העיר ויצ׳נזה מזוהה עם הווילות של פאלאדיו, אך מעבר לאדריכלות מסתתרת פנינה שמבקשת להתגלות — טעמים לא צפויים, מלאכות עתיקות ומסורות מקומיות חיות. על כל אלה כותבת נדיה קרישי, שנכנסת לעובי הקורה

מבט פנורמי על העיר ויצ'נזה, הבזיליקה הפלאדיאנית במרכז והרי האלפים בצפון - צילום: Depositphotos

ויצ׳נזה ידועה כעירו של אַנְדְרֵאָה פָּאלָדְיוֹ, האדריכל המחונן שאת הבניינים שתכנן תמצאו ברחבי העיר העתיקה של ויצ'נזה — ובאזור הכפרי שסביבה. למרות הכינוי "פאלאדיאנה" שהודבק לה  והפך לשם נרדף לעיר, ולמרות שבזכות פאלאדיו היא הוכנסה לרשימת המורשת העולמית של אונסק״ו בשנת 1994, לויצ׳נזה היסטוריה קדומה בהרבה: היא נוסדה כעיר של האימפריה הרומית, שכנה על דרך ״ויה גאליקה״, והתבססה על מסורת מלאכת היד — בראש ובראשונה צורפות, אך גם אופנה, קרמיקה, עץ ומתכת. הצטרפותה של ויצ׳נזה לרפובליקה הוונציאנית בשנת 1414 הביאה תקופה של שגשוג כלכלי, שהתבסס במידה רבה על עבודות יד ואומנויות. במאה ה־16 הגיע זמנו של האדריכל הגדול אנדראה פאלאדיו, שבנה למשפחות מהמעמד הגבוה  וילות וארמונות שעיצבו מחדש את דמותה של העיר ובהמשך השפיעו על האדריכלות העולמית כולה.

ויצ׳נזה ביום אחד? אפשרי בהחלט. אבל אפשר גם להקדיש לה כמה ימים. מה יש לראות והיכן לבקר? מונומנטים היסטוריים, בתי מלאכה מסורתיים — וגם עצירות קולינריות אצל יצרני אוכל מקומיים: ההחלטה בידכם.

טיפ: למי שיש רכב, לפני שמתחילים מומלץ לעצור לתצפית פנורמית על ויצ’נזה. סעו למונטה בריקו, אל פיאצה דלה ויטוריה — נוף מרשים החולש על כל העיר. למיקום לחצו כאן.

פיאצה דיי סיניורי והבזיליקה הפלאדיאנית

הבזיליקה הפלאדיאנית (Basilica Palladiana), שתכנן פאלאדיו, ממוקמת בפיאצה דיי סיניורי (Piazza dei Signori), בלב המרכז ההיסטורי של ויצ׳נזה. לצדה ניצב מגדל השעון, שגובהו 82 מטר. ממול בכיכר תמצאו גם את מבנה הלוג׳ה דל קפיטניאטו (Loggia del Capitaniato), שנבנה עבור נציג הרפובליקה של ונציה בעיר, את מוזיאון התכשיטים (Museo del Gioiello), ושני עמודים שאחד מהם מוקדש למשיח הגואל (Cristo Redentore) והשני לאריה של מרקוס הקדוש (Leone di San Marco) — סמלה של הרפובליקה הוונציאנית, וכמובן את פסלו של אדראה פאלאדיו.

פיאצה דיי סיניורי הבזיליקה הפלאדיאנית ומגדל השעון - צילום: Depositphotos

מכיכר דלה ארבה (Piazza delle Erbe), הסמוכה לבזיליקה מצדה השני, ניתן לצאת לסיור רגלי קצר אל אזור הגשרים ההיסטוריים של העיר. מהרומנטי ועד הפוטוגני ביותר: גשר סן מיקלה (Ponte San Michele), גשר סן פאולו (Ponte San Paolo) וגשר פורו (Ponte Furo), המשקיף אל נוף מרהיב של נהר רטרונה (fiume Retrone).

ממשיכים מהכיכר אל קורסו פאלאדיו (Corso Palladio), הרחוב הראשי של העיר העתיקה. לאורכו ניצבים ארמונות שנכללים כיום באתרי המורשת של אונסק״ו — ובהם פאלאצו טריסינו (Palazzo Trissino), המשמש כמושבה הרשמי של עיריית ויצ׳נזה.

