הקולנוע האיטלקי התברך בלא מעט שחקניות מעולות, אבל היו כמה שהתבלטו מעל כולן. חמש הנשים המככבות בכתבה שלפניכם הצליחו לשנות את פני הקולנוע וכבשו לבבות בכל רחבי העולם. הן אמנם שונות בתכלית זו מזו, אבל כמה דברים משותפים להן בכל זאת: כולן פורצות דרך, מוכשרות להפליא, והצליחו להפנט את הצופים. מיהן חמש השחקניות האיטלקיות ששינו את פני הקולנוע?
כבר מימיו הראשונים של הקולנוע זכו הסרטים באיטליה לפופולריות גדולה. האיטלקים התאהבו מיד בחידוש הטכנולוגי וב"תמונות הנעות", ועד מהרה החלה לצמוח במדינה תעשיית קולנוע משגשגת. בהתחלה הסרטים היו אילמים, כמובן, והוקרנו בליווי מוזיקה חיה שניגן פסנתרן. בהמשך השתלטו על הזירה הסרטים "המדברים", ואת המסך כבשו כמה דיוות בלתי נשכחות. במאמר זה נתמקד בחמש מהשחקניות האיטלקיות הגדולות ביותר בכל הזמנים.
לידה בורלי (Lyda Borelli)
בלתי אפשר לפתוח את הרשימה הזאת עם שם אחר. לידה בורלי היתה אחת מכוכבות-העל הראשונות של הקולנוע – לא רק באיטליה אלא בעולם כולו. למעשה, עוד לפני שצמחו כוכבות גדולות בצרפת או בארצות הברית, כבר הצליחה בורלי לכבוש את הבמה ולהתפרסם כדיווה. ההערצה לכוכבי הבמה, ובמיוחד למפורסמים והכריזמטיים שבהם, נולדה באותם הימים, ובורלי זכתה במהלך העשור הראשון של המאה ה-20 למעמד מיתולוגי.
בורלי נולדה בשנת 1848 למשפחת אמנים ושיחקה על בימות התאטרון מילדות. הסרט שקיבע את מעמדה כדיווה, בזכות מבטה האינטנסיבי והמכשף ותנועות הגוף התאטרליות, עלה לאקרנים בשנת 1913 ונקרא "Ma l’amore mio non muore" (בבימויו של מ. קמריני – M. Camerini).
לידיה בורלי מייצגת את ה"פאם פאטאל" – אישה יפה, חופשית ועצמאית, שחיה את חייה באופן הפוך לגמרי לחייהן של רוב הנשים בתחילת המאה הקודמת. נוכחותה ייצגה חדשנות ותקווה, את האפשרות להביט מעבר למודלים הנשיים המסורתיים והמדכאים, וכך היא הצליחה לכבוש לא רק את הגברים, שהתאהבו ביופיה, אלא גם ובעיקר את הנשים, שהעריצו את האפשרויות שהיא ייצגה. בדומה לשחקנית דגולה נוספת של התקופה – פרנצ'סקה ברטיני Francesca Bertini – הצליחה בורלי לכבוש מקום לא רק על מסך הסרטים האילמים, אלא בתודעה הציבורית.
הקריירה של בורלי היתה קצרה אך אינטנסיבית, והסתיימה באופן טרגי: בשנת 1959 נפטר בנה בטרם עת והצער דחף אותה אל תהומות השגעון ובסופו של דבר, לאחר כעשור שבו התמכרה לאלכוהול כדרך להשתיק את הצער, גם אל מותה.
בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) נקלע הקולנוע האיטלקי למשבר, אך בשנות ה-20 של המאה הקודמת נרשמה התאוששות מרשימה, ואף נבנו האולפנים הענקיים של Cinecittà ברומא (בהם ניתן לבקר גם היום). הקולנוע עצמו השתנה – הסרטים האילמים שלוו בנגינת פסנתר הוחלפו בסרטים שבהם המוזיקה הוקלטה ישירות על הסרט, ובהמשך בסרטים מדברים, שזכו לתפוצה והצלחה בשנות ה-30.
