מי שלא אוהב יין לבן, כנראה שעוד לא טעם את היינות הלבנים של מחוז פריולי. לצד היינות הלבנים ממחוז אלטו אדיג'ה, מדובר על אחד האזורים המוצלחים והאיכותיים ביותר באיטליה. בין אם אתם חובבי יין מדופלמים או פשוט טועמים סקרנים, אני מזמינה אתכם לגלות את התוצרת האיכותית להפליא שמגיעה מפינה לא כל כך מוכרת בצפון המדינה... סצנת היין בפריולי היא אחת המשובחות באיטליה. בניגוד לרוב המחוזות, שידועים בעיקר בזכות היינות האדומים המיוצרים בהם, בפריולי עיקר הגאווה הוא על היינות הלבנים. ההמלצות הספציפיות ליינות שכדאי לטעום נמצאות בהמשך המאמר, אבל לפני כן – בואו ניקח צעד אחורה, ונדבר על הענבים. משום שכדי להבין את היינות של פריולי, יש להכיר קודם כל את זני הענבים שמככבים במקום. אחד הענבים הידועים ביותר והמזוהים ביותר עם מחוז פריולי הוא ענב הפריולאנו (Friulano). בשל סכסוך משפטי עם הונגריה, הוחלף שמו של הענב (בעבר הוא נקרא טוקאי) ומאז שנת 2007 הוא ידוע בשם "פריולאנו". התנאים הגיאוגרפיים והאקלימיים המתקיימים בפריולי הם מושלם עבור הענב הזה, והתוצאה היא שניתן לייצר ממנו יינות מרהיבים – עדינים אך גם עשירים בניחוחות מורכבים ובעלי גוף, מלאי אישיות ובלתי נשכחים, לעיתים. זני ענבים נוספים שאפשר למצוא במחוז, המהווים את הבסיס ליינות הלבנים של פריולי, הם ריבולה (Ribolla), ומלבזיה איסטריאנה (Malvasia Istriana), זן עתיק במיוחד שהגיע לאזור בתקופת הסרניסימה (רפובליקת ונציה). בנוסף, ניתן למצוא גם זנים המוגדרים כ"בינלאומיים" כמו שרדונה, סוביניון בלאן, ריזלינג, פינו בלאן ועוד. יינות פריולי מתחלקים לכמה אזורי ייצור מרכזיים: היינות המיוצרים בחלק המערבי של המחוז (אזור פורדנונה), כמו למשל Grave DOC ו- Latisana DOC, היינות המיוצרים באזור ג'וליאנה, כמו למשל Carso DOC, ויינות Isonzo DOC המיוצרים באזור גוריציה. אבל היינות המעניינים באמת, שזכו למירב התהילה, הם אלה הממוקמים באזור הגבעות הגבוהות שעל הגבול עם סלובניה: יינות Colli Orientali del Friuli, ויינות Collio. בנוסף יש לציין שבמחוז פריולי מייצרים גם פרוסקו, אבל במאמר זה לא נקדיש לו תשומת לב מיוחדת. הטרואר בפריולי הוא יוצא דופן ותנאי מזג האוויר הייחודיים (אקלים נוח, הבדלי טמפרטורות משמעותיים בין היום והלילה, והקרבה להרים האלפיים מחד ולהים האדריאטי מאידך) מאפשרים לענבים לפתח טעמים מורכבים במיוחד. שיטת ייצור היין ביקבים הטובים משמרת את האלמנטים האלה ונמנעת מ"לחנוק" אותו עם טכניקות יישון. כך, יכולים היצרנים להדגיש את איכויותיו הטבעיות של היין. מכיוון שאת יינות ה-DOC וה-DOCG אפשר לייצר ממגוון רחב מאד של זני ענבים (השם מופיע גם על הבקבוק), הכלים העומדים לרשות המגדלים הם רבים ומגוונים. כך, יינות על בסיס פינו גריג'ו (Pinot Grigio) או שרדונה שבאזורים אחרים היו מצליחים לזכות לכל היותר בציון 7.5-8, יתגלו לפתע במלוא תפארתם. כמו במקומות רבים באיטליה, לא כדאי להדביל את הטעימות ליינות ה-DOC וה-DOCG בלבד. כמה מהיינות המעניינים ביותר מגיעים דווקא מהשילובים המדוקדקים שהיננים רוקחים על בסיס ניסיונם והבנתם, ואינם קשורים בהכרח לתקנות הקונסורציום הרשמיות. השיטה הטובה ביותר היא לטעום גם את היינות ה"רשמיים" של היקנים הטובים, וגם לטעום את היינות ה"אלטרנטיביים" שהם מייצרים. Friuli Colli Orientali DOC תחת הקטגוריה הרחבה הזאת, המשתרעת על פני 19 עיירות ממזרח לאודינה (Udine), מתכנסים כמה מהיינות הטובים ביותר במחוז פריולי – יינות מאוזנים ומורכבים, שזכו לכינוי Super Whites (משחק מילים המתייחס ליינות מסוג Super Tuscans המפורסמים ממחוז טוסקנה). אף שהמחוז ידוע במיוחד בזכות היינות הלבנים שלו, יש לציין שבאזור זה אפשר למצוא גם יינות אדומים (וגם יינות קינוח). תחת הקטגוריה הכללית הרחבה אפשר למצוא גם כמה תת אזורים ספציפיים וידועים: צ'אלה (Cialla), Ribolla Gialla di Rosazzo, Pignolo di Rosazzo, Schioppettino di Prepotto, Refosco di Faedis. על הבקבוק יצויין לרוב הענב ששימש כבסיס המרכזי ליין (85%), לדוגמה: Friuli Colli Orientali Chardonnay, במקרה ש-85% מהענבים ביין הם מזן שרדונה. הקרקעות כאן עשירות בחוואר ובגיר, והגפנים נשתלו לאורך טרסות תלולות, שהפכו לאחד מסימני ההיכר של האזור. בין אם מדובר ביינות על בסיס ענבי פינו גריג'ו, המתאפיינים בגון נחושת בהיר וטעמים מלאים, או ביינות על בסיס ענבי הפריולאנו שמצליחים להיות גם פירותיים וגם מינרליים, תוכלו למצוא כאן שפע של בקבוקים מעולים ובעלי גוף, המתאימים חלקם גם ליישון (ואפילו ממושך!) מבין היינות האדומים של האזור, מצוינים במיוחד הם יינות ה-Pignolo di Rosazzo המצטיין בצבע עמוק, טאנינים רכים, פוטנציאל יישון מרשים וניחוחות עמוקים של פירות יער ודובדבנים. האהוב עליי באופן אישי הוא ה-Schioppettino di Prepotto, המיוצר סביב העיירה נושאת אותו השם (Prepotto). זהו יין העשוי מזן מקומי שמייצג נאמנה את הגבעות עליהן הוא צומח, ועשיר באופן מסחרר כמעט בניחוחות מורכבים (פירות כהים, תבלינים מתוקים, ציפורן ויער). כדאי לנסות גם את ה-Refosco nostrano, בעיקר בגרסת הריזרבה. היין האדום הזה מגיע מאזור העיירה Faedis וסביבותיה. קוליו Collio זהו, כאמור, האזור המפורסם השני במחוז. היינות שמגיעים מאזור קוליו משובחים בהחלט, במיוחד אלה שעשויים מענב הפריולאנו (Collio Friulano DOC), ועשירים בניחוחות פרחים, קמומיל, ועשבי תיבול ים תיכוניים. מעולים הם גם היינות המיוצרים מענב מקומי בשם מלבזיה (ישנם כ-17 סוגים של ענבי מלבזיה באיטליה, המלבזיה המקומי בפריולי נקרא Malvasia Istriana). כדאי מאד לטעם גם את ה-Collio bianco– בלנד המורכב ממספר זני ענבים לבנים המותרים על פי חוקי הקונסורציום. יינות קוליו שמגיעים מהעיירה Cormons אהובים במיוחד – ובצדק! Lison DOCG יין ידוע נוסף בפריולי הוא הליזון (המיוצר למעשה גם בכמה חלקים ממחוז ונטו השכן). את ה-Lison מייצרים מענבי פריולאנו (המכונים טאי Tai במחוז ונטו). הכמות המינמלית של ענבי פריולאנו צריכה לעמוד על 85%, ושאר הענבים צריכים להגיע מאזורי הגידול המורשים. בניגוד ליינות המפורסמים האחרים של פריולי, הליזון מגיע מאזור מישורי ש"נעטף" בידי שני נהרות: טליאמנטו (Tagliamento) וליוונצה (Livenza), עשיר באדמת גיר וחרסית ומינרלים רבים. בזכות הפרשי הטמפרטורות המשמעותיים בין היום והלילה, והרוחות המייבשות את היקבים, מפתחים הענבים ארומות נהדרות. ניחוחות התפוחים ועשבי התיבול, פרחי הקמומיל וויסטריה, הפירותיות העדינה והטעמים המלאים הופכים את היין הזה לפופולרי במיוחד. פיקוליט Picolit גם אם אינכם חובבים מושבעים של יינות קינוח מתוקים, אי אפשר לבקר באזור פריולי מבלי לטעום את יין הפיקוליט (Picolit) הידוע. היין הזה נחשב לנדיר, בשל העובדה שהענב הוא מקומי, והתפוקה נמוכה ביותר. האשכולות הספורים שמייצרת כל גפן עשירים מאד בטעמים, והתוצאה היא בלתי נשכחת. מה כדאי לטעום? מכיוון שהמגוון כאן הוא מורכב ומתפצל לאינספור תת קטגוריות, ומכיוון שחלק מהיינות המומלצים לא נכנסים לשום קטגוריה "רשמית", החלטתי להכין במקרה הזה רשימה נפרדת של יינות מומלצים מכל הקטגוריות, בנפרד בתיאור היינות הנפוצים במחוז. כמובן שכדאי לא רק לטעום אלא גם לבקר, ולתאם מראש ביקור ביקבים המומלצים, כדי שתוכלו להתרשם בעצמכם מהיופי והאיכות. יקב Schiopetto הוא יקב היסטורי ידוע, שעיצב במידה רבה את סגנונם של היינות הלבנים במחוז. בעלי היקב מגדירים את עצמם כשילוב בין אלגנטיות צרפתית, טכנולוגיה גרמנית, וענבים מקומיים מפריולי. זו הגדרה מדויקת, לטעמי. יינות ה-Friulano מקטגוריית ה-Mario Schiopetto שלהם קוטפים פרסים מידי שנה, ומומלצים במיוחד. יקב Russiz Superiore, באזור קוליו, מציע כמה יינות Collio Bianco מצטיינים (ונגישים גם מבחינת המחיר). יקב Borgo del Tiglio באזור קוליו ידוע בזכות יין ה-Collio studio di bianco, המבוסס על שילוב קסום בין ריזלינג מקומי, סוביניון ופריולאנו שמחבר את הכל ביחד. אפרסקים בשלים, שקדים וניחוחות יער ממלאים את החך והופכים את היין הזה לאחד המזוהים ביותר עם היקב. יקב טורוס מציע גם הוא יינות מעולים באזור קוליו, וה- collio על בסיס פינו גריג'ו מצולח במיוחד ועשיר בניחוחות פרחים לבנים, אגסים ושקדים. אחד היקבים האהובים עליי הוא Venica & Venica – היינות הלבנים שלהם, מאזור קוליו, מצליחים להפתיע ולרגש בכל פעם. לחובבי הפריולאנו (אני!) כדי במיוחד לטעום את ה-Friulano 'Ronco delle Cime'. היין, המבטא באופן מושלם את אופי המקום, ומגיע מהפינה הגבוהה ביותר ביקב, מגפנים בגובה 270 מטרים מעל פני הים, שנשתלו בכיוון צפון מזרח. יקב Jermann הוא אחד היקבים המפורסמים ביותר במחוז פריולי, ובלתי אפשרי להמליץ רק על יין אחד מתוך הקולקציה המסחררת שלהם. ולכן לא אנסה אפילו... נתחיל עם יין שעונה על ההגדרה "וואו" – Vintage Tunina. יין רחב יריעה וזהוב, יבש ומלא, בעל ניחוחות פרחוניים ודבשיים נעימים. היין המושלם ללוות ארוחת דגים עשירה. זהו בלנד של ארבעה זנים: סוביניון, שרדונה, ריבולה ומאלבזיה. יין מעניין נוסף הוא ה- Capo Martino, שנקרא על שם גבעה בלב אזור גוריציה. גם במקרה הזה מדובר על בלנד, המורכב מזנים מקומיים שונים העוברים תהליך יישון מסורתי במשך עשרה חודשים. וכמובן שכדאי לנסות גם את השרדונה המעולה שלהם (W…Dreams), אחד הטובים בפריולי. שלושת היינות שמניתי הם המיוחדים ביותר באוסף, אבל גם יינות הפתיחה ה"רגילים" מצוינים. גם מאזור ה- Friuli Colli Orientali מגיעים כמה יינות נפלאים ממש, כמובן: יקב Torre Rosazza נולד בתוך מבצר קטן מימי הביניים והפך לשם דבר בזכות היינות המורכבים שמגיעים מהגבעות המזרחיות (Colli Orientali), לא רחוק מהעיירה המקסימה צ'יווידאלה דל פריולי (Cividale del Friuli). חובבי Ribolla gialla ימצאו כאן יין מצויין – שמח וקופצני, ועשיר בניחוחות פרי בשל (מלון ופירות הדר). יקב Butussi מציע סוביניון מצויין במיוחד (ואני דווקא לא מחובבי הסוביניון), ואילו יקב Livio Felluga, אחד הטובים באזור, מציע יינות עמוקים וחכמים. ה- Friuli Colli Orientali Illivio מצויין ועוצמתי, ונותן גם תמורה טובה למחיר. האשכולות נבצרים ידנית, והתסיסה הראשונית והמלולקטית מתבצעות בחביות קטנות. התוצאה נהדרת! ה-Rosazzo שלהם הוא מרשים אף יותר, יין אריסטורטי (כפי שהם מכנים אותו), בלנד של ענבי האזור הידועים (פריולאנו, סוביליון, ריזלינג, מלבזיה וכו') ומתאפיין בניחוחות פרועים ועשירים של פרחים לבנים ופירות בשלים – מושלם בשלוב עם פירות ים. באזור Friuli Isonzo פועל יקב Lis Neris הידוע. בליבו של עמק נהר איזונצו, אזור שטוף שמש בעל מיקרו-אקלים ים תיכוני, מייצרת המשפחה יינות איכותיים מאז שנת 1879. מבין היינות השונים, ה-Pino grigio המלא ובעל הגוף בולט במיוחד לטובה. חובבי ה-ribolla gialla ירצו בוודאות לטעום את היינות של Feudi di Romans. היקב ההיסטורי והמצטיין הזה הוא שם דבר בקרב אוהבי יין, ופועל כבר למעלה ממאה שנה. האיכות כאן היא שם דבר, החל מה-ribolla וכלה בשרדונה והפינו גריג'ו המצוינים. אם אתם מתעניינים ביינות טבעיים, יינות כתומים ובאופן כללי יינות שעשויים "קצת אחרת", אל תפספסו את היינות הפאנקיים של יקב Radikon. לא בהכרח מתאימים לכל חך, אבל מרתקים מבחינה טכנית. המלצה חמה מקבל גם יקב Gravner, שפועל לפי עקרונות ביודינמיים. ולסיכום, הערה קטנה: הדרך הטובה ביותר להבין לעומק את החיבור בין יינות פריולי לגסטרונומיה של המחוז היא באמצעות שילובם בארוחה פריאולנית אמיתית. אבל מה כדאי להכין? אני מזמינה אתכם לקרוא את המאמר שלנו על המאכלים הטיפוסיים של מחוז פריולי, ולצלול לעומק הצלחת המטאפורית...

