Search this site

הביאנלה בונציה נחשבת כיום לאירוע האומנות החשוב ביותר בעולם. זה לא דבר של מה בכך כשמדובר בתחום שנערכות בו עשרות ביאנלות וטריאנלות ברחבי העולם ויותר מ־300 ירידי אומנות בין־לאומיים. ועדיין, הביאנלה של ונציה הייתה ראשונה הביאנלה הראשונה בונציה נערכה בשנת 1895, בתקופה שבה עלתה קרנה של מדינת הלאום והייתה אשליית אחדות מסוימת. לא במקרה גם האולימפיאדה הראשונה של העת החדשה התקיימה באותו עשור, בשנת 1896. כיום אנחנו יודעים שזו הייתה אשליה ושמלחמות העולם היו ממש מעבר לפינה, אבל זה כבר סיפור אחר. כלכלה ופוליטיקה בשירות האומנות ובכן, איך בכלל קם המפעל המרשים הזה, המתקיים כבר 125 שנה? ​ זו הייתה יוזמה של פרנסי העיר ונציה שרצו להמריץ את הכלכלה ואת התיירות של העיר, שבמשך מאות שנים הייתה מוקד משיכה לתיירים, אולם בסוף המאה ה־19 ירדה קרנה. הרעיון היה לארגן תערוכת אומנות שתציג את מיטב אומני איטליה לצד נציגים בין-לאומיים בולטים ב־Palazzo dell’Esposizione, ששכן בגנים היפים, ה־Giardini שהקים נפוליאון בתקופה הקצרה שבה שלט בונציה. במבט לאחור, פרנסי העיר בהחלט עשו את הצעד הנכון: לאורך עשרות שנים הביאנלה, שנמשכה מחודש מאי עד נובמבר בכל שנה שנייה, משכה תיירים רבים לעיר והניעה את גלגלי הכלכלה של העיר. עד כדי כך, שבימינו תושבי העיר מתלוננים על כמות התיירים. ​ כבר מההתחלה תפסה הביאנלה תאוצה. ב־1907 הוחלט לבנות ביתנים לאומיים בשטח הג'רדיני. הביתן הראשון שנבנה הוא הביתן הבלגי, ובסך הכול הוקמו באותה תקופה 14 ביתנים לאומיים. מבחינה משפטית הביתנים הללו נחשבו לקונסוליות, והריבונות על כל ביתן הייתה שייכת למדינה שלהן. כמו כן, גם עלויות התכנון והבנייה הוטלו על כל מדינה. כיום מכילים הג'רדיני 29 ביתנים לאומיים. מעניין להביט על הארכיטקטורה הייחודית של כל אחד מהם, ארכיטקטורה המסמלת לא רק את הלאום, אלא גם את התקופה שהוא נבנה בה. עד היום בביתנים הלאומיים מציגה כל מדינה תערוכה שנבחרה לייצג אותה. בשנים האחרונות מדובר לרוב בפרויקט של אומן אחד או בשיתופי פעולה של אומנים היוצרים עבודות ייעודיות לביאנלה. ​ לצד הביתנים הלאומיים מוצגת תערוכה מרכזית אל־לאומית. ב־1910 הוקדש חדר שלם ליצירתו של גוסטב קלימט, כמו כן, הוצגה תערוכת יחיד של אוגוסט רנואר, וכן רטרוספקטיבה לקורבה. זה בהחלט היה המקום לראות את כל האומנים הגדולים של העת ההיא במקום אחד. באותה שנה דאגו מארגני הביאנלה להסיר עבודה של פיקאסו מהביתן הספרדי מחשש שתזעזע את הקהל. רק ב־1948 הוצגו עבודותיו של פיקאסו בביאנלה, ואז ניתן להן מקום של כבוד. ​ בתחילת שנות ה־30 לקח לידיו הממשל הפאשיסטי של מוסוליני את ניהול הביאנלה. לצד השפעות שאפשר לדמיין את טיבן, פיתח הממשל את הביאנלה, הקצה לה תקציב נאה ואף הרחיב אותה לתחומים נוספים: ב־1932 נולד פסטיבל הסרטים של ונציה וב־1934 נפתחה ביאנלה לתיאטרון. מאוחר יותר הצטרפו פסטיבלי הריקוד והמוזיקה, וב־1980 נוסדה הביאנלה לארכיטקטורה, המתקיימת עד היום לסירוגין עם הביאנלה לאומנות. כל אלה יושבים תחת מטרייה ניהולית אחת, אבל כשמדברים על הביאנלה בונציה, מתכוונים לרוב לביאנלה לאומנות. שמרנות מול אוונגרד בתקופת מלחמות העולם הושבתה הביאנלה, וב־1948, אחרי תום מלחמת העולם השנייה ונפילת משטר מוסוליני, חזרה הביאנלה להציג בתנופה רבה. באותה שנה השתתפו בה אומנים מהשורה הראשונה, כמו שאגאל, בראק, קליי, אנסור ומגריט, לצד רטרוספקטיבה לפיקאסו. פגי גוגנהיים אף הוזמנה להציג יצירות מהאוסף המפורסם שלה מניו יורק (רגע לפני שהיא עברה להשתקע בונציה). ​ בשנות ה־50 האוונגארד שלט בכיפה, ובביאנלה הוצגו אומנים שהיו חוד החנית של האומנות העכשווית, בהם פולוק, גורקי, קאלדר ודה קונינג, עוד לפני שהפכו לכוכבים גדולים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. ​ בסוף שנות ה־60 קמה מחאה גדולה באיטליה נגד הביאנלה, שייצגה בעיני הסטודנטים המוחים את האליטות השולטות. אל מחאה זו הצטרפו גם האומנים האיטלקים הבולטים, שהשתייכו לתנועה האומנותית Arte Povera. הפשרה שהגיעו אליה הייתה שבביאנלה לא יוצגו יותר עבודות אומנות למכירה. לכאורה, מאז לא ניתן לרכוש יצירות בביאנלה, אולם בפועל הביאנלה משמשת חלון ראווה המציג את מיטב יצירות האומנות לאספני האומנות ולמוזיאונים, ועסקאות ורכישות מתבצעות שלא במסגרתה. ​ במרוצת השנים גדל מספר המדינות שביקשו להשתתף בביאנלה. לאחר שהג'רדיני התמלא, נפתח מתחם ה־Arsenale. זו הייתה המספנה הצבאית הישנה של ונציה, שבימים זוהרים יותר הייתה מעצמה ימית, ולאחר שננטשה עם נפילת האימפריה, הוסבה למתחם אומנות. בארסנלה אין ביתן ייחודי לכל מדינה, אולם הוקצו חללים ספציפיים לכל מדינה משתתפת, אשר גם נשאה בהוצאות השיפוץ והפיתוח. ​ עם עידן הגלובליזציה בתחילת שנות ה־2000 חל גידול במספר המדינות שביקשו להשתתף בביאנלה ולא נותר להן מקום בג'רדיני או בארסנלה. מדינות אלה נאלצות עד היום לשכור פלאצו ברחבי העיר. ​ בשנים אלה הביאנלה השתלטה למעשה על כל העיר ונציה; לא עוד תערוכה במתחם ייעודי בקצה הרחוק של העיר, אלא מגוון תערוכות השוטף את העיר ונמצא בכל קרן רחוב. לאלה הצטרפו גם פרויקטים פרטיים מסוגים שונים שאינם משתייכים לביאנלה, אך מנצלים את אווירת הפסטיבל ואת הקהל שוחר האומנות הרב המגיע אל העיר. לטיפים ומידע - הירשמו לקבוצת הפייסבוק של אתר באיטליה: איטליה למכורים תהפוכות, שינויים וסקנדלים החל מ־1973 התערוכה המרכזית בביאנלה מוקדשת לתמה מסוימת אותה קובע האוצר הראשי. האוצרים מתחלפים בכל שנה, ועל כן קיימת שונות גדולה באופי התערוכות ממהדורה למהדורה. ב־2015 מונה אוקווי אנווזור לאוצר הראשי, והוא היה האוצר האפריקאי הראשון של הביאנלה. נושא התערוכה היה All The World’s Futures. זו הייתה תערוכה אינטרדיסציפלינרית שנתנה מקום רב ליוצרים שלא מתוך האומנות הפלסטית. ב־2017 חשה כריסטין מאסל שיש צורך בעידוד, ולכן יצרה את התערוכה Viva Arte Viva, שנחשבה לצבעונית ולשמחה מאוד, ויש הטוענים שבאופן מוגזם. ב־2019 אצר ראלף רוגוף הבריטי את התערוכה המרכזית תחת הכותרת May You Live In Interesting Times. זו נחשבת לאחת התערוכות הטובות ביותר בהיסטוריה של הביאנלה, והרלוונטיות שלה אינה מתעמעמת לנוכח המשבר שאנו חווים היום, בשנת 2020. הביאנלה בונציה הייתה גם מקור לסקנדלים רבים לאורך השנים: ב־1922 זו הייתה הרטרוספקטיבה שנערכה לצייר הצעיר אמדאו מודיליאני, שנפטר שנה קודם לכן. נשמעה אז ביקורת רבה על אורח החיים ההולל של האומן, שהשתמש בסמים ובאלכוהול וקיים יחסים שנויים במחלוקת. באותה שנה הוצגה תערוכה של פיסול אפריקאי "פרימיטיבי", שבימינו הייתה מעוררת קולות מחאה רבים. ב־1964 רוברט ראושנברג היה האומן הצעיר ביותר והאמריקאי הראשון שקיבל את פרס אריה הזהב. התנגדות רבה לכך הושמעה מכיוון שהציג רק ציור אחד בביתן האמריקאי. אולם, האמריקאים מיהרו להעביר את התערוכה שנערכה לו בקונסוליה האמריקאית בעיר אל הביתן כדי לא ליפול בסעיף טכני. ב־1990 קולקטיב אמריקאי ביקש להעלות מודעות למחלת האיידס והציג פוסטרים הרומזים על כך שהכנסייה הקתולית אחראית להתפשטות המחלה בגלל התנגדותה לאמצעי מניעה. הנושא הגיע עד לאפיפיור ולמסדרונות הוותיקן. ב־2013 השתתפה קניה בפעם הראשונה בביאנלה. המבקרים הופתעו לגלות שכל המציגים היו אומנים סינים ואיטלקים, ואף לא אומן קנייתי אחד. התצוגה הוקעה וכונתה "ניאו־קולוניאליזם".​ ב־2015 נאלצה המשטרה לסגור את המיצב של האמן השוויצרי כריסטוף בושל, שהפך כנסיה לא מתפקדת מהמאה העשירית למסגד. הרשויות טענו שהמיצב היה סיכון בטיחותי בגלל ההתקהלות הרבה, שלא קיבלה אישור מראש, אולם הסברה היא שהדבר נעשה מסיבות פוליטיות. כל אחת מהשערוריות הללו משקפת את זמנה, ואפשר להניח כי הביאנלה תספק לנו שערוריות נוספות בשנים הבאות. נכון לעכשיו, וירוס הקורונה גרם לדחייה של הביאנלה בשנה, מכיוון שלא הייתה אפשרות לפתוח את הביאנלה לאדריכלות כמתוכנן במאי 2020. כעת נדחתה הביאנלה לאדריכלות ל־2021, ובהתאם לכך הביאנלה לאומנויות הבאה תתקיים ב־2022. יהיה מעניין לראות כיצד, אם בכלל, הסיטואציה חסרת התקדים שאנו מתמודדים איתה כעת תשפיע על אופי העבודות שיוצגו בביאנלה, כמו גם על הפן הטכני־לוגיסטי. מבחר תמונות מהתערוכה המרכזית בג'רדיני, לאורך ההיסטוריה שלומית אורן, כותבת את הבלוג SO-ART, ומרצה על אמנות. מנהלת את Art Collectors IL - קהילת האספנים של ישראל.

דינה קסטל הגשימה חלום של הרבה ישראלים, היא רכשה בית באיטליה. לאורך עשרים השנים האחרונות היא תושבת הלנגה שבחבל פיימונטה בצפון איטליה, עכשיו בימי קורונה היא נזכרת ופותחת עבורנו צוהר קטן אל אחד האזורים היותר נחשבים ונחשקים באיטליה מאמר אורח - מאת: דינה קסטל לפני 20 שנה רכשתי בית איכרים עתיק (cascina) בעיירה Santo Stefano Belbo השוכנת באזור 'לנגה' שבחבל פיימונטה. נופו הציורי של אזור הלנגה יכול להטעות גם עין מנוסה. גבעותיו מבותרות בוואדיות עמוקים שנוצרו לאורך שנים רבות של גידולי גפנים לייצור יין והתאמתן לקרקע. האזור הוכר בשנת 2014 כאתר מורשת עולמית ע"י אונסקו. כאן נוצרו המושגים 'סלואו פוד' – 'Slow Food' שהתפשט בעולם כולו, והמושג 0 ק"מ (המוכר יותר באיטליה) שמטרתו לקדם מוצרים מקומיים. בעיירה בה אני מתגוררת נולד הסופר צ'זארה פבזה -Cesare Pavese, מהחשובים שבסופרי איטליה במאה העשרים. לעברית תורגמו רק שלושה מספריו, "הירח והמדורות", "הבהוב השחר" ו"הקיץ היפה". בספרו 'הירח והמדורות' הוא מתאר את השכונה בה אני מתגוררת (Bauda), וישנם מסלולים לטיולים רגליים לפי המקומות המוזכרים בספר. תושבי האזור מתפרנסים בעיקר מהכרמים שענביהם מיועדים לייצור יין. הזנים העיקריים הם מוסקט וברברה. אבל לא מספיק לרכוש בית, צריך גם להכיר את האזור. כידידים שלאורך הזמן הופכים חברים ומגלים אחד את השני, גם אני ניסיתי להתחבר עם האזור, עשיתי זאת בעזרת מכונית הפנדה שלי וכך גיליתי כל פעם מקום חדש. הנה כמה מקומות שבהם אני ממליצה לבקר: Canelli בעיירה זו מתגוררים רק כעשרת אלפים תושבים אבל יש בה מעל מאה יקבים בגדלים שונים. המפורסמים הם: Gancia, Bosca,Contrato. ליקבים הגדולים האלה יש "קתדרלות", אלו הן מנהרות חצובות בסלע המגיעות לעומקים של עד 30 מטרים מתחת לאדמה ומשתרכות לאורך קילומטרים רבים, הן משמשות לאחסון אינספור בקבוקי יין בטמפרטורה קבועה של 14 מעלות צלזיוס. הקתדרלות עצמן הוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. היקבים פתוחים לביקורים. הנה כמה אפשרויות: CANTINA COPPO Via Alba, 68 www.coppo.it - ​​visit@coppo.it +39 0141 823146 ביקור וטעימות, בתאום מראש. CANTINA GANCIA Corso Libertà, 66 info@gancia.it +39 0141 830253 ביקור וטעימות חינם, בתאום מראש. ​ CANTINA BOSCA Via G. B. Giuliani, 23 www.eventbrite.it - ​​+39 0141 967749 +39 335 7996811 ביקור וטעימות חינם CANTINA CONTRATTO Via G. B. Giuliani, 52 +39 0141 823349 - visite@contratto.it ביקור וטעימות: ילדים 10 אירו מבוגרים 25 אירו בתאום מראש כל שנה בחודש יוני נערך פסטיבל לזכר העמידה במצור שנכפה על העיירה בשנת 1613 על ידי ממלכת גונזגה ממנטובה. הפסטיבל הוא אירוע חשוב בעיר. , בכיכר העיר נבנה שער עתיק והתושבים מתחפשים לחיילים מהתקופה ומביימים מלחמה עם סוסים ונשקים. מדובר באירוע משעשע ביותר, וכיאה לאירוע מסוג זה גם מקומו של האוכל לא נפקד. תמצאו שם רחוב שלם עמוס בדוכנים ויין משובח. יין ברולו משנת 1982 מאחד היקבים המוזכרים Asti העיר אסטי מפורסמת בעיקר בשני דברים, יין 'מוסקטו ד'אסטי', וה'פאליו', מרוץ סוסים בו מתחרים הרובעים של העיר. ארוע שמושך לעיר אלפי תיירים כל רובע מיוצג על ידי סוס ורוכב, והזוכה מקבל דגל שמובא לקפלה מיוחדת בכנסיית סן סקונדו אסטי היא עיר עתיקה מהתקופה הרומית. לאורך ההיסטוריה העיר עברה תהפוכות רבות,ונשלטה על ידי שליטים שונים בגלל שהייתה על ציר מסחר, אך הכנסייה הייתה תמיד נוכחת במרכזה. הכיבוש האחרון היה בידי נפוליאון שאף ביקר בה. עם איחוד איטליה היא חזרה להיות חלק מחבל פיימונטה ומאיטליה. הפסטיבל השנתי של אסטי נחגג בכל שנה בחודש ספטמבר, שבוע לפני הפאליו. שיאו של הפסטיבל היא תהלוכה תקופתית המשלבת מקצועות ומאכלים שונים האופיניים לכפרים המקיפים את העיר. הכפרים מיוצגים בעגלות הרתומות לסוסים, לפרים או לטרקטורים עתיקים. על כל עגלה מוצר מקומי, מאפים, תוצרת חקלאית, עבודות נפחות ורקמה, מאכלים שונים, וכמובן יקבי היין של האזור. כשהתהלוכה מגיעה לכיכר הגדולה כולם מוזמנים לאכול את המאכלים האופייניים לכפרים השונים. באסטי גם בית כנסת יפה שהיום הוא מוזיאון, כי נשארו בעיר רק שני יהודים. אסטי היא עיר תאומה של מעלות תרשיחא בישראל. לטיפים ומידע - הירשמו לקבוצת הפייסבוק של אתר באיטליה: איטליה למכורים Alba אלבה ידועה באוכל טיפוסי משובח לחבל פיימונטה, יין, גבינות, טרטופו (כמהין) ושוקולדים. בעיר מתקיים אחת לשנה פאליו של חמורים שמטרתו ללעוג לפאליו של אסטי. שתי הערים היו יריבות לאורך ההיסטוריה והיריבות ביניהן נשמרת עד היום. כל שנה נערך בעיר יריד פטריית הטרטופו הבינלאומי שמגלגל מיליוני אירו. במלחמת העולם השנייה, אלבה והכפרים שמסביב היו מרכז של פרטיזנים שלחמו נגד הפאשיסטים והנאצים. אחד הסופרים החשובים של התקופה הוא Beppe Fenoglio שכתב כמה ספרים על הפרטיזנים. המפורסם ביותר הוא הפרטיזן ג'וני. il Partigiano Johnny אלבה הוכרה ב 2017 ע"י אונסקו כאתר מורשת יצירתית לגסטרונומיה עולמית, אבל אי אפשר לדבר על אלבה בלי לדבר על סיפורו המפורסם של פייטרו פררו, הרי הוא ממציא ממרח הנוטלה. פייטרו פררו היה בעל קונדיטוריה בעיר. בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1946, הגה פייטרו לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים קרם אגוזי לוז. השוקולד היה מצרך יקר לאחר המלחמה ופייטרו חיפש אלטרנטיבה מאגוזי לוז. יש האומרים שהיה אובססיבי ונהג להעיר את אשתו לטעימות באמצע הלילה. הוא כינה את הממרח פסטה giandoja על שם השוקולד המפורסם מטורינו. הוא ייצר כמות קטנה, ארז את הקרם בנייר אלומיניום, וחילק לכמה חנויות בעיר. הקרם זכה להצלחה אדירה ובלתי צפויה מצד הצרכנים. בהמשך רכש אדמה עם עצי אגוזי לוז ופתח מפעל קטן. פייטרו נפטר במפתיע בשנת 1949, או אז תפסו את מקומו אחיו הצעיר ואשתו. בתחילה הם קראו לממרח סופר קרמה ולאחר מכן נוטלה מהמילה Nut באנגלית שפירושה אגוז, כל השאר היסטוריה. נוטלה הוא ממרח האגוזים הנמכר ביותר בעולם, המתכון היה ונשאר סודי עד עצם היום הזה. באלבה נמצאו ממצאים ארכיאולוגים המגלים לנו כי העיר הייתה מיושבת עוד בתקופה הנֶאוֹליתית, היא התבססה בתקופה הרומית והייתה לבעלת חשיבות בתקופת האימפריה הביזנטית. השרידים הארכיאולוגיים החשובים שנמצאו היו בקתדרלת סאן לורנצו, הדאומו של העיר, כנסייה שנבנתה על חורבותיה של כנסייה ביזנטית עתיקה. בקתדרלה תמצאו מושבים של מקהלה מתקופת הרנסנס המקושטים בשיבוצי עץ יפיפיים. בעבר היו בעיר 100 מגדלים של נסיכים ודוכסים שהתחרו ביניהם, אבל רובם נהרסו במלחמות השונות ואפשר לראות רבים מהם משתלבים בבנייה המאוחרת יותר. Acqui Terme עיירת מרפא זו מוכרת בעיקר בזכות מעיינות המים חמים הטבעיים הנובעים בה. במרכז העיירה כיכר עם מזרקה של מים חמים המגיעים ל- 74 מעלות צלזיוס. כידוע, הרומאים התיישבו במקומות עם מעיינות חמים, ואכן מקורותיה של העיר העתיקה הם מהתקופה הרומית. כיום יש מבחר גדול של מלונות מרפא עם מרחצאות מים חמים ובוץ עשיר במינרלים. כדאי לבקר בקתדרלה "סנטה מריה אסונטה" שנבנתה במאה ה- 10 בסגנון אדריכלות רומנסקית ובהמשך קיבלה תוספות מהרנסנאס והבארוק. ליהודים בעיירה הייתה נוכחות והשפעה רבה במשך הדורות. משפחת אוטולנגי בלטה במיוחד. משה אוטולנגי היה סוחר עשיר ובנו יונה אוטולנגי הגדיל את עסקיו. הוא ייסד בנק שנתן משכנתאות והלוואות לסוחרים קטנים. יונה היה פילנתרופ ידוע שתרם מהונו והקים בית ספר מקצועי, בית חולים, וגם קואופרטיבים של מקצועות ושל איכרים. וילה אוטולנגי היא אחת מהאטרקציות התיירותיות של העיירה ביתו הוא מוזיאון היום. מאכל טיפוסי לעיר היא הפרינטה - Farinata מאפה המזכיר פיצה אך עשוי מקמח חומוס. Barbaresco בכפר מתמחים בגידול הגפן מזן נביולו - Nebiolo שממנו מיוצר יין הברולו הנחשב למלך היינות האדומים האיטלקים. הכפר יפיפה ויש בו מגדל מתקופת ימי הביניים הצופה על נהר הטנרו. כאן ניתן להבחין באחד משיאי היופי בהשפעת יד האדם על הנוף. כל שורת גפנים נראית כמסורקת בקפידה ובתחילתה שיח ורדים. היין המקומי נקרא ברברסקו על שם הכפר. Barolo עיירה מאד ציורית וגם תיירותית למדי, המקום מושך חובבי יין מכל העולם, על שמה נקרא יין הברולו, היין מפורסם באיכותו בכל העולם. הברולו הוא יין אדום שמתיישן לפחות 4 שנים בחביות עץ. ניתן לבקר במבחר היקבים באזור הלנגה שמייצרים את הברולו. גם כאן הנוף שופע כרמים והוא מרהיב ביופיו. אפשר גם לבקר במוזיאון לייצור יין שנמצא בתוך המבצר של העיירה. המוזיאון מספר את סיפורו של היין והאדם מתחילתו. מוזיאון קטן נוסף הוא המוזיאון לחליצת פקקים ובו 500 פותחני בקבוקים שונים. Fontanafredda אחוזת פונטנה פרדה נקנתה ע"י המלך ויטוריו עמנואלה השני בשנת 1858 עבור המאהבת שלו רוזינה היפה "La bella Rosin". המקום נבדל משאר העיירות בארכיטקטורה ובצמחים. בית המגורים של רוזינה היפה ושאר המבנים צבועים בפסים מאוזנים של צהוב ואדום. בגן שמסביב לביתה נטועים עצים כמו ארז הלבנון וסקויה. בגן ישנו גם אגם קטן, עגול ובמרכזו מזרקה. מסביב יער טבעי שנקרא "יער המחשבות" שבו מסלול הליכה עם תחנות הסבר על הצומח והחי. היקב מפורסם באיכות הברולו שהוא מייצר ויש לו מאות מטרים של מנהרות תת קרקעיות חצובות לאחסון היין. Roccaverrano עיירה זו נמצאת בחלקו הגבוה של אזור הלנגה שגובהו מתנשא לכ- 760 מטרים מעל פני הים. באזור זה עיקר הייצור החקלאי הוא גבינות ואגוזי לוז. העיירה מפורסמת בגבינות עיזים המיוצרות בה על ידי יצרנים מקומיים, מומלץ לבקר, לטעום, ולהבחין בגווני הטעם השונים. בעיירה עצמה מגדל עגול השולט על כל המרחב וכנסייה שבנויה בסגנון הרנסנס שלא אופייני לפיימונטה. קולינריה במהלך השנים ביקרתי בעוד עשרות מקומות וצברתי חוויות קולינריות, גיליתי שבכל עיירה וכפר יש מאכל אופייני רק להם, חשבתי לאגד אותן בספר אבל זה לא הסתייע. אציין אחדים מעבר לאלו שכבר צויינו במאמר: Amaretti עוגיות משקדים או מאגוזים שמוסיפים להם גלעיני משמש מרוסקים שנותנים להם את המרירות. העוגיות האלה הומצאו ב Mombaruzzo. בביקורי הראשון במאפיה במקום ראיתי את הנשים של המשפחה עוטפות ידנית את העוגיות. אנשובי למדתי איך הומצא האנשובי. בעבר העיר גנואה שלטה על אספקת המלח וגבתה מיסים גבוהים. כדי להבריח את המלח היו מסתירים אותו מתחת לשכבה של דגי האנשובי. הניסיון לימד שנוצר מאכל טעים שנשמר לאורך זמן. Bagna Cauda השכנים שלי הזמינו אותי בתחילת נובמבר לאכול Bagna Cauda (בעברית מבטאים: בנייה קאודה) הם הכינו רוטב שמורכב מהרבה שום ומבושל לאט לאט בחלב ואנשובי. במטבל הזה טובלים ירקות חתוכים, בעיקר חרשוף לבן (גבעולי ארטישוק), סלק, כרוב, גזר וסלרי. את המאכל הזה אוכלים רק בנובמבר כי זו העונה של החרשוף (כדי שהוא יהיה לבן ורך מכסים אותו באדמה כמה שבועות לפני הקטיף). ולסיום עוד המלצה קטנה: לא רחוק מביתי ישנה מסעדה ליד תחנת הרכבת שנקראת La Stazione שם מגישים אוכל פיימונטזי משובח. אזור הלנגה במבט מלמעלה

ונטו הוא מחוז בעל אלף פנים: ים, אגמים, הרים, כפרים מימי הביניים, יערות, וערים שהן מרכזי אמנות. במאמר זה נשים במוקד את העיר טרוויזו, שלרוב נותרת בצילם של ערים מוכרות יותר באיטליה. בטרוויזו נמצא אכסדראות, מבוך של טחנות מים, עולש אדום ויין פְּרוֹסֶקוֹ. טרוויזו הייתה עיר הולדתם של אמנים ידועי שם. אם יש בכם צמא לתגליות - העיר נועדה לכם אתרים שאסור להחמיץ בעיר בעיר כמו טרוויזו אין להחמיץ את פיאצה דיי סיניורי (כיכר האדונים, Piazza dei Signori , אדוני העיר הראשונים היו משפחת אֶצֶליני בשנת 1237). האכסדרות, המסעדות והחנויות האלגנטיות בפיאצה מוליכות לרחוב קלמג'ורה, הרחוב הראשי המוביל לדואומו. בכיכר, לב לבה התרבותי של העיר, נמצא ארמון דיי טרֶצֶ'נטוֹ (palazzo dei Trecento, ארמון השלוש מאות על שם שלוש מאות חברי המועצה העירונית בשלהי ימי הביניים, כאשר העיר נוהלה על ידי הפּוֹדֶסטָה).הארמון הוא דוגמה נאה לאדריכלות רומנסקית, והוא נושא צלקת, עדות להפצצה בשנת 1944. הארמון מפורסם גם בזכות מזרקת "די טטה" (Dee Tete, השדיים), מזרקה עתיקה משנת 1559, אשר בעת שלטון הרפובליקה הונציאנית, התיזה יין לבן או אדום באירועים מיוחדים. ​ לעומת זאת הלוג'ה דיי קבליארי ( Loggia dei Cavalieri, אכסדרת האבירים) היא סמל לכוח הפוליטי שקיבלו האצילים בתקופה שהעיר הייתה עצמאית, והווסלים הוזמנו לקחת חלק בפעילות העסקית. ראוי להזכיר את ארמון דולפין שנמצא לאורך גדת הנהר סילה, ארמון בעל חזית מרשימה מטויחת בלבן עם עיטורים מהמאה השמונה עשרה בקומה הראשית. האריה המכונף של סן מרקו מגולף בראש שערי העיר העתיקים כסמל להיותה מאחז של ונציה ביבשת: שער סן טומאסו, שער סאנטי ושער אלטיניה. באותה תקופה היו השערים חלק מחומה (ניתן עדיין לראות חלקים ממנה כיום) שהקיפה את טרוויזיום, טרוויזו העתיקה. הנהר והטחנות את טרוויזו חוצה הנהר סילֶה, שהיה פעם עורק תקשורת חשוב בין טרוויזו לוונציה, הקשר היה כה הדוק עד שיש בעיר אזור המכונה 'בורנלי' (I Buranelli). ניצב בו מבנה מהמאה ה-16 שהיה ביתם ומחסנם של סוחרים מהאי בּוּרָנוֹ, בלגונה של ונציה, ששטו במעלה הנהר לצרכי מסחר. המים מהווים עדיין גורם מרכזי בעיר טרוויזו, שבעבר כונתה גם "האסם של הרפובליקה", בגלל ריבוי הטחנות שסיפקו את רוב הקמח בונציה. כשהולכים ברחובות מוצאים פינות חמד שנראות כאילו יצאו מציור, שומעים את נהמת המים בגלגלי הטחנות, ומגלים טחנה שמלטפת את המים בדומיה. הגלגל הראשון נמצא ליד גשר סן פרנצ'סקו (Ponte San Francesco), אחד האזורים המושכים ביותר בעיר. ​ הטחנה השנייה נמצאת בכיוון האי פֶּשקריה (Isola della Pescheria) שענפי הערבות הסמוכים אליו יוצרים אווירה נעימה, משובבת נפש. האי הקטן נמצא במרכז טרוויזו על נתיב המים הנקרא קניין גרנדו (Cagnan Grando) ומחובר למרכז העיר בשני גשרים להולכי רגל. טחנה נוספת נמצאת באזור האוניברסיטה ליד פיאצה דיי בטוטי (dei Battuti), שבה מרצפות הזכוכית יוצרות פלגי מים תחת כפות הרגליים. עד היום מחבר הסילה את טרוויזו לים אדריאטי, על גדת הסילה עובר גם שביל אופניים שממנו תוכלו ליהנות מהנוף עד לים. ולדוביאדנה ופרוסקו טרוויזו, או אזור ולדוביאדנה (Valdobbiadene) ליתר דיוק, הם ביתם של יין הפרוסקו המעולה, יין לבן איטלקי עם ניחוחות פירותיים ופרחוניים, ומותג היסטורי שהוכר בשנת 1969. ההיסטוריה של יין פרוסקו מתחילה בתקופת רומא העתיקה, הוא קיבל את שמו ממגדל פרוסקו, המשקיף על מפרץ טריאסטה, שמשם מקורו. אחר כך התפשטו הכרמים בכל אזור מחוזות ונטו ופריולי, וכיום הם מרוכזים בעיקר בקונליאנו ולדוביאדנה, אזור הררי במרחק חמישים ק"מ מונציה וכמאה ק"מ מהרי הדולומיטים, שבו מגדלים את הענבים שמהם מפיקים פרוסקו מעולה, כבר יותר משלוש מאות שנה. ​ בשנת 1876 נוסד בעיר קונליאנו בית הספר הראשון לייננות באיטליה. אזור יצור היין הוא לב עולם הפרוסקו, בשנת 2009 סיווג משרד החקלאות האיטלקי את יין הפרוסקו כמותג מבוקר ובאחריות, כלומר ברמת האיכות הגבוהה ביותר באיטליה. יין הדגל של ולדוביאדנה הוא הסְפּומנטה (Spumante), יין מבעבע המקציף בקלות, ששמו נגזר מהמילה ספּוּמה - קצף - באיטלקית. כדי להפיק את הבעבוע עובר היין תסיסה שנייה, שבה נוצר הפחמן הדו-חמצני שיוצר את הבועות. ​ פרוסקו הוא אחד היינות המפורסמים ביותר והוא מיוצא לרחבי העולם. הנתונים של שנת 2019, המתייחסים לבציר 2018, חוזים טובות גם לשנה זו, בה נאלץ גם ענף היין להתמודד עם נגיף הקורונה. בשנת 2019 יוצרו ונמכרו 92 מיליון הבקבוקים, המספר הגדול ביותר מאז הולדת המותג. ערך שוק הארצי הוא 296 מיליון יורו, לעומת 202 מיליון של השוק הבינלאומי. בחווה קָה דל פּוֹג'ו (Ca 'del Poggio) בסן פייטרו די פאלטו תוכלו לא רק להתענג על מעדנים מקומיים וללון, אלא גם לצלם גונדולה. אכן כן: הסירה הוונציאנית הקלאסית הובאה לגבעות טרוויזו על ידי סילבנו ד'אסטה: לאחר שכל חייו השיט בה תיירים בתעלות ונציה, לא הצליח להיפרד ממנה. על השלט כתוב: המקום בו פרוסקו פוגש את הים. לאתר עולש אדום עם סימון גיאוגרפי מוגן... טרוויזו מתגאה בעוד הצטיינות גסטרונומית בעלת סימון גיאוגרפי מוגן: עולש אדום, המכונה גם פרח החורף (באיטלקית: Radicchio Rosso). גידול העולש מתועד החל מהמאה השש עשרה, והוא הושבח במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. בשנת 1900 זכה העולש להכרה, עם הצגת התערוכה הראשונה שהוקדשה לו, תחת לוג'ה דיי גרני (Loggia dei Grani) במונטבלונה. העולש מכיל פלבנואיד בשם קוורצטין, ומחקרים שנערכו לאחרונה הראו שהוא מסוגל לפעול על חלבון המצוי בכל הווירוסים (גם קוביד-19), כלומר מדובר בירק בסיסי לתזונה בריאה. ​ משתמשים בעולש במאכלים רבים, ביניהם גם תה צמחים ובירה. אך המפורסם מכולם הוא ריזוטו העולש האדום. במתכון המקורי מכינים אותו מנצרי עולש, שצורתם מאורכת, ועליהם אדומים עם עורקים לבנים. ניתן לטעום את הריזוטו במסעדת "אל מיגו"(Al Migò) רחוב קוללטו 26 (Collalto 26), במרכז העיר. טרוויזו היא עיר הולדתם של ג'ורג'ונה וקנובה טרוויזו היא עיר של אמנות ותרבות לא רק בזכות הפעילות שבתחומה, אלא גם מפני שהיא מקום הולדתם וביתם הראשון של שניים מהאמנים האיטלקים הידועים והמהוללים ביותר. בשנת 1478 נולד במחוז טרוויזו ג'ורג'ו דזורזי, המוכר בשם ג'ורג'ונֶה. הוא היה אמן כה חמקמק ומסתורי, שאפילו גבריאלה ד'נונציו הגדיר אותו כמיתוס ולא כאדם. ג'ורג'ונה לא חתם אף פעם על יצירותיו, ולכן הן שנויות במחלוקת בקרב חוקרים עד היום. במהלך קצת יותר מעשר שנות קריירה הוא הצליח להשאיר לעולם כמה יצירות (מאלה שנוצרו על ידו ללא ספק) שהן מהאיקוניות ביותר בעולם. בציור "הסערה" הצליח לתפוס את עוצמת הטבע, המופיע כדמות ראשית למרות שלוש הדמויות האנושיות בחזית. אנטוניו קנובה נולד אף הוא במחוז טרוויזו. הוא נחשב למייצג המובהק ביותר של הפיסול הניאו-קלאסי, וכונה פידיאס החדש. הוא התחנך בוונטו, בעיר ונציה, אך זכה לתהילה ברומא. מספרים שגאונותו נולדה בארוחת ערב של אצילים ונציאנים: מכיוון שהיה חסר עיטור במרכז השולחן, פיסל קנובה הצעיר את האריה של סן מרקו בחמאה. בפוסאניו, עיר הולדתו, ניתן לבקר במוזיאון הבית, שבו נמצאים דגמי גבס של כל פסליו המוצבים ברומא. שמורות שם עדויות רבות לאמנותו: תבליטים, רישומים וציורים. ההיכל, שהוא תכנן בתור כנסיית הכפר, ממוקם במרחק צעדים ספורים מהבית. גאונותו של אנדראה פלדיו נוכחת גם בטרוויזו כידוע, המסורת האדריכלית של ונטו מפורסמת ברחבי העולם, בזכות סדרת עבודות שיצר אמן אשר במהלך הקריירה שלו העניק לאזור מורשת אדריכלית עשירה. אנחנו מדברים על אנדראה פלדיו (Andrea Palladio) והווילות שלו, דוגמאות מושלמות למיזוג של אדריכלות עם נוף. מדובר בחוות חקלאיות פעילות, עם מבנה מרכזי שיועד למגורים. עשרים וארבע מהווילות שתכנן הוכרזו כאתרי מורשת מטעם אונסקו. ​ בפאנזולו (Fanzolo) שוכנת וילה אֶמוֹ, אחת הדוגמאות הטובות ביותר של 'וילה פטוריה', כלומר וילה שהיא גם חווה חקלאית. קווי מתאר החיצוניים שלה ישרים ונוקשים, בפנים היא מעוטרת בציור קיר עגול צבעוני מעשה ידי זלוטי, המתאר את היחסים בין המשפחה לעובדים באחוזה. הווילה סגורה זמנית לציבור (לעת כתיבת שורות אלה) בגלל הגבלות הקורונה, אך בימים רגילים ניתן לבקר בה כל יום, כרטיס הכניסה עולה 7 אירו. וילה ברברו בעירה מָסֶר (Maser), נראית שונה מהאחרות, לא כווילת חווה טיפוסית, אלא יותר כווילה רומאית, אולי בשל צרכי מזמין המבנה, דניאל ברברו, אדם משכיל שנזקק למרחב מחקר. עם זאת, היו בה גם שטחים חקלאיים, שבהם מיוצר עד היום יין מעולה. סדרת ציורי הקיר של פאולו ורונזה נמנית בין הציוריים המפורסמים ביותר מהמאה השש עשרה. בתנאים רגילים פתוחה הווילה בחודשי החורף רק בסופי שבוע, מחיר הביקור 9 אירו, עם אפשרות לטעימות מודרכות מיינות האחוזה. טרוויזו ועולם הטקסטיל טרוויזו היא גם ציר מרכזי בתעשיית הטקסטיל. יזמים כמו קלאודיו בוזיול הקימו בה חברות שלאחר מכן נודעו ברחבי העולם. החברה שלו, Fashion Box, הוקמה בשנת 1978 וכוללת את המותגים Replay ו-Replay&Sons. השחקן הראשי בקולקציה הוא הג'ינס, גם בזכות תהליך שחיקה מיוחד של הבד, שהומצא על ידי בוזיול עצמו. יש לחברה יותר מ- 1100 עובדים והכנסות של 300 מיליון יורו. עם מותו של בוזיול בשנת 2005, עברה החברה לידיה של אשתו, פאולה דמטו. חברת סירטסילה (Siretessile) יושבת אף היא בטרוויזו, והיא מייצרת טקסטיל באיכות גבוהה החל משנת 1978. החברה, בה עובדים 250 איש, עוסקת בטוויה, אריגה, הדפסה ותפירה. יש לה מחויבות חברתית באזור, והיא תומכת בסביבה המקומית והארצית, באמצעות תמיכה כלכלית ותכנונית. כנראה המותג המפורסם ביותר הוא 'בנטון' הוא נוסד בשנת 1965, בעיירה פונצנו ונטו, מתוך רעיון של האחים בנטון. המותג הפך למילה נרדפת ל"צבע", החברה קידמה מאז ומעולם את הרב-גזעיות במסעות הפרסום שלה. כמו כן היא יצאה במסעות פרסום פרובוקטיבים בהם נראו מתנשקים דמויות פוליטיות או דתיות כמו נשיאי מדינות, האפיפיור ועוד תמכה באלימות בקמפיינים נגד אלימות בכלל ולנשים בפרט. אם לא די בכך, המותג סטפנל (Stefanel) הוקם בשנת 1959 כסריגי פיאבה בעירה פונטה די פיאבה, ואז הפך לסטפנל בשנת 1980. באותן השנים של נסיקה ובום כלכלי הוא נהנה מרווחים של מיליונים, אך מאוחר יותר החל לסבול מהאטה בגלל הולדת המותגים הזולים. כיום הצטרף המותג סטפנל לקבוצת מותגי היוקרה Easy. קמפיין בנטון להפסקת אלימות נגד בנשים זוטות... טירמיסו הוא אחד הקינוחים המפורסמים ביותר בעולם והוא הומצא במסעדה בטרוויזו. במסעדת בֶּקֶרִיֶה (Beccherie) תוכלו לאכול את הטירמיסו העתיק ביותר בהיסטוריה. גם כשמתחלפת ההנהלה הטירמיסו מוגש תמיד בדרך המסורתית, עם ביסקוויטים של סבויארדי, קפה ממותק קלות, ביצים ומסקרפונה. "המשפט של וֶצָ'ה על הסילה" כבר חמישים שנה, באמצע ימי התענית לפני חג הפסחא, נערך ליד גשר דנטה אירוע שהפך למסורת. בחוף גריבלדי, על שפת הנהר, מוקמת במה עם חבר מושבעים שמחליט אם "וצ'ה" (בובה בצורת אדם) ראויה להישרף על המוקד ולהיזרק לנהר הסילה. זהו אירוע פולקלור המשלב בין קודש לחול, והוא אחד האירועים המוכרים ביותר של העיר.

