top of page

ה"משוגעת" מכיכר ג'ודיה – סיפורה של גיבורה נשכחת

+ באיטליה
Thursday, February 16, 2023

8 דקות

חיפוש

ה-16 באוקטובר 1943 היה אחד הימים הנוראיים ביותר בהיסטוריה של יהדות רומא – היום שבו צדו הנאצים למעלה מ-1000 בני הקהילה, ושלחו אותם לאושוויץ. זמן קצר לפני האקציה הסתובבה ברחבי הרובע אישה מקומית, שכונתה ה"משוגעת", וניסתה להזהיר את היהודים מפני העומד להתרחש, אך מאמציה היו לשווא – תושבי הגטו זלזלו בה והתעלמו ממנה. לדבריו של הארכיונאי גאטנו פטרלייה שמה של האישה היה אלנה די פורטו, וספרו "המשוגעת מכיכר ג'ודיה" מוקדש לסיפורה של אותה גיבורה נשכחת

לעיתים הרעיונות לספרים יוצאי דופן נולדים ממש במקרה, וזה בדיוק מה שקרה לחוקר גאטנו פטרלייה (Gaetano Petraglia). "לפני כעשר שנים יצאתי לנסיעת עבודה בארכיון קטן בבזיליקטה, מחוז הולדתי", מספר פטרלייה בראיון לאתר באיטליה. "שם, בעיירה בשם לאגונגרו (Lagonegro), שמתי לב שנשמרו מספר תיקים שעסקו בכ-80 יהודים – כמעט כולם יהודים שהגיעו ממזרח אירופה, נמלטו מארצות הולדתם מאימת הנאצים ונעצרו מעט לפני שעלו על ספינה לפלשתינה או לארצות הברית. הם נכלאו או נשלחו לעיירות קטנות ומבודדות ברחבי איטליה מעט לפני שפרצה המלחמה, ביוני 1940".


פטרלייה, שעובד בארכיון של משרד התרבות האיטלקי ובארכיון המרכזי ברומא, איננו זר לנושא. במסגרת עבודתו הוא עוסק לעיתים קרובות בקהילה היהודית בעיר, ובעבר גם השתתף בקבוצות מחקר שעסקו בגירוש יהדות רומא בזמן מלחמת העולם השנייה, ובהשבת הרכוש שנגזל מהיהודים בזמן המלחמה.


גאטנו פטרלייה , עובד ארכיון ממשלתי וסופר
גאטנו פטרלייה , עובד ארכיון ממשלתי וסופר

"בין התיקים שמצאתי היה אחד שעורר מיד את תשומת הלב שלי", הוא מספר. "תיק שעסק באישה יהודיה מרומא, בשם אלנה די פורטו (Elena di Porto). בחודשים שלאחר מכן השם הזה ממש זמזם לי בראש, היתה לי הרגשה ברורה שאלנה מבקשת ממני לפתוח את התיק, ולחקור את הסיפור. ואכן, זמן מה לאחר מכן חזרתי לארכיון ופתחתי את התיק הזה. כך גיליתי בעזרת המסמכים המעטים וגזרי העיתונות שנשמרו בו סיפור מדהים, מפתיע וטרגי. סיפור שיכולתי להביא לידיעת הקהל בזכות ג'ונטינה (Giuntina), ההוצאה לאור שפרסמה את הספר La Matta di Piazza Giudia.


כריכת הספר ‏La Matta di Piazza Giudia
כריכת הספר ‏La Matta di Piazza Giudia

אלנה די פורטו – גיבורה מפתיעה

אלנה די פורטו היתה ללא ספק דמות בלתי שגרתית בנוף המסורתי של הגטו – אישה סוערת, אלימה לעיתים, שמשכה תשומת לב שלילית מצד המשטרה ונשלחה ארבע פעמים לבית חולים פסיכיאטרי (ומכאן הכינוי, השגוי, "המשוגעת").


