המותג "איטליה" שווה, להערכת הכלכלנים, כ-1820 מיליארד (!) יורו, ואחד המרכיבים המהותיים ביותר של המותג "MADE IN ITALY" הוא תעשיית האופנה. אוכל טוב, יין טוב, מכוניות יפות ובגדים מרהיבים – אלה ארבעת הדברים שבזכותם ידועה ארץ המגף. סיפורה של תעשיית האופנה באיטליה מרתק וסוער, ואין אדם שלא שמע על ג'ורג'ו ארמאני, ולנטינו, ורסאצ'ה וגוצ'י. אבל המעצבים הבולטים האלה אינם היחידים שכדאי להכיר... הפעם נדבר על שבע מעצבות איטלקיות ייחודיות, שחוללו, כל אחת בדרכה, מהפכה
האיטלקים ידועים בזכות החוש האסתטי המפותח שלהם, ונדמה שהיכולת להתאים צבעים ולבחור גזרות מחמיאות שלובה בדנ"א של המקומיים.
הקונספט המכונה "אופנה" היה קיים מאז ומתמיד – ברומא העתיקה, וכמובן שגם בימי הביניים וברנסנס (הרי חלק נכבד מעושרה של פירנצה נבנה בזכות תעשיית הצמר שפרחה בעיר). אך אם נרצה למקד את הדיון ולנקוב בתאריך הלידה המדויק של האופנה האיטלקית המודרנית, הפוסט-פשיסטית, הרי שחוקרים רבים יצביעו על ה-12 בפברואר 1951, אז נערכה באולם הנשפים המרהיב של ווילה טוריג'אני בפירנצה תצוגת האופנה האיטלקית הראשונה – The first Italian high fashion show, שהתבססה כולה על הקונספט "MADE IN ITALY". התערוכה, שיזם ג'ובאני בטיסה ג'ורג'י, נוצרה במטרה מוצהרת: לקדם את בתי האופנה המקומיים (שהתקשו לעיתים להתחרות מול בתי האופנה הצרפתיים ששלטו בסצינה).
עשרה בתי אופנה איטלקיים השתתפו בתצוגה, ומעניין לשים לב לעובדה שכחצי מתוכם נוהלו בידי נשים: האטלייה Carosa, של הנסיכה ג'ובאנה קאראצ'ולו (Giovanna Caracciolo), אטלייה Simonetta della duchessa Visconti, האטלייה של ויטה נובראסקו (Vita Noberasco), והאטלייה של ג'רמנה מארוצ'לי (Germana Marucelli) נודעו ככמה מבתי האופנה המבוקשים ביותר בארץ המגף בשנות החמישים.
עולם האופנה השתנה באופן מהותי לאורך השנים, וכיום בתי אופנה רבים נמצאים בבעלותם של תאגידי ענק. חלקן של הנשים בסצינת האופנה האיטלקית עולה ויורד, וברשימת מעצבי העל האיטלקיים מככבות גם מעצבות ומנהלות – מיוצ'ה פראדה ודונטלה ורסאצ'ה הן שתיים מהבולטות ביותר. על פניו, נראה הגיוני שכתבה זו תעסוק קודם כל בהן, אך למרות ששתיהן ראויות כמובן לכתבה משל עצמן, לא אכתוב עליהן הפעם. הפעם, הייתי רוצה להתמקד דווקא בכמה מעצבות מוכרות הרבה פחות, מוכשרות להפליא, ששינו כל אחת בדרכה את עולם האופנה האיטלקי.
אלזה סקיאפרלי
אלזה סקיאפרלי (Elsa Schiaperelli) הייתה דמות מיתולוגית מבחינות רבות – יצירתית ואקצנטרית, היא שיחקה תפקיד חשוב בסצינת האופנה האירופאית בשנות ה-20 וחיה חיים רבי פיתולים שיכלו בקלות להפוך לסדרה מצליחה בנטפליקס. קשריה עם הציירים הסוריאליסטים (ובעיקר דאלי) השפיעו על עבודותיה האוונגרדיות, ואף שלא היתה לה כל הכשרה מקצועית פורמלית, רבים מהבגדים והאביזרים שעיצבה זכו למעמד איקוני, וצבע אחד – shocking pink הפך למזוהה עימה באופן מוחלט.
