הקומדיה האלוהית – יצירת המופת של דנטה אליגיירי
היתה זו תחילת המאה ה-14 (החוקרים עדיין מתלבטים בין השנים 1304 ו-1307) כאשר דנטה אליגיירי, אבוד ביער אפל מטאפורי (סמל לחטאיו של כל אחד מאיתנו), החל לכתוב את היצירה הידועה ביותר שלו: הקומדיה האלוהית. הפואמה השירית נכתבה בין השנים 1308-1320 ונחשבת כיום ליצירת מופת ולאחת היצירות הספרותיות החשובות ביותר בעולם. בעזרת סמלים ומטאפורות מלמדת את הקוראים שיעורי מוסר, בדיוק כמו בתקופה שבה נכתבה
הקומדיה האלוהית היא יצירה אלגורית שבה רעיונות מופשטים מוסברים באמצעות דימויים קונקרטיים. הרצון האנושי להיטהר מחטאים, לדוגמה, מיוצג באמצעות מסע פיזי בעולם שלאחר המוות. הפואמה הידועה נכתבה בלשון עממית, ומחולקת לשלושה חלקים מרכזיים: התופת (גיהינום), כור המצרף (פורגטוריום) וגן העדן. העלילה מסופרת בגוף ראשון, ודנטה, המחבר, הופך לדמות הראשית בסיפור המסע בין שלושת הממלכות של העולם שמעבר.
מדוע נקראית הקומדיה האלוהית בשמה?
לאורך המסע פוגש דנטה דמויות רבות, הנמצאות בממלכות ובמעגלים שונים, בהתאם לאופן שבו התנהגו במהלך חייהן. היצירה מכונה "קומדיה" משום שלמרות התכנים הדרמטיים ולעיתים קשים שבהם היא עוסקת, היא מציעה לקורא סוף טוב. הביטוי "האלוהית" התווסף ליצירה רק כ-200 שנה מאוחר יותר, על ידי המשורר האיטלקי ג'ובאני בוקאצ'ו (Boccaccio), כדי לתאר את יופיה הרב.
מי היה דנטה אליגיירי? דמות ראשית בקומדיה האלוהית, ומחבר היצירה
דנטה אליגיירי (Dante Alighieri), המכונה בפשטות "דנטה", היה משורר, תאולוג, פילוסוף ומדינאי בן המאה ה-14. מחבר הקומדיה האלוהית נולד בפירנצה בשנת 1265 למשפחה ממעמד חברתי וכלכלי גבוה, ושימש לאורך חייו בתפקידים רבים וביניהם גם חייל ונציג מדיני. אך אין ספק שדמותו הציבורית התבססה לאורך השנים בראש ובראשונה על היצירה שכתב, ושהפכה לבסיס השפה האיטלקית המודרנית.
הביוגרפיה הרשמית של דנטה מעניינת, אך מעניינים לא פחות הסיפורים הרבים מספור (יהיה מי שיקרא להם "רכילויות") שבנו שלב אחר שלב את דמותו המיתולוגית. עם השנים התווספו סיפורים רבים על דנטה לרשימה, ודמיון ומציאות התערבבו זה בזה עד לנקודה שבה אין לדעת איפה נגמר האחד, ומתחיל האחר. חוקרים רבים מסכימים שהאופן שבו תיאר דנטה את דמותו בקומדיה האלוהית לא שונה מאד מדמותו האמיתית, הפרטית. אך לא קל לפענח מי היה האיש שמאחורי התואר "המשורר הלאומי של איטליה".
דנטה עצמו היה זה שתיאר את הדברים באופן מעורפל או סותר – לעיתים נדמה היה כאדם ביישן, שונא חברה ונוטה לעימותים, ולעיתים אדם משעשע וחופשי בהתנהגותו ובמערכות היחסים שניהל.
הוא היה פוליטקאי מחונן בעל קשרים הדוקים במוקדי הכוח, ויחסים קרובים עם כמה מהשליטים המרכזיים של התקופה, שאף שימשו לו כפטרונים. בגיל תשע הוא התאהב בבאטריצ'ה (ביאטריס), אהובתו המיתולוגית, המככבת גם בקומדיה האלוהית.
