על פורטופינו, רפאלו, סנטה מרגריטה ליגורה וסן פרוטוזו שמעתם? הגיע הזמן להשאיר מאחור את גדודי התיירים, ולגלות כמה מהנקודות הרומנטיות ביותר במחוז ליגוריה. והפעם נצא למסלול הליכה כובש ביופיו, נטפס אל ארמונות עתיקים, נאכל ארוחה בלתי נשכחת, ונבקר במנזר עתיק המתחבא במפרץ בתולי.
מחוז ליגוריה הוא אחד היפים באיטליה. השילוב המושלם בין חופים נסתרים, ערי נמל צבעוניות, אוכל מעולה, וישובים עתיקים הבנויים בזוויות בלתי אפשריות במעלה ההרים, הופך את ליגוריה ליעד אהוב במיוחד.
תיירים רבים שמגיעים לליגוריה בוחרים להתמקד ביעד המוכר מכולם – חמשת הכפרים הפוטוגניים להפליא הידועים בשם "לה צ'ינקווה טרה" (Le Cinque Terre). לרוב, הביקור בליגוריה מסתיים שם. אבל זו טעות!
הצי'נקווה טרה – שגולשים עם בתיהם הצבעוניים אל המים התכולים – אכן כובשים ביופיים. אבל הם גם תיירותיים באופן בלתי נסבל, בעיקר בחודשי הקיץ, ועם השנים הם איבדו את הקסם האותנטי שלהם. ולמרות שגם סיורי האוכל והיין שלי עוברים לעיתים בצ'ינקווה טרה, לרוב אני מעדיפה לקחת את המטיילים ליעדים קסומים ומוכרים הרבה פחות.
אם כך, לאן כדאי לנסוע? המסלול שלפניכם כולל יומיים מלאים בנופים מרהיבים, אוכל טוב, וקסם ליגורי אמיתי. מומלץ לקחת את הזמן ולסייר בנחת בכל אתר, ובמיוחד בסן פרוטוזו ובפורטופינו. בואו נצא לדרך!
נתחיל את היום ברפאלו (Rapallo), אחת מערי החוף האלגנטיות שלחופי הים הליגורי.
ההתיישבות ברפאלו החלה בימי הביניים, ובמשך כמעט 600 שנה נותרה העיר תחת שלטון ג'נובזי (כמו רוב הערים באזור). סיור רגלי קצר לאורך הטיילת יחשוף בפניכם את האתרים העיקריים של העיר, וכדאי להתחיל מהמבצר הקטן היושב על המים ממש: קסטלו די רפאלו (Castello di Rapallo) נבנה במאה ה-16, ונועד להגן על העיר מפני המתקפות התכופות של שודדי הים שהטילו את אימתם עם האזור. כיום מתקפות של שודדי ים נפוצות הרבה פחות, והמבצר משמש לרוב לאירוח אירועי תרבות ותערוכות מתחלפות. אם יוצא לכם לבקר באזור ב-3 ביולי, כדאי לכם להישאר לחגיגה המסורתית המוקדשת לקדושה המגנה של העיר. ברגע השיא של האירוע המבצר "עולה בלהבות" (בעזרת עשן צבעוני וזיקוקים) ותהלוכות צבעוניות מתקיימות מסביבו.
המשיכו לאורך הטיילת (הנקראית לונגומארה ויטוריו ונטו – Lungomare Vittorio Veneto), ובדרך תראו סדרה של מלונות מפוארים וצבעוניים, שנבנו בסגנון האר נובו (המכונה באיטליה – "סגנון ליברטי Liberty).
רפאלו נודעה מאז ומתמיד בזכות מזג האוויר הנעים שלה, שמשך אליה תיירים. מבקרים מפורסמים רבים הגיעו לכאן לאורך השנים – פרידריך ניטשה אהב את האזור, וכתב חלק מהטיוטה של ספרו הידוע "כה אמר זרתוסטרא" במהלך ביקור בעיר. גם המלחין והפסנתרן פרנץ ליסט, הסופר גי דה מופסן ונשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט בחרו ברפאלו (ובשאר הריביירה האיטלקית) כיעד לחופשות שלהם.
