בלב המזרקה, ומרצ'לו מסטרויאני, אחוז כישוף, נע לעברה. אז המזרקה הייתה ריקה לגמרי, מלבד אישה שהביטה בהם בעוד אוחזת באופניים, אבל כעת, דבר במזרקה אינו רגוע ומלא אהבה ויופי, הכל עמוס ורועש וצפוף. "הרחק מהמון מתהולל" נקרא ספרו הידוע של תומס הרדי, ולא במקרה אני מוצא את עצמי מהרהר בו פתאום. עייף, אני גורר את גופי הלום היין במעלה הגבעה לעבר הפארק המקיף את וילה בורגזה.


אם יש משהו שחסר בחיי ירושלים, זה פארק כזה. שום דבר יוצא דופן, פשוט ריאה ירוקה שבתוכה כמה רצים, כמה הולכי רגל, מוזיאון או שניים, ואגם מלאכותי זעיר. אני נותן ליין למסך את ההווה ולפתוח את הזיכרון. שם שוכן לו, עטוף בבד רך, אחד הימים המאושרים בחיי שהתרחשו לא רחוק מפה, במגרש כדורגל בקרבת אולפני צ'ינצ'יטה.


הנושא היה חייב לעלות: כדורגל. הכדורגל הוא תיאטרון, והשחקנים המעולים ביותר שלו הם האיטלקים. אם כך, למה שלא נארגן משחק ידידותי בין נבחרת הסופרים הישראלית והאיטלקית? כך הגעתי לאיטליה, בשנת 2016, לרגל המשחק. המעבר מקבוצות הדיון האינטלקטואליות שנערכו במעגלי ישיבה על הדשא לעוצמות הרגשיות של משחק על אותו הדשא ממש היה מהיר מאוד. נדמה לי לעתים שהאיטלקים אוהבים דרמה כי זה מה שהסביבה שלהם משדרת: הכיכרות, הסמטאות, הגשרים, יצירות האומנות, כמעט כל תמונה בכל רחוב איטלקי היא דרמה של זוויות, מרקמים, פיסול ודמויות. והדרמה אכן התפוצצה באותו משחק אדיר: הידיים של האיטלקים התחננו לשופט, הם קיללו וזעמו, שלחו מבטים נואשים לאל ולרקיע, התחננו והתחבקו.


ההחצנה הזו שזכרתי הופיעה שוב ושוב ברחובות העיר: על ספסל לידי בפארק, מול מי האגם הקטן שהלכו ונעלמו בחושך שעטף את העיר, רב זוג אוהבים. היא בסרבל וקעקועי פרחים על הכתף, הוא בחולצת טריקו, קרחת וזקנקן. כל אחד מהם הטיל את הראש לאחור ונשף אוויר, חיבר את ידיו וטלטל אותן בהתרגשות, קם לעזוב וחזר לשבת. מדי פעם הם הציצו לראות אם הקהל המועט – אני ושלישיית בחורות – עדיין מביטים בהצגה, ואחרי כל מבט הם שבו לזירת הריב בכוחות מחודשים. הכול הוביל לעבר הפיוס, זה היה ברור, כי בפיוס מצויה הדרמה בשיאה, ואכן, לאחר חצי שעה כזו הם הרעישו בחיבוקים ודברי כיבושים.

לאחר שהזוג סיים את מופע האהבה-שנאה, קמתי ממקומי והתחלתי ללכת בחזרה לכיוון המלון. ההליכה הייתה ארוכה אך הזיכרון של אותו יום חם על הדשא ברומא בשנת 2016 שימן את צעדיי במורד הגבעה. זה היה משחק הכדורגל הטוב בחיי ועד היום אני נעזר בזיכרון הזה כדי להירדם בלילות קשים. אחרי כוס יין אחת אחרונה, בבר יין קטן בקרבת המדרגות הספרדיות, חזרתי לחדרי ונרדמתי תכף ומיד.


ארטישוק יהודי ותוכניות ריאליטי

קמתי למחרת ויצאתי לרחוב, וברחוב אין רחוב, כלומר אין שום חיים מקומיים. נו מילא, את המשימה יש למלא, אני בכל זאת בשליחות, ולכן שמתי פעמיי אל הפנתיאון, תחנת חובה נוספת בכל גרנד טור שמכבד את עצמו. אין ספק שמדובר במבנה מרשים: הארכיטקטורה, השימוש הפולחני שהמיר את עצמו מתקופה לתקופה, עיצוב הכיפה הדינאמי שיוצר תחושה של התרוממות הנפש המתאימה למצב דתי, כל אלה סוחפים את המבקר ואז מתמוססים כליל בהמון הגודש את החלל, עייף ולעיתים קרובות גם משועמם או מבולבל אחרי יום יומיים של טיול אינטנסיבי בעיר.