הוא היה חייל ומדינאי, חוקר ספרות ואיש יצירה. מספרים שכשקרא, היה שקוע כולו בספר שלפניו עד כדי כך שכלל לא שם לב למצעדים ותהלוכות שהתקיימו סביבו, וריחף בעולם משל עצמו. מצד שני, הוא נודע גם בזכות הזיכרון הפנומנלי שלו, ואף נפוץ עליו סיפור, שנקרא "הביצה של דנטה". מספרים שיום אחד, איש אקראי ברחוב ניגש אל דנטה ושאל אותו מהו המאכל הטעים ביותר, לדעתו. "ביצה", ענה דנטה. ימים רבים לאחר מכן פגש אותו אדם את דנטה ברחוב ושאל אותו- "איך?" דנטה זכר היטב את האיש ושאלתו, וענה "עם מלח".
אנקדוטות פיקנטיות יותר מספרות על הקשרים של דנטה על עולם המתים. למעשה, הוא נודע כבעל אוב, שהצליח לתקשר עם רוחות רפאים. עבורו עולם המתים היה אמיתי וממשי לגמרי, והוא האמין שבכוחו ללכת אליו ולחזור לעולם הממשי. ניתן לשער שזו היתה ההשראה למסע שערכה דמותו בקומדיה הלאוהית, אך באותם הימים אסור היה לדבר על הדברים האלה, ומעשי כישוף ותקשור נאסרו על ידי הכנסייה. מסיבה זו, התקשורת עם עולם המתים ביצירתו תוארה כפרי הדימיון בלבד.
פורטרט של דנטה בתוך קבוצת המשוררים, רפאל 1510 מתוך הפרסקו "פארנאסוס" באולמות הוותיקן
הקומדיה האלוהית – מבנה היצירה
היצירה בנויה באופן סימטרי – כור המצרף וגן העדן בנויים כל אחד מ-33 בתי שיר (קנטו, באיטלקית, וברבים – קנטי), ואילו בפרק הפותח של היצירה, המוקדש לתופת, ישנם 34 בתי שיר, (משום שהבית הראשון הוא מבוא כללי ליצירה כולה).
100 בתי שיר, אם כך, ואין ספק שהמספרים משחקים תפקיד בעל משמעות עבור דנטה, שהתבסס בכתיבתו לא פעם על המספרים עתירי המשמעות הדתית 1, 3, 7 ו-9.
המספר 9, לדוגמה, הוא הביטוי המוחלט לאהבה אלוהית, מכיוון שהוא השורש המרובע של 3 (כלומר השילוש הקדוש בדת הנוצרית). המספר 7 (הנחשב למספר טיפולוגי גם ביהדות) מייצג עבור דנטה את השלמות האנושית.
התופת (אינפרנו – Inferno):
התופת (או גיהנום) מתואר כמערבולת בצורת חרוט, הנמצא מתחת לעיר ירושלים. כל מעגל מוקדש לחטאים חמורים יותר ויותר, עד שמגיעים לקצה החרוט, הממוקם בלב האדמה: זהו משכנו של לוציפר השטן.
הנידונים לתופת סובלים מעונשים כבדים ועינויים המשקפים את החטאים שחטאו בימי חייהם. התופת מורכב מתשעה מעגלים – הראשון הוא הלימבו, שבו אין סבל פיזי אלא רק רוחני, וחיפוש אינסופי אחר אלוהים. המעגלים האחרים מאכלסים את החוטאים בחטא הגרגרנות, התאווה, החמדנות, העצלות, ועוד.
כור המצרף (פורגטוריו – Purgatorio):
לאחר שעולים מהמערבולת מגיעים להר גבוה הממוקם בקצה העולם. כאן, נמצא כור המצרף. מקום זה מיועד לנשמות שצריכות לעבור טיהור, ורק לאחר שיטהרו יוכלו להיכנס לגן עדן.
כור המצרף מורכב משבע טרסות, המוקדשות כל אחת לאחד משבעת החטאים (גאווה, קנאה, זעם, חמדנות, עצלנות, גרגרנות, תאווה). ככל שעולים במעלה הטרסות, כך האשמות נעשות קלות יותר.
גן העדן (פרדיסו – Paradiso):
לפי התפישה הרווחת בימי הביניים, מסביב לכדור הארץ התפרשו שני אזורים של אוויר ואש, ומסביבם הסתובבו תשע ספרות, או תשעה רקיעים. הרקיע התשיעי היה הקרוב ביותר לאלוהים, והוא זה שהניע את כל הרקיעים האחרים.
מעבר לרקיע מתפרש אור מוחלט. זה היה מקום מושבו של האל, וכאן מוצאות הנשמות מעין אמפיתאטרון עצום, בצורת ורד.
