בימים אלו מציינים באיטליה מאה שנה להולדתו (וארבעים למותו) של ג'אני רודארי. רודארי היה דמות רבת פנים וגוונים: מחנך, עיתונאי, משורר ומורה, אדם יצירתי ומקורי שהטביע את חותמו על ספרות הילדים האיטלקית. שנת היובל היא הזדמנות מצוינת להיזכר בו ובשני סופרים נוספים שהביאו לעולם סיפורים קנוניים: קרלו קולודי ואיטאלו קאלווינו
ג'אני רודארי: משורר הילדים
רודארי כתב עשרות ספרים, בהם ספרי פעוטות, ספרי ילדים וספרי נוער. הוא כתב חרוזים מתנגנים לפעוטות, אגדות לילדים, וסיפורי הרפתקאות לנוער. סיפוריו יוצאים מתוך המציאות המוכרת לכל ילד, אך אינם מחוברים אליה בעבותות. רודארי הרשה לדמיונו להתעלות על המציאות ולא להיצמד בנוקשות לחוקי הטבע. במלים אחרות, הוא כתב פנטזיה שכל ילד יכול למצוא את עצמו בתוכה. כך למשל, ג'לסומינו הוא ילד כפרי שניחן בקול מרעיד זגוגיות – אבל הוא גם ילד דחוי שלא מוצא את מקומו בכפרו ונאלץ לברוח למקום אחר, לארץ השקרנים. שם הוא הופך לגיבור העיר, זוכה בחבר־חתול שמבין לליבו ומצליח לשחרר את התושבים מהמלך האכזר והמגוחך שרדה בהם. גם צ'יפולינו, הבצל החמוד (צִ'יפּולֶה זה בצל באיטלקית), מוביל התקוממות. יחד עם חבריו הירקות הם מורדים במלך לימון ונפטרים ממנו בתעלולים ובמהתלות. אין כמעט ילד שמרד בסמכות לא מלהיב אותו, אבל במקרה של רודארי ייתכן שמסתתר כאן מסר נוסף. רודארי היה איש שמאל, חבר במפלגה הקומוניסטית, והוא ניסה לחנך את הדור הצעיר לחשיבה עצמאית, לשוויון ולשבירת המסגרות הדכאניות מהעבר. המסרים הללו התקבלו בזרועות פתוחות בברית המועצות, שבה גם ביקר בשנות החמישים, וספריו היו בה לרבי מכר ואף הוסרטו. אחד מספרי הילדים הפופולריים ביותר של רודארי הוא "סיפורי טלפון", שיצא לראשונה בשנת 1962. המספר הוא אבא עסוק שנאלץ לבלות זמן רב בנסיעות הלוך ושוב לעבודה, ובכל ערב בשעה תשע בדיוק מספר לבתו אגדה בטלפון: ארמון הגלידה, השמש והענן, שביל השוקולד, אליצ'ה המשתחלת, ארץ הכלבים ועוד. שבעים סיפורי פנטזיה שופעי הומור וקורטוב של נונסנס המרתקים אליהם את כל המאזינים, ולא רק את בתו הקטנה. החרוזים לפעוטות שכתב פשוטים ומושכי לב. אומנם לא קל לכתוב לקטנטנים, אך רודארי ידע לבחור את המלים המתאימות ליכולתם. למרבה הצער, רק קומץ מספריו תורגם לעברית ("ג'לסומינו בארץ השקרנים", "מה צריך בשביל ...", "סליחה, טעות בסיפור", "ליסה בארץ האגדות", "איש הגשם", "סיפורי טלפון", "חיות בלי גן חיות", "הקרפיונאים ומגדל פיסה", "אני עובר לי אל החתולים"), ואף שהם תורגמו בכישרון, וספרי הפעוטות גם זכו לאיורים מקסימים, הם לא זכו להצלחה גדולה בארץ. למעשה, הם מוכרים בעיקר בקרב יוצאי ברית המועצות, אשר גדלו על תרגומיהם לרוסית.
רודארי היה בראש ובראשונה יוצר, אך גם תיאורטיקן. הספר "הדקדוק של הפנטזיה", שפרסם בשנת 1973, נחשב לפסגת יצירתו, והוא חותר להקצות לדמיון מרחב ראוי בחייו של כל אדם. בשנת 1970 זכה רודארי בפרס הנס כריסטאן אנדרסן היוקרתי, הנובל של ספרות הילדים, ועד היום הוא האיטלקי היחיד שזכה בפרס הנחשק. לא פלא שילדים באיטליה ממשיכים לגדול על ספרי הפעוטות שלו, שמעולם לא ירדו מהמדפים. שנת היובל תצוין בכל איטליה בקריאה, בפרסום במהדורות החדשות ובאירועים מיוחדים במטרה להפגיש את סופר הפנטזיה עם דורות חדשים, שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם הקריאה. כך למשל, ראה אור בנובמבר האחרון הספר "מאה לג'אני רודארי, מאה סיפורים וחרוזים, מאה מאיירים", ולאחרונה הוקם אתר לזכרו. האתר הוא חלון לעולמו של רודארי, והוא כולל בתוכו מאמרים, אנקדוטות, סיפורים, חרוזים ותמונות.
