המפגש עם האי פנטלריה (pantelleria) הותיר את פדריקה קאלצולארי ללא מילים. היא אמנם הגיעה במטרה ללמוד על שיטות הגידול העתיקות של הגפנים במקום, אך בסופו של דבר התאהבה בטבע החד והעוצמתי שבמקום. האי השחור וסחוף-הרוחות הזה איננו מתאים לכולם, אך מי שמחפש טבע קשוח, חופים בתוליים וחיים בקצב אחר ימצא אותם כאן, בפינה הנסתרת הזאת, לא רחוק מסיציליה
ראיתי אותו בפעם הראשונה השנה, בחודש אוגוסט הלוהט. המטוס נחת על ה"ארוך" שמבין שני מסלולי הנחיתה באי (1735 מטרים בלבד) והשמיע צווחת בלמים פתאומית, ארוכה ומצמררת.
שדה התעופה של פנטלריה, המשתייך לקטגוריה C (כלומר הקטגוריה הקשה ביותר לנחיתה) ממוקם בגובה 200 מטר מעל פני הים ונולד בשנות ה-30 כמעוז צבאי. בליבו של השדה נחפרו בונקרים בלתי חדירים, עמוק לתוך הרי הלבה, ששימשו כמקלט למטוסים ולמאגרי תחמושת. השדה היה ל"נושאת המטוסים הבלתי ניתנת להטבעה" של מוסוליני, מבצר שנבנה כדי להזין את שאיפות הכיבוש המטורפות שלו באפריקה, וכדי לאתגר את המוצבים הצרפתיים בתוניס ואת האנגלים במלטה.
חום אפריקאי ספוג בניחוחות ים תיכוניים סוערים של רוזמרין, הדס והליקריסום עטף אותי בזמן שהלכתי לאורך האספלט והגעתי לרכב השכור, נשימתי עצורה מרוב התרגשות וציפייה. אבל זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון... הביקור במרכז פנטלריה – שנחרב עד היסוד בשנת 1943 בשל הפצצות שהטילו בעלות הברית כדי להעניש את הטירוף הפשיטסטי האומלל – היה מכאיב. המרכז נבנה מחדש ושוחזר באופן מבולגן, ללא תכנון וללא הרמוניה.
אבל האהבה הגיעה... ועוד איך היא הגיעה! לאחר שעזבתי את המרכז והנחתי את חפציי בדאמוזו (dammuso – מבנה אבן עתיק טיפוסי לפנטלריה) משוחזר להפליא ששכרתי, החל המסע באי ובעקבותיו גם ההתאהבות הבלתי נמנעת.
פנטלריה הוא אי קיצוני, בעל יופי נוקב ומטריד. הוא נולד כתוצאה מהתפרצות געשית לפני כ-300,000 שנה, ועדיין נושא את סימני הלידה הדרמטית ההיא: מעיינות תרמיים רבים מנקדים את חופיו, והגופריתי מביניהם הוא זה שמחמם את מי הטורקיז של האגם הוולקני Specchio di Venere (מילולית: המראה של ונוס) והופך את הבוץ של האגם לצרי מרפא שכדאי למרוח בנדיבות על העור. האגם מכונה גם "Bagno dell'Acqua" וזהו אחד המקומות המקסימים באי. כאשר פונים בעיקול החד והאחרון ורואים לפתע את האגם מלמעלה, מתגלה מראה עוצר נשימה: האגם ניצב בליבו של לוע הר געש עתיק, וצבע מימיו נע בין ירוק לקובלט. השחייה במים החמימים, בעודנו מוקפים בנוף הבתולי והטהור, היתה חוויה בלתי נשכחת. באותם רגעים הרעש היחיד שנשמע הוא נשיפות הרוח, שהרעידה גלים קטנים על פני המים...