אל תפספסו את התיאטרון האולימפי המפורסם (Teatro Olimpico) הממוקם בכיכר מטאוטי (Piazza Matteotti). המבנה הוא יצירה יוצאת דופן במכלול עבודותיו של פאלאדיו: הפרויקט האחרון שלו, שנחשב בעיני היסטוריונים של האדריכלות כמעין “צוואה” תרבותית — ניסיון מחושב ומלומד להחיות את מודל התיאטרון הרומי הקלאסי, מתוך מחקר מדוקדק של האומנות העתיקה ובהשראת הגילוי המחודש של כתביו של ויטרוביוס, האדריכל הרומי מן העת העתיקה, בתקופת הרנסנס. פאלאדיו עצמו לא זכה לראות את השלמת המבנה, בשל מותו הפתאומי, אך חזונו הוגשם בקפדנות על פי רישומיו. בעיניי זהו אתר שאינו זוכה להערכה הראויה, למרות יופיו הרב.

זהו התיאטרון המקורה העתיק ביותר בעולם הבנוי מאבן. פאר הפנים מאוזן בשימוש בחומרים פשוטים יחסית — עץ, טיח וגבס. את התיאטרון הזמינה בשנת 1580 האקדמיה האולימפית (Accademia Olimpica), והוא שימש במה ייצוגית לאצולה הוויצ׳נטינית. כיום יש בו כ־400 מקומות ישיבה, והוא מארח מופעי תיאטרון ומוזיקה, ובהם גם פסטיבל ויצ׳נזה ג׳אז (Vicenza Jazz).

התיאטרון האולימפי בויצ'נזה הוא התיאטרון המקורי המקורה העתיק ביותר בעולם הבנוי מאבן - צילום: Depositphotos

פאלאצו לאוני מונטנארי

פאלאצו לאוני מונטנארי (Palazzo Leoni Montanari) נבנה במטרה לבסס את מעמדה החברתי של משפחת לאוני מונטנארי בקרב האצולה הוויצ׳נטינית. המשפחה, שהתעשרה מייצור טקסטיל, שילבה במבנה החדש  אולמות שיועדו לטוויית משי. מאז שנת 1999 שוכן בארמון מוזיאון חשוב, המוכר גם בשם (Gallerie d’Italia – Vicenza). זהו למעשה המוזיאון המרכזי לאומנות בעיר, ויש בו תצוגת קבע של יצירות מופת מן הציור של מחוז ונטו במאה ה־18, לצד חללים המוקדשים לתערוכות מתחלפות.

מומלץ לעקוב באתר המוזיאון.

עם היצירות היותר מוכרות לקהל הרחב נמנות:

ג’ובאני בטיסטה טייפולו – ״יום הדין״ (Giambattista Tiepolo – Il Giudizio finale),

ו־קנאלטו – ״קפריצ’ו עם כנסייה גותית ולגונה״ (Canaletto – Capriccio con chiesa gotica e laguna).

קנאלטו – ״קפריצ’ו עם כנסייה גותית ולגונה״ - צילום: Canaletto

גני סלבי (Giardini Salvi)

מכיכר קסטלו (Piazza Castello) — נקודת כניסה נוספת אל העיר העתיקה, שבה התקיים בבימי הביניים, שוק עממי — אפשר להתרשם מ״גני סלבי״, מקום נפלא לטיול נינוח לאורך נהר סריולה (Seriola). זהו פארק היסטורי שבהחלט שווה ביקור, גם בזכות לוג׳ה ואלמאראנה (Loggia Valmarana), שתוכננה בידי תלמידיו של פאלאדיו כמקום מפגש לאנשי רוח, אינטלקטואלים ואמנים. לאחר שנים של עבודות שיקום, ניתן כיום לבקר גם בשער קסטלו (Porta Castello) ובמגדל העגול הסמוך לו (Torrione), ששימשו בעבר כחלק מקו ההגנה של העיר.

לוג׳ה ואלמאראנה, היה מקום מפגש לאנשי רוח, אינטלקטואלים ואמנים - צילום: Depositphotos

הדאומו של ויצ'נזה

אחרי שביקרתם בגני סלבי, במרחק כחמש דקות הליכה, נמצאת הכנסייה המרכזית של העיר — הדואומו. קתדרלת הדואומו של ויצ’נזה, המוקדשת לסנטה מריה אנונציאטה, משלבת שכבות אדריכליות מתקופות שונות, ומשקפת את ההיסטוריה הארוכה והמורכבת של העיר.