הדמויות המרכזיות ביצירה: את מי פוגש דנטה בקומדיה האלוהית?
על מנת להבין כמה דברים מרכזיים בנוגע ליצירה, חשוב להכיר את הרקע ההיסטורי שבו היא נכתבה. הקומדיה האלוהית נכתבה באמצע המאה ה-13, בתקופה שבה שני פלגים עויינים נאבקו בעיר פירנצה – הגואלפים, והגיבלינים. ההבדל המרכזי בין שתי הקבוצות היה שהגואלפים תמכו באופן נלהב בעצמאותן של ערי המדינה באיטליה ובאפיפיור, והאמינו שרק לו יש את הכוח העליון. דגלם היה הצלב סן ג'ורג'. הגיבלינים, לעומת זאת, לא רצו שהכנסייה תתערב בפוליטיקה של האימפריה, ותמכו בצבאו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
בפירנצה, ניצחו הגואלפים את הגיבלינים, וגירשו אותם מהעיר (בהמשך נוצר סכסוך בין הגואלפים השחורים לגואלפים הלבנים. דנטה נמנה על הגואלפים הלבנים, הסתכסך על השליטים, נידון למוות, אבל נמלט לעיר רוונה לפני שרודפיו הספיקו להוציא לפועל את גזר הדין). המלחמה בין הגואלפים לגיבלינים חשובה על מנת להבין את הסכסוכים והעונשים שמוטלים על הדמויות המאכלסות את הפואמה.
ורגיליוס: המדריך של דנטה, שמוביל אותו אל דרך הישר. המשורר הרומי הידוע ורגיליוס מופיע כבר בתחילת הפואמה, ומהווה מקור השראה עבור דנטה. ורגיליוס מתגורר בלימבו, במתחם בו נמצאות הנשמות שמעולם לא פגשו את האל (וירגיליוס לא היה נוצרי, ולכן לא יכול היה להגיע אל גן העדן). למרות זאת, הוא נשלח על ידי אלוהים כדי ללוות את דנטה לאורך המסע שלו, שכן לאורך חייו חי המשורר חיים מוסריים וערכיים, בדומה לערכים שלהם מטיפה הנצרות.
פאולו ופרנצ'סקה: במסעו הדמיוני של דנטה מככבות גם שתי הדמויות האלה, הנמצאות במעגל השני של הגיהנום: מעגל התאווה. כאן פוגש דנטה, באמצע סופה, בין נשמות רבות החגות סביבו, את שני המאהבים החוטאים. עונשם היה להטלטל ולהיסחף ברוחות הסופה לנצח, כשם שבחייהם נסחפו לתוך רומן מלא תשוקה אך אסור, שכן פרנצ'סקה היתה נשואה לאחיו של פאולו.
צ'אקו הגרגרן: במעגל השלישי של הגיהנום, המוקדש לחטא הגרגרנות, פוגש דנטה את צאקו שנידון להישאר מוטל בבוץ לנצח. צ'אקו הוא דמות מפתח בקומדיה האלוהית, מכיוון שהוא הראשון שעימו פותח דנטה בדיאלוג פוליטי. דנטה שואל את צ'אקו מה יקרה במלחמה בין הגואלפים לגיבלינים הנלחמים ביניהם בפירנצה, ומה הסיבות שהובילו לסכסוך המדמם.
פארינטה דלי אוברטי: במעגל השישי של הגיהנום, המוקדש לכופרים, פוגש דנטה את האיש שבמהלך חייו היה אחד ממנהיגי הגיבלינים בפירנצה במאה ה-12. פארינטה דלי אוברטי מתגלה כדמות חשובה מכיוון שהוא מתנבא ומספר לדנטה שהוא עתיד לצאת לגלות, ולעזוב לנצח את פירנצה. החטא שביצע דלי אוברטי היה לטעון שהנשמה איננה נצחית אלא בת תמותה, ולכן הוא נידון להיקבר שוב ושוב.
יוליסס (שמו הלטיני של אודיסאוס): הקומדיה האלוהית משובצת בדמות ידועות רבות מהמיתולוגיה הקלאסית, וביניהן גם יוליסס (אודיסאוס), שנאלץ להישאר כלוא בין הלהבות. אשמתו? הוא זה שהמציא את מלכודת הסוס הטרויאני, ואף חמור מכך – חצה את עמודי הרקולס, קו גבול שאלוהים קבע שאף אדם לא רשאי לעבור.
