היא הייתה מנהיגה חכמה אבל גם אכזרית מאד. היא נודעה כאחת הנשים היפות באיטליה אך גם כמי שלא היססה להתייצב עם חרב שלופה כדי להגן על עירה מפני מתקפות האויב. היא הייתה פוליטיקאית מתוחכמת ומחושבת, אבל גם מאהבת קנאית ותאבת דם ונקמה. השנה מציינת איטליה 560 שנה להולדתה של קתרינה ספורצה – הנמרה השואגת, שליטת אימולה ופורלי, ואחת הדמויות המרתקות ברנסאנס האיטלקי
אפשר להעריך את קתרינה ספורצה ואפשר לשנוא אותה, אבל דבר אחד בטוח – היא הייתה יחידה בדורה. בתקופה סוערת מבחינה פוליטית, התבלטה ספורצה כמנהיגה מתוחכמת שלא היססה לעמוד מול מצביאים אכזריים שאיימו על שטחה. את הכינוי "הנמרה" היא הרוויחה ביושר, וכך גם את דברי הגנאי של היסטוריונים שהזדעזעו מנקמותיה האכזריות (ועל כך בהמשך...). אבל בואו נתחיל מההתחלה: מי הייתה קתרינה ספורצה?
קתרינה ספורצה נולדה במילאנו, בת לגאלאצו מריה ספורצה (Galeazo Maria Sforza), מנהיג השושלת המילאנזית הידועה, ולמאהבת שלו, לוקרציה לאנדריאני (Lucrezia Landriani). למרות שנולדה מחוץ לנישואין אביה הכיר בה, ומעמדה הרשמי הוסדר. היא גדלה לצד סבתה, ביאנקה מריה ויסקונטי, ושמעה מינקות סיפורי גבורה על אחד מאבותיה – לוחם ידוע בשם מוציו אטנדולו ספורצה (Muzio Attendolo Sforza).
בנוסף, כבר מגיל צעיר התעניינה ספורצה בצמחי מרפא ובאלכימיה, והקדישה זמן רב לפיתוח תרופות ותכשירים קוסמטיים. מתכוני השיקויים שהמציאה ותיעדה במחברותיה נשמרו עד היום. לבסוף, אין ספק שחלק מהמוניטין של ספורצה נובע גם ממראה החיצוני: היא נחשבה לאחת הנשים היפות ביותר בדורה, ויש הטוענים שאחת מהעלמות בציור "פרימוורה" של בוטיצ'לי עוצבה בהשראתה.
כשהייתה עדיין ילדה נקבע עתידה הפוליטי של ספורצה – היא התחתנה עם ג'ירולאמו ריאריו (Girolamo Riario), אחיינו של האפיפיור סיקסטוס הרביעי, והפכה לגבירת אימולה (Imola) ופורלי (Forlì). אך כמעט מיד לאחר שקיבל את התואר מונה בעלה למפקד על כוחות האפיפיור, והשניים התייצבו ברומא.
כשהגיעה לרומא בשנת 1477 התקבלה ספורצה מיד לחברה הגבוהה, אך לאחר שהאפיפיור נפטר איבד הזוג את ההגנה לה זכה והם הבינו שיאלצו לעזוב את רומא. אך לספורצה לא הייתה שום כוונה לעזוב מבלי שקודם תבטיח לעצמה, בכל דרך שתדרש, קצבת תמיכה נדיבה...
המצור על קסטל סנט'אנג'לו
לאחר שבחנה את המצב הפוליטי, החליטה ספורצה על תוכנית פעולה: אף שהייתה בחודש השביעי להריונה, היא עלתה על סוס והובילה בעקבותיה צבא קטן שהשתלט על מצודת סנטאנג'לו. מעמדה זו החל בעלה לנהל משא ומתן עם האפיפיור החדש וזכה לקצבה, אך זו הייתה נמוכה מידי לטעמה של ספורצה. היא תכננה להמשיך ולהתבצר אך לבסוף נכנעה לבעלה ונסוגה עם כוחותיה. בשנת 1484 הגיעו השניים במחוז רומניה, על מנת לשמש כרוזן ורוזנת אימולה ופורלי.
