את נכנעת לחיזוריו של האיטלקי התורן, זורמת עם הרומנטיקה הדביקה לזמן מה, נהנית מהפסטה, פוקצ'ה וכל השיט האיטלקי המסוגנן הזה ואז החיים האמתיים דופקים בדלת בא לך חצי מנה עם עמבה ואת חוטפת את הקריז הראשון. נסי דנזין עם מילון הריבים האיטלקי-עברי הראשון מסוגו, איך מבקשים שישחרר את רבי, שישטוף כלים ולא את הישבן, שיכין לארוחת ערב פתיתים ושניצל, ושיהיה קצת אחד משלנו. כמו בבית. כי להרגיש שאת חיה בסרט זה נחמד, אבל עצבים משחררים בעברית. לריב באיטלקית ולנצח, המדריך המלא:
אני שונאת איטלקים. הנה, אני מודה. השנה אני חותמת חמש שנים באיטליה והמשפט "אני שונאת איטלקים" שימש אותי מדי יום ללא כל בושה. היה משהו שהרגיע בהכרזה כזו, מעין מנטרה שנהגתי לחזור עליה כשהדברים במדינת העגבניות והשביתות לא הסתדרו לי כמו שהייתי רוצה: אם הרכבת איחרה, אם קיבלתי שירות מזלזל, או אם חיכיתי חמש שעות בתור לחידוש אשרת השהייה. לפעמים בחייו של מהגר לא צריך לנבור עמוק מידי על מנת למצוא סיבה מספקת למרמור וזו הייתה הדרך שלי לפרוק את התסכול שהציף מידי פעם.
אבל כשבן זוגי אדוארדו נכנס לתמונה, הייתי צריכה לבחון מחדש את הדרך שבה בחרתי להתמודד עם המציאות. מעבר להיותו איטלקי בכל רמ"ח איבריו (è italiano fino all'osso ), הוא גם בן אדם טוב לב ולכן מנטרת השנאה שסיגלתי לעצמי התחילה להישמע צורמת. ברגע אחד, במקום להתייחס לאיטלקים כעם אחד ומאוחד נגדי, הייתי צריכה למצוא שפה משותפת עם איש זר שנקשרתי אליו רגשית. התחלתי לברור מילים, לגלות עולם חדש של מונחים ולחפש, ביחד עם מי שלימים הפך לחצי השני שלי, את דרכנו אל עמק השווה בין שני העולמות הכה שונים שלנו.
טהרת המשפחה
הריב הראשון שלנו התלהט כבר בחודש הראשון להיכרותנו. ברגע תם הערתי משהו לגבי חוסר התועלת של הבידה המעלה אבק בדירתי, "את לא משתמשת בבידה שלך??" נדהם בן הזוג הטרי וה-כה איטלקי שלי. תוך שניות הוא תפס אותי והרים אותי על כתפו כך שראשי ההפוך נפגש עם אחוריו. הכל קרה במהירות האור - רגע אחד אנחנו נחים בחדר השינה, ורגע אחר הוא סוחב אותי אל חדר האמבטיה, מושיב אותי על מכונת הכביסה ומתחיל לפתוח את רוכסן מכנסיו "אני אראה לך איך משתמשים בבידה, אולי אתם הישראלים פשוט לא מבינים איך להתנקות" הוא אומר עם חיוך ומתיישב על האסלה המוזרה עם הברז. אני מכסה את פי וצוחקת בפראות. הוא מצדו מסביר לי על כיוונון זווית הזרם, על צורות הישיבה השונות ועל וויסות טמפרטורת המים. כל זאת ברצינות גמורה, תוך העלאת זיכרונות על המטפלת והאימא שהיו מושיבות אותו על המושב המוזר כשהיה רק פעוט קטן. בהתחלה נלחמתי, אני מודה. שלפתי טיעונים, מגבונים וצילומי מסך של שיחות עם חברות שחיזקו את עמדתי בעניין. הוא מצדו הטיח בי טענות קשות בנוגע למנהגי ההיגיינה האישית שלנו הישראלים, ואני הרגשתי שאני נקראת לדגל ומייצגת את המולדת. התעקשתי שאנחנו, לא כמוהם, מתקלחים לפחות פעם ביום והעניין מבטיח רמת ניקיון גבוהה בהרבה. אך כלום לא עזר, במשך חודשים קיבלתי מבטים שיפוטיים בכל פעם שיצאתי מהשירותים המבקשים לבדוק אם שטפתי או לא. עד שיום אחד מצאתי פתרון פשוט להפליא, כמאמר הקלישאה "מה שאתה לא יודע לא מזיק לך" או לחילופין "בכביש היה חכם, אל תהיה צודק". בתום ביקור נוסף בשירותים יצאתי ורגע לפני המבט, ניגשתי לאדי והכרזתי בגאווה "עשיתי!". כל אותו יום הוא הסתובב כטווס נפוח, גאה ומרוצה שניצח.