חזיתה הניאו־קלאסית, וכן הכיפה, תוכננו בידי אנדראה פאלאדיו, והשלמת בנייתן התבצעה לאחר מותו, על פי תכניותיו. פנים הכנסייה שקט ומרשים, וניתן למצוא בו גם יצירות חשובות מן הרנסנס, ובהן ציורים של ברטולומאו מונטניה, מן האמנים הבולטים שפעלו בעיר, ועדויות לעברה של ויצ’נזה כמרכז דתי חשוב.

המלצה: אם אתם רעבים תנסו את המסעדה הפשוטה והוותיקה Righetti הפועלת במתכונת Self Service ומגישה מאכלים מסורתיים מן המטבח המקומי. למסלול רגלי מהגנים לחצו כאן.

קתדרלת הדואומו של ויצ’נזה - צילום: Didier Descouens

תקנון הפרַאלְיָה: כמה מילים להסבר המושג לפני שממשיכים

המונח פראליה (Fraglia) שימש במחוז ונטו של ימי הביניים לציון אגודות מקצועיות של בעלי מלאכה ואומנויות — גילדות — שנקראו גם אחוות מקצוע (confraternite). אגודות אלו הסדירו באופן פנימי את כללי הפעילות המקצועית: כללי הייצור, תקני האיכות ודמי החבר של החברים, ולעיתים קרובות פעלו תחת פיקוח של הרשות העירונית.

איכות המוצרים הובטחה באמצעות סנקציות חמורות שהוטלו על מי שהפר את הכללים. אף שארגונים אלה פורקו בתקופות השלטון הצרפתי והאוסטרי, בוויצ׳נזה עדיין נעשה שימוש במונח פראליה לציון אגודות האומנים בענפים השונים.

מודל זה מקביל למערכת הגילדות שפעלה בערי איטליה בימי הביניים: בפירנצה הן נודעו בשם Arti, ואילו במחוז ונטו, ובוויצ׳נזה בפרט, נקראו Fraglie.

סדנאות אופנה

ויצ׳נזה מתבלטת גם בתחום האופנה, הנשען על מסורת מקומית של עבודת יד מיומנת, והעיר היא מרכז טקסטיל משגשג שמערכת הייצור שלו דומה למעבדה רחבת־היקף של ידע וניסיון מצטבר. כאן מיוצרים פריטים ברמת גימור גבוהה עבור מותגי יוקרה, בהם בּוֹטֶגָה וֶנֵטָה (Bottega Veneta) — בית אופנה איטלקי שנוסד בשנת 1966 בוויצ׳נזה ונודע במלאכת העור האיכותית שלו — וכן פָּאל צִילֵרִי (Pal Zileri), מותג יוקרה לבגדי גברים שמקורו באזור ויצ׳נזה ומשלב עיצוב איטלקי עם מסורת חייטות מוקפדת. לצד הייצור עבור מותגים בינלאומיים, פועלים בעיר גם אומנים רבים שבחרו לפתוח אטלייה עצמאי, הפונה לקהל נישתי המחפש פריטים ייחודיים — הן בתחום ההלבשה, הן באביזרי אופנה והן באביזרי טקסטיל לבית. חלק מהעבודות נעשות עדיין בשיטות מסורתיות, ולעיתים אף על נול ידני.

מותג Palladio Lifestyle  פיתח קו תיקים ייחודי באותו שם, המוקדש לדמותו ולמורשתו של פאלאדיו. מדובר בתיקים בעבודת יד, המשלבים אריג ג׳קארד ארוג על נול — עם דוגמאות השאובות מהשפה האדריכלית הפאלאדיאנית — ועבודת עור מסורתית של סדנה אומנותית שותפה. התוצרים נמכרים באתר המותג ובחנויות מוזיאונים:  אתר המותג

הצורפים

אומנות עיבוד המתכות היקרות באזור הוויצ׳נטיני מוכרת בעולם, ושורשיה מצויים כבר בתקופה הפלאו־וֶנֶטִית. אולם התיעוד הרשמי הראשון מגיע מימי הביניים: מסמך משנת 1352 המזכיר את פראליית הצורפים (Fraglia degli Orefici).

כאן מומלץ לצאת  לסיור יפה בשם “נתיב הזוהר הקדום” (Itinerario degli antichi bagliori). ויצ׳נזה היא “עיר של זהב” מאז התקופה שבה התכשיטנות הייתה בעיקר נחלת האצולה, אך יצירות יקרות ערך הוכנו גם עבור כנסיות — למשל תיבת השרידים של “הקוץ הקדוש” (Santa Spina): גביע זהב משובץ אבנים, שנתרם לכנסיית סנטה קורונה (Santa Corona).