אם יצא לכם להגיע לצפון איטליה, אל תפספסו את גבעות פְּרוֹסֶקוֹ. הנופים כאן נפלאים, האווירה שלווה, וכיף במיוחד לבקר ביקבים המתמחים בייצור יין מבעבע. נדיה קרישי חזרה מסוף שבוע קסום באזור ואלדוביאדנה, ויש לה כמה טיפים עבורכם... ידוע שחצי האי האיטלקי שופע כרמים – כל אזור והיינות שלו. ומבין כולם, היין האיטלקי הנמכר ביותר בעולם הוא הפְּרוֹסֶקוֹ. זהו יין המיוצר לרוב באזור מחוז ונטו (Veneto), אבל גם במחוז פריולי (Friuli) השכן, ומתאפיין בטעם פירותי ומבנה קליל. הפרוסקו מוכר לרוב כיין מבעבע (יין נתזים), אבל קיים גם בשתי גרסאות נוספות – פרוסקו מבעבע למחצה (ובאיטלקית: frizzante) או פרוסקו "דומם" (ובאיטלקית: tranquillo). אוהבים פרוסקו? גם אני! במאמר זה נגלה את גבעות הפרוסקו היפהפיות, שבהן מייצרים את היין הפופולרי להדהים הזה. ולפני שנצא לדרך, הערה קטנה: גם אם אתם לא ממש מתעניינים ביין, כדאי לכם לבקר באזור. הנופים כאן מרשימים בצורה בלתי רגילה. סיפורו של הפְּרוֹסֶקוֹ קודם כל, כדאי שנדבר על ההיסטוריה המעניינת של היין הזה. בעבר גם הענבים שמהם מייצרים את היין נקראו פרוסקו, אבל היום, באירופה, הזן נקרא גלרה (Glera). את ענבי הגלרה (פרוסקו) אפשר לגדל בכל מקום אם תנאי האקלים מאפשרים זאת, אבל אין ספק שבגבעות שמסביב לעיירה ואלדוביאדנה (Valdobbiadene) מתקיימים התנאים האידיאליים עבור הגפנים והן נותנות מעצמן את המקסימום. לפי התיעוד ההיסטורי הקיים כרמי פרוסקו משגשגים כאן כבר כ-300 שנה לפחות, אך סביר להניח ששורשיהם עתיקים הרבה יותר. המשורר ורגיליוס הילל את היין המופק מענבי המקום, כך שכנראה שתעשיית היין צמחה כאן עוד לפני הרומאים, אבל העדות הרשמית הראשונה ליין המכונה פרוסקו מתוארכות לשנת 1750, התקופה שבה שלטה באזור הרפובליקה של ונציה. דווקא בתקופה זו, בזמן שהסרנסימה (Serenissima - כך כונתה הרפובליקה של ונציה) כבר החלה לשקוע ולאבד את כוחה, זכה המגזר החקלאי לרגע של שגשוג ופריחה בזכות השינויים הפוליטיים והחברתיים שהגיעו מצרפת. אקדמיית קולניאנו (L’Accademia di Conegliano) היתה הראשונה שקידמה את היין באופן מדעי וכלכלי, ושיחקה מאז תפקיד מרכזי בעולם הפרוסקו. באחד מכינוסי האקדמיה, בשנת 1772, כונה היין לראשונה בשמו המודרני – פרוסקו. על חברי האקדמיה נמנו מומחים שונים מעולם השיין וביניהם ייננים, טכנאים וחוקרים. כאשר נולדה איטליה המאוחדת בשנת 1861, גם עולם החקלאות עבר מהפיכה וכללים חדשים נקבעו עבור תחומי גידול שונים וביניהם גם יין. בין השאר נדרשו חקלאים האזור לעקור את הכרמים הישנים ולהחליף את הגפנים בגפנים באיכות גבוהה יותר, מה שהוביל ליצירת יין פרוסקו מעירוב של זני ענבים. בשנת 1868, הודות לרוזן מרקו ג'וליו ברבי ואלייה, שב הפרוסקו להיות יין טהור, מזן מרכזי אחד של ענבים. בשנת 1963 הפכה העיר ואלדוביאדנה לבירת הפרוסקו, ולאחת מערי היין המבעבע הידועות באיטליה. יקב באצ'ו דלה לונה –Cantina bacio della luna לאחר שסיירתם בין הכרמים שטופי השמש, תוכלו לבקר באחד מהיקבים הרבים הטובלים בירוק. יקב באצ'ו דלה לונה (מילולית: נשיקת הירח) ממוקם באזור וידור (Vidor) שליד העיר טְרֶוויזוֹ, והבעלים ישמחו לארח אתכם בין אוצרות החווה. היקב מתמחה בייצור פרוסקו DOC, ותהליך העבודה מדוקדק: הם מקבלים את יין התירוש מהכרמים הסמוכים, מוסיפים סוכר ושמרים ומעבירים את היין לתסיסה במיכל גדול, מעין ממגורה שבה יהפוך היין למבעבע. לאחר מכאן נמזג היין לבקבוקים, ואז הוא מוכן למכירה. במהלך הסיור תוכלו לטעום יינות שונים ומוצרים טיפוסיים לאזור שתוכלו לרכוש בחנות היקב. ארוחת צהריים במסעדה ללא מארח... נכון, זה קצת מוזר. אבל כך פועלת המסעדה... באזור מקסים מוקף בכרמים, לאורך השביל הפנורמי המוביל אל Cima Cartizze, מתחבא המקום המיוחד הזה. האוכל תלוי ומוצג, היין והמשקאות נשמרים בקירור ועל המוצרים מופיעות תוויות עם מחירים, אבל לא תמצאו כאן מארח, קופאי או מלצר. השירות הוא עצמי, והתשלום מתבצע בקופה האוטומטית. לאחר ששילמתם תוכלו להתיישב ליד אחד השולחנות שבחוץ וליהנות מארוחה טעימה המורכבת ממעדנים מסורתיים המיוצרים באזור. שיטת העבודה כולה מבוססת על כך שהסועדים הם אנשים ישרים, ולמרבה המזל, מי שמגיע לכאן הם אנשים הגונים, שמשלמים ומאפשרים למקום להמשיך להתקיים ולפעול במתכונת הייחודית הזאת. הסגנון פה הוא כמו של בית אחוזה עתיק: ירקות מוחמצים בצנצנות כמו שסבתא שלי הייתה מכינה, נקניקים תלויים לייבוש, ווילונות משובצים ופרחים בחלונות... יש משהו פשוט וקסום בסביבה העדינה והמיוחדת הזאת. המסעדה פתוחה עד השעה 22:00, ואין צורך להזמין שולחן מראש. אין כאן אוכל מבושל או משקאות חריפים, וכולם מקפידים על הכלל הבסיסי הבלתי כתוב, ודואגים להשאיר אחריהם סביבה נקייה בתום הארוחה. המסעדה ללא מארח... בניהול עצמי מלא! צילום: נדיה קרישי ולדוביאדנה – Valdobbiadene העיירה הזאת שפרובינציית טְרֶוויזוֹ במחוז ונטו מזכירה קצת את היין שמיוצר בשטחה – מלאת חיים ומבעבעת! בעיקר בזכות הארכיטקטורה המקומית, הבאה לידי ביטוי בדואומו של העיר, שבעקבות סדרה של שחזורים ושיפוצים מתאפיין כיום באתסטיקה נאו-קלאסית. הדואומו, שנקרא על שם מריה הקדושה (Santa Maria Assunta), מכיל בתוכו מספר יצירות אומנות בעלות ערך מאת אומנים מקומיים כמו פרנצ'סקו דה קונליאנו (Francesco da Conegliano) ופלמה הצעיר (Palma il Giovane) ולכן מומלץ להציץ פנימה אם יש לכם הזדמנות. מגדל הפעמונים נבנה בשנת 1767 ועוטר בשנת 1810 בצריח בולבוסי שמושך מיד את המבט. הביקור בוואלדוביאדנה לא אורך זמן רב: בקצה הרחוב המרכזי Viale della Vittoria ניצבת אנדרטה העשויה ברזל יצוק ומוקדשת לקורבנות שתי מלחמות העולם, ובזמן שתשוטטו בין החנויות ובתי הקפה וחנויות היין תעברו בוודאי גם מול הספרייה העירונית ואולם המועצה, ששוכנים בפאלאצו צ'לסטינו פיווה (Palazzo Celestino Piva) שהושב למעמדו המפואר לאחר ששימש במשך שנים רבות כמשכנו של בית הספר היסודי המקומי. כמה מילים על... הפרוסקו! פרוסקו, כאמור, הוא יין מבעבע המיוצר מענבי גלרה במחוז ונטו (אזור ואלדוביאדנה וקוליאנו) ובמחוז פריולי (באזור הכפר פרוסקו, שהעניק ליין את שמו). הפרוסקו זוכה בשנים האחרונות להצלחה אדירה, והוא היין האיטלקי הנמכר ביותר בעולם שיטת הייצור של פרוסקו שונה משיטת הייצור של שמפניה. כאשר מייצרים שמפניה, התסיסה השנייה (שבמהלכה נוצרות הבועות ביין) מתרחשת בבקבוק. בפרוסקו, לעומת זאת, היין מותסס במכלים גדולים, בטכניקה שנקראת Charmat-Martinotti (על שם המהנדסים שתכננו את המיכל). בשיטה זו זמן הייצור קצר בהרבה (מינימום 30 יום) ולכן גם העלויות נמוכות יותר באופן משמעותי בהשוואה לשמפניה או יינות מבעבעים אחרים שמיוצרים כמו שמפניה. קיימת גרסה נוספת של הפרוסקו, שנקראית Col fondo, כלומר עם משקעים בתחתית הבקבוק. בגרסה הזאת הפרוסקו מיוצר בשיטה שמזכירה את ייצור השמפניה, והתסיסה המשנית מתבצעת בבקבוק עצמו, ("על השמרים" כפי שנאמר בצרפת ובאיטליה), ולא במיכל. ההבדל בין פרוסקו קול פונדו לשמפניה הוא שבפרוסקו קול פונדו לא מסלקים את השמרים בתום התסיסה, ולכן נותר משקע בתחתית הבקבוק. בשל נוכחות השמרים הפרוסקו הזה עכור מעט, אבל כמובן שזה איננו פגם בייצור. ככל שמוזגים עוד ועוד יין, כך משתנה צבעו של הפרוסקו קול פונדו וגם הטעמים שלו, וניחוחות השמרים נעשים דומיננטיים יותר. שיטת ייצור זו נחשבת לאחת העתיקות והטבעיות ביותר, ומזכירה את הפרוסקו שהסבים והסבתות שלנו היו שותים. את הפרוסקו לא תמצאו אף פעם באחת מהאריזות החדשות מקרטון או מפלסטיק – אך ורק בבקבוקים הטיפוסיים והמאושרים על ידי הקונסורציום. הצורה הנכונה ביותר שלתות את הפרוסקו היא מתוך גביע יין יעודי שנקרא באיטליה a tulipano, כלומר גביע בצורת הפרח צבעוני (tulip), שפותח במיוחד כדי למקסם את הניחוחות שעולים מהיין ומגיעים לאף. איך מבקרים בדרך היין של פרוסקו (La strada del Prosecco) המסלול המרכזי מחבר את העיירה קונליאנו (Conegliano) לוואלדוביאדנה (Valdobbiadene) – שתי הערים המרכזיות שבהן מייצרים את היין הידוע. מדובר על כ-90 ק"מ של כביש מודרני שנבנה כמעט במדויק לאורך התוואי ההיסטורי שחיבר את העיירות. המסע מתחיל ממרכז קונליאנו, מקונטראדת (שכונת) גרנדה (Contrada Grande), הידועה בזכות הארקדות הרומנטיות שנמתחות לאורך הרחובות והטירה העתיקה שברקע. מכאן, קחו את הדרך המובילה לקולבריגו (Collabrigo), כפר זרוע כרמים שבליבו ווילה מרשימה – וילה גין מונטלבאן (villa Ghin Montalban) הפתוחה גם היא למבקרים. המשיכו לעבר הכפר San Pietro di Feletto המקסים, ואל תשכחו לבקר בכנסיה הרומנסקית הנפלאה מהמאה ה-12. האזור כולו מלא במנזרים ופונדקים, יקבים וכפרים זעירים שבהם כדאי מאד לעצור, לנוח ופשוט ליהנות מהאווירה ומהנוף. כמה מהיפים ביותר הם