בין גבעות אומבריה נמצא המקום שבו נולד הפטרון של איטליה. מדובר באסיזי, כפר קטן מימי הביניים שיד הזמן לא נגעה בו זה מאות שנים, הוא עדיין מוקף חומה אדירה וחוסה בצילן הרחב של רוֹקָה מָג'וֹרֶה (המצודה הראשית) והבזיליקה הגדולה. מאמר זה דן בהיסטוריה ובתרבות האופפים את העיר השוכנת במרכז איטליה. יש בו מסלול טיול המכיל מידע ועצות וגם גלויות וירטואליות, כדי שנוכל לגלות מקומות חדשים ולהפליג על כנפי הדמיון העיירה אסיזי - צילום: Depositphotos הבזיליקות של סן פרנציסקוס ושל סנטה קיארה האסוציאציה הבלתי נמנעת למשמע שמה של אסיזי היא בזיליקת סן פרנציסקוס. זהו מבנה בעל משמעות מיוחדת. למעשה, אבן הפינה הונחה יום לאחר שפרנציסקוס (פרנצ'סקו בהגיה האיטלקית) הוכרז כקדוש, מתוך כוונה להקים מקדש שבו יונחו שרידיו. זה היה ב-16 ביולי 1228. המסדר המינוריטי שאליו השתייך האח אֶליה דה קורטונה החל בבנייה, היה זה מסדר קתולי חדש (שלימים יהפוך למסדר הפרנציסקני הראשון) והבזיליקה הפכה לכנסיית האם שלו. פרנציסקוס עצמו הצביע על המקום שבו ירצה להיקבר: בגבעה התחתונה של העיר, המכונה קוליס פרדיסי. ושם בדיוק נבנתה הכנסייה, המזבח ניצב מעל קברו של הקדוש. משנת 2000 מופיעה הכנסייה ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. זהו אחד מאתרי התפילה החשובים בעולם. מבט על הכיכר והכניסה לבזיליקת סן פרנציסקוס - צילום: Depositphotos לכנסייה, הבנויה בסגנון גותי, היו שימושים רבים, אך היא בראש ובראשונה מקום קבורתו של מייסד המסדר, שנחשב מיד לאחת דמויות המשמעותיות ביותר בתולדות הנצרות, ולכן נבנתה הכנסייה בממדים המתאימים לייעד צליינות. ובכך היא חורגת מהחומרה והפשטות הפרנציסקנית האופיינית. ​ אף שבתחילה עוררו בהם חשד, מצאו האפיפיורים בפרנציסקנים הזדמנות לחיזוק היחסים עם המעמדות העממיים והדלים ביותר. המבנה מחולק לשתי בזיליקות: תחתונה ועליונה. באולם התווך של הבזיליקה העליונה נמצאים ציורי הקיר המפורסמים: "קורות חייו של פרנציסקוס הקדוש" המיוחסים לג'וטו ועוזריו. האמן הצליח לצור תחושת תלת מימד ייחודית, כשהוא קוטע את הסיפור באמצעות עמודים היוצרים מעין אכסדרה. האירועים המתוארים קשורים קשר הדוק לדמותו של פרנציסקוס הקדוש, החל ממתנת הגלימה לקבצן ועד הוויתור על חפצי מותרות ארציים. בזיליקת סנטה קיארה - צילום: Luca Aless בזיליקת סנטה קיארה נבנתה אף היא בסגנון גותי, ומבחינות מסוימות מזכירה מאוד את הבזיליקה התחתונה של בזיליקת סן פרנציסקוס. המבנה הוקם סביב כנסיית סן ג'ורג'ו שקדמה לו, ושעד שנת 1230 נשמרו בה שרידי פרנציסקוס הקדוש. הבזילקה נבנתה בשנת 1257, אולם הקריפטה נבנתה רק בשנת 1850 ומאז נמצא בה קברה של הקדושה. הבניין בולט בזכות חזיתו הבנויה מפסי אבן מקומית לבנה וורודה לסירוגין, וקשתות התמיכה המלכותיות משני צידי הכנסייה. ​ בתוך הכנסייה מוצג צלב סן דמיאנו שלפניו התפלל פרנציסקוס הקדוש בשנת 1205, ושמע את הקול הקורא לו לעבוד למען כנסיית האל. בתחילה פירש פרנציסקוס את קולו של ישו כבקשה לפעול למען שיקומן הפיזי של הכנסיות, ואך בהדרגה הבין שהאל קורא לו לעבוד את הכנסייה במובן רחב יותר. צלב סן דמיאנו לפניו התפלל פרנציסקוס הקדוש- צילום:Public Domain החבל של סאן פרנצ'סקו צילום: FraDante פורציונקולה ופרוג'ינו בשנת 1486 ביקר הצייר פייטרו פרוג'ינו באסיזי, כנראה כדי להגיע להסכמות עם הנזירים לגבי ציורי הקיר בכנסיית פורציונקולה. מדובר בכנסייה קטנה הממוקמת בתוך הבזיליקה של סנטה מריה דלי אנג'לי, ואחד האתרים הפרנציסקנים החשובים ביותר (זהו המקום בו הבין פרנציסקוס הקדוש את שליחותו, כשהייתה זו עדיין חלקת אדמה קטנה על ההר סוּבָּצְיוֹ). זוהי תחנה חשובה לכל שוחר אמנות ולכל מעריץ של פרוג'ינו, המכונה הצייר האלוהי. מדובר בציור של הצליבה, מעטר את חלקו האחורי של בית המקהלה שנבנה בשנת 1485. הציור הושחת קשות במאה ה-16, בעת שנבנתה הכנסייה, וכיום ניתן לראות רק חלק מהיצירה הגדולה. עין חדה תבחין בצד ימין למטה בפרנציסקוס הקדוש מחבק את הצלב (כיום ניתן לראות רק חלק מעמוד העץ) ומותיר לנו לנחש שזהו הצלב של ישו, ולא הצלב המרכזי, כפי שסברו רבים. בתוך הקפלה שמורות פיסת בד מגלימתו של פרנציסקוס הקדוש וחגורתו, כלומר אותו חבל שקשר למותניו. ציור קיר של פרוג'ינו בחלקו האחורי של בית המקהלה - צילום: Depositphotos פיאצה דל קומוּנֶה (כיכר העיריה) המרכז הפוליטי והתרבותי של אסיזי הוא פורום רומאי לשעבר: בפיאצה דל קומונה, כיכר מלבנית ומוקפת אכסדרות, שוכנים המונומנטים שהם סמלי העיר. מקדש מינרווה הוא מקדש שנבנה במאה הראשונה לספירה, ובחזיתו שישה עמודים בעלי כותרות קורינתיות. בימי הביניים הפך המקדש העתיק לכנסייה נוצרית. בשנת 1212 העביר ראש מנזר סן בנדטו מקבאו חלק מהמקדש, המכונה צֶ'לָה (תא), לעירייה. הצ'לה נעשה מעונו של הפּוֹדֶסטָה (מעין ראש עיר). רק בשנת 1456 חזר הצ'לה לתפקידו הדתי המקורי. בשנת 1539 נבנתה כנסיית סנטה מריה מעל מקדש מינרווה, ובהמשך שופצה בסגנון הבארוק של המאה ה-17. מקדש מינרווה היה המבנה השלם הראשון מהעת העתיקה שראה יוהן וולפגנג פון גתה,כשטייל באיטליה בשנת 1786. ​ טורה דל פופולו (מגדל העם), או בשמו האחר טורה צ''יוויטה, נבנה בסביבות שנת 1207, כאמור, משנת 1212 היה זה מעונו של ראש העיר. המגדל, בצורתו המוכרת לנו כיום, הושלם בשנת 1305. לוח שהוצב משמאל לשער הכניסה למגדל עצמו מציג את יחידות המדידה שהיו נהוגות בעיר בשנת 1349: פָּלמוֹ (רוחב כף יד), פיידֶה (כף רגל) וברצ'ה (זרוע). פיאצה דל קומוּנֶה (כיכר העיריה) - צילום: Depositphotos מוזיאון הציורים של העיר גלריית הציורים העירונית של אסיזי שוכנת בווילה ואלמני, באולם המרכזי של בית המגורים מפואר מתקופת הבארוק, שציירים מאומבריה ומטוסקנה עטרו את כתליו בראשית המאה השבע-עשרה. בגלריה מוצגים ציורי קיר מימי הביניים ומהרנסנס שמקורם במבנים אזרחיים ודתיים באסיזי וסביבתה. ראשיתו של האוסף בשנת 1859 לאחר איחוד איטליה, והוא נועד לבלום את הזליגה הקשה של המורשת האמנותית של העיר. היצירה החשובה ביותר, או ליתר דיוק זו המעניקה למוזיאון את יוקרתו, היא "מאסטה" (ציור של המדונה עם ישו התינוק בכס מלכות) המיוחסת לג'וטו. יש בו גם ציורים של קפנה, נלי, ניקולו די ליבראטורה ופייטרו פרוג'ינו. באולמות הבישופות, בקומה הראשונה, נמצא מוזיאון הזיכרון, "אסיזי 1943-1944". תערוכה המציגה שלוש מאות יהודים שניצלו הודות להכנסת האורחים הפרנציסקנית באסיזי, בתערוכה כתבים וראיונות וידאו עם כמה מהניצולים. מתוך המוזיאון - צילום: Depositphotos גלריית האמנות סגורה זמנית בגלל מגפת הקורונה, אך בקישור של TripAdvisor ניתן לעיין ב- 37 תמונות המוצגות בה, בתקווה שנצליח לראות אותן בגודל טבעי בקרוב. המצודה (לה רוקה) אסיזי היא עיר מבוצרת מוקפת חומה. המצודה הראשית חולשת מלמעלה על הכפר ועל עמק הנהר טשוֹ. הביקור בה נותן הזדמנות להתפעל מאחד המבנים הצבאיים הטיפוסיים מהמאה הארבע עשרה. היא נבנתה בשנת 1365 על ידי הקרדינל הספרדי אגידיו אלבורנוז, שעסק באותה עת בהטלת מרותו על הערים המרכזיות בחצי האי האיטלקי. המצודה הראשית מחוברת למצודה המשנית דרך מסלול חומה. ממגדל השמירה של המצודה אפשר ליהנות מתצפית מפרוג'ה עד ספולטו. ניתן להגיע למצודה ברגל משערי העיר, ולטפס למגדלים במדרגות לולייניות, הביקור אינו מומלץ למתקשים בהליכה. המצודה (לה רוקה) - צילום: Depositphotos מה אוכלים באסיזי: אסיזי מציעה מבחר רחב של יינות ומנות המבוססות בעיקר על מאכלי בשר, חיטת כוסמין ופטריות כמהין שחורות, המתבלות את הפסטה. זהו מטבח שלא הושפע כמעט מהאזורים הסמוכים, ונוכחות המטבח המסורתי מימי הביניים בולטת בו עדיין. אומבריצ'לי אל רצ'נטו היא פסטה תוצרת בית הדומה לספגטי, אך עבה וארוכה יותר, המוגשת עם רוטב אווז. באסיזי נהוג לצלות בשר על הגריל, ותוכלו לטעום מגוון חיות בר וציד, מיונים ועד ארנבים. האוכל הוא אחד המניעים לעלייה לרגל לעיר, ובמיוחד הבִּישוֹ: מאפה ממולא בריקוטה ועשבי בר, שיש לו גם גרסה מתוקה עם פירות מסוכרים ויבשים. על פי המסורת זהו המאכל הנוח ביותר לנשיאה לצליינים שחצו את אומבריה בנתיב הצליינות ויה פְרָנצֶ'יגֶנָה. הבִּישוֹ: מאפה ממולא בפירות מסוכרים ויבשים - צילום: Public domain אומבריצ'לי אל רצ'נטו- צילום: Public domain

בצפון-מזרח איטליה, על קו המפגש שבין מחוזות ונטו וטרנטינו, מחכה פוֹלְגָרִיָּה — עיירה קטנה בלב רמת צ’ימברה, שבה הנופים האלפינים, האוויר הצלול והקצב המקומי מחזירים תחושת פשטות שכמעט נעלמה מהעולם. זהו יעד שמציע חיבור אמיתי לטבע, למסורת ולתרבות מקומית שנשמרה לאורך השנים — מושלם למטיילים שמחפשים את נשמת ההרים האיטלקית. נדיה קרישי חזרה משם עם לב מלא ורשימת המלצות רחוב אמיליו קולפי - פוֹלְגָרִיָּה  (Folgaria) בשלג - צילום: Konrad Wąsik לפעמים קורה שמקום קטן, גם אם לא מהידועים בעולם, שביקרת בו בילדותך, הופך להיות ה מקום של הלב . כך קרה לי וכך קורה גם ללא מעט אנשים שמבקרים בפוֹלְגָרִיָּה, עיירה במחוז טרנטינו ובה 3,163 תושבים, השוכנת על רמת האלפים המכונה צ'ימברה. פוֹלְגָרִיָּה  (Folgaria) הקטנה והמרתקת נושאת עמה קסם של “רטרו” במובן הטוב ביותר: היא נותנת תחושה של עולם שעצר מלכת, אך עם ניצוץ צעיר שמצליח לכבוש כל גיל. (לבטל רווח בין פסקאות)בין אם אתם בני 5, 20 או 100, פולגריה תיתן לכם הרגשה של בית. במיוחד למי שאוהב דבש, שטרודל ואוויר הרים צלול. במאמר זה נצא למסע עם המלצות בין פולגריה והכפרים הסמוכים לה, כל אחד מהם יציע רגעים של שלווה, טבע ומסורת. זהו מסלול בן שתי רמות, שופע אגמים, נופים וטעמים של צפון מזרח איטליה...   רחוב אמיליו קולפי פולגריה משתרעת לאורך רחוב מרכזי אחד Via Emilio Colpi , על שמו של מורה שנולד בעיירה ב־1892 ונפל בקרב במלחמת העולם הראשונה. הרחוב השתמר כמעט כפי שהיה בעבר, ורק לאחרונה הצטרפו לעסקים הוותיקים גם B&B צעירים שמשרים אווירה תיירותית רעננה. ב־ John Luxury Suites  תוכלו להזמין חדר עם ג’קוזי פרטי, ובמסעדת המלון המשקיפה על ההרים מוגשות מנות גורמה בהשראת המטבח הטרנטיני. כדאי גם לעצור בקונדיטוריה ההיסטורית  Dal Sass  לפרוסת עוגת הזאכר (Sacher) המפורסמת. ואם תחפשו מזכרת מסורתית, ודאי תיתקלו במכשפות המזל, מחווה למסורת Brava Part  , המכשפה האגדית של רוסבך (Rossbach) , שהייתה מגינה על הילדים מפני סכנות נהר ריו קאוואלו (Rio Cavallo). מסעדת La Segheria  – מסעדה יוצאת דופן שממוקמת   בקצה הרחוב הראשי, בדרך לקוסטה, ושוכנת בבניין של מסורייה עתיקה. המבנה הוא שילוב של עץ ואבן, במרכז החדר תנור קרמיקה מחמם, ולמנות יש טעם של בית. אחד המאכלים הבולטים הוא: Bigoli del Conzèr פסטה ברוטב ארנבת. בחורף המקום מוקף שלג ומצטלם מדהים. אוכל מקומי שחובה לנסות - לפני שתמשיכו לכפרים הסמוכים, אל תשכחו לטעום כמה מנות טיפוסיות:פולנטה קונצ’ה עם גבינה מותכת, קנדרלי עם שפק חזיר מעושן (Speck) , ושטרודל תפוחים! עוד מסעדות מומלצות:  Il   Fogolar  ו־ Da Giorgio .   לפיצה עם גבינת וצנה (Vezzena) ומרכיבים טיפוסיים נוספים, נסו את Pizzeria La Sgeva  — . שתיהן נמצאות ברחוב ויה אֵמִילְיוֹ קוֹלְפִּי  בפולגריה.     גווארדיה (Guardia) – הכפר המצויר, 10 ק״מ מפולגריה כשאני מגיעה למקום כמו גווארדיה, אני תוהה איך ייתכן שבעולם הכאוטי והמהיר שבו אנו חיים עדיין קיימות פינות קסם כאלה. זהו אחד המקומות המרתקים ביותר ברמת צ'ימברה, ומכונה "הכפר המצויר" בגלל הציורים המקשטים את חזיתות בתי הכפר. הציורים מתארים מנהגים ומסורות מן העבר לצד אנקדוטות ואגדות מקומיות, ונחשבים לגלריית אמנות תחת כיפת השמיים. 35 הציורים הם פרי יוזמה של אמנים מקומיים, ובראשם צ׳ירילו גְרוֹט (Cirillo Grott), שביקשו להחיות את הכפר, גם בהיבט התיירותי, וייסדו אירוע אמנות שנתי שבו אמנים מוזמנים להשאיר את חותמם על קירות הבתים. כך הפך הכפר למערבולת מרהיבה של צבעים ודימויים. היישוב היה בעבר עמדת התצפית של קָסְטֶל בֵּזֶנוֹ (Castel Beseno), ומכאן שמו — גווארדיה. זהו מבצר שששלט והגן  לאורך ההיסטוריה על כל האזור, ובפרט על העמק ועל הדרך  בין רמת פוֹלְגָרִיָּה והאזור הווינצ’נטני לבין עמק אַדֶ’יגֶ’ה. זהו המבצר הגדול ביותר בטרנטינו־אלטו אדיג׳ה, והוא מהווה כיום חלק מהקומפלקס המוזיאלי של Castello del Buonconsiglio. הדרך לכפר עוברת בשביל מיוער בשם “היער האפל של גוֹן” (l’Oscura Foresta del Gon), וממשיכה אל נקודת התצפית סְטוֹק (Stock), אל מפל אוֹפֶנְטוֹל (Ofentol) ולבסוף אל הכפר עצמו. המסלול מתאים גם לילדים מגיל 6–8. קָסְטֶל בֵּזֶנוֹ  (Castel Beseno) מבט מרחפן - צילום: Depositphotos   מסלולי הסקי אזור הסקי של Folgaria – Lavarone  כולל יותר מ־100 ק״מ של מסלולי גלישה המחולקים ל־66 מסלולים (70 ב־Folgaria  ו־30 ב־Lavarone) האתר כולו נגיש גם לאנשים עם מוגבלויות והוא חלק מ־ Skirama Adamello Brenta. בין המסלולים המפורסמים ניתן למצוא את המסלול האדום: Salizzona  ואת המסלול השחור: Agonistica באזור Fondo Grande  שב־Folgaria,  וכן את המסלול השחור: Avez del Prinzep  ב־Lavarone. לחובבי הסקי למרחקים (cross-country) ישנם שני מרכזים ייעודיים: Passo Coe ו־Millegrobbe, שכל אחד מהם כולל כ־40 ק״מ של מסלולים. כל זה נמצא במרחק של כ־25 דקות בלבד ממחלף:Rovereto Nord (A22).   לַבָּרוֹנֶה (Lavarone) — האגם, פרויד ושכונת בֶּרְטוֹלְדִי במרחק של כ־20 דקות נסיעה מפולגריה נמצאת Lavarone, הידועה בזכות האגם הקרסטי שלה — אגם טבעי שנוצר בתוך שכבות של אבן גיר ונחשב לבעל מים צלולים במיוחד.האקלים הנעים וטוהר המים, שעומקם המרבי מגיע ל־17 מטרים, הופכים את האגם ליעד תיירותי מבוקש מאוד: בקיץ לרחצה ולדיג, ובתקופות מסוימות בחורף — להחלקה על הקרח. לפי האגדה המקומית, במקום שבו נמצא כיום האגם השתרע בעבר יער רחב ידיים, שהיה בבעלותם של שני אחים. השניים ניהלו מריבה קשה ומרה על הבעלות, ולכן נגזר עליהם עונש – היער שקע, והעמק הוצף במים. לַבָּרוֹנֶה הייתה גם אחת מעיירות הנופש האהובות על משפחת פרויד (Freud) מדובר כמובן בזיגמונד פרויד, מי שנחשב לאבי הפסיכואנליזה המודרנית. המשפחה ביקרה כאן מספר פעמים בין תחילת המאה ה־20 ועד 1923. המשפחה הייתה הראשונה ממוצא אוסטרי ששהתה במקום, ונהגה להתארח ב־ Hotel du Lac , בחדר מספר 15 בקומה הראשונה, שמחלונותיו נשקף נוף מלא של כל האגם. זיגמונד פרויד חוף הרחצה של האגם מציע מגוון שירותים למבקרים, בהם מיטות שיזוף, שמשיות, בר ושירותים, וכן את סירות הפדלים (Pedalò) המפורסמות. לַבָּרוֹנֶה מורכבת מ־19 שכונות קטנות.המוכרת ביותר היא שכונת בֶּרְטוֹלְדִי (Contrada Bertoldi), שבה חיים רק 95 תושבים. השכונה מתאימה במיוחד לחובבי ספורט, ויש בה מגרשי טניס, כדורגל ובוצ’ה — משחק כדורים איטלקי מסורתי  באוויר הפתוח. בנוסף, היא מהווה את שער הכניסה המרכזי לאתר הסקי Lavarone Ski ולרכבל ה־Tablat. באתר יש בית־ספר לסקי, מסלול מזחלות, מסלול גלישה על אבובים וגן משחקים לילדים על השלג. "בֶּרְטוֹלְדִי” הוא שם של משפחה מקומית שמכונה Bertoldi Veci — כלומר “הברטולדים הוותיקים”  או “הברטולדים הזקנים”. בחורף נערך בשכונה, בין האורוות, הסמטאות והמרתפים,   שוק חג המולד המסורתי בסופי השבוע שבין 29  בדצמבר ל־5 בינואר . לַבָּרוֹנֶה (Lavarone) — האגם הקטן - צילום: Depositphotos   דרקון וָאיָּה (Il Drago di Vaia) — שקם מן האפר דרקון ואיה, שיצר האמן מרקו מַרְטָאלַר (Marco Martalar), נחשב לפסל הדרקון הגדול ביותר בעולם שעשוי מעץ. הוא מורכב כולו משאריות הפסל הקודם, שאבד בשריפה בשנת 2023 — ולכן הפך לסמל של לידה מחדש והתחדשות. אורכו של הפסל העצום 16 מטר, גובהו 7 מטר ומשקלו 6 טונות. הדרקון המיתולוגי הוא דמות מרכזית בסיפורי רמת צ'ימברה, והפסל המסמל אותו משמר ומסורת מקומית בעלת משמעות עמוקה לאזור. שביל הדרקון המוביל אל הפסל יוצא משכונת ג'וֹנְגִי (Gionghi) שב־לַבָּרוֹנֶה (Lavarone), ומתפתל לאורך כ־6 ק״מ — מסלול של כ־3 שעות הליכה. ניתן להגיע אל הפסל גם ברכב עד למרחק של כמה מאות מטרים ממנו, אך קטע זה נמצא בעלייה תלולה. שלטים ברורים מראים את הדרך מלברונה אל האתר. דרקון וָאיָּה - צילום: Depositphotos   לוּזֶרְנָה (Luserna) – האי הלשוני הצ’ימברִי מקור שמה של העיירה הוא מילה צ’ימברית שפירושה מַעֲבָר הָרִים,  ואמנם היא מהווה נקודת גישה מרכזית לעמק וָאלְסוּגַנָה (Valsugana).העיירה גובלת ב־לַבָּרוֹנֶה (Lavarone), קַלְדוֹנָצוֹ (Caldonazzo), לֶוִויקוֹ טֶרְמֶה (Levico Terme) ובאזור וַלְדַסְטיקוֹ (Valdastico) שבמחוז וִיצֶ’נְזה ( Vicenza ). למרות גודלה הזעיר – 267 תושבים בלבד – ללוזרנה היסטוריה מרתקת ורבת־שנים. ממצאים ארכאולוגיים מראיםשהמקום היה מיושב כבר בתקופת הברונזה, ובמקום נמצאיםשרידי תנורי התכה פרה־היסטוריים ששימשו להמסה ועיבוד של נחושת. ההתיישבות הצ’ימברית המתועדת החלה במאה ה־13, עם הגעתם של מתיישבים מבוואריה, שהקימו במקום את המשקים החקלאיים הראשונים (masi). לוזרנה שוכנת בגובה 1,333 מטר מעל פני הים,  והיא נחשבת  לאחרונת האיים הלשוניים: כ־90% מהתושבים הם דוברי צ'ימברית,  ניב עתיק ממוצא גרמני־בווארי  שנשמר בשלמותו, מנותק מהשפעות מודרניות. העיירה ממוקמת בקצהו של שטח מרעה אלפיני נרחב המשתרע בין פּוֹלְגָרִיָּה (Folgaria) לבין לַבָּרוֹנֶה (Lavarone),  וניתן לצאת ממנה דרך מעבר ההרים הצר Val d’Assa לעבר רַמַּת שֶׁבַע הָעֲיָרוֹת – אָזְיָגוֹ (Asiago).זהו אזור גבול עתיק שתושביו הצליחו לשמר ולהעביר מדור לדור מסורות, שפה, מלאכות ותרבות בעלות ערך היסטורי וחברתי רב. אחד האתרים שבהם ניתן להעמיק בהיסטוריה המקומית הוא מוזיאון Haus Von Prukk , בית איכרים צ’ימברי מסורתי ששוחזר. המבנה שוכן בלב העיירה, בכיכר Piazzetta Battisti ,  ומשמש מרכז זיכרון ותרבות לקהילה המקומית. 📌  פרטים נוספים באתר הרשמי . פנורמה על היישוב לוּזֶרְנָה (Luserna) - צילום: Matteo Ianese lli   שביל הדמיון  (Il Sentiero dell’Immaginario) שביל הדמיון  מוביל אל מַלְגָה קַמְפּוֹ (Malga Campo), דרך יערות אשוח מרהיבים. הוא מתאים גם לטיול משפחתי עם ילדים, ובימי שלג, מצוידים בנעלי שלג (ciaspole), החוויה הופכת למופלאה אף יותר. המסלול יוצא מביתה(Baita), בקתת ההרים הצ’ימברית המסורתית של לוזרנה (Luserna) , ולאחר צעדים ספורים מגיעים לשביל עם תצפיות פנורמיות אל עבר וַלְדַסְטיקוֹ (Valdastico). לאורך המסלול מוצבים לוחות הסבר עם סיפורים ואגדות שעברו מדור לדור – ביניהן אגדת פְרָאוּ פֶּרְטֶגָה (Frau Pertega). לפי המסורת המקומית, פְרָאוּ פֶּרְטֶגָה היא דמות נשית מיתית, חציהמכשפה וחציה ־שומרת־יערות, הקשורה ללידות, למסתרי הטבע ולמערות הסמוכות. היא מופיעה באגדות כמי שמגינה על הילדים והאימהות, אך גם ככוח פראי שיש לנהוג בו כבוד – שילוב המגלם את היחסים העדינים בין האדם להרים. בהמשך הדרך תתגלה לפניכם בריכת קָמְפּוֹ , שבימי חורף נראית כמו מרבד לבן עצום ומרשים במיוחד. לאחר עצירה לכריך וטעימה מקומית במַלְגָה  ממשיכים לנסוע עד שעוברים את אזור המרעה ויורדים בחזרה אל מרכז לוזרנה. שביל הדמיון בימי שלג - צילומים: עמוד הפייסבוק Alpa Cimbra אַזְיָאגוֹ (Asiago) ורמת אַזְיָאגוֹ רמת שבע העיירות  המוכרת גם בשם רמת אזיאגו, נחשבת לאחד היעדים האטרקטיביים, האלגנטיים והאהובים ביותר בהרי מחוז ונטו . האזור מפורסם באתרי הסקי שלו בחורף ובמסלולי אופני-הרים בקיץ, בשקט המפעים של נופי הקדומים שלו,  ובעיקר – בחום ובאדיבות של התושבים הווֶנֶטִים. שבעת היישובים המרכיבים את הרמה הם: Asiago , Enego , Foza , Gallio , Lusiana , Roana ו- Rotzo . הרמה נקראת בשמה של אזיאגו (Asiago), העיר המרכזית באזור, הידועה בזכות הגבינה הנושאת את אותו שם. לא רק טבע ונוף יש כאן: באזור אזיאגו התחוללו קרבות רבים במלחמת העולם הראשונה. בזמן "מתקפת האביב"  העיר הופצצה  ונחרבה עד היסוד.לאחר תום הקרבות היא נבנתה מחדש.עדויות  מהתקופה חקוקות באתרים ההיסטוריים הפזורים באזור, ובהם בית-העלמין הצבאי ואתרי הנצחה. בית ההנצחה הצבאי (Il Sacrario Militare) בתקופת השלטון הפשיסטי עלה הרעיון לרכז במקום אחד את חללי המלחמה שנקברו בבתי העלמין השונים ברחבי רמת אזיאגו, ובשנת 1938 הועברו לכאן כל החללים. בסוף שנות השישים, בעקבות הסכם עם אוסטריה, הועברו לבית הקברות גם חיילי הצבא האוסטרו־הונגרי שנפלו באזור.בסך הכול קבורים במתחם54,286  חיילים  בהם 12חללים שעוטרו במדליית זהב על גבורה, למעלה מ-33 אלף חללים אלמונים, וכן שלושה חללים שנפלו במלחמת העולם השנייה. הקברים מסודרים לאורך קירותיו של מבנה מרובעהמכיל קריפטה (הערה: רצוי הסבר), ובמרכזו ניצבת קפלה מתומנת המשמשת לטקסי  זיכרון. המקום פתוח למבקרים מיום שלישי ועד יום ראשון בשעות 09:00–12:00 ו־14:00–17:00, וסגור בימי שני ובחגים. בית ההנצחה הצבאי באַזְיָאגוֹ - צילום: Depositphotos   גבינת אַזְיָאגוֹ (Asiago DOP) מלחמת העולם הראשונה גרמה גם לדילול האוכלוסייה ברמה, ובמיוחד ב ב קתות המרעה ההרריות ששימשו לעיתים כעמדות לחימה. כתוצאה מכך, ייצור הגבינה עבר בהדרגה מן הרמה עצמה לאזורים הנמוכים יותר שלמרגלות ההרים. מהמאה ה־11 ועד אמצע המאה ה־19 יוצרה גבינת אזיאגו כמעט אך ורק באזור הרמה, מחלב כבשים. מאוחר יותר, בזכות טכניקות ייצור חדשות ומתקדמות, התחילו לגדל באזור גם בקר — שינוי שהשפיע על אופי הגבינה והפך אותה למוצר המזוהה עם האזור עד היום. בשנת 1979, לאחר שהגבינה קיבלה את סיווג DOP (תווית מקור מוגן), נוסד הקונסורציום להגנת גבינת אזיאגו, המאגד 56 מחלבות, במטרה לשמור על מאפייניה הייחודיים.. הגבינה, במרקם חצי-מבושל, נמכרת כגבינה טרייה או מיושנת, נהוג להגיש אותה כקינוח לצד פירות, והיא משתלבת במנות מקומיות רבות של המטבח האזורי, כמו מדליוני בשר Speck  ואזיאגו, ניוקי בחמאה ואזיאגו, או פסטה ברוטב רדיקיו מוקרמת בגבינת אזיאגו. לקרוא על עוד גבינות איטלקיות מפורסמות. גבינת אַזְיָאגוֹ - צילום: Depositphotos   טיול במרכז אסיאגו - ובסביבה הקרובה מומלץ להתחיל את הביקור באזיאגו במרכז העתיק של העיר: רחובות אלגנטיים באווירה אלפינית, בתי־קפה קטנים, מאפיות מקומיות וחנויות בוטיק מעץ נותנים לעיירה ההררית את אופייה הייחודי. הרחוב המרכזי, Corso IV Novembre  משמש כטיילת עירונית תוססת עם חנויות ומסעדות. וגם הכיכרות המרכזיות Piazza Carli  ו־ Piazza Risorgimento    מלאות חיים ושוקקות והמבקרים מוזמנים לשוטט  בין מבנים אלפיניים, מזרקות ומרפסות עם אדניות פרחים המשקיפות אל ההרים. אם אתם אוהבים החלקה על הקרח, מומלץ לבדוק את היכל הספורט המקומי שבו פועל מגרש הוקי מקצועי. אחד הדברים המיוחדים באזיאגו הוא האפשרות לעבור בתוך דקות ממרכז עירוני חי אל טבע פתוח – חוויה היוצרת שילוב מושלם בין תרבות, היסטוריה ונוף. ממש ליד העיר נמצאים היערות, המרבדים הירוקים והפסגות האלפיניות של רמת שבע העיירות, שבה מישורי האחו, עצי האורן וערפל הבוקר יוצרים מראות נוף ציוריים. במרחק קצר ממרכז העיר נמצא Parco Millepini , הפארק המרכזי של העיר, שמציע טיולים רגועים ומתאים במיוחד למשפחות. אפשר לצאת גם לטיול קצר ונעים אל Laghetto Lumera , אגם קטן ושקט במרחק של כעשר דקות מהמרכז. בעונת הקיץ מומלץ למשפחות עם ילדים לבדוק את פארק ההרפתקאות  שבעיירה הסמוכה Roana  – חוויה אתגרית ומהנה באמצע הטבע האלפיני. פרטים נוספים באתר .

