הרומן "המאורסים" מאת אלסנדרו מנצוני (״I promesse sposi״) הוא אחת מיצירות המופת של הספרות האיטלקית. איטליה היא כל מיני דברים. היא תרבות, היא אמנות, היא פרסקאות ענק בכנסיות, היא כנסיית סן מרקו בונציה, היא המגדל של פיזה, היא הקולוסיאום ברומא. איטליה היא גם דַנְטֵה, פֶּטְרַארְקָה, פּירַאנְדֶלּוֹ ומנצוני. לרומן הזה חשיבות רבה לא רק בספרות האיטלקית, והוא מקור לחדשנות וסקרנות בקרב קוראים מכל העולם. זוהי סיפורת עשירה שיש בה גם התייחסות היסטורית והיא משמשת מקור השראה לקולנוע, תיאטרון וקומיקס
עלילת המאורסים מתרחשת במילאנו והאיזור הכפרי של לומברדיה, בין 1628 ל- 1630. הנה לפנינו נער ונערה מאוהבים, כומר, מדריך רוחני, אדון אחד שמתנגד לחתונה וכל זה על רקע מגפת הדבר. הסיפור הוא פרי דמיונו של מנצוני, אבל יש בו גם דברים שהיו באמת. מנצוני נחשב לסופר חלוצי והיצירה הזו, למרות היותה קלאסית, היא גם חדשנית. דון אַבּוֹנְדִיוֹ הוא הכומר הממונה על חגיגות החתונה של רֵנצוֹ ולוּצִ'יַה, בני זוג מאורסים, טוואי משי במקצועם. חייליו של דון רודריגו, אחד מאדוני הכפר, דורשים ממנו שלא יערוך את החתונה. מאחר ואינו יודע איך להתמודד עם האיומים, הוא מחליט לדחות את החתונה, עד שרנצו, בעקשנותו, גורם לו לגלות את שמו של יריבו. הזוג מחליט להינשא בכל זאת, בחתונת הפתעה מרובת תחבולות, אלא שתוכניתו של רנצו לחטוף את לוצ'יה ולהינשא לה, נכשלים והשניים נמלטים. רנצו מוצא את עצמו במילאנו בעיצומו של מרד ולוצ'יה שוהה במנזר במוֹנְזַה. רנצו מנסה בשנית לחטוף את לוצ'יה. בניסיון החטיפה השני, לוצ'יה נכלאת בטירה של אדון אפל, אִינוֹמִינַטוֹ - האדון ללא השם. לוצ'יה נודרת את נדר הפרישות (התנזרות מגברים), ובכך מעוררת את רחמיו של האדון. היא משתחררת אך מוצאת עצמה בלב האסונות של מילאנו: הכוללים מגיפת דבר. השניים נלקחים ללַזַרֵטוֹ, מקום אליו נלקחו כל חולי הדבר כדי לקבל טיפול. לאחר תהפוכות רבות, מגיע לשם גם רנצו, שמוכן לסלוח ליריבו שנמצא על ערש דווי. מגפת הדבר חולפת ולוצ'יה, בעזרתו של דון כריסטופורו, מתירה את נדר הפרישות שלה. שני האוהבים הצעירים יכולים כעת להתאחד ולהתחתן.
רנצו, או בשמו המלא, לורנצו טרמאלינו, מתואר כצעיר בן עשרים, יפה תואר וחם מזג. הוא טוואי משי
במקצועו ובעל חווה אותה הוא מנצל לעבודה כשעונת הטוויה אינה פעילה. הוא איש אמיד, שאוהב לעבוד למרות קשיי השוק והוא נושא עליו תמיד את פיגיונו.