לאחר שסיימתם להתפעל מהנוף הנשקף מהטיילת, פנו ימינה, לתוך מרכז העיר עצמה. ליבה של רפאלו מורכב מסימטאות צרות וצבעוניות, המשובצות בחנויות מקסימות. אם אתם חובבי שופינג, זה הזמן לקנות כמה מזכרות. ואם הבטן החלה לקרקר, כדאי לכם לעצור לארוחת צהריים טובה באחת המסעדות האהובות עליי ברפאלו – ארמידה 1905 – Armida 1905. רוב התפריט פה מבוסס על דגים ופירות ים, כמובן, אבל גם חובבי הבשר ימצאו מספר מנות מצוינות. המסעדה זעירה (עשרה שולחנות בסך הכל), ומומלץ בהחלט להזמין מקום מראש. הפסטה והדגים טובים מאד, אבל מנות הריזוטו הן, בעיני, מנות הדגל של המסעדה. נסו את ריזוטו קרלינו שנדה אל מארה (risotto Carlino scende al mare) הקרמי והלימוני, המוגש עם דגים נאים, ריזוטו לה ג'נובזה (La Genovese) העשוי עם בקר ובצלים בבישול ארוך, ואת הריזוטו השחור עם דיו-דיונון (לא מתאים לכולם, אבל אהוב מאד על חובבי הז'אנר. כלומר עליי).
לאחר ששבעתם, המשיכו (ברגל או ברכב) לעבר פיאצלה סילביו סולרי 2 (Piazzale Silvio Solari). מכיכר זו יוצא הרכבל, שמחבר את רפאלו אל כנסיית נוסטרה סיניורה די מונטאלגרו (Santuario di Nostra Signora di Montallegro). הכנסייה נבנתה בין השנים 1557-1558, וחזית השיש המפוארת נוספה רק במאה ה-19.
המדונה ממונטאלגרו נבחרה על ידי תושבי רפאלו להיות הקדושה המגינה של העיר בשנת 1793, לאחר שהיא הופיעה (כך מספרים...) בפני איכר פשוט, וביקשה ממנו שיודיע לתושבי העיר שעליהם לבנות עבורה כנסייה במעלה הגבעה. לאחר שכנועים רבים, הסכימו התושבים.
המבנה עצמו מרשים בהחלט, אבל הסיבה העיקרית שבגללה כדאי להתאמץ ולהגיע הנה היא הנוף היפהפה שנשקף מהמקום. הנסיעה ברכבל תחשוף בפניכם לאט לאט את גגות העיר, ואת המים התכולים של הים הליגורי, ולבסוף את מפרץ פורטופינו (שבו נבקר עוד מעט). הרכבל נבנה בשנת 1934, ומטפס לאיטו בגובה 600 מטר. חובבי טרקים יוכלו להמשיך מכאן לאורך אחד המסלולים הרגליים שבאזור.
לאחר הביקור במקום רדו בחזרה לרפאלו, והמשיכו עם הרכב לעבר העיירה הבאה על החוף – סנטה מרגריטה ליגורה (Santa Margherita Ligure).
סנטה מרגריטה ליגורה נולדה כאיחוד של שני כפרי דייגים שנבנו על חופי מפרץ טיגוליו (Tigullio), ולאורך השנים היא הפכה לאחד מיעדי הנופש הנחשבים בריביירה (לצד פורטופינו, כמובן). כדאי להתחיל את הביקור בטיילת – שפע של בתי קפה ממתינים לכם, ותוכלו ליהנות מאספרסו קצר או ממקיאטו טוב לפני שתצאו לסיור. בזמן שתלכו לאורך הטיילת של סנטה מרגריטה תתקלו במבצר קטנטן – זהו מבצר סנטה מרגריטה (Castello di Santa Margherita Ligure), ובמאה ה-16 הוא שימש להגנה מפני מתקפות מן הים. כיום המבצר הוסב לאנדרטה לזכר החיילים האיטלקים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה.
