top of page

נני מורטי – וודי אלן הרומאי

+ באיטליה
Friday, June 2, 2023

5 דקות

חיפוש

לרגל יום הולדתו השבעים של נני מורטי חוזרת יעל ישראל אל הבמאי האיטלקי הידוע, ובוחנת את השינויים והתהפוכות שעברה יצירתו לאורך השנים. סרטו האחרון, שהוקרן בפסטיבל קאן 2023, זכה אמנם לביקורות קשות, אך אין ספק שלמורטי נותרו עדיין דבר או שניים לחלוק עם הקהל...


בחור גבוה וגמלוני כבן ארבעים, מזוקן ונאה, רוכב על ווספה ברחבי רומא השמשית שצבעה כעין הדבש הניגר, בסרט "היומן של נני מורטי".

גבר גבוה, שחרחר, עדיין נאה למרות שכבר נושק לשישים, יושב מול בית הספר של בתו הקטנה, אורב בעיני נץ לדמותה הניבטת בחלון־הכיתה ושומר עליה מכול משמר, בסרט "אי של שקט".

גבר מזדקן וקפדן כבן שבעים צועק מרות על בנו הצעיר שעשה תאונת דרכים ברחוב למטה, בסרט "שלוש קומות".

כומר צעיר כבן שלושים חוזר לרומא אחרי מסע צליינות בסרט "המיסה הסתיימה", ומגלה שכל מי שהוא מכיר סובל מדיכאון ושואל את נפשו למות, ולכן הוא ממהר לנוס מעירו האהובה כדי שחלילה לא יידבק במשאלת־המוות של תושבי רומא המדוכדכים ממצבם.


כל אלה הם נני מורטי, ה"ננים" המקסימים שנחרטו בזיכרוני מארבעים וחמש שנות קולנוע של מורטי כשחקן וכבמאי.

נני מורטי בפסטיבל הסרטים של קאן בשנת 2011.
נני מורטי בפסטיבל הסרטים של קאן בשנת 2011. צילום: Depositphotos

הוא התחיל כשהיה צעיר מאד – כבר בגיל 23 קיבל מורטי תפקיד־משנה ב"פדרה פאדרונה" המהולל של האחים טאביאני, ובאותה שנה כבר ביים את סרטו הארוך הראשון, ואף נטל לעצמו את התפקיד הראשי.

מורטי הוא דוגמה לקולנוען ששולט כמעט בכל חלק בסרטיו, ואף לא מפחד לביים את עצמו בתפקידים הראשיים, שלא פעם מהדהדים פרטים אמיתיים רבים מחייו שלו. בסרטו העלילתי הכי מקסים בעיניי, "היומן של נני מורטי" משנת 1993, הוא מתאר את מצבו בגיל ארבעים, כאשר פוקדים אותו כל מיני תסמינים מוזרים, שעיקרם גירודים ונדודי שינה, אבל אף רופא לא מצליח לאבחן מה יש לו. לכן הוא מחליט לחפש את עצמו, לתהות על האיטלקיות, ולסגור את משבר גיל הארבעים שפקד אותו במסע מרתק באיטליה של שנות התשעים. כהרגלו, הוא תוקף את כל הנושאים הללו בהומור שחור, מדוכדך ונהיליסטי, שמאפיין כל יוצר קצת־מיואש וקצת ליצני בעידן הפוסט־מודרני.


