בקרב אנשי הקולנוע עולה מדי פעם מימרה ידועה של פליני: "אני לא רוצה להסביר כלום, אני רוצה להראות." למעשה, זו הייתה כנראה תגובתו של הבמאי האיטלקי המפורסם לעיתונאי צרפתי מהמגזין L'Are שביקש ממנו בשנת 1971 להסביר את סרטיו. פליני היה לא רק במאי אלא גם סופר, מאייר ותסריטאי. שברי תמונות ופרטים מחייו נותרו תמיד ברקע, אך הם אלו שהפכו אותו לאמן שהיה. מאמר זה דן בסרטיו הידועים ביותר, הידועים פחות, בראשית הקריירה שלו, ובכמה זוטות הקשורות אליו
מעולם של ממתקים אל "המהתלות של פדריקו": הערות ביוגרפיות אחדות
פליני נולד לסוכן משקאות חריפים וממתקים ברימיני, ב-20 בינואר 1920. בילדותו מילאו את עולמו דמויות שהוא עצמו המציא ואייר. הוא צייר בדימיונו את הסיפורים שהיה רוצה לראות על מסך הקולנוע, אהבתו הגדולה משחר ילדותו. לארבעת מוטות המיטה שלו קרא על שמות ארבעת בתי הקולנוע ברימיני, וכל ערב לפני שנרדם הפיח חיים בעלילות פרי דימיונו. אילו היו שואלים אותו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, היה עונה מאייר או סופר. בספרו "ארבעה סרטים" סיפר כיצד נהג לצאת בחשאי מהבית ולהכנס בגניבה לבתי הקולנוע.
כשהיה בחור צעיר, קצת יותר מבוגר מנער חובב קומיקס וקריקטורות, פתח עם הצייר דֶמוֹס את סדנת פֶבּוֹ. צמד האמנים צייר בסדנה קריקטורות לתיירים של רימיני. החל משנת 1938 פרסם קריקטורות בשבועון הסאטירי היוקרתי "דומניקה דל קוריירה" במדור "גלויות מהציבור". הכתיבה בשבועון דרשה סגנון תמציתי ומשעשע, ופליני הצטיין בכך.
בינואר 1939 עבר לרומא, מתוך שאיפה להיות עיתונאי (אף שלמד משפטים). ביכורי הכתיבה העיתונאית שלו התפרסמו במגזין הסאטירי מרק'אורליו, שבו כתב את הטור "מהתלות פדריקו". המהתלה הראשונה הייתה מכתב פרודי לעורך המגזין, בו פֶלָאס (השם בו חתם פליני) תיאר את הופעת הבכורה שלו במערכת. בעולם העיתונות הסאטירית פגש את אלדו פבריצי, וכך נולדו חברותם ושיתוף הפעולה המקצועי ביניהם.
ראיית העולם של פליני
על שמו של פליני נטבע שם תואר שהפך עם הזמן לבינלאומי: פֶלינְיָאנוֹ. כשנשאל מה הרגשתו בתור מי שנתן השראה למונח, השיב שתמיד חלם להיות שם תואר. יצירותיו היו סאטיריות ונוגות בעת ובעונה אחת. הוא השקיף על העולם במבט חלומי מצועף במרירות. הוא יצר עשרות דמויות בלתי נשכחות, ולכן, בכל פעם שסרט מעלה בזיכרון את המאפיינים החזותיים שלו, הוא מוגדר כפֶליניאנוֹ, ובעברית שגור הביטוי 'כמו בסרט של פליני'. הקולנוע האיטלקי חייב לו את המעבר מאמנות לתעשייה יצירתית כהלכתה. הוא בילה לילות לבנים של נדודי שינה בנסיעה במכונית ברחבי ברומא, והפך את העיר לטלסקופ שלו, שמבעדו השקיף בעיניים של זר מהחלל החיצון.