המשיכו בסיור הרגלי עד שתגיעו לכנסיה הראשית בעיר – בזיליקה די סנטה מרגריטה (Basilica di Santa Margherita) הממוקמת בלב העיר, בפיאצה קפררה (Caprera). החזית הבארוקית מרשימה למדיי, והחלל הפנימי מרשים אף יותר, ומעוטר בתבליטים מוזהבים ובנברשות רבות המאירות את הבזיליקה באור רך.
מומלץ להקדיש מעט זמן לסייר ברחובות שמסביב לכנסיה – המרכז ההיסטורי של סנטה מרגריטה ליגורה מלא בחנויות ומסעדות, ובוטיקים שישמחו חובבי אופנה ושופינג.
מכאן, המשיכו לאורך רחוב סאליטה סן ג'אקומו (Salita San Giacomo) עד שתגיעו לאתר הידוע ביותר בעיר – וילה דוראצו (Villa Durazzo). וילה דוראצו מורכבת משני חללים – מוזיאון וגן בסגנון איטלקי, המשקיף על נוף מקסים. בהמשך המסלול תזכו לראות נופים מרשימים בהרבה, ועדיין, אם יש לכם מעט זמן, מומלץ מאד לעצור לביקור קצר במתחם. במקור נבנתה הווילה (אז עדיין מבצר) על ידי משפחתו של שליט ג'נובה ג'ובאני לוקה קיאווארי (Giovanni Luca Chiavari). כאשר התחתנה בתו מריה עם המרקיז גי'רולאמו דוראצו, בן לאחת ממשפחות האצולה החזקות בג'נובה, כרתו שתי המשפחות ברית פוליטית והווילה החליפה ידיים והוסבה לבית הקיץ של בני דוראצו.
אולמות הווילה מקושטים בפרסקאות נהדרים, ובתוך המבנה נמצא גם מוזיאון המוקדש לחייו ויצירתו של הסופר האיטלקי ויטוריו ג'ובאני רוסי (Vittorio Giovanni Rossi) שנולד בעיר. מסביב למבנה מתפרש גן מטופח, ובו צמחים רבים ונדירים, ונקודת תצפית יפה על המפרץ שלמרגלות הווילה. הזמן הטוב ביותר לבקר בווילה הוא בחודשי הקיץ, כאשר נערכים במקום קונצרטים ואירועי תרבות.
הגיע הזמן לעזוב את סנטה מרגריטה ליגורה ולצאת למסלול הליכה קצר אבל מהנה מאד, שיוביל אותנו לפורטופינו. אפשר כמובן להגיע לפורטופינו גם ברכב, אבל עדיף להימנע מכך. קשה מאד למצוא חנייה בפורטופינו, והרחובות הצרים עמוסים מאד. אם אתם לא מעוניינים להגיע ברגל (המסלול אורך כשעה ורבע) הדרך המומלצת ביותר היא לקחת סירה (battello). ההגעה לפורטופינו דרך הים היא ללא ספק מרשימה ומיוחדת, והסירות יוצאות בתדירות גבוהה מהנמל של סנטה מרגריטה, שנמצא במרכז הטיילת.
אם החלטתם ללכת ברגל, כל מה שעליכם לעשות זה להמשיך ללכת לאורך הים בקו ישר (הים יהיה משמאלכם, עקבו אחרי השילוט לכיוון פורטופינו). לאחר כחצי שעה של הליכה תחלפו על פני ישוב קטן בשם פאראג'י (Paraggi). לא רחוק משם מתחילה גם עלייה המובילה לאטרקציה ידועה באזור – אבציה לה צ'רברה Abbazia la Cervara. המנזר העתיק שהוסב למלון פאר מציע למבקרים נופים אלגנטיים וביקורים מודרכים בגנים המטופחים. מספר הסיורים במקום מוגבל מאד, וחובה להזמין מקומות מראש.