אגם המראה של ונוס. צילום: פדריקה קאלצולארי
כדאי לבקר גם בקאלה גאדיר (Cala Gadir) – כפר קטן ונפלא המנוקד בבתים לבנים ובדאמוזי (dammusi) העשויים אבן בזלת, שעוטף את המפרץ רחב הידיים. כאן ממתינות שתי בריכות החפורות בסלע, שהטמפרטורה בהן עולה על 55 מעלות. במערת סאטאריה (Grotta di Sataris), שבה לפי האגדה פגש יוליסס את האלה קליפסו, טמפרטורת המים יורדת ל-40 מעלות ואילו במפרץ ניקה (Cala Nicà) היא מזנקת לכמעט 100 מעלות!
וכמובן, אי אפשר שלא לבקר גם בפאבארה (favare) של פנטלריה. זהו השם שנתנו תושבי האי לפומרלות (פתח בקרום הארץ הפולט קיטור וגזים) הרבות של האי. מאז ומתמיד מכשפות הפאבארה את המטיילים בזכות קיטוני האדים הלוהטים שעולים מבטן האדמה. אחת המרשימות שבהן היא הפבארה גרנדה (Favara Grande) שבצידו הדרומי והדומם של המונטניה גראנדה (Montagna Grande). שם, באזור שבו הנוף נראה כאילו נלקח מכתביו של דנטה אליגיירי, נמלטים מבין סדקי הסלעים הבזלתיים סילוני אדי מים רותחים המגיעים גם ל- 100 מעלות צלזיוס. עוד בימי קדם ניצלו החלקאים את הפאבארות: הקיטור שהשתחרר מהאדמה התעבה במגע עם האוויר, והפך למים שנאספו לתוך מיכלים קטנים שנחפרו בסלע. באי כמו פנטלריה, שבו כמות המשקעים נמוכה ביותר ואין נהרות או נחלים, הטיפות היקרות שהצליחו התושבים לאסוף היו אוצר יקר!
האי השחור
פנטלריה הוא אי שחור. שחור מלבה, המתפתלת לצורות מוזרות ומפחידות על הגבעות הוולקניות המכונות קודיה (cuddie), מהמילה הערבית kudya שפירושה "גבעה גדולה". הלבה השחורה מקיפה את הבתים, עוטפת את המגדלור הלבן של פונטה ספאדילו (Punta Spadillo), ומתפרשת לצידי הכנסיות הכפריות הקטנות ובצדי הדרכים. פנטלריה הוא אי קשוח, פרוע, קדמוני. אי ללא חופים "רשמיים", אך כל כולו קו חוף אחד מתמשך, ובין המערות, הסלעים החלקים ופסגות הלבה החדות מסתתרים מפרצונים קסומים כמו קאלה טראמונטה (Cala Tramontana) וקאלה לבנטה (Cala Levante). מפורסם לא פחות הוא הסלע המפורסם "קשת הפיל" (Arco dell’Elefante), שנראה כמו פיל סלעי עצום מימדים שטובל את חדקו במים הצלולים.
קאלה טראמונטה. צילום: פדריקה קאלצולארי
מימין קשת הפיל בפנטלריה, משמאל אבני בזלת בפונטה ספאדילו - צילום: פדריקה קאלצולארי
ואיך אפשר שלא להתאהב בחוף Balata dei Turchi, ובקסמיו הפרועים והפרימיטיביים? זרם לבה אפור שגולש אל הים, ובמפגש עם המים יוצר אזור נוח לרחצה בזכות הסלעים הפחוסים הנחים במים השקופים. מסביב מיתמרים צוקים גבוהים, ועליהם עצי אלון וערער, תותי שדה וצמחי מסטיק. לא פלא שפנטלריה, "הפנינה השחורה" של הים התיכון, מכשף את התיירים.
חוף Balata dei Turchi. צילום: פדריקה קאלצולארי
האיכרים שהפכו את האי הקשוח הזה לביתם, החל מהמתיישבים הראשונים של האי (ממוצא ססיוטי, Sesioti) וכלה בפיניקים, ביזנטים, ערבים, נורמנים, ספרדים ולבסוף סיציליאנים שעברו לכאן, השכילו להכיל את הפכפכותו חמורת הסבר של הר הגעש, לחיות לצידו, לאלף את הטבע הפראי ולהוציא את המיטב מהמתנות הצנועות שפנלטריה העניק להם. את הבתים הטיפוסיים של האי, ה"דאמוזו" (dammuso) הם בנו מאבני בזלת שחורות ובעיצוב מבריק: בלילות, הלחות מצטברת על הגג הבנוי בצורת כיפה ומתגבשת לטיפות שנושרות לתוך בורות מים שנחפרו במיוחד מסביב למבנה.