זה מתחיל בצילומים יפיפיים של הקיץ הרומאי הלוהט, בעיר החצי נטושה – אלה שהעניקו לו התואר "וודי אלן של רומא". כשם שאלן הוא המאהב הקולנועי של ניו יורק, מורטי הוא ללא ספק המאהב הקולנועי המובהק של רומא. המסע ממשיך בנסיעות עם חברו הפילוסוף לאי סטרומבולי, היכן שרוברטו רוסליני צילם את "האדמה הרועדת" עם אשתו, אינגריד ברגמן. החלק הזה ביומן הקולנועי המבריק והשנון, מזמן כמה מן הקטעים האירוניים המצחיקים ביותר בקולנוע האיטלקי בן־זמננו. באחד מהם, עומדים נני וחברו הפילוסוף על הר הגעש, ומבחינים ממול בחבורת אמריקאים שמפטפטים ברעש רב. החבר, שטען בראשית המסע שהוא מתעב עד מוות את הטלוויזיה הרדודה והוולגרית, הספיק להתמכר אליה בינתיים במהלך הטיול. לכן הוא צועק לאמריקאים כדי לברר איתם מה קורה לרידג' בסוף העונה של "היפים והאמיצים". היש דימוי מצחיק ולעגני יותר מזה לחברה שאיבדה את כל כבודה ונכסיה התרבותיים למען טראש נחות? מול פאזוליני ורוסליני שאחריהם הם מתחקים במסע, ומול יתר ענקי הקולנוע האיטלקי, מה נשאר? ג'ניפר בילס בלהיט ההוליוודי המטופש, "פלאשדאנס"! איזו עליבות. מורטי וחברו אומנם מגנים את התרבות הפופולרית הגסה ואת הקולנוע האמריקאי הירוד, אבל בצר להם, הם גם מודים בחצי קול שנשבו בקסמם. אין יותר אנטוניוני, אין דה סיקה, אין פליני, אין ויסקונטי, אין ברטולוצ'י – אבל יש את ג'ניפר בילס שמורטי התאהב אז נואשות בדמותה הקולנועית. היא דווקא כן מגיעה לככב בסרטו.



מורטי היוצר הוא אמן של הומור יבש ועוקצני, סוג של אנדר־סטייטמנט מבדח מאוד, פרי של אישיות נוירוטית שמתמודדת עם חרדותיה באמצעות הומור נוקב – אם תרצו, עוד נקודת השקה לוודי אלן. ב"אפריל", המשכו של "היומן", הוא מתמודד עם חרדותיו לקראת היותו אב בפעם הראשונה בחייו – אב לבן יחיד, כמובן. אין ספק שהפרט האוטוביוגרפי הזה מהדהד את הקטע העוקצני מ"היומן", שבו הוא מתקשר לכל מיני חברים שלו ברחבי איטליה, ותמיד עונים שם הילדים – כולם כאחד הם ילדות או ילדים יחידים, וכולם סוג של "ילדים עריצים" שמושלים בהוריהם. כך מגלה מורטי לתדהמתו המבודחת שאיטליה הפכה ל"אומת הילדים היחידים" – אולי פרי של נוירוזות חברתיות או פרטיות, אולי כתוצאה של תרבות־השפע, ואולי, פשוט כי נגמר הליבידו והלך החשק לעשות ילדים בעולם שהולך ונעשה אלים, מושחת ומנוכר, עולם שמתמוטט מערכיו.


לא פלא שמורטי, שמאלני מובהק בהשקפותיו הפוליטיות ואף פעיל חברתי, גילם ב-2006 בסרטו "התנין" את סילביו ברלוסקוני, שאותו הוא כל כך מתעב, עד כי ב-2002 אף ארגן הפגנת־ענק נגדו ברומא. הסרט יצא לבתי הקולנוע ערב הבחירות, ויש הטוענים שיש לו חלק בהפסד המוחץ של ברלוסקוני. אולי ירדה לו אז אבן קטנה מליבו הנוירוטי, חרדה אחת פחות, שבטח שבה לככב בחייו בגדול עם בחירתה לאחרונה של אשת הימין הקיצוני, ג'ורג'ה מלוני, לתפקיד ראש ממשלת איטליה.



טוב, חרדות אינן דבר זר למורטי הנוירוטי. אבל בעוד שהוא התייחס אליהן בהומור ב"יומן" וב"אפריל", כמה שנים מאוחר יותר, לאחר שהפך לאב, הוא כבר התייחס אליהם בכובד־ראש, ואילו בסרטיו הבאים הוא התמודד איתן לאו דווקא באמצעות הקומדיה כי אם בדרמה. הדרמה המשפחתית הראשונה הייתה "חדרו של הבן" (2001), שבה הוא מגלם את הגיבור הראשי שמאבד את בנו המתבגר, שמת בתאונת צלילה. אחריה הגיעה דרמה משפחתית מדכדכת נוספת, שמורטי אומנם לא ביים, רק השתתף בה: ב"אי של שקט" (2008), הוא מגלם גבר שאשתו מתה. האובדן מעביר אותו על דעתו, גורם לו לחרדות קשות לגבי בתו הקטנה, ובעקבות מותה של אשתו הוא יושב יום־יום בגינה הציבורית מול בית הספר של בתו, ומשגיח עליה מפני כל רע אפשרי. ב-2014 הגיעה הדרמה "אימא שלי", שבה הוא ואחותו הבימאית מתמודדים עם רגשות היתמות שצפו בהם לאחר שאיבדו את אמם. ואז בא סרטו הלפני־אחרון, "שלוש קומות" (2021), עיבוד של מורטי לרומן של אשכול נבו הישראלי. גם כאן בולטים החרדות והאובדנים שהורסים את המשפחות באותו בניין: בנו של מורטי הורג אישה בתאונת דרכים, ובדירה למטה חושד האב ששכן זקן התעלל מינית בבתו הקטנה. סרטו האחרון, Il Sol dell’Avvenire, עדיין לא הוקרן בישראל.



