פסטיבל "לה נוטה דלה טרנטה" הוא אחד האירועים הידועים ביותר באיטליה, ומשלב מסורות פגאניות עתיקות, ריקודים סוחפים ומוזיקה מסחררת. אתם מוזמנים להצטרף לחגיגה צבעונית שמושכת מאה אלף מבקרים נלהבים מידי שנה, וביניהם גם את הזמרת מדונה...
איטליה מחולקת למחוזות רבים – 20, ליתר דיוק, וכל מחוז מחולק לפרובינציות. כל אחת מהפרובינציות האלה עשירה במסורות מקומיות, אגדות וסיפורים, פולקלור טיפוסי ומנהגים ששורשיהם עתיקים כמו הזמן, והם מתערבבים זה בזה עד שקשה להתיר אותם. מסורות רבות נותרו מימי הביניים או מהרנסנס, אחרות נולדו בתקופות עתיקות בהרבה.
לפעמים, המסורות העתיקות מצליחות ללבוש צורה חדשה ולהפוך למודרניות ורלוונטיות מחדש, ואין דוגמה טובה יותר לכך מאשר פסטיבל לה נוטה דלה טרנטה.
לה נוטה דלה טרנטה (La Notte della Taranta) הוא פסטיבל ייחודי מסוגו, המתרחש בחודש אוגוסט באזור סאלנטו שבמחוז פוליה, בדרום איטליה.
מטרת הפסטיבל, מעבר לרצון לשמח ולרגש את עשרות אלפי המשתתפים ולהעניק להם רגע טהור של כיף, היא להחיות מסורות עתיקות ביותר של האזור – מסורות שמהן התפתחו המוזיקה והריקודים המככבים באירוע.
ריקודים פגאניים עתיקים
המלודיות והריקודים הפולקלוריסטים המקומיים מתגאים למעשה בשורשים הנטועים בעבר הרחוק מאד, ומתמזגים עם השפה המוזיקלית המודרנית והעכשווית בסדרה של מופעים ואירועים המושכים אליהם לא רק את המקומיים (צאצאיהם של תושבי המחוז העתיקים) אלא גם אלפים רבים של תיירים מכל פינה באיטליה ואף מחו"ל. המשותף למבקרים הוא שבכולם בוער הרצון להעשיר את ידיעותיהם ולהכיר את התרבות המסורתית המקומית, ואולי, מי יודע, למצוא את נקודות החיבור בין הפסטיבל הפולייזי לתרבויות אחרות ולעמים אחרים.
ריקוד הפיציקה (pizzica) הוא הכוכב הבלתי מעורער של הפסטיבל. שורשיו נטועים כפי הנראה בימי הביניים, אבל היסטוריונים אחדים העזו לנקוב בשמן של תקופות עתיקות בהרבה, וטענו שמקורו בריקודים פגאניים שהוקדשו לאל דיוניסוס, ונולדו בתקופה שבה פוליה היתה תחת שלטון יווני.
שמם של הריקודים עצמם – "פיציקה" (pizzica) ו"טרנטה" (taranta) – מעניין במיוחד. בעבר, חודשי הקיץ היו הזמן שבו קצרו את החיטה, דגן שדרום איטליה משופעת בו. הנשים הפשוטות והעניות שעבדו בשדות נעקצו (פיציקארה, pizzicare באיטלקית) לעיתים קרובות על ידי העכבישים הגדולים והארסיים והחרקים הרבים שהתחבאו בשדות. אלו שאיתרע מזלן הגיבו בצורה קשה לעקיצה, וסבלו מהתקפי היסטריה, הזיות, ועוויתות.
כל אחת הייתה יכולה להיפגע, אבל למרבה המזל באותם הימים הקהילות היו מורכבות מאנשים צנועים ומאוחדים מאד, וכולם טיפלו יחדיו באישה הפצועה. המשפחות פנו למוזיקאים מומחים בריפוי באמצעות המוזיקה שלהם, וכל הקהילה השתתפה בטקס הטיהור והריפוי.
הנשים שוחררו מהאסון שפקד אותן באמצעות קולם של התופים ופעולתם של המוזיקאים – צלצול הפעמונים, רטט כלי הנגינה והתקיעות בקרן יצרו מקצבים פשוטים שחזרו על עצמם במהירות הולכת וגוברת, והפנטו את החולה. כלי נגינה נוספים ששימשו בתהליך היו מפוחית, כינור, ואקורדיון.
