top of page

אחוזת ד'אנונציו

+ באיטליה
Sunday, February 23, 2020

14 דקות

חיפוש

עודכן: 12 בנוב׳ 2022

הנסיעה על גדות אגם הגארדה הרגישה לי כמו נסיעה בתוך גלויה של נוף שרוטש בפוטושופ: מי טורקיז שקופים, מצוקים טובלים בירק ועיירות ציוריות עם רעפים כתומים. להקיא מרוב יופי.

כמה קילומטרים לפני שהגעתי לוויטוריאלה דלי איטאליאני, אחוזתו המפונפנת של גבריאלה דַ׳אנוּנצְיוֹ, חלפתי על פני העיירה הפסטורלית סאלוֹ, וישר חשבתי על הסרט ״סאלו או מאה עשרים הימים של סדום״ של פאזוליני. בדקתי בגוגל אם באמת יש קשר בין העיירה ובין הסרט וגיליתי שכן. אף פעם לא ממש הבנתי את הסרט הזה. הסצנות הפורנוגרפיות של אכילת הקקי בסכין ובמזלג ועקירת הלשון בלהב חדה תמיד העיבו על הניסיון שלי טוּ מֵיְיק סֵנְס אוֹף איט אוֹל. קראתי שמדובר בביקורת נוקבת על מעמד האצולה האיטלקי והפאשיזם שפשה בו, אבל אני כזה בור בהיסטוריה איטלקית שאף פעם לא הבנתי את הקשר. גם על ד׳אנונציו אני לא יודע כלום. ידעתי שהוא היה סופר ומשורר וששמו היה קשור באופן כזה או אחר לתנועה הפאשיסטית, אבל יותר מזה נאדה, כך שלמעשה די שמחתי על הביקור באחוזה. אני תמיד אוהב ללמוד דברים חדשים.

בסביבות השעה תשע בבוקר הגעתי לקופות הוויטוריאלה, הוצאתי מאייה מהכיס וביקשתי מהקופאית כרטיס אחד לסיור מודרך באנגלית בבקשה. הקופאית שאלה אם אין לי משהו קטן יותר, ובמצח נחושה שיקרתי ואמרתי שלא, כי רציתי פריטה. בגניחה ממורמרת היא קמה מהכיסא, נכנסה בדלת האחורית ושבה עם הכרטיס ועם העודף. ׳בתשע חמישים ושבע עליך להמתין עם הקבוצה ליד התורן האדום ברחבה, ומדריכת הסיור כבר תבוא לאסוף אתכם׳, אמרה והקיפה בעיגול את השעה שצוינה על גבי הכרטיס. ׳תשע חמישים ושבע? זו לא טעות?׳ שאלתי. ׳לא, לא, חשוב מאוד להיות שם בזמן, שלא תפספס את הסיור׳, אמרה. ׳גוֹט איט, תודה׳, אמרתי והתחלתי צועד דרך הגנים היפהפיים לכיוון הרחבה.

