יינות מינרליים מורכבים ומתוחכמים ויינות עשירים בגוף ובפרי, זני ענבים שהגיעו עם המתיישבים היוונים העתיקים וגם יין אחד שהמציא סוחר אנגלי מתוחכם... אם עוד לא יצא לכם להתעמק בתפריט היינות של סיציליה, הגיע הזמן. סיציליה מצטיינת לא רק באוכל ובנופים, אלא גם ביין!
זה לא סוד שסיציליה הוא אחד המחוזות האהובים עלי באיטליה, ולא נדרש גשש בלש על מנת להבין מדוע – באי הנהדר הזה יש הכל. נופים יפים וחופים נהדרים? יש. אוכל מעולה? יש ויש, ועל כך יעיד הג'ינס שלא נסגר עליי בתום חופשה בת שבועיים... אתרי היסטוריה, תרבות, ארכיאולוגיה, אדריכלות ואומנות ברמה בינלאומית? בהחלט, ובשפע. תרבות מלאת חיים ואנשים מקסימים? ברור. אבל לצד כל אלה, יש עניין נוסף ששווה התייחסות – היינות הסיציליאנים. אם גם אתם, כמוני, חובבי יינות מינרליים, המגיעים מאזורים וולקניים, אז סיציליה היא יעד חובה.
קצת רקע
מקובל לנקוב בשמם של מחוזות צפוניים יותר (טוסקנה, ונטו, פיימונטה) כשמדברים על היינות האיטלקיים והלל רק את היינות שבאים מהם, אבל האמת היא שסיציליה היא כן מחוז חשוב – בעבר רק בשל כמויות היין שביוצרו בה, וכיום גם בשל איכותם של חלק מהיינות. למעלה מ-620 מיליון ליטרים של יין מיוצרים באי מידי שנה, ולא פחות מ-23 יינות זכו למעמד DOC (אם כי רק יין אחד זכה למעמד DOCG).
מסורת היין בסיציליה היא בת אלפי שנים, וסביר להניח שגפנים צמחו באי באופן ספונטני, אך אם נרצה לנקוב בתאריך מדויק יותר כרגע שבו החלה תעשיית היין הסיציליאני אפשר לומר שהכל התחיל לפני כ-2800 שנה, כאשר היוונים, מעריצי יין ידועים, כבשו את האי והביאו עימם לא רק גפנים אלא גם את הידע הטכני הדרוש לייצור היין.
הרומאים העתיקים למדו מהיוונים, המשיכו את המסורת והעריצו את היינות הסיציליאנים שנחשבו לאיכותיים במיוחד. בתקופה הביזנטית המשיכה התעשייה לפרוח (חלק גדול מהמסורת השתמר בזכות המנזרים, כפי שקרה גם במקומות אחרים באירופה. בזכות הנזירים והנזירות טכניקות גידול ומתכונים לא אבדו). אמנם תחת הכיבוש המוסלמי תעשיית היין הסיציליאנית הצטמצמה אך בהחלט לא נהרסה, וממילא חזרה לעצמה כאשר נכבש האי על ידי הנורמנים במאה ה-11.
סיציליה ידועה בזכות אדמותיה הפוריות, אבל, כפי שמסבירים המומחים, דווקא האדמה הפוריה של האי עמדה בעוכריו – בזכות סבסודים למיניהם ותמריצים כלכליים החלו מגדלים רבים לשתול כמויות גדולות של גפנים ולייצר כמויות גדולות של יין אנמי וחסר טעם. ואכן, במשך תקופה ארוכה מאד שימש חלק נכבד מהיין שיוצר בסיציליה כיין בסיס, שנועד למהילת יינות אחרים. הדגש, אם כך, היה על הכמויות ולא על איכות הייצור.. התוצאה היתה ברורה – במהרה התדרדרה תדמיתו של היין הסיציליאני, וחבל.