פליני וקולנוע
הודות להיכרות עם אלדו פבריצי החל פליני את הקריירה הקולנועית שלו בתור תסריטאי. הפעם הראשונה בה עבד עם השחקן המפורסם הייתה בסרטו של רוברטו רוסליני "רומא עיר פרזות". פליני כתסריטאי, ופבריצי בתפקיד דון פייטרו. העבודה עם רוסליני גם בסרט הבא, "פאיזה", הבהירה לפליני את עתידו האמנותי. ואכן, כעבור שנים ספורות ביים עם אלברטו לאטואדה את סרטו הראשון: "אורות הווארייטה". הסרט הראשון היה גם האחרון עליו עבדו השניים יחד, בעקבות הכישלון המסחרי של קואופרטיב המפיקים שהקימו. "השייח הלבן" משנת 1952 נחשב לסרטו האמיתי הראשון של פליני, זוהי קומדיה בכיכובו של אלברטו סורדי. כנראה שהרעיון לסרט התגלגל בין הבמאים השונים באותה תקופה, אך רק פליני הצליח לממש אותו כפי שהצטייר בדימיונו. בזכות הההיכרות העמוקה שלו עם עולם מגזינים המאוירים האיטלקים (פוּמָטי, קומיקס פופולרי במגוון נושאים, כולל רומנים רומנטיים) הצליח לעצב את הסרט, ולתת לו את המגע האירוני המאפיין את הבימוי שלו. אלברטו סורדי שיחק בתפקיד הראשי גם בסרט "הבטלנים", אחת היצירות הידועות ביותר של פליני. הסרט זיכה אותו במועמדות לאוסקר לשנת 1958 ובשני פרסי סרט הכסף (פרס הקולנוע הוותיק והיוקרתי של איטליה). בסרט זה התגלה כישרונו של הבמאי, הבנתו העמוקה בעולם הפרובינציאלי, שבו אף פעם מתרחש דבר, ומי שיש לו ניצוץ של דימיון לא יחלץ ממנו לעולם.
ובכך לא תמה רשימת הסרטים זוכי האוסקר של פליני. בשנת 1954 הגיע תורו של "לה סטרָדָה" (הרחוב). הסרט זכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל הסרטים של ונציה ובשני פרסי סרט הכסף, אך בראש ובראשונה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. כלומר, פליני היה הבמאי האיטלקי הראשון שזכה בפסלון המפורסם. בזכות הסרט הוא זכה להכרה כבמאי בינלאומי. גיבורי הסרט הם ג'לסומינה (בגילומה של ג'ולייטה מאסינה, אשתו של הבמאי מאז 1943), וזמפָּנוֹ אותו גילם אנתוני קווין. הסרט צולם בחלקו בקרקס סָלטָנוֹ המפורסם, עם שחקנים ותמונות שצולמו בקרקס עצמו. פליני לא החמיץ מעולם הזדמנות לשלב פיסות חיים אמיתיות בסיפוריו.
טריילר לסרט "לה סטרָדָה"
בשנת 1960 הגיע תורו של "לה דולצ'ה ויטה" (החיים המתוקים) עם מרצ'לו מסטרויאני ואניטה אקברג. אין צורך להכביר מילים על סרט המוכר כל כך ברחבי העולם, עד שבעקבותיו מכנים לעיתים את איטליה כולה מדינת הדולצ'ה ויטה. כמה אנשים בעולם איבדו את הראש כשראו את אקברג קוראת למרצ'לו היפה מתוך מזרקת טרווי? הסרט כולו הוא מחווה לרומא, המצולמת מאינספור זוויות. פליני ביים כמה סצינות בסרט בהשראת ריקוד חשפנות של עיישה נאנה שצולם בשנת 1958. בעקבות אותן סצנות החלו לכנות את הסרט "החיים המלוכלכים", ובהקרנת בכורה, בקולנוע הקפיטול במילאנו, נשמעו יותר שריקות בוז מאשר מחיאות כפיים. פליני, קתולי אדוק, ביקש שימוע אצל הקרדינל מונטיני כדי למנוע צנזורה של הסרט. איש לא נגע בסרט, אבל בגלל סצנת העירום, איזכור של התאבדות וכמה מילים גסות, הוא הוגבל לצפייה מגיל 16 ומעלה. למרות זאת זכה הסרט באוסקר על התלבושות הטובות ביותר, בפרס דקל הזהב בקאן, ובפרס דוד די דונטלו מטעם האקדמיה האיטלקית לקולנוע.