התורן האדום ברחבת הכניסה

עכשיו, כתבתי ה״גנים היפהפיים״, אבל לא באמת התכוונתי לזה, כלומר, אולי באמת הכול יפהפה, אבל שום דבר פה לא יפה. אומנם הברושים והאורנים מוריקים, ומשוכות השיחים מגוממים למשעי וקשתות האבן סוגות בשושנים, אבל הכול סובל בעיני ממלאכותיות ממלכתית עם סטנדרטים אובססיביים של טיפוח וניקיון, שמסתדרים לי מצוין עם הדקדקנות הדקותית של תשע חמישים ותשע. תהיתי פתאום על כך שאולי החזקתי כל השנים איזו מיסקונספציה בנוגע לאיטלקים, כי מרגע שנחתי פה פגשתי בעיקר ישבניות אנושית שלא הייתה מביישת אף אומה דוברת גרמנית. חשבתי על זה, שאולי הדברים קשורים לעובדה שאני מטייל בצפון איטליה, והאוסטרים והשוויצרים והליכטנשטיינים נמצאים ממש במרחק יריקה, אבל עדיין תמיד חשבתי שלגבולות ולרגש לאומי יש השפעה גדולה יותר מלחבלי ארץ גיאוגרפיים. תמיד כששמעתי "איטליה" ישר חשבתי על כביסה תלויה ממרפסות, גברים מקללים עם קיסם בשיניים ונשים חמות מזג. אבל כנראה שהדימוי שלי את ארץ המגף התבסס עד היום בעיקר על בורות ועל סרטים מדרום איטליה, ולא מהצפון. פתאום זיהיתי איזה קשרון קטן בין הקיטש הפורנוגרפי של הנוף לאנאליות הכללית, והתחלתי לדמיין איך מאחורי כל הוד האחוזות האלו יושבים אצילים סוטים שמאלצים אותי לאכול את הקקי שלהם בסכו״ם יוקרתי. אבל רגע אניח להגיגים ואשוב לאחוזה. התיישבתי על ספסל אבן אחד ושרפתי את הזמן בקאנדי קראש. הרחבה הייתה מפוצצת בתלמידי בית ספר שהגיעו לאחוזה במסגרת טיול שכבתי, שזה כנראה בערך כמו ביקור תלמידים בשאנגרילה, אחוזת העתיקות הגנובות של משה דיין בשכונת צהלה. במרכז הרחבה, סביב התורן האדום, שיחקו כמה תלמידים מחוצ׳קנים בלהפשיל זה לזה את המכנסיים. מורה עם שיער סחבתי שבדיוק פטרלה במקום תפסה על חם את אחד המפשילים, ואיימה באצבע המורה שלה שאם עוד פעם אחת היא תופסת אותו מפשיל היא בלה בלה בלה עונש כלשהו. הנער עטה ארשת רצינות והביע חרטה על מעשי הקונדס שלהם, אבל ישר אחרי שהמורה הלכה והמשיכה בפטרול שלה, התפקעו מצחוק כל המפשילים וחזרו לסורם. שמחתי לראות שלפחות הדור הצעיר לא סובל מקפיצות התחת המקומית. כיתה אחרי כיתה נכנסה ונעלמה לה מאחורי דלת האחוזה, עד שלבסוף, בתשע חמישים ושתיים התרוקנה הרחבה מאדם. עברתי להתיישב סמוך ליד התורן, ובשעה תשע חמישים ושש פּוּנְקְט הופיעה המדריכה שלי, אישה תמירה שעל תג שדיה הענקיים היה כתוב השם פרנצ׳סקה. ׳אתה תשע חמישים ושבע?׳ שאלה המדריכה. ׳אני ולא אחר׳, עניתי והושטתי יד ללחיצה. ׳ואת ודאי פרנצ׳סקה׳. ׳אני מדריכת הסיור׳, אמרה וקֵפְּט מִי הֵנְגִינְג ללחיצה. ׳אני לבד בסיור?׳ שאלתי. ׳עושה רושם שכן׳, אמרה. ׳נתחיל?׳ ׳נתחיל׳, אמרתי והתחלתי צועד אחריה לכיוון דלת הכניסה. ׳שלושה כללים לפני שאנחנו נכנסים׳, אמרה על מפתן הדלת. ׳כלל ראשון: חדרי האחוזה שנעבור ביניהם מלאים בחפצים ובספרים עתיקים. אני מבקשת בכל לשון של בקשה לא לעבור את החבלים האדומים ולא לגעת בשום אופן באף ספר או חפץ, בסדר?׳ ׳שום בעיה׳, אמרתי. ׳כלל שני׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳הצילום בכל חלקי האחוזה אסור בהחלט׳. ׳אוקיי, אפשר לשאול רק למה?׳ ׳כי אלו הכללים׳. ׳תשובה מעולה׳, אמרתי. ׳בסדר גמור׳. ׳כלל שלישי: בגלל שהסיורים פה תכופים מאוד והלו״ז שלנו עמוס מאוד, אני ממש מבקשת, אם יש שאלות, בבקשה לכתוב אותן ובסוף הסיור אנסה לענות עליהן׳. ׳באמת? למרות שזה רק את ואני?׳ ׳למרות שזה רק אתה ואני׳. ׳אז אם יש לי שאלה, לא לשאול אותה?!׳ ׳שאלה אחת או שתיים זה בסדר, אבל לא יותר, כי אז פשוט ניתקל בקבוצות אחרות, ואנחנו מנסים להימנע מהמצב הזה׳, הסבירה. ׳טוב, בטח יהיה לי קשה, אבל אשתדל׳. ׳אז קדימה, בוא ניכנס, כי אנחנו כבר באיחור׳, אמרה והחלה צועדת במסדרון. היא נעצרה ליד חדר קטן מחופה עץ שבתוכו כמה כיסאות, ואז כחכחה קלות בגרונה והחלה לדקלם את השְׁפִּיל שלה.

