בפיאצה סן מרקו כבר ביקרתם, ואת הבזיליקה וארמון הדוג'ה כבר ראיתם? אם כך אתם מוכנים לחלקו השני של הביקור בוונציה. היום נבקר במוזיאון גוגנהיים הידוע ובשתי כנסיות מדהימות שחובבי אומנות לא ירצו להחמיץ, נפליג לאיים של ונציה – מוראנו ובוראנו, ונסייר גם בגטו היהודי
אם כבר ראיתם את האתרים החשובים והמרכזיים המופיעים במסלול היום הראשון בוונציה, הגיע הזמן לבקר בחלק אחר של העיר. מפיאצה סן מרקו, עלו על הוואפורטו ושוטו לכיוון תחנת האקדמיה (Accademia). מוזיאון האקדמיה הוא אחד הידועים בוונציה, אבל אנחנו נדלג עליו לטובת מוזיאון אחר הנמצא בקרבת מקום – מוזיאון גוגנהיים (Museo Guggenheim Venezia).
ונציה אמנם ידועה בזכות הכנסיות העתיקה שלה ויצירות האומנות בנות מאות השנים, אבל העיר היא למעשה גם מקום מושבו של אחד המוזיאונים החשובים באיטליה לאומנות מודרנית. מוזיאון גוגנהיים כולל אוסף נרחב של אומנות קוביסטית וסוריאליסטית, ויצירות חשובות של הפוטוריסטים האיטלקיים. בין היתר ניתן למצוא כאן עבודות של פיקאסו, בראק, קנדינסקי, מונדריאן, דה קיריקו, קאלדר, בוצ'וני, ואחרים.
המוזיאון מבוסס על האוסף הפרטי של פגי גוגנהיים, האישה והאגדה.
גוגנהיים הייתה אחייניתו של הטייקון סולומון גוגנהיים, וירשה ממנו הון נכבד. היא נישאה לאמן מקס ארנסט, והתרועעה במשך שנים עם כמה מהאומנים החשובים ביותר ביבשת. היא הייתה בין הראשונים שגילו את הצייר ג'קסון פולוק, והצילה יצירות רבות מידיהם של הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. היא נודעה בזכות אופייה הסוער ולשונה החדה, מספרם האינסופי של המאהבים שהזמינה למיטתה, והטעם האופנתי הייחודי שלה (עד היום מעצבים משקפי ראייה בסגנון פגי גוגנהיים). הביקור במוזיאון כולל גם ביקור בגן הפסלים המקסים, שבו קבור אפרה של גוגנהיים, וגם שניים עשר הכלבים שלה.
בתום הביקור כדאי להתעכב קצת באזור הזה, ולסייר בין החנויות המגניבות, הבוטיקים והגלריות שממלאות את הסמטאות שמסביב למוזיאון. אם אתם מחפשים מזכרות מיוחדות (ולא דברים מפלסטיק שיוצרו על ידי מכונה בסין...) תוכלו למצוא פה שלל פריטים מעניינים.
טיפ: לפני שאתם ממשיכים הלאה, אל תשכחו לעלות על גשר האקדמיה (הגשר מעץ שצמוד לתחנת הוואפורטו "אקדמיה", מול מוזיאון האקדמיה). מראש הגשר נשקף נוף נהדר של בזיליקת סנטה מריה דלה סלוטה, התחנה הבאה במסלול שלנו.
לבזיליקת סנטה מריה דלה סאלוטה (Basilica di Santa Maria della Salute) שמור מקום מיוחד בליבם של הוונציאנים. ולאחר שעברנו כולנו את תקופת הקורונה, אולי נוכל להבין קצת יותר את סיפורה המיוחד של הבזיליקה הזאת.
לאורך השנים סבלה ונציה, כמו ערים רבות נוספות באיטליה ובאירופה, מהתפרצויות חוזרות ונשנות של מגפת הדבר השחור. מדובר על מחלה מזעזעת, שהפילה קורבנות רבים, ובכל פעם שהתפרצה המגיפה הוטל סגר. החולים פונו לאיים מרוחקים, ושם לעיתים קרובות ננטשו בפועל לגסוס בייסורים.
בשנת 1629 התפרצה שוב המגיפה בוונציה, ובמשך שנתיים נוראיות במיוחד מתה כשליש מאוכלוסיית העיר – המצב יצא לחלוטין מכלל שליטה, הגופות נערמו בכל מקום, והסבל היה עצום. הידע הרפואי באותם הימים היה מצומצם ביותר, ואיש לא ידע כיצד להתמודד עם המגיפה, מלבד להתפלל לישועה (למרבה הצער התפילות ההמוניות והמצעדים הדתיים שנערכו רק הגבירו את אחוזי ההדבקה...).