סקיאפרלי נולדה בשנת 1890 ברומא, למשפחה מיוחסת – אמה היתה אשת אצולה נפוליטנית ואביה היה אקדמאי בכיר ומומחה לסנקסריט. קרובי משפחה נוספים עסקו במחקר גם הם – בן דוד של אביה היה אגיפטולוג שאף גילה את קבר נפרטרי, ודודה היה אסטרונום ידוע.
מצד אחד, העושר התרבותי שבו גדלה סקיאפרלי השפיע עליה עמוקות ופיתח את סקרנותה. מצד שני שמרנותם של הוריה והסביבה בה גדלה חנקה אותה, והיא ניסתה להתחמק ממנה בכל דרך. בגיל 23 היא התארסה (לאחר יום היכרות אחד!) והתחתנה עם וילהלם פרדריך וונדט דה קרלור, נוכל ומתחזה שרמנטי שהציג את עצמו כרופא ובלש בעל כוחות ניבוי על טבעיים.
לאחר שהזוג גורש מאנגליה בשנת 1915 בשל פעילותו של דה קרלור, הם עברו לפריז ומשם לניו יורק, ושוב הסתבכו בצרות, והפעם בשל הקשרים שפיתחו עם אנרכיסטים ובולשביקים. מיד לאחר הולדת בתם המשותפת עזב דה קרלור את סקיאפרלי, והיא מצאה אוזן קשבת ותמיכה אצל חברתה הקרובה גבריאל בופה-פיקבייה, אישתו של הצייר פרנסיס פיקבייה. בעזרתה של חברתה השתלבה סקיאפרלי במעגלי האומנים של התקופה, וקשרה קשרים עם דמויות ידועות כמו מרסל דושאן ומאן ריי.
מכיוון שמעולם לא הוכשרה באופן מקצועי כתופרת סקיאפרלי לא נהגה להשתמש בגזרות אלא עיצבה את הדגמים שלה ישירות על גוף הדוגמנית (ולעתים על גופה שלה), בדיוק כפי שעשה המנטור שלה, מעצב ההוט-קוטור פול פוירט. המשיכה שלה לעל-טבעי, לרוחני ולסוריאליסטי ניכרה בבגדים שעיצבה ובעיקר בסוודרים עם דוגמאות טרומפ לויל, בבחירה לקדם בגדים מחמיאים וחופשיים (חלקם נחשבו לחופשיים מידי, ועוררו שערוריות), בכפתורים המיוחדים ודרמטיים שעוצבו במגוון צורות (ספינות, צרצרים ועוד) ובזכות התכשיטים הסוריאלסיטיים שיצרה, כמו שרשרת גדולה מחומר פלסטי שקוף וחדשני לתקופה, המשובץ בחרקים בצבעים מטאליים.
שמלות בעיצובה של אלזה סקיאפרלי
בגדים רבים נתפרו מבדים מיוחדים, שיוצרו במרקמים בלתי שגרתיים ונועדו לחקות חומרים בטבע, וחוש ההומור לא נפקד מעיצוביה – אחת השמלות שעיצבה בתקופת היובש בארצות הברית (תקופה בה נאסר למכור אלכוהול) כללה כיס פנימי נסתר שבו אפשר היה להחביא בקבוק משקה. היא שילבה באופן מכוון ריצ'רצ'ים גדולים ובולטים בעיצוביה, נעזרה בטכנולוגיות חדשות ושיתפה פעולה עם אמנים ידועים מזרם הדאדא והסוריאליזם. אחד משיתופי הפעולה הידועים ביותר שלה היה עם סלבדור דאלי, איתו היא יצרה את הכובע בצורת נעל והכובע בצורת לובסטר (שהפכו שניהם לפרטים איקוניים) ושמלות כמו "שמלת השלד" (skeleton dress) ו"שמלת הלובסטר" שעליה צייר דאלי לובסטר גדול (השמלה התפרסמה אף יותר כאשר לבשה אותו ווליס סימפסון, בת זוגו של אדוארד השמיני, מלך אנגליה שוויתר על הכתר).
בשיא תהילתה הפעילה סקיאפרלי אטלייה עצום בפריז, אך מלחמת העולם השנייה ריסקה את חלומותיה ולאחר המלחמה היא לא הצליחה להתאים את עצמה למציאות החדשה (בניגוד ליריבתה המרה, קוקו שאנל). למרות שבית סקיאפרלי נסגר, הצליחה אלזה סיקאפרלי להותיר חותם משמעותי בתחום.
