מה מסתתר במרכז ההיסטורי של וארזה, עיר הגנים של איטליה? אם כבר ביקרתם באגם וארזה וסיירתם בין הווילות והגנים המפוארים, הגיע הזמן להיכנס לליבה ההיסטורי של וארזה ולגלות את המבנים והכנסיות החשובים בעיר
ווארזה, עיר לומברדית הנמצאת במרחק קצרצר משוויץ, מתגאה במקורות עתיקים במיוחד ונוסדה כפי הנראה לפני יותר מאלפיים שנה בידי הרומאים. גם אם כיום מוכרת וארזה בעיקר כמרכז תעשייתי ופיננסי, ליבה ההיסטורי של העיר יחשוף בפני המבקרים הקשובים והסקרנים כמה הפתעות מעניינות.
מומלץ כמובן לשלב את הביקור במרכז ההיסטורי של העיר עם הגנים היפים והווילות ההיסטוריות של וארזה – אחת האטרקציות המרכזיות של העיר!
המקום המתאים ביותר להתחיל את הסיור בווארזה הוא בפיאצה מונטה גראפה (piazza Monte Grappa), המהווה דוגמה קלאסית לאדריכלות הרציונלית האיטלקית שצמחה בתקופת הפשיזם.
מעל הפיאצה מיתמר המגדל העירוני, שננבה בסגנון מנייריסטי מילאנזי ומתנוסס לגובה כ-80 מטרים. המגדל תוכנן על ידי ג'וזפה ברנסקוני (Giuseppe Bernasconi), והושלם בשנת 1774. האחים ג'וליו וג'וזפה בארופיו (Baroffio) עדכנו את מראה המגדל ושיוו לו צורה מודרנית יותר, ובתקופה הפשיסטית כונה המגדל Torre Littoria, כמעין מחווה מקומית למגדל Littoria המקורי בטורינו (הנחשב לאחת הדוגמאות החשובות באיטליה של אדריכלות רציונלית).
בעבר נודעה פיאצה מונטה גראפה בשם אחר – פיאצה פורקארי (Porcari) או פיאצה פאדלה (Padella), בשל צורתה המשולשת. אך כאשר שודרג מעמדה של וארזה והיא הוכתרה כבירת הפרובינצייה בשנת 1927, הרסו השלטונות מבנים רבים (כמעט רובע שלם, למעשה) ובנו את הפיאצה מחדש לפי תכנונו של האדריכל הרומאי מריו לורטי (1898 - 1968). ליד הפיאצה ניצבת לשכת המסחר, ובמרכזה מזרקה בסגנון קלאסי, שעוצבה בהשראת יצירות אומנות פשיסטיות משנות ה-20.
הרחוב הראשי, קורסו מטאוטי (Corso Matteotti), המכונה על ידי המקומיים פשוט "איל קורסו – Il Corso", הוא לא רק העורק הראשי של העיר אלא ה"סלון" המקומי, מדרחוב שבו כולם עוברים ואליו כולם מתנקזים בסופו של דבר כדי להיפגש ולשוחח, לראות ולהיראות. אין זה מקרי שהרחוב הראשי נקרא על שם ג'אקומו מטאוטי (1885-1924), אחד הפעילים האנטי-פשיסטים החשובים בהיסטוריה האיטלקית.
הריצוף לאורך קורסו מטאוטי בנוי בצורה מיוחדת, ועשוי מאבן וולקנית ורודה שנחצבה לא רחוק מהעיר, במחצבת קואסו (Cuasso).
הבניינים משני צידי הקורסו בנויים כמו פעם – בקומה התחתונה פעלו בעבר הסוחרים והאומנים (כיום אלה חנויות), בקומות העליונות מתגוררים התושבים, ומאחורי הבניין, בחלק המוסתר מהרחוב, אפשר למצוא גינות שבעבר תפקדו בעיקר כגינות ירק ושימשו את המקומיים לגידול מזון.