גבריאלה ד'אנונציו

׳אז ברוכים הבאים לוויטוריאלה דלי איטליאני, האחוזה שהתגורר בה גבריאלה ד׳אנונציו בשש עשרה שנות חייו האחרונות. החדר הראשון שנבקר בו הוא כמו שאתם יכולים לנחש – חדר המתנה. חדר המתנה זה הוא אחד מתוך שני חדרי המתנה שישנם באחוזה׳. ׳סורי שאני מפריע׳, התפרצתי רגע לדבריה, ׳אבל יש אפשרות שלא תפני אלי בלשון רבים? זה קצת מוזר לי׳. ׳אני מבקשת לא להפריע לי׳, התרגזה פרנצ׳סקה והמשיכה בשפיל. ׳אז כאמור, חדר המתנה זה הוא אחד מתוך שני חדרי המתנה שישנם באחוזה. למה שניים, אתם לבטח שואלים? ובכן, גבריאלה ד׳אנונציו, גיבור המלחמה, המשורר והסופר הנערץ, נחשב לאחת הפרסונות הפופולריות ביותר באיטליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. מדי יום ביומו היו מגיעים אל אחוזתו פוליטיקאים בכירים, אומנים מפורסמים ונשים מכל העולם כדי לחזות ולהיפגש עם הפנומן האיטלקי. חלק מהאורחים, בעיקר נשים וחברים, קיבלו הזמנה אישית מד׳אנונציו עצמו, אבל מרבית אורחיו, שהיו מגיעים מיוזמתם האישית, היו נאלצים להמתין פה, בחדר הזה. ד׳אנונציו, שראה את עצמו כנביא, רב־אומן, אגדה מהלכת וגדול הגאונים האיטלקים של העת החדשה, לא התעניין בסבלנותם של אורחיו. הם היו צריכים להמתין עד שהלה יסיים לכתוב או לישון או להשתזף או לפרוש ממיטת האהבים שלו, שהייתה מאוכלסת תדיר באישה אחת לפחות. ההמתנות היו אורכות לעיתים כמה שעות ולעיתים אפילו כמה ימים, אך בסופם, לא פעם, נאלצו האורחים לארוז את מטלטליהם ולחזור על עקבותיהם מבלי שזכו לפגוש בגיבור התרבות שלהם. ולפיכך שני חדרי המתנה: האחד, זה שלפנינו, לאורחים הבלתי־קרואים; והשני, שתכף נראה, למוזמנים. אבל לפני שנעבור לחדר ההמתנה השני, הנה אנקדוטה קטנה שאולי תעזור לנו להבין כמה פופולרית הייתה דמותו של ד׳אנונציו עוד בימי חייו: ב־1922, שבועות ספורים לפני השתלטותו על השלטון, ביקר בניטו מוסוליני עם פמלייתו בוויטוריאלה והמתין כמה שעות טובות בחדר ההמתנה הזה עד שיואיל ד׳אנונציו להתפנות אל הדוצ׳ה לעתיד. וקדימה, לחדר ההמתנה השני׳. בהליכה הקצרה שבין שני החדרים פתחתי את אפליקציית ה׳פתקים׳ שלי בפלאפון כדי לכתוב לעצמי את השאלות שעלו בי. פרנצ׳סקה נעמדה על מפתן חדר ההמתנה ואז פתחה עליי שתי עיני תנשמת גדולות. ׳אני מבקשת לא להתעסק בפלאפון בזמן הסיור׳, אמרה. ׳אני לא מתעסק בפלאפון׳, אמרתי והתכווצתי כתלמיד בית ספר. ׳אני רק כותב בו את השאלות לסוף הסיור׳. ׳אני מבינה, אבל אני באמת מעדיפה שלא׳. ׳אבל ככה אני תמיד עובד. זאת הדרך שלי לרשום דברים׳. ׳שוב, אני מבינה, אבל זה מקשה עליי מאוד להדריך כשמולי מתעסקים בפלאפונים׳. ׳אני מבין אותך, אבל אני מבקש שתנסי גם להבין אותי. אני סופר, באתי לפה לכתוב מין ביקורת כזו על הוויטוריאלה ואני צריך לרשום לעצמי דברים – הערות, שאלות. ככה אני עובד. אני לא משתמש בדף ובעט. זה הכלי שלי׳, אמרתי. ׳מה הכוונה בביקורת? איזו מין ביקורת אתה כותב?׳ ׳זאת לא ממש ביקורת׳, הסברתי. ׳אני סופר ונשלחתי לאיטליה לכתוב רשמים וחוויות שלי מאתרים שונים שנתבקשתי לבקר בהם׳. ׳אני מבינה. ומה אתה בדיוק מתכוון לכתוב בקשר לביקור פה?׳ ׳רגע, אני צריך להבין משהו. את יכולה לשאול כמה שאלות שאת רוצה ולי אסור לשאול כלום?