לוּצ'יה מוֹנְדֵלַה היא נערה בת עשרים שיופייה אינו מצדיק את משיכתו של דון רודריגו (שבאמת החליט לפתות אותה בגלל התערבות שערך עם דודו אַטִילְיוֹ). היא בת יחידה של האלמנה אַנְיֵזֵה. במבט ראשון נדמה כי לוצ'יה מתוארת כנערה הנכנעת בקלות לאירועים שקורים לה. במציאות היא תמיד מוכנה להגן על העקרונות שלה ועל אהבתה לרנצו.
לעומת שני אלה שהם פרי הדימיון, דמותו של דון רודריגו יריבו של רנצו שרוצה בכל מחיר למנוע את חתונתם של שני הצעירים - מבוססת על האציל הוונציאני, פַּאוֹלוֹ אוֹרְגַ'יאנוֹ, שחי בעיירה אורג'יאנו במאה ה-17, והואשם בהתעללות באישה צעירה. גם דמותו של אִנוֹמִינַטוֹ – האיש ללא השם, מבוססת על דמות אמיתית. הוא מתואר כהתגלמות הרוע, אך בסופו של דבר יילך לחפש נחמה אצל הקרדינל בּוֹרוֹמֵאוֹ בטענה כי הוא מרגיש את הגיהינום בוער בליבו. לפי תיאורו בספר נראה שהוא מבוסס על פְרַנְצֵ'סקוֹ בֵּרנַרדִינוֹ וֹיסקוֹנטִי (שהיה הלורד של בּרִיניַאנוֹ ופַּגַאזַאנוֹ) או על אחיו, גַ'אן גַלֵאַזוֹ, זאת מפני שלמשפחת ויסקונטי היו צאצאים משותפים עם משפחת בֵקַארְיַה, שזהו שם משפחתה של אימו של מנצוני.
אפשר לראות ברומן הזה את האב הקדמון של סדרות הטלוויזיה. הוא לא פורסם בבת אחת. אלא ב- 108 פרקים שבועיים, כך נשארו קוראיו במתח, ממתינים לפרק נוסף, במשך שנתיים. גם הדיאלוגים בין הדמויות נכתבו בצורת מחזה תיאטרון, או תסריט טלוויזיוני. מנצוני היה צריך להתמודד עם עותקים מזויפים של עבודתו. החוברות היו כל כך מבוקשות עד שהיה צריך להסתכן בקניית עותק מזויף. עד כדי כך היו מבוקשות, שהוא שכר מאייר שיעלה על דף את דמויות סיפורו ואת הסיפור כולו, כדי להפוך את עבודת הזיוף לקשה יותר. המאייר בר המזל שנבחר לבצע את העבודה היה פרנצ'סקו גונין.
הרומן מצליח לגרום לקורא לדמיין את עצמו בתוך הנופים שהוא מתאר, זהו שיר הלל ללומברדיה, שמוקדש למילאנו ( הלַזַרֵטוֹ הוא מקום שעדיין קיים באזור הנוכחי של Porta Venezia), ללֵקוֹ, לאגם קומו ולאזור הכפרי שמסביב.
אפילו המנות המתוארות ברומן - מהכרוב ועד העוף - הן מנות מהמטבח המקומי, עניות אך מלאות אופי. בספר מוזכרת "הפולנטה האפורה", למה פולנטה אפורה ולא צהובה? התירס, שממנו מכינים את הפולנטה, הגיע לצפון איטליה רק אחרי 1682. במקרה של הפולנטה של מנצוני, מדובר בפולנטה שהוכנה מכוסמת, שלה יש צבע אפרפר-חום.
יופיו של הרומן הזה נמצא בפרטים הקטנים. קחו לעצמכם עותק והתחילו לחפש בין השורות, בין המילים של לוצ'יה לבין אהבתו של רנצו. אם תעשו זאת תגלו שבאיזור הזה של אגם קומו, יש הרבה יותר מאשר תיאור קפדני של עובדות, נופים ותווים.
הספר ראה אור לראשונה בעברית, בשנת 1964, ובקרוב יראה אור בתרגום חדש של מרים שוסטרמן בהוצאת כרמל.
Comentarios