הייתה זו אחת התקופות המסעירות בהיסטוריה של איטליה, תקופה של שינוי, צמיחה, ולידה מחדש. הרנסנס שינה את פניה של אירופה, ושל העולם כולו, ואף תחום לא חמק מהמהפכה: האומנות השתנתה, המוזיקה, הפוליטיקה, האופנה ואפילו המאכלים. אבל כיצד נראה בפועל הרנסנס באיטליה? וכיצד שינתה המהפכה התרבותית החשובה הזאת את חצרות האצולה במדינה?
רנסנס: כוחה המהפכני של התנועה טמון כבר בשמה. משמעות המילה רנסנס היא לידה מחדש, ואכן, כאשר אנחנו מדברים על הרנסנס אנחנו מדברים על ימים של לידה מחודשת ותחייה. בימי הביניים המאוחרים "התגלו" שוב יוון העתיקה ורומא, והרעיונות הקלסיים בהשראת אותן תרבויות חשובות פילסו את דרכם אל מרכז הבמה.
שני הצירים שסביבם נסובה התנועה היו מעמדו המרכזי של האדם – האדם החושב היוצר את גורלו במו ידיו, והאהבה לתרבות מכל סוג. בלב ליבה של תנועת הרנסנס ניצבה פירנצה, העיר שהחלה את התנועה, אך משם התרחבו גלי ההשפעה לכל רחבי איטליה, והלאה לאירופה כולה.
איך הכל התחיל? שינויים פוליטיים המבשרים על שינויים תרבותיים
מקובל לסמן את נקודת המפנה שהחלה את הרנסנס באמצע המאה ה-14. באותם הימים כוחן של ערי המדינה הלך וגדל, ושליטי ערי-המדינה הלכו וצברו כוח רב יותר ויותר. בשנת 1365 פירסם קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, את בולת הזהב, וקבע שהקיסר כבר לא היה צריך להגיע לרומא כדי להיות מוכתר על ידי האפיפיור, וייבחר במקום זאת על ידי הנסיכים האלקטורים. במקביל, נתיבי סחר חדשים הובילו להתחזקותן הפוליטית והכלכלית של ערי-מדינה מסויימות ובמיוחד פירנצה וונציה. בפירנצה, הבורגנות החדשה צברה כוח פוליטי וכלכלי רב, ושאפה לתרגם אותו להשפעה פוליטית וחברתית. במקביל, התרחקו הערים מעקרונות הצנע הדתי הנוקשה שמנע בעבר מהשליטים להתהדר בכוחם ובעושרם.
אלה היו ימים חדשים, של לידה מחדש וגילוי. חצרות האצולה שבערי המדינה השונות הכתיבו את החוק ואת האופנה, את הטעם ואת הדעת. שירים אפיים על אבירים אמיצים להצלחה גדולה: שיריהם של בויארדו, אריוסטו וטאסו היו פופולריים במיוחד, וכוכביהם – גיבורים עתיקים ואציליים שהגנו על החלשים ונשאו תמיד בליבם את אהובתם הנצחית – הגדירו את האידיליה של התקופה ושימשו השראה לרבים.
אחת הדרכים המרכזיות שבעזרתן תרגמו בעלי השררה החדשים את כוחם היה בעזרתם מעורבות גבוהה בחלל הציבורי. בזכות השאיפה להשפיע ולעצב, הפכו שליטי ערי המדינות ועשירי הערים לפטרוני אומנות חשובים, שנתנו חסות למיטב אומני הרנסנס ומימנו את עלות היצירות. מערכת היחסים היתה סימביוטית – האדונים הגנו על האומנים ונתנו להם עבודה, ואילו האומנים הפכו לחלק בלתי נפרד מחצר האצולה, וסמל סטטוס חשוב עבור השליטים. בין אם מדובר על חצר מדיצ'י בפירנצה, ויסקונטי במילאנו, או מונטפלטרו באורבינו – הדינמיקה היתה דומה.
מילאנו, מנטובה ואורבינו – כמה מחצרות האצולה החשובות ברנסנס האיטלקי
תקופת הרנסנס היתה במובנים רבים תקופה של צמיחה עבור מילאנו. בזכות שושלת ספורצה (Sforza) ששלטה בעיר, הפכה מילאנו לאחד ממרכזי התרבות והאומנות החשובים באיטליה.