׳ ׳לא, פשוט חשוב היה לי להבין למי בדיוק אני מעבירה את ההדרכה׳. ׳למה זה חשוב? לא הבנתי׳. ׳לא חשוב, בוא נמשיך. אנחנו כבר באיחור גדול מאוד׳. ׳בטח באשמתי׳, סיננתי. ׳סליחה?׳ היא שאלה. ׳אמרת משהו?׳ ׳אמרתי שזה בטח באשמתי שאנחנו מאחרים׳. פרנצ׳סקה עיקמה לי פרצוף ומייד פתחה בהסבר על חדר ההמתנה השני. אבל אני לא הקשבתי. החזקתי את הפלאפון בהפגנתיות ורשמתי בנקודות את כל השיחה ההזויה שניהלנו עכשיו. אלא שבחצי אוזן קלטתי מהדקלומים שלה עניינים שלא הצלחתי להתעלם מהם, משהו על כותנות בייבי־דולז זהובות ושקופות שד׳אנונציו עצמו עיצב וחייב את האורחות שלו להסתובב איתן באחוזה, וגם על גלימת המשי שעיצב לעצמו עם חור מיוחד באגן לשליפה מהירה, אז הנחתי את הפלאפון בצד ושוב כריתי אוזן להקשיב. ׳לסיום׳, דיקלמה פרנצ׳סקה, ׳על השולחנות הנמוכים אתם יכולים להבחין בקופסאות שנהב קטנות. מישהו רוצה אולי לנסות לנחש למה הן שימשו?׳ ׳זה החלק האינטראקטיבי של הסיור שבו אני יכול לנסות לענות, או שזו שאלה רטורית?׳ ׳כן׳, ענתה. ׳אה, וואו, נחמד׳, אמרתי ואז הפניתי את ראשי אל הקבוצה הדמיונית שאיתי. ׳מישהו רוצה אולי לנסות לענות על השאלה לפני שאני מנסה? לא? אוקיי, אז אני אנסה. אני אומר שבקופסא הזו היו סמים׳. ׳לא׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳סיגריות?׳ ׳לא׳. ׳אוקיי, אפשר רמז?׳ ׳לא, אבל אפשר את התשובה׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳כל אורחת של ד׳אנונציו, בטרם נכנסה אל האחוזה, נדרשה להשאיר בתוך קופסת השנהב הקטנה שערת ערווה משלה׳. ׳לא!!!׳ הזדעקתי. ׳אני לא מאמין. איזה בן אדם תותח!׳. פרנצ׳סקה הנהנה בראשה כלא מאמינה בעצמה והחלה צועדת לכיוון חדר המוזיקה. הלכתי אחריה עם הפלאפון ביד וכתבתי את החפצים שראיתי בחדר. אלא שבזמן שכתבתי, עלתה פרנצ׳סקה בצמד מדרגות קטנטן שהתקרה בו נמוכה במיוחד, ולפני שהספקתי לשמוע אותה לוחשת לי ״להיזהר מהמשקוף הנמוך״ חטפתי את המשקוף בתוך הרקה והתקפלתי אל עצמי מכאב כמו אורי כדורי. ׳אתה בסדר, אדוני?׳ שאלה פרנצ׳סקה. ׳נראה לי׳, אמרתי וכיסיתי ביד את עין שמאל שלי. ׳מה הקטע הזה עם המשקוף הנמוך?׳ ׳הו, שאלה טובה׳, פתחה פרנצ׳סקה, אבל מייד פרשה מההסבר ובקול דואג מעט שאלה שוב: ׳אתה בטוח שאתה בסדר? כולך מדמם׳. ׳לא, לא. אני בסדר׳, אמרתי והסתכלתי על היד שלי, שהייתה מגואלת בדם. ׳אתה רוצה שאקרא לעזרה ראשונה? זה לא נראה טוב׳. ׳לא, לא. אני בסדר, אני בסדר. אני פשוט צריך משהו לעצור איתו את הדימום׳. ׳אקרא למישהו׳. ׳לא, לא. אין צורך׳, אמרתי תוך שאני מוריד את הסווטשרט שלי וקושר אותו על המצח. ׳זה לא נראה טוב׳, אמרה פרנצ׳סקה במבט ששידר רחמים. ׳אני בסדר, אני בסדר. לא הבנתי אבל מה הטמטום הזה עם הדלת? למה זה פתאום נמוך כל כך?׳ ׳זו שאלה יפה שבדיוק התכוונתי לספק לה תשובה׳, הסבירה פרנצ׳סקה. ׳הכניסה לחדר המוזיקה, על הדלת הנמוכה שלו, נהגתה בכוונת מכוון על ידי ד׳אנונציו עצמו ועוצבה על ידי הארכיטקט הצמוד שלו מר ג׳יאנקארלו מַארוֹנִי, שב־1921 החל להתגורר לצד מעסיקו באחוזה, תוך שהוא מרחיב ומשפץ אותה במשך שש עשרה שנה בהתאם לרעיונות ולגחמות של ד׳אנונציו, שלמעשה לא פסקו עד יום מותו. ד׳אנונציו המזדקן ראה בוויטוריאלה את יצירת האומנות האולטימטיבית שלו, בית שהוא ביטוי