top of page

פרק 6 - מילאנו

+ באיטליה
Wednesday, November 30, 2022

9 דקות

חיפוש

בפרק האחרון במסע חוצה איטליה מתמודד יונתן ברג עם דוגמניות רזות ועם ציורי שגאל דשנים, מגורש ממסיבת סלבריטאים ונמלט מספורטאים נלהבים בפארק שמחבלים במאמציו לשתות בנחת את היין המקומי. רק המפגש עם לאונרדו דה וינצ'י מעורר בו קצת תקווה...


הביקור הראשון שלי במילאנו, שנערך לפני כמה שנים, גרם לי לגבש דעה שלילית למדי על העיר. הגעתי לשם בשיא אוגוסט, ביום ראשון, מגורש מגן העדן של אגם גרדה אל סוג של גיהנום – עיר כבדה ונטולת אלגנטיות, מלאת זכוכית ובני אדם שמתהלכים ממקום למקום חסרי סבלנות ובמהירות גבוהה. האם הפעם אצליח למצוא שפה משותפת עם מילאנו?


אני מתחיל, כהרגלי, בשיטוט חסר מטרה. בקרבת הדואומו אני פוגש קבוצה של דוגמנים ודוגמניות. הם צעירים ומתנהגים כמו שבני נוער מתנהגים כשהוריהם לא באזור, אבל משהו בהם מוזר והמראה החיצוני שלהם מעורר בי תחושה לא נעימה, כאילו ינקו מהם את החיים והותירו רק צורה. אולי אלה עצמות הלסת הגבוהות והלחיים שנשאבות פנימה, ואולי הם באמת אמורים להיות דוגמה למשהו חסר חיים, צורה ולא תוכן, וההעדר המכוון אמור לפנות מקום לטובת הבדים שעוטפים אותם.


הדוגמנים הם אמנם לא דוגמה סטנדרטית, אבל גם כשאני מתבונן מסביב, באנשים ברחובות, אי אפשר להתעלם מההבדל הגדול בין נאפולי למילאנו, בין הדרום לצפון: אין שום קשר בין מבנה הגוף של האיטלקי בנאפולי לזה של האיטלקי במילאנו, ואם לאום הוא גם תופעה גופנית, הרי שפה מדובר במדינות נפרדות.

השוני הוא לא רק במידות הגוף, אלא גם במה שהיד בוחרת לשלוף מהארון. השאיפה של תושבי נאפולי היא להוריד את הבגדים. גולת הכותרת של קיומם היא החוף בקצה ויה טולדו, שם כמה זקנים, בכירי העיר, יושבים כל היום כמעט ללא בגדים עד שעורם הופך בעצמו להגדרה המילונית להווייה הים-תיכונית.


ואילו פה? לא רק שהתשוקה היא להתלבש, אלא שאין די בלהתלבש, יש להתלבש באופן שאף אחד אחר לא מתלבש כמותו, כך שבסופו של דבר כולם יתלבשו באותה הצורה מתוך שאיפה ללבוש משהו שהוא לגמרי חד-פעמי. השגרירים הגדולים של התשוקה הזו הם המעצבים, והשגרירויות הן חלונות הראווה.


אני פוסע לאורך ויה דנטה, ומביט על חנויות הבוטיק שתפקידן לשדר תחכום וחדשנות: בין נעליים מעוצבות עומדים בדים רקומים, בין החליפות ניצבים ציורים של משטחי צבע, בחנות אחת בקבוקוני בושם נחים על מצע עשב ובחנות אחרת העניבות מסודרות כאילו היו שעוני יוקרה.


איני יודע מדוע, אבל החנויות הללו רק גורמות לי לדכדוך. כל כך הרבה מאמץ להיות חד-פעמי ויוצא דופן, כל כך הרבה צבעים וזוויות שתפקידם למשוך אותי פנימה, רחובות על גבי רחובות של קורי עכביש. המתקפה הזו מקשה עלי לשמר את אותו שיטוט נינוח שבתוכו שהיתי עד כה, רוב הזמן.


ההבדל במחירים בין תחילת המסע לימי הסיום שלו גדול, ויחד עם הבדלי המחירים גם התחושה שהיופי שכל כך מתאמצים עבורו במילאנו, זה של החנויות וזה של לבוש העוברים והשבים, נועד רק כלפי חוץ ובפועל מסתיר משהו לגבי הפנים.