ג'וליאנה כהן קאמרינו
ג'וליאנה כהן קאמרינו (Giuliana Coen Camerino) היתה מעצבת אופנה יהודיה ומייסדת מותג אופנה עילית שנקרא על שם בתה, רוברטה. קאמרינו נולדה בוונציה בשנת 1920, והתפרסמה בזכות החליפות המחוויטות והאלגנטיות והתיקים שעיצבה. בזמן מלחמת העולם השנייה נאלצה קאמרינו להימלט עם משפחה לשוויץ, בשל רדיפות הפשיסטים, אך כשחזרה לאיטליה היא שבה לפעילות במלוא המרץ. בשנת 1956 היא זכתה בפרס נימן מרכוס, שהוגדר באותם הימים כ"פרס האוסקר של עולם האופנה". בשנות ה-60 וה-70 המשיך המותג לצמוח, והיא אף פצחה במספר שיתופי פעולה עסקיים עם תאגידי ענק כמו מיצובישי וזכתה לתערוכה שהוקדשה לעבודתה במוזיאון הוויטני בניו יורק. אם יזדמן לכם לבקר במוזיאון התלבושות בפאלאצו פיטי, תוכלו לראות כמה בגדים בעיצובה. קמרינו נפטרה בשנת 2010.
האחיות פונטנה
האטלייה של האחיות פונטנה (Sorelle Fontana) נפתח בשנת 1943 ברומא והתמחה בהוט קוטור איטלקי אמיתי, מהסוג שמשרת כוכבות קולנוע ונסיכות. זואי, מיקול וג'ובאנה נולדו בעשור השני של המאה ה-20, בתקופה סוערת במיוחד. הן אמנם גדלו בעיירה קטנה ליד פארמה אך מיד כשבגרו עברו לרומא, בניסיון לפרוץ. האטלייה שהקימו התמחה בבגדי ערב יוקרתיים, ולאחר התחלה קשה (האחיות פתחו את בית העסק בזמן מלחמת העולם השנייה) נהנה הגיעה תקופת שגשוג: הבום הכלכלי ששטף את איטליה בשנים שלאחר המלחמה אפשר את צמיחתן המהירה.
לאחר שהשחקנית האמריקאית מירנה לוי רכשה מהם קולקציה שלמה נפתח בפניהן גם השוק האמריקאי. הן עיצבו את בגד החתונה של מריה פיה די סבויה, בתו של המלך אומברטו השני (המלך האחרון של איטליה), ושמלות ערב עבור ז'קלין קנדי, גרטה גארבו, סופיה לורן ורבות אחרות. שיתוף הפעולה בין האחיות פונטנה לתעשיית הקולנוע היה אינטנסיבי, והן אלה שהופקדו על עיצוב המלתחה של אניטה אקברג בסרט "לה דולצ'ה ויטה". בגדים בעיצובן מוצגים עד היום במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, ובמוזיאון הלובר בפריז.
רוזה ג'נוני
אחדות מהמעצבות האיטלקיות התפרסמו בזכות חזונן האומנותי, ואחרות – בזכות פעילותן מחוץ לאולמות התצוגה. רוזה ג'נוני (Rosa Genoni) נולדה בשנת 1867 בעיירה קטנה במחוז לומברדיה, על הגבול עם שוויץ, בת בכורה למשפחה בת לא פחות מ-19 ילדים. ה"קריירה" שלה (אם כי קשה לכנות עבודת ילדים "קריירה") החלה בגיל עשר, כאשר נשלחה למילאנו לעבוד כשולייה אצל קרוב משפחה ששימש כחייט. בגיל 18 היא כבר נחשבה לתופרת שמלות מומחית.