אופיים של הסרטים השתנה גם הוא, ושיקף את התהפוכות החברתיות הגדולות: לאחר מלחמת העולם השנייה יצאו לאקרנים סרטים ניאו-ריאליסטים רבים, שהתמקדו במציאות היום-יומית המורכבת, הספוגה לעיתים קרובות בעוני ויאוש. גם הקומדיות הרבות שצולמו באותן הימים התאפיינו בתוכן סאטירי במיוחד. על רקע זה צמחה אחת השחקניות הגדולות באיטליה: אנה מניאני.
אנה מניאני (Anna Magnani)
מניאני נולדה ברומא בשנת 1908, בת לתופרת ולנוטריון עשיר שמעולם לא הכיר בה כבתו. היא ננטשה על ידי אמה וגודלה על ידי סבתה ודודותיה. הנטישה הזו, הראשונה מבין רבות, צילקה אותה לעד.
היא למדה מוזיקה ואחר כך משחק; מנהל האקדמיה לאמנות דרמטית, סילביו ד'אמיקו, הצהיר שלא יוכל ללמד אותה הרבה משום שהיא כבר הייתה שחקנית טבעית. יופיה של מניאני מעולם לא היה יופי קלאסי, וכוחה נבע מהכריזמטיות והאקספרסיביות שלה: היא לא שיחקה את התפקידים שלה – היא חיה אותם.
ב-1942 נולד בנה, לוקה (Luca), אך אביו, שחקן גם הוא, נטש אותה מיד כשנכנסה להריון – הנטישה השנייה של חייה. שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1945 התפרסמה מניאני בכל רחבי העולם הודות לסרט "רומא עיר פרזות" שצילם הבמאי רוברטו רוסליני ברומא שנחרבה במלחמה. מניאני נסחפה למערכת יחסים עם רוסליני אך לימים גם הוא נטש אותה, למען השחקנית אינגריד ברגמן – הנטישה השלישית בחייה.
חייה האישיים היו רצופי מהמורות, אך במקביל היא נישאה על גלי הערצה של הקהל והמבקרים: מניאני זכתה בפרסים רבים וביניהם גם בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר בשנת 1956 עבור הסרט "השושנה המקועקעת" (La rosa tatuata, בבימויו של דניאל מאן). היא הייתה השחקנית האיטלקית הראשונה שזכתה בפרס היוקרתי הזה. בהמשך כיכבה מניאני בסרטיהם של במאים חשובים רבים (פאזוליני, זפירלי, פליני) וקטפה פרסים נוספים על הופעותיה העוצמתיות. היא נפטרה ב-1973, מסרטן הלבלב.
סופיה לורן (Sofia Loren)
מי לא מכיר את השחקנית האיטלקית המפורסמת ביותר בכל הזמנים, הדיווה פר אקסלנס של הקולנוע האיטלקי? קשה לי להאמין שקיים אפילו חובב קולנוע אחד בעולם שלא שמע על סופיה לורן.
סופיה וילאני שיקולונה (Sofia Villano Scicolone) נולדה ב-1934 ברומא, בת למרקיז שיקולונה ולמאהבת שלו, רומילדה, פסנתרנית יפהפייה מנאפולי. מאותה מערכת יחסים נולדה בת נוספת, מריה, שלא הוכרה על ידי האב. המרקיז מעולם לא התחתן עם רומילדה, והאם נאלצה לחזור עם שתי בנותיה לנאפולי, ולהיעזר בקרובי משפחתה על מנת לשרוד. לאורך מלחמת העולם השנייה חיה המשפחה הקטנה בעוני, ובתום המלחמה החליטה רומילדה לקחת את סופיה בת החמש-עשרה לרומא ולרשום אותה למספר תחרויות יופי.