כך או כך, למזלי הרב, לפני שעמדתי להתייאש פגשו עיניי במודעת ענק ועליה יהודי מרחף. היהודי הוא חלק מתערוכה של הצייר מארק שאגאל במודק, מוזיאון האומנות העכשווית. אני נכנס לחלל המוזיאון ומיד מתמסר ליופי הפוך מהיופי של ויה דנטה. הציורים לא רוצים ממני דבר, אולי הם מקווים לעורר בי תגובה פנימית, אבל ברור שהם נוצרו למען עצמם, ומאוכלסים בפיסות מסיפור החיים של שאגאל: העיירה ליוזנה בבלארוס של ימינו, חייו עם בלה, סיפורי התנ''ך, והמאבק בין העולם ההרוס בעקבות מלחמת העולם לחיי הזוגיות שלו. מצאתי את עצמי נעצר מול היהודי המתפלל, מול בית הכנסת בצפת, מול החלום ובו זוג המרחף מעל ההריסות, וחולף במהירות מול הציורים שבהם, כך נדמה לי, בחר שאגאל להדהד את רוחם של בני-דורו ולא את עצמו.


כשיצאתי מהתערוכה ניסיתי להבין מה עכשיו. איך אגלה את מילאנו? לבסוף הבנתי, שוב, שאם אני באמת רוצה להיכנס לתוך המקום, עלי לקרוא את מי שכתבו על המקום. לקחתי לידיי את "שמונה הרים" של פאולו קונייטי, זוכה פרס הסטרגה, והתיישבתי בבית הקפה שמצוי בבאסה מילאנו, מרכז תרבות רוחש פעילות בו צעירות וצעירים עובדים בסטודיו מסובסד.


מול אותה תנועה קדחתנית של יוצרות ויוצרים שקעתי בעזרת הדפים שמולי בעולם אחר לגמרי, קרוב לפה ורחוק באותה מידה. הייתי עם ברונו ופייטרו המהלכים על גדות פלג, ומסתובבים בכפר חצי נטוש למרגלות ההרים העצומים באלפים. קראתי על בקתות המנוחה למטיילים, האלפג'ו, על הטיפוס מעבר לקו העצים ועל דממת הקרחונים. הכתיבה של קונייטי מצליחה להעביר, נדמה לי, את הבדידות הנקייה המצויה בטיפוס, בהרים הגבוהים, במקום שבו אין מילים ולסביבה יש עוצמה כבירה.


בעודי קורא שיניתי את דעתי, שוב – מה שמפלח את איטליה לשניים אינו הכסף, או מבנה הגוף או היחס שבין החוץ לפנים, אלא המתח שבין אנשי החוף ואנשי ההרים. נזכרתי בשיחה עם הפיקוד העליון במסעדה בפירנצה, בשאלה שאותה, כך למדתי ממנו, שואלים בכל קיץ באולפני הטלוויזיה, ברדיו וברחוב: אתה נוסע לחופשה בחוף או בהרים?

הרי זהו הניגוד החריף מכולם. האם אתה זקוק לאי-עשייה כדי לחוש אושר או להפך, האם אתה מאושר כשהגוף שלך בתנועה, מתאמץ, נע קדימה, מתנשף ושורף? החופשה היא כמובן רק סימפטום. ברור כי בזמן החופשות אנשי ההרים מתגעגעים לים ולהפך,אבל מה שחשוב באמת הוא מה שקורה לאורך השנה כולה.

בנאפולי, העיר כולה מובילה לעבר המים, אל הילדים ששרועים על הסלעים וסופגים לתוכם את קרני השמש. במילאנו העיר כולה מתכנסת אל גלריית ויטוריו אמנואלה, מרכז קניות יוקרתי שבו מתרוצצים ללא הרף הקונים והקונות, ומטפסים בדרך אל משהו – אל דימוי עצמי, אל הבנת רוח הזמן, או מטרה נכספת אחרת.