כפר זעיר ובו תעלות מים רומנטיות וטחנות קמח עתיקות, פארק בוטני מרהיב עם מבוך עצום ועצים נדירים מכל העולם, ומבצר מרשים ובו רוח רפאים זועמת... הפעם נבקר בעיירה ואלג'ו סול מינצ'ו, בכפר הקסום בורגטו, ובפארק סיגורטה המפורסם על קו הגבול שבין שני מחוזות – ונטו (Veneto) ולומברדיה (Lombardia), במרחק קצר מוורונה וממנטובה ומדרום לאגם גארדה, נמצאת העיירה ואלג'ו סול מינצ'ו (Valeggio sul Mincio). העיירה המקסימה ממוקת במרכזו של אמפיתאטרון שיצר הטבע – מוקף בגבעות המורנה, ומשקיף על הפיאנורה פאדנה (Pianura Padana). ואלג'ו מוגדרת כ"עיר אומנות" (צ'יטה ד'ארטה – città d’arte) בזכות העושר התרבותי והאומנותי שבה, ועמק מינצ'ו (לה ואלה דל מינצ'ו – La valle del Mincio) שחוצה את הכפר, הוא נתיב מים מתפתל בין שדות ואזורי מחייה של מינים רבים של ציפורים. במרחק קצרצר מוואלג'ו נמצא גם הכפר הקסום בורגטו, אחד היעדים האהובים ביותר על המטיילים. האזור כולו מציע אטרקציות רבות למי שמעוניין לבלות יום נעים בין אתרי טבע ותרבות, ולטעום מטעמים אותנטיים. המבצר ורוח הרפאים שגרה בתוכו... האטרקציה הידועה ביותר בעיר – מבצר סקליג'רו (קסטלו סקליג'רו – Castello Scaligero) – מתנשאת מעל העיירה ואלג'ו, והזמן הרב שחלף מאז שנבנה לא עמעם את עוצמתה. החלק שפתוח לקהל נקרא "הרוקה" (la rocca), וכדי להיכנס פנימה יש לחצות גשר מתרומם. מצד שמאל ניתן להתרשם ממגדל עתיק בצורת פרסה, המכונה "לה טורה טונדה" (la torre tonda), או המגדל המעוגל. זהו כל מה שנותר ממבנה האחוזה שנבנה פה במאה העשירית ונרחב ברעידת האדמה שפקדה את האזור בשנת 1117. המבצר הוקם בנקודה אסטרטגית כדי להשקיף על עמק המינצ'ו – נהר שבאותו התקופה סימן את הגבול בין האימפריה הרומית הקדושה לבין מרקיזות טוסקנה. לאחר שמסטינו דלה סקלה (Mastino della Scala), מנהיג משפחת סקליג'רו המפורסמת מוורונה תפס את השלטון, החלו בשנת 1262 העבודות לבניית חומת הגנה אדירת ממדים באורך 16 ק"מ שכונתה "ביצורי סקליג'רו". החומה החלה במבצר שבוואלג'ו, הגיעה למבצר שבעיירה וילפרנקה (castello di Villafranca), ונמשכה עד לשדות שבעיירה נוגארולה רוקה (Nogarole Rocca) הפרויקט נעצר כאשר הגיעה לאזור מגיפת הדבר השחור. רק שנים מאוחר יותר היה זה ג'אן גאלאצו ויסקונטי (Gian Galeazzo Visconti), דוכס מילאנו, שציווה על בניית החפיר והגשר שחובר למבצר. כיום משמש המבצר לאירועים תרבותיים, ובחודשי הקיץ נערכים בו מופעים שונים. ואם אתם מבקרים בשעות הלילה, פיקחו עיניים והיזהרו... מספרים שעד היום מסתובבת במגדל רוח הרפאים של אנדריולו דה פארמה (Andriolo da Parma), אציל שהוצא להורג באשמת בגידה. דה פארמה הואשם בכך שרצה למסור את המגדל לידי כוחות ונציה, והוצא להורג באמצעות מכת חרב. הוא מעולם לא סלח לרוצחיו על העונש האכזרי, וגם היום רוח הרפאים שלו משוטטת חסרת מנוחה בין הריסות המגדל, ומחפשת נקמה. מגדל הפעמונים הסקאליג'רי (la torre campanaria scaligera) חומת הביצורים של מסטינו דלה סקלה שנבלמה בידי הדבר השחור הייתה אמורה להקיף גם את חלקו הדרום-מזרחי של ואלג'ו – הנקודה שבה ניצב פתח הכניסה היחיד לעיר. לפי התוכנית אמור היה להיות מוצב שם גשר מתרומם שישלוט על העורק הראשי של אותם הימים – הוויה פוסטומיה (via postumia). על מנת לתצפת על תנועת האנשים המתקרבים לעיר הוקם מגדל בסגנון דומה לשאר המגדלים שבנתה משפחת סקליג'רו. לאחר שאבד עם השנים תפקידו הצבאי של המגדל, הוא "סופח" לכנסיית סן פייטרו אין קתדרה (San Pietro in Cattedra) והפך למגדל הפעמונים של הכנסייה. בשנת 1886 שופץ המגדל והוגבה על מנת לפנות מקום עבור הפעמונים – תשעה במספר – כל אחד בגודל שונה. בשנת 1964 חוברו הפעמונים למערכת החשמל, אבל רעידת האדמה שפגעה בשנת 1976 במחוז פריולי (שבצפון מזרח איטליה, במרחק כ-300 קילומטר מוואלג'ו) הורגשה היטב גם כאן. הנזקים שנגרמו למגדל היו משמעותיים, וכמה חודשים מאוחר יותר, ב-21 בינואר 1977, קרס המגדל לתוך עצמו (למרבה המזל לא היו נפגעים). היום, מסביב להריסות המגדל, ניצב פסל אלגנטי ממתכת שנתרם על ידי חברת קורדיולי (Cordioli) לרגל יום השנה ה-30 לקריסה. לתוך הפסל שובצו תשעת הפעמונים של המגדל. גם כנסיית סן פייטרו אין קתדרה (Chiesa di San Pietro in Cattedra) הסמוכה סבלה מחוסר מזל. הכנסייה נבנתה על גבי הריסותיה של כנסייה מוקדמת יותר – כנסיית סן ג'ורג'ו (chiesa di San Giorgio), והושלמה בשנת 1782. אבל בשל ויכוחים אינסופיים בין מנהלי הפרויקט, העירייה וגורמים אחרים, התקציב אזל באמצע העבודות. העירייה מעולם לא הצליחה לסיים את הפרויקט, והכנסייה נותרה ללא חזית. בניין העירייה בפיאצה קרלו אלברטו אם נמשיך מהכנסייה לאורך ויה רומא (via Roma), נגיע לפיאצה קרלו אלברטו (piazza Carlo Alberto), שם נוכל להתפעל מהבניין ההיסטורי המשמש כיום כבניין העירייה (פאלאצו מוניצ'יפאלה – palazzo municipale). חזית הבניין מתאפיינת בשער כניסה גבוה המוקף משני צדדיו בעמודי אבן, ואלו תומכים במרפסת הנפתחת אל אולם העירייה רחב הידיים. המבנה הנאו-קלאסי והאלגנטי עבר תהפוכות בזמן שהצרפתים שלטו על האזור (בין השנים 1805-1815). באותם הימים קומת הקרקע הופקדה בידי אנשים פרטיים, שהפכו אותה לבתים ולחנויות. בהמשך גם נפתח שם בית הקפה הראשון בעיר. בניין העירייה בפיאצה קרלו אלברטו בורגטו בורגטו סול מינצ'ו (Borghetto sul Mincio) הוא כפר ימי ביניימי קטן ורומנטי הנמצא במרחק כקילומטר אחד מהעיירה ואלג'ו (Valeggio). ניתן להגיע אליו ברגל או ברכב, אם הולכים או נוסעים לאורך גשר ויסקונטי (פונטה ויסקנטאו – Ponte Visconteo). בורגטו מוכר אף יותר מוואלג'ו, בשל העובדה שמדובר בכפר שקפא בזמן, ולא השתנה כלל במאות השנים האחרונות. מידי שנה מככב בורגטו ברשימת העיירות היפות ביותר באיטליה. הכפר נבנה על גדות הנהר, ושימש בעברו הרחוק כנקודת מעבר ותשלום דמי מעבר על גשר העץ בכניסה. כיום ניתן לסייר בו רגלית, או לשלב אותו במסלול נסיעה מהנה באופניים. ישנן מספר חנויות המשכירות אופניים לפי שעה או ליום שלם, ואחד המסלולים הפופולריים ביותר, שנקרא "צ'יקלאבילה דל מינצ'ו" (ciclabile del Mincio) מחבר את בורגטו למנטובה, ואפילו לאגם גארדה. לאורך השנים התחוללו כאן קרבות ידועים, וב-30 במאי 1796 הביס כאן נפוליאון את האוסטרים, אך כיום קשה לדמיין שאי פעם התחוללו כאן מלחמות, משום שהכפר הוא אחד המקומות השלווים והרגועים ביותר שאפשר לדמיין. בכל פינה יקדמו את פניכם גשרים קטנים וחנויות זעירות, ברווזים השטים בנחת, סמטאות צרות ומקסימות וטחנות מים עתיקות, שגלגלי התמסורת שלהן עדיין עובדים! בזמן שיטוטיכם תתקלו גם בכנסיית סן מרקו האוונגליסט (chiesa di San Marco Evangelista). שימו לב למגדל הפעמונים של הכנסייה – בראשו תלוי אחד הפעמונים העתיקים ביותר באזור ורונה, המתוארך לשנת 1381. אירועים מיוחדים בבורגטו ביום שלישי השלישי בחודש יוני נערך בבורגטו פסטיבל בשם "לה פסטה דל נודו ד'אמורה – La Festa del Nodo d’Amore", כלומר חגיגת קשר האהבה. במהלך הפסטיבל נערך שולחן (כה ארוך עד שהוא כיכב בספר השיאים של גינס!) שעליו מוגשים טורטליני לכ-4000 סועדים. בימים הראשונים של חודש דצמבר, לעומת זאת, נחנך בכפר עץ חג המולד מסוג מיוחד. במקום אשוח רגיל, מקשטים התושבים עץ מזן מטסקוויה (מקור העץ ממחוז סצ'ואן שבסין, ובאיטלקית הוא מכונה גם "אשוח המים"). זהו זן נדיר, ולמעשה עד שנות ה-40 של המאה ה-20 חשבו החוקרים שהוא נכחד. פארק סיגורטה (Sigurtà) החל מה-6 במרץ מידי שנה, ניתן לבקר בפארק סיגורטה (Parco Sigurtà) המרהיב. זהו פארק עם סיפור היסטורי מעניין. תחילתו בחווה פשוטה שנוהלה לפי הוראותיו של האציל ניקולו קונטריני (Nicolò Contarini), ובהמשך רכשה את השטח משפחת גואריינטי (Guarienti), שהחלה להגדיל את הפארק לאט לאט, עד שנמכר למשפחת מאפיי (Maffei). באופן ספציפי היה זה האציל אנטוניו מאפיי שהחליט לחבר את הפארק לנהר המינצ'ו, וכך להרחיב אותו. פארק סיגורטה - צמחים נדירים מאז שנת 1941 שייך הגן למשפחת סיגורטה, שהחלה בפרוייקט הגרנדיוזי של שיפוץ והרחבת הפארק, עד שצמח לפארק המפואר שאנו רואים היום. במהלך העבודות נחשפו צמחים בני מאה שנה שנשכחו, כמו גם אלפי עצי תאשור. עם השנים צמח הפארק משטח של 22000 מטרים מרובעים לכ-60,000 מטרים מרובעים. במרכז הפארק חולפת שדרה באורך כקילומטר שלאורכה נשתלו 30,000 ורדים – כרטיס הביקור של הפארק, ללא ספק. אבל אחת מפינות החמד המעניינות ביותר של הפארק היא המבוך בגודל 2500 מטרים מרובעים, שנחנך בשנת 2011. אי אפשר לבקר בפארק מבלי ללכת בו לאיבוד (בכוונה, כמובן!) לאכול ולשתות בוואלג'ו סול מינצ'ו מיד כשתגיעו לפיאצה הראשית בוואלג'ו, פיאצה קרלו אלברטו (piazza Carlo Alberto), תמצאו את "פאוזה קפה" (Pausa caffè) ואת מסעדת טרה קורונה (Osteria Tre Corone) הממוקמת באותו מבנה. זה מקום מצוין לאפריטיבו, וכאן תוכלו ליהנות מכוס יין בזמן שאתם משקיפים על הפיאצה ומתפנקים במתאבנים קטנים הכלולים במחיר הקוקטייל. מומלץ לנסות את היין המקומי, שנקרא קוסטוצה (Custoza), ובמיוחד את היין שמייצר יקב מקומי בשם "לה מורלייה" (Le Muraglie) הנמצא בוואלג'ו ממש. משפחת ויצ'נטי (Vicenti) מטפחת את הגפנים שביקב מזה מספר דורות, ודוגלת בשימוש בטכניקות ששומרות על הניחוחות המיוחדים של ענבי הקוסטוצה (Custoza) הלבנים. במרחק צעדים ספורים מכאן נמצאת מסעדת "רה דל טורטלינו" (Re del Tortellino), כלומר – "מלך הטורטלינו". ברור מאליו שמנת הדגל של המסעדה הזאת היא טורטליני... בוואלג'ו הטורטליני מכונים גם אניוליני (Agnolin) ונודו ד'אמורה (nodo d’amore), כלומר "קשר האהבה", בשל אגדה עתיקה ורומנטית: המקומיים מספרים שהמאכל נולד בשל סיפור אהבתם הבלתי אפשרי של סילביה, נימפה שגרה בנהר, וחייל בשם מאלקו. באותם הימים צבאו כוחותיו של דוכס מילאנו, ג'אן גאלאצו ויסקונטי, על הכפר. באחד הלילות, בזמן שחיילו של ויסקונטי ישנו, עלו מהנהר נימפות ורקדו בין החיילים, וביניהם גם מאלקו. מאלקו התעורר, ונדהם מיופיה של הנימפה. השניים התאהבו, ועוררו את קנאתה של אישה בשם איזבלה, שהייתה מאוהבת בסתר במאלקו. איזבלה הפגועה החליטה לנקום וסיפרה לכל תושבי העיר שסילביה הנימפה היא בעצם מכשפה, וזוג הנאהבים נאלץ להימלט. הם החליטו לברוח לתוך מי הנהר, כאשר בעקבותיהם דולקים כוחותיו של ויסקונטי, וזינקו פנימה. כאשר הגיעו החיילים הם מצאו על המים רק מטפחת משי קשורה, שסימלה את אהבתם של הזוג שלא הסכים להיפרד. את סיפור האהבה הזה הפכו המקומיים לתבשיל, והקשר של המטפחת הפך לקשר הסמלי של הטורטלינו. מומלץ לנסות את מנת היום (טורטליני, כמובן!) במגוון מילויים, כמו לדוגמה עולש ופנצ'טה. מנה מומלצת נוספת היא מנת הטריו של המסעדה, הכוללת לצד הטורטליני גם טלייאטלה פאלייה אה פיינו (paglia e fieno) – סוג של פסטה העשוי מקמח ותרד. הטלייאטלה מוגשות עם מגוון רטבים. כדאי לטעום גם את התרנגול הממולא ואת עוגת הוורד המסורתית, הרכה והחמאתית ובזוקה באבקת סוכר. השווקים של ואלג'ו סול מינצ'ו ואלג'ו מציעה מספר אטרקציות מעניינות לחובבי השווקים. ראשית כל, הכפר כולו הוא למעשה יעד וינטג' בנשמתו, והחנויות הקטנות בו מקסימות במיוחד. שנית, כדאי לבקר בעיירה בשבת בבוקר, משום שאז נערך כאן השוק השבועי הקלאסי, עם דוכני אוכל מקומיים. בנוסף, מידי יום ראשון הרביעי בכל חודש חוזרת ואלג'ו אחורה בזמן, והרחובות מתמלאים בעתיקות לרגל אחד משוקי העתיקות הידועים באזור. בהזדמנות זו תוכלו למצוא פריטים מסוגים שונים, החל מכלי בית וספרים וכלה במכשירי רדיו עתיקים ובובות... שוק העתיקות של ואלג'ו סול מינצ'ו מתקיים ביום ראשון הרביעי מידי חודש דמויות מפורסמות שיצאו מוואלג'ו סול מינצ'ו גם ואלג'ו יכולה להתגאות בכמה אנשים מפורסמים שיצאו מהעיירה, וביניהם יאקופו פורוני (Jacopo Foroni), מלחין ומנצח תזמורת שפסל לזכרו ניצב ברחוב מרסלה בלב העיר. פורוני נולד בוואלג'ו בשנת 1824, והתפרסם באיטליה בשנת 1878 כאשר התזמורת של תאטרון לה סקאלה התארחה בטרוקדרו בפריז וביצעה שתי אוברטורות של המלחין. דמות נוספת היא איוונה ספנייה (Ivana Spagna), זמרת איטלקיה שנולדה ב-1954 נבחרה בשנת 1994 על ידי אלטון ג'ון לשיר את הקול הנשי בשיר "Circle of Life" כחלק מפס הקול של הסרט "מלך האריות". כמה אנקדוטות על ואלג'ו סול מינצ'ו בכל רחבי ואלג'ו תמצאו חלונות ראווה ובהם אינסוף טורטליני בכל גודל וצורה. במסעדות אחדות אפשר אפילו למצוא כלים עתיקים ששימשו להכנת הטורטליני, וכיום מוצגים לראווה כיצירות אומנות.

הקיץ מגיע אל סופו ולאחריו מגיע תורה של העונה הכי צבעונית בשנה. כחול הים והשמיים מפנים את מקומם לגוונים החמים של עלי השלכת, הערמונים והפטריות, לצד הדלעת הכתומה, התפוחים האדומים, והסגול העז של אשכולות הענבים. אוכל וטבע בהרמוניה מושלמת, מחכים לקבל את פניכם באזורים היפים של הצפון: פיימונטה, ואל ד'אוסטה, ונטו וטרנטינו אלטו-אדיג'ה רכבת השלכת ( טְרֵנוֹ דֵל פוֹלְיַאגֵ'ה - il treno del foliage) רכבת השלכת יוצאת מדוֹמוֹדוֹסוַֹלה (Domodossola) בהרים של פיימונטה. הרכבת חוצה באיטיות את הכפרים של צֵ'נְטוֹוַאלִי (Centovalli– "אלף עמקים"), בין כרמים בצבע הענבר ותצפית אלאגם מאג'ורה (lago maggiore), שמתמלא אווירה יחידה במינה בתקופת הסתיו. הרכבת נוסעת לאורך 52 קילומטרים ובין 32 התחנות שלה תוכלו לבקר בסנטה מריה מאג'ורה (Santa Maria Maggiore), העיירה המרכזית של עמק וִיגֵ'צוֹ (Val Vigezzo) שממוקמת בקצה הצפוני של המחוז. בשבוע השלישי של חודש אוקטובר מתקיים שם פסטיבל "פרחי הדלעת" "Fuori di zucca" (פוּאוֹרִי דִי דזוּקַה - משחק מילים המשלב בין המלה פיורי–"פרחים" ו -פוּאוֹרי שמשמעותה "מחוץ", כך שהצירוף "פרחי דלועים" נשמע כמו "יצא מדעתו") והוא מוקדש כולו לדלועים. בתקופה זו של השנה, עמק ויג'צו, (המוכר גם בשם עמק הציירים, בגלל נוכחותם ארוכת השנים של ציירי נוף ודיוקנאות במקום) יפה במיוחד כשהוא מכוסה בצבעי העונה המרשימה ביותר בשנה. ​ אפשר לבקר גם בבית הספר לציור שבסנטה מריה מג'ורה בו מוצג אוסף קבוע של ציורים מהמאה ה- 18 וה- 19 ונערכות בו סדנאות לציור. ​ פסטיבל הדלעת נחגג בין ה-20 ל-21 באוקטובר ​ כדי לנסוע ברכבת השלכת בקרו באתר הזה www.Vigezzina.com ​ הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו לטיפים ועצות עדיין במחוז פיימונטה, הפעם באַלבַּה, שמארחת בגאווה רבה בין ה-6 באוקטובר ל-25 בנובמבר, פסטיבל לכבוד אחד מחומרי הגלם המצטיינים והיוקרתיים ביותר, הלוא היא פטריית הכמהין הלבנה. חגיגות של פולקלור ושחזור ההיסטוריה ילוו אתכם בין הגבעות של לַנגֵה (Langhe), רוֹאֵרוֹ (Roero) ומוֹנפֵרַטוֹ (Monferrato). מופע הכמהין של אלבה (L’Alba truffle show) הוא מופע בישול בהשתתפות שפים גדולים, שמוכנים לאתגר עצמם בהכנת מנות מיוחדות עם מרכיב בולט אחד- הכמהין. ​ בנוסף, ביום ראשון הראשון של חודש אוקטובר (השנה זהו ה-7 באוקטובר), מתקיים באלבה מרוץ חמורים. כדי לזכות בתהילה מתחרים תשעת הרובעים של העיר זה בזה, כל אחד באמצעות חמור שמייצג אותו. ​ ביום שבת, 20 באוקטובר, במסגרת פסטיבל הכמהין, תוכלו להנות מטעימות של מנות מהמטבח המקומי שמבושלות במקום. חוויה ייחודית המלווה בתלבושות מסורתיות ושלל דמויות מימי הביניים ​ אתר האינטרנט צילומים: Depositphotos אם הגעתם לפיימונטה כדי להכיר את טעמי הפירות וצבעי הסתיו, מומלץ מאוד להרחיב את הביקור שלכם בצפון למחוז ואלה ד'אוסטה (Valle d’Aosta). המחוז הקטן והמשופע יופי. ​ זה כבר כמה שנים שבעיר העתיקה של וֵרֵס (Verres), ב-30 בספטמבר, חוגגים את גידול הדלעות, והן מרהיבות ביופיין וטעימות להפליא. זהו יום שלם שמוקדש במיוחד לירק הכתום ולמסע שהוא עובר מגידולו ועד שהוא מגיע לצלחת.​ החגיגות שמאורגנות על ידי תושבי המחוז, נושאות בתוכן את עקבות המסורת העתיקה. הידעתם שהדיאלקט המקומי מגיע במקור מהשפה הפרנקו-פרובנסאלית? באוקטובר מפנות הדלעות את מקומן, ואת תשומת הלב תופסים הערמונים הטעימים אותם ניתן למצוא בכל פינה ובכל ישוב במחוז, מליליאן (Lillianes) ועד פֵניס (Fènis). ואם בענייני ערמונים עסקינן, דעו שבוֵנֵטוֹ (Veneto), חגיגות הערמונים הן רבות ומגוונות. מה-5 באוקטובר ועד ה-1 בנובמבר ביישוב קוֹמְבַּאי (Combai) שבנפת טְרֵוִיזוֹ (Treviso), מתקיימת חגיגת הערמונים המקומיים (שהם גם בעלי תו סימון גיאוגרפי מוגן –IGP).לערמונים של קומבאי יש תכונות ייחודיות תודות לאקלים הקשה בו הם גדלים. הערמונים נאספים לאכילה ברגע שנפלו על הקרקע או באמצעות מכות שניתנות בין ענפי העץ בעזרת מקל. הערמונים המיוחדים הללו זוכים לכל הכבוד המגיע להם, ואפשר למצוא אותם משולבים במטבח המקומי בכל המנות, בקינוחים ואפילו בגלידות. בימי החגיגה ישנם טיולים מודרכים בין הכפרים ועצי הערמונים. בימי שבת וראשון, נפתחים דוכנים של בעלי מלאכה המוכרים את עבודות היד השונות שלהם. זוהי חגיגה קסומה שמאחדת מוצריםבעבודת יד, ספורט ומופעי בידור. הערמונים של ונטו ואיך אפשר בלי לדבר על ורונה? העיר היפיפייה והרומנטית מתמלאת בקסם מופלא בכל סתיו מחדש. ​ וַאלֵג'וֹ סוּל מִינְצ'וֹ (Valeggio sul Mincio) מארחת בפעם הרביעית את חגיגות "ריחות וטעמי הסתיו"“Sapori e profumi d’autunno”– החגיגות מלאות בכל טוב: תיאטרון, משחקים, מופעי בידור ומוצרי העונה. ב-13 וב-14 באוקטובר, הכפר העתיק מעיר מחדש את העיר באווירה חמה ורומנטית. במקום מוקם שוק ענק בו מוצגים חפצים שעשויים בעבודת יד, בשמים ומנות משובחות מהמטבח המקומי. בועות סבון ענקיות מופרחות באוויר, אמני רחוב פזורים בין הסמטאות ואפשר לעשות סיבוב ברכבת סיור שמחברת בין וַאלֵג'וֹ לבּוֹרגֵטוֹ (Borghetto) שהיא עיירה זערורית הבנוייה על חוף הנהר. ​ ואם אתם כבר באזור, אסור לוותר על סיור בוילה ובגני סִיגוּרְטַה (Villa e giardino Sigurtà). בשנת 1859 הפכה הוילה למפקדה של הקיסר פרנץ יוסף הראשון (Francesco Giuseppe). הפארק משתרע על שטח של 600 דונמים של טבע ויופי עוצרי נשימה. דמיינו לעצמכם חווייה יוצאת דופן: אתם הולכים לפרדס לקטוף תפוחים טריים מהעץ, לוקחים אותם למטבח הקרוב ומכינים מהם שטרודל מצוין שאותו אתם לוקחים הביתה. נשמע מהנה? כל זה הופך למציאות בטרנטינו אלטו אדיג'ה (Trentino Alto Adige) בעמק הנוֹן (Val di Non). בכל שנה חוגגים את שנת קטיף התפוחים ואת מטעמי המטבח המקומי של עמק הנון ועמק השמש (Val di Sole). ב- 13 וב- 14 באוקטובר בקְלֵס (Cles), בעיר העתיקה של קַסֵז (Casez), מתקיים פסטיבל תפוחים (Pomaria), היישר מהעץ ועד הצלחת ובנוסף ניתנים מתכונים מעולים שהמרכיב העיקרי בהם הוא, איך לא – התפוח! ​ השם "פּוֹמֵרִיַה" (Pomaria ) מגיע מלטינית, והחגיגה, בנוסף על היותה חגיגה לכבוד התפוחים, נחגגת גם לכבוד פּוֹמוֹנַה (Pomona) – אלת הפירות במיתולוגיה הרומית. אוויר צח, שמש, מופעי בידור לילדים ומבוגרים כאחד וחיבור חזק למסורת ולאדמה. מה עוד אפשר לבקש? https://www.pomaria.org/comearrivare הגיעו של סוף הקיץ לא מסמל בכלל את סופן של החגיגות, להיפך. נדמה שתושבי טְרֵנְטוֹ מתעוררים דווקא בסתיו. חוץ מחגיגות לכבוד התפוח, מתקיימות גם חגיגות לכבוד הענבים והיין. בין ספטמבר לאוקטובר, חוגגים התושבים את עונת הבציר בין הכרמים. עד ה- 14 באוקטובר מתקיים פסטיבל וֵנְדֵמְיאמוֹ (VendemmiaAMO) שמו של הפסטיבל בתרגום חופשי הוא 'בואו נבצור באהבה' והוא אכן מאפשר לכולם להשתתף בבציר הכרמים. ואם תהיתם מהם היינות הכי מפורסמים של האזור? הראשון הוא הטֵרוֹלְדֵגוֹ (Teroldego) יין משובח מאוד ממנו מייצרים גם קונפיטורות. והשני הוא המַרְזֵמִינוֹ (Marzemino). ​ הכרמים של קוֹנְקַה די ג'וֹבוֹ (Conca di Giovo) מארחים את פסטיבל הענבים הגדול. חובבי הספורט מבניכם יוכלו להשתתף בצעדת הענבים שתתקיים ב-23 בספטמבר – צעדה עטורת פרסים המוכרת ביותר הטרטינו. בשעות אחר הצהריים, עגלת הבציר מחלקת ענבים ויין לרקע להקות מוזיקה וריקודי פולקלור. אם לעומת זאת תעדיפו מסלולים בין הכפרים והחוות החקלאיות, פסטיבל דִיוִינוֹטוֹבְּרֵה (DiVinOttobre) הוא התשובה. בכל סופי השבוע שבין ה-5 ל-28 באוקטובר ישנם טיולים מאורגנים ביערות, מסלולים הליכה בכרמים וכמובן אוכל טוב. לכם נותר רק לבחור. אז קדימה, למה אתם מחכים? לאתר האינטרנט זה נכון שכשאנחנו מדברים על הסתיו, אולי עולה בדמיוננו מראה של איש מבגר הנהנה מחמימותו של ספל תה,אך הסתיו הוא לפעמים גם כמו ילד קטן מאושר מהאוויר הצח, או כמו רוח עליזה בשלל צבעים, ואולי יותר מכל אלה הוא מראה העולם שמתכונן להחליף בגדיו לקראת חודשי החורף הקרבים. ​

