top of page

הבתים של האיטלקים

+ באיטליה
Monday, March 6, 2023

7 דקות

חיפוש

עודכן: 7 במרץ 2023

כעובדת זמנית בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באיטליה זכתה פרנצ'סקה פלורי להיכנס לעשרות בתים, ולהגשים חלום ישן: להציץ לתוך חייהם של אנשים אחרים. על הדרך היא גם למדה איך השתנו לאורך השנים הטעם והערכים האיטלקיים

הרצון התמידי לדעת דוחף אותנו אל מעבר לגבולותינו, והתאווה לחטט בעולמם של אחרים ולגלות כל מה שאפשר – בין אם מדובר על סודותיו של השכן או על אתרים נסתרים במדבר סהרה – טבועה בטבע האנושי. לימדו אותנו מגיל צעיר שלתחוב את האף לענייניהם של אחרים זה לא מנומס, אבל האמת היא שלפעמים אפילו הצצה קטנה אחת יכולה לחשוף הפתעות בלתי צפויות, ולא פלא שקשה לנו מאד להתאפק מול הפיתוי.


בניגוד לאמרה הנפוצה, הסקרנות לא תמיד הורגת את החתול. בזכות התאווה לחטטנות נולדים לעיתים מפגשים מעניינים, ולעיתים בזכות מבט זריז וחטטני או ציתות לשיחה לא לנו, אנחנו זוכים לפגוש אדם חדש, או מוזיקה ותרבות ואוכל שונים משלנו. כך אנחנו נחשפים לחידושים שמרחיבים אל עולמנו ומשליכים אותנו לתוך מציאות אחרת, חדשה ומרגשת.


בזמן טיול, חובה להיות סקרנים. כשאני מגיעה למקום חדש ולא מוכר אני פורקת את המזוודות ומיד יוצאת לטייל ברחובות, מרחרחת כמו כלב ציד, קשובה ומרותקת, מוכנה לספוג לתוכי ארכיטקטורה זרה ושפה חדשה. זו דרכי ללכוד תרבויות שמשוחחות איתי ממרחק מאות שנים, וכאשר רגליי העייפות מבקשות מנוחה אני מתיישבת אמנם בבית קפה זה או אחר, אבל לא מפסיקה לרגע להתבונן בעוברים ובשבים. סקרנות, כבר אמרנו... במרוקו, לדוגמה, מצאתי את עצמי מאזינה במשך רבע שעה לדיאלוגים בשפה שבה לא הבנתי אף מילה, אבל המנגינה המתוקה הצליחה בכל זאת להקסים אותי.


ולא רק מילים. ריחות וטעמים לוכדים את שאר החושים שלנו, וגורמים לנו להרגיש בבית או אולי דווקא להתגעגע הביתה, ולהתאבל על המרחק שנפער בינינו לבין המוכר.

התובנות הקטנות שמתגלות בזכות צפייה והאזנה מקרבות אותנו לפענוח הדבר שחיפשנו, וחושפות בפנינו משהו מהזהות של המקום, אבל מתי אפשר לומר שאנחנו באמת מכירים עם? שבאנו במגע עם האינטימיות של קבוצת אנשים? מה יכול לגרום לנו להרגיש שגילינו את החלקים הנסתרים ביותר של תרבות? מתי נוכל לומר שאנחנו מכירים מקום?


עבורי התשובה ברורה – יש מקום שבו אפשר לחשוף את נפשו של עם, מקום אינטימי שבו כל אחד מאיתנו מוצא מפלט מהעולם החיצון. מקום שבו קירות פשוטים תוחמים בתוכם את התנועות, הקולות, הריחות, הטעמים והמילים שהתושבים הוגים בטבעיות גמורה.

הבית. הבתים.


כאשר אנחנו נכנסים לבתים, ושולחים מבט סקרן ימינה ושמאלה, רק אז אנחנו מתחילים לתפוס – תחושות, התרשמויות, רגשות... אנחנו מבחינים בפרטים, בחפצים, בצבעים, באורות ובצללים שמובילים אותנו לגלות את סודות המקום ובאמצעותם לפענח את סודות התרבות.