עגה טריאסטית מבוזה ומפגש גורלי עם ג’יימס ג’ויס: סיפורו של רומן שנולד מתוך כישלון, טלטל את מוסכמות הווידוי וחשף את הנפש מבעד למצפונו העקום, האירוני והכואב של זנו עד העת החדשה צורת הווידוי, אותה "הודאה כנה", הייתה דגם למסמך ששורשיו נטועים יפה באדמת האמינות. ואולם, אותו דגם איבד את תוקפו באופן לא רשמי עם עליית ההומניזם, שדחק את מכשירי העינויים החוצה מחדרי החקירות. בדומה לתהליך זה, ובאופן רשמי יותר, הוכתמה כשרותן של  אותן הודעות עם יציאתו לאור (בעילום שם) של הרומן "זיכרונותיו הפרטיים ווידוייו של חוטא ישר" מאת המשורר והסופר הסקוטי ג'יימס הוג בשנת 1824. ואמנם, בשלהי המאה ה־19 נשמעו הדהודים לנימת הרפאים הארסית של הוג כבונה עלילות ביצירותיהם של סופרים כסטיבנסון ודוסטוייבסקי, רוצה לומר – מבשריה הגדולים של הספרות המודרניסטית, אשר מטילים על הקורא מטלת פיצוח, שאינה מתמקדת בלעדית בתוכן הדברים העולים כפי שהם מן הטקסט, ודורשת מלאכת פרשנות מרוחקת ושקולה, משום שהמבנה הכללי בו היא עוסקת כולל בתוכו קשת שלמה של עורמה וסילוף, אשר עלולים להיות מנותבים פנימה (כלפי הנפש הדוברת עצמה), או החוצה (אל הקורא). אלא שלא על המקרה המוזר של ג'קיל והייד ולא על רשימות מן המרתף ברצוני לדבר, כי אם על צורתו הבשלה של המצב המודרניסטי בספרו של איטלו זבבו (Svevo) "תודעתו של זנו". זבבו הוא למעשה אטורה שמיץ, סוחר בן מעמד הביניים של עיר הנמל טריאסטה , שזיהה, מתוך התפכחות אירונית לאור חידושיו המהפכניים של ד"ר פרויד, כי אין לנו צורך במפצחי עצמות, מנגנוני מתיחה של איברים ולהבים לקילוף העור כדי לכרות נציצים ממרתפי הנפש של הסובייקט, מסולפים ככל שיהיו. אדרבא, אומר הפסיכואנליטיקן לפציינט, הב לי את כנותך המעוקמת וזמן, ואפרזל לך אמת ישרה כסרגל. זבבו הנער גילה עניין רב בספרות, אולם בהוראת אביו נגזר עליו להישלח בגיל שתים־עשרה לגרמניה, להתחנך בבית ספר למסחר. לעיר הולדתו טריאסטה חזר כשהיה בן שבע־עשרה, והתחיל בקריירה של פקיד בבנק העירוני. את זמנו הפנוי כילה בקריאת הנטורליסטים הצרפתים. טריאסטה של אותם זמנים הייתה מרכז של מחלוקת גאופוליטית, וזהותה הייתה שברירית וחצויה: לאחר מלחמת העולם הראשונה, ב־1920, נמסרה העיר לאיטליה. אך עוד במפנה המאה ואחריו גילו רבים מתושביה אהדה לאומית לאיטליה, אף שעיר הנמל סופחה לשליטתו של בית הבסבורג אי שם במאה ה־14, והייתה נתונה להשפעות תרבותיות ולשוניות הן מצד סלובניה, שכנתה ממזרח, והן מצדן של האומות הדוברות גרמנית מצפון. במרכז המהדורה השניה של הספר "תודעתו של זנו" מימין ומשמאל איטלו זבבו בצעירותו ובבגרותו היה זה הדיאלקט הטריאסטי הגס – השפה שהנהיגה את מחשבתו של זבבו – שזיכתה אותו בלעג מצד האינטליגנציה הפלורנטינית, שסברה כי לשונם החיננית של דנטה ובוקאצ'ו היא המכתיבה את צורתו של הטעם הטוב. זבבו ("שמיץ האומלל!" – כך נהג לכנות את עצמו בגניחה טיפוסית עד יומו האחרון), אותו סוחר בן סוחרים, כתב שני רומנים: Una Vita  ו־ Senilità  ("חיים"; "זִקנה"), שעלה בידו להשלים עד 1899. פירותיו הספרותיים, שנכתבו בהשראת בלזק וזולא, זכו בעיקר לכתף קרה מצד המילייה הספרותי איטלקי. לאחר יותר משני עשורים של שתיקה השלים זבבו, אז כבר בן 60, את הרומן השלישי שלו: "תודעתו של זנו" ( La coscienza di Zeno ). כמו את שאר כתביו, גם את הוצאתו לאור של רומן זה מימן מכיסו. הוא שלח את כתב היד לידידו ג'יימס ג'ויס, שבזמן נדודיו המוקדמים ביבשת היה מורו לאנגלית של זבבו. ג'ויס, שאז כבר עשה לעצמו מוניטין של טיטאן ספרותי, התרשם עמוקות והביע את אמונו בתלמידו, והרומן יצא לאור ב־1923. כך זכו לעדנה גם שני ספריו המוקדמים של הסוחר האיטלקי המזדקן, ולגילוי מאוחר מצד הקהילה הספרותית האירופאית – בהנהגתו של הסופר ומבקר הספרות הפריזאי בנז'מן כרמייה (Crémieux), ולמבוכתם של משמיציו האיטלקים. "תודעתו של זנו" עשוי כווידוי ארוך הפרוש על פני ביוגרפיה שלמה, תחת מנדט ההשתפכות הפסיכואנליטית. מתוך ההקדמה נודע לנו כי כתב היד כולו מצוי לא בידיו של הדובר, אלא אצל הפסיכואנליטיקן שומר הטינה שממנו הוא נמלט בשאט נפש. באותה הקדמה מציין ד"ר ס', רופא בעל מנגנוני ההגנה חזקים כפלדה משל עצמו ("אני הוא הרופא המוזכר לפעמים בסיפור זה במילים לא מחמיאות ביותר..."), המדגיש ש"מי שמבין בפסיכואנליזה, יודע בדיוק היכן למקם את גישתו העוינת של החולה כלפיי." אם כן, ד"ר ס' עוטף את סיפור חייו של זנו בהאשמה בפשע ההעברה, ובכך מנקה את מצפונו שלו. למרבה הגיחוך, הוא מודיע ללא כחל וסרק שאת הרומן הלזה הוא מפרסם כנקמה בזנו, ו"מקווה שהדבר יצער אותו." וזה הסיפור: זנו, עכשיו כבר איש זקן, מגיע לקליניקה של הרופא באמתלה מעשית ביותר – ברצונו להפסיק לעשן. ואמנם זהו שמו של הפרק הראשון – "העישון", ודרכו נודע לנו על יחסיו הפרוורטיים של זנו עם ה"סיגריות האחרונות" הרבות שעישן לאורך חייו, ועל ניסיונותיו מעוררי הרחמים להפסיק עם ההרגל המגונה, לדעתו. חייו של זנו מחולקים לשישה פרקים, אם מתעלמים מהערת העורך (אותו ד"ר ס') ומן ההקדמה (שעשויה מכמה ניסיונות נואלים של זנו לכתוב את עצמו, על ידי זימון זיכרונות ראשוניים ומעורפלים). אותם פרקים פורשים את חייו של זנו על פני כמה מוקדים – מות האב, נישואיו, הפילגש, פעילותו העסקית והפסיכואנליזה – שמלבד מספר חפיפות נרטיביות נמתחים לקו ליניארי ברור. בניגוד ל"חיים" ו"זקנה", שבהם שולטת נימה נטורליסטית ורגשנית כלשהו (כוחו של זבבו לא היה בפיתוח ריאליסטי מובהק כמוריו הצרפתים), ב"תודעתו של זנו" מצא זבבו טון אירוני ובשל, המשתעשע תדיר עם תעתועי התודעה ולוכד יפה את רוח הזמן של מפנה המאה – זהו קול רווי בפיכחון לעגני, שמודעות־יתר קומית מתזמרת אותו לכדי פארסה היפוכונדרית. ניכר שהצלחתו הגדולה של זבבו והבעיה העיקרית של זנו, כנאורוטיקן ופטישיסט, היא העובדה שהוא אינו חי בזמנים , כי אם במצבים. אם להשתמש בדימוי מעולם השחמט, זנו אינו חי את חייו כשחקן המפתח משחק מסוים שאותו הוא מנהל מתחילתו ועד סופו בהיגיון אסטרטגי או טקטי, אלא מבקר בהם כאדם שבזמנו הפנוי פותר חידות שחמט, ואין זה נוגע לו אם עמדה מסוימת מקורה בפתיחת "השיטה האנגלית" או על דרך "ההגנה הסיצילאנית". במילים אחרות, זנו הוא אורח בחייו שלו ועלול לבנות תילי תלים של הגיונות ודרכי פעולה רק בכדי למצוא את עצמו שומט אותן לנוכח פתרון נוח יותר, ומקומי לעילא, שיכול היה באותה מידה לאפיין אדם שונה בתכלית. זו תופעה שמתבררת לקורא – שהציר הליניארי גלוי לפניו בצלילות מוחלטת – כאבסורד גמור. כך למשל בפרק "סיפור נישואיי" מחליט זנו כי הוא מאוהב באדה, שכן היא מצודדת למראה וחריפת דעת, ורואה בו טיפוס תמהוני או חצי מטורף. היא כמובן מסרבת להצעת נישואיו (סם תשוקה עוצמתי בפני עצמו בעיניו של זנו, החולה המדומה), מה שמוביל אותו להציע נישואין לאחותה הקטנה אלברטה, תלמידת גימנסיה בעלת שאיפה להיות לסופרת שאינה מקדישה לו ולו בדל של עניין רומנטי. לבסוף הוא מציע נישואין לאחותן המבוגרת אוגוסטה, אישה נבולה, עקומה ופוזלת, אך אימהית וטובה, שבתמימותה אוהבת אותו חרף אדישותו האכזרית כלפיה. והנה, נישואיו לאוגוסטה מתבררים כמופת של חיים משותפים והגונים, פחות או יותר. אדה מתחתנת עם גואידו – טיפוס מבטיח למראה, בעל כישרון מוזיקלי וכריזמה לא מבוטלת. הלה הולך ומתגלה כחדל אישים גמור, שחוסר כישרונו לעסקים ונטייתו לקחת סיכונים מיותרים מביאים למפלתם שלו, של אביו ושל אדה. הוא גם מעריץ של אוטו ויינינגר, הפילוסוף השקול ונעים ההליכות, לשון סגי נהור. בראש ובראשונה, זנו רואה בעצמו אדם חולה. מחלה שכאב מסתורי הבוער מפעם לפעם בצד מפשעתו ואוזלת יד כללית הן מאפייניה. תסמיני מחלתו נסתרים מעיניו ומעיני הרופאים, וזאת משום שחמקמקותה של המחלה היא עצם מהותה. בניגוד לגואידו האימפולסיבי, זנו נתון לשיתוק מתמיד המונע ממנו לבצע פעולות בסיסיות למדי. האירוניה היא שהדבר עובד פעמים רבות לטובתו, ומונע ממנו אסונות כאלה ואחרים. למזלו, על העסקים שירש מאביו הופקד רואה חשבון אפור ושמרן בשם אוליבי, שמנהיג את בית המסחר שלו בבטחה. לעיתים נתקף זנו בתשוקה עזה לבצע החלטה עסקית נמהרת, אלא שרואה חשבון הזקן ולמוד הניסיון מרוקן באנחה של צער אבהי את רוח ההתלהבות ממפרשיו המזועזעים. לקראת סוף הרומן זנו מעלה על הכתב את הפרק "פסיכואנליזה" לאחר שנמלט מן הטיפול. הוא שולח את הפרק לאותו ד"ר ס' כדי ש"כאשר יקבל את החלק האחרון הזה של כתב ידי, יחזיר לי הכול...", ובה בעת מתכחש לסיפורו שלו ומודיע כי למעשה "בכל מילה טוסקנית היוצאת מפינו אנו משקרים", וש"אין טיפול אלא אשליה אווילית, תחבולה שנועדה לרגש איזו זקנה היסטרית," וכי מחלתו אינה אלא ההנחה הטריוויאלית ולפיה זו "אותה מחלה שסופוקלס המנוח אבחן בנפשו של אדיפוס המסכן: אהבתי את אמי וברצון רב הייתי קוטל את אבי", ושבעצם "ההוכחה הברורה ביותר לכך שלא סבלתי ממחלה זו, היא העובדה שמעולם לא הבראתי ממנה". המתוודה מפרק את רצף טענותיו שלו ומרכיבן מחדש בווידויו באופן שמבליט סתירות. באופן מוזר, סתירות אלה מייצרות דווקא ריאליזם תודעתי חריף. הווידוי כטקסט שחב את קיומו לאלימות אחרת, פרשנית, אינו רעיון חדש (וב"חדש", במקרה זה, כוונתי לזמן פרסומו, לעשורים הראשונים של המאה ה־20). אולם, בהינתן הקול החולני הנכון ועולם הסופג אותו כאלמנט פתולגי אך לא זר, כפי שעולה מן המקרה שלפנינו, בכוחו להיות מרענן בהחלט. קריאה בספרו של זבבו מעלה בדעת המעיין בו גם דוגמאות מרהיבות, מאוחרות ומוכרות יותר, של פרצופים וטיפוסים דוגמת הומברט, פורטנוי והרצוג (שההבדלים ביניהם רבים ומובנים), כלומר מסַפּרים שעבורם הווידוי הוא אמצעי לבניית בדיה שאמיתותה עומדת הודות לעודפיה הרטוריים שלה עצמה.

כמעט עשור של עבודה אצל שפים באיטליה מהשורה הראשונה, השף דוד שושן מביא את סודות המטבח האיטלקי האמיתי לישראל רוצים ארוחה פרטית אצלכם בבית? מעדיפים להשתתף בסדנאת בישול בישראל? שף איטלו-ישראלי שמי דוד שושן, אני שף וקומיקאי, משנת 2013 אני חי ומתגורר בעיר ברשיה, במחוז לומברדיה. במהלך השנים עבדתי במטבחים שונים ונחשפתי למטבח הצפון איטלקי בכלל ולזה המקומי בפרט. גיליתי עולם שלם של חומרי גלם, טעמים ומנות שלא נמצאים תחת הכותרת "מטבח איטלקי" וכמעט ולא מוכרים למי שלא חי או נולד באיטליה. המגע הראשון שלי עם חומרי הגלם המקומיים היה במסעדה הראשונה בה עבדתי אצל השף ויטוריו פוזארי, שם נחשפתי לדגי אגם, גבינות, נקניקים ואלף סוגים של חסות, עשבים וכרובים שלא הכרתי. הטעמים לא התיישבו כלל עם ה"טעמים האיטלקיים" שהכרתי קודם לכן ובהתחלה היו לי מוזרים מדי ואפשר לומר שחוויתי "אכזבה" כיוון שהציפיות שלי היו אחרות. לאט לאט אבל בעקביות מצאתי את עצמי מתמכר לחלק מהטעמים. ה"גילוי" הזה הוביל אותי לחיפוש אחר מטבחים ומנות מקומיות מרחבי איטליה ולהבנה שיש עושר של מסורות, טכניקות ומנות שכמעט ולא ידועות לנו הישראלים המגיעים לחופשה בארץ המגף. בסרטון - שיחה על קולינריה איטלקית סטנד-אפ ומה שביניהם שיתופי פעולה שעשיתי עם השלוחה המקומית של Slow Food, גרמו לי לתהות על ההנגשה של אותם מוצרים לקהל. מטבחים של אזורים שלמים נופלים תחת ההגדרה Cucina povera - מטבח עני, אלו מכילים בתוכם שלל מנות עם סיפורים נפלאים ודמיון עשיר. דווקא משם צמחו מיטב המנות האיטלקיות כי בניגוד למטבח הצרפתי המבוסס בעיקר על טכניקה, המטבח האיטלקי הוא פשוט ביסודו ומתבסס על הדגשת איכות חומרי הגלם. לאורך השנים נדדתי ברחבי איטליה והגעתי למקומות חדשים, טעמתי מנות חדשות והכרתי אנשים שגדלו על מטבחים אזורים שונים, אותם אנשים הביאו אותי בגאווה גדולה לטעום את האוכל שלהם ועל הדרך סיפרו לי גם סיפור או שניים. המסע הזה גם גרם לי להבין שאנחנו מאבדים את המסורות הללו ויש צורך להכיר אותן לעוד ועוד אנשים, גם לקהל הישראלי שאוהב את איטליה. אני מזמין אתכם להצטרף למסע מעבר להרי הפיצה והלזניה. יהיה טעים. מתכון וידאו של דוד שושן מתוך ערוץ האוכל של אתר באיטליה

מי שמכיר את איטליה מקרוב וטייל בה יודע, יין הוא לא רק משקה, יין מספר את סיפורה של האדמה, הוא חלק מהתרבות המקומית ומהחיים עצמם. בכל עיירה קטנה תמצאו לפחות יקב משפחתי אחד אם לא כמה. לרוב אלו יקבים עם מסורת ארוכת שנים. יקבים אלו מייצרים יין בכמויות קטנות, בין כמה מאות בקבוקים בבציר לסוג יין ועד לכמה עשרות אלפי בקבוקים, אלו נשתים במסעדות באזור ובבתי המקומיים. ההפך הגמור מייצור במאסות, זו מסורת של חקלאות משפחתית ארוכת שנים. היינות הללו לרוב לא יוצאים את האזור בו הם יוצרו, ובכפרים שרחוקים חצי שעה נסיעה כבר ישתו יינות אחרים. כרמים בטוסקנה - לא כל היינות מיוצרים מענבים שגדלו במקום - צילום: Depositphotos בישראל, לא פשוט להשיג את היינות הללו. במדפי החנויות מציעים בעיקר מותגים גדולים ומוכרים, לעיתים במחירים גבוהים ביחס לאיכות היין. יינות מקומיים איטלקיים, כאלו שגדלו, יוצרו ובוקבקו באותו היקב קשים להשגה, המושג: imbottigliato all’origine  הומצא באיטליה בדיוק בשביל להבדיל בין שתי צורות ייצור היין. כיתוב שמראה שהיין יוצר ובוקבק ביקב - צילום: אתר באיטליה את הצורה השנייה ניתן למצוא בקלות אלו בקבוקים עם הכיתוב: imbottigliato da  –  כלומר יין מייצור מסיבי שאמנם בוקבק ביקב, (אולי גם חלק מתהליך הייצור שלו בוצע על ידיי היקב ששם את שמו על הבקבוק) אך מקור הענבים אינו ידוע, גידולם נעשה במקום אחר. החוק באיטליה דורש הבחנה בין הדברים, הכיתוב אמנם מבלבל, אך כל היקבים חייבים לציין זאת על הבקבוק. זה אולי נשמע טכני, אבל בפועל מדובר בהבדל מהותי בין יין אותנטי לבין מוצר מתועש וממוסחר , רצוי להדגיש שאין מדובר בטעם היין. כך למשל: ענבים של יין טוסקני מפורסם עלולים להגיע מאזור אחר באיטליה כמו אברוצו למשל או סיציליה, שם מגדלים כמויות גדולות של ענבים גנרים ליינות פשוטים. הענבים יעברו תהליכי פרמנטציה בטוסקנה ואולי גם יהנדסו להם את הטעם בעזרת כימייה שמחקה את הטעמים המיוחדים האהובים מהטבע, או של עץ האלון מהחבית, כן כן מה ששמעתם. הכיתוב שמראה רק על ביקבוק בלבד - צילום: אתר באיטליה בשנים האחרונות עלתה המודעות של הצרכן הפרטי באיטליה, בעקבות סדרת כתבות תחקיר ב- RAI REPORT  שחשפו את מה שעושות חברות היין הגדולות. קמו להם איגודים מקצועיים של יצרני יין קטנים. גם תנועת ה: Slow wine שמקבילה ל: Slow food התפתחה ומאגדת יצרנים מכל איטליה בתערוכות יין שמוקדשות רק לאותם יצרנים קטנים. כמו כן קמו גם אתרי אינטרנט שמוכרים יין במיקוד על יקבים קטנים, מאחר ולאלו אין יכולות מספקות לשווק בעצמם את הסחורה שלהם מחוץ לאזורם. הנה אתר מקוון אחד שמציע משלוחים של יינות בוטיק מאיטליה עד לבית הלקוח ומציע משלוחים גם לישראל: Fiorvino.com    ההתמחות של האתר היא יקבים משפחתיים ברחבי איטליה ומאפשר לרכוש יינות שאינם מגיעים לישראל. בישראל יש מכס ומע”מ על יבוא יין. האתר מציע פתרון נח ובמשלוח כלול כבר המכס, ההמלצה היא להזמין משלוחים קטנים – שש עד שתים עשרה בקבוקים בכל פעם – וליהנות מהחוויה מבלי להסתבך עם עלויות עודפות. גם כך, כשמשווים את התמורה לאיכות ולמחירים בשוק המקומי הישראלי, לרוב מדובר בעסקה משתלמת במיוחד מבחינה כספית וכמובן שהמוצר וזה הכי חשוב הוא אותנטי. יין מורכב מענבים שעברו פרמנטציה, ואנחנו שותים אותו בגלל הטעם, אך יש גם סיפור, יש מסורת, של מקום ואדמה. ובמובן הזה, בקבוק שמגיע ישירות מיקב משפחתי באיטליה מביא את איטליה אל השולחן הישראלי בצורה האותנטית ביותר.

ב-23 בספטמבר 2025 הלכה לעולמה קלאודיה קרדינלה, מהשחקניות הגדולות והמשפיעות בתולדות הקולנוע האיטלקי והאירופאי בכלל. במותה, בעיר מגוריה נמור שבצרפת, קרדינלה היתה בת 87. במשך קריירה בת שישה עשורים היא שיחקה בלמעלה ממאה סרטים קולנועיים באורך מלא, לא כולל הופעות דוקומנטריות וטלוויזיוניות קלאודיה קרדינלה מתוך הסרט אנטוניו היפה (1960) - צילום: Public domain קרדינלה נולדה ב-1938 בלה גולט שבטוניסיה למשפחה ממוצא סיציליאני. בהיותה בת 17 זכתה בתחרות "האיטלקיה היפה ביותר בטוניסיה" בחסות הממשל האיטלקי המקומי, תחרות שכלל לא התכוונה להשתתף בה. כפרס, נשלחה לפסטיבל הסרטים של ונציה. מסופר כי בשוכבה בביקיני בחוף לידו נתקלו בה מספר במאים, וקרדינלה סירבה למספר הצעות לשחק בסרטים. רק לאחר חזרתה לטוניסיה גילה אותה ז'אק בארטייה הצרפתי, שצילם אז בטוניסיה את סרטו Goha  עם עומר שריף. בארטייה ליהק אותה לתפקיד קטן, שהספיק כדי לפתוח בפניה את דלתם של אולפני הצ'ינֶצ'יטה (עיר הסרטים) של רומא. סרטה השני כבר נחשב לקלאסיקה: קומדיית הפשע היפהפיה והנוגעת ללב של מריו מוניצ'לי מ-1958 "עסקים מלוכלכים ברחוב מדונה"  (המתורגם גם כ "החשודים הרגילים" ).  המהירות שבה הפכה לשחקנית קולנוע מצליחה הפתיעה גם את קרדינלה עצמה. היא נזרקה אל עולם הסרטים בלי השכלה פורמלית במשחק, ובהעדר שיטה כלשהי נאלצה להישמע להוראות ולהיעזר באינטואיציה. מהבית דיברה רק צרפתית ואת הלשון הסיציליאנית, השונה מהניב הרומאי והאיטלקית "התקנית". לכן היא התביישה בתחילה לדבר מול המצלמה והעדיפה תפקידים שקטים יחסית – ורבים מתפקידיה המוקדמים דובבו לאיטלקית בידי שחקניות רומאיות. כך היא שיחקה בסרטים חשובים כמו "פיאסקו במילאנו"  (1959) של נאני לוֹי (סרט ההמשך של "רחוב מדונה" , הנהדר אף הוא), יצירת המופת "רוקו ואחיו"  של לוקינו ויסקונטי (1960), ו "אנטוניו היפה " (1960) העילאי של מאורו בולוניני, שם היא מגלמת את הכלה היפהפיה ג'וליה שנישאת לרווק החתיך והשרמנטי אנטוניו (מרצ'לו מסטרויאני) ואז מתלקח סקנדל חברתי שלם על שאנטוניו סובל מאין-אונות ואינו מסוגל לממש את נישואיו עמה; ובעוד סרטים חשובים פחות. ב "קרטוש"  (1962) של פיליפ דה ברוקה דיברה קרדינלה צרפתית.  שנים עברו עד  שקרדינלה החלה לדבר איטלקית בסרטים בקולה שלה. בסרטו המצויין של וולריו זורליני, "נערה עם מזוודה" (1961), קרדינלה לוהקה לראשונה לתפקיד הראשי. היא גילמה שם את איידה זפוני, פרפורמרית שננטשה בידי פלייבוי עשיר שהבטיח לה קריירה זוהרת, והיא מדברת בו בקולה שלה ללא דיבוב. לצדה שיחק ז'אק פּראן הצרפתי, שהיה צעיר ממנה בכמה שנים.   המרכזיות של קרדינלה בקולנוע האיטלקי של שנות השישים והשבעים אומרת דרשני. מצד אחד, קרדינלה שופעת החזה נחשבה לסמל מין מובהק. היא היתה נערת "pin-up" מקובלת (כלומר, תמונות שלה שהודפסו במגזינים נתלו בידי גברים על הקירות במקומות עבודתם), לצד דוגמניות ולצד שחקניות מצודדות אחרות של עידנה כגון סופיה לורן וג'ינה לולובריג'ידה האיטלקיות ובריז'ט ברדו הצרפתיה. בתחילת שנות השישים היא כונתה בעיתונות האיטלקית "החברה של איטליה" וסימלה משאת-נפש רומנטית לאומית. במאים ליהקו אותה לעתים קרובות לתפקיד "היפהפיה". הדוגמה הזכה ביותר לכך היא דמות המוזה החלומית של הבמאי אנזליני ( מרצ'לו מסטרויאני ), גיבור סרטו של פליני   "שמונה וחצי" מ-1963, ברואת-דמיון שכולה אידאל נשי בל-ניתן להשגה.  מצד שני, שלא כמו "יפהפיות" צעירות רבות שכוכבן זרח לזמן קצר ודעך עם פגעי הגיל, קרדינלה נשארה שחקנית עסוקה ואיקונית במשך שישה עשורים. היא נכנסה לעורק הראשי של הקולנוע בתקופתה בזכות פרסונה נשית נחושה ועצמאית יותר לעומת הרגשנות והכניעות שאיפיינו דמויות נשים רבות בקולנוע של שנות הארבעים והחמישים. אף כי לא התביישה להכיר בו בראיונות, קרדינלה הסכימה להשתמש בסקס-אפיל שלה רק עד גבול מסויים, והתגאתה בכך שמעולם לא חשפה את גופה באף אחד מסרטיה. תווי פניה המעט אקזוטיים שיוו לה מראה אסרטיבי, והיתה לה נוכחות פיזית וווקאלית לא מבוטלת על המסך. אף על פי שמיעטה לקבל תפקידים ראשיים אחרי "נערה עם מזוודה ", קרדינלה כיכבה גם ב "נערתו של בֶּבּוֹ"  (1963) של לואיג'י קומנצ'יני, שם היא מתאהבת בלוחם מחתרת שנידון למאסר ארוך (ג'ורג' צ'קיריס). זהו תפקיד דרמטי ורגשי באופן יוצא דופן, וחבל שהסרט המצויין הזה נשכח מלב באופן יחסי. בשנים האלה חלה תפנית בקריירה של קרדינלה, והיא התחילה לשחק בתפקידים משמעותיים או מורכבים יותר, גם אם משניים: הידוע שבהם הוא אולי אנג'ליקה הכפרית הנישאת לאציל טנקרדי (אלן דלון) ב "הברדלס"  (1963) של ויסקונטי, על פי הרומן התקופתי של למפדוזה: דמות ממולחת ובעלת מודעות מעמדית, שבעיני ויסקונטי סימלה את "איטליה החדשה" בעידן הריסורג'ימנטו של המאה ה-19, בו מתרחשת העלילה. באותה שנה שיחקה גם בתפקיד דובר האנגלית הראשון שלה (קולה דובב לאנגלית), בקומדיה הקלאסית של בלייק אדוארדס בכיכובו של פיטר סלרס, "הפנתר הוורוד" . דמות הנסיכה דאלה, שהיהלום שבמרכז העלילה שייך לה, חרגה מתפקידיה הרגילים כאיכרה או בת מעמד הפועלים בסרטים איטלקיים.  כאנג'ליקה בסרט הברדלס (1963) - צילום: Public domain בשנת 1966 כבר דיברה אנגלית בקולה שלה, במבטא קל, במערבון של ריצ'רד ברוקס, "המקצוענים", לצד ג'ק פלאנס, לי מרווין וידידה ברט לנקאסטר (מ" הברדלס" ). שנות השישים זימנו לה תפקידים מרכזיים וחשובים נוספים, גם בסרטים משובחים כמו "הקרנן המופלא"  (1964) של אנטוניו פייטראנג'לי, לצד אוגו טוניאצי וג'אן מריה וולונטה; "האדישים"  (1964) של פרנצ'סקו מאזלי על-פי אלברטו מורביה, לצד רוד סטייגר ותומס מיליאן; והמצליח מכולם - מערבון הספגטי האפי "היו זמנים במערב"  (1968) של סרג'יו לאונה. בסרט הזה לאונה לא רק שימר את המומנטום של "הטוב, הרע והמכוער " (1966), אלא אף התעלה עליו במורכבותו. "היו זמנים במערב" הוא לא רק לאונה בשיאו, אלא מערבון הספגטי בשיאו ואחד משיאי סוגת המערבון בכלל. קרדינלה מגלמת שם את ג'יל מקביין, אלמנה טריה בעולם גברי קשוח ומסוכן, ואף כי התפקיד שלה לא גדול, הוא מהווה ציר מרכזי של העלילה. למרות המתח המיני סביבה, הדמות של ג'יל מתעמתת עם דמויות הגברים בסרט (הליהוק הכביר כולל את הנרי פונדה, ג'ייסון רוברדס וצ'רלס ברונסון בין היתר) ומסרבת להיכנע לרצונות שלהם. היא מדברת אנגלית בקולה, עם המבטא, ומשלבת רגישות ונחישות. קרדינלה כג'יל מקביין בסרט היו זמנים במערב (1968) - צילום: Public domain ברבות השנים קרדינלה פיתחה קריירה רב-לשונית ומסועפת. היא שבה וכיכבה אצל ויסקונטי ב "סנדרה"  (1965) והגיחה בהופעת קמע זעירה ב "תמונה משפחתית" שלו (1974). היא שיחקה בכמה סרטים מסוגת הג'יאלו האיטלקית בשנות השבעים, ובסרטה הטוב של ליליאנה קוואני, "העור"  (1981), שם עבדה שוב עם מסטרויאני ועם לנקאסטר. בנוסף היא גילמה את המדאם מולי בסרט ההרפתקאות הענק של ורנר הרצוג הגרמני, "פיצקרלדו" (1982), עם קלאוס קינסקי, והופיעה במגוון סרטים דוברי אנגלית וצרפתית. בשנת 2002 קיבלה פרס מפעל חיים בפסטיבל הקולנוע של ברלין. הספדים עיתונאיים שנכתבו לאחר מותה ציטטו את קרדינלה באומרה: "חייתי יותר מ-150 חיים: זונה, קדושה, רומנטיקנית, כל סוג של אשה, וזה נפלא כשיש את ההזדמנות הזו לשנות את עצמך".  מה הם הסרטים הגדולים או הידועים ביותר שניתן למצוא בהם את קרדינלה? זוהי שאלה אחת: "עסקים מלוכלכים ברחוב מדונה", "רוקו ואחיו", "שמונה וחצי", "היו זמנים במערב", "פיצקרלדו", "הברדלס" .  יש גם שאלות אחרות: היכן להתחיל עם קרדינלה? מה הם התפקידים הכי טובים שלה עצמה? ומה הן הפנינים הנסתרות, סרטים יוצאי דופן שחמקו מתחת לרדאר? יתכן שהתשובות לשאלות האלו נמצאות כולן באותם כמה סרטים קטנים ואינטימיים יותר: "הנערה עם המזוודה", "נערתו של בבו", "הקרנן המופלא" , ואולי " האדישים" .