קולברטאלדו (Colbertaldo), קול סן מרטינו (Col San Martino), סוליגטו (Solighetto), ורפרונטולו (Refrontolo). המשיכו לאורך הדרך הזאת עד שתגיעו לאזור קארטיצה (Cartizze), שבו מייצרים את אחד מסוגי הפרוסקו הטובים ביותר: Prosecco DOCG Valdobbiadene Superiore di Cartizze. מכאן המשיכו לוואלדוביאדנה, ובעיר זו גם מסתיים המסלול, והגפנים מפנות את מקומן ליערות עצי ערמון. אם מתחשק לכם לנסות מסלול הליכה מומלץ באזור, נסו את השביל היפהפה שיוביל אתכם לשני מבצרים קטנים אך נהדרים: מצודת סן סלבטורה אה סוסגאנה (San Salvatore a Susegana) היא המרשימה מבין השתיים, ומוקפת בחומה כפולה. אם יש לכם זמן אני ממליצה לבקר גם במצודת קולאלטו (Colalto) המרשימה שבנו רוזני קולאלטו ששלטו באזור במאה ה-11. מסביב פזורים בתי החווה ששימשו את משפחות האיכרים שעיבדו את האדמה. כדאי להיזהר בזמן הביקור – מספרים שרוח הרפאים של העלמה ביאנקה די קולאלטו עדיין מסתובבת חסרת מנוחה בין החדרים... כמה יקבים מומלצים לאורך הדרך: בנוסף ליקב שציינתי עד כה, ישנם עוד כמה יקבים מעניינים שאפשר לבקר בהם, להזמין מראש סיור או לעצור לטעימות וכדי לקנות בקבוק. יקב Fasol Menin מוקף בשורות אינסופיות של גפנים, ומציע סיורים, טעימות ואירועים. גם יקב Ruggeri מייצר יינות פרוסקו מצויינים באיכות גבוהה (Prosecco Superiore). יקב Scandolera מייצר יינות מצויינים במיקום מדהים. אין ספק שתנאי האקלים הייחודיים כאן תורמים לאיכות היין. קפיצה קטנה לפולינה (Follina) מעבר לדרך היין הידועה, ישנן עוד כמה אטרקציות באזור: בין הגבעות של טרוויזו יש מקום שכולו שלווה, שתיירים רבים מגיעים אליו במיוחד כדי להתנתק מהעולם ולגלות את עצמם מחדש. אני מדברת על העיירה פולינה, ועל המנזר הציסטריאני שבלב העיירה, המארח מבקרים רבים. יש מי שמגיעים כדי להתפלל בפני פסלה של מריה הקדושה שנמצא במקום אבל לא חסרים גם מבקרים שמגיעים בשל יופיו של האזור, ולאו דווקא מסיבות דתיות. כולם מתפעלים מהקסם ששורה על פולינה – הקוליסטר המעוטר, מגדל הפעמונים העתיק ששורשיו רומנסקיים וקצב החיים האיטי והמהורהר מבטיחים ביקור מיוחד. בעבר הביאו נזירי המנזר לעיר פולינה את אומנות עיבוד הצמר והמשי. כיום, התעשייה במקום פסקה. המנזר של פולינה. צילום: נדיה קרישי אירועים מיוחדים בוואלדוביאדנה בעיירות הקטנות האלה המקומיים יודעים לחגוג לאורך כל השנה, אבל העונה הססגונית ביותר מתרחשת בסתיו, ללא ספק. פסטיבלי האוכל שנערכים באזור, ומוקדשים למוצרים טיפוסיים לגבעות ואלדוביאדנה, הם אירועים חושיבם ומלאי חיים. ידועים במיוחד פסטיבלי הערמונים והפטריות, ופסטיבל בציר הענבים כמובן. אחד האירועים המומלצים הוא פסטיבל האוכל delizie d’Autunno, שמתקיים מידי אוקטובר. כבר משם הפסטיבל ("תענוגות הסתיו") אפשר להבין שהוא יהיה טעים! עונה זו היא גם עונת הדלעת, וגם למלכה הכתומה של הגבעות מוקדש פסטיבל: פסטיבל הדלעת בסרנגליה דלה בטגליה (Sernaglia della Battaglia) שבנפת טרוויזו, בסוף השבוע האחרון של אוקטובר. בכל מסעדה באזור תוכלו למצוא גם את המנות המסורתיות: נקניק סופרסה, עולש (radicchio tardive), פסטה ושעועית (pasta e fagioli), וכבד בסגנון ונציאני (fegato alla Veneziana). נסו למשל את המסעדה הביתית שבחוות סקוטה (agriturismo Scottà), הממוקם לאורך הדרך שמובילה לכפר סן פייטרו (Strada San Pietro). זהו מקום מצויין לטעום את הטעמים העתיקים (ולעיתים כבדים...) של המחוז.

המפגש עם האי פנטלריה (pantelleria) הותיר את פדריקה קאלצולארי ללא מילים. היא אמנם הגיעה במטרה ללמוד על שיטות הגידול העתיקות של הגפנים במקום, אך בסופו של דבר התאהבה בטבע החד והעוצמתי שבמקום. האי השחור וסחוף-הרוחות הזה איננו מתאים לכולם, אך מי שמחפש טבע קשוח, חופים בתוליים וחיים בקצב אחר ימצא אותם כאן, בפינה הנסתרת הזאת, לא רחוק מסיציליה ראיתי אותו בפעם הראשונה השנה, בחודש אוגוסט הלוהט. המטוס נחת על ה"ארוך" שמבין שני מסלולי הנחיתה באי (1735 מטרים בלבד) והשמיע צווחת בלמים פתאומית, ארוכה ומצמררת. שדה התעופה של פנטלריה, המשתייך לקטגוריה C (כלומר הקטגוריה הקשה ביותר לנחיתה) ממוקם בגובה 200 מטר מעל פני הים ונולד בשנות ה-30 כמעוז צבאי. בליבו של השדה נחפרו בונקרים בלתי חדירים, עמוק לתוך הרי הלבה, ששימשו כמקלט למטוסים ולמאגרי תחמושת. השדה היה ל"נושאת המטוסים הבלתי ניתנת להטבעה" של מוסוליני, מבצר שנבנה כדי להזין את שאיפות הכיבוש המטורפות שלו באפריקה, וכדי לאתגר את המוצבים הצרפתיים בתוניס ואת האנגלים במלטה. חום אפריקאי ספוג בניחוחות ים תיכוניים סוערים של רוזמרין, הדס והליקריסום עטף אותי בזמן שהלכתי לאורך האספלט והגעתי לרכב השכור, נשימתי עצורה מרוב התרגשות וציפייה. אבל זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון... הביקור במרכז פנטלריה – שנחרב עד היסוד בשנת 1943 בשל הפצצות שהטילו בעלות הברית כדי להעניש את הטירוף הפשיטסטי האומלל – היה מכאיב. המרכז נבנה מחדש ושוחזר באופן מבולגן, ללא תכנון וללא הרמוניה. אבל האהבה הגיעה... ועוד איך היא הגיעה! לאחר שעזבתי את המרכז והנחתי את חפציי בדאמוזו (dammuso – מבנה אבן עתיק טיפוסי לפנטלריה) משוחזר להפליא ששכרתי, החל המסע באי ובעקבותיו גם ההתאהבות הבלתי נמנעת. פנטלריה הוא אי קיצוני, בעל יופי נוקב ומטריד. הוא נולד כתוצאה מהתפרצות געשית לפני כ-300,000 שנה, ועדיין נושא את סימני הלידה הדרמטית ההיא: מעיינות תרמיים רבים מנקדים את חופיו, והגופריתי מביניהם הוא זה שמחמם את מי הטורקיז של האגם הוולקני Specchio di Venere (מילולית: המראה של ונוס) והופך את הבוץ של האגם לצרי מרפא שכדאי למרוח בנדיבות על העור. האגם מכונה גם "Bagno dell'Acqua" וזהו אחד המקומות המקסימים באי. כאשר פונים בעיקול החד והאחרון ורואים לפתע את האגם מלמעלה, מתגלה מראה עוצר נשימה: האגם ניצב בליבו של לוע הר געש עתיק, וצבע מימיו נע בין ירוק לקובלט. השחייה במים החמימים, בעודנו מוקפים בנוף הבתולי והטהור, היתה חוויה בלתי נשכחת. באותם רגעים הרעש היחיד שנשמע הוא נשיפות הרוח, שהרעידה גלים קטנים על פני המים... אגם המראה של ונוס. צילום: פדריקה קאלצולארי כדאי לבקר גם בקאלה גאדיר (Cala Gadir) – כפר קטן ונפלא המנוקד בבתים לבנים ובדאמוזי (dammusi) העשויים אבן בזלת, שעוטף את המפרץ רחב הידיים. כאן ממתינות שתי בריכות החפורות בסלע, שהטמפרטורה בהן עולה על 55 מעלות. במערת סאטאריה (Grotta di Sataris), שבה לפי האגדה פגש יוליסס את האלה קליפסו, טמפרטורת המים יורדת ל-40 מעלות ואילו במפרץ ניקה (Cala Nicà) היא מזנקת לכמעט 100 מעלות! וכמובן, אי אפשר שלא לבקר גם בפאבארה (favare) של פנטלריה. זהו השם שנתנו תושבי האי לפומרלות (פתח בקרום הארץ הפולט קיטור וגזים) הרבות של האי. מאז ומתמיד מכשפות הפאבארה את המטיילים בזכות קיטוני האדים הלוהטים שעולים מבטן האדמה. אחת המרשימות שבהן היא הפבארה גרנדה (Favara Grande) שבצידו הדרומי והדומם של המונטניה גראנדה (Montagna Grande). שם, באזור שבו הנוף נראה כאילו נלקח מכתביו של דנטה אליגיירי, נמלטים מבין סדקי הסלעים הבזלתיים סילוני אדי מים רותחים המגיעים גם ל- 100 מעלות צלזיוס. עוד בימי קדם ניצלו החלקאים את הפאבארות: הקיטור שהשתחרר מהאדמה התעבה במגע עם האוויר, והפך למים שנאספו לתוך מיכלים קטנים שנחפרו בסלע. באי כמו פנטלריה, שבו כמות המשקעים נמוכה ביותר ואין נהרות או נחלים, הטיפות היקרות שהצליחו התושבים לאסוף היו אוצר יקר! האי השחור פנטלריה הוא אי שחור. שחור מלבה, המתפתלת לצורות מוזרות ומפחידות על הגבעות הוולקניות המכונות קודיה (cuddie), מהמילה הערבית kudya שפירושה "גבעה גדולה". הלבה השחורה מקיפה את הבתים, עוטפת את המגדלור הלבן של פונטה ספאדילו (Punta Spadillo), ומתפרשת לצידי הכנסיות הכפריות הקטנות ובצדי הדרכים. פנטלריה הוא אי קשוח, פרוע, קדמוני. אי ללא חופים "רשמיים", אך כל כולו קו חוף אחד מתמשך, ובין המערות, הסלעים החלקים ופסגות הלבה החדות מסתתרים מפרצונים קסומים כמו קאלה טראמונטה (Cala Tramontana) וקאלה לבנטה (Cala Levante). מפורסם לא פחות הוא הסלע המפורסם "קשת הפיל" (Arco dell’Elefante), שנראה כמו פיל סלעי עצום מימדים שטובל את חדקו במים הצלולים. קאלה טראמונטה. צילום: פדריקה קאלצולארי מימין קשת הפיל בפנטלריה, משמאל אבני בזלת בפונטה ספאדילו - צילום: פדריקה קאלצולארי ואיך אפשר שלא להתאהב בחוף Balata dei Turchi, ובקסמיו הפרועים והפרימיטיביים? זרם לבה אפור שגולש אל הים, ובמפגש עם המים יוצר אזור נוח לרחצה בזכות הסלעים הפחוסים הנחים במים השקופים. מסביב מיתמרים צוקים גבוהים, ועליהם עצי אלון וערער, תותי שדה וצמחי מסטיק. לא פלא שפנטלריה, "הפנינה השחורה" של הים התיכון, מכשף את התיירים. חוף Balata dei Turchi. צילום: פדריקה