הנה שוב, כעבור נסיעת רכבת קצרה, הנחת התיקים בחדר ויציאה לשיטוט, המאפיה מרימה את ראשה. אני במרכז פלרמו וברחוב הראשי, הקרוי, איך לא, קורסו ויטוריו אמנואלה, אני מוצא מקום בשם "נו מאפיה מונומנט", ספק מרכז מידע ומוזיאון קטן נגד המאפיה, ספק יוזמה כלכלית מבריקה של כמה צעירים סיציליאנים. קשה לצאת מתערוכת התמונות במקום, ובה סקירה של תולדות הפשע המקומי, ובייחוד של שנות הטרור של טוטו ראינה, ולא להניח בקופה שבכניסה כמה שטרות.

הציור המרכזי במרכז "נו מאיפה מונומנט" - צילום: יונתן ברג

אני מרשים את פליפה, אחד מהצעירים שעובד במקום, בידע שאגרתי על אותה תקופה נוראה. מול הפוסטר הגדול שעל הקיר אני פורק את המטען שלי, תוצאה של קריאה בכמה ספרים. זו אֵמַנוּאֵלָה לוֹאִי, אני מצביע, השוטרת היחידה שנהרגה בהתנקשות בפָּאוֹלוֹ בּוֹרְסֶלִּינוֹ, הנה פַלְקוֹנֶה, הנה הגנרל דָּלָה קְיֵיזָה, וזה ג'וּזֶפֶּה אִימְפַּסְטָטוֹ. פיליפה נראה מעט משועמם מהשאלה שלי, שוודאי שמע כבר מאה פעמים היום, וזו רק שעת צהריים: "לא, אין מאפיה ברחובות, הם עושים עכשיו דברים גדולים, בנייה, כבישים, סחורות, הם כבר בתוך מחזור הדם של המדינה, אין להם צורך לשלוף אקדח ברחוב".

אבל גם הוא לא יכול להיפטר מההרגל האהוב כל כך על בני סיציליה - הפחדת תיירים תמימים ושוחרי טוב. אחרי הכל, הוא לא רוצה לאבד את החספוס הסיציליאני, שבצידו יש גם אהבת חיים עזה המקושרת מזה זמן עם בני האי. "בכל זאת", הוא אומר, "יש מקומות בעייתיים. למשל הווּצ'ִ'ירִיָּה (Vucciria), איך לך מה לעשות שם, המקום מלא בזונות ושיכורים". פליפה מצביע לכיוון הכללי של השוק: "כל לילה באה לשם המשטרה בגלל מישהו שנדקר".

ובכן, ידידי היקר פליפה, כעת אנחנו יודעים בוודאות להיכן אשים את פעמיי כשיגיע הערב. אבל בינתיים אני מחפש את מוזיאון פאלקונה ובורסלינו, צמד החוקרים-תובעים שניסו לפעול כנגד המאפיה. המוזיאון נמצא בבית משפט מקומי, ושם אני זוכה לטיפול די אגרסיבי של צמד שוטרים בעקבות הניסיון שלי לצלם את המקום. מתברר שאחרי הכל אפשר למצוא רמזים לעצבנות משטרתית באי.

לצערי מתברר שהמוזיאון פתוח רק בתיאום מראש, ורק לקבוצות. אני מחזק את ליבי המאוכזב והנזוף בעוד כוס אחת של המשקה בצבע השמש. בדוכן קטן בקרבת שוק קטן בשם מארקטו דה קאפו עומד בחור מקועקע ומשלח לכל עבר כוסות לימונצ'לו ואפרול שפריץ, ואני מחבר בין מיץ הלימונים לשורות של המשורר האיטלקי ג'וזפה אונגרטי, שמזכירות לי מין קוקטייל כזה, למשל: "מהשיר הזה/ נותר לי רק/ אותו לא כלום/ של סוד בלתי-נדלה".

שיכור קלות משירה ומלימונצ'לו אני מגיע, כמובטח, לשוק הווצ'יריה בשעת ערב. לפי הרושם שנוצר בהליכה איטית ברחוב המרכזי נראה שפליפה לא ביקר במקום כבר כמה שנים. מסעדות תיירים השתלטו זה מכבר על השוק, שעוד מתקיים כנראה רק כדי לשמר משהו מהעבר המפואר ולמשוך תיירים לשבת במסעדות. ידוע שבכל מקום שהתיירות פורחת בו הפשע נובל, כלומר מרוויח מאותה פריחה.