לוקה שבטוסקנה היא עירו של מלחין האופרות האיטלקי ג'אקומו פוצ'יני, שנולד וגדל בה. בסמטאות העיר הציורית המוקפת בחומות מימי הביניים מפוזרים פה ושם אזכורים של המלחין והאופרות הנודעות שלו, והאריות האהובות ביותר מבוצעות בכנסיות בעיר כמעט מדי ערב. תלמידי בית הספר לאמנות "פאסאליה" שבעיר, יחד עם אמני רחוב מקומיים, החליטו לתרום תרומה משלהם למורשת פוצ'יני של לוקה. בפרויקט שאפתני וראשון מסוגו הם ציירו על תריסי חנויות בעיר העתיקה של לוקה 12 ציורים בהשראת הגיבורות הטרגיות של המלחין, שאהבתן הייתה עזה ממוות בתחילת הפרויקט נדמה היה שהוא מועד לכישלון. לא רק חוסר הניסיון של תלמידי האמנות הצעירים נראה בעייתי, אלא גם העובדה שהם נדרשו להציג את כשרונם בלב אחת הערים העתיקות היפות ביותר באיטליה. תארו לעצמכם תלמיד צעיר לאמנות שמעז ליצור ברחובות לוקה ציורים גדולים עשויים בצבעי גדרות, מוקף ביופיים בן מאות ואלפי השנים של המבנים והכנסיות שמסביב, מודע לסכנה של עימות ואפילו התנגשות אלימה בין ההווה שביצירתו לעבר שמקיף אותה. ​ למרות החששות, קרה בדיוק ההפך. אנשי לוקה עודדו את הציירים הצעירים והודו להם על התוספת הססגונית לעירם היפהפייה, וכמה מהם התלהבו כל כך, שהזמינו אותם לעבודות פרטיות. הברזים הציבוריים הנחוצים כל כך לעבודה הועמדו לרשות האמנים צילום: מרקו גלפאסי נדמה היה שאיזה כוח עליון נוטה חסד לפרויקט והופך אותו להצלחה גדולה. מה שתרם לכך היה התכנון המקדים המוקפד של מורי בית הספר, הפיקוח המקצועי של המנהל האמנותי, השימוש בצבעים האיכותיים ביותר בשוק, התרומה של כל האמנים המעורבים, אלת המזל שהאירה לנו פנים, וכנראה, מעל לכל, התלהבותם ומסירותם של התלמידים שעבדו לאורך הרחובות סן פאולינו, די פוג'ו ופיאצה דלה צ'יטדלה. סימפוזיון האמנות המרגש נוצר ביוזמת שתי מייסדות עמותת התרבות "לה בוהמה", הסופרנית סילבנה פרולי והמזכירה האמנותית טיציאנה קריסקולי. השתיים הגו את הרעיון להשתמש באמנות רחוב (street art) כדי להחזיר לתודעה הציבורית את יצירותיו של פוצ'יני, ולבקש מהתלמידים הצעירים של Liceo Artistico Passaglia ליצור בהשראתן. המנהל האומנותי מרקו גלי, המבצע את יצירתו VILLI LE בעזרת תלמידי התיכון. צילום: מרקו גלפאסי הפרויקט כולל 12 ציורים שנעשו בהשראת הנשים של פוצ'יני: שישה ציורים של תלמידי האמנות ושישה של אמני רחוב. התלמידים עבדו יחד עם המורים, מחליפים ביניהם ידע ורשמים ברוח שיטת ההוראה האצילית שהיתה נהוגה בעבר בסדנאות של רבי האמנים האיטלקים, שבהן התלמידים סייעו לעבודת המאסטרים. ​ על שש מהיצירות חתומים האמנים מרקו פיין (שיצר בהשראת האופרה "לה וילי"), ריק רוז'ניץ ("הנזירה אנג'ליקה"), רוזמונדה ("עלמת המערב"), ג'וליה אובלו ("ג'יאני סקיקי"), אמלרומדמה ("טברו"), גאמפי ("טורנדוט"). טורנדוט, יצירתו הלא גמורה של פוצ'יני, קיבלה משיכת מכחול סמלית אחרונה בציור שהוקדש לדמותה של נסיכת הקרח. Rick Rojnic – Suor Angelica צילום: מרקו גלפאסי Rosmunda – la fanciulla del West צילום: מרקו גלפאסי Giulia Oblo – Gianni Schicchi צילום: מרקו גלפאסי Am'lrumdame – Il Tabarro צילום: מרקו גלפאסי היצירה Turandot – Gammaphi, אשר פוצ'יני לא הספיק לסיים אותה, קיבלה כמחווה משיכת מכחול סופית מאנשים מרובים. צילום: מרקו גלפאסי שש היצירות של התלמידים הן טוסקה, מאדם באטרפליי, מאנון לסקו, לה רונדין, לה בוהמה ואדגר. על כל יצירה עבדה קבוצת תלמידים שכללה את התלמידה שהצעתה נבחרה לביצוע, יחד עם התלמידים שהגיעו למקום השני והשלישי. כל התלמידים מאותה שכבה הוזמנו לעזור להם, יחד עם מוריהם. Tosca - טוסקה Madama Butterfly - מאדאם באטרפליי MANON LESCAUT - מנון לסקו La Rondine - הסנונית La Boheme - לה בוהם Edgar - אדגר אסיים עם מחשבה שעלתה בי בזמן ביצוע הפרויקט. עלינו המורים מוטל לסמוך על הצעירים ולהניע אותם ליצור דברים אמיתיים, קונקרטיים. הם מצדם הוכיחו לנו שהם לא נופלים מהמקצוענים, יודעים להתנהג למופת ויכולים אפילו ללמד את המבוגרים כמה דברים, למשל לחייך. חברה שמאמינה בצעירים, מאמינה בעצמה ובמחר.

את היום הבא הקדישה אלה להתמקמות מחודשת בעיר. לא עוד שהות חטופה בת כמה ימים. היא עזבה את המלון ומצאה דירה באתר אייר בי אנד בי, דחתה את כרטיס הטיסה חזרה לישראל ומילאה את הדירה במוצרי מזון. בחלון התגלתה פיסת תעלה. היא הביטה החוצה וחשבה בפליאה כי בשיטוט באתר השכרת הדירות גילתה מחירים נמוכים מאוד וכי ההיצע היה עצום, כך שזכתה בדירת שלושה חדרים משופצת. היא לא יצאה מהדירה בערב, אלא העדיפה לשקוע יותר ויותר בקריאה על האבק ההולך ומתפזר בסין. פתיתי אבק התגלו במקומות שונים, ומאוחר בלילה גילתה שגם באיטליה התגלו מקרים ראשונים. היא הדליקה את הטלוויזיה, אך במרבית הערוצים נראתה סדרת תמונות שחזרו שוב ושוב: נמל תעופה הומה אדם, דמויות בחליפות מגן ומפות שעליהן סומנו נקודות אדומות. לבסוף מצאה ערוץ ששידר באנגלית והתיישבה על הספה. היא שאבה עידוד מהשדר, שחזר ואמר כי אין מה להיכנס לפאניקה וכי המדינה מוכנה לבודד את החולים שיתגלו וכי אין שום סיבה לחשוב שמה שארע בסין, ורק בעיר אחת, שנכנסה מייד לסגר, יתרחב במהירות, אם כי נכון עושה המדינה שהיא נוקטת צעדי זהירות וכבר מנטרת את השבים מהאימפריה הקומוניסטית. ​ המסך הבהב כשעמדה בחלון ופניה אל המים. מאחוריה רעשה הטלוויזיה, אבל זו לא הצליחה להחדיר שום בהלה, מכיוון שבחוץ המים, שנבלעו בחשכה,המשיכו להתפתל ברחבי העיר ומצאו את דרכם בין האבן. לפתע הבינה כי ההתעקשות היא הדבר שמאפשר את היציבות שכה חסרה לה; התעקשות למול רוח קשה וקור מקפיא, למול מים ולמול אבק; התעקשות בחיי המשפחה או במקום העבודה; התעקשות על תפיסת עולם, על היציאה מהסלון לעבר הכיכר כדי להניף אגרוף. ​ המים המתפתלים עוררו את גופה והיא יצאה, אלא שכעת לא הייתה עוד תיירת, והעיר לא נחתכה על ידי מסלולים מוכנים מראש. לא, היה לה מסלול משלה, פרטי לגמרי, והוא הפך את העיר קרובה ומוכרת. ראשית פתח המוזיאון, ואז חנות הספרים הזעירה. היא עמדה והביטה על בית הקפה, שכעת לא היו בו יותר מלקוחות ספורים. צמד מלצרים נשענו בפתחו על קיר ועישנו, וכשראו אותה צחקו וסימנו לשלום, והיא השיבה להם. הקלילות שעברה בה בשעת הצוהריים שבה לפקוד אותה. ​ קלילות שהיה רק ראוי לגמול לה בקלילות נוספת, זו שבתנועה על מים. אלה חיפשה ומצאה גונדולייר פנוי, וזה עזר לה להתיישב ואז החל חותר באטיות מבלי לשאול אותה לאן. היא נשענה לאחור על כרית מרופדת, ובתוך כמה דקות התמסרה כליל לתנועה. לא היה לה מושג היכן היא ולא מה שמות הרציפים, הבתים והכנסיות, גשרי האבן שעליהם חופזת בריה או שתיים. הסירות הקשורות בחבל היטלטלו בעוברם. נדמה היה לה שהגונדלייר מפזם לעצמו מנגינה, וגם היא החלה מהמהמת. נדמה היה לה כי אינה נוסעת בעיר איטלקית, כי היא אינה נוסעת כלל במקום, אלא בין גדות מנוגדות של מצבה הפנימי. אלו אינם מים וטחב, עץ ואבן, אלא תנועה ממי שהייתה למי שהיא כעת כשיש זמן בשפע ונקודת מבט גבוהה החולשת על פני שטח רב. לא עוד מבט קטוע ונטול נקודת ציון, אלא זה שכעת חולף על פני הלילה ממרחק גבוה, לילה טעון באיכות קטיפתית הנח בלי לאיים על העולם. הגונדלייר סימן לה שהגיעו לגבול הסיור המותר, והיא העניקה לו תשר נדיב. ​ בערב המוחרת הקדימה וישבה במסעדה רבע שעה לפני הזמן שקבעו. מבטה נע ברפיון על הסועדים בהלך רוח מוגן של ידיעה כי בעוד רגע ישב מולה גבר שחזותו ממלאת את החלל כך שמבטים מהירים מוגנבים לכיוונו ופה ושם לוחשים את שמו, וכך אכן התרחש. הצעדים שלו לכיוונה זכו לאדוות הולכות ונמשכות, אך הוא לא אסף אותן אליו ולא התפלש בהן ולא האט את צעדיו כדי לסחוט את החום, אלא להיפך, פנה לבר העץ בקצה המקום והחליף כמה מילים עם הבעלים, וגם נכנס בשיחה קלה עם מלצר, ואז הצביע על השולחן שבו היא ישבה ועשה את דרכו אליה מעט כפוף בשעה ששאר הסועדים שבו אל הצלחות ואל הכוסות שלהם. ​ בכל מקום נשארו שרידים של הציפייה למשיח. קהילות שלמות מכרו את רכושן ואת בתיהן, לבשו לבן והתכוננו לצאת למסע הארוך לארץ ישראל. הקול שלו, האנגלית במבטא האיטלקי, היין הלבן, ידיו שהטעימו את המילים בהתלהבות, כל אלו הרגיעו אותה. היא הצליחה ממש לראות את הפנים הנפולות, את הבשורה על ההתאסלמות עושה את דרכה כמו אש, נאחזת בעיירות ובבתי העץ, בין חיות המשק ושבילי העגלות, אוחזת בקהילה פה, וצעקות השבר מגיעות גם מהכפר הבא. ​ ניקולה דיבר, ועפעפיה כמעט נסגרו מכוח התיאורים הצבעוניים, מעוררי הדמיון. רבנים נלהבים מקץ הייסורים חגו סביבה. הינה בית כנסת אפלולי, ורק להבת נר מאירה את פני הגבר המזוקן המדבר בקול חזק, מרעים על הקהל בטון יום הדין: "אספו את המטלטלים, עזבו את הרכנת הראש התמידית בפני השכנים רעי המבט ואת העבודה הבלתי נגמרת. האור עולה מן המזרח, והוא ישטוף, הוא מוכרח לשטוף גם את בתינו הנידחים". ניקולה טלטל את פניו כמו היה הוא הרב, ואז פתח את עיניו כמו היה הוא הקהל והמשיך לתאר את כל החללים שנכבו באחת, ואת העם שלא ידע את נפשו וכבר החל לאבד את מעט הכוח כדי לקיים את הלכות הדת, ואת הרבנים, ובהם הגיבור שלנו, מהלכים על החבל הדק שבין נשיפה על רמץ הגאולה לבין הפיקחון, קרחון הפיקחון. הגיבור שלנו, רבי משה חיים לוצאטו. ניקולה התנער כולו כשאמר את המילים, סיים את היין והזדקף. הוא ניסה להעמיד מולה את דמותו, אך היא כבר לא ידעה היכן היא, מטושטשת מאוכל ומיין, מטושטשת גם משטף הדיבור שהגיח מולה, שטף שבתוכו דלתות שנפתחו בזו אחר זו, אל העבר ואל הגבר שמולה. "מטאור", התלהב ניקולה, "כתב מחזות וספרי מוסר, עסק בקבלה, ראה חזיונות שבהם היה מקבל כל מיני איתותים ורמזים על כוחה של השפה". ​ מבטו של ניקולה עבר מאלה והמשיך אל מחוץ למסעדה, כמו היו המילים הללו חזיונות, איתותים ורמזים. המשיכה של העיר שבחוץ, עיר מוכת ערפילים, לחות ופיתולים. עיר שנפתחת עוד ועוד, וקשה, ואולי בלתי אפשרי, לזכור את הרחובות בה, ותמיד כשהולך בה האדם הוא מצפה כי בפנייה הבאה יגלה איזה ארמון וחלונות מזרחיים, באר ישנה למול גומחה ובה קדוש משומן. היא ראתה את הרב שדמותו תעלות מים וכל מיני זרמים הנחבטים על גדות פניו המזוקנות. ​ הקנאה! ניקולה החזיר את מבטו. מה פתאום שבחור צעיר כזה ינסוק כך? מה פתאום שתלמידים יאספו סביבו? לא, הישן לא ייכנע בקלות כזו. ומשם הסיפור הלך והסתבך והפך תזזיתי, וגם ניקולה התלהב יותר, כי מתברר שזה נושא המחקר המרכזי שלו. כל חייו הוא נסע בעקבות תיבת כתבים נעולה, תיבה שהפקיד רבי משה בבית הדין של ונציה. חדר בית הדין עלה מולה, הדיינים על במה מוגבהת ומולם הרב הצעיר, שאינו משפיל את פניו ולא מגמגם, אלא מדבר בבהירות. הוא מהנהן לבסוף, אם כי תמיד נותר גאה, והתיבה ובה כתביו האסורים מובלת לבית הדין. הרב הצעיר מביט בכתבים, עובר על השורות, אולי חוקק אותן בתוכו ואולי נפרד, ולבסוף מניח אותם בתוך התיבה ומנעול כבד מופיע, ועוד אחד, והתיבה נחתמת וננעלת ומובלת החוצה. ​ ניקולה שתה עד תום את היין שבכוסו והביט בה בחיוך. היא, מטושטשת מפער הזמנים ומהעיר שהתקלפה מהזמן ושטה לאחור ללא בעיה, הביטה בו מעורפלת וניסתה לברר אם יש פה רמז עבורה, לא רק בגבר שמולה, לא רק בערפל שהשרה בה, אלא גם ברב המרדן, במיסטיקה שבה עסק ובבית הדין. כל אלו הרי בני עמה שאינה מכירה כלל. אולי זהו פשר המסע? ​ ניקולה זינק ארבע שנים קדימה, ואותו רב, שכעת הוא קורא לו הרמח''ל, מסתבך שוב. הוא מבקש להדפיס ספר באמסטרדם, שהייתה באותה העת בירת החופש וחירות המחשבה, אבל נטפלו אליו שוב, ושוב הגיחה התיבה, וגם נשרפו כתבים ונקברו באדמה, אבל חלק ניצלו, ובדרך לא דרך התגלגלו בדרכי המסחר והגיעו לקהילות בגרמניה, בצרפת ובאיטליה, אך חלק אחר אבד, והוא עצמו ממשיך לחפש אחרי אותם דפים, נוסע בעקבות רבי משה. ​ "נסעתי לאמסטרדם, ומשם לישראל, התחנה הבאה של רבי משה", ממשיך ניקולה ונעצר, כי מלצר קרב אליהם והציע מנות אחרונות ועוד יין. הוא חייך וכמעט קרץ לניקולה, אך זה לא החזיר לו חום, אלא מתח את פניו בחוסר שביעות רצון וסילק בניע קל את המלצר. המלצר נעלם וניקולה הביט בה בעוד ידו מטלטלת את היין בכוס. בתחילה חשב, בטעות שלא מתאימה למחקר, כי הרב ודאי יתמקם בצפת, העיר בלבן, שבה חיה הקבלה ללא הפרעה ומושלת בדרכי החיים. עד היום זה כך. ניקולה הביט שוב לרחוב, כמו שם מצויה העיר הפלאית, ואלה חשבה שאולי באמת יש איזה קשר בין הערים הללו, ולכן גם בין המדינות ואולי גם בין בני המדינות שכעת יושבים זה מול זה סביב השולחן. ​ "היית שם פעם?" העיר אותה ניקולה. היא הנהנה. הרי נסעה עם אביה ואימה לצפת כמה פעמים וגם ישנה שם, ובאחד הביקורים שוטטה לבדה והגיע למקווה האר''י. לפנות ערב עלה מהרחצה גבר מזוקן עטוף טלית ומלמל לעצמו משהו, אולי השבעות. הוא חלף על פניה מבלי להביט בה, אבל היא ראתה את פניו; עיניו היו קרועות לרווחה ואישוניו בערו, ספק בטירוף ספק בחיות עזה. למשמע תיאוריו של ניקולה החליפה בין אותו גבר לבין הרב משה חיים. אולי היה זה הוא? איך אפשר כבר לדעת בעיר הלחה הזו השוקעת לתוך עיר צבועה לבן, מוקפת בהרי הגליל? ​ היא סיפרה לניקולה על האדם ההוא, והוא הנהן והודה שגם הוא לעיתים לא יודע מהי השנה ובאיזו תקופה הוא פוסע. זו אחת הסיבות שהובילו אותו לוונציה לאחר הפרישה מההוראה, כי אין עיר הטובה כמוה לאותו בלבול. קולו נעצר ומבטו שוב נדד, ראשית לשולחן ומשם לרחוב, שהיה כבר חשוך לגמרי ונגלה בו תריס סגור של חנות, ואז לתקרת המסעדה, ומשם חזרה לאלה, שכבר ידעה כי התנועה פרושה מחשבה חדשה, ניתוק שגרם לניקולה להתרחק כדי לברור מה עומד לבוא. הוא אכן הציע שישלמו את החשבון ואז יראה לה בדיוק כיצד העיר הזו מטשטשת את הזמנים ומחליפה את עורה החיצוני כמו זיקית. ​ הדברים התרחשו במהירות, והינה הם כבר נהדפים לפה ולשם ברחובות, ובשעת לילה מאוחרת האוויר רווי לחות ועבה, ואלה חשה כאילו היא מתחככת בו. החיכוך גם משל במבטה על צעדיו של ניקולה מעט לפניה, שכל העת הביט בה לראות שהיא אינה אובדת. הם לא דיברו והיא שמחה על כך, כי כך היה אפשר לתת לרב המזוקן ללכת שם, קדימה, בטשטוש הרחובות, וגם בית הדין היה יכול להתקיים מעט קדימה, ולחשים עלו מהעלטה, ותיבות ובהן כתבים היו יכולות לצוף על המים, וכל המחזה הזה הפך לחלל עצום שכלל לא ידעה שליווה אותה כל העת, נסחב מאחוריה ובתוכו כל מיני עלילות וספרים, אגדות ודמויות שגם היא, בין אם תרצה בכך ובין אם לא, עשויה מהם, גם בשעה שלא ידעה עליהם דבר. ​ דבר נוסף עמד בפניה: הכבדות שניקולה העניק לשעות, הביטחון כי ישנו סיפור רב משמעות הממתין להתגלות, וכי עבודת החשיפה והגילוי מלאה בחדווה ובכוח, והיא, שגחלי המשמעות רק הלכו ודעכו בתוכה, שנדמה היה לה כי הבלבול שבה מפזר שוב ושוב את האש ומכבה אותה, חשה לצידו כבת לעידן אחר, בת חוקית, וכי גם לה מותר להתהלך ברחוב המואר. ​ ניקולה נעמד מול דלת עץ, פשפש בכיסו והוציא מפתח ברזל כבד. הדלת נפתחה בחריקה קלה. ניקולה הגיש את ידו ועזר לאלה לדלג מעל מדרגה גבוהה. בתוך הבית עמדה חשכה גמורה והריח היה חריף, כמו ממשיך את ריח המים ורק מוזג בהם איזו מתיקות נוספת, מרגיעה. אור הופיע וגילה גיבוב, אך בצבעים נהדרים. היו שם שולחנות עץ כבדים בעלי רגליים מפותלות. היו שם גם שולחנות זעירים במגוון גדלים, ואחד מהם, שעמד במרכז, היה עמוס ספרים, חלקם נערמו וכמה מהם היו פתוחים. גם כמה מעמדים היו שם ועליהם ספרים. כל השולחן היה מלא בפתקיות צהובות זעירות היכן שלא היו ספרים. בצידי החדר עמדו וילונות בצבע ארגמן כבדים ומשתפלים עד הרצפה. הקירות כולם כוסו בטפט צבעוני, או שמא היו אלו ציורי קיר. בכל מקרה, נראו שם מלאכים, עננים וזרי פרחים, וגם מה שנראה כמו פני קדוש מוקפים הילה. ​ ניקולה נעלם לכמה שניות וחזר כשבידיו מגש ועליו כוסות וצלחת ועליה זיגוג מוזהב. "אבל לפני שנשב", אמר, "נעשה סיור בבית ואת כבר תראי על מה דיברתי". הוא צעד קדימה ואלה בעקבותיו. מבלי לדבר חלפו בחדרים שנפתחו זה לזה. דלתות עץ כבדות נפתחו ומבעד להן נראתה ספרייה עצומה שקועה בקירות, ומדפיה מעץ. כורסאות מרופדות עמדו שם זו מול זו, וביניהן שולחן וכוורת יין לצידו. בחדר אחר התגלתה מיטה עצומת ממדים שכוסתה אפיריון ורשת ונראה שכלל לא השתמשו בה. גם החדרים הבאים היו מכוסי אבק וחשוכים ולגמרי נראו נטולי שימוש. רק חפצים בודדים עמדו בהם כמו דמויות דוממות, קפואות בזמן. לפתע, בדרך לא ברורה, הגיעו שוב לחדרים חיים. באחד נראתה מיטה קטנה ועליה מצעים מסודרים בקפידה שריח כביסה נעים עלה מהם. סביב המיטה, על מסעד החלון, על שולחן העבודה ועל כמה מדפים עמדו מסודרים ונקיים שכיות חמדה זעירות, פסלים ורישומים, פיסות חרס ומאובנים, כולם טריים מניקוי. בחדר אחר שנפתח מהחדר הזה נראו רק כרית תפוחה ומזרן קטן. החדר הזה, בניגוד לחדרים האחרים, נצבע מחדש בלבן, והווילונות הכבדים בצבע הדם הוחלפו בבדים לבנים אווריריים. שם, על הרצפה, הניח ניקולה את המגש ועליו כלי התה. ​ "לא, לא צפת", המשיך ניקולה מהיכן שהפסיק כמו לא צעדו ונכנסו לבית. "אומנם ביליתי בה כמה שבועות, אך מהר מאוד גיליתי כי הרב קבע את מושבו דווקא בעכו, מול המים. אולי הייתה זו ונציה שדיברה בתוכו, אם תשאלי אותי". ניקולה לא הביט באלה, אלא פילח במבטו את הקירות ואת האבן ונח על המים המתפתלים וחורצים את דרכם בחוץ ללא הפסקה. "רק ליד המים אפשר באמת להאמין בפלאי, בחומר רך יותר, בנעלם מן העין, בממלכות בלתי מוכרות השוכנות למטה יותר או למעלה יותר, מושבות אלמוגים בצורות בלתי אפשריות." ​ אלה הנהנה. הרי גם היא גדלה לצד המים. ולא סתם מים, כך אמרה לניקולה, מול ביתה הלך על המים הגבר היפה שהמשיך ללכת וכעת נמצא בכל מקום. היא לא סיפרה לו כי יום־יום בקיץ הייתה משתרעת על חופי הכנרת, בדרך כלל לבדה, ובאמת בשעת צוהריים, שבה השמש מכה ללא רחם, העיניים מצומצמות ומותירות רק חרך זעיר ומטושטש, אפשר היה לראות בשעה שהייתה מתנדנדת בין ערות לנמנום את הגבר הפוסע על פני המים ללא מאמץ וללא פחד. ​ הם השתתקו. ניקולה עצם את עיניו, ובקרבה הגופנית שהשתררה בחדר הופתעה אלה לגלות שאינה רוצה כלל לגעת בגבר שמולה, מה שחשבה שיקרה. הסומק והכבדות באיבריה לא עלו כלל, ובמקומם ביקשה רק להמשיך ולשמוע אותו, לשקוע בקול המתון והאיטי, ברכינה הקלה של גופו קדימה ובחיפוש שנרמז במילים, בסקרנות שכבר זמן רב שלא פגשה כמוה, דומה לרעב, גופנית כמוהו, דוחפת את האדם הלאה, בין אם יש בו כוחות ובין אם לא. ​ "בסוף המית אותו הדבר", קולו של ניקולה חזר לאחר כמה דקות. "אותו ואת אשתו ובנו. משפחה שלמה נמחקה במגפה. אבל שקט היה לו שם לכמה שנים". האבק ממשיך כל העת, חשבה אלה ונתקפה בהלה. גלי האבק נעים כל העת סביבנו, בלתי נראים וחמדניים, ומדי פעם בפעם עוברת רוח ומכה את הגלים הללו כלפי מטה. ניקולה התעייף. הוא הניח את גופו על הרצפה וסגר את עיניו, הרפה גם את אצבעות ידיו ופרש אותן על הרצפה, כך, נטול הגנה ומופקר, נראו על גופו השנים הרבות שעברו עליו. ​ ביומיים הבאים גבר האבק, או ליתר דיוק – גבר הדיווח על האבק, כי הרי המגפה אינה גלויה לעין, אלא נגלית בתמונות בתי החולים, צוותי האחיות והרופאים הממוגנים והמותשים, מנהיגי המדינה, נמלי התעופה העזובים והרחובות שבהם בריות חופזות בראש מורכן ועטוי מסכה. התמונות הללו הלכו וגברו, ואלה למדה גם על תחילתה של המגפה בסין. באחד הלילות, לפני שנרדמה, נבללו בדמיונה חיות ובני אדם עד שדמו ליצורים נטולי זהות, ואלו רגשו במה שנראה כמו מדבר ים תיכוני, הולכים ובאים, דוחפים ונדחפים לפתחה של באר קטנה. ​ ניקולה לא חש טוב, כך כתב לה במייל, ואלה כבר ראתה את האבק נושר בגופו. אבל אז קיבלה מייל נוסף ובו הזמנה להיפגש. להפתעתה, לא אחזה בה שמחה, אלא דווקא אובדן, כי מה שבאמת ביקשה היו הימים שבהם רק הביטה בו מרחוק. ​ כששוטטה בעיר הכול עמד על בריח. בכיכר לא נראו בריות ובית הקפה היה פתוח רק למעבר חטוף. בעל הדירה הזהיר אותה שכדאי שתעזוב, וכי הוא, שהתגורר בספרד, אינו לוקח אחריות על שלומה וכדאי שתברר מה על האזרחים הזרים לעשות. היא לא השיבה למייל ובכלל, אווירת הרפאים שהחלה מכרסמת בעיר דווקא התאימה לה; התאימה לאובדן כרטיס הטיסה והכסף שהלך ואזל. מערבולת סחפה את המקום שבאה ממנו, חטפה את הדירה בנחמני ואת המסעדה, ערבלה וטשטשה ולבסוף פוררה את פני הוריה ואחיה, את פניהן של חברותיה, שכתבו לה בדאגה הולכת וגוברת, ששלחו לה כל מיני כתבות על המצב ההולך ומסתבך באיטליה. ההווה הלך והתערבל, אך כאילו לא די בו, כאילו חיית הרפאים נותרה רעבה, זוהמשיכה לנגוס בנעוריה ולפורר את טבריה, את חופי הכינרת ואת נחלי רמת הגולן, את אדמת הבזלת ואת העשב היבש שבנופם עמדה שעות בציפייה לטרמפ. באותן שעות חלמה על מקומות זרים ועל כביש הממשיך לסוריה, לשווקים ולנאות מדבר, לסלעי ענק ולאופק שאין בו דבר מלבד חול. משם, חשבה אז, לאחר כמה וכמה ימי נסיעה תגיע למזרח. ​ כשצעדה לביתו של ניקולה גופה נע נטול משקל כמו היו הרחובות הריקים, החנויות הסגורות והסירות נטולות הבעלים קשורות ומטלטלות אדמת ירח. המתח שבין הפנים לחוץ, מתח שקובע את מצבו של האדם, היה הפעם לטובתה, כי מול הריקות שבחוץ חשה היא מלאות. היא הלכה לעבר דלת, ומבעד לה נשמע הקול המתון ונראה פרופיל הפנים הגאה. וכי יש לאדם זמן יותר טוב מזה שבו מה שמתחולל בתוכו חי וחם לאין שיעור ממה שמתחולל מחוצה לו? ​ כך חלפה ברחובות והגיעה אל דלת העץ הפשוטה למראה, שמבעד לה אין־ספור החדרים, הקיתונים, הבדים הכבדים, כלי החרס, הפסלים הקטנים והקנווסים הרחבים. היא הבינה מה ביקש ניקולה להסביר בעזרת הפאלצו שגר בו, את הממלכה העצומה שננטשה, את הריבוי והשפע שבהיעדר אדם הופכים לבשורה על העתיד, על מה שמצפה לכולנו וכעת העולם כולו אפשר שיהפוך למין פאלצו כזה של אחת ממשפחות ונציה שירדה מנכסיה. חלל עצום, מלא בדירות ובבתים פרטיים, בגינות ובחצרות ובחדרים ובחפצים, וכל אלו צוברים עוד ועוד אבק, עוד ועוד עשבים שוטים, עד שנדמה כי זוהי קרקעית ים, אטלנטיס הנטושה לגורלה. ​ הדלת נפתחה. לרגע הופתעה, ואז עברה בה חולשה: הגבר שמולה איבד ממשקל גופו, עיניו כמו שקעו בחוריהן וגוון עכור התנחל בעורו. הם התקדמו לתוך פנים הבית והיא תמכה בו כשהתיישב בכורסה. בימינו האהבה הפכה לטיפול, התשוקה והמין שמשלו פינו את מקומם לנוחות. אדם שנושא בנטל עם אדם אחר, זוהי אהבה כעת, ואין בכך כדי לצער אותה אלא להפך, משקל מוסר מהכתפיים, כל שולחנות האיפור, המקלחות והמסרקים, ארונות נפתחים ובגדים נבררים שוב ושוב, עולים ויורדים, מדגישים חלקי גוף ומסתירים אחרים, הבושם בנקודות הפעימה והמשחק התמידי של רמזים ותנועות גוף, רכינה קדימה, הקול העולה ויורד, המצחקק, הלוחש, הנאנח. ​ לא, לא עוד הגוף המבולבל והלח, אלא יציבות, מסמכים וחפצים, יחסים שנפרטו למטבעות, שום דבר מהצבעים העזים מדי של הרומנטיקה. ניקולה המהם מולה וחייך. הוא צייר בידו תנועת ביטול, כמו החולשה והעייפות היו רק טרדה קטנה שתכף תחלוף. אלה נעה בשמחה במרחב, סוף־סוף בשליטה, סוף־סוף מובילה את המפגש. היא הכינה תה ומצאה גם צנימים וריבה, הביאה את המגש ואז הוסיפה גם כוס מים. בסופו של דבר, גם השליטה היא מצרך יסודי בחיי הלב, שהרי מהן מערכות יחסים אם לא מסירה וקבלה של שליטה. אדם אחד נח בשעה שהאחר מוליך את השעות ולהפך, האחר נח בשעה שבן או בת הזוג נלחמים את מלחמת היש. ​ כעת היא הייתה זו שנלחמה. היא היטיבה את הכרית תחת ראשו של ניקולה והגישה לו מגבת רטובה להטיב את מצחו ואת פניו. הוא חייך אליה חיוך רפוי ונטול גינונים. הוא לא מולל דבר, לא היה מחושב ולא הביט למעלה ולצדדים. הם שתקו כמחצית השעה וגם לא הדליקו את האור אלא נותרו דוממים כמו כתמים כהים בחדר הרחב. אבל אז ניקולה התנער. נדמה שהוטב לו מעט והוא הורה על חדר פנימי. שם התגלה לה שולחן ועליו מפה ונר, צלחות חרסינה, כוסות יין, קערת סלט וקערת פסטה. הינה, אבדה השליטה, והטיפול עבר לידיו של ניקולה, שהתגייס לחלק את המזון ולמזוג יין, ונותר לו גם כוח לדבר. ​ "היכן שהוא בעיר נמצאת התיבה הזאת, אני משוכנע בכך", פתח. "ודאי בגטו, היכן שהוא בתחומי הגטו התיבה הזו עוד נעולה ובתוכה כתבים באותיות עבריות ובהם סודות ומפות מפורטות של השתלשלות הבריאה", הוא צחק, כמו נזף בעצמו שמין דבר כזה, לחשים וסודות בריאה, עולים כלל בדעתו. ​ היא הביטה בו, ולפתע לא ראתה אותו, לא רק אותו, אלא גם את הוריה ואת חבריהם של הוריה. המילה המנופחת והגסה הזו, דור, והתערובת שמשלה בהם: אמונה בפנטסטי ורגליים יציבות ובטוחות על הקרקע. כל החלומות הגדולים, האידיאלים העצומים. מה בעצם ההבדל בינם לבין מיסטיקה? הקומוניזם או הסוציאליזם, זה וגם זה, האם אינם לחשים ואגדות שאינם במידת בני אדם ולעולם לא יהיו? ובכל זאת, בגבר שהיה מולה ובבני דורו דר גם פיקחון. קבלה של החיים כעמל בלתי נפסק, דחיפת אבן במעלה גבעה. בלי תלונות ובלי נפנופי ידיים והחמצת פנים שלה ושל חבריה, בלי האשמות ובלי טרוניות. לחם ומים, פרנסה, נדל''ן, חישוב הוצאות והכנסות. כך הם הדברים, ואחרים לא יהיו ובה בעת חגו סביבם הציפורים היפות של הרעיונות הגדולים. ​ ניקולה צחק שוב. "אולי טוב שלא אמצא את התיבה", אמר ולגם את שארית היין בכוס. "התיבה מתחת לאדמה הייתה לסוד שרציתי לפענח, את עקבות צעדיו של הרב מרובה הפנים, חלקו מוסר וחלקו הלכה וחלקו קבלה, ושירה ומחזות. ריבוי הפנים הנפלא שלו, חותם איש הרנסנס, הדמות שאינה קיימת עוד, הדמות שוונציה מבקשת לאחוז בה, אך ככל שהיא אוחזת בה, בעבר, היא רק נראית יותר ויותר מגוחכת ונואשת. הקסם ההוא, הערפל והמחוות הגדולות, לא נותר מהם דבר. ונציה אינה אלא רפרודוקציה זולה בחנות צדדית ביציאה ממוזיאון גדול. מוכר נכלולי עומד שם וסופר את המטבעות מול פניך, הפוסטר נשלף בחבטה, קרוע בקצה ומוכתם בקצה אחר. ללכת אחורה, את מבינה", הוא החזיר את מבטו מהתקרה, מבט שקדח מחום, "פירושו לנסות לחיות בכבוד. הספריות ואולמות ההרצאה, הספרים, המאמץ כולו היה לרדת בחבל כמה מאות לאחור", ניקולה עצר לרגע, אבל החום או המחלה גברו בו שוב וטלטלו את גופו בשיעול, והשיעול המשיך בדיבור, במשפטים שאת חלקם כלל לא הבינה, משפטים שרדפו זה את זה. ​ "המגפה ההיא בעכו חוזרת, המגפה שפרצה רגע אחרי מלחמת העולם הראשונה ולפני המגפה הגדולה יותר שבאה מייד אחריה. כולם שועטים קדימה, והמגפה העתיקה, המטומטמת, הראשונית ונטולת גוף חוזרת ומתנהגת כמו אין זמן, כמו לא נאנק ונאבק האדם והשתרג ובנה ושכלל והזיז כלי ברזל והיכה באבן ושפך מלט. היכן אנחנו בכלל? באיזו מאה?" צחק שוב והביט סביבו על החדר האפלולי, על הווילונות הכבדים, על הטפטים ועל הציורים. ​ אכן, היכן הם? לרגע התבלבלה ולא ידעה, ובתוך החירות, שיד אחת כבר עמדה להפוך אותה לאימה, הצליחה ידה האחרת לטפל בחירות ברכות רבה יותר ולנצל את ההזדמנות לנוע בזמן למקום שאליו אנחנו תמיד מבקשים לשוב – לילדות. ​ שם ישבה מול הכנרת, שיחקה ביד אחת באבנים זעירות וראתה סירת עץ חוצה את המים. סיגריה מגולגלת עפעפה בידה האחרת, והעשן טיפס, שיחק מעט ואז נמוג באטיות וללא מאבק. כך הייתה גם השעה, נטולת מאבק. עננים נעו וכיבו את השמש, ובצל נרגע האוויר והתקרר. גופה הרפה ונח כולו על גדת המים. רוח החלה מתעוררת, מלבה לאיטה את גחלי היום ההולכים וכבים, ואלו הבהבו מבעד לעיניים סגורות למחצה. הרגליים טבלו במים רק מעט, רק האצבעות, אך דווקא בגלל זה טיפס הקור במהירות במעלה הגוף, שטף וכבש את הקרסוליים ואת הברכיים ואת האגן ואת הבטן ועלה עד לראש, התערבב והתערסל עם הלאות של הטבק, שעורבב בפירורי חשיש. החום והקור נגעו זה בזה, שיחקו בין רגליה לראשה, ומפעם לפעם רעד פיתל את גופה. הבתים נעלמו, וכמה דקות חלפו עד שהחשמל נבח מעל האספלט שמאחוריה והפך אותו נוצץ ומסתורי. ​ מסתורין, זו המילה המתרוממת כעת ומשולחת כחץ, מפלחת את השנים, את הדירה בתל אביב ואת בגדי החאקי ואת ימי המכינה. מסתורין שבו, יותר מכל דבר אחר, דוממת המכונה הגדולה של הזמן, המשא של פנים, מקומות, שמות ומראות ההולך ונעשה כבד, כל מה שעבר ונצרב ומצא את מקומו במרתף פנימי, ממתין לאיזה בזיק ריח או צליל, כדי לזנק וללפות את האדם ולגרור אותו. יש שם הרים גבוהים ועמקים ובמרכזם אגם, שסביבו מניחות חיות את גופן ומשתעשעות. יש שם חופים שבהם מתנגנת מוזיקה מהירה המטעינה את הגופים ואת המים בקצב, והאור נשפך בנדיבות ואינו חדל. ​ לא היו שם לא עבר ולא עתיד כשהניעה את האצבעות ונתנה למים ליפול ביניהם כשהתרוממה לאיטה כדי לראות כי הספינה כבר אינה יותר מכתם וההרים שוב לא קשים ונטולי תזוזה, אלא מנסים דווקא להגיע מעלה, כפי שהיא עצמה ניסתה. בהיעדר פחד, המוצץ את כוחו מן הזמן, החלה נכנסת למים ומצאה את עצמה שוחה בלי מאמץ ובלא להכות במים. צוללת ועולה, עירומה לבד מבדי המים שהתפתלו על גופה. לא אל החשמל שחתה, אלא למה שהחשמל הפך: רקיע נוסף שבערו בו גחליליות. ​ היא התעייפה שם וחדלה לנוע, ותשוקה חדשה החלה מפעמת בה: להיבלע כך, להתכסות בחומר השעה הזו. ים הגליל עמד מזמין. לא נראה אדם בשום מקום, ואולי הם כבר אינם, חדלו מהלהג התמידי ומשאר מיני הלכלוך, עטיפות ובקבוקים, בדלים ובגדים, נעליים ותיקים; חדלו קולות הצחוק הפרועים וחדלו הלחישות המגונות, חדלו המנועים וחיות הברזל בכביש ובאתרי הבנייה; חדלו והותירו רק את צניחת האדמה לקראת המים, את משי הימה ואת רפרוף הדג שחלף על רגליה, כמו מורה לה את הדרך פנימה. כשיצאה לבסוף מהמים, נתקלה בקור ומייד אחר כך בבגרות. היא נסעה וטסה, שכרה דירה וקנתה רכב, צעדה בשביל הזה ובאחר וכל מה שעשתה היה צעד אחד רחוק יותר מים הגליל של שעת בין ערביים, סיגריה ריחנית ועירום שהיה מכוסה כולו. ​ היא חזרה אל החדר, אל האפלולית שבה שיחקו צמד נרות על פני הגבר שמולה. גם הוא ירד להיכן שירד, עיניו היו סגורות ומבטו היה מעורפל. היא השתעלה, והוא נרעד, פתח את עיניו והנהן כלפיה. היא חייכה, והנרות משכו את חיוכה ומילאו את החדר. ניקולה השתחרר מלפיתת הדמיון ומזג את שארית היין. היא סיפרה לו על הכנרת, על אותו יום. ​ "החופשות בכפר קטן במעלי עמק האואסטה", פתח ניקולה כשסיימה, קולו עייף ומהורהר. בבקרים האש הרקידה מים בסיר פח ואביו היה פוסע לבדו בגן הזעיר, עוצר במקום שבו השיחים יצרו קו גבול ומעשן במתינות סיגריה בודדת. התיקים ובהם נעלי הקרח והחבלים נארזו, וההליכה החלה. בתי חווה קטנים, ריח חריץ הגבינה בעצירה הראשונה, הקפה החזק אחר כך. "הטיפוס, כיצד אפשר בכלל להסביר את השעות ההן", אמר ניקולה והשתתק לדקה ארוכה. "הנשימות של אבא, בזו אחר זו, ארוכות ובריח טבק. שום קול מלבד הפסיעות והנשימות. הגוף מגויס כולו. השרירים מתוחים, והם מותחים דבר נוסף שאינו מצוי בתרשימי האנטומיה, בוורידים, בגידים ובאיברים." המבט מתוח ועובר בנופים ההולכים ומאבדים צמחייה ומניחים במקומה בוהק, מחפש ומוצא מפלט מהרעש הקבוע של הבריות ושל סימני החיים שלהם – עשן, לכלוך, דברים מוזזים מכאן לשם, נחבטים ונוקשים, אורות המציתים פיסת קרקע, אספלט נוצץ בשחור, זפת קשה שעוד שומרת בתוכה את הרתיחה, והמנועים המשתעלים והממהרים מכים עשן הנבלל יחד ועולה כמין תחינה עכורה לגמרי, מתרוממת ומכסה כהינומה את כל צמחיית האבן, שרק הולכת וגואה כאותו צמח מטפס שאיבד שליטה, ובחירות, בעזובה, הוא אוכל את כל שנקרה בדרכו. ​ המבט מחפש שם ומוצא את נעלי האב ואת גופו החזק, את השביל המתפתל ועולה, את הפסגות הרחוקות הבוערות בשלג, לא נאכלות אלא רק זורחות עוד ועוד. " היינו יושבים שם בחצות היום ואוכלים את כריכי הבשר המיובש שאימא הכינה ושותים מים קרים ממימיות. לאחר מכן היינו משתרעים על סלע ועוצמים את העיניים למשך רבע שעה. היד שלו לא פעם ולא פעמים שוטטה וחיפשה את הגב ואת הכתפיים שלי ונחה עליהם ברישול. אני מרגיש את הידיים ההן עד היום, גם כעת". ניקולה עצם את עיניו והיטיב את התנוחה על הכיסא. ​ "האצבעות שלו היו חמות וכבדות, ומדי פעם בפעם הן לחצו על השכמות המזיעות ועל בד החולצה, שהיה רטוב מעט וצונן למגע." ניקולה השתתק שוב. עיניו היו עצומות ושכמותיו נעו מעט כמו מישהו נגע בהן. כשפתח את עיניו, אישוניו היו רפויים יותר ואיזה ברק עמד בהם, ניצוץ משובה, כמו הצליח להתל בזמן, לעקוף את שומריו החמורים ולהשתחל בפרצה כדי לשוב ולנוח במקום שבו הזמן הוכחד, הובס על ידי ההתרוממות שלהם, שלו ושל אביו, מחייכים זה לזה, ממשיכים לטפס במעלה השביל, שהופך יותר ויותר תלול, נאחזים בזיזים ובסלעים, מושכים את הגוף פעם אחר פעם. ​ השעה הלכה והתאחרה, ולא נותרה להם ברירה אלא לשוב לעייפות ולגוף הכבד. הזיכרון סיים את בערתו, הפתיל נאכל כולו, וההווה, האם אינו תמיד מבוהל ממשהו? ניקולה הציע לה לעבור להתגורר בבית, והיא הסכימה בלי היסוס. בבית חלפו זה על פני זה כבני מלוכה גולים בארמון עצום ממדים. בחוץ ההמון דרש את הדם, ובכיכר עלתה אש. הם אכלו בשקט וכמעט ולא דיברו. מים גאו סביבם, אבל בפנים היה יבש. אלה הטיבה את הכרית לראשו של ניקולה, מחתה את מצחו והתקינה לו ארוחות, גם כשכבר התקשה לקום וגופו רעד בחזקה מפרצי שיעול. ​ הם שהו בחדר שמבעד לו הלכה ופשתה המגפה. החנויות הסגורות הלכו והתכסו קרום זוהמה. הסירות היטלטלו במים זעיר פה זעיר שם בלא דורש, והבריות המובטלים ממעש ישבו מול מסך ובהו במתים. הריח, זה המורכב מלחות ומעשי בני האדם, הלך ופחת, והצלילות החדשה, באוויר ובמים, שבימים כתיקונם הייתה מעלה חדוות בריאות וטהרה, עמדה דווקא כעדות המוות. המשאיות בצפונה של המדינה עמדו זו אחר זו בשורה חמורה של מצבות ברזל. החיות ששבו ללגונה וקרבו, תחילה בזהירות ואז בחירות הולכת וגדלה לבתי העיר, סימנו את ההיגיון הנצחי של הקיום: במקום זה שמחסיר יבוא דבר מה אחר, היכן שהובס שבט ייולד אחר, במקום שבו פרצה שריפה עוד רגע קט יעלו חיים אחרים, חזקים יותר, נטולי טפילים.