איך היית מתאר את אלנה די פורטו? האם היא באמת היתה משוגעת? מהפכנית? או פשוט אישה שלא התאימה לשום סטריאוטיפ של התקופה?

"אלנה הייתה צעירה שנולדה והתגוררה באזור שפעם היה הגטו של רומא – הגטו הוקם בשנת 1555 על ידי האפיפיור פאולוס הרביעי ובוטל בשנת 1870 עם כיבוש רומא על ידי כוחותיו של גריבלדי והפיכת עיר הנצח לבירת איטליה.


היא היתה נערה יהודייה שבין השנים 1928-1943 חוותה על בשרה רגעים מכריעים בהיסטוריה של יהודי רומא, ואף שיחקה תפקיד מכריע באותם אירועים," מספר פטרלייה. "היא היתה דמות מורכבת ומעניינת במיוחד, אישה בעלת אופי חזק ואימפולסיבי, בלי מעצורים על הלשון, אבל היא גם היתה נדיבה מאד, ותמיד היתה מוכנה לעזור לקהילה שלה".


"היא היתה בהחלט מהפכנית, ביותר ממובן אחד. ראשית כל, היא היתה אישה חופשית, בעלת אישיות חזקה, מלאת חיים ומלאת רצון לחיות את החיים האלה בדרך שלה. היא בהחלט היתה אנטיקונפורמיסטית שלא התאימה למודל הנשי של התקופה, וגם לא למודל הנשי כפי שהגדירו אותו הפשיסטים: אישה שתשמש קודם כל כאם ורעיה ל"גבר החדש" הפשיסטי.


היא היתה פרודה מבעלה, היא עישנה, אהבה כדורגל ואיגרוף, ולבשה מכנסיים – אישה "שערורייתית" לפי הסטנדרטים של אותם הימים. היא היתה מהפכנית, בין היתר, משום שהייתה לה נטייה מולדת לעמוד בתוקף נגד כל סוג של עוולה, יהירות והתעללות. היא נאבקה תמיד בנחישות ובאומץ, ועל הגישה הזאת וההתנהגות הזאת היא שילמה מחירים כבדים: קודם היא נשלחה לבית המשוגעים, למרות שכפי שאפשר לקרוא בספר היא כלל לא היתה משוגעת, ולאחר מכן היא נעצרה ונשלחה לגלות למשך שלוש שנים".


את עניין ה"משוגעת" כדאי להבהיר מיד: באותם הימים אשפוז פסיכיאטרי היה דרך נפוצה עבור המשטר הפשיסטי להיפטר מאנשים שחרגו בצורה זו או אחרת מהנורמות המקובלות או הרצויות (למרות שלא סבלו משום מחלת נפש אמיתית). הנוהל האלים והפסבדו-מדעי הזה היה מקובל במיוחד, מספר פטרלייה, מול נשים שהוגדרו כ"מופקרות", או "משוגעות מבחינה מוסרית".

הפסיכיאטרים שבדקו את אלנה די פורטו, לדוגמה, "איבחנו" אצלה "סימנים חשודים" כמו שפתיים עבות ושיער מקורזל (באותם הימים שלטה בזירה תורת האיגניקה – EUGENICS, לפיה מאפיינים פיזיים מסויימים כמו גודל הגולגולת וצורת הפנים העידו על אופי האדם ועל בעיות נפשיות). למרות ה"אבחון", אפילו הפסיכיאטרים של התקופה הסכימו בסופו של דבר שהבעיה המרכזית של אלנה די פורטו היתה אופייה ההסוער, ולא מחלה פסיכיאטרית כלשהי.


חייה של די פורטו היו רצופי טלטלות, וחמישה חודשים לאחר ששוחררה היא אושפזה שוב. בהמשך היא התחתנה, ומהנישואין, שלא צלחו, נולדו לה שני ילדים – אנג'לו (Angelo) וסטימו (Settimio).

לדבריו של פטרלייה הטלטלות הרבות האלה, והתדמית שיצאה לדי פורטו, תרמו בוודאי לעובדה שסיפורה נשכח במשך שנים רבות.