אחד הדברים שהכי מזוהים עם איטליה הוא הג'לאטו, ובטח גם אתם כבר נתקלתם בפוסטים הוויראליים של ידיים המחזיקות גביעי גלידה על רקע נוף איטלקי טיפוסי. אז מה כל הרעש סביב הגלידה האיטלקית? מהו בעצם הג'לאטו האיטלקי, איך מכינים אותו, ובמה הוא שונה מ-icecream? על כל זאת ועוד ננסה לענות במאמר שיעסוק באהבה האיטלקית האולטימטיבית: הג'לאטו כמובן מילאנו ונציה ורומא, לצלם גביעי ג'לאטו ברחוב זה הטרנד ברשתות החברתיות כבר שנים - Depositphotos הערה קטנה לפני שמתחילים: באיטלקית המילה ג'לאטו –Gelato היא בגוף זכר, וגם במאמר הזה נתייחס לג'לאטו בלשון זכר. למה לאכול גלידה איטלקית? לפי סקרי שוק באיטליה 98% מהאיטלקים אכלו ג'לאטו לפחות פעם אחת בחייהם, וההערכה היא שהאיטלקי הממוצע אוכל בין 7- 8 ק"ג גלידה בשנה. האיטלקים תופסים את אכילת הג'לאטו כפעולה חברתית המתבצעת בשעות הפנאי, ולכל איטלקי ואיטלקייה יהיו טעמים מועדפים ובדרך כלל גם גלידריה מועדפת בעיר מגוריהם. מבחינת האיטלקים "ללכת לאכול ג'לאטו" זו פעילות לכל דבר, משהו שבדרך כלל עושים עם המשפחה והילדים או כמפגש בין חברים ומשפחות. לעיתים קרובות הגלידה היא תירוץ למפגש חברתי, ואחרי שכולם ירכשו גביע ג'לאטו איכותי הם יצאו ביחד לסיור רגלי נינוח ברחבי העיר (ג'לאטו נאכל לרוב בעמידה או תוך כדי הליכה). כאשר איטלקים מבקרים בעיר זרה הם לרוב ינסו את הג'לאטו המקומי וישוו אותו כמובן לג'לאטו המוכר להם. למעשה, שיחות מפולפלות על ג'לאטו, טעמים ומרכיבים הן נפוצות יותר משתוכלו לתאר לעצמכם... ומעבר לכל מה שנכתב כאן, ג'לאטו פשוט טעים! האם הג'לאטו בריא? האיטלקי רואה בג'לאטו אַרְטִיזָנָלִי (Gelato Artigianale) מאכל בריא. בניגוד למה שניתן לחשוב, מנת ג'לאטו דווקא לא מכילה כמות מוגזמת של קלוריות וסוכר (בין 130-200 קלוריות ל-100 גרם גלידה, תלוי בטעם), והג'לאטו עשוי לרוב מחומרים טבעיים (לעיתים אורגניים) ועשיר בחלבון וסידן. כשחם בחוץ, אין דבר מרענן יותר מג'לאטו. כדור ג'לאטו בטעם פיור די לאטה עם וניל - צילום: Depositphotos מהי בדיוק ג'לאטריה אַרְטִיזָנָלִית אמיתית? בעולם יש כ-100 אלף ג'לאטריה (gelaterie) וכ-30% מהן נמצאות באיטליה. ובמילים אחרות: באיטליה יש את מספר הגלידריות האַרְטִיזָנָלִיות הגבוה בעולם. אבל מהי בעצם ג'לאטריה (gelateria)? מדובר בחנות שבה מוכרים ג'לאטו, הכוללת גם מעבדת ייצור קטנה. המעבדה מאובזרת במכונות לייצור, פסטור והקרמת הגלידה מאפס, והגלידה המוכנה מאוחסנת במקפיאים מיוחדים. תהליך הייצור מתחיל בדרך כלל בשעות הבוקר, ובסופו הגלידה המוכנה עוברת לוויטרינה שבחלל הקדמי. קיימות שתי שיטות של אחסון והצגת הגלידה: המפורסמת והנפוצה יותר היא מקרר זכוכית גדול, עם תבניות שקועות שבהן מאוכסנת הגלידה. השיטה השנייה היא עתיקה יותר וכוללת מקרר הבנוי בצורת דלפק/בר ובו מכלי ברזל עמוקים לאחסון הגלידה, בשיטה הזו הלקוח אינו רואה את הגלידה. מימין הצורה הנפוצה יותר בה ניתן לראות את הג'לאטו, משמאל השיטה העתיקה יותר עם מיכלי הברזל ג'לאטו אַרְטִיזָנָלִי ‏אמיתי, כזה שמכבד את עצמו, עשוי ממוצרים מקומיים אייכותיים. החלב, השמנת והפירות יגיעו מהאזור, וכאשר יזדקקו הבעלים למרכיבים שלא קיימים באזור (כמו שוקולד או פיסטוקים או אגוזי לוז) הם ידאגו להשיג מרכיבים באיכות גבוהה בלבד, ממקומות שמתמחים בגידולם. פיסטוק ירוק, למשל, יגיע מהעיירה ברונטה בסיציליה. אגוזי לוז יגיעו ממחוז פיימונטה , המפורסם בזכות אגוזי הלוז האיכותיים שלו. ברוב הגלידריות ניתן למצוא טעמים קלאסים כמו: קרמה מסוגים שונים, פיור די לטה (גלידת חלב בטעם וניל) שוקולד, פיסטוק או אגוזי לוז, אבל גם טעמים מקוריים ומיוחדים יותר, לפי דמיון הבעלים. גם סורבטים ללא חלב נפוצים מאוד (בעיקר בשנים האחרונות), וכמובן שהכל מיוצר במקום. מהי גלידה איטלקית אמיתית, ומה ההבדל בין ג'לאטו לסוגי גלידה אחרים? ההבדל העקרוני והבסיסי הוא שג'לאטו מכיל כמות גבוהה יותר של חלב (ופחות שמנת). בנוסף, אין להזריק אוויר במהלך תהליך הייצור (בניגוד לגלידה מסוג ice cream). עם זאת, יש להודות שקשה להגדיר במדויק את ההבדלים בין סוגי הגלידות מאחר ועם השנים התרחשה זליגת מתכונים הדדית – יצרני הג'לאטו העתיקו טכניקות מעולם הגלידה, וכמובן שגם להפך. אם תרצו, תוכלו להיעזר בהגדרה שמציע החוק האירופאי: " גלידה היא מזון שהובא למצב מוצק ודביק באמצעות הקפאה וערבוב בו-זמניים, ובאמצעות שימוש בחומרי הגלם המשמשים לייצורו ומיועדים למכירה ולצריכה במצב זה. " אם נסתמך על ההגדרה של החוק האירופאי לא נוכל להבחין בין גלידה המיוצרת במפעל גדול וכזו המיוצרת בחנות קטנה. לכן בשנת 2012 איגוד יצרני הגלידה האיטלקי הציע הגדרה משלו לגלידה אַרְטִיזָנָלִית איטלקית מסורתית. הנה חלק מההגדרה הארוכה: " הגלידה המסורתית האיטלקית היא התוצאה האופטימלית של הקפאה וערבול בו-זמנית של תערובת של חומרי גלם טבעיים מקוריים, רצוי טריים, ומרכיבי מזון איכותיים שנבחרו, אוזנו ועורבבו במומחיות על ידי יצרן הגלידה במעבדת ייצור בהתאם לרעיונותיו המקוריים והיצירתיים. יצרן הגלידה המסורתית צריך להיות מוכשר ומיומן ולהכיר את הטכניקה המיוחדת של איזון המרכיבים ליצירת מוצר אופטימלי. על היצרן להכיר את התכונות האורגניות והפונקציונליות של המרכיבים הבסיסיים המאפיינים את הגלידה ולהיות מודע לחוסר היציבות התרמית של המרכיבים. עליו להיות בעל היכולות הנדרשות לניהול תהליכי ייצור באמצעות מכונות וציוד, ולדעת כיצד לשמר ולמכור את המוצר בצורה הטובה ביותר ולדאוג לאיכות המוצר עד לרגע שבו נצרך. " גם ההגדרה הזו אינה מספקת דיה, ולא כוללת התייחסות ברורה לעניין אבקות הטעם והריח המתועשות. אמנם מצויין "רצוי טריים", אבל רק רצוי! הניסיון להבדיל בין הג'לאטו המסורתי שנעשה בצורה אַרְטִיזָנָלִית לזה המיוצר במפעלים, או עם חומרי טעם ואבקות מוכנות הוא מאבק שהחל עוד בתחילת המאה ה-20 עם המהפכה התעשייתית (בהמשך המאמר נשוב לנקודה הזו). בפועל אף הגדרה של ייצור של גלידה לא הפכה לחוק שנאכף, ויש סקפטים הטוענים שגם אם חוק כזה יעבור, הוא לא ילווה באכיפה אמיתי בשטח. באופן כללי, ניתן לחלק את הגלידה המיוצרת בעולם לשתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה מיוצרת ממרכיבים טריים בעיקר, אך עם זאת כדאי לדעת שכמעט כל גלידה מודרנית, גם ארטיזנלית, תכיל כמה תוספים שמסייעים לתהליך הייצור, כמו לדוגמה תוספי צבע טבעיים, או חומרים מייצבים המסייעים לשמור על מרקם הגלידה. ההבדל הוא שבגלידה ארטיזנלית, או ג'לאטו ארטיזנלי, נעשה שימוש מינימלי בתוספים, מאיכות טובה בלבד, וללא חומרים כימיים משמרים. היקף הייצור הארטיזנלי קטן, ולתוצאה האיכותית ניתן לקרוא " גלידה אַרְטִיזָנָלִית. " הקבוצה השנייה כוללת גלידה המיוצרת במפעלים בכמויות גדולות (או לפעמים במעבדות גלידה קטנות, אבל בעזרת אבקות תעשייתיות במקום חומרי גלם טריים). הגלידה הזאת מוגדרת כ" גלידה תעשייתית ". כמובן שאפשר לחלק את הגלידה לתת-קטגוריות נוספות, אבל לענייננו זה פחות משנה, וגם שלל השמות השיווקיים רק יוצרים בלבול. ההבדל העיקרי שחשוב לשים לב אליו הוא בשיטת הייצור ובאיכות המרכיבים. מעבדה יחסית גדולה בחנות גלידה ליצור ג'לאטו ארטיזנלי איך מזהים אם הגלידריה היא אַרְטִיזָנָלִית אמיתית? אין ברירה – אנחנו צריכים להשתמש בהיגיון הבריא שלנו. אחת הסיבות שבגללן קשה כיום להבחין בין סוגי הגלידות השונים היא משום שגם מי שמייצרים גלידות מאבקות או קונים את הגלידה ממפעלים עלולים להטעות את הלקוח בכך שיוסיפו את הכיתוב Gelato Artigianale, ולכן נתקשה לדעת במאה אחוז. טיפים לזיהוי : אם אנחנו רואים חנות לגלידה שיש לה מעבדה – זה סימן טוב ורוב הסיכויים שהם מכינים גלידה במקום. אם בכניסה מופיע גם הכיתוב: Gelato Artigianale"" הדבר מבשר טובות. גם טעמים מיוחדים ויצירתיים (אבל איכותיים!), כאלה שלא נתקלים בהם בדרך כלל, הם סימן חיובי. הסתכלו גם על הצבעים של הגלידות: צבעים חזקים מאוד כמו ירוק, צהוב או אדום בוהקים מצביעים על כך שמדובר כנראה בג'לאטו תעשייתי, או לא בדיוק ארטיזנלי. לחומרים טבעיים לעולם לא יהיה צבע בוהק ודרמטי, גלידה שעשויה עם פיסטוקים אמיתיים למשל, לא אמורה להיות בצבע ירוק בוהק. למעשה היא תהיה יותר לבנה מאשר ירוקה. המבחן האחרון הוא מבחן הטעם: בדרך כלל גלידות ממפעל או מאבקות יהיו מתוקות יתר על המידה משום שהסוכר הוא דרך יעילה להסוות את הטעמים המלאכותיים של האבקה. גלידה שעשויה במקום מחומרי גלם טבעיים תהיה לרוב מתוקה קצת פחות. לעיתים קרובות יעשה שימוש בסוכרים מפירות, או מדבש, המתאפיינים במתיקות עדינה יותר שלא משתלטת על הטעם. הכל התחיל מסורבה ההיסטוריה של הגלידה מתחילה אי שם לפני הספירה במֶסוֹפּוֹטַמְיָה העתיקה, שם נהגו להשתמש בקרח מרוסק על מנת לקרר משקאות. ולא רק במסופוטמיה: בקבר מצרי בן 2500 שנה נמצאו גביעים מחולקים לשני חלקים שנועדו ככל הנראה להכיל משקאות קרים – בחלק אחד קרח, ובשני משקה. בסין במאה ה-8 לפנה"ס נהגו לאחסן קרח במרבצים מיוחדים ואילו בתקופת האימפריה הרומית, סביב שנת 70 לספירה, הציע ההיסטוריון והסופר פליניוס הזקן מתכון המורכב מקרח כתוש, דבש ומיצי פירות שיש לערבב עד לקבלת קרם קפוא. למעשה, באימפריה הרומית נפוצו דוכנים ציבוריים שנקראו Themopolia בהם צרכו משקאות חמים בחורף ואילו בקיץ מכרו בהם משקאות צוננים או משקאות שעורבבו עם קרח כתוש. בסיציליה , שבמשך תקופה ארוכה נשלטה על ידי המוסלמים שפלשו אליה בימי הביניים, נהגו להביא קרח מהר האתנה, לשמר אותו בבטן האדמה וליצא אותו לצפון המגף האיטלקי. הקרח שימש בעיקר לשימור מזון בקירור אבל גם להכנת משקאות קרים על בסיס קרח כתוש. המילה סורבה (Sorbetto) מגיעה כנראה מערבית מהשורש (sh-r-b) לפי מחקר שנערך באוניברסיטת ג'נבה משמעותה המילה היא סירופ – הערבים נהגו לערבב את הקרח הכתוש עם הסירופ העשוי פירות שהורתחו עם דבש או סוכר, וכך ככל הנראה נולדה המילה סורבה. עוד בימינו ה"גרניטה" היא מאכל מסורתי בסיציליה, ואהובה מאד בכל רחבי האי. הטעמים הפופולריים ביותר הם גרניטה קפה, לימון, ופיסטוק, וכנראה שהגרניטה המודרנית היא גלגול של אותו סורבה עתיק. יש הגורסים כי בתקופת הרנסנס בטוסקנה הוסף החלב לסורבה וכך נוצרה הגלידה שאנו מכירים היום, או ליתר דיוק הגלידה בטעם חלב (Fior di late) ובטעם קרם, שמלוות אותנו עד היום. סורבה בטעם לימון - צילום: Depositphotos חוקרים רבים טוענים שהייתה זאת קתרינה לבית מדיצ'י וטבחיה שהביאו את בשורת הגלידה לצרפת. ברנסאנס נאכל הסורבה בחצרות של שליטי אירופה, אך רק בשנת 1686 הגיע המאכל הדקדנטי לבתי קפה. הראשון להציע סורבה בבית קפה בפריז היה פרנצ'סקו פרוקופיו – סיציליאני שהיגר לפריז ופתח בית קפה שנשא את שמו: Café Le Procope. בית הקפה שלו היה מהמקומות הראשונים בעולם שבהם אפשר היה לשתות קפה ושוקולד חם, ולטעום מבחר גדול של סורבטים בטעמים שונים לצד מתוקים נוספים מהמסורת הסיציליאנית . המקום זכה להצלחה רבה ופקדו אותו מפורסמים רבים וביניהם בלאזק ונפוליאון. פרוקופיו אף קיבל רישיון מיוחד לעסוק בייצור סורבה מהמלך לואי ה-14. מימין פרנצ'סקו פרוקופיו הראשון למכור סורבה, משמאל קתרינה לבית מדיצ'י שטבחיה כנראה ערבבו חלב בסורבה והפכוהו לג'לאטו - צילומים: Public domain פרוקופיו לא היה לבד, ואיטלקים נוספים עסקו בג'לאטו: בשנת 1770 הביא ג'ובאני בוזיו, יליד ג'נובה, את הג'לאטו האיטלקי לניו-יורק. באירופה הפכה אכילת הסורבה והגלידה לאופנתית במיוחד במאה ה-19. יצרנים רבים פרסמו מתכונים ורשמים: הספר "אומנויות הקונדיטור" (Le arti del credenziere confetturiere e liquorista ridotte) מאת וינצ'נזו אניולוטי כלל הסבר מפורט על ההבדל בין גרניטה לסורבה, ואילו ג'ובאני ויאלרדי (Giovanni Vialardi) – הטבח של בית המלוכה האיטלקי, בית סבויה – טען בשנת 1854 שהוספת ליקר לסורבה משפרת אותו והופכת אותו לפחות קפוא הודות לנוכחות האלכוהול במנה. בשנת 1896 איטלו בקיוני (Italo bacchioni), שהיגר לארצות הברית, המציא את גביע הוופל ורשם עליו פטנט ובהמשך גם על המכונה לייצורו. בין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 החלו לקום המעבדות הראשונות לייצור גלידה באיטליה, וככל שגדלה הפופולריות של המוצר כך התפתח השוק, וצצו בו דמויות מקצועיות חדשות: יצרן הגלידה שהיה גם בעל החנות והאחראי על ייצור הגלידה והמתכונים, ומוכר הגלידה שהיה לרוב נער שהסתובב ברחובות עם עגלה או דוכן מכירות נייד שהורכב על אופניים. הפטנט שרשם איטלו בקיוני על גביע הגלידה ותהליך הייצור, וגביעי גלידה שונים בשימוש כיום - צילומים: unsplash בשנת 1851 המציא איש עסקים יהודי ממוצא גרמני בשם ג'ייקוב פוסל את הגלידה תעשייתית הראשונה, בארה"ב. הוא החל לשווק אותה כמוצר בטוח יותר מבחינה היגיינית, וההצלחה הייתה מהירה – הגלידה התעשייתית החלה להחליף במהירות את הגלידה הארטיזנלית שיוצרה במעבדות הביתיות (והלא מפוקחות) של המהגרים האיטלקים. היתרון של הגלידות התעשייתיות היה שהן שמרו על סנדרטים היגיינים טובים יותר, ולכן היו בטוחות יותר למאכל. החיסרון הוא שהמרכיבים היו תעשייתיים ואיכותיים פחות. תעשיית הגלידה הגיעה לאיטליה רק בשנות ה-40 של המאה שעברה, כאשר מכונות וטכנולוגיה אמריקאית עשו דרכן לאזור מילאנו, שם נפתחו מפעלי הגלידה הראשונים. הגלידה (ice cream) המיובאת מארה"ב החלה לפרוח באיטליה במקביל לבום הכלכלי והתעשייתי שממנו נהנתה המדינה לאחר מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה מספר הגלידריות באיטליה עמד על כ-3,000, וברוב המקרים היו אלה חנויות קטנות שלא בדיוק הקדישו תשומת לב רבה להיגיינה ואיכות. התעשייה ניצלה את העובדה הזאת, ושיווקה את הגלידה שלה כנקייה ובטיחותית יותר, כפי שכבר קרה בארה"ב. כך החל הקרב על החלפת הג'לאטו בגלידות מתועשות, אך בניגוד לארה"ב, באיטליה העניינים התנהלו באופן שונה: היצרנים התאחדו, וכדי להגן על עצמם הם פעלו לשיפור המקצועיות וההקפדה על האיכות בתהליך הייצור. בשלושים השנים האחרונות של המאה הקודמת חלה התפתחות מהירה בתחום הגלידריות האַרְטִיזָנָלִיות הודות להשקעות במחקר, בטכנולוגיה ובציוד מקצועי המיועד למעבדות הקטנות בחנויות הגלידה. זמן ההכנת ג'לאטו התקצר משמעותית, וגלידריות רבות נפתחו בכל איטליה. מקרר בסופרמרקט באיטליה עם גלידות מתועשות - צילום: wikimedia בעשורים האחרונים נהנית איטליה מצמיחה אדירה בתחום הג'לאטו: האיכות ממשיכה להשתפר, ודגש גדול מאי פעם ניתן לשימוש במוצרים טבעיים, איכותיים ומיוחדים. הג'לאטו האיטלקי הקרמי והמיוחד נחשב לטוב בעולם, וג'לאטריות זוכות פרסים הפכו לאטרקציה תיירותית. השוק כיום מוגדר כשוק רווי – מספר הגלידריות בערים גדול מאוד, ולא פשוט וזול לפתוח גלידריה חדשה. הסיכונים קיימים, אך כך גם הסיכוי להצלחה: ג'לאטו טוב הוא מוצר מבוקש מאד באיטליה, עבור התיירים והאיטלקים גם יחד.

מן העץ שניטע בפיו של אדם הגוסס ועד קרב החרב והאמונה בבגדד של המאה השביעית – זהו סיפורו המיתי של הצלב האמיתי: עץ החיים שנלקח מגן העדן, הגיע לידי שלמה המלך, נטמן, נשכח, נתגלה על ידי הלנה הקדושה, נגנב בידי ח׳וסרו מלך פרס, והושב לבסוף לירושלים בידי הקיסר הרקליוס. מחזור הפרסקאות של פיירו דלה פרנצ׳סקה בכנסיית סן פרנצ׳סקו בעיר ארצו פורש את הסיפור הזה כנבואה חזותית, חידתית, נשגבת. את הדברים שלפניכם כתב יונתן הירשפלד בעת שהותו בארצו, כשהוא שוקד על ספרו החדש המוקדש כולו למחזור הזה – לחזונו, למסתורין שבו, ולשאלת האדם שנע בתוכו     על פי סדר הקריאה שאני מציע, זהו הציור האחרון במחזור הפרסקאות "אגדת הצלב האמיתי" של פיירו דלה פרנצ'סקה בכנסיית פרנציסקוס הקדוש בארצו שבאיטליה. זה למעשה הצמד האחרון,  כי חילקתי את הציורים לצמדים, ולציור הזה מוצמד "הבשורה למריה". ובעצם זאת השלישיה האחרונה, כי הציור עצמו מחולק לשני חלקים: הקרב, והוצאתו להורג של ח'וסרו השני. הקרב של הרקליוס בפרסים ועריפת ראשו של ח'וסרו השני - פיירו דלה פרנצ'סקה. - צילום: Public domain   בשנת 628 לספירה, מספרת האגדה, ח'וסרו השני, שליט האימפריה הפרסית הסאסאנית,  גנב את הצלב האמיתי מירושלים. הוא הציג אותו  בבירתו בגדד, לצד כס המלכות, כדי שיאדיר אותו כאל שהוא חלק משילוש. שלהי המאה השישית וראשית המאה השביעית היו תקופה של אסונות באימפריה הביזנטית. אבל מתוך האפלה עלה והפציע קיסר נבון, מסור ואמיץ. הרקליוס היה גנרל שמרד בקיסר שלפניו, זכה בנאמנותם של החיילים וכבש את קונסטנטינופול ללא מאמץ. הוא ארגן מחדש את השלטון, את הצבא, את המיסוי, את המטבע, את השפה ואת האצולה בבירה. הוא האמין שהפתרון לכל בעיותיה של האימפריה טמון בניצחון על הפרסים. אחרי כמה שנים של מלחמה הרקליוס ביצע מהלך גאוני, ותקף בחורף 627. בעולם העתיק לא היה נהוג לתקוף בחורף, אז הימים קצרים, קשה להילחם בגשם וכמעט בלתי אפשרי למתוח קווי אספקה. הרקליוס תקף עם צבאו מצפון, מאזור אזרבייג'ן של היום. ההפתעה הכריעה את המערכה. עוד נחזור לדון בניצחון הזה בסוף הדברים, אבל קודם נפנה לציור המתאר את הקרב של הרקליוס בפרסים.   זהו ציור דחוס, אינטנסיבי, רועש, כאוטי, פרוע, קצבי, ויש בו תחושה עזה של חוסר פשר. למרות ריבוי הסמלים, שנועדו כביכול לעזור בפענוח המשמעות, שנדע לפחות מי הם הטובים ומי  הרעים, התחושה היא של מציאות ללא צדדים. הדבר בולט במיוחד בהשוואה לציור-התאום על הקיר שממול - מלחמת קונסטנטין במקסנטיוס - שבו ערוכים שני הצבאות זה מול זה, מנצחים מול מפסידים. כאן, לעומת זאת, הכול שרוי בערבוביה. הצופה בציור נמצא בעיצומו של הקרב, רואה הכול בגובה העיניים, ונוצר הרושם שבעומק התמונה יש עוד הרבה אקשן שמוסתר ממנו.   49 דמויות נלחמות בקרב. ובצד, 11 דמויות ממחיזות את עריפת ראשו של ח'וסרו השני. ההשראה לקומפוזיציה הדחוסה, קומפוזיציית ההורור וואקווי (horror vacui) הזו- נשאבה מתיאורי קרבות על סרקופגים רומיים. הפרטים בציור מהממים. כל פרט הוא קומפוזיציה אוטונומית נפרדת. אפשר לגזור ריבוע בתוך נייר ולהביט דרכו בציור, וכל נקודה שבה יתמקד המבט, כל פרט ממוסגר בריבוע, יהיה מדהים. האיש העירום למשל ואויבו הכתום עם שלושת הכדורים הקשורים במוט. הדמות שכורעת על ברכיה עם המגן מעל הראש, דמות שמופיעה גם בעמוד טריאנוס. בצד שמאל למטה, ראש כרות מציץ מבין רגליו שלו. זוהי דמות מראה של פרש שנפל מסוס בקרב קונסטנטין שבציור ממול. פרט דמויות מתוך הקרב - פיירו דלה פרנצ'סקה - צילום: Public domain   בתחתית הקומפוזיציה, בדיוק באמצע הפריים, סצנה ובה שני נרצחים: האחד ( שדמותו לקוחה מעמוד טריאנוס) מתמרד נגד הרגע, בוכה וצועק. מישהו אולי, אולי הזמן, או הכימיה, גירד את עיניו (יתכן שהן צוירו בשמן ודהו כמו העלים על העצים שנשרו עם הזמן), ומנגד זה שהשלים עם המוות, והוא מרכין ראשו בתפילה חרישית. אלה שני מופעים של התמודדות עם המוות, נושא שלא זר כלל למחזור הזה, שנפתח כאמור באי יכולתו של שת לשאת את מותו של אדם הראשון, ולמעשה, אם חושבים על זה, זהו המוטיב המרכזי של הנצרות. אני מביט בשני העומדים למות וחושב, למה רק בקרב? הרי בכל מצבי החיים ניתן לבחור: מרד או קבלת הדין. טרגדיה היא לא מאבק נגד הגורל; הגורל ידוע, הנביא הזקן מפרט זאת בפתח המחזה. טרגדיה היא מאבק חרף העובדה שהגורל כבר הוכרע. קבלת הדין - זו לא סטואיות! זו הדת, זו פרישות והתנזרות. בעולמו של פיירו כולנו פיונים במשחק שמיימי, ובכל זאת  עלינו להתנהג כאנשים חופשיים. הכל כתוב - אך הרשות נתונה.    תיאור הקרב הזה אינו דומה לשום דבר, לא מזמנו של פיירו, לא מזמנו של הרקליוס ולא מזמנם של הרומאים העתיקים. הערבוב המכוון בין שלוש התקופות מוליד קרב בדיוני לחלוטין, מתמטי, מוזיקלי, סמלי.   רצף האירועים נע בקצב מטורף. מגוון אדיר של שריונות, קסדות וכלי נשק מופיע  בערבוביה חסרת כל היגיון פנימי. רבים מהשריונות מצועצעים. רבים מהם מופרכים. חלקם בני התקופה ואחרים לקוחים מתקופות קודמות ועתיקות. מעשי רצח שונים ומשונים מופיעים זה לצד זה  על רקע שמי תכלת שלווים. חצים שעודם באוויר, מרמזים שהיורים נמצאים בקפלה, בצדם של הצופים. כך גם השתקפות האור על השריונות הנוצצים מזכירה את חלונות הקפלה של הבזיליקה. רומחים שאינם שייכים לשדה קרב, אלא לטורנירים של ספורט, משרטטים קווים אנכיים, אלכסוניים ואופקיים בציור המערכה.   הצופה המחפש להתמצא מביט בדגלים. משמאל, בצבא הביזנטי, מופיעים בדגלים האריה והנשר האימפריאליים. בדגל השמאלי ביותר מצוירת ציפור. חוקרת האמנות יזראליס מזהה את הציפור כאווז קפיטוליני: אווזים מיתולוגיים שהצילו על פי האגדה  את רומא מהגאלים בשנת 390 לפני הספירה כשהתריעו על התקפה לילית. לדעתי אין זה אווז אלא שקנאי, דימוי נוצרי שהיה חזק מאוד בשלהי ימי הביניים, אז האמינו  שהשלדגה דוקרת את עצמה במקורה ומזינה את גוזליה מדמה. האפשרות הזאת מתאימה יותר לרוח הכללית של מחזור הציורים. בצד השני מניפים הפרסים את דגליהם הקרועים: דגל העקרב, והדגל עם הראש האפריקני, המסמל בעיני הקהל של פיירו את האחרות המוחלטת.   בשיעורי תולדות האמנות למדתי  שזהו "כושי עיוור", שפיסת הבד המכסה את עיניו מקבילה לזו שמכסה את עיניה של הסינגוגה באיקונוגרפיה הימיביניימית - כלומר סמל למי שאינם רואים את הגאולה דרך ישו. אחד הדברים הראשונים שראיתי כשעמדתי מול הציור, זה שפיסת הבד לא מכסה את עיניה של הדמות. הראש האפריקאי, המורי, המונף גם בצד שני, בציור המראה, אצל חייליו של מקסנטיוס, אינו אלא סמל שפירושו "אנחנו לא". אתם טובים? אתם נוצרים? אתם אירופה? אתם לבנים? אתם תרבות? אתם בחסד האל? - אנחנו לא. מדוע שמישהו יניף דגל כזה? התשובה שעולה בדעתי, לאור הלך הרוח הכללי של כל מחזור הפרסקאות, היא שבעיניהם התכונות האלה אינן טובות או רצויות. דגל כזה עשוי היה למשל להניף יוליאן הכופר. פרט דגל הראש האפריקאי, המורי - פיירו דלה פרנצ'סקה - צילום: Public domain   מאחורי דגל הראש האפריקני מתמוטט דגל הירח והכוכבים העותומאני (העותומאנים לא היו קיימים בזמנו של הרקליוס), ומתחתיו נראה הרקליוס דוקר את הגנרל הפרסי רזאטס בגרון. שניהם שלווים, כמעט כמו פסלים אטרוסקיים (ארצו היא מן הערים העתיקות באיטליה, והיתה יישוב אטרוסקי טרם הגעת הרומאים הלטינים). בריג'יט לסקווסקי כותבת שפניהם חסרי הבעה כי הם הורגים ונהרגים מתוך הבנה שזה תפקידם במחזה ההיסטורי שבו נגזר עליהם להשתתף. היא משתמשת בביטוי הגרמני HEILSGESCICHTE  (תרגום אפשרי: היסטוריה קדושה). אני מסכים איתה,  וגם זה מתיישב עם הרוח הכללית של מחזור הפרסקאות כולו. כמו השרוולים הריקים, הגרביים השמוטות, החזרות וההשתקפויות, אף דמות לא מתפקדת כסובייקט. כולן מריונטות הנשלטות על ידי החוטים השקופים של תכנית אלוהית. הסכין של הרקליוס דמויית צלב. הדקירה מתרחשת בסמוך לצלב האמיתי. אפשר כמעט שלא לשים לב לקיומו. ובצד, התרנגול השחור משלים עם חוס'רו והצלב שילוש קדוש פרסי. כמו בציור התאום שממול, גם מהציור הזה עלה תחושה עזה של ביקורת נגד עצם מושג המלחמה. פרט הרקליוס דוקר, פיירו דלה פרנצ'סקה - צילום: Public domain   בציור הימני שבתוך הציור הגדול, כלומר בסצנת עריפת הראש, האנשים סביב ח'וסרו הם דמויות אמיתיות מהעילית הכלכלית של טוסקנה בימיו של פיירו. ניתן להניח שאלו הם האנשים שמימנו את המחזור כולו. זאת אמנם קונבנציה ברנסנס אבל כאן איכשהו זה מתקבל אחרת, כשבירת הקיר רביעי.     פרט סצנת עריפת הראש, פיירו דלה פרנצ'סקה - צילום: Public domain בין המומחים ניטש ויכוח על משמעות האמצעי הרטורי הפרוע בו משתמש פיירו בפינה זו של האינסטליישן: השימוש באותו דוגמן, באותו לבוש ובאותה תספורת – גם לאל האב וגם למלך הפרסי. יזראליס סבורה שפיירו  מדגיש בכך את חילול הקודש שלו, אבל זה לא מתיישב עם השקפת העולם הפילוסופית הנפרשת במחזור כולו. למעשה זהו בדיוק המקום בו פיירו מנסח את תורתו בצורה המובהקת והטהורה ביותר: כולם בובות, כולם מונהגים על ידי כוח בלתי נראה, כולם שרוולים ריקים. מנהיג הכופרים – הוא עצמו אלוהים. אלוהים הרי משחק את כל התפקידים בהצגה הזאת, והוא גם המחזאי, הבמאי והקהל שלה.      ובשולי הדברים נחזור לדון כמו שהבטחתי בניצחון  של הרקליוס על הפרסים. הניצחון הזה של הרקליוס, כך התברר לימים, היה הרה אסון. עם התמוטטותה של האימפריה הפרסית-סאסאנית, ב-629 לספירה, עלה כוח חדש במדבר הערבי. תחת מוחמד נכבשו כבר שטחים אדירים בחצי האי ערב. ב-632 נפלה פרס לידי חאליפות הראשידון. קשה שלא לחשוב, שאם הביזנטיים לא היו מחלישים את הפרסים באופן שיטתי לאורך חצי מאה, ולבסוף מחסלים אותם, ניתן היה לאימפריה הזו לכבות את השריפה המכונה איסלאם.