כבר עמדתי להתייאש אלא שאז הופיע מולי בר ה"טברנה אזורה". שם אכן מתגודד לו המון אדם מול הפתח, ובין ההמון יש בהחלט כמה דמויות בעלות מראה מועד לפורענות. אלא שאלו, כך נדמה לי, דווקא מושכים את כל שאר הקהל שבא לבלות במקום שיש בו כמה דמויות עם פנים מועדות לפורענות. אם זה לא היה מופרך הייתי רואה כאן מודל עסקי: מוזיקת רוק, אלכוהול זול, כמה פרצופים בעייתיים שייתנו ארומה סיציליאנית והנה לך מכרה זהב. אני שותה כמה כוסות, לא, טעיתם, לא של לימונצ'לו אלא דווקא בירה, המקום לא נראה מתאים לצבעים הזרחניים של הלימון.

למחרת בבוקר אני מחליט לבלות כמה שעות בשוק מקומי שעוד מארח, ובכן, את המקומיים. התיישבתי בשעה מוקדמת בבר קטן  באחת הפינות בשוק באלארו הנמצא בקרבת תחנת הרכבת המרכזית. הקפה במקום היה מצוין, והחבורה שסביבי, אנשי גיל הזהב, הקפידו לעבור מקפה לבירה וחוזר חלילה. פצחתי לי בהתבוננות בשוק, וכדרך הדברים, בתוך שעתיים ההמולה האנושית התחילה לקבל עומק נרטיבי.

השוק בפלרמו - צילום: יונתן ברג

הנה הליצן של הרחוב, גבר חסר שיניים בכובע קסקט, תנועותיו רפויות מאלכוהול והוא מציק לבעל בית הקפה, לבעלי הדוכנים ולעוברים ושבים, פיו פתוח תמיד בצחוק מתגלגל והסביבה מתרה בו תוך כדי קריצה ועידוד סמוי. הנה מגיע בחור צעיר, מיוזע, על כתפיו סיר גדול. הוא מניח אותו על מתקן, וטקס ה"פנינו קון לה מילזה" מתחיל. הוא קורע את פנים הלחמנייה וזורק את הבצק לקערת פלסטיק, מסיט מעט מגבת שמכסה את סיר המתכת, שולף משם בידיו ערימה של איברים פנימיים, מניח בלחמנייה, סוחט לימון על כל העניין ומגיש לקונה. סביבו עומד מעגל של קונים, הם אוכלים במהירות ומשוחחים זה עם זה.

מולי, בכניסה למבנה קירור, ישוב בחור עב בשר ובידו ערמת שטרות יפה. הוא מציג אותה לעוברים ושבים כאיזו הכרזה שאני לא מבין. הבחור השרירי מקבל מבקרים בלי הפסקה. סוחרים, עוברים ושבים, זקני בית הקפה, כולם ניגשים אליו, לוחצים את ידו, משחררים הלצה, טופחים על כתפו. מידי פעם עובר צמד גברים, תמיד גברים ותמיד צמד, ובידם ארנק קטן ועליו תמונה של קדושה. הם פותחים את הארנק, והבחור מניח בו שטר.

בראש מעט כבד אני יוצא לאחד היעדים המרכזיים במסע הזה לסיציליה, המקום ששבילים רבים הובילו אליו: המוזיאון המוקדש ליצירתו של רֶנָאטוֹ גוּטוּזוֹ, הצייר הגדול בן פלרמו. אני יורד מהרכבת בפרבר של העיר פלרמו בשם בַּאגֶרִיָּה (Bagheria), מקום שהיה פעם עיירה נפרדת ונבלע בעיר, ולמרבה הפלא מוצא את עצמי באזור של מוסכים וחנויות קמעונאות. ענני אבק עולים מגלגלי המכוניות ואין שם שום דבר שדומה למה שהצייר המפורסם מייצג: הנופים הים תיכוניים היפהפיים של סיציליה.