לקראת סוף היום יצאתי כרגיל לחפש מקום ראוי לכוס היין של הערב. מילאנו היא כבר יין אדום, החלטתי, אך החיפוש העלה בעיקר אכזבות. בתי הקפה והמסעדות היו נטולי קסם לחלוטין. ביקור קצר ברובע התעלות המפורסם העלה רק רעש. צפיפות כזו של מסעדות לא מעוררת דבר מלבד צורות משונות של החצנה עצמית וכר פורה לעימותים קולניים. הסתלקתי. ביקור ברובע בררה, אליו התכוונתי לשוב למחרת בכדי להיכנס לפינקוטקה, לא הניב תוצאות טובות בהרבה. עד כה הקפידה איטליה לספק לי מקומות שנשקף מהם מראה מזין לעיניים – כיכר, כמה בתים, פסל, אפילו מדרגות שעלו לבית ישן ומתקלף בפיצרייה אחת בנאפולי. למה לי לשבת במקום שבו כל מה שהעיניים יזכו לפגוש הוא בריות אחרות שאוכלות ושותות? הרי הרחוב גם כך מלא בהם עד להתפקע, אז גם עם כוס היין? לא ולא.


קניתי בקבוק יין אדום והחלטתי להתיישב בפארק אינדרו מונטאנלי, אך השיטוט הקצר בפארק גרם לי עייפות גדולה. מתברר שבשעה זו של שקיעה הפארק משמש כתצוגת תכלית של הפעילות הגופנית בה עוסקים צעירי וצעירות מילאנו: חדר כושר באוויר הפתוח ומלא עד אפס מקום במתעמלים ומתעמלות, מדריכי כושר ותצוגות מבני גוף מרשימים. בפינה אחת התקבצו המתאמנים בקראטה, לידם אקרובטים הולכים על חבל ומסביב מבצעי הג'וגינג למיניהם. בקבוק היין כבר כבד בידי, ובחוסר חשק החלטתי להתיישב מול מזרקה קטנה ולמזוג לעצמי כוס, בזמן שאת השלווה מפרים שוב ושוב הרצים והרצות, שבוטשים ברעש בלתי נעים את דרכי העפר והחצץ.


בדרכי חזרה למלון אני נזכר בעוד משימה שהטיל עלי הפיקוד העליון: לחדור לאחד ממועדוני הפאר של העיר, שם שחקני מילאן ואינטר נמהלים בנציגי עולם האופנה ולצידם בני המשפחות העשירות של העיר. האם הפיקוד רוצה כעת לא רק לסכסך אותי עם האוכלוסייה המקומית, אלא גם לנזוף בי על המראה החיצוני שלי? על הבגדים המרופטים, השיער הארוך והמפוזר, הסנדלים הקרועים? ייתכן, אבל משימה היא משימה וכו'.


למזלי אני פוגש בדרך מסיבה כזו, מדובר על אירוע השקה למותג אופנה. המותג שכר מתחם עם גנים מרהיבים, ופנסים מרצדים מלווים את הבאים שיוצאים ממכוניות פאר שממשיכות הלאה עם הנהג. אני נעמד בכניסה, מסדר את השיער, מנקה את הסנדלים מאבק ומסדר קפל בחולצת הטריקו המיוזעת. אח, הבוז! לו רק ראיתם את המבט שאני זוכה לו מהצוות בכניסה, צמד גברים וארבע נשים שכל תפקידם הוא להביט ברשימה ולדון לשבט או לחסד. איך קוראים לך? פונה אלי אחת בעודה נרתעת לאחור, שאר החבורה מביטה בי בשילוב מרהיב של התנשאות ואימה גלויה. הם מרימים את פניהם כלפי מעלה ומכריזים בקול אחד: בשום פנים ואופן. נדמה לי שהמשימה נכשלה.

למחרת בבוקר אני שב לרובע בררה, במטרה לבקר בפינקוטקה. המוזיאון אולי חשוב מעט פחות מהאופיצי, אבל הוא נעים ממנו, כי אין גדודי בני אדם שגורמים לך לנווט באולמות בזוויות בלתי אפשריות. כאן אפשר להנות באטיות מיצירות כמו "ישו המת" של אנדראה מנטניה, לדוגמה. זה ציור חזק באופן מפתיע, ויש משהו שלוכד את הצופה בדמותו של ישו השוכב, אפור, חלש וחיוור, שונה כל כך מהאופן שבו הוא מוצג בדרך כלל, בעודו עומד ומשקיף על המציאות או צלוב. החולשה דווקא הופכת אותו לאנושי יותר.