קאלצולארי האיכרים שהפכו את האי הקשוח הזה לביתם, החל מהמתיישבים הראשונים של האי (ממוצא ססיוטי, Sesioti) וכלה בפיניקים, ביזנטים, ערבים, נורמנים, ספרדים ולבסוף סיציליאנים שעברו לכאן, השכילו להכיל את הפכפכותו חמורת הסבר של הר הגעש, לחיות לצידו, לאלף את הטבע הפראי ולהוציא את המיטב מהמתנות הצנועות שפנלטריה העניק להם. את הבתים הטיפוסיים של האי, ה"דאמוזו" (dammuso) הם בנו מאבני בזלת שחורות ובעיצוב מבריק: בלילות, הלחות מצטברת על הגג הבנוי בצורת כיפה ומתגבשת לטיפות שנושרות לתוך בורות מים שנחפרו במיוחד מסביב למבנה. מימין הגג הקמור של הדאמוזו, משמאל דאמוזו טיפוסי בפנטלריה. צילום: פדריקה קאלצולארי הקירות העבים מבודדים מפני החום בקיץ והקור בחורף, והדלתות והחלונות הצרים בנויים כך שיגנו על תושבי הבית מפני מזג האוויר הקיצוני. החלל הפנימי של הדאמוזו שונה לגמרי מצורתו החיצוני: בתוך הבית מתפרשת סדרה של חדרים ומסדרונות שנבנו מחומרים "רכים", ונעים להסתתר באזורים המוצלים הרבים. מסביב לדאמוזו מונח ריצוף אבן, שנקרא פאסיאטורי (passiaturì), ואת השטח מקיפה גדר אבן נמוכה, המתפקדת גם כספסל נוח לבני המקום. כאן יכולים כולם לשבת ולשוחח, מתחת לגג העשוי קני סוף המגן עליהם מפני השמש בשעות היום ומפני הלחות בשעות הלילה, לאכול ביחד מנה של קוסקוס סיציליאני או רביולי, ולהתפעל בשקט מהמחזה המרהיב של השמש השוקעת מול חופי אפריקה. אותם חקלאים מבריקים המציאו גם את ה-"u jardinu", שיטה לגידול עץ לימון או עץ תפוז, שבה הופך העץ לאסיר בין הקירות המעגליים שנבנים סביבו, אך בזכותם הוא גם מוגן מפני הרוח חסרת-הרחמים שמצליפה בו ללא הפסקה. אל העץ מובילה שורה של אבני לבה, המוצבות בשורה לאורך מדרון ההר, כדי לאסוף את האוצר החשוב ביותר – טיפות הטל או טיפות הגשם הנדירות – שיבטיחו את הישרדותו של העץ. מעניין לבקר גם בכנסיות הכפריות הקטנות והלבנות שברחבי האי מוקדשות לקדוש הפטרון של כל אחד מ-11 המחוזות של פנטרליה: : Khamma, Rekhale, Gadir, Bukkuram, Bugeber, Pantelleria Centro, Scauri, Tracino, Sibà, San Vito, Grazia, Campobello. הכנסיות נבנו החל מהמאה ה-16, אך לרבות מהן לא נותר זכר בעקבות הפלישות הרבות של שודדי הים שהתקיפו את האי והותירו בכל פעם חורבן רב. כנסיות ומנזרים נוספים נבנו במאות ה-18 וה-19 על ידי מסדרים דתיים שהגיעו לאי, והמבנים האלה מזכירים בעיצובם את הסגנון האלגנטי והייחודי של הדאמוזי: בלב הכנסייה ניצבת ספינה מרכזית, ומעליה גג מקומר. חצר הכנסיה מרוצף בדיוק כמו הבתים, ומוקף בחומת אבן נמוכה, שעליה המאמינים יכולים לשבת לפני ואחרי המיסה, ולשוחח ביניהם. חזיתות הכנסיות נקיות למראה ופשוטות, ומגדלי הפעמונים דיסקרטיים – הם לעולם לא גבוהים ומתריסים, אלא משתלבים בצורה הרמונית בנוף האי מבלי לכפות את נוכחותם על המבקר. הכנסיות הכפריות הקטנות האלה, המנקדות את האי, נבנו על מנת לאפשר לחקלאים להתפלל מבלי שיאלצו להתרחק יותר מידי משדות הכותנה (היבול השולט בפנטלריה עד המאה ה-19) או מהטיפול בענבי הזיביבו (Zibibbo) וצמחי הצלפים – היבול העיקרי היום. ירוק פראי ומסחרר פנטלריה ירוק מאוד בקיץ. מתוך האדמה הגעשית החומה והפורייה להדהים עולה וצומחת סערה ירוקה – שיחי הצלפים השופעים שצבעם איזמרגד עמוק, עלי ענבי הזיביבו (Zibibbo) הירקרקים ועלי עצי הזית הנמוכים, המרצדים בגוני כסף וירוק תחת קרני השמש. החקלאות כאן באי היא מעשה נס מעשה אדם, תוצרן של אלפי שנות ניסיון וחריצות. הגידולים בפנטלריה אפשריים בזכות קירות האבן היבשים המגינים עליהם מפני הרוח חסרת הרחמים שמצליפה באי, והם אלה שמונעים מהלחות שבאדמה להתנדף לגמרי. 12 אלף הקילומטרים האלה – של שורות כפולות של חומות אבן נמוכות שנבנו בבנייה יבשה מאבני בזלת שחורה החוצות של האי כולו – זכו למעמד של "אתר מורשת תרבותית בלתי מוחשית" מטעם אונסק"ו. היצירה המלאכותית הענקית העוטפת את מורדות הגבעות וההרים, והיא שמאפשרת את ייצורם של יינות מתוקים וארומטיים כמו מוסקטו (Moscato) או פסיטו די פנטלריה (Passito di Pantelleria DOC). חומות האבן יוצרות חלקות אדמה מדורגות וצרות, מעין טרסות, שבהן מתקיימים בהרמוניה מיני צומח שונים: אברש ומסטיק, עצי תות וקורנית, גפנים ושיחי רוזמרין, והניחוח העולם מהן עז ומשכר להדהים. ירוק במיוחד הוא מישור גירלנדה (Piana di Ghirlanda), האזור השטוח היחיד באי. אזור זה הוא למעשה קרקעיתו הרחבה במיוחד של הר געש עתיק שפניו שוטחו בזכות תנועת המים של נהר שחצה את האזור לפני מיליוני שנה, ונשא הרחק מכאן סלעים ואדמה. מישור גירלנדה, שבדרום מזרח האי, הוא הנקודה היחידה בפנטלריה שממנה אי אפשר לראות את הים. הפרש הגובה בין המישור החם לבין הגבעות התוחמות אותו מסביב מכתיב גם שינויים משמעותיים בטמפרטורות בין האזורים – מתנה יקרת ערך לחקלאים ששתלו את הגפנים בתוך חלקות קטנות התחומות בידי החומות הנמוכות המפורסמות. כאשר מגיעים מאזור סקאורי (Scauri), נראה המישור עצום ומסודר: פסיפס של שדות מרובעים ומלבניים המנוקדים בבתים קטנים (דאמוזי – dammusi) ששימשו כמחסני כלים. גפני הזיביבו מתפרשות לכל עבר, עד לאינסוף כך נדמה, ומטופחות בשיטה המכונה albarello di pantelleria. זו שיטת קשירה ואילוף מיוחדת של הגפנים, שזכתה גם היא, בדומה לחומות האבן היוצרות את הטרסות, להכרה כמורשת תרבותית בלתי מוחשית בידי אונסק"ו. הגפנים גדלות באגנים קטנים, הלוכדים כל טיפת טל שמעניק להן הלילה. מסביבן מתפרשים עצי זית נמוכים ושיחי צלפים שמהן מפיקים את הצלפים הידועים של האי – Cappero di Pantelleria IGP. מימין גפני הזיביבו, משמאל שיח צלפים. צילום: פדריקה קאלצולארי כחול עז שאין לו סוף פנטלריה היא כחול אינסופי, קובלט, אינדיגו, טורקיז, ותכלת שמימי, היא חופים, קרקעית ים, ים פתוח ושמיים המצטרפים לאופק, היא צלליות עצי הדקל האלגנטיים וארוכי הגזע שרוקדים פרא מול הרוחות שמטלטלות את האי. על הכנסיה המרכזית של פנטלריה עבר כל אסון אפשרי: כנסיית סנטיסימו סלבטורה (Chiesa Madre del Santissimo Salvatore) במרכז פנטלריה, הוצתה בשנת 1553 כאשר הפיראט המפורסם דרגוט פלש לאי, נבנתה מחדש, הופצצה בידי בעלות הברית ב-1943, נבנתה מחדש ב-1956 אך נהרסה שוב ב-2002 עקב בעיות יציבות המבנה. היא נבנתה מחדש בשנת 2011, ומזכירה את צורתו של דאמוזו אדיר מימדים. חזית התכלת מחברת את המבנה מבחינה ויזואלית לים שנמצא במרחק צעדים ספורים ממנה, ומתיז עליה רסיסי מי ים מלוחים בכל פעם שרוח המיסטרל משתוללת. את השקיעות היפות ביותר, שמלהיטות את השמים, אפשר לראות מהכפר הקטן גרציה (Grazia) או מהנמל הקטן של סקאורי (Scauri) או אפילו כשיושבים על זרמי הלבה החלקים שהתקשו לנהר מוצק בפונטה סובאקי (Punta Suvaky), בין פונטה פראם (Punta Fram) לקאלה דל'אלטורה (Cala dell’altura). נקודה מופלאה נוספת מסתתרת בפונטה גאטרה (Punta Gattara), בין קטיבואלה (Khattibuale) וקאלה צ'ינקווה (Cala Cinque): משיכות מכחול צהובות, כתומות ואדמדמות מפלחות את השמים ומלוות את השמש המסנוורת ששוקעת לאיטה לתוך אמבטיית הערב שלה. פנטלריה הוא אי קשוח, פראי, קדמוני, ולכן גם יפה כל כך. על ההר הגדול, המונטניה גרנדה (Montagna Grande), הפסגה הוולקנית הגבוהה ביותר, בין יערות עצי אלון ואורן, היכן ששיחי הבר מפיצים ניחוחות פראיים של רוזמרין, אורגנו, נענע ושומר, מסלולי ההליכה הרבים יובילו אתכם אל הפסגה שבגובה 836 מ' מעל פני הים. בתמורה לטיפוס תוכלו ליהנות מתצפית בת 360 מעלות המשקיפה על האי כולו: על 24 מכתשים קטנים שנפערו בתוכו, ועל הים הכחול להדהים. בימים בהירים במיוחד תוכלו לראות גם את כף מוסטפה, שבתוניסיה, במרחק 70 ק"מ בלבד... זהו אי של ריבוי תרבויות, פתוח ומסביר פנים, אבל כלל לא תיירותי. אמנם, כמה וכמה מפורסמים איטלקיים (וגם כמה ידוענים מרחבי העולם) קבעו כאן את ביתם לתקופה, ושיפצו בדקדקנות את מבני הדאמוזי העתיקים. אבל כאשר הם מגיעים לכאן, אפילו הם משאירים מאחוריהם את גינוני הכבוד של העיר הגדולה, וחיים את האי כפי שפנטלריה רוצה שיחיו אותו: בשיקול דעת, ללא רעש וללא צלצולים. האי מדבר איתנו: בעזרת שריקת הרוח, וקולם של הגלים המתרסקים במקצב אחיד על החופים הסלעיים, הוא מראה לנו את אש זריחותיו ושקיעותיו, מעלה באפנו את ניחוח המלח וצמחי התבלין הים תיכוניים, ומניח על לשוננו את טעמם הייחודי של הצלפים והענבים והזיתים. מתכוני האי, המבוססים על שפע הטבע הים תיכוני, משקפים את עמי הים התיכון השונים שעברו כאן, והותירו פה חותם. פנטלריה הוא שקט, עצור. הוא "קוסירה" (Cossyra), "הקטן" כפי שכינו אותו הרומאים, או "בת הרוח" כפי שכינו אותו הערבים שגרו כאן במשך 400 שניה. פנטלריה ניצב גאה באמצע הים, במרחק זריקת אבן מאפריקה, ומפתה את המטיילים לבקר בו. אולי הוא עצמו לא מודע ליופיו הנפלא, שאין לעמוד בפניו.