כך החלה הקריירה של סופיה הצעירה, כדוגמנית עבור הכריכה של רומני-משרתות, שהצטלמה תחת שם הבמה סופיה לזארו (Sofia Lazzaro). היה זה המפיק קרלו פונטי (Carlo Ponti) שזיהה את יופיה וכשרונה, ושכר אותה מיד כשחקנית בסרטים שהפיק. בהמשך נישאו השניים, ועוררו שערורייה רבתי: פונטי היה מבוגר מלורן בשנים רבות, ולמעשה כבר היה נשוי (באותם הימים הגירושים היו אסורים באיטליה. בסופו של דבר הצליחו השניים להסדיר את האיחוד ביניהם).
לאחר שהחלה לבסס את עצמה ולהרוויח שינתה את שמה לסופיה לורן, ואף שילמה לאביה על מנת שיכיר באחותה, מריה, כבתו. לורן עשתה זאת על מנת להעניק לאחות מעמד לגיטימי, שכן מריה נקראה בשם משפחתה של האם, ובאותם הימים מי שנשא את שם המשפחה של האם סבל מאפלייה ובושה.
לורן שיחקה במספר קומדיות איטלקיות מצליחות וביניהן "הזהב של נאפולי" (משנת 1954, בבימויו של ויטוריו דה סיקה Vittorio De Sica), "בסימן ונוס" (1955, בבימויו של דינו ריזי Dino Risi), "לחם, אהבה ו..." (1955, לצד ויטוריו דה סיקה) וסרטים רבים נוספים, קומיים ודרמטיים כאחד.
יופייה יוצא הדופן ועוצר הנשימה של לורן כבש כמובן את הקהל, אבל לא היה זה רק המראה החיצוני שהפך אותה לכוכבת על: היא היתה שחקנית ספונטנית, שטענה את הדמויות שגילמה ברגש אותנטי. בלתי אפשרי היה להתעלם מנוכחותה על המסך, ובמהרה הקריירה שלה נסקה ובשנת 1957 היא הגיעה להוליווד.
גם בארצות הברית כבשה לורן את הלבבות. היא כיכבה בסרטים רבים לצד גדולי השחקנים של התקופה וביניהם קארי גרנט (עמו ניהלה מערכת יחסים), מרלון ברנדו, ג'ון וויין, גרגורי פק, ברט לנקסטר, פול ניומן ועוד רבים אחרים. כמה מהסרטים האמריקאים הידועים ביותר בכיכובה הם "הגאווה והתשוקה" (The pride and the passion (1957), הסחלב השחור (The black orchid, 1958), "אישה מסוג זה" (That kind of woman, 1958) ו"הרוזנת מהונג קונג" (A countess from Hong Kong, 1968).
לורן קטפה גם מספר רב של פרסים, והחשוב מביניהם היה האוסקר עבור השחקנית הטובה ביותר בסרט "לה צ'וצ'ארה" (La Ciociara משנת 1960 בבימויו של ויטוריו דה סיקה). היתה זו הפעם הראשונה שבה שחקנית איטלקית קטפה את הפרס הזה עבור סרט בבימוי איטלקי (כאשר זכתה מניאני בפרס, הופק הסרט על ידי חברה אמריקאית). בשנת 1991 זכתה לורן בפרס אוסקר נוסף (אוסקר עבור הקריירה).
בשנות ה-70 חזרה לורן לשחק בעיקר בסרטים איטלקיים, אף שמידי פעם כיכבה גם בהפקות אמריקאיות. בסך הכל שיחקה לורן לאורך הקריירה שלה בלמעלה מ-100 סרטים, ובשנת 2009 נכנסה לספר השיאים של גינס כשחקנית האיטלקיה שזכתה במספר הפרסים הגבוה ביותר בהיסטוריה.
סופיה לורן היא אחת ויחידה. כיום היא מתגוררת בשוויץ, וממשיכה לככב מידי פעם בהפקות (זכורה במיוחד ההופעה שלה בסרט "כל החיים לפניו", ששודר בנטפליקס).
