באיזו עיר אפשר למצוא קפה משובח ושוקולדים מעולים, מוזיאונים בעלי שם בינלאומי, את האצטדיון של אחת מקבוצות הכדורגל הידועות בעולם (פורצה יובה!) ואת הארמון של משפחת המלוכה האיטלקית? רק בטורינו, כמובן. אם עד היום לא חשבתם לבקר בבירת האלפים של איטליה, אולי המאמרים בסדרה הזאת ישנו את דעתכם...
טורינו היא תופעה קצת מסתורית, יש להודות. למרות מעלותיה הרבות, היא (עדיין) לא הפכה ליעד פופולרי בקרב המטיילים הישראלים כמו ורונה או מילאנו, לדוגמה. אבל טורינו דווקא מציעה המון, ומי שיקדיש לה סופשבוע, יחזור הביתה מאוהב. או לכל הפחות שבע ועם שפע של תמונות לאינסטגרם.
טורינו, בירת מחוז פיימונטה מתגאה בהיסטוריה בת כ-2000 שנה. הראשונים שהתיישבו בה היו שבטים קלטיים-ליגוריים המכונים "טאוריני", ובתקופה הרומאית הקים יוליוס קיסר באזור זה מושבה צבאית שהורחבה לעיר ואף זכתה לחומה מבוצרת נרחבת. בימי הביניים שיחקה טורינו תפקיד חשוב בין הכוחות הפוליטיים של התקופה, אך הפרק הידוע ביותר בתולדותיה קשור לעליית כוחו של בית סבויה (לימים בית המלוכה האיטלקי), שהשתלט על האזור במאה ה-11, והפך את טורינו למרכז הכוח ולעיר הבירה של הדוכסות במאה ה-16.
טורינו היא מקום מושבן של כמה מהחברות הגדולות באיטליה, וביניהן פיאט ולוואצה (מותג הקפה הידוע). שנים ארוכות תחת הכיבוש הצרפתי הותירו את חותמן בתרבות המקומית וגם באדריכלות – טורינו מכונה על ידי רבים "פריז האיטלקית", ומתגאה בבניינים רבים ומרהיבים בסגנון הבארקו, רוקוקו ואר נובו. העיר גם עשירה במרכזי תרבות, מסעדות ומקומות בילוי.
ולאחר ההקדמה הזריזה הזאת, אפשר לצאת לדרך!
כיכרות מסתוריות וכוחות אופל חזקים
נתחיל את המסלול שלנו בפיאצה סטאטוטו (piazza statuto), אחת מהפיאצות האלגנטיות הרבות שנבנו בעיר בתקופה שבה טורינו שימשה כעיר הבירה של ממלכת איטליה. למרות המראה המרשים, שמה של הפיאצה ידוע דווקא מסיבה אחרת ואפלה הרבה יותר... בתקופה הרומית נהגו לערוך כאן הוצאות להורג, מנהג שנמשך גם בימי הביניים ואפילו במאה ה-19. הדם הרב וזעקות הסבל שנשמעו פה נקשרו לנצח בשמה של הכיכר, שנודעה מאז כאחת משלוש הפינות של משולש הכישוף השחור העולמי (לא פחות!). שתי הפינות האחרות של המשולש הן לונדון וסן פרנסיסקו.
נמשיך לאורך ויה גריבלדי (via Garibaldi) – הרחוב הראשי והארוך להפליא (אחד הארוכים באירופה, למעשה). רחוב גריבלדי מלא בחנויות מכל הסוגים, ואם אתם מחפשים המלצות נוספות לחובבי שופינג, כדאי לכם לבדוק את הטיפים במסלול השני המוקדש לעיר.
נתקדם לאורך ויה גריבלדי ונפנה לעבר הדואומו של טורינו (Duomo di Torino). הקתדרלה הראשית המוקדשת ליוחנן המטביל (Cattedrale di San Giovanni Battista), הקדוש המגן של העיר. הכנסייה המקורית שעל גביה נבנה הדאומו מתוארכת למאה הרביעית, ומאז הורחב ושופץ המתחם מספר רב של פעמים. הדואומו של טורינו כמעט מפתיע בפשטותו, אך עדיין מושך קהל רב וזאת בזכות אטרקציה מסתורית ומעוררת מחלוקת – תכריכי טורינו המפורסמים.
תכריכי טורינו – חפץ קדוש או הונאה מוחלטת?