אם תתקדמו לאורך הרחובות המקורים (המכונים פורטיצ'י – portici, ונפוצים בערים רבות באיטליה במיוחד בעיר בולוניה), ותלכו מהעמודים הרומאיים שבתחילת הקורסו ועד לפיאצה דל פודסטה (piazza del Podestà) שבסופו, תוכלו לראות את פסל הברונזה המכונה Il Garibaldino. הגריבאלדיני (צורת הרבים של גריבאלדינו) היו מתנדבים שהונהגו בידי ג'וזפה גריבלדי ופעלו למען איחוד איטליה. הפסל נוצר בשנת 1901 על ידי לואיג'י בוצי לאונה (Luigi Buzzi Leone, 1823-1909), פסל מהעיירה ויג'ו (Viggiù), וזהו למעשה עותק של הפסל המקורי משנת 1861 שנמצא כיום בקסקרטין במילאנו.
על פיאצה דל פודסטה משקיף הפאלאצו דל פרטוריו (Palazzo del Pretorio) שנבנה בשנת 1570, ושימש כבניין העירייה עד שנת 1882 (בניין העירייה הנוכחי ממוקם בפאלאצו אסטנסה palazzo Estense). מבנה מרשים נוסף הוא פאלאצו ביומי (palazzo Biumi), שנבנה בשנת 1615 לפי הוראותיו של ג'ובאן פייטרו ביומי (Giovan Pietro Biumi). הפאלאצו אירח בעבר את שוק החיטה העירוני, וחדריו מעוטרים בפרסקאות המתארים את בני משפחת ביומי האצילה, ששיחקה תפקיד מרכזי באזור העיר וארזה במאות ה-17 וה-18 עד שנכחדה במאה ה-19. למרבה הצער הפרסקאות לא השתמרו היטב לאורך השנים.
מגדל הפעמונים הסמוך, המכונה לה מרטינלה דל ברולטו (La Martinella del Broletto) הוא סמל של ממש בעיר וארזה, ופעמון המגדל שימש כדי לכנס את תושבי העיר בזמן אסיפות או כדי להכריז שמסעדות העיר נסגרו בשעות הערב בזמן העוצר. על שם הפעמון הגדול שבראש המגדל נקרא גם הפרס החשוב ביותר בווארזה, המוענק מטעם העיר לאנשים שהטביעו את חותמם במקום. כיום פאלאצו ביומי שייך ברובו לעיריית וארזה, אף שכמה חלקים ממנו נותרו בבעלות פרטית.
במרחק של כ-3 דקות הליכה נמצא פאלאצו אסטנסה - Palazzo Estense, הארמון משמש כיום כבית העירייה אך אינו פתוח למבקרים (למעט ארועי פתיחה חריגים לציבור). בעבר היה מעון קיץ-סתיו וחצרו של פרנצ'סקו השלישי ד'אסטה, דוכס מודנה ולורד וארזה. הוא נבנה במחצית השנייה של המאה ה-18, לעומת זאת מאחורי הארמון משתרעים הגנים הציבורים שלו, שתוכננו בהשראת הגנים של שנברון (וינה) והושלמו ב-1787. הגנים פתוחים לציבור.
שעות הפתיחה: באביב ובקיץ בין השעות 8 בבוקר ל-8 בערב, בסתיו ובחורף: בין השעות: 8 בבוקר ל-6 בערב.
במרחק קצר מכאן עומדת גלריה – "Arco Mera", שנבנתה ביוזמתו של לואיג'י מרה (Luigi Mera) שגם מימן את הפרויקט. הגלריה מעוטרת בפסלים ובתבליטים מאבן ויג'ו (Viggiù), ומחברת את צידה האזרחי של וארזה לצידה הדתי. התקרה המקומרת מעוטרת בסימני גלגל המזלות, וניתן לראות במקום גם אנדרטה לזכר החיילים האיטלקים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה והשנייה, ולזכר האזרחים שזכו לעיטור כבוד על פעולותיהם.