מצידי תהרגו את הילדים, אני יכולה לעשות עוד!
בתחילה התקבלו בני הזוג בחגיגות פאר אך ככל שנקף הזמן התגלה ריאריו כמושל גרוע, וזמן קצר לאחר הגעתם ארגנו בני המקום התקוממות: חבורה של קושרים פלשו לביתם של הזוג, כרתו את ראשו של ריאריו, וזרקו אותו מהחלון. זעמה של ספורצה על הפגיעה בה ובמשפחתה לא ידע גבולות, והיא הגתה תוכנית שתחסל את הקושרים ותחזיר לה את השליטה בעיר: מכיוון שידעה שהמורדים לא יוכלו להשלים את השתלטותם על העיר מבלי לכבוש את מצודת ראוואלדינו (Rocca di Ravaldino), היא הבטיחה להם שאם יחוסו עליה, היא תשכנע את האחראי על המצודה להיכנע. אבל על מנת שתעשה כן, עליהם להניח לה להיכנס פנימה ולשוחח איתו. כדי לשכנע אותם שלא מדובר בתרגיל, הפקידה ספורצה את ילדיה בידי המורדים לפני שנכנסה.
אך כמובן שבסתר רקמה ספורצה תוכניות אחרות לגמרי: ברגע שנכנסה למצודה היא נעלה את הדלתות, וסובבה את התותחים כך שיפנו נגד העיר. כאשר איימו המורדים להרוג את ילדיה, מספרים שהיא נעמדה על החומה, חשפה בפניהם את איבריה המוצנעים, וצעקה: אל דאגה, יש לי איך לעשות ילדים נוספים! הסיפור הפך למיתולוגי, וגם אם לא ברור עד כמה הוא מדויק, אין ספק שהוא מבהיר מה הייתה תדמיתה של קתרינה ספורצה.
בינתיים הגיעה גם תגבורת שהזעיקה ספורצה בעזרת קרובי משפחתה שבמילאנו, ולאחר קרב קצר היא הצליחה להשתלט על העיר. את הקושרים היא הוציאה מיד להורג, ולקחה על עצמה את השלטון (בשמו של בנה, שהיה עדיין קטין).
אהבה חדשה שהובילה למרחץ דמים
לאחר מותו של ריאריו לא נותרה ספורצה לבדה למשך זמן רב. בעלה השני – ג'אקומו פאו (Giacomo Feo) – היה שומר הראש שלה. השניים התחתנו בסתר, ומאותו רגע קודם פאו בזריזות והפך למפקד הצבא. אהבתה של ספורצה לפאו תוארה על ידי סופרי התקופה (וביניהם גם נציגים ממשפחת מדיצ'י ששהו בעיר) כאובססיבית ועזה ביותר, אף יותר, הם טענו, מהאהבה שחשה כלפי ילדיה. אך התשוקה הייתה מוכתמת במאבקי כוח: מעמדו החזק של פאו הדאיג את אוטביאנו, בנה של קתרינה (שבשמו החזיקה בשלטון) והוא החל לחשוד כי פאו מאיים עליו ישירות. בסופו של דבר החליט אוטביאנו ספורצה לפעול, וביחד עם חבורת קושרים הוא ארגן מזימה לרצוח את פאו.
ג'אקומו פאו שומר הראש של קתרינה שהפך לבעלה ומפקד הצבא
מותו של פאו שבר את כל הכלים, ונקמתה של ספורצה הזועמת הייתה אכזרית – בתום חקירת בזק היא הורתה שכל המעורבים בפרשה יוצאו להורג, אבל היא לא הסתפקה רק בהם. לדרישתה של ספורצה הוצאו להורג גם כל קרובי המשפחה של מי שהיו קשורים למזימה, ובכלל זה נשים בהריון וילדים. בסופו של דבר לא פחות מ-38 איש נרצחו, ורבים אחרים נכלאו או נשלחו לגלות.