ונציה הייתה כאמור עיר מסחר חשובה, ובאופן קבוע הגיעו אליה אנשים מכל רחבי העולם (וחלקם גם נושאי מחלות). השלטונות ניסו לצמצם את הנזקים, וספינות שהגיעו ממקומות זרים נדרשו לעגון במרחק מהעיר ולהיכנס להסגר בן 40 יום, שבמהלכו יתברר אם יש על גביהן חולים (מכאן, אגב, מגיעה המילה באנגלית ובאיטלקית quarantine : מהמילה quaranta, כלומר ארבעים, כמספר הימים שהיה על אנשים לחכות לפני שיצאו מההסגר).
כשעלה מספר המתים, והייאוש גבר, החליטו שליטי ונציה להקים בשנת 1630 בזיליקה חדשה, ולהקדיש אותה למדונה, אימו של ישו, על מנת שתשמור ברחמיה ובחסדיה על תושבי העיר.
בנוסף, החליטו שליטי העיר שמידי שנה יצא הסנאט הוונציאני בתהלוכה מסן מרקו ועד לכנסיה (מסורת שנמשכת עד היום, ואם יוצא לכם לבקר בוונציה ב-21 בנובמבר תוכלו לראות את התהלוכה המרשימה).
אחד האדריכלים הוונציאנים החשובים של התקופה, בלדסרה לונגנה (Baldassare Longhena) מונה לתכנן את הכנסייה המפוארת שנועדה להציל את העיר, והתוצאה היא אחד המבנים המזוהים ביותר עם ונציה עד היום. הכנסייה מרשימה במיוחד מבחוץ, ורבים מסתפקים בביקור מהיר, אבל אם אתם חובבי אומנות כדאי לכם להיכנס, ולו על מנת שתוכלו לראות את אחד הציורים הידועים של טינטורטו, "החתונה בקנה" (האירוע שבמהלכו, לפי האמונה הנוצרית, הפך ישו מים ליין, במהלך חתונה רבת משתתפים).
טינטורטו דיוקן עצמי (משמאל), "החתונה בקנה" (מימין) - צילומים: Public Domain
האי מוראנו והאי בוראנו בוונציה
מכאן, נמשיך לעבר האיים של ונציה – מוראנו (Murano) ובוראנו (Burano).
האי מוראנו (Murano) נמצא במרחק קצר למדיי מוונציה (כ-15 דקות בוואפורטו), ואם אתם חובבי זכוכית, לא כדאי לכם לוותר עליו. בוודאי יצא לכם לראות ברחבי ונציה את החנויות הרבות שמוכרות פריטים העשויים זכוכית מוראנו. האם ידעתם שמדובר על מסורת בת מאות שנים, שאנשי ונציה שכללו לדרגת אומנות? אני לא מדברת כמובן עם החיקויים תוצרת סין, אלא על הפריטים האמיתיים, שמככבים גם במוזיאונים ברחבי העולם.
נפחי הזכוכית של מוראנו נמנים על הטובים בעולם, והם התפרסמו כבר במאה ה-14 בכל רחבי אירופה. הכוסות שיצרו, כמו גם הנברשות והאגרטלים, הפכו לפרטים מבוקשים במיוחד בחצרות המלכים ובבתי האצילים. שליטי ונציה היו מודעים מאד לאוצר שצמח להם מתחת לאף, ועשו הכל כדי לשמור על הידע המקצועי בידיהם. מצד אחד נפחי הזכוכית זכו לכבוד רב ולהטבות מפליגות, ומצד שני אסור היה להם לצאת מוונציה ללא אישור, מפחד שהם יעבירו את הידע המקצועי שלהם למתחרים... חובבי הז'אנר יוכלו לבקר גם במוזיאון הזכוכית של מוראנו, ובו פריטים יקרים ונדירים, ובסדנאות של נפחי הזכוכית, כדי לראות אותם עובדים.
מכאן, כדאי להמשיך לאי בוראנו (Burano). בוראנו נמצא במרחק כשעה מוונציה וממוראנו, וכדי להגיע אליו יש לשוט לאורך הלגונה בוואפורטו הציבורי (אם תיקחו מונית-סירה פרטית, זמן ההפלגה יתקצר לכ-35 דקות).
בוראנו הוא אי זעיר, המפורסם בזכות הבתים הצבעוניים שלו, ובזכות תעשיית התחרה המשגשגת במקום. לפי האגדה (הרומנטית), הבתים בבוראנו צבעוניים משום שכך יכלו הדייגים שיצאו מידי בוקר לראות מרחוק את בתיהם, ולזהות אותם. אפשר למצוא באי הזעיר גם מוזיאון המוקדש לתחרה, ובו יצירות שרקמו נשות האי בעבודת נמלים מדוקדקת. היום רוב הרקמה נעשית בעזרת מכונות, אבל ישנן עדיין נשים שרוקמות ידנית, לפי השיטה הטיפוסית לבוראנו.