"הסיפור של אלנה סופר שוב ושוב על ידי הילדים שלה, אנג'לו (Angelo) וסטימיו (Settimio), על ידי המשפחה שלה ועל ידי מכרים קרובים אבל במשך שנים רבות אך אחד לא הקשיב, או לא התייחס לסיפור הזה ברצינות, וכך סיפורה של אלנה נשאר רק בתחומי פיאצה ג'ודיה (Piazza Giudia), כלומר בתחומי הרובע היהודי", מסביר פטרלייה.


"לדעתי זה קרה משום שאף אחד לא הקשיב לאלנה בימי חייה. לאחר שהיא נלקחה לאושוויץ, גם לא הקשיבו לבני משפחתה שסיפרו עליה. אנשים חשבו שמדובר "רק" על סיפורה של איזו אישה אוממלה וחסרת מזל, פשוטה וענייה, שנחשבה למשוגעת".

"לכך יש להוסיף את הזמן שחלף, וטישטש את הזכרונות הדוהים. השיפוט השטחי לו זכתה אלנה די פורטה, העובדה שלא נתנו לה קרדיט על מעשיה, הובילו לכך שדמותה כמעט נשכחה, ואנשים לא הבינו עד כמה היא חשובה להיסטוריה של יהודי רומא. אבל ההיסטוריה לעיתים קרובות היא גם סיפורם של הצנועים והמדוכאים, לא רק של המנצחים רבי הכוח", מבהיר פטרלייה.


החיים תחת המשטר הפשיסטי ברובע היהודי

התקופה שבה חיה אלנה די פורטו היתה קשה מנשוא, וגם ההתחלה לה זכתה לא היתה קלה במיוחד. כמו שאר בני משפחתה ורבים מתושבי הגטו, התפרנסה די פורטו מעסקי הרוכלות. היא התגוררה בדירה צנועה מאוד בפיאצה דלה ג'ודיה (piazza della Giudia) ברובע היהודי ברומא, ועסקה למחייתה במכירת חפצים משומשים, בגדים וסמרטוטים.


"חוקי הגזע הפשיסטים העלובים שינו, כידוע, באופן טרגי וקיצוני את חייהם של יהודי איטליה וגם את חייהם של יהודים זרים שנכחו בארצנו", מסביר פטרלייה. "מדובר על נושא מורכב ונרחב, אבל אם נגביל את הדיון למציאות ששררה בגטו לשעבר, ולסיפורה הספציפי של אלנה די פורטו, הייתי אומר שחוקי הגזע שחוקקו הפשיסטים השפיעו לפחות על שני היבטים של חייה ושל משפחתה. ראשית, החוקים ביטלו את הרשיונות שניתנו לרוכלים נודדים (כמו אלנה ובני משפחתה), מה שהקשה עליהם לשרוד, ואילץ אותם להיעזר באמצעים חוקיים יותר או פחות כדי להמשיך ולהתפרנס, איכשהו".


האספקט השני היה קשור למתקפות האלימות על הגטו. עם התחזקות הפשיסטים באיטליה, הלכו וגברו ההתקפות על יהודי הרובע. לעיתים קרובות הגיעו צעירים מהתנועה הפשיסטית במטרה לפגוע באלימות ביהודים, וכבר באותם אירועים התלבטה דמותה של אלנה די פורטו, שסירבה לספוג בשתיקה את העלבונות והאלימות.

"כאשר החלה החקיקה האנטי-יהודית, התגברו הפשיטות הפשיסטיות נגד יהודים, בעיקר ברובע היהודי. הפשיסטים צדו את היהודים במסעות ענישה של ממש", מסביר פטרלייה. "אבל לעתים קרובות כשהפשיסטים הגיעו הם מצאו את אלנה די פורטו שחיכתה להם. העדויות והמסמכים מלמדים שאלנה התייצבה מול הפשיסטים והגנה פיזית על חבריה הצעירים, ולעתים קרובות נלחמה עם התוקפים האלימים".