מנפרד מלך סיציליה: מנפרד, גיבליני מוצהר, הוכתר כמלך סיציליה ונאפולי בשנת 1258 והמשיך את הקו הפוליטי של קודמיו ואת ההתנגדות החריפה לאפיפיור. עבור דנטה, מנפרד האצילי והצעיר הוא הנסיך האיטלקי האמיתי האחרון, המסמל את האידיאל האבירי המושלם. על מנפרד נגזר לחכות באנטי-פורגטוריום עד שחטאיו יטוהרו.
כארון: אל השאול במיתולוגיה היוונית. דנטה מתאר את כארון כאדם מבוגר עם זקן לבן ועיניים מלאות בלהבות. הוא זה שמשיט את הנשמות החוטאות לאורך נהר האכרון, לעבר הגיהנום.
ביאטריס (באיטלקית – באטריצ'ה): אהובתו של דנטה והמוזה שלו, האישה המלאכית שמייצגת את האמונה והתאולוגיה. ורגיליוס מפקיד בידיה את דנטה על מנת שהיא תלווה אותו אל גן העדן.
משמעות היצירה והאופן שבו היא מיושמת בחיי היומיום
המסע הדמיוני של דנטה מתרחש ברגע בחייו שבו הוא היה מצוי במשבר רוחני של ממש (ומכאן גם הפתיחה המפורסמת כל כך של הקומדיה האלוהית:
ו"ַיְהִי בְּמַחֲצִית נְתִיב חַיֵּינוּ/
וָאֶמָּצֵא אוֹבֵד בְּיַעַר חֹשֶׁךְ / כִּי מִן הַאֹרַח הַיָּשָׁר הֻטֵּיתִי / הוֹי מַה־קָּשֶׁה לוֹמַר, אֵיכָה הָיָה הוּא
זֶה־יָּעָר עַז, פִּרְאִי וְעַב הַסֹּבֶךְ: / מִדֵּי זָכְרִי בּוֹ, יִתְחַדֵּשׁ הַפַּחַד.." (תרגום: עמנואל אולסבנגר).
דנטה מחפש אחר דרך שתוביל אותו אל האמת ואל הגאולה, על מנת שיוכל לתקן את הטעויות שעשה. בסופו של מסע העלייה לרגל הזה, הוא מרגיש צורך לנזוף בבני האדם על מנת שגם הם יתבוננו פנימה וימנעו מחטא, או שיסתכנו בגיהנום הנצחי.
דנטה, אם כך, מסמל את האנושות ההולכת לאורך הארץ, על מנת להגיע למלכותו של האל.
חשיבות היצירה בימינו
זו תהיה טעות לחשוב שיצירה שנכתבה לפני זמן רב כל כך איננה רלוונטית יותר לחיינו ולעולם המודרני.
דנטה מצליח להסביר ביצירתו את הבדידות שכולנו מרגישים מידי פעם, ברגעים שבהם שום דבר לא נראה הגיוני, או מובן.
רבים מנסים לפתור את המצב לבדם, ומטפסים במעלה הר מטאפורי, המדכא אותם. דנטה מסביר לנו שאם נבקש עזרה (כפי שהוא עושה, בבית הראשון בשיר), נוכל למצוא שותפים לדרך שיוכלו להרים אותנו ברגעים שבהם נדמה לנו שאנחו עומדים ליפול (עבור דנטה, הדמויות שמרימות אותו למעלה הן ורגיליוס, המשורר הנערץ עליו, וביאטריס אהובתו).
בזמן הקריאה קל למצוא פניני חוכמה, תובנות רבות וגם עצות קטנות שנותן דנטה, הרלוונטיות כמובן גם לחיינו היום, כ-800 שנה לאחר שהיצירה נכתבה.
במכתב ידוע שכתב דנטה לקנגרנדה דלה סקלה (Cangrande della Scala), שליט העיר ורונה, הסביר המשורר מה הצליח להבין וללמוד בזכות כתיבת הקומדיה האלוהית. המכתב כלל גם את חלקה האחרון של היצירה – גן העדן. גן העדן הוא המקום שאליו מגיעים כולם, באופן מטאפורי, לאחר שהם לומדים את הלקחים המוסריים בחיים, בתום מסע ארוך ומשמעותי.