במקביל לצמיחתה המקצועית, התעוררה ג'נוני פוליטית ובלטה בחוגים הסוציאליסטים בעיר. היא נודעה כתומכת נלהבת בזכויות נשים ואף נשלחה לפריז לכינוס סוציאליסטי כנציגה מטעם מפלגת הפועלים האיטלקית. היא החליטה להישאר בעיר ולהתפתח מבחינה מקצועית, ולמדה טכניקות תפירה ורקמה חדשות ויצרה קשרים בעולם החייטות והאופנה. כאשר חזרה לאיטליה היא המשיכה הן בפעילותה המקצועית והן בפעילותה החברתית, לצד נשים נוספות שנאבקו למען זכויות נשים ופועלים. היא עבדה עבור בית האופנה המילאנזי Maison H. Haardt, ובשנת 1906 אף הציגה עיצובים מקוריים משל עצמה בתערוכת האקספו שנערכה במילאנו בשנת 1906. עיצוביה הושפעו באופן בולט מהרנסנס ומימי הביניים, והיא שאפה באופן מוצהר להפוך את איטליה לשחקנית מרכזית בעולם האופנה, במקום שחקן משני שמעתיק עיצובים מפריז.
ג'נוני היתה שותפה להקמת קונגרס הנשים הראשון באיטליה בשנת 1906, וב-1915 השתתפה כנציגת המדינה בקונגרס הנשים הבינלאומי לצד דמויות חשובות נוספות כמו לוחמת זכויות האדם וזוכת פרס הנובל ג'יין אדאמס (דמות מרתקת בפני עצמה, אבל אולי אני משוחדת – כתבתי עליה ספר...). מיותר כמעט לציין שדעותיה הסוציאליסטיות והפציפיסטיות של ג'נוני התנגשו ישירות עם אלה של המשטר הפשיסטי באיטליה, והיא אף פוטרה ממשרתה כמורה לאופנה לאחר שסירבה להישבע אמונים למשטר.
למרות הקשיים השונים עיצוביה זכו להצלחה, ושמלות בעיצובה נרכשו על ידי שחקניות בולטות של התקופה כמו לידה בורלי (Lyda Borelli) ולואיזה קזאטי (Luisa Casati). בשנת 1925 היא הוציאה לאור ספר המוקדש לתולדות האופנה באיטליה. היא נפטרה בעיר וארזה בשנת 1954, ונקברה במילאנו.
סטלה ג'ין
סטלה נובארינו (Stella Novarino), המוכרת יותר בשמה המקצועי – סטלה ג'ין (Stella Jean) ביססה את שמה מזה מספר שנים כאחת המעצבות הבולטות מתוך גל המעצבים החדשים באיטליה. היא פרצה לתודעה כבר כסטודנטית, ותצוגת הסיום שלה זכתה לתהודה עולמית כאשר העלתה על המסלול דוגמניות בבגדים צבעוניים, עזים ומתוחכמים ששאבו השראה בולטת מהקריביים ומיבשת אפריקה (ג'ין היא ממוצא מעורב – אביה איטלקי ואילו אמה נולדה בהאיטי).
סטלה נובארינו במהלך תצוגת אופנה של המותג סטלה ג'ין בשנת 2016
היא החלה את דרכה כדוגמנית, אך הבינה במהרה שמעניין אותה יותר לעצב בגדים מאשר לדגמן אותם על גופה. היא סומנה במהרה על ידי מגזין ווג ואחרים, והציגה בשנת 2013 דגמים בעיצובה בתצוגה של ג'ורג'ו ארמאני. בשנת 2014, כאשר הייתה בת 35 בלבד, הוזמנה להשתתף בתערוכה שעסקה באופנה איטלקית במוזיאון V&A היוקרתי בלונדון. רשימת הסלבריטאיות שלבשו בגדים בעיצובה היא ארוכה, וכוללת את סיונסה, ריהאנה, וסנדרה בולוק.
אחד האלמנטים המאפיינים בעבודתה של ג'ין הוא הדגש על FAIR TRADE, בניסיון לייצר בגדים בתנאי עבודה הוגנים ולחבר בין המצויינות האיטלקית לנשים שתופרות את הבגדים במדינות מתפתחות. מטרתה המוצהרת של ג'ין, לדבריה, היא להעניק לאותן נשים שפועלות מאחורי הקלעים ביטחון כלכלי, ולשמר דרך הבגדים עצמם מסורות אסתטיות עתיקות מרחבי העולם. בין השאר משמשמת ג'ין כשגרירה של רצון טוב מטעם האו"ם.