היא הייתה מנהיגה חכמה אבל גם אכזרית מאד. היא נודעה כאחת הנשים היפות באיטליה אך גם כמי שלא היססה להתייצב עם חרב שלופה כדי להגן על עירה מפני מתקפות האויב. היא הייתה פוליטיקאית מתוחכמת ומחושבת, אבל גם מאהבת קנאית ותאבת דם ונקמה. השנה מציינת איטליה 560 שנה להולדתה של קתרינה ספורצה – הנמרה השואגת, שליטת אימולה ופורלי, ואחת הדמויות המרתקות ברנסאנס האיטלקי אפשר להעריך את קתרינה ספורצה ואפשר לשנוא אותה, אבל דבר אחד בטוח – היא הייתה יחידה בדורה. בתקופה סוערת מבחינה פוליטית, התבלטה ספורצה כמנהיגה מתוחכמת שלא היססה לעמוד מול מצביאים אכזריים שאיימו על שטחה. את הכינוי "הנמרה" היא הרוויחה ביושר, וכך גם את דברי הגנאי של היסטוריונים שהזדעזעו מנקמותיה האכזריות (ועל כך בהמשך...). אבל בואו נתחיל מההתחלה: מי הייתה קתרינה ספורצה? קתרינה ספורצה נולדה במילאנו, בת לגאלאצו מריה ספורצה (Galeazo Maria Sforza), מנהיג השושלת המילאנזית הידועה, ולמאהבת שלו, לוקרציה לאנדריאני (Lucrezia Landriani). למרות שנולדה מחוץ לנישואין אביה הכיר בה, ומעמדה הרשמי הוסדר. היא גדלה לצד סבתה, ביאנקה מריה ויסקונטי, ושמעה מינקות סיפורי גבורה על אחד מאבותיה – לוחם ידוע בשם מוציו אטנדולו ספורצה (Muzio Attendolo Sforza). בנוסף, כבר מגיל צעיר התעניינה ספורצה בצמחי מרפא ובאלכימיה, והקדישה זמן רב לפיתוח תרופות ותכשירים קוסמטיים. מתכוני השיקויים שהמציאה ותיעדה במחברותיה נשמרו עד היום. לבסוף, אין ספק שחלק מהמוניטין של ספורצה נובע גם ממראה החיצוני: היא נחשבה לאחת הנשים היפות ביותר בדורה, ויש הטוענים שאחת מהעלמות בציור "פרימוורה" של בוטיצ'לי עוצבה בהשראתה. כשהייתה עדיין ילדה נקבע עתידה הפוליטי של ספורצה – היא התחתנה עם ג'ירולאמו ריאריו (Girolamo Riario), אחיינו של האפיפיור סיקסטוס הרביעי, והפכה לגבירת אימולה (Imola) ופורלי (Forlì). אך כמעט מיד לאחר שקיבל את התואר מונה בעלה למפקד על כוחות האפיפיור, והשניים התייצבו ברומא. כשהגיעה לרומא בשנת 1477 התקבלה ספורצה מיד לחברה הגבוהה, אך לאחר שהאפיפיור נפטר איבד הזוג את ההגנה לה זכה והם הבינו שיאלצו לעזוב את רומא. אך לספורצה לא הייתה שום כוונה לעזוב מבלי שקודם תבטיח לעצמה, בכל דרך שתדרש, קצבת תמיכה נדיבה... המצור על קסטל סנט'אנג'לו לאחר שבחנה את המצב הפוליטי, החליטה ספורצה על תוכנית פעולה: אף שהייתה בחודש השביעי להריונה, היא עלתה על סוס והובילה בעקבותיה צבא קטן שהשתלט על מצודת סנטאנג'לו. מעמדה זו החל בעלה לנהל משא ומתן עם האפיפיור החדש וזכה לקצבה, אך זו הייתה נמוכה מידי לטעמה של ספורצה. היא תכננה להמשיך ולהתבצר אך לבסוף נכנעה לבעלה ונסוגה עם כוחותיה. בשנת 1484 הגיעו השניים במחוז רומניה, על מנת לשמש כרוזן ורוזנת אימולה ופורלי. מצידי תהרגו את הילדים, אני יכולה לעשות עוד! בתחילה התקבלו בני הזוג בחגיגות פאר אך ככל שנקף הזמן התגלה ריאריו כמושל גרוע, וזמן קצר לאחר הגעתם ארגנו בני המקום התקוממות: חבורה של קושרים פלשו לביתם של הזוג, כרתו את ראשו של ריאריו, וזרקו אותו מהחלון. זעמה של ספורצה על הפגיעה בה ובמשפחתה לא ידע גבולות, והיא הגתה תוכנית שתחסל את הקושרים ותחזיר לה את השליטה בעיר: מכיוון שידעה שהמורדים לא יוכלו להשלים את השתלטותם על העיר מבלי לכבוש את מצודת ראוואלדינו (Rocca di Ravaldino), היא הבטיחה להם שאם יחוסו עליה, היא תשכנע את האחראי על המצודה להיכנע. אבל על מנת שתעשה כן, עליהם להניח לה להיכנס פנימה ולשוחח איתו. כדי לשכנע אותם שלא מדובר בתרגיל, הפקידה ספורצה את ילדיה בידי המורדים לפני שנכנסה. אך כמובן שבסתר רקמה ספורצה תוכניות אחרות לגמרי: ברגע שנכנסה למצודה היא נעלה את הדלתות, וסובבה את התותחים כך שיפנו נגד העיר. כאשר איימו המורדים להרוג את ילדיה, מספרים שהיא נעמדה על החומה, חשפה בפניהם את איבריה המוצנעים, וצעקה: אל דאגה, יש לי איך לעשות ילדים נוספים! הסיפור הפך למיתולוגי, וגם אם לא ברור עד כמה הוא מדויק, אין ספק שהוא מבהיר מה הייתה תדמיתה של קתרינה ספורצה. בינתיים הגיעה גם תגבורת שהזעיקה ספורצה בעזרת קרובי משפחתה שבמילאנו, ולאחר קרב קצר היא הצליחה להשתלט על העיר. את הקושרים היא הוציאה מיד להורג, ולקחה על עצמה את השלטון (בשמו של בנה, שהיה עדיין קטין). אהבה חדשה שהובילה למרחץ דמים לאחר מותו של ריאריו לא נותרה ספורצה לבדה למשך זמן רב. בעלה השני – ג'אקומו פאו (Giacomo Feo) – היה שומר הראש שלה. השניים התחתנו בסתר, ומאותו רגע קודם פאו בזריזות והפך למפקד הצבא. אהבתה של ספורצה לפאו תוארה על ידי סופרי התקופה (וביניהם גם נציגים ממשפחת מדיצ'י ששהו בעיר) כאובססיבית ועזה ביותר, אף יותר, הם טענו, מהאהבה שחשה כלפי ילדיה. אך התשוקה הייתה מוכתמת במאבקי כוח: מעמדו החזק של פאו הדאיג את אוטביאנו, בנה של קתרינה (שבשמו החזיקה בשלטון) והוא החל לחשוד כי פאו מאיים עליו ישירות. בסופו של דבר החליט אוטביאנו ספורצה לפעול, וביחד עם חבורת קושרים הוא ארגן מזימה לרצוח את פאו. ג'אקומו פאו שומר הראש של קתרינה שהפך לבעלה ומפקד הצבא מותו של פאו שבר את כל הכלים, ונקמתה של ספורצה הזועמת הייתה אכזרית – בתום חקירת בזק היא הורתה שכל המעורבים בפרשה יוצאו להורג, אבל היא לא הסתפקה רק בהם. לדרישתה של ספורצה הוצאו להורג גם כל קרובי המשפחה של מי שהיו קשורים למזימה, ובכלל זה נשים בהריון וילדים. בסופו של דבר לא פחות מ-38 איש נרצחו, ורבים אחרים נכלאו או נשלחו לגלות. לאחר מותו של פאו נישאה ספורצה בשלישית, והפעם לפיורנטיני (איש פירנצה): ג'ובאני דה מדיצ'י איל פופולאנו, שהיה בן דודו של לורנצו המפואר. אף שהנישואין בין השניים היו מהלך פוליטי, כמובן, סופרי התקופה מתארים את החיבור בין ספורצה לג'ובאני דה מדיצ'י כמיידי ועמוק. ממערכת היחסים בין ספורצה למדיצ'י נולדו מספר ילדים, והמפורסם מכולם הוא בן הזקונים – לודוביקו, המוכר יותר בכינוי ג'ובאני דלה בנדה נרה (Giovanni delle bande nere) שהפך בבגרותו לאחר משכירי החרב הידועים באיטליה במאה ה-16. ראש בראש מול בית בורג'ה בשנת 1492 מונה רודריגו בורג'ה לאפיפיור אלסנדרו השישי, ובתחילה מערכת היחסים בינו לבין ספורצה הייתה חיובית יחסית. ספורצה חיפשה שידוך הולם לבנה, אוטביאנו, אך כאשר הציע האפיפיור שבתו לוקרציה בורג'ה תתחתן עם אוטביאנו ספורצה, קתרינה ספורצה הזדעזעה. המוניטין המפוקפק של לוקרציה בורג'ה כמי שמרעילה את בעליה כבר הלך לפניה, וספורצה העדיפה לא לקשור קשרי דם עם משפחת בורג'ה הידועה לשמצה. האינסטינקטים שלה היו נכונים, אך באותו שלב עדיין לא ידעה ספורצה שבנו של האפיפיור, צ'זארה בורג'ה, הוא זה שיוביל אותה אל התהום. לאחר שבעלה השלישי נפטר נאלצה ספורצה להתמודד לבדה מול חוסר היציבות הפוליטי באיטליה, והאיום הגובר מצד בית בורג'ה. כאשר הותקפו פורלי ואימולה בידי ונציה היא התייצבה בעצמה עם חרב ושיריון בראש הצבא ביחד עם שני גנרלים: פראקאסו וג'אן-פרנצ'סקו סאנסברינו, ששלח אליה דודה, לודוביקו איל מורו. למרות הנזקים הקשים שגרמה בתחילה המתקפה הוונציאנית, ולמרות העובדה שצבאה היה קטן משמעותי מצבא ונציה, הצליחה ספורצה להדוף את כוחות הסרניסימה ולנצח במלחמה. הניצחון המפתיע והמזהיר הזה הוא שהקנה לה את התואר "הנמרה מפורלי". צ'זארה בורג'ה – האיום הקטלני בשנת 1498 עזב צ'זארה בורג'ה באופן רשמי את תפקידו הדתי כקרינדל ופנה לתחום שהיה קרוב בהרבה לליבו: מלחמה. אמנם אביו האפיפיור הצליח להבטיח עבור בנו שטח קטן (בתמורה לביטול נישואין לא נוחים עבור מלך צרפת) אך צז'ארה בורג'ה רצה ממלכה של ממש, ושם את עינו על השטחים שמצפון לטוסקנה, באזור מחוז-רומאניה. צבאו של בורג'ה נע צפונה, ובראשו המצביא תאב הדם. על להב חרבו חרט צ'זארה בורג'ה מסר ברור למדיי: או צ'זארה, או כלום (Aut Cesare, aut nihil). באופן רשמי, עילת המלחמה הייתה מיסים שלא שולמו לאפיפיור, אך מטרתה האמיתית של המתקפה הייתה ברורה לכל. לאחר שכבש בקלות את אימולה (Imola), הגיע צבאו של בורג'ה לפורלי (Forlì). מאחוריו עמדו כ-14,000 חיילים מקצועיים שגוייסו מכל רחבי אירופה – גרמנים, צרפתים, ספרדים ושוויצריים. בתוך מצודת ראוואלדינו (Rocca di Ravaldino) המתינה לו קתרינה ספורצה, כשמאחוריה צבא קטן בהרבה – רק כאלף איש. פורלי עצמה נכנעה במהירות לצבאו של בורג'ה, אך המצודה התגלתה כאתגר מורכב יותר. כהכנה לקראת הקרב שרפה ספורצה את כל הגשרים שהובילו למצודה, והציפה במים את השדות שמסביב. היא אגרה מים ומזון לקראת מצור ממושך, ואת שמונת ילדיה שלחה לפירנצה. בורג'ה לא בזבז זמן, והציע פרס של 10,000 דוקטים למי שיביא לו את ראשה של קתרינה ספורצה. בתגובה, הציעה ספורצה הצעה דומה, עבור ראשו של צ'זארה בורג'ה. מידי יום הפציצו תותחיו של בורג'ה את קירות המצודה ומידי לילה תיקנו חייליה של ספורצה את החורים וערכו מסיבות על מנת להוכיח שהם לא מפחדים. על אף נחישותה של ספורצה, צבאו של בורג'ה היה חזק בהרבה, ולאחר שלושה שבועות של הפצצות המצודה קרסה בסופו של דבר. קתרינה ספורצה נלכדה בידי חייל צרפתי ומיד החליטה לנצל חוק צרפתי מאותם הימים שאסר לקחת נשים כשבויות מלחמה. היא דרשה שיסגירו אותה לידי מלך צרפת ולא לידי בורג'ה, אך הניסיון נכשל. בורג'ה דרש שהיא תובא אליו, וספורצה נכלאה במגוריו הפרטיים. לא ברור לגמרי מה אירע במשך התקופה שבה ספורצה הייתה כלואה בפאלאצו שבו התגורר בורג'ה, אך על פי העדויות, כנראה שהיא נאנסה על ידו. רק בהמשך הצליחו כמה חיילים צרפתיים לנצל הזדמנות ולשחרר את ספורצה, ועל פי ההסכם בין מלך צרפת לבין צ'זארה בורג'ה היא עברה כאורחת (ולא כאסירה) לרומא. כעונש נוסף, איבדה ספורצה את חסותה על בנה הצעיר, שעבר (ביחד עם ירושתו הנאה) תחת חסותו של גיסה, לורנצו דה מדיצ'י. רק לאחר מאבק משפטי ארוך, שבו אליה בשנת 1504 בנה (ונכסיו). השיבה לרומא וסוף הדרך בתחילה הועברה ספורצה לפאלאצו מפואר במרחק קצר מהוותיקן, אך השנים לא הקהו את רוח המרד שלה וברגע שנקרתה על פניה ההזדמנות המתאימה ניסתה ספורצה לברוח. בעקבות אותו ניסיון בריחה נכלאה ספורצה בבית הכלא שבקסטל סנטאנג'לו – אותו המקום שעליו השתלטה שנים קודם לכן, במסגרת המאבק הכספי מול האפיפיור. לאחר כשנה וחצי בין כתלי הכלא התדרדר מצבה הבריאותי של ספורצה, אך למזלה כוחות צרפתיים שחצו את איטליה בדרך לכבוש את נאפולי עצרו ברומא, ושחררו אותה בדיוק בזמן. בשנת 1501 זכתה ספורצה לשוב לפירנצה ולהתאחד עם ילדיה. באופן מדהים למדיי, למרות כל מה שעברה היא המשיכה ספורצה לנסות ולהתשלט מחדש על אדמות אימולה ופורלי, אך לשווא: הזכרונות מתקופת שלטונה עתירת הדם עדיין היו טריים, ותושבי האזור התנגדו לה באופן נמרץ. את שנותיה האחרונות הקדישה ספורצה למחקר על צמחים ושיקויי הרדמה (עבודותיה פורסמו בספר). היא נפטרה בגיל 42 ממחלת ריאות, ונקברה במנזר לה מוראטה (Le Murate) שבפירנצה. כאשר הפך המנזר לבית כלא במאה ה-19, נעלמו עצמותיה מהמקום. ספורצה כבשה מקום של כבוד ברשימת המנהיגים החשובים באיטליה בתקופת הרנסנס, ועל צאצאיה נמנו קוזימו דוכס טוסקנה (בנו של ג'ובאני דלה באנדה נרה), ומריה דה מדיצ'י מלכת צרפת (אמו של לואי השלושה עשר).