מעולם לא דיברנו על כך יותר, הוא לא שאל עוד ואני לא גיליתי. לפעמים כשאני נכנסת למיטה ונותנת לאדוארדו נשיקה, אני שואלת במבט שיפוטי "התקלחת היום?", הוא מסתובב לצידה השני של המיטה ומחבק את הכרית, בעודו ממלמל מתוך שינה "עשיתי בידה" (ho fatto il bidet) לך תבין את האיטלקים האלו.
סיבת המוות: סכין
אך חכו! עד כה היה זה רק הפרולוג. כשזה נוגע להעמקת קשרים עם איטלקים יש משהו גדול וחשוב יותר מהחיים עצמם, משהו שעלול להרוס זוגיות, ליצור שסעים בין אנשים ולהצית מלחמות. ניחשתם נכון, אני מדברת על אוכל. איטליה, מדינה שבה האוכל הוא חלק בלתי נפרד מן התרבות, חלק מהמותג. לכל אזור גיאוגרפי יש מנות מסורתיות, לכל משפחה יש מתכונים שעוברים מדור לדור במשך מאות שנים, והשיח על אוכל נפוץ כאן בערך כמו שדיבורי צבא נפוצים אצלנו בארץ. אז מה הפלא שכל כך קל למצוא את עצמך באמצע ויכוח לוהט וחורץ גורלות בנוגע לדרך בה את אוכלת פסטה?
אנחנו יושבים במסעדה ספק יוקרתית ברומא, שנינו הזמנו ספגטי אל דנטה עם קיפודי ים (מומלץ ביותר לאוהבי הז'אנר) ואני מוצאת את עצמי נאבקת באטרייה העשויה למחצה. ואז בקלות ראש רבה מידי כך התברר לי, אני לוקחת סכין ומנסה לחתוך את הספגטי לחצי. אבוי. איך העזתי?! מבט מהיר אל בן הזוג שממול מבהיר לי שאני עושה טעות חמורה. פעור עיניים, הוא מנדנד 'לא' בראשו בחרדה ולוחש בדרמטיות: "בבקשה, אל תעשי את זה" (non farlo, ti prego). אם את עניין הבידה פתרתי בחדרי חדרים, איך אצא מזה עכשיו?!
האיטלקי שלי מגלגל עיניים בכל פעם שאני מבקשת מהמלצר gnocchi alla sorrentina, מנת ניוקי פשוטה עם רוטב עגבניות, בזיליקום ומוצרלה. המנה היא מנה נפוליטנית וכמו מנות רבות מדרום איטליה, היא נעימה יותר לחך הישראלי הפשוט שלי.
"יש לך טעם של ילדה קטנה" (hai i gusti di una bambina) הוא אומר לי בזלזול. אני מחזירה מבט נגעל לצלחת עם לשון הפרה שהמלצר מגיש לו.
לדרבי חוקים משלו
בין המטבח שתופס את המקום הראשון במצעד התשוקות של האיטלקי לבין בת הזוג בת המזל הנמצאת במקום השלישי והמכובד, ישנו כמובן הכדורגל il calcio . זוהי אהבה שאינה יודעת שובע
הרי שמלבד שני ימים בשבוע בהם משדרים את המשחק, יש את הראיונות עם המאמן והשחקנים, את אתרי האינטרנט והפורומים, את הפודקאסט ואת המחשבות המטרידות שמותירות את האוהד בוכה בלילה: "אני דואג לדיבאלה, מאז שהוא חזר לחברה שלו הוא ממש לא בשיא שלו מבחינת המשחק" עונה אדוארדו כשאני שואלת אותו מדוע הוא אינו נרדם. ועל זה נאמר אוהד אמיתי un vero tifoso
גברים ממאדים ונשים מנגה אלה איטליאנו
בנוסף לכל הוויכוחים הקלילים יחסית הנובעים מהבדלי התרבות המשעשעים נגיד, יש כמובן גם את הריבים "הרגילים" אלה שיש לכל זוג והם תמיד נשמעים אותו הדבר: הוא לא בוגד הוא רק מתאוורר, תפסיקי לחטט ותהיי קשה להשגה, ההורים שלי אוהבים אותך פשוט אמא שלי רוצה שיהיה לי טוב ובעתיד אולי נגיע לירח.