ארכיטקטוני הן לנפשו שלו והן לנפשה של האומה האיטלקית כולה. באמצעות שילוב של בנייה קלאסית נוקשה נוסח האימפריה הרומית ועיצוב מודרני ואקלקטי המשלב רעיונות וחפצים מתחנות חייו השונות, ביקש ד׳אנונציו לייצר מונומנט איטלקי שיאחד בין העבר המפואר של מולדתו האהובה לבין עלייתה העתידית לגדולה של איטליה באמצעות הקדמה והמלחמה׳. ׳אוקיי׳, אמרתי, ׳אבל מה הסיפור של הדלת בסוף? לא הבנתי׳. ׳הנה, אני מגיעה לדלת׳, חייכה פרנצ׳סקה והמשיכה: ׳ד׳אנונציו, אם כך, התייחס לאחוזתו בתור מקדש פולחני ליצר האנושי, על המעודן, החייתי והאלים, האומנות, המיניות והמלחמה, ומכיוון שהדלת הזאת הייתה דלת המבוא אל המקדש, ביקש ד׳אנונציו שכל העובר בדרכה ייאלץ לקוד קידה בפני האומנות ורוח היצירה המצויה בה׳. ׳אוקיי, רעיון די דבילי, אני חייב להודות׳, אמרתי. ׳אתה חושב?!׳ צחקה פרנצ׳סקה, שנדמה שמאז התאונה שלי משהו התרכך בה. ׳ויש עוד אורחים מפורסמים שחטפו את המשקוף בפרצוף כמוני?׳ ׳לא שידוע לי׳. ׳לפחות תשימו שלט כדי שאנשים ישימו לב׳, התלוננתי. ׳יש שלט, אתה פשוט היית עם הראש בתוך הטלפון שלך׳. הרגשתי טיפת דם זולגת לי מהרקה לכיוון הלחי ומחיתי אותה עם גב היד. ׳כיוון שאני שומעת את הקבוצה הבאה אחרינו, אני רק רוצה שוב לוודא איתך שאתה בסדר כי אתה נראה לי קצת חיוור׳, אמרה. ׳איך את מצליחה לראות בחושך הזה שאני חיוור?׳ שאלתי. ׳אתה ממש לבן׳, אמרה. ׳אני ממש בסדר. בואי נמשיך פשוט׳. ׳בסדר גמור׳, אמרה פרנצ׳סקה וכחכה שוב בגרונה. ׳אז כאמור, ציינת הרגע שהחדר חשוך מאוד, וגם במקרה הזה לא מדובר בתכנון ארכיטקטוני לקוי, אלא בעיצוב מכוון מראש. בשנת 1916 יצא ד׳אנונציו על דעת עצמו למבצע צבאי אישי בדמות פשיטה אווירית על העיירה גראדו, עיר רומית עתיקה שאותה סיפחה הקיסרות האוסטרו־הנוגרית בתחילת המאה ה־19. בדרך לשם תקפו זוג מטוסים אוסטריים את מטוסו של ד׳אנונציו, והטייס, חברו לואיג׳י בולוניה, נאלץ לבצע נחיתת אונס על מי הים האדריאתי. עוצמת המפגש עם המים העיפה את ד׳אנונציו מהמטוס. הוא נחבט בראשו ואיבד כמעט לחלוטין את כושר ראייתו. כדי להקל את כאביו החל ד׳אנונציו ליטול כמויות אדירות של משככים, ולמעשה הוא התמכר אליהם עד יום מותו. כמו כן, הוא נהג לעטות רטייה לעינו השמאלית, וכדי לא להתעוור לחלוטין רופאיו המליצו לו בחום ןלהימנע מחשיפת יתר לאור, המלצה שהפכה את ד׳אנונציו עצמו לפוטופוב, אדם החושש ממקומות מוארים יתר על המידה׳. ׳גם אתם, אם יורשה לי, קצת סובלים פה מפוטופוביה עם האיסור הזה שלכם לצלם שום דבר בבית הזה׳, אמרתי. ׳אני מבקשת, אם תוכל להימנע מהערות נוספות מהסוג הזה׳, ביקשה פרנצ׳סקה והמשיכה בהסבר שלה על הפריטים בחדר. ׳פסנתר הסטיינווי שאתם רואים כאן שייך היה לבעליה הקודמים של האחוזה, ההיסטוריון הגרמני הנרי תוֹד, שהיה נשוי לדניאלה סֵנְטָה פון בילוב, נכדתו של פרנץ ליסט ובתו החורגת של ריכארד ואגנר. ד׳אנונציו, חובב מוסיקה מושבע, אומנם התגאה בייחוסו של הפסנתר, אבל באחזקתו בעיקר מעשה פטריוטי של החרמת רכוש גרמני לטובת העם האיטלקי. כשם שיצא לפשיטות האוויריות שלו כדי להשיב את השטחים שנגזלו ממולדתו האהובה, כך ביקש ד׳אנונציו להשיב את יצירות האומנות האיטלקיות המפוזרות ברחבי אירופה. ב־1911 למשל נגנבה המונה ליזה