שלום לכולם! אולי אתם זוכרים אותי, אני סברינה, הרומאית מבטן ומלידה, שכתבה לכם בעבר את המדריך האולטימטיבי לאוכל הרומאי... אז איך קרה שמישהי כמוני, שמעריצה בכל ליבה את האוכל הרומאי, כותבת פצאום דווקא על האוכל במחוז אברוצו (Abruzzo)? אתם מוזמנים לצלול ביחד איתי למסע זכרונות באחד המחוזות הנסתרים ביותר של איטליה, ונדמה לי שבמהלך הקריאה כבר תבינו לבד איך נולדה התשוקה שלי למאכלים האברוצזים... כשהייתי בת 18, אחרי שסיימתי את התיכון, הגיע הרגע לענות סוף סוף על השאלה שמגיל צעיר שאלו אותי כולם: "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? כבר החלטת באיזו אוניברסיטה ללמוד? מה תעשי עם החיים שלך?" התשובה לא היתה פשוטה, משום שידעתי שכדי להגשים את החלומות שלי, אצטרך להתרחק למשך תקופה למרחק קילומטרים רבים מהבית, ולהשאיר מאחור את האנשים שאני אוהבת. נרשמתי לפקולטה ללימודי וטרינריה באוניבריסטת טראמו (Teramo) שבאברוצו, ועברתי לגור בעיר שבה לא הכרתי אף אחד. שכרתי חדר בדירה ביחד עם עוד שלושה שותפים, והרגשתי שהאחריות על כתפיי שילשה את עצמה, שכן מרגע שיצאתי לדרך עצמאית הוריי כבר לא היו לידי. במשך חמש שנים גרתי בטראמו, והיום, לאחר שסיימתי את הלימודים, אני יכולה לספר לכם שזו הייתה חוויה מדהימה. אלה היו שנים מופלאות, מלאות ברגעים מרגשים, ויש להודות שלמרות האהבה הגדולה שלי לאוכל הרומאי, חלק מהתגליות המרגשות שחוויתי בטראמו היו גם תגליות קולינריות... המטבח האברוצזי אמנם שונה מאד מהמטעמים שהיית רגילה אליהם אבל הוא מעולה באופן מפתיע, ועשיר במאכלים מסורתיים שהשתמרו מדור לדור. זהו מטבח ששורשיו עניים וכפריים, וחומרי הגלם התבססו בעיקר מה שהסבים והסבתות שלנו הצליחו להביא בסוף יום עבודה בשדות. לפי הסיפורים שסיפרו לי, באותם הימים נהגו לאסוף ביחד ירקות מהגינה ומהשדה, לשחוט ביחד את החיות שגידלו בעצמם, ולבשל ארוחות משפחתיות גדולות שבהן לפחות עשרה אנשים התיישבו מסביב לשולחן. נדמה שלכל מנה באברוצו יש סיפור, ואני מרגישה בת מזל שזכיתי לשמוע אותו מהמקומיים. אז האם אתם מוכנים לצאת ביחד איתי למסע בין המטעמים של אברוצו? אם התשובה היא חיובית, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא! לי רוסטל - Li Rustell (Gli arrosticini) זהו כנראה המאכל המפורסם ביותר באברוצו, אבל כדאי שתדעו שהשם "רוסטל" הוא בדיאלקט, ומחוץ למחוז המנה נקראת בדרך כלל "ארוסטיצ'יני" Arrosticini, כלומר שיפודים. עד היום, השיפודים האברוצזים הם עבורי מנת ילדות מיתולוגית, למרות שכשטעמתי אותם לראשונה כבר מזמן לא הייתי ילדה... כמו המנות שסבתא שלי היתה מגישה כשהייתי קטנה, מנה שבכל פעם שאני טועמת אותה גורמת לי לחייך ולהתרגש ולהיזכר בתקופה אחרת, תמימה ויפה. בכל פעם שהחברים המקומיים שלי, ילידי טראמו, ארגנו ערב משותף, אפילו לא היינו צריכים לדון בשאלה "מה כדאי לאכול?". התשובה היתה ברורה מאליה. אחד מהחבר'ה דאג לספור את המשתתפים ולהזמין את הכמות המתאימה של שיפודים בקצביה, ומישהו אחר דאג לקנות שקי פחמים עבור הגריל. הארוסטיצ'יני הם מאכל עני ועתיק, נפוץ במיוחד במחוז שידוע בזכות עדרי הכבשים הרבים שבו. רועי הצאן באותם הימים אכלו את מה שהיה זמין ונגיש להם, וכמובן שהתפריט כלל פשע של בשר כבשים שנחתך לקוביות ונצלה על גבי שיפודים. עם הזמן התפתחו וריאציות רבות למנה – מבשר עוף, חזיר או עגל, אבל אל תתבלבלו: המנה המקורית היא ארוסטיצ'יני מבשר כבש בלבד! ואני יכולה להבטיח לכם שלאדם הממוצע מאברוצו אכפת מארוסטיצ'יני יותר מכל דבר אחר. כשארבוצזי אמיתי שומע שמישהו מזמין שיפוד מבשר שונה, שאיננו כבש, צמרמורת חולפת בגבו... את הארוסטיצ'יני צולים על מתקן מיוחד שנקרא פונאצ'לה (fornacella), העשוי ברזל, ובמסעדות הארוסטיצי'ני יוגשו לשולחן כשהם עטופים בנייר לאומיניום, כדי לשמור עליהם לוהטים. ארוסטיצ'יני – מנת הדגל של מחוז אברוצו. צילום: סברינה ספינלי גבינה מטוגנת – Formaggio fritto אחת המנות האהובות עלי, שהיה לי העונג לטעום באברוצו, היא גבינה מטוגנת. הגבינה המטוגנת מוגשת במסעדות כמתאבן, או כתוספת לארוסטיצ'יני. על מה מדובר בדיוק? כפי שאולי ניחשתם מהשם, תחילה טובלים את הגבינה בבלילה ולאחר מכן מטגנים אותה בשמן רותח... כך מתקבלת גבינה פריכה מבחוץ ורכה ונמתחת מבפנים. תענוג אמיתי! מידי חודש יוני, בכפר הקסום טוריצ'לה סיקורה (Torricella Sicura), נערך פסטיבל אוכל מיוחד שמוקדש במיוחד למנה הזאת. רועי צאן וחקלאים מביאים את הגבינה המטוגנת לשולחן המשותף, וכולם רוצים לזכות בתואר "הגבינה המטוגנת הטובה ביותר". הבלילה שבה משתמשים לטיגון אמנם זהה, אבל הגבינות הן כולן גבינות ארטיזנליות, ולכל חווה ורועה צאן יש גבינה שונה עם טעמים אחרים. הגבינה הטובה ביותר לטעמי היא זו שעשויה מחלב כבשים – זו הגבינה שמייצגת בצורה הנאמנה ביותר את רוח המקום, ואת המסורות העתיקות של אברוצו. ולסיום, טיפ קטן ממי שאכלה כמויות מרשימות של גבינה מטוגנת לאורך השנים: תנו למנה להתקרר מעט לפני שאתם נוגסים בה, אחרת אתם עלולים לחטוף כווייה, כפי שקרה לי בפעם הראשונה שטעמתי את המעדן הזה... פאלוטה קאצ'ו אה אובה – Pallotte cacio e ova אחחח, קציצות גבינה וביצים – כמה שהן טעימות! אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שטעמתי אותן... השותף שלי דאז לדירה, רוברטו, לא בדיוק הצטיין בבישול. אבל יום אחד הגיעה אליו חבילה מלאה במטעמים מהבית ששלחו אליו אימו וסבתו, ואחד מהטעמים האלה היה קופסה של פאלוטה. זו היתה תגלית מופלאה! בניב האברוצזי המקומי הקציצות האלה נקראות "כדורים" כלומר פאלוטה, ולכל משפחה יש את המתכון המיוחד שלה. לסבתא של רוברטו, לדוגמה, יש מתכון מעולה והיא מגנה עליו בקנאות! כדי להכין את הפאלוטה יש לערבב בקערה גבינת פרמיג'אנו רג'אנו, פירורי לחם, ביצים, פלפל שחור ופטרוזיליה, וליצור קציצות קטנות. לאחר טיגון זריז, מעבירים את הפאלטה למחבת עם רוטב עגבניות וממשיכים לבשל אותן שם – זה השלב שהופך את ה"כדורים" האלה לרכים ועסיסיים במיוחד. הפאלטה הם מעדן חובה באברוצו, ותמיד יככבו בתפריט כל מסעדה מסורתית במחוז. שימו לב לתמונות כאן למטה: כשחזרתי לרומא החלטתי להכין להורים שלי את המנה הנהדרת הזאת. הצלחתי לשכנע את פרנצ'סקה, סבתא של רוברטו, לגלות לי את המתכון, ולדעתי התוצאה היתה מוצלחת מאד! כל קרובי המשפחה שלי התלהבו. קרפ במרק עוף – Scrippelle mbuse במהלך חודשי החורף, הסקריפלה מבוזה נחשבת למנת חובה בכל בית אברוצזי. על מה מדובר? אלו הם קרפים המוגשים בתוך מרק עוף, ואם אתם מרימים גבה דעו לכם שגם אני הייתי סקפטית למדיי בפעם הראשונה ששמעתי על המנה הזאת. אבל מיד לאחר שטעמתי אותם, שיניתי את דעתי! שנה אחת קרה שלא יכולתי לחזור הביתה לרומא לרגל יום ההולדת שלי, וההורים שלי החליטו להפתיע אותי ולקפוץ לביקור באברוצו. כשפתחתי את הדלת, הייתי המומה למצוא מולי את אמא ואבא שלי! הם ארגנו עבורנו יום טיול מיוחד, ולקחו אותי למסעדה ליד הגראן סאסו, ההר הגבוה ביותר באפנינים. משהגענו, החלטנו לסמוך על המלצר שימליץ לנו על המנות הטובות ביותר. הוא המליץ לנו על הסקריפלה מבוזה, וסיפר לנו שהמנה הזאת נולדה בטעות, כאשר שף צרפתי מעד בעודו מחזיק מגש מלא בקרפים והפיל אותם לתוך המרק. מכיוון שהאורחים כבר ישבו מסביב לשולחן הוא החליט להגיש את המרק עם הקרפים בתוכו, ויקרה מה שיקרה... בסופו של דבר הטעות התגלתה כמבורכת ביותר, ומעדן חדש נולד. המנה הזו היא תענוג לחיך, במיוחד אם אוכלים אותה באמצע החורף: חמימות המרק ורכות הקרפים משכיחה את הקור האברוצזי המקפיא! פסטה ברוטב טראמו – Chitarra alla Teramana כשמדברים על "קיטארה", הכוונה היא לסוג של פסטה בעבודת יד שמכינים באמצעות מכשיר שנקרא קיטארה (גיטרה), הטיפוסי למחוז אברוצו. מכשיר הקיטארה נראה כמו גיטרה – מלבן עץ שעליו מתוחים "מיתרים". כאשר מרדדים את הפסטה על גבי המיתרים, היא נחתכת לרצועות דקות – מעין ספגטי מרובעים. המנה הזאת נולדה בטראמו, ומורכבת מספגטי עם רוטב העשוי קציצות קטנטנות שנקראות פאלוטינה (pallottine). כדי להכין את המנה הזאת נדרשת סבלנות רבה... כשהכנתי את הפסטה הזאת עם השותפים שלי לדירה, פיצלנו בינינו את התפקידים: אחד הכין את הפסטה בעזרת המכשיר המקורי, אחד הכין את הרוטב, ואחד את הקציצות הקטנות. התוצאה הייתה טעימה מאד, אבל נדרש לנו אחר הצהריים שלם כדי לנקות את המטבח... בעקבות אותו יום החלטנו שבכל פעם שיתחשק לנו לאכול את המנה המעולה הזאת נלך למסעדה קטנה בטראמו שידועה במנות הנדיבות והטעימות שלה: “Trattoria Da Mauro” ממולאים בשריים – mazzarelle כפי שכבר הבנתם המטבח האברוצזי הוא מטבח עני, והמנות בו עשויות מחומרי גלם הפשוטים ביותר, שבאופן מסורתי אפשר היה למצוא בבתי במשפחות האיכרים, והתבשיל הזה הוא דוגמה מצויינת לכך. הפעם הראשונה שטעמתי מזרלה הייתה בביתה של אורורה, חברה יקרה ואברוצזית אמיתית, ילידת העיר רוזטו (Roseto) שנמצאת לחופי הים האדריאטי. כדאי לדעת שזו בהחלט לא מנה שמתאימה לכולם, אלא רק לסקרנים ולאמיצים. מדובר על סוג של ממולאים – הציפוי החיצוני עשוי מעלי עולש, והמילוי מורכב מחלקי פנים של טלה, הנעטפים במעיים (כמו נקניקייה) ומטוגנים במחבת. בניגוד למה שציפיתי הטעם הוא דווקא עדין מאד, ובאזור שבו גרה אורורה, זו מנה מסורתית ואהובה. תרנגול הודו בסגנון העיר קנזאנו – Tacchino alla Cazanese בזכות חברתי היקרה לודוביקה, ילידת קנזאנו – כפר קטן מוקף בצמחייה ונופים ייחודיים – התמזל מזלי לשמוע סיפורים מקומיים שעוברים מדור לדור, ולהכיר גם את המנה המפורסמת הזאת. לפי המסורת של תושבי הכפר, גם המנה הזאת נולדה בטעות, אבל הפעם לא היה זה שף שהפיל קרפים למרק, אלא שני איכרים מבולבלים שחזרו הביתה אחרי יום עבודה בשדות. מספרים שהשניים שכחו בחוץ את תרנגול ההודו שהכינו לרגל חג המולד, וכשחזרו ראו שהרוטב התקשה למעין ג'לטין. כך, בקיצור, נולדה המנה המפורסמת! גם היום זו מנה שמכינים בתקופת חג המולד, אבל במסעדות האזור אפשר למצוא אותה לאורך כל חודשי השנה. ותרשו לי לסטות לרגע מהנושא, ולהמליץ לכם לא רק על מאכלים אלא גם על העיירה קנזאנו עצמה – זה מקום מקסים, וכדאי לכם לבקר בו אם אי פעם תהיה לכם ההזדמנות. לזנייה בסגנון אברוצו – Timballo Abruzzese להתרגל לטעמים חדשים, אחרי שכל החיים אכלת את המטעמים של הבית שלך, זה לא דבר פשוט. במשך 18 שנה אכלתי מידי יום ראשון את הלזנייה של אמא שלי, וכאשר גיליתי שבאברוצו לא אוכלים לזנייה כמו ברומא אלא מנה שנקראית טימבאלו, אני מודה שהייתי קצת בהלם! שלא כמו הלזניה האופיינית המוכרת ברחבי איטליה, כלומר זו העשויה מדפי פסטה טריים שעליהם מניחים לסירוגין שכבות של ראגו, מוצרלה ובשמל, את הטימבאלו מכינים בצורה קצת שונה. במקום דפי הפסטה משתמשים כאן בסקרפלה, כלומר מעין קרפים דקים, ולראגו (רוטב הבשר) יש להוסיף קציצות זעירות (בדיוק כמו הקציצות המככבות ברוטב המלווה את הספגטי אלה קיטארה). זו מנה שתמיד תככב על השולחן בתקופת חג המולד והשנה החדשה, וכדי להכין את היצירה המפוארת הזאת נדרש יום שלם. למעשה, מקובל להתחיל את ההכנות כבר בשעות הבוקר המוקדמות, משום שהרוטב צריך להתבשל בסיר במשך שעות ארוכות. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה עבודה נדרשת כדי להכין טימבאלו בוגובה 6-7 ס"מ... אין ספק שנדרשת סבלנות רבה. אבל יש תמורה: את הניחוח אפשר להריח כבר מחדר המדרגות, והטעם הוא אלוהי ממש! מאז הפעם הראשונה שטעמתי את יצירת המופת הזאת, הפור נפל – בכל פעם שאני מוצאת טימבאלו במסעדה, אני מזמינה אותו מיד. לדעתי טימבאלו אברוצזי הוא מסוג המנות שכל אדם חייב לנסות לפחות פעם אחת בחיים. סופגניות אברוצזיות – Cicerchiata Abruzzese כשם שכל ארוחה שמכבדת את עצמה תסתיים בקינוח, כך גם המאמר הזה חייב להסתיים במנה מתוקה. היום הצ'יצ'רקיאטה הן סופגניות מתוקות שאפשר למצוא בכל חודשי השנה, אך במקור זוהי מנה שהוכנה רק בחודשי הקרנבל. בניגוד לשאר המנות בתכבה הזאת, את הסופגניות האלה הכרתי כבר מהבית, משום שסבתא שלי, שהגיע מאזור מארקה (שגובל באברוצו) הכינה אותן כשהייתי צעירה. למעשה כל הנכדים נהגו להכין את הסופגניות הקטנות והמתוקות האלה ביחד, ואז להגיש אותן בסוף ארוחת הצהריים המשפחתית. הקינוח מורכב ממגדל של סופגניות אפויות ואז מטוגנות, המצופות בדבש ומקושטות בסוכריות צבעוניות, או שקדים או פירות מסוכרים. אני זוכרת שכשהייתי ילדה נהגתי תמיד להתווכח עם בני הדודים שלי מי יקשט את הסופגניה שבראש המגדל, וכדי שלא נריב, סבתא שלי הכינה שלושה מגשים, אחד לכל ילד, ונתנה לנו לקשט את הסופגניות בצורה הכי יצירתית שהצלחנו להעלות על דעתנו. לבסוף, בארוחת הצהריים הוכרז הזוכה בתחרות "הקישוט היפה ביותר". כשמצאתי את המנה הזאת גם באברוצו, זה היה רגע מתוק במיוחד, תרתי משמע, שהחזיר אותי בבת אחת לילדותי ולמטבח של סבתא שלי.