הטקס העתיק לא הוגבל רק לשימוש בכלי מוזיקה: האישה הוקפה גם בחפצים מסוימים, כמו אדרות צבעוניות, מים, ושמן.
המוזיקאים השמאנים מכשפים את החולה ומגרשים את הדיבוק
בתחילת הטקס, היה על המוזיקאים להבין איזה מן עכביש (טרנטה – tanranta) עקץ את הקורבן, ובהתאם לכך לבחור את המוזיקה הנכונה ביותר לטקס. לפעמים, המנגינות שניגנו לא היו צריכות להיות מהירות ונטולות עכבות, אלא דווקא איטיות יותר, כדי שירגיעו את הרעד והצעקות. היה זה תפקידם של המוזיקאים-מגרשי השדים להבין מהי המוזיקה המתאימה ביותר לכל מקרה ומקרה.
בנוסף, היה גם שלב בטקס שבו נעשה שימוש בצבעים מיוחדים: בני המשפחה התבקשו להציג סרטים צבעוניים בפני האישה החולה, וראו שצבעים מסוימים הפריעו לה והרגיזו אותה יותר מאחרים. גם המידע הזה סייע בזיהוי סוג העכביש שתקף את האישה.
ואז, כשהיא עטופה במוזיקה שניגנו המרפאים, החלה האישה לרקוד, לצרוח ולהכות את עצמה, עד שהתמוטטה.
הטקס יכול היה להימשך זמן רב, לעיתים אף יותר מיום שלם ולילה שלם. הוא נמשך עד שהושג מעין טראנס שגרם לאישה לקרוס על האדמה, משוחררת סוף סוף מהרעל המרושע, ונקייה מה"טרנטה" שגורשה מגופה. המוזיקה ניצחה את המפלצת, והכריחה אותה לצאת מגופה של הקורבן.
כיום, הריקוד שנולד מאותו טקס עתיק, משחזר בין היתר את הקפיצות שקפצו על האדמה, כדי לדמות את המעיכה וההריגה הסמלית של העכביש (טרנטה – taranta).
גירוש שדים, או דיכאון?
לא רק היסטוריונים ואנתרופולוגים חקרו את שורשיו העתיקים של הריקוד הזה, אלא גם פסיכיאטרים ורופאים. חוקרים רבים מאמינים שנשים אלו לא ננשכו על ידי עכבישים אלא סבלו למעשה מדיכאון, חרדה, מלנכוליה והזיות שנבעו מהתשישות הגופנית שלהן ומהתסכול שבו חיו.
העבודה בשדות הייתה קשה ומפרכת, במיוחד עבור הנשים, שחלו לעיתים קרובות יותר מאשר הגברים. בנוסף, אף חוקר חרקים לא הצליח מעולם למצוא שום עכביש, או חרק, או נחש שהעקיצה שלו או ההכשה שלו מסוגלות לגרום לתסמינים שכאלה. משום כך, מדובר היה קרוב לוודאי במצב נפשי, לא גופני.
ואכן, אפשר לספק הסברים מדעיים לסוג הטקס שנערך, טקס הטיהור והריפוי: הריקוד והמוזיקה האובססיביים האיצו את קצב פעימות הלב, הובילו להזעה, וגרמו לשחרור אנדורפינים, המסייעים גם בטיפול במצבי דיכאון וגם בניקוי הגוף מרעלנים (שיוצאים מהגוף באמצעות הזעה).
הטקסים השתנו מאישה לאישה, ולעיתים קרובות כללו גם מאפיינים דתיים, אף על פי שמעולם לא סטו מהטקס העתיק, שעבר מדור לדור.
כפי שהסברנו קודם, חוקרים אחדים מזהים את מקור הריקוד בטקסים היווניים שהוקדשו לאל דיוניוסוס, במהלכם המנדות (נשים שמילאו תפקיד מרכזי בפולחן) רקדו ללא כל שליטה, בטרנס מוחלט, במהלך החגיגות לכבוד האל. תנועות אחדות מריקוד הטרנטה המודרני יכולות להזכיר את תנועות הריקוד של המנדות.