כשהתעוררה למוחרת עמדה בחלון אפרוריות. שכבה אטומה שבליבה רק רמז בדבר השמש שמעל, אבל בגופה פנימה של אלה דווקא התרחשה התבהרות. הספרים שקנתה בחנות נותרו בשקית, אך היו עדות להתקרבות וכמו הדיפו ריח טוב. היא ירדה למטה, אכלה במהירות ובתיאבון והזדרזה לצאת לרחוב, דוחה מעליה את הרשימה שהכינה בארץ – רציפים ובתי קפה, כנסיות, גלריית האקדמיה, האי מורנו. לא, הרשימה הזו נראתה לה מגוחכת, רדופה לא פחות מהעיר שהגיעה ממנה. הקלות שבה ויתרה על הרשימה, ידעה במקום פנימי ונסתר, לא הייתה כולה אומץ, פסיעה לעבר הלא נודע, כי כל העת כשפסעה לפה ולשם ברחובות, טובלת את ידיה במים ואפילו שרה לעצמה מבלי משים את אחד מאותם שירי יהודית רביץ שהיו נפתחים בתוכה בחום ובהתרגשות, פעמה במרחק פעימה קבועה: בית הקפה וההילוך האיטי שלו, מבט הנשבר כלפי מעלה, מהמהם לעצמו ושב ומחפש את בני האדם. אך בטרם הגיעה לשולחן בית הקפה שבו ידעה שתמצא את פרופסור טריני, שהרי היה גלוי לה כבר כי היה הוא איש של הרגלים, מאורגן ואיטי, התיישבה אלה על גדר אבן נמוכה מול תעלת מים שבה חלפו מדי פעם בפעם גונדולות והביטה לסירוגין במים השמנוניים ובמסך הסלולרי. ​ השינוי הגדול ביותר ביחסים בין בני אדם הוא המידע המוקדם; לא עוד פנים שלאט־לאט מגלים את טבעם הפנימי ופה שמספר את סיפור החיים פיסה אחר פיסה: הילדות בטורינו בשלהי מלחמת העולם, הלימודים במילאנו והשנים הארוכות בספרייה. בחוץ רכבו חברי הילדות שלו על אופנועים לאגם קומו, התחתנו והרכינו ראש אל מול המשפחה והפרנסה. הספרים העתיקים, ריחם הטחוב והחיים החדשים של העבר שקמו בתוכו. את כל זה קראה בריאיון באנגלית שמצאה באתר אינטרנט. האצבעות החליקו על המסך והיא שקעה לאותו ריכוז מתכתי המצוי בגלישה ברשת בעודה חוטפת פה תמונה שלו על רקע מדפי ספרים וכאן פרט ביוגרפי על אשתו המנוחה. עיניה שרפו מעט, אך היא המשיכה ועברה מדף לדף בשיט נטול מנוחה במורד הרשת, נתקלת ברמז ופונה לשם, ומייד מגלה תמונה וממשיכה ממנה. והינה כבר נערמו הדפים זה על זה, ופרט דחק פרט ותמונה דחקה תמונה אחרת עד שלא צורה ברורה נוצרת שם, צורת חייו של הפרופסור, אלא קולאז' מפוזר ומקוטע שבו רגע מחייו לאחר מות אשתו נמהל בסיפור מטיפוס בהרים בימי הנעורים, ואותו מפלחת שנה שעשה בספריית הוותיקן, וכל אלה נסוגים מפני מונולוג ארוך בתשובה לשאלה מדוע קבע את חייו בוונציה בסיכומו של דבר, והמענה שלו כי ונציה היא, אחרי הכול, ספרייה אחת גדולה, כזו שאינה עשויה דפים אלא אבן ומים, אבל הריח אותו ריח וטשטוש הזמנים דומה. ​ הוא המשיך בריאיון ואמר כי לעיתים אי אפשר לדעת מהו העידן שסובב אותך בשעה שאתה פוסע על פונטה די ריליטו, ואותה תחושה בדיוק אחזה בו כשקרא את הספרים הגנוזים של החכם היהודי רבי משה חיים לוצאטו. כשהרים את ראשו אז, בספרייה שכבר הייתה נתונה לדמדומים, ופה ושם נחה להבה חלשה של אור על מדף או על ספר, חש בבהירות כי בחוץ מתאסף המון, נרגש לקראת דבריו של הנביא. היא ניעורה, מבטה נחלץ מהמסך ומייד נתקל במים. אלו החזירו אליה את המילים 'חכם יהודי'. המילים הללו טפחו על ערימת אפר בתוכה, ולפתע ניעור בה זיק. ​ בביתה של אלה לא היה דבר מהיהדות. בחגים הם נסעו בטויוטה המשפחתית לטיולים ברמת הגולן. הוריה רטנו לנוכח האוכלוסייה הדתית ההולכת וגוברת, ואם לא ההכנסה של אביה מהעבודה בבית המלון לא היו נותרים שם. והיא, שלא ניתן לה דבר מהיהדות, לא לקחה גם כלום בעצמה. בכל פעם שנתקלה בדרשה של רב או בוואן שעליו קיפצו חסידים בטלוויזיה או ברחובות תל אביב, הייתה מעווה את פניה ברתיעה שיש בה תערובת של התנשאות וחוסר הבנה, וחבריה סביבה עיוו את פניהם גם כן. בימי המכינה נרתעה מספרי התלמוד והחסידות והעדיפה את הכריכות הצבעוניות של הרומנים. אם כך, כיצד זה שכעת המילים הללו גרמו לה לשמחה שקטה, כמו ישנו איזה סוד שהיא שותפה לו בדמה ואותו גבר מבקש לפענח. עיניה שבו למסך, אך בטרם הצליחה למצוא שוב את הדף ולהבין מיהו אותו משה חיים לוצאטו, נדחף קדימה הבהוב של אתר חדשות ובו כותרת בצבע שחור מאיים, ותחתיה תמונה של אישה במדי בית חולים וכמה שורות המספרות על התפרצות הולכת וגוברת של וירוס בסין ועל ערים הנכנסות לסגר וחיים הנתונים למשטר כמו עתידני. אלה פערה מעט את עיניה. כל מה שהגיע ממדינה כמו סין נראה לה כמתרחש במקום אחר, בכוכב לכת שלו חוקי טבע אחרים, וגם אם תבקש לא תצליח להבין את הדמויות שניבטו מהצילומים, מבוהלים וחסרי אונים מול אויב לא נראה. הודות לאותו ריחוק דחקה אלה את הידיעה מעליה, אך זו הצליחה לעורר אותה מהבהייה במסך, והיא קמה והחלה פוסעת שוב. ​ הוא אכן ישב בשולחן הקבוע ובכיסא המועדף עליו, שקוע שוב בספר שהונח על ברכיו ומעביר בין אצבעותיו מפית לבנה. הפעם התיישבה קרוב יותר, והמלצרים, במחווה של היכרות, העניקו לה זמן להתמקם. קרובה כל כך הייתה עד שריחו הגיע אליה, ועימו גם יכולה הייתה להביט מקרוב בתווי פניו ובשיערו, שהיה סמיך ומלא, עשוי גלים, משוך לאחור ומפוסק במרכזו. פניו, שכבדות נרמזה בהם באזור הצוואר והלסת, נעשו קלילים להפליא בעיניים ובאף המחוטבים, שסביבם נראתה רקמה עדינה של קמטים קלים שנמתחו מעט כשעברה בו מחשבה, ואז גם גביניו נפלו מעט ובמצחו עבר רעד מהיר. ​ הטלפון שלה רטט, ועל המסך נראו פני אימה. היא הביטה במסך בהלם, כמו לא מזהה את האישה, ולאחר שזיהתה אותה נראתה לה אימה כשייכת גם היא לעולם אחר, לקיום רחוק ובלתי מובן. החדירה הבלתי פוסקת של עולם לתוך עולם באמצעות המכשור האלקטרוני משבשת והורסת את האפשרות להכיר מקומות חדשים ולהכיר את עצמך מחדש. אימה, בעלת הפס הכסוף בשיער, הטוניקות הארוכות והשרשראות המוגזמות בצבעים חזקים, שיושבת ערבים שלמים על מרפסת הבית מול הכנרת ומול מקלות הקטורת והבדים שהביאה מהמזרח. הפעימה שהרגישה כל הבוקר, שכעת התגברה והייתה גם לערנות בגוף כולו, התמוססה כששמעה את קולה הצרוד מברך אותה לשלום וממשיך מייד מבלי להמתין לתשובה. ​ "נדמה לי שכדאי שתחזרי עם כל הדבר הזה בסין", אמרה. קולה הנחרץ גרם לאלה להתכווץ ולהנהן באי רצון. היא שתקה בשעה שההוראות ניתכו עליה במפולת: לארוז במהירות ולעלות על אחת מטיסות הערב, היא כבר בדקה ויש שפע מהן, ולא לגרור את הזמן כי מספיק חולה אחד וכבר יש חגיגה שלמה, וונציה צפופה ובני האדם שם חולפים זה על פני זה בסמטאות. אלה ביקשה להתמרד, אך מגרונה פקעו רק מחוות קטועות של הסכמה. ​ תמיד היה כך, ולא רק אצלה; היא ראתה כיצד החברות שלה ובני גילה יושבים על ספות בדירות שכורות בתל אביב, יוצאים ובאים מברים ברחוב דיזנגוף, מנהלים חיי מין מסובכים ומגישים את העבודות באוניברסיטה בארשת חשיבות עצמית של גילוי עולם, ויותר מכך, חשים כי הם חלק מגוף גדול הרבה יותר, עולמי, של בני דורם המלאים עד להתפקע בידע, בכל מיני סגנונות מוזיקליים המתיכים יחד תרבויות והשפעות, ובגיבורי תרבות שאינם ניתנים להגדרה, לא מגדרית ולא תוכנית. כל זה נצבר יחד לתזזיתיות תמידית, לקפיצה מפה לשם, לחוסר מחויבות למקום, לחוסר מחויבות למה שהמקום מבקש מהאדם, להתגייסות בהולדה ובהשתכרות, במעורבות פוליטית וחברתית. היא ראתה את החברות והחברים הללו קופאים כשהוריהם התקשרו. ראתה אותם נעמדים כמו חיה מבוהלת מול פנסי מכונית ומהנהנים במרץ לקול הדור הקודם, זה שחשבו אותו מוגבל ושקוע עד הצוואר במקומיות מביכה, אבל גם זה שחושב עבורם, מתכנן עבורם ומביט עבורם לעתיד, ואז מוסר להם הוראות בטלפון. הם הנהנו, ומייד כשייגמרו שנות העשרים, ידעה אלה בליבה, ירכינו כולם את ראשם וישילו מעליהם את גלימות החשיבות העצמית והמורכבות הפנימית והחיצונית ויפסעו לאן שיגידו להם לפסוע. ​ וכך עושה גם היא, מתרוממת מהכיסא בעודה מהנהנת לאימה ומסיימת את השיחה עימה. בעודה עוברת ליד השולחן שלו, הרים אליה הגבר את מבטו והנהן לעברה בידידות. והיא, בלא להתכוון, פלטה לעברו "נעים מאוד", התבלבלה, ומיד הוסיפה "ראיתי אותך בחנות", וכשלה עוד יותר וכבר ניטעה בפקעת הבהלה והבושה. "כלומר, קראתי ספר שלך", אמרה, והמילים יצאו מפיה באנגלית מגומגמת ורצופה טעויות. "ספר יפה", היא סיימה, נעמדה על מקומה ולא ידעה מה לעשות עם גופה. ידה חשה כיצד רצועת התיק הולכת ומחליקה עם הזיעה הגוברת, והוא התרומם מולה ודחק מעט את הכיסא לאחור, ואז חייך והושיט את ידו. "תודה רבה, גברתי הצעירה", אמר לה בעודו מניע קלות את ידה ברכות. ​ התיק נארז במהירות, ובאותה מהירות חלפה ידה על המסך והזמינה טיסה, ואף מהר יותר ירדה במדרגות ועלתה לאוטובוס מים של העירייה. אותה מהירות עברה מן הגוף אל הנפש, וזו התרוצצה ודמיינה כשאלה הביטה על הספינה בוצעת את המים ומפלחת אותם, והאדוות הולכות ומתרחקות ונוקשות על הבתים, שכעת צבעם הרך היה כמעט מכאיב. היא חשבה על הווירוס, מעין חלקיקי אבק זעירים המגיעים ממפוח ונושרים כמו שלג באיטיות ובנחישות על האדמה, נתלים ונמהלים בירוק של כנסיית סן סימאון פיקולו ומגיעים אליה, לא בתוקפנות, אלא כמו בשורה שידעה כי תגיע. ​ בעודה גוררת מזוודה, פסעה אלה לצד חנות זעירה שבחזיתה ניצב דוכן עיתונים קטן. מבטה רק עבר על פני הדוכן, ובכל זאת תפס בקצה עמוד העיתון תמונה של רחוב ריק לגמרי ומעליו חלונות מוגפים. לא היה איש באותו רחוב, והיא עצרה על מקומה וראתה כי השלטים בו הם בסינית, ולא היה בו איש מלבד שוטר שפניו כוסו במסכה וידו השלוחה קדימה סימנה לגורם בלתי נראה לעצור. ​ בעוד עיניה נסגרות ממכת שמש ראתה אלה את עצמה; ראתה את גופה הכנוע, השחוח, את ידה המתוחה כדי לאחוז במזוודה, את שריריה הקפוצים בבהלה ואת תנועת הנהון בשיחה עם אימה שכמו אחזה בה כולה, בדמה ובאיבריה הפנימיים. ואז הזדקפה באחת ונזכרה בכתבה שלא קראה עד סופה. וכך, בעוד העוברים והשבים חובטים מדי פעם בפעם בצידי גופה, קראה אלה בטלפון הסלולרי על המחקר המרכזי של ניקולה, מחקר פורץ דרך על תעלומת חייו וכתביו של החכם היהודי. כך גילתה את שמו הפרטי של פרופסור מריטיני. תדהמה אחזה בה, וזו הלכה וגברה עם כל שורה ופסקה. ​ היא כלל לא ידעה על המערבולות העתיקות שסחפו את בני שבטה. מולה נפרשו בתי דין וחלומות מנופצים על משיח ושמו שבתאי צבי, על כתבים המבקשים לגלות את סודות הבריאה ועוסקים במיסטיקה, על רדיפות ועל תיבה שהופקדה במחסן של בית דין, ובה כתבים מסתוריים, אותם כתבים שניקולה יצא למסע אחריהם, מסע שעבר בין ארצות שונות והגיע לאמסטרדם, לפרנקפורט ולירושלים. ​ בפסקה שתיאר בה את ירושלים התעכבה אלה עוד יותר, כאילו יש בעובדה כי אותו ניקולה ביקר בעיר סימן של קירבה ביניהם, שהרי גם היא עלתה מדי פעם בפעם לירושלים, בעיקר להופעות של חברים שלה, לפסטיבל הקולנוע או למוזיאון ישראל. אבל כל אלו לא הופיעו בדבריו. המראיין ביקש את חוות דעתו על המדינה המזרח תיכונית, וניקולה ענה תשובה ארוכה. הוא החל בדמיון לאיטליה – האקלים, הים והקרבה לחושים – אבל אז הפריד בין השניים, וליתר דיוק בין יבשת אירופה למדינה הצעירה, שאותה דימה לנער מתבגר מנופח מהורמונים המצוי בשלב האומניפוטנטי, שבו הוא חש עצמו כל יכול, והתזזית שבו אינה מאפשרת כלל שיקול דעת. לא רק סכנה הוא מצא בכך, אלא גם חוויה יקרה החסרה כל כך בסביבה החברתית שלו. ​ "אבל", הוא המשיך והדגיש, "עוד תבוא ההתפקחות, כי השטף המעוור מסתיים ואחריו מופיעות כמה שנים מטושטשות, ואלו מתחלפות בעמל, בעבודה מאומצת ויום־יומית נטולת הדר וקסם". הוא פשוט לא היה יכול לראות כיצד המדינה תוכל להגיע לשלב הזה וכיצד היא תוכל להתמסר אליו התמסרות שיש בה צורך בהרכנת ראש. "לא", אמר ניקולה בריאיון. "גם ההיסטוריה של השבט המדהים הזה, יוצא הדופן, אינה מעניקה לנו סיבה לחשוב כי ישראל תוכל לצלוח את הבגרות. במרכז הישראליות, המשיך, נכון יותר, היהדות, ניצבת מחשבה שהיא שיא הנערות, שיא הציפייה התמידית לאירועים גדולים וחריגים, הגאולה שהם מדברים עליה ללא הפסקה: שליפה של האדם בציצית ראשו לעבר מציאות מתוקנת ופלאית". ​ "הנצרות", המשיך ניקולה, "אם יש דבר שהנצרות עשתה הוא להניח את הגאולה הזו בעולם ולא מחוץ אליו, ובכך להרוס, לא לגמרי אבל במידה רבה, את הציפייה למשהו מחוץ לאדם, ואת ההתרכזות, שיש בה גם תבוסה בגוף, ואולי בגלל זה ההתמכרות לזהב ולציורי שמן, לחלונות צבעוניים ולהיכלים עצומים, לניפוח גוף החומר, לא בדמיון, כפי שעושה הנער, אלא בחושים ובאצבעות, הנוברות בערמת השחת של המציאות שעה אחר שעה". ​ המראיין המשיך והקשה על ניקולה ושאל בנוגע לתחזית לעתיד, וזה ענה שהוא לא יכול שלא לראות התפכחות מכאיבה, מרה ומבוהלת, וכן הכרה כי המקום שאליו חזרו אחרי שנות הגלות השתנה כליל, והשבטים שהיו שם בעבר – הכנענים, היבוסים והחיתים – התחלפו בשבטי המדבר, וכי מה שהיה יפה במרחק כלל אינו כזה מקרוב. "תראה", אמר ניקולה למראיין, "החלק המתואם עם הזמן בחברה הישראלית, החלק המודרני והחילוני, הרי שהם הבינו את זה או שהם יודעים זאת עמוק בתוכם. החלק האחר, לעומתם, הוא עוד מביט על ירושלים, שבה הוא חי, כאילו היא עדיין במרחק, עוד לא ממשית, כאילו האדמה שהם צועדים עליה עוד נעולה בגלות ולא נחלצה משם". "התזזיתיות שלהם", סיים ניקולה, "כל הרעש והמהומה במדינה הקטנה, המאבקים והוויכוחים, חוסר ההחלטה והשרירים המנופחים. לא, לא, לצערי איני רואה שם ימים רגועים". ​ אלה סגרה את הסלולרי והביטה מבוהלת בתחנת הרכבת שמולה. המילים שקראה לא נחו רק על מתאר האדמה שעזבה ולא על השבטים השונים בתוכה, לא אלו בבדים השחורים ולא אלו בגופיות שמדוושים לעבר החוף; המילים הללו היו בגדים שנתפרו בדיוק למידות גופה. התזזית, המהומה, ההחלטות המהירות, שינויי הכיוון החטופים משבוע לשבוע; הרי כבר ביקשה ללמוד תיאטרון ועיצוב גרפי, ואף התחילה קורס מורי יוגה בסטודיו בפלורנטין. ומה בדבר הימים שבהם נשטפה התלהבות וביררה במוסדות שונים על קורס מורי דרך? ​ וחיי האהבה? היא חשבה עליהם בעודה גוררת את המזוודה חזרה בסמטאות, הולכת ומעמיקה לאותו אד מהביל שעלה מהצוהריים החמים, שכמו חילצו מהמים איזו טענה בדבר מה שמתרחש תמיד בקרבת בני אדם, פסולת האוחזת בכל דבר, גהירה מיוזעת ורעבה. חיי אהבה? אמרה לעצמה בקול מופתע ומבולבל. אבל הרי כלל לא מתאים לקרוא לזה כך. אולי רק לשנה עם נדב בשנת התיכון האחרונה. הגוף החזק שלו עלה מולה, הפנים הרכות והזוויות הקשות של הכתפיים. כששכבו בפעם הראשונה הוא היה מבוהל לגמרי, אבל התנהל כאילו הוא מיומן, מחקה באדיקות כל מיני מחוות שראו בסרטים. היא צחקה והוא התעצבן. ​ נדב התפוגג, וההגירה לעיר הגדולה הפכה את הקצב מהיר יותר. כל המפגשים שהיו לה הפכו ללא יותר מתסריט שהלך וחזר על עצמו עד שנשחק, כמו הסרטים שכבר ראית פעמים רבות כל כך עד שאתה בוהה בהם בשעמום מוחלט או יותר מכך, במשהו הקרוב לחידלון. כל כך הרבה פגישות שנכרכו בווידוי שכבר למדה למסור אותו בחצי לחישה מסתורית, הנגיעות הכמו אגביות, האלכוהול והניסיון לשכנע אותה בבדיחות תפלות, בתשלום ברוחב יד ובכל מיני עלילות שונות ומשונות שעברו על הגברים שמולה – המסעות שלהם במזרח, העבודה בארצות הברית, השירות הצבאי, שבו תמיד כמעט מצאו את מותם, ואם לא הם אז החבר הקרוב מהשכבה, ואם לא כל אלה אז המצב הכלכלי של המשפחה, וכן היכרות קרובה עם גיבור תרבות. הם נהגו לרכון יותר ויותר ולדבר בדחיפות רבה יותר ויותר בעודם מנסים לשכנע אותה ולערום טענות שפירושן הוא אחד. ​ אלה הגיע לפתח המלון וכבר ראתה בדלפק הקבלה את הבחור הצעיר, הנכד של בעלי המלון שחיוך תמידי היה נסוך על פניו. הקעקועים על זרועותיו והבלורית שנפלה על פניו שיוו לו מראה נערי וחסר דאגות. גם תנועותיו העצלות והמתפנקות תמכו במראה, שכעת נראה לה מטופש, מין הצגה תמידית, תמונה נטולת עומק. ​ היא פרצה את דלתות הזכוכית, הותירה את המזוודה לצד הדלפק וביקשה שימסרו לה את המפתח לחדרה ושידאגו להעלות את המזוודה שלה לחדר. מבלי להמתין למענה, שכדרך הנער התמהמה, פרצה שוב אל הרחוב. הפסיעות המהירות הובילו אותה לגשר האקדמיה, וגם שם טיפסה במהירות. בהגיעה לשיא הגובה נפרסה התעלה הגדולה משני צדדיה, ולפתע קם משב רוח חזק, טלטל את בד החולצה שלה, טפח על פניה וייבש את הזיעה שניגרה ממצחה. ריח קל של הבושם שהזליפה בבוקר פקע והשתחרר סביבה והיא נעצרה, נשענה על המעקה והניחה לרוח להתפתל סביבה, חסרת סדר, נחלשת ומאיצה. עיניה נעצמו, ובמקום הבהלה שאחזה בה בבוקר, בהלה שהקשיחה את השרירים, היא חשה רפיון ואחריו חירות. המרי מול אימא ומול המגפה, שאולי הרוח הזו ממש מובילה לעברה, המרי שלא נעשה כבר שנים רבות, אולי מעולם, גרם לה לנשום באטיות. ריחה של העיר, ריח מעופש ולח, היה לרגע לא של מחלה אלא של מצע רווי מים המבקש להועיל לפרחים ולצמחים אותו ריח שאפשר למצוא במעבה יער גשם, כמו זה שבו הייתה באקוודור, ריח שיש בו מידה מגונה של שיכרון. כי הרי מהו שיכרון אם לא עודף? ​ היא נשמה ככל שיכלה , הותירה את האוויר בתוכה ואז שחררה אותו באטיות. הנשימה שלטה בה כשירדה במדרגות וכשהגיעה בדרך לא דרך אל כיכר קטנה ושמה סאן מאורציו. היא הבחינה לפתע כי בכל הדרך שעשתה נראו מעט מאוד תיירים. הבגדים העליזים שלהם, מצלמות על החזה, כובעי מצחייה ופטפוט נרגש – כל אלו נעלמו והותירו את העיר עלובה יותר, נטולת המשיכה וההתפעלות שעלתה מפניהם. העליבות הזו לא רק שלא גרמה לאלה צער, אלא ממש הטעינה אותה עליצות. בתוך העליצות נראו בבירור פניו של ניקולה, ומאחוריו נראה בית מטושטש, שבו מדף ועליו תבלינים, פירות בסלסלת חרס כבדה ושולחן עץ, כבד גם הוא. ​ הנה שוב כיכר סן מרקו, תערובת הבנייה המוהלת מאות יחד, ולא רק מאות, אלא את הלך הרוח המזרחי והמקומר ואת זה המערבי, המבקש לנגח את האוויר ולטפס בהתרסה. לרגע לא פנתה אל בית הקפה, אלא פסעה נטולת מטרה ברחבי הכיכר. היא העבירה את ידה על אבן הקמפלינה וגילתה כי החספוס לא נשאר רק במתאר החומר אלא המשיך בתוכה. היא פנתה לעבר התעלה הגדולה וחלפה במסדרון הרחב שלצד הארמון. היא התמלאה בפאר, בניצחון שהודגש בעזרת מבנים רחבי ממדים, עיטורים וקימורים, פסלים ועמודים מגולפים. מהו היופי אם לא עדות לשפע? ומהו שפע אם לא עדות לכוח? ​ היא חשה את הכוח, את הספינות שיצאו מהמקום שעמדה בו לרחבי תבל וחזרו עם זהב ותבלינים. לרגע נעמדה והביטה על הטיילת, מבטה נתלה בבתי הפנס העשויים ברזל בדוגמת העששית, זרים קפואים שצמחו לכל האורך. העתיד הוא זה שנרמז מהמרחק. היא התבוננה כמה דקות, ומילה חמקמקה החלה מקפצת בתוכה – סדר. לזה היא זקוקה. לדעת כיצד אפשר לאחוז את חומר העולם ולכייר אותו כרצונך, לכופף את הברזל המלובן המונח תמיד באש ולצייר איתו צורה. ​ כך שבה לכיכר ונכנסה בביטחון לבית הקפה, לא פקפקה ולו לרגע, אלא פסעה בין השולחנות, וכמעט כבר הגיעה לשולחן שלו, אך לפתע נעמדה, מבקשת לבחון אותו מקרוב ובדיוק רב יותר. שיערו, כעת ראתה, היה עשוי שחור וכסף ארוגים זה בזה, עולים זה על זה ונלחמים כלילה ויום; פניו היו שחומות וחרוצות קמטים מריבוי ימי שמש; הלסת שלו פרצה מעט ומתחה את העור, אך לא מאבק נרמז בעימות; שפתיו של ניקולה היו מלאות, ופס דק של יובש חצה אותם; חולצתו הייתה הדוקה לחזה ולבטן שלו, אך לא ניכר שם מאמץ הנרמז משרירים משורגים או מקיבורת מנופחת, אלא טבעיות המרמזת על מזון טרי, על איפוק פנימי ועל היעדר בולמוס. מבטה עבר על כל זה אך לא מצא מנוחה, כי לא נגלה בכל האיברים הללו רמז למה ששכן בפנים, ולכן עיניה מיהרו כלפי מעלה ומצאו את עיניו של ניקולה. ברק וסימן משובה עמדו בהן. לאחר הברק הראשוני ראתה גם משהו בעומק העין; לא אפל, אבל בהחלט כהה ודחוס, אתר שבו נצרבו מראות ומחשבות. ​ למשך כמה שניות שהתה שם, מבוהלת בתחילה, אך לאט־לאט נרגעה וראתה בדמיונה את כל הימים הארוכים בספרייה שתיאר בריאיון. דממה הנשברת רק בלחישת הדפים, ההמהום הפנימי מול השורות והמשפטים, הנשימות, ההתגברות הקלה שלהם כשמחשבה חדשה עושה את דרכה מקרקעית התודעה, מתבהרת כשעות הבוקר, קורעת את דרכה ואז ממלאת, לא רק את התודעה, אלא את הגוף כולו, מרגיש את הדם זורם, את השרירים נמתחים ומתכוננים לתזוזה, את העצמות הקשות. ​ היא הזיזה את הכיסא והתיישבה מול ניקולה, קירבה את הכיסא לשולחן, השעינה את ראשה על ידיה והביטה בו. הוא הנהן, ואלה הבינה כי הוא מביט גם בה בחזרה כבר דקה ארוכה. ניקולה העמיד את הסימנייה בין הדפים, סגר את הספר והניח אותו על השולחן. היא ראתה על הכריכה אותיות בעברית והנהנה לעצמה. "גברתי", פתח ניקולה, "אנחנו מכירים?" היא טלטלה את ראשה לסירוב ולא הצליחה להוסיף מילה. ניקולה לא התעקש והשתתק, וכדי למנוע את המבוכה הסיטו שניהם את מבטם לעבר הכיכר הקטנה, שם צעדה אישה מבוגרת ועל פניה מסכה. האישה הביטה בבהלה לצדדים וצעדה במהירות. אותו ספק אבק ספק שלג עלה בדעתה של אלה, הולך ומתקרב ותכף נוגע בה. ​ האם אמרה זאת לניקולה או שאמרה זאת בליבה? הוא רכן לעברה ושאל אם אמרה משהו ואם תואיל לומר לו את שמה. אלה נרתעה לאחור, אך מייד נזכרה באבק, נשענה קדימה ומלמלה שראתה את כריכת הספר, ומכיוון שהעברית היא שפת אימה ביקשה לברר במה הוא עוסק, אמרה וגמגמה והניעה את ידיה במבוכה. דם פרץ בלחייה ולא רק שם, כי אף שישבה היו רגליה כבדות, כמו לחץ עליהם משהו. גופה שקע כלפי מטה, ואז, כמו הגיעה לקרקעית, נדחפה כלפי מעלה והלחץ הלך ופחת, משחרר את רגליה ובטנה וחזה וידיה מהאחיזה. קלילות עלתה בה, ריחוף נעים שמתוכו הביטה בפניו של הגבר שדיבר אליה. המילים שלו כמעט ולא הגיעו אליה, אלא רק הצליל שלהן, צליל האנגלית שנטבלה במבטא איטלקי, ושפה אחת, בלתי מוזיקלית כלל, נכנעה לאחרת, שכולה מוזיקה. ​ ניקולה חייך והניע את ידו כמו לעורר את אלה שאכן התנערה וגם העבירה את ידיה על פניה, מלטפת־לוחצת, ואז רכנה מעט קדימה והתנצלה. "היה לי בוקר קצת עמוס", אמרה. "כמעט ועזבתי, הווירוס", הוסיפה, והופתעה כי אינה יודעת בעצם את שמו. "סין", המשיכה בבלבול. ניקולה הנהן, משך בכתפיו והצביע על הספר. אלה הנהנה. "אני עוסק בכתבים עתיקים", אמר. "זה מחקר נהדר על נתן העזתי ועל מערכת היחסים שלו עם שבתאי צבי". הוא הביט בה בשותפות, אך מול מבטה הבוהה והריק נסוג מעט אחורה בכיסא. האכזבה שהסתמנה על פניו גייסה את אלה שחשה בושה, שכן אף לא אחד מן השמות שהזכיר היה מוכר לה לפני שקראה את הכתבה, וגם את מה שנכתב בה לא ממש הבינה. בכלל, מה לה ולעברית הכתובה כך על פיסת קלף כפי שניבטה מהכריכה? שום דבר. למרות המכינה לא הצליחה לשלשל זה מזה את תולדות עמה. לא רק שלא יכלה , אלא ממש נרתעה מכך וחשה כי מעשה כזה סופו שרשרת העוקדת אותך לעבר ולישראל, ולא רצתה לא בזה ולא בזה, כי תמיד ראתה את עצמה בדמיונה חיה באחת מבירות העולם. מה תעשה שם, כיצד תתפרנס ואיך ייראה חדרה לא הצליחה לראות, וגם לא ראתה רחוב מסוים, אלא רק מעין זוהר של היעדר שייכות ושום חובה ושום מבט מעבר לכתף. ​ "אני ממש מתנצלת", התעשתה אלה והביטה בניקולה. מבטו של ניקולה כבר לא נח על פניה, אלא הביט על העוברים והשבים, וגופו נע בחוסר נחת בכיסא. אלה נבהלה ומייד התנצלה על ההפרעה, אבל ניקולה הרגיע אותה וחייך. הוא אחז את המפית הלבנה ומולל אותה בין אצבעותיו, ואגב כך הרקיד את עצמות היד הזעירות שלו ואת שריריו. שוב כבשה התנועה הזו את אלה, כי יותר מכל הייתה בה נינוחות, ואותה ביקשה. ​ היא חייכה, ומבטה התעקש על עיניו של ניקולה, וכשאלו התחממו מעט והאישונים חזרו לנצנץ, מחתה את מצחה וביקשה ממנו אם רק יוכל לפגוש אותה שוב, אולי באחד הערבים, ולספר לה מעט על הדמויות הללו. בתבונה פנימית היודעת כי הווידוי אין כמוהו כדי לגייס את האדם, הודתה אלה כי היא מתביישת בבורות שלה, ויש בה כבר שנים געגוע בלתי מוסבר שכעת היא חושבת שכל כולו עשוי מהחלל הריק של העבר שאינה מכירה. ניקולה הסכים, ובעודו קם הניח כמה מטבעות על השולחן ואמר כי הערב הוא מוזמן להצגה, אבל מחר בערב יוכלו ודאי להיפגש. הוא הציע את אוסטרייה דה אלברטו ונתן לה את הכתובת, ולפני שהתרחק הגיש את ידו, שהייתה מעט לחה אבל יציבה, ולחץ את ידה, הביט בה עוד רגע ארוך, העביר את ידו בשיערו וגם טפח על חולצתו, משהה את הפרידה, שלבסוף התרחשה והותירה אותה בוהה, שעה שאצבעותיה שיחקו במפית הלבנה שהותיר אחריו.