אחד הדברים שהכי מזוהים עם איטליה הוא הג'לאטו, ובטח גם אתם כבר נתקלתם בפוסטים הוויראליים של ידיים המחזיקות גביעי גלידה על רקע נוף איטלקי טיפוסי. אז מה כל הרעש סביב הגלידה האיטלקית? מהו בעצם הג'לאטו האיטלקי, איך מכינים אותו, ובמה הוא שונה מ-icecream? על כל זאת ועוד ננסה לענות במאמר שיעסוק באהבה האיטלקית האולטימטיבית: הג'לאטו כמובן מילאנו ונציה ורומא, לצלם גביעי ג'לאטו ברחוב זה הטרנד ברשתות החברתיות כבר שנים - Depositphotos הערה קטנה לפני שמתחילים: באיטלקית המילה ג'לאטו –Gelato היא בגוף זכר, וגם במאמר הזה נתייחס לג'לאטו בלשון זכר. למה לאכול גלידה איטלקית? לפי סקרי שוק באיטליה 98% מהאיטלקים אכלו ג'לאטו לפחות פעם אחת בחייהם, וההערכה היא שהאיטלקי הממוצע אוכל בין 7- 8 ק"ג גלידה בשנה. האיטלקים תופסים את אכילת הג'לאטו כפעולה חברתית המתבצעת בשעות הפנאי, ולכל איטלקי ואיטלקייה יהיו טעמים מועדפים ובדרך כלל גם גלידריה מועדפת בעיר מגוריהם. מבחינת האיטלקים "ללכת לאכול ג'לאטו" זו פעילות לכל דבר, משהו שבדרך כלל עושים עם המשפחה והילדים או כמפגש בין חברים ומשפחות. לעיתים קרובות הגלידה היא תירוץ למפגש חברתי, ואחרי שכולם ירכשו גביע ג'לאטו איכותי הם יצאו ביחד לסיור רגלי נינוח ברחבי העיר (ג'לאטו נאכל לרוב בעמידה או תוך כדי הליכה). כאשר איטלקים מבקרים בעיר זרה הם לרוב ינסו את הג'לאטו המקומי וישוו אותו כמובן לג'לאטו המוכר להם. למעשה, שיחות מפולפלות על ג'לאטו, טעמים ומרכיבים הן נפוצות יותר משתוכלו לתאר לעצמכם... ומעבר לכל מה שנכתב כאן, ג'לאטו פשוט טעים! האם הג'לאטו בריא? האיטלקי רואה בג'לאטו אַרְטִיזָנָלִי (Gelato Artigianale) מאכל בריא. בניגוד למה שניתן לחשוב, מנת ג'לאטו דווקא לא מכילה כמות מוגזמת של קלוריות וסוכר (בין 130-200 קלוריות ל-100 גרם גלידה, תלוי בטעם), והג'לאטו עשוי לרוב מחומרים טבעיים (לעיתים אורגניים) ועשיר בחלבון וסידן. כשחם בחוץ, אין דבר מרענן יותר מג'לאטו. מהי בדיוק ג'לאטריה אַרְטִיזָנָלִית אמיתית? בעולם יש כ-100 אלף ג'לאטריה (gelaterie) וכ-30% מהן נמצאות באיטליה. ובמילים אחרות: באיטליה יש את מספר הגלידריות האַרְטִיזָנָלִיות הגבוה בעולם. אבל מהי בעצם ג'לאטריה (gelateria)? מדובר בחנות שבה מוכרים ג'לאטו, הכוללת גם מעבדת ייצור קטנה. המעבדה מאובזרת במכונות לייצור, פסטור והקרמת הגלידה מאפס, והגלידה המוכנה מאוחסנת במקפיאים מיוחדים. תהליך הייצור מתחיל בדרך כלל בשעות הבוקר, ובסופו הגלידה המוכנה עוברת לוויטרינה שבחלל הקדמי. קיימות שתי שיטות של אחסון והצגת הגלידה: המפורסמת והנפוצה יותר היא מקרר זכוכית גדול, עם תבניות שקועות שבהן מאוכסנת הגלידה. השיטה השנייה היא עתיקה יותר וכוללת מקרר הבנוי בצורת דלפק/בר ובו מכלי ברזל עמוקים לאחסון הגלידה, בשיטה הזו הלקוח אינו רואה את הגלידה. מימין הצורה הנפוצה יותר בה ניתן לראות את הג'לאטו, משמאל השיטה העתיקה יותר עם מיכלי הברזל ג'לאטו אַרְטִיזָנָלִי ‏אמיתי, כזה שמכבד את עצמו, עשוי ממוצרים מקומיים אייכותיים. החלב, השמנת והפירות יגיעו מהאזור, וכאשר יזדקקו הבעלים למרכיבים שלא קיימים באזור (כמו שוקולד או פיסטוקים או אגוזי לוז) הם ידאגו להשיג מרכיבים באיכות גבוהה בלבד, ממקומות שמתמחים בגידולם. פיסטוק ירוק, למשל, יגיע מהעיירה ברונטה בסיציליה. אגוזי לוז יגיעו ממחוז פיימונטה, המפורסם בזכות אגוזי הלוז האיכותיים שלו. ברוב הגלידריות ניתן למצוא טעמים קלאסים כמו: קרמה מסוגים שונים, פיור די לטה (גלידת חלב בטעם וניל) שוקולד, פיסטוק או אגוזי לוז, אבל גם טעמים מקוריים ומיוחדים יותר, לפי דמיון הבעלים. גם סורבטים ללא חלב נפוצים מאוד (בעיקר בשנים האחרונות), וכמובן שהכל מיוצר במקום. מהי גלידה איטלקית אמיתית, ומה ההבדל בין ג'לאטו לסוגי גלידה אחרים? ההבדל העקרוני והבסיסי הוא שג'לאטו מכיל כמות גבוהה יותר של חלב (ופחות שמנת). בנוסף, אין להזריק אוויר במהלך תהליך הייצור (בניגוד לגלידה מסוג ice cream). עם זאת, יש להודות שקשה להגדיר במדויק את ההבדלים בין סוגי הגלידות מאחר ועם השנים התרחשה זליגת מתכונים הדדית – יצרני הג'לאטו העתיקו טכניקות מעולם הגלידה, וכמובן שגם להפך. אם תרצו, תוכלו להיעזר בהגדרה שמציע החוק האירופאי: "גלידה היא מזון שהובא למצב מוצק ודביק באמצעות הקפאה וערבוב בו-זמניים, ובאמצעות שימוש בחומרי הגלם המשמשים לייצורו ומיועדים למכירה ולצריכה במצב זה." אם נסתמך על ההגדרה של החוק האירופאי לא נוכל להבחין בין גלידה המיוצרת במפעל גדול וכזו המיוצרת בחנות קטנה. לכן בשנת 2012 איגוד יצרני הגלידה האיטלקי הציע הגדרה משלו לגלידה אַרְטִיזָנָלִית איטלקית מסורתית. הנה חלק מההגדרה הארוכה: "הגלידה המסורתית האיטלקית היא התוצאה האופטימלית של הקפאה וערבול בו-זמנית של תערובת של חומרי גלם טבעיים מקוריים, רצוי טריים, ומרכיבי מזון איכותיים שנבחרו, אוזנו ועורבבו במומחיות על ידי יצרן הגלידה במעבדת ייצור בהתאם לרעיונותיו המקוריים והיצירתיים. יצרן הגלידה המסורתית צריך להיות מוכשר ומיומן ולהכיר את הטכניקה המיוחדת של איזון המרכיבים ליצירת מוצר אופטימלי. על היצרן להכיר את התכונות האורגניות והפונקציונליות של המרכיבים הבסיסיים המאפיינים את הגלידה ולהיות מודע לחוסר היציבות התרמית של המרכיבים. עליו להיות בעל היכולות הנדרשות לניהול תהליכי ייצור באמצעות מכונות וציוד, ולדעת כיצד לשמר ולמכור את המוצר בצורה הטובה ביותר ולדאוג לאיכות המוצר עד לרגע שבו נצרך." גם ההגדרה הזו אינה מספקת דיה, ולא כוללת התייחסות ברורה לעניין אבקות הטעם והריח המתועשות. אמנם מצויין "רצוי טריים", אבל רק רצוי! הניסיון להבדיל בין הג'לאטו המסורתי שנעשה בצורה אַרְטִיזָנָלִית לזה המיוצר במפעלים, או עם חומרי טעם ואבקות מוכנות הוא מאבק שהחל עוד בתחילת המאה ה-20 עם המהפכה התעשייתית (בהמשך המאמר נשוב לנקודה הזו). בפועל אף הגדרה של ייצור של גלידה לא הפכה לחוק שנאכף, ויש סקפטים הטוענים שגם אם חוק כזה יעבור, הוא לא ילווה באכיפה אמיתי בשטח. באופן כללי, ניתן לחלק את הגלידה המיוצרת בעולם לשתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה מיוצרת ממרכיבים טריים בעיקר, אך עם זאת כדאי לדעת שכמעט כל גלידה מודרנית, גם ארטיזנלית, תכיל כמה תוספים שמסייעים לתהליך הייצור, כמו לדוגמה תוספי צבע טבעיים, או חומרים מייצבים המסייעים לשמור על מרקם הגלידה. ההבדל הוא שבגלידה ארטיזנלית, או ג'לאטו ארטיזנלי, נעשה שימוש מינימלי בתוספים, מאיכות טובה בלבד, וללא חומרים כימיים משמרים. היקף הייצור הארטיזנלי קטן, ולתוצאה האיכותית ניתן לקרוא "גלידה אַרְטִיזָנָלִית." הקבוצה השנייה כוללת גלידה המיוצרת במפעלים בכמויות גדולות (או לפעמים במעבדות גלידה קטנות, אבל בעזרת אבקות תעשייתיות במקום חומרי גלם טריים). הגלידה הזאת מוגדרת כ"גלידה תעשייתית". כמובן שאפשר לחלק את הגלידה לתת-קטגוריות נוספות, אבל לענייננו זה פחות משנה, וגם שלל השמות השיווקיים רק יוצרים בלבול. ההבדל העיקרי שחשוב לשים לב אליו הוא בשיטת הייצור ובאיכות המרכיבים. מעבדה יחסית גדולה בחנות גלידה ליצור ג'לאטו ארטיזנלי איך מזהים אם הגלידריה היא אַרְטִיזָנָלִית אמיתית? אין ברירה – אנחנו צריכים להשתמש בהיגיון הבריא שלנו. אחת הסיבות שבגללן קשה כיום להבחין בין סוגי הגלידות השונים היא משום שגם מי שמייצרים גלידות מאבקות או קונים את הגלידה ממפעלים עלולים להטעות את הלקוח בכך שיוסיפו את הכיתוב Gelato Artigianale, ולכן נתקשה לדעת במאה אחוז. טיפים לזיהוי: אם אנחנו רואים חנות לגלידה שיש לה מעבדה – זה סימן טוב ורוב הסיכויים שהם מכינים גלידה במקום. אם בכניסה מופיע גם הכיתוב: Gelato Artigianale"" הדבר מבשר טובות. גם טעמים מיוחדים ויצירתיים (אבל איכותיים!), כאלה שלא נתקלים בהם בדרך כלל, הם סימן חיובי. הסתכלו גם על הצבעים של הגלידות: צבעים חזקים מאוד כמו ירוק, צהוב או אדום בוהקים מצביעים על כך שמדובר כנראה בג'לאטו תעשייתי, או לא בדיוק ארטיזנלי. לחומרים טבעיים לעולם לא יהיה צבע בוהק ודרמטי, גלידה שעשויה עם פיסטוקים אמיתיים למשל, לא אמורה להיות בצבע ירוק בוהק. למעשה היא תהיה יותר לבנה מאשר ירוקה. המבחן האחרון הוא מבחן הטעם: בדרך כלל גלידות ממפעל או מאבקות יהיו מתוקות יתר על המידה משום שהסוכר הוא דרך יעילה להסוות את הטעמים המלאכותיים של האבקה. גלידה שעשויה במקום מחומרי גלם טבעיים תהיה לרוב מתוקה קצת פחות. לעיתים קרובות יעשה שימוש בסוכרים מפירות, או מדבש, המתאפיינים במתיקות עדינה יותר שלא משתלטת על הטעם. הכל התחיל מסורבה ההיסטוריה של הגלידה מתחילה אי שם לפני