ממוזיאון הלובר בפריז על ידי איטלקי ושמו פירוג׳ה, אך הוא נתפס כעבור שנתיים עם הציור בפירנצה. במסגרת החקירה המשטרתית נעצרו הצייר פאבלו פיקאסו והמשורר הצרפתי גיום אפולינאר כחשודים בגניבה, אבל הם שוחררו במהרה מחוסר ראיות. במקביל לכך נפוצה שמועה על כך שאותו פירוג׳ה מסר את הציור לד׳אנונציו כדי שזה יחביא אותה עבורו. למרות שהיה מדובר בשמועה חסרת שחר שאין שום ראייה שתאשר אותה, ביכר ד׳אנונציו לשוב ולאשר אותה בקרב חוג מכריו ולביוגרפים שלו, ולו רק כדי לקשור עצמו למה שהוא זיהה כמעשה פטריוטי של השבת אוצרות האומנות האיטלקית לעם האיטלקי׳. אהבתי את הסיפור, אך התחלתי להרגיש סחרחורת מטורפת. ׳אדוני, אתה בטוח שאתה בסדר? אתה לא נראה טוב׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳אני ממש־ממש בסדר. בבקשה, תמשיכי׳. ׳אני פשוט פוחדת. נראה כאילו אתה עומד להתעלף׳. ׳לא, לא, לא, אני בסדר׳, אמרתי וחילצתי חיוך. ׳זו רק מכה קטנה. אני מבקש שתמשיכי. שילמתי על הסיור הזה׳. ׳כרצונך׳, אמרה פרנצ׳סקה ושוב כחכחה. ׳אז כפי שציינתי כעת, לכל אורך חייו טרח ד׳אנונציו לקשור את דמותו בשמועות, שערוריות וסיפורים פנטסטיים כדי לאפוף את דמותו בהילה מיתית. בגיל שש עשרה פרסם גבריאלה הצעיר את ספר השירה הראשון שלו, כמה חודשים לפני שנסע לרומא כדי לנסות את מזלו בעיר הגדולה. הוא שלח לכמה מערכות עיתונים ידיעה בדבר משורר צעיר ומבטיח בשם גבריאלה ד׳אנונציו, שנפל מסוס ומת בטרם עת. הידיעה התפרסמה בכל רחבי איטליה, וקהל רב של אושיות תרבות וחובבי שירה התאבלו על מותו הטרגי של הגאון הצעיר. אלא שכעבור מספר חודשים, כאשר רגלו של ד׳אנונציו דרכה ברומא, ההמון יצא מגדרו נוכח השב מן המתים, העיתונים פרסמו הודעות התנצלות על הידיעות הכוזבות, וד׳אנונציו הפך בן לילה לכוכב העולה בשמי השירה האיטלקית החדשה. והנה, ממש כאן, על אדן החלון של חדר המוזיקה התרחשה עוד אחת מהתעלומות הגדולות המיוחסות לד׳אנונציו, שגם אותה ניצל למען יצירת המיתוס של דמותו. כפי שציינתי בתחילת סיורנו, באביב 1922, חודשים ספורים לפני השתלטותה של המפלגה הפאשיסטית על מוסדות המדינה, ביקש בניטו מוסוליני, הדוצ׳ה לעתיד, להיפגש ביחידות עם ד׳אנונציו בוויטוריאלה. מוסוליני רצה את תמיכתו האקטיבית של גיבור העם האיטלקי, הן בכתיבה אוהדת עליו לעיתונים והן בנשיאת נאומי המרפסת המחשמלים שלו, שבהם התפרסם לכל אורך חייו. אלא שד׳אנונציו לא שש לתמוך בדיקטטור המסוכן, שחטא לדעתו בהבנת הרוח הפאשיסטית, שהוא עצמו נחשב לבכיר מבשריה. מוסוליני חשש שד׳אנונציו יערים עליו קשיים בדרך אל הכתר, ולכן באוגוסט אותה השנה הוא שלח אליו, מסיבות לא לגמרי ברורות, את אלדו פִינְצִי, חברו לנשק של ד׳אנונציו בעבר ואחד מבכירי המפלגה הפאשיסטית באותה התקופה. פינצי הוזמן להשתתף בערב שערך ד׳אנונציו בחדר המוזיקה. לואיזה בַּאקָארֵה, הפנסתרנית המפורסמת והמאהבת של גבריאלה, ניגנה על הפסנתר, בעוד שד׳אנונציו, לבוש בפיג׳מה ובנעלי בית, ישב והתגופף עם אחותה יולאנדה על אדן החלון. ואז באה הנפילה. ד׳אנונציו נחת על רחבת האבן וריסק את גולגולתו. בעוד הוא נמצא בתרדמת, חרושת שמועות מתחילה להיווצר סביב המקרה: מתנגדי התנועה הפאשיסטית מדברים על ניסיון לחיסול פוליטי מצד פינצי, שלאו דווקא