דרום איטליה היה תחת שליטת יוון בעת העתיקה, במאה השמינית לפני הספירה. באותם הימים נקרא האזור מגנה גרצ'ה (Magna Grecia), או "יוון הגדולה", וכלל בתוכו את סיציליה ומחוז קמפנייה, וגם היום אפשר לבקר בערים שהיוונים בנו במקום. אחת הידועות שביניהן היא טרנטו (Taranto), ששמה אולי נובע מאותו ריקוד עתיק ומסתורי, שהתקיים בכל רחבי פוליה ובחלקים מסויימים של מחוז בזיליקטה.
ריקוד הפיציקה (pizzica) המודרני הוא מרשים מאד ונרקד לרוב בזוג, אבל אפשר לבצע אותו גם לבד או במעגל קבוצתי. יש גרסה של הפיציקה שבה רוקדים גברים בלבד, והיא נקראית "פיציקה סקרמה" (pizzica scherma), והתנועות של הרקדנים מדמות קרב חרבות בין המשתתפים.
ריקוד הפיציקה לא בנוי מצעדים מוגדרים היטב, כמו בוואלס או בריקוד הצ'ה צ'ה, לדוגמה, ויש לו גרסאות ופרשנויות רבות. ישנה גם גרסה מודרנית ואיטית יותר, הכוללת מבטים מכשפים, תנועות מיוחדות של פרק היד וסיבובים, אבל רוב האנשים מעדיפים את הגרסה המסורתית של הריקוד – מלאת חיים, עם תנועות רגליים מהירות וקדחתניות.
הריקוד לא מוגבל אך ורק לימי הפסטיבל, ולעיתים קרובות רוקדים את הפיציקה בחתונות ובאירועים קהילתיים המתקיימים בפיאצה הראשית של העיר.
הבגדים שלובשים במהלך הריקוד הם חשובים מאד. הביגוד הגברי הוא סולידי למדיי, והרקדנים לובשים מכנסיים כהים וחולצה לבנה עם שרוולים ארוכים ומעליה ווסט שחור או כתפות. הרקדניות, שבזמן שמתקיים האירוע יכולות להתפאר בשיזוף מעורר קינאה, לובשות חולצות לבנות קלילות וחצאיות ארוכות ורחבות במגוון צבעים, אבל לרוב בצבע אדום. החצאיות תפורות כך שהן תתנפחנה ותסתובבנה בזמן הריקוד, ובזמן שהרקדנית מחוללת במהירות.
חשוב לא פחות, אבל לא הכרחי, הוא השימוש בצעיפים צבעוניים (לרוב אדומים), שמונפים גבוה לכאן ולכאן בקצב התופים, ומזכירים את טקס הטיהור העתיק.
לפי המסורת, הנשים רוקדות יחפות, אם הדבר אפשרי. אם עליהן לרקוד עם נעליים, הן משתמשות בנעליים נוחות מאד, עם עקב נמוך. לרוב הן אוספות את השיער באופן חלקי, כך שבמהלך הריקוד הוא יוכל להשתחרר ולהתפזר לכל עבר ולהדגיש את תנועות הראש.
פסטיבל הטרנטה החל בשנת 1998, אבל נדרשו מספר שנים עד שהוא הפך לאירוע שמושך מספר הולך וגדל של קבוצות מוזיקליות ורקדנים.
מטרת הפסטיבל היא לחבר בין המוזיקה והריקודים המסורתיים למוזיקה והריקודים המודרניים, בעזרת שילוב מתוחכם וסוחף של כלי נגינה ומקצבים שמצליחים למשוך כ-100,000 איש מידי שנה.
המבקרים הרבים נמשכים לא רק לפסטיבל, כמובן. פוליה היא מחוז עשיר בהיסטוריה, בתרבות, במונומנטים, מוזיאונים, אתרים ארכיאולוגיים, ארמונות מפורסמים (כמו קסטל דל מונטה – Castel del Monte שנבנה על ידי פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה), חופים מרהיבים עם חול דק ולבן ומים צלולים בצבעי טורקיז ותכלת, ואוכל נהדר, כמובן.
