לפני בערך שנה פנתה אליי בפייסבוק חברבוקית שלא הכרתי. היא כתבה לי שהיא אוהבת מאוד את הכתיבה שלי ורוצה לעניין אותי במשהו. לה ולבעלה יש אתר תיירות על איטליה, והם מעוניינים לשלוח אותי לטיול בזק בארץ המגף על חשבונם כדי שאשוב משם עם סדרה של כתבות. שאלתי אותה מה זה טיול בזק והיא הסבירה לי שהרבה ישראלים יוצאים היום לטיולים אתגריים שמטרתם היא להספיק כמה שיותר אתרים בכמה שפחות ימים. היא אמרה שאם זה נשמע לי מאיים, אז היא מבקשת שלא אדאג כי הם יטוו לי את המסלול וידאגו לי להכול מראש, ואני רק אצטרך לנסוע ממקום למקום ולכתוב.
הרעיון נשמע לי מדהים והוחמאתי מאוד מההצעה. בחיים לא שילמו לי על טיול ובטח שלא על כתיבה, אבל כדי לשחק אותה הַארְד טוּ גֶט כתבתי לאותה חברבוקית שאני אצטרך לבדוק קודם אם אני באמת יכול להכניס טיול כזה ללו״ז שלי ושאחזור אליה עם תשובה בתוך כמה ימים. במשך יומיים עשיתי את עצמי בודק את הלו״ז הלא־קיים שלי, כי חוץ מלטפל בילדים שלי ולכתוב בפייסבוק אני עושה מעט מאוד למחייתי. ביום השלישי, כשהרגשתי שהעברתי כבר מספיק זמן בהותרת הרושם שאני עסוק, כתבתי לה בחזרה שלמרות שזה יהיה לי קצת מסובך עם הזמנים והכול, החלטתי בכל זאת ללכת על ההצעה שלה ולנסוע. היא כתבה לי 'נפלא' ומייד שלחה לי את לו״ז הנסיעה. התחנה הראשונה שלי הייתה העיר פיזה. המשימה הייתה פשוטה: לבקר במגדל, לאכול פיצה פיזאנית ולהתחפף מהעיר. אלא שבערב נחיתתי בעיר קרתה לי איזו תקרית שולית אבל משונה שאני מרגיש משום מה צורך לפתוח איתה. בשדה התעופה של פיזה חיכתה לי בסוכנות השכרת הרכב ב.מ.וו שחורה, ואיתה נסעתי למלון. מאתיים מטר מהיעד, נוסע אחרי הקו הסגול של הווייז בין הסמטאות הקטנות של פיזה, התפרץ לכביש גבר בצבע חושך עם וסט זרחני וסטיק־לייט ביד וסימן לי לעצור ולנסוע אחריו. בהתחלה לא הבנתי מיהו או מהו, אבל אחרי נסיעה של שלושים מטר, כשנעמד במקום והצביע לי עם הסטיק־לייט על חנייה פנויה, הבנתי שמדובר בסדרן החנייה. בלי קשר לעובדה שהחניון היה חשוך לגמרי ושפחדתי לשרוט את האוטו ושעוד לא התרגלתי להגה ולצפצופים של הרוורס, היה לי ברור שאין מצב שאני נכנס לחנייה הזאת. פתחתי קצת את החלון ואמרתי: ׳אָיי קֵאנט פארק הִיר׳. ׳יֶס׳, אמר הסדרן. ׳אִיטְס טוּ סְמוֹל׳, אמרתי. ׳נוֹ׳, אמר הסדרן. ׳יֶס׳, התעקשתי. ׳נוֹ׳, התעקש חזרה. ׳נוֹ אַתֶ׳ר פַּארְקְינג?׳, שאלתי. ׳נוֹ׳, ענה נחרצות. ׳בַּאט אָיי קֵאנט פארק הִיר׳, אמרתי. ׳יֶס׳, אמר הסדרן. ׳מה יֶס? מה יֶס?׳, סיננתי וסגרתי את החלון בעצבים. אחרי ארבעה ניסיונות כושלים, החליט הסדרן שאולי ראוי שיעזור לי ונעמד מאחורי המכונית כדי לכוון אותי. כל מה שהצלחתי לראות דרך המראה זה את הווסט הזוהר שלו ואת הסטיק־לייט מרחפים להם מצד לצד בחושך. ׳סִינִיסְטְרָה, סִינִיסְטְרָה!