הניב הנפוליטני נחשב לאחד מה"שפות המשניות" המפורסמות בעולם. גם אם התורמים לכך הם כנותו הייחודית, שמחת החיים הפורצת או חיוניותו העזה, ישנו מאפיין אחד שבו נבדל הניב הנפוליטני מכל ניב אחר: המוזיקליות. לאורך מאות שנים הייתה זו המוזיקה שהיטיבה לבטא את מלוא חיוניותו
מאיטלקית: יונתן פיין
הניב הנפוליטני נחשב לאחד מה"שפות המשניות" המפורסמות בעולם. גם אם התורמים לכך הם כנותו הייחודית, שמחת החיים הפורצת או חיוניותו העזה, ישנו מאפיין אחד שבו נבדל הניב הנפוליטני מכל ניב אחר: המוזיקליות. לאורך מאות שנים הייתה זו המוזיקה שהיטיבה לבטא את מלוא חיוניותו. בתחילה במסורת המפוארת של המוזיקה הקלאסית, שאותה הלחינו וביצעו אמנים אשר עיצבו את הקלאסיקה האיטלקית כולה. לאחר מכן, במאה העשרים, דרך פזמונים עממיים, שבוצעו בניב הנפוליטני בערי האי כחלק מהפולקלור המקומי, אך ההד הנרחב שזכו לו חצה גבולות לאומיים. גם היום נאהבים רבים ברחבי העולם, שרים את המנגינות של כמה שירים נפוליטנים מפורסמים, שחודרים ללב המאזין כי מילותיהם טעונות המשמעות הן שירה של ממש. די להזכיר דוגמאות אחדות:
"O' Sarracino/Caravan Petrol"
שכתב וביצע רנאטו קרוסונה ב-1958. המילה sarracino מתייחסת למוסלמים שהגיעו לנאפולי מהמזרח, ולערבים באופן כללי. היא מבוססת על המלה הלטינית sarraceni, שבתורה לקוחה ממונח ארמי שפירושו "תושבי המדבר".למרות השם הזה, בשיר מסופר על צעיר נפוליטני נעים הליכות וטוב מראה שצועד לו לאורך הלונגומארה וזוכה להערצתה הלא מסויגת של חבורת נשים. "sarrancino", לפיכך, זוכה לשימוש פרודי יותר מאשר ציון גיאוגרפי קונקרטי. את מילות השיר מלווה לחן מזרחי במקצת.
“O sole mio”
שיר נפוליטני קלאסי שנכתב והולחן בסוף המאה התשע-עשרה. ההשראה ללחן שאובה ככל הנראה ממראה זריחה במאר נרו, והשיר מוקדש לזוכה בתחרות היופי הראשונה בנאפולי. ישנם עשרות ביצועים מהוללים לשיר, אבל המפורסם ביותר שייך ללוצ'אנו פבארוטי, שמקדים אף את אלביס פרסלי, שביצע גרסה אנגלית תחת השם "it’s now or never".
"Tu vuò fà l'americano"
רנאטו קרוסונה הוא אביו של עוד אחד מהשירים הנפוליטנים המפורסמים ביותר בכל הזמנים. בשיר מסופר על איטלקי שרוצה לחיות כמו אמריקני, אבל משאלתו לא מתממשת כיוון שהוא עדיין נסמך על הוריו. זהו תמצית החלום האמריקני של סוף מלחמת העולם השנייה. השיר בוצע בגרסה מקורית בסרט "טוטו, פפינו והפנטיות", ולאחר מכן ביצעו אותו גם מאט דיימון וג'וד לאו ב"הכישרון של מר ריפלי". בשנים האחרונות גרסה קצבית יותר הייתה לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר של מועדונים רבים בכל העולם.
"Malafemmena"
מונח נפוליטני המתאר אישה מתירנית. השיר נכתב ב-1951 על ידי אנטוניו דה קורטיס, הידוע יותר כ"טוטו", עבור תחרות מוסיקלית. הוא מגולל אהבה מיוסרת לאישה, המתוארת כמרשעת חסרת לב על שום הסבל שהיא גורמת למחזרה.
"Torna a Surriento"
את השיר כתב ארנסטו דה קורטיס ב-1902, והוא הוקלט לראשונה באותה שנה כאשר הנשיא דאז ג'וזפה זנרדלי שהה בסורנטו. עשרות זמרים ידועים מרחבי העולם, ביצעו אותו במרוצת השנים, ביחניהם אלוויס פרסלי, פלאסידו דומניגו, לוצ'יאנו פבארוטי ואנדראה בוצ'לי.
