אומני רנסנס רבים חתמו על יצירותיהם בשמם, וחלקם אף הגדילו לעשות ושתלו את דיוקניהם בציורים שציירו. מי היו האומנים הללו ומדוע הם עשו זאת?
עד הרנסנס לא היה כמעט ידוע מי היו האומנים שיצרו את היצירות, אפילו הגדולות והחשובות שבהן. בעידן הרנסנס, שבו החלו אנשים לעסוק בהומניזם ולשים את בן האדם במרכז, הוענקה חשיבות ליוצרים אינדיבידואליים, וקרנם של האומנים עלתה. בהתאם לכך אנחנו רואים אומנים רבים שהחלו לחתום על יצירותיהם, כמו תובעים בעלות על היצירה, אף על פי שזו הוזמנה על ידי מישהו אחר. במקרים אחרים אנחנו רואים שהאומנים ציירו את הדיוקן של עצמם בתוך ציור רב משתתפים, ממש כפי שנהוג היה לצייר את דיוקנאות התורמים או חשובי העיר. אחרים הרהיבו עוז ואיישו את דמותה של דמות היסטורית כלשהי בקלסתרון שלהם.
בוטיצ'לי (1475)
הערצת המלכים את ישו התינוק (Adoration of the Magi) הוא נושא מוכר וידוע ברנסנס האיטלקי. גספארה דל לאמה הזמין את סנדרו בוטיצ'לי הצעיר לצייר אותו בקפלה פרטית בכנסיית סנטה מריה נובלה.
דל לאמה עלה ממעמד פשוט מאוד ונעשה לאחד האנשים העשירים בפירנצה, אולם לא זכה להתקבל על ידי המכובדים בגלל אופי עסקיו. תרומה זו לכנסייה החשובה הייתה אמורה לשקם את שמו בחברה ולהעניק לו כבוד.
הוא בחר בבוטיצ'לי, אשר למד שנים רבות בסדנה של פרה פיליפו ליפי, וזו הייתה אחת העבודות העצמאיות הראשונות שלו. דל לאמה הנחה את בוטיצ'לי שבציור יופיעו הדיוקנאות שלו (לבוש בגלימה תכלת ושיער לבן, מביט אל הצופה) ושל בני משפחת מדיצ'י, ששלטו בפירנצה באותו זמן (קוזימו דה מדיצ'י הוא המלך הראשון שכורע ברך לרגלי ישו התינוק). בסוף שורת המלווים, בצד ימין למטה, ניצב בוטיצ'לי בעצמו, מביט אלינו, הצופים, ברבע סיבוב, תובע את מקומו במעמד החשוב הזה. הוא לא טעה – זו הייתה היצירה שהשיקה את הקריירה הנהדרת שלו.
פיליפינו ליפי (1481)
פיליפינו ליפי היה בנו של פרה פיליפו ליפי, שהיה מורו של סנדרו בוטיצ'לי ואחד האומנים החשובים ברנסנס המוקדם. שמו של ליפי מעיד על ההיסטוריה שלו – הוא גדל במנזר והושבע כאח במנזר, שם גם החל לצייר. להבדיל מפרה אנג'ליקו, הוא לא שמר על נדריו. הוא התאהב באחת הנזירות, והשניים ברחו מהמנזר ונולד להם פיליפינו.
פיליפינו ממש גדל בסדנה של אביו, שלימד אותו את מלאכת הציור, אולם ליפי האב נפטר כשהבן היה בן 12 בלבד.
ליפי הבן, כמו אביו, הרבה לצייר פרסקאות בנושאים דתיים. אחת העבודות הגדולות הראשונות שלו הייתה ציור המאכלס שתי סצנות: משמאל פטר הקדוש, שנצלב הפוך, ומימין המחלוקת של סימון מגוס. בשולי המולת האנשים המתווכחים ניתן לזהות גבר צעיר בכובע מביט אלינו. זהו פיליפינו ליפי.
רפאל (1509–1511)
רפאל היה אולי הצייר בעל הקריירה המושלמת ביותר בין אומני הרנסנס, ומעניין לאן היה מגיע אילולא מת ממחלה בגיל 37. הוא היה אהוד על כולם – פטרוניו ועמיתיו האומנים – החזיק סדנה גדולה מאוד והיה נערץ על ההמונים וגם על האפיפיור.
יוליוס השני הזמין אותו לצייר את חדריו הפרטיים בוותיקן. בחדר הספרייה בחר רפאל לצייר על הקיר את הציור 'אסכולת אתונה'.
