בפרק השלישי במסע חוצה איטליה, מבין יונתן ברג שבאיטליה יש דרך נכונה לעשות דברים, ודרך שגויה לגמרי. כמו כל תייר טוב הוא מתייצב מול יצירות המופת של הרנסנס, אבל הרגע המרגש האמיתי מתרחש רק מול קבוצה צוהלת של איטלקים וארבע כוסות יין, שמשכנעות אותו להגר לארץ המגף

יום אחד בפירנצה! בושה וחרפה לכל הדעות, אבל לצערי הגעתי לעיר בסוף שבוע בעייתי במיוחד, כך מגלה לי לי טפרברג, מדריכה מקומית שעוד אפגוש בהמשך: גרין דיי הגיעו לעיר, והמלונות מלאים לגמרי.

יום אחד או לא, במשימות צריך לעמוד. למזלי, המשימה שניתנה לי הפעם התגלתה כקלה להפליא, מובנת מאליה, ולמעשה הייתה מתרחשת ממילא: עליי לטעום את יינות טוסקנה. ובינתיים הפיקוד העליון בכבודו ובעצמו מגיע לפגוש אותי לארוחת צהריים בפירנצה, ואולי להשגיח מקרוב על השליח המיוזע שיצא לשטח כדי לפענח את הנפש האיטלקית.

הפיקוד ואני יושבים במסעדה של בחור נמרץ מסיציליה, אבל השעה רק 11:50 ועד 12:00 הוא לא זז לכיווננו. מי יכול לדמיין דבר כזה בעיר ישראלית? למול העוברים והשבים אנחנו מהרהרים על תפיסת הגוף באיטליה מול זו שבישראל. הגוף לא נתפס כדבר בעייתי, להפך, הוא מקום של ביטוי עצמי וטיפוח, מין גן פרטי שאתה עמל בו, אומר הפיקוד, שחי כבר שנים רבות באיטליה ויודע דבר או שניים על הלך הרוח בה. אנחנו משוחחים על מלאכי הבוץ שהצילו את יצירות העיר, ועל טוסקנה, ואני מתחיל להבין איך איטליה מתחלקת מבחינה פוליטית: הצפון הוא ימני, המרכז (שבליבו אנחנו יושבים כרגע) הוא שמאלני ברובו, והדרום נע גם הוא ימינה בשנים האחרונות.