האומנות, עבור בני ספורצה, היתה אחת הדרכים המרכזיות לאשר את זהותה המשמעותית והמפוארת של השושלת. פרנצ'סקו ספורצה היה זה שהחל את התהליך, שהוביל לפריחתה של העיר הלומברדית. ובזכות נישואיו האסטרטגיים (ספורצה התחתן ביאנקה מריה, היורשת האחרונה לבית ויסקונטי השליט), הוא הפך הלכה למעשה לממשיך דרכה של השושלת המיתולוגית שהנהיגה את מילאנו. פרנצ'סקו ספורצה המשיך למעשה את מלאכתה של שושלת ויסקונטי, וזימן אל החצר אומנים שבני ויסקונטי טיפחו בעבר, למרות שטעמו האישי היה שונה, כפי שניכר בפרסקאות שנוצרו בתקופתו.
בנוסף, את כמה מחידושי הרנסנס האמיתיים בעיר מילאנו הביא עימו האדריכל המכונה פילארטה (il Filarete), שבנה את בית החולים המרכזי של העיר – אוספדלה מאג'ורה (ospedale Maggiore). בספר שכתב פילארטה בנושא הארכיטקטורה של הרנסנס, מתוארת עיר אידיאלית המכונה "ספורצינדה" (Sforzinda), הנקראת על שם שושלת שליטי מילאנו, כמובן. ואם פרנצסקו לבית ספורצה יכול להיחשב כמבשר הרנסנס במילאנו, היה זה בנו הרביעי, לודוביקו איל מורו (Ludovico il Moro), שהביא את הרנסנס בעיר לשיאו ההיסטורי והמרשים ביותר. בזמן שלטונו הגיעו לחצר ספורצה שבעיר שני אומנים ידועי שם: לאונרדו דה וינצ'י, ודונאטו ברמנטה (Bramante), המוכר בין היתר כאדריכל של כנסיית פטרוס הקדוש ברומא. בזכות שני הענקים האלה ניתן לראות היום במילאנו יצירות מופת כמו "הסעודה האחרונה", שצייר דה וינצ'י, וישו הקשור לעמוד, שצייר ברמנטה (ומוצג בפינקטוקה די בררה).
חצר גונזגה והרנסנס במנטובה
המחצית הראשונה של המאה ה-16 היתה תור הזהב של חצר גונזגה במנטובה – תקופה של פאר ושגשוג, עושר והצלחה, בין היתר גם בזכות הגעתה לעיר של איזבלה ד'אסטה, בתו של דוכס פרארה, ונישואיה האסטרטגיים לפרנצ'סקו השני.
איזבלה ד'אסטה לא היתה רק בת לאחת המשפחות החזקות באיטליה, אלא גם אישה משכילה ורחבת אופקים. היא אהבה אומנות ואופנה, והקיפה את עצמה באומנים הנחשבים ביותר של התקופה כך שחצר גונזגה הפכה לאבן שואבת לציירים, פסלים, מוזיקאים ומעצבים מכל רחבי המדינה. בזכות סגנונה המתוחכם היא גם הפכה לסלבריטאית ומשפיענית של ממש, והכתיבה את הטעם האופנתי של אותם הימים.
בנה, פדריקו השני, המשיך את דרכם של הוריו והפך לפטרונו של ג'וליו רומאנו, האומן שהשפיע יותר מכולם על הסצינה האומנותית של מנטובה. רומאנו, שהיה צייר וארכיטקט, נודע במיוחד בזכות פאלאצו טה (palazzo Te) – הארמון המרשים שתכנן.
גם הסעודות והמשתאות שארגנו בני גונזגה, למרות שעדיין ניכרו בהם אלמנטים מימי הביניים, התאפיינו בחידושים בסגנון הרנסנס. תקופת הרנסנס באיטליה נודעה בזכות הנשפים והארוחות הראוותניים והמתוחכמים שארגנו השליטים, וחצר גונזגה לא ויתרה על אף סממן של פאר: השולחנות כמעט קרסו מרוב מעדנים, והשפים הנחשבים ביותר הוזמנו להציג בפני הקהל המכובד את מעשה ידיהם. צורת ההגשה באותם הימים התבססה על שורה של משרתים שנשאו אל השולחן את חומרי הגלם שמהם יורכבו המנות, וכך הובאו אל שולחן טווסים לבנים ואריות, פסיונים וחזירים (עדיין חיים), לעיניהם של האורחים הנדהמים. חידוש דרמטי נוסף היה השימוש בתבלינים, כמו הזעפרן לדוגמה (ששימש גם כפיגמנט בציורים).
