ג'ובאני פרנצ'סקו ברביירי (1591-1666) קיבל את הכינוי גווארצ'ינו (GUERCINO, כלומר הפוזל) בשל בעיה בעיניו שהתגלתה כבר בגיל צעיר. הוא היה צייר שנמנה על הדור השני של הקראווג'יסטים, כלומר אלו שצמחו והגיעו לבשלות בעשורים שלאחר מותו של קראווג'ו ב-1610.
חוקרי אמנות רבים שמו לב לכך שגווארצ'ינו הגיע לשיאו בשנים 1619-1621 ושעבודתו מעולם לא הצליחה וכנראה שגם לא ניסתה להתרומם שוב לגבהים האלו. מייקל פריד בספרו after Caravaggio מכנה את 1619-1620 "שנת הפלאים" של גווארצ'ינו ורואה את שארית חייו של הצייר כרצף אינסופי של ייצור ציורים עקרים ובינוניים על פי נוסחאות עבשות.
ריצ'ארד וולהיים בספרו החשוב painting as an art מכנה את השנים האלו אצל גווארצ'ינו כשנות הסגנון המופתי, ואת שאר חייו של גוורצ'ינו כעבודה נטולת סגנון. עבור וולהיים, סגנון הוא ביטוי של ייחודיות, של נקיטת עמדה, של מציאת שפה צורנית לתכנים נפשיים. אמן בלי סגנון הוא בעצם מכונה לייצור דימויים שאין מאחוריה אמת נפשית, ולכן הם לא בדיוק אומנות.
אולי המושלם ביותר מכל ציורי שנת הפלאים של גווארצ'ינו הוא "שובו של הבן האובד". זהו ציור מטמטם: סלט הידיים המושכות-מקלפות-מלטפות בלב הציור הן כמו תביעה עיקשת מהצופה לא לקרוא כאן את המשל של ישו מהברית החדשה (האם הבן האובד הוא הנפש, החוזרת במותה לאחר מסעה בעולם החיים אל אביה האל?) אלא לחוש, באמצעות הזדהות טקטילית-סנסורית, את הרגע הזה שבו תחושות הגוף מדברות (חשבו על חייל המגיע הבייתה אחרי אימון ופושט את מדיו). חיתוך הדמויות מתחת לקו המותניים, האין-עולם שברקע, השימוש בדוגמנים ומיקום הנעליים בלב הציור הופכים אותו למופת של קראווג'יזם ולמניפסט אנושי.
מימין הגרסה המוקדמת, 1619 (היום בוינה) והגרסה המאוחרת 1651 (היום בפולין).
הציור המאוחר, לעומת זאת, הוא מתיש ומלאכותי ודידקטי. הוא סטטי יותר, ומרוחק יותר מהדמויות. העוקץ שלו מצוי בכך שהדמויות הן מונוכרומטיות ותפלות ואילו האב (האל?) בבגדים אדומים וכחולים ניצב בוהק במרכז הקומפוזיציה כאילו הוא ממשי יותר. זה נראה לא רק ציור נטול עזוז אלא נטול... נטול גווארצ'ינו!
הנה הן שתי התמות בתמצות: בעבודה המוקדמת – טקטיליות היא סובייקטיביות. הצופה נתבע לחוש מתוך הזדהות עם מגע הידיים בבדים ופעולותיהן. בעבודה המאוחרת – רק אלוהים הוא אמיתי, אמנות היא ספרות, והצופה מתבקש להיות מושא פאסיבי להטפה של תכנים דתיים.
שמעתי פעם ראיון עם מומחית לענייני גמגומים. היא הסבירה שם מדוע יש אנשים שמגמגמים בדיבור אך לא בשירה: בשירה המילים כבר קיימות ולא צריך לחשוב מה להגיד, הלחן קיים ולא צריך לחשוב איך להוציא את המילים מהפה. אבל כשאתה מייצר מחשבה אותנטית בזמן אמת ושרירי הפה רודפים אחר המחשבות, נוצר גמגום. גווארצ'ינו המוקדם מגמגם אלינו "יד יד יד... בגגגגדדד" ואנחנו עומדים ומשתהים מול האמת הרוחנית הנחשפת לנגד עינינו. גווארצ'ינו המאוחר שר. זה עשה לו כסף, זה הביא לו מחיאות כפיים, אבל הייתה זו שירה של טקסט ולחן קיימים.