מכה קלה העירה אותה. מולה הופיעו פנים בשרניות. הקול שדיבר אליה היה גס, עמוק ומעט צרוד, כאילו הגיע מאותו אד לח שמסביב. אבל העיניים, אלו דווקא הבהבו בעליצות, ובגללם לא הזיזה את היד שנגעה חטופות בברכה, ולא התמרדה כשאותה יד הושטה כדי לעזור לה לקום. "גבירתי ודאי רק הגיעה", אמר הגבר באנגלית שניכר בה המבטא. "פעם ראשונה בעיר?" אלה רק הנהנה ובחנה את מי שמולה מעט יותר לעומק. על גופו נחה חולצה מפוספסת, ומטפחת אדומה, מוכתמת ומיוזעת הייתה כרוכה סביב צווארו. ידו הוליכה אותה לכיכר זעירה אשר במרכזה עמדה באר ישנה. דלת כנסייה ניצבה מימין לבאר ודלתות העץ הכבדות שלה היו סגורות. הגבר הוביל אותה לעבר המלון, שאת שמו ציינה בלחש. הוא צעד מעט לפניה, רגליו בלעו את הקרקע בלגימות גדולות, גופו התנדנד כספינה בים סוער, אבל קולו, אולי כדי ליצור ניגוד בולט, היה איטי ושקט. "תופעה ידועה, כמעט מובנת מאליה, גברתי. אין לך במה להתבייש. לעיר הזו יש כוח כזה, כלל לא ברור אם היא על פני האדמה, את מבינה". צחוק פרץ מגרונו, ושוב גאתה בו הגסות: "כלל לא ברור שאנחנו צועדים כעת בארץ החיים. הציפורים וסן מיקלה והזהב בחזית הבזיליקה". הוא הביט בה, וכשראה שפניה נפלו, החזיר את מבטו קדימה, צעד שוב במרץ מחודש והטעין את קולו בלחישה. "תכף יהיה קפה טוב ומיטה נעימה. הם משפחה נחמדה מאוד, משפחת טרנטו". ​ הגבר נעצר מול דלתות זכוכית, שמעליהן התנוסס שלט מלון. הוא הצית סיגריה, וכשאלה התכוונה לפתוח את הדלתות, ידו הושטה כלפיה בחוסר סבלנות. "משהו למדריך?" צחקק וטלטל את הסיגריה. האפר צנח והאט, אולי בגלל הלחות, ואז נעצר על הקרקע בערימה שהזכירה אסון. "מה?" נפלטה השאלה מפיה, ומייד נרתעה לאחור והגנה בידיה על התיק הקטן שבו טמנה כסף, דרכון, מכשיר סלולרי ואת התרופות. פיו נפתח, ושיניו, שהיה להן גוון אביך, נשלפו קדימה, והמטפחת המוכתמת רעדה. "כמה מטבעות", אמר וטלטל את ידו, בעוד גופו חוסם את דלתות הזכוכית, אשר מבעד להם נראה דלפק קבלה לא מאויש. אלה תחבה את ידה לתיקה בבהלה, שלפה שטר ובתנועות משתנקות הניחה אותו בידו. רק כשנעלם הבינה כי היו אלה מאה יורו. תבוסה מהירה חלפה בה. ​ למרות המפגש בלילה הקודם, בבוקר קמה אלה חדורת התלהבות. הזרות שבחוץ הייתה מסקרנת, והיא אכלה את ארוחת הבוקר בעוד אם המשפחה, שלבשה שחורים, הביטה בה מעמדת הכניסה לחדר האוכל חסרת תזוזה. באותה התלהבות היא פרצה לעבר הרחובות ומייד התבלבלה ומצאה את עצמה מול פסל שחור. מולה ניצב פתח מוזיאון. מוזיאון? זה נראה היה לא הולם למשימה שלה: החוצה, כמה שיותר החוצה, אבל העדינות והצבעים הבהירים בפתח נסכו בה שלווה. ​ אלא שהשלווה לא נמשכה במסדרונות הלבנים שצעדה בהם, מסדרונות שנשטפו באור ניאון רפואי. היא צעדה בין גופים מנופחים, גלילי צבע ואור ומבנים גיאומטריים שריחפו בחלל, ונעצרה בתקווה בכל פעם שנדמה היה לה שנרמזת ביצירה פיסת מציאות ממשית, בעלת קווי מתאר, המציגה בתים, עצים או בני אדם הנאמנים לצורת גופם, אך שוב ושוב התקרבה בהתלהבות רק כדי לגלות שבכל בד היה קור. ​ בסלון העצום שבו צעדה לא היו תלויים ידי בני אדם ולא גופם, אלא רק מוחם. אלה כבר התייאשה וכיוונה את צעדיה ליציאה, טעונה באכזבה נוספת, אך כשפנתה באחד החללים לעבר היציאה נגלה לעיניה בד גדול ממדים ובו זרמים של צבע שחור על רקע בצבע אבק. כשהתקרבה ראתה גם את האדום עולה פה ושם ומנסה לגבור על הכתמים דמויי השוט בצבע המוות. 'ג'קסון פולוק, יער קסום' – כך היה כתוב מתחת לציור, והיא צחקה בקול. הניגוד הפתיע אותה, אבל הצחוק פרץ באלה גם במקום עמוק יותר, כי מה שעמד מולה היה עולמה הפנימי, שעד עתה לא ידעה את צורתו החיצונית, וכעת ראתה את אותה תזזית והיעדר סדר על רקע ים תיכוני, אבל גם את אותן התפרצויות, חלשות אומנם, אבל מהבהבות אי שם בתמונה ואינן מתייאשות. עם אותה תמונה הגיעה לכיכר סן מרקו. מחצית היום כבר עברה, ולפני הבזיליקה ומגדל השעון וארמון הדוג'ה רצתה להיטיב את נפשה והתיישבה לרגע באחד מבתי הקפה. היא הניחה את משקפי השמש וראתה כי כולם סביבה תיירים, על פניהם עמדה אותה שביעות רצון נפוחה שאדם חובש על פניו בחופשה. היא קמה ממקומה ושוטטה כמה דקות עד שמצאה בית קפה אחר, שניצב בלב כיכר קטנה. שם התיישבה והשיטוט המשיך בעיניה, שנעו לעבר פנים בית הקפה. ​ חבורה של ארבעה גברים מבוגרים ישבו סביב שולחן, כוסות קפה מולם. שלושה מהם התווכחו, ידיהם נעו באוויר בתקיפות, גופם היה מלא מעט ושיערם משוך לאחור. אבל הרביעי, הוא הביט קדימה וצל חיוך על פניו, לא רק בזוויות הפה אלא גם בנינוחות הישיבה ובקמטים שלצד עיניו. לפתע נרעד, התכנס לרגע, קיפל באיטיות מפית והניח אותה על השולחן, ואז טפח על החולצה, ניקה פירורים מהשולחן, שלף ספר שנח ככל הנראה על ברכיו ופתח אותו בתנועה רגועה ואיטית. פניו התרככו כשהחל לקרוא, בעוד קולותיהם של חבריו הולכים וגוברים. ​ מלצר מבוגר התקרב לשולחן באיטיות והניח צלחות לפני כל אחד מהם. שוב התפלגו הגברים, ובעוד שלושת המתווכחים, שפניהם עדיין היו אדומות, שקעו במה שנראה מרחוק כעוגה, הגבר הרביעי ניהל את פעולותיו במין דקדקנות: ראשית סגר את הספר והניח אותו לצד הצלחת, ואז רכן מעט והביט בצלחת בעודו נושם לאט. רק אז הרים את המזלג, הביט לרגע בחבריו המהירים ממנו וחייך כלפיהם מבלי שראו. החיוך, היה זה החיוך שגרם לאלה לשקוע עוד יותר בגבר. הוא הביט בהם באותה צורה שבה לעתים הביטה היא עצמה בסביבה, לא מובנת ובכל זאת בעלת חן, חן שנבע מעצם התנועה הבלתי פוסקת. אך בעוד היא עצמה נבהלה ממנו כאשר הגיח בתוכה אותו חיוך, נבהלה מאותה התמסרות שחשה לדבר שכלל לא ידעה מהו, הגבר שמולה חייך בנוחות וגופו נותר גמיש ויציב כששקע באכילה, מסור כולו לחושים. כשסיים, לאחר כמה דקות, נגע קלות עם המפית בצידי פיו והביט שוב בחבריו באותו חיוך, שעה שהם, שגופיהם היו מלאים משלו, נראו נפוחים ומותשים. ​ העיניים שלהם נפגשו, רק בחטף, אבל היה די בכך כדי לגרום לה לחטוף את התיק, להותיר כמה מטבעות על השולחן ולמהר לעבר הבזיליקה. המבט שלו היה מזמין – רכינה קלה של הפנים, עווית של מחוות היכרות, ובעיקר יציבות שלא נמלטה לצדדים ולא לרחבת הכיכר, אלא נותרה ממוקדת, לא בעימות או בתאווה, אלא בהתעניינות. ​ היא נכנסה לבזיליקה ומייד ידעה שטעתה; החלל המה גם הוא מתיירים ומהחיות הבלתי נסבלות שאחזו בידיים: מצלמות שהיכו שוב ושוב באפלה. במהומה הזו לא נותר ולו דבר מתפילה, מאמונה או מיופי חיצוני. להיפך, ריבוי הזהב בחלל הבזיליקה נראה לה לא יותר מהדהוד של העושר שנדף מהמעמד הבינוני והגבוה שחלף מולה בחלל, נתון לאותה תחושת גאווה הנובעת מהתנועה בין שכיות החמדה של האנושות. היא דמיינה את הבתים שלהם, את הניקיון ואת החנויות, את הרפרודוקציות ואת הרשימה הפנימית שהם ממלאים בצייתנות. כשחיפשה פינה שקטה מצאה עצמה מול גופו של ישו מוקף זהב. תמונת הכנרת, הר האושר והעלייה לרמת הגולן עמדו מולה. בנוף הילדות שלה היה זהב, אבל עכור, זה של אבק, חום כבד וחורש ים תיכוני נטול פאר. ​ שעות אחר הצוהריים עברו במהירות, ובערב לא חשה שום רצון לצאת מחדרה, שבו שקעה בקריאה בספר בעברית שמצאה בפינת חדר האוכל של המלון. היה זה הספר "חותם המים", שכתב סופר רוסי ושמו יוסיף ברודסקי. מעולם לא שמעה עליו קודם, והיא התקשתה לקרוא בספר, שהיה סמיך מדי ומהיר מדי עבורה. אבל גם אם לא הבינה הרבה, מתוך השורות והדפים עלתה אווירה. כן, חשבה לעצמה, זו המילה הטובה ביותר לתיאור הערפל שעלה מהשורות. האדם הדובר בספר, היא דמיינה אותו עטוף מעיל גשם חום, מרכיב משקפיים וצעדים מהירים וחרישיים סביב מה שתיאר – תנועת המים המרככת את האבן, ארמונות מכוסים אבק, רציפים העולה מהם ריח עכור של טחב – מה שמתרחש לאימפריה כשהיא מובסת והעבר חשוב בה מההווה. ​ בבוקר החליטה לבקר בגטו היהודי. לא ידעה למה. היהדות נראתה לה תמיד דבר רחוק, בלתי מושג, בלתי מובן. לא האל, שאיתו דיברה באופן תדיר וללא שום הפרעה, אלא הסדר, המעשים והבגדים. אבל בכל זאת נכנסה לבית הכנסת הקטן בכיכר המרכזית. לא היה בו אדם, והריקות רק הכפילה את הדלות שבו. ארון קודש צר, בימה מעץ מתקלף, טלית שמוטה על שולחן, צידה האחד נוגע ברצפה, וספרים, פה ושם ללא סדר ובכריכות לא מזמינות. היא עימתה בתוכה בין המראה הזה למראה הצוהריים מאתמול של התקרה הגבוהה והזוהרת, הפסיפסים ופסלי הסוסים, ואילו פה, בכיכר הגטו היהודי, רצפה אפורה ואותו דחק שהיא מכירה טוב כל כך מהבית. ​ ביציאה הקפידה ללכת לאורך המים ולהתמסר ככל יכולתה לתיירות בעודה מביטה על גונדולות שבהן זוגות ומשפחות שוכבים פרקדן. הם לבשו בדים קלים ודיברו בקולות גבוהים. פרצי צחוק נשמעו מכל עבר, מסתבכים זה בזה ועולים לעבר השמיים העכורים מעט. המסעדות היו מלאות, והיא עצרה מול מחזה שנגלה אליה מבעד לזכוכית. אותה קבוצה מהמטוס ישבה שם, ומולם אין‏־ספור מאכלים. הם הטיחו את ראשיהם לאחור ושמן נצץ על השפתיים שלהם כשדיברו, מדגישים כל מילה בתנועות ידיים נמרצות. ​ לא היה דבר נהנתני או הדוניסטי במראה. תכונות אלו זקוקות למידה של אלגנטיות, ואילו הם בלסו, חטפו ונשמו במהירות, מאיצים את חוסר ההלימה שלהם למפות, לרגלי השולחנות העבים ולעיטורי הקירות העשויים קצפת גבס. אלה הביטה בהם בתדהמה. אחת הצלחות שהייתה מעוטרת בפס כסף לכדה את מבטה. לרגע לא הבינה מדוע היא בוהה בה כך, ואותו חוסר ידיעה, כדרך חוסר הידיעה, החל מגבש בתוכה חרדה. אבל אז הבינה – הייתה זו צלחת זהה לזו שראתה בבית הקפה, ומייד עלתה בדמיונה דמותו של הגבר ומחווה זעירה שלו: כיצד טיפל בספר שבידו, אצבעותיו נגעו לא נגעו בדפים וכיצד עבר בין דבר לדבר – הספר, הקפה וחבריו, כשבין האחד לאחר הייתה הפוגה קטנה, לא יותר מנשימה ארוכה, שסיימה נוכחות והכינה את האחרת. ​ היא לקחה, מתוך דחיפות, אוטובוס־מים שנע לאורך התעלה הגדולה. העמודים שפרצו מתוך המים עמדו כניגוד לחזיתות הבתים, שהתעקשו להיבדל זה מזה והטעינו את התעלה בתחרות, בהתגוששות אסתטית שאחזה את העין ושטפה אותה שוב ושוב בצבעים רכים, מרוככים עוד יותר על ידי משחקי האופק הנפתח ונסגר. כיפת סנטה מריה דלה סאלוטה ריחפה כל העת מולה שד אבן שנראה כמו מניק את הרקיע, רקיע שבוונציה, אולי בגלל המים, אולי בגלל הפיתולים והסמטאות ואולי בגלל הנפש שמבקשת למצוא יופי, שמאחוריו תמיד ניצב האל, נדמית קרובה מהרגיל, רוכנת בבדים מקומטים על תחנת המוניות, על רצפת האבן ועל בית הקפה והשולחן שמולו התיישבה אלה, הניחה את התיק ומייד החלה לחפש את רביעיית הגברים בתוככי בית הקפה. ​ לשמחתה, הם לא היו שם, שלושת החברים, אם כי הוא כן, יושב לבדו לאותו שולחן, שקוע בקריאה בעוד ידו משחקת עם מפית לבנה. האצבעות שלו פיתלו את הבד, ואז עברו מבלי משים זו על זו, מנקות ומלטפות. כוס הקפה שמולו הייתה חצי מלאה, אך נדמה שהעולם החושי נדם עבורו. במשך עשר דקות לא הביט בשולחן, לא בבית הקפה ולא ברחבה שמולו, גם לא כשקבוצת מטיילים עברה ודיברה בספרדית קולנית, גם לא כשליד שולחנו חלפו מלצרים במהירות בדרכם לדלפק ההגשה, וגם לא כשרעש מגפון של מדריך תיירים קולני נשמע ממרחק. היא הביטה בו מבלי להתיק את עיניה, מלווה את הנשימות האיטיות שלו ואת החיוך שעבר על פניו מפעם לפעם, ואז התחלף בהנהון הסכמה שאחריו מבטו נע מעט כלפי מעלה, השתהה לכמה שניות ושב לקריאה. מחצית השעה עברה, ואז שעה, ועל שולחנה של אלה נערמו כוסות וצלחות. המלצרים תקפו אותה שוב ושוב בדבקות ובעיקשות, ולא זזו עד שהצביעה על מנה כזו או אחרת מהתפריט. ​ הגבר קם לבסוף, ניער את הספר ואת החולצה ופנה פנימה. הוא נפרד מהמלצרים, גרם להם לפרץ צחוק, ואז יצא מבית הקפה. אלה התנערה, חטפה את התיק והטילה שטר על השולחן, ממהרת אחרי הגבר. מעולם לא עשתה דבר כזה, והגוף שלה הגיב לכך. ליבה דפק במהירות, רגליה רעדו, החום ניפח מעט אצבעותיה וזיעה גרמה לעורה לבהוק עוד יותר בשמש. ​ לרגע נעלם הגבר, אבל מייד נגלתה דלת קטנה שעליה הוטבע סמל של גונדולה עשויה דיו, שהתפזר מעט מגוף הגונדולה לצורת כתם רורשאך. אכן, הגבר היה שם, בין כמה מדפי ספרים ודלפק זעיר שעליו נחו פנקסי נייר מעוצבים בעלי חזית לבנה ורישום מפוחם על כריכתם. מאחורי הדלפק ניצב שולחן ועליו מחשב. מולו ישב בחור צעיר, גופו כבד ורעמת תלתלים מכסה את פניו, שנשברו במסגרת משקפיים כבדה וכהה. הבחור הנהן לעברה ושב למחשב. הגבר, ששקע לרגע בקריאה, הרים את מבטו ופנה כהרגלו כלפי מעלה. כשמצא את התקרה השתהה בה לרגע, ואז הפנה את מבטו לחלון הזכוכית שממנו נגלה הרחוב, שם מצא מרחק, ואז שב לקריאה. היא דפדפה מעט וגילתה כי כל הספרים הם ספרי שירה. היא התאכזבה; תמיד נרתעה משירה. כשקראה את השורות הקצרות היה נדמה לה שהן מהתלות בה: מגלות דבר יקר ומייד נמלטות מפניה. היא התקרבה אליו וכבר הכינה את ידה לגעת בכתפו, אחוזה בדחף דמוי חלום, אך הוא התנער, הסתובב, הביט בה בהפתעה ואז בחיוך, הנהן כלפיה וקימר מעט את גבו בהשתחוות קלילה, ואז יצא מהחנות. ​ צעדיה פנו אחריו, אבל המוכר הצעיר פנה אליה באיטלקית, וכשהביטה בו ברתיעה עבר לאנגלית. החנות הייתה גם בית הוצאה קטן רק של שירה, והוא היה המוציא לאור, העורך והמוכר. מהר מאוד חתרה מבעד לסיפור המקום לעבר הגבר שאחריו עקבה. "פרופסור טיריני?" ענה הבחור לשאלה שלה. הוא נכנס מדי פעם בפעם. במהירות פרס בפניה את מה שידוע לו: מלומד חשוב באוניברסיטה מקומית העוסק בכתבים עתיקים, כלומר כבר פרש. אלמן, היה לו ילד אחד, אך זה נעלם לפני שנים בג'ונגלים של דרום אמריקה. את הספרים שלו, כך הבטיח, תוכל למצוא בחנות הספרים ברחוב לה קנוניצ'ה. הוא כיוון אותה לשם, ליווה אותה לדלת וצייד אותה בספר באיטלקית. "את המילים אולי לא תביני, אבל הרישומים פה נהדרים", אמר.

אולם ההמתנה היה הומה אדם. נוסעים נתקפו באותו בלבול ודחיפות של מעבר בין יבשות, נעים לפה ולשם, מדברים בקבוצות נרגשות, מטילים סביבם כוסות קפה ועטיפות זוהרות. אלה ישבה על כיסא והביטה סביבה. קניית הכרטיס המהירה, הזמנת החדר במלון, אריזת התיק. היא התנשפה במשך יומיים, אבל כעת נשימתה הייתה סדורה, רגליה נשלחו קדימה ורוח של הרהור חלפה בראשה. נסיעה תמיד מעלה מגמה של מילוי טפסים. אולי אלו מעברי הגבול, אולי ההכרה המטושטשת, כי מקום חדש פירושו הזמנה לשינוי, להפיכת הסדר. היא ניסתה לפשפש במוחה ולמצוא הישג, אך התקשתה. אולי השירות הצבאי, שאותו העבירה בתור משק''ית ת''ש בפלוגה לוחמת ? ביקורי בית בנהריה ובדימונה, מילוי המסמכים התמידי, ובעיקר השיחות בלילה בחסות אור פנס חלוש וריח שמן רובים. הבסיס היה אז שקט, נטול הדחיפות האלימה שמשלה בו בשעות היום. הם לא רצו שתשנה משהו בחייהם; החיילים ידעו כי אין בכוחה לעשות זאת. אבל הם כן רצו את ריח הבושם, את הרמיזה הארוטית בקול הנמוך, את הערות בשעה שכולם ישנים הדומה במידת מה למתרחש במעשה אהבה. הם רצו שהיא תרכון לעברם. הם הביטו בה, מגייסים גבורה וציות, מסירת הגוף עבורה, שהרי היא העם, היא חלק ממנו. אבל תמיד הופיעה לבסוף אכזבה בעיניהם כשקמה והתמתחה בעייפות, כשטפחה על המדים, מרעידה מבלי משים את חזה, מבטיחה לשלוח טופס נוסף. ​ אולי השנה שבילתה בה במכינה בערבה לפני הגיוס? נוף צחיח, שהוכתם מדי פעם בפעם בעץ, הקיף אותם. אד עלה מהקרקע, אבל גם מהבחורים ומהבחורות הצעירים, אד שנע בשבילי הישוב, בין הבתים הניידים, הספרייה, חדר האוכל וחדר הלימוד. מזגן חזק וארונות ספרים סביבם, והם ישבו והתווכחו בהתרגשות על עתיד המדינה, על לאומיות, על האל, על היעדרו, על הגשמה. מילים שזרקו לאוויר ותפסו שוב ושוב כמו לוליינים בבגדים צבעוניים בחסות רומנים וספרי הגות, פניו החורכות של א"ד גורדון, השירים של לאה גולדברג, הרומנים של עגנון ושל עוז. ביום הרגישו שהידיים שלהם מלאות וכבדות, אבל בלילות, כשנרדמו מבולבלים מריחות הגוף, ומאוחר יותר, כשנפרדו לשלום בכניסה ליישוב ופסעו לעבר החיים הבוגרים, לא נותר שום משקל. השכנוע העמוק במילים הגדולות, במעשים הגדולים, כוחו יפה רק באותם חדרים ממוזגים, בשנים נטולות ההפרעה של לימוד ושל נעורים, אבל בהבל הים־תיכוני, עם קולרי הפרנסה, הדיור ומערכות היחסים, נדמה היה כי מעשים גדולים הם סימנים לחוסר אחריות. ​ ואולי, בכל זאת, הלימודים האקדמיים? פתיחת השנה מילאה את אלה התרגשות. בכיתות הלימוד נפרסו בפניה מניפות צבעוניות ששלחו משבי אוויר לפניה. ב"מבוא לקולנוע" צ'רלי צ'פלין רקד על המסך באולם חשוך. בצבע השחור והלבן היה קל יותר לראות את ההרס המודרני: תעשייה, כוח, חיפוש אהבה קולני. כל הזמן נופלים. חוסר התיאום, הטעויות והעמדות הפנים על כל צעד וכל שעל. היא התחממה מול צעדי הברווז שלו והחיוך חסר האונים. המרצה עבר למופעים הגדולים של הוליווד הצעירה, סיפורי תנ"ך מלאי עשן וניצבים והיצ'קוק, שניגן על המיתר המתוח של פרויד והעידן הפסיכולוגי, כפי שתיאר זאת המרצה. ​ היא ישבה באולם המוחשך ורטטה מרוב רעיונות. טבריה בשעת הלילה עם משב הרוח המיסטי־קבלי, הכנרת הנוצרית והעירום שלה ושל בן כיתתה מול הבתים בלבן והכנסיות. ישראל לא מוכרת שבה התערבבו מצביעי ש''ס, עולים חדשים ובני המושבה כנרת בהילוך הטווסי שלהם. היא רצתה להחזיר את ישו לרקע הנידח הזה, כמו ב"אושר ללא גבול" של יגאל בורשטיין שראתה באותם ימים. בחור צעיר ופרוע שיער המדבר, כמו השבים מהודו, על אחדות ועל שלום פנימי. היא רצתה לצלם את חבריה למכינה בברלין שבה נפגשו כולם בקיץ, הפעם בחסות הברגהיין ומועדוני מין. "חיים פעם אחת", אמרו זה לזה, משתמשים ללא בושה בקלישאה החבוטה מכולן. היא התכוונה ללוות את המעבר בין החנויות, בתי המלאכה והפועלים בבוקר לבין הברים על רחוב חיים ויטאל בערב. היא ביקשה למצוא את הדרך לשלב בין הבלבול שאחז בה מאז השירות הצבאי לבין הרצון החזק להגיד משהו. אבל היא לא כתבה דבר שעבר את העמוד החמישי של התסריט, ובסופו של דבר מצאה עצמה עוזרת ללא הרף לחבריה למחזור בסרטי הגמר שלהם. מולה, בנמל התעופה, חלפה חבורת נערים. הם נגעו זה בזה בהתגרות, ואז פרצו בריצה מהירה תוך שהם מפילים כיסא בדרכם. הרעש הרעיד אותה, וממסך הקולנוע היא חזרה לכרטיס הנייר שהחל מתקמט בידה המזיעה. ונציה. היא ניסתה לטעום את המילה, להעמיד אותה מול ונציה שלה – נהר הירדנית בשעת הצהריים של שבת. היא ישבה שם על הגדה, מול חבל שהיטלטל ברוח. צל העצים שרף פה ושם את המים, והיא פוררה חתיכת חשיש וערבבה בטבק. העשן המתוק היה הבד היחיד סביבה. כך, עירומה ומטושטשת, בילתה את השעות החמות. באותן שעות הרגישה שהיא במקומה הטבעי: שרועה ללא תזוזה כמעט על משטח עלים רמוסים, מזיזה בהתפנקות את היד על עורה הרך, מטבילה במי הנחל עצלה, עטופה במשחקי החום והצל. ​ כך ביקשה להיות תמיד, כבר מהכיתות הנמוכות. מחופרת מתחת לשמיכה שעליה דמויות מצוירות, נמלטת מארוחות משפחתיות לספה, מהספה למרפסת, הרחק מבני אדם ומהרעש התמידי המלווה אותם, הרחק מהפעלתנות התמידית, מאיברים שחתרו דרך האוויר, תמיד בכבדות, תמיד בבקשה שיביטו בהם. הקנאביס, מרגע שהכירה אותו, העניק לה מחסה תמידי, והיא התמסרה אליו. ​ על כיסא המטוס הקור הצונן של מערכת המיזוג העביר בה רטט לא נעים, כאילו מישהו נטול פנים פלש לתוכה בבגדים סטריליים. מערכת המיזוג השמיעה קול יניקה סביבה. במושבים לידה ומאחוריה התיישבה קבוצה. הם הרעישו בדפי נייר שבהם פורטה תוכנית הטיול המאורגן. כמה מהם חבשו מסכות על האף ועל הפה. היא שלפה קסנקס מחפיסת אלומיניום והביטה בו לרגע. היה לו צבע חלבי. טעם של וניל מילא את פיה. היא בלעה את הכדור והביטה מהחלון. מרכז הארץ ניבט למטה, משטח ארוך של אבן ובטון. כשחגו מעל תל אביב וגרורותיה עוד היה גופה נוקשה בציפייה להשפעה על המוליך העצבי, אבל כשעמדו מעל הים גופה הרפה והצטנף לשינה כבדה. רק פעם אחת התעוררה, ולכמה שניות לא ידעה היכן היא. בתוך הטשטוש נראה היה כי שנים רבות חלפו, דור שלם, והיא באיזה קיום מתכתי ומקורר, כמו תם העולם ההוא, המיוזע, והוחלף – אולי בגלל תופת החום בחוץ – בקיום טכנולוגי ומוגן. ​ רק בחבטה על הקרקע התעוררה לגמרי. השינה הייתה כבדה מדי, והסם עוד פעל בדמה. שוב לא ידעה היכן היא, וזה דווקא נעם לה; שום מקום, ללא מסמכים. הקולות הנרגשים של הקבוצה מאחוריה החזירו אותה למציאות. הם קראו זה לזה בקולניות, טפחו זה על גבו של זה, חילצו מזוודות ונעמדו מתוחים במעבר, צפופים, אך לא מוכנים לוותר על סנטימטר של התקדמות. מייד כשנפלטה מהשרוול נכנסה לחדר השירותים, התיזה מים על פניה, ואז הניחה את הפנים כולן מתחת לזרם המים, הרטיבה את השיער והביטה במראה. ​ שיערה החלק בצבע הקפה נדבק לעור החיוור תמידית. שפתיה היו קטנות ומכונסות פנימה, והלחיים מלאות ותפוחות עד מתחת לקו העיניים. צווארה היה ארוך ומחוספס מעט, אבל היא התמקדה בעיקר באף, שהוליך אליו את הפנים והעניק למראה כולו פגיעות. עיניה, שהיו בעיקרן אפורות, השתנו בשמש חזקה לכחול חלש, ובחשיכה מוחלטת לאפור כהה. התכונה הזו תמיד נקשרה אצלה לחוסר החלטיות, להעמדת פנים. זיקית דרה בתוכה, ואת עורה היה אפשר לזהות באישונים משני הצבע. הפנים, החיוורון והאף העדין של אלה שידרו חולשה, וגברים רבים התקרבו אליה בגלל אותה נזקקות. הם נעלמו מהר כשגילו כי אינה זקוקה לדבר, ודאי שלא לפטרונות של פנטזיית ההצלה. הם הביטו בה נעלבים, ילדים שלקחו מהם צעצוע מבריק. לעיתים חשבה שכך עדיף, וכך יהיו חייה – לבד, באיברים שמוטים ובאותה עייפות בתוכה שנראתה מבחוץ כמו נינוחות. ​ האוויר שבחוץ היה רווי לחות, אבל זו לא הייתה דומה ללחות של תל אביב; היא הגיעה מלמטה, כאילו רתחה האדמה והעלתה אד. האיטלקית סביבה הייתה אד נוסף, וגם העייפות. היא מיהרה לעלות על אוטובוס־מים, ירדה בתחנה, ולאחר דקה קצרה כבר מצאה עצמה כלואה במבוך סמטאות. מבטה פנה לפה ולשם, מבקש לנחש את הדרך, ועם כל פנייה הלכה והתבלבלה עוד. לא עזרו המפה מהנייד ולא הוראות ההגעה שהדפיסה מאתר הזמנת המלון. לאחר שחלפה על פני עוד כמה גשרי אבן קטנים ורחובות שלא הצליחה למצוא במפה, היא התיישבה מיואשת על מדרגה והתכנסה לתנוחת גוף שהכירה היטב, כזו שניסתה לדחוק את העולם סביבה, להעלים אותו כשהראש נח על הברכיים והעיניים עצומות.

