שיחה עם שולים פוגלמן, מייסד סדרת Isrealiana בהוצאת לה ג'יונטינה.
הסופר הבריטי אנתוני ברג'ס אמר פעם שתרגום ספרותי לא מסתכם במילים בלבד – זוהי למעשה העברת תרבות שלמה וביאורה. מעטים האנשים המממשים את הפרשנות הזאת עבור התרבות הישראלית והיהודית באיטליה כמו שולים פוגלמן
פוגלמן, בוגר החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, הוא עורך בהוצאת "לה ג'יונטינה", העסק המשפחתי שייסד אביו בפירנצה בשנת 1980. ההוצאה נוסדה בצורה ספונטנית כמעט, בשאיפה להוציא לאור את "הלילה" של אלי ויזל באיטלקית. מאז פרסמה לה ג'יונטינה, הנחשבת להוצאה היהודית הגדולה באירופה, מאות כותרים, הכוללים טקסטים רבניים, פילוסופיים ועלילתיים. פרויקט חשוב שפוגלמן מעורב בו הוא תרגום התלמוד הבבלי לאיטלקית, מפעל הירואי שכלל שיתוף פעולה בין מתרגמים רבים ויצירת תוכנה מיוחדת לצורך תיאום והאחדה. בתור מי שלמד בישראל וגם שאף לעשות עלייה, ייסד פוגלמן בהוצאה את סדרת Israeliana. היא חשפה לקורא האיטלקי – ופעמים רבות לעולם כולו, כתרגום ראשון מעברית – סופרים רבים ומגוונים, בהם אורלי קסטל בלום, סמי מיכאל, חיים באר ויהושע קנז, ולאחרונה גם את אסף גברון ואיילת גונדר גושן. הספרים הבאים שיראו אור בהוצאה הם "חגיגה תלמודית" של אלי ויזל ו"הביתה" של אסף ענברי. המרחב שבין אגדות חז"ל לאתוס הציוני בקיבוץ אפיקים מסמן היטב את המיקום של לה ג'יונטינה עצמה. "אנחנו ערים לכך שתרמנו ליצירת מפגש חדש: זה שבין השפה העברית לאיטלקית", הוא אמר לאתר "מוקד" ב־2015. על כריכת הספר "בזמן שהעיר נשרפה", שפוגלמן עצמו פרסם ב־2004, מתנוסס שלט דרכים המכוון אל ירושלים, ונראה שפוגלמן עצמו, כמו מתרגמים רבים, נמצא בתנועה בלתי פוסקת בין התרבויות. הוכחה מוחשית לכך מצאתי בתשובות לשאלות ששאלתי אותו, תשובות שנשלחו אליי בעברית רהוטה ללא רבב אך באותיות לטיניות (סגר הקורונה תפס אותו בלי מקלדת בעברית).
איך ואיפה עוברים עליך ימים אלה?
בעיקר בעזרה בשיעורי הבית של בתי בת השש.
תוכל לספר קצת על המסלול שעברת, או על המשיכה שלך לספרות יהודית וישראלית?
המסלול התחיל באולפן של האוניברסיטה העברית בירושלים. ברגע שלמדתי לקרוא בעברית חיפשתי ספרים. הראשון שקראתי היה דווקא ספר של רומן גארי, "חרדתו של המלך סלומון". הבנתי רק חצי ממנו, אבל הרגשתי שזוהי יצירת מופת. זאת יכולה להיות הגדרה טובה ליצירת מופת, כזו שאוהבים גם בלי לגמרי להבין. לאחר מכן התחלתי לקרוא ספרים בעברית. הראשון שבהם היה אוסף סיפורים של גרשון שופמן. ודאי תגידו לעצמכם: 'איזו התחלה מוזרה'. ככה זה עם ספרים, פוגשים אותם באקראי ולפעמים הם מתחברים לחיים שלך, קצת כמו אנשים. אני זוכר שבשורות הראשונות נתקעתי במילה 'ערדליים', ונאלצתי להפסיק לקרוא ליום שלם כי לא הייתי בטוח מהם בדיוק ערדליים. לאחר מכן הגעתי לסופרים יהושע קנז, עמוס עוז ויורם קניוק, והבנתי שספרים מצוינים רבים טרם תורגמו לאיטלקית. הצעתי לאבי, מייסד ההוצאה, להתחיל סדרה ושמה "Isrealiana". זה היה ב־2005, ומאז ראו אור במסגרתה חמישים כותרים, כשהאחרונים שבהם הם "השקרנית והעיר" של איילת גונדר גושן ו"שמונה עשרה מלקות" של אסף גברון. ויש גם את "חרדתו של המלך סלומון", כמובן, שהוצאתי בסדרה אחרת – "Diaspora".
אנחנו בעיצומה של מגפה בין־לאומית, ואיטליה הושפעה ממנה קשות. איך אתה צופה שהחיים ישתנו באיטליה בעקבות הקורונה?