׳ הוא צעק לי, וידעתי שהמשמעות היא ׳שמאלה, שמאלה׳, כי פעם קראתי איפשהו שלמילה ׳סִינִיסְטֶר׳ באנגלית יש משמעות כפולה, גם של ״מבשר רעות״ וגם של ״שמאלי״. אבל בלי קשר, לא הצלחתי להבין אם הוא מתכוון לשמאלה שלי או לשמאלה שלו, ונזכרתי בבדיחה על הסטלן שמגיע לסלקציה באושוויץ, והסדרן הנאצי אומר לו ללכת שמאלה, אז הסטלן שואל: ׳שמאלה שלי או שמאלה שלך, אחי?׳ אלא שבסוף, עם הבדיחה ועם זה שלא הבנתי את הכוונה שלו, ההכוונה עשתה את העבודה ובניסיון החמישי הצלחתי לחנות. הנחתי משום מה שאחרי שאחנה הסדרן ילך, אבל לא רק שהוא לא הלך, הוא החליט להתרווח ולהתיישב לי על מכסה המנוע. חשבתי שאולי הוא מחכה לאיזו תשורה על שירותי ההכוונה שסיפק לי, אז פתחתי לו חרך בחלון, קראתי לו ׳הי׳ ושלשלתי דרך החרך מטבע של יורו. הסדרן ניגש לקחת את התשורה וחזר להתרווח לי על המכונית. ׳מה הוא רוצה ממני?!׳ סיננתי לעצמי וכיביתי את המנוע. שקלתי להתקשר למשטרה כי התחלתי לפחד שאולי הוא ממתין שאצא בשביל שיוכל לשדוד אותי, אבל לא ידעתי מה המספר של המשטרה באיטליה, וגם אם הייתי יודע, לא הייתי משוכנע שישיבה על מכונית זאת עילה מספקת להזמנת ניידת, אז פשוט החלטתי להישאר באוטו עד שהוא יישבר מלחכות ופשוט יתחפף. אלא שבשביל שלא יחשוב שאני לא יוצא כי אני פוחד ממנו או משהו, החלטתי להעלות עבורו מין מחזה פנטומימה קטן על איש עסוק שתמיד יש לו הרבה מאוד עניינים חשובים להסדיר לפני שהוא יוצא מהמכונית. המחזה נפתח כשהאיש מחפש בקדחתנות משהו בתיק הגב שלו. מה הוא מחפש? הוא עדיין לא יודע, אבל הוא פותח ריצ'רץ׳ אחרי ריצ'רץ' ומסתכל בתאים הפנימיים, אך לצערו הוא פשוט לא מוצא שם את מה שהוא מחפש. אז בשביל לסמן בלבול מהול בקמצוץ חשש אפילו הוא מניח את היד על מצחו כמנסה להיזכר, ותוך שהוא נד בראשו הוא ממלמל: ״איפה יכול להיות ששמתי את זה? יכול להיות ששכחתי את זה בברלין? לא! אין מצב! אבל אם לא, אז איפה זה?״ אלא שאז, ברגע קטן של בהירות, האיש זוקר אצבע כנזכר, גוחן לעבר תא הכפפות ומוציא ממנו את חוזה ההשכרה של הרכב. ״הנה זה״, הוא אומר, מרוצה, וטופח בגב כף ידו על החוזה. הוא מתחיל לקרוא סעיף־סעיף, לוקח עט ומותח קו מתחת לנקודות שלא נראות לו ומדי פעם בפעם מעביר לעצמו ליטוף על הקרחת ועל הזקן כדי להביע ריכוז ועניין רב. ובאמת, מחזה הפנטומימה שלו עבד, כי הסדרן יורד באיזשהו שלב מהאוטו שלו ונעלם בחשכת החניון. אבל הוא לא עושה את הטעות וישר יוצא החוצה, אלא מחכה עוד כמה דקות בשביל להיות בטוח שהוא באמת הלך, ורק כשהוא רואה שאין שום זכר לשום וסט זרחני או לסטיק־לייט הוא יוצא מהמכונית וניגש במהירות לבגאז' כדי להוציא את הטרולי. ׳וִיאֶנִי קְוִוי!