חולמים לקנות בית בטוסקנה, דירה ברומא או אולי וילה באזור בולוניה? מחפשים נכס להשקעה, או מתכננים רילוקיישן לאיטליה? המדריך הבסיסי לקניית נדל"ן באיטליה יציג בפניכם את המונחים, החוקים והמסמכים החשובים שחייבים להכיר כשמתכננים לרכוש נכס באיטליה בחודשי הקיץ חלונות הראווה של סוכנויות הנדל"ן מוארים גם בלילה. לעת ערב נראים ברחובות העיירות הקטנות באיטליה מאות תיירים שזופים ולבושים בבגדי קיץ בצבעי פסטל, בדרכם לאכול את ארוחת הערב, מנסים להנות מקרירות הלילה שתוחלף עוד מעט בחומו של יום חדש. מעת לעת הם נמשכים אל החלונות המוארים, האישה נצמדת לזרועו של הגבר בעוד אחד מהם מצביע על תמונת נכס, עם בריכה, על ראש גבעה, או במרכז העיר בסמוך לפיאצה גדולה. סוכנות נדל"ן באיטליה בחודש אוגוסט בלילה - צילום: דורון צויבל החלום על שינוי מקום מגורים מייצג בין היתר השתוקקות לחיות חיים אחרים, או לכל הפחות להתחיל אותם מחדש במקום אחר. התיירים המתבוננים בחלונות הראווה בוודאי מדמיינים את עצמם משוחחים עם השכנים באיטלקית, מנגנים בלשונם את השפה המוזיקלית והקופצנית, ואולי אפילו משתנים בעקבות המעבר והופכים למישהו אחר – אדם שונה, אולי קליל יותר, הסופג לתוכו את העונג, התשוקה ושמחת החיים שבהם התברכה איטליה. אך התחנה הראשונה בדרך לחלום דורשת סבלנות וידע, והחיפוש אחר הבית האיטלקי המושלם הוא למעשה הרבה יותר מסובך ממה שנדמה לתיירים רבים. קניית נכס באיטליה היא משימה אפשרית לביצוע, אך מורכבת. המכשול הגדול ביותר העומד בפני הרוכשים הפוטנציאליים הוא הפיתולים הקפקאיים שמניחה לפתחם הבירוקרטיה האיטלקית הידועה. לכן, יש לגשת למשימה לאט ובסבלנות, ולזכור שכל מקרה הוא לגופו. ראשית כל, כדאי לערוך מחקר ראשוני באשר למחוז שבו תרצו לקנות – ישנם סרטונים ביוטיוב שמנתחים את המחיר למטר בערים שונות, טרנדים מרכזיים, ואת המקומות באיטליה שבהם משתלם להשקיע ברגע נתון. כמובן שלא כדאי להסתמך רק על המידע באינטרנט, אבל הסרטונים האלה בהחלט עוזרים למי שעושה את צעדיו הראשונים בתחום. בנוסף, מומלץ מאוד להכיר את המקום שבו אתם מתכוונים לרכוש נכס, ואת האנשים. במדינה שבה הבירוקרטיה אימתנית והחוק היבש סובל ממורכבות-יתר כרונית, יש להיעזר ככל האפשר במי שמכירים אותו הכי טוב. באיטליה, המושיעים שלכם יהיו סוכני הנדל"ן, האדריכלים ועורכי הדין הפועלים בעיר שבה אתם מעוניינים לרכוש את הנכס. ההיכרות שלהם עם התקנות המקומיות ואף יותר מכך עם בעלי התפקידים במקום, חשובה ביותר. לאחר שאיתרם את אנשי המקצוע המתאימים שילוו אתכם בתהליך רכישת בית החלומות, או הנכס להשקעה, תדרשו להכיר שורה ארוכה של מסמכים רלוונטיים. כך לפתע תתקלו במונחים שמעולם לא שמעתם, כמו SCIA ו-Certificato di prestazione energetica. על מה מדובר? אנחנו ממליצים לכם לקרוא בעיון את המדריך, כדי לחסוך לעצמכם כאב ראש, בלבול ועוגמת נפש. רשימת המסמכים הדרושים לקניית נכס באיטליה: ה"סנטוריה" (Sanatoria) - זהו מסמך המתייחס להסדרת מעמדן של עבודות בנייה לא מורשות שנעשו בנכס, כמו גם עבודות שלא עומדות בחוקי העירייה. במידה והנכס נבנה או שונה ללא היתרים מתאימים, או בניגוד לתקנות הבנייה, ניתן לבקש בדיעבד "סנטוריה" מחודשת. הבקשה יכולה להתקבל או להידחות. אם ה"סנטוריה" מתקבלת, היא הופכת את המבנה לחוקי. כמו כן, אם הבניין נבנה או שונה ללא אישורים מתאימים אז ברוב המוחלט של המקרים יהיה צורך ב"סנטוריה" כדי לקבל את ה - Certificato di Agibilità (אישור המגורים/שימושיות, ראה סעיף 2). תהליך השגת ה-"סנטוריה" עלול להיות מורכב וארוך, אך הוא הכרחי לצורך הסדרת הבעלות המלאה על הנכס. המוכר צריך לספק לקונה את התעודה ורצוי שתהיה ברשותו כבר בזמן הצגת הנכס. אישור שימושיות (Certificato di Agibilità) - נקרא גם: Certificato di abitabilità, מסמך זה מונפק על ידי הרשויות המקומיות באיטליה, הוא מעיד כי הנכס מתאים למגורים ועומד בכל תקנות הבריאות, הבטיחות ואיכות הסביבה הנדרשות. זהו מסמך חשוב שיש להצטייד בו לפני רכישת הנכס. הוא חיוני להשלמת הרכישה. על בעל הנכס יוטל להציגו כאשר יבקש לקבל שירותים מהעירייה כמו חיבור לחשמל, מים, פינוי אשפה וכו'. האישור תקף ל-10 שנים ויש לעדכן אותו אם נעשים שינוים גדולים בנכס. הוא מאשר שהבניין תואם לתקנות המקומיות וניתן להשתמש בו כבית מגורים. שטר בעלות (Atto di Proprietà) - זהו מסמך משפטי המוכיח בעלות על נכס, ומספק מידע על הנכס (מיקום מדויק, מידות, וכל שעבוד או הגבלה שחלים עליו). מסמך זה חיוני לרכישת נכס באיטליה שכן הוא זה שמאמת את הבעלות, ויש להעבירו לבעלים החדש כחלק מתהליך הרכישה. שטר הבעלות מוחזק על ידי משרד רישום הנכסים המקומי, בעלי עניין יכולים לבקש אותו ולבדוק אותו. רוכשים פוטנציאלים נחשבים לבעלי עניין. הבטחת העברת שטר הבעלות מהבעלים הקודמים לבעלים החדש הוא שלב מכריע בתהליך רכישת הנכס והכרחי על מנת לוודא את חוקיות ההליך ואת העברת הבעלות. "תעודת יעילות אנרגטית" (Certificato di Prestazione Energetica) – תעודה זו נדרשת על פי חוק עבור כל מבנה באיטליה, ומספקת מידע על צריכת האנרגיה של המבנה ועל העלויות הכרוכות בחימום, קירור, ותאורה של הנכס. התעודה מדרגת יחסי עלות-תועלת מבחינת צריכת אנרגיה, והדירוג נע בין A (החסכני והיעיל ביותר) ל-G (הכי פחות יעיל). יש להציג תעודה זו בכל פרסום למכירת הנכס. יש לעדכן את התעודה בכל 10 שנים ובכל פעם שנעשים שינויים במבנה. תמצית רישום נכס (Estratto Catastale) - מסמך זה מופק במרשם המקרקעין האיטלקי, ידוע גם בשם, Catasto, מספק מידע על הנכס כגון מיקומו, מידותיו, בעליו וכל שעבוד או מס שחלים עליו. מסמך זה מאמת את הבעלות והסטטוס המשפטי של הנכס. יש להשיג ולבדוק אותו לפני רכישת נכס כדי לוודא שאין שעבודים או בעיות משפטיות שעלולות להשפיע על הרכישה. בכל פעם שיש שינוי בנכס, כגון העברת בעלות או הוספת שעבוד, יש לעדכן מסמך זה. המסמך חיוני לאימות החוקיות והעברת הבעלות על נכס באיטליה. הצהרת התאמה קדסטרלית (Dichiarazione di Conformità) - מסמך טכני זה הוא חובה לפי חוק, הוא מונפק על ידי מומחים מוסמכים בתחומים שונים (מהנדס, אדריכל וכו'). ההצהרה מאשרת שהבניין תואם את חוקי הבנייה והתקנות המקומיות. את המסמך יש להשיג לפני מכירה או העברת בעלות על נכס. המסמך מאשר כי הבניין נבנה בהתאם לתוכניות מאושרות על ידי הרשות המוניציפלית ועם היתרי בנייה מטעמה, וכי הבניין עומד בתקנות ובחוקי הבנייה המקומיים. כמו כן, הוא מאשר כי המבנה מתאים למגורים ולשימוש, וכי הותקנו כל אמצעי הבטיחות הנדרשים, כגון גלאי אש ויציאות חירום והמערכות עומדות בתקנים. יש לעדכן את המסמך הזה בכל פעם שיש שינויים גדולים במבנה, כמו שיפוץ או הוספת מבנה חדש. מסמך זה מהווה חלק חשוב בתהליך רכישת הנכס באיטליה ויש להשיגו ולעיין בו לפני העברת הבעלות. הוא מסייע לאמת את חוקיות הבניין והתאמתו למגורים, ולהבטיח שהנכס שברצונכם לרכוש הוא בטוח. שיפוץ הנכס - במקרה שתרצו לערוך שיפוץ בבית או בדירה שרכשתם, תצטרכו להגיש בקשה רשמית לפני תחילת העבודות באמצעות מודד (Geometra) או אדריכל (Architetto). בהתאם לאופי העבודות, יהיה עליכם לבחור באחד מהמסלולים הבאים: מסלול 1 (CILA) - מסלול המשמש לפעולות תחזוקה רגילות, במקרים שבהם לא מתוכננות עבודות הקשורות ליסודות המבנה. מסלול 2 (SCIA ) - מסלול המשמש לפעולות תחזוקה רגילות וגם לשיפוץ ועבודות הקשורות ליסודות המבנה. מסלול 3 ( Permesso di Costruire ) - היתר בניה, מסלול זה נדרש לבניית בניין חדש או לשיפוצים שיובילו לשינוי גדול, נדרש אישור מטעם וועדה מיוחדת ומהנדס העיר. ומה עכשיו? אם מצאתם את הבית שלכם, השתכנעתם שכדאי לכם לרכוש נדל"ן באיטליה, ובדקתם שיש לבעל הנכס את כל המסמכים הדרושים, כדאי לדעת גם כמה דברים חשובים על העלויות, ועל פרוצדורת הקנייה. בית אבן טיפוסי בטוסקנה קניית נכס נדל"ן באיטליה צעד ראשון : נותנים הצעה על הנכס דרך סוכן הנדל"ן. ההצעה היא כתובה ומצורף אליה צ'ק בטחון שלכם או העברה בנקאית. סוכן הנדל"ן מחזיק את הצ'ק או את הכסף בנאמנות ובצמוד להצעה החתומה. ההצעה מוגבלת בזמן, היא יכולה לנוע בין 3 ימים לשבועיים, בדרך כלל. שימו לב : אם תחליטו לסגת מההצעה שהגשתם לאחר שהיא אושרה, תפסידו את דמי הביטחון. הדבר תקף עבור שני הצדדים, וגם המוכר מחויב לכם – אם הוא לא יהיה מסוגל למכור את הנכס לאחר שכבר קיבל את הצעתכם, הוא יישא בעלות של קנס מוסכם על ביטול העסקה. בדרך כלל מדובר בסכומים גבוהים שאיש מהצדדים לא מעוניין לסכן. צעד שני : ההצעה שלכם על הנכס התקבלה. מזל טוב! סוכן הנדל"ן קיבל אישור על ההצעה הכתובה שלכם והיא חתומה על ידי המוכר. צעד שלישי : את מחיר הנכס ותנאי המכירה מעגנים בהסכם מקדים (contratto preliminare) בו מסכמים את התנאים הבסיסיים. אין צורך בעו"ד לשם כך (במידה ותרצו שעורך דין יהיה מעורב בתהליך תצטרכו לשכור אחד ולשלם לו בנפרד). בדרך כלל סוכן הנדל"ן שמייצג אתכם הוא זה שיכין את ההסכם עבורכם ועבור המוכר. בהסכם ייכתבו סכום הרכישה, תנאי התשלום, ועוד. רוב סוכני הנדל"ן מעדיפים להכין את ההסכם המקדים יחד עם ההצעה על הנכס, כלומר ההצעה על הנכס היא למעשה גם ההסכם המקדים של הקניית הנכס. אך יהיו מקרים בהם שני הדברים יהיו נפרדים, בהסכם המקדים יקבעו התנאים שלפיהם הנוטריון בשלב הבא יכתוב את ההסכם הסופי, ויעביר את הבעלות. צעד רביעי : לפי מסגרת הזמן שנקבעה בהסכם המקדים יקבע תאריך להעברת הבעלות אצל נוטריון (הנוטריון הוא בעל הסמכות באיטליה בכל הקשור להעברת נכסים), במעמד שני הצדדים הנוטריון מקים "שטר מכר" לעסקה (באיטלקית "רוגיטו" - “Rogito”). הנוטריון יבקש מראש מהמוכר ומכם את כל המסמכים הרלוונטיים, ויברר את תקינותם בארכיב העירייה. במעמד המכירה ה "רוגיטו" עצמו תתבקשו להעביר את התמורה על הנכס לחשבון בעל הנכס בהעברה בנקאית מהירה עם IBAN או בצ'ק בנקאי. במעמד החתימה הנוטריון יקריא את הסכם שטר המכר בקול באיטלקית, כנקבע בחוק האיטלקי, כמו כן במידה והקונה אינו דובר איטלקית חייב הנוטוריון לדאוג לתרגם את החוזה לאנגלית ולנוכחות מתרגם במעמד החתימה על העברת הבעלות הסופית, הדבר כרוך בעלות נוספת של הקונה – ציינו את העובדה שאתם לא דוברים איטלקית מראש, וכך תוכלו לעקוב אחר ההקראה ולשאול שאלות במידת הצורך. עלויות ומיסים בקניית נכס: העלויות והמיסים הקשורים לרכישת נדל"ן באיטליה תלויים בגורמים שונים, וביניהם סוג הנכס, מיקומו ומחיר הרכישה. להלן כמה מהעלויות והמיסים האופייניים שכדאי לקחת בחשבון: מס רישום (Imposta di Registro) - מס זה משולם בגין העברת הבעלות על הנכס ומתבסס על השווי המוצהר של הנכס "ערך קדסטרלי" (ערך הנכס הנלקח מתוך מרשם חלקות הקרקע בעירייה, הערכים בעירייה לרוב אינם מעודכנים ונמוכים משמעותית ממחירי השוק הריאלים). נכון לספטמבר 2021, התעריף הסטנדרטי עבור נכסי מגורים הוא 2% עבור בית ראשון (Prima Casa) ו-9% עבור בית שני, שלישי וכו' (Seconda Casa). בכל מקרה הסכום לא יפחת מ- €1000 יורו. שימו לב : במקרה של רוכש זר ההטבה במס על הרישום בית ראשון תחול רק במקרה של תושבות איטלקית (כך דינם של כל ההטבות לבית ראשון המוזכרות בהמשך). כמו כן, יש אפשרות להצהיר בפני רשות המסים כי הרוכש יהפוך לתושב בתוך 18 חודשים מהרכישה. מומלץ לבדוק מידי פעם אם יש עדכונים לשיעורי המס מכיוון שהם עשויים להשתנות. מע"מ (Imposta sul Valore Aggiunto) - אם אתם רוכשים נכס חדש מיזם או מחברת בנייה, עשוי לחול מע"מ במקום מס הרישום. שיעור המע"מ עבור נכסים למגורים הוא בדרך כלל 4% עבור דירות ראשונות, ושיעור גבוה יותר (כיום 10%) עבור דירות שניות. מס רישום מקרקעין (Imposta Catastale) - מס זה מכסה את עלויות רישום הנכס בלשכת רישום המקרקעין והוא בדרך כלל סכום קבוע של: 200 € עמלת נוטריון (Onorario Notarile) - דמי נוטריון משולמים לנוטריון על העברת הזכויות בנכס ועל כך שהוא מוודא עמידה בכל הדרישות החוקיות. העמלות מחושבות לפי שווי הנכס ויכולות להשתנות מעט מנוטריון אחד לשני, בדרך כלל העמלה לא תפחת מ-1000 € או 1% מערך העסקה. הקונה הוא זה שנושא בעלויות, מומלץ לבקש הצעת מחיר משני נוטריונים לפחות על מנת להשוות ביניהן. עמלת סוכנות הנדל"ן - אם השתמשתם בסוכנות נדל"ן כדי לאתר את הנכס, הם בוודאי יחתימו אתכם על הסכם תיווך, העמלות נעות בדרך כלל בין 2% ל-5% מערך הנכס. במקרה שמעורבים שני סוכנים שונים, הקונה והמוכר משלמים כל אחד לסוכן שלו. מס משכנתא (Imposta Ipotecaria) - אם ביקשתם משכנתא למימון הרכישה מבנק באיטליה, יש לשלם מס משכנתא, שהוא אחוז מסכום המשכנתא. במקרה שמדובר על רכישת דירה ראשונה, המס הוא 0.25% מהסכום המתקבל. במקרה של בית שני, המס הוא בגובה 2% מסכום ההלוואה. אגרת רישום מקרקעין (Diritti Catastali) - אגרה זו מכסה את עלות עדכון רישומי רישום המקרקעין לאחר רכישת הנכס. 55 אירו ועוד מס בולים של 16 אירו. היא משולמת (לפעמים גם במזומן) לנוטריון. חיוני להתייעץ עם סוכן נדל"ן מקומי, הפועל באזור שבו אתם מתכננים לרכוש את הבית, וכמובן שמומלץ לעשות זאת לפני הגשת הצעה. כך תוכלו לקבל מידע מדויק ועדכני לגבי העלויות והמיסים החלים במקרה הספציפי שלכם, ולהימנע מהפתעות לא נעימות. אחרי רכישת הבית, מהם המיסים הקבועים על נכס? הנה מה שצריך לדעת: מס רכוש (IMU) - מס הרכוש האיטלקי חל על כל נכס נדל"ן באיטליה. במידה והנכס שרכשתם נרשם כבית ראשון וכמקום המגורים הראשי במרשם התושבות, ואתם גרים בו יותר מ-6 חודשים בשנה, יש לכם פטור מהמס הזה. אבל... במקרים שהבית מוגדר כבית יוקרה, או שמדובר בנכס שני באיטליה המס יחול על הנכס. חישוב המס משתנה מעיר לעיר מאחר והעירייה היא זו שגובה אותו. באופן כללי בממוצע זה 1.06% מהערך הקדסטרלי המופיע בארכיב העירייה. שימו לב : העירייה בה נמצא הנכס שלכם לא תשלח לכם חשבון הביתה אלא רק תודיע לכם על המועד השנתי בו נעשה שימוש. על מנת לבצע את החישוב ואת התשלום בפועל בעזרת טופס מס הנקרא F-24, מומלץ לדון בכך עם רואה החשבון האיטלקי. ניתן לשלם את המס בתשלום אחד או בשני תשלומים. המועד הראשון הוא ביוני ואילו השני בדצמבר. מס עירייה (TASI) - מס זה נגבה על השירותים השונים הניתנים על ידי העירייה, ("municipio"). הוא משתנה מעיר לעיר והוא לא קיים במחוז האוטונומי של טרנטינו אלטו אדיג'ה. גם כאן חישוב המס מתבסס על הערך הקדסטרלי המופיע בארכיב העירייה, במקרה הזה מדובר ב: 1 פרומיל מהערך. את המס משלמים בתשלום אחד או בשני תשלומים. המועד הראשון הוא ביוני ואילו השני בדצמבר. מס איסוף אשפה (TARI) - מס זה הוא עבור איסוף והפרדת האשפה. יש לשלם אותו רק פעם בשנה, חישוב האגרה הקבועה מתבסס על מ"ר של הבית, ומספר האנשים המתגוררים בו. עבור מס זה תקבלו מכתב ישירות לכתובת הבית שלכם. בהצגת הוכחת תשלום המס במשרדי החברה המיועדת, תקבלו את הפחים המתאימים לכל סוג אשפה אותה מפרידים. במקרה של מכירת הנכס מס ריווחי הון (Plusvalenza) - מס רווח הון או plusvalenza חל במקרה של מכירת הנכס. מס זה חל רק על המוכר. להלן שלושה היבטים שיש לקחת בחשבון לגבי מס זה: מס זה אינו חל במידה ועברו יותר מ-5 שנים מקניית הנכס. במקרה ואינכם תושבי איטליה ייתכן שתצטרכו לשלם מס שבח מקרקעין בישראל. בכל שאר המקרים תצטרכו לשלם בסביבות 26% מהרווח הנקי של הבית; כדי לחשב את המס לתשלום ניתן לקזז מהרווח את המסים, עמלות, עבודות לשיפוץ הבית ועוד. מומלץ להיעזר ברואה חשבון. בהצלחה!

הנה שוב, כעבור נסיעת רכבת קצרה, הנחת התיקים בחדר ויציאה לשיטוט, המאפיה מרימה את ראשה. אני במרכז פלרמו וברחוב הראשי, הקרוי, איך לא, קורסו ויטוריו אמנואלה, אני מוצא מקום בשם "נו מאפיה מונומנט", ספק מרכז מידע ומוזיאון קטן נגד המאפיה, ספק יוזמה כלכלית מבריקה של כמה צעירים סיציליאנים. קשה לצאת מתערוכת התמונות במקום, ובה סקירה של תולדות הפשע המקומי, ובייחוד של שנות הטרור של טוטו ראינה, ולא להניח בקופה שבכניסה כמה שטרות. הציור המרכזי במרכז "נו מאיפה מונומנט" - צילום: יונתן ברג אני מרשים את פליפה, אחד מהצעירים שעובד במקום, בידע שאגרתי על אותה תקופה נוראה. מול הפוסטר הגדול שעל הקיר אני פורק את המטען שלי, תוצאה של קריאה בכמה ספרים. זו אֵמַנוּאֵלָה לוֹאִי, אני מצביע, השוטרת היחידה שנהרגה בהתנקשות בפָּאוֹלוֹ בּוֹרְסֶלִּינוֹ, הנה פַלְקוֹנֶה, הנה הגנרל דָּלָה קְיֵיזָה, וזה ג'וּזֶפֶּה אִימְפַּסְטָטוֹ. פיליפה נראה מעט משועמם מהשאלה שלי, שוודאי שמע כבר מאה פעמים היום, וזו רק שעת צהריים: "לא, אין מאפיה ברחובות, הם עושים עכשיו דברים גדולים, בנייה, כבישים, סחורות, הם כבר בתוך מחזור הדם של המדינה, אין להם צורך לשלוף אקדח ברחוב". אבל גם הוא לא יכול להיפטר מההרגל האהוב כל כך על בני סיציליה - הפחדת תיירים תמימים ושוחרי טוב. אחרי הכל, הוא לא רוצה לאבד את החספוס הסיציליאני, שבצידו יש גם אהבת חיים עזה המקושרת מזה זמן עם בני האי. "בכל זאת", הוא אומר, "יש מקומות בעייתיים. למשל הווּצ'ִ'ירִיָּה ( Vucciria ), איך לך מה לעשות שם, המקום מלא בזונות ושיכורים". פליפה מצביע לכיוון הכללי של השוק: "כל לילה באה לשם המשטרה בגלל מישהו שנדקר". ובכן, ידידי היקר פליפה, כעת אנחנו יודעים בוודאות להיכן אשים את פעמיי כשיגיע הערב. אבל בינתיים אני מחפש את מוזיאון פאלקונה ובורסלינו , צמד החוקרים-תובעים שניסו לפעול כנגד המאפיה. המוזיאון נמצא בבית משפט מקומי, ושם אני זוכה לטיפול די אגרסיבי של צמד שוטרים בעקבות הניסיון שלי לצלם את המקום. מתברר שאחרי הכל אפשר למצוא רמזים לעצבנות משטרתית באי. לצערי מתברר שהמוזיאון פתוח רק בתיאום מראש, ורק לקבוצות. אני מחזק את ליבי המאוכזב והנזוף בעוד כוס אחת של המשקה בצבע השמש. בדוכן קטן בקרבת שוק קטן בשם מארקטו דה קאפו עומד בחור מקועקע ומשלח לכל עבר כוסות לימונצ'לו ואפרול שפריץ, ואני מחבר בין מיץ הלימונים לשורות של המשורר האיטלקי ג'וזפה אונגרטי, שמזכירות לי מין קוקטייל כזה, למשל: "מהשיר הזה/ נותר לי רק/ אותו לא כלום/ של סוד בלתי-נדלה". שיכור קלות משירה ומלימונצ'לו אני מגיע, כמובטח, לשוק הווצ'יריה  בשעת ערב. לפי הרושם שנוצר בהליכה איטית ברחוב המרכזי נראה שפליפה לא ביקר במקום כבר כמה שנים. מסעדות תיירים השתלטו זה מכבר על השוק, שעוד מתקיים כנראה רק כדי לשמר משהו מהעבר המפואר ולמשוך תיירים לשבת במסעדות. ידוע שבכל מקום שהתיירות פורחת בו הפשע נובל, כלומר מרוויח מאותה פריחה. כבר עמדתי להתייאש אלא שאז הופיע מולי בר ה"טברנה אזורה". שם אכן מתגודד לו המון אדם מול הפתח, ובין ההמון יש בהחלט כמה דמויות בעלות מראה מועד לפורענות. אלא שאלו, כך נדמה לי, דווקא מושכים את כל שאר הקהל שבא לבלות במקום שיש בו כמה דמויות עם פנים מועדות לפורענות. אם זה לא היה מופרך הייתי רואה כאן מודל עסקי: מוזיקת רוק, אלכוהול זול, כמה פרצופים בעייתיים שייתנו ארומה סיציליאנית והנה לך מכרה זהב. אני שותה כמה כוסות, לא, טעיתם, לא של לימונצ'לו אלא דווקא בירה, המקום לא נראה מתאים לצבעים הזרחניים של הלימון. למחרת בבוקר אני מחליט לבלות כמה שעות בשוק מקומי שעוד מארח, ובכן, את המקומיים. התיישבתי בשעה מוקדמת בבר קטן  באחת הפינות בשוק באלארו  הנמצא בקרבת תחנת הרכבת המרכזית. הקפה במקום היה מצוין, והחבורה שסביבי, אנשי גיל הזהב, הקפידו לעבור מקפה לבירה וחוזר חלילה. פצחתי לי בהתבוננות בשוק, וכדרך הדברים, בתוך שעתיים ההמולה האנושית התחילה לקבל עומק נרטיבי. השוק בפלרמו - צילום: יונתן ברג הנה הליצן של הרחוב, גבר חסר שיניים בכובע קסקט, תנועותיו רפויות מאלכוהול והוא מציק לבעל בית הקפה, לבעלי הדוכנים ולעוברים ושבים, פיו פתוח תמיד בצחוק מתגלגל והסביבה מתרה בו תוך כדי קריצה ועידוד סמוי. הנה מגיע בחור צעיר, מיוזע, על כתפיו סיר גדול. הוא מניח אותו על מתקן, וטקס ה"פנינו קון לה מילזה" מתחיל. הוא קורע את פנים הלחמנייה וזורק את הבצק לקערת פלסטיק, מסיט מעט מגבת שמכסה את סיר המתכת, שולף משם בידיו ערימה של איברים פנימיים, מניח בלחמנייה, סוחט לימון על כל העניין ומגיש לקונה. סביבו עומד מעגל של קונים, הם אוכלים במהירות ומשוחחים זה עם זה. מולי, בכניסה למבנה קירור, ישוב בחור עב בשר ובידו ערמת שטרות יפה. הוא מציג אותה לעוברים ושבים כאיזו הכרזה שאני לא מבין. הבחור השרירי מקבל מבקרים בלי הפסקה. סוחרים, עוברים ושבים, זקני בית הקפה, כולם ניגשים אליו, לוחצים את ידו, משחררים הלצה, טופחים על כתפו. מידי פעם עובר צמד גברים, תמיד גברים ותמיד צמד, ובידם ארנק קטן ועליו תמונה של קדושה. הם פותחים את הארנק, והבחור מניח בו שטר. בראש מעט כבד אני יוצא לאחד היעדים המרכזיים במסע הזה לסיציליה, המקום ששבילים רבים הובילו אליו: המוזיאון המוקדש ליצירתו של רֶנָאטוֹ גוּטוּזוֹ, הצייר הגדול בן פלרמו . אני יורד מהרכבת בפרבר של העיר פלרמו בשם בַּאגֶרִיָּה ( Bagheria ), מקום שהיה פעם עיירה נפרדת ונבלע בעיר, ולמרבה הפלא מוצא את עצמי באזור של מוסכים וחנויות קמעונאות. ענני אבק עולים מגלגלי המכוניות ואין שם שום דבר שדומה למה שהצייר המפורסם מייצג: הנופים הים תיכוניים היפהפיים של סיציליה. המוזיאון שוכן בווילה בשם וִוילָה קַטוֹלִיקָה , וסיפורו מפותל ומסעיר במיוחד. גוטוזו היה צייר מפורסם כבר מתחילת דרכו. הוא היה קומוניסט, ובמלחמת העולם השנייה הצטרף למחתרת. לאחר שהתעשר עבר לרומא, מרכז הכובד הכלכלי-פוליטי, והפך לידידם של מנהיגים פוליטיים כמו אַנְדְרֵאוֹטִי הכל יכול שכבר פגשנו בסיפורי המאפיה. הוא, כמו גם כומר נכלולי וכמה מקורבים תאבי ממון, הקיפו אותו בחודשים האחרונים לחייו בחומה בצורה ולא נתנו לחבריו וידידיו להתקרב אליו, גם לא לאהובתו במשך שנים רבות והמוזה של רוב ציורי העירום שלו, הדוכסית מַרְתָה מַרְזוֹטוֹ. אם לא די בכך, באותו זמן  הועבר כל רכושו, כולל הזכויות על יצירותיו, לבנו המאומץ, נער מפלרמו שהפך למזכיר ועוזר שלו. ואם לא די בכך פעם שנייה, כיאה לסיפור איטלקי מלא יצרים, תשוקות, כסף ודת, גוטוזו, קומוניסט אדוק כל חייו, הוטבל לדת הקתולית סמוך למותו, כומר הוזמן לערוך לו וידוי לפני המוות, ונערכו לו שתי הלוויות - אזרחית וקתולית. אותו בן מאומץ, שיש הטוענים שגרם לניתוקו של גוטוזו מהעולם, היה זה שבחר לשכן בווילה קטוליקה חלק מהיצירות של גוטוזו, שביקש עוד בחייו להשיב חלק מיצירתו לנופי הילדות שלו, לאי שכל כך אהב. כשהגעתי למוזיאון ראיתי באחת הפינות צוות צילום עומד מול גבר נמוך ולראשו כובע קסקט. נדמה היה לי, ואולי זה היה רק דמיוני המפותח, שזהו הבן המאומץ, הכוכב של המעשייה הקולנועית. אבל כל זה פחות חשוב מהיצירה של גוטוזו שממלאת את הקומות הראשונות של המוזיאון. בכניסה מוצגת תערוכה קטנה של עגלות עץ עם ציורים מרהיבים של סצנות קרב ומלוכה, מסורת מקומית עתיקה שהשפיעה גם על הצייר הצעיר.יש במוזיאון ציורים גדולי ממדים כמו זה ששמו הוא שורה משירו של המשורר ת.ס אליוט, "נשים נכנסות ויוצאות משוחחות על מיכאלאנג'לו", ציור בו גוטוזו מפגין את האיכויות הארוטיות והצבעוניות שלו. אבל אני נמשכתי לקומה התחתונה, שם, בחדר לא גדול, מוצגים רישומים של הצייר. בצבעי פחם מלאי עומק הוא העמיד דמויות וכמה נופים קטנים. זה קורה לי לא מעט, המשיכה הזאת לרישום המהיר, הצנוע. כך למשל למרות הציורים הנפלאים והגדולים של רמברנדט העדפתי דווקא תערוכת רישומים קטנה שלו במוזיאון שבבית האמן באמסטרדם. גוטוזו נחשב, ובצדק, לגדול הציירים של סיציליה, ובציוריו אפשר לראות סיכום דחוס של האי. בציור ה"ווצ'יריה" הוא חוגג את הצבעוניות והשפע החקלאי והימי, בציורי הגגות הוא מנציח את העוני והעזובה, ובציור אחר הוא מעמיד סצנה של הפגנה ומאבק חברתי, נושא שהיה חשוב לו מאוד בתחילת דרכו כקומוניסט אדוק. אלא שעם הזמן, העושר וההצלחה הוא התרחק ממנו לטובת הארוטיקה והעיסוק בציור עצמו, למשל בסדרת ציורי הסטודיו שלו. סיימתי את הסיור במוזיאון בשיבה לאחד הציורים שמצאו חן בעיניי במיוחד. בחדר מרכזי הוצגו דיוקנאות שצייר גוטוזו. הוא הרבה לצייר את חבריו וידידיו, פוליטיקאים, אנשי תרבות, ציירים וסופרים. הדמות שעמדה מולי, בעלת שיער שחור מקורזל ומזדקר ופנים לבביות, היה צייר וסופר בשם קרלו לוי. קרלו לוי מגלם בחייו, קצת בדומה לגוטוזו, את סיפורה של איטליה במאה הקודמת. הוא נולד בטורינו , למד שם רפואה, היה חבר במחתרת אנטי-פשיסטית כבר משנות השלושים, ולכן הוגלה לכפר הקטן אַלְיָאנוֹ ( Aliano ) בדרום איטליה (שם גם נקבר, לפי בקשתו המפורשת לשוב לכפר גלותו, שם התייחסו אליו בני המקום בכבוד ובחום). גוטוזו מצייר את קרלו לוי - צילום: יונתן ברג במלחמת העולם מצא לוי מסתור במקומות שונים, בין השאר בביתו של המשורר האיטלקי זוכה פרס נובל לספרות אוּגֶ'נְיוֹ מוֹנְטָאלֶה (Eugenio Montale). הוא כתב ספר חשוב על שנות גלותו, בשם "ארץ שכוחת אל", ובו תיאר בחום את חיי העוני והעזובה במחוז בזיליקטה. לוי כתב גם על המציאות בסיציליה, למשל בספר "המילים הן אבנים". גם הוא, כמו גוטוזו וכמו מונטאלה, נבחר לשמש כנציג בבית הנבחרים. ישבתי ברכבת הקצרה חזרה לפלרמו וחשבתי על היהודים שתפסו מקום מרכזי בספרות האיטלקית: נטליה גינצבורג, פרימו לוי וקרלו לוי ועוד... החלטתי לקחת איתי לאחר הצהריים האחרון באי, אותו החלטתי לבלות בחוף מונדלו, עוד סופר יהודי-איטלקי גדול, את ג'ורג'ו באסאני. באסאני כתב על חייהם של היהודים-האיטלקיים בפרארה, עיר ילדותו ונעוריו. לבאסאני יש גם קשר סיציליאני, כי הוא זה שגילה את הסופר  הגדול של סיציליה,הדוכס שירד מגדולתו ג'וזפה תומאזי די למפדוזה, שכתב את "הברדלס". אחרי נסיעה צפופה באוטובוס מקומי הגעתי לחוף מונדלו  שוקק החיים. הזמנתי תכף ומיד ארינצ'ני ולימונצ'לו, מודע לשעון החול האוזל של המסע ולצורך להעמיק את ההתמכרות כדי שתשרוד, אולי, את הימים הראשונים של השיבה לישראל. מול הנוף הנהדר של ההרים היורדים לעבר הים ולשונות היבשה המתעגלות לכל אורך החוף קראתי את ג'וֹרְג'וֹ בַּסָּאנִי (Giorgio Bassani). הוא אמנם לא בן סיציליה, אבל הוא בן איטליה, ועם הערב היורד הרגשתי שהקול שלו הוא המדויק ביותר מבין כל אלו שקראתי. חוף מונדלו - צילום: יונתן ברג בספר שקראתי, "גן פינצי-קונטיני", יש דמיון לאותו ספר גדול של סיציליה, "הברדלס". ההיסטוריה פולשת לחייהם של המחבר וידידיו בפרארה , יהודים בני המעמד הגבוה והבינוני העומדים לאבד הכל בעקבות הפאשיזם ומלחמת העולם השנייה. גם ב"ברדלס" מתוארת התמוטטות, זו של האצולה הסיציליאנית המאבדת את רכושה ויוקרתה. הבטתי סביב, זוגות וקבוצות נערים הלכו על הטיילת, היה כבר ערב ונדמה היה לי שאני מזהה משהו שקיים גם בירושלים שבה אני מתגורר: עולם ישן שתמיד מבצבץ מבין הבתים, הרחובות והפנים, עולם שיש בו יופי ומורכבות אבל גם משהו מפחיד, לא מובן, מלא ברוחות רפאים.