הסיור עוקב אחר התפתחותה של אמנות הצורפות עד ימינו, ומוביל בין בתי מלאכה עתיקים, שבהם ניתן לשמוע את סיפוריהם של מאסטרים צורפים. מוקד הסיור הוא הבזיליקה הפלאדיאנית, שבעבר שימשה כמשכנן של סדנאות צורפות, וכיום — באכסדרותיה שוכן מוזיאון התכשיטים.

עלות הסיור היא 10 אירו, למינימום של 10 משתתפים. - לפרטים ולהזמנות: info@viart.it

גם כיום נמצאת ויצ׳נזה בלב תעשיית התכשיטים העולמית, כסמן מובהק של סטייל איטלקי המשלב מסורת צורפות, עיצוב וחדשנות. מדי שנה בחודש ינואר נפתחת בעיר שנת התכשיטים הבינלאומית עם תערוכת Vicenzaoro, אליה מגיעים מעצבים וסוחרים מכל העולם כדי להיחשף לעיצובים האיטלקיים החדשים, המשפיעים על מגמות הענף בזירה הבינלאומית. 

חרשי העץ

בעיקר באזור בָּאסַאנו דֶל גְרַאפָּה (Bassano del Grappa), אך גם ברחבי פרובינציית ויצ׳נזה, פועלים חרשי עץ מיומנים, היוצרים רהיטים מסורתיים בעבודת יד, חפצי נוי וכלי נגינה באיכות מעולה. בעבודות אלו, סוג העץ והבחירה הקפדנית בחומר הגלם הם מרכיב מרכזי בזהות ובאופי של כל יצירה.

לצד העשייה היצירתית, תחום השימור והשחזור תופס מקום חשוב במיוחד — מלאכה עדינה שמטרתה להשיב יצירות יקרות ערך למצב ראוי, מבלי לפגוע בזהותן המקורית. יכולת זו חיונית לשימור פריטים המצויים בכנסיות, בתיאטראות ובארמונות.

דוגמה לכך היא Manne Guitars ב־סְקִיוֹ (Schio) — סדנה לייצור גיטרות ובסים חשמליים שנוסדה בשנת 1987. עם הכניסה למקום קשה שלא להתאהב בניחוח העץ המנוסר המעורב בגומלאקה, חוויה המוערכת גם  מעבר לאוקיינוס.

עובדי המתכת

כבר בשנת 1123 תועדה בוויצ׳נזה מלאכת עיבוד המתכת, ומן המאה ה־14 היא הפכה לאחד הענפים המרכזיים באזור. בעמקים המקיפים את העיר, ובייחוד בעמק ואלדאסטיקו (Valdastico), פעלו מכרות של נחושת, בדיל, עופרת וברזל, וכן גם של זהב וכסף. מפעלי הייצור הוקמו בעמקים ליד מקורות מים זורמים, ששימשו להפעלת מתקני חישול וריקוע, המבוססים על פטישי נפחים כבדים (magli battiferro). תשתית זו תרמה לכך שגם במאה ה־19 נמשך השגשוג של מלאכות המתכת באזור.

העבודה כללה מגוון רחב של טכניקות: החל בחישול, ריקוע ועבודות הבלטה במתכת, וכלה בהרכבת רכיבים באמצעות הלחמה או מסמור. ויצ׳נזה נודעת במיוחד בייצור פריטי מתכת לשימושים פנימיים וחיצוניים — מכלים לבית ועד אלמנטים אדריכליים ודקורטיביים.

עם בתי המלאכה הבולטים בעיר נמנים Bottega storica del Toso ו- Tessaro Group, היוצרים פסלי מתכת ועבודות עיצוב בסגנון לא שגרתי — מדמויות עירום ועד בעלי חיים.

לפרטים: באתר

מדפיסים וקרמיקאים

וזה לא הכול: ויצ׳נזה היא גם עיר של מדפיסים וקרמיקאים, ונדמה שאין תחום מלאכה שלא השתרש  באזור הזה, העתיר מסורות של יצירה ואומנות. ייצור כלי קרמיקה מזוגגת מתרכז בעיקר בעיר נובה (Nove), ומסורת זו מתועדת כבר במאה ה־18. הפריחה המשמעותית בתחום הקרמיקה חלה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עם יוזמות תעשייתיות שהציבו את ויצ׳נזה והסביבה בעמדה בולטת בשווקים המקומיים והבינלאומיים. לצד הייצור המסחרי מתקיים גם קו יצירתי־אמנותי מובהק, המוביל ליצירת חפצים מקוריים המבוקשים גם בקרב אמנים בעלי שם.