מוניקה ויטי (Monica Vitti)
לפני כשנה נפטרה אחת מהשחקניות הגדולות שהפציעו על המסך האיטלקי: מוניקה ויטי (1931-2022). ויטי התפרסמה גם מחוץ לאיטליה בזכות נוכחותה האניגמטית, יופיה הבלתי טיפוסי וקולה הצרוד, המזוהה עימה כל כך. היא כיכבה בסרטים אומנותיים ונחשבה לאחת השחקניות הבולטות של הקולנוע האיטלקי המודרני, וזכתה לאורך השנים בחמישה פרסי דונטלו (האוסקר האיטלקי) ושבעה פרסי גלובוס הזהב. ידועות במיוחד היו הופתעותיה בסרטיו של מיכלאנג'לו אנטוניוני, מהחשובים שבבימאי איטליה. בשנת 1961 היא כיכבה בסרטו "הלילה" (לצד מרצ'לו מסטרויאני וז'אן מורו) ובהמשך גם ב"ליקוי חמה" (1962, לצד אלן דלון) ובמדבר האדום (1964, הסרט זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה באותה השנה).
מוניקה ויטי - צילומים: flickr/Public domain
בהמשך דרכה אופיה התוסס של ויטי דחף אותה לכיוון אחר, והיא הפכה למזוהה באופן מוחלט עם הקומדיות האיטלקיות. היא כיכבה בסרט "בחורה עם האקדח" (La ragazza con la pistola) של מריו מוניצ'לי (Mario Monicelli), אחד מבימאי הקומדיות הידועים באיטליה, ובמהרה נודעה כמלכת ה"קומדיה אל'איטליאנה" (קומדיה בסגנון איטלקי, ז'אנר קולנועי שהתפתח באיטליה בשנות ה-50, 60 ו-70 של המאה העשרים). אחד מסרטיה המוצלחים ביותר מז'אנר זה היה "Dramma della gelosia", בבימויו של אטורה סקולה, בו שיחקה לצידו של מרצ'לו מסטרויאני. מפורסמים לא פחות היו הסרטים התוססים והחכמים שיצרה ביחד עם אלברטו סורדי (Alberto Sordi), אחד הקומיקאים האיטלקים הבולטים במאה ה-20, כמו לדוגמה "אבק כוכבים" (Polevere di stelle) משנת 1973 ו-"אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת" (Io so che tu sai che io so) משנת 1984.
מוניקה ויטי אמנם מוכרת פחות מסופיה לורן (מחוץ לגבולות איטליה) אבל מדובר על אחת השחקניות המוכשרות והמעניינות בתולדות הקולנוע האיטלקי.
מריאנג'לה מלאטו (Mariangela Melato)
אחת השחקניות הבולטות ביותר על המסך האיטלקי בשנות ה-70 היתה מריאנג'לה מלאטו.
מלאטו נולדה במילאנו ב-1941, והחלה את הקריירה שלה בתיאטרון. בהמשך היא השתלבה בסצינת הקולנוע, וכבשה במהרה תפקידים מרכזיים: היא שיחקה בסרט האימה "תומס" (1970) בבימויו של פופי אוואטי (Pupi Avati), ובסרט "Per grazia ricevuta" (1971), יצירתו הראשונה כבמאי של השחקן האיטלקי הפופולרי נינו מנפרדי (Nino Manfredi). הסרט הזניק את הקריירה של מנפרדי כבמאי, וזכה לשבחי הביקורת.
באותה השנה כבר קודמה מלאטו למעמד השחקנית הראשית, וכיכבה בסרט "מעמד הפועלים הולך לגן עדן" (La classe operaia va in paradiso) דרמה פוליטית בבימויו של אליו פטרי (Elio Petri) שזכתה לביקורות מצויינות בפסטיבל קאן וגם בפרס דונטלו (האוסקר האיטלקי) לסרט הטוב ביותר. מלאטו עצמה זכתה בפרס "סרט הכסף" עבור תפקידה. שנות השבעים היו תור הזהב בקריירה של מלאטו, וחלק נכבד מההצלחה לה זכתה הגיע בזכות התפקידים שגילמה בקומדיות הגרוטסקיות של הבמאית לינה ורטמולר (Lina Wertmuller): תפקידיה בסרט "Mimì metallurgico", "film d’amore e d’anarchia" (משנת 1973) וההצלחה הקופתית הגדולה "סחף חושים" (Travolti da un insolito destino nell’azzuro mare d’agosto משנת 1974) – קומדיה רומנטית שמצד אחד עוררה ביקורת בשל תכנים שנתפסו כמיזוגניים, ומצד שני זכתה לשבחים על האופן שבו ייצגה את המאבק בין המעמדות. גם הסרט "השוטרת", שבו גילמה בחורה צעירה המתמרדת נגד הטרדות מיניות ודיכוי בלתי פוסק והופכת לשוטרת עירונית, זכה להצלחה גדולה.