המוזיאון שוכן בווילה בשם וִוילָה קַטוֹלִיקָה, וסיפורו מפותל ומסעיר במיוחד. גוטוזו היה צייר מפורסם כבר מתחילת דרכו. הוא היה קומוניסט, ובמלחמת העולם השנייה הצטרף למחתרת. לאחר שהתעשר עבר לרומא, מרכז הכובד הכלכלי-פוליטי, והפך לידידם של מנהיגים פוליטיים כמו אַנְדְרֵאוֹטִי הכל יכול שכבר פגשנו בסיפורי המאפיה. הוא, כמו גם כומר נכלולי וכמה מקורבים תאבי ממון, הקיפו אותו בחודשים האחרונים לחייו בחומה בצורה ולא נתנו לחבריו וידידיו להתקרב אליו, גם לא לאהובתו במשך שנים רבות והמוזה של רוב ציורי העירום שלו, הדוכסית מַרְתָה מַרְזוֹטוֹ.

אם לא די בכך, באותו זמן  הועבר כל רכושו, כולל הזכויות על יצירותיו, לבנו המאומץ, נער מפלרמו שהפך למזכיר ועוזר שלו. ואם לא די בכך פעם שנייה, כיאה לסיפור איטלקי מלא יצרים, תשוקות, כסף ודת, גוטוזו, קומוניסט אדוק כל חייו, הוטבל לדת הקתולית סמוך למותו, כומר הוזמן לערוך לו וידוי לפני המוות, ונערכו לו שתי הלוויות - אזרחית וקתולית. אותו בן מאומץ, שיש הטוענים שגרם לניתוקו של גוטוזו מהעולם, היה זה שבחר לשכן בווילה קטוליקה חלק מהיצירות של גוטוזו, שביקש עוד בחייו להשיב חלק מיצירתו לנופי הילדות שלו, לאי שכל כך אהב. כשהגעתי למוזיאון ראיתי באחת הפינות צוות צילום עומד מול גבר נמוך ולראשו כובע קסקט. נדמה היה לי, ואולי זה היה רק דמיוני המפותח, שזהו הבן המאומץ, הכוכב של המעשייה הקולנועית.

אבל כל זה פחות חשוב מהיצירה של גוטוזו שממלאת את הקומות הראשונות של המוזיאון. בכניסה מוצגת תערוכה קטנה של עגלות עץ עם ציורים מרהיבים של סצנות קרב ומלוכה, מסורת מקומית עתיקה שהשפיעה גם על הצייר הצעיר.יש במוזיאון ציורים גדולי ממדים כמו זה ששמו הוא שורה משירו של המשורר ת.ס אליוט, "נשים נכנסות ויוצאות משוחחות על מיכאלאנג'לו", ציור בו גוטוזו מפגין את האיכויות הארוטיות והצבעוניות שלו. אבל אני נמשכתי לקומה התחתונה, שם, בחדר לא גדול, מוצגים רישומים של הצייר. בצבעי פחם מלאי עומק הוא העמיד דמויות וכמה נופים קטנים. זה קורה לי לא מעט, המשיכה הזאת לרישום המהיר, הצנוע. כך למשל למרות הציורים הנפלאים והגדולים של רמברנדט העדפתי דווקא תערוכת רישומים קטנה שלו במוזיאון שבבית האמן באמסטרדם.

גוטוזו נחשב, ובצדק, לגדול הציירים של סיציליה, ובציוריו אפשר לראות סיכום דחוס של האי. בציור ה"ווצ'יריה" הוא חוגג את הצבעוניות והשפע החקלאי והימי, בציורי הגגות הוא מנציח את העוני והעזובה, ובציור אחר הוא מעמיד סצנה של הפגנה ומאבק חברתי, נושא שהיה חשוב לו מאוד בתחילת דרכו כקומוניסט אדוק. אלא שעם הזמן, העושר וההצלחה הוא התרחק ממנו לטובת הארוטיקה והעיסוק בציור עצמו, למשל בסדרת ציורי הסטודיו שלו.

