החייאה תמידית של העבר בהווה

המשורר והסופר יונתן ברג מקים לחיים את איטליה, שבה כיכר השוק ריקה עכשיו, אבל בזיכרונו היא מלאת תשוקה, עצלה וגנדרנית. מסע מהכורסא אל מה שהיה ותפילה אל מה שעוד יהיה.
Santa Croce di Firenze 11.jpg

ככר סנטה קרוצ'ה / Depositphotos

אני משוטט בכיכר סנטה מריה נובלה הריקה בפירנצה. אני עושה זאת בעזרת תמונת לוויין ברשת האינטרנט:

ככר סנטה קוצ'ה פירנצה

 צילום מסך: Google earth

מאת: יונתן ברג

סופר ומשורר.

4/4/2020

אין שם אדם, רק אותו ריח תמידי של אוויר מחומם וטחוב מעט. הבזיליקה הצומחת כמו מהאדמה נבוכה וכמעט חסרת קיום ללא המבט האנושי, אותו נצח שכיוונה אליו ומתפורר כעת, כשכולם מסוגרים בבתים ואיש לא מתפעל ממנה. כמה הם עצובים עכשיו, כל אותם מונומנטים ברחבי העולם. אבל לא כך היו הדברים ב־14 ביוני של השנה שעברה.

כבר כמה ימים שפועלים שופכים חול ובונים טריבונות סביב. הקהל החולף בכיכר בדרכו לסמן וי בדפי הנוכחות החמורים של התיירות נרגז. הוא צריך לבצע עיקוף עכשיו, ובכלל, איך למען השם העירייה מעיזה ללכלך כך את הכיכר העתיקה? לאיטלקים אין שום כבוד לעבר?! תיירים עם מצלמות על הצוואר נעים כמו להקת פינגווינים בעקבות מדריך המוביל אותם לעבר פסל דוד. הם יצלמו את דוד מכל עבר. אין בעיה עם העירום, גם לא לדתיים שבהם.

אלא שהכול הפוך. זו הפעם הראשונה והיחידה שהם זוכים לראות את העבר האיטלקי מתרחש בהווה, אבל הם כבר ממהרים הלאה לעבר האופיצי. שם הם ידלגו מחדר לחדר במהירות, יצלמו את אומני הרנסנס עבור החברים בבית, שהרי מהות הטיול היא ההתנשאות שאחרי הטיול.

כבר שנה שעשרות גברים מתאמנים בארבעה מתחמים קטנים המפוזרים בעיר. הם לא שייכים לסוג האנשים שאתה חש עליצות אין קץ מולם בסמטה. הם מקועקעים, אפיהם מקובעים בזוויות לא טבעיות, כתפיהם רחבות ותנועות גופם קשות. אולי הם לא נגנים בפילהרמונית, אבל הם כן שחקנים באחד המשחקים העתיקים בעולם שנולד בפירנצה במאה ה־16 – גלגול מוקדם וברוטלי מאוד של משחק הכדורגל, משחק שנעשה לדת הגדולה בעולם. לכל חבורה כזאת יש מגרש מלא חול בשכונה, והם נכנסים זה בזה, מכים בשקים ומנסים להכניס כדור לרשת רחבה.

כעת, עם הרגלי הקורונה של העולם החדש, המילים הופכות לתמונות והתמונות למסע וכולנו, עשירים ועניים, חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים ושאר מיני קלישאות חבוטות של זוגות תיבת נוח של המציאות יכולים לצאת לטייל רק בדרך אחת. זוהי שעת הקומוניזם של התיירות, ואנחנו עושים את זה באמצעות האינטרנט. לפחות נחמה אחת יש במגפה: היא יוצרת שוויון שמארקס היה יכול רק לחלום עליו.

על כן, אחיותיי ואחיי לבידוד, סורו ליוטיוב הקרוב לביתכם, ושם תוכלו למצוא את הסרטון הבא:

זהו חצי הגמר של הטורניר האחרון. האדומים מייצגים את רובע סנטה מריה נובלה, והם משחקים נגד הירוקים, שמייצגים את רובע סאן ג'יובאני.