גם למלאכת הדפוס מסורת עתיקה באזור. בית הדפוס הראשון הוקם למרגלות הר סומאנו (Monte Summano), ביוזמת ג׳ובאני דל רנו (Giovanni del Reno) ולאונרדו אקאטאס מבזל (Leonardo Achatas di Basilea). בשנת 1474 הודפס כאן הספר הראשון באזור ויצ׳נזה. בהמשך, בזכות משפחת רמונדיני (Remondini), התפתחה תעשיית הדפוס והחריטה — מסורת שנשמרת עד היום בבתי מלאכה הפועלים באווירה של פעם ובטכניקות מסורתיות.

קולינריה

לצד מלאכות היד, לוויצ׳נזה מסורת קולינרית רבת־שנים, הנשמרת בידי יצרני מזון מקומיים — מקונדיטוריות ותיקות ועד יצרני פסטה. תרבות האוכל המקומית נשענת על חומרי גלם איכותיים, מתכונים מסורתיים וקשר לאדמה ולעונות השנה.

אוכל מסורתי בוויצ׳נזה

המטבח הוויצ׳נטיני קשור לעונןת השנה ולאדמה. יצרני מזון מקומיים ממשיכים מסורות עתיקות ומכינים מאכלים בעלי מרכיבים פשוטים וטעם עשיר שמקורם במטבח עני המתבסס על תוצרת חקלאית.

הנה כמה מן המאכלים האופייניים לאזור:

זָאֵטִי (Zaeti) – עוגיות כפריות על בסיס קמח תירס וצימוקים, פריכות ופשוטות, המזוהות במיוחד עם אזור ונטו.

מָקָאפָאמֶה (Macafame) – מאפה עממי המבוסס על לחם יבש ומרכיבים זמינים, ביטוי מובהק למטבח של חסכנות והישרדות.

סְפּוּמִילְיֶה (Spumiglie) – עוגיות מרנג קלילות, עשויות חלבון ביצה וסוכר, פריכות מבחוץ ונמסות בפה.

פוּגָאסֶה (Fugasse) – מאפה שמרים מסורתי, מתוק או חצי־מתוק, המזוהה עם חגים ואירועים משפחתיים.

לצדם בולטים גם קינוחים המזוהים עם אזורים מסוימים:

מֶרִינְגְרַפָּּה (Meringrappa) – גרסת מרנג מקומית עם נגיעות של גרפה, המשלבת מתיקות ואלכוהול עדין.

מַנְדוֹרְלָאטוֹ (Mandorlato) – ממתק מסורתי מאזור לוֹנִיגוֹ (Lonigo), המבוסס על דבש שיטה, סוכר, חלבון ביצה ושקדים קלויים; נאכל בעיקר בחגים, אך לא רק.

בלב ויצ׳נזה נמצא ה־Pastificio — מפעל לייצור פסטה טרייה, שבו מים, ביצים וקמח הם חומרי הגלם היחידים, אך גם הערובה לאיכות גבוהה במיוחד. המקום שוכן ברחוב ויה צ׳ֶנְג׳וֹ 50 (Via Cengio 50).

וכמובן אי אפשר לסיים את הרשימה בלי להזכיר את קמח התירס המפורסם באיכותו המעולה, שמגיע מהעיירה מאראנו (Marano Vicentino). הקמח מיוצר מהזן הנקרא Mais Marano, על שם המקום. זהו זן מקומי של תירס, שמגדלים אותו מאז שנת 1890. הזן נחשב מתאים במיוחד לייצור קמח לפולנטה, בין היתר בזכות גרעין קטן, שממנו מתקבל קמח בצבע כתום־עמוק ולעיתים גם בטעם מודגש יותר.

הוויצ׳נטינים מעדיפים להכין את הפולנטה על הגריל: תהליך ההכנה הוא אותו תהליך מסורתי, אך בסיומו הפולנטה נשארת להתקרר ולהתקשות, ואז נחתכת למלבנים שמונחים על רשת גריל. התוצאה היא קריספיות מבחוץ ורכות מבפנים.

