ב-15 ביוני 2019 נפטר פרנקו זפירלי ברומא. הבמאי המיוחד הזה היה אבן פינה בקולנוע האיטלקי שמתאבל עליו כשהוא נזכר בסרטיו המרגשים ביותר ובמשנה שהשאיר אחריו. הנה על קצה המזלג סיפור צעדיו הראשונים של זפירלי בקולנוע וגם סיפורם של במאים איטלקים גדולים אחרים מוִיטוֹריוֹ דֵה סִיקַה (Vittorio De Sica) ועד סֵרג'וֹ לֵאוֹנֵה (Sergio Leone)
סיפורו של אמן גדול
פרנקו זפירלי נולד בפירנצה ב- 12 בפברואר 1923. הוא היה במאי קולנוע ותאטרון, יזכר לרוב בזכות סרטו רומיאו ויוליה משנת 1968 שהיה מועמד לאוסקר, אך ייחודו בכך שהביא אופרות רבות מן הבמה למסך הגדול, יכולתו לשפר תסריטים ביצירתיות האופיינית רק לו, להכניס את הידע העשיר שלו ורגישתו האסתטית בכל מה שעשה, יכולתו לעבד מחדש יצירות קיימות ולהפוך אותן לחדשות ואותנטיות. אלו התכונות שעשו את האמן הזה לאחד המאסטרים של הקולנוע. עבודתו האחרונה הייתה בימוי חדש לאופרה "לה טרוויאטה" שפתחה את עונת האופרה בארנה די ורונה ב- 21 ביוני, כמה ימים לאחר מותו. זפירלי היה משוכנע שהאופרה היא כוכב לכת שבו המוזות עובדות יחד, מוחאות כפיים וחוגגות את האומנות. הוא זכה בחמישה פרסי דויד די דונטלו (של האקדמיה האיטלקית לקולנוע), שני פרסי נַסטרוֹ ד'אַרגֵ'נטו (nastro d’argento ), ו- 14 מועמדויות לאוסקר. את ההשראה קיבל משייקספיר. הוא היה אמן גדול שבענווה רבה למד ועם אותה הענווה לימד הרבה אחרים.
"העולם תמיד ניצל על ידי אלה שהביטו קדימה ..."
הבמאים לפני זפירלי ואחריו
איטליה תמיד היתה מלאה במשוררים, סופרים ובמאים שהפכו אותה לנהדרת. המאסטרים של העבר, שהשאירו חלל עצום, ממשיכים לחיות בכל דבר שיורשיהם יוצרים. הם הרוח המנחה של האמנים בני ימינו. זפירלי החל את הקריירה שלו כמעצב תפאורות ובין שנות ה -40 ל-50 הפך לעוזר במאי של כמה במאים גדולים אחרים, בהם ויטוריו דה סיקה, שהיה אחד מהיוצרים המשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע.
הוא נולד בעיר סוֹרַה (Sora) שבמחוז לציו (Lazio) בשנת 1901, ונחשב לאחד מהאבות המייסדים של הניאוריאליזם, ז'אנר שבו הסרטים מצולמים עם שחקנים לא מקצועיים, כמעט תמיד בחוץ. הדמויות הראשיות הן פועלים ונזקקים שאיבדו הכל עקב המלחמה. על המסך מוצגת פעילות יומיומית רגילה של אנשים רגילים לא פחות. את התפקידים הראשיים ואת רוב הסצנות מגלמים דווקא ילדים שמשקפים את מה שהמבוגרים צריכים לעשות. היו אלה סרטים בהשראת אירועים מציאותיים מהחיים האמיתיים. דה סיקה הצליח ליצור סרטים נהדרים שעד היום נחשבים לטובים ביותר אי פעם. גונבי האופניים (Ladri di Biciclette) נחשב לסרט הגדול ביותר בכל הזמנים. הסרט אולי השאיר קצת טעם מר בפה אבל היה מלא בכל כך הרבה יופי וזכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר בטקס האוסקר של שנת 1950.
