מכה קלה העירה אותה. מולה הופיעו פנים בשרניות. הקול שדיבר אליה היה גס, עמוק ומעט צרוד, כאילו הגיע מאותו אד לח שמסביב. אבל העיניים, אלו דווקא הבהבו בעליצות, ובגללם לא הזיזה את היד שנגעה חטופות בברכה, ולא התמרדה כשאותה יד הושטה כדי לעזור לה לקום. "גבירתי ודאי רק הגיעה", אמר הגבר באנגלית שניכר בה המבטא. "פעם ראשונה בעיר?" אלה רק הנהנה ובחנה את מי שמולה מעט יותר לעומק. על גופו נחה חולצה מפוספסת, ומטפחת אדומה, מוכתמת ומיוזעת הייתה כרוכה סביב צווארו. ידו הוליכה אותה לכיכר זעירה אשר במרכזה עמדה באר ישנה. דלת כנסייה ניצבה מימין לבאר ודלתות העץ הכבדות שלה היו סגורות. הגבר הוביל אותה לעבר המלון, שאת שמו ציינה בלחש. הוא צעד מעט לפניה, רגליו בלעו את הקרקע בלגימות גדולות, גופו התנדנד כספינה בים סוער, אבל קולו, אולי כדי ליצור ניגוד בולט, היה איטי ושקט. "תופעה ידועה, כמעט מובנת מאליה, גברתי. אין לך במה להתבייש. לעיר הזו יש כוח כזה, כלל לא ברור אם היא על פני האדמה, את מבינה". צחוק פרץ מגרונו, ושוב גאתה בו הגסות: "כלל לא ברור שאנחנו צועדים כעת בארץ החיים. הציפורים וסן מיקלה והזהב בחזית הבזיליקה". הוא הביט בה, וכשראה שפניה נפלו, החזיר את מבטו קדימה, צעד שוב במרץ מחודש והטעין את קולו בלחישה. "תכף יהיה קפה טוב ומיטה נעימה. הם משפחה נחמדה מאוד, משפחת טרנטו". ​ הגבר נעצר מול דלתות זכוכית, שמעליהן התנוסס שלט מלון. הוא הצית סיגריה, וכשאלה התכוונה לפתוח את הדלתות, ידו הושטה כלפיה בחוסר סבלנות. "משהו למדריך?" צחקק וטלטל את הסיגריה. האפר צנח והאט, אולי בגלל הלחות, ואז נעצר על הקרקע בערימה שהזכירה אסון. "מה?" נפלטה השאלה מפיה, ומייד נרתעה לאחור והגנה בידיה על התיק הקטן שבו טמנה כסף, דרכון, מכשיר סלולרי ואת התרופות. פיו נפתח, ושיניו, שהיה להן גוון אביך, נשלפו קדימה, והמטפחת המוכתמת רעדה. "כמה מטבעות", אמר וטלטל את ידו, בעוד גופו חוסם את דלתות הזכוכית, אשר מבעד להם נראה דלפק קבלה לא מאויש. אלה תחבה את ידה לתיקה בבהלה, שלפה שטר ובתנועות משתנקות הניחה אותו בידו. רק כשנעלם הבינה כי היו אלה מאה יורו. תבוסה מהירה חלפה בה. ​ למרות המפגש בלילה הקודם, בבוקר קמה אלה חדורת התלהבות. הזרות שבחוץ הייתה מסקרנת, והיא אכלה את ארוחת הבוקר בעוד אם המשפחה, שלבשה שחורים, הביטה בה מעמדת הכניסה לחדר האוכל חסרת תזוזה. באותה התלהבות היא פרצה לעבר הרחובות ומייד התבלבלה ומצאה את עצמה מול פסל שחור. מולה ניצב פתח מוזיאון. מוזיאון? זה נראה היה לא הולם למשימה שלה: החוצה, כמה שיותר החוצה, אבל העדינות והצבעים הבהירים בפתח נסכו בה שלווה. ​ אלא שהשלווה לא נמשכה במסדרונות הלבנים שצעדה בהם, מסדרונות שנשטפו באור ניאון רפואי. היא צעדה בין גופים מנופחים, גלילי צבע ואור ומבנים גיאומטריים שריחפו בחלל, ונעצרה בתקווה בכל פעם שנדמה היה לה שנרמזת ביצירה פיסת מציאות ממשית, בעלת קווי מתאר, המציגה בתים, עצים או בני אדם הנאמנים לצורת גופם, אך שוב ושוב התקרבה בהתלהבות רק כדי לגלות שבכל בד היה קור. ​ בסלון העצום שבו צעדה לא היו תלויים ידי בני אדם ולא גופם, אלא רק מוחם. אלה כבר התייאשה וכיוונה את צעדיה ליציאה, טעונה באכזבה נוספת, אך כשפנתה באחד החללים לעבר היציאה נגלה לעיניה בד גדול ממדים ובו זרמים של צבע שחור על רקע בצבע אבק. כשהתקרבה ראתה גם את האדום עולה פה ושם ומנסה לגבור על הכתמים דמויי השוט בצבע המוות. 'ג'קסון פולוק, יער קסום' – כך היה כתוב מתחת לציור, והיא צחקה בקול. הניגוד הפתיע אותה, אבל הצחוק פרץ באלה גם במקום עמוק יותר, כי מה שעמד מולה היה עולמה הפנימי, שעד עתה לא ידעה את צורתו החיצונית, וכעת ראתה את אותה תזזית והיעדר סדר על רקע ים תיכוני, אבל גם את אותן התפרצויות, חלשות אומנם, אבל מהבהבות אי שם בתמונה ואינן מתייאשות. עם אותה תמונה הגיעה לכיכר סן מרקו. מחצית היום כבר עברה, ולפני הבזיליקה ומגדל השעון וארמון הדוג'ה רצתה להיטיב את נפשה והתיישבה לרגע באחד מבתי הקפה. היא הניחה את משקפי השמש וראתה כי כולם סביבה תיירים, על פניהם עמדה אותה שביעות רצון נפוחה שאדם חובש על פניו בחופשה. היא קמה ממקומה ושוטטה כמה דקות עד שמצאה בית קפה אחר, שניצב בלב כיכר קטנה. שם התיישבה והשיטוט המשיך בעיניה, שנעו לעבר פנים בית הקפה. ​ חבורה של ארבעה גברים מבוגרים ישבו סביב שולחן, כוסות קפה מולם. שלושה מהם התווכחו, ידיהם נעו באוויר בתקיפות, גופם היה מלא מעט ושיערם משוך לאחור. אבל הרביעי, הוא הביט קדימה וצל חיוך על פניו, לא רק בזוויות הפה אלא גם בנינוחות הישיבה ובקמטים שלצד עיניו. לפתע נרעד, התכנס לרגע, קיפל באיטיות מפית והניח אותה על השולחן, ואז טפח על החולצה, ניקה פירורים מהשולחן, שלף ספר שנח ככל הנראה על ברכיו ופתח אותו בתנועה רגועה ואיטית. פניו התרככו כשהחל לקרוא, בעוד קולותיהם של חבריו הולכים וגוברים. ​ מלצר מבוגר התקרב לשולחן באיטיות והניח צלחות לפני כל אחד מהם. שוב התפלגו הגברים, ובעוד שלושת המתווכחים, שפניהם עדיין היו אדומות, שקעו במה שנראה מרחוק כעוגה, הגבר הרביעי ניהל את פעולותיו במין דקדקנות: ראשית סגר את הספר והניח אותו לצד הצלחת, ואז רכן מעט והביט בצלחת בעודו נושם לאט. רק אז הרים את המזלג, הביט לרגע בחבריו המהירים ממנו וחייך כלפיהם מבלי שראו. החיוך, היה זה החיוך שגרם לאלה לשקוע עוד יותר בגבר. הוא הביט בהם באותה צורה שבה לעתים הביטה היא עצמה בסביבה, לא מובנת ובכל זאת בעלת חן, חן שנבע מעצם התנועה הבלתי פוסקת. אך בעוד היא עצמה נבהלה ממנו כאשר הגיח בתוכה אותו חיוך, נבהלה מאותה התמסרות שחשה לדבר שכלל לא ידעה מהו, הגבר שמולה חייך בנוחות וגופו נותר גמיש ויציב כששקע באכילה, מסור כולו לחושים. כשסיים, לאחר כמה דקות, נגע קלות עם המפית בצידי פיו והביט שוב בחבריו באותו חיוך, שעה שהם, שגופיהם היו מלאים משלו, נראו נפוחים ומותשים. ​ העיניים שלהם נפגשו, רק בחטף, אבל היה די בכך כדי לגרום לה לחטוף את התיק, להותיר כמה מטבעות על השולחן ולמהר לעבר הבזיליקה. המבט שלו היה מזמין – רכינה קלה של הפנים, עווית של מחוות היכרות, ובעיקר יציבות שלא נמלטה לצדדים ולא לרחבת הכיכר, אלא נותרה ממוקדת, לא בעימות או בתאווה, אלא בהתעניינות. ​ היא נכנסה לבזיליקה ומייד ידעה שטעתה; החלל המה גם הוא מתיירים ומהחיות הבלתי נסבלות שאחזו בידיים: מצלמות שהיכו שוב ושוב באפלה. במהומה הזו לא נותר ולו דבר מתפילה, מאמונה או מיופי חיצוני. להיפך, ריבוי הזהב בחלל הבזיליקה נראה לה לא יותר מהדהוד של העושר שנדף מהמעמד הבינוני והגבוה שחלף מולה בחלל, נתון לאותה תחושת גאווה הנובעת מהתנועה בין שכיות החמדה של האנושות. היא דמיינה את הבתים שלהם, את הניקיון ואת החנויות, את הרפרודוקציות ואת הרשימה הפנימית שהם ממלאים בצייתנות. כשחיפשה פינה שקטה מצאה עצמה מול גופו של ישו מוקף זהב. תמונת הכנרת, הר האושר והעלייה לרמת הגולן עמדו מולה. בנוף הילדות שלה היה זהב, אבל עכור, זה של אבק, חום כבד וחורש ים תיכוני נטול פאר. ​ שעות אחר הצוהריים עברו במהירות, ובערב לא חשה שום רצון לצאת מחדרה, שבו שקעה בקריאה בספר בעברית שמצאה בפינת חדר האוכל של המלון. היה זה הספר "חותם המים", שכתב סופר רוסי ושמו יוסיף ברודסקי. מעולם לא שמעה עליו קודם, והיא התקשתה לקרוא בספר, שהיה סמיך מדי ומהיר מדי עבורה. אבל גם אם לא הבינה הרבה, מתוך השורות והדפים עלתה אווירה. כן, חשבה לעצמה, זו המילה הטובה ביותר לתיאור הערפל שעלה מהשורות. האדם הדובר בספר, היא דמיינה אותו עטוף מעיל גשם חום, מרכיב משקפיים וצעדים מהירים וחרישיים סביב מה שתיאר – תנועת המים המרככת את האבן, ארמונות מכוסים אבק, רציפים העולה מהם ריח עכור של טחב – מה שמתרחש לאימפריה כשהיא מובסת והעבר חשוב בה מההווה. ​ בבוקר החליטה לבקר בגטו היהודי. לא ידעה למה. היהדות נראתה לה תמיד דבר רחוק, בלתי מושג, בלתי מובן. לא האל, שאיתו דיברה באופן תדיר וללא שום הפרעה, אלא הסדר, המעשים והבגדים. אבל בכל זאת נכנסה לבית הכנסת הקטן בכיכר המרכזית. לא היה בו אדם, והריקות רק הכפילה את הדלות שבו. ארון קודש צר, בימה מעץ מתקלף, טלית שמוטה על שולחן, צידה האחד נוגע ברצפה, וספרים, פה ושם ללא סדר ובכריכות לא מזמינות. היא עימתה בתוכה בין המראה הזה למראה הצוהריים מאתמול של התקרה הגבוהה והזוהרת, הפסיפסים ופסלי הסוסים, ואילו פה, בכיכר הגטו היהודי, רצפה אפורה ואותו דחק שהיא מכירה טוב כל כך מהבית. ​ ביציאה הקפידה ללכת לאורך המים ולהתמסר ככל יכולתה לתיירות בעודה מביטה על גונדולות שבהן זוגות ומשפחות שוכבים פרקדן. הם לבשו בדים קלים ודיברו בקולות גבוהים. פרצי צחוק נשמעו מכל עבר, מסתבכים זה בזה ועולים לעבר השמיים העכורים מעט. המסעדות היו מלאות, והיא עצרה מול מחזה שנגלה אליה מבעד לזכוכית. אותה קבוצה מהמטוס ישבה שם, ומולם אין‏־ספור מאכלים. הם הטיחו את ראשיהם לאחור ושמן נצץ על השפתיים שלהם כשדיברו, מדגישים כל מילה בתנועות ידיים נמרצות. ​ לא היה דבר נהנתני או הדוניסטי במראה. תכונות אלו זקוקות למידה של אלגנטיות, ואילו הם בלסו, חטפו ונשמו במהירות, מאיצים את חוסר ההלימה שלהם למפות, לרגלי השולחנות העבים ולעיטורי הקירות העשויים קצפת גבס. אלה הביטה בהם בתדהמה. אחת הצלחות שהייתה מעוטרת בפס כסף לכדה את מבטה. לרגע לא הבינה מדוע היא בוהה בה כך, ואותו חוסר ידיעה, כדרך חוסר הידיעה, החל מגבש בתוכה חרדה. אבל אז הבינה – הייתה זו צלחת זהה לזו שראתה בבית הקפה, ומייד עלתה בדמיונה דמותו של הגבר ומחווה זעירה שלו: כיצד טיפל בספר שבידו, אצבעותיו נגעו לא נגעו בדפים וכיצד עבר בין דבר לדבר – הספר, הקפה וחבריו, כשבין האחד לאחר הייתה הפוגה קטנה, לא יותר מנשימה ארוכה, שסיימה נוכחות והכינה את האחרת. ​ היא לקחה, מתוך דחיפות, אוטובוס־מים שנע לאורך התעלה הגדולה. העמודים שפרצו מתוך המים עמדו כניגוד לחזיתות הבתים, שהתעקשו להיבדל זה מזה והטעינו את התעלה בתחרות, בהתגוששות אסתטית שאחזה את העין ושטפה אותה שוב ושוב בצבעים רכים, מרוככים עוד יותר על ידי משחקי האופק הנפתח ונסגר. כיפת סנטה מריה דלה סאלוטה ריחפה כל העת מולה שד אבן שנראה כמו מניק את הרקיע, רקיע שבוונציה, אולי בגלל המים, אולי בגלל הפיתולים והסמטאות ואולי בגלל הנפש שמבקשת למצוא יופי, שמאחוריו תמיד ניצב האל, נדמית קרובה מהרגיל, רוכנת בבדים מקומטים על תחנת המוניות, על רצפת האבן ועל בית הקפה והשולחן שמולו התיישבה אלה, הניחה את התיק ומייד החלה לחפש את רביעיית הגברים בתוככי בית הקפה. ​ לשמחתה, הם לא היו שם, שלושת החברים, אם כי הוא כן, יושב לבדו לאותו שולחן, שקוע בקריאה בעוד ידו משחקת עם מפית לבנה. האצבעות שלו פיתלו את הבד, ואז עברו מבלי משים זו על זו, מנקות ומלטפות. כוס הקפה שמולו הייתה חצי מלאה, אך נדמה שהעולם החושי נדם עבורו. במשך עשר דקות לא הביט בשולחן, לא בבית הקפה ולא ברחבה שמולו, גם לא כשקבוצת מטיילים עברה ודיברה בספרדית קולנית, גם לא כשליד שולחנו חלפו מלצרים במהירות בדרכם לדלפק ההגשה, וגם לא כשרעש מגפון של מדריך תיירים קולני נשמע ממרחק. היא הביטה בו מבלי להתיק את עיניה, מלווה את הנשימות האיטיות שלו ואת החיוך שעבר על פניו מפעם לפעם, ואז התחלף בהנהון הסכמה שאחריו מבטו נע מעט כלפי מעלה, השתהה לכמה שניות ושב לקריאה. מחצית השעה עברה, ואז שעה, ועל שולחנה של אלה נערמו כוסות וצלחות. המלצרים תקפו אותה שוב ושוב בדבקות ובעיקשות, ולא זזו עד שהצביעה על מנה כזו או אחרת מהתפריט. ​ הגבר קם לבסוף, ניער את הספר ואת החולצה ופנה פנימה. הוא נפרד מהמלצרים, גרם להם לפרץ צחוק, ואז יצא מבית הקפה. אלה התנערה, חטפה את התיק והטילה שטר על השולחן, ממהרת אחרי הגבר. מעולם לא עשתה דבר כזה, והגוף שלה הגיב לכך. ליבה דפק במהירות, רגליה רעדו, החום ניפח מעט אצבעותיה וזיעה גרמה לעורה לבהוק עוד יותר בשמש. ​ לרגע נעלם הגבר, אבל מייד נגלתה דלת קטנה שעליה הוטבע סמל של גונדולה עשויה דיו, שהתפזר מעט מגוף הגונדולה לצורת כתם רורשאך. אכן, הגבר היה שם, בין כמה מדפי ספרים ודלפק זעיר שעליו נחו פנקסי נייר מעוצבים בעלי חזית לבנה ורישום מפוחם על כריכתם. מאחורי הדלפק ניצב שולחן ועליו מחשב. מולו ישב בחור צעיר, גופו כבד ורעמת תלתלים מכסה את פניו, שנשברו במסגרת משקפיים כבדה וכהה. הבחור הנהן לעברה ושב למחשב. הגבר, ששקע לרגע בקריאה, הרים את מבטו ופנה כהרגלו כלפי מעלה. כשמצא את התקרה השתהה בה לרגע, ואז הפנה את מבטו לחלון הזכוכית שממנו נגלה הרחוב, שם מצא מרחק, ואז שב לקריאה. היא דפדפה מעט וגילתה כי כל הספרים הם ספרי שירה. היא התאכזבה; תמיד נרתעה משירה. כשקראה את השורות הקצרות היה נדמה לה שהן מהתלות בה: מגלות דבר יקר ומייד נמלטות מפניה. היא התקרבה אליו וכבר הכינה את ידה לגעת בכתפו, אחוזה בדחף דמוי חלום, אך הוא התנער, הסתובב, הביט בה בהפתעה ואז בחיוך, הנהן כלפיה וקימר מעט את גבו בהשתחוות קלילה, ואז יצא מהחנות. ​ צעדיה פנו אחריו, אבל המוכר הצעיר פנה אליה באיטלקית, וכשהביטה בו ברתיעה עבר לאנגלית. החנות הייתה גם בית הוצאה קטן רק של שירה, והוא היה המוציא לאור, העורך והמוכר. מהר מאוד חתרה מבעד לסיפור המקום לעבר הגבר שאחריו עקבה. "פרופסור טיריני?" ענה הבחור לשאלה שלה. הוא נכנס מדי פעם בפעם. במהירות פרס בפניה את מה שידוע לו: מלומד חשוב באוניברסיטה מקומית העוסק בכתבים עתיקים, כלומר כבר פרש. אלמן, היה לו ילד אחד, אך זה נעלם לפני שנים בג'ונגלים של דרום אמריקה. את הספרים שלו, כך הבטיח, תוכל למצוא בחנות הספרים ברחוב לה קנוניצ'ה. הוא כיוון אותה לשם, ליווה אותה לדלת וצייד אותה בספר באיטלקית. "את המילים אולי לא תביני, אבל הרישומים פה נהדרים", אמר.

אולם ההמתנה היה הומה אדם. נוסעים נתקפו באותו בלבול ודחיפות של מעבר בין יבשות, נעים לפה ולשם, מדברים בקבוצות נרגשות, מטילים סביבם כוסות קפה ועטיפות זוהרות. אלה ישבה על כיסא והביטה סביבה. קניית הכרטיס המהירה, הזמנת החדר במלון, אריזת התיק. היא התנשפה במשך יומיים, אבל כעת נשימתה הייתה סדורה, רגליה נשלחו קדימה ורוח של הרהור חלפה בראשה. נסיעה תמיד מעלה מגמה של מילוי טפסים. אולי אלו מעברי הגבול, אולי ההכרה המטושטשת, כי מקום חדש פירושו הזמנה לשינוי, להפיכת הסדר. היא ניסתה לפשפש במוחה ולמצוא הישג, אך התקשתה. אולי השירות הצבאי, שאותו העבירה בתור משק''ית ת''ש בפלוגה לוחמת ? ביקורי בית בנהריה ובדימונה, מילוי המסמכים התמידי, ובעיקר השיחות בלילה בחסות אור פנס חלוש וריח שמן רובים. הבסיס היה אז שקט, נטול הדחיפות האלימה שמשלה בו בשעות היום. הם לא רצו שתשנה משהו בחייהם; החיילים ידעו כי אין בכוחה לעשות זאת. אבל הם כן רצו את ריח הבושם, את הרמיזה הארוטית בקול הנמוך, את הערות בשעה שכולם ישנים הדומה במידת מה למתרחש במעשה אהבה. הם רצו שהיא תרכון לעברם. הם הביטו בה, מגייסים גבורה וציות, מסירת הגוף עבורה, שהרי היא העם, היא חלק ממנו. אבל תמיד הופיעה לבסוף אכזבה בעיניהם כשקמה והתמתחה בעייפות, כשטפחה על המדים, מרעידה מבלי משים את חזה, מבטיחה לשלוח טופס נוסף. ​ אולי השנה שבילתה בה במכינה בערבה לפני הגיוס? נוף צחיח, שהוכתם מדי פעם בפעם בעץ, הקיף אותם. אד עלה מהקרקע, אבל גם מהבחורים ומהבחורות הצעירים, אד שנע בשבילי הישוב, בין הבתים הניידים, הספרייה, חדר האוכל וחדר הלימוד. מזגן חזק וארונות ספרים סביבם, והם ישבו והתווכחו בהתרגשות על עתיד המדינה, על לאומיות, על האל, על היעדרו, על הגשמה. מילים שזרקו לאוויר ותפסו שוב ושוב כמו לוליינים בבגדים צבעוניים בחסות רומנים וספרי הגות, פניו החורכות של א"ד גורדון, השירים של לאה גולדברג, הרומנים של עגנון ושל עוז. ביום הרגישו שהידיים שלהם מלאות וכבדות, אבל בלילות, כשנרדמו מבולבלים מריחות הגוף, ומאוחר יותר, כשנפרדו לשלום בכניסה ליישוב ופסעו לעבר החיים הבוגרים, לא נותר שום משקל. השכנוע העמוק במילים הגדולות, במעשים הגדולים, כוחו יפה רק באותם חדרים ממוזגים, בשנים נטולות ההפרעה של לימוד ושל נעורים, אבל בהבל הים־תיכוני, עם קולרי הפרנסה, הדיור ומערכות היחסים, נדמה היה כי מעשים גדולים הם סימנים לחוסר אחריות. ​ ואולי, בכל זאת, הלימודים האקדמיים? פתיחת השנה מילאה את אלה התרגשות. בכיתות הלימוד נפרסו בפניה מניפות צבעוניות ששלחו משבי אוויר לפניה. ב"מבוא לקולנוע" צ'רלי צ'פלין רקד על המסך באולם חשוך. בצבע השחור והלבן היה קל יותר לראות את ההרס המודרני: תעשייה, כוח, חיפוש אהבה קולני. כל הזמן נופלים. חוסר התיאום, הטעויות והעמדות הפנים על כל צעד וכל שעל. היא התחממה מול צעדי הברווז שלו והחיוך חסר האונים. המרצה עבר למופעים הגדולים של הוליווד הצעירה, סיפורי תנ"ך מלאי עשן וניצבים והיצ'קוק, שניגן על המיתר המתוח של פרויד והעידן הפסיכולוגי, כפי שתיאר זאת המרצה. ​ היא ישבה באולם המוחשך ורטטה מרוב רעיונות. טבריה בשעת הלילה עם משב הרוח המיסטי־קבלי, הכנרת הנוצרית והעירום שלה ושל בן כיתתה מול הבתים בלבן והכנסיות. ישראל לא מוכרת שבה התערבבו מצביעי ש''ס, עולים חדשים ובני המושבה כנרת בהילוך הטווסי שלהם. היא רצתה להחזיר את ישו לרקע הנידח הזה, כמו ב"אושר ללא גבול" של יגאל בורשטיין שראתה באותם ימים. בחור צעיר ופרוע שיער המדבר, כמו השבים מהודו, על אחדות ועל שלום פנימי. היא רצתה לצלם את חבריה למכינה בברלין שבה נפגשו כולם בקיץ, הפעם בחסות הברגהיין ומועדוני מין. "חיים פעם אחת", אמרו זה לזה, משתמשים ללא בושה בקלישאה החבוטה מכולן. היא התכוונה ללוות את המעבר בין החנויות, בתי המלאכה והפועלים בבוקר לבין הברים על רחוב חיים ויטאל בערב. היא ביקשה למצוא את הדרך לשלב בין הבלבול שאחז בה מאז השירות הצבאי לבין הרצון החזק להגיד משהו. אבל היא לא כתבה דבר שעבר את העמוד החמישי של התסריט, ובסופו של דבר מצאה עצמה עוזרת ללא הרף לחבריה למחזור בסרטי הגמר שלהם. מולה, בנמל התעופה, חלפה חבורת נערים. הם נגעו זה בזה בהתגרות, ואז פרצו בריצה מהירה תוך שהם מפילים כיסא בדרכם. הרעש הרעיד אותה, וממסך הקולנוע היא חזרה לכרטיס הנייר שהחל מתקמט בידה המזיעה. ונציה. היא ניסתה לטעום את המילה, להעמיד אותה מול ונציה שלה – נהר הירדנית בשעת הצהריים של שבת. היא ישבה שם על הגדה, מול חבל שהיטלטל ברוח. צל העצים שרף פה ושם את המים, והיא פוררה חתיכת חשיש וערבבה בטבק. העשן המתוק היה הבד היחיד סביבה. כך, עירומה ומטושטשת, בילתה את השעות החמות. באותן שעות הרגישה שהיא במקומה הטבעי: שרועה ללא תזוזה כמעט על משטח עלים רמוסים, מזיזה בהתפנקות את היד על עורה הרך, מטבילה במי הנחל עצלה, עטופה במשחקי החום והצל. ​ כך ביקשה להיות תמיד, כבר מהכיתות הנמוכות. מחופרת מתחת לשמיכה שעליה דמויות מצוירות, נמלטת מארוחות משפחתיות לספה, מהספה למרפסת, הרחק מבני אדם ומהרעש התמידי המלווה אותם, הרחק מהפעלתנות התמידית, מאיברים שחתרו דרך האוויר, תמיד בכבדות, תמיד בבקשה שיביטו בהם. הקנאביס, מרגע שהכירה אותו, העניק לה מחסה תמידי, והיא התמסרה אליו. ​ על כיסא המטוס הקור הצונן של מערכת המיזוג העביר בה רטט לא נעים, כאילו מישהו נטול פנים פלש לתוכה בבגדים סטריליים. מערכת המיזוג השמיעה קול יניקה סביבה. במושבים לידה ומאחוריה התיישבה קבוצה. הם הרעישו בדפי נייר שבהם פורטה תוכנית הטיול המאורגן. כמה מהם חבשו מסכות על האף ועל הפה. היא שלפה קסנקס מחפיסת אלומיניום והביטה בו לרגע. היה לו צבע חלבי. טעם של וניל מילא את פיה. היא בלעה את הכדור והביטה מהחלון. מרכז הארץ ניבט למטה, משטח ארוך של אבן ובטון. כשחגו מעל תל אביב וגרורותיה עוד היה גופה נוקשה בציפייה להשפעה על המוליך העצבי, אבל כשעמדו מעל הים גופה הרפה והצטנף לשינה כבדה. רק פעם אחת התעוררה, ולכמה שניות לא ידעה היכן היא. בתוך הטשטוש נראה היה כי שנים רבות חלפו, דור שלם, והיא באיזה קיום מתכתי ומקורר, כמו תם העולם ההוא, המיוזע, והוחלף – אולי בגלל תופת החום בחוץ – בקיום טכנולוגי ומוגן. ​ רק בחבטה על הקרקע התעוררה לגמרי. השינה הייתה כבדה מדי, והסם עוד פעל בדמה. שוב לא ידעה היכן היא, וזה דווקא נעם לה; שום מקום, ללא מסמכים. הקולות הנרגשים של הקבוצה מאחוריה החזירו אותה למציאות. הם קראו זה לזה בקולניות, טפחו זה על גבו של זה, חילצו מזוודות ונעמדו מתוחים במעבר, צפופים, אך לא מוכנים לוותר על סנטימטר של התקדמות. מייד כשנפלטה מהשרוול נכנסה לחדר השירותים, התיזה מים על פניה, ואז הניחה את הפנים כולן מתחת לזרם המים, הרטיבה את השיער והביטה במראה. ​ שיערה החלק בצבע הקפה נדבק לעור החיוור תמידית. שפתיה היו קטנות ומכונסות פנימה, והלחיים מלאות ותפוחות עד מתחת לקו העיניים. צווארה היה ארוך ומחוספס מעט, אבל היא התמקדה בעיקר באף, שהוליך אליו את הפנים והעניק למראה כולו פגיעות. עיניה, שהיו בעיקרן אפורות, השתנו בשמש חזקה לכחול חלש, ובחשיכה מוחלטת לאפור כהה. התכונה הזו תמיד נקשרה אצלה לחוסר החלטיות, להעמדת פנים. זיקית דרה בתוכה, ואת עורה היה אפשר לזהות באישונים משני הצבע. הפנים, החיוורון והאף העדין של אלה שידרו חולשה, וגברים רבים התקרבו אליה בגלל אותה נזקקות. הם נעלמו מהר כשגילו כי אינה זקוקה לדבר, ודאי שלא לפטרונות של פנטזיית ההצלה. הם הביטו בה נעלבים, ילדים שלקחו מהם צעצוע מבריק. לעיתים חשבה שכך עדיף, וכך יהיו חייה – לבד, באיברים שמוטים ובאותה עייפות בתוכה שנראתה מבחוץ כמו נינוחות. ​ האוויר שבחוץ היה רווי לחות, אבל זו לא הייתה דומה ללחות של תל אביב; היא הגיעה מלמטה, כאילו רתחה האדמה והעלתה אד. האיטלקית סביבה הייתה אד נוסף, וגם העייפות. היא מיהרה לעלות על אוטובוס־מים, ירדה בתחנה, ולאחר דקה קצרה כבר מצאה עצמה כלואה במבוך סמטאות. מבטה פנה לפה ולשם, מבקש לנחש את הדרך, ועם כל פנייה הלכה והתבלבלה עוד. לא עזרו המפה מהנייד ולא הוראות ההגעה שהדפיסה מאתר הזמנת המלון. לאחר שחלפה על פני עוד כמה גשרי אבן קטנים ורחובות שלא הצליחה למצוא במפה, היא התיישבה מיואשת על מדרגה והתכנסה לתנוחת גוף שהכירה היטב, כזו שניסתה לדחוק את העולם סביבה, להעלים אותו כשהראש נח על הברכיים והעיניים עצומות.