מי האנשים שגרים בבית הזה? מה הם אוכלים בדרך כלל? באילו כלים הם משתמשים הכי הרבה? מהם החפצים החיוניים בבית? איך הם מקשטים את החללים שלהם? איזה צבעים הם מעדיפים? וגם אם זה נכון שלכל אדם יש טעם אישי, עדיין קל לראות שלכל עם יש כמה מאפיינים שמככבים בכל פינה, מעין מורשת גנטית-תרבותית שעוברת מדור לדור. באיטליה, לדוגמה, קשה לי להאמין שתמצאו בית ללא מקינטה (מכונה קטנה להכנת קפה). אפילו אני, שכלל לא שותה קפה, שומרת מקינטה אחת במטבח, כדי שאוכל להציע קפה לחברים שמגיעים לביקור.


מה מגלים כשעובדים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה...

במשך תקופה בחיי יצא לי להיכנס ולצאת מבתים ללא הרף. עבדתי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באיטליה, ונדרשתי לפקוד אינספור בתים איטלקיים, ולמלא ביחד עם התושבים שאלונים בנוגעים לשגרת חייהם.


התשובות ששמעתי מהתושבים לימדו אותי הרבה על השינויים בחברה האיטלקית, אבל גם הבתים לימדו אותי לא פחות. עד שלא נכנסתי לבית אחר בית, לא התעמקתי בקווי הדמיון שמחברים בין האיטלקים, אבל בסופה של החוויה הזאת הבנתי עד כמה הבתים מספרים לא רק על מי שגר בהם, אלא על האיטלקים כעם. על ההרגלים, התרבות וצורת הפעולה של האיטלקים.


תמונה גדולה וממוסגרת של פדרה פיו (Padre Pio) הקדוש, התלויה במטבח, סיפרה לי שהסבתא שהיגרה לפראטו לפני עשרות שנים ממחוז קמפניה, עדיין שומרת על מסורת כיבוד הקדושים הקתוליים. בביתה של גברת בת שמונים הבחנתי בפסלוני בודהה רבים המפוזרים בכל פינה. כאשר שאלתי אותה על הפסלונים היא מיהרה להדגיש בפניי שהיא נוצריה, כאילו לא רצתה לבגוד באמונתה, ורק אז התוודתה שדווקא דמותו הרגועה של הבודהה מעוררת בה שלווה.


 תמונה גדולה וממוסגרת של פדרה פיו הקדוש תלויה במטבח
תמונה גדולה וממוסגרת של פדרה פיו הקדוש תלויה במטבח - צילום: פרנצ'סקה פלורי

מכונת תפירה ישנה שהוצבה במטבח אחד, ליד שולחן האוכל, הבהירה לי מיד עד כמה היא חשובה לבעלים, עוד לפני שהבעלים סיפרה לי על כך בעצמה. רהיט מלא בניירת התחובה באופן מרושל למדפים הדגים את שנאת הדיירים לבירוקרטיה. הברק השחור של המכשירים האלקטרוניים החדשניים שמילאו את ביתו של סטודנט צעיר חשף את תאוותו לטכנולוגיה.


מכונת תפירה ישנה שהוצבה במטבח
מכונת תפירה ישנה שהוצבה במטבח - צילום: פרנצ'סקה פלורי

כשנכנסתי לביתן של משפחות מהגרים, שהגיעו לאיטליה בחיפוש אחר גורל טוב יותר, לרוב לא מצאתי כלום מלבד החפצים ההכרחיים ביותר: הקירות היו ריקים ורהיטים ספורים ניקדו את החלל. הסיפור של האנשים האלה היה כמעט בלתי נראה, וסופר כולו רק דרך סממנים גופניים מעטים – הבגדים שלבשו, צבע עורם, צורת עיניהם. ההבדל בין הבתים העמוסים לעייפה של האיטלקים לבתים העירומים מחפצים של המהגרים היה בוטה, כמעט.


גם את הסטודנטים זיהיתי מיד – בתים קטנים, חדרים משותפים מלאים עד אפס מקום בתמונות, מלאים כל כך עד שלפעמים התעורר בי הצורף לקום ולצאת החוצה כדי לנשום מעט אוויר.