הקומדיה האלוהית ברחבי העולם
גם דנטה, כמו סופרים ומשוררים רבים, נאלץ להתמודד גם עם ביקורות וגם עם מגבלות הצנזורה. דנטה מצא תמיכה בקרב משוררים חשובים אחרים כמו בוקצ'ו, ואילו אחרים, כמו פטררקה, התנערו מעבודתו ומצאו שהיא רחוקה מאד מהאידיאלים שאליהם שאפו.
במאה ה-15 נהנו כתביו של דנטה מהצלחה יחסית, ונפוצו גם מחוץ לאיטליה בספרד, צרפת, אנגליה וגרמניה. ההצלחה נמשכה עד לאמצע המאה ה-16, לערך, אז החלה תקופת הצנזורה הכנסייתית, ועבודתו נאסרה לקריאה.
עבודתו של דנטה השפיעה רבות על משוררים וסופרים בכל רחבי העולם, ובין השאר גם על יוצרים גאונים כמו ג'פרי צ'וסר, ג'ון מילטון, סמואל טיילור קולרידג', מבקר האומנות ג'ון רסקין, ויקטור הוגו, טי.אס.אליוט, ואחרים.
השפה הציורית שבה כתב את יצירתו לכדה את דמיונם של מיטב האמנים, וביניהם גם הציירים הידועים ביותר בתקופת הרנסנס, החל מבוטיצ'לי וכלה במיכלאנג'לו ורפאל.
בתקופת הריסורג'ימנטו (ההתעוררות הלאומית האיטלקית במאה ה-19), שכונתה גם "התקופה הרומנטית", חזר דנטה לקדמת הבמה. המשורר הפך למודל, הן בשל דתיותו והן בשל הדימויים הרומנטיים והפואטיים שהציג בעבודתו, ודמותו נבנתה לאט לאט באופן מיתולוגי ממש.
כך החלה עלייתו של דנטה לפסגת הספרות האיטלקית, והפיכתו למיתוס תרבותי במדינה ולסמל השירה האיטלקית.
היום מוכר דנטה כאחת הדמויות התרבותיות החשובות ביותר באיטליה, ומקור השראה עבור אינספור משוררים, בימאים, וסופרים במדינה שלא מחמיצים אף הזדמנות להתייחס לעבודתו.
הסופר והמאייר גו נאגאי (Go Nagai) הושפע מהקומדיה האלוהית בזמן שיצר כמה מעבודותיו הידועות ביותר, כמו DEVILMAN, וזכה בפרס מטעם פסטיבל הקומיקס הבינלאומי על כך שקירב ילדים ובני נוער ליצירתו הקלאסית של דנטה באמצעות עבודתו. בקומיקס המנגה "אבירי הזודיאק", לדוגמה, התבסס נאגאי על מבנה הגיהנום של דנטה כדי לתאר את ממלכת האופל.
כמובן שיצירות רבות נוספות הושפעו לאורך השנים מהקומדיה האלוהית, וביניהם גם סרטים שהיו שוברי קופות כמו SEVEN, ו- INFERNO, וספרו רב המכר "התופת" של הסופר האמריקאי דן בראון.
כמה אנקדוטות מעניינות
האם ידעתם שדנטה המציא את אחת האונומטופאות הראשונות באיטלקית? המילה "קריק", כדי לתאר את הרעש שמשמיע הקרח הנשבר.
והאם ידעתם שכתב היד המקורי של הקומדיה האלוהית אבד? מה שעומד לרשות החוקרים היום הוא אוסף של כתבים שהועתקו מהגרסה המקומית – כ-700 קטעים, שנכתבו בין המאה ה-14 והמאה ה-15.
והאם ידעתם שה-25 במרץ הוא יום דנטה? הקומדיה האלוהית מתארת מסע הנמשך לאורך שבוע שלם, כפי הנראה בשבוע הקדוש לפני חג הפסחא, בין ה-25 במרץ וה-1 באפריל. כך, נבחר ה-25 במרץ כיום הרשמי שבו נחגגים דנטה ויצירתו.
דנטה נפטר בשנת 1321, בעיר רוונה, בה שהה כאורחו של נסיך העיר. הוא הספיק להשלים את החלק האחרון של יצירתו, "גן העדן", ונפטר זמן קצר לאחר מכן, ממלריה.
בשנה שעברה ציינה איטליה 700 שנה למותו של המשורר הלאומי בסדרה של אלפי אירועים ספרותיים ותרבותיים שנערכו בכל רחבי ארץ המגף.