ההרגל לטייל בערב היה חדש לה. מסלול קבוע, כמה רחובות שעברה בפיזור נפש, עד לים. שם, יחד עם מחצית השעה האחרונה של השקיעה, צעדה במהירות לכיוון יפו. מולה ניצב כל העת הצריח, הולך וקרב אליה, מביא עימו את העולם העתיק, עם הקימורים והקשתות שלו. קימורים. המילה חלפה ולא מצאה לעצמה שום הדהוד בין רבי הקומות שגהרו על הטיילת ועל אחרוני הרוחצים, צעירים וצעירות שנעו במעגלים שהזכירו חרקים מבולבלים מצוף. הלחות גרמה לתנועה שלה להרגיש כמו חתירה כנגד משהו. היא אהבה את זה, את ההתנגדות, את המאבק, את הזיעה המלוחה שריככה את העור. זמן רב היא לא חשה בגוף, והצעדות הללו הזכירו לה את האיברים, את העצמות, את הבשר. במכנסי ג'ינס גזורים, בגופייה שחורה ובאודם שנמרח בשכבה עבה על שפתיה היא נראתה כהמשך ישיר של תנועת הצעירים שפסעו מהחול לטיילת, מסתדרים במהירות – בריקוד מיומן ולא מודע – בזוגות. הם עלו מהחוף, עדיין רטובים מעט. ההמולה המילולית סביבם הסגירה את תכוניותיהם ללילה. המגע ביניהם היה חם ומהיר, אבל גם חלקי. הם נפרדו זה מזה רק כדי להתאחד שוב מאוחר יותר בעורקים הפנימיים של העיר. ​ הקסנקס התמוסס בדמה, והאיטיות שאפפה אותה נפלה לא רק על תנועת הבריות שעל הטיילת, לא רק על הבוכנה העיקשת של הים ועל הזוהר החלש של החול, אלא גם בבטון, בזכוכית, באלומיניום ובאספלט. החומרים הקשים כמו נענו לדם ולתשלובת הכימית בתוכו, הלכו ונבלמו, פגשו את האוויר לא בכוח, אלא בהססנות, כמעט בביישנות. הכדורים היו מפוזרים בכל מקום בחדר שלה: במגירת שידת הלילה, בחדר האמבטיה; תמיד מצאה אחד מהם בכיס המכנסיים אחרי הכביסה. ​ היא המשיכה ללכת, והריסות הדולפינריום עוררו בתוכה משהו דומה, ערמת בטון פצועה וחסרת צורה, אבל כך גם גן צ'רלס קלור הפתוח, שבתוכו דווקא חג בחופשיות ריח המלח, עוקץ ומפזר סביבו את הדמיון בין הנעורים והחוף. בזה אחר זה צמחו בתוכה שברי הבטון והזוהר החלש העולה מהמשטח הצהוב. התזזיתיות הזו אפיינה את חייה של אלה, ודאי מאז המעבר לתל אביב. התחלפות תמידית, לעיתים בהפרש של דקות, של הנוף הפנימי. די היה במשב רוח, בקול מכונית, באיזה בדל ריח שעלה ממאפייה או מאתר בנייה כדי לשנות כליל את הפנים, ואז את העין שארגנה את גווני העולם בחוץ. האפור והכחול קרובים, וכך גם הזהב והאדום. ​ בשנים המוקדמות הזמן כמעט ולא נע, וכשנע הייתה לו איכות של מים, שהיו מרכז הבילוי שלה ושל חבריה: שעות ארוכות בילו בירדנית או בכנרת עם סיגריות מגולגלות ושירי פופ מרמקול נייד, נכנסים ויוצאים מהזרם האיטי. אבל כעת היא צעדה לאורך הטיילת והרקיע המדמם. הרצים חלפו על פניה בתווי פנים מעוותים ממאמץ, וכמה דייגים בודדים עמדו על הסלעים, חסרי תנועה כמוהם. מוזיאון האצ''ל, אחריו הגשר הקטן, ואז כהרגלה בחודשים האחרונים – הטיפוס במדרגות העולות מהנמל לעבר יפו העתיקה, בהייה בת כמה דקות בחזית הקולוניאלית של כנסיית סן פטרוס ושהות בת כמה דקות בתוכה. ​ למה? לא היה לה מושג. התעוררה בה תחושה גופנית של צורך באותה עלטה מבושמת ובשורות הישרות הנעות לקראת הוויטראז', אשר בשעת ערב היה רק רמז לצבעוניות, ואולי אפילו אובדנה. היא התיישבה על ספסל עץ ועצמה את עיניה. היא שאפה את הריח הטחוב, המבושם, ריח של מקום אחר, ומהו מקום אחר אם לא פנים שונות בתכלית של האל? מנגינה אחרת המקדמת אותו, שפה אחרת המדברת כלפי הרקיע ומבקשת מענה. אלה העבירה את ידה על העץ, חיפשה שיחה כזו, הפונה החוצה וכלפי מעלה ולא מצאה. היא התנערה ושאפה עוד פעם אחת את ריח המערה והתחינה. ביציאה התנפל עליה חום הקיץ, והביא עימו דחף לחשבון פנימי. הבחינות האחרונות לתואר הראשון תמו, ועימם חלפו גם הגופים שתססו מעתיד ונעו בכובד ראש מעושה לצידה במסדרונות. ריחות של מין ומזון מהיר מילאו את כיתות הלימוד. היא ראתה סרטים, יותר מכפי שאפשר לזכור, והם הפכו לבליל של תמונות שעלו זו על זו והותירו בתוכה רק רושם קלוש, בעיקר של התחכמות. בחוג השני שלה, סוציולוגיה, עסקה לאורך כל השנה האחרונה במצבם של בני הגיל השלישי בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר, ומה שנותר בה מסדרת הביקורים בבתי השיכון בבת ים היה תמונה של חדר מדרגות מתקלף שבו תמיד היו זרוקים אופניים, וגבר מבוגר היה מביט מהחלון ושורת מדליות על חזהו, נוצצת בשמש ים תיכונית. הגברים, משום מה, תמיד היו במצב קשה יותר. הנשים עוד הזיזו את הידיים, ישבו יחד, דיברו. היא ראיינה אותן, אבל לא הצליחה לדמיין את החיים ההם. לא את הקור, לא את הפנקסים, לא את הכיכרות. ​ הדרך חזרה לעבר הדירה שלה הייתה עשויה צעדים רפויים יותר, וכך גם היה המבט. בדרך ליפו הוא היה דרוך, בעיקר מול הגברים, אבל כעת היה מפוזר ומשוטט ללא כיוון. ​ מול רחוב הרב קוק, על החול, שכבה אישה. הבד תחתיה היה לבן ועמד מנוגד לתזזית הצבע שעל גופה – בגד ים אדום, צמידי זהב על ידה הימנית ושרשרת זרעים על צווארה. עורה היה שזוף ומקומט, שילוב שהדהד מאבק כנגד הזמן, ותבוסה. שיער ראשה היה צבוע בבלונד. אבל השפע הזה היה רק הכנה לפניה. מעולם לא ראתה פנים כאלה. החייתיות הברורה בשפתיים הבשרניות ובמצח הרחב, ומולם כמה חלקים משורטטים להפליא, התנוכים, העיניים, ובעיקר האף, שהייתה בו שבריריות שהעבירה בה רעד. היא עצמה את עיניה, האישה, מבקשת אולי להיזכר בשמש שכעת נעלמה במים, ואז, באחת, פקחה את עיניה והביטה היישר לעברה. תחילתו של חיוך נרמז על פניה, אבל מייד הם התעננו והתכווצו ברצינות, והמבט, שהפך נוקשה, נע מפניה של אלה לעבר המים, שכעת הלכו וקיבלו לתוכם חומר כהה, הפכו את עורם מעור חיה משועשעת למשהו אפל וקטלני. ​ תנועת הפנים של האישה, שנעה בחדות מהטיילת לעבר האופק, כמו ביקשה לחבר בין אלה לבין המים, להניע אותה מהיבשה לעבר העומק המרחף של הים התיכון, ולהתרות בה, כך נדמה היה לה, שאם לא תצעד לעבר המים משהו יאבד, ולא תהיה עוד הזדמנות לתקן. ​ היא עמדה במקומה והביטה כיצד האור האחרון מתמוסס בסגול ובכתום, נחלש ונמוג, ואז החזירה את מבטה. האישה המבוגרת התרוממה על הבד הלבן, טפחה על רגליה כדי לנקות אותם מחול והחלה עושה תנועות למול הרקיע. זה לא היה ריקוד ולא משהו מתחום אומנויות הלחימה, אלא תנועות דמויות ציפור, שנרמז בהן שיגעון. ידיה חבטו לפה ולשם, וגופה התפתל אחריהן. נדמה היה שגופה מבקש לחלץ מתוכו משהו, זיכרון, או אולי דווקא את מה שעלול לבוא. גופה של האישה התפתל שוב ושוב כמו אותן בובות ענק המחוברות למפוח אוויר. העוברים והשבים על הטיילת נעצרו להביט באישה, וגם מהחוף ננעצו בה עיניים, אך נדמה היה שאלה רק הגבירו את התנועות, מציבים אותה על במה קטנה. ​ הרי זה בדיוק כמו להביט בתאונה בכביש, חשבה אלה, פקק תנועה של מבטים פולשניים. היא הסירה את מבטה והחישה את צעדיה. למרות התנועה ומבט לא בלתי נעים מבחור צעיר, היא לא הצליחה להיפטר מפניה של האישה. היה משהו מאחוריהן, מאחורי הפנים, ומה שנגלה שם הייתה תמונת נוף: מרחב מדברי שבו מעט מים וסביבם צמחייה דלילה, סרפדים, שרך וסירה קוצנית שכוסו באבק. חום צוהריים בלתי אפשרי נח על קירות ואדי שבורים. השמש הזו, מסמאת ונטולת מנוח, עמדה מולה למרות החשיכה המוחלטת שנחה על הטיילת. השמש, היא הרגישה אותה צוברת עוד ועוד נוכחות, מכה בכפות הרגליים, בעור, במרפקים, בצוואר. שמש שהטילה בה עייפות תמידית ותחושה כי האלימות בוא תבוא. שמש שחלשה כל השנים על סביבתה. ​ על רחוב אלנבי עמדו כמה מסעדות זעירות, ובפתחן, סביב שולחנות פלסטיק, ישבו כמה גברים מבוגרים, מולם בקבוקי זכוכית וצלחות פלסטיק מוכתמות בשמן. הם מלמלו משהו כשעברה, מטעינים את קולם בלחות גסה. כשהתרחקה, קולם נשמע כמו בשורה רעה. מעט למעלה בקעה מוזיקה ממועדון. בחזיתו נגלו צמד שומרים בחולצות שחורות. הם נשענו על גדר מתכת והיכו מבלי משים בידם על סורגי הגדר. כשעשו זאת, גופם הדף שוב ושוב את החולצות ההדוקות. בפתח השוק נשא גבר על כתפו צינור מים עצום. הוא כיוון את הזרם כלפי מורד השוק. הדוכנים כבר היו נעולים. המים אחזו בזוהמה והיכו בה כלפי מטה, גוררים זרם עכור של קרטונים, פיסות מזון ופלסטיק. שוב ראתה את אותו ואדי, את המים הדלים ואת הצמחייה הנמוכה, אבל כעת גם זוהר חלש וסמוך למים, קבוע, מסמן לעבר פנים הוואדי. משם הגיחו מדי פעם בפעם חיות לעבר המים הצוננים. ​ אלה התיישבה באחד מבתי הקפה סמוך לכיכר מסריק והביטה בעוברים ובשבים. אי שם עמד משהו שרצתה להגיד, סצנה שהעמידה בסבלנות, במשך זמן רב, במקום לא ידוע. התחושה כי יש לה משהו להגיד והיא אינה יודעת מהו יצרה בתוכה פיצול. חלק אחד, גופני, שהה בתפאורה תמידית של מגרש חניה עמוס ברכבים, מואר בניאון, שם נוסעת עייפה ומלוכלכת בת דמותה קונה מים וסיגריות, נכנסת לרכב כבד וממשיכה בדרכה, דרך שתוביל אותה למפגש עם מה שנמנעה ממנו זה שנים, משהו שייאלץ אותה להשתנות. אבל חלק אחר בתוכה היה שרוי בתבוסה תמידית, בהכרה כי מה שלא תעשה לא ישנה דבר, לא יגיע לאיש, ואם יגיע, יחלוף עליו כמטפחת משי על פנים. היה עליה לאחד בין החלקים, אבל היכן? במקום קרוב למים, זה היה ברור מהליכת הערב הזו. ​ ברגע הזה שמעה את השם ונציה נפלט מפיה של אחת שישבה על כיסא בר מוגבה וקירבה כוס אל פיה. העיניים של החברה מולה נצצו, בעוד ראשה נע מעלה ומטה לחיוב, ואז פיה פלט גם הוא ונציה. את המילה ביאנלה היא כבר לא שמעה, שכן קמה באחת, בדחיפות, כדי לחזור הביתה.

תחנות הרכבת באיטליה עומדות בניגוד מושלם למדינה, ואולי הן אף מייצגות את איטליה האמיתית, אלא שאפילו האיטלקים יתקשו להחריב את עשרת הקבין של היופי הטבעי שירדו עליהן. גם נאפולי עושה במבקר את המעשה הכפול. אני יורד מהרכבת לתוך עימות בלתי נעים בין היכל במודל המאה ה־19, תקופה שבה האדם חשב שהגדול יחליף את האל, לבין ביתני חנויות מודרניים ומכוערים, המנהלים מאבק צעקני זה נגד זה בכלי נשק מסוג ניאון ונשים מעורטלות. טיולים באיטליה שבדמיון, נאפולי... ביציאה העסק מקבל זריקה של צפיפות, מכות בלתי פוסקות של עשן סיגריות, כבסים האוספים לכלוך, בליל של מותגים מזויפים ומין אווירה פלילית למחצה שאינה נקייה מגאווה עצמית. ברוך הבא לנאפולי. בירידה מתחנת הרכבת לעבר העיר העתיקה עוברת בי המחשבה להימלט חזרה לרומא. הנהר, הוותיקן והמזרקות לא מניחים לעיר להיכנע לגרפיטי ולעשב היבש סביבה. רומא נאבקת על כבודה, ובדרך כלל מצליחה לשמור עליו. בעודי יורד בכביש יושבים מולי פליטים מאפריקה שהתבטלו ואגרו זעם. באיטליה אני זקוק לכנסיות. כמו דג שנמשה מהמים, פעם בכמה שעות אני נאלץ להיכנס לאקווריום המעוטר בציורי שמן, מדיף ריח טחוב של תחינה וכולל שילוב בין ההרוס למגלומני המרכיב כנסיות בעלות ותק. אני מחיש את צעדיי לעבר העיר העתיקה בחיפוש אחר אחי הגדול מהגליל, אבל נחטף לאקווריום הנוסף החיוני לי פעם בכמה שעות – חנות ספרים. קל מאוד באיטליה, ובעצם בכל מקום, להצמיד את הזהות הפוליטית למראה העיניים, בוודאי בחנויות ספרים. גיבוב של ערמות ספרים, פוסטרים של דיונים פילוסופים ופוסטר אחד נוסף שבו מופיע אגרוף. כמה שולחנות וכיסאות בחוסר תיאום וללא דמיון, רהיטים שעיטרו חנויות כאלה לאורך שנים, אבל רק בברלין של שנות האלפיים הפכו לשיק. שיק תנועות שמאל. ​ אבל פה אין שיק. יש אבק וכמה דמויות המתהדרות בשיער פרוע ועוטות ז'קטים דהויים המכוסים אבק גם הם, אותו אבק של הרהור וחוסר שקט. מעניין כמה מהר מישהו מהם יתקוף אותי עם השילוש הקדוש של הזעם אצל האיטליקטוס־אנרכיטוס: כנסייה־מאפייה־פוליטיקה. זה לא לוקח זמן רב. אני מעלעל בנחת בספר של ארי דה לוקה על טיפוס. האיש החרישי והמעונב הזה. פגשתי אותו פעם אחת בירושלים. בלי גרם אחד של שומן ועם שפם של שנות החמישים, קצת דומה לאורוול, אבל לא יכול להיות שונה יותר בטמפרמנט. ​ הבריטי הזרוק בבתי מחסה בלונדון ובקו החפירות בספרד מול הניחוח הדתי והפרולטרי של האיטלקי. אבל אולי בעצם הם כן נפגשים באותה אלרגיה לחוסר צדק שאינה נגמרת כמנהג השמאל העולמי, במילוי טבלאות אקסל של חוטאים וחוטאים יותר, אלא ביציאה החוצה למאבק ברחוב, ואם יבוא המחיר – ישלמו בלי להתחנן. "למה אתה קורא את הזבל הסנטימנטלי הזה?" פונה אליי גבר לבוש אופנת ז'יזק, כלומר טריקו גדולה ממידותיו ומוכתמת מעט, שיערו חלק והוא חסר סדר והבעה של אלימות ושעשוע בו־זמנית. במשך כמה דקות הוא יורד על דה לוקה ועל פרנטה (צמר גפן מתוק לנשים של מנהטן). "אבל", הוא אומר, "הוא אולי סופר חלש, אבל יש לו ביצים, לדה לוקה. הספורט שלו זה לעמוד מול דחפורים". מהר מאוד אנחנו מוצאים מכנה משותף – מראדונה. "אתה צריך להבין", הוא אומר בעודו מחסל אספרסו וסיגריות בקצב של גיל שישים, "נאפולי היא מספר אחת בעולם בהפיכת ההווה לקדוש ואנשים לקדושים". בצעדים מדודים הוא מוביל אותי במורד הרחוב לעבר סמטה קטנה, אל מדרגות אבן שמעליהן כביסה צבעונית וצמד שכנות הצועקות זו לזו ממרפסות שתוחמות אותן סורגים מחלידים. מעט לפני המדרגות עומדת קפלה קטנה, קפלניצ'קה, ובה, מוקפים הילה, ניצבים פניו של דייגו ארמנדו מראדונה, הגוץ הגאון מוויז'ה פיוריוטו. ​ ז'יזק מתיישב על המדרגה ועוצם את עיניו. רק אז אני מבין שהוא שיכור. "הם הורידו אותו במסוק מהשמיים והוא הכניס את הידיים לכיסים העמוקים של החליפות מהצפון והוציא להם את כל המטבעות", הוא ממלמל. "הם כתבו לו 'ברוך הבא לאיטליה' כשנסענו לטורינו, אבל אחרי המשחק הם כבר לא נהנו כל כך בבתי הקיץ שלהם באגמים". ​ "לך לך, רד למים ותקבל את הצמר גפן שלך", הוא מנופף בידיו ומגרש אותי כדי להתייחד עם הקדוש שלו. נאפולי – או נאפולי של 'לראות את נאפולי ולמות' – היא הרגע הראשון שבו נגלה הר וזוב המשקיף על בתי האבן הגולשים אל המים, המפרץ, סירות הדייג הקטנות שמהן מזנקים למים נערים ונערות שזופים ושרופי שיער המתחרים בשחייה ואז נשכבים להתייבש על הסלעים. אולי זהו סוד הקסם של העיר – האיום התמידי הגוהר מעל הבתים, מעל חיי הפשע ומעל החופש שבים, הים שמגדל את הבריות האמיצות ואוהבות החיים מכולם. אני צועד לאורך הטיילת ועולה על קאסטל דל'אובו, אבל הרעב מציק ומאחוריי מתנהלת ללא מפריע תעשיית הפיצות המשובחת באיטליה, המאכל שדרכו האיטלקים מראים אצבע משולשת למגפת הבריאות של המערב ומנפנפים בגנים שלהם לכל עבר. הם עושים זאת גם עם הפסטה ועם הגלידה. אני מתיישב באחד מאותם מקדשים של מרובעים שמנמנים המעוטרים במגוון תוספות וסועד את נפשי רק כדי להיות מותקף על ידי חבורה נלהבת של נשים בגילאי הארבעים והחמישים. טלטלה רגשית אוחזת בהן, והקולות מתחרים זה בזה רק בתנועות הידיים. בתחילה אני קולט רק שברי שמות – ריונה לוצאטי, הספרייה, המנהרה, גן הים. נדרשות לי כמה דקות כדי להבין את ההתרגשות. הן בעיצומו של מסע בעקבות סדרת הספרים שכתבה אלנה פרנטה. משהו מסיפור ההסתוות של הסופרת נמצא גם מסביב לשולחן. הסיפור על אשת האקדמיה מרומא הכותבת על שכונות העוני של נאפולי. עוני תמיד גורר עימו את זוהר המסירות וההקרבה, החום האנושי והמשפחתיות ברקע הלכלוך, המאבק להיחלץ וההתבוססות בבוץ במשך שנים. הן כל כך נהנות, הנשים המטופחות, חמושות במצלמות ובמותגים. הן נהנות כל כך לחוש את הרומנטיות של ההיעדר, ובתוך כך קורן מהן גם האישור העצמי. העוני, כשאתה מבקר בו בתור אנתרופולוג חובב, מאשר את העושר שלך ומעניק לך משהו דתי כמעט, כאילו נגע בך כוח עליון ושלף אותך. זה מה שמעורר בהן התרגשות כזו – לשבת בפיצרייה הזעירה, מול האופנועים שעליהם רכובים נערי נאפולי המקועקעים והמעשנים, ולהכיר תודה לאל, או להחלטות של הדורות הקודמים, או לפרוטסטנטיות, או סתם לנישואים טובים. שבע וטוב לבב אני יורד שוב לעבר הים התיכון. המבט לעבר המים מוביל אותי למחשבה על שכיות החמדה של מחוז קמפניה, האי קאפרי ואזור חוף אמלפי. הם רגע משם, התיירים בבגדי הספורט, האוויר המתובל והבתים הצבעוניים. החופשה ודאי תרוויח משיט או מנסיעה. המקומות הללו, שהמחירים בהם הם פילטר מעמדי עצום, שהמיסים המקומיים מעניקים להם ממון לניקיון, לתשתיות, לחשמל מרוכך, לנורות בצבעים ולפסטיבלים. הרכב השכור שהתפתל לו בין עיירות, הרוח על הפנים, אבל אני, מה לי ולניקיון ולבגדים לבנים? אני מעדיף להביט על הים שמאחורי מבוך סמטאות וכנסיות עתיקות. החיכוך, זה הדבר שמעורר עניין, ההתנגדות בין הים והנערים, השמש וריח המלח לבין השבור והמגובב. החיכוך הזה הוא מה שמעורר את העין, הוא מה שמוביל את הקיום לתודעה, שאוהבת, אחרי הכול, את המעברים החדים הללו. איטליה היא אחת מאותן מדינות שבהן הקיטוב מופיע בבהירות. בכמה שעות נסיעה תמיד יש את הצפון ואת הצפון שבדרום. כל הפנסיונרים מהמדינות הקרות עטים עליה, ובצדק. גם אתה יכול להיות אחד מאותם זוגות בגיל הפרישה עם הבנייה המודרנית של הזוויות הישרות, הלבן והכסף, אבל לא בנאפולי, לא אם אתה נכנס ויוצא מהעיר ומוצא את הים, שהוא תמיד נחרץ ועמוק יותר כשהוא עומד כמפלט מהיבשה.

הסופר והמשורר יונתן ברג טוען שהספרות חזרה להיות השליחה שלנו לעולם פנימי וחיצוני ומציע שלושה ספרים הלוקחים אותנו לטיול באיטליה ובנפש פנימה הספרות שנדחקה לפינה הרבה לפני צי המטוסים, הטרמינלים והבידוק הבטחוני, הספרות הייתה סוכנות הנסיעות הגדולה. בעידן שבו כל אחד הוא הסופר של עצמו, כבר היה נדמה שאין אנחנו נזקקים עוד לאותם שגרירים, שרבים מהם לוקים במלנכוליה גלויה או סמויה. מי צריך את הסיבוך הנפשי ואת תיאורי הנוף מלאי הפרטים? למי נותרה מערכת תודעתית שתפענח את הסימנים? נראה שברגרסיה של מציאות הקורונה צי הספרות חזר לעמוד בנמל התעופה, השגרירים שוב מצביעים על הסמטאות והסיורים שוב יוצאים כסדרם. אתם מוזמנים לשלושה סיורים כאלה באיטליה השוממת של ההווה והשוקקת של הדמיון. כדי להצטנן מעט אנחנו טסים לעבר קצה איטליה, לכפרים הקטנים השוכנים למורדות הרי האלפים. הם נטושים כמעט לגמרי, אבל גם בהם עוד מרחפת מסורת. פה חיים אנשי ההרים. הם מטפסים ומדברים מעט, מרגישים שלווה רק בגובה, שם המילים מאבדות נפח, וההישרדות מחלצת מהאדם את טבעו האמיתי. ספרו של פאולו קונייטי "שמונה הרים"(מאיטלקית: שירלי פינצי־לב; הוצאת "מודן") הוא שיר הספד רגיש לעולם אנשי ההרים ההולך ונעלם. הדורות הצעירים באזור אינם מסוגלים לגשר בין המהירות הניבטת מהמסכים לחיים הצמודים לטבע, טבע שהשעון שלו בלתי משתנה, איטי ונטול דחיפות. הספר מתאר זוג חברים הגדלים בנוף ההרים הגבוהים המנהלים מערכת יחסים מורכבת ורבת תפניות, כשביניהם נכנסת אישה. העלילה עוברת דרך הילדות שלהם, גילוי הפלגים והצמחייה, הבקתות ובעלי החיים, ההתבגרות, הבחירות והמחירים. האחד מגיע מהעיר, חוזר אליה ואף נודד ליבשות אחרות, ואילו האחר אינו יכול לעזוב את מתאר הפסגות גם כשהכול הולך ומתפורר, גם כשהוא נותר לבדו בנוף אנושי שומם. אבל הסיפור הזה הוא רק עילה לשיר ההלל להשפעת הטבע על הנפש. פה אנחנו מנועים מפסגות כאלה, אבל לא מהמאבק הפנימי של בן האנוש ויחסי הקרבה־דחייה שלו עם הטבע. הטבע במופעים העצומים שלו, זה שמולו יש צורך בשידוד מערכות משמעותי של תפיסת הקיום. הרומן של קנייטי, שנעשה לרב מכר ואף זכה בפרס סטרגה, הוא גם קינה על מה שהטכנולוגיה ריסקה, ובד בבד, כדרך הספרות, הוא גם החייאה מחדש של אותו עולם שהוא מקונן עליו, עד כדי כך שיכול הקורא ממש לעלות בין הפלגים, אל גושי הסלע העצומים שמעבר להם השלג הטהור, לבצוע מגבינת התום ולשתות יין מקומי ללא הפסקה. שבועות אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, קניתי גבינת תום במכולת ועצמתי את עיניי כדי להתעורר באותה בקתה מכוסה שלג שבה מסתתר אחד הגיבורים במעין הפגנה אחרונה וחסרת סיכוי מול עולם נכחד. המשורר הרוסי יוסיף ברודסקי לא היה כזה שנדמה כבעל אישיות לטינית־ים תיכונית. המשקל והחרוז של השירים שלו, הנושאים הקלסיים ואותה פתטיות סלאבית נדמים כמו משהו המתאים לנוף בוהק של שלג וקור עז. אבל כמו רבים אחרים ונציה נשכה אותו בעקב והארס פעפע בו שנים רבות, פעפע עד שמת ונקבר בסן־מיקלה, האי שבו שכן בית הקברות הסמוך לעיר, משקיף לעד על התעלות ועל הרציפים שבהם מצא בית. הוא, שגורש במשפט מפורסם מברית המועצות ונגזר עליו להיות פליט עד סוף חייו. ונציה של ברודסקי נפרשת בספר "חותם המים" (מאנגלית: לאה דובב; הוצאת "מאגנס"), שהוא מעין מסה אישית המתגלגלת מפרק לפרק ונצברת לתעלה ההולכת ונחפרת מתחת לעיר, תעלה שממנה צץ ברודסקי מדי פעם בפעם כדי לחטוף תמונת כיכר, גשר אבן או ציור, ולאחר מכן וחוזר למטה לחשוב על איטליה, על המים והריח בתוך נפשו של המשורר, ובעיקר על האור והעין המשחקים זה עם זה. העיר מושכת אותו בריח המים הטחוב שאולי מזכיר לו את סנט פטרסבורג, שממנה הגיע. היא קוראת אליו באמצעות העבר המצוי תחת שכבות אבק בבתי המידות הנטושים של משפחות הסוחרים הגדולות, שכל מה שנותר להן הוא אין־ספור חדרים בפאלצו המשפחתי, שסיור בו הוא ירידה לעבר ממלכה אבודה. הוא מבקר ברציפים ומהרהר על־אודות הזמן, חולף בכיכרות וחושב על ההיסטוריה. מנסה לשווא להתחקות אחר הקסם הבלתי מפוענח של האוויר בוונציה, של אותו מבוך אין־סופי ומתיש שיש בו משהו המכניס את האדם למצוקה ולפליאה. הוא מתאר את הערפל הנופל על העיר ומותיר את האדם עם עצמו ומול עצמו בלבד. במקרה שלו ברודסקי חולה לב, לב הנוקש ברעש הולך וגובר בתוך האוויר המיסטי והאגדתי של עיר האימפריה. ונציה שלו דומה לשירה עם הזרימה התמידית, התעתוע והערפל. הוא חש את הבלבול והצפיפות של העיר, אבל מוצא בהם מקום שבו אפשר להישכח ולשכוח, ואולי זה סוד הקסם של העיר. המבוך האין־סופי של גשרי אבן, ורידי המים והאוויר הכבד הם הזמנה להיבלע. מי לא רוצה להיעלם? רוצים בזה ודאי אלה שהוכתמו ב"טבע הדיוניסי של הדיו" כפי שכתב ברודסקי. יש בה, בוונציה, את אותו טבע המתגלה במלוא הדרו בפסטיבל המסכות. תרזה מאג'ו היא אמריקאית בעלת שורשים משפחתיים בסיציליה. היא יוצאת למסע כדי לגלות מי היא ובטוחה שהגילוי יהיה מהיר ופשוט, אבל ככל שהזמן עובר היא מסתבכת יותר ויותר בתוך החיים הנסתרים של כפרי האי, סיבוך הממלא את ספרה הנהדר "קיטון האבן" (מאנגלית: כרמית גיא; הוצאת "עם עובד"). מאג'ו עוברת בין כיכרות זעירות שהן לב הכפרים, ושם היא שומעת תמיד על שכבות העומק, כלומר רכילות. אלמנות החיות זו עם זו במשק בית בזוגיות יוצאת דופן, רועי צאן בעלי חכמה קדומה של עידן הכפר המבודד, הפוליטיקה הפנימית וההיסטוריה שעבור רבים באי נחשבה לשמועה רחוקה ומוזרה על מעשים בלתי אפשריים וחסרי היגיון. למשל, סיפורים על נזירות הסגורות כבר שישים שנה מאחורי חומות אבן, עושי ניסים ומי מעיינות המחיים חולים. היא צופה בפסל הבתולה היורד אל הכפרים מלווה בנרות עצומים, בגברים מטורפים מאמונה ובשירת הנזירות. היא ישנה במערות שהתגוררו בהן תושבים במשך מאות שנים ומתחקה אחר בתי מלוכה, כובשים ערבים וקהילות זעירות. היא משרטטת את מפת הקיום הנשי באי ואת המאבק האיטי והקשה לשינוי. כל זה, כיאה למאג'ו, מלווה בתחקיר מעמיק על המנות, על המאכלים ועל הקינוחים שנולדו על אדמת סיציליה ועוצבו בה. תוך כדי הטיפוס מכפר לכפר, הביקור בבתי הקפה הקטנים והנסיעה ברכבת, כפי שקורה בכל מסע מעמיק, מגלה מאג'ו דבר חשוב יותר, קרוב יותר ודחוף יותר מהנוף שבחוץ: היא מגלה את הנוף שבפנים. היא מנקה את העפר מעל שורשי המשפחה ומבינה לפתע ממה היא עצמה מורכבת, מה יש בה מהנוף הים תיכוני ומה נלקח ממנה במעבר מהתוואי המשפחתי של כפרי סיציליה לאימפריה הגדולה. לא רק היא – שלושת הספרים הם גילוי הפנים בעזרת החוץ. אולי זהו הדבר שהמטוסים השכיחו, אותן חופשות סוף־שבוע באתרי סקי, ברומא או במילאנו, הגיחות שיוצאים אליהן רק כדי לשכב למרגלות הים ולהתהפך מצד לצד, או היומיים בכנס בבית מלון, ללא מגע עם המציאות שבחוץ. כל אותם אוטובוסים מעופפים שבסך הכול נסעו משכונה לשכונה, במציאות גלובלית שינקה מאתנו את הדבר היחיד שמרחיב אותנו, האחר. היציאה לדרך היא דבר שונה לגמרי, ולשם צריך לחזור. ננפוש קרוב לבית. פחות זיהום, יותר סולידריות שבטית. נצא לדרך כדי להיות בדרך ולחזור אחרים, כפי שמציעים הספרים.