בחיי היום-יום המידע החדש שהאדם נתקל בו הוא אפסי, מותאם לתשוקה שלנו לא להיות מופתעים, ואילו פה, כל שעה מותקף המבקר בידי אירועים, תרבויות, סיפורים על מסעות כיבוש, שליטים ואורחות חיים, תפיסות יופי וביוגרפיה דתית. לא פלא שההמון המטייל חובש כמעט מיד פני-עגל בוהים ואטומים, מרוקנים כליל, שאינם קולטים וגם לא רוצים לקלוט דבר ממה שמספר להם המדריך. הם מתעוררים אך ורק במקום אחד, כמובן: במסעדה.

שם הפנים נפתחות ומוארות בעוד העיניים סורקות את התפריט, נרגשות מאין ספור ההצעות, האפשרויות שכל תפקידן הוא להנעים את ההווה, ולהציע רגע של השתקעות בתאוות החושים. השולחנות מכל עבר מלאים בצווחות ושיחות, צעקות ומלמולים, קול אחיד שפירושו אחד – עזוב אותי ממה שהיה, תן לי הווה ביחד עם כוס יין.


נו, מחשבות כאלו תוקפות אותי בלב המבנה המפואר. אני יוצא מיואש, ומפשפש בדעתי כיצד אוכל להגיע למקום שלא מכוסה כולו בפנים משועממות ובוהות. יש לי רעיון! עונה היהודי הקטן שבתוכי, צריך לצמצם את החיפוש ולמקד את העניין ההיסטורי בשבט אחד קטן, רדוף אבל עקשן. כמובן, אני מחמיא לעצמי על הרעיון, ופונה לעבר הרובע היהודי. בדרך אני מעדכן את הפיקוד העליון במצב העניינים, והם מיד משגרים אלי את פרטי הקשר של נופר קאשי, אושיה בחיי היהודים ברומא, בעלת מלון "נאמן" ומדריכת סיורים בגטו היהודי.


נופר הציע לי את המוצא היחיד מההמון – סיפור אישי, חד-פעמי ומיוחד, שהיא סיפרה לי בעודנו עומדים מול חומות הגטו. מתברר שנופר התחתנה עם עמנואל, נכדו של אחד מיהודי הגטו שגורשו באקציה גדולה של 1943. המשפחה הסתתרה אבל אחד השומרים בגד בהם, ובגדה גם זונה יהודייה שלאחר מכן גורשה לנאפולי ומתה שם (עד היום מכנים אותה הפנתרה השחורה, סמל למוות, סיפר לי אחד מהזקנים היהודיים של הרובע). בדרך נס סבו של עמנואל שרד, וחזר לגטו. הוא הקים מחדש את העולם היהודי שנחרב כמעט כליל, אך זה לא סופו של הסיפור. בשנות השישים הצפה איימה על בית הכנסת בפירנצה והוא נסע לשם עם אחרים מהקהילה כדי להציל ספרי קודש. שם, למרבה הצער, הוא מצא את מותו. אותה הצפה בפירנצה בשנת 1966 מספרת גם היא משהו על בני איטליה: העיר התמלאה אז ב"מלאכי הבוץ" – כך כונו אותם אלפי סטודנטים וחובבי אומנות שהגיעו לא רק מכל רחבי איטליה אלא גם מרחבי העולם בכדי להציל את יצירות האומנות ואת הספרים יקרי הערך.


בסיפור הזה, שבו נרתמים למשימה אלפי צעירים המבקשים להגן על אוצרות התרבות שלהם, מתגלה עוצמת הקשר וההזדהות שחשים האיטלקים עם התרבות והמורשת שלהם, תרבות שזהותה לא נמצאת כל כולה בשפה, כמו אצלנו, אלא מופגנת בסמלים חיצונים וממשיים, שהאיום עליהם עשוי לפעמים להיות פיזי לגמרי ולא רק אידיאולוגי או רוחני.

לאחר מכן יצאתי עם נופר לסיור ברחובות עצמם, ונכנסנו גם למאפיית העוגיות השרופות, בה שלוש אחיות מכינות כבר עשרות שנה את אותן עוגיות המנוקדות פירות יבשים. המתכון לעוגיות היבשות נולד מתוך הכרח, ורשימת המרכיבים כללה רק מוצרים שליהודים היה מותר לרכוש ולאכול. בפיצרייה הסמוכה אנחנו תופסים את אחד משלושת האחים בזמן שהוא מכין את הבצק לפיצות. משפחה, מסורת, התחדשות – השילוש הזה חוזר שוב ושוב.