׳, יצא הסדרן מתוך האפלה והבהיל לי את הנשמה. לא הבנתי מה הוא אומר, אבל היו לו פתאום מלא שקיות ניילון בידיים והוא פרק אותן על מכסה המנוע שלי. הוא הדליק מין פנס שהיה תלוי לו על המצח ואמר: ׳גְּוָוארְדָה קְוֶוסְטוֹ׳. ידעתי ש׳גווארדה׳ זה משהו כמו 'להסתכל', אז עשיתי כדבריו וניגשתי בחשש להסתכל. בתוך השקיות היו לו מלא שטויות כאלו של פיזה: מחזיקי מפתחות, מגיני אייפון, ספלים, כדורי בדולח מושלגים, מטריות ואפילו מעיל עור אחד מכוער להפליא שעליו הדפס של המגדל על המאחורה שלו. ׳ואווו!׳ קראתי בשלהוב מאולץ. ׳יֶס׳, השיב הסדרן, ׳פְּרֶנְדִי קְוֶולְקוֹזָה פֵּר טֶה׳. ׳אָיי דוֹנְט סְפִּיק אִיטָאלִיאֶן סוֹ אָיי דוֹנְט אֲנְדֶרסְטֵנְד ווֹט יוּ אַר סֵאיִינְג׳, אמרתי. ׳פְּרֶנְדִי קְוֶולְקוֹזָה פֵּר טֶה׳, חזר ואמר. באתי להגיד לו שוב שאין לי מושג מה הוא אומר, אבל האף שלי עקצץ פתאום והריאות שלי התחילו להתנפח לאט־לאט, ואז, בלי שהספקתי להכין את עצמי להדף, התנפצתי באפצ׳י אדיר שהדהד בכל החניון. ׳סָאלוּטֶה, סָאלוּטֶה׳, צחק הסדרן. ׳גְרָאצְיֶה, גְרָאצְיֶה׳, השבתי, ומחיתי את הזקן בשרוול למקרה שכמה ריקושטים של נזלת דבקו בו. מתוך אחת השקיות שלף הסדרן פָּקֶט של טישו וקרע אותו בבת אחת. הוא הוציא ממנו חבילה, וגם אותה קרע. מהחבילה הוא שלף טישו והגיש לי אותו. ׳גְרָאצְיֶה מִילֶה׳, אמרתי וקינחתי את עצמי. ידעתי שהממחטה לא בחינם, אבל מכל השטויות שהוא פיזר לי על האוטו, דווקא פקט של טישו זה עוד משהו שאשכרה הייתי יכול להשתמש בו, אז ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו: ׳הַאוּ מַאץ׳?׳ ׳וֶנְטִי׳, ענה. ׳טְוֶונְטִי?!׳ נרעשתי. ׳יֶס׳, אישר. הערכתי ש״וֶנְטִי״ זה ״טְוֶונְטִי״, אבל ״טְוֶונְטִי״ יורו על פאקינג פקט של טישו זה פאקינג שחיטה לאור יום. אבל במקום להתמקח ולהתווכח אמרתי שייקח ממני כבר את העשרים ויתחפף, אלא שכשבאתי להכניס את היד לכיס, קלטתי פתאום שבעצם אין לי שטר של עשרים וגם לא של חמישים, אלא רק סְטֶפָה מקופלת של עשר מאיות, ואין מצב שאני שולף לו אותה עכשיו מול העיניים, כי מה אני יודע מה הוא יעשה. אז התחלתי לעשות את השפיל שאני עושה לפעמים לקבצנים שבו אני מתופף על הכיסים של המכנסיים ושל הז׳קט ואומר: ׳סוֹרִי, בָּאט אָיי הֶאב נוֹ מַאנִי אוֹן מִי׳. אבל הסדרן סגר את פנס המצח שלו ופתח עליי במקום זוג עיניים מבהילות. ׳בָּאט וֶויְיט וֶויְיט׳, אמרתי משקשק. ׳מֵיְיבִּי איִן דֶה קָאר אָיי הֶאב׳. הסדרן פתח בשבילי את הדלת ונעמד לידה לשמור. למרות שידעתי שחוץ מהאלפייה בכיס אין לי כלום עליי, ניצלתי את העאלק חיפוש הזה כדי לנסות לשלוף מהכיס מאייה אחת בלי שיבחין. אבל לא הייתי אפילו קרוב לשליפה, כי לצערי לבשתי את המכנסיים המחויטות שלי, שאומנם הם יושבים עליי בול, אבל בדיוק בגלל זה הן לא מאפשרות שום מרחב תמרון לפשפוש בכיסים. בזמן שניסיתי לשלוף את השטר, שלף הסדרן את השיר ״סוֹלְדִי״ של