ההרגל לטייל בערב היה חדש לה. מסלול קבוע, כמה רחובות שעברה בפיזור נפש, עד לים. שם, יחד עם מחצית השעה האחרונה של השקיעה, צעדה במהירות לכיוון יפו. מולה ניצב כל העת הצריח, הולך וקרב אליה, מביא עימו את העולם העתיק, עם הקימורים והקשתות שלו. קימורים. המילה חלפה ולא מצאה לעצמה שום הדהוד בין רבי הקומות שגהרו על הטיילת ועל אחרוני הרוחצים, צעירים וצעירות שנעו במעגלים שהזכירו חרקים מבולבלים מצוף. הלחות גרמה לתנועה שלה להרגיש כמו חתירה כנגד משהו. היא אהבה את זה, את ההתנגדות, את המאבק, את הזיעה המלוחה שריככה את העור. זמן רב היא לא חשה בגוף, והצעדות הללו הזכירו לה את האיברים, את העצמות, את הבשר. במכנסי ג'ינס גזורים, בגופייה שחורה ובאודם שנמרח בשכבה עבה על שפתיה היא נראתה כהמשך ישיר של תנועת הצעירים שפסעו מהחול לטיילת, מסתדרים במהירות – בריקוד מיומן ולא מודע – בזוגות. הם עלו מהחוף, עדיין רטובים מעט. ההמולה המילולית סביבם הסגירה את תכוניותיהם ללילה. המגע ביניהם היה חם ומהיר, אבל גם חלקי. הם נפרדו זה מזה רק כדי להתאחד שוב מאוחר יותר בעורקים הפנימיים של העיר. ​ הקסנקס התמוסס בדמה, והאיטיות שאפפה אותה נפלה לא רק על תנועת הבריות שעל הטיילת, לא רק על הבוכנה העיקשת של הים ועל הזוהר החלש של החול, אלא גם בבטון, בזכוכית, באלומיניום ובאספלט. החומרים הקשים כמו נענו לדם ולתשלובת הכימית בתוכו, הלכו ונבלמו, פגשו את האוויר לא בכוח, אלא בהססנות, כמעט בביישנות. הכדורים היו מפוזרים בכל מקום בחדר שלה: במגירת שידת הלילה, בחדר האמבטיה; תמיד מצאה אחד מהם בכיס המכנסיים אחרי הכביסה. ​ היא המשיכה ללכת, והריסות הדולפינריום עוררו בתוכה משהו דומה, ערמת בטון פצועה וחסרת צורה, אבל כך גם גן צ'רלס קלור הפתוח, שבתוכו דווקא חג בחופשיות ריח המלח, עוקץ ומפזר סביבו את הדמיון בין הנעורים והחוף. בזה אחר זה צמחו בתוכה שברי הבטון והזוהר החלש העולה מהמשטח הצהוב. התזזיתיות הזו אפיינה את חייה של אלה, ודאי מאז המעבר לתל אביב. התחלפות תמידית, לעיתים בהפרש של דקות, של הנוף הפנימי. די היה במשב רוח, בקול מכונית, באיזה בדל ריח שעלה ממאפייה או מאתר בנייה כדי לשנות כליל את הפנים, ואז את העין שארגנה את גווני העולם בחוץ. האפור והכחול קרובים, וכך גם הזהב והאדום. ​ בשנים המוקדמות הזמן כמעט ולא נע, וכשנע הייתה לו איכות של מים, שהיו מרכז הבילוי שלה ושל חבריה: שעות ארוכות בילו בירדנית או בכנרת עם סיגריות מגולגלות ושירי פופ מרמקול נייד, נכנסים ויוצאים מהזרם האיטי. אבל כעת היא צעדה לאורך הטיילת והרקיע המדמם. הרצים חלפו על פניה בתווי פנים מעוותים ממאמץ, וכמה דייגים בודדים עמדו על הסלעים, חסרי תנועה כמוהם. מוזיאון האצ''ל, אחריו הגשר הקטן, ואז כהרגלה בחודשים האחרונים – הטיפוס במדרגות העולות מהנמל לעבר יפו העתיקה, בהייה בת כמה דקות בחזית הקולוניאלית של כנסיית סן פטרוס ושהות בת כמה דקות בתוכה. ​ למה? לא היה לה מושג. התעוררה בה תחושה גופנית של צורך באותה עלטה מבושמת ובשורות הישרות הנעות לקראת הוויטראז', אשר בשעת ערב היה רק רמז לצבעוניות, ואולי אפילו אובדנה. היא התיישבה על ספסל עץ ועצמה את עיניה. היא שאפה את הריח הטחוב, המבושם, ריח של מקום אחר, ומהו מקום אחר אם לא פנים שונות בתכלית של האל? מנגינה אחרת המקדמת אותו, שפה אחרת המדברת כלפי הרקיע ומבקשת מענה. אלה העבירה את ידה על העץ, חיפשה שיחה כזו, הפונה החוצה וכלפי מעלה ולא מצאה. היא התנערה ושאפה עוד פעם אחת את ריח המערה והתחינה. ביציאה התנפל עליה חום הקיץ, והביא עימו דחף לחשבון פנימי. הבחינות האחרונות לתואר הראשון תמו, ועימם חלפו גם הגופים שתססו מעתיד ונעו בכובד ראש מעושה לצידה במסדרונות. ריחות של מין ומזון מהיר מילאו את כיתות הלימוד. היא ראתה סרטים, יותר מכפי שאפשר לזכור, והם הפכו לבליל של תמונות שעלו זו על זו והותירו בתוכה רק רושם קלוש, בעיקר של התחכמות. בחוג השני שלה, סוציולוגיה, עסקה לאורך כל השנה האחרונה במצבם של בני הגיל השלישי בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר, ומה שנותר בה מסדרת הביקורים בבתי השיכון בבת ים היה תמונה של חדר מדרגות מתקלף שבו תמיד היו זרוקים אופניים, וגבר מבוגר היה מביט מהחלון ושורת מדליות על חזהו, נוצצת בשמש ים תיכונית. הגברים, משום מה, תמיד היו במצב קשה יותר. הנשים עוד הזיזו את הידיים, ישבו יחד, דיברו. היא ראיינה אותן, אבל לא הצליחה לדמיין את החיים ההם. לא את הקור, לא את הפנקסים, לא את הכיכרות. ​ הדרך חזרה לעבר הדירה שלה הייתה עשויה צעדים רפויים יותר, וכך גם היה המבט. בדרך ליפו הוא היה דרוך, בעיקר מול הגברים, אבל כעת היה מפוזר ומשוטט ללא כיוון. ​ מול רחוב הרב קוק, על החול, שכבה אישה. הבד תחתיה היה לבן ועמד מנוגד לתזזית הצבע שעל גופה – בגד ים אדום, צמידי זהב על ידה הימנית ושרשרת זרעים על צווארה. עורה היה שזוף ומקומט, שילוב שהדהד מאבק כנגד הזמן, ותבוסה. שיער ראשה היה צבוע בבלונד. אבל השפע הזה היה רק הכנה לפניה. מעולם לא ראתה פנים כאלה. החייתיות הברורה בשפתיים הבשרניות ובמצח הרחב, ומולם כמה חלקים משורטטים להפליא, התנוכים, העיניים, ובעיקר האף, שהייתה בו שבריריות שהעבירה בה רעד. היא עצמה את עיניה, האישה, מבקשת אולי להיזכר בשמש שכעת נעלמה במים, ואז, באחת, פקחה את עיניה והביטה היישר לעברה. תחילתו של חיוך נרמז על פניה, אבל מייד הם התעננו והתכווצו ברצינות, והמבט, שהפך נוקשה, נע מפניה של אלה לעבר המים, שכעת הלכו וקיבלו לתוכם חומר כהה, הפכו את עורם מעור חיה משועשעת למשהו אפל וקטלני. ​ תנועת הפנים של האישה, שנעה בחדות מהטיילת לעבר האופק, כמו ביקשה לחבר בין אלה לבין המים, להניע אותה מהיבשה לעבר העומק המרחף של הים התיכון, ולהתרות בה, כך נדמה היה לה, שאם לא תצעד לעבר המים משהו יאבד, ולא תהיה עוד הזדמנות לתקן. ​ היא עמדה במקומה והביטה כיצד האור האחרון מתמוסס בסגול ובכתום, נחלש ונמוג, ואז החזירה את מבטה. האישה המבוגרת התרוממה על הבד הלבן, טפחה על רגליה כדי לנקות אותם מחול והחלה עושה תנועות למול הרקיע. זה לא היה ריקוד ולא משהו מתחום אומנויות הלחימה, אלא תנועות דמויות ציפור, שנרמז בהן שיגעון. ידיה חבטו לפה ולשם, וגופה התפתל אחריהן. נדמה היה שגופה מבקש לחלץ מתוכו משהו, זיכרון, או אולי דווקא את מה שעלול לבוא. גופה של האישה התפתל שוב ושוב כמו אותן בובות ענק המחוברות למפוח אוויר. העוברים והשבים על הטיילת נעצרו להביט באישה, וגם מהחוף ננעצו בה עיניים, אך נדמה היה שאלה רק הגבירו את התנועות, מציבים אותה על במה קטנה. ​ הרי זה בדיוק כמו להביט בתאונה בכביש, חשבה אלה, פקק תנועה של מבטים פולשניים. היא הסירה את מבטה והחישה את צעדיה. למרות התנועה ומבט לא בלתי נעים מבחור צעיר, היא לא הצליחה להיפטר מפניה של האישה. היה משהו מאחוריהן, מאחורי הפנים, ומה שנגלה שם הייתה תמונת נוף: מרחב מדברי שבו מעט מים וסביבם צמחייה דלילה, סרפדים, שרך וסירה קוצנית שכוסו באבק. חום צוהריים בלתי אפשרי נח על קירות ואדי שבורים. השמש הזו, מסמאת ונטולת מנוח, עמדה מולה למרות החשיכה המוחלטת שנחה על הטיילת. השמש, היא הרגישה אותה צוברת עוד ועוד נוכחות, מכה בכפות הרגליים, בעור, במרפקים, בצוואר. שמש שהטילה בה עייפות תמידית ותחושה כי האלימות בוא תבוא. שמש שחלשה כל השנים על סביבתה. ​ על רחוב אלנבי עמדו כמה מסעדות זעירות, ובפתחן, סביב שולחנות פלסטיק, ישבו כמה גברים מבוגרים, מולם בקבוקי זכוכית וצלחות פלסטיק מוכתמות בשמן. הם מלמלו משהו כשעברה, מטעינים את קולם בלחות גסה. כשהתרחקה, קולם נשמע כמו בשורה רעה. מעט למעלה בקעה מוזיקה ממועדון. בחזיתו נגלו צמד שומרים בחולצות שחורות. הם נשענו על גדר מתכת והיכו מבלי משים בידם על סורגי הגדר. כשעשו זאת, גופם הדף שוב ושוב את החולצות ההדוקות. בפתח השוק נשא גבר על כתפו צינור מים עצום. הוא כיוון את הזרם כלפי מורד השוק. הדוכנים כבר היו נעולים. המים אחזו בזוהמה והיכו בה כלפי מטה, גוררים זרם עכור של קרטונים, פיסות מזון ופלסטיק. שוב ראתה את אותו ואדי, את המים הדלים ואת הצמחייה הנמוכה, אבל כעת גם זוהר חלש וסמוך למים, קבוע, מסמן לעבר פנים הוואדי. משם הגיחו מדי פעם בפעם חיות לעבר המים הצוננים. ​ אלה התיישבה באחד מבתי הקפה סמוך לכיכר מסריק והביטה בעוברים ובשבים. אי שם עמד משהו שרצתה להגיד, סצנה שהעמידה בסבלנות, במשך זמן רב, במקום לא ידוע. התחושה כי יש לה משהו להגיד והיא אינה יודעת מהו יצרה בתוכה פיצול. חלק אחד, גופני, שהה בתפאורה תמידית של מגרש חניה עמוס ברכבים, מואר בניאון, שם נוסעת עייפה ומלוכלכת בת דמותה קונה מים וסיגריות, נכנסת לרכב כבד וממשיכה בדרכה, דרך שתוביל אותה למפגש עם מה שנמנעה ממנו זה שנים, משהו שייאלץ אותה להשתנות. אבל חלק אחר בתוכה היה שרוי בתבוסה תמידית, בהכרה כי מה שלא תעשה לא ישנה דבר, לא יגיע לאיש, ואם יגיע, יחלוף עליו כמטפחת משי על פנים. היה עליה לאחד בין החלקים, אבל היכן? במקום קרוב למים, זה היה ברור מהליכת הערב הזו. ​ ברגע הזה שמעה את השם ונציה נפלט מפיה של אחת שישבה על כיסא בר מוגבה וקירבה כוס אל פיה. העיניים של החברה מולה נצצו, בעוד ראשה נע מעלה ומטה לחיוב, ואז פיה פלט גם הוא ונציה. את המילה ביאנלה היא כבר לא שמעה, שכן קמה באחת, בדחיפות, כדי לחזור הביתה.

תחנות הרכבת באיטליה עומדות בניגוד מושלם למדינה, ואולי הן אף מייצגות את איטליה האמיתית, אלא שאפילו האיטלקים יתקשו להחריב את עשרת הקבין של היופי הטבעי שירדו עליהן. גם נאפולי עושה במבקר את המעשה הכפול. אני יורד מהרכבת לתוך עימות בלתי נעים בין היכל במודל המאה ה־19, תקופה שבה האדם חשב שהגדול יחליף את האל, לבין ביתני חנויות מודרניים ומכוערים, המנהלים מאבק צעקני זה נגד זה בכלי נשק מסוג ניאון ונשים מעורטלות. טיולים באיטליה שבדמיון, נאפולי... ביציאה העסק מקבל זריקה של צפיפות, מכות בלתי פוסקות של עשן סיגריות, כבסים האוספים לכלוך, בליל של מותגים מזויפים ומין אווירה פלילית למחצה שאינה נקייה מגאווה עצמית. ברוך הבא לנאפולי . בירידה מתחנת הרכבת לעבר העיר העתיקה עוברת בי המחשבה להימלט חזרה לרומא. הנהר, הוותיקן והמזרקות לא מניחים לעיר להיכנע לגרפיטי ולעשב היבש סביבה. רומא נאבקת על כבודה, ובדרך כלל מצליחה לשמור עליו. בעודי יורד בכביש יושבים מולי פליטים מאפריקה שהתבטלו ואגרו זעם. באיטליה אני זקוק לכנסיות. כמו דג שנמשה מהמים, פעם בכמה שעות אני נאלץ להיכנס לאקווריום המעוטר בציורי שמן, מדיף ריח טחוב של תחינה וכולל שילוב בין ההרוס למגלומני המרכיב כנסיות בעלות ותק. אני מחיש את צעדיי לעבר העיר העתיקה בחיפוש אחר אחי הגדול מהגליל, אבל נחטף לאקווריום הנוסף החיוני לי פעם בכמה שעות – חנות ספרים. קל מאוד באיטליה, ובעצם בכל מקום, להצמיד את הזהות הפוליטית למראה העיניים, בוודאי בחנויות ספרים. גיבוב של ערמות ספרים, פוסטרים של דיונים פילוסופים ופוסטר אחד נוסף שבו מופיע אגרוף. כמה שולחנות וכיסאות בחוסר תיאום וללא דמיון, רהיטים שעיטרו חנויות כאלה לאורך שנים, אבל רק בברלין של שנות האלפיים הפכו לשיק. שיק תנועות שמאל. ​ אבל פה אין שיק. יש אבק וכמה דמויות המתהדרות בשיער פרוע ועוטות ז'קטים דהויים המכוסים אבק גם הם, אותו אבק של הרהור וחוסר שקט. מעניין כמה מהר מישהו מהם יתקוף אותי עם השילוש הקדוש של הזעם אצל האיטליקטוס־אנרכיטוס: כנסייה־מאפייה־פוליטיקה. זה לא לוקח זמן רב. אני מעלעל בנחת בספר של ארי דה לוקה על טיפוס. האיש החרישי והמעונב הזה. פגשתי אותו פעם אחת בירושלים. בלי גרם אחד של שומן ועם שפם של שנות החמישים, קצת דומה לאורוול, אבל לא יכול להיות שונה יותר בטמפרמנט. ​ הבריטי הזרוק בבתי מחסה בלונדון ובקו החפירות בספרד מול הניחוח הדתי והפרולטרי של האיטלקי. אבל אולי בעצם הם כן נפגשים באותה אלרגיה לחוסר צדק שאינה נגמרת כמנהג השמאל העולמי, במילוי טבלאות אקסל של חוטאים וחוטאים יותר, אלא ביציאה החוצה למאבק ברחוב, ואם יבוא המחיר – ישלמו בלי להתחנן. "למה אתה קורא את הזבל הסנטימנטלי הזה?" פונה אליי גבר לבוש אופנת ז'יזק, כלומר טריקו גדולה ממידותיו ומוכתמת מעט, שיערו חלק והוא חסר סדר והבעה של אלימות ושעשוע בו־זמנית. במשך כמה דקות הוא יורד על דה לוקה ועל פרנטה (צמר גפן מתוק לנשים של מנהטן). "אבל", הוא אומר, "הוא אולי סופר חלש, אבל יש לו ביצים, לדה לוקה. הספורט שלו זה לעמוד מול דחפורים". מהר מאוד אנחנו מוצאים מכנה משותף – מראדונה. "אתה צריך להבין", הוא אומר בעודו מחסל אספרסו וסיגריות בקצב של גיל שישים, "נאפולי היא מספר אחת בעולם בהפיכת ההווה לקדוש ואנשים לקדושים". בצעדים מדודים הוא מוביל אותי במורד הרחוב לעבר סמטה קטנה, אל מדרגות אבן שמעליהן כביסה צבעונית וצמד שכנות הצועקות זו לזו ממרפסות שתוחמות אותן סורגים מחלידים. מעט לפני המדרגות עומדת קפלה קטנה, קפלניצ'קה, ובה, מוקפים הילה, ניצבים פניו של דייגו ארמנדו מראדונה, הגוץ הגאון מוויז'ה פיוריוטו. ​ ז'יזק מתיישב על המדרגה ועוצם את עיניו. רק אז אני מבין שהוא שיכור. "הם הורידו אותו במסוק מהשמיים והוא הכניס את הידיים לכיסים העמוקים של החליפות מהצפון והוציא להם את כל המטבעות", הוא ממלמל. "הם כתבו לו 'ברוך הבא לאיטליה' כשנסענו לטורינו, אבל אחרי המשחק הם כבר לא נהנו כל כך בבתי הקיץ שלהם באגמים". ​ "לך לך, רד למים ותקבל את הצמר גפן שלך", הוא מנופף בידיו ומגרש אותי כדי להתייחד עם הקדוש שלו. נאפולי – או נאפולי של 'לראות את נאפולי ולמות' – היא הרגע הראשון שבו נגלה הר וזוב המשקיף על בתי האבן הגולשים אל המים, המפרץ, סירות הדייג הקטנות שמהן מזנקים למים נערים ונערות שזופים ושרופי שיער המתחרים בשחייה ואז נשכבים להתייבש על הסלעים. אולי זהו סוד הקסם של העיר – האיום התמידי הגוהר מעל הבתים, מעל חיי הפשע ומעל החופש שבים, הים שמגדל את הבריות האמיצות ואוהבות החיים מכולם. אני צועד לאורך הטיילת ועולה על קאסטל דל'אובו, אבל הרעב מציק ומאחוריי מתנהלת ללא מפריע תעשיית הפיצות המשובחת באיטליה, המאכל שדרכו האיטלקים מראים אצבע משולשת למגפת הבריאות של המערב ומנפנפים בגנים שלהם לכל עבר. הם עושים זאת גם עם הפסטה ועם הגלידה. אני מתיישב באחד מאותם מקדשים של מרובעים שמנמנים המעוטרים במגוון תוספות וסועד את נפשי רק כדי להיות מותקף על ידי חבורה נלהבת של נשים בגילאי הארבעים והחמישים. טלטלה רגשית אוחזת בהן, והקולות מתחרים זה בזה רק בתנועות הידיים. בתחילה אני קולט רק שברי שמות – ריונה לוצאטי, הספרייה, המנהרה, גן הים. נדרשות לי כמה דקות כדי להבין את ההתרגשות. הן בעיצומו של מסע בעקבות סדרת הספרים שכתבה אלנה פרנטה. משהו מסיפור ההסתוות של הסופרת נמצא גם מסביב לשולחן. הסיפור על אשת האקדמיה מרומא הכותבת על שכונות העוני של נאפולי. עוני תמיד גורר עימו את זוהר המסירות וההקרבה, החום האנושי והמשפחתיות ברקע הלכלוך, המאבק להיחלץ וההתבוססות בבוץ במשך שנים. הן כל כך נהנות, הנשים המטופחות, חמושות במצלמות ובמותגים. הן נהנות כל כך לחוש את הרומנטיות של ההיעדר, ובתוך כך קורן מהן גם האישור העצמי. העוני, כשאתה מבקר בו בתור אנתרופולוג חובב, מאשר את העושר שלך ומעניק לך משהו דתי כמעט, כאילו נגע בך כוח עליון ושלף אותך. זה מה שמעורר בהן התרגשות כזו – לשבת בפיצרייה הזעירה, מול האופנועים שעליהם רכובים נערי נאפולי המקועקעים והמעשנים, ולהכיר תודה לאל, או להחלטות של הדורות הקודמים, או לפרוטסטנטיות, או סתם לנישואים טובים. שבע וטוב לבב אני יורד שוב לעבר הים התיכון. המבט לעבר המים מוביל אותי למחשבה על שכיות החמדה של מחוז קמפניה, האי קאפרי ואזור חוף אמלפי. הם רגע משם, התיירים בבגדי הספורט, האוויר המתובל והבתים הצבעוניים. החופשה ודאי תרוויח משיט או מנסיעה. המקומות הללו, שהמחירים בהם הם פילטר מעמדי עצום, שהמיסים המקומיים מעניקים להם ממון לניקיון, לתשתיות, לחשמל מרוכך, לנורות בצבעים ולפסטיבלים. הרכב השכור שהתפתל לו בין עיירות, הרוח על הפנים, אבל אני, מה לי ולניקיון ולבגדים לבנים? אני מעדיף להביט על הים שמאחורי מבוך סמטאות וכנסיות עתיקות. החיכוך, זה הדבר שמעורר עניין, ההתנגדות בין הים והנערים, השמש וריח המלח לבין השבור והמגובב. החיכוך הזה הוא מה שמעורר את העין, הוא מה שמוביל את הקיום לתודעה, שאוהבת, אחרי הכול, את המעברים החדים הללו. איטליה היא אחת מאותן מדינות שבהן הקיטוב מופיע בבהירות. בכמה שעות נסיעה תמיד יש את הצפון ואת הצפון שבדרום. כל הפנסיונרים מהמדינות הקרות עטים עליה, ובצדק. גם אתה יכול להיות אחד מאותם זוגות בגיל הפרישה עם הבנייה המודרנית של הזוויות הישרות, הלבן והכסף, אבל לא בנאפולי, לא אם אתה נכנס ויוצא מהעיר ומוצא את הים, שהוא תמיד נחרץ ועמוק יותר כשהוא עומד כמפלט מהיבשה.