פולנטה ודג בקאלה בפתיח או כתוספת למנה עיקרית - צילום: Depositphotos

אמרה עממית רווחת – האם מסתתרת בה אמת?

אמרות עממיות שעוברות מדור לדור אינן רק משחק לשון או ביטויי הומור; לעיתים הן סטריאוטיפיות ולעגניות, אך לא פעם יש בהן רמזים למציאות היסטורית או חברתית. זאת האמרה הידועה על ערי מחוז ונטו:

“הפַּדוֹבָאנִים — גדולי המלומדים, הוונציאנים — אדונים חשובים, הוֶרוֹנֶזִים — כולם משוגעים, והוויצ׳נְטִינִים — אוכלי חתולים” - (“Padovani gran dottori, veneziani gran signori, veronesi tutti matti e vicentini magna gatti”).

במקרה של פדובה וונציה, הייחוס ברור יחסית: בפדובה נמצאת אחת האוניברסיטאות העתיקות באירופה, ואילו ונציה הייתה במשך מאות שנים מעצמה מסחרית עשירה, עיר של אצולה ופטרונים. לעומת זאת, ההסברים הנוגעים לוורונה ולוויצ׳נזה מורכבים יותר.

על ורונה סופר כי האוויר המגיע מהר מונטה בלדו (Monte Baldo) השפיע על אופיים של תושביה, וכי קיומם בעבר של מוסדות פסיכיאטריים מרכזיים תרם לדימוי של “שיגעון”.

ואילו לגבי הוויצ׳נטינים — האם אכן אכלו חתולים? ויצ׳נזה הייתה עיר ענייה במיוחד, והמאבק על מזון היה יומיומי. לפי אחת הגרסאות, ונציה הפקידה בידי תושבי ויצ׳נזה חתולים כדי להתמודד עם מכת עכברים לאחר מגפה, אך החתולים נעלמו כלא היו.

פרשנות אחרת, מאוחרת יותר (מן המאה ה־19), רואה באמרה משחק מילים: הביטוי הדיאלקטלי הוויצ׳נטיני “גַאטוּ מַאנְיָה?” נשמע דומה לשאלה “אכלת?”, אך ניתן גם להבנה מילולית כ־“אכלת חתול?” — וכך נולד הדימוי הלגלגני.

שתי מנות טיפוסיות למטבח הוויצ׳נטיני

בין מגוון המנות בחרתי שתי קלאסיקות מקומיות, המזוהות עם האזור. הן שונות באופיין, אך שוות במעמדן התרבותי.

פסטה בִּיגוֹלִי עם ברווז (Bigoli all’anatra)

אחת המנות האייקוניות של אזור ונטו ושל ויצ׳נזה בפרט. ה-בִּיגוֹלִי (Bigoli) היא פסטה טרייה מסורתית עבה וארוכה שיש רק בויצ'נזה, בעלת מרקם מחוספס שנועד “לתפוס” את הרוטב.

הרוטב הוא ראגו בשר ברווז המתבשל באיטיות עם בצל, עשבי תיבול ויין, עד שהוא מתפרק ומעניק למנה עומק וטעם עשיר. זוהי מנה מעודנת שאוכלים כל השנה אבל במיוחד בחורף, חובה כוס יין ליד.

פסטה ביגולי ברוטב ראגו ברווז ( ragù d’anatra) - צילום: דורון צויבל 

בקאלה אלה ויצ׳נטינה (Baccalà alla Vicentina)

אם יש מאכלים שמעוררים הרמת גבה, כזאת היא המנה בָּקָאלָה אַלָּה וִיצ׳נְטִינָה. זהו מאכל המזוהה עם ויצ׳נזה, ודורש זמן, סבלנות ובעיקר בישול איטי במיוחד.

מרכיבו המרכזי הוא דג קוד מיובש (סטוקפיש), שכיום נרכש לרוב כשהוא כבר מושרה ומוכן לשימוש. לאחר קימוח קל, מניחים את הדג בסיר יחד עם בצל וסרדינים, מלח ופטרוזיליה. מעל הכול יוצקים חלב חם, ומוסיפים גבינת פרמזן ושמן עד לכיסוי מלא. מרגע זה ואילך אין לערבב את הסיר, והבישול נמשך על אש נמוכה מאוד כחמש שעות עד לקבלת מרקם עדין וטעמים עמוקים.

סרטון באיטלקית המסביר איך מכינים בקאלה אלה ויצ׳נטינה