בתוך קפלת התכריכים הקדושים (Cappella della Sindone), שנבנתה ברוב פאר והדר בסגנון בארוקי בשנת 1668, שוכן אחד המוצגים המסתוריים בעולם הקתולי: תכריכי טורינו. מדובר למעשה על יריעת פשתן באורך כ-4 מטרים וברוחב מטר אחד, שעליה, כך נטען, ניתן לראות את דמות של אדם שנצלב.
לדברי המאמינים, מדובר על יריעת הפשתן שעטפה את ישו לאחר צליבתו, ודמותו הוטבעה עליה לאחר שקם לתחייה. לדברי המקטרגים, מדובר בזיוף מטורף מימי הביניים שנועד בסך הכל למשוך מבקרים, והצליח לסחוף אחריו קהל של פתיים במשך מאות שנים.
בדיקות מדעיות שנערכו, וביניהן תיארוך באמצעות פחמן, חשפו כי היריעה יוצרה רק בימי הביניים והדמות המופיעה על התכריכים צוירה עליה בעזרת פיגמנטים. עם זאת, הוויכוח (הטעון) נמשך, ומדענים משני הצדדים ממשיכים להציג תיאוריות מדעיות רציניות יותר ופחות המגבות את עמדתם.
התכריכים הגיעו לטורינו במאה ה-16 ונותרו בקפלה מאז, למעט בין השנים 1939-1945. לאחר שנפוצה השמועה שהיטלר פיתח אובססיה לתכריכים ורצה להשיג אותם בכל מחיר, גיבשו האפיפיור ונציגי בית סבויה תוכנית הצלה, ומילטו את התכריכים מטורינו למנזר בנדיקטיני בדרום איטליה.
בשנת 1997 פרצה שריפה במקום, מסיבות שעד היום לא הובהרו. הכבאים הצליחו להציל את התכריכים ברגע האחרון ממש, אך הנזק שנגרם למקום היה עצום והוערך ב-30 מיליון יורו. הקפלה נותרה סגורה במשך 21 שנה, ונפתחה מחדש למבקרים רק בשנת 2018.
פיאצה קסטלו ופאלאצו ראלה
במרחק דקת הליכה מהדואומו וקפלת התכריכים הקדושים נמצאים פיאצה קסטלו (Piazza Castello), הכיכר המפוארת של העיר, ופאלאצו ראלה (palazzo Reale), הארמון ששימש כמשכנה של שושלת סבויה ששלטה בעיר (ובהמשך באיטליה כולה).
פאלאצו ראלה (הארמון המלכותי) הוא חלק מקומפלקס שלם שנקרא MUSEI REALI, הכולל גם את הגנים המלכותיים ומוזיאונים נוספים. ניתן לרכוש כרטיס כניסה משולב למתחם כולו (זמן הביקור הממוצע: כשעתיים).
פאלאצו ראלה נבנה במאה ה-16, כאשר טורינו הפכה לעיר הבירה של הדוכסות, ואמנואלה פיליברטו מסבויה החליט לבנות במקום ארמון שיהיה ראוי לשושלת עתיקה וחזקה כמו בית סבויה. הארמון שימש כמשכנה הרשמי של המשפחה עד 1865. אם יש לכם זמן, מומלץ מאד לבקר גם בנשקייה המלכותית (Armeria Reale) ובה אוסף מיוחד על שריונות עתיקים, כלי נשק ועוד.
צילומים: Depositphotos
טיפ: אחד המשכנים היפים והמרשימים ביותר של בית סבויה הוא הוונריה ראלה (Veneria Reale), ולמעשה יש ביטוי בעיר: מי שרואה את טורינו ולא את הוונריה, כאילו ראה את האם, אבל לא את הבת (באיטלקית זה גם מתחרז). הוונריה נבנתה כאחוזת ציד, אך התפרסמה הזכות המשתאות והמסיבות שנערכו בה. האולם הראשי של הוונריה, המכונה "סאלונה גרנדה", הוא החלק הידוע ביותר במשכן ויפה באופן שומט לסתות. על מנת להגיע לוונריה (שנמצאת מחוץ לטורינו) יש להיעזר ברכב פרטי, או בקו האוטובוס הייעודי שנקרא VENARIA EXPRESS.
ארמון שתי הגבירות
בצמוד לארמון המלכותי (פאלאצו ראלה) נמצא גם פאלאצו מדאמה (Palazzo Madama), כלומר ארמון מדאמה, אחד מהארמונות המלכותיים של בית סבויה (אל תתבלבלו בין פאלאצו מדאמה הזה, לבין פאלאצו מדאמה שברומא, בו פועל הסנאט האיטלקי).