הסופר והמשורר יונתן ברג טוען שהספרות חזרה להיות השליחה שלנו לעולם פנימי וחיצוני ומציע שלושה ספרים הלוקחים אותנו לטיול באיטליה ובנפש פנימה הספרות שנדחקה לפינה הרבה לפני צי המטוסים, הטרמינלים והבידוק הבטחוני, הספרות הייתה סוכנות הנסיעות הגדולה. בעידן שבו כל אחד הוא הסופר של עצמו, כבר היה נדמה שאין אנחנו נזקקים עוד לאותם שגרירים, שרבים מהם לוקים במלנכוליה גלויה או סמויה. מי צריך את הסיבוך הנפשי ואת תיאורי הנוף מלאי הפרטים? למי נותרה מערכת תודעתית שתפענח את הסימנים? נראה שברגרסיה של מציאות הקורונה צי הספרות חזר לעמוד בנמל התעופה, השגרירים שוב מצביעים על הסמטאות והסיורים שוב יוצאים כסדרם. אתם מוזמנים לשלושה סיורים כאלה באיטליה השוממת של ההווה והשוקקת של הדמיון. כדי להצטנן מעט אנחנו טסים לעבר קצה איטליה, לכפרים הקטנים השוכנים למורדות הרי האלפים. הם נטושים כמעט לגמרי, אבל גם בהם עוד מרחפת מסורת. פה חיים אנשי ההרים. הם מטפסים ומדברים מעט, מרגישים שלווה רק בגובה, שם המילים מאבדות נפח, וההישרדות מחלצת מהאדם את טבעו האמיתי. ספרו של פאולו קונייטי "שמונה הרים" (מאיטלקית: שירלי פינצי־לב; הוצאת "מודן") הוא שיר הספד רגיש לעולם אנשי ההרים ההולך ונעלם. הדורות הצעירים באזור אינם מסוגלים לגשר בין המהירות הניבטת מהמסכים לחיים הצמודים לטבע, טבע שהשעון שלו בלתי משתנה, איטי ונטול דחיפות. הספר מתאר זוג חברים הגדלים בנוף ההרים הגבוהים המנהלים מערכת יחסים מורכבת ורבת תפניות, כשביניהם נכנסת אישה. העלילה עוברת דרך הילדות שלהם, גילוי הפלגים והצמחייה, הבקתות ובעלי החיים, ההתבגרות, הבחירות והמחירים. האחד מגיע מהעיר, חוזר אליה ואף נודד ליבשות אחרות, ואילו האחר אינו יכול לעזוב את מתאר הפסגות גם כשהכול הולך ומתפורר, גם כשהוא נותר לבדו בנוף אנושי שומם. אבל הסיפור הזה הוא רק עילה לשיר ההלל להשפעת הטבע על הנפש. פה אנחנו מנועים מפסגות כאלה, אבל לא מהמאבק הפנימי של בן האנוש ויחסי הקרבה־דחייה שלו עם הטבע. הטבע במופעים העצומים שלו, זה שמולו יש צורך בשידוד מערכות משמעותי של תפיסת הקיום. הרומן של קנייטי, שנעשה לרב מכר ואף זכה בפרס סטרגה, הוא גם קינה על מה שהטכנולוגיה ריסקה, ובד בבד, כדרך הספרות, הוא גם החייאה מחדש של אותו עולם שהוא מקונן עליו, עד כדי כך שיכול הקורא ממש לעלות בין הפלגים, אל גושי הסלע העצומים שמעבר להם השלג הטהור, לבצוע מגבינת התום ולשתות יין מקומי ללא הפסקה. שבועות אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, קניתי גבינת תום במכולת ועצמתי את עיניי כדי להתעורר באותה בקתה מכוסה שלג שבה מסתתר אחד הגיבורים במעין הפגנה אחרונה וחסרת סיכוי מול עולם נכחד. המשורר הרוסי יוסיף ברודסקי לא היה כזה שנדמה כבעל אישיות לטינית־ים תיכונית. המשקל והחרוז של השירים שלו, הנושאים הקלסיים ואותה פתטיות סלאבית נדמים כמו משהו המתאים לנוף בוהק של שלג וקור עז. אבל כמו רבים אחרים ונציה נשכה אותו בעקב והארס פעפע בו שנים רבות, פעפע עד שמת ונקבר בסן־מיקלה, האי שבו שכן בית הקברות הסמוך לעיר, משקיף לעד על התעלות ועל הרציפים שבהם מצא בית. הוא, שגורש במשפט מפורסם מברית המועצות ונגזר עליו להיות פליט עד סוף חייו. ונציה של ברודסקי נפרשת בספר "חותם המים" (מאנגלית: לאה דובב; הוצאת "מאגנס"), שהוא מעין מסה אישית המתגלגלת מפרק לפרק ונצברת לתעלה ההולכת ונחפרת מתחת לעיר, תעלה שממנה צץ ברודסקי מדי פעם בפעם כדי לחטוף תמונת כיכר, גשר אבן או ציור, ולאחר מכן וחוזר למטה לחשוב על איטליה, על המים והריח בתוך נפשו של המשורר, ובעיקר על האור והעין המשחקים זה עם זה. העיר מושכת אותו בריח המים הטחוב שאולי מזכיר לו את סנט פטרסבורג, שממנה הגיע. היא קוראת אליו באמצעות העבר המצוי תחת שכבות אבק בבתי המידות הנטושים של משפחות הסוחרים הגדולות, שכל מה שנותר להן הוא אין־ספור חדרים בפאלצו המשפחתי, שסיור בו הוא ירידה לעבר ממלכה אבודה. הוא מבקר ברציפים ומהרהר על־אודות הזמן, חולף בכיכרות וחושב על ההיסטוריה. מנסה לשווא להתחקות אחר הקסם הבלתי מפוענח של האוויר בוונציה, של אותו מבוך אין־סופי ומתיש שיש בו משהו המכניס את האדם למצוקה ולפליאה. הוא מתאר את הערפל הנופל על העיר ומותיר את האדם עם עצמו ומול עצמו בלבד. במקרה שלו ברודסקי חולה לב, לב הנוקש ברעש הולך וגובר בתוך האוויר המיסטי והאגדתי של עיר האימפריה. ונציה שלו דומה לשירה עם הזרימה התמידית, התעתוע והערפל. הוא חש את הבלבול והצפיפות של העיר, אבל מוצא בהם מקום שבו אפשר להישכח ולשכוח, ואולי זה סוד הקסם של העיר. המבוך האין־סופי של גשרי אבן, ורידי המים והאוויר הכבד הם הזמנה להיבלע. מי לא רוצה להיעלם? רוצים בזה ודאי אלה שהוכתמו ב"טבע הדיוניסי של הדיו" כפי שכתב ברודסקי. יש בה, בוונציה, את אותו טבע המתגלה במלוא הדרו בפסטיבל המסכות. תרזה מאג'ו היא אמריקאית בעלת שורשים משפחתיים בסיציליה. היא יוצאת למסע כדי לגלות מי היא ובטוחה שהגילוי יהיה מהיר ופשוט, אבל ככל שהזמן עובר היא מסתבכת יותר ויותר בתוך החיים הנסתרים של כפרי האי, סיבוך הממלא את ספרה הנהדר "קיטון האבן" (מאנגלית: כרמית גיא; הוצאת "עם עובד"). מאג'ו עוברת בין כיכרות זעירות שהן לב הכפרים, ושם היא שומעת תמיד על שכבות העומק, כלומר רכילות. אלמנות החיות זו עם זו במשק בית בזוגיות יוצאת דופן, רועי צאן בעלי חכמה קדומה של עידן הכפר המבודד, הפוליטיקה הפנימית וההיסטוריה שעבור רבים באי נחשבה לשמועה רחוקה ומוזרה על מעשים בלתי אפשריים וחסרי היגיון. למשל, סיפורים על נזירות הסגורות כבר שישים שנה מאחורי חומות אבן, עושי ניסים ומי מעיינות המחיים חולים. היא צופה בפסל הבתולה היורד אל הכפרים מלווה בנרות עצומים, בגברים מטורפים מאמונה ובשירת הנזירות. היא ישנה במערות שהתגוררו בהן תושבים במשך מאות שנים ומתחקה אחר בתי מלוכה, כובשים ערבים וקהילות זעירות. היא משרטטת את מפת הקיום הנשי באי ואת המאבק האיטי והקשה לשינוי. כל זה, כיאה למאג'ו, מלווה בתחקיר מעמיק על המנות, על המאכלים ועל הקינוחים שנולדו על אדמת סיציליה ועוצבו בה. תוך כדי הטיפוס מכפר לכפר, הביקור בבתי הקפה הקטנים והנסיעה ברכבת, כפי שקורה בכל מסע מעמיק, מגלה מאג'ו דבר חשוב יותר, קרוב יותר ודחוף יותר מהנוף שבחוץ: היא מגלה את הנוף שבפנים. היא מנקה את העפר מעל שורשי המשפחה ומבינה לפתע ממה היא עצמה מורכבת, מה יש בה מהנוף הים תיכוני ומה נלקח ממנה במעבר מהתוואי המשפחתי של כפרי סיציליה לאימפריה הגדולה. לא רק היא – שלושת הספרים הם גילוי הפנים בעזרת החוץ. אולי זהו הדבר שהמטוסים השכיחו, אותן חופשות סוף־שבוע באתרי סקי, ברומא או במילאנו, הגיחות שיוצאים אליהן רק כדי לשכב למרגלות הים ולהתהפך מצד לצד, או היומיים בכנס בבית מלון, ללא מגע עם המציאות שבחוץ. כל אותם אוטובוסים מעופפים שבסך הכול נסעו משכונה לשכונה, במציאות גלובלית שינקה מאתנו את הדבר היחיד שמרחיב אותנו, האחר. היציאה לדרך היא דבר שונה לגמרי, ולשם צריך לחזור. ננפוש קרוב לבית. פחות זיהום, יותר סולידריות שבטית. נצא לדרך כדי להיות בדרך ולחזור אחרים, כפי שמציעים הספרים.

דורון המבורגר, מכונית שכורה, 3 ימים בין פיזה לגארדלנד, האם כל מה שיכול להשתבש השתבש? פיזה לפני בערך שנה פנתה אלי בפייסבוק חברבוקית שלא הכרתי, היא כתבה לי שהיא אוהבת מאוד את הכתיבה שלי ורוצה לעניין אותי במשהו. לה ולבעלה יש אתר תיירות על איטליה והם מעוניינים לשלוח אותי על חשבונם לטיול בזק בארץ המגף כדי שאשוב משם עם סדרה של כתבות... גארדאלנד זה לא הביקור הראשון שלי בגַּארְדָלֶנְד. לפני כמה שנים באתי לפה עם האחים שלי, עם ההורים שלנו ועם הילדים שלנו, והיה לנו לא פחות ממדהים. בהתחלה היינו ציניים. חשבנו מה לנו וללונה פארקים מלבד להיגרר עם הילדים ממתקן למתקן ולקנות להם ג׳אנק פוד. אבל סבא וסבתא, ההורים שלנו, החליטו להפתיע אותנו, הילדים שלהם, וקנו לחמשתנו צמידי כניסה אקספרס לכל המתקנים... אחוזת ד'אנונציו הנסיעה על גדות אגם הגארדה הרגישה לי כמו נסיעה בתוך גלויה של נוף שרוטש בפוטושופ: מי טורקיז שקופים, מצוקים טובלים בירק ועיירות ציוריות עם רעפים כתומים. להקיא מרוב יופי. כמה קילומטרים לפני שהגעתי לוויטוריאלה דלי איטאליאני, אחוזתו המפונפנת של גבריאלה דַ׳אנוּנצְיוֹ, חלפתי על פני העיירה הפסטורלית סאלוֹ...

העולם מגלה מחדש את מי שהגדירה את הכתיבה על המשפחה והבית "בפינה כלשהי בלב, אני יודעת טוב מאוד, תמיד, מי אני ומה אני, סופרת קטנה, קטנה מאוד," כתבה נטליה גינצבורג ב-1949, במסה האישית "המקצוע שלי". מאז הפכה לאחת הדמויות הבולטות בספרות האיטלקית במאה העשרים, כסופרת, מתרגמת, עורכת וחברת פרלמנט. עכשיו, שלושה עשורים לאחר מותה ב-1990, נדמה שהעולם מגלה מחדש את הסופרת הקטנה-גדולה, שניסחה קול נשי ייחודי ופורץ דרך, בתקופה שגברים בלבד עדיין קבעו במידה רבה על מה ראוי לכתוב וכיצד. הנה מקבץ חלקי מהשנים האחרונות: בארצות הברית פורסמו מחדש ב-2019 הרומנים "מיקלה היקר" ו"הלב היבש", נובלה קצרה וארסית. שנה קודם לכן, בבריטניה ראו אור שורת רומנים נוספים של גינצבורג, בהם "קולות הערב" ו"לקסיקון משפחתי" (שבארץ ראה אור גם תחת הכותרת "אמרות משפחה"). "קולה של גינצבורג מגיע אלינו בבהירות מוחלטת מבעד לצעיפי השפה והזמן", כתבה הסופרת רייצ'ל קאסק בהקדמה למהדורה הבריטית של ה"מידות הקטנות", וגם סופרים כמו זיידי סמית', טסה הדלי וקולם טויבין תרמו שבחים נלהבים. "הדור המזהיר של סופרי תום מלחמת העולם השנייה באיטליה – קרלו לוי, אלברטו מוראביה, צ'זארה פאבזה, אלזה מורנטה, ג'ורג'יו בסאני וגינצבורג – נזנח לגמרי בעשורים האחרונים," סיכמה ג'ואן אקוצ'לה ב כתבה מיולי בניו-יורקר מיולי. "עכשיו, לפחות עבור גינצבורג, זה משתנה... היא זוכה לעדנה." ​ לא מדובר בעולם דובר האנגלית בלבד. בספרדית ראו אור בשנים האחרונות גם יצירות פחות מרכזיות של גינצבורג, כמו ביוגרפיה שחיברה על צ'כוב או רשימות פוליטיות. בארץ, "המידות הקטנות" פורסם לפני כמה חודשים, והפך למעין תופעה בנוף הספרים המקומי: מקום של קבע בטבלאות רבי המכר, ביקורות מהללות ועשרות סקירות ותגובות של קהילות קוראים בפייסבוק (גילוי נאות: אני הוא מתרגמו לעברית). המו"ל, אוריאל קון מ " תשע נשמות " , מבטיח להוציא לפחות עוד שני ספרים של גינצבורג, "למרות שאפשר לחשוב בקלות גם על עוד עשרה שיכולים להשלים את הקטלוג." למה גינצבורג? למה עכשיו? גם מחוץ לאיטליה, אפוא, נטליה גינצבורג מוכרת היטב לקוראים. היא נולדה בפלרמו ב-1916 כנטליה לוי, בתם של לידיה וג'וזפה, חוקר אנטומיה וביולוגיה בעל שם. ביתם בטורינו היה מוקד לפעילות אינטלקטואלית ערה, וגינצבורג מעידה שנמשכה לכתיבה מילדות: "בין גיל חמש לעשר עדיין היו לי ספקות, ולרגעים קצרים עוד דמיינתי שאני יכולה להיות ציירת, לכבוש ארצות על סוס או להמציא מכונות חדשות... אבל מאז... תמיד ידעתי." לאחר שנישאה בגיל עשרים ושתיים ללאונה גינצבורג, איש ספרות רוסית ופעיל אנטי-פשיסטי בולט, הוגלתה המשפחה הצעירה לחבל אברוצו (פרקטיקה נפוצה של המשטר הפשיסטי, שקרלו לוי הנציח בספרו המפורסם " ישו נעצר באבולי "). לאונה לבסוף עונה למוות בכלא ברומא, וגינצבורג, שנישאה מאז בשנית, החלה לפרסם סיפורים קצרים ורומנים (בימי הפשיזם היה עליה לפרסם את ספריה תחת שם עט). גינצבורג אמנם שייכת לגל הניאו-ריאליסטי האיטלקי של סוף מלחמת העלם השנייה, אבל כתיבתה נתפשה כעוסקת בנושאים "פעוטים" של הבית והמשפחה. ואכן ספרה הנודע ביותר, "אמרות משפחה", הוא ניסיון להתחקות אחר שפה פנימית של משפחתה הקרובה. הוא פורסם לראשונה ב-1963, ואחרי יותר מחמישים שנה הוא עומד במרכז גל העניין בגינצבורג, בשורת תרגומים והדפסות מחודשות. על פי המבקרות לפחות, את גורמי ה"גילוי מחדש" של הסופרת הטורינזית צריך לחפש דווקא בנאפולי: "לעניין המחודש בגינצבורג מסייעת, אולי, ההצלחה האדירה של הרומנים של אלנה פרנטה," כותבת אקוצ'לה בניו-יורקר; גם סקירה של ספריה בניו-יורק טיימס מעלה השערה דומה, ואילו בגארדיאן נכתב שגינצבורג "קצת מזכירה את פרנטה, אבל אם לקרוא את פרנטה דומה יותר לרכישת חברה חדשה, בגינצבורג אפשר למצוא מנטורית". ​ הרעיון מקובל למדי על ג'ייקה מארוסביץ', עורכת הוצאת Daunt Books הבריטית שהביאה את ספריה של גינצבורג לפרסום. "כשיש כזאת הצלחה של סופרת מתעוררת גם סקרנות לגלות מי הייתה שם קודם", היא אומרת בשיחת טלפון. "אנחנו אוהבים להביט לאחור דרך האמהות הספרותיות שלנו." גם טיינן קוגאנה, עורך בהוצאת New Directions שפרסמה רומן וסיפור קצר בתרגום חדש בארה"ב, לא פוסל את "אפקט פרנטה". מצד שני, כל המו"לים של גינצבורג בשנים האחרונות הם קטנים ועצמאיים, וקשה לומר שהם מנסים לרכוב על הגל ולמצוא את ה"פרנטה הבאה" (או הקודמת). קוגאן עצמו הוזמן ליריד ספרותי ברומא, שם שמע על גינצבורג בארוחת ערב מפי חברה, הסופרת המקסיקנית ולריה לואיזלי. מארוסביץ' התוודעה אליה דרך שבחים של סופרות אחרות, כמו זיידי סמית' ומגי נלסון, ויצאה למסע בעקבות זכויות הפרסום, באנגליה ובאיטליה. ובארץ, קון מבהיר שהוא לא קרא מילה אחת של פרנטה. "הכרתי את הרומנים של גינצבורג, אבל כשקראתי את הספרים הנוספים שלה נמשכתי אליהם כי הם לימינליים. קשה לסווג אותם, גם ברשתות לא יודעים אם להגדיר אותם כעיון, הדרכה או פרוזה", הוא מסביר. "והם כמובן יפים מאוד". רוטב עגבניות ודקירות סכין אבל גם אם בקרב המו"לים הבשורה עברה מפה לאוזן, נדמה שזהו רגע מוצלח לגילוי מחדש של גינצבורג, כמי שמזוהה עם קול נשי מובהק – נושא שהיא עוסקת בו במפורש. כל חייה הייתה הסופרת מוקפת בגברים, ולעתים פעלה בצלם או תחת חסותם. כשהייתה בת עשרים וחמש שלח לה ידידה פאבזה מכתב והציע להפסיק להביא ילדים ולכתוב יותר ספרים. לימים בנה, ההיסטוריון הנודע קרלו גינצבורג, לא חסך ממנו את דעתו על כתיבתה ה"סנטימנטלית ואימבצילית" (מה שעשוי לגרום להרהר שוב בעצתו של פאבזה). ​ אם המרחב האינטלקטואלי מצטייר כגברי באופן כמעט אוטומטי, אין פלא שבשנותיה הראשונות רצתה גינצבורג לכתוב כמו גבר. "הייתי מבועתת מכך שהדברים שכתבתי יסגירו שאני אישה," היא מספרת ב"המקצוע שלי". אבל עם ההתפתחות והעידון בכתיבתה, גם עמדתה השתנתה: "כבר לא רציתי לכתוב כמו גבר, כי הבאתי לעולם ילדים ו...הרגשתי שנשים יודעות על ילדיהן דברים שגברים לא יכולים לדעת. [למדתי] הרבה מאוד דברים על רוטב עגבניות וחשבתי שאפילו אם לא אכניס אותם לסיפור, הם מועילים מאוד לכתיבה. באופן עקיף ומסתורי הם אכן הועילו." ​ מארוסביץ', המו"לית הבריטית, מסבירה שגינצבורג נתפסת כמי שכותבת על חייהן של נשים, ולוקחת ברצינות כתיבה נשית סובייקטיבית כנושא. "לכן לכך כך הרבה סופרות חשוב לקרוא אותה היום," היא אומרת. ואכן, "גינצבורג מגיעה אלינו בצלילות גמורה מבעד לצעיפי הזמן והשפה," כותבת קאסק בהקדמה שחיברה ל"מידות הקטנות", "היא נותנת לנו מודל לקול נשי חדש, ולאופן שבו הוא עשוי להישמע." קוגאן מספר על תגובות דומות בארצות הברית. "העיסוק של גינצבורג ביומיומי צלול מאין כמותו, ובא עם דקירת סכין יפה ושוברת לב," הוא אומר. "אבל זה פמיניזם אישי, לא פורמלי." אצל גינצבורג הסיפור הוא תמיד, וקודם כל, סיפור אישי. במסה המצוטטת כאן היא מספרת מדוע במשך שנים כתבה בקיצור ובמהירות: "יש לי אחים גדולים, וכשהייתי קטנה, אם דיברתי בשולחן תמיד אמרו לי לשתוק. כך התרגלתי לדבר מהר-מהר, בקיצור נמרץ ותוך כדי שימוש במספר המילים" המועט ביותר שניתן, מתוך חשש תמידי שיפסיקו להקשיב לי." מאה שנה מאוחר יותר, נראה שהעולם רוצה לשמוע אותה כמה שרק אפשר.