מחמוד, ובכל פעם בקטע של הכפיים, במקום למחוא הוא דפק חזק על הגג של המכונית והבהיל אותי. כשהתחלתי להשלים עם העובדה שלא משנה כמה זמן אני אקנה לי עם השפיל הזה של החיפוש, בסוף אצטרך לצאת אליו בחזרה, פשוט יצאתי מהאוטו ונעמדתי מולו. ניסיתי לתפוס בשולי אחד השטרות בשתי אצבעות ואז למשוך אותו בעדינות החוצה בלי שיגרור אחריו את כל האחרים. אבל כמו עם חבילות טישו, כשאתה מנסה להוציא ממחטה אחת וכל החבילה מצטרפת על הדרך, הבנתי שזה לא הולך לעבוד. עברתי לנסות שליפה בשתי ידיים,ם באצבעות ימין משכתי ובאצבעות שמאל מנעתי מהסְטֶפָה להיגרר, אבל מרוב אצבעות שהסתבכו זו בזו לא הצלחתי לשלוף כלום. אז החלטתי פשוט לנשום עמוק ולתת לגורל לעשות את שלו. הכנסתי יד אחת לכיס, תפסתי בשולי השטר החיצוני ובבת אחת שלפתי אותו החוצה. הגורל החליט שכל השטרות שלי ייפלו על האספלט. מייד התכופפתי לאסוף אותם. הסדרן התכופף יחד איתי באפלה, לכאורה כדי לעזור, אבל אחרי שאספתי את השטרות וספרתי אותם הבחנתי שחסרה לי מאייה. אף שלא לא היה לי איך להוכיח את זה, היה לי ברור שהנוכל הכניס אותה לכיס שלו. נעמדתי בשתיקה, ועכשיו אני פתחתי עליו זוג עיניים. ׳דָאמִי אִי סוֹלְדִי!׳, אמר הסדרן. ׳ווֹט?׳ שאלתי וחשבתי שהוא רוצה שאני אשיר איתו שוב או משהו. ׳דָאמִי אִי סוֹלְדִי!׳ הוא חזר ותרגם לי את המשפט לשפת הסימנים. מתברר ש״דָאמִי״ זה ״תביא לי!״ ו״סוֹלְדִי״ זה ״את הכסף״. ׳אָיי גִיב יוּ מָיי סוֹלְדִי?!׳ הצבעתי על עצמי ואז הפניתי את האצבע אליו. ׳יוּ גִיב מִי מָיי סוֹלְדִי!׳ ׳דָאמִי! דָאמִי!׳ אמר לי הסדרן בנחמדות של מי שמתחילה להיגמר לו הסבלנות. ׳גִיב מִי בֶּק דֵה וָואן הָאנְדְרֶד פֶרְסְט׳, הכרזתי. ׳מָיי פְרֶנְד!׳ לחש הסדרן בקול מאיים ולא הוסיף. מסרתי לו מאייה. הוא הכניס אותה לכיס המכנסיים, ומכיס החולצה הוציא לי עודף של עשרים. ׳יוּ הֵב טוּ בְּרִינְג מִי אֵיְיטִי׳, אמרתי. ׳יֶס׳, אמר. ׳גיב מִי בֶּק אֵיְיטִי פְּלִיז!׳ גערתי. ׳יֶס, יֶס׳, אמר הסדרן, לקח שקית והכניס לי מטריית פיזה לתוכה כפיצוי על העוול. ׳נוֹ׳, מחיתי שוב. ׳אָיי דוֹנט ווֹנט אֶן אַמְבְּרֶלָה. אָיי ווֹנט בֶּק מָיי סוֹלְדִי׳. תוך התעלמות אלגנטית התחיל הסדרן לקפל את הבסטה הקטנה שלו ולשיר שוב את ״סוֹלְדִי״. ׳אִיטְס נוֹט רָיְיט!׳ צעקתי עליו, והוא דפק פעמיים על מכסה המנוע שלי ונעלם עם השקיות בחשכת החניון. פתחתי את הפנס של הפלאפון והתכופפתי לבדוק אולי בכל זאת הוא לא לקח את השטר והוא נפל מתחת לאוטו, אבל לא מצאתי כלום. הוצאתי את הטרולי מהבגאז׳ והתחלתי ללכת. היו מלא מקומות פנויים בחניון, וקלטתי שהסדרן הזבל הזה עבד עליי לגמרי, אבל כבר הייתי עייף ומבואס מדי בשביל לחזור ולהזיז את האוטו. זאת הייתה קבלת הפנים שלי בפיזה. בלילה דווקא ישנתי סבבה, אבל השעון המעורר