גם היום למען האמת ישנם יקבים שכאלה, אבל אין ספר שבמקביל בולטת גם מגמה שונה לגמרי, והאי התמלא בשחקנים חדשים שהחליטו לשנות את כללי המשחק. כך קרה שגם כמה מהאחוזות ההיסטוריות של וגם רבים מהיצרנים החדשים והצעירים החליטו לפנות לכיוון אחר – איכותי, חדשני ויצירתי. לכך יש להוסיף נקודה חשובה נוספת, והיא שסיציליה מתמודדת עם שינויי אקלים רציניים ומאתגרים מאד. לכן, יקבים רבים שמים דגש מחודש על דרכי ייצור ידידותיות לסביבה, ירוקות ככל האפשר, המשמרות את משאבי הטבע.
ישנם כאמור 23 יינות סיצילאנים שזכו למעמד DOC, אבל אין טעם, לדעתי, למנות את כולם כמו ברשימת מכולת ארוכה. במקום זאת החלטתי להתמקד בכמה יינות מעניינים במיוחד. שניים מהיינות שברשימה הם יינות מתוקים, הנחשבים ליינות קינוח מעולים ואני ממליצה לכם לתת להם צ'אנס גם אם אינכם מחובבי הז'אנר. אני מאמינה שתופתעו לטובה.
צ'רזואולו די ויטוריה – Cerasuolo di Vittoria
בואו נתחיל עם המלך. או לכל הפחות – עם היין הידוע ביותר באי, והיחיד שזכה למעמד DOCG.
יין הצ'רזואולו מיוצר משני זני ענבים טיפוסיים לאי: נרו ד'אבולה (Nero d’Avola), ופראפאטו (Frappato). היין קיים בשתי גרסאות: Cerasuolo di Vittoria DOCG, המיוצר רק סביב העיירה נושאת אותו השם, ו-Cerasuolo di Vittoria Classico, המיוצר באזור נרחב קצת יותר, הכולל בתוכו גם את אזור ראגוזה (Ragusa) וקטניה (Catania), ומתיישן במשך 18 חודשים לפחות.
זהו יין גדול, דומיננטי, המתאפיין בצעירותו בצבע עז אך ככל שהוא מתבגר הצבעים מתמתנים והטעמים מתעגלים. הצ'רזואולו ממלא את הפה בפירותיות דומיננטית, והניחוחות מתפתחים עם השנים – בתחילה הם פרחוניים ופירותיים, ובהמשך, לאחר היישון הממושך, יופיעו גם ניחוחות השוקולד והעור, והתבלינים המתוקים.
כמו כל יין הנהנה ממעמד DOC או DOCG, גם ליין צ'רזואולו יש מתכון רשמי: על פי חוק על היין להכיל בין 50 ל-70% ענבי נרו ד'אבולה, ובין 30 ל-50% ענבי פראפאטו. ענבי נרו ד'אבולה הם כפי הנראה הידועים ביותר באי – זהו זן שנחשב בשלב זה לזן ילידי, והוא הגיע ככל הנראה עם המתיישבים היוונים שכבשו את האי במאה השמינית לפנה"ס. הנרו ד'אבולה (המוכר גם בשם 'קאלאברזה' Calabrese) מעניק מבנה וגוף, ויינות המבוססים על ענב זה עלולים להיות גסים ומחוספסים, אבל בטיפול נכון מתרחש סוג של קסם: היין מתעדן ופותח מניפה של ריחות וטעמים – פירות אדומים ושחורים, ליקריץ, וניל, ציפורן, ופרחי סיגליות. זן הפראפאטו עדין בהרבה, ומוסיף פירותיות, טאנינים וניחוחות פרחוניים ליין.
איפה טועמים?
