כל העסק עם ההתמכרות ללימונצ'לו וארנצ'יני החל בקומת האוכל בקניון הדר בתלפיות. סביבי אוטובוסי אגד פולטים עשן סמיך, הקונים והקונות עטים על חנויות מותגים, שומרים חתומי פנים מחטטים בתיקים, עוד רגע תשמע אזעקה, או ידיעה חדשותית מהחזית שתגרום ללב לצנוח. צריך להימלט, אומר המוח ללב, צריך ללכת, אומר הלב לרגליים, צריך לצלצל, אומרות הרגליים למוח.

הפיקוד העליון, דורון, ענה מיד.

"אם כך, סע לדרום, לפוליה, לסיציליה." הוא ענה מיד לאחר ששמע את מצוקת הנווד שלא נדד כבר שנתיים. "רק אל תסמוך שם על התחבורה הציבורית".

כעבור שבוע ישבתי ברכבת מרומא לבארי, בתחילת הירידה הגדולה לעקב המגף האיטלקי. הרכבת הזאת היא עדיין שריד של הקווים היורדים ממילאנו ומטורינו, מקומות שבהם צריך לעבוד קשה, להגיע לכל מקום בזמן ואז לחגוג את ההישג ולרדת פעם בשנה לחופשה על חוף הים. הרכבת עוברת מתחת להרי האפנינים המתנשאים לאורכה של איטליה ואני מביט בנוף ושומט את אחד הספרים שהבאתי עמי בתקווה להבין את המקום שאליו אני נוסע - "קיטון האבן", מאת תרזה מאג'יו. הוא, לצד "חצות בסיציליה" מאת פיטר רוב, ילוו את התחביב החדש שלי - הזמנת רכבות באתר האינטרנט של חברת טרנאיטליה.

בארי מקבלת אותי בגשם קל ואני עושה את דרכי ברחובות שוממים למדי. למרות המטר, ברחוב ויה ספאראנו דה בארי (Via Sparano da Bari) עומדים בלא מורא פעילים פוליטיים המחתימים את העוברים והשבים על עצומה "נגד מלחמה", עונה לי גבר כבן שישים בעל שפם מוכתם בניקוטין ושיניים חסרות. "איזו מלחמה?" אני מנסה להבין את התמונה.

"איזו מלחמה? מה זאת אומרת, כל מלחמה", הוא מנופף מולי בידו בהתרגשות. האם אצליח להינצל באיטליה מהדבר שממנו נמלטתי בתלפיות? בעיר העתיקה של בארי נראה שכן. הגשם הניס את הבריות ואני חולף ברחובות כשבידי האחת בירת פרוני צוננת ובאחרת פנצרוטי בריקולה לוהט, כדור הבשר המפורסם מבארי שאספתי מהכנסייה המרכזית של הפנצרוטי בבארי, החנות הקטנה  "לה ארטה דה פוקצ'ה" שנמצאת בסמטה היוצאת מהקתדרלה (Str. delle Crociate, 13)

חנות הפנצרוטי בבארי - צילום: יונתן ברג

"מלחמה?" מתוך ערפל הפפרוני והפנצרוטי כל העניין נשכח ממני. העיר העתיקה כולה עמדה לרשותי: נכנסתי לקתדרלה, חלפתי בסטראדה דלה אורקיייטה,(Strada delle Orecchiette) שם ראיתי רק תמונות של הסבתות שמכינות במקום מדי יום פסטה תוצרת בית כי הסבתות עצמן כבר הלכו בוודאי לנוח. צעדתי לאורך הנמל בחזרה לקו התפר שבין העיר העתיקה לעיר החדשה ברחוב ויטוריו אמנואלה, אותו רחוב שאפשר למצוא בכל מקום באיטליה ומאכלס תמיד את מיטב תוצרת תעשיית האופנה. הגשם התגבר, ולי לא נותרה ברירה אלא לפנות לאתר שעומד להפוך ליד ימיני במסע הזה: עמוד הבית של טרנאיטליה, ולהזמין רכבת ללצ'ה (Lecce).

לצ'ה מקבלת אותי בבוקר שממשיך להיות רטוב, אלא שזה לא מפריע לשורות השוטרים העומדים בכניסה לתחנת המשטרה המרכזית בדום מתוח כשלפניהם פרוש שטיח אדום ספוג במים. האהבה של איטלקים לטקסים, בעיקר כאלה שהם ירושה של עידנים קודמים, היא דבר נפוץ. אפשר לראות דוגמאות לזה בפירנצה במשחקי הקאלצ'ו סטוריקו או בסיינה במרוץ הפאליו השנתי. בינתיים, בגשם שוטף, נגן החצוצרה שאמור ללוות את משמר הכבוד מנסה לחמם את אצבעותיו מתחת לסככת בית הקפה שמגינה על שנינו מהגשם.

"אני מנגן רק פעם אחת, רק למפכ"ל, הוא הסביר לי מדוע הוא לא מנגן בזמן שכל הקצינים והקצינות ושאר הנכבדים מיהרו לרוץ על השטיח האדום ואז פנה להסתודד עם בני משפחתו, בת זוגו וחברים שבאו כדי לראות אותו מנגן פעם אחת, למפכ"ל, בגשם שוטף.

המסדר המשטרתי בגשם השוטף בלצ'ה - צילום: יונתן ברג

הגשם שטף וניקה את אבני לצ'ה, אבן הגיר הלבנה שממנה עשוי מרכז העיר, מאתרי הבנייה הבארוקית היפים שיש. מסע קצר בין הכנסיות המרכזיות מגלה את העוגות מלאות הזיגוג המפותל של סגנון הבנייה. העמודים מתפתלים, ישו מוקף בצמחייה של עיטורים, הכל לבן וזהוב ולא מאוד מעניין, לא כמו בני האדם. למשל רמון, המלצר בעל השם הספרדי בבית הקפה פדריקו פרונה. הוא בן עשרים ושתיים, ילד העיר, ושב אליה לפני חצי שנה מצרפת כדי להתאחד עם החברה שלו, שמסיימת תיכון.