אלברטה פרטי
מזה כארבעה עשורים שאלברטה פרטי (Alberta Ferretti) מככבת ברשימת המעצבים הבולטים באיטליה וידועה בזכות הבגדים האלגנטיים, החושניים והמחמיאים שהיא מעצבת. כיום פרטי היא בין מנהליו של תאגיד AEFFE, המחזיק בבעלותו גם את המותגים מוסקינו (Moschino) ופוליני (Pollini) ופועל ב-69 מדינות ברחבי העולם.
היא החלה את דרכה בשנת 1968 בבוטיק קטן בשם JOLLY, בעיר קתוליקה (Cattolica), שם מכרה בעיקר מותגים אחרים אך גם כמה פריטים בעיצובה, אך נדמה שפרטי נולדה עם מחט ביד – אמה ניהלה בוטיק תפירה קטן, ופרטי הצעירה העבריה בו שעות רבות. בדומה לכל המעצבים באיטליה, גם היא עברה למילאנו כדי לפרוץ. הסגנון העיצובי שלה שם דגש גדול על הבדים שבהם היא משתמשת, ועל הפרטים הקטנים, והגימורים בעבודת יד.
עיצוביה נעשו חביבים על מגזיני האופנה, והיא פתחה בשנת 1996 בוטיק גם בארצות הברית. לאורך השנים נלבשו בגדיה של פרטי על ידי סדרה ארוכה של שחקניות ודוגמניות, החל מג'ניפר לופז וקלאודיה שיפר וכלה באמאל קלוני והנסיכה רניה מירדן.
לואיזה ספניולי Luisa Spagnoli
ונסיים עם מעצבת שלמעשה לא ממש היתה מעצבת אלא אשת עסקים מצליחה, שאמנם החלה את דרכה בעיצוב פריטי יוקרה אך התפרסמה בעיקר בזכות העבודה שהמציאה את אחד הממתקים הפופולריים באיטליה – הנשיקה, "באצ'ו" של חברת פרוג'ינה.
לואיזה סרג'נטיני (Sargentini) נולדה למוכר דגים ועקרת בית. לאחר שהתחתנה בגיל 21 עם אניבאלה ספניולי, הם הקימו ביחד עם שותפים נוספים את חברת השוקולד פרוג'ינה אבל מערכת היחסים התפרקה ובמהרה עזב ספניולי את הבית והעסק. אז החל גם סיפור האהבה המפורסם בין ספניולי לג'ובאני בויטוני (Giovanni Buitoni), אחד השותפים, ובן למשפחת בויטוני הידועה שהקימה את אחד מעסקי המזון הגדולים באיטליה.
ספיונלי הצטרפה לניהול העסק, ואף עמדה בראש הפעילות בתקופת מלחמת העולם הראשונה כאשר בויטוני התגייס לצבא. בשנת 1918 החלה ספניולי עסק חדש, וגידלה ארנבי אנגורה, שסורקו מידי יום כדי לאסוף מפרוותם את סיבי האנגורה היקרים. עסקי האנגורה התרחבו במהרה, וכך נולד בית האופנה נושא שמה, שהתמחה בפריטי יוקרה מצמר אנגורה, שכבשו את ליבן של סלבריטאיות התקופה כמו סופיה לורן ואנה מניאני. עם זאת, מי שבפועל פיתח את בית האופנה מצטיין בבגדים אלגנטיים ואיכותיים, היה בנה, מריו. שנתיים לאחר מותה הפך המותג מעסק ארטיזנלי שייצר מוצרי אנגורה לחברה שייצרה בגדים באופן מסחרי.
אף שלא הספיקה להגשים את חזונה בימי חייה (היא נפטרה בגיל 58 בלבד), הספיקה ספניולי לעשות דבר אחר: בשנת 1922 היא המציאה את אחד הממתקים הידועים ביותר באיטליה – הבאצ'ו (bacio). לאחר ששמה לב שכמויות משמעותיות של שוקולד ושבבי אגוזים נזרקות בסוף כל יום עבודה במפעל פרוג'ינה, היא החליטה ליצור ממתק חדש ש"ינצל את השאריות". בשל צורתו המשונה של השוקולד רצתה ספניולי לקרוא לממתק "קאצוטו", כלומר אגרוף, אך זן זוגה חשש (בצדק) שהשם לא יתקבל באהדה, והציע במקום זה מונח מתוק בהרבה: נשיקה. ההצלחה היתה מיידית ומסחררת, ונמשכת למעשה עד היום.