רפאל ביקש ליצור הקבלה בין תור הזהב של אתונה לתור הזהב של רומא. הציור הוא מופת לציור רנסנסי – קומפוזיציה סימטרית בעלת פרספקטיבה מושלמת שאייש בגדולי הפילוסופים וההוגים של אתונה. במרכז הסצנה אנחנו רואים את אפלטון ואריסטו דנים זה עם זה בהליכה. על אפלטון (משמאל) הלביש רפאל את פניו של ליאונרדו דה וינצ'י. בחזית יושב מהורהר על המדרגות הראקליטוס, שדיוקנו הוא זה של מיכלאנג'לו, שנודע במגפי העור האימתניים שלו. רפאל חולק כבוד רב למי שהחשיב כמוריו, אולם רצה להנציח גם את עצמו בתוך קבוצת אנשים מימין. מולו, בגבו אלינו, דמותו של האסטרונום פתולומיי לבוש גלימה צהובה ואוחז בכדור הארץ בידו. רפאל עצמו מציץ אלינו, הצופים, בלבוש ובמבע צנועים במיוחד.
מיכלאנג'לו (1536–1541, 1550, 1555)
שנים אחרי שסיים לצייר את תקרת הקפלה הסיסטינית, הוזמן מיכלאנג'לו לצייר את קיר המזבח בקפלה. נושא הפרסקו הוא יום הדין, ובמרכז דמותו של ישו הסוער, השופט את הנשמות בין גן עדן לגיהינום. בין אלה הממתינים לשיפוט יושב לו על ענן הקדוש ברתולומאו, שעל פי הסיפור עורו נפשט ממנו.
ברתולומאו מחזיק את עורו שנפשט, אולם הדיוקן המתקבל לא דומה לזה שאוחז בו אלא של מיכלאנג'לו עצמו, אולי רמז לתסכול של מיכלאנג'לו, שהרגיש שאנשי הוותיקן "פשטו את עורו" בעבודות שלא יכול היה לסרב להן.
בשנים האחרונות עברה אחת הקפלות בוותיקן רסטורציה, והפרסקו שתיאר את צליבתו של פטר הקדוש נוקה. את הפרסקו צייר מיכלאנג'לו ב־1550, וכעת מומחים טוענים כי האיש בעל הטורבן הכחול, החמישי משמאל בשורה העליונה, נושא את תווי פניו של מיכלאנג'לו עצמו, וזאת על פי השוואה לדיוקנאות מוכרים אחרים שלו.
כשהזדקן החל מיכלאנג'לו להרהר במותו שלו, וכך בין יצירות מוזמנות כאלה ואחרות החל לעבוד על פסל שייעד למאוזולאום שלו. הפסל מתאר את ההורדה מהצלב, ואת גופו חסר החיים של ישו, שנישא על ידי אימו מריה ומרים המגדלית. בראש הקומפוזיציה דמותו של נקדימון, שתווי פניו זהים לאלה של מיכלאנג'לו עצמו. מיכלאנג'לו לא היה מרוצה מהפסל, מכיוון שככל הנראה התגלו פגמים בשיש, והוא שבר כמה מהגפיים של הדמויות. רק מאוחר יותר רכש אחד מעשירי פירנצה את הפסל, והוא שכר אומן שיתקן את השברים, שעדיין ניכרים בפסל.
קראוואג'ו (1597, 1609–1610)
ב־1597 הזמין מקראווג'ו פרנצ'סקו מאריה דל מונטה מגן טקסי מעוטר לכבודו של הדוכס הגדול פרדיננדו דה מדיצ'י. קראווג'ו החליט לצייר על המגן העגול את ראשה הכרות של המדוזה. אצל קראווג'ו המדוזה עדיין חיה והיא נראית מוכת אימה, על אף שראשה נערף. תווי הפנים שלה הם אלה של קראווג'ו עצמו, שאולי רצה להדגיש שהוא לא מפחד מהמוות.
12 שנים מאוחר יותר צייר קראווג'ו את ניצחונו של דוד על גוליית – דוד הצעיר, שקיבל את דמותו של צ'קו, העוזר הצעיר ומאהבו של קראווג'ו, אוחז בראשו הכרות של גוליית. זהו ראשו של קראווג'ו עצמו.
הפעם ניכר שהחיים עזבו אותו – עיניו בולטות, לסתו שמוטה ופיו פעור ללא תוחלת. כשדוד מתבונן בגוליית אנחנו לא רואים שמחת ניצחון, אלא דווקא עצב וחמלה.
קראווג'ו, שחייו הקצרים היו רוויי אלימות, ליהק את עצמו בתפקיד "הרע" שנענש ומת. אולי הייתה לו תחושה נבואית שמותו יהיה כרוך באלימות, שכן הוא מת ממחלה בעת שגלה מרומא מכיוון שהורשע ברצח.
הכותבת: שולמית אורן - בלוג האומנות So Art