אם כבר הגעתם עד לכאן, לפינה המערבית ביותר של סיציליה, אני ממליצה שתבקרו באחד היקבים ההיסטוריים והמפורסמים ביותר: COS. זהו יקב שהמבקרים אוהבים לאהוב – רציני, איכותי, חדשני ומסורתי בו זמנית. הגפנים מטופלות לפי עקרונות הגידול הביודינמי, והיינות של יקב COS הם בין הידועים בסיציליה. נסו את ה-Cersauolo, מן הסתם, אבל אל תעצרו שם. כדאי ומומלץ לנסות גם את היינות האחרים, שה"מתכון" שלהם לא מוכתב על פי חוק ומאפשרים ליננים לבטא את היצירתיות שלהם.
יקב מפורסם ומצויין נוסף הוא Donnafugata, אך עליו ארחיב בהמשך, בסעיף העוסק בפסיטו די פנטלריה.
אתנה ביאנקו – Etna Bianco ואתנה רוסו – Etna Rosso
סיציליה היא ממתק קטן עבור חובבי היינות המינרליים, והאדמה הוולקנית העשירה סביב הר הגעש אתנה מעניקה ליינות המיוצרים באזור זה פרופיל טעמים וניחוחות משובח במיוחד. יין האתנה, כפי שעפשר להבין משמו, מיוצר קרוב במיוחד לאזור הסכנה: הר האתנה הוא הר הגעש הגבוה ביותר והפעיל ביותר בעולם, והתפרצויות קטנות הפכו למראה שבשגרה. חשובה לא פחות העובדה שהגפנים נשתלות בגובה רב, ונהנות מהבדלי טמפרטורה משמעותיים בין שעות היום והלילה. וגורם שלישי המשפיע על הטעמים הוא הגיל – חלק מהגפנים כאן הן בנות 70, 80 ואפילו 100 שנה! כמובן שהתפוקה מצומצמת מאד, אבל האיכות? מופלאה.
על מנת לייצר את היין האדום (אתנה רוסו – Etna Rosso) יש להשתמש בזנים המאושרים הרשמיים: בין 80 ל-100% ענבי נרלו מאסקאלזה (nerello mascalese) ועד 20% נרלו קאפוצ'ו (nerello cappuccino). את האתנה ביאנקו (Etna Bianco), לעומת זאת, מייצרים מזן הקאריקנטה (carricante) בתוספת קטנה של ענבי קטאראטו (catarratto).
ענב הנרלו מאסקאלזה הגיע לסיציליה עם היוונים, במאה השמינית לפנה"ס. הזן הזה נחשב לעקשן ואיכותי, והוא גדל בתנאים לא פשוטים בין אבני הבזלת השחורות. הוא משגשג בגובה רב (בין 350 ל-1000 מטרים מעל פני הים), ויש מי שמשווה בינו ובין הנביולו, הענב הידוע ממחוז פיימונטה המשמש להכנת יין הבארולו המפורסם – הן בשל האיכות והן בשל הקשיים הטכניים השונים שהם מציבים בפני המגדלים. הגובה ותנאי השטח לא מאפשרים בציר מכני, ולכן רוב היקבים בוצרים ידנית.
ענבי הקאריקנטה, לעומת זאת, מהווים את הבסיס ליינות אתנה הלבנים (והמצויינים לא פחות מאחיהם האדומים). הם גדלים לאורך צידו המזרחי של האתנה, לכיוון הים, משגשגים בגובה רב (גבוה אף יותר מהנרלו מאסקאלזה!) והגפנים עשירות בפרי – למעשה, מקור השם 'קאריקנטה' נובע מהכינוי שהדביקו להם האיכרים הסיציליאנים, שכן הזן הזה יכול למלא עגלות (carri) שלמות. על פי חוק על ה-Etna Bianco DOC להכיל לפחות 60% ענבי קאריקנטה, ואילו עבור ה-Etna bianco superior הכמות המינימלית של ענבי קאריקנטה עומדת על 80%.
התוצאה נהדרת – יינות הפורשים מניפה שלמה של ניחוחות וארומות, החל מפירות הדר וכלה באבני בזלת (מן הסתם), פרחים לבנים וצהובים, המליחות עדינה באדיבות הבריזה העולה מהים. הגוף מלא ואלגנטי, ומתאים מאד לליווי מנות הדגים ופירות הים שסיציליה מפורסמת בהן.