המבנה המקורי שעמד כאן נבנה כבר בתקופה הרומית, וחלק ממנו שולב לתוך המתחם הנוכחי. במאה ה-14 שימש הארמון בעיקר לצורך אירוח, אך במאה ה-17 החליטה הדוכסית כריסטין מרי, אשתו של ויטוריו אמדאו הראשון (ודודתו של לואי ה-14, מלך צרפת), להפוך את הארמון למרכז מגוריה. היא הובילה שיפוץ נרחב והפכה את הארמון מחלל משני למתחם מפואר.
כ-70 שנה מאוחר יותר דמות חשובה נוספת בהיסטוריה המשפחתית – מריה ג'ובאנה בטיסטה, אשתו של ויטוריו אמדאו השני – הובילה שיפוץ נוסף ששינה לחלוטין את חלקו החיצוני של הארמון. על שם שתי המאדאם האלה, נקרא הארמון.
האדריכל ששיחק את התפקיד הראשי שיפוץ היה פיליפו יוברה, אדריכל הבית של בני סבויה, שתכנן מחדש את טורינו כעיר בירה אירופאית. יוברה היה אחראי למבנים רבים בעיר, ותכנן בין היתר את הוונריה ראלה, את חזית הארמון, ואת גרם המדרגות המפואר המזוהה עם פאלאצו מדאמה.
צילום: Depositphotos
הפסקת קפה ושוקולדים משובחים
לאחר הביקור בפאלאצו ראלה ובפאלאצו מדאמה, בוודאי תזדקקו להפסקה טעימה שתטעין את המצברים. למרבה המזל אחד מבתי הקפה ההיסטוריים והידועים בטורינו נמצא ממש מעבר לפינה. קפה מולאסאנו (Caffe Mulassano) הוא פנינה קטנה מהעבר, בזכות הריהוט העתיק מעץ מלא, הדלפק משיש, הגימורים מפליז והתפריט הקלאסי. כאן, טוענים, המציאה בשנת 1926 אנג'לה דמיקליס נביולו את הטרמצינו, הכריך המשולש האיטלקי המפורסם. בזכות הקירבה לתאטרון העירוני הסמוך, הפך בר מולאסאנו לכתובת הקבועה של השחקנים והבימאים באזור, שהגיעו לכאן על מנת לשתות אפריטיבו לפני ההצגה (על בסיס ורמוט, כמובן!).
הקהילה היהודית והמגדל הגבוה בעיר
נמשיך מכאן לעבר אחד הסמלים הידועים ביותר של טורינו: המולה אנטונליאנה (Mole Antonelliana).
בשנת 1863, זמן קצר לאחר האמנציפציה של רוב היהודים באיטליה, שכרה הקהילה היהודית בעיר את שירותיו של האדריכל (המבריק אך מגלומני) אלסנדרו אנטונלי (Alessandro Antonelli) על מנת שיתכנן בית כנסת חדש עבור הקהילה.
עידן חדש החל עבור יהודי טורינו, והקהילה רצתה לתפוס את מקומה בנוף העירוני באמצעות תכנונו של בית כנסת מרשים במיוחד, שאמור היה להתנוסס לגובה 66 מטרים. אבל שאיפות לחוד, ומציאות לחוד – התקציב הנדרש היה עצום, ובמהלך העבודות אף הוחלט להגביה את המגדל אף יותר, לגובה 113 מטרים, מה שתרם כמובן לעלויות האסטרונומיות.
לאחר שהקהילה התקשתה לעמוד בתשלומים, הופסקה הבנייה ובהמשך הוחלט למכור את המבנה לעיריית טורינו. הפרויקט תוכנן מחדש והמגדל הוגבה אף יותר, לגובה של 167.5 מטרים. כיום מזוהה המגדל באופן מוחלט עם העיר, ואף נבחר לשמש כלוגו של המשחקים החורף האולימפיים שנערכו בשנת 2006 בטורינו.
צילומים: Depositphotos
מוזיאון הקולנוע בטורינו
המגדל לא עומד ריק – בתוך המולה אנטוניאנה נמצא מוזיאון הקולנוע של טורינו (Museo Nazionale del Cinema Torino). זהו מוזיאון עצום, שנדמה לעיתים כמבוך אינסופי (ומבלבל מעט) המוקדש להיסטוריה של הקולנוע. אפשר לראות כאן מכונות הקרנה עתיקות, פוסטרים נדירים, מיצגים מיוחדים המוקדשים לסרטים יעודים ואלפי פריטים שיעניינו חובבי קולנוע מושבעים.