באחד המקרים המתוארים בספר הגיעו הפשיסטים במטרה להכות את הצעירים היהודים שהתקבצו במועדון הביליארד המקומי. די פורטו הכתה אחדים מהם ואז השליכה את עצמה לרצפה בצרחות כדי למשוך את תשומת הלב אליה ולתת לצעירים זמן לברוח. כחובבת אגרוף היא הכירה את כל מועדוני הספורט באזור וחיברה ביניהם ובין הצעירים יהודים שרצו ללמוד להגן על עצמם מול הפשיסטים. במקרים אחדים כאשר ראתה די פורטו את הפשיסטים מתקרבים היא עלתה במהירות על האופניים שלה, דיוושה בטיסה ממקום למקום והזהירה את כל מי שהיה מוכן לשמוע שהפשיסטים בדרך. ההתנהלות הזאת, מאמין פטרלייה, מלמדת אותנו כיצד פעלה אלנה די פורטו בהמשך, בלילה הגורלי שבין ה-15 ל-16 באוקטובר 1943, שבו עוסק הספר.


אבל לא נקדים את המאוחר.

ביוני 1940 נכנסה איטליה למלחמה לצידו של היטלר. ברומא, בינתיים, עצרה המשטרה יהודים רבים בגטו וביניהם גם את אלנה די פורטו. לאור האשפוזים שלה, ולאחר שהוגדרה כסכנה לציבור, החליטו נציגי המשטרה להרחיק את די פורטו מרומא (היתה זו מדיניות נפוצה באותם הימים, שהופעלה נגד אזרחים שנחשדו ב"מסוכנות" זו או אחרת. גם הסופר הידוע קרלו לוי נשלח למחוז בזיליקטה). כך, נשלחה די פורטו לעיירה בשם לאגונגרו (Lagonegro) במחוז בזיליקטה שבדרום איטליה. במשך שלוש שנים נדדה די פורטו בין מספר מקומות, ובמקביל מצבה הבריאותי התדרדר.


ב-25 ביולי נפלה ממשלתו הפשיסטית של מוסוליני, ובאוגוסט 1943 הצליחה די פורטו לחזור לרומא.

העיר שמצאה מולה היתה במצב קשה, אך המצב עמד להתדרדר עוד יותר: לאחר שאיטליה הכריזה על שביתת נשק מול בעלות הברית, פלשו הכוחות הגרמנים מצפון, כבשו חלקים נרחבים מהמדינה ועשו את דרכם לרומא.


ב-9 בספטמבר התרחש אירוע מכונן בגטו: כ-100 יהודים, ששמעו שהגרמנים בדרך, פרצו לחנות שמכרה כלי נשק וגנבו משם כ-70 רובי ציד וכ-150 כדורים. יהודים נוספים ניסו לפרוץ לחנות נשק נוספת, אך נבלמו בידי כוחות המשטרה. בין העצורים (שהובילו את הפשיטה) היתה אלנה די פורטו.

השבועות שלאחר מכן היו דרמטיים: הגרמנים הצליחו לכבוש את רומא, וזימנו את נציגי הקהילה היהודית למטה המשטרה, שם נמסר להם שאם יהודי העיר יצליחו לאסוף תוך 36 שעות 50 קילוגרם זהב, לא יאונה להם כל רע. נציגי הקהילה היהודית מסרו את הזהב שאספו לגרמנים ב- 28 בספטמבר, אך כמובן שהנאצים לא כיבדו את הבטחתם. התוכנית להשמדת הקהילה כבר יצאה לדרך.


ה"משוגעת" שניסתה לשווא להצלי את יהודי הגטו

ליבו של הסיפור מתרחש באחת היממות הטרגיות והאכזריות בהיסטוריה של יהדות איטליה: הלילה שבין ה-15 וה-16 באוקטובר, 1943.