סיימתי את הסיור במוזיאון בשיבה לאחד הציורים שמצאו חן בעיניי במיוחד. בחדר מרכזי הוצגו דיוקנאות שצייר גוטוזו. הוא הרבה לצייר את חבריו וידידיו, פוליטיקאים, אנשי תרבות, ציירים וסופרים. הדמות שעמדה מולי, בעלת שיער שחור מקורזל ומזדקר ופנים לבביות, היה צייר וסופר בשם קרלו לוי.

קרלו לוי מגלם בחייו, קצת בדומה לגוטוזו, את סיפורה של איטליה במאה הקודמת. הוא נולד בטורינו, למד שם רפואה, היה חבר במחתרת אנטי-פשיסטית כבר משנות השלושים, ולכן הוגלה לכפר הקטן אַלְיָאנוֹ (Aliano) בדרום איטליה (שם גם נקבר, לפי בקשתו המפורשת לשוב לכפר גלותו, שם התייחסו אליו בני המקום בכבוד ובחום).

גוטוזו מצייר את קרלו לוי - צילום: יונתן ברג

במלחמת העולם מצא לוי מסתור במקומות שונים, בין השאר בביתו של המשורר האיטלקי זוכה פרס נובל לספרות אוּגֶ'נְיוֹ מוֹנְטָאלֶה (Eugenio Montale). הוא כתב ספר חשוב על שנות גלותו, בשם "ארץ שכוחת אל", ובו תיאר בחום את חיי העוני והעזובה במחוז בזיליקטה. לוי כתב גם על המציאות בסיציליה, למשל בספר "המילים הן אבנים". גם הוא, כמו גוטוזו וכמו מונטאלה, נבחר לשמש כנציג בבית הנבחרים.

ישבתי ברכבת הקצרה חזרה לפלרמו וחשבתי על היהודים שתפסו מקום מרכזי בספרות האיטלקית: נטליה גינצבורג, פרימו לוי וקרלו לוי ועוד... החלטתי לקחת איתי לאחר הצהריים האחרון באי, אותו החלטתי לבלות בחוף מונדלו, עוד סופר יהודי-איטלקי גדול, את ג'ורג'ו באסאני. באסאני כתב על חייהם של היהודים-האיטלקיים בפרארה, עיר ילדותו ונעוריו. לבאסאני יש גם קשר סיציליאני, כי הוא זה שגילה את הסופר  הגדול של סיציליה,הדוכס שירד מגדולתו ג'וזפה תומאזי די למפדוזה, שכתב את "הברדלס".

אחרי נסיעה צפופה באוטובוס מקומי הגעתי לחוף מונדלו שוקק החיים. הזמנתי תכף ומיד ארינצ'ני ולימונצ'לו, מודע לשעון החול האוזל של המסע ולצורך להעמיק את ההתמכרות כדי שתשרוד, אולי, את הימים הראשונים של השיבה לישראל. מול הנוף הנהדר של ההרים היורדים לעבר הים ולשונות היבשה המתעגלות לכל אורך החוף קראתי את ג'וֹרְג'וֹ בַּסָּאנִי (Giorgio Bassani). הוא אמנם לא בן סיציליה, אבל הוא בן איטליה, ועם הערב היורד הרגשתי שהקול שלו הוא המדויק ביותר מבין כל אלו שקראתי.

חוף מונדלו - צילום: יונתן ברג

בספר שקראתי, "גן פינצי-קונטיני", יש דמיון לאותו ספר גדול של סיציליה, "הברדלס". ההיסטוריה פולשת לחייהם של המחבר וידידיו בפרארה, יהודים בני המעמד הגבוה והבינוני העומדים לאבד הכל בעקבות הפאשיזם ומלחמת העולם השנייה. גם ב"ברדלס" מתוארת התמוטטות, זו של האצולה הסיציליאנית המאבדת את רכושה ויוקרתה. הבטתי סביב, זוגות וקבוצות נערים הלכו על הטיילת, היה כבר ערב ונדמה היה לי שאני מזהה משהו שקיים גם בירושלים שבה אני מתגורר: עולם ישן שתמיד מבצבץ מבין הבתים, הרחובות והפנים, עולם שיש בו יופי ומורכבות אבל גם משהו מפחיד, לא מובן, מלא ברוחות רפאים.

---

לקריאה מתחילת המסע