התחנה האחרונה במסע הקצר שלי בתרבות זמננו, לאחר המוזיקה והספרות מהימים הקודמים, היא הטלוויזיה, וזו באה לידי ביטוי בעונה השנייה של סדרת הלהיט "הלוטוס הלבן" המתרחשת במלון בעיירה היפהפייה טָאוֹרְמִינָה ( Taormina ). העיירה מרחפת על פסגת גבעה שמשקיפה על הים התיכון, והחלק העתיק שלה הוא תערובת של רחובות וסמטאות ציוריות. פסעתי ברחוב המרכזי, קורסו אומברטו , שבקצהו ניצבת מרפסת אבן המשקיפה על הנוף המרהיב. שם, ישוב על ספסל לצד הספרייה העירונית האפלולית והיפה ששוכנת בכנסיה ישנה (רק חישבו על האפשרות של הפיכת מבני דת לספריות! הרי ממילא כל אמונה נבנית סביב טקסט), עצמתי את עיניי ונמנמתי, ומתוך נים ולא נים דמיינתי שאני אחד מהעשירים שמבקרים מדי קיץ בעיירה הסיציליאנית רבת היופי. הכנסייה בטאורמינה שהפכה לספרייה - צילום: יונתן ברג הגבירה האנגלייה פלורנס טראביליאן הקימה במקום גנים מטופחים, הצייר אוסקר ווילד, גתה וניטשה השחיתו כאן דפים, פון גולדן צילם ואוטו גלנג צייר, וכל כוכבי הלוטוס הלבן, מקומיים וזרים, אנשי מאפיה ואמריקאים ממוצא איטלקי, כולם הסתובבו סביבי בשעה שעשיתי מה שבאמת עושים העשירים: שנת צהריים קצרה ומתוקה שבה העיניים נפתחות מדי פעם ולוקחות לגימה הגונה של מורדות האטנה הנעצרים בים-התיכון. התעוררתי לבסוף רק כדי להחדיר לדם עוד קצת מהקוקטייל האהוב לפני הנסיעה חזרה, ואיזו נסיעה זו הולכת להיות. טאורמינה היפה - צילום: יונתן ברג לפני שיצאתי לערבות סיציליה הזהירו אותי מהתחבורה הציבורית. היא אמינה כמו פוליטיקאי מקומי, אמרו לי, ומקפידה להשתבש בכל דרך אפשרית. דחיתי מעליי את נבואות החורבן הללו כשעמדתי במרכז העיר אָצִ'ירֶאָלֶה ( Acireale ) הממוקמת בין טאורמינה וקטניה, ומתוך הגשם השוטף שנמשך מאז אחרי הצהריים הגיח אוטובוס ובחזיתו המילה 'קטניה', שם נמצא חדרי הקטן. הא! אמרתי כלפי הגשם וכלפי רואי השחורות, לא במקרה של הטייל הזה, שסיציליה אוהבת ומחבקת. הרי מדובר בנסיעה של לא יותר מעשרים דקות, המרחק בין הערים קטן להפליא, סתם הפחדות של חסרי מזל! אולי הייתי צריך להתחיל לחשוש לנוכח דמותו של הנהג, גבר מחויך, בעל משקפיים, גדול גוף ובעל מראה של מורה חביב ולא מזיק. הוא הנהן בלהט כשאמרתי קטניה ולא אמר דבר כשעברנו ליד תחנת הרכבת בקצה העיר, אלא המשיך לטפס בסמטאות העיר. איזה משגה! מה שיכול היה להיות נסיעת רכבת קלילה בת עשרים דקות, כולל אספרסו, כמה עמודים בספרה של תרזה מאג'יו ומבט מהורהר ונוגה במידה על מימי הים התיכון, הפך לאודיסיאה בת שעתיים. כפי שאמר לי לאחר כמה ימים בפלרמו בחור שנראה דומה לבמאי והשחקן רוברטו בניני, "מה הם מקשקשים על גשר מהיבשת? שיבנו פה קודם כביש אחד עם שני נתיבים, המטומטמים". אכן, לא רק שיש נתיב אחד, אלא שהתפתח מנהג בסיציליה לעצור על אותו נתיב ולהמתין לצפירה המנומסת של המורה-נהג שלנו כדי לזוז עם הרכב. ההתרחשות חוזרת על עצמה ללא הרף. צפירה, ראש מבצבץ מחנות, מופתע ונלהב לעזור, קורא למישהו שקורא למישהו, עוד ראש צץ, גם הוא ממהר לקרוא למישהו ולבסוף מופיע הנהג, כולו חשיבות, צועד למכונית כאילו הוא מפנה את השטח לג'ורג'יה מלוני, וחוזר חלילה. אלא שבסופו של דבר הצפירה לא גרמה לשום ראש להופיע, גם לא סדרה של צפירות המגיעות, כמובן, מהמכוניות מאחור. כעת מתאסף פרלמנט מחוץ לאוטובוס. "זה אינטליגנט רציני", אומר בחור בעל מעיל עור ותספורת קוצנית. בעלי חנויות יוצאים ומגנים את בעל הרכב, שגם חנה כמו אינטליגנט וגם לא כדי להיכנס לחנות שלהם. לבסוף, לאחר חצי שעה הנהג מחליט לנסות ולעבור בכל זאת, והוא עובר, ובלי בעיה, המורה המבולבל שלנו. גשם מתחיל לרדת ומפלי מים זורמים מכיוון ההרים שסביב האטנה ובמורד הכביש, ואם לא די בכך שהנהג צריך לנווט את האוטובוס-ספינה במים, מסתבר שהגג דולף ומים מתחילים לטפטף על הנוסע הבודד באוטובוס. רטוב, רעב ועצבני ירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית והבטחתי לעצמי לא להשתמש עוד בתחבורה המקומית, כלומר עד מחר בבוקר, כשאעלה על הרכבת ל צֶ'פָאלוּ ( Cefalù ), התחנה הבאה במסע. ואיזו תחנה זו! בירידה מהרכבת מקטניה, מבעד לגשם סוחף נגלה סלע עצום ממדים העומד מעל עיירה קטנה. המראה מזכיר ציור של מגריט. אני מתבצר בחדר הקטן ששכרתי בעיירה ומטפל ברגליי הכואבות. הליכה היא התפילה של הגוף, כתבתי פעם בשיר, אבל נדמה שהמתפלל הזה קצת הגזים. הגשם מפסיק בדיוק כשאני חוכך בדעתי אם להדליק את הטלוויזיה, פעולה שאין ממנה חזרה. איזה מזל! עוד הייתי מבלה את אחר הצהריים מול השף בעל הזקן הצרפתי והשיער הפרוע במקום לשבת בטיילת הקטנה שמול העירייה תוך התלבטות הולכת וגוברת אם להביט ימינה או שמאלה. אם אני מביט ימינה, אל קו המים המתפתל לעבר פלרמו, אשר לכל אורכו נראים הרים מכוסי עצים, בוערים בירוק, נופלים עד למים הכחולים-אפורים, אינני רואה את הצד השמאלי, שם הסלע הענק, שנקרא " לה רוקה", עומד מעל עיירת הדייגים הקטנה, כמו מרחף מעליה, ולהפך. כדי לפתור את הפומו שאינו מאפשר לי להתקדם על הטיילת אני נזכר בהוראה שקיבלתי מבעל החדר שבו ישנתי בקטניה. כשבלבלתי לו את המוח בכניסה לאכסנייה על הרכבת שנוסעת שמסביב לאטנה, זו שמככבת בספר "קיטון האבן", וחזרתי על רצוני לבקר בעיירות הקטנות שבהן טורקים את הדלת בפני זרים ומעריצים את הבוס המקומי, הוא אמר לי להפסיק לבלבל את המוח, סיציליה זה לא סרט של מרטין סקורסזה, ואז השביע אותי לעלות לכפר היפה ביותר בכל סיציליה לטעמו – קַאסְטֶלבּוּאֹנוֹ ( Castelbuono ). כך למחרת אני מחלץ את צווארי התפוס מהמבטים שמאלה וימינה ומתייצב בשעת בוקר מוקדמת בתחנת הרכבת, רק כדי לגלות שאני עומד יחד עם כל בני הנוער בעיירה שממתינים להסעות לבתי הספר שלהם. אין לי מושג איך אפשר להתרכז בשיעור מתמטיקה או מדעים אחרי שבילית חצי שעה באוטובוס מצ'פאלו לקאסטלבואנו. ואם שרדת את הנסיעה, נפלא מבינתי איך אחרי הפסקה בין השיעורים, שבה נניח יצאת עם החברים מבית הספר הנמצא מתחת למצודה שהפכה למוזיאון ומולך, לכל מלוא העין, עומד רכס הרי מדוניה, שמקיפים את העיירה והופכים אותה לגלויה שנראית כמעט כמו תוצר של בינה מלאכותית, איך אחרי זה אפשר להתרכז במשהו? לא ברור. אני מתערסל לי עם כולם באוטובוס העוזב את קו החוף ועולה לעבר ההרים, אני עומד במרפסת מול ההרים ואיני יודע מה לעשות, שוב מופיע הפומו של הצוואר, שוב קשה להחליט לאן להוליך את המבט, ועל כן אני מחליט לחדור לפנים העיירה, מצויד בכמה מטרות. ראשית, לאכול את עוגת הפאנטונה , כפי שהמליץ לי בעל הדירה ששכרתי בצ'פאלו, ושנית, כדי לדמיין את סצנות המאפיה שקדחו בראשי בעקבות הקריאה בספרים של פיטר רוב, ודרכו בספריו של לאונרדו שאשה. דו קיום ישראלי - פלסטיני בחלון חנות ספרים בקאסטלבואנו - צילום: יונתן ברג אבל למרות מאמציי, הדבר בלתי אפשרי. בצהריי היום, בכיכר המרכזית, הכל  נראה מלא ביטחון, סולידריות ושכנות טובה. בבית הקפה שליד כיכר קטנה יושבים זקני העיירה, וכמו בני גילם במחוז פוליה שתיארתי באחד הפרקים הראשונים, הם מנהלים שיחות מלאות בפרצי צחוק. הכספומט שלידם מקבל מידי פעם לקוחות שכל אחד מהם מקפיד לעצור לרגע אצל החבורה הצוחקת ולשאול לשלומם. ליד האטליז נעצרים לקוחות ודנים, כך נראה, כמו בארצות נורמליות, במצב המדרכה שלפני החנות, שם הצטברו מעט מים מסערת אמש. הרי מדוניה - צילום יונתן ברג בלית ברירה אני מחליט לוותר על הסיכוי לראות איזה דון בחליפה, שרשרת זהב ושיער משוך לאחור בג'ל, ומחליט ללכת עם הזרם. אם החיים מתוקים, אז עד הסוף. אני יורד לעבר המקדש של עוגות הפאנטונה בבר ה"פיסקונרו" ( Fiasconaro ), המצוי ממש במרכז העיירה, לצד כנסייה קטנה עם ציורי קיר מדהימים. בדוכן קטן בכניסה מציעים טעימות, ואני מחליט להשקיע את כל כולי בהפיכת היום לסוכר. עם אותו סוכר אני צועד שוב לעבר המרפסת הגדולה שמול הרי מדוניה (Madonie), שם אני מתמסר לסוכר של הנוף. סיפורי המאפיה יישארו בין דפי הספרים, לפחות עבור הטייל הזה, החולף פה לרגע.

"אני נוסע/ נסיעות הן הנפש של העולם הזה/ נסיעות נשארות לעד", כתב יהודה עמיחי וצדק, בעיקר אם מדובר ברכבת אינטר-סיטי איטלקית ריקה כמעט לגמרי העושה את דרכה מבארי לרֶגְ’וֹ קַלַבְּרִיָּה. הנסיעה אטית ומהורהרת, והנופים - הנופים לא מאפשרים לי לצלול ולו לרגע בספר הפתוח מולי- " חצות בסיציליה"- ספר שלקחתי כדי להתכונן ליעד שלי: מסינה, השער לסיציליה. גשם שוטף מקבל אותי בתחנת הרכבת ברֶגְ’וֹ קַלַבְּרִיָּה ( Reggio Calabria ), ממשיך בדרך למעבורת, במעבורת, ובירידה אל האי. יש מקומות שמסמנים לך כבר מהצעד הראשון שהם אינם רוצים בך, שזה לא המקום עבורך. מולי עומדים רחובות שוממים של יום ראשון גשום, ובדרכי אל החדר שהזמנתי אני עובר דרך הפגנה קולנית שאינה מחבבת באופן יוצא דופן את אזרחי המדינה המזרח-תיכונית ממנה הגעתי. בחדר אני זוכה לסימפוניה של מקדחים העמלים לשפץ את אחד הבתים ברחוב, אך דבר, כך אני מנסה לשכנע את עצמי, לא יעמוד ביני לבין סיציליה. אלא שניסיון הרואי להגיע אל הקתדרלה נשטף במטר עצבני וארוך, המלווה בשילוח של המטריה שלי אל-על, כעוד נקודה שחורה על פני היום. אני ממהר לחזור, רטוב ומדוכדך מההפגנות, ממזג האוויר ומהניקוז העירוני, ומוצא את עצמי בקרבת כנסייה קטנה שדלתה הפתוחה מגלמת, בהדגמה ממשית של מהותה, את אפשרות ההגנה מפני קור הקיום. קבלת הפנים ברג'ו קלבריה, הפגנה בעד פלסטין - צילום: יונתן ברג ליד המזבח בכנסייה אני מגלה להפתעתי חלקת אדמה קטנה ועליה כמה פרחים נובלים. על הגן המוזר הזה חולשות פניו של ילד הניבטות מפוסטר גדול ממדים. זה בעצם נער שעל גבו תיק גב אדום ופניו תמימות ומחויכות, והוא זוכה לעיצוב המעניק לפניו ולגופו הילה. הגשם נחלש מעט ואני מזנק החוצה. תמונת הנער ניבטת לעברי גם מהחומה שלפני הכנסייה, ואותן פנים שבות בפינת הרחוב, חולשות על אחד הקירות. בחדר, בעזרת התרופה האיטלקית הידועה לימיי גשם -  קרטון פיצה ובקבוק יין - אני נאבק, מאבק איטלקי מזוקק, בין המראות על מסך הטלוויזיה לבין מסך הסלולארי בו אני חוקר את זהותו של הנער הצעיר שזכה להגיע עד למרכז הכנסייה האיטלקית, לעמוד שם מתחת לדמותו של הנביא הגלילי. מתברר כי הנער הוא קרלו אקוטיס, ( Carlo Acutis) בריטי ממוצא איטלקי שגדל להורים לא דתיים, אבל חש משיכה לנצרות מגיל צעיר. כבר בגיל 12 החל ללמד את עיקרי האמונה בכנסייה במילאנו. קרלו אקוטיס הקדוש המודרני - צילום: יונתן ברג הקולות ממסך הטלוויזיה הסיטו את תשומת לבי. באחד הערוצים התחילה תכנית על סילביו ברלוסקוני. אני אולי לא מבין איטלקית, אבל מבין קצת בעריכה ובמוזיקה. התכנית הייתה ביקורתית, אבל עם איזו הנאה גלויה מהאיש, מהעצרות הגדולות שלו, ההערות חסרות הבושה לדיפלומטים ומנהיגים, העושר שלו, הכדורגל, החיבה למנעמי החיים. הנה, חשבתי לעצמי בעוד הגשם הולך ומתחזק בחוץ, מציף את רחובות מסינה, הנה המתח שבלב הנפש האיטלקית: מצד אחד הנער הצעיר, ההתמסרות הדתית שלו, הרומנטיקה הרוחנית, הצד המופנם, המיוסר במידה, השמרני, ומנגד הצד האחר, הנאות החיים והחושים, הצד המוחצן והקולני. קרלו גבר על סילביו ושקעתי בקריאה על חייו. קרלו היה נער חובב מחשבים שהקים אתר שכינס ניסים שביצעו קדושים וקדושות ברחבי העולם, בתקווה שבעזרתו יוכל לגייס את רשת האינטרנט לטובת הפצת אמונה. בעת שהיה עסוק בכך חלה. תחילה הרופאים חשבו שהוא התייבש, אבל אז התגלה כי הוא חולה בלוקמיה. המחלה התפשטה במהירות, וקרלו הלך לעולמו בגיל צעיר, הוא היה רק בן חמש עשרה. לאחר מותו התגייסה הקהילה באסיזי (Assisi), שם נקבר, להכריז עליו כקדוש: קדוש של העידן הנוכחי, עידן האינטרנט. שוב סילביו צעק על המרקע, הפעם על רקע הערוץ שהקים, ערוץ חמש ששינה את הטלוויזיה האיטלקית וממילא את התרבות האיטלקית. אני משוטט לכמה דקות בטלוויזיה של אחרי עידן הנשיא חובב המסיבות. בערוץ אחד יש מעין תכנית שידוכים שעיקרה ויכוחים בין הזוגות והתערבות תמידית של המנחה והקהל, באחר אני מוצא תכנית אירוח, בשלישי תכנית אירוח, הכל צעקני, מאופר, יפה להפליא. רק בערוץ של סרטים איטלקיים ישנים אני נעצר מול מחזה איטי יותר. שם, בשדה תעופה, גבר ממתין לכלה שאמורה להגיע מהצפון. לא רק הוא, אלא סדרה שלמה של גברים דרומיים ממתינים לכלות מהצפון. צמד נזירות חולפות מול הגברים ואני נזכר שוב בקרלו. מתברר כי קרלו הוכרז רק לאחרונה כקדוש, לאחר שאושר צמד נסים שהתרחשו בעזרתו, צמד ניסים שהוא אחד התנאים להכרזה של אדם כקדוש. במקרה אחד ילד קטן שחלה במחלה קשה נגע בפריט לבוש של קרלו והחלים, ובמקרה אחר אם מקוסטה ריקה התפללה על קברו של קרלו באסיזי (שם הוא קבור עם נעלי הנייקי שלו והאימונית הממותגת, כיאה לקדוש מודרני) כדי שיעזור לבתה שנפצעה באופן קשה בתאונת אופניים, והבת החלימה באורח פלא. לאחר שהוכרז כקדוש אלפי מאמינים עלו לרגל לקברו של קרלו. לאחרונה חלק מקרום הלב (!) של הקדוש קרלו יצא למסע הופעות ברחבי צפון אמריקה. הקתדרלה של מסינה לאחר הסערה - צילום: יונתן ברג בבוקר השמיים מתבהרים ואני מתעורר מוקדם בכדי לזכות למנה ראשונה של ארכיטקטורה סיציליאנית בסביבות הקתדרלה של מֶסִּינָה ( Messina ), עיר שכנראה לא אשוב אליה. ובכל זאת מסינה הועילה למסע בדבר אחד: היא המקום שבו החלה ההתמכרות הראשונה שלי בסיציליה, ההתמכרות לארצ'יני , כדור אורז מטוגן בפירורי לחם ובתוכו ראגו. זה קרה בחנות קטנה בשם: Rosticceria Famulari בקרבת העירייה. הכדורים בצבע הזהב נראו לי בהתחלה מאובקים ומשעממים, אבל הרעב גבר ולפי נגלה הפלא הסיציליאני: ארוחה שלמה ומשביעה הנכנסת בקלות לכף יד אחת. המסע בסיציליה התחיל לצבור תאוצה והתחנה הבאה, קַטַּנְיָה (Catania), תתייחס אלי, אני מקווה, הרבה יותר יפה.

לקַטַּנְיָה (Catania), בניגוד למֶסִּינָה (Messina), אני מוכן לשוב בכל עת, למשל לשוק הפשפשים שנערך ביום בואי בגן המוזנח שמחוץ לשער המוביל לעיר העתיקה, מרחק של כעשרה צעדים מהקתדרלה. עשרות דוכנים עמדו במרחב המאובק והציגו עשרות שנות היסטוריה מקומית ואיטלקית. ספרים, משחקי ילדים, תכשיטים, תקליטים, כלי בית, הכול חד פעמי במראהו, הרוב עשוי ביד. השוק הזה גרם לי להתחיל לחוש את מה שציפיתי למצוא באי: שכבות על גבי שכבות של שפות ותרבויות שוק הפשפשים בקטניה - צילום: יונתן ברג להפתעתי, גיליתי שמה שהיה שבעבר נכון גם היום, ושאני ניצב מול לב פועם של תרבות עכשווית. התחנה הראשונה במפגש עם התרבות הזאת הייתה העיר סירקוזה  (Siracusa), וליתר דיוק האי הקטנטן אוֹרְטִיגְ'יָה (Ortigia) המצוי בקצה העיר, עירו של ארכימדס. טיול של אחר צוהריים באי הקטן עובר בין מבנים יפהפיים שהותירו אחריהם כובשי סיציליה במהלך השנים: מקדש לאל אפולו, מקדש יווני שהפך לכנסייה בארוקית, מבצר גרמני שכיום מארח את חיל הים האיטלקי. אפילו מקווה יהודי קטן התגלה  באחד מבתי המלון באי, והפך לעוד אפשרות תיירותית שבוודאי מקיימת כלכלית משפחה מקומית. המקווה הזה, יחד עם המוזיאון בלצ'ה והמוזיאון הקטן המוקדש ליהדות בטארני, גרם לי לתהות אם אתרי המורשת היהודית הפכו לאטרקציה תיירותית בגלל הזרם ההולך וגדל של תיירים מהמדינה המזרח-תיכונית ממנה אני בא ולא מגעגוע חריף לקיום היהודי שהיה ונעלם. "פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד/ את שני הסלים הכבדים שמתי לידי/ עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושמשתי להם נקודת ציון." כותב יהודה עמיחי בשירו "תיירים", וממשיך: 'אתם רואים את האיש הזה עם הסלים?/ קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית/ קצת ימינה מראשו'/ אבל הוא זז, הוא זז!/ אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם:/ אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית?/ לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו." היכן אם כן האנשים המתגוררים פה? בדרך פלא אני שומע צלילים של מוזיקה חיה מסמטה צרה ההולכת ונמשכת מהמקווה לעבר לבו של האי. אלה כמה גיטרות המנגנות יחד צלילים שנשמעים בו זמנית מסורתיים ועכשוויים. אני עוקב אחרי המוזיקה ומגיע לבר-מסעדה שוקק. מתקיימת שם השקת אלבום חדש של זמרת בשם " לה נינה", שיוצרת מוזיקה צוענית- איטלקית ומלווה את עצמה בלהקה נמרצת. אגב שיחה עם כמה מתושבי האי שנמצאים במקום אני מגלה כי אורטיג'ה הפכה זה מכבר לאבן שואבת למוזיקאים מרחבי איטליה. מדובר בשדרות של סיציליה, ואולי בעצם להפך, כי לא מדובר ביצירה מקומית שמשפיעה על המרכז אלא בדמות מהמרכז שמובילה ליצירה מקומית. נדמה שהרנסנס של אורטיג'ה החל כאשר מוזיקאי בשם ארלניג הו, המנהיג של להקה נורווגית בשם קינגס אוף קונביניינס, החליט לרכוש דירה במקום. הכוכב ארלינג האו במעיל האדום בחברת נערות האי - צילום: יונתן ברג הלהקה, בעצם צמד, הייתה אחת המרוויחות הגדולות מרגע יוצא דופן בסוף שנות התשעים שהתאפיין בכמיהה לצלילים הרמוניים, שקטים ואיטיים בסגנון הצמד סיימון וגרפונקל. הלהקה הצליחה מאוד באיטליה,  וארלינג מצא את עצמו מוקף במוזיקאים שהגיעו מרחבי איטליה, אולי כדי להכיר אותו, והם הקימו להקה בשם "לה קומוטיבה וארלינג הו", שאחד מחבריה הוא המפיק המוזיקלי של  "לה נינה", והמעגל נסגר. ומי מופיע לו להשקה ונעמד ליד המטייל ארוך התלתלים שמדבר אליכם כשהוא מטושטש מלימונצ'לו? הרלינג עצמו. עושה רושם שהוא אולי עבר לסיציליה אך סיציליה לא עברה אליו. הוא מופיע בחולצה מכופתרת ומעיל גשם אדום, לבוש המתאים בהחלט לכל מיני פיורדים מבודדים, אבל לא לסגנון הצבעוני בהשפעה ספרדית ברורה של שאר המוזיקאים, שממהרים ללעוג לכוכב הנורווגי על המראה המוקפד, ואז, בדגש על המין הנשי, לפלרטט עמו. אחרי הכל, כוכב בינלאומי. ההופעה מתחילה ואני מגלה שאת הרוח הנורווגית של הצמד ההרמוני מחליף קצב מהיר המשלב פלמנקו, פולק ומוזיקה איטלקית מסורתית. מסביבי מתאספים מיטב בני ובנות האי, והמראה מרהיב. אין דומה לאיטלקים בענייני אופנה ולבוש, ובני האי הקטן הם בעלי טעם מעולה, מלבד כוכב המוזיקה הנורווגי שאולי התחיל את הרנסנס המוזיקאלי של אורטיג'ה. למחרת אני ממשיך את המסע התרבותי שלי בטיול להר הגעש אֵטְנה , הר הגעש הפעיל ביותר באירופה . המסע מתחיל באוטובוס קטן של חברת נסיעות. אנחנו נכנסים כתלמידי בית ספר עם הכרזת שמנו על ידיי הנהג, ג'ובאני, שמנסה וימשיך לנסות בכל כוחו לסיים עם היום הזה כמה שיותר מהר. הוא ממהר לעלות על ההר ועוצר לדקות ספורות כדי שכולנו נצלם בית שרק קצהו נגלה מבעד ללבה הקפואה סביבו. במחנה הבסיס של ההר הוא מנסה לגרום לכולנו להתכנס לעדר צייתן ולבוא איתו אל חנות המזכרות של ההר. אני מסרב ופונה לבית הקפה בכדי להתגבר על הקור והשלג שיורד מסביב בעזרת שילוב של צמד ההתמכרויות שלי - ארנצ'יני ולימונצ'לו.  הבית הקבור בלבה למרגלות ה אֵטְנה - צילום: יונתן ברג כעבור חצי שעה אני מחליט לחרף את נפשי ויוצא אל השלג. הרכבל ריק מנוסעים ואני מיטלטל לי לבדי בתוך סערת השלג, וטעם הלימונים בפי. למעלה כבר אי אפשר לראות כלום בגלל השלג, והרכבים שאמורים לסחוט ממני את עשרות היורו שלא סחט הרכבל ולהוביל אותי לנקודת ההתפרצות שובתים ממלאכה. לאחר הליכה קצרה על ההר המושלג אני נכנע ונכנס לבר כדי להמשיך בשתייה. על פסגת הר ה אֵטְנה - צילום: יונתן ברג המוכר בבר הוא גבר מבוגר בעל פנים שהרוח גילפה, והוא מגיש לי את הכוס בידו הימנית. ידו השמאלית, כך אני מגלה, קטועת אצבעות. אני מתרגש ומתחיל לבלבל לו את המוח על אחד הגיבורים ברומן האחרון של פאולו קוניאטי, סופר איטלקי צעיר ומצליח, שספרו "שמונה הרים" זכה בפרס הסטרגה והיה לרב מכר בינלאומי. אולי זה הרגע לעצור ולהגיד משהו על ספרות ומסעות, ועל הספרות האיטלקית והמסע הזה. הספרות היא כרטיס טיסה נוסף, חשוב לא פחות מהמקורי. היא מעניקה לך את שכבות העומק הנפשיות, התרבותיות והגיאוגרפיות של המקום. למסע הזה לקחתי צידה רצינית, ספרי שירה לשעות השקיעה וספרי פרוזה לשאר השעות. הכי טוב לחשוב על זה כך - אתה יושב  לך בבית קפה, בבר או על ספסל ולצדך יושב אדם, והוא מספר לך את סודותיו, את סודות המקום והרחובות שגדל וחי בהם, באינטימיות ויופי לשוני. לפני המסע קראתי ספרים רבים שנופם הוא נוף דובר איטלקית. אחד מהם הוא ספר נוסף של אותו קוניאטי, "לב של זאב", שראה אור לאחרונה בעברית. בספר הזה קוניאטי משוטט שוב באזורים האהובים עליו, הרי האלפים ואזור הדולומיטים. הוא מבקר בריפוּג'ים (מלונות דרכים), עולה לפסגות ומטייל ביערות. שם גם מופיע סנטורוסו, איש הרים שמאבד את אצבעותיו בזמן פינוי עצים שקרסו. הוא פוגש את הגיבור שמנסה לעודד אותו ולקשור עמו קשר בכדי לעזור לו להתמודד עם האבדן של מה שהיה מרכז חייו: העבודה הפיזית. התיישבתי למול השלג והמפלסות הדוממות, הבטתי במוכר והפכתי אותו בקלות לאותו סנטורוסו, הגבר השתקן והבודד של פאולו קוניאטי. נזכרתי בשיחה שלי בפירנצה עם הפיקוד העליון דורון בביקור קודם. הוא סיפר לי אז על הירידה של אנשי ההרים לים והעלייה של אנשי הים להרים בימי החופשה באיטליה. המחבר לוגם וודקה שהוגשה לו על ידי גיבור ספרותי על פסגת ההר בכדי להתחמם - צילום: יונתן ברג בסיציליה מין סנטורוסו כזה יכול להתחיל את היום מוקדם על החוף בקטניה, עירום, בשמש, עם לימונצ'לו כמובן, וכעבור שעתיים להיות בהר המושלג, מול סלעי בזלת ותייר שמנסה לשכנע אותו שהוא דמות מספר איטלקי על האלפים. בסיציליה אפשר להיות איש הרים וים בעת ובעונה אחת. גם אם לא מגיעים לפסגת ה אֵטְנה , שבאמת מתרוממת לה לגובה רב מאוד, גם סתם עלייה להרים, שנמצאים במרחק קצר מכל מקום באי, משנה כליל את הלך הרוח, אופי הבריות וקצב החיים.