קטע מהסרט "לה דולצ'ה ויטה": הסצנה המפורסמת במזרקת טרווי
מסטרויאני כיכב שוב בסרט "שמונה וחצי" משנת 1963. נדרש גאון כמו פליני כדי להפוך משבר נפשי אישי ליצירת מופת קולנועית. כבר כותרת הסרט מרמזת על ייחודו, כותרת שהיא למעשה השם הזמני שהבמאי נתן לו. פליני כינה אותו כך מכיוון שהחשיב אותו ליצירתו השמינית, והחצי התייחס לסרטים שביים עם במאים אחרים. כלומר לא כותרת ולא נעליים, אין שום מסר בכותרת החידתית. הוא לא הצליח להחיות את הסיפורים בראשו, ולכן השתמש במחסום היצירתי שלו בתור השראה. והתוצאה? מסטרויאני מגלם במאי במשבר יצירתי שפורש לאתר מעינות מרפא בחיפוש אחר שלווה, ומנסה לשמור על איזון בין חייו האישיים והקריירה שלו.
זוטות...
בתקופת הקומיקס שלו יצר את "הרפתקאות קיקו ופָּלינה", שמספר על זוג נאהבים צעירים. את התפקיד הנשי גילמה ג'ולייטה מאסינה, סטודנטית למשחק באותה תקופה, שהפכה לאשתו בשנת 1943. התסריט האיטלקי של פלאש גורדון היה אחת מעבודות הכתיבה הראשונות שלו, הוא היה אמור להפוך לסרט בבימויו של דינו דה לורנטיס, פליני היה מוכן לעבוד עבורו חינם, אך לא נמצא הכסף להפקת הסרט. באותה תקופה עלויות ההפקה של סרטים על גיבורי-על היו גבוהות. הוא ביים כמה פרסומות מפורסמות של מותגים מפורסמים לא פחות, ביניהם קמפארי וברילה. השבועון אנטרטיינמנט ויקלי (Entertainment Weekly) כלל את פליני בין עשרת הבמאים הגדולים בכל הזמנים. הוא הגה רעיונות לסרטי קומיקס בעקבות הרישומים של מילו מנרה: "מסע לטולום" ו"המסע של מסטורנה, המכונה פֶרנֶט", "מסע לטולום" פורסם בשנת 1989 במגזין קורטו מלטזה (Corto Maltese). ב-20 בינואר 2020, מאה שנה לאחר הולדתו, הוכרז יום הקולנוע האיטלקי בעולם, לכבודו.
שנת 2020 כולה תהיה מסיבת יום הולדת גדולה לכבוד פליני. רימיני עירו האהובה נערכת לחנוכת מוזיאון בינלאומי על שמו, אשר פתיחתו המתוכננת לדצמבר 2020 - ינואר 2021. ב-18 במאי החלו העבודות להקמת קאזה דל צ'ינמה (בית הקולנוע). המוזיאון תוכנן סביב שלושה צירים מרכזיים בחייו של פליני: מבצר סיסמונדו מהמאה ה-15, פּלצו ואלוני, הבניין שבקומת הקרקע שלו שכן קולנוע פוּלגור, בו ראה פליני את הסרטים הראשונים בחייו, ומרחב עירוני תוסס, "כיכר חלומות", שיגשרו ביניהם. בתצוגת הקבע של המוזיאון תכלל התערוכה "פליני 100 - גאון אלמותי".