בטלפון העיר אותי בשש ולא הצלחתי לחזור לישון, אז כבר אמרתי שאעשה קפה קטן ואוכל משהו, כי לא אכלתי כלום אתמול, ואז כבר אקפוץ למגדל כדי לחסוך לעצמי את כל התורים. הזמנתי לי אמריקנו באיזה בית קפה ליד המלון והתיישבתי לעשן בחוץ. היה מזג אוויר מושלם. אני לא יודע אם זה כי התרגלתי כבר לנוזל בטעם פיפי שמגישים לי בברלין, אבל נגנבתי מכמה טעים לי הקפה. היו שם גם כריכונים לא כשרים שלא ממש הצלחתי להפסיק לאכול מהם, אבל כיוון שידעתי שאני צריך לאכול גם פיצה פיזאנית בצהריים, שמתי לזה סוף. הזמנתי לי אמריקנו נוסף לקחת והתחלתי ללכת ברחובות השוממים לכיוון המגדל. חשבתי שזה מוזר שחוץ מכמה רוכלים שבדיוק הרכיבו את דוכני המזכרות שלהם על המדרכות, לא ראיתי אף תייר, אבל זה דווקא התאים לי. כשהגעתי למתחם הוא היה סגור, ועל איזה שלט היה כתוב שהוא ייפתח רק בעשר, משמע היו לי שעתיים וחצי לשרוף. אז חיפשתי בגוגל ״תִ׳ינְגְז טוּ דוּ אִין פיזה״, אבל חוץ מלבקר במגדל לא מצאתי כלום, אז חזרתי למלון כדי לשים קצת ראש. כנראה שבגלל כל האמריקאנויים התקשיתי להירדם, אז אוננתי רגע מול פורנו, ואחרי שגמרתי באמת נרדמתי. התעוררתי כמו דביל באחת עשרה ורבע, אז קמתי מהר והתחלתי לרוץ לכיוון המתחם, כי על פי הוויז הייתי חייב לצאת מפיזה מקסימום באחת בשביל להגיע בזמן למָארָאנֶלוֹ, שבה הייתי אמור לעשות נסיעת מבחן בפרארי. הגעתי בתוך חמש דקות למתחם המגדל, שהיה מפוצץ ברמה של הופעת איחוד של כוורת. הסתובבתי בין ההמון בניסיון להבין איפה סוף התור. מסביבי אנשים צילמו את עצמם לדעת: הנרקיסיסטים צילמו סלפיז על רקע המגדל; ההיסטוריונים צילמו רק את המגדל; וקבוצה גדולה של אומני אשליות ניצלו את הנטייה של המגדל בשביל לביים תמונה שתיראה כאילו בנות הזוג שלהם מונעות מהמגדל ליפול בעזרת הידיים שלהן. כדי להבדיל את עצמי מההמון המסתלפף, בחרתי להישיר מבט בלתי מזוין אל המגדל, והאמת היא שזה היה טיפה מרגש, קצת כמו לפגוש במציאות סלבריטי שכל החיים שלך ראית רק בסרטים ובטלוויזיה. הנטייה שלו הייתה קיצונית הרבה יותר ממה שזכרתי, וגם מבחינת הגודל שלו הוא היה גוצי הרבה יותר ממה שחשבתי שיהיה, קצת כמו הבולבול שלי.
לפניי בתור עמדו זוג גרמנים הטרוסקסואליים עם חלוקת עבודה ברורה מאוד ביניהם: היא הייתה אחראית על צילום האובייקטים והוא היה אחראי לתת להם הקשר היסטורי דרך הקראה ממדריך ״לונלי פלאנט״ בגרמנית. כיוון שידעתי מעט מאוד על פיזה, צותתי להם קצת כדי ללמוד כמה דברים חדשים. לא היה לי מושג למשל שהמגדל נבנה במאה ה־12, לפני כמעט אלף שנה, ושהוא שימש בכלל מגדל פעמונים לכנסייה שלידו. לא ידעתי גם שהוא נוטה בגלל שהאדמה של פיזה רכה מאוד והיסודות שבנו למגדל לא היו עמוקים מספיק בשביל להשאיר אותו יציב. אבל העובדה שהכי הפתיעה אותי הייתה שהמגדל