איפה טועמים?
אחד מהיצרנים הטובים ביותר הוא יקב I custodi delle vigne dell’Etna. שם היקב הוא הצהרת כוונות, ופירושו באיטלקית הוא: שומרי הגפנים של הר האתנה. נסו גם את היינות הלבנים וגם את היינות האדומים, כמובן. ה- Aetneus (אדום) וה-Aedes (לבן) טובים במיוחד.
יקב מומלץ נוסף הוא Pietradolce (מילולית: אבן מתוקה). זהו יקב חדש יחסית, מודרני במובן הטוב ביותר של המילה, והיין כאן מיוצר בשיטות מתקדמות אך מתוך הבנה עמוקה של המסורת העתיקה. חלק מהיינות, כמו לדוגמה ה-Barbagalli Etna rosso DOC שלהם מגיעים מגפנים בנות כמעט 100 שנה, והתוצאה נהדרת!
פסיטו די פנטלריה – Passito di Pantelleria
לאיטליה (ולסיציליה) יש מסורת ארוכה ומפוארת של יינות קינוח – יינות אלכוהוליים עשירים בטעם, המיושנים במשך פרקי זמן ארוכים במיוחד. הפסיטו די פנטלריה (שנודע בעבר בשם 'מוסקטו די פנטלריה') מגיע מהאי פנטלריה (Pantelleria) שמול חופי טראפני. תהליך ההכנה הוא פשוט אבל מדוקדק: לאחר הבציר מיובשים (ייבוש טבעי), כך שחלק משמעותי מהמים מתאדים ואחוז הסוכר בענבים עולה (בהמשך, במהלך התסיסה, יומר הסוכר לאלכוהול). זהו רגע עדין, וחשוב להקפיד על אוורור נכון של הענבים כדי למנוע רקב ועובש. לאחר מכן מכינים את היין עצמו, ואז מיושן היין במשך 15 עד ‘18 חודשים. זהו יין שמלווה באופן מושלם את הקינוחים הסיציליאנים האהובים, ובמיוחד מתוקים על בסיס שקדים ובצק שקדים.
את היין מייצרים מענבי זיביבו (Zibibbo) – זן ארומטי ממשפחת המוסקט, המוכר גם בשם מוסקטו די אלסנדריה (Moscato di Alessandria). היו אלה הרומאים שהביאו את הענב הזה ממצרים, מהעיר אלכסנדריה, והוא נקלט בסיציליה היטב. כל כך טוב, למעשה, עד שנדמה שמאז ומתמיד היה נוכח בה, והתוצאה היא יין עשיר בניחוחות וטעמים, בצבע זהוב מפתה (לא פלא שבמאה ה-19 כינו אותו "הזהב הנוזלי").
האי פנטלריה מומלץ מאד לביקור ולא רק בזכות היין – זהו אי וולקני, קרוב מאד לחופי טוניס, פרוע ויפהפה, ובעל מאפיינים מושלמים לייצור יין ייחודי. אחת האחוזות של יקבי Donnafugata ממוקמת כאן, ועבודה אינסופית ומפרכת מושקעת בטיפוח האחוזה ובגידול הגפנים למרות התנאים המורכבים ששוררים כאן. הבציר נעשה באופן ידני בלבד, בגבהים משמעותיים, והגפנים נשתלות על טרסות יבשות (בדומה לליגוריה) הדורשות תחזוקה מתמדת. התמורה לעבודה הקשה היא שגם היין הזה, בדומה לשאר היינות של Donnafugata, הוא לא פחות ממעולה. שווה במיוחד לנסות את ה- Ben Ryé הנהדר, לא רק כיין המלווה מתוקים אלא גם כיין המשתלב בצורה מושלמת עם גבינות עזות טעם כמו גורגנזולה חריפה, למשל.