המאפיין העיקרי של מלאטו, שהפך אותה לפרפורמרית ייחודית, היה פניה הבלתי שגרתיים והאקספרסיביים כל כך, מעין זיקית המתאימה את עצמה באופן מושלם לתפקיד שונים ולנסיבות שונות. כשרון המשחק שלה לצד הכריזמה הגדולה שהקרינה הפכו אותה לאחת השחקניות המוערכות בקולנוע האיטלקי. בשנות ה-80 חזרה מלאטו לשחק על בימות התאטרון, וזכתה להצלחה. היא נפטרה בשנת 2013 מסרטן.
מוניקה בלוצ'י (Monica Bellucci)
בשנות ה-80 סבל הקולנוע האיטלקי מהתדרדרות מסויימת, אך בשנות ה-90 שוב התעוררה הסצינה לחיים בזכות כניסתם לזירה של בימאים חדשים ושחקנים ושחקניות יוצאי דופן. אחת הבולטות שבהם היתה מוניקה בלוצ'י (Monica Belucci).
בלוצ'י נולדה ב-1964 בצ'יטה די קסטלו שבפרובינציית פרוג'ה, והחלה את דרכה כדוגמנית; היא דיגמנה עבור מותגים כמו פנדי ודולצ'ה וגבאנה, ועד מהרה הפכה לסמל מין בזכות יופיה החושני ויוצא הדופן ותנועותיה המתפתלות. אל המראה החיצוני שלה הצטרפו גם תועפות של קסם ואלגנטיות, וכך זינקה בלוצ'י ממעמד של דוגמנית לשחקנית מבוקשת. היא אמנם החלה את דרכה בכמה סרטים נשכחים למדיי באיטליה, אך במהרה עוררה עניין בחו"ל והוזמנה להשתתף בהפקות בינלאומיות כמו "דרקולה" (1992) בבימויו של פרנסיס פורד קופולה. היא שיחקה גם בסרטים בצרפת, ובשנת 1996 פגשה על סט הצילומים של הסרט "L’appartement" את השחקן הצרפתי ונסן קאסל. עד מהרה נישאו השניים במונטקרלו (בלוצ'י וקאסל התגרשו ב-2011).
סרטים בולטים נוספים שבהם כיכבה בלוצ'י הם "מלנה" (Malena) מאת הבמאי ג'וזפה טורנטורה (שביים את "סינמה פרדיסו" הידוע), שני הסרטים האחרונים בטרילוגיית המטריקס (2003) ו-"הפסיון של ישו", סרטו מעורר המחלוקת של מל גיבסון (בלוצ'י גילמה את מריה מגדלנה, כלומר מרים המגדלית). בשנת 2005 היא גם כיכבה בסרט על פי אגדות האחים גרים, בבימויו של טרי גיליאם.
במידה רבה הצליחה בלוצ'י, בזכות קיסמה האישי, להזניק מחדש את תדמיתו העולמית של הקולנוע האיטלקי בשנות ה-90. היא נבחרה שוב ושוב לרשימות בסגנון "הנשים היפות בעולם".
כל אחת מחמש הנשים המופלאות האלה תרמה בדרכה לסיפורו של הקולנוע האיטלקי. הן לא היו היחידות כמובן, ולצידן חשוב להזכיר שחקניות רבות ונהדרות נוספות: ג'ולייטה מזינה, ג'ינה לולובריג'ידה, וירנה ליזי, קלאודיה קרדינלה, פרנקה ולרי, סילבנה מנגנו, ואחרות. אני מקווה שבעתיד אוכל לספר לכם גם עליהן...