מימין נשף רנסנסי טיפוסי בחצר גונזגה - משמאל פאלאצו טה בעיר מנטובה, בתכנונו של ג'וליו רומאנו
אורבינו וחצר מונטפלטרו
חצר מדיצ'י וחצר גונזגה היו אמנם שתיים מהסמלים החשובים ביותר של הרנסנס האיטלקי, אך אין לשכוח חצר חשובה נוספת: חצר מונטפלטרו שבעיר אורבינו (Urbino). פדריקו דה מונטפלטרו (Federico da Montefeltro), קונדוטיירי (שכיר חרב) מהולל שהפך לפוליטקאי, נודע לא רק בזכות כישוריו הצבאיים והמדיניים אלא גם בשל תפיסת עולמו ההומניסטית. תחת הנהגתו, הפכה אורבינו לאחת מחצרות האצולה האלגנטיות ביותר של התקופה. הרנסנס באורבינו כונה על ידי חוקרים "הרנסנס המתמטי", בשל סגנונו האקדמי והקפדנות שמאפיינת אותו (וזאת בניגוד לרנסנס הפירונטיני, כלומר מהעיר פירנצה, שנחשב ל"פילוסופי" יותר).
באמצע המאה ה-15 הורה מונטלפטרו על בניית ספרייה עצומה (שנייה בגודלה רק לספריית הוותיקן) ואת הארמון הדוכסי, שעד היום מהמם ביופיו את המבקרים בעיר. הארמון, המתנוסס גבוה בין הגבעות הירוקות, נחשב לאחת מפסגות האדריכלות הרנסנסית באיטליה. מונטפלטרו נודע בתור "האור של הרנסנס", ומתוקף מעמדו כפטרון רב עוצמה הוא לקחת תחת חסותו אומנים חשובים כמו ברמנטה (Bramante) ולאון בטיסטה אלברטי (Leon Battista Alberti), והפך את אורבינו לבית מלאכה שוקק של רעיונות ויוזמות. אורבינו התפרסמה כמובן בזכות סיבה נוספת – זוהי עיר הולדתו של רפאל, וניתן עדיין לבקר בבית ילדותו של הצייר, שהושפע עמוקות מעיר הולדתו לפני שעבר לרומא ופירנצה.
הרנסנס והאפיפיור
לא כולם התלהבו באותה המידה מתנועת הרנסנס. עבור הכנסיה והאפיפיור, היתה זו במובנים רבים תקופה אפלה, שכן התפיסה הטרנסצנדנטית והעתיקה הרואה בכנסיה ובאמונה כלי המוביל את המאמין לעבר חיי הנצח, הלכה ודעכה לטובת חזון חדש, שהדגיש את חשיבות האתסטיקה, ואת מקומו המרכזי של האדם. היה זה האפיפיור ניקולאוס החמישי שהביא את הרנסנס לתוך עולמה של הכנסייה, בניסיון להפוך את הכנסייה למובילת דרך ומעצבת תרבותית גם במציאות המשתנה. הוא מיצב את עצמו כפטרון מרכזי וכ"אפיפיור הרנסנס" כאשר מימן את עבודתם של כמה מהאומנים ההומניסטיים החשובים ביותר. הוא גם ייסד את ספריית הוותיקן, והוסיף הוד ופאר לעיר רומא עצמה, כאשר שכר את שירותיהם של אדריכלים ידועי שם שהפכו אותה לעיר הראויה לשמש כעיר הבירה של העולם הנוצרי.
המוזיקה ברנסנס
כאמור, הרנסנס היה עידן של גילוי מחדש של צורות אמנותיות רבות. במובנים רבים הדוקטרינה הקתולית ננטשה לטובת חזון חדש והומני, וגם המוזיקה הושפעה מהשינויים הטקטוניים האלה, כמובן. המוזיקה החילונית, שנכתבה והולחנה שלא לצרכים דתיים, זכתה למעמד חדש וחשוב, הגיעה לחצרות האצולה, והפכה לתחביב אהוב במיוחד בקרב האריסטוקרטים העשירים ותאבי התרבות. שיטת הפטרונים עבדה היטב גם כאן, ואצילים רבים תמכו כלכלית באומני החצר, לאו דווקא בשל אהבתם הגדולה למוזיקה אלא משום שהדבר היה אופנתי מאד, וסייע למעמדם החברתי. אחרים, כמו בני מדיצ'י לדוגמה, טיפחו תשוקה אמיתית למוזיקה ואומנות והכירו בערכם של התחומים הללו.
