בפרק השלישי במסע חוצה איטליה, מבין יונתן ברג שבאיטליה יש דרך נכונה לעשות דברים, ודרך שגויה לגמרי. כמו כל תייר טוב הוא מתייצב מול יצירות המופת של הרנסנס, אבל הרגע המרגש האמיתי מתרחש רק מול קבוצה צוהלת של איטלקים וארבע כוסות יין, שמשכנעות אותו להגר לארץ המגף
יום אחד בפירנצה! בושה וחרפה לכל הדעות, אבל לצערי הגעתי לעיר בסוף שבוע בעייתי במיוחד, כך מגלה לי לי טפרברג, מדריכה מקומית שעוד אפגוש בהמשך: גרין דיי הגיעו לעיר, והמלונות מלאים לגמרי.
יום אחד או לא, במשימות צריך לעמוד. למזלי, המשימה שניתנה לי הפעם התגלתה כקלה להפליא, מובנת מאליה, ולמעשה הייתה מתרחשת ממילא: עליי לטעום את יינות טוסקנה. ובינתיים הפיקוד העליון בכבודו ובעצמו מגיע לפגוש אותי לארוחת צהריים בפירנצה, ואולי להשגיח מקרוב על השליח המיוזע שיצא לשטח כדי לפענח את הנפש האיטלקית.
הפיקוד ואני יושבים במסעדה של בחור נמרץ מסיציליה, אבל השעה רק 11:50 ועד 12:00 הוא לא זז לכיווננו. מי יכול לדמיין דבר כזה בעיר ישראלית? למול העוברים והשבים אנחנו מהרהרים על תפיסת הגוף באיטליה מול זו שבישראל. הגוף לא נתפס כדבר בעייתי, להפך, הוא מקום של ביטוי עצמי וטיפוח, מין גן פרטי שאתה עמל בו, אומר הפיקוד, שחי כבר שנים רבות באיטליה ויודע דבר או שניים על הלך הרוח בה. אנחנו משוחחים על מלאכי הבוץ שהצילו את יצירות העיר, ועל טוסקנה, ואני מתחיל להבין איך איטליה מתחלקת מבחינה פוליטית: הצפון הוא ימני, המרכז (שבליבו אנחנו יושבים כרגע) הוא שמאלני ברובו, והדרום נע גם הוא ימינה בשנים האחרונות.
אבל יש משהו אחד שמאחד את כולם: הידיעה הברורה שיש דרך נכונה לעשות דברים, ודרך שגויה, וכולם מקפידים מאד לעשות הכל בדרך הנכונה, לשיטתם. הפיקוד מנסה להסביר לי את החיבה למסורת, ושכל דבר אמור להתנהל באופן מסויים – בין אם זה אופן שתיית הקפה, צורת הבנייה של הרהיטים, או השעה שבה ארוחת הצהריים אמורה להתחיל (בוודאי שלא בעשרה לשתיים עשרה).
אני מקבל הוכחה חותכת לעניין כשאני נכנס לבית קפה בניסיון לעורר את נפשי העייפה מהתרוצצויות בעזרת קפה קר. הבריסטה – בחורה צעירה בגופיה שחורה, שיער שחור ותגובה שחורה – מסרבת בעצבנות לבקשה שלי להוסיף סוכר לקפה. בשום אופן לא, היא אומרת, ככה לא שותים קפה. לא פה, היא מודיעה ומביטה בי באותו מבט השמור לזרים המבקשים להגיע ולקלקל את מרקם המקום. יש דרך לעשות דברים, וזו דרך שגולפה במשך שנים ארוכות ודורות רבים. אני מבין לפתע שבתרבות שאני בא ממנה רק דבר אחד גולף כל הזמן – החיים הדתיים וחיי הטקסט שמלווים אותם. בשאר תחומי החיים אין לנו מסורת להישען עליה, והדברים נראים בהתאם.
ער ומריר אני נכנס לאופיצי עם מתנה נהדרת שהפיקוד שלח היישר לסלולרי שלי, כוס קפה מטאפורית מלאה בסוכר – המדריך המוקלט של יונתן הירשפלד למוזיאון האופיצי. יבורך יונתן, אחי בעל הלהט, שמעניק לי מול ה"פרימאוורה" של בוטיצ'לי הסבר אלגנטי וממצה לשאלת תפיסת הגוף האיטלקית. הפרויקט של הרנסנס, אומר יונתן, הוא האירוטיזציה של הנצרות, כל ישו הופך לבראד פיט וכל מריה לסקרלט ג'והנסון. זו בחירה טובה בעיניי. אותה פעולה גם משחררת את הדת לעברה הקדום, הפגאני, וגם מובילה אותה לעבר העתיד, אל ביקורת על הכנסייה וחירות היחיד.