היה הדוחף, אלא קשר קשר עם אותה יולאנדה. ד׳אנונציו עצמו טען באחד היומנים שלו שזה היה ניסיון התאבדות מצידו. הביוגרפים של ד׳אנונציו הציעו אפשרות של אובדן שיווי משקל, שכן ד׳אנונציו צרך באותה תקופה מינוני ענק של קוקאין וסמי הזיה. ואילו בתו ובנו של ד׳אנונציו האשימו דווקא את האחיות באקארה בניסיון לרצוח את אביהם. ד׳אנונציו רתח בגין ההאשמה הזו ובעקבותיה אסר עליהם להיכנס לאחוזתו לצמיתות. אלא שד׳אנונציו, כמנהגו, ניצל את חרושת השמועות שנוצרה סביבו כדי להוסיף עוד נופך מיתי לדמותו המסתורית. הוא כינה את נפילתו בתואר ״מעוף מלאך השרת״ ותיאר אותה כאירוע ניסי שבגינו קם לתחייה וחווה התגלות אלוהית… אדוני, אתה בסדר?׳ ׳אני צריך לשבת׳, אמרתי למדריכה. ׳אני עומד להתעל…׳ * הדבר הבא שאני זוכר זה את השדיים העצומים של פרנצ׳סקה בפרצוף שלי, בעוד היא גוהרת מעלי ודופקת לי סטירות אדירות בלחיים. ׳האמבולנס בדרך׳, הודיעה לי פרנצ׳סקה. ׳מה אמבולנס?׳ התרגזתי. ׳אני לא צריך אמבולנס׳. ׳התעלפת עכשיו ונחבטת עם הראש ברצפה, אדוני. היית מחוסר הכרה לכמה דקות טובות׳. ׳אני מתעלף הרבה. אני לא צריך אמבולנס׳, אמרתי וניסיתי לקום, אבל לא הצלחתי להזיז את הגוף. ׳אתה כולך מדמם, אדוני׳. ׳אז תביאו לי תחבושת. אני לא צריך אמבולנס׳. ׳לצערי, הוא כבר בדרך׳. ׳נו, אז תבטלו אותו. אני רוצה להמשיך בסיור׳. ׳זה בלתי אפשרי כרגע׳, חייכה פרנצ׳סקה. ׳אבל אני מבטיחה שאם תבוא שוב אעביר לך סיור ארוך ומפורט׳. ׳באמת?׳ שאלתי. ׳מבטיחה׳, חזרה ואמרה. ׳זה היה ממש מרתק כל מה שסיפרת. ממש לא ציפיתי שזה יעניין אותי כל כך׳. ׳כן, ד׳אנונציו הוא ממש דמות גדולה מהחיים׳. ׳וואו, לא היה לי מושג. תמיד חשבתי שהוא סתם היה פאשיסט׳. ׳בשום פנים ואופן לא סתם פאשיסט׳, אמרה פרנצ׳סקה ׳מדובר בגאון אמיתי שראוי להכתירו כראשון הסלבריטאים ומעצבי דעת הקהל בעידן המודרני. למעשה, ד׳אנונציו המציא את נאומי המרפסות, שלימים יהפכו לסמל סטטוס של הדיקטטורים באירופה. הוא הבין לעומק בפסיכולוגיית המונים. הוא ידע שאין דבר שההמון יסרב להאמין לו אם רק תעטוף לו אותו בקצת הירואיקה מיתולוגית. כי הרי האמת העירומה לא מעניינת את ההמון; ההמון צמא לספקטלים׳. ׳את כל כך חכמה׳, אמרתי כשסיימה לדבר. היא הביטה בי בעיניים דואגות ואז הספיגה לי את המצח המדמם בסווטשרט שלי. ׳יש לך פה מישהו באיטליה?׳ שאלה. ׳משפחה? חברים? מישהו שאתה מכיר?׳ ׳לא, אני פה לבד. אני במין חופשת עבודה כזו׳, עניתי. פרנצ׳סקה הסיטה רגע את מבטה הצידה, ואחרי ששקלה משהו במוחה שבה והביטה בי. ׳ אלווה אותך לבית החולים, אם זה בסדר׳, אמרה. ׳אין צורך, באמת. אני בסדר׳. ׳אבל אני רוצה. אני מרגישה שכל מה שקרה פה היה קצת באשמתי׳. ׳באשמתך?! מה באשמתך?׳ ׳שנתקעת עם הראש במשקוף׳. ׳מה קרה לך?! איך זו אשמתך? אני הייתי צריך להרים את הראש מהפלאפון׳. ׳זה לא ממש מדויק׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳על פי נהלי ההדרכה אני מחויבת להזהיר את כל הקבוצות שלי מהאֲרְכִיטְרָאב הנמוך׳. ׳מהמה?׳ שאלתי כי לא הכרתי את המילה. ׳מהמשקוף הנמוך של הדלת׳, הסבירה פרנצ׳סקה. ׳אבל מה זו המילה שאמרת?