“O sole mio” - לוצ'אנו פברוטי
השפה רק בתנועות ידיים
"Tu vuò fà l'americano" - הכישרון של מר ריפלי
"Torna A Surriento" - אנדראה בוצ'לי
"Tu vuò fà l'americano" - דני ברילאנט
"Malafemmena" - אנטוני דה קרטיס
אם אתם עומדים לצאת לטיול בנאפולי היפה, ייתכן והקשבה לשירים האלה והצצה בתרגום הטקסטים, יביאו אתכם לידי כזאת התלהבות שכל ספק או התלבטות יתפוגגו מאליהם. הנפוליטניות חייבת לא מעט מזהותה לניב המיוחד לה, לאופני השימוש בו, למסורות שהוא נושא, להומור שלו – לכך שהוא קניינם לא רק של מי שנולד וגדל בעיר שבצל הווזוב, אלא של כל מי שרוצה להכיר את העיר ולהתערות בין תושביה. הנפוליטנים הם אנשים פשוטים ומסבירי פנים, וייתכן שבזכות כך הם ולשונם הפכו מושא לסקרנות ולפעמים אף להערכה של ממש. ישנם ניבים רבים באיטליה, וגם לכפר הקטן ביותר יש וריאנט משלו לאיטלקית. מצב זה נובע מכיבושיה הרבים של ארץ המגף לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד מכך ששליטים שונים משלו באותו זמן באזורים שונים של אדמת איטליה. על פי רוב, כל הניבים האלה מובנים לדוברי איטלקית, ואולם כמה ניבים יוצאי דופן כה רחוקים מהשפה הלאומית שגם איטלקים מבטן ומלידה יתקשו להבינם. עם ניבים אלה נמנים סארדו (ניב המדובר בסרדיניה ונחשב לרחוק ביותר מן האיטלקית, בשל בידודו הגיאוגרפי של האי שבו התהווה), הניב הסיציליאני (שהתפרסם הודות ליותר מדי סרטי מאפיה), קלברזה (המושפע מיוונית, ערבית וצרפתית) טרנטינו (שנשמע יותר כמו גרמנית מאשר איטלקית), וכמובן הנפוליטנית. אם אתם חובבי היסטוריה מושבעים, לא תתנגדו למעט רקע היסטוריוגרפי. תהיה זו משימה קשה לאתר את המקור הראשוני ביותר של הנפוליטנית, כיוון שהעיר, שכובשים יוונים ייסדו במאה השמינית לפני הספירה, החליפה מאז ידיים כה רבות: נורמנים, שוואבים, צרפתים, ספרדים ואוסטרים – כולם היו בנאפולי ולכל עם נודעה השפעה משלו על התהוות השפה המקומית, שגם כיום ניכרות בה עקבות ההיסטוריה. ניתן אפוא לומר כי הנפוליטנית אינה שותפה למין או לנסיבות ההיווצרות של האיטלקית. השפה שהשפיעה על השפה הלאומית יותר מכל לאורך השנים היא צרפתית. תפוצתה, אשר החלה בימי קרל הגדול (במאה התשיעית) כחלק מהמסחר הער בין צרפת לאיטליה, התעצמה עם הזמן הודות למסעי הצלב ולהגעתם של צליינים רבים לרומא. לאחר מכן, במאות הבאות, השפעתה נמשכה באורח קבוע למדי, ובמאה השבע-עשרה והשמונה-עשרה תרמו לכך המהפכה הצרפתית ותפוצתם של רעיונות הנאורות. אבל כפי שצוין קודם לכן, השפעתה על הנפוליטנית לא הייתה כה מכרעת, כיוון שזו הייתה נחלתם של עמים זרים רבים. לכל היותר ניתן להצביע על נוכחות סמויה של יצירי כלאיים של ביטויים צרפתים וספרדים. תפוצתו של הניב הנפוליטני, כאמור, מעולם לא הייתה מוגבלת לעיר הולדתה. לזמן מה, זו הייתה השפה הרשמית של ממלכת שתי הסיציליות, אף שלא תמיד נהנתה מאוטונומיה מלאה. בהמשך, כאשר הגיע גאריבלדי ושלטון המלוכה הסתיים, החליפה איטלקית את הניב הנפוליטני. הממשל המקומי נאבק באחרון והפך אותו לנחלתם של פושעים, שודדים ופורעי חוק למיניהם. היום ניתן לקבוע שיופיה של השפה, המיוצאת לכל העולם באמצעות השירים הפופולריים, עובר תהליך של "דה-וולגריזציה". הרי למונחים כה רבים בנפוליטנית יש "קונוטציות וולגריות", או לפחות קשר מועט מאוד למובנם המילוני המדויק, בעיקר בקרב הצעירים. פירוש המילה