יינות מינרליים מורכבים ומתוחכמים ויינות עשירים בגוף ובפרי, זני ענבים שהגיעו עם המתיישבים היוונים העתיקים וגם יין אחד שהמציא סוחר אנגלי מתוחכם... אם עוד לא יצא לכם להתעמק בתפריט היינות של סיציליה, הגיע הזמן. סיציליה מצטיינת לא רק באוכל ובנופים, אלא גם ביין! זה לא סוד שסיציליה הוא אחד המחוזות האהובים עלי באיטליה, ולא נדרש גשש בלש על מנת להבין מדוע – באי הנהדר הזה יש הכל. נופים יפים וחופים נהדרים? יש. אוכל מעולה? יש ויש, ועל כך יעיד הג'ינס שלא נסגר עליי בתום חופשה בת שבועיים... אתרי היסטוריה, תרבות, ארכיאולוגיה, אדריכלות ואומנות ברמה בינלאומית? בהחלט, ובשפע. תרבות מלאת חיים ואנשים מקסימים? ברור. אבל לצד כל אלה, יש עניין נוסף ששווה התייחסות – היינות הסיציליאנים. אם גם אתם, כמוני, חובבי יינות מינרליים, המגיעים מאזורים וולקניים, אז סיציליה היא יעד חובה. כרמים באזור הוולקני של סיציליה למרגלות הר ה אֵטְנה - צילום: Depositphotos קצת רקע מקובל לנקוב בשמם של מחוזות צפוניים יותר ( טוסקנה , ונטו , פיימונטה ) כשמדברים על היינות האיטלקיים והלל רק את היינות שבאים מהם, אבל האמת היא שסיציליה היא כן מחוז חשוב – בעבר רק בשל כמויות היין שביוצרו בה, וכיום גם בשל איכותם של חלק מהיינות. למעלה מ-620 מיליון ליטרים של יין מיוצרים באי מידי שנה, ולא פחות מ-23 יינות זכו למעמד DOC (אם כי רק יין אחד זכה למעמד DOCG). מסורת היין בסיציליה היא בת אלפי שנים, וסביר להניח שגפנים צמחו באי באופן ספונטני, אך אם נרצה לנקוב בתאריך מדויק יותר כרגע שבו החלה תעשיית היין הסיציליאני אפשר לומר שהכל התחיל לפני כ-2800 שנה, כאשר היוונים, מעריצי יין ידועים, כבשו את האי והביאו עימם לא רק גפנים אלא גם את הידע הטכני הדרוש לייצור היין. הרומאים העתיקים למדו מהיוונים, המשיכו את המסורת והעריצו את היינות הסיציליאנים שנחשבו לאיכותיים במיוחד. בתקופה הביזנטית המשיכה התעשייה לפרוח ( חלק גדול מהמסורת השתמר בזכות המנזרים , כפי שקרה גם במקומות אחרים באירופה. בזכות הנזירים והנזירות טכניקות גידול ומתכונים לא אבדו). אמנם תחת הכיבוש המוסלמי תעשיית היין הסיציליאנית הצטמצמה אך בהחלט לא נהרסה, וממילא חזרה לעצמה כאשר נכבש האי על ידי הנורמנים במאה ה-11. סיציליה ידועה בזכות אדמותיה הפוריות, אבל, כפי שמסבירים המומחים, דווקא האדמה הפוריה של האי עמדה בעוכריו – בזכות סבסודים למיניהם ותמריצים כלכליים החלו מגדלים רבים לשתול כמויות גדולות של גפנים ולייצר כמויות גדולות של יין אנמי וחסר טעם. ואכן, במשך תקופה ארוכה מאד שימש חלק נכבד מהיין שיוצר בסיציליה כיין בסיס, שנועד למהילת יינות אחרים. הדגש, אם כך, היה על הכמויות ולא על איכות הייצור.. התוצאה היתה ברורה – במהרה התדרדרה תדמיתו של היין הסיציליאני, וחבל. גם היום למען האמת ישנם יקבים שכאלה, אבל אין ספר שבמקביל בולטת גם מגמה שונה לגמרי, והאי התמלא בשחקנים חדשים שהחליטו לשנות את כללי המשחק. כך קרה שגם כמה מהאחוזות ההיסטוריות של וגם רבים מהיצרנים החדשים והצעירים החליטו לפנות לכיוון אחר – איכותי, חדשני ויצירתי. לכך יש להוסיף נקודה חשובה נוספת, והיא שסיציליה מתמודדת עם שינויי אקלים רציניים ומאתגרים מאד. לכן, יקבים רבים שמים דגש מחודש על דרכי ייצור ידידותיות לסביבה, ירוקות ככל האפשר, המשמרות את משאבי הטבע. ישנם כאמור 23 יינות סיצילאנים שזכו למעמד DOC, אבל אין טעם, לדעתי, למנות את כולם כמו ברשימת מכולת ארוכה. במקום זאת החלטתי להתמקד בכמה יינות מעניינים במיוחד. שניים מהיינות שברשימה הם יינות מתוקים, הנחשבים ליינות קינוח מעולים ואני ממליצה לכם לתת להם צ'אנס גם אם אינכם מחובבי הז'אנר. אני מאמינה שתופתעו לטובה. צ'רזואולו די ויטוריה – Cerasuolo di Vittoria בואו נתחיל עם המלך. או לכל הפחות – עם היין הידוע ביותר באי, והיחיד שזכה למעמד DOCG. יין הצ'רזואולו מיוצר משני זני ענבים טיפוסיים לאי: נרו ד'אבולה (Nero d’Avola), ופראפאטו (Frappato). היין קיים בשתי גרסאות: Cerasuolo di Vittoria DOCG, המיוצר רק סביב העיירה נושאת אותו השם, ו-Cerasuolo di Vittoria Classico, המיוצר באזור נרחב קצת יותר, הכולל בתוכו גם את אזור ראגוזה (Ragusa) וקטניה (Catania), ומתיישן במשך 18 חודשים לפחות. זהו יין גדול, דומיננטי, המתאפיין בצעירותו בצבע עז אך ככל שהוא מתבגר הצבעים מתמתנים והטעמים מתעגלים. הצ'רזואולו ממלא את הפה בפירותיות דומיננטית, והניחוחות מתפתחים עם השנים – בתחילה הם פרחוניים ופירותיים, ובהמשך, לאחר היישון הממושך, יופיעו גם ניחוחות השוקולד והעור, והתבלינים המתוקים. כמו כל יין הנהנה ממעמד DOC או DOCG, גם ליין צ'רזואולו יש מתכון רשמי: על פי חוק על היין להכיל בין 50 ל-70% ענבי נרו ד'אבולה, ובין 30 ל-50% ענבי פראפאטו. ענבי נרו ד'אבולה הם כפי הנראה הידועים ביותר באי – זהו זן שנחשב בשלב זה לזן ילידי, והוא הגיע ככל הנראה עם המתיישבים היוונים שכבשו את האי במאה השמינית לפנה"ס. הנרו ד'אבולה (המוכר גם בשם 'קאלאברזה' Calabrese) מעניק מבנה וגוף, ויינות המבוססים על ענב זה עלולים להיות גסים ומחוספסים, אבל בטיפול נכון מתרחש סוג של קסם: היין מתעדן ופותח מניפה של ריחות וטעמים – פירות אדומים ושחורים, ליקריץ, וניל, ציפורן, ופרחי סיגליות. זן הפראפאטו עדין בהרבה, ומוסיף פירותיות, טאנינים וניחוחות פרחוניים ליין. איפה טועמים? אם כבר הגעתם עד לכאן, לפינה המערבית ביותר של סיציליה, אני ממליצה שתבקרו באחד היקבים ההיסטוריים והמפורסמים ביותר: COS . זהו יקב שהמבקרים אוהבים לאהוב – רציני, איכותי, חדשני ומסורתי בו זמנית. הגפנים מטופלות לפי עקרונות הגידול הביודינמי, והיינות של יקב COS הם בין הידועים בסיציליה. נסו את ה-Cersauolo, מן הסתם, אבל אל תעצרו שם. כדאי ומומלץ לנסות גם את היינות האחרים, שה"מתכון" שלהם לא מוכתב על פי חוק ומאפשרים ליננים לבטא את היצירתיות שלהם. יקב מפורסם ומצויין נוסף הוא Donnafugata, אך עליו ארחיב בהמשך, בסעיף העוסק בפסיטו די פנטלריה. אטנה ביאנקו – Etna Bianco ואטנה רוסו – Etna Rosso סיציליה היא ממתק קטן עבור חובבי היינות המינרליים, והאדמה הוולקנית העשירה סביב הר הגעש אטנה מעניקה ליינות המיוצרים באזור זה פרופיל טעמים וניחוחות משובח במיוחד. יין האטנה, כפי שעפשר להבין משמו, מיוצר קרוב במיוחד לאזור הסכנה: הר האטנה הוא הר הגעש הגבוה ביותר והפעיל ביותר בעולם, והתפרצויות קטנות הפכו למראה שבשגרה. חשובה לא פחות העובדה שהגפנים נשתלות בגובה רב, ונהנות מהבדלי טמפרטורה משמעותיים בין שעות היום והלילה. וגורם שלישי המשפיע על הטעמים הוא הגיל – חלק מהגפנים כאן הן בנות 70, 80 ואפילו 100 שנה! כמובן שהתפוקה מצומצמת מאד, אבל האיכות? מופלאה. על מנת לייצר את היין האדום (אטנה רוסו – Etna Rosso) יש להשתמש בזנים המאושרים הרשמיים: בין 80 ל-100% ענבי נרלו מאסקאלזה (nerello mascalese) ועד 20% נרלו קאפוצ'ו (nerello cappuccino). את האטנה ביאנקו (Etna Bianco), לעומת זאת, מייצרים מזן הקאריקנטה (carricante) בתוספת קטנה של ענבי קטאראטו (catarratto). ענב הנרלו מאסקאלזה הגיע לסיציליה עם היוונים, במאה השמינית לפנה"ס. הזן הזה נחשב לעקשן ואיכותי, והוא גדל בתנאים לא פשוטים בין אבני הבזלת השחורות. הוא משגשג בגובה רב (בין 350 ל-1000 מטרים מעל פני הים), ויש מי שמשווה בינו ובין הנביולו, הענב הידוע ממחוז פיימונטה המשמש להכנת יין הבארולו המפורסם – הן בשל האיכות והן בשל הקשיים הטכניים השונים שהם מציבים בפני המגדלים. הגובה ותנאי השטח לא מאפשרים בציר מכני, ולכן רוב היקבים בוצרים ידנית. ענבי הקאריקנטה, לעומת זאת, מהווים את הבסיס ליינות אטנה הלבנים (והמצויינים לא פחות מאחיהם האדומים). הם גדלים לאורך צידו המזרחי של האטנה, לכיוון הים, משגשגים בגובה רב (גבוה אף יותר מהנרלו מאסקאלזה!) והגפנים עשירות בפרי – למעשה, מקור השם 'קאריקנטה' נובע מהכינוי שהדביקו להם האיכרים הסיציליאנים, שכן הזן הזה יכול למלא עגלות (carri) שלמות. על פי חוק על ה-Etna Bianco DOC להכיל לפחות 60% ענבי קאריקנטה, ואילו עבור ה-Etna bianco superior הכמות המינימלית של ענבי קאריקנטה עומדת על 80%. התוצאה נהדרת – יינות הפורשים מניפה שלמה של ניחוחות וארומות, החל מפירות הדר וכלה באבני בזלת (מן הסתם), פרחים לבנים וצהובים, המליחות עדינה באדיבות הבריזה העולה מהים. הגוף מלא ואלגנטי, ומתאים מאד לליווי מנות הדגים ופירות הים שסיציליה מפורסמת בהן. איפה טועמים? אחד מהיצרנים הטובים ביותר הוא יקב I custodi delle vigne dell’Etna . שם היקב הוא הצהרת כוונות, ופירושו באיטלקית הוא: שומרי הגפנים של הר ה אֵטְנה . נסו גם את היינות הלבנים וגם את היינות האדומים, כמובן. ה- Aetneus (אדום) וה-Aedes (לבן) טובים במיוחד. יקב מומלץ נוסף הוא Pietradolce (מילולית: אבן מתוקה). זהו יקב חדש יחסית, מודרני במובן הטוב ביותר של המילה, והיין כאן מיוצר בשיטות מתקדמות אך מתוך הבנה עמוקה של המסורת העתיקה. חלק מהיינות, כמו לדוגמה ה-Barbagalli Etna rosso DOC שלהם מגיעים מגפנים בנות כמעט 100 שנה, והתוצאה נהדרת! פסיטו די פנטלריה – Passito di Pantelleria לאיטליה (ולסיציליה) יש מסורת ארוכה ומפוארת של יינות קינוח – יינות אלכוהוליים עשירים בטעם, המיושנים במשך פרקי זמן ארוכים במיוחד. הפסיטו די פנטלריה (שנודע בעבר בשם 'מוסקטו די פנטלריה') מגיע מהאי פנטלריה (Pantelleria) שמול חופי טראפני. תהליך ההכנה הוא פשוט אבל מדוקדק: לאחר הבציר מיובשים (ייבוש טבעי), כך שחלק משמעותי מהמים מתאדים ואחוז הסוכר בענבים עולה (בהמשך, במהלך התסיסה, יומר הסוכר לאלכוהול). זהו רגע עדין, וחשוב להקפיד על אוורור נכון של הענבים כדי למנוע רקב ועובש. לאחר מכן מכינים את היין עצמו, ואז מיושן היין במשך 15 עד ‘18 חודשים. זהו יין שמלווה באופן מושלם את הקינוחים הסיציליאנים האהובים, ובמיוחד מתוקים על בסיס שקדים ובצק שקדים. את היין מייצרים מענבי זיביבו (Zibibbo) – זן ארומטי ממשפחת המוסקט, המוכר גם בשם מוסקטו די אלסנדריה (Moscato di Alessandria). היו אלה הרומאים שהביאו את הענב הזה ממצרים, מהעיר אלכסנדריה, והוא נקלט בסיציליה היטב. כל כך טוב, למעשה, עד שנדמה שמאז ומתמיד היה נוכח בה, והתוצאה היא יין עשיר בניחוחות וטעמים, בצבע זהוב מפתה (לא פלא שבמאה ה-19 כינו אותו "הזהב הנוזלי"). האי פנטלריה מומלץ מאד לביקור ולא רק בזכות היין – זהו אי וולקני, קרוב מאד לחופי טוניס, פרוע ויפהפה, ובעל מאפיינים מושלמים לייצור יין ייחודי. אחת האחוזות של יקבי Donnafugata ממוקמת כאן, ועבודה אינסופית ומפרכת מושקעת בטיפוח האחוזה ובגידול הגפנים למרות התנאים המורכבים ששוררים כאן. הבציר נעשה באופן ידני בלבד, בגבהים משמעותיים, והגפנים נשתלות על טרסות יבשות (בדומה לליגוריה) הדורשות תחזוקה מתמדת. התמורה לעבודה הקשה היא שגם היין הזה, בדומה לשאר היינות של Donnafugata, הוא לא פחות ממעולה. שווה במיוחד לנסות את ה- Ben Ryé הנהדר, לא רק כיין המלווה מתוקים אלא גם כיין המשתלב בצורה מושלמת עם גבינות עזות טעם כמו גורגנזולה חריפה, למשל. ואם כבר מדברים על יינות מתוקים מיוחדים, אי אפשר שלא לציין את אחד האהובים עליי (לא פשוט להשיג אותו): מלבזיה די ליפארי (Malvasia di Lipari), העשוי מענבי קורינטו נרו (Corinto nero) ומלבזיה ביאנקה (Malvasia bianca). היין קיים בשלוש גירסאות (Malvasie delle Liparie DOC bianco, Malvasia delel Lipari liquoroso ו-Malvasia delle Lipari passito). ליפארי הוא אי וולקני הנמנה על האיים האאוליים (יעד תיירותי פופולרי במיוחד) וכמובן שמבנה הקרקע ותנאי האקלים משפיעים על היין. מרסלה – Marsala סיפורו של האלכוהול בסיציליה קשור בקשרים עבותים לזרים שהגיעו לאי. היוונים העתיקים הביאו עימם גפנים ושיטות גידול, ואילו הבריטים, אלפי שנה מאוחר יותר, הביאו עימם ידע עסקי וקשרים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא יין המרסלה: זהו יין מחוזק, המיוצר באזור העיר מרסלה בשיטה דומה לשיטה שבה מייצרים שרי. את הצלחתו של המרסלה חייבים בסיציליה לסוחר האנגלי ג'ון וודהאוס (John Woodhouse), שספינתו נקלעה לסערה ונאלצה לעגון בנמל המקומי. בזמן ששהה בעיר טעם וודהאוס את היין של מרסלה, התאהב בו, והחליט לשלוח כמות מכובדת של חביות למולדתו. כדי למנוע מהיין להתקלקל לאורך המסע, הוסיף וודהאוס אלכוהול ליין, וכך יצר יין מחוזק שדמה לשרי, ומצא חן במיוחד בעיני הלקוחות הבריטיים. כך, הבין וודהאוס שעלה על שיטה נהדרת לשבור את השוק ולהתחרות באופן ישיר עם היקבים העשירים בפורטוגל (בה ייצרו מדיירה) ובספרד (בה ייצרו שרי). בעקבותיו הגיע גם בנג'מין אינגהם (Benjamin Ingham) שהחליט לעקוף את המתווכים, ולהקים בעצמו מערך לייצור מרסלה בסיציליה. גם משפחת פלוריו (Florio), מהעשירות והידועות שבמשפחות האצולה הסיציליאניות (סיפורם מופיע ברב-המכר 'האריות מסיציליה') נכנסה לעיסקי המרסלה. היין מיוצר מענבי אינזוליה (Inzolia), קאטאראטו (Catarratto) וגרילו (Grillo) וקיים בשלוש גרסאות – יבש, יבש למחצה, ומתוק (המונח יבש הוא יחסי כמובן, שכן אפילו בגרסה היבשה תמצאו 40 גרם סוכר לליטר). בנוסף, היין מקוטלג לפי מידת היישון – היין הצעיר ביותר נקרא אמברה (ambra), הסופריורה ריזרבה (superior riserva) מיושן ארבע שנים, ואילו ה-Stravecchio מיושן במשך לא פחות מעשור. גם במקרה הזה, למרות שמדובר על "יין קינוח", יין מרסלה איכותי יתאים מאד גם לליווי גבינות. איפה טועמים? שלבו היסטוריה, דרמה ויינות טעמים, וסעו ליקב ההיסטורי של משפחת פלוריו , כמובן. כמה יינות נוספים ששווה להכיר כמו בכל שאר המחוזות באיטליה, גם בסיציליה חלק נכבד מהיינות המעניינים ביותר לא נכנסים לשום קטגוריה רשמית, או שלכל היותר עונים כל הקריטריונים בקטגוריה הרחבה (והחשובה) "IGT Terre Siciliane". לכן, כדאי ומומלץ לנסות גם יינות אחרים, ביקבים איכותיים. נסו לדוגמה את Tenuta Gorghi Tondi , יקב Settesoli , ויקב Morgante .

בטראני ( Trani ), בשעת בוקר מוקדמת, אני כבר רושם לי נקודת זכות יוצאת דופן לעיר הדייגים הקטנה: בית המשפט המקומי ניצב מול קתדרלה יפה, שאם לא די בה עצמה, היא גם מוקפת מים ומשני עבריה נגלים מראות נהדרים של סירות וצריחים. קשה להאמין ששופט שראה לפני רגע את הנוף הפתוח, הכחול והנעים הזה יהיה מסוגל להחמיר בדין. אני מתיישב לבדוק את איכות הקפה המקומי בבר קטן מול הנמל, שם אני זוכה לשבת ליד הדייגים שסיימו את עמל יומם. הם מרביצים אספרסו אחרי אספרסו. חוק ידוע הוא שכדי להתחיל לקלף את מראות המקום עליך לשבת יותר מרבע שעה באותו כיסא ובאותו מקום. כך, לאט, תבחין כי הגבר שיושב בשולחן הפינתי, עם השיער הלבן המסורק לאחור, הזקן המוקפד וכמובן, הסיגריה האלקטרונית שלא משה מידו, הוא אדם חשוב: כל מי שנכנס מקפיד לגשת אליו וללחוץ את ידו, לשטוח טענה, לברך. תשים לב גם לחבורת גברים שעומדת בפארק הקטן המפריד בין העיר העתיקה לחדשה. המחזה הזה חוזר על עצמו בכל מקום שבו ביקרתי באזור. אותו פארק, אותה חבורת גברים מבוגרים. הם מקובצים בקבוצות קטנות, ולמתבונן מן הצד, כלומר למשורר מלא הדמיון המדבר אליכם, נראה כי הם לועגים בחום זה לזה, והם עושים את זה מאז שיצאו לגמלאות. הקתדרלה בטארני - צילום: יונתן ברג הפעילות החברתית הזאת עדיפה בעיני על מועדוני הקשישים אצלנו, שיש בהם משהו לא טבעי ואווירה של שיבה לגן הילדים. פה, ריח הים מלווה את משחקי הקלפים, הרכילות, הצחוק והמעבר שלהם מקבוצה לקבוצה. מבטי שב אל סביבות הבר, אל הדייגים המסיימים את יום העבודה עם כמויות עצומות של אספרסו, בעוד אחרים מוכרים את התוצרת היומית לעורכי הדין ולמתדיינים בדרכם לטריבונל.  בתחנת הרכבת המקומית אני עורך סקר קצר בקרב הנוסעים ביחס למקום המגורים העדיף הבא, האם כדאי לדגום את בִּישֶׁלְיֵיה (Bisceglie) או את מוֹלְפֶטָּה (Molfetta)? בקרב הקהל המקומי שוררת תמימות דעים, ואני מוצא את עצמי יורד בסמטאות הצרות בעיר העתיקה של בִּישֶׁלְיֵיה (Bisceglie) הנגמרות במדרגות המובילות לנמל הקטן והמוגן. שם, ליד פסל אדום של סוס ים, עומדת למרבה ההפתעה חבורת גברים מחולקים לקבוצות שמדגמנים את אותם פרצי צחוק, שיחה חמה ומחויכת והעדר כל דחיפות שראיתי לפני רגע בעיר השכנה. פסל סוס הים בעיר בִּישֶׁלְיֵיה - צילום: יונתן ברג אני ממשיך במשימה הקשה שלקחתי על עצמי ומתיישב לבדוק את איכות הקפה המקומי.הקפה פה טוב יותר מאשר בטארני, ובמאפייה קטנה לצד קצה הנמל אני מוצא את הפוֹקַצְ’ה המפורסמת של בארי . מבחינה קולינארית אין ספק, נראה שזה המקום שבו עלי לבנות את ביתי. בכל תחנות הרכבת של החוף האדריאטי שוררת תמימות דעים: המקום היפה מכולם, ולכן הראוי ביותר לחיים, היא העיירה הקטנה פּוֹלִינְיָאנוֹ אַ מַארֶה ( Polignano a Mare ). אני ממהר לקחת רכבת החולפת על פני בארי ויורד בתחנת רכבת קטנה שרחוב צר משתפל ממנה עד לעיר העתיקה. אכן, זאת בלי ספק העיירה היפה ביותר ברצועה הזו של החוף האדריאטי, אלא שיופי מושך תיירות ותיירות מחסלת את תנאי החיים הראויים לאוכלוסיה המקומית, וזאת בעיה בשביל מי שרוצה לגור שם. החוף בפּוֹלִינְיָאנוֹ אַ מַארֶה - צילום: יונתן ברג כלל ידוע בתורת העולם הוא שבית לא צריך להיות דווקא במקום מדהים ביופיו. עדיף, אם תשאלו אותי, להשאיר תמיד איזה אתר בנייה מכוער, מפעל נטוש, קשיי גישה לחוף הים. יופי שווה המון אדם, שהופך בתורו לכיעור. כן, יש פה צוקים הנשברים בחדות מעל לים כחול. יש פה חוף המתגלה לפתע בין צמד צוקים כאלה. המראה, בכל פעם שאתה נחלץ מהסמטאות, הוא נהדר, אלא שבכל מקום יש גם מסעדות, בתי קפה, חנויות מעצבים, מזכרות – המאפיינים הידועים של אתרי תיירות. ליד פסלו של הצאצא המפורסם ביותר של העיירה, הזמר האהוב דוֹמֶנִיקוֹ מוֹדוּניוֹ ( Domenico Modugno ) פגשתי צוות צילום של ראי (RAI), רשת הטלוויזיה הציבורית. הם צילמו פרק על הזמר המפורסם. אישה מבוגרת במעיל חום נגררה בעקבות הזמרים שהצטלמו מבצעים את שיריו על רקע נופי הצוקים והים, והיא שמחה לפתוח בשיחה עם זר סקרן. התברר כי היא בתו של חברו הטוב של מודוניו. אביה היה בעל בית קפה מקומי, והיא משמשת כקולו בפרק ומספרת לאיטליה כולה על העיירה נטולת ההמון שבה גדלו אביה והזמר. הוא עצמו, הזמר, כך סיפרה לי, עבר לרומא. גם כל משפחתו עברה צפונה. לוותר על מקום כזה? שאלתי אותה. היא חייכה בצער. כן, עכשיו הכל נקי ויפה, אבל פעם זה לא היה ככה. הצוות קרא לה והיא מיהרה אל דקות התהילה שלה, ואילו אני פניתי לבדוק את איכות הקפה המקומי. הקפה היה חלש, השירות היה כזה שמנסה לעשות הכל מהר לא לטובת הלקוח אלא כדי שיזדרז גם הוא לסיים את ענייניו וימהר לפנות כיסא לארנק הבא, אבל הנוף היה באמת מרהיב. הפסל של דומניקו מודוניו ומתחתיו צילומי הפרק לראי - צילום: יונתן ברג אני מסיים את היום בנסיעה ברכבת חזרה לבארי. עלי להכריע עוד הלילה, לפני שאעלה על רכבת הבוקר בת שבע השעות לרֶגְ’וֹ קַלַבְּרִיָּה (Reggio Calabria), היכן לרכוש דירה. ההחלטה קלה מאוד, והפור נופל על בִּישֶׁלְיֵיה. אני מדמיין בקלות לפני שאני נרדם כיצד אשתלב שם בחבורת הגברים שעומדת ליד פסל סוס הים האדום ולועגת לי, למה לא, על ההתמכרות שלי לפוקצ'ה המקומית.

כל העסק עם ההתמכרות ללימונצ'לו וארנצ'יני החל בקומת האוכל בקניון הדר בתלפיות. סביבי אוטובוסי אגד פולטים עשן סמיך, הקונים והקונות עטים על חנויות מותגים, שומרים חתומי פנים מחטטים בתיקים, עוד רגע תשמע אזעקה, או ידיעה חדשותית מהחזית שתגרום ללב לצנוח. צריך להימלט, אומר המוח ללב, צריך ללכת, אומר הלב לרגליים, צריך לצלצל, אומרות הרגליים למוח. הפיקוד העליון, דורון, ענה מיד. "אם כך, סע לדרום, לפוליה, לסיציליה ." הוא ענה מיד לאחר ששמע את מצוקת הנווד שלא נדד כבר שנתיים. "רק אל תסמוך שם על התחבורה הציבורית". כעבור שבוע ישבתי ברכבת מרומא לבארי, בתחילת הירידה הגדולה לעקב המגף האיטלקי. הרכבת הזאת היא עדיין שריד של הקווים היורדים ממילאנו ומטורינו, מקומות שבהם צריך לעבוד קשה, להגיע לכל מקום בזמן ואז לחגוג את ההישג ולרדת פעם בשנה לחופשה על חוף הים. הרכבת עוברת מתחת להרי האפנינים המתנשאים לאורכה של איטליה ואני מביט בנוף ושומט את אחד הספרים שהבאתי עמי בתקווה להבין את המקום שאליו אני נוסע - "קיטון האבן", מאת תרזה מאג'יו. הוא, לצד "חצות בסיציליה" מאת פיטר רוב, ילוו את התחביב החדש שלי - הזמנת רכבות באתר האינטרנט של חברת טרנאיטליה. בארי מקבלת אותי בגשם קל ואני עושה את דרכי ברחובות שוממים למדי. למרות המטר, ברחוב ויה ספאראנו דה בארי ( Via Sparano da Bari ) עומדים בלא מורא פעילים פוליטיים המחתימים את העוברים והשבים על עצומה "נגד מלחמה", עונה לי גבר כבן שישים בעל שפם מוכתם בניקוטין ושיניים חסרות. "איזו מלחמה?" אני מנסה להבין את התמונה. "איזו מלחמה? מה זאת אומרת, כל מלחמה", הוא מנופף מולי בידו בהתרגשות. האם אצליח להינצל באיטליה מהדבר שממנו נמלטתי בתלפיות? בעיר העתיקה של בארי נראה שכן. הגשם הניס את הבריות ואני חולף ברחובות כשבידי האחת בירת פרוני צוננת ובאחרת פנצרוטי בריקולה לוהט, כדור הבשר המפורסם מבארי שאספתי מהכנסייה המרכזית של הפנצרוטי בבארי, החנות הקטנה  "לה ארטה דה פוקצ'ה" שנמצאת בסמטה היוצאת מהקתדרלה ( Str. delle Crociate, 13 ) חנות הפנצרוטי בבארי - צילום: יונתן ברג "מלחמה?" מתוך ערפל הפפרוני והפנצרוטי כל העניין נשכח ממני. העיר העתיקה כולה עמדה לרשותי: נכנסתי לקתדרלה, חלפתי בסטראדה דלה אורקיייטה,( Strada delle Orecchiette )  שם ראיתי רק תמונות של הסבתות שמכינות במקום מדי יום פסטה תוצרת בית כי הסבתות עצמן כבר הלכו בוודאי לנוח. צעדתי לאורך הנמל בחזרה לקו התפר שבין העיר העתיקה לעיר החדשה ברחוב ויטוריו אמנואלה, אותו רחוב שאפשר למצוא בכל מקום באיטליה ומאכלס תמיד את מיטב תוצרת תעשיית האופנה. הגשם התגבר, ולי לא נותרה ברירה אלא לפנות לאתר שעומד להפוך ליד ימיני במסע הזה: עמוד הבית של טרנאיטליה, ולהזמין רכבת ללצ'ה (Lecce). לצ'ה מקבלת אותי בבוקר שממשיך להיות רטוב, אלא שזה לא מפריע לשורות השוטרים העומדים בכניסה לתחנת המשטרה המרכזית בדום מתוח כשלפניהם פרוש שטיח אדום ספוג במים. האהבה של איטלקים לטקסים, בעיקר כאלה שהם ירושה של עידנים קודמים, היא דבר נפוץ. אפשר לראות דוגמאות לזה בפירנצה במשחקי הקאלצ'ו סטוריקו או בסיינה במרוץ הפאליו השנתי . בינתיים, בגשם שוטף, נגן החצוצרה שאמור ללוות את משמר הכבוד מנסה לחמם את אצבעותיו מתחת לסככת בית הקפה שמגינה על שנינו מהגשם. "אני מנגן רק פעם אחת, רק למפכ"ל, הוא הסביר לי מדוע הוא לא מנגן בזמן שכל הקצינים והקצינות ושאר הנכבדים מיהרו לרוץ על השטיח האדום ואז פנה להסתודד עם בני משפחתו, בת זוגו וחברים שבאו כדי לראות אותו מנגן פעם אחת, למפכ"ל, בגשם שוטף. המסדר המשטרתי בגשם השוטף בלצ'ה - צילום: יונתן ברג הגשם שטף וניקה את אבני לצ'ה, אבן הגיר הלבנה שממנה עשוי מרכז העיר, מאתרי הבנייה הבארוקית היפים שיש. מסע קצר בין הכנסיות המרכזיות מגלה את העוגות מלאות הזיגוג המפותל של סגנון הבנייה. העמודים מתפתלים, ישו מוקף בצמחייה של עיטורים, הכל לבן וזהוב ולא מאוד מעניין, לא כמו בני האדם. למשל רמון, המלצר בעל השם הספרדי בבית הקפה פדריקו פרונה. הוא בן עשרים ושתיים, ילד העיר, ושב אליה לפני חצי שנה מצרפת כדי להתאחד עם החברה שלו, שמסיימת תיכון. "אני מנסה לשכנע אותה לעבור לספרד מיד כשתסיים ללמוד. פה אין מה לעשות, בקצה של איטליה. בצפון לוקחים הכל, ופה יש אבטלה. אין לי שום כוונה ללכת ללמוד. כולם עושים תואר אבל אין להם עבודה". סביב רמון התקבצו העובדים האחרים, כולם בגילו, וכולם מלאי טינה כלפי המדינה. אבל יש גם מי שדווקא גאה באזור שבו אנחנו נמצאים, או לכל הפחות בעבר שלו.  בזמן המסע שלי בין הכנסיות המצועצעות, לצד אחת מהן, סנטה קרוצ'ה, מצאתי שלט קטן המכריז על המוזיאון היהודי של לצ'ה.( Via Umberto 9 ) הוא היה סגור עד שבישרתי להם על שטף המבקרים שיגיע לאחר פרסום דבריי באתר "באיטליה" רב הכניסות. או אז אלכסנדרה, בעלת קארה חום וחיוך תמידי, הסכימה לערוך לי סיור. הפרט המעניין ביותר בסיור היה סיפור הולדת המוזיאון. יהודי בשם מיכלאנג'לו, שהתגורר במה שהיה פעם הרובע היהודי, שמע על כתובת שנמצאה בחפירות של אחד הבתים באזור. הכתובת, ומה שטמון בה - חיים יהודיים שהיו בעיר בימי הביניים ותמו בטבח וגירוש בשנת 1465 - הציתו את דמיונו, והוא החל לחקור את הנושא. אבל הפרטים שגילה על יהודים במחוז פוליה, אירועים שהתרחשו מאות שנים לאחר מכן, עם תום השואה, הם מה שעורר בי התרגשות במוזיאון. ניצולים ממחנות הריכוז, מהגטאות וממצעדי המוות השתקמו והתחילו את חייהם מחדש בכל רחבי מחוז פוליה, גם בסביבת העיר לצ'ה, בעזרת האוכלוסייה המקומית ששיכנה אותם בווילות גדולות ודאגה למחסורם. בתמונות במוזיאון הם נראים חותרים בסירות, מתחתנים, מביאים ילדים ומקיימים ארוחות משותפות שאליהן הוזמנו גם אנשי דת מקומיים ותושבים מהסביבה. הניצולים חיזקו את גופם ונפשם ביישובים בדרום איטליה, סופגים שמש וחירות, ממתינים עד שיוכלו לעלות לארץ. באחת התמונות במוזיאון מופיעה תהלוכה שהתקיימה באותם ימים בדרישה לפתיחת השערים לעלייה לארץ, ובתמונה מעליה נראה שחזור של אותה תהלוכה כעבור עשרות שנים בהובלת ראש העיר. הפיצול בתוכי התחיל להסתמן ביציאה מהמוזיאון: מצד אחד כנסיית בארוק מדהימה ביופייה,  שכאשר אתה נכנס אליה קורה לך מה שקורה מול סצנה יוצאת דופן בסרט שעלה מאות מיליונים - אתה מהופנט, תחושה כמעט על-טבעית מתפשטת בך, אתה נעלם בגודל - ומן הצד האחר אותה תמונה בשחור-לבן של שלושה ניצולים, צמד בחורים ובחורה, חותרים בסירת עץ קטנה, מביטים למצלמה ועיניהם מצומצמות מעט בגלל השמש. לשם מה הגעתי, לשם מה אנחנו נוסעים לאיטליה? בשביל העבר המגיע אלינו נקי מסבל ומתלאות החיים בדמות ארכיטקטורה ואומנות שמגלמים כמה משיאי היצירה האנושית, או בשביל ההווה, חיי הרחוב, היין והפסטה, המים המרטיבים את הרגליים  בחוף הים? המוזיאון היהודי בלצ'ה - צילום: יונתן ברג אני ממשיך מלצ'ה בגשם שוטף לעבר תחנת ביניים בדרכי חזרה לבארי - העיירה הקטנה מונופולי ( Monopoli )  הגשם העז לא מונע ממני להגיע עד לנמל הישן, שם, בטירת קרלו החמישי, מוצגת תערוכת ליתוגרפיות של מי שעומד להפוך לדמות חשובה מאוד במסע הזה, הצייר הסיציליאני הנהדר רֶנָאטוֹ גוּטוּזוֹ (Renato Guttuso). בתערוכה בטירה מוצגות גם כמה ליתוגרפיות של חברו הקרוב פאבלו פיקאסו. ציור הווצ'ריה של ראנטו גוטוזו - צילום: יונתן ברג אני מבלה שם שעה ארוכה מול ה" וּוּצִ'ירִיָּה" (Vucciria), ציור של השוק המפורסם בפלרמו, אחד הציורים הידועים ביותר של הצייר שהיה קומוניסט אדוק, לוחם מחתרת, עשיר מופלג, בן נאמן לבאגריה ופלרמו, מי שצייר מתוך תשוקת חיים עצומה וסיים את חייו בודד וחולה. אבל עד שנגיע לשם, לסיציליה, עלינו להקדיש יום כדי להכריע לגבי נקודת הישוב המתאימה ביותר לחיי החדשים על החוף האדריאטי ברצועה שבין בארי לטראני , עיר דייגים הנמצאת מרחק של ארבעים דקות נסיעה ברכבת.