מימין הגג הקמור של הדאמוזו, משמאל דאמוזו טיפוסי בפנטלריה. צילום: פדריקה קאלצולארי
הקירות העבים מבודדים מפני החום בקיץ והקור בחורף, והדלתות והחלונות הצרים בנויים כך שיגנו על תושבי הבית מפני מזג האוויר הקיצוני. החלל הפנימי של הדאמוזו שונה לגמרי מצורתו החיצוני: בתוך הבית מתפרשת סדרה של חדרים ומסדרונות שנבנו מחומרים "רכים", ונעים להסתתר באזורים המוצלים הרבים. מסביב לדאמוזו מונח ריצוף אבן, שנקרא פאסיאטורי (passiaturì), ואת השטח מקיפה גדר אבן נמוכה, המתפקדת גם כספסל נוח לבני המקום. כאן יכולים כולם לשבת ולשוחח, מתחת לגג העשוי קני סוף המגן עליהם מפני השמש בשעות היום ומפני הלחות בשעות הלילה, לאכול ביחד מנה של קוסקוס סיציליאני או רביולי, ולהתפעל בשקט מהמחזה המרהיב של השמש השוקעת מול חופי אפריקה.
אותם חקלאים מבריקים המציאו גם את ה-"u jardinu", שיטה לגידול עץ לימון או עץ תפוז, שבה הופך העץ לאסיר בין הקירות המעגליים שנבנים סביבו, אך בזכותם הוא גם מוגן מפני הרוח חסרת-הרחמים שמצליפה בו ללא הפסקה. אל העץ מובילה שורה של אבני לבה, המוצבות בשורה לאורך מדרון ההר, כדי לאסוף את האוצר החשוב ביותר – טיפות הטל או טיפות הגשם הנדירות – שיבטיחו את הישרדותו של העץ.
מעניין לבקר גם בכנסיות הכפריות הקטנות והלבנות שברחבי האי מוקדשות לקדוש הפטרון של כל אחד מ-11 המחוזות של פנטרליה: : Khamma, Rekhale, Gadir, Bukkuram, Bugeber, Pantelleria Centro, Scauri, Tracino, Sibà, San Vito, Grazia, Campobello. הכנסיות נבנו החל מהמאה ה-16, אך לרבות מהן לא נותר זכר בעקבות הפלישות הרבות של שודדי הים שהתקיפו את האי והותירו בכל פעם חורבן רב. כנסיות ומנזרים נוספים נבנו במאות ה-18 וה-19 על ידי מסדרים דתיים שהגיעו לאי, והמבנים האלה מזכירים בעיצובם את הסגנון האלגנטי והייחודי של הדאמוזי: בלב הכנסייה ניצבת ספינה מרכזית, ומעליה גג מקומר.
חצר הכנסיה מרוצף בדיוק כמו הבתים, ומוקף בחומת אבן נמוכה, שעליה המאמינים יכולים לשבת לפני ואחרי המיסה, ולשוחח ביניהם. חזיתות הכנסיות נקיות למראה ופשוטות, ומגדלי הפעמונים דיסקרטיים – הם לעולם לא גבוהים ומתריסים, אלא משתלבים בצורה הרמונית בנוף האי מבלי לכפות את נוכחותם על המבקר. הכנסיות הכפריות הקטנות האלה, המנקדות את האי, נבנו על מנת לאפשר לחקלאים להתפלל מבלי שיאלצו להתרחק יותר מידי משדות הכותנה (היבול השולט בפנטלריה עד המאה ה-19) או מהטיפול בענבי הזיביבו (Zibibbo) וצמחי הצלפים – היבול העיקרי היום.