כאן באיטליה, לרוב הבתים (מלבד דירות הסטודיו ודירות שני החדרים) ישנה צורה אחידה למדיי – כניסה עם מתלה למעילים ושולחן קטן שפעם, בימים אחרים, שימש לטלפון הביתי, מטבח, סלון, חדר או כמה חדרים, מרפסת או שתיים, חדר אמבטיה ושירותים. בבתים היקרים יותר יהיו כמובן חדרים נוספים, קומת מרתף, חנייה מקורה, בריכה.


כניסה לדירה
כניסה לדירה - צילום: פרנצ'סקה פלורי

הסלון הוא נשמת הבית, או יותר נכון המרכז הסיפורי של הבית ותושביו. כאן נמצאות התמונות של בני המשפחה, ציורים ופרחים ושאר פריטים שמלמדים מעט על מי שמתגורר בין ארבעת הקירות האלה. זהו חלל התשוקות והיומרות, ומבט קשוב יחשוף גם את אלה וגם את אלה במהירות: פסנתר עבור חובבי המוזיקה, או מי שרוצים להיחשב כחובבי מוזיקה. טלוויזיה – גדולה או קטנה או בינונית – מעין נייר לקמוס המספר על דיירי הבית. ספה שגודלה ואיכותה מלמדים על מעמדם הכלכלי של הבעלים. שולחן מודרני או מסורתי ועליו הצלוחית המסורתית עם שוקולדים שאפשר להציע לאורחים.


ספה שגודלה ואיכותה מלמדים על מעמדם הכלכלי של הבעלים.
ספה שגודלה ואיכותה מלמדים על מעמדם הכלכלי של הבעלים - צילום: פרנצ'סקה פלורי

בחדר האוכל הסמוך מתקיימת תצוגת תכלית מסוג אחר: שם נערכות הארוחות החשובות, שאליהן מוזמנים גם אורחים. את החלל ממלא באופן מסורתי שולחן עץ מסיבי ומרשים, ומסביבו כסאות עץ מרשימים לא פחות. בקצה החדר ניצבת תמיד ויטרינה – ארון ובו מוצגים לראווה כלי הזכוכית והקרמיקה היקרים שמשמשים את בני המשפחה לארוחות החגים הרשמיות. בבתים הוותיקים יותר, חדרי האוכל עדיין משמרים לעיתים קרובות אווירה ועיצוב פורמליים מאד. בבתים המודרניים יותר הטשטשו מעט הגבולות, וחדרי האוכל נוטים להיות פורמליים הרבה פחות.


מטבח מעץ באחת הדירות
מטבח מעץ באחת הדירות - צילום: פרנצ'סקה פלורי

כל הבתים זהים וכל הבתים שונים

אני גרה בפראטו, עיר בת כ-200,000 תושבים, המפורסמת בזכות תעשיית הטקסטיל המניעה את גלגלי הכלכלה בעיר מאז ימי הביניים. העיר מתפרשת על רמה כמעט שטוחה, והבתים כאן משתרעים מהמרכז ההיסטורי ועד לפרברים, ברצף. אין לנו בפראטו גורדי שחקים, וגם לא בניינים גבוהים במיוחד – העיר כולה מורכבת מווילות ומבתים משותפים קטנים יחסית, שנבנו כאשר מהגרים מדרום איטליה הגיעו לפראטו כדי לעבוד במפעלי הטקסטיל.


מסיבה זו, אפשר למצוא בבתים רבים בפרברי פראטו מאפיין ייחודי – בצמוד לבית נבנה מעין חדר נוסף, המכונה "לו סטאנצונה – lo stanzone" כלומר החדר הגדול, שנבנה בתקופת הבום הכלכלי הגדול שממנו נהנתה העיר בשנות ה-60 ונועד לשמש כסטודיו. בסטאנצונה נהגו המשפחות להחזיק נול תעשייתי אישי, שבעזרתו ייצרו בדים. אומרים שבאותם הימים לא היתה שנייה אחת של שקט בעיר, בשום שעה משעות היום והלילה, משום שבכל רגע ורגע עלו מחדר זה או אחר קולות הנול. היום אין לאף אחד כמעט נול בבית, והייצור מתבצע במפעלים. אבל הסטאנצונה עדיין קיים, ורק שינה את מטרתו – מסטודיו לתעשייה זעירה הוא הפך למחסן, או לחנייה.