מיד לאחר הגלריה תראו את בזיליקת סן ויטורה (basilica di San Vittore), הדואומו של וארזה, המוקדש לויקטור הקדוש, פטרון העיר. מעל הבזיליקה מתנוסס מגדל פעמונים בארוקי, שבנייתו אמנם החלה בשנת 1017 אבל נעצרה והסתיימה רק בשנת 1631! מגדל הפעמונים מכונה גם "ברנסקונה" (Bernascone), על שם מתכנן המבנה – ג'וזפה ברנסקונה (Giuseppe Bernascone, 1560-1625). השמות אמנם כמעט זהים, אבל זהו איננו אותו ג'וזפה שתכנן את המגדל הקודם שראינו... המגדל בנוי מאבן גרניט אפורה שנחצבה בעמק אוסולאנה (Ossolane) במחוז פיימונטה, ומלבנים העשויות חרסית.
הבזיליקה שופצה ונבנתה מחדש מספר פעמים. בעבר, במאה ה-9, היא הפכה ל"capo di pieve", מונח המתאר כנסיה אזורית מרכזית שיש לה גם בית טבילה. המבנה מהמאה ה-16 הוקם על גבי כנסיה עתיקה עוד יותר מהמאה ה-7, מהתקופה הלונגוברדית. חלקה המרכזי של הכנסייה תוכנן על ידי פלגרינו פלגריני (Pellegrino Pellegrini, 1527-1596) בשנת 1580.
השיפוץ האחרון במקום נערך במאה ה-19, אז עוצבה מחדש חזית הכנסייה בסגנון נאו-קלאסי, לפי עיצוב שהציע האדריכל האוסטרי לאופולד פולאק (Leopold Pollack, 1857-1751-1806), בתוספת עיטורי המלאכים שיצר לודוביקו פולייאגי (Lodovico Poliaghi, 1857-1950). המבנה הנוכחי של הכנסייה הוא בצורת צלב לטיני עם אולם תווך המחולק לשלוש ספינות. במהלך מלחמת העצמאות האיטלקית השנייה, בשנת 1859, הופגזה הבזיליקה ונפגעה מכדורי התותחים האוסטריים. אחד מאותם כדורים נותר עדיין נעוץ בקיר, ומתחתיו הוצב לוח זיכרון, המתאר את האירועים.
בנוסף לשרידי המלחמה ניתן להתרשם מהקפלות היפות, המעוטרות בציורים מתקופת הרנסנס והבארוק בסגנון האסכולה הלומברדית ופסלים מעוטרים ששימשו את המקומיים בתהלוכות הדתיות שנערכו חג הפסחא. המזבח המרכזי נבנה בשנת 1737 בסגנון בארוקי תוך שימוש נרחב בשיש בצבעים שונים, ואילו המזבח הנוכחי נבנה משיש לבן מקנדוליה (Candoglia), ותוכנן על ידי פלוריאנו בודיני (Floriano Bodini, 1933-2005).
הסגנון הדרמטי המאפיין את עיצוב החלל המרכזי איננו מקרי, והושפע רבות מכתביהם של מהפכנים קתוליים כמו קרלו בורומאו – הסגנון המפואר נועד להיות מקור השראה, תעמולה דתית והצהרת כוונות, בין היתר משום שווארזה ניצבה לאורכו של נתיב מסחר חשוב וסוחרים רבים עברו דרכה (רבים מהם פרוטסטנטים מצפון אירופה).
ליד הדואומו תוכלו לראות את בית הטבילה הרומנסקי (עם אלמנטים גותיים), הבנוי בצורת משושה. בית הטבילה נבנה, לדברי חוקרים אחדים, במאה ה-12 ולדברי חוקרים אחרים במאה ה-13. הוא מוקדש ליונחן המטביל, ונמנה על רשימת המונומנטים הלאומיים באיטליה.
בתוך בית הטבילה עומד אגן הטבילה המתומן, המתוארך למאה ה-7 או ה-8, אשר נחפר לתוך הרצפה, ומעליו אמבט מונוליטי מסוף המאה ה-13 או תחילת המאה ה-14, המעוטר בתבליטים מרשימים, מעשה ידיהם של פסלים מומחים מהעיירה קמפיון ד'איטליה.
מסביב מעטרים את החלל מספר פרסקאות, וביניהם גם הפרסקו "השליחים והמלאכים" של האמן המסתורי מאסטרו דלה טומבה פיסירגה (Maestro della Tomba Fissiraga, 1267-1337), שלדברי החוקרים היה אולי תלמידו של ג'וטו.