רודארי היה סופר מקורי ורב המצאות, אך אין ספק ששאב השראה גם מקודמיו ומיצירות מופת כמו "פינוקיו" של קולודי. על כך מעידה המחווה שלו לקרלו קולודי: בשנים 1954–1955 פרסם רודארי עיבוד מחורז לפינוקיו בעיתון "איל פיוניירה" בלוויית איורים של ראול ורדיני.
איך נולד פינוקיו המפורסם?
הכותרת המקורית של האגדה היא "ההרפתקאות של פינוקיו. סיפורה של מריונטה". קרלו קולודי, הפסבדונים של הסופר בן פירנצה קרלו לורנציני, יצר את פינוקיו בשנת 1881.
לטיפים ומידע - הירשמו לקבוצת הפייסבוק של אתר באיטליה: איטליה למכורים
חלקו הראשון של הסיפור התפרסם בהמשכים במדור השבועי של "העיתון לילדים". קולודי לא כתב אותו בכוונה תחילה להפוך אותו לספר. למען האמת, לא היה לו יותר מדי חשק לכתוב את הסיפור, ולא היה לו ברור מה יעשה איתו בסוף. אבל פינוקיו שבה את לב הקוראים הצעירים, והיצירה המלאה יצאה לאור בשנת 1883. כלומר נדרשו לו שנתיים תמימות למצוא את הסוף הראוי לסיפור. כידוע לכל, הספר מגולל את עלילותיה, הדרמטיות לעיתים, של בובת עץ, מריונטה החולמת להיות ילד אמיתי. לצד פינוקיו משתתפים בסיפור גם ג'פטו, הנגר שגילף אותו מבול עץ; הצרצר המדבר פָּרלָנטֶה, שאינו אלא מצפונו של פינוקיו; הפיה הכחולה, שכשפינוקיו משקר לה אפו מתארך; ואי אפשר בלי החתול והשועל ששודדים ומרמים את המריונטה הקטנה. יש הטוענים שמאחורי הפנים העגולים והמגוחכים של המריונטה מסתתרת מטאפורה לקיום האנושי, אך זו רק אחד מהפרשנויות הרבות והמגוונות. הספר זכה להצלחה ברחבי העולם. הוא תורגם ליותר מ־240 שפות, ואף עובד והועבר גם אל המסך הגדול וגם אל המסך הקטן. בארץ מוכרות בעיקר הגרסה של דיסני משנת 1940 וסדרת הטלוויזיה היפנית משנת 1972 ("בוקר טוב עולם, מה שלום כולם? אני יורד מהחוטים, אני כבר ילד אמיתי"), אך באיטליה זכור לטוב הסרט "הרפתקאות פינוקיו" שביים לואיג'י קומנצ'יני באותה שנה.
הסרט פינוקיו (2019) בתפקיד ג'פטו - רוברטו בניני
ברחבי העולם נקרא הסיפור כמשל אוניברסלי, אך למעשה הוא נטוע בנופי טוסקנה, ואפשר להתווכח על התקופה ההיסטורית שבה הוא מתרחש: מצד אחד שמות המטבעות (קוורנטינו, סולדו וזקינו די אורו) שייכים לתקופת הדוכסות הגדולה של טוסקנה (1569–1859), אך דמויות הקרבינריים (השוטרים) מעידות על כך שהעלילה מתרחשת לאחר איחוד איטליה (אמצע המאה ה־19). ידוע שבעת כתיבת הסיפור התארח קולודי כמה פעמים בווילה איל בל ריפוזו מצפון לפירנצה, וסביר להניח שקיבל השראה מהווילה או מהעיירה ססטו פיורנטינו הסמוכה, ששימשו כרקע לסיפור. גם האלון הגדול שעליו נתלה פינוקיו קיים במציאות, הוא עומד עד היום בקפנורי, במחוז לוקה, ומכונה אלון המכשפות. ספרות הילדים של המאה ה־19 לא בחלה בעלילות קודרות ואף אכזריות. סופרים כמו צ'ארלס דיקנס והאחים גרים כתבו סיפורים אפלים לילדים ולנוער ברוח מורשת הרומן הגותי. לכן אין זה מוזר שגם קולודי התייחס באופן מקאברי להתפכחות מאשליות. אבל פינוקיו, גם הודות לפרשנויות החדשות של הדמות, הצליח לפלס את דרכו לליבם של הקטנטנים, שאוהבים את הבובה החולמנית בעלת הלב הגדול שמדי פעם בפעם משקרת ואף מצמיחה אוזני חמור כשהיא לא מתנהגת כראוי, אבל היא גם אוהבת את אביה ואת חבריה, מודה בטעויותיה, מבינה שנתנה אמון באנשים הלא נכונים ומכירה בכך שארץ המשחקים אינה אלא תרמית.