אני עובר על ציורים של רפאל, לאונרדו ומיכלאנג'לו, יונתן מרהיב והציורים מרהיבים, אבל הולכת ולופתת אותי התחושה שאני בסך הכל עוד אחד מתוך רבים וכולנו עומדים בתור שאיננו שונה מהתור שראיתי אתמול מול המסעדה ברומא. במקום להיות מובל מבחירה חופשית, במקום להתפעם בשל התאמה אישית ביני לבין הציור בזכות המרקמים, הצבעים, האור והדיוק, במקום להרגיש שהעמדת הדמויות או שפת הצייר יצרה איזו ריאקציה בתוכי, אני כאן בגלל דורות של מבקרים ומבקרות, בגלל מערכת תרבותית ואומנותית שהחליטה מיהם גדולי הציור ומול אלו יצירות צריך לעמוד נפעמים.
עם התחושה הזו אני עובר את החדרים לאט אבל בפיזור נפש, מהנהן מול ההסברים, רואה את התפתחות הציור ברנסנס, אבל כל העת חותר תחת עצמי, חושב על עצמי כעוד נתין למחשבות של אחרים, עד שבקומה התחתונה, קרוב ליציאה, אני מגיע לציור של קאראווג'ו. אולי גם זה מתווך, אבל מה איכפת לי, כי אני נעצר מול הפנים הללו, מול העיניים הפעורות. הריאליזם הבהיר, שכולל שיניים הרוסות למראה, קמט במצח, עיניים מנופחות ומלאות אימה, את כל אלו אני מכיר מתוכי. אני נעצר מול ציור שבתוכו מצוי דבר שאותו אני מכיר מבפנים, אחרת אין טעם. אני מבין שאני צריך להבין כיצד האמן או האמנית ואני שותפים לשהות בעולם, כיצד אנחנו משקפים האחד עבור השני את הפיתולים הפנימיים.
אבין עד הסוף את קאראווג'ו דווקא במילאנו, אבל עד לשם יש עוד זמן רב ואני נפלט מהאופיצי היישר אל ערב טוסקני שהולך ומתקרר. אני פוגש את לי, המדריכה המקומית. היא מספרת לי על חיי זוג צעיר בעיר, על האהבה שלה לכנסיות קטנות, הסיורים בוותיקן ועל המקום של פירנצה בתולדות איטליה. היא גם מובילה אותי, במיומנות של מי שמכיר כל רחוב, לעבר המקום שבו אוכל לבצע את המשימה הקשה שהוטלה עלי: לטעום את היין הטוסקני.
אני פוסע בשמחה לעבר בר יין קטן הנמצא בקרבת הגשר הישן, הפונטה וקיו. אמנם המקום מלא עד אפס מקום, אבל יתרונו של המטייל הבודד הוא שהוא יכול להתיישב על ספסל עץ קטן ודחוק, במקום שאינו ראוי לישבנם של הזוגות המאוהבים.
אני מזמין לי כוס, אבל עוד לפני שאני לוגם את הלגימה הראשונה, אני כבר מבין שגם במשימה הזאת אני עומד לאכזב את הפיקוד העליון. למה? בגלל התיאוריה שלי, חברות וחברים, תיאוריה שהופכת אותי למועמד רע במיוחד למשימה (או שמא מועמד מושלם?).
אבי נטע כרמים ואחי הוא בעליו של יקב משגשג, אבל אני, למרבה הזוועה, כופר בתכלית בחשיבות האדמה, האקלים, זן הענבים, המינרלים ושאר עניינים שמופיעים לבסוף על תווית היין, החל מניחוח הדרים בשעת שקיעה, עבור בסיומת וניל בגלל עץ אלון שניגנו לו שופן, וכלה בעפיצות של יום שבת אחרי החמין. שטויות. יין טוב הוא יין שנלגם באווירה נכונה, יין שיורד חלק בגרון למול מראה משובב–נפש, יין טוב הוא יין שאותו שותים לאט, כשהזמן כולו בידך כמו להקת בלונים, בעודך רחוק, גיאוגרפית או נפשית, מכל מה שטורד את מנוחתך.
תשתה יין בן שלושים שנה, מבציר מסתורי באיכותו אבל בזמן שאתה שוכב מרוט בסלון ובוהה במסך, ותגלה שמדובר בנוזל מייבש שעושה כאב ראש ומותיר טעם מתכתי בפה. תשתה יין של שלוש בחמישים, שנעשה בפס ייצור עם עובדים שמעדיפים בירה, אבל תשתה אותו בזמן שאתה יושב על ספסל עץ קטן בפירנצה, בשעה שניגון האיטלקית פוגש חומת אבן עתיקה, והיין ידמה לכסף נוזלי שמחליק בגרון. כשיש לך את כול הזמן שתרצה, כשמדי פעם אתה מציץ בספר שירים של מונטלה באנגלית שקנית בחנות קטנה ויפה, היין לא יגרום לשום כאב ראש, אלא דווקא ירוקן את הראש מכל מה שקובץ שם, חסר שליטה, ויהפוך את הזמן לתנועת עננים מרחפת.