המוזיקאים החשובים יותר של התקופה הוכשרו בבתי הספר בארצות השפלה, ושני סוגי המוזיקה העיקריים שהתפתחו היו הפרוטולה (frottola), שיר חילוני ועממי, והמדריגל (Madrigale), שהתפתח מהפרוטולה, ועשה שימוש נרחב בטקסטים של משוררים אוהבים מן העבר.
מוזיקת א-קפלה (a cappella), המבוססת של שירה ווקאלית ללא ליווי של כלים מוזיקליים, זכתה להצלחה גדולה. הסגנון נקרא כך משום שהזמרים בקפלה הסיסטינית שרו ללא עוגב שילווה אותם.
המוזיקה ברנסנס – תקופה של פריחה גדולה
איך התלבשו בתקופת הרנסנס?
הרנסנס ידוע, בין היתר, בזכות הבגדים רבי הנפח שהפכו לשיא האופנה. האלגנטיות והתחכום של חצרות האצולה האיטלקיות זכו להערצה, והועתקו ברחבי אירופה. החיפוש אחר המראה ההרמוני (אך לא מינורי) שאפיין את האופנה האיטלקית, בניגוד לבזבזנות המוגזמת שאפיינה את הסגנון האופנתי הצרפתי, הפך את איטליה למוקד שאליו נשאו בני המעמד הגבוה את מבטם.
הבגדים של אותם הימים, כפי שאפשר לראות בדיוקנאותיהם של שליטי התקופה (כמו הפורטרטים המופיעים במוזיאון האופיצי, לדוגמה), חושפים את הטעם המשובח של השליטים: בדי ברוקד, קטיפה ומשי, חוטי זהב וכסף רקומים, עיטורי פרווה וצמר מהאיכות המשובחת ביותר, אבני חן ואפילו כפתורים שהם מלאכת מחשבת בפני עצמם. המראה היה מרשים ומלכותי, אך מי שנאלצו בפועל ללבוש את כל הפאר הזה, נהנו הרבה פחות... האצילים והאצילות נחנטו בתוך מחוכים נוקשים, גרבי צמר סרוגים ותחתוניות מרופדות.
האופנה הגברית הכתיבה שימוש בשכמיות עם כתפיים מרופדות, מכנסיים שהגיעו עד הברך בלבד, ונעליים מחודדות עם עקב. כן, גם הגברים נעלו נעלי עקב, משתי סיבות בעיקר: ראשית, העקב הוסיף להם כמה סנטימטרים. ושנית, הרחובות באותם הימים היו מטונפים למדיי, והעקבים עזרו להרחיק את הבגדים היקרים מהלכלוך שברחובות. כפפות וחגורה היו פריטים הכרחיים, והארנק חובר ברצועות עור לחגורה. בדומה לנשים, גם הגברים ענדו תכשיטים יקרים משובצים באבני חן, שסימלו את כוחה ועושרה של המשפחה שממנה הם באו.
דוגמה לבגדים שונים מתקופת הרנסנס, אלה המעוטרים באבנים יקרות נלבשו אך ורק בידי העשירים ביותר. פשוטי העם, כלומר רוב האוכלוסיה, הסתפק בבגדים בצמר פשוט ובדים גסים.