בנוסף, תוכלו למצוא כאן את המעלית המפורסמת ביותר בעיר, שעולה עד לגובה 85 מטרים ומובילה לנקודת התצפית של המולה אנטוניאנה. הנוף הנשקף מכאן הוא מקסים!
פיאצה ויטוריו ונטו
מכאן נמשיך לעבר פיאצה ויטוריו ונטו (piazza Vittorio Veneto). הפיאצה העצומה (עד 100,000 איש יכולים להידחס לכאן, אך על פי תקנות העירייה הוגבל מספר האנשים ל-38,000 "בלבד", משיקולי בטיחות) נחשבת לאחת הגדולות באירופה. באופן מפתיע היא דווקא לא הגדולה ביותר בטורינו! הכבוד הזה שייך לפיאצה דלה רפובליקה, המשתרעת על פני לא פחות מ-51,300 מ"ר. בטורינו, כפי שהבנתם, אוהבים מרחבים... אם אתם מגיעים לכאן בשעות אחר הצהריים המאוחרות, דעו שפיאצה ויטוריו ונטו היא המקום המושלם לאפריטיבו (קוקטיילים לפני ארוחת הערב). הפיאצה מתמלאת באנשים, וכיף להתיישב באחד מבתי הקפה, להזמין כוס יין, ולצפות בהמולה השמחה.
לאחר שאכלתם ושתיתם, חצו את הפיאצה ואת הגשר המרשים המחבר את שתי גדות נהר הפו, והמשיכו לעבר כנסיית מדרה די דיו (chiesa della Gran Madre di Dio). ההשראה הברורה לכנסייה הנאו קלאסית הזאת נלקחה מהפנתיאון שברומא, והיא נחנכה בשנת 1831, כחלק ממאמצי ההרחבה והבנייה העצומים בטורינו, בזמן שהעיר עוצבה מחדש.
שמה של העיר טורינו קשור באינספור אגדות וסיפורים, יש גם מי שמכנה אותה "עיר המאגיה" (לטענת המאמינים זה בזכות המיקום המיוחד שלה, בנקודת הצטלבותם של שני נהרות, הפו והדוריה, ובשל מיקומם של שערי העיר). גם על הכנסייה שלפניכם סופרו סיפורים, וביניהם שזוהי אחת הפינות של "משולש המאגיה הלבנה" (ביחד עם פראג ופריז, וזאת בניגוד למשולש המאגיה השחורה שראינו בתחילת המסלול). למעשה, מספרים ששני הפסלים העומדים בכניסה לכנסייה, המייצגים את הדת ואת האמונה, הם למעשה רמז נסתר למיקומו של הגביע הקדוש.
היום ראשון שלנו בטורינו מסתיים באחת מנקודות התצפית היפות והרומנטיות בעיר: כנסיית סנטה מריה דל מונטה דיי קפוצ'יני (chiesa di Santa Maria del Monte dei Cappucini).
הכנסייה הראשונה באזור זה נבנתה כבר במאה ה-8, אך המבנה הנוכחי נחנך רק במאה ה-16. בשל מיקומה של הגבעה, המשקיפה מצד אחד על השפלה ומצד שני על האלפים, היא תמיד נחשבה לאתר חשוב לצורך ההגנה על העיר. בזמן מלחמת העולם השנייה הופצצה הכנסייה וסבלה מפגיעות קשות, אך היא נבנתה מחדש – חלק כמנזר וחלק כחלל המארח את המוזיאון הלאומי של הרי טורינו. המוזיאון נקרא על שם הנסיך לואיג'י אמדאו די סבויה, שהיה חוקר הרים ידוע.
על מנת להגיע לכנסיה הזאת, הממוקמת בראש הגבעה, יש לקחת את טראם מספר 13 ואת אוטובוס מספר 52,56,61 או 66. לחילופין, אם אתם בכושר טוב, תוכלו לעלות ברגל.
התצפית מצדיקה בהחלט את הביקור שכן כל העיר נשקפת מכאן – הבניינים המרשימים והאלגנטיים ומאחוריהם הרי האלפים הגבוהים שפסגותיהם מכוסות שלג, נהר הפו, והמולה אנטונליאנה, כמובן.
צילום הכנסיה בראש הגבעה - Luca Galli
מה אוכלים ומה שותים בטורינו?