בין הניצבים בסרט הזה היה בחור אחד צעיר, סֵרג'וֹ לֵאוֹנֵה (Sergio Leone), שניצל את ההזדמנות להיות עוזר במאי של דה סיקה. אנחנו רגילים לזכור את כולם כאמנים גדולים אבל כל אותם אמנים גדולים למדו בעצמם מאמנים גדולים אחרים ורק אחר כך, כל אחד מהם היה מסוגל ליצור משהו ייחודי בדרכו שלו. סרג'יו לאונה למד את כל מה שיכול היה ללמוד מדה סיקה אבל התרחק מעט מהז'אנר והפך לאחד הבמאים הגדולים של המערבונים וסרטי מאפיה. אי אפשר לחשוב על הקולנוע האיטלקי בלי לחשוב על הקלוז-אפ של קלינט איסטווד בטרילוגיית "האיש ללא שם", או בלי לשמוע את השריקות המוכרות שליוו את הסצנות בסרטי הפולחן וכמובן בלי פס הקול של אֵנְיוֹ מוֹרִיקוֹנֵה (Ennio Morricone). אלמנטים בודדים כאלו שזכורים לכולם הם אלה שהופכים יצירות למופת. טרילוגיית "האיש ללא שם" שהתחילה בסרט "בעבור חופן דולרים" (1964), המשיכה עם "הצלפים" (1965), ונחתמה באחרון, ואולי המפורסם ביותר בסדרה "הטוב, הרע והמכוער" (1966), אלו הם שלושת המערבונים הראשונים בבימויו של הבמאי הרומאי. הז'אנר הזה מוכר בשם "מערבוני ספגטי" כדי להבדיל אותו מהמערבונים שיוצרו במדינות אחרות ולא סתם נבחרה המילה ספגטי, שלוקחת אותנו ישר במחשבות לאיטליה. השחקנים שנבחרו אמנם היו מוכרים, אך עדיין היו בראשית דרכם. ולימים יהפכו לכוכבים בינלאומיים. דוגמה לכך הוא קלינט איסטווד, שהפך לבמאי בעצמו ואת סרטו משנת 1992 "הבלתי נסלח" הקדיש לסרג'יו לאונה. אותו לֵאוֹנֵה שנמשך באופן מובהק להפקות ההוליוודיות של צִ'ינֵצִ'יטַה (עיר הסרטים האיטלקית, רומא), עד כדי כך שהיה לעוזר במאי בהפקת הסרט "בן-חור" בשנת 1959. אותו האיש שמספיק היה להגיד " תעשה לי לֵאוֹנה" והמצלמה כבר ידעה להתמקד בפרט אחד בלבד ולשים אותו על קדמת הבמה, ושאת סרטיו היה חותם בשם "בוב רוברטסון" כמחווה לאביו. מחברם של "הטרילוגיה של הזמן": "היו זמנים באמריקה", "היו זמנים במערב" ו "חופן של דינמיט".
בין תלמידיו הרבים, יש אחד, שחקן ובמאי בן ימינו, שמספר כמה הושפע מלֵאונֵה, שמו קַרְלוֹ וֵרדוֹנֵה (Carlo Verdone). יזכר בארץ בתפקיד רומאנו בסרט "יפה לנצח" (La Grande Bellezza) זוכה האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2013 בבימוי של פאולו סורנטינו, אך שיחק וביים סרטים רבים באיטליה. לאונה היה אֵפִּי, קרלו הוא ריאליסטי, אך לשניהם משותפת המלנכוליה החיובית שמנחה אותם לתת חשיבות לכל פרט קטן. אפילו לקַרִיוֹן, שלמרות שלא היה מוכר בסרטים, הפך לחלק מהם ואפילו היה למפתח חשוב בהתפתחותם. החיבור שבין איטליה לקולנוע הוא בלתי ניתן להתרה. הקולנוע האיטלקי היה שם בכל התקופות, החל מהסרט האילם ועד הופעת הסאונד, ממערבונים ועד לקומדיה, והגיע להכרה ויוקרה רבה גם באיטליה וגם בעולם. בזכות במאים, שחקנים, ומפיקים שהצליחו לחזק את מעמדה של איטליה גם ברגעי ייאוש ועוני. נדרשו כמה הבזקים של גאונות והרבה אומץ כדי לשים את איטליה על מפת תעשיית הקולנוע העולמית. נסו לדמיין לעצמכם את מַסטרוֹיַאנִי ואַַנִיטַה אֵקבֵּרג רוחצים במזרקת טרווי, או את רוברטו בניני עומד על הכורסה בטקס האוסקר של שנת 99 ואת סַלוַוטוֹרֵה קַאשוֹ הילד שעוזר בהתלהבות בהקרנות פרטיות ב"סינמה פרדיסו "של טוֹרנַטוֹרֵה. זה קולנוע איטלקי.