ולכן, חברים וחברות, היין האיטלקי טוב כל כך. כי הוא נלגם ברוב המקרים באיטליה.
ארבעה בקבוקים עומדים במסדר על השולחן הזעיר שמולי, ומולם גם ארבע כוסות. ביקשתי רק יין מקומי, אבל כפי שהבנתם מן התיאוריה, זה לא משנה כלל. מה שחשוב הוא הראש הריק, שיכול כעת להתמלא במה שהעיניים רואות. להיות ברגע, כמו שמבקשות מאיתנו הדתות והתפיסות רוחניות, מורים ומורות, מחפשי אושר ועולי רגל.
ומה יש ברגע? זוג אחד, למשל, היא בשיער בלונדיני צבוע ומיני קצר, הוא בבלורית מתולתלת הפוגשת רקות קצוצות שיער – תספורת אהובה מאוד על גברי איטליה, המדגימה באופן מדויק את המתח המובנה בתרבות הזאת בין סדר ומוקפדות לפראות ומזג חם.
הזוג מתלחשש ומתגפף בשעה שלידם מתרחשת הסצנה הידועה מסרטים וסדרות בתור "ארוחת הערב הבלתי נגמרת של ידידים טובים אליה מצטרפים כל העת עוד ועוד חברים ומנות ובקבוקים". בדרך כלל הארוחה מתרחשת למול הים, או באיזה בוסתן והיא גולת הכותרת של האפשרות לקיים חיי חברה ענפים, מהנים ומתמשכים, וההדגמה שאני מקבל בבר הקטן בפירנצה ראויה לכל שבח. אני אמנם לא מבין את השפה, אבל מספיקים לי הטון ומחוות הידיים כדי לדעת שלכל אחד סביב השולחן יש כינוי, וסיפורים מן העבר שמציגים אותו באור מגוחך. יש את מי שאחראי על הזרמת ההומור בנקיקי השיחה ויש את זו שמחליטה לגבי היין והאוכל, יש את זה שמכיר כל מי שעובר ברחוב, ויש את זו שיודעת לספר רכילויות סוערות על כל אחד ובני משפחתו.
החבורה מרתקת אבל אני עוזב אותם בכדי להתמקד בזוג חדש שהגיע זה אתה. הגבר מכיר את בעל המקום ומנצל את ההיכרות הזו בכדי לארגן תצוגת תכלית לבת הזוג שלו. אני תוהה אם הוא תכנן את זה מראש. בעל המקום פותח להם שולחן במיוחד, בפינה שקטה ומוסתרת מעט, ואז מגיע בשנית בכדי להציג את היין הטוב ביותר שיש לו, וממלא את השולחן בשפע בקבוקים וצלחות. הגבר מתנפח בכל שנייה שעוברת והאישה מוקסמת ומתקרבת אליו. מול הצלחתו הברורה להסתדר בחיים, היא משלבת את ידה בידו והגבר מבעבע מרוב התרגשות וסיפוק. כשבעל המקום חוזר כדי להגיש להם את צלחות הגבינה והנקניק, הגבר כבר רוכן אל האישה, מרים כוס לאוויר וחותם את המחזה שהועלה בהצלחה.
אחרי ארבע כוסות של יין לבן אני מחליט להזמין כוס נוספת והפעם של יין אדום, והמהלך הזה כבר מעביר אותי מתפקיד "בודק היינות הטוסקנים של אתר באיטליה" לתפקיד "האיש שבודק בסלולרי מהן דרישות הוויזה לאיטליה, כמה עולים בתים בטוסקנה, מהן אפשרויות התעסוקה למשוררים בעברית בארץ המגף ומה מצב מערכת החינוך המקומית". אני מוצא שלל בתים בסכומים סבירים עבור עובדי הייטק אבל לא לכותבי מסעות, ובכל זאת כבר מדמיין את עצמי על מרפסת משקיף על צריחי המבצר העתיק של הכפר, שנוגעים לא נוגעים בשמיים ומוקפים בגבעות ירוקות. פירנצה מעוררת את הנווד תאב החיים שבי. מי עבר באיטליה ולא חשב לפחות פעם אחת על הגירה? לא מתוך לחץ ההיסטוריה או המצב הכלכלי, אלא כפעולה שכל תכליתה לרדוף אחר האושר, ולגור במקום שבו יום אחד אולי גם הוא אולי יישב ב"ארוחת הערב הבלתי נגמרת של ידידים טובים אליה כל העת מצטרפים עוד ועוד חברים ומנות ובקבוקים".