"הלב" הוא רומן החניכה הטוב בכל הזמנים. דורות של ילדים גדלו עליו והוא זכה להצלחה רבה גם בקרב המבקרים וגם בקרב הציבור הרחב. הוא איחד גדולים וקטנים במשך עשורים, תורגם לעשרות שפות, ועובד לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה. אם נבחן אותו מחדש נראה שהוא רלוונטי היום יותר מתמיד וזאת הסיבה לכך שהוא אחד מאותם ספרים נצחיים, שהיום, כמו בעוד 100 שנים, יופיע תמיד ברשימת יצירות המופת האיטלקיות אי אפשר היה לתת לספר הזה שם מתאים יותר משום שבכל אחד מהסיפורים בו טמון לב. הלב של המורה - המספר, הלב של אנריקו – שכותב את הסיפורים, והלב של הדמויות הראשיות ושל דה אמיצ'יס עצמו שכתב את הספר עם פיסת לב בכל שורה. זהו רומן חניכה ראשון מסוגו, שבו האירועים של כיתה בבית-ספר יסודי, מסופרים יום אחר יום, בפורמט של יומן. אנריקו בוטיני (Enrico Bottini) כותב במחברת את התחושות, את הרגשות ואת רגעי המתח שהתרחשו בכיתה שלו, בבית הספר של מוֹנצֵ'ניסיו בטורינו. יהיה זה אביו, שבסוף השנה, יעביר את מחשבותיו של בנו לדפים, שיהפכו לימים זיכרון יקר ערך עבור בנו ועבור כולנו. שתי כריכות של "הלב" - היו גרסאות רבות, ארבעים מהן יצאו בשנת הפרסום הראשונה "הלב" יצא לאור בשנת 1886 על ידי הוצאת הספרים טרבס. הוא מורכב מסיפורים קצרים שונים המשולבים בסיפורים חודשיים, כולם מסופרים בכיתה על ידי המורה פרבוני. כל פרק הוא חודש, מאוקטובר עד יולי: הפרק הראשון "יום שני, 17". בכל הסיפורים הגיבור הוא ילד ולכל הסיפורים יש אופי דרמטי. בסיפורים החודשיים אנו פוגשים דמויות כמו ג'וליו, סופר קטן מפירנצה. הסיפור שלו מופיע בין דפי חודש דצמבר, בין ה- 18 ל-19 בחודש. ג'וליו הוא ילד בן 12 בעל שיער כהה ועור בהיר. יש לו משפחה ענייה, אביו הוא פועל שעובד בימים ומידי פעם עושה כמה עבודות העתקה בלילות. הוא מתלונן הרבה על כך שאינו מצליח להרוויח יותר, אך מנסה לא להדאיג את בנו. ​ ג'וליו תלמיד טוב, ואביו רוצה שימשיך ללמוד כדי שבעתיד יוכל לעבוד בעבודה מכובדת. ג'וליו, לעומת זאת, רוצה לעזור למשפחתו ובלילות יוצא ממיטתו כדי לסיים את העבודה של אביו. הרווחים אמנם גדלים, אך ריכוזו של ג'וליו יורד ואיתו גם הציונים. אביו נוזף בו, עד שלילה אחד הוא מוצא אותו כשהוא בדרכו להשלים את עבודת ההעתקה במקומו. "האבא הרים אותו בזרועותיו ולקח אותו לחדרו, השכיב אותו במיטה וליטף אותו, וסידר את הכריות והשמיכות". כשהתעורר, מצא ג'וליו את אביו ישן על חזהו. "הלב" הוא רומן החניכה המפורסם ביותר אבל גם היעיל ביותר שנכתב אי פעם. יש לו כוונה ברורה ללמד את האזרחים הצעירים של הממלכה את המוסר האזרחי. ברקע הסיפור טורינו של איטליה המאוחדת. רעיון האחדות מתחזק בעזרת העובדה שגיבורי הסיפורים מגיעים ממחוזות איטליה השונים. בעמודים הראשונים מוצג בפני ילדי הכיתה " הילד הקלברי" (הילד מקלבירה) ויהיה זה המורה שילמד את התלמידים לא להחזיק בדעות קדומות כלפי האחר. הנושאים העיקריים בספר הם אהבה למולדת בדמות הצבא והמלך (באחד הסיפורים מוזכר יום השנה ללווייתו של ויטוריו אמנואלה, בסיפורים אחרים מוזכר המלך אומברטו הראשון), צדקה, עקרונות, ואהבת המשפחה. הספר מכוון את הילדים לכבד את השלטונות וההורים, את רוח ההקרבה, האהבה, הגבורה והציות. גם בין המעמדות השונים ישנן אותן תחושות, למרות שהאדונים לא שוכחים להיות כאלה. הסופר,אדמונדו דה אמיצ'יס, היה חייל בצבא במלחמת העצמאות השלישית. לאחר שחרורו מהצבא הוא הקדיש את זמנו בתשוקה לקריירה עיתונאית ודיווח רבות על תנאי המחייה של המהגרים. "הלב" הוא ספרו המפורסם ביותר. כשקוראים את הספר, אי אפשר שלא להתרגש ולחוש חלק מהתהפוכות שעוברות על הילדים שמופיעים בסיפורים. גיבורים קטנים ואמיצים, שמעצבים, מילה אחר מילה, את סיפורי "הלב". מרקו, לדוגמא, שעובר מסע רגלי ארוך, והוא רק בן 13. הוא יוצא מהרי האפנינים למסע עד הרי האנדים כדי לפגוש את אימו החולה. ​ אימו של מרקו היא אשה אמיצה שעברה מאיטליה לבואנוס איירס כדי לעבוד במשק בית אצל משפחות עשירות. הבן, שיודע שהיא חולה ולא מטופלת, יוצא מגנואה לארגנטינה, והולך בעקבות המשפחה שמעסיקה את אימו. המסע שלו, נראה תחילה חסר תקווה. אך מרקו לא מרפה, ולמרות העייפות, הרעב, והמחסור בכסף, הוא ממשיך במסע. לבסוף הוא מוצא את אימו, שמצבה הורע בינתיים, ומשכנע אותה לעבור את הניתוח לו היא זקוקה. הרופא יראה בו ילד גיבור שהציל את אימו. שבע שנים לקח לאדמונדו דה אמיצ'יס לכתוב את הספר הזה. לפניו כתב יומני מסע ובהם תיעוד מסעותיו בעולם. כשקיבל הצעה לכתוב את ספר ילדים, התמסר לה בכל כוחו. הוא כתב למוציא לאור שיכתוב את הספר ושהספר הזה יהיה ספר חייו. דה אמיצ'יס, נולד באיטליה בשנת 1846. ספרו הראשון תיאר את חייו כחייל בצבא האיטלקי וכיוון שהצליח מאוד, התמסר דה אמיצ'יס לחיים של כתיבה. "הלב" התפרסם בתחילת שנת הלימודים של שנת 1886 ומיד הפך לספר ילדים מצליח. כבר באותה שנה הודפסו עשרות מהדורות ובמהלך השנים תורגם לשלל שפות והפך לאחד מספרי הילדים האהובים ברחבי העולם כולו. ​ שלל אדפטציות נעשו לספר הזה בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. הבמאי ויטוריו דה סיקה עשה על פיו סרט קולנוע בשנת 1948, סדרת הטלוויזיה, "הלב", על מרקו המחפש את אמא, גם היא ידועה ואהובה על ישראלים רבים, והצגות תיאטרון לילדים גם הן נעשו לאורך השנים על פי "הלב". בעברית ראו אור מספר תרגומים לספר, משום שלאורך השנים היה צורך לרענן את העברית. במהלך השנים היתה ביקורת על הפטריוטיות והדידקטיות של "הלב", אולם צריך לקחת בחשבון את התקופה בה נכתב וכן את העובדה שחלק מהערכים החינוכיים של דה אמיצ'יס לא התיישנו. הנה דוגמא מהספר כפי שתרגמה מאיטלקית מרים שוסטרמן-פדובאנו, (זמורה ביתן, 1991): "לתת את חייך לארצך כמו הנער מלומברדיה, מידה גדולה היא; אבל אתה בני, אל תזניח את המידות הקטנות. הבוקר כשהלכת לפניי בחזרה מבית הספר, עברת ליד אישה ענייה שהחזיקה בין ברכיה ילד חולני וחיוור כמת, וביקשה ממך נדבה. אתה הבטת בה ולא נתת לה דבר על אף שהיה לך כסף בכיס. שמע בני: אל תתרגל לעבור באדישות מול הדלות הפושטת את ידה, ובמיוחד מול אֵם המבקשת פרוטה בשביל ילדה… הוצא מתוך ארנקך הקטן מטבע בתוך מטבע, והנח להם ליפול לידי זקן חסר תמיכה, אֵם בלי לחם, ילד ללא אֵם…"

" אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר." (דברים יד פסוק ה') שמה של המוצרלה די בופלה (Mozzarella di bufala) מקמפניה יצא למרחוק והיא מוכרת ברחבי המגף ובעולם כולו. בעבר אפשר היה לאכול אותה רק במחוז בו היא מיוצרת, בדרכים מסורתיות לרוב, בעיקר בתחום נפות קזרטה (Caserta) וסלרנו (Salerno), אך מרגע שאפשר היה לייצא אותה למחוזות אחרים ואל מחוץ למדינה, הפכה מבוקשת אף יותר צילמה: ליאתה - בלוג התרחבות הענף הובילה להקמת מחלבות גם בנפות נוספות ברחבי חבל קמפניה, כמו נאפולי ובנוונטו (Napoli, Benevento) ובמחוזות שכנים לקמפניה כמו במחוז פוליה שם מייצרים מוצרלה בעיר פוג'ה (Foggia) ובמחוז לאציו שם מייצרים מוצרלה די בופלה בערים לאטינה, פרוזינונה ורומא (Latina, Frosinone, Roma). ​ האיטלקים לוקחים ברצינות רבה את המוצרלה די בופלה שלהם. לגבינה תו תקן המסמל את איכות המוצר (DOP), ולמחלבות יש איגוד תחתיו הן מאורגנות, מידע נוסף תוכלו למצוא באתר הרשמי שלהם. ​ דרומית לרצועת החוף של אמאלפי התיירותית שוכן איזור קפאצ'ו פאסטום (Capaccio Paestum), עליו אולי שמעתם בגלל האתר הארכיאולוגי המצוי בו על שלושת מקדשיו והמוזיאון המעניין שבו ממצאים היסטוריים מעניינים. ​ רבים מהמטיילים והתושבים באיזור עוצרים באחת מחוות הבאפלו כדי ליהנות ממוצרי חלב משובחים ומטעמים נוספים, אלו נמכרים ישירות לקהל הרחב במעדניות בוטיק הקרובות לרפתות. אחת הסיבות להגעה לכאן היא מפגש עם בעלי החיים עצמם. מי אתה באפלו? באפלו, בעברית תְּאוֹ (ברבים: תְּאוֹאִים); בהמה מעלת גרה, בעלת פרווה שחורה ומבריקה, עיניים גדולות וקרניים חזקות במיוחד. התאו הוא בעל חיים כשר למאכל. מחלב נקבת תאו מייצרים חמאה, סוגי גבינות ומגוון קינוחים. שורשיו של התאו האיטלקי (Bos Bùbalus) מגיעים מהודו המזרחית. השם האיטלקי לבעל החיים הוא Bufalo, ונקבת התאו נקראת ,Bufala שמם נובע מהמילה הלטינית Bufalum. התאו אוהב לרבוץ במים ולכן בטבע, שטחי המרעה שלו יהיו בקרבת מקורות מים (אגמים, נהרות ואפילו ביצות). ברפתות של המחלבות תראו אותם בעיקר מתפלשים בבוץ. הידעת? בזכות קרניו החזקות התאו מסוגל לנגוח אפילו באריה מלך החיות! הידעת? הריון של נקבת תאו נמשך 10 חודשים, בסופו היא תמליט עגל במשקל של כ-40 ק"ג. בהיותו בן חצי שעה העגל מתחיל לינוק מאמו, ההנקה נמשכת עד גיל שנה וחצי לערך. תזונת התאו מבוססת צמחייה, עשבים וקש. תאו בוגר מגיע למשקל של יותר מ-500 ק"ג! הידעת? חלב נקבת התאו בעל אחוזי שומן גבוהים יותר מחלב הפרה, להפקת מוצרלה מחלב נקבת התאו יש צורך בכמות כמעט כפולה של חלב מאשר בהכנת מוצרלה מחלב פרה. חלב זה עשיר בחלבונים, מלחים מינרליים וסידן. הידעת? נהוג לחשוב כי התאו הוא בעל חיים שחי גם בארץ ישראל עוד בתקופת המקרא, אבל ייתכן ומדובר בטעות ובעל החיים שחי בארץ עוד בתקופת המקרא היה בכלל שור הבר או אולי היה זה הראם המקראי. הערבים קוראים לתאו ג'מוס. זהב לבן בגוון פורצלן המילה מוצרלה (Mozzarella) מגיעה מהפועל Mozzare שמשמעותו היא לתלוש חלקים מהשלם ובעברית יפה, לבצוע. שיטת הכנת המוצרלה המסורתית מורכבת ממספר שלבים. ​ ראשית, חולבים את נקבות התאו ומפסטרים את החלב בתהליך של הכנסת חיידקי הגבנה והתססה. ​ לאחר מספר שעות החלב הופך למוצק ואז הוא נחתך לקוביות גדולות בידי גַּבָּנִים בחלוקים לבנים אשר מפוררים כל חתיכה לפיסות קטנות, האחרונות מועברות לקערת ענק מנירוסטה. ​ אל קערת הנירוסטה מוסיפים מים חמים בטמפרטורה של 95 מעלות.ערבוב מתמשך בעזרת מקל ארוך גורם להפיכת המרקם למעין בצק אלסטי בשם פאסטה פילאטה (Pasta filata). המרקם האלסטי מקל על העיצוב הסופי של גבינת המוצרלה. ​ גַּבָּן אחד מעצב את בצק הגבינה לצורת גוש גדול וחלק, הוא ממשיך למיכל נירוסטה גדול ובו מים קרים. בסיוע גַּבָּן נוסף הוא יכין את המוצרלה, כאשר אחד מהם יחזיק בגוש הגדול בעודו חם, השני יבצע חלקים ממנו בהתאם לגודל של המוצרלה אותו הם מעוניינים ליצור. את המוצרלה משליכים למים הקרים ויעברו מספר שעות עד שהיא תוצע למכירה לקהל הרחב. ​ * במפעלי מוצרלה גדולים חלק מהתהליכים מבוצעים בידי מכונות תעשיתיות. אחרי שהעשרנו את הידע הכללי שלנו במי הוא התאו וכיצד מגיעה לעולם גבינת המוצרלה די בופלה, נותר לנו להגיע ישר לנקודה שלשמה התכנסנו: מחלבות הבאפלו הנהדרות של קפאצ'ו פאסטום (Capaccio Paestum). דרך המוצרלה לאורך כביש SS18 המקשר בין האוטוסטרדה של סלרנו – רג'ו קלבריה (Autostrada Salerno-Reggio Calabria) ואיזור צ'ילנטו (Cilento) יציאות המובילות למחלבות הבאפלו. בין הכחול של חופי הים לירוק ההררי, נמצאת דרך שלאורכה תוכלו להתנסות בטעימת מוצרלה די בופאלה (Mozzarella di bufala) במצבה הטרי ביותר, כלומר, ממש בסיום הכנתה. תוכלו לטעום שם גם גבינות נוספות ומטעמים המיוצרים מהחלב העשיר של נקבות התאו. ​ האיזור כולו שופע מחלבות ונקודות מכירה. נתמקד בחמש מחלבות שהן לא פחות ממצויינות. הפירוט נסמך על מיקום לאורך הכביש ביציאה מסלרנו, נסיעה דרומה על דרך המוצרלה וחזרה צפונה דרך מחלבות הממוקמות במרכז פאסטום. ​ לפני נסיעה לחוות כדאי לברר שעות וימי פתיחה בהתאם לחגים וימי מנוחה באיטליה. מחמש יוצאת אחת Caseificio Rivabianca כתובת: (Via Strada Statale 18, 84063 Paestum (Salerno טלפון: 390828724030+ אתר אינטרנט: http://www.rivabianca.it ​ זוהי אחת מהמעדניות הראשונות שתמצאו על אם הדרך. אם אתם מעוניינים לרכוש מוצרלה, ריקוטה, סקמורצה ופרובולה, הגעתם למקום הנכון. ​ Rivabianca מעוצבת בפשטות ומספקת מוצרי איכות בלי מניירות מיותרות. במרחק של כ-500 מטרים מהחנייה תוכלו לקפוץ להגיד שלום לתאואים המקסימים. נמליץ להצטייד מראש בירקות ופירות משום שכשתגיעו לכאן יתחשק לכם פשוט לשבת ולטעום מכל הטוב שיש למקום הזה להציע. אל דאגה! גם על זה חשבו מראש ובמקום יש ספסלי עץ ושולחנות בפינה מקורה. ​ אם תיכננתם המשך נסיעה לפיקניק במקום אחר, תוכלו לבקש שיארזו לכם את המוצרלה די בופאלה בקופסת קלקר מיוחדת. אם אתם לנים בדירה עם מטבח, קנו גבינות ותאמצו מתכונים מאתר האינטרנט של Rivabianca, לפחות אחד מהם יתאים לארוחה הבאה שלכם חייבים לנסות: מוצרלה די בופלה משובחת וגם סקמורצה מעושנת (Scamorza affumicata). Tenuta Vannulo כתובת: (Via G. Galilei. Contrada Vannulo. 84047 Capaccio Scalo (Salerno טלפון: 390828727894+ אתר אינטרנט: http://www.vannulo.it ​ את משק Vannulo קל לפספס ולכן נמליץ להישאר עירניים! כשתפנו שמאלה ותנהגו לאורכו של כביש פנימי יהיה נדמה לכם שאתם בסצינה מסרט קולנוע מרגש בזכות כניסה שמשני צידיה עצים גבוהים. מובטח כי בסוף הדרך יתגלה האוצר.​ מאחורי המעדנייה ובית הקפה-גלידריה, צומחים עצים ושיחים ירוקים שיכניסו אתכם לאווירה כפרית נעימה ובהמשך נמצאת הרפת. אם יתמזל מזלכם תזכו לראות את אחד הרפתנים מוביל למקלחת תאו מתפנק, אחד ממשפחה של 600 תאואים החיים כאן. בבית הקפה שתי קומות, וכדאי להתרווח בנוחות בכורסאות שבקומה העליונה. ​ נ.ב. יש כאן גם לחמי איכות ושוקולדים בתוצרת מקומית. חייבים לנסות: גלידת פיסטוק בגביע פריך, קנולו במלית ריקוטה טרייה או יוגורט מצויין בטעם בננה. ​ Caseificio Il Granato כתובת: (SS. 18 km. 96+500 Loc. Spinazzo 84047 Capaccio-Paestum (Salerno טלפון: 390828722712+ אתר אינטרנט: https://www.caseificioilgranato.it ​ במחלבת Il Granato חיים 400 תאואים. בכל יום נחלבות נקבות התאו ומהתוצרת שלהן מופקות גבינות שהמפורסמת שבהן היא המוצרלה די בופלה, אליה נלווים קינוחים מעולים כגלידות, עוגות ויוגורט. ​ זהו מתחם גדול יחסית המחולק לשניים: החלק הראשון שייך לרפת בה תוכלו לראות את התאואים והחלק השני (במרחק הליכה קצר) הוא מרחב בו תמצאו מדשאות, בית קפה-גלידריה (ישיבה בפנים או בחוץ), ובסוף המרחב: סוסים וחמורים חמודים מאוד, שירגשו בעיקר פעוטות וצעירים בנפשם. לצד בית הקפה נמצאת מעדנייה, בה ניתן לרכוש גבינות מוצרלה די בופאלה ולאכול אותה בעמידה מעל שולחן עץ עתיק או לבקש שיארזו אותה כדי להמשיך בטיול. חייבים לנסות: טורטה דלה נונה (Torta della nonna), גביע גלידת וניל עם תותים. לסיום נמליץ על עוד שתי מחלבות מעולות אליהן מגיעים בירידה מהכביש הראשי לכיוון מרכז פאסטום. אם תביטו לרגע במפה תבחינו שמהנקודה הזו אנחנו מצפינים מעט. Caseificio Barlotti כתובת: (Via Torre di Paestum 1, Capaccio Paestum (Salerno טלפון: 390828811146+ אתר אינטרנט: http://www.barlotti.it ​ מחלבת Barlotti הוקמה בשנותיה הראשונות של המאה ה-20; זוהי אחת המחלבות העתיקות של פאסטום והקרובה ביותר למתחם האתר הארכיאולוגי. הגעה אליה היא בחירה מצויינת לעצירה לפני או אחרי הביקור במקדשים ובמוזיאון המעניין. ​ תחת מבנה בגוון צהוב חרדלי נמצאים נקודת מכירת הגבינות וגם בית הקפה-מסעדה של Barlotti. מגישים כאן תפריט שלם ובו מנות טעימות מאוד וקינוחים מסורתיים של מחוז קמפניה כמו עוגת ריקוטה ואגס (Ricotta e pera) שיסגרו לכם פינה מתוקה בבטן. ​ בימים נעימים אפשר לשבת בחוץ וליהנות מצל הגפן ונוף עצי הזית היפים, בהמשך הדרך נמצאת הרפת עצמה. חייבים לנסות: צלחת גבינות המשק, אחת ממנות הפסטה המעולות. Azienda Agricola e caseificio Tempio כתובת: (Via Magna Graecia, 84047 Loc.Gaudo-Borgonuovo, Capaccio (SA טלפון: 390828851707+ אתר אינטרנט: http://www.tempio.biz ​ ב-Tempio מכינים מוצרי חלב בדרכים מסורתיות בשילוב טכנולוגיה מתקדמת. גם כאן תמצאו מוצרלה די בופלה בצורת צמה (Treccia), כדור גדול או כדורים קטנים הנקראים 'בוקונצ'יני' (Bocconcini). בנוסף לגבינות תמצאו במעדנייה ירקות משומרים בשמן אותם מכינים לפי מתכונים דרום איטלקיים מסורתיים. ​ בחווה החקלאית של Tempio יש פינת חי שבהחוץ מתאואים תמצאו סוסי פוני, חמורים, אווזים ועוד. מגיעים עם ילדים? מצויין! יש פה גם גינת משחקים מקסימה עם מגלשות בצבעי אדום וירוק, וזהו מקום מצויין לשחרר אנרגיות שהצטברו, במקום לשמור אותן לשיגועים ברכב! רוצים לצפות בתהליך הכנת המוצרלה? תגיעו מוקדם בבוקר, אחד מחברי הצוות ציין בפנינו שכדאי להגיע בין השעות 8 ל-9 בבוקר. חייבים לנסות: מוצרלה די בופלה, ריקוטה נימוחה וגם ירקות ערוגה משומרים. חלבן אוהב באפלו? בחוות החקלאיות והמחלבות של איזור קפאצ'ו פאסטום אפשר לעבור בדרך לרצועת החוף של צ'ילנטו (Cilento) או להקדיש להן יום טיול שלם. תזכרו להביא אתכם בגדי ים ומגבות כי יש כאן חופים יפייפים. ניכר כי בעלי החוות והעובדים בהן אוהבים מאוד את התאואים ואת עבודתם. הם שומרים על מסורת אבותיהם ומשלבים בה חדשנות; מספקים לנו טעמים נדירים ומופלאים שתזכרו בהם עם חיוך בעיניים ושמחה בלב. שלושה צ'נטזימי על מוצרלה : מוצרלה די בופלה אמיתית היא בעלת גוון לבן בוהק, או כמו שקוראים לו כאן: לבן פורצלן. בצעו את המוצרלה במרכז בעזרת הידיים, כפי שעושים עם חלה בקידוש של שישי, קיבלתם קרעים קטנים? המוצרלה טריה! רכשתם מוצרלה לקחת? הניחו אותה בקערה עם מים חמים למספר דקות ולאחר מכן הגישו אותה לשולחן. סעו לקפאצ'ו פאסטום, בקרו בחוות, תעשו מחמש יוצאת אחת או שתעברו בכולן גם יחד, מקסימום תשלמו אקסטרה על משקל עודף בטיסה חזרה הביתה. הקשר האמריקני הידעת? בקרב ילידי אמריקה (אינדיאנים) התאו הוא סמל דתי וחיה קדושה ומגינה מרע, לכן נהגו להשתמש בעורו ליצירת כיסויים לטיפי (אוהל מסורתי), להכנת כלי נשק ותפירת פרטי לבוש. כיום התאו הוא היונק הלאומי של ארה"ב! הוא מככב כקמע ותוכלו לראות אותו על דגלים, מטבעות, כחלק משמות רשמיים קבוצות ספורט, בתי ספר ועוד. הידעת? במדינת ניו יורק יש עיר בשם באפלו, ויש לה שתי ערים תאומות באיטליה: סיינה (Siena) במחוז טוסקנה וטורהמג'ורה (Torremaggiore) במחוז פוליה. רבים מתושבי באפלו הם מהגרים איטלקים ששורשיהם במחוזות האיטלקים הדרומיים. הידעת? באפלוווינגס הוא שם מנה צפון אמריקאית עממית. אלו הם כנפי עוף מטוגנות בשמן עמוק, שלאחר מכן נטבלות ברוטב חריף על בסיס חומץ, פלפל קאיין וחמאה מומסת.