האלון הגדול שעליו נתלה פינוקיו
בשנת 1957 נולד הברון המפורסם ביותר בעולם הספרות האיטלקית
כאשר מדברים על ספרות נוער ועל דמויות בעלות אופי חזק, אי אפשר שלא להזכיר את "הברון המטפס" של איטאלו קאלווינו, אחד הסופרים האיטלקים החשובים ביותר של המחצית השנייה של המאה ה־20, שתובנות על ההיסטוריה והחברה בת ימינו עוברות כחוט השני בכל הרומנים שלו. דמותו הבלתי נשכחת של קוזימו רונדו מופיעה ברומן השני מתוך טרילוגיית האבירים "אבות אבותינו", ששני חלקיה האחרים הם "האביר שלא היה ולא נברא" ו"הרוזן החצוי". הטרילוגיה הפנטסטית תורגמה לעברית בשנת 1987 בשפה גבוהה ועשירה ההולמת את רוח האצולה ממאות עברו בתמיכת המפעל לתרגום ספרי מופת. לעומת זאת, באיטליה, לצד התייחסות כבדת ראש, זכה הסיפור גם לעיבודים חינניים לילדים. "הברון המטפס" הפך לספר ילדים אהוב, שכן הגיבור הוא נער בן שתים עשרה מהמאה ה־18, שבעקבות מריבה עם הוריו מחליט במפתיע לבלות את שארית חייו על צמרות העצים באחוזת רונדו. אחיו ביאג'יו מספר את הסיפור בגוף ראשון בהתרגשות והערצה של אח צעיר שממציא ומוסיף עוד ועוד פרטים לסיפור.
בינתיים מדלג קוזימו בין שרך אחד למשנהו ומגלה בעולם ממד חדש שלא היה מוכר לו. במהלך מסלול התבגרותו יוצא הדופן הוא מתיידד עם ילדים מדלת העם, עם השודד ג'אן דיי ברוגי ועם הכלב אוטימו מסימו, ואף מתאהב בוויולה הקטנה, בת השכנים. הוא מתכתב עם וולטייר ומסכל התקפת שודדי ים. במהלך השנים שבהן הוא שוהה על העצים הוא צופה בפרוץ המהפכה הצרפתית ואפילו פוגש את הגנרל בונפרטה, אשר מותיר בו טעם של אכזבה מרה. בהרפתקה שנולדה בגחמה של רגע ונמשכת חיים שלמים, לומד קוזימו מדי יום ביומו דברים שאחרת לא היה לומד לעולם, כמו למשל שאפשר לחיות גם בעולם בעל כללים פחות נוקשים. "הברון המטפס" מתיימר להיות מטפורה למצבם של הצעירים בימינו (או אלו שהיו צעירים בשנות השישים של המאה הקודמת), המנסים לברוח ממציאות בלתי מובנת, מציאות שהם עצמם לא מובנים בה, אל עולם דמיוני. ואכן, יש להודות שהחיים על העצים מאלצים את קוזימו לוויתורים כואבים, כמו למשל הוויתור על נישואים לוויולה. אך זהו המחיר שעליו לשלם על החלטתו ובעבור חירותו. בסוף הרומן, בגיל שישים וחמש, הוא נצמד לכדור פורח ונעלם בשמיים.
קאלווינו החל לכתוב את הרומן בשנת 1950 בעקבות סיפור ששמע בבר ברומא, ונדרשו לו שבע שנים להביא אותו לצורתו המוכרת לנו. בביתו הפרטי ברומא נמצא אוסף התרגומים השלם ביותר של יצירותיו. במכון התרבות בפריז נשמרים 500 מכתביו, שהם כמעט כל תרגומיו בעולם. רודארי, קולודי וקאלווינו הם שלושה סופרים שגדלו על ברכי ספרות ילדים דידקטית, מוסרנית ופטריוטית וכתבו ספרות ילדים אחרת: ספרות שבה מותר להטיל ספק בחוקים ובדברי המבוגרים, מותר ואף רצוי לפרוק עול מדי פעם בפעם (גם אם יש לכך מחיר), ובעיקר מותר לדמיין עולם שלא נכנע למציאות.