ירוק פראי ומסחרר
פנטלריה ירוק מאוד בקיץ. מתוך האדמה הגעשית החומה והפורייה להדהים עולה וצומחת סערה ירוקה – שיחי הצלפים השופעים שצבעם איזמרגד עמוק, עלי ענבי הזיביבו (Zibibbo) הירקרקים ועלי עצי הזית הנמוכים, המרצדים בגוני כסף וירוק תחת קרני השמש. החקלאות כאן באי היא מעשה נס מעשה אדם, תוצרן של אלפי שנות ניסיון וחריצות. הגידולים בפנטלריה אפשריים בזכות קירות האבן היבשים המגינים עליהם מפני הרוח חסרת הרחמים שמצליפה באי, והם אלה שמונעים מהלחות שבאדמה להתנדף לגמרי.
12 אלף הקילומטרים האלה – של שורות כפולות של חומות אבן נמוכות שנבנו בבנייה יבשה מאבני בזלת שחורה החוצות של האי כולו – זכו למעמד של "אתר מורשת תרבותית בלתי מוחשית" מטעם אונסק"ו. היצירה המלאכותית הענקית העוטפת את מורדות הגבעות וההרים, והיא שמאפשרת את ייצורם של יינות מתוקים וארומטיים כמו מוסקטו (Moscato) או פסיטו די פנטלריה (Passito di Pantelleria DOC). חומות האבן יוצרות חלקות אדמה מדורגות וצרות, מעין טרסות, שבהן מתקיימים בהרמוניה מיני צומח שונים: אברש ומסטיק, עצי תות וקורנית, גפנים ושיחי רוזמרין, והניחוח העולם מהן עז ומשכר להדהים.
ירוק במיוחד הוא מישור גירלנדה (Piana di Ghirlanda), האזור השטוח היחיד באי. אזור זה הוא למעשה קרקעיתו הרחבה במיוחד של הר געש עתיק שפניו שוטחו בזכות תנועת המים של נהר שחצה את האזור לפני מיליוני שנה, ונשא הרחק מכאן סלעים ואדמה. מישור גירלנדה, שבדרום מזרח האי, הוא הנקודה היחידה בפנטלריה שממנה אי אפשר לראות את הים. הפרש הגובה בין המישור החם לבין הגבעות התוחמות אותו מסביב מכתיב גם שינויים משמעותיים בטמפרטורות בין האזורים – מתנה יקרת ערך לחקלאים ששתלו את הגפנים בתוך חלקות קטנות התחומות בידי החומות הנמוכות המפורסמות.
כאשר מגיעים מאזור סקאורי (Scauri), נראה המישור עצום ומסודר: פסיפס של שדות מרובעים ומלבניים המנוקדים בבתים קטנים (דאמוזי – dammusi) ששימשו כמחסני כלים. גפני הזיביבו מתפרשות לכל עבר, עד לאינסוף כך נדמה, ומטופחות בשיטה המכונה albarello di pantelleria. זו שיטת קשירה ואילוף מיוחדת של הגפנים, שזכתה גם היא, בדומה לחומות האבן היוצרות את הטרסות, להכרה כמורשת תרבותית בלתי מוחשית בידי אונסק"ו. הגפנים גדלות באגנים קטנים, הלוכדים כל טיפת טל שמעניק להן הלילה. מסביבן מתפרשים עצי זית נמוכים ושיחי צלפים שמהן מפיקים את הצלפים הידועים של האי – Cappero di Pantelleria IGP.
מימין גפני הזיביבו, משמאל שיח צלפים. צילום: פדריקה קאלצולארי
כחול עז שאין לו סוף
פנטלריה היא כחול אינסופי, קובלט, אינדיגו, טורקיז, ותכלת שמימי, היא חופים, קרקעית ים, ים פתוח ושמיים המצטרפים לאופק, היא צלליות עצי הדקל האלגנטיים וארוכי הגזע שרוקדים פרא מול הרוחות שמטלטלות את האי.