מחוז אברוצו (Abruzzo) הוא אחד המחוזות המעניינים והחבויים מעינו של המטייל הממוצע באיטליה. רבים שגילו את אברוצו גם היו רוצים שזה יישאר כך, ומקפידים לא לגלות את הסוד כדי שיישאר התום הלא מתוייר של המחוז הזה אליו מגיעים במקרה הטוב איטלקים שעוברים "על הדרך" או כאלו המגיעים לחקור את המולדת לעומק כתבה וצילמה: ליאתה בלוג - liata baking boutique מחוז אברוצו נמצא במרכז איטליה, בירתו היא ל'אקווילה (L'Aquila), עיר שעברה מספר רב של רעידות אדמה, זו הזכורה לנו מהשנים האחרונות התרחשה באפריל 2009 וגרמה לנזק רב בנפש וברכוש. מחצית מהבתים בעיר העתיקה נחרבו, רוב בתי העיר ניזוקו. ג'ורג' קלוני, חובב איטליה ידוע, הגיע לבקר בל'אקווילה לאחר רעידת האדמה ואמר כי הוא מתכוון לצלם סרט באיזור ואכן בשנת 2010 יצא לאקרנים סרטו "האמריקאי" שחלקים ממנו צולמו בסולומונה ובקלאציצ'יו. מה יש בה באברוצו שמושך את הלב ושעוד לא התקלקל והפך תיירותי? רצועת חוף קצרה (131 ק"מ בלבד), גבעות, הרי האפנינים ושלוש שמורות טבע מרשימות מאוד, ובין לבין מנקדים את כל אלה ישובים וערים עם בתי אבן עתיקים. זו איטליה האמיתית שעוד לא התקלקלה, עם מחירים שווים לכל נפש, אנשים טובים ומסבירי פנים ואם זו האיטליה עליה אתם חולמים, סעו לאברוצו! יש לי יום יום חג! סולמונה (Sulmona) , היא מהערים העתיקות במחוז. היא שוכנת בסמוך לאחד הפארקים המפורסמים באברוצו, הפארק הלאומי של מג'לה (Parco nazionale della Majella). כמו בערים איטלקיות גדולות ממנה גם בסולמונה כיכרות ורחובות על שם גדולי האומה. ביציאה מכיכר גריבלדי (Piazza Garibaldi) בחלקה המערבי נמצאת אמת המים של ימי הביניים (Acquedotto medievale). בסולומונה הייתה אמת מים עוד בתקופה הרומית, אך זו שאנו עדים לה כיום מתוארכת למאה ה-13. היא נוצרה בכדי להוביל מים מאיזור הר פצ'נטרו (Pacentro) עד למישור פרטולה פלינייה (Pratola Peligna). בהמשך, רחוב אובידיוס (Corso Ovidio), הרחוב הראשי במרכז העתיק של סולמונה, שקרוי על שם המשורר המפורסם בן העיר, שחי בימי שלטון הקיסר אוגוסטוס, והוא עשיר בבניינים מקסימים בסגנון הבארוק. בהליכה לאורכו תתגלה כיכר ה-20 בספטמבר (Piazza XX Settembre) בה ניצב הפסל של אובידיוס מאת האמן אטורה פררי (Ettore Ferrari). בדרככם תבחינו לבטח בחנויות המוכרות קונפטי, (מוכר בישראל כ-דְרָזֶ'ה), אלו הם ממתקי שוקולד מצופים סוכר, הקלאסיים הם שוקולד בציפוי סוכר או כאלו שבמרכזם שקד. ​ מי מכם שמתעניין בהיסטוריה ובהכנת הקונפטי יוכל לבקר במוזיאון הקונפטי של משפחת פלינו (Pelino) ביציאה מהעיר. משפחת פלינו המפורסמת מייצרת סוגים שונים של קונפטי משנת 1783. במתחם תמצאו תמונות, וכלים באמצעותם מייצרים את הקונפטי ויש גם חנות שבה ניתן לטעום מהתוצרים המשווקים באיטליה ולרחבי העולם. כיום יש אריזות קונפטי בכל סופרמרקט גדול, אבל להיות בסולמונה ולא לרכוש לפחות פרח קונפטי אחד זה קצת חטא. הידעת? באיטליה ממתקי הקונפטי מקבלים מקום של כבוד בכל אירוע משמח, למשל באירועים דתיים כמו הטבלת תינוק, חתונה, וגם בחגיגות קבלת תואר אוניברסיטה. בחגיגות אלה יחולק שקיק בד צבעוני בו מספר אי זוגי של קונפטי, אליו יוצמד פתק בו יצויין שם בעל השמחה והתאריך. זאת התשורה שתינתן לחברים וקרובי משפחה שבאו לחגוג איתך. הציפורים שרות לי בוקר טוב עצרנו ללון ב קיאטי (Chieti) , שלסיפור הולדתה יש יותר מגירסה אחת. לפי המיתולוגיה אכילס הקים את העיר בשנת 1181 לפני הספירה, הוא קרא לה תאטה על שם אמו תטיס (בלטינית Teate). העיר תאטה הייתה בירתם של אנשי שבט המארסים (מרוצ'יני, באיטלקית Marrucini). הידעת? המארסים היו קהילה שחיה בטריטוריה לאורך רצועת החוף האדריאטית, באיזור שבו נמצא היום מחוז אברוצו. שורשיהם מתוארכים למילניום הראשון לפני הספירה. הם חיו בקונפליקט עם הרפובליקה הרומית מסוף המאה ה-4 לפני הספירה. המארסים שמרו על אוטונומיה למשך זמן רב (כ-300 שנה), עד שהוכרעו על ידי הצבא הרומאי וחתמו על ברית איחוד עם רומא. האחרונה הפכה אותם ועמים נוספים לכפופים לרפובליקה, וכתוצאה מכך הם הוכרחו לעבור תהליך התאמה אליה ולמבנים הפוליטיים-תרבותיים שלה. לכל עיר באיטליה יש צלילים ואווירה משלה. בקיאטי יש יונים בכל פינה, זאת אינה גוזמה. כמות היונים שם מדהימה עד כדי כך שכדאי להצטייד במגבונים לחים. אם לא תזכו בלשלשת ציפורים על ראשכם, אתם ברי מזל! קיאטי מתעוררת לחיים לאיטה, מנומנמת מעט, ובשעת בוקר מוקדמת תשמעו רק את המיית היונים. פה ושם יצוצו להם תושבים והעיר תתחיל למתוח זרועות ולפהק קלות לקראת עוד יום עבודה. ​ בימי שני עד שבת מתקיימים שווקים שונים בקיאטי, השוק של יום שישי נחמד מאוד, הוא מתחיל ברחוב מרוצ'ינו (Corso Marrucino) וממשיך עד סוף הרחוב ועוד קצת. תוכלו למצוא בו כל מה שתרצו ואף מעבר לכך. ​ אחד האתרים החשובים לביקור בקיאטי הוא הדואומו, הקתדרלה של ג'וסטינו הקדוש (Cattedrale di San Giustino), שהיא מבנה בסגנון רומנסקי שנבנתה במהלך המאה ה-9, ולאורך השנים עברה שיפוצים רבים, חלקם בעקבות רעידות אדמה הרסניות שהתרחשו באיזור. הבנייה המחודשת של הקתדרלה מתוארכת לסביבות המאה ה-13. איפה שמים את הראש? במרכז קיאטי נמצא B&B משפחתי, קטן ופשוט בשם CIVICO 35 - להזמנות בטריפ אדויזר ​ המקום חדש לחלוטין, מספר חדרים קטן והשירות מינימלי אך טוב. ה-B&B אינו מתאים למי שמוגבל בתנועה. בעל הבית סיפר לנו שהתיירות כאן מצומצמת מאוד ורוב מי שמגיע לעיר הם אנשים שגרים בצפון איטליה ועוצרים ללילה כאשר הם מדרימים בחופשות כדי לבקר את משפחותיהם. ​ קיבלנו ממנו המלצה על טרטורייה מצויינת במרחק הליכה, שמה Trattoria Taverna Teate . תמצאו כאן את המטבח האברוצזי בשיאו, בצורת ברוסקטות עם ממרחים טעימים, פסטה טרייה בעבודת יד בליווי גרגירי חומוס או כיסונים במלית דג עם רוטב עגבניות שמשתלב היטב בעדינותו עם טעמי הדג הדומיננטים. למי שלא יכול בלעדיהן - יש גם פיצות! לאן? לים! למחוז אברוצו רצועת חוף לא ארוכה במיוחד ביחס למחוזות איטלקיים אחרים. פסקרה ( Pescara ) היא אחת הערים המרכזיות במחוז היושבת על קו המים. במקור שימשה כנמל לעיר תאטה (היא קיאטי של היום), והיוותה פתח לקשרי מסחר ענפים עם המזרח במשך מאות שנים. בחופים שלה ובאלו הסמוכים לה תמצאו חול רך וזהוב, גרגירים קטנים קטנים ומים כחולים שמזמינים אתכם לטבול בהם. לאורך הטיילת חופים מסודרים עם שירות למתרחצים (כסאות נוח ושמשיות) כמו גם קיוסקים ומסעדות. למי שמגיע עם כל המשפחה בחלק מהחופים יש משחקיות המיועדות לקטנטנים. ​ בלב הטיילת בכיכר ה-1 במאי (Piazza I Maggio) מוצב אחד המונומנטים של פסקרה, "ספינת השיש" של האמן פייטרו קאשלה ( Pietro Cascella ), משנת 1986. זהו פסל בצורת ספינת חתירה המשמש זיכרון לאסירי העיר שתפקידם היה לחתור בסירות. עם מה לחזור הביתה? יין מונטהפולצ'ינו ד'אברוצו (Montepulciano d'Abruzzo Colline Teramane). ממתק טורונה שוקולד רך עם אגוזי לוז מל'אקווילה. זעפרן מל'אקווילה. קונפטי מסולמונה. צמת שום אדום מסולמונה, שיהיה לבישול או לתלות במטבח נגד עין הרע.

מטרה היא אחת מאתרי המורשת העולמית של אונסק"ו באיטליה ונבחרה לבירת התרבות העולמית של שנת 2019. היא נקראת "עיר הסלעים" (Città dei Sassi), מה שהופך את מטרה לאחת הערים המיושבות העתיקות ביותר בעולם. אז הנה לפניכם מסלול שיעזור לכם לגלות את המקומות היפים ביותר, מסע לאורך ההיסטוריה המרתקת, בין נופים עוצרי נשימה, מונומנטים, מסורות וכמה אגדות שעדיין עוברות מדור לדור היסטוריה של העיר שנבנתה בין הסלעים נדמה שהזמן עצר בה מלכת, שמטרה היא עיר מסרט, או תפאורה לפרסומת או לסצינות חג המולד (presepi). אולי תהיתם פעם איזו עיר זו והיכן היא נמצאת. מָטֵרַה היא העיר השנייה בגודלה (מבחינת מספר תושבים) במחוז בזיליקטה. היא מוכרת כ"עיר הסלעים", אבל חשוב להתייחס לשם מעבר למשמעות המילולית שלו. למעשה, מדובר בשני רובעים - "סָאסוֹ קַאבֵאוֹסוֹ" (Sasso Caveoso) ו"סָאסוֹ בָּארִיזַאנוֹ" (Sasso Barisano) - הבנויים ממבנים סלעיים שנחצבו במוּרְגַ'יה של מטרה (Murgia materana) אשר נבנו בסמוך לגְרַאבִינַה של מטרה (Gravina di Matera), נקיק נחל המחלק את העיר לשתיים. "הסלעים של מטרה" הוכרזו בשנת 1993 כאתר מורשת לאומית של אונסק"ו. משנת 1663 ועד 1806 מטרה הייתה בירת בזיליקטה בממלכת נאפולי ובתקופה זו היא חוותה עלייה כלכלית, מסחרית ותרבותית. האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר במָטֵרַה בשנת 1991 והכריז עליה כעיר המגניפיקט (שירת מריה). מועד הקמתה של העיר אינו ידוע, אך במערות של מטרה נמצאו חפצים השייכים לתקופה הפליאוליתית והניאוליתית. פרטים אלה עוזרים לנו להבין את ההיסטוריה של המקום המרתק הזה. מסלול טיול שיעזור לגלות את העיר המרכז ההיסטורי של העיר לא מאופיין בסלעים המפורסמים, אלא דווקא במעלה העיר, ברמה. לפני שיורדים לכפר העתיק, מומלץ לגלות ולהכיר את מטרה מלמעלה. מפיאצה וִיטוֹריוֹ וֵנֵטוֹ ירידה של כמה מדרגות, תביא אתכם לעיר התת קרקעית ולקאסַה צִ'יסְטֵרְנַה (Case Cisterna - מערכת בורות מים תת קרקעיים). מטרה אמנם מפתיעה מעל לפני השטח, אבל מה שמסתתר מתחתיה לא פחות מפתיע. מאחר והעיר נאלצה להתמודד מאז ומתמיד עם תקופות בצורת, תושבי העיר נתנו חשיבות עליונה לאיסוף מי גשמים, בעזרת תעלות המעבירות את המים לבורות גדולים. אחת התעלות נקראת "פַּאלוֹמְבַּרוֹ הארוך" (הצוללן הארוך Palombaro lungo), היא בעומק של כ -15 מטרים והיא יכולה לאסוף עד 5000 קוב מים. חשוב לבקר בבורות המים האלו בכדי להבין כיצד תושבי מטרה הצליחו להסתגל לטבע הקשה. ניתן לבקר בפַּאלומְבַּרוֹ בכל יום בשעות 10:00 עד 13:00 ובשעה 15:00 עד 18:50 במחיר של 3 אירו (חינם מתחת לגיל 18). בויה וֵנֵטוֹ (via Veneto) שלוש קשתות מאבן טוף המברכות את הנכנסים לבֵּלְוֵודֵרֵה גוּאֵרִיקְיוֹ (Belvedere Guerricchio) - מרפסת פנורמית הצופה לבַּרִיסַנוֹ (Barisano). במרחק קצר משם נמצאת פיאצה דל דואומו (Piazza del Duomo) עם הקתדרלה שלה, שלאחר 15 שנות שחזורים, נפתחה מחדש לציבור בשנת 2016. המקדש המלכותי בסגנון הרומי-אפוליאני שומר מראש ההר על העיר משל היה המגן שלה. מבחוץ, בקווים פשוטים נמצאות 12 קשתות תלויות המסמלות את שניים-עשר השליחים (תלמידיו של ישו), מגדל פעמונים המתנשא לגובה של 52 מטרים ועיטורים בסגנון הבארוק מבפנים- כניגוד לפשטות הנראית מבחוץ. הכניסה חופשית בכל ימות השבוע בשעות 10:00-19:00 וניתן לשכור מדריך קולי ב-2 אירו. כמה מטרים מכאן אפשר להגיע לפיאצטה פַּסְקוֹלִי הפנורמית (Piazzetta Pascoli) היא קיבלה את שמה מהמשורר ג'וֹבַאנִי פַּסְקוֹלִי (Giovanni Pascoli) שהתחיל את הקריירה שלו כאן. זוהי תחנת חובה למי שמטייל במטרה. זהו חלון על שני המחוזות שמתפשטים כמו היו אמפיתאטרון טבעי ומומלץ לנסוע לפיאצה הזו בערב, וליהנות מהיופי של מטרה המוארת. הפיאצה היא משכנו של פַּאלַאצוֹ לַאנְפְרַנְקִי, (palazzo Lanfranchi) בו נמצא מוזיאון האמנות המודרני המחזיק בציוריו של האמן קרלו לוי (Carlo Levi). מפיאצת הקתדרלה דרך המדרגות של ויה קְרוּצִ'יס (via Crucis) מגיעים לויה מוּרוֹ (via Muro), רחוב שהתפרסם בזכות העובדה שבמאים בינלאומיים הנציחו אותו בסרטיהם (למשל מל גיבסון בסרט "הפסיון של ישו"). שחזור מסע צליבתו של ישו בויה קְרוּצִ'יס במטרה. בסָאסוֹ קַאבֵאוֹסוֹ (Sasso Caveoso), מפיאצה סַן פְּיֵיטרוֹ ניתן לראות באופק את הפארק של מוּרְגַ'יה, מרושת בכנסיות אבן החצובות בסלעים. תוכלו למצוא פה גם גשר טיבטי התלוי מעל הקניון וחסרי הפחד מביניכם יוכלו ליהנות מתצפית נוספת על מצוקים ושטח תלול. אם אתם מבקרים במטרה עם ילדים, תוכלו ללכת איתם לאחד המוזיאונים. למשל למוזיאון הדמו-אתנו-אנתרופולוגי (Demo Etno Antropologico) שהוקם לאחרונה בכדי לתת קונוטציה תרבותית עוד יותר למטרה, או למוזיאון "סיפורים באבנים"- רַקוֹנְטִי אִין פְּיֵיטְרַה (Racconti in pietra), בו ניתן לראות, בין היתר, מאובנים מתקופות ארכיאולוגיות שונות, שיעתוק של ג'וּלִיאַנַה הלוויתנית הגדולה (לוייתן פרהיסטורי שהתגלה באזור) ועוד. ​ אם יש לכם כמה שעות פנויות, כ 10 ק"מ ממטרה, תוכלו לבקר ב - קריפטת החטא הקדמון (la Cripta del Peccato Originale) המכונה הקפלה הסיסטינית של ציורי הקיר. מדובר במאות ציורי קיר המייצגים את הברית הישנה והחדשה. ציורי הקיר התגלו בשנת 1963 עד אז היא שימשה הקריפטה כמקלט לבַּקַר. בזכות שיקום מדויק, היום זו יצירת אמנות שאסור לפספס. שעות ביקור ומחירים כאן . בשל קרבתה למחוז פוליה (רק שעה מפּוּלִינְיַאנוֹ דַה מַרֵה), מטרה נכללת במסלולי הטיולים בהם יש עצירות בעקב של איטליה (דרום-מזרח איטליה). מומלץ להגיע דרך העיר בַּארִי . מסורת ואגדות מטרה מתקיימת מתיירות ומעבודות אומנות ומתהדרת במסורות עתיקות. אם אתם רוצים מזכרת מיוחדת, קנו קוּקוּ Cuccù, משרוקית מטֵרַקוֹטַה עם שורשים יוונים. המשרוקית בצורת תרנגול והיא נצבעת ביד. בעבר הקוקו היה אחראי על חלומות האהבה של המחזרים, וכיום הוא נחשב כקמע להרחקת כישופים ומזל רע. אם במהלך הטיול במטרה, תחשוק נפשכם באוכל טוב, מומלץ להיכנס לאחת המסעדות המגישות מנות מהמטבח המקומי, כמו Sapori dei Sassi או Baccus בהן תוכלו לטעום מנות מסורתיות של מטרה, את הלחם של מטרה, מנת שעועית ועולש, מנת לפת על פלפל מיובש ומנת קְרַאפִּיַאטַה (crapiata) - מרק קטניות וחיטה.

לאונרדו דה וינצ'י, הגאון, מוכר ברחבי העולם בזכות יצירותיו והמצאותיו המפורסמות. אין אדם בעולם שלא ידע לקשר בין המונה ליזה ליוצרה. גם אם יבטא את שמו אחרת, או יעדיף את התמונות על פני ציורי הקיר. דברי הגות ותיאוריה רבים נכתבו עליו, על האופן שבו ראה את העולם, את החיות ואת בני האדם. אבל מי היה לאונרדו דה וינצ'י בעצמו? מי הסתתר מאחורי דמות הגאון? במאמר זה ננסה לחשוף את האדם, להרכיב את דמותו מתוך פרטים שיסייעו לנו להבין את אישיותו הרב-גונית כאדם קוסמופוליטי ואוניברסלי, הקשור לעולם כולו ולא לעיר מסוימת לאונרדו על פי "חיי הציירים" מאת ג'ורג'ו וזארי בספרו "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר" מתייחס חוקר אמני הרנסנס, ג'ורג'יו וזארי, אל לאונרדו כאל ישות אלוהית: "ואכן, השמיים שולחים לנו מדי פעם מעטים שאינם מיצגים את האנושות בלבד, אלא את האלוהות עצמה." במילים אלה בחר וזארי לבטא את דעתו על הגאון האוניברסלי. והוא מוסיף ואומר: "הוא היה איש שיחה נעים להפליא, אשר לב העם נהה אחריו." כך הצליח לתפוס את אחד ההיבטים המשמעותיים ביותר באישיותו של לאונרדו: הרבגוניות של הגאונות. למעשה, הוא שלח את ידו בתחומי דעת מגוונים ביותר, ומעל הכול, חיפש את האדם המושלם. מחקר תזזיתי אחר מופת לשלמות, שאילץ אותו להתמודד עם מגבלותיו שלו ולהתחשב בהן. לאונרדו הבן הבלתי חוקי: מה אנו יודעים? כדי לקבל מושג על לידתו, בהמשך גם ילדותו, של לאונרדו, עלינו להיעזר בשפע המידע, מלא הסתירות, המגיע מספרים ומהיסטוריונים. ההיסטוריה מספרת לנו על סר פיירו דה וינצ'י, הנוטריון המפורסם מפירנצה, שהוליד בן עם אישה מפשוטי העם בשם קתרינה, שמוצאה אינו ברור. הוא לא נשא את אותה אישה, שכן היה מאורס לאחרת. כנראה שקתרינה ילדה במנזר, ושם גדל בנה בשנים הראשונות לחייו. אך בסתירה למידע זה, יש בידינו ספר נוטריוני שבו מציין אביו של פיירו את לידת נכדו בחווה המשפחתית באנקיאנו. מחקר שנערך לאחרונה על טביעת אצבע של לאונרדו, שנמצאה על אחת מיצירותיו, העלה שאמו קתרינה עשויה להיות ממוצא מזרחי, ערבי בפרט, אולי שפחה שהובאה לטוסקנה במאה החמש עשרה. אף שנהרות דיו נשפכו על הסוגייה, מדובר עדיין בהשערות בלבד. עם זאת, סביר להניח שילדותו לא הייתה קלה, וחוסר הוודאות ביחסיו עם הוריו דחף אותו להסוות את דמותו. לעתים קרובות לא השלים את עבודותיו. כפי שהרגיש לגבי עצמו, לא מושלם, פגום. האגדות של לאונרדו בקודקסים (מחברות כתבי היד) של הגאון מפירנצה מצויות גם אגדות רבות פרי דמיונו שכתב בשפת העם בין השנים 1490 - 1494. האם סיפורי אגדות התקבלו בשמחה בחצרות הרנסנס? או שאולי לאונרדו, ברוך כישרונות כפי שהיה, רצה להמציא דרך נוספת לקרב את האדם לטבע. נושאי סיפורי האגדות שלו, כמו גם גיבוריהם, הם בראש ובראשונה צמחים ועצים, ואחריהם בעלי חיים שונים ומשונים: מהעכביש עד הסרטן, מהנשר עד הפרפר. העצמים זוכים לאפיון אנושי המייחד אותם. המראה, למשל, הופכת לסמל הגאווה הריקה. האגדות, שלכולן מוסר השכל מוגדר, מתמקדות במערכת היחסים בין האדם לטבע, שלאונרדו לא העז לערער עליה. בחנויות הספרים באיטליה ניתן למצוא מהדורות שונות של האגדות, הן למבוגרים והן בעיבוד לקטנטנים. לאונרדו הליצן: מוזרויות של אמן רב-פנים וזארי מתאר בספרו באיזו מידה של ליצנות נהג לאונרדו לעיתים. תכונה שלא שוללת את גאונותו הבלתי מעורערת, אלא מקרבת אותו יותר לדמות האדם השלם בעל אלף הפנים, שבין מהתלה למהתלה ידע גם לצחוק ולארח חברים. הוא כייר משעווה דביקה בעלי חיים חלולים והפיל אותם על ראשי הסועדים. הוא החזיק לטאה ירוקה בקופסה (לפעמים נשא אותה על כתפו), הדביק לה כנפי שפירית, כרבולת וקרניים מלאכותיות, וברגע הבלתי צפוי ביותר מבחינת האורחים, הוציא אותה מהקופסה והודיע שיש לו גור של דרקון. ולא זאת בלבד, הוא סיפר מעשיות ובדיחות, הצחיק את השומעים, ואז צייר קריקטורות שלהם. הייתה זאת עוד דרך לחקור את האנטומיה של הפנים ואת תנועות שרירי הפנים. שוב, דמותו של לאונרדו הנשקפת אלינו היא דמות של אדם סקרן ותאב דעת. בין מוזרויותיו המפורסמות ביותר הייתה השוטטות בעיר במטרה לעקוב אחר נכים, להבין את תנועותיהם, ולהשתמש בכך כדי להוסיף אמינות לדמויות שצייר. במשך יותר משנה חיפש בסמטאות של פרברי מילאנו מישהו שיעניק לו השראה לדמותו של יהודה איש קריות בציור "הסעודה האחרונה". הוא חיפש תווי פנים מסוימים שייצגו את תלמידו הנבזי ביותר של ישו. הדיוקנאות שצייר לא היו דמיוניים או אקראיים, הוא התעמק בהם לפרטי פרטים. הרישומים הגרוטסקיים שלו מוכרים פחות מיצירותיו האחרות, אבל הגאונות של לאונרדו נמצאת בהם לא פחות. לאונרדו ובעלי החיים הלטאה בכסות הדרקון אינה ההסבר היחיד לקשר האמיץ של לאונרדו לבעלי חיים. ספר משלי החיות (בסטיאריו) מכיל אוסף של אנקדוטות וציורים מתוך הקודקסים המפורסמים של דה וינצ'י, ובו רשימה מסודרת והמשכית של בעלי החיים שהכיר, בהשראת "תולדות הטבע" מאת פליניוס הזקן, ופתגמים מהמסורת שבעל פה. יש בו חיות רגישות להפליא, עד שניתן לעיתים להשוות אותן לבני אדם. ברבים מציוריו נמצאים, גלויים יותר או פחות, בעלי חיים ממינים שונים, ובמקרים רבים יש להם משמעות נסתרת. כמו מסר הטוהר המוחלט שמעביר הסמור המפורסם ביותר בעולם. לאונרדו היה פעיל למען זכויות בעלי חיים והסביבה, סביר להניח שאילו חי בתקופתנו היה פונה למחקר על אנרגיה מתחדשת ועל הדרכים היצירתיות ביותר להצלת הסביבה המקיפה אותנו. כפעיל בתקופתו היה צמחוני, סברה שיש לה תימוכין בכמה מהצהרותיו, וספר המתכונים המיוחס לו מכיל מתכונים המבוססים על פירות וירקות בלבד. הוא קנה ציפורים בכלובים בשוק, במטרה האצילית היחידה לשחרר אותן. הציפורים, בין היתר, היו נקודת המוצא לניסוייו במכונות מעופפות. האדם והטבע. איחוד קדוש בעיני לאונרדו. האשמות: "העתקות", העלאת רוחות באוב וכישלונות. כידוע לכל, גאונים צריכים להתמודד גם עם האשמות, שמועות ורכילות זדונית. לאונרדו, במסלולו כאדם ואמן, צבר גם כמה כישלונות בלתי נמנעים. הם נגרמו בעיקר בגלל שאיפתו המתמדת להתנסויות חדשות ולבחינה עצמית. למעשה, עבד קודם כל למען עצמו, הוא לא רדף אחר פרסום ולא התעקש לזכות בתהילה. בכל ניסיונותיו הנחה אותו בראש ובראשונה העניין האישי שלו בנושא. וכך, הציור האגדי "קרב אנגיארי", שנועד ל"אולם החמש מאות" בארמון הישן (פאלאצו וקיו) של פירנצה, התבצע בטכניקה חדשה שמוססה את צבעי היצירה עצמה. למעשה, רצה לצייר בטכניקה של שעווה חמה (אנקאוסטיק) במקום בתַּמְשִׁיחַ (פרסקו), בחירה כה מסוכנת עד שדה וינצ'י ויתר, אפילו בלי לכסות או למחוק את הציור בעזרת יצירה חדשה. הוא פשוט השאיר אותו בלתי גמור. ​ כעבור שנים כוסה הציור ביצירה של וזארי, שהסתיר גם את מיקומו, והותיר את הציור של לאונרדו מתנדנד בין היסטוריה למיתוס. גם מפני שיש מקום לספקות: האם לאונרדו באמת התחיל לצייר אותו או שנעצר בשלב רישומי ההכנה, בידיעה שבחר בטכניקה שלא תצלח? ​ הוא הואשם בהעתקת המצאות מאחרים, נטען שלא היה אביהם האמיתי של ניסויו המדעיים, שלא הייתה להמצאותיו שום השפעה. נוכל אולי לומר שהיו לו כישורים הנדסיים שלא הובילו אותו לחידושים אמיתיים, הוא בעיקר לקח רעיונות, ניסה אותם שוב ושוב, ובנה אבות-טיפוס שהוא עצמו לא ציפה מהם להיות מהפכניים. אך העובדה שמישהו אחר העניק לו השראה, שהתמודד מולו, אין פירושה שלא היה גאון. הייתה לו פשוט מידה הגונה של טירוף שדחפה אותו ליישם את הידע שלו. ​ הוא הואשם גם בהעלאת רוחות באוב. כנראה שבלילות ניתח גוויות של החיות, במה שהיה נתיחות הגופות הראשונות, שיכלו להתבצע הודות לשימוש במכשירים שבנה בעצמו. המשמעות מבחינתו הייתה עבירה על כלל מוסרי, שבוודאי נגרמה בגלל נחישותו שנבעה מתאוות הדעת שלו. אף שהאפיפיור אסר עליו לבצע נתיחות, הצליח לאונרדו לשכנע את הרשויות להתיר לו אותן בשעות הלילה, תוך שהוא מסכן את בריאותו, וחושף את עצמו לסכנת זיהומים מתמדת. לאונרדו בחצר מלך צרפת אחרון חביב, אך לא פחות חשוב: מיתוס שיש לנפץ. הצרפתים לא גנבו את המונה ליזה. לאונרדו הביא אותה לצרפת, ומכר אותה תמורת 4,000 מטבעות סקודו זהב, שהיו שקולים למשכורת עבור שנתיים של עבודה. וכך הפך לאונרדו לצייר הראשון של מלך צרפת, פרנסואה הראשון. המלך העניק לו קצבה, את הכבוד לשהות בחצר הצרפתית, ומגורים באחוזת קלו לוסה. הוא בילה בה את שנותיו האחרונות (מסופר שהוא מת ממש בזרועות המלך). הוא תכנן את הארמון המלכותי עבור אמו של פרנסואה, השתתף בנישואיו של לורנצו דה מדיצ'י, וסייע בהפקת הקומדיה "לה מנדראגולה" מאת מקיאוולי. בשנת 1518 השלים את הקודקסים שלו, כולל קודקס אטלנטיקוס (אוסף הציורים והכתבים הגדול ביותר שלו שנשמר בספרייה האמברוזיאנית במילאנו) ואת אוסף וינדזור, הנמצא בטירת וינדזור באנגליה. אפילו בכתביו הצליח להפגין מוזרויות שנעשו מפורסמות, כמו כתיבה מימין לשמאל (ניתן היה לקרוא אותם רק דרך מראה), כתיבה מהעמוד האחרון לראשון, ושימוש באנגרמות (שיכול אותיות) כדי שרק מעטים יוכלו להבין אותם. ​ אין צורך להכביר מילים על גדולתו של לאונרדו. כדי להבין אותה עלינו לנסות לדמיין את האדם שהיה, את הגאונות מאחורי הפנים הנאים, הזקן הארוך והגוף החטוב.