אני מתקדם לעבר אולם אחר, בו מוצגים הציורים של ג'ורג'ו מורנדי, בהם מככבים שוב ושוב בקבוקים, כוסות וכלי מטבח על רקע נזירי. בכל פעם שאני רואה ציורים של מורנדי אני עומד המום ונרגש, אבל למה? בסך הכול בקבוקים עומדים על שולחן, מה בין זה לבין הפייטה של בליני למשל, ציור חזק שמולו אי אפשר להימלט מפניה של מריה, מלאות הצער והאובדן? ובכל זאת, הציור של בליני נקי, וגם אם הצער ישנו, הוא מיומן כל כך ועובד טוב כל כך עד שהוא כבר לא עובד. אצל מורנדי הצער מופיע בעקיפין, בדלת האחורית. מגיח מהדממה וחוסר החיים של החפצים, מהריקות שלהם, מהצבעים הדהויים, מחוסר השלמות.


כמה טוב שבקצה המוזיאון אני פוגש את חברנו מפירנצה, אדון קאראווג'ו והציור המפורסם שלו "ארוחת ערב באמאוס". כן, אין ספק, הוא צייר מיומן שיודע להעמיד סצנה מרובת משתתפים, לדייק את גוון העור, את תנוחת הגוף אבל משהו אצלו גם מלוכלך, נלכד באמצע תנועה, לא שלם, חלקי, מלא בציפייה. במקרה הזה זו ידו של ישו העומד לסיים טענה, ידו של התלמיד האוחזת בחזקה בשולחן, האישה בפינה הימנית מכונסת ומהרהרת במשהו והכלים על השולחן מלאים סדקים ומטילים צל ארוך. אני מבלה חצי שעה מול הציור, מנסה ללכת בתוכו קדימה ואחורה, להכניס לתוכו מילים, לקחת את כל אחת מהדמויות אל הרגע שבו ישו עזב והתלמידים הכירו אותו לפתע.


מפגש עם איש רנסנס

הייתי נשאר כל הצהריים, אבל נזכרתי במשימה שהוטלה עלי מהפיקוד העליון לפקוד את הספרייה האמברוזיאנית. הפיקוד העליון, כפי שלמדנו, נע בין רצון לסכסך ביני לבין בני המקום לבין תשוקה להחדיר קצת תרבות וידע בראשו של הגבר ארוך-השיער ובעל הסנדלים המרופטים. אני עושה את דרכי לעבר הספרייה, נשטף עם ההמונים הנעים בוורידים המזרימים דם לעבר ליבה של העיר, הדואומו. עברתי על פני הדואומו כבר מניין פעמים והתור בכל פעם מונע ממני להיכנס, חוק זה חוק. אבל בכל זאת אני עוצר בכיכר שמולו לכמה דקות. הרי הנסיעה הזו כולה – המטוסים, הרכבות, הרגליים והרחובות, כולם משמשים למטרה אחת, להוביל אותי לאיזה ספסל, חומת אבן, שפת מדרכה, בה אוכל להתיישב ולשקוע בהתבוננות בעוברים ובשבים, שלאחר חמש, עשר או חמש עשרה דקות כבר הופכים למין זרימה קבועה, נהר הממשיך ושוטף ככוח טבע, והשפע, ריבוי הצבעים, תווי הפנים, גוני העור, וסיפורי העיניים גורמים לי לשקוע במין היפנוזה נעימה שבתוכה הולכת ומתגבשת תחושת העושר והאושר שבקיום.


אני יושב לי שוב בכיכר, ותכונה מתחילה להסתמן בקצה – שם, מול הכנסייה ובקצה הרחבה, כמה בני אדם מניחים תמונות על הרצפה. הם מסדרים אותן בקולאז' ואז מתחילים לחבר את החוטים במערכת ההגברה שהביאו. עוד ועוד משתתפים ומשתתפות מתכנסים, ואני מתחיל לזהות את תווי הפנים, שמתגלים כתווי פנים משפחתיים עבורי.

עוד כמה דקות עוברות ודגל אוקראינה נשלף, מוחזק בידי שורות המפגינות והמפגינים, שגם פורצים בהמנון, ומסיימים בסלבה אוקראינה. תהילה לאוקראינה. אחד מהם, אולי דוגמן על פי מראהו, בעל אנגלית טובה, פורץ את שורת הדגל ומדבר אל הקהל שמתאסף, מבקש תרומה עבור הפליטים. ברגע אחד נקרע המסך מעל ההתבוננות שלי, מעל כל אותם מים זורמים של סיפורים אנושיים, מעל האומנות והציורים. כל זה, כל אותה רווחה, היא לא רק תמיד על חשבון מישהו. לא רק שהכיכר הזו, אחרי הכל, אפשרית רק לחלק קטן מאיתנו, אלא שהיא תמיד עומדת על אדמה שמועדת לרעוד ולהיבקע. הנה גם הסיפור המשפחתי שלי, ששייך גם למפגינים ולמפגינות שכעת שרים שוב את ההמנון – סבי שברח מגרמניה, אבי שברח מברית המועצות, הם שברחו מאוקראינה המותקפת.