התחיל לנטות כבר בתחילת הבנייה ולא בסופה, כמו שנטיתי לחשוב. יעני, איך שהתחילו את הבנייה של הקומה השלישית המגדל התחיל לנטות, אלא שבמקום להרוס אותו ולבנות הכול מחדש, החליטו שם בפיזה להמשיך לדבוק בתוכניות, לבנות ארבע קומות נוספות ולעשות כל שניתן בשביל לשמר את הנטייה שלו. חשבתי לעצמי מה היה קורה למגדל, שמתחילת הבנייה שלו התגלה כדפקטיבי, אם גרמנים או ישראלים היו בונים אותו. אחרי שש שנות חיים בגרמניה אני יכול לקבוע בבירור שאצל הגרמנים זה בחיים לא היה עובר. אולי הם היו מנסים להזקיף אותו קצת בהתחלה אבל אחרי כמה כישלונות הם היו מתחילים להאשים את היהודים בנטייה שלו, הורסים אותו, מחרימים לאדריכל את רישיון העבודה, אבל נותנים לו היתר מיוחד לתכנן מחנות ריכוז והשמדה. עם ישראלים זה היה אולי טיפה דומה, אבל קצת אחר. בארץ היו טופלים קודם כל את הנטייה על הבנייה הערבית, אבל בניגוד לגרמנים הם לא היו מורידים אותו מייד, אלא ממשיכים לדבוק בתוכניות כמו האיטלקים, עד שיום אחד המגדל היה מתרסק ומוחץ למוות כיתה שלמה של ילדי בית ספר. סביר להניח שאז, אחרי שהסיפור היה מכה גלים בתקשורת במשך שבוע, היו ממנים ועדת חקירה ועושים לארכיטקט משפט ראווה, ובסופו הוא היה יוצא עם שמונה שנות מאסר בפועל אבל משתחרר אחרי שנה וחצי על התנהגות טובה וממונה להיות שר הבינוי והשיכון. אלא שבאיטליה עושים דברים אחרת, כי עבור האיטלקים היופי הוא לא בגדר המלצה אלא תכלית בפני עצמה, ורק הם כנראה היו יכולים לזהות בכשל עצמו יופי גדול ולהשקיע לאורך השנים מיליארדים של לירטות כדי לשמר ולהפוך אותו על הדרך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם תרבות אירופה. אחרי כמעט שעה של המתנה בתור הבחנתי בשלט קטן שעליו היה כתוב ש״יש לעמוד בתור למגדל רק עם כרטיס כניסה שנקנה בקופות המתחם״. היה לי ברור שאין מצב שאני עומד שוב בתור הדפוק הזה. כיוון שאני לא נוהג לבקש מגרמנים כלום, פניתי למדריכת הסיור המודרך היפנית שמאחוריי וניסיתי להסביר לה את המצב שנקלעתי אליו. המדריכה צחקה נורא ואז תרגמה לכל מודרכותיה את הסיפור שלי, וגם הן צחקו נורא ואפילו קדו לי קידה. אז עשיתי בכל זאת את הבלתי־ייעשה וביקשתי מהגרמנים שלפניי לשמור לי את המקום. הייתי ממש מנומס והסברתי להם שאני רק רץ לחמש דקות לקנות כרטיס בקופה ומייד חוזר, אבל מהבעות הפנים שלהם היה נראה שהם שמעו שאמרתי שאני רק רץ חמש דקות לקבור את הגופה ומייד חוזר. ׳אז בסדר?