מעניין לדעת שבזמן הרנסנס התפשטה אופנה בקרב הגברים – השימש באביזר שהיום נראה משונה למדיי, אבל באותם הימים זכה לפופולריות גדולה. מדובר על הברגטה (braghetta), פיסת בד שהוצמדה בעזרת חוטים או כפתורים למכנסיים, וכיסתה (או הדגישה...) את אזור החלציים. הכיסוי נולד מסיבות פרקטיות, כמגן אשכים שהעניק תמיכה והגנה, אבל הפך במהרה לקישוט שסימל את גבריותו של הלובש, והפך לפופולרי במיוחד בקרב בעלי הכוח, שלבשו את הברגטה בטקסים רשמיים. עד היום אפשר לראות במוזיאונים ברחבי אירופה דיוקנאות של שליטים הלבושים בברגטה, כמו למשל הפורטרט שצייר טיציאן, של צ'רלס החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
דמויות איטלקיות מפורסמות בתקופת הרנסנס
כמעט כולם מכירים את השמות הידועים ביותר מבין אומני הרנסנס, ציירים שהתפרסמו בכל רחבי העולם כמו לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו בואונרוטי. אחרים שמעו על כמה מהשליטים החשובים ביותר של התקופה, כמו לדוגמה לורנצו דה מדיצ'י, שושלת ד'אסטה, ושושלת גונזגה. אבל ישנן עוד כמה דמויות חשובות מאותה התקופה, אנשים שעיצבו את פניה של איטליה בתקופת הרנסנס, וכדאי להכיר.
הפעם אספר לכם על שלושה: אנדראה דוריה, לודוביקו אריוסטו, וכריסטופר קולומבוס.
אנדראה דוריה (Andrea Doria)
דוריה היה לוחם ידוע, ומילא תפקיד חשוב ביותר בזירה הפוליטית והצבאית באיטליה באותם הימים. לאחר שמונה לאדמירל הצי של הרפובליקה של ג'נובה (אחת הרפובליקות הימיות החשובות והחקות של התקופה), הוא הקדיש חלק נכבד מזמנו למלחמות נגד שודדי הים הטורקים שאיימו על חופי ג'נובה ועל נתיבי הסחר שלה, ואף הצליח להביס אותם בשנת 1519. בזכות המוניטין שלו הוא מונה למפקד בצבאו של הקיסר קרל החמישי, אבל בתמורה דרש שג'נובה תישאר חופשיה, ולא תיפול תחת שלטון זר. כבן למשפחת דוריה, אחת ממשפחות האצולה הוותיקות והחזקות במדינה, הוא אחז בכוח פוליטי רב, והצליח להשתלט על הרפובליקה ולהפוך אותה לאוליגרכיה בהנהגתו.
לודוביקו אריוסטו (Ludovico Ariosto)
אריוסטו היה אחד המפוארים שבמשוררי הרנסנס האיטלקי. היצירה הידועה ביותר שכתב, אורלנדו המטורף (Orlando Furioso), מתארת את הרפתקאותיו של האביר רולאן, שנמנה על צבאו של קרל הגדול בזמן המלחמות נגד הצבא המוסלמי במאה ה-8. טקסט זה נחשב לאחד מיצירות הספרות המשפיעות בעולם, ואחד החשובים בתולדות איטליה. כבר השירים הראשונים שכתב אריוסטו משכו את תשומת ליבו של הקרידנל איפוליטו ד'אסטה, שהחליט להפוך לפטרונו של המשורר הצעיר. אריוסטו פרח בחצרו של ד'אסטה שבפרארה, ואף לקח על עצמו תפקידים פוליטיים ושימש כשגריר עבור הקרדינל. באופן אירוני למדיי, הקרדינל לא הבין את דווקא את כוחה של היצירה החשובה ביותר של אריסוטו – אורלנדו המטורף – שהתפרסמה לראשונה בשנת 1516 (אך נדרשו כ-30 שנה להשלים אותה), והמשורר עבר תחת חסותו של אלפונסו דוכס פרארה.
כריסטופר קולומבוס (Cristoforo Colombo)
נווט ומגלה ארצות, נודע בתרבות הפופולרית כמי שגילה את אמריקה (אף על פי שכיום ידוע שזו איננה האמת ההיסטורית). בדומה לאנדראה דוריה גם מוצאו של קולומבוס היה מג'נובה (עדיין ניתן לבקר בבית בו נולד, על פי האגדה). משנת 1470, כשעבר קולומבוס לפורטוגל, הוא החל את האובססיה שלו למצוא את הדרך הימית הקצרה ביותר להגיע לאי הודו. לאחר מספר ניסיונות כושלים וכשהוא נתמך בפרויקט שלו על ידי המלוכה הספרדית ב-1492, והשאר היסטוריה – קולומבוס הגיע לאמריקה במקום להודו, כמובן, ו"גילה" את היבשת.