עבורי, ואני לא כותב את זה בגלל שרגליי צועדות לקראת הספרייה, יש רק דרך אחת להינצל, באופן פרטי וקולקטיבי גם יחד: הספרות, או האומנות בכלל. זה אולי עגום בדרכו, אבל המפגש עם כותב או כותבת מגלה חלקים מורכבים כל כך, עשירים כל כך, חד-פעמיים בצורה שגוברת אפילו על עומק ההיכרות הבינאישית שלנו. קשה, כך נדמה לי, להרים אחר כך חרב ביד.


ההרהורים הללו מסתיימים בפתח הספרייה, שהייתה הספרייה הציבורית השנייה שנפתחה בעולם, אבל גם בה מרבית הביקור עוברת שוב דרך בדי-ציור. שוב אני נתקל בחברנו קאראווג'ו, הפעם בציור סלסלת פירות. חזק, אבל לא כמו שהוא מטפל בבני-אדם.


רק קצה הביקור במקום מתאפיין בריח הדחוס, האינטימי והכבד של מדפי ספרים. בחדר האחרון מוצבים הרישומים של לאונרדו דה וינצ'י, ה"קודקס אטלנטיקוס", יומן הרעיונות וההמצאות העצום של איש הרנסאנס המובהק מכולם. אני מסתובב בחדר, מביט ברישומים המצהיבים ומודה לאל על הפרעת הקשב שלי. לטעמי, אי אפשר להבין את האמן והממציא הגדול הזה ללא התכונה הזו. הכל מעניין אותו, ולמזלו, הוא בורך בכישרון לכמעט כל דבר. אבל מכיוון שהכל מעניין אותו הוא ככל הנראה מוביל בתחרות נטישת ציורים ופרויקטים. שוב ושוב הוא אוסף משהו באמצע בדרכו אל הדבר הבא, ודפי היומן גם הם ערבוביה נהדרת שנראית כמו יצירת אומנות בפני עצמה. כמה שורות מהירות, רישום של מכונה, של כלי נגינה, של תווי פנים. לאונרדו היה אומניבור, אוכל-כל. הוא זרק אל המחברות את כל מה שהתרוצץ בראשו, כל מה שהוא ראה, כל מה שחלם ודמיין.


אם לאונרדו הוא האבטיפוס הגדול של טווח הסקרנות האנושית, של התשוקה להכיר את כל קצות הקיום, מדוע שלא נלמד ממנו את תכונת היסוד, ההרגל הבסיסי שדרכו מימש את אותה תשוקה? המחברת התמידית, היומן האישי. הרי אנחנו חיים בעולם שבו ממילא כל אחד ואחת מאיתנו מסתובב עם יומן קטן כזה בכיס. במכשיר הסלולרי יש מקום אין סופי ל"קודקס יונתנוס" ואני אכן זורק לשם את כל מה שעובר לי בראש, וכך בונה את השורות הללו. אינני לאונרדו, כמובן, רחוק מכך, מקל הכישרונות נגע לי אולי בעורף, אבל לפחות לשנינו מבצבצת מחברת מהיד. החדר הזה, שבתוכו אני מתהלך וחושב על מחברות בהחלט גורם ליד לרעוד מרצון לכתוב משהו, למלא איזה דף.


אני יוצא מהספרייה בכדי לגלות את גישושי הערב, ערב מלנכולי, בשל הפרידה הצפויה מאיטליה. אבל כרגיל, יש לי משימות שדוחקות הצידה את הצער. והפעם, משימה קשה יותר מכל הקודמות, לקנות מתנות לבני המשפחה, לבת-זוגי, לבתי ולבני, ועלי לעשות זאת תוך התחמקות מכל הניסיונות הערמומיים לפתות אותי, ולמצוא דברים פשוטים. לנו במשפחה אין עסק עם המבריק מדי.