בניגוד לדואומו, בית הטבילה שופץ באופן מינורי בלבד, והשינוי העיקרי במקום נערך במאה ה-19, כאשר הוחלט לצפות חלקים ממנו בשיש.
בסוף רחוב מאטאוטי (Corso Matteotti) אפשר להתרשם ממנזר סן אנטוניו (Sant’Antonio) שנבנה במאה ה-16, כאשר הקרדינל קרלו בורומאו (Carlo Borromeo, 1538-1584) הורה לנזירות הבנדקטיניות מלווינאטה (Luvinate) לעבור לעיר. הקלויסטר, ליבו של המנזר, נבנה במאה ה-18 ומעוטר בפרסקאות רבים המתארים סצינות מכתבי הקודש. המנזר ננטש לפי הוראותיו של הקיסר ההבסבורגי יוזף השני, ובשנת 1789 נכנסה למקום משפחת וראטי (Veratti) שהחלה לשפץ את המתחם. בשנת 1986 נמכר המנזר לשעבר לעיריית וארזה, שהפכה אותו למתחם תרבות ואומנות המארח תערוכות שונות.
ליד בית המשפט העירוני ניתן לראות כנסייה מעניינת נוספת – כנסיית סן מרטינו (San Martino), שנבנתה על גבי שטח שהיה בעבר חלק מהמנזר הבנדקטיני. החזית רצינית למראה והמבנה מעוצב בסגנון טיפוסי למאה ה-16, אך הקירות עתיקים יותר, ומתוארכים לימי הביניים. דלת הכניסה הראשית מעוטרת בסמל משפחת אוריגוני (Orrigoni), משפחת אצולה מקומית. את הפרסקאות המעטרים את החלל הפנימי יצרו האחים ג'ובאניני (Fratelli Giovannini), ולצידם ניצב פרסקו נוסף של האמן פייטרו אנטוניו מאגאטי (Pietro Antonio Magatti). משני צידי החלל המרכזי ניצבים פרסקאות שיצר פרנצ'סקו מריה ביאנקי (Francesco Maria Bianchi, 1689-1757): מצד שמאל ניתן לראות את הוצאתו להורג של לורנצו הקדוש, ומצד ימין את הוצאתו להורג של ברתולומאו הקדוש.
בסוף קורסו מטאוטי (Corso Matteotti) ניצבת פיאצה קארדוצ'י (piazza Carducci), ומיד אחריה אחד הרחובות המרכזיים בעיר וארזה – ויה קאוואלוטי (Cavallotti), המלא בבארים המושכים קהל צעיר בעיקר בסופי השבוע.
אחד המרכזיים שבהם הוא Bar Scuderie Cavallotti, מקום בילוי פופולרי כבר כ-20 שנה. מקום נוסף וידוע הוא Balthazar, שמושך קהל רב.
גם קיארה פראניי עצרה לדרינק ב: Balthazar
באזור פיאצה קרדוצ'י, ב-via San Martino della Battaglia מתחבאת גלידריה מומלצת במיוחד: Gelateria Gioria, המתמחה בגלידות בסגנון מסורתי ובגרניטות.
ואם אתם מחפשים סנדוויץ' טעים, לכו ל-Gastronomia del Corso בוויה מאטאוטי 69. כאן תוכלו למצוא את כל המעדנים המקומיים, וכריכים עם חומרי גלם מעולים, כולל נתחים של בשר עגל ברוטב טונה, סלמון מעושן וקוויאר.
לא רחוק משם, ב-via Vetera 2, תוכלו למצוא את מסעדת La Tavernetta – מקום קטן המתמחה במספר מצומצם של מנות מקומיות העשויות היטב. בחודשי החורף נעים במיוחד לשבת מול האח המבוערת, מוקפים בקירות האבן החמים, וליהנות ממנה של ריזוטו מסורתי בסגנון וארזה.
בתום הביקור בעיר עצמה, תוכלו לצאת מווארזה לכיוון האגמים. וארזה משופעת במים, ובמרחק נסיעה קצרצר מהעיר תוכלו למצוא גם את אגם לוגאנו הידוע וגם את אגם מאג'ורה המרשים.