פיצה היא אחד המאכלים האהובים בעולם, אבל כדי ליהנות מפיצה אמיתית, חייבים לטעום פיצה איטלקית. אצל האיטלקים, הפיצה היא לא סתם עוד מנה, יש להם תשוקה אמיתית לפיצה. מבחינתם פיצה היא אומנות שעוברת מאב לבן, והיא גם הזדמנות לשבת עם אנשים אהובים, משפחה או חברים יש כל מיני השערות לגבי מקור המילה 'פיצה', אחת מהן גורסת כי המקור הוא במילה יוונית מימי הביניים שבוודאי תשמע לנו מוכרת. המילה היא 'פיתה', ומשמעותה היא עוגה או פאי.​ אחרים טוענים כי המקור הוא במילה האיטלקית 'פינזה' שפירושה הידוק או שיטוח, כמו במעשה רידוד הבצק. יש הטוענים שליהודים יש קשר לעניין ומקור המילה הוא בעוגיות כשרות לפסח מקמח מצה, הקרויות פיצרלֵה (pizzarelle), אותן נהגו המתפללים היהודים הרומאים לאכול לאחר תפילות החג עת חזרו מבית הכנסת. ​ יהיה אשר יהיה מקור השם, באיטליה אומרים שיש פיצה ויש פיצה וכדי לחזור עם חוויה קולינרית טובה, צריך לדעת לאכול במקומות הנכונים. בדיוק בשביל זה הכנו לכם מדריך של 7 הפיצריות הטובות ביותר באזור אגם גארדה. את הפיצות הטובות באמת תמצאו דווקא במקומות הקטנים והפחות מתויירים, מקומות שיגישו לכם פיצה העשוייה ממצרכים טריים ועונתיים ויעניקו לכם את האירוח המושלם. ​ אנחנו כבר רעבים, ואתם? דזנצאנו - Desenzano Pizza per Caso Le Quattro Coppe כתובת: Via Cà Vecchie, 13, 25015 Desenzano del Garda BS טלפון: 393-9826058 אתר האינטרנט הפיצרייה נמצאת במלון B&B ומפורסמת מאוד בשל האירוח הטוב שלה וכמובן בשל הפיצות שהיא מגישה. היא פתוחה כל יום מ 18:30 ועד 23:30. היא מציעה תפריט עשיר ומגוון ואפשר אפילו להזמין פיצה ללא גלוטן. בנוסף לשלל הפיצות המוכרות, המקום מאפשר להזמין פיצה בבחירה אישית. מדובר בפיצה אחת שבה כל סועד בוחר תוספות שונות שיהיו בחלק שלו בפיצה. ​ את הפיצות מכינים מבצק קל לעיכול וכולן משולבות עם מרכיבים טריים ומקומיים. זהו מקום נעים ונוח לכל אירוע, הצוות נעים וקשוב וחומרי גלם באיכות מעולה הם הבסיס לעבודה היומיומית במקום. ​ מומלץ להרטיב את הגרון עם בירה קרה, מקומית או בינלאומית. ואם אתם אנשי יין, תוכלו להזמין בקבוק יין משובח ממבחר היינות של האזור. המומלצים : פיצה פריג'יאנה (Pizza Parigina) – עגבניות, מוצרלה, אספרגוס ושקדים קלויים סרמיונה - Sermione Basilico di Rey Bruno כתובת: Via Todeschino, 62B, 25019 Sirmione BS טלפון: 030-916095 עמוד הפייסבוק זהו מקום מושלם לארוחת צהריים או ערב. לא מדובר בפיצרייה בלבד אלא במסעדה שמגישה מנות מהמטבח האיטלקי המסורתי. המקום מתאים למי שחשקה נפשו לא רק בפיצה אלא גם במנות שונות, ראשונות או עיקריות, מהמטבח האיטלקי. ​ המסעדה פתוחה לארוחות צהריים בין השעות 12:00 ל 14:00 ולארוחות ערב בין השעות 19:00 ל 22:30. חשוב להדגיש כי הפיצות מוגשות רק בארוחות הערב. בארוחות הצהריים לעומת זאת תוכלו למצוא מגוון מנות, מ"הים או מהיבשה", נהוג לומר באיטלקית, כשהכוונה היא בשר או דגים, או מוצרים מגידול חקלאי, אדמה כמובן. בימי שני המסעדה סגורה, ואילו בשבת המסעדה נסגרת ב 23:00. המסעדה נמצאת במרחק הליכה מה-Rocca Scaligera (אחת האטרקציות המפורסמות ביותר בסרמיונה) והיא מנוהלת על ידי משפחה נפוליטנית שעברה לצפון איטליה. השימוש במוצרים טריים ובתוצרת ביתית מסורתית ארוכת שנים, היא שהופכת את המסעדה לאחת הפיצריות הטובות ביותר באגם גארדה. צוות המסעדה צעיר ואדיב מאוד, המוצרים טריים והמתכונים שייכים למשפחה ולתרבות הנפוליטנית. המומלצים : פיצה עם קצוות ממולאים בריקוטה, פיצה מטוגנת. פסקיירה - Peschiera del Garda Pizzeria Bellavista כתובת: Via Lungolago Mazzini, 1, 37019 Peschiera del Garda VR טלפון: 045-7553252 אתר האינטרנט עם עיצוב פנים אלגנטי ומוקפד, הפיצרייה הזו היא אחד המקומות האהובים על תושבי פסקיירה. המסעדה פתוחה בכל ימות השבוע לארוחת צהריים בין השעות 12:00-15:00 ולארוחת ערב בין 18:00 ל 23:00. המסעדה עובדת כל השנה, פרט לחודש נובמבר. ​ המקום נמצא במרחק הליכה מקסטלו די פסקיירה (Castello di Peschiera), הוא ממוקם על שפת האגם, ומשקיף עליו. זהו המקום המושלם לקבוצות ומשפחות עם ילדים, ובנוסף יש להם מרפסת חיצונית שסגורה בחלונות לימים של מזג אוויר סוער. ​ אנחנו ממליצים עליו גם לאירועים רומנטיים. יש במקום אזור נפרד עם גזיבו קטן לאירועים מיוחדים (יש צורך בהזמנה מראש). הצוות במקום אדיב ומקצועי וישמח לעזור גם בימי הולדת וחתונות. ​המסעדה פתוחה משנת 1987 ומגישה פיצות מעולות, שעשויות מחומרים טריים ועונתיים. ניתן להזמין במקום פיצה נטולת גלוטן ללא צורך בהזמנה מראש. המומלצים : פיצה מחיטת קמוט, קלה לעיכול. פאצ'נגו - Pacengo Locanda Gallehus כתובת: Via Peschiera, 98, 37017 Pacengo VR טלפון: 045-6490019 אתר האינטרנט מקום כפרי ואלגנטי כאחד. האזור הפנימי מחולק לארבעה חדרים בסגנון כפרי עם אבנים חשופות שאופייניות לאזור ונטו, ובנוסף מרפסת חיצונית גדולה שצופה לאגם גארדה. ​ המסעדה פתוחה לארוחות צהריים מהשעה 12:00 ועד 15:00 ולארוחות ערב משעה 17:30 ועד חצות ומתאימה לבילוי גם בימות הקיץ החמים וגם בחורף הקר.​ את בצק הפיצה מכינים פה מקמח איטלקי משובח שנטחן באבן ריחיים ועובר תהליך תפיחה טבעי מה שהופך אותו לקליל וטעים במיוחד. כל הפיצות נאפות בתנור עץ כמיטב המסורת האיטלקית. המצרכים המקומיים הופכים את הפיצה למעולה. המומלצים : לה מונטה באלדו (La Monte Baldo) –עגבניות, מוצרלה, עולש סגול (רדיקיו) , מילוי מנקניק הלוגנגה (luganega), מונטה ורונזה ( גבינה קשה מקומית). ברדולינו - Bardolino Pizzeria La Boa כתובת: Via Cavour, 7, 37011 Bardolino VR טלפון: 045-2068683 אתר האינטרנט הפיצרייה נמצאת בלב המרכז התיירותי של ברדולינו, באזור שעבר שיפוצים לאחרונה. לא מדובר בפיצרייה רגילה, אלא בפיצרייה - אחת מבין הבודדות באגם גארדה - שמציעה פיצות גורמה. ​ התשוקה והאהבה לחיפוש אחר מוצרים מעולים הם הקו המנחה של בעלי המקום שבמשך השנים פיתחו פיצת גורמה בעלת בצק פריך וקל שעשוי מקמח איטלקי טחון באבן ריחיים ועובר התפחה ארוכה. כל הפיצות מורכבות ממוצרים מקומיים בלבד ובעלי תו איכות (DOP). ​ אם אתם מתלבטים איזו פיצה להזמין, תמיד תוכלו להזמין את "פיצת הטעימות" שמגיעה מחולקת, והיא מתובלת רק לאחר האפייה. כך תוכלו לטעום את הטעמים האותנטיים של המקום. הפיצות של Boa הן גם טעימות וגם יפות מראה. בארוחות הצהריים (עד השעה 15:00) תמצאו - מלבד הפיצות - גם מבחר רחב של כריכים. ארוחות הערב מוגשות בין 18:00 ל 00:30. בימי רביעי הפיצרייה סגורה. המומלצים : פיצת הקיץ (la Pizza Estate) – בורטה (burrata), עגבניות, אנשובי, פירורי לחם וגרידת לימון. לאציזה - Lazise Pizzeria Al Castello כתובת: Via Porta del Lion, 8, 37017 Lazise VR טלפון: 045-6471022 אתר האינטרנט תקרות עם קורות חשופות וקירות אבן הם נקודת החוזק של המסעדה שנמצאת במרכז לאציזה. זהו מקום כפרי בו מגישים מלבד פיצות גם מנות בשר ומנות ים שונות, הכל טרי ומוכן במקום.​ המקום מושך אליו סועדים רבים לארוחות צהריים וערב ולא רק בגלל האוכל האיכותי המוגש שם אלא גם בזכות המחירים. למרות מיקומו המרכזי והתיירותי מחירי המנות אינם מרקיעי שחקים.​ חדר גדול בעל שני מפלסים וגינה מטופחת יקבלו את פניכם. המסעדה יכולה להכיל עד 400 איש והיא מתאימה לכולם, זוגות, משפחות ואפילו קבוצות. היא פתוחה בכל ימות השבוע בין 12:00 ל- 14:00 ובין 18:00 ל- 22:30. ​ הפיצות מוגשות בה כמיטב המסורת האיטלקית: בצק פריך, מצרכים נבחרים, והתייחסות לפרטים הקטנים. כל אלה הופכים את הפיצה הזו לאחת המשובחות שבאגם גארדה. המומלצים : פיצה מעושנת (la Pizza Fumè) – עגבניות, מוצרלה באפלו, ריקוטה מעושנת ובייקון. מאלצ'זינה - Malcesine Bar Pizzeria da Pedro כתובת: Vicolo Porto Vecchio, 9, 37018 Malcesine VR טלפון: 045-7401081 אתר האינטרנט בר-פיצרייה עתיק שעובר מאב לבן כבר שלושה דורות והוא אחד המקומות הפופולריים ביותר במלצ'אזינה. הבר ממוקם לא רחוק מהנמל ועובר דרך ויטה די מלצ'אזינה (viette di Malcesine) מלאת האופי. ​ על בצק הפיצה הקליל תמצאו מוצרים טריים ומקומיים וכל פיצה מקבלת יחס אישי. המקום פתוח רק במהלך העונה בחודשים שבין אפריל לנובמבר. בשאר השנה ניתן ליהנות מהפיצות שלהם רק בסופי שבוע. המקום פתוח לארוחות צהריים בין 11:30 ל- 15:00 ולארוחות ערב בין 17:30 ל- 22:45 (רצוי להזמין מקום מראש). המומלצים : פיצה פרנקי (la Pizza Frenky) – פיצה מסתורית ומיוחדת. בתאבון!