׳ שאלתי. ׳לא׳, אמרה האישה שלקחה את הפיקוד. ׳זה חמש דקות׳. אמרתי. ׳היית צריך לקנות את הכרטיס מראש, לפני שעמדת בתור׳, היא חינכה. ׳אני יודע את זה, אבל רק עכשיו גיליתי שבכלל צריך כרטיס׳, אמרתי. היא הרימה גבות וניפחה לחיים, תגובה, שאחרי שש שנים בגרמניה אני כבר יודע שמשמעותה ״היזהר לך, כי תכף יצא ממני השד ואשמיד אותך ואת כל הגזע שלך״. בעלה של הגרמנייה, שהיה מבוהל קצת מתגובת אשתו, רמז לי עם העיניים שכדאי שאניח לעניין. אבל לא הנחתי, כי אני לא מבין מה זה כזה סיפור לשמור לי רגע את המקום בתור, ובכלל, אני לא מבין מה הסיפור של גרמנים עם תורים? כבר שנים אני רואה אותם עומדים בתורים במינוס מאתיים מעלות ואני קולט להם על הפנים שהם מאושרים, שלא משנה להם בכלל מה צופן סוף התור – גן עדן, גיהינום – להם זה לא משנה. עצם העובדה שהם בכלל עומדים בתור והתור מתנהל על פי הכללים – זו תכלית הקיום ותמצית האושר. ׳אני יכול לשלם לכם בשביל שתשמרו לי על המקום?׳ שאלתי ושלפתי מהכיס עשירייה. האישה הפזילה מבט מצמית אל בעלה, אבל לא הבנתי אם פירושו הוא ״הוא לבטח יהודי״ או ״קח מהר את העשירייה״, אבל בלי קשר למה שהיא התכוונה במבט שלה, בעלה לקח את הכסף. ׳דָּאנְקֶה, דָּאנְקֶה, דָּאנְקֶה׳. אמרתי לעצמי שאין מה לעשות – אם יש דבר אחד משותף ליהודים ולנוצרים, זה שגם הם וגם הם אוהבים כסף. פילסתי בריצה דרך לקופות, שהתברר לי מהר מאוד שהתור אליהן ארוך פי שלושה מהתור למגדל. אז החלטתי לעקוף רק לרגע את הממתינים בתואנה שכבר קניתי כרטיס ואני רק שאלה לפקידה, אך בעצם התכוונתי להסביר לה בזריזות את המצב שלי בתקווה שתבין וכבר תמכור לי כרטיס על הדרך. אבל התיירים הנעקפים התחילו לגעור בי בבליל שפות שאומנם לא זיהיתי אבל הבנתי את רוח הדברים. מהחשש שאותקף החלטתי לחסוך לעצמי את השמונה יורו העלובים שהם מחיר הכרטיס ופשוט לוותר על התענוג שבעלייה למגדל. לפני שיצאתי מהמתחם רצתי חזרה זוג הגרמנים כדי להסביר להם שלא הצלחתי בסוף לקנות כרטיס ושאני מבקש שיחזירו לי את העשירייה שלי, אבל הפעם זה היה הבעל שתקע בי מבט מאיים ונהם עלי ׳נָאיְין׳. ׳למה נָאיְין?׳ שאלתי. ׳הרי בסוף לא הייתם צריכים לעשות כלום׳. ׳אתה מוזמן לשוב ולעמוד בתור אם אתה רוצה׳, הציעה הגרמנייה. ׳אבל אני מסביר לך שאין לי למה, אין לי כרטיס׳, אמרתי. ׳היית צריך לקנות מראש׳, נזף הגרמני. ׳אבל לא קניתי, ועכשיו אין לי כרטיס, אז בין כה וכה אני לא מתכוון לחזור לתור, ואשמח אם תחזירו לי אז את העשירייה, בבקשה׳, אמרתי. ׳נָאיְין׳, נהם שוב. ׳אבל למה נָאיְין? למה? אני לא מבין?׳ שאלתי. ׳לך מפה!׳ איימה האישה. ׳תחזירו לי את העשירייה׳, אמרתי. ׳לך מפה!׳ צעקה האישה. ׳לא רוצה׳, מחיתי. ׳שומר!׳ קראה האישה ונופפה לשוטר המקוף האיטלקי. ׳תעזבי את השומר׳, הציע הבעל. ׳שומר!!!