לקראת ביקורו הקרוב בקיץ בארצו שבטוסקנה, יונתן הירשפלד כותב בעדינות וביראה על מחזור הפרסקאות של פיירו דלה פרנצ'סקה – מן האבות המכוננים של הציור הרנסנסי, שציוריו עומדים על הסף שבין ימי הביניים לאור הגדול של ההומניזם מחשבות אחדות על מחזור פרסקאות "אגדת הצלב האמתי" של פיירו דלה פרנצ'סקה בכנסיית פרנציסקוס הקדוש בארצו. טקסט זה הוא מעט מזעיר, פתיח, רמז, לחומרים וקווי המחשבה שמובילים אותי בכתיבה על החלל הזה. הוא מתייחס כמובן לטורים שנכתבו על הציורים ב"תרבות וספרות" הארץ, וישמש ביחד אתם, תשתית לספר שעתיד להיכתב הקיץ על מחזור הפרסקאות הזה. בתאבון.   במחזור הפרסקאות בארצו, מסופר לנו כבסרט קולנוע, סיפור אפי, המתפרש על פני מרחבים ועידנים, ואשר גיבורו הוא לא אדם ולא אל, אלא חפץ. חפץ העובר גלגולים שונים ומשחק תפקידים שונים ומפעיל את בני האדם סביבו כמריונטות בהצגת הבובות המכונה ההיסטוריה של האנושות. חפץ זה הוא בהתחלה העץ ולבסוף הצלב עליו נצלב ישו. הפרסקאות פרושות בקפלה על פני שני אגפיה. כששני הקירות הגדולים עומדים זה מול זה ומסתיימים בפנייה פנימה אל עבר האפסיס, בדומה לקו הסוגר של כ"ף סופית. הסצנות מסודרות על הקיר הימני באופן, פחות או יותר כרונולוגי ועל הקיר השמאלי, בדומה להפטרה מספרי הנביאים המוצמדת לכל אחת מפרשות השבוע – כסדרה של ציורים המתייחסים למקביל שלהם בקיר שממול, בשורה של זיקות תמטיות סגנוניות ופילוסופיות.   לשם הדגמה התמונה הראשונה בקיר הימני "מותו של אדם הראשון", היא הקדומה ביותר מבחינה כרונולוגית והיא מספרת על מקורו של העץ שמימנו יכינו את הקורות שמהן יבנה הצלב. הסצנה המקבילה לה בקיר שממול, "השבת הצלב" מציגה את הקיסר הביזנטי הרקליוס מחזיר את הצלב המקורי לירושלים. מה שיצא מהמרחב המקודש בסצנה האחת שב למרחב המקודש בסצנה האחרת שמקיימת עמה שורה של זיקות צורניות.   הסצנה שנמצאת מול "חלומו של קונסטנטין" היא "הבשורה למריה". אנחנו מקבלים פה הצצה לתפישת עולם היסטורית תיאולוגית הרואה בעולם מעין כרובית שכל שבר שלה מכיל את צורת הכרובית השלמה: כל האירועים לפני אירועי הברית החדשה הם פרה-פיגורציות של הדרמה הנוצרית (המלאך מבשר לאשת מנוח זו הבשורה למריה, עקדת יצחק היא הצליבה וכך הלאה) וכל האירועים שקרו אחרי הברית החדשה הם הדהודים וחזרות על המקור. הדוגמא המובהקת לכך היא שחלומו של קונסטנטינוס הוא חזרה על הבשורה: שוב מגיע מלאך האלוהים לבשר על עידן חדש.   פיירו תיכנן שהצופה יזהה הדהודים וקריצות, תאומים ומראות בתוך המכלול. החל מסצנות המלחמה המועמדות זו כנגד זו ועד לשימוש באותו דוגמן לאלוהים ולמלך הפרסי. בשני הקירות של המחזור, כל משבצת היא תאומה למשבצת המקבילה לה וצוברת תוכן מתוך ההקשר. זוהי מכונת יצירת משמעות משוכללת מאין כמותה. והיא פותחת מרחב חשיבה ומעצימה את העומק הפרשני שהיצירה מזמינה. היהודי שקובר את הצלב בסצנה אחת חוזר כיהודי מעונה בסצנה המראה שלו, ונעשה לדמות נצחית. הבשורה חוזרת כחלום. מה שיוצא מהקדושה שב וחוזר אליה. זהו אם כן לא ציור, כי אם אינסטליישן, הכתוב כהיפר-טקסט ומתקיים במבוך מראות בורחסיאני. כשחושבים עליו בכללותו, מתבהרת הרדיקליות של האינסטליישן, שהיא כפירה בהיגיון של התמונה בשלהי ימי הביניים ובראשית הרנסנס; התמונה כיחידת משמעות אוטונומית, "תנ"ך לעניים", טקסט מאויר השואב את משמעותו מהטקסט הקדוש.

פאביה היא יעד שכדאי לגלות – פעם בירתה של ממלכת איטליה ועירם של הלונגוברדים, היום היא מפורסמת בזכות הצ'רטוזה המרשימה שלה, ופינות החמד הרבות בעיר. לאחר ביקור קצר, גם נדיה קרישי חזרה מאוהבת... מפתיעה לטובה, העיר פאביה ונהר הטיצ'ינו  - צילום: Depositphotos כבר יצא לכם לבקר בפאביה (Pavia)? אם לא, אני ממליצה לכם להקדיש לה את אחד מימי החופשה שלכם בפעם הבאה שאתם באזור מילאנו. אני חושבת שהיא תפתיע אתכם לטובה! קל להתאהב ברחובות המרוצפים ובחזיתות הבניינים הצבועות בגוני טרקוטה חמים, ונעים לבלות יום נינוח בין המוזיאונים, הכנסיות, ופינות החמד שבהן מתקבצים הסטודנטים הרבים הלומדים בעיר.   סיפורה של פאביה שורשיה של העיר בעידן הטרום-רומאי, וככל הנראה היו אלה השבטיים הליגוריים והקלטים, שהתיישבו לגדות נהר הטיצ'ינו (Ticino), שהקימו באזור זה את גרעין ההתיישבות הראשון. למעשה, במקור  נקראה העיר "טיצ'ינום" (על שם הנהר), והיא נשלטה בידי רומא (אך שמרה על מעמד אוטונומי באופן חלקי, ותושביה לא נהנו מזכויות פוליטיות כמו אזרחי האימפריה). חשיבותה המרכזית של פאביה נבעה ממיקומה על צומת דרכים חשוב ואסטרטגי – כאן חלפו סוחרים שהתקדמו רגלית על הדרך לגאליה שבצפון, וכאן חלפו גם סירות, ששטו לאורך נהרות הטיצ'ינו והפו (שני נהרות מרכזיים בצפון איטליה, המהווים נתיבים חשובים המקשרים את העיר עם אגם מאג'ורה מצד אחד, ועם הים האדריאטי מהצד השני). בהמשך, כאשר נכבש השטח בידי הגותים, צמחה פאביה כמרכז צבאי. בשנת 489 הורה המלך תאודוריק לבנות בה ארמון, אמפיתיאטרון וחומות חדשות, אך תהילתם של הגותים הייתה קצרה: בשנת 572, בתום מצור ארוך, נאלצו הגותים לוותר על פאביה ולמסור אותם ללונגוברדים. כך, הפכה פאביה לבירת הממלכה הלונגוברדית, וזכתה לשמה החדש: פאפיה Papia. פאביה הייתה למרכז החשוב ביותר של התרבות הלומברדית , ונוכחותם של המלכים הלונגוברדים ששכנו בה (הידועים שבהם היו אוטרארי ואגילולפו) השפיעה על העיר מבחינה עירונית, דתית ותרבותית. לרוע המזל, קשה כיום לדמיין איך נראתה פאביה הלונגוברדית: מבנים רבים מאותה תקופה אבדו ולעיתים קרובות מתקשים החוקרים לאתר אפילו את מיקומם. עם זאת, שריד חשוב אחד נותר – כנסיית סנט'אוזביו (Sant'Eusebio), שנבנתה כקתדרלה גותית, שופצה ככנסייה אריאנית לונגוברדית, ומאוחר יותר הפכה לכנסייה קתולית (רוב המבנה נהרס, ונותרה ממנו רק הקריפטה). קתדרלה זו קשורה גם לסיפורה של אחת הדמויות המפורסמות בהיסטוריה של פאביה: המלכה הלונגוברדית תאודולינדה, שפעלה רבות כדי להמיר את דתם של הלונגבורדים לקתוליות. כנסיית סנט'אוזביו, הקריפטה - צילום: Ilaria napoletano המלכה תאודולינדה הייתה בתו של הדוכס הבווארי גריבלד ונצר לשושלת לונגוברדית חשובה מצד אמה. היא נישאה למלך הלונגוברדי אוטארי (Autari) על מנת לחזק ולהבטיח את הברית בין הבווארים ללונגוברדים. יפה ואינטליגנטית, חזקה ומתוחכמת מבחינה פוליטית, תאודולינדה בנתה לעצמה מוניטין כמלכה לכל דבר, ולא רק כרעייתו של המלך. השפעתה המרכזית הייתה, כאמור, בזירה הדתית: ידידותה עם האפיפיור גרגוריוס הראשון (הנחשב למייסד מוסד האפיפיורות של ימי הביניים) הובילה לכך שהלונגוברדים נטשו את האמונה האריאנית לטובת הקתוליות, על כל המשתמע מכך. כמובן שהמהלך לא היה רק דתי, אלא גם (ובעיקר) פוליטי. עם מות בעלה השני, אגילולף (Agilulf), תאודולינדה מלכה בעצמה על ממלכת הלונגוברדים בשמו של בנה, הקטין, עד שיוכל לתפוס בעצמו את השלטון. תחת הנהגתה נהנתה הממלכה הלונגוברדית מתקופת שלום ושגשוג, ואינטלקטואלים ואמנים חסו בחצרה. היא קבורה בקתדרלה של מונצה (Monza).   מה כדאי לראות בזמן הביקור בעיר? פיאצה דלה ויטוריה (piazza della vittoria) פיאצה דלה ויטוריה (מילולית: כיכר הניצחון), הידועה גם בשם פיאצה גרנדה, ממוקמת בין קורסו קאבור (Corso Cavour) לקורסו מאציני (Corso Mazzini) , ונחשבת ללב ליבו של המרכז ההיסטורי של פאביה. כאן חלף פעם הדקומנוס מקסימוס (decomanus maximus), כלומר הרחוב המרכזי בעידן הרומאי, ובסמוך לו הפורום. בימי הביניים הפך המתחם למקום מושבן של משפחות שליטות, כמו למשל משפחת בקריה (Beccaria) רבת העוצמה. הבתים המבוצרים שניצבו כאן בעבר הוחרבו בשנת 1356 בזמן המלחמה בין פסיה למילנו, בעקבות המצור על פאביה שהטילו חייליו של ויסקונטי. לאחר שפונו ההריסות, נבנתה הכיכר לבקשתו של גלאצו השני לבית ויסקונטי (Galeazo II Visconti), והפכה במהרה למרכז העיר ומקום שבו מילאו את האוויר צהלות שמחה ופחד, לסירוגין: כאן חגגו תושבי העיר אירועים גדולים, וכאן גם הוצאו להורג פושעים מול הקהל השואג. הכיכר מוקפת ברצף ארוך של פורטיצ'י (כלומר מסדרונות מקורים, המגנים על הולכי הרגל מפני הגשם). הברולטו (Broletto), שבו נערכו ההוצאות להורג, עבר הסבה, ולאחר תקופה שבה שימש כבית העירייה הוא הפך לאחד מבנייני האוניברסיטה בעיר. אם תכנסו פנימה, תוכלו לראות ששולבו במבנה מקטעים מהמבצר המקורי, שנבנה במאה ה-13, והורחב במאה ה-16.  פיאצה דלה ויטוריה  Piazza della Vittoria - צילום: נדיה קרישי הרחובות המקורים המקיפים את הפיאצה - צילום: נדיה קרישי הדואומו של פאביה: קתדרלת סנטו סטפנו (Cattedrale di Santo Stefano) הדואומו של פאביה (קתדרלת פאביה) הוא תחנת חובה למבקרים בעיר: מבנה מרשים הבנוי בצורת צלב יווני ולו שלוש ספינות המוקפות בקפלות. סיפורו של הדואומו אמנם מתחיל בשנת 1488, אז הונחה האבן הראשונה, אך העבודה עליו הסתיימה רק כ-400 שנים מאוחר יותר, בשנות ה-30 של המאה ה-20! אמנים יידועי שם השתתפו בבנייתו לאורך השנים, וביניהם גם לאונרדו דה וינצ'י והאדריכל דונטו ברמנטה (Donato Bramante). הכיפה המרכזית של הקתדרלה, הניצבת בגובה 97 מטרים, נחשבת לרביעית בגודלה באיטליה, ובתוך הקריפטה שמורים שרידיו של סן סירו (San Siro), הבישוף הראשון והקדוש הפטרון של העיר. בקריפטה שמור חפץ קדוש נוסף – קופסה מכסף וקריסטל המכילה לדברי המאמינים קוצים מכתר הקוצים של ישו.   כנסיית סן פייטרו אין צ'ל ד'אורו Chiesa di San Pietro in Ciel d’Oro מילולית, משמעות שמה של הכנסייה הוא "כנסיית פטרוס הקדוש בשמיים הזהובים", ואם יוצא לכם להגיע לפאביה, אני ממליצה לכם לא להסתפק רק  בביקור קצר בדואומו אלא לבקר גם בבזיליקה היפה הזאת. כנסיית סן פייטרו הראשונה נבנתה במקור בתקופה הלונגוברדית, במאה ה-8 לספירה, אך המבנה שלפנינו חדש יותר: הכנסייה נבנתה מחדש במאה ה-12 ונחנכה על ידי האפיפיור אינוקנטיוס השני בשנת 1132. חזית הגמלון, העשויה מלבנים אדומות ואבן חול, אופיינית לתקופה. אגני הקרמיקה לעומת זאת ייחודיים למדיי, והובאו ככל הנראה מהמזרח התיכון בידי עולי רגל במסעותיהם לאורך הוויה פרנצ'יג'נה (via Francigena ). דלת הכניסה מעוטרת בפסלים המייצגים יצורים אמיתיים ופנטסטיים, ובקריפטה שמורים שרידיו של הפילוסוף סרפינו בואזיוס (Serafino Boezio), שהיה למשך תקופה אחד מיועציו הקרובים ביותר של המלך הגותי המיתולוגי תאודוריק, אך בהמשך הורשע בקשירת קשר נגד המלך והוצא להורג. הבזיליקה הזאת מופיעה גם בדקאמרון של בוקאצ'ו (בסיפורם של טורלו וסלאח א-דין), ומוזכרת בהערכה רבה גם במכתב ארוך שכתב המשורר פטררקה לידידו בוקאצ'ו. למרבה הצער במהלך הפלישה הנפוליאונית חוללה ונבזזה הכנסייה, ולאחר ההרס שגרמו החיילים היא קרסה ונותרה עזובה ונרקבת במשך שנים ארוכות.   בית קפה על המזח של פאביה - Imbarcadero "l’imbarca", כפי שקוראים לו תושבי פאביה, הוא בית קפה ייחודי: הוא צף ומתנדנד לו על הנהר, במרחק קצר מהגשר המקורה של פאביה (ראו בהמשך), ומציע נוף מרהיב על נהר הטיצ'ינו. כדאי לכם להגיע לכאן לקראת השקיעה – כל שעליכם לעשות הוא לעקוב אחר הנורות הקטנות המובילות אל הכניסה, ומעניקות לבית הקפה הילה קסומה ועליזה. אם תגיעו מוקדם תספיקו לתפוס את אחד השולחנות שבחוץ – נקודת תצפית מושלמת לערב נינוח על המים. ואם אתם תוהים מה כדאי להזמין מהתפריט, אני אישית ממליצה על כוס של יין בונארדה אולטרפו פאבזה (Bonarda dell’Oltrepo pavese), שתוכלו ללגום בנחת בזמן שהמים מסביב מערסלים אתכם... הגשר המקורה של פאביה – il Ponte coperto הגשר המקורה של פאביה (המכונה גם "הגשר הישן") הוא אחת מפינות החמד המפורסמות והמצולמות ביותר בצפון איטליה, ואי אפשר לבקר בעיר מבלי לחלוף פה. הגשר בעל חמש הקשתות מקורה לחלוטין, חוצה את נהר הטיצ'ינו, ומחבר את המרכז ההיסטורי לבורגו טיצ'ינו (borgo Ticino) – רובע עתיק הצמוד לעיר. לעיתים קרובות מצולם הגשר בשעות הבוקר או הערב, כאשר הוא "בוקע מתוך הערפל" הסמיך שעוטף את פאביה, וההילה המסתורית שמשווה לו הערפל תרמה לפופולריות שלו בקרב המטיילים. הגשר אמנם נראה עתיק, אבל המבנה שניצב בפנינו היום הוא למעשה שחזור משנת  1949 (זהה כמעט לחלוטין למקור) – הגשר המקורי נחרב למחצה בהפצצות במהלך מלחמת העולם השנייה, ורק הקפלה, הממוקמת באמצע הגשר ומעוטרת בפסל של הקדוש יאן מנפומוק, שרדה. אגב, לא היתה זו הפעם הראשונה שהגשר הותקף... כבר בשנת 1796, במהלך המערכה האיטלקית שניהל נפוליאון בצפון איטליה, מלכדו חיילים אוסטריים את הגשר במטרה להרוס את דרכי הגישה לעיר, אך מסיבות לא ידועות המטען לא התפוצץ והגשר נותר שלם. לאחר שתחצו את הגשר, תמצאו משמאלכם את ויה מילאצו (Via Milazzo), רחוב המפורסם בזכות בתיו הצבעוניים. כאן נהגו הכובסות להתייצב מידי בוקר, ולכבס את בגדי תושבי פאביה. לכבודן, נבנה פסל ברונזה המייצג אותן במלאכתן. תצפית על הגשר, מוויה מילאצו via Milazzo - צילום: Depositphotos הגשר המקורה של פאביה - צילום: נדיה קרישי הצ'רטוזה של פאביה (La Certosa di Pavia) פירוש המילה "צ'רטוזה" הוא מנזר, וליתר דיוק מנזר של מסדר הקרטוזיאנים, שנוסד על ידי סנט ברונו בתחילת המאה ה-11, והצ'רטוזה של פאביה נחשבת לאחת הידועות מסוגה בצפון איטליה. הצ'רטוזה נבנתה במאה ה-14 לאורך הדרך המחברת בין פאביה למילאנו (עירה של שושלת ויקסונטי), ואחת הסיבות שהצ'רטוזה הזאת מפוארת כל כך, היא בשל יריבות קטנונית... באותה התקופה שלטה משפחת ויסקונטי במילאנו, ופרויקט הקמת הדואומו של מילאנו היה בשיאו. אך בנאי הדואומו סירבו להפוך את הקתדרלה ליצירה המפארת את משפחת ויסקונטי. כך, החליט ג'אן גלאצו ויקסונטי (Gian Galeazzo Visconti) להשקיע את מאמציו ואת כספו במקום אחר – בצ'רטוזה המפוארת שתשמש גם כמאזוליאום למשפחתו. עושרה יוצא בדופן של הצ'רטוזה מחייב את המבקר בה להאט את קצב הביקור, על מנת לקלוט ולהבין את הפרטים הרבים המקיפים אותו. החזית היא אנתולוגיה של מיטב הפיסול הלומברדי, והקלויסטרים (החלק החשוב ביותר במנזר קרטוזיאני)  מזמינים את המבקרים להאט את הקצב ולשוטט בהם באיטיות – ראשית כל בקלויסטר המרכזי (ובו תאי הנזירים) ולאחר מכן גם גם בקלויסטרים הקטנים, המעוטרים בפסלי טרקוטה, בהם התנהלו חיי היום יום של הנזירים. אי אפשר שלא להתרשם גם מהפרסקאות הנהדרים וממושבי המקהלה המגולפים בעץ – מלאכת מחשבת של ממש. הצ'רטוזה (המנזר) של פאביה - צילום: Depositphotos הקלויסטר הקטן שך המנזר - צילום: Depositphotos   תיאטרון פרסקיני Teatro Fraschini תיאטרון פרסקיני, שנקרא במקור תיאטרון דיי קוואטרו נובילי קוואליירי (Teatro dei quattro Nobili Cavalieri) כלומר תיאטרון ארבעת האבירים האצילים, הוא המרכז החשוב בפאביה לתרבות התיאטרון והמוזיקה. מאז שנת 2003 הוא מוגדר כ-"תיאטרון מסורתי" (כלומר תיאטרון הנהנה ממעמד מוכר בידי משרד התרבות האיטלקי, ומקבל מימון על מנת לקדם את תרבות המוזיקה בעיר ובמחוז). התיאטרון נבנה בזכות כספים שהותירו בצוואתם ארבעה אצילים מפאביה שרצו להקים תיאטרון חדש, שיתחרה בתיאטרון שניהל אציל אחר – ג'אקומו אומודאי (Giacomo Omodei), אדם רב גחמות שהטיל מגבלות שונות ומשונות על קהל הצופים שהגיע לתיאטרון שבבעלותו.  התיאטרון החדש נחנך בשנת 1773  ונותר בידי אותם ארבעה אצילים במשך כמאה שנים, עד שנקע לקשיים כלכליים ונמכר לעיריית פאביה. אז גם שונה שמו של התיאטרון, וכיום הוא נקרא על שם זמר האופרה יליד העיר – גאטנו פרסקיני (Gaetano Fraschini). התקרה המאויירת של התיאטרון - צילום: נדיה קרישי טירת ויסקונטי Il Castello Visconteo טירת ויסקונטי, ופארק הציד הצמוד אליה, נבנו בשנת 1360 לבקשתו של גלאצו השני לבית ויסקונטי (Galeazzo II). הטירה החלה את דרכה כמבצר צבאי, ושופצה על מנת שתוכל לארח בנוחות את חצר האצולה של משפחת ויסקונטי, שעברה לפאביה. הטירה נותרה בידי המשפחה עד שנת 1413. הפארק העצום השתרע על פני לא פחות מ-12 קמ"ר, וכאן התנהל אחד הקרבות החשובים בהיסטוריה של העיר: קרב פאביה בשנת 1525. הפארק הנוכחי קטן בהרבה מהפארק המקורי שבנה ויסקונטי (חלק גדול מהשטח הוסב לאורך השנים לבנייני מגורים או שדות חקלאים). הטירה נרכשה ושופצה בידי העירייה בשנות ה-20 של המאה ה-20, ולאחר מלחמת העולם השנייה הפכה למקום מושבם של המוזיאונים העירוניים של פאביה. חללי התערוכה כוללים את גלריית האמנות מלאספינה (Pinacoteca Malaspina), המתהדרת ביצירות מופת כמו "מדונה וילד" מאת ג'ובאני בליני ו"הירונימוס חוזר בתשובה" מאת פאולו ורונזה, את המוזיאון הרומנסקי ואת מוזיאון הרנסנס, ואת מוזיאון הריסורג'ימנטו (Risorgimento) – מלחמת  העצמאות האיטלקית. טירת ויסקונטי - צילום: Depositphotos   פאביה – עיר 100 המגדלים לעיתים קרובות מכונה פאביה "עיר 100 המגדלים" אך מתוך עשרות המגדלים שעיטרו את פני הרקיע של העיר במאות ה-11 וה-12, רק חמישה נותרו בפועל. קרוב לוודאי שהמגדלים שימשו בעיקר כסמל לכוחן של המשפחות ששלטו בעיר, ולאו דווקא לצרכי הגנה (שכן הם אינם מבוצרים).  המגדלים נבנו מגרניט ואבן חול, והוקמו בגבולות הרבעים שאליהם חולקה העיר. לאחר שנכבשה פאביה בידי משפחת ויסקונטי, הם איבדו את תפקידם הממשי והסימלי, ורבים מהם "הונמכו", ובהמשך גם פורקו. שלושה מבין חמשת המגדלים ששרדו עומדים כיום בפיאצה לאונרדו דה וינצ'י, והגבוה שבהם – טורה דל מאינו (Torre del Maino) מתנוסס לגובה 51 מטרים. שלושת המגדלים בפיאצה דה וינצ'י - צילום: Depositphotos   מה לאכול, והיכן אם מתחשק לכם ערב שונה מהרגיל, אני ממליצה לכם להזמין מקומות לארוחת הערב בטברנה ג'נטילורקו (Gentilorco), כלומר "פונדק הטרול הג'נטלמני"... כבר בכניסה תבחינו בייחודיות המסעדה, הפועלת בתוך מתחם ששימש בעבר כמועדון לילה מפורסם. הטברנה נראית כמו מערה, ורבים מהסועדים הם צעירים שמגיעים למקום לשחק משחקי תפקידים (cosplay). התפריט כאן הוא בהשפעה "אלפית" ברורה, ושואב השראה מסאגות קולנועיות כמו שר הטבעות, ומימי הביניים. המנות מוגשות בכוסות ובצלחות חרס, ומזכירות את אורח החיים של אותה תקופה. חובה לטעום את היין האדום והמתובל שהם מגישים!   תפריט המסעדה - צילום: נדיה קרישי פנים מסעדה - צילום: נדיה קרישי אם מתחשק לכם מקום קצת יותר מסורתי, נסו את אחת המסעדות הקלאסיות של פאביה, המגישות מנות כמו ריזוטו (בפאביה אוהבים מאד אורז, והוא מככב גם בקינוחים!), או מוניגילי (munighili) – כדורי בשר המכילים גם נקניק מורטדלה וגבינת גראנה פאדנה, המוגשים עם תפוחי אדמה. מנה פופולרית נוספת מהמטבח הפאבזי היא בשר מבושל המוגש עם רוטב ירוק.  ואיך אפשר לשכוח את ה"זופה אלה פאבזה" (zuppa alla Pavese)? זו מנה העשויה מלחם יבש, ביצים, חמאה וגבינה, המככבת במטבחי האזור עוד מהמאה ה-16. מספרים שהמנה הומצאה בשנת 1525 עבור המלך פרנסואה הראשון. מספרים שהמלך נלקח בשבי במהלך קרב פאביה, והובא לבית חווה באזור. האיכרה ששהתה במקום הכינה לו ארוחה ערב ממה שהיה לה בבית, והמתכון כל כך מצא חן בידי המלך שהוא המשיך להגיש אותו גם לאחר ששוחרר ממאסרו. כאשר הוגש המתכון בחצר המלך בצרפת, הוא זכה לשם " soupe a la pavoise".  כמה אנקדוטות על פאביה... האוניברסיטה של פאביה: האוניברסיטה של פאביה היא אחת העתיקות והיוקרתיות באיטליה, ופועלת ברצף מאז שנת 1361. לאורך השנים חלפו במסדרונות האקדמיה לא מעט דמויות ידועות, כמו למשל כריסטופר קולומבוס,  שלמד כאן בשנת 1465. ומריה פלגרינה אמורטי (Maria Pellegrina Amoretti), האישה הראשונה באיטליה שהשלימה לימודי משפטים (והשלישית שקיבלה תואר אקדמי). גם היום נחשבת פאביה לעיר אוניברסיטאית חשובה. הרחובות הצרים: בזמן שתסיירו בעיר, בוודאי תשימו לב לכך שישנם בעיר כמה וכמה רחובות צרים להדהים. אמנם, ידוע שבימי הביניים היה מקובל לבנות בכוונה רחובות צרים כדי להאט את תנועתם של אויבים שפלשו לעיר, אך בפאביה תיתקלו בכמה מקרים מוזרים באמת: בבורגו טיצ'ינו, למשל, ישנה סמטה המכונה "הטומבינה" (Tombina), והיא מכונה כך משום שרוחבה פחות ממטר, ושני אנשים לא יכולים לעבור בה בו זמנית... וזו איננה הדוגמה היחידה! סמטת האמפיתיאטרון, שמובילה לשער הכניסה לעיר (פורטה פאלאנסה Porta Palacense) רחבה רק במעט.   מתי לבקר בעיר? אחד הרגעים המהנים לביקור הוא בתחילת ספטמבר, כאשר פאביה חוגגת את פסטיבל טיצ'ינו ( Festa del Ticino). זהו אירוע מסורתי ש"נועל" מדי שנה את עונת הקיץ, ובמהלכו העיר מתמלאת במוזיקה, דוכנים, ואירועי תרבות שונים. לפרטים כאן .