מה יש מולנו? אולי תזכורת מוקדמת מאוד לטבע האיטלקי. ההתחלה מעמידה תפאורה שמחזירה אותנו כמה מאות שנים אל איטליה של העבר, אל מול פאר הבגדים התפוחים וגזירת הבד המתנופף ויוצא במחול. אפשר להעלות בדמיון את אותם ימים רחוקים של גברים בלבוש מוגזם ואסתטיקה קדומה שאהבה פאר ולא ברוטליות, חומרים מנופחים ולא פונקציונליים. ההכרזה הדרמטית מורה על תחילת המשחקים והמגרש מפונה מהמלמלה לטובת הגברים בנעלי הריצה והמכנסיים בגזרות של המאה ה־16. חייבים להודות שזהו שילוב נדיר למדי. וכעת נצא לטיול קצר במשחק עצמו.

שימו לב לקו האחורי של הקבוצה. ערמומיים, זריזים ומלאי תחבולות הם אותם המאהבים בשיער מטורזן. הם אוחזים בכדור וממתינים לסדק, למרווח של כמה מטרים. האם אין משהו ים-תיכוני בכך, בדבר הזה שמושל בכלכלה, ביחסים בין המינים ובפוליטיקה? ההמתנה במארב "לרגע הנכון", הפניית העורף לפרוטסטנטיות של עבודה קשה ורציפה ללא גבהים וללא עומקים. שימו לב לחומת ההגנה, איך הם עומדים זה מול זה בקו ישר כמעט. גברים שהעימות מושך אותם, ההוכחה העצמית דרך הגוף, הכבוד האיטלקי, החברות וההגנה זה על זה, האלימות והדרמה. כמה דרמה יש בשעה של משחק. שימו לב כיצד הם מזמינים זה את זה לדו־קרב קצר. כיצד אחד מתקרב להגן על האחר, ויותר מאשר להלום זה בזה, הידיים משמשות בתיאטרון תמידי של מחוות גדולות ומלאות רגש.

הקהל זורק רימוני עשן ומטפס על הגדרות, השחקנים המנצחים מטפסים גם הם למופע של רגשנות וגאווה עצמית, וכל זה בגבולות השכונה, זו שכבר נדמה שאיבדה את כוחה, אבל לא בפירנצה, וגם לא בסיינה.

לעיר סיינה – אותה עיר היורדת כולה לעבר הכיכר המרכזית בעלת הצורה המוזרה דוגמת הצדף, העיר שאפשר לטייל בה בצעד אנין עם ספרו של זביגנייב הרברט הפולני "ברברי בגן" ולגלות שכיות חמדה התלויות במוזיאון בית העירייה – יש גם פנים נוספות. פעם בשנה העיר והאוויר הפריך מפנים את מקומם לזיעה, המון מיוזע שחלק קטן ממנו מאבד את העשתונות משמחה וגללי סוסים. כן, חרא של סוסים. והסוסים הללו הם כוכבי האירוע: מרוץ הפאליו השנתי.

זו הכיכר שאתם צופים בה כעת בעזרת מפות גוגל:

פיאצה דל קאמפו סיינה איטליה

 צילום מסך: Google earth

בכיכר ניצבים מוזיאון בית העירייה וחנות פאניני מעולה שבה המוכר הילל באוזניי פעם את מוסוליני. הוא לא היה פשיסט, הוא לא נראה לי כזה. היה נדמה לי שהעם האיטלקי הוא עם מתגעגע, לא עם חולם. בכל אופן, בכיכר הזאת מתרחש האירוע החשוב ביותר בלוח השנה של סיינה: מרוץ שבו מתחרות השכונות השונות על הדגל. גאווה עצמית רבה מעורבת בזה. השכונה הזוכה יודעת יפה מאוד להזכיר את זה לשכונות האחרות לאורך השנה. השכונות המפסידות, לעומתה, צוברות תסכול וציפייה, וכל הרתיחה הנפשית הזו מתנקזת למרוץ השנתי. הבה נפנה למדריך הטיולים החלופי שלנו, ערוץ היוטיוב, וניסע יחד ליום הזה, היום החשוב בשנה בעיר:

תהלוכות של השכונות השונות צועדות לעבר הכיכר ומתיישבות בטריבונות. הקאוואליירי, הרוכבים, נשכרים בכל שנה על ידי השכונה. לכל שכונה יש מנהיג, בדרך כלל אדם בעל אמצעים. נכבדי השכונה עומדים בטריבונה הגבוהה; בטריבונות הנמוכות יעמדו אנשי השכונה ושאר הצופים. הרוכבים מקבלים את מקלות הרכיבה ופונים לבני השכונה לעידוד. הדרמה מתחילה. הרוכבים רבים על מקום בשורת הזינוק. הקהל צורח כל העת. אל תריצו קדימה. הציפייה והמתח הם אבני היסוד של ההתרחשות הזאת.

המרוץ כולו מסתיים בתוך דקה, אולי דקה וחצי, אבל הוא זורם בעורקי העיר לאורך השנה כולה. בשיטוט אגבי בעיר אפשר למצוא את המקדשים הקטנים בכל שכונה. מוזיאון שמציג לראווה את בגדי הרוכבים שזכו בתחרויות, את הדגל המקודש שהוא הפרס, וכן רוכבי עבר גדולים. בפינה מתאמנים נערים על מערכות סבוכות של דגלונים שילוו את השכונות הצועדות לעבר הכיכר. הם לוקחים את זה ברצינות גמורה, והפנים שלהם מסגירות את הנאמנות ואת הכבוד העצמי של השכונה.

שימו לב למאבק האלים תוך כדי רכיבה, אך בעיקר לסצנת הניצחון; שימו לב להר הגעש הרגשי הפורץ מטה; לבני השכונה שעוצרים את הרוכב ומחבקים אותו בסערת רגשות; לבני השכונה שמניפים אגרופים וידיים לעבר הטריבונה הגבוהה; לנכבדים שאוחזים את שיער ראשם וצורחים כלפי מטה. דגל הניצחון עושה את דרכו בתהלוכה נרגשת ההולכת וצוברת תאוצה, וזו תמשיך לאורך השנה כולה.

מה מגלה לנו הסיור הווירטואלי המהיר הזה ברחבי איטליה (אם כי כיסינו שטח קטן מהארץ הגדולה הזו. הנסיעה בין פירנצה לסיינה אורכת מעט יותר משעה) אולי את התכונה המרכזית של המדינה. אותה החייאה תמידית של העבר בהווה. צעידה ברחבי רומא או ונציה תגלם את הכפילות הזו באופן ברור. ירושלים, מקבילה מסוימת של רומא, מעדיפה את העבר על פני ההווה בכל יום נתון. הרגשנות האיטלקית מחפשת וגם מוצאת סערות להסתבך בהן, והאיטלקים עושים זאת בחדווה. אני נזכר במשחק כדורגל של נבחרת הסופרים של איטליה מול זו של ישראל. לכולנו כבר יש גוף כבד ונשימה מאומצת. הפקודות מגיעות מהמוח בליווי מקל הליכה, והידיים נחות על האגן בנתחים הולכים וגדלים של זמן. אבל הם, בניגוד אלינו, מתרגשים. הידיים מתנופפות, מחוות הגוף מוגזמות והצעקות זה על זה ועל השופט עפות באוויר. הצער הגדול בימים הללו הוא על דממה במקום שבו שוררת המולה תמידית. ככל שהחיים דחופים ודחוסים יותר, העדרם צורם יותר. מי ייתן והטריבונות, החצוצרות, המלמלה, רימוני העשן, הדגלים, הצעקות והנשיקות ישובו במהרה.

אנחנו מבטיחים לא להעביר את המייל שלכם לאף אחד, מידי פעם נשלח לכם עדכונים על איטליה שיוכלו לשמש אתכם 

מבקרים יקרים באתר. הנהלת האתר באיטליה עושה מאמץ שלא לפגוע בזכויות יוצרים של יצירות המועלות באתר. היה ובכל זאת והועלתה יצירה אשר עלולה לפגוע בזכויות יוצרים הנכם מתבקשים לפנות מיידית למערכת באיטליה בכדי שנוכל לטפל בעניין.

בברכה מערכת באיטליה

© INITALIA All rights reserved  

noun_sunny_1604932.png
noun_magnifier_2525286.png
0