דורון המבורגר, מכונית שכורה, 3 ימים בין פיזה לגארדלנד, האם כל מה שיכול להשתבש השתבש? פיזה לפני בערך שנה פנתה אלי בפייסבוק חברבוקית שלא הכרתי, היא כתבה לי שהיא אוהבת מאוד את הכתיבה שלי ורוצה לעניין אותי במשהו. לה ולבעלה יש אתר תיירות על איטליה והם מעוניינים לשלוח אותי על חשבונם לטיול בזק בארץ המגף כדי שאשוב משם עם סדרה של כתבות... גארדאלנד זה לא הביקור הראשון שלי בגַּארְדָלֶנְד. לפני כמה שנים באתי לפה עם האחים שלי, עם ההורים שלנו ועם הילדים שלנו, והיה לנו לא פחות ממדהים. בהתחלה היינו ציניים. חשבנו מה לנו וללונה פארקים מלבד להיגרר עם הילדים ממתקן למתקן ולקנות להם ג׳אנק פוד. אבל סבא וסבתא, ההורים שלנו, החליטו להפתיע אותנו, הילדים שלהם, וקנו לחמשתנו צמידי כניסה אקספרס לכל המתקנים... אחוזת ד'אנונציו הנסיעה על גדות אגם הגארדה הרגישה לי כמו נסיעה בתוך גלויה של נוף שרוטש בפוטושופ: מי טורקיז שקופים, מצוקים טובלים בירק ועיירות ציוריות עם רעפים כתומים. להקיא מרוב יופי. כמה קילומטרים לפני שהגעתי לוויטוריאלה דלי איטאליאני, אחוזתו המפונפנת של גבריאלה דַ׳אנוּנצְיוֹ, חלפתי על פני העיירה הפסטורלית סאלוֹ...

העולם מגלה מחדש את מי שהגדירה את הכתיבה על המשפחה והבית "בפינה כלשהי בלב, אני יודעת טוב מאוד, תמיד, מי אני ומה אני, סופרת קטנה, קטנה מאוד," כתבה נטליה גינצבורג ב-1949, במסה האישית "המקצוע שלי". מאז הפכה לאחת הדמויות הבולטות בספרות האיטלקית במאה העשרים, כסופרת, מתרגמת, עורכת וחברת פרלמנט. עכשיו, שלושה עשורים לאחר מותה ב-1990, נדמה שהעולם מגלה מחדש את הסופרת הקטנה-גדולה, שניסחה קול נשי ייחודי ופורץ דרך, בתקופה שגברים בלבד עדיין קבעו במידה רבה על מה ראוי לכתוב וכיצד. הנה מקבץ חלקי מהשנים האחרונות: בארצות הברית פורסמו מחדש ב-2019 הרומנים "מיקלה היקר" ו"הלב היבש", נובלה קצרה וארסית. שנה קודם לכן, בבריטניה ראו אור שורת רומנים נוספים של גינצבורג, בהם "קולות הערב" ו"לקסיקון משפחתי" (שבארץ ראה אור גם תחת הכותרת "אמרות משפחה"). "קולה של גינצבורג מגיע אלינו בבהירות מוחלטת מבעד לצעיפי השפה והזמן", כתבה הסופרת רייצ'ל קאסק בהקדמה למהדורה הבריטית של ה"מידות הקטנות", וגם סופרים כמו זיידי סמית', טסה הדלי וקולם טויבין תרמו שבחים נלהבים. "הדור המזהיר של סופרי תום מלחמת העולם השנייה באיטליה – קרלו לוי, אלברטו מוראביה, צ'זארה פאבזה, אלזה מורנטה, ג'ורג'יו בסאני וגינצבורג – נזנח לגמרי בעשורים האחרונים," סיכמה ג'ואן אקוצ'לה בכתבה מיולי בניו-יורקר מיולי. "עכשיו, לפחות עבור גינצבורג, זה משתנה... היא זוכה לעדנה." ​ לא מדובר בעולם דובר האנגלית בלבד. בספרדית ראו אור בשנים האחרונות גם יצירות פחות מרכזיות של גינצבורג, כמו ביוגרפיה שחיברה על צ'כוב או רשימות פוליטיות. בארץ, "המידות הקטנות" פורסם לפני כמה חודשים, והפך למעין תופעה בנוף הספרים המקומי: מקום של קבע בטבלאות רבי המכר, ביקורות מהללות ועשרות סקירות ותגובות של קהילות קוראים בפייסבוק (גילוי נאות: אני הוא מתרגמו לעברית). המו"ל, אוריאל קון מ"תשע נשמות", מבטיח להוציא לפחות עוד שני ספרים של גינצבורג, "למרות שאפשר לחשוב בקלות גם על עוד עשרה שיכולים להשלים את הקטלוג." למה גינצבורג? למה עכשיו? גם מחוץ לאיטליה, אפוא, נטליה גינצבורג מוכרת היטב לקוראים. היא נולדה בפלרמו ב-1916 כנטליה לוי, בתם של לידיה וג'וזפה, חוקר אנטומיה וביולוגיה בעל שם. ביתם בטורינו היה מוקד לפעילות אינטלקטואלית ערה, וגינצבורג מעידה שנמשכה לכתיבה מילדות: "בין גיל חמש לעשר עדיין היו לי ספקות, ולרגעים קצרים עוד דמיינתי שאני יכולה להיות ציירת, לכבוש ארצות על סוס או להמציא מכונות חדשות... אבל מאז... תמיד ידעתי." לאחר שנישאה בגיל עשרים ושתיים ללאונה גינצבורג, איש ספרות רוסית ופעיל אנטי-פשיסטי בולט, הוגלתה המשפחה הצעירה לחבל אברוצו (פרקטיקה נפוצה של המשטר הפשיסטי, שקרלו לוי הנציח בספרו המפורסם "ישו נעצר באבולי"). לאונה לבסוף עונה למוות בכלא ברומא, וגינצבורג, שנישאה מאז בשנית, החלה לפרסם סיפורים קצרים ורומנים (בימי הפשיזם היה עליה לפרסם את ספריה תחת שם עט). גינצבורג אמנם שייכת לגל הניאו-ריאליסטי האיטלקי של סוף מלחמת העלם השנייה, אבל כתיבתה נתפשה כעוסקת בנושאים "פעוטים" של הבית והמשפחה. ואכן ספרה הנודע ביותר, "אמרות משפחה", הוא ניסיון להתחקות אחר שפה פנימית של משפחתה הקרובה. הוא פורסם לראשונה ב-1963, ואחרי יותר מחמישים שנה הוא עומד במרכז גל העניין בגינצבורג, בשורת תרגומים והדפסות מחודשות. על פי המבקרות לפחות, את גורמי ה"גילוי מחדש" של הסופרת הטורינזית צריך לחפש דווקא בנאפולי: "לעניין המחודש בגינצבורג מסייעת, אולי, ההצלחה האדירה של הרומנים של אלנה פרנטה," כותבת אקוצ'לה בניו-יורקר; גם סקירה של ספריה בניו-יורק טיימס מעלה השערה דומה, ואילו בגארדיאן נכתב שגינצבורג "קצת מזכירה את פרנטה, אבל אם לקרוא את פרנטה דומה יותר לרכישת חברה חדשה, בגינצבורג אפשר למצוא מנטורית". ​ הרעיון מקובל למדי על ג'ייקה מארוסביץ', עורכת הוצאת Daunt Books הבריטית שהביאה את ספריה של גינצבורג לפרסום. "כשיש כזאת הצלחה של סופרת מתעוררת גם סקרנות לגלות מי הייתה שם קודם", היא אומרת בשיחת טלפון. "אנחנו אוהבים להביט לאחור דרך האמהות הספרותיות שלנו." גם טיינן קוגאנה, עורך בהוצאת New Directions שפרסמה רומן וסיפור קצר בתרגום חדש בארה"ב, לא פוסל את "אפקט פרנטה". מצד שני, כל המו"לים של גינצבורג בשנים האחרונות הם קטנים ועצמאיים, וקשה לומר שהם מנסים לרכוב על הגל ולמצוא את ה"פרנטה הבאה" (או הקודמת). קוגאן עצמו הוזמן ליריד ספרותי ברומא, שם שמע על גינצבורג בארוחת ערב מפי חברה, הסופרת המקסיקנית ולריה לואיזלי. מארוסביץ' התוודעה אליה דרך שבחים של סופרות אחרות, כמו זיידי סמית' ומגי נלסון, ויצאה למסע בעקבות זכויות הפרסום, באנגליה ובאיטליה. ובארץ, קון מבהיר שהוא לא קרא מילה אחת של פרנטה. "הכרתי את הרומנים של גינצבורג, אבל כשקראתי את הספרים הנוספים שלה נמשכתי אליהם כי הם לימינליים. קשה לסווג אותם, גם ברשתות לא יודעים אם להגדיר אותם כעיון, הדרכה או פרוזה", הוא מסביר. "והם כמובן יפים מאוד". רוטב עגבניות ודקירות סכין אבל גם אם בקרב המו"לים הבשורה עברה מפה לאוזן, נדמה שזהו רגע מוצלח לגילוי מחדש של גינצבורג, כמי שמזוהה עם קול נשי מובהק – נושא שהיא עוסקת בו במפורש. כל חייה הייתה הסופרת מוקפת בגברים, ולעתים פעלה בצלם או תחת חסותם. כשהייתה בת עשרים וחמש שלח לה ידידה פאבזה מכתב והציע להפסיק להביא ילדים ולכתוב יותר ספרים. לימים בנה, ההיסטוריון הנודע קרלו גינצבורג, לא חסך ממנו את דעתו על כתיבתה ה"סנטימנטלית ואימבצילית" (מה שעשוי לגרום להרהר שוב בעצתו של פאבזה). ​ אם המרחב האינטלקטואלי מצטייר כגברי באופן כמעט אוטומטי, אין פלא שבשנותיה הראשונות רצתה גינצבורג לכתוב כמו גבר. "הייתי מבועתת מכך שהדברים שכתבתי יסגירו שאני אישה," היא מספרת ב"המקצוע שלי". אבל עם ההתפתחות והעידון בכתיבתה, גם עמדתה השתנתה: "כבר לא רציתי לכתוב כמו גבר, כי הבאתי לעולם ילדים ו...הרגשתי שנשים יודעות על ילדיהן דברים שגברים לא יכולים לדעת. [למדתי] הרבה מאוד דברים על רוטב עגבניות וחשבתי שאפילו אם לא אכניס אותם לסיפור, הם מועילים מאוד לכתיבה. באופן עקיף ומסתורי הם אכן הועילו." ​ מארוסביץ', המו"לית הבריטית, מסבירה שגינצבורג נתפסת כמי שכותבת על חייהן של נשים, ולוקחת ברצינות כתיבה נשית סובייקטיבית כנושא. "לכן לכך כך הרבה סופרות חשוב לקרוא אותה היום," היא אומרת. ואכן, "גינצבורג מגיעה אלינו בצלילות גמורה מבעד לצעיפי הזמן והשפה," כותבת קאסק בהקדמה שחיברה ל"מידות הקטנות", "היא נותנת לנו מודל לקול נשי חדש, ולאופן שבו הוא עשוי להישמע." קוגאן מספר על תגובות דומות בארצות הברית. "העיסוק של גינצבורג ביומיומי צלול מאין כמותו, ובא עם דקירת סכין יפה ושוברת לב," הוא אומר. "אבל זה פמיניזם אישי, לא פורמלי." אצל גינצבורג הסיפור הוא תמיד, וקודם כל, סיפור אישי. במסה המצוטטת כאן היא מספרת מדוע במשך שנים כתבה בקיצור ובמהירות: "יש לי אחים גדולים, וכשהייתי קטנה, אם דיברתי בשולחן תמיד אמרו לי לשתוק. כך התרגלתי לדבר מהר-מהר, בקיצור נמרץ ותוך כדי שימוש במספר המילים" המועט ביותר שניתן, מתוך חשש תמידי שיפסיקו להקשיב לי." מאה שנה מאוחר יותר, נראה שהעולם רוצה לשמוע אותה כמה שרק אפשר.

"הלב" הוא רומן החניכה הטוב בכל הזמנים. דורות של ילדים גדלו עליו והוא זכה להצלחה רבה גם בקרב המבקרים וגם בקרב הציבור הרחב. הוא איחד גדולים וקטנים במשך עשורים, תורגם לעשרות שפות, ועובד לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה. אם נבחן אותו מחדש נראה שהוא רלוונטי היום יותר מתמיד וזאת הסיבה לכך שהוא אחד מאותם ספרים נצחיים, שהיום, כמו בעוד 100 שנים, יופיע תמיד ברשימת יצירות המופת האיטלקיות אי אפשר היה לתת לספר הזה שם מתאים יותר משום שבכל אחד מהסיפורים בו טמון לב. הלב של המורה - המספר, הלב של אנריקו – שכותב את הסיפורים, והלב של הדמויות הראשיות ושל דה אמיצ'יס עצמו שכתב את הספר עם פיסת לב בכל שורה. זהו רומן חניכה ראשון מסוגו, שבו האירועים של כיתה בבית-ספר יסודי, מסופרים יום אחר יום, בפורמט של יומן. אנריקו בוטיני (Enrico Bottini) כותב במחברת את התחושות, את הרגשות ואת רגעי המתח שהתרחשו בכיתה שלו, בבית הספר של מוֹנצֵ'ניסיו בטורינו. יהיה זה אביו, שבסוף השנה, יעביר את מחשבותיו של בנו לדפים, שיהפכו לימים זיכרון יקר ערך עבור בנו ועבור כולנו. שתי כריכות של "הלב" - היו גרסאות רבות, ארבעים מהן יצאו בשנת הפרסום הראשונה "הלב" יצא לאור בשנת 1886 על ידי הוצאת הספרים טרבס. הוא מורכב מסיפורים קצרים שונים המשולבים בסיפורים חודשיים, כולם מסופרים בכיתה על ידי המורה פרבוני. כל פרק הוא חודש, מאוקטובר עד יולי: הפרק הראשון "יום שני, 17". בכל הסיפורים הגיבור הוא ילד ולכל הסיפורים יש אופי דרמטי. בסיפורים החודשיים אנו פוגשים דמויות כמו ג'וליו, סופר קטן מפירנצה. הסיפור שלו מופיע בין דפי חודש דצמבר, בין ה- 18 ל-19 בחודש. ג'וליו הוא ילד בן 12 בעל שיער כהה ועור בהיר. יש לו משפחה ענייה, אביו הוא פועל שעובד בימים ומידי פעם עושה כמה עבודות העתקה בלילות. הוא מתלונן הרבה על כך שאינו מצליח להרוויח יותר, אך מנסה לא להדאיג את בנו. ​ ג'וליו תלמיד טוב, ואביו רוצה שימשיך ללמוד כדי שבעתיד יוכל לעבוד בעבודה מכובדת. ג'וליו, לעומת זאת, רוצה לעזור למשפחתו ובלילות יוצא ממיטתו כדי לסיים את העבודה של אביו. הרווחים אמנם גדלים, אך ריכוזו של ג'וליו יורד ואיתו גם הציונים. אביו נוזף בו, עד שלילה אחד הוא מוצא אותו כשהוא בדרכו להשלים את עבודת ההעתקה במקומו. "האבא הרים אותו בזרועותיו ולקח אותו לחדרו, השכיב אותו במיטה וליטף אותו, וסידר את הכריות והשמיכות". כשהתעורר, מצא ג'וליו את אביו ישן על חזהו. "הלב" הוא רומן החניכה המפורסם ביותר אבל גם היעיל ביותר שנכתב אי פעם. יש לו כוונה ברורה ללמד את האזרחים הצעירים של הממלכה את המוסר האזרחי. ברקע הסיפור טורינו של איטליה המאוחדת. רעיון האחדות מתחזק בעזרת העובדה שגיבורי הסיפורים מגיעים ממחוזות איטליה השונים. בעמודים הראשונים מוצג בפני ילדי הכיתה " הילד הקלברי" (הילד מקלבירה) ויהיה זה המורה שילמד את התלמידים לא להחזיק בדעות קדומות כלפי האחר. הנושאים העיקריים בספר הם אהבה למולדת בדמות הצבא והמלך (באחד הסיפורים מוזכר יום השנה ללווייתו של ויטוריו אמנואלה, בסיפורים אחרים מוזכר המלך אומברטו הראשון), צדקה, עקרונות, ואהבת המשפחה. הספר מכוון את הילדים לכבד את השלטונות וההורים, את רוח ההקרבה, האהבה, הגבורה והציות. גם בין המעמדות השונים ישנן אותן תחושות, למרות שהאדונים לא שוכחים להיות כאלה. הסופר,אדמונדו דה אמיצ'יס, היה חייל בצבא במלחמת העצמאות השלישית. לאחר שחרורו מהצבא הוא הקדיש את זמנו בתשוקה לקריירה עיתונאית ודיווח רבות על תנאי המחייה של המהגרים. "הלב" הוא ספרו המפורסם ביותר. כשקוראים את הספר, אי אפשר שלא להתרגש ולחוש חלק מהתהפוכות שעוברות על הילדים שמופיעים בסיפורים. גיבורים קטנים ואמיצים, שמעצבים, מילה אחר מילה, את סיפורי "הלב". מרקו, לדוגמא, שעובר מסע רגלי ארוך, והוא רק בן 13. הוא יוצא מהרי האפנינים למסע עד הרי האנדים כדי לפגוש את אימו החולה. ​ אימו של מרקו היא אשה אמיצה שעברה מאיטליה לבואנוס איירס כדי לעבוד במשק בית אצל משפחות עשירות. הבן, שיודע שהיא חולה ולא מטופלת, יוצא מגנואה לארגנטינה, והולך בעקבות המשפחה שמעסיקה את אימו. המסע שלו, נראה תחילה חסר תקווה. אך מרקו לא מרפה, ולמרות העייפות, הרעב, והמחסור בכסף, הוא ממשיך במסע. לבסוף הוא מוצא את אימו, שמצבה הורע בינתיים, ומשכנע אותה לעבור את הניתוח לו היא זקוקה. הרופא יראה בו ילד גיבור שהציל את אימו. שבע שנים לקח לאדמונדו דה אמיצ'יס לכתוב את הספר הזה. לפניו כתב יומני מסע ובהם תיעוד מסעותיו בעולם. כשקיבל הצעה לכתוב את ספר ילדים, התמסר לה בכל כוחו. הוא כתב למוציא לאור שיכתוב את הספר ושהספר הזה יהיה ספר חייו. דה אמיצ'יס, נולד באיטליה בשנת 1846. ספרו הראשון תיאר את חייו כחייל בצבא האיטלקי וכיוון שהצליח מאוד, התמסר דה אמיצ'יס לחיים של כתיבה. "הלב" התפרסם בתחילת שנת הלימודים של שנת 1886 ומיד הפך לספר ילדים מצליח. כבר באותה שנה הודפסו עשרות מהדורות ובמהלך השנים תורגם לשלל שפות והפך לאחד מספרי הילדים האהובים ברחבי העולם כולו. ​ שלל אדפטציות נעשו לספר הזה בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. הבמאי ויטוריו דה סיקה עשה על פיו סרט קולנוע בשנת 1948, סדרת הטלוויזיה, "הלב", על מרקו המחפש את אמא, גם היא ידועה ואהובה על ישראלים רבים, והצגות תיאטרון לילדים גם הן נעשו לאורך השנים על פי "הלב". בעברית ראו אור מספר תרגומים לספר, משום שלאורך השנים היה צורך לרענן את העברית. במהלך השנים היתה ביקורת על הפטריוטיות והדידקטיות של "הלב", אולם צריך לקחת בחשבון את התקופה בה נכתב וכן את העובדה שחלק מהערכים החינוכיים של דה אמיצ'יס לא התיישנו. הנה דוגמא מהספר כפי שתרגמה מאיטלקית מרים שוסטרמן-פדובאנו, (זמורה ביתן, 1991): "לתת את חייך לארצך כמו הנער מלומברדיה, מידה גדולה היא; אבל אתה בני, אל תזניח את המידות הקטנות. הבוקר כשהלכת לפניי בחזרה מבית הספר, עברת ליד אישה ענייה שהחזיקה בין ברכיה ילד חולני וחיוור כמת, וביקשה ממך נדבה. אתה הבטת בה ולא נתת לה דבר על אף שהיה לך כסף בכיס. שמע בני: אל תתרגל לעבור באדישות מול הדלות הפושטת את ידה, ובמיוחד מול אֵם המבקשת פרוטה בשביל ילדה… הוצא מתוך ארנקך הקטן מטבע בתוך מטבע, והנח להם ליפול לידי זקן חסר תמיכה, אֵם בלי לחם, ילד ללא אֵם…"

" אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר." (דברים יד פסוק ה') שמה של המוצרלה די בופלה (Mozzarella di bufala) מקמפניה יצא למרחוק והיא מוכרת ברחבי המגף ובעולם כולו. בעבר אפשר היה לאכול אותה רק במחוז בו היא מיוצרת, בדרכים מסורתיות לרוב, בעיקר בתחום נפות קזרטה (Caserta) וסלרנו (Salerno), אך מרגע שאפשר היה לייצא אותה למחוזות אחרים ואל מחוץ למדינה, הפכה מבוקשת אף יותר צילמה: ליאתה - בלוג התרחבות הענף הובילה להקמת מחלבות גם בנפות נוספות ברחבי חבל קמפניה, כמו נאפולי ובנוונטו (Napoli, Benevento) ובמחוזות שכנים לקמפניה כמו במחוז פוליה שם מייצרים מוצרלה בעיר פוג'ה (Foggia) ובמחוז לאציו שם מייצרים מוצרלה די בופלה בערים לאטינה, פרוזינונה ורומא (Latina, Frosinone, Roma). ​ האיטלקים לוקחים ברצינות רבה את המוצרלה די בופלה שלהם. לגבינה תו תקן המסמל את איכות המוצר (DOP), ולמחלבות יש איגוד תחתיו הן מאורגנות, מידע נוסף תוכלו למצוא באתר הרשמי שלהם. ​ דרומית לרצועת החוף של אמאלפי התיירותית שוכן איזור קפאצ'ו פאסטום (Capaccio Paestum), עליו אולי שמעתם בגלל האתר הארכיאולוגי המצוי בו על שלושת מקדשיו והמוזיאון המעניין שבו ממצאים היסטוריים מעניינים. ​ רבים מהמטיילים והתושבים באיזור עוצרים באחת מחוות הבאפלו כדי ליהנות ממוצרי חלב משובחים ומטעמים נוספים, אלו נמכרים ישירות לקהל הרחב במעדניות בוטיק הקרובות לרפתות. אחת הסיבות להגעה לכאן היא מפגש עם בעלי החיים עצמם. מי אתה באפלו? באפלו, בעברית תְּאוֹ (ברבים: תְּאוֹאִים); בהמה מעלת גרה, בעלת פרווה שחורה ומבריקה, עיניים גדולות וקרניים חזקות במיוחד. התאו הוא בעל חיים כשר למאכל. מחלב נקבת תאו מייצרים חמאה, סוגי גבינות ומגוון קינוחים. שורשיו של התאו האיטלקי (Bos Bùbalus) מגיעים מהודו המזרחית. השם האיטלקי לבעל החיים הוא Bufalo, ונקבת התאו נקראת ,Bufala שמם נובע מהמילה הלטינית Bufalum. התאו אוהב לרבוץ במים ולכן בטבע, שטחי המרעה שלו יהיו בקרבת מקורות מים (אגמים, נהרות ואפילו ביצות). ברפתות של המחלבות תראו אותם בעיקר מתפלשים בבוץ. הידעת? בזכות קרניו החזקות התאו מסוגל לנגוח אפילו באריה מלך החיות! הידעת? הריון של נקבת תאו נמשך 10 חודשים, בסופו היא תמליט עגל במשקל של כ-40 ק"ג. בהיותו בן חצי שעה העגל מתחיל לינוק מאמו, ההנקה נמשכת עד גיל שנה וחצי לערך. תזונת התאו מבוססת צמחייה, עשבים וקש. תאו בוגר מגיע למשקל של יותר מ-500 ק"ג! הידעת? חלב נקבת התאו בעל אחוזי שומן גבוהים יותר מחלב הפרה, להפקת מוצרלה מחלב נקבת התאו יש צורך בכמות כמעט כפולה של חלב מאשר בהכנת מוצרלה מחלב פרה. חלב זה עשיר בחלבונים, מלחים מינרליים וסידן. הידעת? נהוג לחשוב כי התאו הוא בעל חיים שחי גם בארץ ישראל עוד בתקופת המקרא, אבל ייתכן ומדובר בטעות ובעל החיים שחי בארץ עוד בתקופת המקרא היה בכלל שור הבר או אולי היה זה הראם המקראי. הערבים קוראים לתאו ג'מוס. זהב לבן בגוון פורצלן המילה מוצרלה (Mozzarella) מגיעה מהפועל Mozzare שמשמעותו היא לתלוש חלקים מהשלם ובעברית יפה, לבצוע. שיטת הכנת המוצרלה המסורתית מורכבת ממספר שלבים. ​ ראשית, חולבים את נקבות התאו ומפסטרים את החלב בתהליך של הכנסת חיידקי הגבנה והתססה. ​ לאחר מספר שעות החלב הופך למוצק ואז הוא נחתך לקוביות גדולות בידי גַּבָּנִים בחלוקים לבנים אשר מפוררים כל חתיכה לפיסות קטנות, האחרונות מועברות לקערת ענק מנירוסטה. ​ אל קערת הנירוסטה מוסיפים מים חמים בטמפרטורה של 95 מעלות.ערבוב מתמשך בעזרת מקל ארוך גורם להפיכת המרקם למעין בצק אלסטי בשם פאסטה פילאטה (Pasta filata). המרקם האלסטי מקל על העיצוב הסופי של גבינת המוצרלה. ​ גַּבָּן אחד מעצב את בצק הגבינה לצורת גוש גדול וחלק, הוא ממשיך למיכל נירוסטה גדול ובו מים קרים. בסיוע גַּבָּן נוסף הוא יכין את המוצרלה, כאשר אחד מהם יחזיק בגוש הגדול בעודו חם, השני יבצע חלקים ממנו בהתאם לגודל של המוצרלה אותו הם מעוניינים ליצור. את המוצרלה משליכים למים הקרים ויעברו מספר שעות עד שהיא תוצע למכירה לקהל הרחב. ​ * במפעלי מוצרלה גדולים חלק מהתהליכים מבוצעים בידי מכונות תעשיתיות. אחרי שהעשרנו את הידע הכללי שלנו במי הוא התאו וכיצד מגיעה לעולם גבינת המוצרלה די בופלה, נותר לנו להגיע ישר לנקודה שלשמה התכנסנו: מחלבות הבאפלו הנהדרות של קפאצ'ו פאסטום (Capaccio Paestum). דרך המוצרלה לאורך כביש SS18 המקשר בין האוטוסטרדה של סלרנו – רג'ו קלבריה (Autostrada Salerno-Reggio Calabria) ואיזור צ'ילנטו (Cilento) יציאות המובילות למחלבות הבאפלו. בין הכחול של חופי הים לירוק ההררי, נמצאת דרך שלאורכה תוכלו להתנסות בטעימת מוצרלה די בופאלה (Mozzarella di bufala) במצבה הטרי ביותר, כלומר, ממש בסיום הכנתה. תוכלו לטעום שם גם גבינות נוספות ומטעמים המיוצרים מהחלב העשיר של נקבות התאו. ​ האיזור כולו שופע מחלבות ונקודות מכירה. נתמקד בחמש מחלבות שהן לא פחות ממצויינות. הפירוט נסמך על מיקום לאורך הכביש ביציאה מסלרנו, נסיעה דרומה על דרך המוצרלה וחזרה צפונה דרך מחלבות הממוקמות במרכז פאסטום. ​ לפני נסיעה לחוות כדאי לברר שעות וימי פתיחה בהתאם לחגים וימי מנוחה באיטליה. מחמש יוצאת אחת Caseificio Rivabianca כתובת: (Via Strada Statale 18, 84063 Paestum (Salerno טלפון: 390828724030+ אתר אינטרנט: http://www.rivabianca.it ​ זוהי אחת מהמעדניות הראשונות שתמצאו על אם הדרך. אם אתם מעוניינים לרכוש מוצרלה, ריקוטה, סקמורצה ופרובולה, הגעתם למקום הנכון. ​ Rivabianca מעוצבת בפשטות ומספקת מוצרי איכות בלי מניירות מיותרות. במרחק של כ-500 מטרים מהחנייה תוכלו לקפוץ להגיד שלום לתאואים המקסימים. נמליץ להצטייד מראש בירקות ופירות משום שכשתגיעו לכאן יתחשק לכם פשוט לשבת ולטעום מכל הטוב שיש למקום הזה להציע. אל דאגה! גם על זה חשבו מראש ובמקום יש ספסלי עץ ושולחנות בפינה מקורה. ​ אם תיכננתם המשך נסיעה לפיקניק במקום אחר, תוכלו לבקש שיארזו לכם את המוצרלה די בופאלה בקופסת קלקר מיוחדת. אם אתם לנים בדירה עם מטבח, קנו גבינות ותאמצו מתכונים מאתר האינטרנט של Rivabianca, לפחות אחד מהם יתאים לארוחה הבאה שלכם חייבים לנסות: מוצרלה די בופלה משובחת וגם סקמורצה מעושנת (Scamorza affumicata). Tenuta Vannulo כתובת: (Via G. Galilei. Contrada Vannulo. 84047 Capaccio Scalo (Salerno טלפון: 390828727894+ אתר אינטרנט: http://www.vannulo.it ​ את משק Vannulo קל לפספס ולכן נמליץ להישאר עירניים! כשתפנו שמאלה ותנהגו לאורכו של כביש פנימי יהיה נדמה לכם שאתם בסצינה מסרט קולנוע מרגש בזכות כניסה שמשני צידיה עצים גבוהים. מובטח כי בסוף הדרך יתגלה האוצר.​ מאחורי המעדנייה ובית הקפה-גלידריה, צומחים עצים ושיחים ירוקים שיכניסו אתכם לאווירה כפרית נעימה ובהמשך נמצאת הרפת. אם יתמזל מזלכם תזכו לראות את אחד הרפתנים מוביל למקלחת תאו מתפנק, אחד ממשפחה של 600 תאואים החיים כאן. בבית הקפה שתי קומות, וכדאי להתרווח בנוחות בכורסאות שבקומה העליונה. ​ נ.ב. יש כאן גם לחמי איכות ושוקולדים בתוצרת מקומית. חייבים לנסות: גלידת פיסטוק בגביע פריך, קנולו במלית ריקוטה טרייה או יוגורט מצויין בטעם בננה. ​ Caseificio Il Granato כתובת: (SS. 18 km. 96+500 Loc. Spinazzo 84047 Capaccio-Paestum (Salerno טלפון: 390828722712+ אתר אינטרנט: https://www.caseificioilgranato.it ​ במחלבת Il Granato חיים 400 תאואים. בכל יום נחלבות נקבות התאו ומהתוצרת שלהן מופקות גבינות שהמפורסמת שבהן היא המוצרלה די בופלה, אליה נלווים קינוחים מעולים כגלידות, עוגות ויוגורט. ​ זהו מתחם גדול יחסית המחולק לשניים: החלק הראשון שייך לרפת בה תוכלו לראות את התאואים והחלק השני (במרחק הליכה קצר) הוא מרחב בו תמצאו מדשאות, בית קפה-גלידריה (ישיבה בפנים או בחוץ), ובסוף המרחב: סוסים וחמורים חמודים מאוד, שירגשו בעיקר פעוטות וצעירים בנפשם. לצד בית הקפה נמצאת מעדנייה, בה ניתן לרכוש גבינות מוצרלה די בופאלה ולאכול אותה בעמידה מעל שולחן עץ עתיק או לבקש שיארזו אותה כדי להמשיך בטיול. חייבים לנסות: טורטה דלה נונה (Torta della nonna), גביע גלידת וניל עם תותים. לסיום נמליץ על עוד שתי מחלבות מעולות אליהן מגיעים בירידה מהכביש הראשי לכיוון מרכז פאסטום. אם תביטו לרגע במפה תבחינו שמהנקודה הזו אנחנו מצפינים מעט. Caseificio Barlotti כתובת: (Via Torre di Paestum 1, Capaccio Paestum (Salerno טלפון: 390828811146+ אתר אינטרנט: http://www.barlotti.it ​ מחלבת Barlotti הוקמה בשנותיה הראשונות של המאה ה-20; זוהי אחת המחלבות העתיקות של פאסטום והקרובה ביותר למתחם האתר הארכיאולוגי. הגעה אליה היא בחירה מצויינת לעצירה לפני או אחרי הביקור במקדשים ובמוזיאון המעניין. ​ תחת מבנה בגוון צהוב חרדלי נמצאים נקודת מכירת הגבינות וגם בית הקפה-מסעדה של Barlotti. מגישים כאן תפריט שלם ובו מנות טעימות מאוד וקינוחים מסורתיים של מחוז קמפניה כמו עוגת ריקוטה ואגס (Ricotta e pera) שיסגרו לכם פינה מתוקה בבטן. ​ בימים נעימים אפשר לשבת בחוץ וליהנות מצל הגפן ונוף עצי הזית היפים, בהמשך הדרך נמצאת הרפת עצמה. חייבים לנסות: צלחת גבינות המשק, אחת ממנות הפסטה המעולות. Azienda Agricola e caseificio Tempio כתובת: (Via Magna Graecia, 84047 Loc.Gaudo-Borgonuovo, Capaccio (SA טלפון: 390828851707+ אתר אינטרנט: http://www.tempio.biz ​ ב-Tempio מכינים מוצרי חלב בדרכים מסורתיות בשילוב טכנולוגיה מתקדמת. גם כאן תמצאו מוצרלה די בופלה בצורת צמה (Treccia), כדור גדול או כדורים קטנים הנקראים 'בוקונצ'יני' (Bocconcini). בנוסף לגבינות תמצאו במעדנייה ירקות משומרים בשמן אותם מכינים לפי מתכונים דרום איטלקיים מסורתיים. ​ בחווה החקלאית של Tempio יש פינת חי שבהחוץ מתאואים תמצאו סוסי פוני, חמורים, אווזים ועוד. מגיעים עם ילדים? מצויין! יש פה גם גינת משחקים מקסימה עם מגלשות בצבעי אדום וירוק, וזהו מקום מצויין לשחרר אנרגיות שהצטברו, במקום לשמור אותן לשיגועים ברכב! רוצים לצפות בתהליך הכנת המוצרלה? תגיעו מוקדם בבוקר, אחד מחברי הצוות ציין בפנינו שכדאי להגיע בין השעות 8 ל-9 בבוקר. חייבים לנסות: מוצרלה די בופלה, ריקוטה נימוחה וגם ירקות ערוגה משומרים. חלבן אוהב באפלו? בחוות החקלאיות והמחלבות של איזור קפאצ'ו פאסטום אפשר לעבור בדרך לרצועת החוף של צ'ילנטו (Cilento) או להקדיש להן יום טיול שלם. תזכרו להביא אתכם בגדי ים ומגבות כי יש כאן חופים יפייפים. ניכר כי בעלי החוות והעובדים בהן אוהבים מאוד את התאואים ואת עבודתם. הם שומרים על מסורת אבותיהם ומשלבים בה חדשנות; מספקים לנו טעמים נדירים ומופלאים שתזכרו בהם עם חיוך בעיניים ושמחה בלב. שלושה צ'נטזימי על מוצרלה: מוצרלה די בופלה אמיתית היא בעלת גוון לבן בוהק, או כמו שקוראים לו כאן: לבן פורצלן. בצעו את המוצרלה במרכז בעזרת הידיים, כפי שעושים עם חלה בקידוש של שישי, קיבלתם קרעים קטנים? המוצרלה טריה! רכשתם מוצרלה לקחת? הניחו אותה בקערה עם מים חמים למספר דקות ולאחר מכן הגישו אותה לשולחן. סעו לקפאצ'ו פאסטום, בקרו בחוות, תעשו מחמש יוצאת אחת או שתעברו בכולן גם יחד, מקסימום תשלמו אקסטרה על משקל עודף בטיסה חזרה הביתה. הקשר האמריקני הידעת? בקרב ילידי אמריקה (אינדיאנים) התאו הוא סמל דתי וחיה קדושה ומגינה מרע, לכן נהגו להשתמש בעורו ליצירת כיסויים לטיפי (אוהל מסורתי), להכנת כלי נשק ותפירת פרטי לבוש. כיום התאו הוא היונק הלאומי של ארה"ב! הוא מככב כקמע ותוכלו לראות אותו על דגלים, מטבעות, כחלק משמות רשמיים קבוצות ספורט, בתי ספר ועוד. הידעת? במדינת ניו יורק יש עיר בשם באפלו, ויש לה שתי ערים תאומות באיטליה: סיינה (Siena) במחוז טוסקנה וטורהמג'ורה (Torremaggiore) במחוז פוליה. רבים מתושבי באפלו הם מהגרים איטלקים ששורשיהם במחוזות האיטלקים הדרומיים. הידעת? באפלוווינגס הוא שם מנה צפון אמריקאית עממית. אלו הם כנפי עוף מטוגנות בשמן עמוק, שלאחר מכן נטבלות ברוטב חריף על בסיס חומץ, פלפל קאיין וחמאה מומסת.