אנחנו נעצרים באחת הפינות, שם יושבים הזקנים היהודים. אחד מהם, המבוגר מכולם, היה מתאגרף, אחר היה אוצר אומנות שמספר לנו שהגיע בשנת 1973 כדי להילחם לצד ישראל. רחובות הגטו עדיין מלאים יהודים, ובאחת הפינות שלו ניצב בית הכנסת המרכזי. בדרך לשם ניהלנו שיחה על התחביב החדש שלי, המתגבש לעבודת גמר מרתקת: הנפש האיטלקית בראי הטלוויזיה המקומית. סיפרתי לנופר שבערב הקודם ראיתי קליפ מוזיקלי ובו סיפור אהבה קיצי בין נער לנערה על רקע נופי סיציליה (או לפחות כך נדמה לי). פני הנערה מילאו את המסך ולאט השתנו לפני המדונה וחזרו להיות פני הנערה הנחשקת וחוזר חלילה. נדמה שהאהבה היא גם האהבה לאם, והאהבה לישו, ואהבה ארוטית, והכל מסובך ביחד.


נופר מצידה סיפרה לי על הסדרות האהובות עליה, שמעוצבות כולן לפי אותו מודל שייקספירי: בן למשפחה מסועפת מתאהב בבת המשפחה היריבה. אהבתם מפלחת את המשפחות ומעצימה את היריבות, אבל סופה לנצח. רומיאו ויוליה בשחזור אין סופי, אבל ללא הסוף הטרגי. כיאה לאיטליה, הסיפור הזה אינו רק על כוחה של האהבה, אלא גם על נושאים נוספים שמעצבים את החברה האיטלקית: המאבק הבין דורי במשפחה, ותחרות הורדת הידיים בין העולם הישן, הקתולי, המסורתי לבין העולם החדש, החילוני יותר, הגלובלי. נזכרתי וסיפרתי לנופר על עוד תכנית שראיתי אמש, הייתה זו תכנית שידוכים, תכנית ריאליטי שבה הבחור הגיע לדייט עם אימו! האם ישבה שם, בוחנת בעין חדה את הבחורה שהייתה אמורה כנראה להקסים דווקא אותה, ולא את הבחור. תהיתי בקול רם מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה, ונופר סיפרה לי שזוגות רבים סביבם לא גרים יחד לפני החתונה, ורק אחרי החתונה הם קונים בית ועוברים אליו. הרמתי גבה. בישראל זה היה מעלה את גרף האלימות המשפחתית.


הגענו בינתיים לבית הכנסת ואני נזכרתי בביקור קודם שלי בבית הכנסת של רומא. היה זה ערב שישי ובאתי להתפלל בבית הכנסת. הגבאי חמור הסבר נתן בי מבט זועם ומיהר להטיל לעברי מכנסי בד כדי שאכסה את רגליי החשופות. כעת בית הכנסת ריק ואפשר לבחון ברוגע את ההשפעה המובהקת של הריטואל הנוצרי על החלל: מיקום המקהלה, שלושת הדלתות. ביציאה נופר מצביעה על המקומות שבהם עמדו חמשת בתי הכנסת שהיו בגטו. מבחוץ נראו המבנים פשוטים ודלים, אבל בפנים היה פאר גדול. השילוב הזה, אומרת נופר, מתאים מאד ליהדות איטליה, או לפחות ליהודים האיטלקים שהיא פגשה. לא מנפנפים במה שיש, אבל יודעים לעבוד קשה ולבנות את עצמם.


קשה לדבר על יהדות איטליה כעל מקשה אחת, מסבירה נופר כשאני מעלה את שמותיהם של פרימו לוי ונטליה גינצבורג. מצד אחד ישנם היהודים המבקשים להתערות בתרבות המקומית ולהפוך את היהדות לחלק מפסיפס האישיות שלהם, ומצד שני ישנם היהודים המתבדלים והמסוגרים יותר, שחושדים, עדיין, במי שאינו יהודי, וזוכרים היטב את השיעור שההיסטוריה לימדה אותם.