׳ ׳ארכיטראב…זה השם היווני׳. ׳בחיים לא שמעתי את המושג הזה׳. ׳לא חשוב עכשיו׳, אמרה. ׳אם זה בסדר מצידך, ארצה להתלוות אליך לבית החולים׳. ׳אם את רוצה, אז בסדר׳, אמרתי. ׳אבל בבקשה תסיימי רגע את מה שאמרת קודם על זה שהרגשת אשמה׳. ׳אמרתי שבתור המדריכה של הסיור אני מחויבת תמיד להזהיר את כל הקבוצות שלי לפני המעבר הנמוך לחדר המוזיקה, אבל משום מה לא עשיתי את זה איתך. אולי בגלל שהרגזת אותי כל כך בתחילת הסיור, ועכשיו אני מרגישה אשמה שזה בעצם בגללי שנפצעת ככה׳. ׳וואו, תקשיבי, פרנצ׳סקה, הסירי מליבך כל פיסת אשמה, אני הייתי תקוע עם הראש בתוך הפלאפון. זה לגמרי באשמתי, ואם את מרגישה צורך ללוות אותי כי את מרגישה איזושהי אשמה כלפיי, אז בבקשה אל…׳. ׳אז לא, לא רק בגלל זה אני רוצה ללוות אותך׳, אמרה פרנצ׳סקה ותלתה את שערה מעל אוזנה. הרגשתי שזה היה הקיו שלי לנשק אותה וניסיתי להרים את עצמי מהרצפה, אבל לא הצלחתי להזיז שום דבר. ׳אני לא מצליח להזיז את הגוף׳, אמרתי. ׳הכול יהיה בסדר׳, אמרה פרנצ׳סקה. ׳תישאר לשכב ותירגע. תכף יבוא האמבולנס׳. ׳עד שהוא יבוא׳, אמרתי, ׳בבקשה ספרי לי עוד סיפורים על ד׳אנונציו. זה מעניין כל כך׳. ׳אני אשמח׳, אמרה פרנצ׳סקה והתחילה לספר: ׳ראיתי שאתה הכי אוהב את האנקדוטות המוזרות והפורנוגרפיות. אז למשל הספר האהוב ביותר על ד׳אנונציו היה ״הקומדיה האלוהית״ של דאנטה, וכדי שיוכל לקרוא אותו בימי הקיץ החמים דאג ד׳אנונציו שייצרו עבורו עותק מגומי של הקומדיה, שאותו היה יכול לקרוא תחת מי המזרקה.׳ ׳וואו׳, אמרתי וביקשתי עוד. ׳עוד?׳ חייכה פרנצ׳סקה כשראתה את החובשים עם האלונקה צועדים לכיווננו. ׳ישנה שמועה שמעולם לא אומתה בנוגע לד׳אנונציו, והיא שהלה הסיר שתיים מצלעותיו כדי שיוכל למצוץ לעצמו.׳ ׳שלום אדוני׳, פנה אלי החובש האחד בעוד השני החל חובש את ראשי בתחבושת. ׳איך אתה מרגיש?׳ ׳אני בסדר׳, אמרתי, ׳אבל אני לא מצליח ממש לזוז׳. החובש ביקש שאעקוב אחרי האצבע שלו בזמן שהוא הזיז לי אותה מול הפנים, ואז ביקש ממני לנסות להזיז את האצבעות בידיים וברגליים. כשלא הצלחתי, הוא צבט לי את השריר בכתף ושאל אם זה כואב, אבל לא הרגשתי כלום. הבנתי מהמבטים שמשהו חמור קרה. הם העלו אותי על האלונקה והחלו לשאת אותי בין חדרי האחוזה לכיוון היציאה. עם דמעות בעיניים החזיקה לי פרנצ׳סקה את היד ולחשה לי שהכול יהיה בסדר. בבטן האמבולנס היא ליטפה את פניי והחלה לבכות. ׳אל תבכי, פרנצ׳סקה׳, אמרתי. ׳הכול יהיה בסדר׳. ׳נכון׳, אמרה פרנצ׳סקה ומחתה את הדמעות בחיוך. ׳לאיזה בית חולים אנחנו נוסעים, בעצם?׳ שאלתי. ׳אנחנו נוסעים להוספיטאלה סיבילה די סאלו, לא?׳ שאלה פרנצ׳סקה את החובש. ׳סִי׳, אמר החובש. ׳לבית חולים בסאלו׳, עדכנה אותי פרנצ׳סקה. ׳רק שלא יגישו שם קקי בסכין ובמזלג׳, אמרתי. ׳מה?׳ שאלה פרנצ׳סקה וליטפה אותי בחיוך. ׳אני אומר שאני מקווה שלא מגישים שם קקי בסכין ובמזלג׳ חזרתי ואמרתי. ׳הכול יהיה בסדר. עכשיו תנוח׳, אמרה. ׳אני מתכוון כמו בסרט של פאזוליני כאילו׳, אמרתי. ׳ששש…׳ היסתה אותי פרנצ׳סקה והניחה לי יד על הפה. ׳הכול יהיה בסדר׳.


 

לקריאה מההתחלה על מסעותיו של דורון המבורגר באיטליה




127 צפיות0 תגובות

פוסטים קשורים

Comentarios


עשוי לעניין אותך

דורון המבורגר | סופר, כותב ברשת

1

מתעניינים

עליך להתחבר על מנת לצפות בתוכן זה

ההרשמה לאתר בחינם.

התחברות | הרשמה
bottom of page