מחוז אברוצו (Abruzzo) הוא אחד המחוזות המעניינים והחבויים מעינו של המטייל הממוצע באיטליה. רבים שגילו את אברוצו גם היו רוצים שזה יישאר כך, ומקפידים לא לגלות את הסוד כדי שיישאר התום הלא מתוייר של המחוז הזה אליו מגיעים במקרה הטוב איטלקים שעוברים "על הדרך" או כאלו המגיעים לחקור את המולדת לעומק כתבה וצילמה: ליאתה בלוג - liata baking boutique מחוז אברוצו נמצא במרכז איטליה, בירתו היא ל'אקווילה (L'Aquila), עיר שעברה מספר רב של רעידות אדמה, זו הזכורה לנו מהשנים האחרונות התרחשה באפריל 2009 וגרמה לנזק רב בנפש וברכוש. מחצית מהבתים בעיר העתיקה נחרבו, רוב בתי העיר ניזוקו. ג'ורג' קלוני, חובב איטליה ידוע, הגיע לבקר בל'אקווילה לאחר רעידת האדמה ואמר כי הוא מתכוון לצלם סרט באיזור ואכן בשנת 2010 יצא לאקרנים סרטו "האמריקאי" שחלקים ממנו צולמו בסולומונה ובקלאציצ'יו. מה יש בה באברוצו שמושך את הלב ושעוד לא התקלקל והפך תיירותי? רצועת חוף קצרה (131 ק"מ בלבד), גבעות, הרי האפנינים ושלוש שמורות טבע מרשימות מאוד, ובין לבין מנקדים את כל אלה ישובים וערים עם בתי אבן עתיקים. זו איטליה האמיתית שעוד לא התקלקלה, עם מחירים שווים לכל נפש, אנשים טובים ומסבירי פנים ואם זו האיטליה עליה אתם חולמים, סעו לאברוצו! יש לי יום יום חג! סולמונה (Sulmona), היא מהערים העתיקות במחוז. היא שוכנת בסמוך לאחד הפארקים המפורסמים באברוצו, הפארק הלאומי של מג'לה (Parco nazionale della Majella). כמו בערים איטלקיות גדולות ממנה גם בסולמונה כיכרות ורחובות על שם גדולי האומה. ביציאה מכיכר גריבלדי (Piazza Garibaldi) בחלקה המערבי נמצאת אמת המים של ימי הביניים (Acquedotto medievale). בסולומונה הייתה אמת מים עוד בתקופה הרומית, אך זו שאנו עדים לה כיום מתוארכת למאה ה-13. היא נוצרה בכדי להוביל מים מאיזור הר פצ'נטרו (Pacentro) עד למישור פרטולה פלינייה (Pratola Peligna). בהמשך, רחוב אובידיוס (Corso Ovidio), הרחוב הראשי במרכז העתיק של סולמונה, שקרוי על שם המשורר המפורסם בן העיר, שחי בימי שלטון הקיסר אוגוסטוס, והוא עשיר בבניינים מקסימים בסגנון הבארוק. בהליכה לאורכו תתגלה כיכר ה-20 בספטמבר (Piazza XX Settembre) בה ניצב הפסל של אובידיוס מאת האמן אטורה פררי (Ettore Ferrari). בדרככם תבחינו לבטח בחנויות המוכרות קונפטי, (מוכר בישראל כ-דְרָזֶ'ה), אלו הם ממתקי שוקולד מצופים סוכר, הקלאסיים הם שוקולד בציפוי סוכר או כאלו שבמרכזם שקד. ​ מי מכם שמתעניין בהיסטוריה ובהכנת הקונפטי יוכל לבקר במוזיאון הקונפטי של משפחת פלינו (Pelino) ביציאה מהעיר. משפחת פלינו המפורסמת מייצרת סוגים שונים של קונפטי משנת 1783. במתחם תמצאו תמונות, וכלים באמצעותם מייצרים את הקונפטי ויש גם חנות שבה ניתן לטעום מהתוצרים המשווקים באיטליה ולרחבי העולם. כיום יש אריזות קונפטי בכל סופרמרקט גדול, אבל להיות בסולמונה ולא לרכוש לפחות פרח קונפטי אחד זה קצת חטא. הידעת? באיטליה ממתקי הקונפטי מקבלים מקום של כבוד בכל אירוע משמח, למשל באירועים דתיים כמו הטבלת תינוק, חתונה, וגם בחגיגות קבלת תואר אוניברסיטה. בחגיגות אלה יחולק שקיק בד צבעוני בו מספר אי זוגי של קונפטי, אליו יוצמד פתק בו יצויין שם בעל השמחה והתאריך. זאת התשורה שתינתן לחברים וקרובי משפחה שבאו לחגוג איתך. הציפורים שרות לי בוקר טוב עצרנו ללון בקיאטי (Chieti), שלסיפור הולדתה יש יותר מגירסה אחת. לפי המיתולוגיה אכילס הקים את העיר בשנת 1181 לפני הספירה, הוא קרא לה תאטה על שם אמו תטיס (בלטינית Teate). העיר תאטה הייתה בירתם של אנשי שבט המארסים (מרוצ'יני, באיטלקית Marrucini). הידעת? המארסים היו קהילה שחיה בטריטוריה לאורך רצועת החוף האדריאטית, באיזור שבו נמצא היום מחוז אברוצו. שורשיהם מתוארכים למילניום הראשון לפני הספירה. הם חיו בקונפליקט עם הרפובליקה הרומית מסוף המאה ה-4 לפני הספירה. המארסים שמרו על אוטונומיה למשך זמן רב (כ-300 שנה), עד שהוכרעו על ידי הצבא הרומאי וחתמו על ברית איחוד עם רומא. האחרונה הפכה אותם ועמים נוספים לכפופים לרפובליקה, וכתוצאה מכך הם הוכרחו לעבור תהליך התאמה אליה ולמבנים הפוליטיים-תרבותיים שלה. לכל עיר באיטליה יש צלילים ואווירה משלה. בקיאטי יש יונים בכל פינה, זאת אינה גוזמה. כמות היונים שם מדהימה עד כדי כך שכדאי להצטייד במגבונים לחים. אם לא תזכו בלשלשת ציפורים על ראשכם, אתם ברי מזל! קיאטי מתעוררת לחיים לאיטה, מנומנמת מעט, ובשעת בוקר מוקדמת תשמעו רק את המיית היונים. פה ושם יצוצו להם תושבים והעיר תתחיל למתוח זרועות ולפהק קלות לקראת עוד יום עבודה. ​ בימי שני עד שבת מתקיימים שווקים שונים בקיאטי, השוק של יום שישי נחמד מאוד, הוא מתחיל ברחוב מרוצ'ינו (Corso Marrucino) וממשיך עד סוף הרחוב ועוד קצת. תוכלו למצוא בו כל מה שתרצו ואף מעבר לכך. ​ אחד האתרים החשובים לביקור בקיאטי הוא הדואומו, הקתדרלה של ג'וסטינו הקדוש (Cattedrale di San Giustino), שהיא מבנה בסגנון רומנסקי שנבנתה במהלך המאה ה-9, ולאורך השנים עברה שיפוצים רבים, חלקם בעקבות רעידות אדמה הרסניות שהתרחשו באיזור. הבנייה המחודשת של הקתדרלה מתוארכת לסביבות המאה ה-13. איפה שמים את הראש? במרכז קיאטי נמצא B&B משפחתי, קטן ופשוט בשם CIVICO 35 - להזמנות בטריפ אדויזר ​ המקום חדש לחלוטין, מספר חדרים קטן והשירות מינימלי אך טוב. ה-B&B אינו מתאים למי שמוגבל בתנועה. בעל הבית סיפר לנו שהתיירות כאן מצומצמת מאוד ורוב מי שמגיע לעיר הם אנשים שגרים בצפון איטליה ועוצרים ללילה כאשר הם מדרימים בחופשות כדי לבקר את משפחותיהם. ​ קיבלנו ממנו המלצה על טרטורייה מצויינת במרחק הליכה, שמה Trattoria Taverna Teate. תמצאו כאן את המטבח האברוצזי בשיאו, בצורת ברוסקטות עם ממרחים טעימים, פסטה טרייה בעבודת יד בליווי גרגירי חומוס או כיסונים במלית דג עם רוטב עגבניות שמשתלב היטב בעדינותו עם טעמי הדג הדומיננטים. למי שלא יכול בלעדיהן - יש גם פיצות! לאן? לים! למחוז אברוצו רצועת חוף לא ארוכה במיוחד ביחס למחוזות איטלקיים אחרים. פסקרה (Pescara) היא אחת הערים המרכזיות במחוז היושבת על קו המים. במקור שימשה כנמל לעיר תאטה (היא קיאטי של היום), והיוותה פתח לקשרי מסחר ענפים עם המזרח במשך מאות שנים. בחופים שלה ובאלו הסמוכים לה תמצאו חול רך וזהוב, גרגירים קטנים קטנים ומים כחולים שמזמינים אתכם לטבול בהם. לאורך הטיילת חופים מסודרים עם שירות למתרחצים (כסאות נוח ושמשיות) כמו גם קיוסקים ומסעדות. למי שמגיע עם כל המשפחה בחלק מהחופים יש משחקיות המיועדות לקטנטנים. ​ בלב הטיילת בכיכר ה-1 במאי (Piazza I Maggio) מוצב אחד המונומנטים של פסקרה, "ספינת השיש" של האמן פייטרו קאשלה (Pietro Cascella), משנת 1986. זהו פסל בצורת ספינת חתירה המשמש זיכרון לאסירי העיר שתפקידם היה לחתור בסירות. עם מה לחזור הביתה? יין מונטהפולצ'ינו ד'אברוצו (Montepulciano d'Abruzzo Colline Teramane). ממתק טורונה שוקולד רך עם אגוזי לוז מל'אקווילה. זעפרן מל'אקווילה. קונפטי מסולמונה. צמת שום אדום מסולמונה, שיהיה לבישול או לתלות במטבח נגד עין הרע.

מטרה היא אחת מאתרי המורשת העולמית של אונסק"ו באיטליה ונבחרה לבירת התרבות העולמית של שנת 2019. היא נקראת "עיר הסלעים" (Città dei Sassi), מה שהופך את מטרה לאחת הערים המיושבות העתיקות ביותר בעולם. אז הנה לפניכם מסלול שיעזור לכם לגלות את המקומות היפים ביותר, מסע לאורך ההיסטוריה המרתקת, בין נופים עוצרי נשימה, מונומנטים, מסורות וכמה אגדות שעדיין עוברות מדור לדור היסטוריה של העיר שנבנתה בין הסלעים נדמה שהזמן עצר בה מלכת, שמטרה היא עיר מסרט, או תפאורה לפרסומת או לסצינות חג המולד (presepi). אולי תהיתם פעם איזו עיר זו והיכן היא נמצאת. מָטֵרַה היא העיר השנייה בגודלה (מבחינת מספר תושבים) במחוז בזיליקטה. היא מוכרת כ"עיר הסלעים", אבל חשוב להתייחס לשם מעבר למשמעות המילולית שלו. למעשה, מדובר בשני רובעים - "סָאסוֹ קַאבֵאוֹסוֹ" (Sasso Caveoso) ו"סָאסוֹ בָּארִיזַאנוֹ" (Sasso Barisano) - הבנויים ממבנים סלעיים שנחצבו במוּרְגַ'יה של מטרה (Murgia materana) אשר נבנו בסמוך לגְרַאבִינַה של מטרה (Gravina di Matera), נקיק נחל המחלק את העיר לשתיים. "הסלעים של מטרה" הוכרזו בשנת 1993 כאתר מורשת לאומית של אונסק"ו. משנת 1663 ועד 1806 מטרה הייתה בירת בזיליקטה בממלכת נאפולי ובתקופה זו היא חוותה עלייה כלכלית, מסחרית ותרבותית. האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר במָטֵרַה בשנת 1991 והכריז עליה כעיר המגניפיקט (שירת מריה). מועד הקמתה של העיר אינו ידוע, אך במערות של מטרה נמצאו חפצים השייכים לתקופה הפליאוליתית והניאוליתית. פרטים אלה עוזרים לנו להבין את ההיסטוריה של המקום המרתק הזה. מסלול טיול שיעזור לגלות את העיר המרכז ההיסטורי של העיר לא מאופיין בסלעים המפורסמים, אלא דווקא במעלה העיר, ברמה. לפני שיורדים לכפר העתיק, מומלץ לגלות ולהכיר את מטרה מלמעלה. מפיאצה וִיטוֹריוֹ וֵנֵטוֹ ירידה של כמה מדרגות, תביא אתכם לעיר התת קרקעית ולקאסַה צִ'יסְטֵרְנַה (Case Cisterna - מערכת בורות מים תת קרקעיים). מטרה אמנם מפתיעה מעל לפני השטח, אבל מה שמסתתר מתחתיה לא פחות מפתיע. מאחר והעיר נאלצה להתמודד מאז ומתמיד עם תקופות בצורת, תושבי העיר נתנו חשיבות עליונה לאיסוף מי גשמים, בעזרת תעלות המעבירות את המים לבורות גדולים. אחת התעלות נקראת "פַּאלוֹמְבַּרוֹ הארוך" (הצוללן הארוך Palombaro lungo), היא בעומק של כ -15 מטרים והיא יכולה לאסוף עד 5000 קוב מים. חשוב לבקר בבורות המים האלו בכדי להבין כיצד תושבי מטרה הצליחו להסתגל לטבע הקשה. ניתן לבקר בפַּאלומְבַּרוֹ בכל יום בשעות 10:00 עד 13:00 ובשעה 15:00 עד 18:50 במחיר של 3 אירו (חינם מתחת לגיל 18). בויה וֵנֵטוֹ (via Veneto) שלוש קשתות מאבן טוף המברכות את הנכנסים לבֵּלְוֵודֵרֵה גוּאֵרִיקְיוֹ (Belvedere Guerricchio) - מרפסת פנורמית הצופה לבַּרִיסַנוֹ (Barisano). במרחק קצר משם נמצאת פיאצה דל דואומו (Piazza del Duomo) עם הקתדרלה שלה, שלאחר 15 שנות שחזורים, נפתחה מחדש לציבור בשנת 2016. המקדש המלכותי בסגנון הרומי-אפוליאני שומר מראש ההר על העיר משל היה המגן שלה. מבחוץ, בקווים פשוטים נמצאות 12 קשתות תלויות המסמלות את שניים-עשר השליחים (תלמידיו של ישו), מגדל פעמונים המתנשא לגובה של 52 מטרים ועיטורים בסגנון הבארוק מבפנים- כניגוד לפשטות הנראית מבחוץ. הכניסה חופשית בכל ימות השבוע בשעות 10:00-19:00 וניתן לשכור מדריך קולי ב-2 אירו. כמה מטרים מכאן אפשר להגיע לפיאצטה פַּסְקוֹלִי הפנורמית (Piazzetta Pascoli) היא קיבלה את שמה מהמשורר ג'וֹבַאנִי פַּסְקוֹלִי (Giovanni Pascoli) שהתחיל את הקריירה שלו כאן. זוהי תחנת חובה למי שמטייל במטרה. זהו חלון על שני המחוזות שמתפשטים כמו היו אמפיתאטרון טבעי ומומלץ לנסוע לפיאצה הזו בערב, וליהנות מהיופי של מטרה המוארת. הפיאצה היא משכנו של פַּאלַאצוֹ לַאנְפְרַנְקִי, (palazzo Lanfranchi) בו נמצא מוזיאון האמנות המודרני המחזיק בציוריו של האמן קרלו לוי (Carlo Levi). מפיאצת הקתדרלה דרך המדרגות של ויה קְרוּצִ'יס (via Crucis) מגיעים לויה מוּרוֹ (via Muro), רחוב שהתפרסם בזכות העובדה שבמאים בינלאומיים הנציחו אותו בסרטיהם (למשל מל גיבסון בסרט "הפסיון של ישו"). שחזור מסע צליבתו של ישו בויה קְרוּצִ'יס במטרה. בסָאסוֹ קַאבֵאוֹסוֹ (Sasso Caveoso), מפיאצה סַן פְּיֵיטרוֹ ניתן לראות באופק את הפארק של מוּרְגַ'יה, מרושת בכנסיות אבן החצובות בסלעים. תוכלו למצוא פה גם גשר טיבטי התלוי מעל הקניון וחסרי הפחד מביניכם יוכלו ליהנות מתצפית נוספת על מצוקים ושטח תלול. אם אתם מבקרים במטרה עם ילדים, תוכלו ללכת איתם לאחד המוזיאונים. למשל למוזיאון הדמו-אתנו-אנתרופולוגי (Demo Etno Antropologico) שהוקם לאחרונה בכדי לתת קונוטציה תרבותית עוד יותר למטרה, או למוזיאון "סיפורים באבנים"- רַקוֹנְטִי אִין פְּיֵיטְרַה (Racconti in pietra), בו ניתן לראות, בין היתר, מאובנים מתקופות ארכיאולוגיות שונות, שיעתוק של ג'וּלִיאַנַה הלוויתנית הגדולה (לוייתן פרהיסטורי שהתגלה באזור) ועוד. ​ אם יש לכם כמה שעות פנויות, כ 10 ק"מ ממטרה, תוכלו לבקר ב - קריפטת החטא הקדמון (la Cripta del Peccato Originale) המכונה הקפלה הסיסטינית של ציורי הקיר. מדובר במאות ציורי קיר המייצגים את הברית הישנה והחדשה. ציורי הקיר התגלו בשנת 1963 עד אז היא שימשה הקריפטה כמקלט לבַּקַר. בזכות שיקום מדויק, היום זו יצירת אמנות שאסור לפספס. שעות ביקור ומחירים כאן. בשל קרבתה למחוז פוליה (רק שעה מפּוּלִינְיַאנוֹ דַה מַרֵה), מטרה נכללת במסלולי הטיולים בהם יש עצירות בעקב של איטליה (דרום-מזרח איטליה). מומלץ להגיע דרך העיר בַּארִי. מסורת ואגדות מטרה מתקיימת מתיירות ומעבודות אומנות ומתהדרת במסורות עתיקות. אם אתם רוצים מזכרת מיוחדת, קנו קוּקוּ Cuccù, משרוקית מטֵרַקוֹטַה עם שורשים יוונים. המשרוקית בצורת תרנגול והיא נצבעת ביד. בעבר הקוקו היה אחראי על חלומות האהבה של המחזרים, וכיום הוא נחשב כקמע להרחקת כישופים ומזל רע. אם במהלך הטיול במטרה, תחשוק נפשכם באוכל טוב, מומלץ להיכנס לאחת המסעדות המגישות מנות מהמטבח המקומי, כמו Sapori dei Sassi או Baccus בהן תוכלו לטעום מנות מסורתיות של מטרה, את הלחם של מטרה, מנת שעועית ועולש, מנת לפת על פלפל מיובש ומנת קְרַאפִּיַאטַה (crapiata) - מרק קטניות וחיטה.

לאונרדו דה וינצ'י, הגאון, מוכר ברחבי העולם בזכות יצירותיו והמצאותיו המפורסמות. אין אדם בעולם שלא ידע לקשר בין המונה ליזה ליוצרה. גם אם יבטא את שמו אחרת, או יעדיף את התמונות על פני ציורי הקיר. דברי הגות ותיאוריה רבים נכתבו עליו, על האופן שבו ראה את העולם, את החיות ואת בני האדם. אבל מי היה לאונרדו דה וינצ'י בעצמו? מי הסתתר מאחורי דמות הגאון? במאמר זה ננסה לחשוף את האדם, להרכיב את דמותו מתוך פרטים שיסייעו לנו להבין את אישיותו הרב-גונית כאדם קוסמופוליטי ואוניברסלי, הקשור לעולם כולו ולא לעיר מסוימת לאונרדו על פי "חיי הציירים" מאת ג'ורג'ו וזארי בספרו "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר" מתייחס חוקר אמני הרנסנס, ג'ורג'יו וזארי, אל לאונרדו כאל ישות אלוהית: "ואכן, השמיים שולחים לנו מדי פעם מעטים שאינם מיצגים את האנושות בלבד, אלא את האלוהות עצמה." במילים אלה בחר וזארי לבטא את דעתו על הגאון האוניברסלי. והוא מוסיף ואומר: "הוא היה איש שיחה נעים להפליא, אשר לב העם נהה אחריו." כך הצליח לתפוס את אחד ההיבטים המשמעותיים ביותר באישיותו של לאונרדו: הרבגוניות של הגאונות. למעשה, הוא שלח את ידו בתחומי דעת מגוונים ביותר, ומעל הכול, חיפש את האדם המושלם. מחקר תזזיתי אחר מופת לשלמות, שאילץ אותו להתמודד עם מגבלותיו שלו ולהתחשב בהן. לאונרדו הבן הבלתי חוקי: מה אנו יודעים? כדי לקבל מושג על לידתו, בהמשך גם ילדותו, של לאונרדו, עלינו להיעזר בשפע המידע, מלא הסתירות, המגיע מספרים ומהיסטוריונים. ההיסטוריה מספרת לנו על סר פיירו דה וינצ'י, הנוטריון המפורסם מפירנצה, שהוליד בן עם אישה מפשוטי העם בשם קתרינה, שמוצאה אינו ברור. הוא לא נשא את אותה אישה, שכן היה מאורס לאחרת. כנראה שקתרינה ילדה במנזר, ושם גדל בנה בשנים הראשונות לחייו. אך בסתירה למידע זה, יש בידינו ספר נוטריוני שבו מציין אביו של פיירו את לידת נכדו בחווה המשפחתית באנקיאנו. מחקר שנערך לאחרונה על טביעת אצבע של לאונרדו, שנמצאה על אחת מיצירותיו, העלה שאמו קתרינה עשויה להיות ממוצא מזרחי, ערבי בפרט, אולי שפחה שהובאה לטוסקנה במאה החמש עשרה. אף שנהרות דיו נשפכו על הסוגייה, מדובר עדיין בהשערות בלבד. עם זאת, סביר להניח שילדותו לא הייתה קלה, וחוסר הוודאות ביחסיו עם הוריו דחף אותו להסוות את דמותו. לעתים קרובות לא השלים את עבודותיו. כפי שהרגיש לגבי עצמו, לא מושלם, פגום. האגדות של לאונרדו בקודקסים (מחברות כתבי היד) של הגאון מפירנצה מצויות גם אגדות רבות פרי דמיונו שכתב בשפת העם בין השנים 1490 - 1494. האם סיפורי אגדות התקבלו בשמחה בחצרות הרנסנס? או שאולי לאונרדו, ברוך כישרונות כפי שהיה, רצה להמציא דרך נוספת לקרב את האדם לטבע. נושאי סיפורי האגדות שלו, כמו גם גיבוריהם, הם בראש ובראשונה צמחים ועצים, ואחריהם בעלי חיים שונים ומשונים: מהעכביש עד הסרטן, מהנשר עד הפרפר. העצמים זוכים לאפיון אנושי המייחד אותם. המראה, למשל, הופכת לסמל הגאווה הריקה. האגדות, שלכולן מוסר השכל מוגדר, מתמקדות במערכת היחסים בין האדם לטבע, שלאונרדו לא העז לערער עליה. בחנויות הספרים באיטליה ניתן למצוא מהדורות שונות של האגדות, הן למבוגרים והן בעיבוד לקטנטנים. לאונרדו הליצן: מוזרויות של אמן רב-פנים וזארי מתאר בספרו באיזו מידה של ליצנות נהג לאונרדו לעיתים. תכונה שלא שוללת את גאונותו הבלתי מעורערת, אלא מקרבת אותו יותר לדמות האדם השלם בעל אלף הפנים, שבין מהתלה למהתלה ידע גם לצחוק ולארח חברים. הוא כייר משעווה דביקה בעלי חיים חלולים והפיל אותם על ראשי הסועדים. הוא החזיק לטאה ירוקה בקופסה (לפעמים נשא אותה על כתפו), הדביק לה כנפי שפירית, כרבולת וקרניים מלאכותיות, וברגע הבלתי צפוי ביותר מבחינת האורחים, הוציא אותה מהקופסה והודיע שיש לו גור של דרקון. ולא זאת בלבד, הוא סיפר מעשיות ובדיחות, הצחיק את השומעים, ואז צייר קריקטורות שלהם. הייתה זאת עוד דרך לחקור את האנטומיה של הפנים ואת תנועות שרירי הפנים. שוב, דמותו של לאונרדו הנשקפת אלינו היא דמות של אדם סקרן ותאב דעת. בין מוזרויותיו המפורסמות ביותר הייתה השוטטות בעיר במטרה לעקוב אחר נכים, להבין את תנועותיהם, ולהשתמש בכך כדי להוסיף אמינות לדמויות שצייר. במשך יותר משנה חיפש בסמטאות של פרברי מילאנו מישהו שיעניק לו השראה לדמותו של יהודה איש קריות בציור "הסעודה האחרונה". הוא חיפש תווי פנים מסוימים שייצגו את תלמידו הנבזי ביותר של ישו. הדיוקנאות שצייר לא היו דמיוניים או אקראיים, הוא התעמק בהם לפרטי פרטים. הרישומים הגרוטסקיים שלו מוכרים פחות מיצירותיו האחרות, אבל הגאונות של לאונרדו נמצאת בהם לא פחות. לאונרדו ובעלי החיים הלטאה בכסות הדרקון אינה ההסבר היחיד לקשר האמיץ של לאונרדו לבעלי חיים. ספר משלי החיות (בסטיאריו) מכיל אוסף של אנקדוטות וציורים מתוך הקודקסים המפורסמים של דה וינצ'י, ובו רשימה מסודרת והמשכית של בעלי החיים שהכיר, בהשראת "תולדות הטבע" מאת פליניוס הזקן, ופתגמים מהמסורת שבעל פה. יש בו חיות רגישות להפליא, עד שניתן לעיתים להשוות אותן לבני אדם. ברבים מציוריו נמצאים, גלויים יותר או פחות, בעלי חיים ממינים שונים, ובמקרים רבים יש להם משמעות נסתרת. כמו מסר הטוהר המוחלט שמעביר הסמור המפורסם ביותר בעולם. לאונרדו היה פעיל למען זכויות בעלי חיים והסביבה, סביר להניח שאילו חי בתקופתנו היה פונה למחקר על אנרגיה מתחדשת ועל הדרכים היצירתיות ביותר להצלת הסביבה המקיפה אותנו. כפעיל בתקופתו היה צמחוני, סברה שיש לה תימוכין בכמה מהצהרותיו, וספר המתכונים המיוחס לו מכיל מתכונים המבוססים על פירות וירקות בלבד. הוא קנה ציפורים בכלובים בשוק, במטרה האצילית היחידה לשחרר אותן. הציפורים, בין היתר, היו נקודת המוצא לניסוייו במכונות מעופפות. האדם והטבע. איחוד קדוש בעיני לאונרדו. האשמות: "העתקות", העלאת רוחות באוב וכישלונות. כידוע לכל, גאונים צריכים להתמודד גם עם האשמות, שמועות ורכילות זדונית. לאונרדו, במסלולו כאדם ואמן, צבר גם כמה כישלונות בלתי נמנעים. הם נגרמו בעיקר בגלל שאיפתו המתמדת להתנסויות חדשות ולבחינה עצמית. למעשה, עבד קודם כל למען עצמו, הוא לא רדף אחר פרסום ולא התעקש לזכות בתהילה. בכל ניסיונותיו הנחה אותו בראש ובראשונה העניין האישי שלו בנושא. וכך, הציור האגדי "קרב אנגיארי", שנועד ל"אולם החמש מאות" בארמון הישן (פאלאצו וקיו) של פירנצה, התבצע בטכניקה חדשה שמוססה את צבעי היצירה עצמה. למעשה, רצה לצייר בטכניקה של שעווה חמה (אנקאוסטיק) במקום בתַּמְשִׁיחַ (פרסקו), בחירה כה מסוכנת עד שדה וינצ'י ויתר, אפילו בלי לכסות או למחוק את הציור בעזרת יצירה חדשה. הוא פשוט השאיר אותו בלתי גמור. ​ כעבור שנים כוסה הציור ביצירה של וזארי, שהסתיר גם את מיקומו, והותיר את הציור של לאונרדו מתנדנד בין היסטוריה למיתוס. גם מפני שיש מקום לספקות: האם לאונרדו באמת התחיל לצייר אותו או שנעצר בשלב רישומי ההכנה, בידיעה שבחר בטכניקה שלא תצלח? ​ הוא הואשם בהעתקת המצאות מאחרים, נטען שלא היה אביהם האמיתי של ניסויו המדעיים, שלא הייתה להמצאותיו שום השפעה. נוכל אולי לומר שהיו לו כישורים הנדסיים שלא הובילו אותו לחידושים אמיתיים, הוא בעיקר לקח רעיונות, ניסה אותם שוב ושוב, ובנה אבות-טיפוס שהוא עצמו לא ציפה מהם להיות מהפכניים. אך העובדה שמישהו אחר העניק לו השראה, שהתמודד מולו, אין פירושה שלא היה גאון. הייתה לו פשוט מידה הגונה של טירוף שדחפה אותו ליישם את הידע שלו. ​ הוא הואשם גם בהעלאת רוחות באוב. כנראה שבלילות ניתח גוויות של החיות, במה שהיה נתיחות הגופות הראשונות, שיכלו להתבצע הודות לשימוש במכשירים שבנה בעצמו. המשמעות מבחינתו הייתה עבירה על כלל מוסרי, שבוודאי נגרמה בגלל נחישותו שנבעה מתאוות הדעת שלו. אף שהאפיפיור אסר עליו לבצע נתיחות, הצליח לאונרדו לשכנע את הרשויות להתיר לו אותן בשעות הלילה, תוך שהוא מסכן את בריאותו, וחושף את עצמו לסכנת זיהומים מתמדת. לאונרדו בחצר מלך צרפת אחרון חביב, אך לא פחות חשוב: מיתוס שיש לנפץ. הצרפתים לא גנבו את המונה ליזה. לאונרדו הביא אותה לצרפת, ומכר אותה תמורת 4,000 מטבעות סקודו זהב, שהיו שקולים למשכורת עבור שנתיים של עבודה. וכך הפך לאונרדו לצייר הראשון של מלך צרפת, פרנסואה הראשון. המלך העניק לו קצבה, את הכבוד לשהות בחצר הצרפתית, ומגורים באחוזת קלו לוסה. הוא בילה בה את שנותיו האחרונות (מסופר שהוא מת ממש בזרועות המלך). הוא תכנן את הארמון המלכותי עבור אמו של פרנסואה, השתתף בנישואיו של לורנצו דה מדיצ'י, וסייע בהפקת הקומדיה "לה מנדראגולה" מאת מקיאוולי. בשנת 1518 השלים את הקודקסים שלו, כולל קודקס אטלנטיקוס (אוסף הציורים והכתבים הגדול ביותר שלו שנשמר בספרייה האמברוזיאנית במילאנו) ואת אוסף וינדזור, הנמצא בטירת וינדזור באנגליה. אפילו בכתביו הצליח להפגין מוזרויות שנעשו מפורסמות, כמו כתיבה מימין לשמאל (ניתן היה לקרוא אותם רק דרך מראה), כתיבה מהעמוד האחרון לראשון, ושימוש באנגרמות (שיכול אותיות) כדי שרק מעטים יוכלו להבין אותם. ​ אין צורך להכביר מילים על גדולתו של לאונרדו. כדי להבין אותה עלינו לנסות לדמיין את האדם שהיה, את הגאונות מאחורי הפנים הנאים, הזקן הארוך והגוף החטוב.