אגם גארדה נפרש בין שלושה מחוזות, וֵנֵטוֹ במזרח טרֵנטִינוֹ בצפון ולומברדיה במערב, כמה מהמקומות המרתקים נמצאים דווקא בחלקו המערבי הלומברדי והפחות מתוייר של האגם הגדול ביותר באיטליה. לפניכם מסלול שנפרש לאורך 95 ק"מ, ובו חמישה מקומות שונים, סַאלוֹ, גַארדוֹנֵה, סירמיונה, דֵזֵנְצַאנוֹ ולִימוֹנֵה. נטבול במעיינות חמים, נסייר בווילות ונריח ריחות הדרים, נגלה כמה סודות של מקומיים, ניסע ברכב, נשוט בסירה וכמובן נאכל טוב סירמיונה והמעיינות החמים (Sirmione) סירמיונה נמצאת 43 ק"מ מורונה. כדי להגיע לסירמיונה נוסעים מורונה על הכביש המהיר A4 מילאנו - ונציה, לכיוון מילאנו ויוצאים ביציאה של סירמיונה – Sirmione באוטוסטרדה. זוהי העיירה הדרומית ביותר של אגם גארדה, זוהי לשון יבשה שאורכה כ- 4 ק"מ, היא עיירת מעיינות חמים מפורסמת. במשך עשרות שנים היא הייתה נקודת תצפית צבאית, וההיסטוריה שלה דומה במובן מסוים לזו של סַאלוֹ (Salò, סבוכה ועשירה) בה נבקר בהמשך. כשמדברים על סירמיונה מבחינה היסטורית, ההקשר הראשון שעולה הוא אל וַלֵריוֹ קַטוּלוֹ - Valerio Catullo המשורר הרומאי הנודע יליד ורונה שהתגורר בוילה על גדת האגם בקצה לשון היבשה. מה לראות בסירמיונה "המערות של קטולו" (“Grotte di Catullo”) הן למעשה שרידיה של ווילה רומית שהייתה משכנו של המשורר הנודע. הווילה בסירמיונה הייתה ההשראה לשיריו והיא מתוארת בהם, כיום שרידי הווילה מכוסים בצמחייה רבה שמשווים לה מראה של מערה, המקום הוא אתר ארכיאולוגי ובשנת 2013 ביקרו בו למעלה מ- 215,000 מבקרים. הוא פתוח לביקורים במהלך השבוע, אך סגור ביום שלישי (ובתאריכים 1 בינואר, 1 במאי ו 25 בדצמבר). כרטיס כניסה לאתר עולה 8 אירו (קיים גם כרטיס מוזל - 4 אירו) לפרטים נוספים. בכניסה לסירמיונה יקבל את פניכם מבצר סְקַלִיגֵ'רוֹ (castello scaligero), הגשר המתרומם הוא נקודת הגישה הרגלית היחידה אל העיר העתיקה. המבצר נבנה בשנת 1278. בימי סתיו שטופי שמש, האור המשתקף במי האגם מחמם את הטירה, ומשרה אווירה נדירה ויפה. ניתן לבקר במבצר כולו, כולל המזח. האתר פתוח כל יום חוץ מיום שני. מחיר הכרטיס נע בין 3 ל 6 אירו (הכניסה לעיר העתיקה ללא תשלום) למידע נוסף. סירמיונה היא גם עיירת מעיינות חמים חשובה. הימצאותם של מי גופרית ידועה כבר מתקופת הרנסנס, אך המים החמים התגלו בפועל על ידי צוללן רק בשנת 1889. זאת הייתה תגלית עליה דיברו כל עיתוני העיר. היום, כמו אז, המעיינות החמים הממוקמים במרכז סירמיונה הם יעד תיירותי פופולרי. שמומלץ לאורך כל השנה, אבל במיוחד בחודשי החורף תוכלו לבחור באחד ממרכזי הספא הנמצאים בתוך בתי המלון: Grand Hotel Terme , Hotel Sirmione e promessi sposi ו Fonte Boiola. ​ בקיץ תוכלו ליהנות משחייה באחד החופים המפורסמים באגם גארדה: "ג'מייקה ביץ' " (“Jamaica Beach”) כבר מהשם אפשר לנחש שהמקום מזכיר פינת גן עדן קטנה עם מים צלולים. בעלייה לכיוון המערות תמצאו שער קטן ליד הבר ופשוט תלכו בשביל שיורד לחוף. מיטות שיזוף ושמשיות ניתן להשיג בבר. הגישה לחוף קלה ונוחה גם עם ילדים שיכולים לשחק באחת מהבריכות הטבעיות הרבות, העצה החשובה ביותר שלנו היא לנעול נעלי גומי כדי למנוע החלקה על האבנים. זהו חוף פתוח ללא תשלום - בדיוק כמו חוף il Lido delle bionde - שחלקו מדשאה וחלקו אבנים, בחוף יש גם מסעדה. העיר העתיקה של סירמיונה כפי שכינה אותה המשורר קטולו "הפנינה של הגארדה" היא בהחלט אחת מהיפות באגם כולו. הליכה רגלית בין הסמטאות תגלה בתים עתיקים, חנויות, גלידריות וגם מיתוס מן העבר הלא רחוק: ווילה הממוקמת בתוך פארק ירוק, וילה שהייתה ביתה של מריה קאלאס, שנחשבה בזכות קול הסופרן שלה לזמרת האופרה הגדולה בכל הזמנים. מריה התגוררה בווילה בין השנים 1952-1959 כשהייתה נשואה לאיש העסקים מנגיני מורונה, היא ריהטה את 21 החדרים בווילה, אך בסירמיונה מספרים על ארוחת ערב שקטה ודרמטית בווילה בה נכחו מריה אונסיס ומנגיני, שבסופה ריב ופרידה של הזוג לטובת איש העסקים אונסיס שבהמשך נפרד ממנה לטובת ג'קלין קנדי. ​ תוכלו גם לבקר בכנסיה של סן פייטרו מאבינו (chiesa di San Pietro in Mavino), מקום של התבוננות פנימית ושקט שמופרע רק על ידי פעמון שמצלצל לזכר הנופלים במלחמות. אם נשארו לכם כמה שעות פנויות, תוכלו להנות משייט אל אי הארנבים (l’Isola dei conigli) והאי של הגארדה (l’Isola del Garda). הראשון הוא אי מיוחד המאוכלס בארנבים בלבד, השני הוא אי פרטי עם וילה המאופיינת בקשתות ובצריחים, הווילה שימשה כמנזר ובה עברו קדושים לנצרות כמו פרנצ'סקו מאסיזי, סאן אנטוניו מפאדובה, וגם המשורר דנטה. הרציף ממנו ניתן לשוט ממוקם בפיאצה קרדוצ'י (Piazza Carducci) במרכז העיר. דֵזֵנצַאנוֹ והנמל העתיק העיירה השנייה היא דזנצאנו (Desenzano). דזנצאנו היא אחת העיירות הגדולות באזור גארדה וכמו כל העיירות האחרות מציעה אפשרויות לבילוי נעים עם חברים או משפחה. היא נמצאת במרחק של 10 ק"מ מסירמיונה. נוסעים על הכביש המהיר A4/E70 ויוצאים ביציאה דזנצאנו. מה לראות בדזנצאנו גם לדזנצאנו יש את המבצר שלה. הוא שימש בעבר להגנה על העיר, וכיום מכנים אותו "המרפסת של גארדה" בשל נוף עוצר נשימה הנשקף ממנו. בשנת 2007 החל שיחזור המבצר, ובימי הקיץ הוא משמש כבמה להופעות תיאטרון תחת כיפת השמיים. ראשיתה של העיר העתיקה בשנת 1500, הרבה מהתכנונים הם של האדריכל ג'וליו טוֹדֵסְקִינִי מהעיר ברֵשְיַה, גם הכיכר המרכזית של פיאצה מַאלוֵוצִי (Piazza Malvezzi). פלאצו טוֹדֵסְקִינִי (Palazzo Todeschini) נמצא במרינה של הנמל הישן, נמל זה נוסד סביב שנת 1200 כשוק תבואה בתקופת הרפובליקה הוונציאנית. חפשו בבניין את "אבן המובטלים", שם נהגו בעבר להכריז על פושטי הרגל. הדואומו (הקתדרלה) של העיירה מוקדש לסנטה מריה מַגדַלֵנַה. למרות שחזיתו עמוסה באלמנטים בארוקיים הוא אחת העדויות החשובות ביותר של הרנסנס בכל מחוז ברשיה, הדואומו נבנה בשנת 1586 על שרידיה של כנסייה עתיקה, בתוך הדואומו נמצאות פנים עבודות של אנדראה צֵ'לֵסטִי (Andrea Celesti) וציורו המפורסם "הסעודה האחרונה" של טְיֵיפִוֹלוֹ (Tiepolo). המוזיאון הארכאולוגי האזרחי ג'ובאני רמבוטי Il museo civico archeologico Giovanni Rambotti) מציג חפצים שנמצאו באזור בֵּנַאקוֹ בצפון מזרח האגם (Benaco) המתוארכים בין התקופה הפליאוליתית לתקופת הברונזה. הוא נחנך בשנת 1990 ובין החפצים השונים ניתן למצוא אגרטלים, צלחות וחלקי קורות. אבל הפריט החשוב ביותר שנמצא בו הוא המחרשה השלמה העתיקה ביותר בעולם משנת 2000 לפני הספירה מידע נוסף ויצירת קשר ​ הווילה הרומית (La Villa romana) התגלתה בשנת 1921 ומשתרעת על פני 240 מ"ר, בווילה רצפות פסיפס צבעוניות שנשתמרו בשלמותן ואוסף פסלים עשיר, הווילה היא עדות חשובה לשלהי העת העתיקה בצפון איטליה. הסברה אומרת כי היתה שייכת לאדם בשם דזנצאנו (Desenzano) שעל שמו קרויה העיירה. הווילה מחולקת לשלושה חלקים (a,b,c) ובנוסף יש בה אזור המשמש כמוזיאון ומציג חפצים שהתגלו במהלך החפירות. הווילה פתוחה בימים שלישי-ראשון (סגורה בימי שני). עלות כניסה: 4 אירו. שעות הפתיחה משתנות בהתאם לאזור בו רוצים לבקר. ביום ראשון הראשון של כל חודש ובחגים שעות הפתיחה מתארכות. למידע נוסף ולרכישת כרטיסים המלצה: בכל העיירות הלומברדיות האלה, ניתן לשכור סירה ולהעביר יום או כמה שעות בשייט באגם גארדה, ולעבור מעיירה אחת לשנייה. המחירים והזמנים תלויים במסלול הנבחר. באתר הזה ניתן להיעזר כדי להחליט על מסלול: מאיזו עיירה להתחיל, היכן לעצור בדרך והיכן לסיים. בכל העיירות הללו תוכלו ליהנות ממנות דגים משובחות. המומחיות של האיזורים הללו הם פורל וקרפיון (ריזוטו מעולה!), בִּיגוֹלִי (ספגטי עבים) עם סרדינים, פסטה עם נסיכת הנילוס ופולנטה עם דג זאב הנהרות. את המסעדות תוכלו למצוא בקלות ברחובות השקטים והצבעוניים או בכיכרות מול הנמלים. סַאלוֹ וההיסטוריה שלה... העיירה סַאלוֹ (Salò) נמצאת במרחק של 19 קילומטרים מהיציאה "דֵזֵנצַאנוֹ" באוטוסטרדה. היא שוכנת על גדת אגם גארדה למרגלות הר ברטולומאו (Monte di San Bartolomeo), סאלו היא העיירה המאוכלסת ביותר באזור הברשיאני של גארדה. זוהי עיירה רומית, מקורות שמה מגיעים ככל הנראה מהמילה הלטינית Salodium המתארת את ההיכלים הגדולים בווילות הפאר הפזורות באזור, וגם מהתקופה הרומית בה אחסנו מלח ים. ​ אל תתנו לה להטעות אתכם בשקט הפסטורלי שלה, לעיירה הקטנה היסטוריה מסועפת. בעברה שימשה תפקיד פוליטי חשוב, והיא מוכרת גם בשם "הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית" משטר בובות שהוקם על ידי גרמניה הנאצית והונהג על ידי מוסוליני בין השנים 1943 - 1945. כמעט 100 שנים קודם לכן העיירה שימשה בסיס ללחימה בתנועות איחוד איטליה, עד לכיבושה על-ידי גַרִיבַּלדִי, שעשה זאת בעזרת צבאו הקטן ביוני 1859. באותה השנה ב- 11 ביולי, סאלו הפכה לחלק מממלכת סרדיניה, ובכך קיבלה את התואר עיר, מעט לפני ההכרזה על ממלכת איטליה ב - 1861. כ-500 שנה קודם לכן בשנת 1334 התאחדה סאלו במעין פדרציה אוטונומית עם 33 עיירות אחרות בריביירה של גארדה על מנת להיות עצמאיות מהערים ורונה וברשיה, היא הצטרפה לרפובליקה של ונציה, אך מפאת המרחק מונציה, היא נפלה בשנת 1350 לידם של בית ויסקונטי, שליטי מילאנו. מה לראות בסאלו בפיאצה ויטוריו עמנואלה השני (Piazza Vittorio Emanuele II) נמצא מגדל השעון Torre dell’orologio מבנה אבן מהמאה ה-13 שמשמש כשער הכניסה המערבי לעיר העתיקה. במהלך השנים הוא עבר שינוי ושיקום בגלל התמוטטויות ובלאי, אך נכון לעכשיו הוא במצב מושלם עם שעון גדול המעוטר בספרות רומיות וציור האריה עם הכנפיים כאות כבוד לרפובליקה של ונציה. במרחק כקילומטר ממנו, נמצא שער סן ג'ובאני Porta di San Giovanni (נקרא על ידי כולם כיום Porta del Carmine בגלל שם הרחוב בו הוא נמצא) מבנה ארכיטקטוני בצורת קשת ששימש בעבר כבית המכס והגדיר את גבולה של העיר. פלאצו דֵל פּוֹדֵסטַה (Il palazzo del Podestà) כיום משמש כבניין העירייה. לבניין המרשים הזה יש משמעות היסטורית חשובה, הוא תוכנן על ידי האדריכל גַ'קוֹפּוֹ סַנסוֹבִינוֹ בשנת 1540, הבניין שימש בתקופת הרפובליקה הוונציאנית למקום מושבה של המַגנִיפִיקַה פַּטְרְיַה (Magnifica Patria) איחוד 52 עיירות תחת הרפובליקה הוונציאנית, סמלי 52 העיירות מתועדים בציור על תקרת הבניין. בנוסף תוכלו לאתר את האריה הוונציאני מצויר על הקירות. במהלך תקופת איחוד איטליה ב- 1861 בקירוב, ביקרו בבניין אישים חשובים להיווסדה של איטליה: מציני, גריבאלדי, המלך ויטוריו עמנואלה, והרוזן קמילו בנסו די קאבור. ביקורם הונצח על קירות האבן שם חרוטים שמותיהם. ​ הקתדרלה של סאלו - הדואומו (Il Duomo) מוקדש לסטנה מריה אַנוּנְציַאטַה, מבחוץ נראה המבנה פשוט עם צבעים עדינים, חזיתו לא הושלמה עד היום. אלא שיופיו האמיתי טמון בפנים, בו יצירות אמנות, ציורי בד של מוֹרֵטוֹ (Moretto), וֵרוֹנֵזֵה (Veronese), רוֹמַנִינוֹ (Romanino) הופכים את הקתדרלה של סאלו למקום ראוי לביקור במיוחד לחובבי אמנות. טיילת האגם של סאלו היא אחת היפות בגדה המערבית של האגם. לאורך הטיילת אפשר להנות מהנוף של המפרץ כולו, לאכול בקונדיטוריות והברים הרבים, מומלץ לנסות את עוגת הסְבְּרִיסוֹלוֹנַה (Sbrisolona על בסיס שקדים) ועוגת מִימוֹזַה (Mimosa), שהן עוגות מהמטבח המקומי, או לבקש "פִּירְלוֹ", משקה הדומה לשפריץ הוונציאני. אי אפשר לטייל בסאלו בלי לבקר בגַרדוֹנֵה רִיבְיֵירַה (Gardone Riviera) וב וִיטוֹריַאלֵה די דְ'אַנוּנציוֹ (Vittoriale di D’annunzio). ביתו של הסופר והמשורר המנוח גבריאלֶה ד'אנונציו (Gabriele d'Annunzio) שהוא למעשה מתחם גדול עם מבנים, רחובות, כיכרות, תאטרון תחת כיפת השמיים, גנים ועוד. הבניה התרחשה בין השנים 1921 ל 1938 המקום משמש כמוזיאון וכיעד חובה לאיטלקים, מבקרים בו כ -210,000 איש בשנה. ​ קצרה היריעה מלתאר את חייו של ד'אנונציו או של המבנה בו הוא התגורר, עבד, ואירח אנשים מכל העולם. החוויה אינה מזכירה ביקורים במוזיאונים אחרים. הבית הוא אוסף חדרים שלכל אחד מהם ניתן שם משלו, שם שמבוסס על השימוש בו. למשל חדרי המוזיקה או הגלובוס, בו נמצאים 33,000 טקסטים שנאספו על ידי ד'אנונציו במהלך חייו או האמפיתאטרון שנעשה בו שימוש עד היום בעונת הקונצרטים של הקיץ ונבנה בהשראת זה של פומפיי. מומלץ לקחת סיור מודרך בשפה האנגלית ולנסות להבין את סיפור חיו של ד'אנונציו הסופר, משורר, מחזאי, פוליטיקאי, איש צבא, עיתונאי, סמל של התנועה הדקדנטית ושל מלחמת העולם הראשונה. וִיטוֹריַאלֵה די דְ'אַנוּנציוֹ פתוח לכל אורך השנה, חוץ מהימים 24-25 בדצמבר וגם 1 בינואר ובחודשים נובמבר - ינואר הוא סגור בימי שני. שעות הפתיחה בקיץ הן : 9:00-20:00 ובחורף 9:00-17:00. ניתן לבקש סיורים מודרכים רק בהזמנה מראש ועבור קבוצות של 15 או יותר. פה תוכלו למצוא את כל הפרטים ואת סוגי הכרטיסים לִימוֹנֵה: פנינה על הריביירה לסיום המסלול נבקר בעיירה לִימוֹנֵה (Limone) רחוקה רק 31 ק"מ מגרדונה ריביירה. כבר משם העיירה אפשר לדמיין דבר או שניים על ההיסטוריה שלה. אכן בתקופת דוכסות מילאנו באזור זה גידלו לימונים, הטרסות מעשה ידי אדם הן העדות שנותרה לפרדסים המדורגים הצופים לאגם, המגדלים נהגו לכסות את העצים ביריעות מגן במהלך עונות הכְּפוֹר, ואפילו השתמשו בבורות אש כדי לחממם, כיום לטכניקה זו אין כל יתרון לצורך ייצור מסיבי. גם כיום נותרו כמה פרדסי לימונים בעיירה לימונה. ​ העיירה נותרה מפורסמת בזכות הלִימוֹנַיַה דֵל קַסטֵל ( limonaia del Castel - מוזיאון עם עצי לימון ותערוכות חינוכיות על תולדות העיירה והחקלאות) בהליכה ברחובות, אפשר להבחין באריחים על הקרקע המציינים את הכיוון למוזיאון, גם בזכות הסופר יוהאן וולפגנג פון גֶתה שכתב על לימונה ב "המסע לאיטליה" ״את מכירה את העיירה בה פורחים הלימונים, תפוזים זהובים מאירים בין העלים הכהים, רוח קלה נושבת מהשמים הכחולים, ההדס אינו נע והדפנה צומחת לגבוה, אולי את מכירה אותה ? שם למטה, שם איתך, אהובתי, רוצה הייתי ללכת." 1798 מתוך "העיירה בה פורחים הלימונים" אזור העיר העתיקה, הכפר העתיק (Borgo antico) משקיף על האגם, החנויות מציעות מוצרים על טהרת הלימון, פרחים מרהיבים מעטרים את המרפסות, מפלי בוגנוויליה וגרניום והפרחים הלבנים של הלימון כמו מוסיפים נופך ליופייה המיוחד של לימונה.

לא במקרה פירנצה סוחפת אחריה תיירים מכל העולם. העיר האלגנטית והמרגשת ביום, הופכת לחיית מסיבות פרועה וחסרת גבולות בלילה. פירנצה היא אמנם עיר קטנה, אבל יש לה הרבה מה להציע לבליינים. הנה כמה מקומות ששווה לפקוד בביקור בעיר BLUE VELVET (כתובת: Via Castellod'Altafronte, 16 ) מועדון דיסקו בעיצוב מרשים ומושקע בהשראת הקסם והמסתורין שיש בצבע הכחול של הלילה. המקום משמש בחלק מהערבים כמסעדה, ולכן אם תרצו להיכנס ישר לעניינים, כדאי להגיע בסביבות השעה 12 בלילה. באמצע השבוע הוייב של המקום הרבה יותר צ'יל וגם כמובן הרבה פחות צפוף, ובימים שישי ושבת מתקיימות המסיבות השוות באמת. המוזיקה מעולה ומגוונת לאורך כל הערב (למעט ערבים שבהם יש קונספסט ספציפי, וזה לא פחות שווה, למשל ערב מחווה לרוקנרול מהניינטיז שהתקיים בחודש שעבר. מומלץ להתעדכן בעמוד הפייסבוק שלהם), הרבה היפ-הופ, לטינית, רגטון ולהיטים עכשוויים. החלל מאובזר בהרבה ספות ומקומות ישיבה, גם כשצפוף, תמיד יש מקום להניח את התיקים ואפילו לשבת לנוח כמה דקות אם שתיתם יותר מדי ואתם צריכים להירגע. אגב, אם כבר אלכוהול, המשקה הראשון – חינם! עלות הכניסה – 10 אירו לאדם. RED GARTER (כתובת: Via dei Benci 33 ) לא רחוק מהמועדון הכחול, במרחק הליכה קצר (תלוי כמה שיכורים תהיו) תוכלו להגיע גם אל המועדון האדום. רד גארטר הוא מועדון קריוקי שבהחלט שווה ביקור, גם אם אתם לא מתכוונים לעלות לשיר. אחרי חצות אנשים עם אנרגיות טובות והרבה אלכוהול בגוף ישמחו לעשות את העבודה השחורה עבורכם ולעשות שמח. גם אם אתם לא בעניין של קריוקי, יש מתחם נוסף לריקודים, קצת יותר צפוף והמוני, והסיכוי להגיע אל הבר לקנות שתייה בלי לדרוך על אנשים בדרך הוא כמעט אפסי. במתחם הנוסף תוכלו לרקוד למוזיקת היפ-פופ ולהיטים. בקריוקי בר תוכלו להנות משתי קומות של מקומות ישיבה אל מול הבמה ומאיזור צנוע לריקודים לצלילי זיופים ומדי פעם לצלילי אלה שמפתיעים בשואו שלא נופל מהופעה של עומר אדם בהיכל נוקיה. הכניסה חופשית! עמוד הפייסבוק JAZZ CLUB (כתובת: VIa Nuova de Caccini 3 ) מועדון ג'אז ובלוז נהדר לחובבי הז'אנר וגם לאלה שלא. ממוקם בתוך מרתף נסתר, באווירה ביתית ורגועה, שם תוכלו ליהנות מאומנים מקומיים שמנגנים ושרים לייב בסגנונות ג'אז, RN'B וסול מכל הזמנים. ניתן להגיע וליהנות מהמקום החל מהשעה עשר בערב ועד השעות הקטנות של הלילה. רחבת הריקודים לא גדולה במיוחד. רוב המבלים יעדיפו לשבת בנחת ולהתענג על המוזיקה. מקום מעולה לערב רגוע עם חברים או המשפחה (ידידותי גם לילדים), ואפשר גם לשבת שם לבד אחרי יום עבודה ארוך. אם אתם בחופשה ארוכה ומתכננים להגיע יותר מפעם אחת, מומלץ לעשות כרטיס חבר מועדון ב-6 אירו ולקבל משקה ראשון חינם. לאחר מכן בפעמים הבאות הכניסה היא חופשית.​ עמוד הפייסבוק MOYO PUB (כתובת: Via de benci 23 ) בר מסעדה קטן בסגנון אמריקאי שאהוב על המקומיים וממוקם בלב העיר, בפיאצה סנטה קרוצ'ה (כיכר ידועה כמקום בילוי מועדף על המקומיים). במקום תפריט מגוון, אוכל טעים וקוקטיילים מושקעים במחירים טובים. אחרי השעה 23:00 המקום מקבל ווייב של מסיבת רחוב, ואם אין גשם ומזג האוויר מאפשר, אנשים מתקהלים גם בחוץ ויש אופציה של ישיבה בחוץ לאלה הרוצים ליהנות מהמוזיקה ולא להידחס בין ההמון. המוזיקה במקום לא רועשת מדי, והאווירה הקלילה והלא מתאמצת מזמינה להתיידד עם המקומיים. המקום כמעט תמיד מלא ולכן מומלץ לבקר בו בערבים רגועים באמצע השבוע, לא בשעות מאוד מאוחרות, כדי שאפשר יהיה ליהנות מהאווירה בלי הצפיפות. עמוד הפייסבוק FLO (כתובת: piazzale michelangelo,84 ) זהו אחד מ מועדוני הדאנס הכי שווים ומוכרים בעיר. בין אם אתם בעניין של סיבוב ברים ובין אם מתחשק לכם להישאר רק במקום אחד כל הערב, זה המקום שלא תרצו לצאת ממנו עד השעות הקטנות של הלילה. שימו לב, המקום פתוח למסיבות המושקעות רק בחודשי האביב והקיץ, החל ממאי. בשאר השנה, המקום עדיין עובד ומקבל קהל באווירה אחרת וקצת יותר רגועה. העובדה שהמקום נמצא ב פיאצלה מיכאלנג'לו , משדרגת את חוויית הבילוי והריקודים אל מול הנוף המרהיב של פירנצה כולה. כדאי להגיע בשעות המוקדמות של הערב וליהנות מהפי האוור ואוכל טוב לפני הריקודים, כי לקראת הלילה כשהמקום מתמלא מפסיקים להכניס אנשים. כמובן שאפשר להגיע מאוחר ועדיין ליהנות מהמוזיקה ומהנוף, ולהסתכן באפשרות שלא תוכלו לרכוש שתיה ואוכל. עוד במקום תמצאו מתחם ספות מעוצב ומושקע, וכן מתחם לריקודים תחת כיפת השמיים. עלות הכניסה – 10 אירו. יש אפשרות לרכוש קופון בעלות של 8 אירו שמאפשר לשתות ללא הגבלה כל הערב.​ עמוד הפייסבוק לסיכום: פירנצה פתוחה ומחבקת את כל סוגיי הבליינים ומתאימה לטווח גילאים רחב. רק תבחרו באיזה וייב אתם, ותוכלו ליהנות מערבים רגועים או פרועים. אם אתם בעניין של מסיבות קונספט , מומלץ מאוד להגיע בתקופות כמו האלויין, או כריסמס , כך תוכלו למקסם את החוויה מהעיר ומכל מה שהיא יכולה להציע בכל מה שקשור לחיי הלילה.

פירנצה (כמו איטליה כולה), ידועה כעיר חובבת בשר. היא לא מוכתרת כידידותית לטבעונים ואף עשויה להיות מאתגרת לחובבי טיולים קולינריים, כי בכל זאת, פיצה ללא גבינה זו לא פיצה, ובשביל ספגטי ברוטב עגבניות אפשר להישאר בבית. ועדיין יש בה את דוד של מיכאלאנג'לו ו גלריית אופיצי , וכן, גם כמה מסעדות שוות לטבעונים שלא מוכנים להתפשר Pizza Man (כתובת: Via Pacinotti 40/42R) ​ אי אפשר לטוס עד איטליה ולא לאכול פיצה טובה ומפנקת. אצל איש הפיצה תוכלו ליהנות מפיצה מדהימה, עשירה וקריספית עם תוספות מיוחדות (כמו רוטב דלעת וזוקיני מתובל), לצד פיצה מרגריטה הרגילה והמוכרת, והשוס הגדול – גבינת מוצרלה טבעונית! טעימה, נמתחת ובהחלט מספקת. המקום לא טבעוני, ולכן תוכלו להגיע עם פרטנרים שיעדיפו פיצה רגילה. המקום מציע מנות נוספות כמו סלטים, כדורי גבינה ופסטות אבל אם אתם מגיעים במיוחד, אסור לפספס את הפיצה המושלמת. אתר הבית להתרשמות UniversoVegano (Via Pietrapiana, 47 :כתובת) מלבד פיצה, אפשר להגשים עוד כמה חלומות קולינריים שהעיר מציעה. לזניה, פסטה המבורגר מסויה וטורטיה עם סייטן מתובל תוכלו למצוא במרחק הליכה קצר מאיש הפיצה, במסעדה טבעונית בפינת הרחוב. התפריט עשיר ומגוון, ומציע מנות קטנות וגדולות ואפילו קינוחים אישיים. חומרי הגלם איכותיים והתמורה לתשלום כל כך טובה, שככל הנראה תרצו לחזור פעם נוספת. החיסרון היחיד במקום הוא שאינו מתאים לקבוצות גדולות מארבעה אנשים. במסעדה רק שני שולחנות ושאר מקומות הישיבה הם כיסאות בר על דלפק בצמוד לקירות המסעדה. עמוד הפייסבוק של המקום להתרשמות Il Vegano ( Via S. Gallo, 75 :כתובת)​ מסעדה קטנה באווירה ביתית ונעימה עם היצע מרשים לא פחות מהקודמות. גם כאן מדובר בתפריט מגווןֿ של מנות ראשונות, עיקריות, כריכים וקינוחים טעימים. התפריט כתוב בכתב יד על לוח גדול ליד דלפק ההזמנות וצוות המקום ידידותי, וישמח לעזור ואף להציע שינויים בהרכבת המנות במידת הצורך. המקום אהוב במיוחד בעקבות הקינוחים המרשימים: עוגות מוס, סופלה, סירופ בהכנה במקום מפירות העונה ועוד. בהחלט שווה להשאיר מקום למנה אחרונה שתפתיע גם מי שאינו טבעוני. עמוד הפייסבוק להתרשמות Brac (Via deiVagellai,18 :כתובת) מסעדת רואו. בין אם אתם מקפידים על תזונת הרואו ויגן ובין אם לא, המסעדה הזאת בהחלט שווה ביקור! מעבר לעובדה שכל מנה שיוצאת מהמטבח יפיפייה ומושקעת בעיצוב מרשים וצבעוני של ירקות ופירות העונה, המנות מפתיעות, עשירות, טעימות וידידותיות גם לילדים. הכמויות מספקות והמנות משביעות על אף שמדובר בירקות ופירות בלבד. חוויה קולינרית מעניינת ומדליקה בהחלט לא רק לטבעונים. המקום משמש גם כחנות ספרים, וניתן לעיין בספרים תוך כדי המתנה למנות ואף להישאר לקרוא בסיום הארוחה וכמובן גם לקנות. אתר האינטרנט Kawaii (Borgo S. Frediano, 8: כתובת) מסעדה יפנית מעוצבת שממוקמת בצידו השני של הנהר עם כמה מנות טבעוניות מעניינות. המבחר לטבעונים לא גדול, יחד עם זאת, המנות בהחלט מיוחדות ומאפשרות טעימה מרעננת מהמטבח היפני. לצד תפריט האוכל, יוגש לכם גם תפריט שתיה שבהחלט שווה הצצה. המקום מציע מבחר מטורף של קוקטיילים משובחים, וגם סאקה, משקה אלכוהולי יפני שמזכיר בטעמו יין, מתוק או יבש, לבחירתכם. אתר הבית להתרשמות

חיפוש מתנות מהטיול בחו"ל נתפס כנטל שדוחים לסוף הטיול ואין באמת סבלנות להתעסק בו. לפעמים מביאים בסופו של דבר, בונבוניירה מהדיוטי-פרי, כי עם שוקולד אי אפשר לטעות. לידיעתכם, אפשר גם אחרת ואפילו רצוי. הנה כמה הצעות למתנות אותן תוכלו לרכוש במהלך הטיול, ועל הדרך להנות מן הביקור בחנויות כאילו היו אטרקציה נוספת של העיר Vino al Vino (כתובת :Borgo Ognissanti, 70) אם כבר ללכת על בטוח ולהביא שוקולד, אתם חייבים לצרף למארז גם יין טוסקני משובח. בחנות זו תוכלו למצוא את כל סוגי היין המובחרים והאיכותיים בשוק, במחירי אאוטלט. תמצאו כאן גם יינות אורגניים וטבעיים וגם מבחר של יינות מבעבעים, מתוקים ויבשים, לפי טעמכם. לחובבי יין ומביני דבר, לבעלי המקום ידע עצום על הסוגים השונים, וגם אם לא הגעתם כדי לקנות, הם ישמחו לעשות לכם סיור במקום ולספר לכם על מקור הבקבוקים, ההבדלים בארומות השונות, ואף להתאים לכם יין מדוייק לפי טעמכם האישי. שימו לב: אם תבואו בכוונה לקנות, תזכו לחוויית טעימות מרעננת ומעשירה. בנוסף, במקום תוכלו למצוא מוצרים נוספים כמו סאקה (משקה אלכוהולי יפני), בירות מקומיות וגם חומץ בלסמי איכותי. מומלץ להגיע לא רק כדי לקנות יין, אלא גם כדי לגלות יקביים חדשים, לטעום ולהעשיר את הידע הקולינרי שלכם. המחירים מתחילים מ-5 אירו לבקבוק. אתר הבית להתרשמות AquaFlor (כתובת :Borgo Santa Croce, 6) קרוב מאוד לתחנת הרכבת,נמצאת חנות חלומית למוצרי קוסמטיקה אורגניים וטבעיים. עוד לפני הכניסה לחנות, בעודכם ברחוב, תוכלו להרגיש שאתם עומדים להכנס לגן עדן של ריחות עשירים ומפנקים. בחנות שלושה חדרים ענקיים המוקדשים לקרמים, סבונים, מלחים אורגניים לאמבטיה ויותר מ- 15,000 ניחוחות של בשמים. החנות יפיפייה וצוות העובדים במקום לבבי ובעל ידע רחב על המרכיבים של כל מוצר, אותו ישמחו לחלוק איתכם אם רק תבקשו, כמו כן הם יעזרו להרכיב כל מארז שתרצו. בנוסף, המקום מציע מדי יום סדנאות בקבוצות קטנות לרקיחת בושם/קרם בהתאמה אישית במעבדה ייעודית, בהדרכת מומחה. חוויה מהנה כשלעצמה. עמוד הפייסבוק של המקום להתרשמות Bartolucci (כתובת :Via della Condotta, 12) ידעתם שפינוקיו הגיע מטוסקנה? אם מתחשק לכם לחזור לכמה רגעים לילדות, קרוב מאוד לפיאצה סנטה קרוצ'ה תוכלו למצוא חנות קטנה ומטריפה למוצרי מלאכת יד מעץ. את החנות תזהו בקלות בזכות שפע בובות הפינוקיו ודמויות נוספות מאגדת הילדים שמוצבות בכניסה בגדלים וצורות שונים. מלבד פינוקיו, תוכלו למצוא שם צעצועים לילדים, בובות נוי, פסלים, קישוטי קיר ומדפים, מוביילים יפיפיים, והכל עשוי מעץ בגימור איכותי. אם לאהובים שלכם יש ויטרינה שקופה בסלון, או מחפשים לאבזר מחדש את הבית – זו המתנה המושלמת. ביקור בחנות המופלאה יחזיר אתכם ברגע לילדות. בתיאום מראש, תוכלו להשתתף בסדנת "סבא ג'פטו" ולגלף לכם פינוקיו משלכם בהנחיית איש מקצוע במקום. אתר הבית להתרשמות Flying Tiger (כתובת :Via Panzani, 61/rosso) גם חנות זאת נמצאת באזור הרכבת. מדובר בחנות כל-בו ומתנות במחירים נוחים. לרשת יש ארבעה סניפים בעיר, כולם ממוקמים במרכז. החנות ענקית ונדמה שהמבחר בהאין סופי,החל ממתנות לילדים ועד כלי בית ותבלינים. החנות בסגנון מקס-סטוק המוכרת בארץ, ומציעה בעיקר הרבה דברים שאנחנו לא באמת צריכים אבל הם יפים ובמבצע. אם תתנו למקום הזדמנות, תוכלו למצוא כמה מציאות שוות כמו כדורי קצף לאמבט שילדים אוהבים, משחקי קופסה וחשיבה מעניינים, ובעונה אפשר למצוא גם תחפושות (עד גיל 6-7), משחקי יצירה, ואפילו שקיות של מיקס תבלינים מקומי. באמצע השבוע המקום פחות עמוס, ואפשר לטייל בחנות בנחת בלי הפרעות ולקנות מתנות לכל מי שמחכה לכם בבית- הילדים והמבוגרים. אתר הרשת Cartoleria il Parione (כתובת :Via del Parione, 10) זוהי חנות לא שגרתית, לאנשים שאוהבים ומעריכים מתנות מקוריות במיוחד. החנות מתמחה במוצרי נייר מעוצבים, הדפסות אמנותיות, וכריכות לספרים. תוכלו למצוא מוצרים שעשויים מנייר פלורנטיני ועליהם ציורים עדינים שנעשו בעבודת יד, יומנים, אלבומים, ניירות מכתבים, פנקסי כתובות, מחברות סקיצות, כרטיסי ברכה ועוד. כמו כן, נמכרים כאן ספרים במהדורה מיניאטורית, תיבות נגינה קטנות ומקסימות, מסגרות לתמונות, לוחות שנה ועטים יקרים. תוכלו להדפיס במקום הדפסות אמנותיות מכל הסוגים, שתוכלו "להדביק" על מוצרים שיש לכם בבית. בעלי המקום מקסימים ופתוחים להצעות ולרעיונות חדשים של לקוחות, תוכלו לצאת מהמקום עם מזכרת או מתנה יפיפייה ולא שגרתית. אתר הבית להתרשמות Dreoni Giocattoli (כתובת :Via Camillo Cavour 31) חנות צעצועים ענקית, שתפתיע ילדים וגם מבוגרים. המבחר עצום ויש שם הכל ולכל גיל, ולא פחות חשוב באיכות גבוהה. הביקור בחנות הוא כשלעצמו חוויה נהדרת ומלהיבה גם לילדים שאיתכם. מגוון רחב של מחירים, מאפשר לכל אחד לצאת מהחנות עם צעצוע אחד או שניים. מבין המבחר תוכלו למצוא משחקי יצירה, פנטזיה, מדע וטכנולוגיה, משחקי חשיבה, ואפילו מוצרים מקצועיים לחובבי הרכבת מודלים תלת ממדיים. אם לא מצאתם בשאר החנויות מתנה ראוייה, החנות הזאת תציל את המצב. ​ עמוד הפייסבוק להתרשמות