׳ צעקה האישה. השומר הסית את ראשו לעבר הצעקה והחל לצעוד לכיווננו. הבנתי שזה הרגע לעוף משם והתחלתי להקיף את המדשאות הטֶלֶטָאבִּיוֹת של המתחם ולצעוד לכיוון היציאה. כשיצאתי את השער הרמתי מייד טלפון לחברבוקית שארגנה לי את הטיול והסברתי לה מה קרה ולמה לא הספקתי בסוף לעלות על המגדל. היא הייתה נורא חמודה ואמרה שלא נורא, אבל חבל שלא הסתכלתי במייל שהם שלחו לי, כי הם כבר צירפו לי שם כרטיס עלייה למגדל ורק הייתי צריך להדפיס אותו. אמרתי לה שאני ממש מצטער ושמעכשיו והלאה אקרא בעיון את המיילים כדי שלא תקרה עוד פשלה כזאת. היא אמרה שבסדר ושאלה אם כן אבל הספקתי לאכול במסעדה של הפיצה הפיזאנית. אמרתי לה שברגע זה אני בדרך למסעדה, אבל אני קצת חושש לצאת מאוחר ולפספס את הנסיעה בפרארי. היא אמרה שאם אוכל מהר אין סיבה שלא אספיק, אז אמרתי 'בסדר' והתנצלתי שוב. ניתקתי את השיחה והתחלתי לרוץ. האמת שמעבר לעניין של הזמן, די התפוצצתי כבר מכל הכריכים הלא כשרים מהבוקר, אז התחלתי לחשוב מה יקרה אם אני לא באמת אוכל את הפיצה ורק אכתוב שאכלתי, כי הרי לא באמת תהיה להם דרך לדעת אם אכלתי או לא. חוץ מזה, לא נראה לי משנה אם אני אוכל או לא, העיקר שאכתוב על זה משהו. החלטתי בסוף לוותר על הביקור במסעדה ולהוריד ממני את הלחץ. מה שכן, ביציאה מן המתחם נעצרתי על יד דוכן מזכרות שהציע למכירה שלל פסלוני פיזה בכל הגדלים, שנראו מרחוק כמו אוסף ענק של דִּילְדוֹיִים משיש. פשפשתי בין הפסלונים ובחרתי לי שלושה, אחד עבור כל אחד מילדיי. רציתי להבין מה המחיר של כל אחד, אבל הדוכן היה יתום מרוכל, אז קראתי בקול: ׳אִיז אֵנִי בָּאדִי הִיר?׳ ולפתע, כמו גֶ׳ק־אִין־אֶ־בּוֹקְס, הגיח הרוכל מתחתית הדוכן וחייך אליי. ׳האלו, הַאוּ מַאץ׳ עולה אחד?׳ שאלתי. ׳טְוֶונְטִי׳, אמר הרוכל, ומייד כששמעתי את הקול קלטתי שמדובר בסדרן מאתמול. ׳אִיטְס יוּ פְרוֹם יֶסְטֶרְדֶיי!׳ הטחתי בפניו. ׳ווֹט יֶסְטֶרְדֶיי?׳ היתמם. ׳פְרוֹם דֶה פָּארְקִינְג׳, הזכרתי לו. ׳אתה לקחת לי את הוָואן הַאנְדְרֶד בִּיל ונתת לי בחזרה טְוֶונְטִי, רִימֶמְבֶּר?׳ ׳אָיים סורי, סייר׳, אמר הרוכל הסדרן בחיוך גדול. ׳אָיי דוֹנט נוֹו וֹוט יוּ אַר טוֹקִינְג אֶבָּאוּט׳. ׳אני רק רוצה להגיד לך שאִיטְס נוֹט פֵייר מה שעשית, אִיטְס נוֹט רָיְיט׳, אמרתי. ׳אָיי דוֹנט נוֹו ווֹט יוּ אַר טוֹקִינְג אֶבָּאוּט׳, שב וטען. ׳אתה יודע מצוין ווֹט אָיים טוֹקִינְג אֶבָּאוּט׳, אמרתי. ׳אָיי דוֹנט׳, אמר. ׳יֶס, יוּ דוּ׳, אמרתי. ׳פַאק אוֹף׳, לחש הסדרן ופתח עליי פתאום את העיניים מאתמול. נתתי לו מאייה והוא התחיל לקשקש שאין לו עודף, אז פשוט אמרתי לו 'עזוב', לקחתי את הפסלונים ורצתי למלון. עשיתי צ׳ק אאוט וגררתי את הטרולי אחריי לכיוון החניון. אחרי כמה סיבובים של חיפושים תועים, התחלתי להפנים שאין אוטו, ושכנראה שהסדרן סידר אותי וגרם לי לחנות בחניית נכים בלי ששמתי לב. מה שכן, ממש על האספלט, על הסימון הלבן של האיש שיושב על כיסא גלגלים או פוף, מה שזה לא יהיה, הבחנתי במאייה שלי. הרמתי אותה וחזרתי מייד למלון כדי לברר לאן גוררים את המכוניות בפיזה.
להמשך קריאת הרפתקאות דורון המבורגר באיטליה