לאחר הביקור באי, תוכלו לחזור לוונציה עצמה. אם עדיין נשאר לכם כוח וזמן, אני ממליצה לכם לבקר בעוד שני אתרים מיוחדים, לפני שתגיעו לגטו היהודי. האחד הוא בזיליקת פרארי (Basilica dei Frari), והשני הוא הסקואולה די סן רוקו.
בזיליקת סנטה מריה גלוריוזה דיי פרארי, המכונה לרוב פשוט "אי פרארי" (I Frari) היא כנסייה גותית מרשימה למראה ובה קבורים דוג'ה רבים. את החלל הפנימי המפואר מעטרות בין היתר גם יצירות אומנות של כמה מהאומנים הידועים ביותר שצמחו בוונציה: "עלייתה של הבתולה השמיימה" ו"מדונת פזארו" של טיציאן (אחד הציירים הגדולים של ונציה, שבעצמו קבור פה), ו"המדונה והילד" של ג'ובאני בליני.
"מדונת פזארו" של טיציאן (מימין), "המדונה והילד" של ג'ובאני בליני (משמאל) - צילומים: Public Domain
במרחק קצרצר מבזיליקת פרארי, מתחבא אתר נוסף שלא כדאי לפספס: הסקואולה גרנדה די סן רוקו (Scuola Grande di San Rocco). הסקואולה איננה כנסיה, אלא בית אחווה – מעין מקום מפגש טיפוסי לאותם הימים. החלל הפנימי מעוטר כולו באופן מדהים למדיי בעבודותיו של טינטורטו.
בשנת 1564 שכרו הסוחרים העשירים שניהלו את בית האחווה את שירותיו של טינטורטו, לקשט את החלל. ביחד עם עוזריו ועם בנו דומניקו, הסתער טינטורטו על המשימה בלהט הטיפוסי לו. הוא השלים את הפרויקט לאחר 13 שנה של עבודה מאומצת, ולדעת חוקרים רבים כאן ניתן למצוא כמה מציוריו הטובים ביותר.
שניים מציוריו של טינטורטו בסקואולה סן רוקו, נס נחש הנחושת (משמאל), ברית המילה של ישו (מימין) - צילומים: Public Domain
איפה אוכלים? המלצות למסעדות בוונציה
לפני שנגיע לרובע היהודי, כדאי לעצור לאכול משהו. במרחק קצרצר מהסקואולה די דן רוקו, נמצאת אחת המאפיות הידועות בוונציה – פסטיצ'ריה טונולו (Pasticceria Tonnolo). כאן תוכלו לטעום עוגיות טיפוסיות לוונציה, ומאפים לארוחת הבוקר.
אם אתם מחפשים מסעדה בסגנון ונציאני מודרני, עם תפריט יין מגוון ומקומי, לכו ל-ESTRO. דריו ואלברטו, הבעלים, מציעים תפריט עונתי ואותנטי, וכדאי לנסות את האנטיפסטי הוונציאני הקלאסי (הכולל בקלה מנטקאטו baccala mantecato, כלומר דג בקלה מוקרם, וסרדינים ברוטב חמוץ מתוק), ריזוטו עם עוף וקישואים מגן הירק שעל האי סנט'אראזמו (Sant’Erasmo) בלגונה הוונציאנית, פסטה בעבודת יד עם ראגו פירות ים, דגים טריים, ועוד.
אם תתקדמו לעבר הרובע היהודי, תוכלו למצוא באזור פונדמנטה דלה מיזריקורדיה (fondamenta della misericordia) מספר מסעדות מוצלחות, כמו Al Mariner (המסורתית והביתית יותר) ו-Officina Ormesini (המודרנית והמתוחכמת יותר). בשתיהן תוכלו ליהנות ממנות פסטה בסגנון ונציאני, עם דגים ופירות ים.
מסעדות כשרות בוונציה
אם אתם מחפשים מסעדה כשרה בוונציה, ברובע היהודי ממתינות לכם שתי אפשרויות מוצלחות: מסעדת גם גם (Ristorante Gam Gam), וסניף של רשת המסעדות האיטלקיות הכשרות בגטו (Baghetto).
הגטו היהודי בוונציה
ונציה איננה רק אחת הערים האהובות והרומנטיות ביותר בעולם – היא גם עיר חשובה בהיסטוריה היהודית. כאן, למעשה, הוקם הגטו הראשון בעולם.