במרחק קצרצר מהשביל המוביל לאבציה של צ'רברה, על הים ממש, תראו גם את אחת המסעדות החביבות עליי באזור – קאפו נורד (Capo Nord), המתמחה בדגים ובפירות ים טריים להפליא. התפריט עונתי, כמובן, ומשתנה בהתאם למה שהדייגים של סנטה מרגריטה ליגורה העלו בחכתם. מומלץ להזמין מקום מראש על המרפסת, כדי ליהנות מהנוף הנהדר של מפרץ טיגוליו. כאן תוכלו להתרווח, להאזין לקול הגלים המתנפצים, ולטעום מנות מעולות כמו ניוקי עם ראגו קלמרי וזיתים, או פסטה ביתית בשם מלטלייאטי (maltagliati) עם לוקוס וצלפים. אם אתם לא חוששים מפירות ים לא מבושלים (raw), נסו את השרימפס הנאים (מנה טיפוסית לסנטה מרגריטה ליגורה). מכיוון שהשף במקום הוא יפני, תוכלו למצוא כאן גם סושי.
לאחר ששבעתם מהאוכל ומהנוף, המשיכו ללכת לאורך הטיילת, לכיוון פורטופינו. לאחר כמה דקות תראו מצד ימין של הכביש קשת אדומה המסמנת את נקודת ההתחלה של מסלול הליכה פופולרי במיוחד שנקרא לה פסג'אטה דיי באצ'י (La passeggiata dei baci), או מסלול הנשיקות. לה פסג'טה דיי באצ'י מובילה היישר לפורטופינו, והסיבה לשם הרומנטי היא שזוגות רבים מגיעים לכאן, ומנציחים את הביקור עם נשיקה מתוקה מול הנופים עוצרי הנשימה.
פורטופינו (Potofino) היא אחת מעיירות הנמל היפות והידועות באירופה, ומגרש המשחקים האהוב על העשירים והמפורסמים שמגיעים לליגוריה ביאכטות שלהם. קל מאד להבין מדוע מתאהבים בה כולם – צבע המים במפרץ פורטופינו כל כך כחול עד שקשה להאמין שהוא אמיתי, והבתים הצבעוניים המטפסים במעלה המצוקים ממסגרים אותו בצורה מושלמת.
בתקופה הרומית נקראה פורטופינו "פורטוס דולפיני", נמל הדולפינים, בשל הלהקות הגדולות של דולפינים ששחו במקום. היום, למרבה הצער, מספרם נמוך מאד. לאורך המאה ה-19 וה-20 נחשבה פורטופינו ליעד תיירותי מועדף על בני האצולה הבריטית, שנהרו לכאן בחודשי הקיץ. עם השנים, הצטרפו אליהם בני אצולה ממדינות נוספות.
לפני שנמשיך בסיור, כדאי לעצור לארוחת צהריים (אם עדיין לא אכלתם ברפאלו או בסנטה מרגריטה ליגורה). ישנן מספר מסעדות בעיר, ורובן יקרות למדיי. אני לרוב מעדיפה לשבת לארוחת צהריים פשוטה ונטולת יומרות במקום קטן בשם פיצריה אל פורטיקו (Pizzeria El Portico). זוהי טרטוריה המגישה מגוון מנות טיפוסיות לאזור כגון פשטידת ארטישוקים (טורטה די קרצ'ופי – torta di carciofi), לזנייה עם פסטו (לזנייה אל פסטו – lasagna al pesto), ופיצות טעימות. לחילופין, נסו את מסעדת דה אי ג'מלי (Da i Gemelli) שבפיאצה פורטופינו (piazza Portofino), לא רחוק מקו המים. האוכל טעים ועשוי היטב, ונעים לשבת בחוץ וליהנות מהאווירה הקלילה ומהבריזה המלוחה שעולה מהים.
כעת הגיע הזמן לבקר באטרקציה המרשימה ביותר בפורטופינו – קסטלו בראון (Castello Brown). הקסטלו (מבצר) ממוקם בחלק הגבוה ביותר של העיר, במעלה ההר. לאורך השנים נבנו בנקודה האסטרטגית הזאת מספר מבצרים, בכל פעם על גבי הריסות הקודם. המבצר הראשון נבנה כנראה כבר בתקופה הרומית, והורחב ושופץ בימי הביניים. מספרים שגם ריצ'רד לב ארי, מלך אנגליה המפורסם, עבר כאן בדרכו למסע הצלב השלישי.