הגטו נולד אמנם כיוזמה של האפיפיור שניסה לדחוק את היהודים לצד, אך הרובע הסגור, למרות העוני והפסולת והלכלוך שבו, הפך במרוץ השנים גם לצורת התגוננות של יהודים המצויים בתרבות זרה. נופר מצביעה על בית המלון שהיא מנהלת ולוקחת אותי למסע טעימות בין מאכלים טיפוסיים למטבח היהודי העני של הרובע, ובראשם הארטישוק המטוגן, שהפך עם השנים לאחד מכוכבי המטבח הרומאי. הכל טעים מאד, כמובן.


אני נפרד מנופר ומתחיל את פעילות אחר הצהריים-ערב של מהילת החום באלכוהול. היין הלבן נלגם במדרגות שמול גשר סובליקו ולאחר מכן במקום קטן באחת מסמטאות שכונת טרסטוורה. לצערי גם פה אני מוקף בצווחות גיל של אחיי ואחיותיי מצפון אמריקה. הם מתרגשים מול כל מנה, מצלמים ושולחים לתפוצת הקהילה שהותירו בבית. אני נאלץ לחמוק מהר, אבל רחובות העיר כולם מלאים במין חדוות מציאות אין סופית שכזו, מציאות שמעוצבת, מעומדת ומטופלת בכדי להשיג את מרב הקנאה האפשרי מהחברים והמכרים שבתורם יעשו את אותו הדבר ויזינו את מעגל הקנאה האין-סופי של הרשת החברתית.


מובס אני לוגם את כוס היין השנייה בחדר, בחברת חברי הטוב בטיול, מתקן הפוליגרף החברתי המוכר בכינוי "טלוויזיה". אני מזפזפ ונעצר לבסוף מול תכנית ראיונות פוליטית בעלת קונספט מתוחכם שיתאים כמו כפפה ליד גם לישראל. צוותי שידור יוצאים לשטח, סביבם מתגודדים פועלי עירייה שעובדים בלילה או כמה נשים מבוגרות ברחוב רומאי. האזרחים צועקים למיקרופון, והצעקות שלהם מופנות לאורחים באולפן, רובם ככולם, כך נראה, פוליטיקאים בדרגות נמוכות ודרגות ביניים. אני מתערסל בבליל הצעקות, נהנה מן העובדה שכולם, האזרחים והשלטון, מלאי התרגשות ותסיסה, ומתמסר לדרמה. אחרי כעשר דקות כבר לא לגמרי ברור מי נמצא בחוץ ומי באולפן, כולם שווים. עוד יום איטלקי הסתיים לו, ואני נותן לאלכוהול לעצום את עיני. מחר – פירנצה...


 



229 צפיות0 תגובות

פוסטים קשורים

Comentários


קציצות עם ארטישוק
Monday, July 17, 2023
סקלופינה אל לימונה - פרוסות עגל בלימון
Monday, July 17, 2023
סלט כוסמין קייצי
Monday, July 17, 2023
פסטה (טרייה) בלימון
Sunday, July 9, 2023
ריזוטו אספרגוס
Sunday, July 9, 2023
קאפונטה סיציליאנית
Sunday, July 9, 2023
קרוסטטה פירות יער
Sunday, July 9, 2023
פריטלה די בקלה (פיש אנד צ'יפס איטלקי)‏
Sunday, July 9, 2023
פסטה בתנור ברוטב פלפלים
Sunday, July 9, 2023
קוקטייל בליני וקרפצ'ו דג
Sunday, July 9, 2023
ניוקי תפוחי אדמה ברוטב עגבניות צלויות ומוצרלה (אלה סורנטינה)
Sunday, July 9, 2023
פרוסות בקר ברוטב פיצאיולה
Sunday, July 9, 2023
פיצה ביתית בתבנית
Sunday, July 9, 2023
סלט פסטה, פסטו עגבניות מיובשות ואורוגולה
Sunday, July 9, 2023
ניוקי פריטי ממולאים ריקוטה ופיסטוק
Sunday, July 9, 2023
סיורי אומנות מודרכים במוזיאונים ברומא
Monday, May 15, 2023
פרק 6 - מילאנו
Wednesday, November 30, 2022
פרק 5 - פאדובה
Wednesday, November 30, 2022
פרק 4 - ונציה
Wednesday, November 30, 2022
פרק 3 - פירנצה
Wednesday, November 30, 2022
פרק 2 - רומא
Wednesday, November 30, 2022
פרק 1 - נאפולי
Wednesday, November 30, 2022
האבק - פרק 5
Wednesday, December 30, 2020
האבק - פרק 4
Wednesday, December 30, 2020

עשוי לעניין אותך

יונתן ברג | סופר ומשורר