שמן הזית הפולייזי הזהוב הוא מפורסם במיוחד, ומופק מאלפי עצי הזית הממלאים את השדות שבמחוז. השדות עצמם כובשים את הלב בגווני הירוק שלהם, תחומים באמצעות חומות אבן נמוכות בבנייה יבשה, ומנוקדים במבנים מעניינים בצורת כיפה שבהם נהגו המקומיים לאחסן את כלי העבודה שלהם.
המטבח הפולייזי עושה שימוש נרחב בחומרי הגלם הטריים והמקומיים, ומציע טעמים ים-תיכוניים עשירים וירקות צבעוניים ועזי טעם כמו הצ'ימה די ראפה (cimpe di rapa) – סוג של ברוקולי מקומי שמוגש כמעט תמיד עם סוג של פסטה מקומית הנקראת אורקייטה (orecchiette) בשל הצורה המיוחדת שלה.
מנה נוספת וידועה במיוחד היא הפריזלה (friselle), מעין בייגלה מיובש שעליו עורמים עגבניות טריות קצוצות וכמות מכובדת של שמן זית טרי.
מעדן מתוק טיפוסי לאזור הוא הפסטיצ'וטו (pasticciotto), עוגה קטנה ומעוגלת ונהדרת, הממולאת בקרם פטיסייר.
הים הנדיב מעניק לפוליה כמויות מרשימות של דגים טעימים להפליא, ומהגפנים מפיקים כמויות גדולות של יינות אדומים ולבנים באיכות גבוהה. אחד היינות המפורסמים הוא יין הקינוח המתוק דולצ'ה פרימיטיבו די מנדוריה (dolce Primitivo di Manduria).
היום פסטיבל הטרנטה נערך באופן קבוע במספר ערים בפוליה. הערב האחרון של הפסטיבל, נערך בעיירה מלפילייאנו (Melpigliano) שבפרובינציית לצ'ה בהשתתפות מוזיקאים ואמנים בעלי שם עולמי, ומועבר בשידור חי בטלוויזיה האיטלקית.
בשנת 2021 השתתפה בפסטיבל גם מדונה (זמרת אמריקאית עם שורשים איטלקיים), שהחליטה לחגוג בריקודים ועם תופים את יום הולדתה, כפי שאפשר לראות בתמונות שפרסמה בפרופיל האינסטגרם שלה!
וזו לא הפעם הראשונה שהזמרת מבקרת בפוליה בשביל להשתתף בפסטיבל; בעבר היא כבר הפתיעה את המקומיים בנוכחותה.
הקרן שמארגנת את הפסטיבל ממוקמת במפליניאנו (Melpignano), ומשתפת פעולה לאורך השנה עם מספר רב של אוניברסיטאות, איטלקיות וזרות, ועם מכוני תרבות שחוקרים את המסורות המקומיות ואת שורשיהן התרבותיים והאנתרופולוגיים. יש חשיבות גדולה לכך שהמסורות עתיקות של העמים לא ילכו לאיבוד, ושישמרו עליהן, יגלו אותן מחדש, יפיחו בהן חיים מחודשים, וישלבו אותן בהקשר תרבותי מודרני לצד השפעות מוזיקליות נוספות, כפי שנעשה בפסטיבל לה נוטה דלה טרנטה.
אנשים רבים, צעירים יותר ופחות, פועלים בכל רחבי המחוז כדי לשמר את המסורות האלה, ומעבירים מדור לדור את צעדי הריקוד של ה"פיציקה", ואת המנגינות המלוות את הריקוד. ישנם בתי ספר וקורסים המלמדים את הריקודים בכל רחבי פוליה, ושיעורי נגינה בכלים החשובים לפסטיבל, כמו תוף-מרים, כינור ומפוחית.
השיעורים כוללים גם התייחסות לרקע התרבותי-אנתרופולוגי וההיסטורי של המנגינות. ואם מישהו רוצה ללמוד רק את הצלילים הבסיסיים, כל שעליו לעשות הוא להצטרף לאחת מקבוצות הרקדנים במהלך הפסטיבל עצמו, ולחקות את התנועות שלהם.
אם תבחרו לבלות את החופשה שלכם בחודש אוגוסט בפוליה, הביקור בסאלנטו (Salento) – מחוז שטוף אור, עם חופים נהדרים ואוכל ויין משובחים – הוא עצירת חובה. ואל תחמיצו לפחות לילה אחד בפסטיבל הטרנטה (Festival della Taranta)!
Comments