על הכנסיה המרכזית של פנטלריה עבר כל אסון אפשרי: כנסיית סנטיסימו סלבטורה (Chiesa Madre del Santissimo Salvatore) במרכז פנטלריה, הוצתה בשנת 1553 כאשר הפיראט המפורסם דרגוט פלש לאי, נבנתה מחדש, הופצצה בידי בעלות הברית ב-1943, נבנתה מחדש ב-1956 אך נהרסה שוב ב-2002 עקב בעיות יציבות המבנה. היא נבנתה מחדש בשנת 2011, ומזכירה את צורתו של דאמוזו אדיר מימדים. חזית התכלת מחברת את המבנה מבחינה ויזואלית לים שנמצא במרחק צעדים ספורים ממנה, ומתיז עליה רסיסי מי ים מלוחים בכל פעם שרוח המיסטרל משתוללת.
את השקיעות היפות ביותר, שמלהיטות את השמים, אפשר לראות מהכפר הקטן גרציה (Grazia) או מהנמל הקטן של סקאורי (Scauri) או אפילו כשיושבים על זרמי הלבה החלקים שהתקשו לנהר מוצק בפונטה סובאקי (Punta Suvaky), בין פונטה פראם (Punta Fram) לקאלה דל'אלטורה (Cala dell’altura). נקודה מופלאה נוספת מסתתרת בפונטה גאטרה (Punta Gattara), בין קטיבואלה (Khattibuale) וקאלה צ'ינקווה (Cala Cinque): משיכות מכחול צהובות, כתומות ואדמדמות מפלחות את השמים ומלוות את השמש המסנוורת ששוקעת לאיטה לתוך אמבטיית הערב שלה.
פנטלריה הוא אי קשוח, פראי, קדמוני, ולכן גם יפה כל כך. על ההר הגדול, המונטניה גרנדה (Montagna Grande), הפסגה הוולקנית הגבוהה ביותר, בין יערות עצי אלון ואורן, היכן ששיחי הבר מפיצים ניחוחות פראיים של רוזמרין, אורגנו, נענע ושומר, מסלולי ההליכה הרבים יובילו אתכם אל הפסגה שבגובה 836 מ' מעל פני הים. בתמורה לטיפוס תוכלו ליהנות מתצפית בת 360 מעלות המשקיפה על האי כולו: על 24 מכתשים קטנים שנפערו בתוכו, ועל הים הכחול להדהים. בימים בהירים במיוחד תוכלו לראות גם את כף מוסטפה, שבתוניסיה, במרחק 70 ק"מ בלבד...
זהו אי של ריבוי תרבויות, פתוח ומסביר פנים, אבל כלל לא תיירותי. אמנם, כמה וכמה מפורסמים איטלקיים (וגם כמה ידוענים מרחבי העולם) קבעו כאן את ביתם לתקופה, ושיפצו בדקדקנות את מבני הדאמוזי העתיקים. אבל כאשר הם מגיעים לכאן, אפילו הם משאירים מאחוריהם את גינוני הכבוד של העיר הגדולה, וחיים את האי כפי שפנטלריה רוצה שיחיו אותו: בשיקול דעת, ללא רעש וללא צלצולים.
האי מדבר איתנו: בעזרת שריקת הרוח, וקולם של הגלים המתרסקים במקצב אחיד על החופים הסלעיים, הוא מראה לנו את אש זריחותיו ושקיעותיו, מעלה באפנו את ניחוח המלח וצמחי התבלין הים תיכוניים, ומניח על לשוננו את טעמם הייחודי של הצלפים והענבים והזיתים. מתכוני האי, המבוססים על שפע הטבע הים תיכוני, משקפים את עמי הים התיכון השונים שעברו כאן, והותירו פה חותם.
פנטלריה הוא שקט, עצור. הוא "קוסירה" (Cossyra), "הקטן" כפי שכינו אותו הרומאים, או "בת הרוח" כפי שכינו אותו הערבים שגרו כאן במשך 400 שניה. פנטלריה ניצב גאה באמצע הים, במרחק זריקת אבן מאפריקה, ומפתה את המטיילים לבקר בו. אולי הוא עצמו לא מודע ליופיו הנפלא, שאין לעמוד בפניו.