טורינו (ולמעשה מחוז פיימנוטה באופן כללי) היא יעד חובה עבור גרגרנים וחובבי גורמה כאחד. מייסד תנועות הסלואו פוד (Slow Food) נולד לא רחוק מטורינו, בעיר ברה, וגם ייסד בה את האוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה. כמה מהיינות הידועים ביותר באיטליה מגיעים באזור זה, וביניהם יין הבארולו הנחשב. בטורינו מייצרים גם שוקולד מעולה, ואפשר ליהנות מקפה איכותי במיוחד. אם כך – לאן כדאי ללכת, ומה כדאי להזמין?
ראשית כל כדאי לדעת שבטורינו הטרטוריות (trattoria) והאוסטריות (osteria) – אותן מסעדות עממיות שאפשר למצוא בכל רחבי איטליה – נקראות פיולה (piola). זה המקום האותנטי ביותר לטעום בו את המטבח המקומי והפיימונטזי (של מחוז פיימונטה).
בין המנות קלאסיות שתמיד יופיעו בתפריט של כל פיולה אפשר למנות את הבאניה קאודה (Bagna Cauda), רוטב סמיך וטעים שבו טובלים ירקות, ויטלו טונאטו (פרוסות בשר עגל ברוטב טונה קרמי), טרטר קצוץ, ונקניק טיפוסי לאזור העיר ברה (Bra) שנקרא סלסיצ'ה די ברה. לצד אלה תוכלו למצוא את הפסטה הידועה של אזור פיימונטה – טאייארין (tajarin), שהיא למעשה טליוליני העשויים קמח וחלמונים, וגם אניולוטי אל פלין (agnolotti al plin) – מעין רביולי זעירים במילוי בשר. תושבי טורינו (ומחזו פיימונטה באופן כללי) הם חובבי בשר ידועים, ובתפריט יככבו תמיד גם סטייקים ובשר מבושל בבישול ארוך. הפולנטה תופיע בכל תפריט, ותוגש עם מגוון רטבים (החל מראגו עשיר וכלה ברוטב פטריות או חמאה וגורגונזולה). האוכל הפיימונטזי הוא לא בדיוק קליל, אבל כדאי לתת לו צ'אנס.
ואם אתם מחפשים מדריך מלא למאכלים הטיפוסיים לאזור, אל תשכחו לקרוא את המאמר שלנו על:
צילומים: Depositphotos
מסעדות מומלצות:
חובבי בשר לא ירצו להחמיץ את Ristorante Bifrò, המכה של חובבי הסטייקים בעיר. המסעדה נמצאת במרחק קצר ממונטה דיי קאפוצ'יני, ומתמחה בבשר מיושן במומחיות ובסטייקים באיכות מעולה. חובה להזמין מקומות מראש.
חובבי פיצות גורמה יהיו מרוצים בפיצרייה זוכת הפרסים Sestogusto. גם כאן חובה להזמין מקום מראש כדי לטעום את הפיצות היצירתיות.
אם אתם מוכנים להתרחק קצת מהמרכז כדי לאכול באחת מהפיולה (piole) האהובות ביותר בעיר, הזמינו מקום ב- Antiche Sere. לא הרבה השתנה פה בשלושים השנים האחרונות, והמומחיות נותרה זהה: אוכל פיימונטזי קלאסי ואותנטי.
עוד מסעדה קלסית, המתחה במטבח טורינזי מסורתי היא L’Acino. אל תצפו למנות מפוארות בסגנון מסעדת מישלן, אלא לאוכל ביתי אמיתי ועשוי היטב!
גם מסעדת אלבה Alba מצליחה לשמר את הטעמים של פעם. העיצוב אולי נראה קצת מיושן, אבל יש סיבה לכך שרוב הקהל הוא מקומי – הם יודעים להכין את המנות הקלאסיות של טורינו, בדיוק כמו הסבתות.
אם אתם מחפשים מקום קטן לארוחת צוהריים קלילה במרכז העיר (ליד פיאצה קסטלו) נסו את הסנדוויצ'ים המיוחדים של BOL.
חובבי מתוקים ייהנו בעיר: אחת הגלידריות הטובות בעיר היא Gelati d’Antan בשכונת קמפידוליו. אם אתם מחפשים מקום שקרוב יותר למרכז, נסו את הגלידריה המעולה וזוכת הפרסים Mara dei Boschi, בפיאצה קרלו אמנואלה.
אכלתם? שבעתם? אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא על טורינו בחלקו השני של המסלול...