אם מסכמים את הקריירה הארוכה של מורטי, שהשנה יהיה בן 70, אפשר בהחלט לומר שהחצי הראשון של יצירתו, משנות ה-80-90, היה הרבה יותר מעניין מן היצירות הקולנועיות שלו שבאו אחר כך. איכשהו, לדעתי הוא איבד את ההומור המושחז שלו. האם זה משום שהוא הפך לאב, והחרדות לבנו הפכו ממשיות פתאום, ולא עוד רק פחדים מעורפלים של אב לעתיד? כאשר הוקרן בארץ סרטו "היומן של נני מורטי", מורטי בכבודו ועצמו הגיע לישראל לביקור. כצפוי, גם בפגישה איתנו העיתונאים, הוא היה מקסים וחינני בדרכו הטרגי־קומית. הוא לא היה שונה בהרבה מן הדמות שהוא גילם בסרט: צחוק־צחוק, אבל החיים קשים, לא?


נקודת ההשקה עם עמיתו הניו יורקי, וודי אלן, רבות למדיי: כאמור, הוא משחק ברוב סרטיו בתפקיד הראשי, הוא סוג של גיבור טרגי־קומי מדוכדך ונהיליסטי, והוא מתעד את רומא אהובתו מכל הכיוונים. אבל בעוד שאלן ביים עשרות סרטים, שחלקן יצירות מופת של ממש, מורטי הוא הרבה פחות משמעותי בפריזמה של הקולנוע העולמי, ואל אמריקה הוא בכלל לא פרץ. אבל יש לו בהחלט מקום של כבוד בקולנוע האיטלקי המודרני, שאינו משופע כיום ביוצרים חד־פעמיים, כפי שהיה בעידן תור־הזהב של הקולנוע האיטלקי, אי אז בשנות ה-50-60-70. גם זה משהו. ואולי עוד מצפים לנו ממנו יצירות מעניינות בעתיד. נראה לי שכמו אלן, גם הוא לא ייפרד בקרוב מהקולנוע.


218 צפיות0 תגובות

פוסטים קשורים

Comments


אלברטו סורדי – הגאון הקומי עם עיני העגל
Thursday, August 31, 2023
מסע קולנועי מבעד לעדשה
Sunday, July 30, 2023
נני מורטי – וודי אלן הרומאי
Friday, June 2, 2023
פסטיבלי המוזיקה השווים ביותר בקיץ 2023 באיטליה!
Sunday, May 7, 2023
הזמרים האיטלקים שחובה להכיר - חלק שלישי
Tuesday, April 11, 2023
מרצ'לינו היפה
Sunday, April 9, 2023
חמש שחקניות איטלקיות ששינו את פני הקולנוע
Sunday, April 2, 2023
אנה מניאני – הזאבה מרובע טרסטוורה
Friday, February 24, 2023
הזמרים האיטלקיים שכולם צריכים להכיר – חלק שני
Tuesday, February 21, 2023
הזמרים האיטלקים שכולם צריכים להכיר - חלק ראשון
Tuesday, February 7, 2023
נאפולי בספרות ובקולנוע – "החברה הגאונה", "גומורה", ו"יד ‏האלוהים"‏
Saturday, April 9, 2022
משפיעים במוסיקה האיטלקית
Monday, January 3, 2022
ערוץ האומנות והקולנוע
Sunday, November 21, 2021
פדריקו פליני: האדם שהפך לשם תואר
Wednesday, September 30, 2020
לומדים מהמאסטרים הגדולים: זֵפִירֵלִי ובמאים איטלקיים נוספים
Sunday, November 24, 2019

עשוי לעניין אותך

יעל ישראל | סופרת, עורכת ומבקרת ספרים וסרטים

1

מתעניינים

עליך להתחבר על מנת לצפות בתוכן זה

ההרשמה לאתר בחינם.

התחברות | הרשמה
bottom of page