"אני מנסה לשכנע אותה לעבור לספרד מיד כשתסיים ללמוד. פה אין מה לעשות, בקצה של איטליה. בצפון לוקחים הכל, ופה יש אבטלה. אין לי שום כוונה ללכת ללמוד. כולם עושים תואר אבל אין להם עבודה". סביב רמון התקבצו העובדים האחרים, כולם בגילו, וכולם מלאי טינה כלפי המדינה. אבל יש גם מי שדווקא גאה באזור שבו אנחנו נמצאים, או לכל הפחות בעבר שלו. 

בזמן המסע שלי בין הכנסיות המצועצעות, לצד אחת מהן, סנטה קרוצ'ה, מצאתי שלט קטן המכריז על המוזיאון היהודי של לצ'ה.( Via Umberto 9) הוא היה סגור עד שבישרתי להם על שטף המבקרים שיגיע לאחר פרסום דבריי באתר "באיטליה" רב הכניסות. או אז אלכסנדרה, בעלת קארה חום וחיוך תמידי, הסכימה לערוך לי סיור. הפרט המעניין ביותר בסיור היה סיפור הולדת המוזיאון. יהודי בשם מיכלאנג'לו, שהתגורר במה שהיה פעם הרובע היהודי, שמע על כתובת שנמצאה בחפירות של אחד הבתים באזור. הכתובת, ומה שטמון בה - חיים יהודיים שהיו בעיר בימי הביניים ותמו בטבח וגירוש בשנת 1465 - הציתו את דמיונו, והוא החל לחקור את הנושא. אבל הפרטים שגילה על יהודים במחוז פוליה, אירועים שהתרחשו מאות שנים לאחר מכן, עם תום השואה, הם מה שעורר בי התרגשות במוזיאון.

ניצולים ממחנות הריכוז, מהגטאות וממצעדי המוות השתקמו והתחילו את חייהם מחדש בכל רחבי מחוז פוליה, גם בסביבת העיר לצ'ה, בעזרת האוכלוסייה המקומית ששיכנה אותם בווילות גדולות ודאגה למחסורם. בתמונות במוזיאון הם נראים חותרים בסירות, מתחתנים, מביאים ילדים ומקיימים ארוחות משותפות שאליהן הוזמנו גם אנשי דת מקומיים ותושבים מהסביבה.

הניצולים חיזקו את גופם ונפשם ביישובים בדרום איטליה, סופגים שמש וחירות, ממתינים עד שיוכלו לעלות לארץ. באחת התמונות במוזיאון מופיעה תהלוכה שהתקיימה באותם ימים בדרישה לפתיחת השערים לעלייה לארץ, ובתמונה מעליה נראה שחזור של אותה תהלוכה כעבור עשרות שנים בהובלת ראש העיר.

הפיצול בתוכי התחיל להסתמן ביציאה מהמוזיאון: מצד אחד כנסיית בארוק מדהימה ביופייה,  שכאשר אתה נכנס אליה קורה לך מה שקורה מול סצנה יוצאת דופן בסרט שעלה מאות מיליונים - אתה מהופנט, תחושה כמעט על-טבעית מתפשטת בך, אתה נעלם בגודל - ומן הצד האחר אותה תמונה בשחור-לבן של שלושה ניצולים, צמד בחורים ובחורה, חותרים בסירת עץ קטנה, מביטים למצלמה ועיניהם מצומצמות מעט בגלל השמש. לשם מה הגעתי, לשם מה אנחנו נוסעים לאיטליה? בשביל העבר המגיע אלינו נקי מסבל ומתלאות החיים בדמות ארכיטקטורה ואומנות שמגלמים כמה משיאי היצירה האנושית, או בשביל ההווה, חיי הרחוב, היין והפסטה, המים המרטיבים את הרגליים  בחוף הים?

המוזיאון היהודי בלצ'ה - צילום: יונתן ברג

אני ממשיך מלצ'ה בגשם שוטף לעבר תחנת ביניים בדרכי חזרה לבארי - העיירה הקטנה מונופולי (Monopoli) הגשם העז לא מונע ממני להגיע עד לנמל הישן, שם, בטירת קרלו החמישי, מוצגת תערוכת ליתוגרפיות של מי שעומד להפוך לדמות חשובה מאוד במסע הזה, הצייר הסיציליאני הנהדר רֶנָאטוֹ גוּטוּזוֹ (Renato Guttuso). בתערוכה בטירה מוצגות גם כמה ליתוגרפיות של חברו הקרוב פאבלו פיקאסו.

ציור הווצ'ריה של ראנטו גוטוזו - צילום: יונתן ברג

אני מבלה שם שעה ארוכה מול ה" וּוּצִ'ירִיָּה" (Vucciria), ציור של השוק המפורסם בפלרמו, אחד הציורים הידועים ביותר של הצייר שהיה קומוניסט אדוק, לוחם מחתרת, עשיר מופלג, בן נאמן לבאגריה ופלרמו, מי שצייר מתוך תשוקת חיים עצומה וסיים את חייו בודד וחולה. אבל עד שנגיע לשם, לסיציליה, עלינו להקדיש יום כדי להכריע לגבי נקודת הישוב המתאימה ביותר לחיי החדשים על החוף האדריאטי ברצועה שבין בארי לטראני, עיר דייגים הנמצאת מרחק של ארבעים דקות נסיעה ברכבת.

---

להמשך