לאחר מותו של פאו נישאה ספורצה בשלישית, והפעם לפיורנטיני (איש פירנצה): ג'ובאני דה מדיצ'י איל פופולאנו, שהיה בן דודו של לורנצו המפואר. אף שהנישואין בין השניים היו מהלך פוליטי, כמובן, סופרי התקופה מתארים את החיבור בין ספורצה לג'ובאני דה מדיצ'י כמיידי ועמוק. ממערכת היחסים בין ספורצה למדיצ'י נולדו מספר ילדים, והמפורסם מכולם הוא בן הזקונים – לודוביקו, המוכר יותר בכינוי ג'ובאני דלה בנדה נרה (Giovanni delle bande nere) שהפך בבגרותו לאחר משכירי החרב הידועים באיטליה במאה ה-16.
ראש בראש מול בית בורג'ה
בשנת 1492 מונה רודריגו בורג'ה לאפיפיור אלסנדרו השישי, ובתחילה מערכת היחסים בינו לבין ספורצה הייתה חיובית יחסית. ספורצה חיפשה שידוך הולם לבנה, אוטביאנו, אך כאשר הציע האפיפיור שבתו לוקרציה בורג'ה תתחתן עם אוטביאנו ספורצה, קתרינה ספורצה הזדעזעה. המוניטין המפוקפק של לוקרציה בורג'ה כמי שמרעילה את בעליה כבר הלך לפניה, וספורצה העדיפה לא לקשור קשרי דם עם משפחת בורג'ה הידועה לשמצה. האינסטינקטים שלה היו נכונים, אך באותו שלב עדיין לא ידעה ספורצה שבנו של האפיפיור, צ'זארה בורג'ה, הוא זה שיוביל אותה אל התהום.
לאחר שבעלה השלישי נפטר נאלצה ספורצה להתמודד לבדה מול חוסר היציבות הפוליטי באיטליה, והאיום הגובר מצד בית בורג'ה. כאשר הותקפו פורלי ואימולה בידי ונציה היא התייצבה בעצמה עם חרב ושיריון בראש הצבא ביחד עם שני גנרלים: פראקאסו וג'אן-פרנצ'סקו סאנסברינו, ששלח אליה דודה, לודוביקו איל מורו. למרות הנזקים הקשים שגרמה בתחילה המתקפה הוונציאנית, ולמרות העובדה שצבאה היה קטן משמעותי מצבא ונציה, הצליחה ספורצה להדוף את כוחות הסרניסימה ולנצח במלחמה. הניצחון המפתיע והמזהיר הזה הוא שהקנה לה את התואר "הנמרה מפורלי".
צ'זארה בורג'ה – האיום הקטלני
בשנת 1498 עזב צ'זארה בורג'ה באופן רשמי את תפקידו הדתי כקרינדל ופנה לתחום שהיה קרוב בהרבה לליבו: מלחמה. אמנם אביו האפיפיור הצליח להבטיח עבור בנו שטח קטן (בתמורה לביטול נישואין לא נוחים עבור מלך צרפת) אך צז'ארה בורג'ה רצה ממלכה של ממש, ושם את עינו על השטחים שמצפון לטוסקנה, באזור מחוז-רומאניה.
צבאו של בורג'ה נע צפונה, ובראשו המצביא תאב הדם. על להב חרבו חרט צ'זארה בורג'ה מסר ברור למדיי: או צ'זארה, או כלום (Aut Cesare, aut nihil). באופן רשמי, עילת המלחמה הייתה מיסים שלא שולמו לאפיפיור, אך מטרתה האמיתית של המתקפה הייתה ברורה לכל.
לאחר שכבש בקלות את אימולה (Imola), הגיע צבאו של בורג'ה לפורלי (Forlì). מאחוריו עמדו כ-14,000 חיילים מקצועיים שגוייסו מכל רחבי אירופה – גרמנים, צרפתים, ספרדים ושוויצריים. בתוך מצודת ראוואלדינו (Rocca di Ravaldino) המתינה לו קתרינה ספורצה, כשמאחוריה צבא קטן בהרבה – רק כאלף איש. פורלי עצמה נכנעה במהירות לצבאו של בורג'ה, אך המצודה התגלתה כאתגר מורכב יותר. כהכנה לקראת הקרב שרפה ספורצה את כל הגשרים שהובילו למצודה, והציפה במים את השדות שמסביב. היא אגרה מים ומזון לקראת מצור ממושך, ואת שמונת ילדיה שלחה לפירנצה.