המתנות ניקנו, התיק ארוז ואפשר לצאת לכוס יין אחרונה בהחלט בטרם נשוב לארץ חמדת אבות. אני מחליט להישאר בקרבת המלון, הרי הטיסה בעוד כמה שעות, ומוצא את עצמי במסעדה קטנה, שכונתית, ברחוב צדדי ונטול הדר. אני שוב טועה לחשוב, כפי שקרה לי כבר כמה פעמים במסע הזה, שעובדי המקום – צמד הבחורים הצעירים שמביאים את המנות לשולחן, האישה שנמצאת ליד הקופה והגבר שנכנס ויוצא מהמטבח – הם בני משפחה אחת. היין עוזר לי לבנות את החוטים של המערך המשפחתי, אבל כל זה קורס ברעש כשאחד הבחורים מחייך ומספר שהם כלל וכלל לא בני משפחה, ואפילו לא הכירו לפני העבודה המשותפת. בטעות שלי בכל זאת יש משהו משמעותי, והעובדה שבכל פעם הייתי בטוח שמדובר בבני משפחה, במסעדות ברומא, בפירנצה, בוונציה ובמילאנו, מספרת משהו על שפת גופם של בני ובנות איטליה. חום עולה מהם, קרבה שנבנית במהירות, וקולות גבוהים ופתוחים, שפעמים רבות בני אדם מחלצים מתוכם רק בבית, נשמעים פה בכל מקום גם במרחב הציבורי.


אני חוזר מתנדנד מעט בכדי לאסוף את המזוודה ועורך לעצמי סיכום מהיר. האם הצלחתי במשימת הבזק? האם הצלחתי להעמיד את איטליה בדחיסות, בתנועה מהירה מדרום לצפון? כלל וכלל לא בטוח. מבנה הגוף אכן שונה, גם היחס למראה החיצוני. אנשי הים ואנשי ההרים, קצב החיים בנאפולי אינו קצב החיים במילאנו, מראה הרחובות ברומא, בה ההיסטוריה מערבבת ביד חזקה זמנים ותרבויות לא דומה לרחובות פאדובה, ולא לאלו של מילאנו. אז מה כן? נדמה לי כי אהבת היש, אהבת החיים, מעט גלויה יותר באיטליה. המזון, הקפה, האפרטיבו, היחס לאומנות, תנועות הידיים הרחבות והמהירות, השפה המתנגנת, ישנה תחושה שהכול עומד על במה במדינה הזו, החיים מוצגים לעיני כל. לא רע להיות ניצב בהצגה.


 


146 צפיות0 תגובות

פוסטים קשורים

Comments


קציצות עם ארטישוק
Monday, July 17, 2023
סקלופינה אל לימונה - פרוסות עגל בלימון
Monday, July 17, 2023
סלט כוסמין קייצי
Monday, July 17, 2023
פסטה (טרייה) בלימון
Sunday, July 9, 2023
ריזוטו אספרגוס
Sunday, July 9, 2023
קאפונטה סיציליאנית
Sunday, July 9, 2023
קרוסטטה פירות יער
Sunday, July 9, 2023
פריטלה די בקלה (פיש אנד צ'יפס איטלקי)‏
Sunday, July 9, 2023
פסטה בתנור ברוטב פלפלים
Sunday, July 9, 2023
קוקטייל בליני וקרפצ'ו דג
Sunday, July 9, 2023
ניוקי תפוחי אדמה ברוטב עגבניות צלויות ומוצרלה (אלה סורנטינה)
Sunday, July 9, 2023
פרוסות בקר ברוטב פיצאיולה
Sunday, July 9, 2023
פיצה ביתית בתבנית
Sunday, July 9, 2023
סלט פסטה, פסטו עגבניות מיובשות ואורוגולה
Sunday, July 9, 2023
ניוקי פריטי ממולאים ריקוטה ופיסטוק
Sunday, July 9, 2023
סיורי אומנות מודרכים במוזיאונים ברומא
Monday, May 15, 2023
פרק 6 - מילאנו
Wednesday, November 30, 2022
פרק 5 - פאדובה
Wednesday, November 30, 2022
פרק 4 - ונציה
Wednesday, November 30, 2022
פרק 3 - פירנצה
Wednesday, November 30, 2022
פרק 2 - רומא
Wednesday, November 30, 2022
פרק 1 - נאפולי
Wednesday, November 30, 2022
האבק - פרק 5
Wednesday, December 30, 2020
האבק - פרק 4
Wednesday, December 30, 2020

עשוי לעניין אותך

יונתן ברג | סופר ומשורר