הצעות לגיוון השהייה בבירת טוסקנה מגיעים הקיץ לחופשה בטוסקנה? אם אתם חובבי טבע וטרקים קצרים ועדיין לא סיימתם לתכנן את הלו"ז, יש לכם הזדמנות לשדרג את החופשה בביקור בכמה מפניני הטבע שיש לאיטליה להציע. הנה כמה יעדים שווים שכדאי לכם להכיר חופשה מוצלחת בטוסקנה תתחיל מבירתה פירנצה. אחרי שתספגו מתרבות הרנסנס האיטלקי, תבקרו בכנסיות מרשימות, מוזאונים חשובים וגלריות, תוכלו להתרחק מעט מהנוף הארכיטקטוני שמאפיין את העיר, אל עיירות שכנות ויעדים עם נופים מרהיבים לא פחות Fiesole - פייזולה עיירת גבעות קטנה צפונית מפירנצה, כעשרים דקות נסיעה ברכב. העיירה לכשעצמה שוקקת חיים בשל היותה שופעת אטרקציות ואתרים היסטוריים למשל האבנים המסיביות המרכיבות את החומות האטרוסקיות, שרידי אמבטיות רומאיות והאמפיתיאטרון הרומי שעדיין משמש במה לאירועי הקיץ של . EstateFiesolana בנוסף, בביקור בעיירה תוכלו להנות מרחובות ציוריים, כנסיות שיופיין נמצא דווקא בפשטותן, פארקים וגנים. אך לבד מן העיירה הכפרית, הרחק מתנועת התיירים הרגילה, ניתן ואף מומלץ להגיע ל Monte Ceceri, יער מופלא בעל נוף מרהיב, שממוקם 295 מטרים מעל פירנצה, ובשל כך נשקפת ממנו פנורמה עוצרת נשימה של העיר. המסלול ברובו נוח, אך חלק מהעליות מעט מאתגרות. מומלץ להגיע למקום עם נעליים נוחות להליכה ומוכנות לטפס, הנוף בסיום וגם לאורך המסלול בהחלט שווה את המאמץ. בחלק מנקודות התצפית ניתן להשקיף גם על פירנצה וההרים מסביב. המסלול לא מאוד מורכב ומותאם גם לילדים (מעל גיל 8). בחלק העליון של ההר ישנם כמה ספסלים ושולחנות כדי לעצור ולנוח לפני שממשיכים ליעד הבא. בסוף המסלול, אם נשארו לכם כוחות מהטיפוס, לא רחוק מ Monte Ceceri מומלץ בדרך חזרה לעבור דרך Laghetto Delle Colonne , פארק חיות בר גדול ומרשים עם נוף מקסים וגישה לחיות - מושלם לילדים. עלות כרטיס הכניסה לפארק היא 7.5 יורו למבקר, ופתוח למבקרים בימים שני-חמישי עד השעה 18:00. Pratolino - פראטולינו כחצי שעה צפונית מהעייריה Fiesole, וכ-12 קילומטר צפונית לפירנצה, נמצאת עיירה קטנה בשם פרטולינו (Pratolino) בה כדאי לבקר. בפארק פרטולינו ( Parco di Pratolino ) פארק גדול ויפה עם רקע היסטורי, בו תוכלו למצוא את פסל אפנינו, אלוהי ההרים אשר נבנה בסוף המאה ה-16 על ידי הפסל האיטלקי ג'אמבולוניה (Giambolonga) כסמל להרי האפנינים הגסים והמבותרים ואף זכה למעמד של אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בין המדשאות והצמחייה המטופחת, תוכלו לראות מפות הכוונה בשולי הדרך אל הפסל המרשים בגודלו ומסביבו מעיין תת קרקעי ופרחי לוטוס ענקיים. הפסל מתנשא לגובה של יותר מ - 10 מטרים מעל הקרקע והמסה שלו מכילה כמה חדרים פנימיים נסתרים. ניתן ואף מומלץ לבקש במקום סיור מודרך ולשמוע את סיפורו של הפסל. (על מנת לקבל תאריכי סיור מעודכנים, ניתן לפנות בכתובת המייל parcomediceodipratolino@cittamet burner.fi.it למידע ) כמו כן, בכניסה למקום ניתן לקבל עלון עם הסברים הנוגעים לחשיבותו ההיסטורית, גם באנגלית. במקום יש פארק שעשועים ואטרקציות לילדים, ובמהלך חודש אוגוסט בסופי השבוע בלבד הכניסה לאתר היא בחינם ופתוח למבקרים בין השעות 10:00-20:00. Monteferrato - מונטה פראטו יעד נוסף עם נוף יפה לא פחות, בקרבת העיר פירנצה, נמצא בשולי העיר פראטו (Prato), כחצי שעה נסיעה מפירנצה ברכב. הוא משתרע בין עמקים Agna ו Bisenzio הוא הר Monte Ferrato המתנשא לגובה של כ930 מטר מעל פני הים, מסלול הטיפוס ידידותי ומסומן, ואף ניתן לבחור את דרגת הקושי ואורך המסלול בהתאמה. (בכניסה למסלול מוצב שלט עם אופיי המסלולים השונים, הסימונים הרלבנטיים והקילומטרים) בשונה מהרים אחרים באזור, המסלול מתאפיין במראה ייחודי עם נוף סלעי שירשימו כל חובב טבע אמיתי. המסלול אינו מתאים לילדים קטנים בגלל תנאי השטח ואורכו. מומלץ מאוד לקחת איתכם בתיק סדין או שמיכה, קופסת פירות ומעט נשנושים, כיוון שבסוף הטיפוס תגיעו לנקודת תצפית יפיפייה במישור רחב בו ניתן לשבת מתחת לעץ, לפרוס את השמיכה ולהתרווח מול הנוף ההררי המשגע. Masso of the Maidens ליד אזור הרחצה של נהר צ'צינה (Cecina River), יעד יפייפה בפני עצמו ששווה להגיע אליו בימי הקיץ החמים, כדאי להמשיך מעט לכיוון החוף כדי להנות מאחד המקומות היפים באזור. באיטלקית Masso delle Fanciulle ממוקם ב Berignone Reserve – ליד העיר Volterra . קצת פחות משעתיים נסיעה ברכב מהעיר פירנצה. שם תמצאו אווירה אפופת קסם ורגועה, נוף חלומי ורומנטי. אפשר לטבול טבילה מרעננת במים, מתאים בדיוק לימים החמים של חודש אוגוסט, מושלם לטיול זוגי רומנטי . מומלץ להצטייד במים באוכל ונשנושים קלים מכיוון שאין באזור נקודות התרעננות. Alpi Apuane אוהבי טראקים מורכבים, אל תפספסו את ה: Alpi Apuane, הממוקמים בחלקה הצפון מערבי של טוסקנה, האלפים האפואנים הם אחד המקומות היפים ביותר בטוסקנה, שוכנים בקרבת הים בין Lunigiana ו Garfagnana. יעד מרהיב ביופיו ולא מאוד מתוייר. המקום מונגש למטיילים והשבילים בו מסומנים. האזור עשיר במערות וחללים תת קרקעיים, אגמים מוסתרים ויערות. כדי להנות מכל הטוב שהאזור מציע, מומלץ לשריין יותר מיום אחד ולתת לטבע לסחרר אתכם ביופיו. Monte Forato שקרוב לעיר Lucca, הוא אחד ההרים היפים שמומלץ לבקר בהם. טבעת מונטה פורטו היא מסלול טיול מעגלי עם נוף הררי מקסים. אם מגיעים לאזור אחר הצהריים, יש מעט רוח קרירה לכן מומלץ להצטייד בלבוש מתאים מראש. Monte Tambura הר מרשים נוסף, המתנשא לגובה 1895 מטרים בדרגת טיפוס קלה. נוף סלעי עשיר בצמחייה סבוכה. למרחיקים עד לפסגת ההר צפוי הנוף עוצר הנשימה של הרי האלפים מסביב. Lago Di Vagli הוא אגם מלאכותי קטן פחות מוכר ומתויר, אך נראה טבעי לחלוטין. סביב האגם ישנם כפרים נוספים שבהם ניתן לבקר, כמו Pantano , Piari וגם Fabbriche di Careggine מומלץ לעצור להפסקת התרעננות באחת מהמסעדות באזור לפני שיוצאים לדרך חזרה. המסלול מתאים למשפחות עם ילדים.

אל תאמר לי מי חברייך. אמור לי מה אתה אוכל ואומר לך מי אתה, או לפחות מאיפה הגעת. באיטליה הזכות להגדרה עצמית עוברת דרך הפה - 6 מקומות לאכול שכדאי להכיר בפירנצה מאת: דניאל בינו - מאמר אורח באיטליה האוכל הוא נושא מורכב, לא רק שכל מחוז מתאפיין באוכל מקומי משל עצמו, אלא לעיתים גם לכל עיר או כפר יש מאכלים מסורתיים שלהם בלבד: פסטה מסוג פיצ'י (Picci) אפשר למצוא רק בסיינה, את הפוקצ‘ה המכוסה גבינה לוהטת שמכינים בכפר הקטן קמולי (Camogli) לא תמצאו בשום מקום אחר, העוגה הגבוהה לחג המולד אופיינית למילאנו, וברוח זו לעיר פירנצה, בירת טוסקנה, יש את האוכל שלה – הכירו את הסנדוויצ'ים המקומיים. I Panini Fiorentini. כשר זה לא אבל טעים, זול ומהיר זה כן. איפה תאכלו לפני התור ל"דוד": טוסקנה, אולי אחד המחוזות האיטלקיים הידועים בעולם, טבע מרהיב ואקלים נוח, היסטוריה ותרבות ארוכות שנים וכמובן מסורת אדוקה של בישול. המטבח הטוסקני פשוט בעיקרו, מבוסס על חומרי הגלם האיכותיים הנמצאים בסביבה. המתכונים נצחיים, אופן ההכנה נשמר זהה במשך שנים רבות, ללא שינוי כמעט. ​ אם תגיעו לפירנצה תוכלו כמובן למצוא את האוכל הטוסקני כמו המרק המוכר ה"ריבוליטה" Ribolita, המוגש עם לחם טוסקני ללא מלח ובצל קצוץ, אך קיימות גם מנות אופייניות רק לעיר כמו תבשיל ה-Trippa alla Fiorentina העשוי מחלקים פנימיים שמקורו הקולינרי עוד בימי התרבות היוונית, ה-Lampredotto תבשיל לחי בקר ומנת הדגל המקומית הביסטקה פיורנטינה - La Bisteca Fiorentina , נתח עגל עסיסי שמשקלו מתחיל מחמש מאות גרם. הסנדוויצ'ים I Panini הם חלק חשוב ובלתי נפרד מהמטבח הפיורנטיני ומתרבות האכילה בעיר ונראה שאי אפשר לבקר בעיר מבלי לאכול לפחות פעם אחת בקיוסקים המוכרים בשמם טריפאי Trippai או לאמפראדוטאי Lampredotti. תמורת 5-10 אירו תוכלו ליהנות מסנדוויץ' עם טריפה או למפרדוטו, כוס יין ובחלק מהקיוסקים גם קפה, אספרסו כמובן. את הלמפרדוטו אפשר למצוא במסעדות מסוימות, אך אין דרך טובה יותר מאשר לאכול אותו כמו המקומיים, ברחוב, בישיבה על ספסל או במהלך הליכה ברחובות המסתוריים של פירנצה. החלטנו לתרום את גופנו לטובת המגזין ויצאנו לבדוק, תמות נפשנו עם פלישתים. אלה שמות המקומות המומלצים ביותר לסנדוויצ'ים בפירנצה: SERGIO E PIER PAOLO, Via de’ Macci אחד מהמקומות היותר מוכרים ומוצלחים בעיר, ממוקם בויה דה מאצ'י Via De'Macci , מרחק של חמש דקות הליכה מפיאצה סנטה קרוצה Piazza Santa Croce. מדובר למעשה בעגלה הממוקמת אל מול המסעדה המפורסמת פיורנטינו Fiorentino והתפריט מציע מגוון סנדוויצ'ים עם תוספות משתנות בהתאם לימי השבוע, בימי רביעי מוגש תבשיל שעועית מקומי, ימי שישי ארטישוק, ובשבתות תבשיל תפו"א. L’ANTICO VINAIO via de'Neri 74R אם אתם לא מפחדים מעמידה בתור (בכל שעה ביום) אתם חייבים לנסות את הסנדוויצ'ים המעולים שהמקום מציע. ישנה אופציה גם למקומות ישיבה במסעדה ממול אבל המחירים יהיו גבוהים יותר בהתאם. הסנדוויצ'ים שהם מציעים הם טוסקניים מסורתיים מתפריט או סנדוויצ'ים בהרכבה עצמית. מנות גדולות ומפנקות בעלות של חמישה יורו. L’ANTICO TRIPPAIO, Via dei Cimatori מוסד קולינרי בעיר, הפעיל כבר כ-90 שנה. העגלה מוצבת בכיכר ברחוב ויה דאי צ'ימאטורי Via Dei Cimatori. קלאסיקה במיטבה. I’ TRIPPAIO FIORENTINO, Via Gioberti בצפון העיר, קרוב לפיאצה באקאריה Piazza Beccaria, התמקמה לאחרונה אחת העגלות היותר מוצלחות. שירות מצוין מלווה בהסברים וחיוכים, סנדוויצ'ים מחומרי גלם איכותיים ומיקום נוח גם למי שמתנהל עם רכב. Da' Vinattieri - Via Santa Margherita 4r מסעדונת קטנטנה ואותנטית בסמטה קטנה בלב העיר, במקום תמצאו גם נקניקים, פרושוטו וסלמי, גבינות מעושנות ומרק טוסקני מסורתי. מקום מתוק. אין מקומות ישיבה, פתוח רק בשעות הצהריים. Da Nerbone - Mercato Centrale מארקאטו צ'אנטרלה Mercato Centrale השוק המרכזי של העיר פירנצה בכיכר סאן לורנצו Piazza San Lorenzo שופץ בשנים האחרונות ובמסגרת הטרנד הגלובלי של שווקי האיכרים הפך גם הוא לאטרקציה תיירותית. מבנה ממוזג בן שתי קומות, בקומת הקרקע שוק לממכר ירקות, פירות בשר וגבינות והקומה השנייה היא מתחם מזון גדול ובו מגוון מסעדות ודוכנים המציעים מאכלים מקומיים. בדוכן Da Nerbone תוכלו למצוא סנדוויץ טריפה במחיר מצחיק של 3.50 יורו, בנוסף ניתן להזמין יין מקומי, מנות פסטה ומרקים משתנים בהתאם לעונה ועוד. השירות כיאה לשוק הוא מהיר ויעיל אז אין מה להיבהל מהתור התמידי.

בפירנצה נולדו בתי אופנת העילית המוכרים גוצ'י ופרגאמו, שהם ממכתיבי הטרנדים הגדולים בתעשייה. המותגים האלה יצאו בעבר בקולקציות והצהרות על שינוי לקו ידידותי יותר לסביבה, האם באמת נהגו כך? הנה כמה נתונים שגם הם חלק מתעשיית האופנה: בכל שנה מבזבזת תעשיית האופנה כמות של 93 ביליון קוב מים. 100 מיליארד פרטי לבוש מיוצרים בתעשייה הזאת, ו-35% אחוז מהם הופכים לפסולת. 85% מהחומרים הכימיים המשמשים בתהליך עיבוד הטקסטיל נפלטים כחומרי פסולת הגורמים לזיהום הקרקע, האוויר ומי התהום וכ-800,000 טון של פסולת כרום נוצרים בייצור של עורות. מדובר בתעשייה של יופי וזיהום. ​ על אף המגמה שמציגה תעשיית האופנה של הליכה לקראת מושגים כמו אקולוגיה, אתיקה וקיימות, ניכר שהפוטנציאל מאחורי קונספט אופנת ה"בר-קיימא" עדיין לא קרוב למיצוי. מותגי אפנה עילית רבים מתהדרים בהצהרות על הפסקת השימוש בפרוות בקולקציות האחרונות, אך יחד עם זאת הם ממשיכים לעשות שימוש בטקסטיל מין החי (עורות, צמר ומשי), ומתעלמים מהנזקים הישירים והעקיפים של התעשיות האלה שמשפיעות על כדור הארץ ועל איכות החיים שלנו. בפירנצה נולדו בתי אופנת העילית המוכרים גוצ'י ופרגאמו, שהם ממכתיבי הטרנדים הגדולים בתעשייה. המותגים האלה יצאו בעבר בקולקציות והצהרות על שינוי לקו ידידותי יותר לסביבה, האם באמת נהגו כך? קבוצת היוקרה העולמית קרינג, שבבעלותה מותגי אופנה גדולים, ביניהם גם בית האופנה האיטלקי, גוצ'י, מעידה כי היא פועלת שנים רבות ברציפות, ביוזמות סביבתיות וחברתיות הכוללות שימוש בטקסטיל ידידותי לסביבה והשקעות בסטארט-אפים עם חזון דומה. לשם כך, חברת גוצ'י הקימה את פורטל "Gucci Equilibrium" , ובו היא מעדכנת אודות הפעילויות החברתיות והסביבתיות של המותג. הפורטל נועד לשקף לצרכן את מה שהחברה מכנה איזון בין אתיקה לאסתטיקה. באתר ניתן לקרוא על בחירות חומרי הגלם, ניהול פסולת ואריזות ועוד. לפי הפרסומים של חברת גוצ'י באתר העקרונות המנחים של המותג הם שמירה על כדור הארץ והגנה על מערכות אקולוגיות קיימות. יחד עם זאת, הם עדיין עושים שימוש בטקסטיל מין החי, כאשר השימוש הנפוץ ביותר הוא השימוש בעור. מאליה עולה השאלה האם הפרסומים של גוצ'י אמינים? תלוי את מי שואלים. בפניה אל מחלקת הקיימות של החברה, נמסר כי על פי התקנות של קבוצת קרינג, גוצ'י ומותגים נוספים תחת הקבוצה, עושים שימוש ב-Metal free leather. מדובר בתהליך ייצור חדש של הטקסטיל מרגע קבלת חומר הגלם מהמשחטות. תפקידו של התהליך החדש הוא להחליף את תהליך החמצון המאסיבי שכולל מתכות ותמיסות, על מנת לשמור על צבעו וצורתו של החומר, בחומרים צמחיים וידידותיים יותר לסביבה. ניתן לקרוא כאן עוד על התהליך . ​ אכן, תהליך היצור החדש מסתמן כידידותי יותר לכדור הארץ, ובכל זאת הייתי מצפה מחברה גדולה שמתיימרת להיות שוחרת אקולוגיה, מוסר ואתיקה לדעת שעצם השימוש בחומר הגלם, גורם לנזקים בלתי הפיכים ועולה לנו במחיר סביבתי שלא נלקח בחשבון: בזבוז מים, פליטת גזי חממה וזיהום אוויר. נוסף על אלה נזכיר את האכזריות. הפשטת העורות מבעלי החיים בעודם בחיים ובגיל ינקות, הם המאפשרים שמירה על איכות חומר הגלם. בחודש אפריל השנה, הושקה במוזאון של בית האופנה פרגמו שבפירנצה תערוכת The Sustainable Thinking , שתהיה פתוחה לקהל הרחב עד מרץ 2020. בתערוכה מציגים מעצבי אופנה ויצרני בדים וחוטים, רעיונות חדשניים לפרויקטים המשתמשים בטכנולוגיות חדשות שמטרתן לשמור על המערכת האקולוגית שלנו. בין המוצגים ניתן לראות מגפיים עשויות חוטי דייג ממוחזרים, קימונו בעבודת יד מצמר אלפקה אורגני, סנדלים מכותנה אורגנית וסוליית עץ ועוד. מדובר במיזם מרגש ומעניין, אך במקביל, בחנויות המותג ממשיכים למכור פריטים עשויים חומרים מהחי. יתרה מזאת, בדו"חות הפיננסיים האחרונים של בית האופנה נרשמה עלייה של 6.8% במכירת מוצרי העור בחנויות. על פי התוכנית העסקית העתידית של המותג, השאיפה היא לקדם בעתיד ליין מקביל לליין הקיים שיפנה אל קהל הצרכנים המבקש לצרוך אופנה אקולוגית ואתית. כלומר, פרגאמו מעוניינים ליהנות משני העולמות. על אף המיזם החדש שקיבל תשומת לב חיובית אצל המבקרים ומגזיני האופנה והאמנות המפורסמים בעולם, נדמה שלפחות במקרה הזה המניעים לא בהכרח טהורים. בתי האופנה האיטלקיים אכן עושים צעדים ראשונים לכיוון טוב יותר מוסרית ואקולוגית. יחד עם זאת, קשה להתעלם מהתחושה שמדובר בפוליטיקה במיטבה, קפיצה על טרנד שמעלה אותם לכותרות, תורם ליחסי הציבור של המותג, ומושך עוד כמה לקוחות שמתחברים לערכים שבתי האופנה מתיימרים להטמיע. נדמה שחברות האופנה "משחקות" במוחם של הצרכנים והמבקרים, ומלבד תחושת ההחמצה ישנו הדבר עצמו, העובדה שהתעשייה הזו ממשיכה לעשות נזקים עצומים עם השלכות בלתי הפיכות. דוגמה מובהקת לכך היא טרנד ה Fur free, שהביא מותגי אופנה רבים לצאת בהצהרות דרמטיות על כך שהם מורידים את הפרוות מהמדפים ומפסיקים לייצר פרוות בקולקציות הבאות. במקום פרוות הוכנסו פרוות סינטטיות, פלסטיות, שאינן מתכלות ושתהליך הייצור והצביעה שלהן מזיק לא פחות ממכירה של פרוות מין החי. כדי בכל זאת לסיים בנימה חיובית, חשוב לציין שמלבד חינוך לתרבות צריכת אופנה חכמה (קנייה ביד שניה או מיחזור), פותחו בשנים האחרונות טכנולוגיות טקסטיל מרשימות שיוכלו לאפשר תרבות אופנה עשירה ואיכותית. בשנה שעברה הושקה במוזיאון ויקטוריה ואלברט שבלונדון תערוכה מרתקת אודות אותן טכנולוגיות ותהליך הייצור שלהן. בין המוצגים שם היו: דמוי עור שעשוי משאריות של תעשיית היין, בד דמוי משי שעשוי מקליפות פירות הדר, וצביעה של בדים באמצעות תבלינים ופירות. התוצרים הללו הם עמידים, איכותיים, נראים טוב והכי חשוב מתכלים וידידותיים לסביבה. ניתן לקרוא כאן עוד על התערוכה .