vrenzola, למשל, מאז ותמיד היה "מעט", וכך אם מישהו קורא, "sta ascenno na vrenzela e sole", כוונתו היא ש"יוצאת רק מעט שמש." היום, לעומת זאת, vrenzola מתפרש גם כאישה עממית וולגרית. מסיבה זו בדיוק מצא לנכון אונסק"ו להתערב. הפיחות והדלדול הקבועים בלימוד ובמעמד הנפוליטנית הביאו את אונסק"ו להכיר בה כמורשת תרבותית לא רק של איטליה אלא של העולם כולו. על פי אונסק"ו זו השפה המדוברת ביותר בדרום איטליה, אחרי איטלקית. מתוך 11 מיליון תושבים, 7.5 מיליון תושבים דוברים נפוליטנית ברמה זו או אחרת. וכך, מרגע ההכרה של אונסק"ו ואילך, ניתן לקרוא לעתים קרובות בעיתונים, בעיקר מקומיים ש"נפוליטנית היא שפה, לא ניב!" ואכן, למונח "ניב" נלוו בשנים האחרונות קונוטציות שליליות, אפילו מעליבות, כי ניבים אחרים באיטליה הפכו לסימן היכר של אנשים נטולי השכלה המשתייכים למעמד חברתי נמוך (בשעה שבפועל, ניב הוא מערכת לשונית ייחודית לאזור מוגדר גיאוגרפית ותרבותית, שבאמצעותה יכולים פרטים להשתייך לקבוצה מסוימת בלי שיהיה בכך כל יסוד לעימות עם קבוצה אחרת. דימוי שלילי זה התפתח בשל הוולגריזציה של הניבים השונים, לרבות אובדן המשמעות המקורית של מונחים רבים והנטישה של הניב ככלל על ידי דוברים מן התרבות הגבוהה, מחשש להצטייר כבלתי משכילים. ההכרה של אונסק"ו פותחת את הדלת להערכה מחודשת של מעמד הניב, והפעם כחלק מהותי ממורשת תרבותית שראוי להגן על קיומה. בכל אופן, אם מבקשים לדון במאפייני הנפוליטנית, התחום הראשון שיש להתעכב עליו הוא זה של ניבולי פה. שום שפה לא משתווה לנפוליטנית המדוברת בכל הנוגע להטחת עלבונות וקללות, לא בעושר אוצר המילים ולא ביצירתיות המטפורות בביטויים השונים. למונחים רבים בנפוליטנית אין אפילו מקבילה באיטלקית, היות שהם נטועים היטב בתרבות ובהיסטוריה המקומיים. דוגמה אחת היא המלה friarielli: ניצנים טריים של מין מקומי של כרוב שהנפוליטנים, בצוק העתים, סיגלו לעצמם את ההרגל לטגן בשמן ולאכול. מאפיין נוסף של הנפוליטנית הוא שלא מדברים את השפה, אלא צועקים אותה. מרבית יושבי האי נוהגים לדבר בקול רם למדי. לאדם הבא מן החוץ הרגל זה עשוי להיראות קולני, שלא לומר פראי. אבל גם לנטייה זו יש הסבר: יש להניח שאחראית לכך העובדה שבמשך מאות בשנים מורגלים הנפוליטנים במסורת של התקהלויות גדולות במקומות ציבוריים (בשווקים, ברחובות וכך הלאה). עוד יש לציין בין מאפייני השפה את מחוות הידיים, שנהפכו לאמצעי ביטוי לכל דבר ועניין אשר משלים את המילים. לעיתים תנועות הידיים חיוניות להעברת המסר המבוקש במלואו. על פי מחקר בינלאומי שפרסם האנתרופולוג דזמונד מוריס, הנפוליטנית ניחנה ברפרטואר העשיר והמורכב ביותר של תקשורת לא מילולית. אפשר להתרשם מהיצירתיות והדמיון שמפגינים הנפוליטנים במחוות ותנועות הידיים בסרטון יוטיוב המציג שיחה שלמה ללא אף מילה.
בל נשכח את הביטויים ומטבעות הלשון. עליזים, משעשעים, ססגוניים, או לפעמים מרים, נבואיים או ציניים, הביטויים הנפוליטנים מכסים את מלוא גווני הקיום האנושי, וגם אם רבות מן המטפורות מתארות מצבים מן העבר, המהות והמשמעות לעולם נותרות אקטואלית. הנה כמה דוגמאות טיפוסיות:
בימינו אפשר לראות בשפה או הניב הנפוליטנים אטרקציה תיירותית שאינה נופלת בחשיבותה מסמטאות העיר העתיקה או האמנות המקומית, האופיינית לנאפולי הסוערת ושטופת השמש. כזו הקורצת לא רק לאיטלקים, אלא לתיירים מכל העולם.