"ה-16 באוקטובר היה היום הטרגי ביותר בהיסטוריה של יהדות רומא," אומר פטרלייה, "היום שבו 1022 יהודים, איטלקים רומאיים, נלקחו לאושוויץ על ידי הגרמנים ובעזרתם של הפשיסטים. רק 17 חזרו, ומתוכם אישה אחת בלבד. האישה הזאת לא היתה אלנה די פורטו. גירושים נוספים נערכו בחודשים שלאחר מכן, כ-1700 יהודים נתפסו ברומא, ובך הכל 9000 איטלקים בכל רחבי איטליה".


"עד היום מתנהלים ויכוחים על הרשימות שבהן השתמשו הגרמנים כדי לאסוף את היהודים. לפי המחקרים כיום, כנראה שהרשימות שבהן השתמשו הגרמנים לא היו הרשימות שנלקחו מראשי הקהילה היהודית, אלא רשימות שנלקחו ממשרד הפנים האיטלקי, או ממטה המשטרה של מחוז רומא. כך או אחרת – הגרמנים הסתובבו ברחבי העיר, עברו בית בית ולקחו ללא הבחנה גברים, נשים, ילדים, וקשישים. הם לא חסו על איש, גם לא על החולים".


במשך שנים נפוץ ברומא סיפור, ולפיו באותו לילה גורלי היתה אישה אחת שניסתה להזהיר את היהודים מפני מה שעמד להתרחש אבל זכתה לקיתונות של בוז.

"האירוע מתואר בספרו של ג'אקומו דבנדטי (Giacomo Debenedetti), שהיה סופר ומבקר ספרות חשוב", מסביר פטרלייה. "דבנדטי חיבר יצירה קצרה אבל חשובה בצורה בלתי רגילה בשם "16 באוקטובר 1943", ושם הוא מספר על אישה אחת שניסתה להזהיר את יהודי רומא מפני האקציה המתוכננת. בספרו מכנה דבנדטי את האישה המסתורית "צ'לסטה" (Celeste), אבל אני מאמין שהאישה היתה אלנה די פורטו", אומר פטרלייה.


"אני מאמין שזו היתה היא משום שישנם יותר מידי קווי דמיון בין האישה שדבנדטי מתאר לאלנה די פורטו: המראה הפיזי של שתי הנשים דומה, וכך גם התיאור הפסיכולוגי שלהן. גם מקום המגורים שלהן דומה וגם ההתייחסות ל"טירוף" שאפיין כמה מחברי משפחתה של האישה.


לכך יש להוסיף את העובדה שבעבר אלנה תמיד נהגה להזהיר את יהודי הגטו בכל פעם שהפשיסטים הגיעו. היא תמיד פעלה למען הקהילה שלה, וישנן עדויות רבות לפיהן כך היא פעלה גם באותו יום נורא".

בספרו מביא פטרלייה עדויות שונות שנאספו, של אנשים שמוכנים להישבע שהאישה המתוארת בספרו של דנבנדטי היתה אלנה די פורטו.


מימין לוח זכרון לפרטיזנים ברומא עם שמה של אלנה די פורטו, משמאל תמונה מיום חתונתה


די פורטו הצליחה להימלט אבל אז חזרה לאחור, הישר לידי הנאצים

די פורטו עצמה הצליחה לברוח, אבל זמן קצר לאחר מכן היא הסתובבה ושבה לאחור כדי לעזור לגיסתה ולחמשת האחיינים שלה שנלכדו על ידי הגרמנים.

כשבני המשפחה הועלו על המשאית, היא התעקשה לעלות עליה ביחד איתם. מהמסע האחרון הזה, היא כבר לא חזרה.

די פורטו נשלחה לאושוויץ, ונרצחה שם. בעלה לשעבר, צ'זארה (Cesare), ושני ילדיה, אנג'לו (Angelo) וסמטימיו (Settimio), שרדו משום שהצליחו להימלט מהגרמנים בזמן.


האם אלנה די פורטו היתה פרטיזנית?