המתוקים הסיציליאנים הם בין המפורסמים באיטליה: מי לא שמע על קנולי פריכים ממולאים בריקוטה, קסטה סיציליאנית, וגרניטת שקדים? המעדנים הקלאסיים האלה נהנים ממעמד מיתולוגי (ובצדק), אבל האי מציע עוד כמה הפתעות. בביקור הבא שלכם בפלרמו, מומלץ לנעוץ את השיניים בעוד כמה מטעמים אותנטיים...   פלרמו אטרקטיבית ומשתנה במהירות, ומי שיבקר בה בשנים הקרובות יגלה עיר שמגדירה את עצמה מחדש. המרכז ההיסטורי שינה את פניו והפך ליעד תיירותי פופולרי המושך תיירים מכל רחבי העולם בזכות שני דברים בעיקר: אוצרות האומנות, והאוכל. אין זה סוד שהמטבח הסיציליאני הוא בין הטובים באיטליה, ובפלרמו קל במיוחד לאכול היטב. בכתבה הקודמת דיברנו על השווקים של פלרמו ומה כדאי לטעום בהם , ואילו הכתבה הנוכחית מוקדשת למתוקים המסורתיים של העיר. אך לפני הכל, המלצה ידידותית: אם אתם מתכננים ביקור בפלרמו (ובסיציליה באופן כללי), כדאי לוותר מראש על הדיאטה. מדובר במאבק אבוד... במשך שבוע תאלצו להשלים עם העובדה שהפלרמיטנים (תושבי פלרמו) אוהבים אוכל, והרבה ממנו. רצוי מטוגן, רצוי עם סוכר, רצוי עטוף בלחם. כשתחזרו הביתה, סביר להניח שלא תוכלו להתמודד נפשית עם פחמימות במשך כשבוע. אבל כל עוד שאתם בפלרמו, כנראה שאין ברירה אלא להיכנע לטירוף הכללי...   אז מה כדאי לטעום? ג'נובזי די אריצ'ה – Genovesi di Erice העוגייה הגדולה הזאת עשויה מבצק פריך מקמח דורום, וממולאת בקרם פטיסייר. לפני ההגשה, בוזקים מעליה שכבה מכובדת של אבקת סוכר. שמה של העוגייה הזאת מסגיר את מוצאה הכפול: היא טיפוסית לעיר אריצ'ה ERICE (לא רחוק מפלרמו), אבל המתכון הוא בהשראה ג'נובזית ברורה ונקרא, כפי הנראה, על שם הכובעים שחבשו לראשם מלחים מג'נובה (Genova) , שעגנו עם ספינותיהם בנמל הסמוך אריצ'ה (סיציליה וג'נובה ניהלו יחסי מסחר ענפים במשך מאות שנים). מספרים שבדומה למתוקים סיציליאנים רבים, גם העוגיות האלה הומצאו בידי נזירות שחיו חיי פרישות במנזר סגור, וחילקו את זמנן בין תפילה לעבודה (הכנת דברי מתיקה תרמו לפרנסת המנזר). כך למעשה הומצאו מתוקים רבים באי, וביניהן עוגיות המוסטאצולי (mustazzoli), וחלק מקינוחי המרציפן (ראו בהמשך). מתכונים שונים למתוקים שהכינו הנזירות אבדו במהלך המאה ה-19, כאשר מנזרים רבים נסגרו, אבל למרבה השמחה מתכון העוגיות הג'נובזיות שרד, בעיקר בזכות גברת בשם מריה גרמטיקו (Maria Grammatico) שפקדה בילדותה את מנזר סן כרמלו, למדה מהנזירות את המתכון, והחלה להכין אותו בעצמה. ג'נובזה די אריצ'ה . צילום: אריאלה בנקיר קסטה סיציליאנית – La cassata Siciliana אין ספק שאחד המתוקים המזוהים ביותר בסיציליה הוא הקסטה הסיציליאנית המפורסמת (נא לא לבלבל בין זו לבין הקסטה הישראלית – מוצר שונה לחלוטין, המורכב משתי עוגיות ובאמצע גלידה). מקור השם "קסטה" איננו ודאי – יש הטוענים שמקור השם בערבית (סיציליה הייתה תחת כיבוש מוסלמי במשך מאות שנים. תחת הכיבוש הערבי הגיעו לסיציליה חומרי גלם חדשים שעם השנים השתרשו והפכו לחלק בלתי נפרד מהתפריט הסיציליאני: סוכר מקנה סוכר ופירות הדר הם שתיים מהדוגמאות הידועות ביותר). אחרים טוענים שמקור המילה מגיע דווקא מלטינית. כך או אחרת, מדובר על קינוח פופולרי מאד, המורכב משכבה של עוגת ספוג, מעליה ריקוטה ממותקת ופירות מסוכרים, ולבסוף ציפוי העשוי בצק שקדים. הקסטה הסיציליאנית כל כך מפורסמת באיטליה עד כי מעמדה הוסדר בחוק: הקסטה מוגדרת כמאכל PAT, כלומר "מאכל איטלקי טיפוסי", הזוכה להגנה חוקית ורשום ברשימת מוצרי המזון הטיפוסיים של המדינה. כמו רבים מהמתוקים הסיציליאנים, גם במקרה זה היו אלה הנזירות שפיתחו את המתכון, ובתחילה הגישו את הקסטה כמעדן מייצג של אחד החגים החשובים בלוח השנה הקתולי – לרגל חג הפסחא (כך נפוץ באי הביטוי "מסכן מי שלא אוכל קסטה בבוקר יום הפסחא). רק בשנות ה-70 של המאה ה-19 הפכה הקסטה למעדן יומיומי, וזכתה לעיצוב הנוכחי (והאייקוני) שלה, תחת ידיו של האופה המומחה סלבטורה גולי (Guli). לכל עיר בסיציליה יש את הגרסה שלה לקסטה, והגרסה הפלרמיטנית ידועה במיוחד. בפלרמו נפוצה גם גרסה אפויה של הקסטה, שהיא למעשה מעין עוגת ריקוטה, עם נטיפי שוקולד במקום הפירות המסוכרים (וללא ציפוי מבצק שקדים). קסטה סיציליאנית - צילום: אריאלה בנקיר עוגיות שדיים של בתולה – Le Minni di virgini בסיציליה, ולמעשה במקומות רבים באיטליה, אפשר למצוא קינוחים שצורתם מזכירה את החזה הנשי, ומכאן שמם. בקטניה (Catania) אפשר למצוא עוגיות בשם "השדיים של סנטה אגתה" (מעדן דומה מאד לקסטה סיציליאנית, הנקרא עם שם הקדושה המגינה של העיר. לפי המסורת סירבה אגתה לחיזוריו של הקונסול הרומאי קווינטיאנוס, וכעונש הוא ציווה לכרות את שדיה). בפוליה אפשר למצוא מאפה ממולא בקרם וניל המוכר בשם "שדיים של נזירה" (tette di monaca) ואילו בפלרמו נפוצה הגרסה "שדיים של בתולה". זהו מעדן שפותח במנזר בעיירה סמבוקה, וכלל בסיס מבצק ומילוי עם דלעת מסוכרת, קינמון, ציפורן, שוקולד וקרם וניל.  מספרים שהמעדן הוגש לרגל חתונה של מושל חשוב באזור, וכי אם המנזר ציוותה על הנזירות להתבודד ולהתפלל במשך מספר ימים על מנת שרוח הקודש תברך את מעשה ידיהן, והקינוח יעורר אהבה בלב החתן והכלה. הפופולריות של הקינוח מעידה על כך שתפילותיהן של הנזירות נענו, כנראה.   פְּרו ּטָה מרטורנה (Frutta Martorana) – פירות מרציפן סיציליאנים אם יצא לכם לבקר בכנסיית מרטורנה MARTORANA (מומלץ בהחלט!) דעו שהכנסייה ידועה לא רק בזכות הפסיפסים שלה, אלא גם בזכות המתכון למרציפן שפיתחו הנזירות במנזר הסמוך (המנזר הולאם בשנת 1876, וכיום המבנה מארח את הפקולטה לארכיטקטורה של אוניברסיטת פלרמו). פירות המרציפן הם למעשה העתק מדויק ככל האפשר של הפירות, המיוצרים בידי אמני סוכר, ממרציפן. התוצאה יפיפייה, וגם המוצר הזה זכה למעמד חוקי, ומוגדר כמוצר PAT. כיצד נולדו פירות המרציפן? מספרים שנזירות המארטורנה חיפשו דרך לקשט את המנזר לרגל ביקורו של המלך (המלך הגיע בשלהי הסתיו, בעונה שבה העצים עמדו ריקים מפירות ועלים). אם המנזר החליטה שאת מה שלא סיפק הטבע יספק הסוכר, והורתה לנזירות להכין העתקים מדויקים וצבעוניים של הפירות האהובים, על מנת שתוכל לתלות אותם על העצים. ה"פירות" זכו להצלחה גדולה, ולמרות שכיום מקובל לאכול את פירות (וירקות) המרציפן בעיקר לרגל יום כל הנשמות (ה-1 בנובמבר), בפועל ניתן למצוא אותם לכל אורך השנה. פְּרו ּטָה מרטורנה (Frutta Martorana) - צילום: אריאלה בנקיר עוגיות בוצ'לאטי – Buccellati  חובבי עוגיות בטעם של פעם יאהבו את המעדן המקומי הזה. הקינוח הזה קיים גם בגרסת עוגת (בוצ'לאטו – Buccellato), שמקובל להגיש בעיקר בתקופת חג המולד, וגם בגרסת עוגיות, העשויות בצק פריך במילוי פירות מיובשים (צימוקים ודבלים בעיקר), ריבת תפוזים, שוקולד ויין מרסלה.   עוגיות טטו -  Biscotti tetù כמה פשוט, ככה טעים. מילולית פירוש שמן של העוגיות האלה הוא "אחד אתה ואחד אני", אבל גם אם תאכלו הכל לבד, איש לא יאשים אתכם. גרסאות של העוגיות האלה קיימות בחלקים נוספים של סיציליה (באזור קטניה, למשל, הן נקראות טוטו). במקור היו אלה עוגיות שהוגשו בזמן חגיגות כל המתים, אבל כיום ניתן למצוא אותן לאורך כל השנה. הערה קטנה: בסיציליה, בדומה לערים נוספות בדרום איטליה, מקובל להשתמש לעיתים קרובות בסטרוטו (strutto), כלומר שומן חזיר, גם בתוך הבצק וגם כדי לטגן את המתוקים. אם אתם נמנעים מבשר או ממוצרים המכילים חזיר, כדאי תמיד לעיין ברשימת המרכיבים לפני שמזמינים. המתכון המקורי של העוגיות האלה עושה שימוש בשומן חזיר, אבל כיום מאפיות רבות מכינות אותן בגרסה ידידותית יותר לחיך המודרני (ומשתמשות בחמאה במקום בשומן חזיר). המרקם רך והניחוח שממלא את החך בכל נגיסה הוא בלתי נשכח בזכות השימוש בתבלינים חמים כמו קינמון וציפורן. את העוגייה הרכה מכסה ציפוי סוכר דק (גלאס), שמתפורר במגע עם הלשון, ותורם להחרבתה הסופית של הדיאטה ז"ל. עוגיות טטו -  Biscotti tetù - צילום: Auregann איריס פריטה – Iris fritta לרומאים יש את המריטוצי שלהם, ולסיציליאנים? איריס פריטה. שורשיו של מאפה הבוקר הזה בשכונות העניות של העיר, ובמקור הוא נולד ככריך מטוגן – לוקחים לחם בן יום, מרוקנים את תוכנו, ממלאים בריקוטה, סוגרים בחזרה, ומטגנים את הכריך הממולא בשמן רותח. הסנדוויץ' העשיר בקלוריות נתן לפועלים את האנרגיה הנדרשת כדי לשרוד יום נוסף של עבודה קשה. מסורת הבוקר נשארה, ובניגוד לקנולי, שאפשר למצוא בכל יום ושעה, את האיריס פריטה מוצאים במאפיות ובבתי קפה לרוב בשעות הבוקר. אבל גרסתו הנוכחית של המעדן שודרגה מכריך ממוחזר למאפה מפואר, הממולא בריקוטת כבשים ממותקת, בתוספת נטיפי שוקולד. בניגוד לפירות המרציפן למשל, מתכון האיריס פריטה הוא חדש יחסית – "רק" בן 120 שנה... מספרים שהיה זה האופה אנטונינו לו ורסו (Antonino Lo Verso) שפיתח את המעדן, והוא גם זה שקרא לו "איריס", על שם האופרה נושאת אותו השם של המלחין האיטלקי מסקאני (Pietro Mascagni).  איריס פריטה – Iris fritta - צילום: Auregann ספינצ'ונה של סן ג'וזפה – Sfincione di San Giuseppe במאמרים קודמים כבר יצא לנו לדבר על המאכלים המיוחדים שמכינים בכל רחבי איטליה לרגל החגים המרכזיים בלוח השנה הקתולי. לכל עיר ועיר יש את המאכלים שלה, וכמובן שגם בפלרמו אפשר למצוא מעדנים מיוחדים לכבוד פסחא, חג המולד, חגיגות הקדושים השונות, ועוד. אחד הידועים שבהם הוא הספיצ'ונה, המיוצר לרגל יום האב (ג'וזפה, אביו של ישו), ונאכל בתקופה שסביב ה- 19 במרץ. שמו של הספינצ'ונה מגיע מהמילה הלטינית ספינצ'ה (ספוג), ומדובר על מאפה רך וספוגי, מטוגן בשמן עמוק, ומצופה בשכבה נדיבה מאד של קרם ריקוטה מתוקה. כמו רוב המתוקים הפלרמטינים, גם כאן מקובל לקשט את יצירת הפאר עם פירות מסוכרים, או נטיפי שוקולד. בלתי אפשרי לאכול את הספינצ'ונה מבלי ללכלך את הידיים, האצבעות, החולצה, וכנראה שגם את מי שיושב לידכם. ספינצ'ונה. צילום: אריאלה בנקיר אצבעות השליח – le dita dell’apostolo בצק רך ומעליו קרם מבושם בניחוח קינמון – זהו הבסיס לקינוח הפופולרי המכונה "אצבעות השליחים" (על שם 12 השליחים של ישו). השילוב הסיציליאני הקבוע בין עוגת ספוג רכה למילוי ריקוטה קרמי ומתוק זוכה כאן לגרסה עדינה במיוחד, שמתאימה גם לנשנוש קטן בשעות אחר הצהריים. בזמן שאתם טועמים את הקינוח, נסו שלא לחשוב על מקור השם... האגדה מספרת שהאצבעות נקראות כך משום שאחד הנזירים במנזר Appostoli שבו הומצא הקינוח לא התאפק, ובצע לעצמו חתיכה לפני שאב המנזר אישר לנזירים לאכול. כעונש, הוחלט לכרות לו אצבע.   קנולי – Cannoli מי לא מכיר את הקינוח המפורסם ביותר בפלרמו, ואחד המעדנים הידועים ביותר בסיציליה כולה? אם מעולם לא אכלתם קנולי (אמיתי), דעו שמדובר במחדל ואני ממליצה לכם לרכוש מיידית כרטיס טיסה לפלרמו על מנת לתקן את המצב. אין כמו קנולי, ואין כמו השילוב בין הבצק הדק דק ופריך פריך, למילוי הרך והמנחם של קרם ריקוטה מתוקה. מקורו של הקינוח הפופולרי הזה לא ודאי, ויש הטוענים שעוד במאה הראשונה לפני הספירה נהגו תושבי האי להכין גרסה של המעדן (מעין צינור בצק ממולא בקרם חלב, על פי קיקרו). לדברי אחרים, הקנולי בגרסתו הנוכחית הומצא הרבה יותר מאוחר, בידי נשות ההרמון שגרו בעיר קלטניסטה (Caltanisetta), בתקופה שבה סיציליה נשלטה בידי הערבים. ויש מי שטוען שהקנולו (צורת היחיד של קנולי) הומצא בכלל כמעדן שנאכל בזמן הקרנבל (תקופה של חגיגות פרועות), וצורתו המקורית של הקינוח דמתה באופן ברור לצורתו של איבר גברי מסוים... כך או אחרת, כיום אין קינוח פופולרי יותר בסיציליה כולה, והקנולי בפלרמו נחשבים לכמה מהטובים ביותר. קנולי מעולים אפשר למצוא, מילולית, בכל פינה בעיר.   גלידה וגרניטה בבריוש הגלידה בסיציליה מעולה, והגרניטה הסיציליאנית היא יצירת מופת של ממש. אם יזדמן לכם לאכול גרניטת שקדים אמיתית בסיציליה, הרווחתם. מה שלא כולם יודעים, זה שלסיציליאנים יש דרך מיוחדת לאכול את הגלידה והגרינטה שלהם. החיבה העמוקה לפחמימות מורגשת בכל רחבי האי, ובפלרמו (ושאר סיציליה) מקובל לאכול את הגרניטה בתוך בריוש, ולא סתם בריוש אלא בריוש קול טופו (brioche col tuppo), כלומר לחמנייה מתוקה עם "כובע קטן" מבצק. עבור סיציליאנים רבים, גרניטה עם בריוש היא הדרך הנכונה להתחיל את היום בחודשי הקיץ (ואם אפשר לארגן ארוחת בוקר המבוססת על גרניטת קפה עם קצפת ובריוש, מה טוב). מקורותיו של הקינוח הקרמי והקר למחצה הזה עתיקים, עוד מהתקופה שבה הערבים הביאו לאי את ה"שרבט" (סורבה), משקה קרח ופירות. משפחות האצולה, שנהנו מגישה קבועה לקרח, התאהבו במעדן ונהגו להכין קרח מגורר מעורב עם סירופ פירות או סירופ פרחים ולהגיש אותו כקינוח בארוחות רשמיות. גלידה בבריוש . צילום: אריאלה בנקיר איפה טועמים? נאמר זאת כך: פלרמו לא סובלת ממחסור במאפיות וגלידריות. אבל מבין עשרות המקומות בעיר, ישנם שלושה שאני מחבבת במיוחד. קחו בחשבון שחלק מהמקומות השווים במיוחד נמצאים מחוץ למרכז ההיסטורי. חובבי מאפיות ומעדניות עתיקות לא יוכלו להחמיץ את הביקור ב- Pasticceria Scimone  זהו מוסד של ממש בעיר, והמקום הטוב ביותר לאכול את המאפה המכונה "אצבעות השליח". גם הגלידה פעם מצוינת. Pasticceria cappello  נמצאת בפאתי המרכז ההיסטורי (10 דקות הליכה מהקתדרלה המדהימה של פלרמו). המאפים כאן לא רק יפהפיים, הם גם טעימים מאד, והגלידה והגרניטה מצוינות ממש (חובה לנסות לפחות 4 טעמים, על מנת לחקור את הנושא לעומק ולהתרשם כראוי). מאפיית Accardi  מפורסמת בזכות הקנולי המופלאים שלה, אבל למעשה גם שאר המעדנים כאן ראויים לתשומת לב מיוחדת.

אם כבר ביקרתם בקתדרלה המדהימה של פלרמו ואכלתם בשווקים, הגיע הזמן לגלות כמה פנינים נסתרות בעיר הבירה של סיציליה: כנסיות מעוטרות בעבודות אומנות עוצרות נשימה, מוזיאון יוצא דופן, ומנזר שמפורסם בזכות הקנולי המדהימים שמכינים בו. נכון, פלרמו איננה עיר שחושפת את כל סודותיה במבט ראשון. אבל מי שיקדיש לה מעט זמן נוסף, ירוויח, ובגדול...   בכתבות הקודמות בסדרה הזו סקרנו אתרים מרכזיים בפלרמו , את השווקים  ואת המתוקים . והפעם? הפעם נדבר על פנינים נסתרות, אטרקציות בפלרמו שרוב המבקרים מפספסים לגמרי (ופלרמו משופעת בהן).   קייזה די ג'זו (Chiesa di Gesù) התחנה הראשונה, שבאמת אי אפשר להחמיץ, היא כנסיית Chiesa di Gesù, המכונה גם "קאזה פרופסה" (Casa Professa). קרוב לוודאי שזו אחת הכנסיות המרשימות ביותר שראיתי באיטליה (ואפשר לומר שראיתי כנסיה או שתיים בשני העשורים שאני חיה במדינה...) בנייתה של הכנסייה הישועית הזו החלה בשנת 1590 (על גבי כנסייה עתיקה בהרבה), וכינויה ניתן לה בשל המבנה הצמוד למתחם – ה-Casa professa היה ביתם של הנזירים הישועיים שהתפללו בכנסיה וחיו בסמוך אליה, בעוני מכוון.   כיום נחשב המבנה המרשים (אורכו של הבניין כ-72 מטרים!) לדוגמה החשובה ביותר של אדריכלות הבארוק בפלרמו, ואחת החשובות בסיציליה כולה. אם רק תעיפו מבט בחזית המבנה לא תוכלו להבין מה מצפה לכם בפנים, ולכן ההמלצה החד משמעית שלי היא: להיכנס, ומהר! זה מקום מרהיב. לא פחות מעשר קפלות מפארות את הכנסייה, אך גולת הכותרת היא עיטורי השיש והפסלים שמכסים כל פינה אפשרית ובונים תמונה אקספרסיבית להדהים. לא מפתיע לגלות שהעבודה עליהם נמשכה ברצף משנת 1658 ועד סוף המאה ה-18. שיטת העבודה שבה השתמשו כאן מכונה "a marmi mischi", כלומר שיטה בה משבצים האומנים פיסות שיש צבעוני בתוך מטריצה משיש לבן, על מנת ליצור תמונת פסיפס ססגונית ומפוארת, המבוססת על ניגוד כרומטי. השיש הצבעוני הגיע מכל רחבי סיציליה, ולעיתים גם מיעדים אחרים באירופה: שיש אפור מהרי ביליימי (Billiemi), שיש צהוב מקאסטרונובו (Castronovo), שיש אגום מפיאנה דיי גרצ'י (Piana dei Greci), ושיש שחור ממחוז פלנדריה (בלגיה). כנסיית chiesa di Gesù נחשבת לאחת הדוגמאות החשובות והנרחבות באיטליה לשימוש בטכניקה זו. קייזה די ג'זו . צילום: אריאלה בנקיר בשנת 1703 נכנס לתמונה אמן הסטוקו פרוקופיו סרפוטה (ראו בהמשך) והוא שאחרי על עבודת הסטוקו האלגנטית. על הפרסקאות לעומת זאת הופקד הצייר אנטוניו גראנו (Antonio Grano). מעבר לכך מעטרים את הכנסייה אוצרות נוספים וביניהם פסלים סימבוליים (המייצגים למשל את ארבעת האלמנטים השולטים ביקום – אדמה, אש, מים ואוויר) פריטי קודש יקרי ערך, ריהוט מעץ וכסף, והרשימה עוד ארוכה. אופן עיצוב הכנסייה מבהיר היטב כיצד בחר המנזר הישועי להשתמש בחלל הדתי כבימת תיאטרון לכל דבר, באופן שידהים את המבקרים וילכוד את תשומת ליבם, ויאפשר לנזירים ואנשי הכמורה לקדם חינוך דתי ורוחני באופן הרצוי להם. דוגמה לשיטת שיבוץ פיסות השיש הצבעוניות. צילום: אריאלה בנקיר ג'אקומו סרפוטה – גאון הסטוקו של פלרמו משפחת סרפוטה (Serpotta) היא אחת הידועות בסיציליה – ארבעה דורות של פסלים מוכשרים, בעיקר בתחום הסטוקו, שפעלו בסיציליה במאות ה-17 וה-18. אמני השושלת היו גספרה (Gaspare), בניו ג'וזפה וג'אקומו (Giuseppe, Giaccomo) ובנו של ג'אקומו – פרוקופיו (Procopio). כל הארבעה פעלו במרץ, אולם אין ספק שהגאון הבלתי מעורער של המשפחה היה ג'אקומו, ששכלל את עבודת הסטוקו לדרגה חדשה של אומנות, ואף פיתח טכניקה מתוחכמת בשם אלוסטרטורה (allustratura), שהעניקה לסטוקו את המראה היוקרתי והחלק הטיפוסי לשיש. ג'אקומו סרפוטה (1656 - 1732) פעל כל חייו בסיציליה, ועיטר מבני דת רבים בפלרמו וגם מחוצה לה – בעיקר כנסיות וחללי תפילה פרטיים. בין עבודותיו הידועות ביותר: האורטוריום של סן לורנצו, האורטוריום של סנטה צ'יטה, האורטוריום של סנטה קתרינה (ראו בהמשך התייחסות לכל השלושה), והקפלה של בית החולים של פלרמו. פסליו של סרפוטה ידועים בכך שהם יוצרים דיורמות מלאות חיים, וסצנות כה עשירות בפרטים וחיות עד כי הן הופכות להצגת חיה. לא פלא שעבודתו כונתה "תאטריני" (teatrini) – רצף סצנות מפוסלות המתארות סיפור, שאפשר לקרוא כמעט כמו מחזה. חלק מעבודות הסטוקו מעשה ידיו של ג'אקומו סרפוטה   האורטוריום של סן לורנצו  Oratorio di San Lorenzo  אם תרצו לראות דוגמה חשובה לעבודתו של סרפוטה, אל תחמיצו את האורטוריום של סן לורנצו. חלל התפילה הפרטי למחצה הזה נבנה במאה ה-16, והוא עשיר במיוחד בפסלי סטוקו שהושלמו בין השנים 1699 ו-1706. מצד אחד של החלל מתוארות סצנות מחייו של פרנציסקוס הקדוש, ואילו על הקיר הנגדי מככבות אפיזודות מחייו של לורנס הקדוש (סן לורנצו) ובין לבין דמויות אלגוריות המבטאות את המידות הראויות לאדם (כמו למשל צדקה). בעבר, ניצב פה גם ציור ידוע של קאראווג'ו (הלידה, משנת 1609) אך הציור נגנב בשנת 1969 ומאז נעלמו עקבותיו. הציור המככב באורטוריום כיום הוא העתק נאמן במיוחד למקור, שנוצר בטכניקת היי טק מיוחדת. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי.   האורטוריום של סנטה צ'יטה  Oratorio di Santa Cita גם חלל תפילה פרטי זה, שנבנה על ידי ה-compania del rosario (אגודה דתית פרטית), מעוטר להפליא בעבודותיו של סרפוטה. העוצמה של העיטורים המפוסלים מכה במבקרים מיד כשנכנסים אל החלל הראשי והמלבני: וילונות, מגילות, אלמנטים נטורליסטיים, מלאכים (אינסוף מלאכים, כמקובל בבארוק הסיציליאני), צמחיה, דמויות אלגוריות ואף סצנת קרב שלמה: דיורמה של קרב לפאנטו, אחד הקרבות הימיים החשובים ביותר בהיסטוריה (היה זה הקרב שבו הביסה הקואליציה הנוצרית את ספינותיו של הסולטן העותומאני). כאן מגיעה עבודתו של סרפוטה לשיאה.  לפרטים נוספים לחצו כאן . פרט באורטוריו סנטה צ'יטה, פלרמו - צילום: אריאלה בנקיר שימו לב לקרב לפאנטו בחלק התחתון של התמונה . צילום: אריאלה בנקיר סנטיסימו סלבטורה – כנסיית המושיע הקדוש (Chiesa di Santissimo Salvatore) כנסיית מדהימה נוספת, שאסור להחמיץ, היא  כנסיית סנטיסימו סלבטורה, כלומר כנסיית המושיע הקדוש. גם במקרה הזה, פלרמו שומרת את הסודות שלה לעצמה. החזית הפשוטה למראה לא חושפת דבר ממה שמתחולל בפנים... חלקה המוקדם ביותר של הכנסייה נבנה במאה ה-11, בתקופה הנורמנית, עבור מנזר הנזירות הבזיליאניות (המנזר נחרב בהפצצות מלחמת העולם השנייה, הכנסייה שרדה). אחת מאותן נזירות הייתה קונסטנס מהוטוויל, לימים אשתו של הנרי השישי מלך שוואביה ואמו של הקיסר פרידריך השני. מסיבות פוליטיות, החליטה קונסטנס (או בשמה האיטלקי – קוסטנצה) לוותר על נדריה כנזירה ולהינשא. הכנסייה הורחבה ושופצה במאה ה-16 כאשר סיציליה הייתה נתונה לשליטת הספרדים, אך הגרסה הנוכחית של המבנה מתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-17, ונבנתה מחדש בסגנון הבארוק בידי האדריכל פאולו אמאטו (Paolo Amato). העבודה על עיטורי הסטוקו האינסופיים שמעטרים את החלל נמשכה 100 שנים נוספות (!) וכשתבקרו במקום, תבינו מדוע העבודה נמשכה זמן רב כל כך... אחד המאפיינים המעניינים כאן הוא שהכנסייה כלל לא נראית ככנסייה – היא בנויה כמצולע משוכלל בעל 12 פאות (דודקגון), ודומה למעין תיאטרון מפואר ואליפטי (למשך תקופה קצרה הכנסייה אכן שימשה כתיאטרון, וגם היום הכניסה למקום היא דרך וילונות קטיפה עבים). שתי קפלות ושתי כיפות משלימות את המראה המכשף. כנסיית סנטיסימו סלבטורה. צילום: אריאלה בנקיר אימקולטה קונצ'ציונה Immacolata Concezione כנסיית האימקולטה קונצ'יונה (מילולית: התעברות ללא רבב, ללא חטא) נבנתה בין השנים 1604 ו-1740, לפי תוכנית של האדריכל הסיציליאני אנטוניו מוטונה (Antonio Muttone), שתכנן מבני בארוק רבים באי. האימקולטה קונצ'ציונה אמנם קטנה יותר משאר כנסיות הבארוק שתיארתי עד כה, אך גם היא מכוסה לחלוטין בשיש צבעוני ובעבודות סטוקו עדינות ומרהיבות, במיוחד סביב המזבח. הכנסייה יושבת בלב רובע קאפו (Capo) הידוע, ובדומה לכנסיות רבות אחרות גם בה מתקיים פער משונה למדיי בין החזית החיצונית והרגועה, לפאר שמתחבא בפנים – עיטורים אינסופיים שבלתי אפשרי לקלוט במבט אחד, ציורים מפוארים ועמודים מפוסלים. גם במקרה זה המנזר שעמד פעם בצמוד לכנסייה נחרב עם השנים. אחד הפרטים המעניינים כאן הוא המזבח, המעוטר בציור מאת פייטרו נובלי (Pietro Novelli), שנחשב לגדול הציירים הסיציליאנים בתקופת הבארוק. לפרטים נוספים בקרו באתר התיירות של פלרמו . המזבח בכנסיית האימקולטה קונצ'יונה - צילום: Effems כנסיית סן ג'וזפה טאטיני (San Giuseppe Tatini) צומת הרחובות שבלב פלרמו מכונה על ידי כולם "אי קוואטרו קאנטי" (I quattro canti), וכפי שהסבירה מרטינה סקיירה בכתבת המבוא שלה , זו נקודה שבה תחלפו לפחות פעם ביום בזמן ביקורכם בעיר. כמעט כולם נוטים לחצות את הרחובות במהירות ולהמשיך הלאה, אבל האם ידעתם שאחד מהמבנים הוא למעשה כנסייה, וכדאי מאד לבקר בה? זוהי כנסיית סן ג'וזפה טאטיני (San Giuseppe Tatini), ולמרות שבמקרה הזה החזית דווקא כן מרשימה, החלל הפנימי מרשים אף יותר, ועושה שימוש נרחב בכל סוגי השיש האפשריים על מנת לסחוט אנחת התפעלות מהמבקרים. את הקירות מעטרות גם יצירות של פייטרו נובלי, ג'וזפה ולסקו, פרוקופיו סרפוטה, ואחרים. את התקרה עיטר פיליפו טנקרדי. לפרטים נוספים לחצו כאן . צומת הרחובות הידוע בפלרמו: אי קוואטרו קאנטי. צילום: אריאלה בנקיר מוזיאון פאלאצו אבטליס Palazzo Abatellis עבור חובבי אומנות, אין ספק שתחנת חובה נוספת בעיר היא מוזיאון אבטליס, ובשמו המלא: Galleria Regionale della Sicilia "Palazzo Abatellis" בעבר היה זה בית מגוריו המפואר של פרנצ'סקו אבטליס, ששימש בשלל תפקידים בחצרו של פרדיננדו השני, וביניהם גם כפורטולאן – פקיד ציבור האחראי על נעילת שערי חומות העיר ופיקוח על דרכי הגישה אליה. לאחר שנפטר אבטליס ולא הותיר אחריו יורשים, עבר הפאלאצו לידי הכנסייה והפך למנזר (למעשה עד היום ניתן לראות את החללים שחולקו מחדש והפכו לתאי נזירות, כמו גם את הכנסיות שנבנו במקום). בתום מלחמת העולם השנייה הוסב המבנה ממנזר למוזיאון. אחד מגדולי האדריכלים באיטליה – קרלו סקרפה (Carlo Scarpa) – השתתף במשימת הבנייה מחדש של החללים במקום וזכה לשבחים רבים על עבודתו. אל המוזיאון הועברו יצירות אומנות מימי הביניים ואוספים מהמוזיאון הארכיאולוגי בעיר, ובהמשך התווספו גם יצירות אומנות ממנזרים שנסגרו, ועבודות מאוספים פרטיים של אצילי העיר. בין היצירות המפורסמות ביותר במקום אפשר למצוא את ציור הקיר המפואר "ניצחון המוות" (il trionfo della morte) מאת אמן לא ידוע, ואת ה"אנונציאטה" של אנטונלו דה מסינה (1473) יצירה הנחשבת לאחת מיצירות המפתח של הרנסנס האיטלקי. למעשה, שווה לבקר כאן ולו בשל האפשרות לראות את שתי היצירות החשובות האלה: ניצחון המוות היא יצירה מקברית וגרוטסקית אבל גם מרתקת מבחינה מבנית ואומנותית, ויש האומרים שהיא שימשה כהשראה לפיקאסו בזמן שהוא תכנן את הגרניקה. כאשר מתבוננים בעבודה הזו, אי אפשר שלא להתרשם מאכזריותו של המוות שפורץ לזירה על גבי סוסי רפאים ומטיל חיצים באצילים הרוקדים, ומהמסרים האפלים על דינו וסבלו של האדם. האנונציאטה של דה מסינה, יצירה רבת עוצמה, מתארת את "הבשורה למרים" – הרגע שבו המלאך מודיע למריה שבעוד תשעה חודשים היא תלד את בנו של האל. אנטונלו דה מסינה, כפי שניתן להבין משמו, נולד (ונפטר) במסינה (Messina) שבסיציליה ונחשב לצייר הסיציליאני החשוב ביותר המאה ה-15 . דמות האנונציאטה של דה מסינה הפכה לאיקון פלרמיטני, והיא מופיעה בכל מקום, כולל כאומנות רחוב . צילום: אריאלה בנקיר כנסיית סנטה קתרינה  La chiesa di Santa Caterina d’Alessandria ואם כבר בבארוק מפואר עסקינן, אל תפספסו את כנסיית סנטה קתרינה מאלכסנדריה (Chiesa di Santa Caterina d’Alessandria). המתחם המקורי (כולל המנזר) נבנה בשנת 1311, והכנסייה הנוכחית נבנתה בין השנים 1566-1596 במצוותה של ראשת המנזר, מריה דל קאר רטו (Maria del Car Retto) ומושכת גם היום מבקרים רבים מאד. על מנת להבין את חשיבות המנזר הזה ואחרים, יש לחזור אחורה בזמן לתקופתו של הקיסר פרידריך השני, אז הגיעו לאי מסדרים מטיפים שונים, וביניהם גם נציגים מהמנזר הדומניקני. מנזר סנטה קתרינה נבנה ופעל בזכות תרומות כספיות נכבדות מפאלמה ובנוונוטה מסטראנג'לו (Palma and Benvenuta Masterangelo), אשתו ובתו (בהתאמה) של רוג'רו (Ruggero) השני, מלך סיציליה. ואכן, החלל הפנימי בנוי כאולם יחיד ומעוטר בעושר רב, ועיצוב המקום מעיד בעיקר על מעמדן החברתי הגבוה של הנזירות שגרו במקום – רבות מהן באו ממשפחות אצולה. אם תרימו את המבט כלפי מעלה תוכלו לראות את הנקודה שבה ניצבה עזרת הנשים – הכנסייה הייתה פתוחה אמנם לקהל הרחב, אך בזמן המיסה המאמינים לא יכלו לראות את הנזירות, שעמדו מאחורי הפרגוד או בעזרת הנשים והתפללו הרחק מעיניים בוחנות. כיום שייך המנזר לשעבר לקוריה (curia) של פלרמו, ומנוהל על ידי הקרן למבני דת. יצירות האומנות המעטרות את כנסיית סנטה קתרינה משקפות הן את התקופה שבה הכנסייה נבנתה (תקופת הקונטרו-רפורמציה) והן את העובדה שמדובר בכנסיה דומניקנית (חלק נכבד מהעבודות כאן קשורות בצורה זו או אחרת למסדר הדומניקני). ואכן, הכנסייה מרהיבה ממש, בזכות השימוש המסיבי בעיטורי שיש וסטוקו, הטיפוסיים לתקופה, וגם בזכות עבודותיהם של אמנים רבים שהוזמנו לעטר את החלל: פיליפו רנדצו ( Filippo Randazzo) וויטו ד'אנה (Vito d’Anna), שנחשב לאחד הטובים שבציירי הרוקוקו בסיציליה, הפסל ג'ובאני בטיסטה רגוזה (Giovanni Battista Ragusa), ופסל הסטוקו פרוקופיו סרפוטה (ממשפחת סרפוטה הידועה, שכבר הזכרנו מספר פעמים במאמר זה).  כנסיית סנטה קתרינה - צילום: Effems לאחר שנסגר המנזר עבר המתחם שיפוץ מקיף, ואז נפתח מחדש למבקרים. היום מגיעים לכאן תיירים רבים משתי סיבות: על מנת לבקר בכנסייה, ועל מנת לטעום את הקנולי המפורסמים ביותר בפלרמו, המוגשים במאפייה שפועלת בתוך המתחם ממש.  לצד הקנולי אפשר למצוא כאן גם עוגיות סיציליאניות נוספות, בעיקר מבצק שקדים, המיוצרות לפני מתכונים עתיקים. כמובן שחובה לעצור כאן, ולטעום הכל (רצוי פעמיים). הקנולי ענקיים, מכינים אותם במקום, והטעם בלתי נשכח. חלק בלתי נפרד מהביקור במקום הוא העלייה למרפסות (הטרסות – terrazze). פעם, זו היתה הנקודה היחידה שממנה יכלו הנזירות (שחיו בבידוד) להשקיף על העולם החיצוני. היום, זו נקודה חביבה על תיירים, שזוכים לראות תצפית פנורמית מרשימה של העיר. לפרטים נוספים בקרו באתר הרשמי .   רחובות הגטו העתיק (לשעבר) פלרמו הייתה עיר קוסמופוליטית, והתגוררו וחלפו בה נוצרים, מוסלמים ויהודים. עד היום, אם תשימו לב, האות P  באתר התיירות הרשמי של פלרמו  כתובה בשלוש שפות: איטלקית, ערבית ועברית... פלרמו היום, בדיוק כמו בעבר, היא פסיפס של תרבויות, והקהילה היהודית הפלרמיטנית חיה בעבר בשכונה שכונתה "הג'ודקה" (Giudecca). היהודים הראשונים הגיעו לפלרמו כבר במאה ה-6, בתקופתו של האפיפיור גרגוריוס הגדול, וחיה באי כחלק בלתי נפרד מהקהילה עד שגורשה בשנת 1492. זו הייתה הקהילה הגדולה באי, וכאשר עבר כאן בנימין מטודלה במהלך מסעו המפורסם (1170-1173), הוא כתב בספרו כי פלרמו מהווה בית לכשלושת אלפים יהודים, המטפחים מספר בתי כנסת, בתי חולים ועסקים רבים. למרות האפליה שנבעה מאנטישמיות דתית (היהודים הוכרחו ללבוש סימנים מזהים, למשל), זכו יהודי פלרמו לתנאי חיים טובים לרוב, וחיו בהרמוניה יחסית לצד שכניהם הנוצריים. הם נהנו מיחסים קרובים עם המלך רוג'רו השני, עסקו במסחר ובארגיה, ואף הוענק להם מונופול על תעשיית המשי בעיר. האזור שבו התפרש הרוב היהודי עובר בסמוך לוויה מקוודה (Maqueda), ויה קלדראי (via Calderai), ופיאצה קוורנטה מרטירי (piazza Quaranta martiri).  רובע מסקיטה (meschita) היה הרובע היהודי. בית הכנסת ניצב במקום שבו היום עומדת כנסיית סן ניקולו (San Nicolò da Tolentino), ואילו בית הקברות היהודי ניצב בעבר ברחוב שהיום נקרא ויה לינקולן. כיום אין בפלרמו גטו, ולא נשאר כמעט דבר מהתרבות היהודית הסוערת ומלאת החיים שמילאה את האי במשך מאות שנים . עם זאת, פה ושם מתחבאים רמזים לעברה היהודי של העיר, ושמותיהם של כמה מהרחובות כתובים גם בעברית. בנוסף, בשנת 2017, העבירה הכנסייה את זכויות השימוש באורטוריום סנטה מריה דלה גרציה (שבתוך כנסיית סן ניקולו) בחזרה לידי הקהילה היהודית, על מנת שישמש כמקום למפגש ולימוד. ויקולו מסקיטה – פעם גרה כאן הקהילה היהודית של פלרמו . צילום: אריאלה בנקיר מוזיאון האריחים אי אפשר לחתום את רשימת ההמלצות על מקומות ייחודיים בפלרמו מבלי להתייחס גם לפנינה קטנה ומיוחדת: מוזיאון האריחים, Museo delle maioliche Stanze al Genio מוזיאון המיוליקה "Stanze al Genio" פועל בתוך פאלאצו פרטי שהוסב למוזיאון – פאלאצו טורה פיראיינו (Palazzo Torre Pirajno, מהמאה ה-16). בעקבות עבודת שחזור מדוקדקת נפתח הפאלאצו למבקרים, לאחר שנחשפו מחדש העיטורים המקוריים והרצפה המרהיבה המקורית. לב התצוגה הוא אוסף של כ-4900 דוגמאות של אריחי מיוליקה איטלקיים, שנוצרו בין המאה ה-15 למאה ה-19. המוזיאון אמנם קטן, אבל מקסים בהחלט. שימו לב שיש לתאם את הביקור מראש – אתר האינטרנט שלהם עובד רק כשמתחשק לו, כדאי לשלוח מייל לכתובת הרשמית: stanzealgenio@gmail.com .