השינויים שהביא עימו הזמן

בכל פעם שנכנסתי כדי לראיין דיירים שהתגוררו בדירה חדשה יחסית, ראיתי איך החדרים רחבי הידיים שנבנו בשנות ה-50 וה-60 הוחלפו בחללים דחוסים יותר, בעיקר בדירות בערים הגדולות. ככל שהחיים נעשו מהירים יותר, כך השתנה גם הריהוט: האמבטיה שאפיינה את רוב הבתים האיטלקיים בשנות ה-80 וה-90 נעלמה לטובת המקלחת המעוצבת. הבידה, אחד הסמלים האבסולוטיים של הבית האיטלקי שרד את השינויים, אבל אינני יודעת עד מתי... בדירת שני החדרים שבה אני גרה במרכז העיר, לדוגמה, אין בידה. השירותים אמנם "טכנולוגיים" ומאפשרים למשתמשים גם לרחוץ את עצמם, אבל זה מצב חריג, ובעיני לפחות גם פחות נוח והיגייני מאשר החיים לצד ידידם הוותיק של האיטלקים – הבידה...


חדרי השינה הם החדרים שהשתנו לאורך השנים יותר מכל חדר אחר, לדעתי. חדר השינה של סבא וסבתא רבא שלי היה פשוט מאד – ארון עץ גדול, שידה עם לוח שיש רחב מעליה (אחד הרהיטים האיטלקיים המסורתיים ביותר), מראה במסגרת עץ, ושתי כונניות קטנות מכל צד של המיטה. עד שנות החמישים של המאה ה-20 כל חדר כלל גם מעמד מברזל מפורזל שעליו הותקן כיור חרסינה, ולצידו הוצב קנקן קרמיקה. הכיור הקטן הזה שימש לשטיפת הפנים או רחצת הגוף, שכן באותם הימים שירותים ואמבטיה פרטיים היו לוקסוס שמעטים יכלו להרשות לעצמם.


בהשוואה לחדרם של סבא וסבתא רבא שלי, חדרם של סבא וסבתא שלי היה ההיפך המוחלט: רהיטים מפוארים בסגנון ונציאני המעוטרים בעיטורים מפותלים, מראות מוזהבות שניסו לחקות את הסגנון הבארוקי, וספות קטנות ומצוייצות שנועדו לשמש לשיחות תרבותיות אבל הפכו לרוב למקום שעליו הונחו בגדים שדרשו גיהוץ. אלה היו רהיטים מאסיביים מעץ יקר, שנועדו לשרוד במשך עשרות שנים – לאורך כל ימי חייהם של הזוג שקנה אותם ליום חתונתם (ולמעשה אף מעבר לכך). מידי פעם, כשביקרתי בבתים של תושבים מבוגרים יותר, נתקלתי שוב בחדרים האלה, והמפגש עם האסתטיקה הזאת החזיר אותי מיד לבית של סבי וסבתי. לא הייתי צריכה אפילו להסתכל כדי לדעת שמעל ראש המיטה העשוי ברזל מפורזל, אמצא תמונה של המדונה הקדושה, או צלב שנועד להגן על הישנים.


דור אחד אחר כך, ושום דבר מכל זה לא נשאר. כשנכנסתי לבתים המודרניים, הפאר בסגנון ורסאי של שנות החמישים הושלך הצידה לטובת חדרים אווריריים ופונקציונלים. את דלתות העץ המסיביות של ארון הבגדים (שאפשר היה לנעול עם מפתח) החליפו דלתות חרישיות המחליקות על צירי מתכת מבהיקים, ואת רהיטי העץ שבלתי אפשר היה להרים או אפילו להזיז מבלי להסתכן בפציעה החליפו חומרים קלים וקלילים, גם למראה וגם למגע.