ואם כבר מדברים על יינות מתוקים מיוחדים, אי אפשר שלא לציין את אחד האהובים עליי (לא פשוט להשיג אותו): מלבזיה די ליפארי (Malvasia di Lipari), העשוי מענבי קורינטו נרו (Corinto nero) ומלבזיה ביאנקה (Malvasia bianca).
היין קיים בשלוש גירסאות (Malvasie delle Liparie DOC bianco, Malvasia delel Lipari liquoroso ו-Malvasia delle Lipari passito). ליפארי הוא אי וולקני הנמנה על האיים האאוליים (יעד תיירותי פופולרי במיוחד) וכמובן שמבנה הקרקע ותנאי האקלים משפיעים על היין.
מרסלה – Marsala
סיפורו של האלכוהול בסיציליה קשור בקשרים עבותים לזרים שהגיעו לאי. היוונים העתיקים הביאו עימם גפנים ושיטות גידול, ואילו הבריטים, אלפי שנה מאוחר יותר, הביאו עימם ידע עסקי וקשרים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא יין המרסלה: זהו יין מחוזק, המיוצר באזור העיר מרסלה בשיטה דומה לשיטה שבה מייצרים שרי. את הצלחתו של המרסלה חייבים בסיציליה לסוחר האנגלי ג'ון וודהאוס (John Woodhouse), שספינתו נקלעה לסערה ונאלצה לעגון בנמל המקומי. בזמן ששהה בעיר טעם וודהאוס את היין של מרסלה, התאהב בו, והחליט לשלוח כמות מכובדת של חביות למולדתו. כדי למנוע מהיין להתקלקל לאורך המסע, הוסיף וודהאוס אלכוהול ליין, וכך יצר יין מחוזק שדמה לשרי, ומצא חן במיוחד בעיני הלקוחות הבריטיים. כך, הבין וודהאוס שעלה על שיטה נהדרת לשבור את השוק ולהתחרות באופן ישיר עם היקבים העשירים בפורטוגל (בה ייצרו מדיירה) ובספרד (בה ייצרו שרי).
בעקבותיו הגיע גם בנג'מין אינגהם (Benjamin Ingham) שהחליט לעקוף את המתווכים, ולהקים בעצמו מערך לייצור מרסלה בסיציליה. גם משפחת פלוריו (Florio), מהעשירות והידועות שבמשפחות האצולה הסיציליאניות (סיפורם מופיע ברב-המכר 'האריות מסיציליה') נכנסה לעיסקי המרסלה.
היין מיוצר מענבי אינזוליה (Inzolia), קאטאראטו (Catarratto) וגרילו (Grillo) וקיים בשלוש גרסאות – יבש, יבש למחצה, ומתוק (המונח יבש הוא יחסי כמובן, שכן אפילו בגרסה היבשה תמצאו 40 גרם סוכר לליטר). בנוסף, היין מקוטלג לפי מידת היישון – היין הצעיר ביותר נקרא אמברה (ambra), הסופריורה ריזרבה (superior riserva) מיושן ארבע שנים, ואילו ה-Stravecchio מיושן במשך לא פחות מעשור. גם במקרה הזה, למרות שמדובר על "יין קינוח", יין מרסלה איכותי יתאים מאד גם לליווי גבינות.
איפה טועמים?
שלבו היסטוריה, דרמה ויינות טעמים, וסעו ליקב ההיסטורי של משפחת פלוריו, כמובן.
כמה יינות נוספים ששווה להכיר
כמו בכל שאר המחוזות באיטליה, גם בסיציליה חלק נכבד מהיינות המעניינים ביותר לא נכנסים לשום קטגוריה רשמית, או שלכל היותר עונים כל הקריטריונים בקטגוריה הרחבה (והחשובה) "IGT Terre Siciliane". לכן, כדאי ומומלץ לנסות גם יינות אחרים, ביקבים איכותיים. נסו לדוגמה את Tenuta Gorghi Tondi, יקב Settesoli, ויקב Morgante.