בשנת 1867 נרכש המבצר על ידי מונטגיו ייטס בראון (Montague Yeats Brown), ששימש כקונסול הבריטי בג'נובה, והוא זה שהסב את המבנה ממבצר צבאי לווילת מגורים.
התצוגה בתוך המבצר (המשמש כיום כמוזיאון) מצומצמת למדיי, אבל הנוף הנשקף מכאן הוא לא פחות ממדהים, ונחשב לאחד היפים ביותר באיטליה. אין ספק שהביקור בקסטלו בראון מצדיק את המאמץ המסוים הכרוך בטיפוס במעלה הגבעה.
שימו לב – יש שתי דרכים להגיע לקסטלו בראון: אפשרות אחת היא לפנות מפיאצה פורטופינו ימינה וללכת לאורך סאליטה סן ג'ורג'ו (Salita San Giorgio), והאפשרות השנייה היא לעלות במעלה המדרגות שמחברות את הנמל של פורטופינו לקסטלו. אני תמיד ממליצה למטיילים שלי לבחור בדרך הראשונה. העלייה דרך סאליטה סן ג'ורג'ו מתונה בהרבה, ובדרך תהנו גם מנוף יפה. בדרך חזרה למטה, לעומת זאת, כדאי לרדת במדרגות לעבר הנמל.
הסיור בקסטלו בראון כולל גם ביקור בגנים היפהפיים שמקיפים את המבצר. אם אתם מבקרים בזמן עונת התיירות, תוכלו לעצור גם לאפריטיבו (קוקטיילים לפני ארוחת הערב) בבר הקטן שפועל במקום.
אם יש לכם מעט זמן פנוי, תוכלו להתעכב עוד מעט, ולאחר שתצאו מקסטלו בראון לפנות שמאלה (שימו לב לשילוט) ולבקר גם בפארו (Farro) – המגדלור של פורטופינו. כיום פועל במקום בר, ונחמד לשבת כאן לכוס יין לבן מול הנוף.
הגיע הרגע לעזוב את פורטופינו ולהמשיך לעבר התחנה האחרונה שלנו להיום – מנזר מרהיב ביופיו בשם אבציה די סן פרוטוזו (Abbazia di San Fruttoso). זוהי פיסה קטנה ונסתרת של קסם אותנטי, ועל מנת להגיע אליה, תצטרכו לקחת סירה מפורטופינו (או מסנטה מרגריטה ליגורה). ניתן כמובן להגיע גם ברגל, אבל בניגוד למסלול ההליכה הפשוט שמחבר את סנטה מרגריטה ליגורה לפורטופינו, מסלול ההליכה שמחבר את פורטופינו לסן פרוטוזו הוא קשה, ומתאים רק למטיילים מנוסים ומיומנים.
מנזר סן פרוטוזו יושב בתוך מפרץ קטן במרחק קצר מפורטופינו. הרגע שבו הסירה מתקרבת למנזר, ולפתע נגלה צבעם הכחול הבוהק של המים, יהיה אחד הרגעים היפים בסיור.
המנזר נבנה במאה העשירית על ידי נזירים בנדיקטינים, ונקרא על שם פרוקטואוסוס, קדוש נוצרי ספרדי שחי במאה השלישית לספירה (האפר שלו שמור עדיין בקפלה במקום). הסיור במקום כולל ביקור בקפלות, טיפוס במעלה מגדל השמירה שנבנה, כפי שבוודאי ניחשתם, כדי להתריע מפני מתקפות של שודדי ים, וסיור בין החדרים המעוטרים. ישנה אטרקציה נסתרת נוספת במקום – מול המנזר, מתחת לפני הים, ניצב פסל בגובה 17 מטרים שנקרא "ישו של המעמקים" (קריסטו דלי אביסי – Cristo degli Abissi), שנועד להגן על הצוללנים ועל הדייגים הרבים באזור.
המסלול שלנו מסתיים כאן, אבל ישנם עוד אתרים רבים ונהדרים לגלות בליגוריה. אני מקווה שתישארו באזור, ותהנו גם אתם מיופיו המיוחד של המחוז הזה.