היום ברוב הבתים האיטלקים נושמים אוויר אחר בהשוואה לבתים של שנות הארבעים, החמישים, השישים ואפילו השבעים. הטעם הוא טעם בינלאומי, העיצוב מורכב משילוב של אלמנטים שיוצרים יחדיו יופי אחר וחדש. את סימני העבר פגשתי מחדש דווקא בכמה וילות מסורתיות ויוקרתיות יותר, שמשמרות בקנאות אלמנטים מימים אחרים, ומציגות לראווה רהיטים וחפצים עתיקים כמו קרמיקות כבדות, שידות מפוארות ונברשות ענק. המסר שמנסים בעלי הבית להעביר במקרים כאלה הוא ברור: זהו ביתה של משפחה עם שורשים עתיקים, אציליים. הריהוט הוא עתיק כמו המשפחה עצמה, וכאן המסורת העיצובית מספרת ללא מילים על המעמד החברתי.


פרט מאחד המטבחים - צילום: פרנצ'סקה פלורי
פרט מאחד המטבחים - צילום: פרנצ'סקה פלורי

ימי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הסתיימו, אבל התחביב שלי נשאר, וגם היום, בין אם אני באיטליה ובין אם אני בחו"ל, אני תמיד שמחה להיכנס לבית שאני לא מכירה. כאשר אני נכנסת למקום חדש המשחק מתחיל, וכמעט מיד אני מתחילה לחלום ולרקום פנטזיות – לדמיין את חייו של הדייר ואת עברו, מאיפה הוא בא ומהם טעמיו ואהבותיו, חסרונותיו ופגמיו. עיניי הרעבות מסתכלות ימינה ושמאלה, סקרניות וחסרות מנוחה, ונרגעות רק כאשר הן נוחתות על פרט מעניין כלשהו שבו אני יכולה להתמקד וממנו יוולד הסיפור – סיפורו של האדם שגר פה.

271 צפיות0 תגובות

פוסטים קשורים

פיזה

Comentários


בעקבות מרקו פולו לרגל 700 שנה למותו
Thursday, March 7, 2024
המאכלים של מחוז פריולי
Saturday, December 30, 2023
היינות של מחוז פריולי
Friday, November 24, 2023
טיול בגבעות פרוסקו: בעקבות הנופים והיין המבעבע האהוב
Monday, November 13, 2023
קתרינה ספורצה – הנמרה מפורלי
Thursday, October 5, 2023
המאכלים של מחוז לומברדיה
Saturday, September 23, 2023
הפשעים שהחרידו את איטליה – חלק ראשון
Monday, September 4, 2023
הפשעים שהחרידו את איטליה – חלק שני
Monday, September 4, 2023
אלברטו סורדי – הגאון הקומי עם עיני העגל
Thursday, August 31, 2023
היינות של סיציליה
Sunday, August 20, 2023
מסע נזירי במזרח טוסקנה
Wednesday, August 9, 2023
מצליינים ועד למטיילים סקרנים: מסע מיוחד לאורך הוויה פרנצ'יג'נה
Monday, August 7, 2023
הקלטים באיטליה – מי היו השבטים העתיקים ששלטו על צפון איטליה?
Sunday, July 23, 2023
שבע מעצבות אופנה איטלקיות שחוללו מהפכה
Friday, June 30, 2023
סרדיניה המסתורית – כשפים, אמונות והקרנבלים המפורסמים של האי
Sunday, June 11, 2023
נני מורטי – וודי אלן הרומאי
Friday, June 2, 2023
הווילות של פלדיו – גני עדן קטנים במחוז ונטו
Saturday, May 27, 2023
היינות של סרדיניה
Friday, April 21, 2023
האוכל של סרדיניה - 12 מאכלים סרדיים שאתם חייבים לטעום
Thursday, April 20, 2023
מבוא טעים לאוכל של פלרמו – מה אוכלים בחגים ובארוחות משפחתיות?
Wednesday, April 12, 2023
הזמרים האיטלקים שחובה להכיר - חלק שלישי
Tuesday, April 11, 2023
מרצ'לינו היפה
Sunday, April 9, 2023
חמש שחקניות איטלקיות ששינו את פני הקולנוע
Sunday, April 2, 2023
היינות של מחוז אומבריה
Wednesday, March 15, 2023

עשוי לעניין אותך

פרנצ'סקה פלורי | מורה, ילידת טוסקנה, סקרנית והרפתקנית

תרגום: אריאלה בנקיר