בורג'ה לא בזבז זמן, והציע פרס של 10,000 דוקטים למי שיביא לו את ראשה של קתרינה ספורצה. בתגובה, הציעה ספורצה הצעה דומה, עבור ראשו של צ'זארה בורג'ה.
מידי יום הפציצו תותחיו של בורג'ה את קירות המצודה ומידי לילה תיקנו חייליה של ספורצה את החורים וערכו מסיבות על מנת להוכיח שהם לא מפחדים. על אף נחישותה של ספורצה, צבאו של בורג'ה היה חזק בהרבה, ולאחר שלושה שבועות של הפצצות המצודה קרסה בסופו של דבר.
קתרינה ספורצה נלכדה בידי חייל צרפתי ומיד החליטה לנצל חוק צרפתי מאותם הימים שאסר לקחת נשים כשבויות מלחמה. היא דרשה שיסגירו אותה לידי מלך צרפת ולא לידי בורג'ה, אך הניסיון נכשל. בורג'ה דרש שהיא תובא אליו, וספורצה נכלאה במגוריו הפרטיים. לא ברור לגמרי מה אירע במשך התקופה שבה ספורצה הייתה כלואה בפאלאצו שבו התגורר בורג'ה, אך על פי העדויות, כנראה שהיא נאנסה על ידו. רק בהמשך הצליחו כמה חיילים צרפתיים לנצל הזדמנות ולשחרר את ספורצה, ועל פי ההסכם בין מלך צרפת לבין צ'זארה בורג'ה היא עברה כאורחת (ולא כאסירה) לרומא. כעונש נוסף, איבדה ספורצה את חסותה על בנה הצעיר, שעבר (ביחד עם ירושתו הנאה) תחת חסותו של גיסה, לורנצו דה מדיצ'י. רק לאחר מאבק משפטי ארוך, שבו אליה בשנת 1504 בנה (ונכסיו).
השיבה לרומא וסוף הדרך
בתחילה הועברה ספורצה לפאלאצו מפואר במרחק קצר מהוותיקן, אך השנים לא הקהו את רוח המרד שלה וברגע שנקרתה על פניה ההזדמנות המתאימה ניסתה ספורצה לברוח. בעקבות אותו ניסיון בריחה נכלאה ספורצה בבית הכלא שבקסטל סנטאנג'לו – אותו המקום שעליו השתלטה שנים קודם לכן, במסגרת המאבק הכספי מול האפיפיור. לאחר כשנה וחצי בין כתלי הכלא התדרדר מצבה הבריאותי של ספורצה, אך למזלה כוחות צרפתיים שחצו את איטליה בדרך לכבוש את נאפולי עצרו ברומא, ושחררו אותה בדיוק בזמן. בשנת 1501 זכתה ספורצה לשוב לפירנצה ולהתאחד עם ילדיה. באופן מדהים למדיי, למרות כל מה שעברה היא המשיכה ספורצה לנסות ולהתשלט מחדש על אדמות אימולה ופורלי, אך לשווא: הזכרונות מתקופת שלטונה עתירת הדם עדיין היו טריים, ותושבי האזור התנגדו לה באופן נמרץ.
את שנותיה האחרונות הקדישה ספורצה למחקר על צמחים ושיקויי הרדמה (עבודותיה פורסמו בספר). היא נפטרה בגיל 42 ממחלת ריאות, ונקברה במנזר לה מוראטה (Le Murate) שבפירנצה. כאשר הפך המנזר לבית כלא במאה ה-19, נעלמו עצמותיה מהמקום.
ספורצה כבשה מקום של כבוד ברשימת המנהיגים החשובים באיטליה בתקופת הרנסנס, ועל צאצאיה נמנו קוזימו דוכס טוסקנה (בנו של ג'ובאני דלה באנדה נרה), ומריה דה מדיצ'י מלכת צרפת (אמו של לואי השלושה עשר).