"נכון להיום אין לנו עדויות או תיעוד לכך שאלנה די פורטו השתייכה למפלגה אנטי-פשיסטית, או לתנועת הפרטיזנים", אומר פטרלייה. "זה המצב כרגע, לפחות. אבל אני רוצה לציין שזה שהיא לא היתה חברה בתנועת ההתנגדות ממש לא אומר שהיא לא התנגדה בעוצמה. להיפך, אני מאמין שהיא התנגדה בכל דרך שיכלה, באופן עמוק, אישי וספונטני, והנוכחות שלה ברחובות רומא בזמן ההתקוממות העממית לאחר שביתת הנשק ב-8 בספטמבר 1943, הדברים שהיא עשתה באותם הימים (כמו הפריצה לחנות הנשק, לדוגמה, א"ב) היו קריטיים לא פחות ממעשיהם של מי שעונים על ההגדרה הקלאסית של "פרטיזנים".


בסוף חודש דצמבר 2022 הונחה אבן זיכרון (pietra d’inciampo) לזיכרה של אלנה די פורטו ברחוב Via Portico d’Ottavia 1.

"הצבתה של האבן, מעשה ידיו של האומן הגרמני גונתר דמניג (Gunter Demnig), נולדה מיוזמה של משפחת די פורטו, שבשנים האחרונות נאבקה ופעלה כדי לשמר את זכרה של אלנה", אומר פטרלייה.


אבן הזיכרון בפתח ביתה של אלנה די פורטו - צילום: Polytropon magazine & Irene Gianeselli

אף שהקרדיט מגיע לבני המשפחה, פטרלייה גאה באופן שהביא את סיפורה של הגיבורה הנשכחת. "אני מאמין שהספר שלי תיעד את סיפורה של אלנה בצורה מדוייקת, ובוודאי תרם להציל מתהומות השכחה סיפור שעלול היה להישכח. לכן היה זה עבורי רגע מרגש מאד להיות שם באותו הבוקר, כאשר הניחו את האבן. כעת כל מי שיצעד מול ביתה של אלנה ברובע היהודי, ויראה את האבן הזאת, יזכור את אלנה כפי שמגיע לה שיזכרו אותה".

307 צפיות0 תגובות

תגובות


ה"משוגעת" מכיכר ג'ודיה – סיפורה של גיבורה נשכחת
Thursday, February 16, 2023
פרוזה - איטליה אקספרס: עשרה ימים בארץ המגף
Wednesday, November 30, 2022
הקומדיה האלוהית של דנטה: מסע דמיוני בחיפוש אחר הגאולה
Sunday, May 8, 2022
נאפולי בספרות ובקולנוע – "החברה הגאונה", "גומורה", ו"יד ‏האלוהים"‏
Saturday, April 9, 2022
זר רגעים באיטליה
Sunday, January 9, 2022
"האבק" - נובלה מאת: יונתן ברג
Tuesday, December 29, 2020
נמשיך לטייל, לא משנה מה
Tuesday, September 1, 2020
שעשועי פנטזיה בספרות ילדים איטלקית: רודארי, קולודי וקאלווינו
Monday, June 1, 2020
"אני רואה את מחוות הגוף הישראליות ומנסה לחשוב באיטלקית"
Thursday, May 7, 2020
הספרות חזרה להיות סוכנות הנסיעות הגדולה
Saturday, April 25, 2020
קריאה בימי קורונה
Sunday, March 15, 2020
העדנה של נטליה גינצבורג
Tuesday, March 3, 2020
טיול בזק באיטליה - שלושה סיפורים קצרים
Sunday, February 23, 2020
הלב - הסיפור של דה אמיצ'יס שסחף את העולם
Sunday, December 23, 2018
על אהבה, מעמדות ומה שביניהם - על הרומן יצירת המפות "המאורסים" של אלסנדרו מנצוני
Friday, November 9, 2018
ספריה עתיקה בורונה
Sunday, February 22, 2015

עשוי לעניין אותך

אריאלה בנקיר | עיתונאית, סופרת, סומלייה