כאן, באיטליה, חווים תקופה קשה מאוד, הן בגלל המתים הרבים ואי הוודאות לגבי העתיד, והן בגלל ההרגשה שנעשו טעויות רבות בכל הנוגע להתמודדות עם הקורונה. בנוגע להשלכות, הכול יכול לקרות: מהיעלמות פתאומית של הנגיף ועד חורבן האנושות. בעבר גם אחרי משברים גדולים מאוד האדם נשאר כפי שהוא במהותו בסופו של דבר, עם אותן תכונות בסיסיות. השאלה בטווח הקצר יותר היא איך נצא מהבתים: טובים יותר ונכונים לסולידריות, או עצבניים וממורמרים יותר. צריך לחשוב לא רק על ההיבט הרפואי והכלכלי, אלא גם על ההשלכות הפסיכולוגיות של התקופה הזאת.
לא מעט סופרים ישראלים זוכים לפופולריות עצומה באיטליה. האם יש לכך סיבה מיוחדת? האם ישראל נתפסת כאתר "אקזוטי", כפי שלפעמים קורה בארה"ב או בגרמניה?
כשאיטלקי רוצה לומר שהוא בקי בספרות העברית, הוא אומר שהוא מכיר את עוז, את יהושע ואת גרוסמן. תמיד בסדר הזה, אגב. אף פעם לא שמעתי 'יהושע, גרוסמן ועוז' או 'גרוסמן, עוז ויהושע', אלא אך ורק 'עוז, יהושע וגרוסמן', קצת כמו השילוש הקדוש. רק בשנים האחרונות התווספו אל השילוש הזה אשכול נבו, איילת גונדר גושן ואסף גברון. גם סופרים אחרים, כמו צרויה שלו, מאיר שלו ואתגר זכו להצלחה. אני חושב שהם פשוט סופרים מצוינים שכותבים ממקום שמאפשר להם להגיש תוכן מעניין לקורא. אבל לא הייתי מדבר על הצלחה עצומה, אלא גדולה.
תרגמת סופרים רבים ומגוונים לאיטלקית, בהם אורלי קסטל בלום ואסף גברון. באילו אתגרים נתקלת בתרגום ספרות עברית לאיטלקית?
תרגום מעברית לאיטלקית הוא הדרך שלי לשמור על קשר עם ישראל ועם תרבותה. הספר המאתגר ביותר שתרגמתי היה "חבלים" מאת חיים באר, בגלל השפה העשירה וההדים מהטקסטים המסורתיים. מדובר בשתי שפות בעלות אותיות שונות ומשני עולמות תרבותיים רחוקים. אני מאמין שלולא גרתי שש שנים בארץ, התרגומים שלי היו טובים פחות. כשאני מתרגם, העיניים שלי רואות את הרחובות בארץ, את הבתים, את הביטויים, את התנועות הקטנות ואת מחוות הגוף של האנשים. האוזן שומעת את הקולות בעברית, ובד בבד הראש עובד כדי להעביר אותם לקורא האיטלקי בדרך הברורה והמדויקת ביותר. ראוי לציין שאין מילון איטלקי־עברי או עברי־איטלקי רציני, וזה אומר שאם רוצים לתרגם מעברית כמו שצריך צריך ללמוד את השפה היטב.
על אילו ספרים היית ממליץ למי שמעוניין להכיר את יהדות איטליה, או איטליה בכלל?
אין היום באיטליה "סופרים יהודים" כמו בארצות הברית. מדי פעם יוצאים ספרים המספרים סיפור יהודי באיטליה, אך רוב הספרים עוסקים בתקופת השואה, וזאת בעיה עבורנו, כי אנחנו מוכרחים להוציא כמעט אך ורק תרגומים. אני יכול להמליץ על ספר קטן שיצא לא מזמן – "האקרובטית" מאת לאורה פורטי. הוא מתאר סיפור שעובר דרך איטליה אבל מתרחש ברובו בצ'ילה. מתברר ש"ארנסטו", מפקד החולייה שניסתה להתנקש בחייו של אוגוסטו פינושה, היה צעיר יהודי ושמו ז'וזה ולנצואלה לוי. אימו של ז'וזה מספרת לנכדתה את סיפור חייו. מן העבר אפשר כמובן לקרוא את פרימו לוי, את נטליה גינצבורג ואת ג'ורג'יו בסאני.
מה אתה קורא בימים אלה?
"מולדת" מאת פרננדו ארמבורו. זהו סיפור על שתי משפחות באסקיות שהיו קרובות מאוד ונפרדו לאחר שבנה של אחת מהן הרג את אביה של המשפחה השנייה בשם ה־ETA (המחתרת הבאסקית; י.פ). הספר כתוב בצורה מעניינת ומקורית, והיא בהחלט יכולה לעניין את הקוראים הישראלים.
פוגלמן בשיחה באוניברסיטת ניו יורק על תפקידה התרבותי של ההוצאה ועל ההיסטוריה העשירה של הדפסת ספרים יהודיים באיטליה.