כדי להבין מדוע הגיעה לכאן הקהילה היהודית, כדאי לזכור שוונציה הייתה פעם אחת ממעצמות הסחר של הים התיכון, ורפובליקה רבת עוצמה. משכך, היא משכה אליה סוחרים מכל רחבי העולם, וביניהם גם סוחרים יהודים שעשו עסקים בעיר. במשך מאות שנים נאסר על היהודים להתיישב בעיר כתושבי קבע, והם הורשו רק להיכנס אליה כסוחרים ואז לצאת ממנה בשעות הערב.
בשל תהפוכות כלכליות בעיר הוחלט לאפשר לסוחרים היהודים להתיישב בוונציה עצמה, אך הוקצה להם אזור נפרד (זה, אגב, היה מהלך מקובל למדיי בוונציה ובערי מסחר אחרות, שלא בטחו בזרים שהגיעו לשטחה. עד היום, כפי שראינו במסלול היום הראשון, ניצבים בוונציה המתחמים שהוקצו לסוחרים הגרמנים ולסוחרים הטורקים שהגיעו לעיר).
מקור השם גטו לא לגמרי ברור. לדעת חוקרים אחדים מדובר בשיבוש למילה ג'טו (בית יציקה, באיטלקית), הנובע מבתי היציקה שפעלו באזור. לדעת חוקרים אחרים, אין כל קשר לבתי היציקה, שכלל לא פעלו באזור זה. כך או אחרת, המונח גטו השתרש, והפך עם השנים לשם הכללי הניתן לכל השכונות הסגורות שהוקצו ליהודים.
למרות המגבלות והרדיפות הקהילה היהודית במקום פרחה, ובאמצע המאה ה-17 מנתה כחמשת אלפים בני אדם. מכיוון שתושבי הגטו נאלצו להישאר בו, ולא יכלו לעבור לאזורים סמוכים, הותר להם באופן חריג לבנות בניינים גבוהים יותר, שיאכלסו את המשפחות הרבות. כך הפך הגטו לאזור היחיד בוונציה שבו אפשר לראות "גורדי שחקים" – בניינים בעלי שבע ואפילו תשע קומות.
החיים בגטו לא היו פשוטים – שומרים הוצבו בכניסה אליו, ופטרלו בלילות כדי לוודא שאף יהודי לא יוצא החוצה בסתר. גברים ונשים הוכרחו ללבוש סימן מזהה (כמו לדוגמה כובע צהוב, או טלאי צהוב) כאשר יצאו אל העיר. מנגד, הקהילה עצמה פרחה – שבעה בתי כנסת פעלו בה, וכיום נותרו בה חמישה – שני בתי כנסת אשכנזיים, שניים ספרדיים, ואחד איטלקי. מרשים במיוחד הוא בית הכנסת הגרמני, שגם היום ניתן לבקר בו, במסגרת הסיור המודרך במקום. אי אפשר שלא להתפעל מהפאר הרב, מנברשות הזכוכית (ממוראנו, כמובן!), וממושבי העץ המגולפים. אנשי תרבות ורוח יהודים חשובים פעלו בוונציה: רבי יהודה אריה ממודנה נולד בעיר, וכמוהו גם רבי שמחה לוצאטו. המשוררת ואשת התרבות שרה קופיו סולם (Sara Copio Sullam) הפעילה בעיר סלון ספרותי שמשך אינטלקטואלים יהודים ונוצרים.
כאשר קרסה רפובליקת ונציה, וכוחותיו של נפוליאון כבשו את העיר, הם ביטלו את האיסורים שהותרו על היהודים, וכך זכו אלה שרצו בכך לצאת סוף סוף מהגטו, ולהתיישב בוונציה עצמה (רבים בחרו בכל זאת להישאר בסביבה המוכרת של הגטו). עם זאת, עברו עוד כשבעים שנה לפני שהיהודים זכו לאמנציפציה, והכרה בזכויותיהם כאזרחים שווים (כאשר איטליה הצטרפה לממלכה האיטלקית המאוחדת).
בזמן מלחמת העולם השנייה ספגה הקהילה בוונציה מכה נוראית, כאשר כ-246 מבניה ובנותיה נשלחו על ידי הנאצים למחנות ההשמדה. היום ניצב בכיכר הגטו לוח זיכרון, לזכר הנרצחים. בזמן הסיור בגטו כדאי מאד להיכנס גם למוזיאון היהודי, ולבתי הכנסת הפתוחים לביקור. ניתן למצוא את הפרטים המלאים באתר הרשמי.
הגטו נמצא במרחק הליכה קצר מתחנת הרכבת של ונציה, ואם תרצו, תוכלו בשלב זה לסיים את הביקור בעיר, ולהמשיך ליעד הבא שלכם. אבל כדאי לדעת שיש בוונציה עוד אוצרות רבים (ומוכרים הרבה פחות...). במאמרים הבאים בסדרה, נסקור כמה פינות מוכרות פחות של העיר.