הספירה במֶסוֹפּוֹטַמְיָה העתיקה, שם נהגו להשתמש בקרח מרוסק על מנת לקרר משקאות. ולא רק במסופוטמיה: בקבר מצרי בן 2500 שנה נמצאו גביעים מחולקים לשני חלקים שנועדו ככל הנראה להכיל משקאות קרים – בחלק אחד קרח, ובשני משקה. בסין במאה ה-8 לפנה"ס נהגו לאחסן קרח במרבצים מיוחדים ואילו בתקופת האימפריה הרומית, סביב שנת 70 לספירה, הציע ההיסטוריון והסופר פליניוס הזקן מתכון המורכב מקרח כתוש, דבש ומיצי פירות שיש לערבב עד לקבלת קרם קפוא. למעשה, באימפריה הרומית נפוצו דוכנים ציבוריים שנקראו Themopolia בהם צרכו משקאות חמים בחורף ואילו בקיץ מכרו בהם משקאות צוננים או משקאות שעורבבו עם קרח כתוש. בסיציליה, שבמשך תקופה ארוכה נשלטה על ידי המוסלמים שפלשו אליה בימי הביניים, נהגו להביא קרח מהר האתנה, לשמר אותו בבטן האדמה וליצא אותו לצפון המגף האיטלקי. הקרח שימש בעיקר לשימור מזון בקירור אבל גם להכנת משקאות קרים על בסיס קרח כתוש. המילה סורבה (Sorbetto) מגיעה כנראה מערבית מהשורש (sh-r-b) לפי מחקר שנערך באוניברסיטת ג'נבה משמעותה המילה היא סירופ – הערבים נהגו לערבב את הקרח הכתוש עם הסירופ העשוי פירות שהורתחו עם דבש או סוכר, וכך ככל הנראה נולדה המילה סורבה. עוד בימינו ה"גרניטה" היא מאכל מסורתי בסיציליה, ואהובה מאד בכל רחבי האי. הטעמים הפופולריים ביותר הם גרניטה קפה, לימון, ופיסטוק, וכנראה שהגרניטה המודרנית היא גלגול של אותו סורבה עתיק. יש הגורסים כי בתקופת הרנסנס בטוסקנה הוסף החלב לסורבה וכך נוצרה הגלידה שאנו מכירים היום, או ליתר דיוק הגלידה בטעם חלב (Fior di late) ובטעם קרם, שמלוות אותנו עד היום. חוקרים רבים טוענים שהייתה זאת קתרינה לבית מדיצ'י וטבחיה שהביאו את בשורת הגלידה לצרפת. ברנסאנס נאכל הסורבה בחצרות של שליטי אירופה, אך רק בשנת 1686 הגיע המאכל הדקדנטי לבתי קפה. הראשון להציע סורבה בבית קפה בפריז היה פרנצ'סקו פרוקופיו – סיציליאני שהיגר לפריז ופתח בית קפה שנשא את שמו: Café Le Procope. בית הקפה שלו היה מהמקומות הראשונים בעולם שבהם אפשר היה לשתות קפה ושוקולד חם, ולטעום מבחר גדול של סורבטים בטעמים שונים לצד מתוקים נוספים מהמסורת הסיציליאנית. המקום זכה להצלחה רבה ופקדו אותו מפורסמים רבים וביניהם בלאזק ונפוליאון. פרוקופיו אף קיבל רישיון מיוחד לעסוק בייצור סורבה מהמלך לואי ה-14. מימין פרנצ'סקו פרוקופיו הראשון למכור סורבה, משמאל קתרינה לבית מדיצ'י שטבחיה כנראה ערבבו חלב בסורבה והפכוהו לג'לאטו - צילומים: Public domain פרוקופיו לא היה לבד, ואיטלקים נוספים עסקו בג'לאטו: בשנת 1770 הביא ג'ובאני בוזיו, יליד ג'נובה, את הג'לאטו האיטלקי לניו-יורק. באירופה הפכה אכילת הסורבה והגלידה לאופנתית במיוחד במאה ה-19. יצרנים רבים פרסמו מתכונים ורשמים: הספר "אומנויות הקונדיטור" (Le arti del credenziere confetturiere e liquorista ridotte) מאת וינצ'נזו אניולוטי כלל הסבר מפורט על ההבדל בין גרניטה לסורבה, ואילו ג'ובאני ויאלרדי (Giovanni Vialardi) – הטבח של בית המלוכה האיטלקי, בית סבויה – טען בשנת 1854 שהוספת ליקר לסורבה משפרת אותו והופכת אותו לפחות קפוא הודות לנוכחות האלכוהול במנה. בשנת 1896 איטלו בקיוני (Italo bacchioni), שהיגר לארצות הברית, המציא את גביע הוופל ורשם עליו פטנט ובהמשך גם על המכונה לייצורו. בין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 החלו לקום המעבדות הראשונות לייצור גלידה באיטליה, וככל שגדלה הפופולריות של המוצר כך התפתח השוק, וצצו בו דמויות מקצועיות חדשות: יצרן הגלידה שהיה גם בעל החנות והאחראי על ייצור הגלידה והמתכונים, ומוכר הגלידה שהיה לרוב נער שהסתובב ברחובות עם עגלה או דוכן מכירות נייד שהורכב על אופניים. הפטנט שרשם איטלו בקיוני על גביע הגלידה ותהליך הייצור, וגביעי גלידה שונים בשימוש כיום - צילומים: unsplash בשנת 1851 המציא איש עסקים יהודי ממוצא גרמני בשם ג'ייקוב פוסל את הגלידה תעשייתית הראשונה, בארה"ב. הוא החל לשווק אותה כמוצר בטוח יותר מבחינה היגיינית, וההצלחה הייתה מהירה – הגלידה התעשייתית החלה להחליף במהירות את הגלידה הארטיזנלית שיוצרה במעבדות הביתיות (והלא מפוקחות) של המהגרים האיטלקים. היתרון של הגלידות התעשייתיות היה שהן שמרו על סנדרטים היגיינים טובים יותר, ולכן היו בטוחות יותר למאכל. החיסרון הוא שהמרכיבים היו תעשייתיים ואיכותיים פחות. תעשיית הגלידה הגיעה לאיטליה רק בשנות ה-40 של המאה שעברה, כאשר מכונות וטכנולוגיה אמריקאית עשו דרכן לאזור מילאנו, שם נפתחו מפעלי הגלידה הראשונים. הגלידה (ice cream) המיובאת מארה"ב החלה לפרוח באיטליה במקביל לבום הכלכלי והתעשייתי שממנו נהנתה המדינה לאחר מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה מספר הגלידריות באיטליה עמד על כ-3,000, וברוב המקרים היו אלה חנויות קטנות שלא בדיוק הקדישו תשומת לב רבה להיגיינה ואיכות. התעשייה ניצלה את העובדה הזאת, ושיווקה את הגלידה שלה כנקייה ובטיחותית יותר, כפי שכבר קרה בארה"ב. כך החל הקרב על החלפת הג'לאטו בגלידות מתועשות, אך בניגוד לארה"ב, באיטליה העניינים התנהלו באופן שונה: היצרנים התאחדו, וכדי להגן על עצמם הם פעלו לשיפור המקצועיות וההקפדה על האיכות בתהליך הייצור. בשלושים השנים האחרונות של המאה הקודמת חלה התפתחות מהירה בתחום הגלידריות האַרְטִיזָנָלִיות הודות להשקעות במחקר, בטכנולוגיה ובציוד מקצועי המיועד למעבדות הקטנות בחנויות הגלידה. זמן ההכנת ג'לאטו התקצר משמעותית, וגלידריות רבות נפתחו בכל איטליה. בעשורים האחרונים נהנית איטליה מצמיחה אדירה בתחום הג'לאטו: האיכות ממשיכה להשתפר, ודגש גדול מאי פעם ניתן לשימוש במוצרים טבעיים, איכותיים ומיוחדים. הג'לאטו האיטלקי הקרמי והמיוחד נחשב לטוב בעולם, וג'לאטריות זוכות פרסים הפכו לאטרקציה תיירותית. השוק כיום מוגדר כשוק רווי – מספר הגלידריות בערים גדול מאוד, ולא פשוט וזול לפתוח גלידריה חדשה. הסיכונים קיימים, אך כך גם הסיכוי להצלחה: ג'לאטו טוב הוא מוצר מבוקש מאד באיטליה, עבור התיירים והאיטלקים גם יחד.

האם ידעתם שרובכם נמנים על חובבי המטבח הלומברדי? משם הרי הגיעו מנות פופולריות להפליא כמו אוסובוקו, ריזוטו עם זעפרן, וה"קוטולטה מילאנזה" המפורסמת. אבל המטבח הלומברדי עשיר ומורכב יותר מהצפוי, ומעבר למנות הדגל המפורסמות ישנם עוד כמה מטעמים שכדאי לגלות. חלקם, יש להודות, מתאימים לאמיצים בלבד... גבירותיי ורבותיי, הגיע הזמן לדון ברצינות במטבח הלומברדי. כאשר חושבים על אוכל איטלקי, לרוב צצות תמונות מפתות משלל מחוזות אחרים: סטייקים מטוסקנה, פיצה מנאפולי, פסטה מכל פינה אפשרית בארץ המגף... אבל מה לגבי לומברדיה? בסופו של דבר, הריכוז הגבוה ביותר של מסעדות מישלן באיטליה נמצא במילאנו, בירת מחוז לומברדיה, והמטבח הלומברדי אחראי לכמה מהמנות הקלאסיות האהובות ביותר באיטליה. כאשר אנחנו מדברים על המטבח הלומברדי, חשוב להבין שמדובר בפועל על שטח גדול ומגוון. לומברדיה מחולקת לתריסר פרובינציות, ועל אף הקווים המחברים ביניהן (האהבה הנצחית לפולנטה, למשל...) ישנם גם כמה הבדלים משמעותיים בין האזורים. לכל פרובינצייה יש את המנות המיוחדות לה, וכך תגלו במהרה שבקרמונה (Cremona) לא אוכלים את אותם המאכלים שאוכלים בברגמו (Bergamo), ושהתפריט בקומו (Como) שונה מהתפריט במילאנו (Milano). גם לסונדריו (Sondrio), מנטובה (Mantova) ופאביה (Pavia) יש את המנות שלהן. אז מה מזמינים? במאמר הזה נתמקד בכמה מהמנות החשובות ביותר. ריזוטו מילאנזי – Risotto alla Milanese אחת ממנות הדגל של מחוז לומברדיה, ללא כל ספק, היא הריזוטו בסגנון העיר מילאנו. החומרים הם פשוטים אבל איכותיים מאד: אורז קארנארולי (Carnaroli) מעולה, זעפרן, מוח עצם וציר. האגדה מספרת שהמנה נולדה בזכות הפועלים שעסקו בצביעת זגוגיות הדואומו של מילאנו בשנת 1574, לקחו עימם הביתה מעט זעפרן (ששימש לצביעת הזכוכית) והחליטו להוסיף אותו לאורז שבישלו. זו אגדה נחמדה, אך ידוע שאורז עם זעפרן הוגש אל שולחנות בני האצולה כבר בימי הביניים, ואף קודם לכן במטבח הערבי והיהודי. במשך שנים לא תועדה המנה במקומות נוספים (והדבר לא מפתיע נוכח מחירו מרקיע השחקים של הזעפרן) ואז שבה והופיעה במאה ה-19. המתכון הרשמי, השמור בלשכת המסחר של מילאנו, קובע כי מי שרוצה להכין ריזוטו מילאנזי אמיתי חייב להשתמש בציר (ולא באבקת מרק), מוח עצם וחמאה כדי להעשיר את הריזוטו, ובזעפרן אמיתי, כמובן. הריזוטו מוגש בכל המסעדות המסורתיות האיכותיות במילאנו – או כמנה בפני עצמה, או כתוספת לאוסובוקו המפורסם. למתכון שלנו לריזוטו זעפרן. אוסובוקו – Ossobuco alla Milanese האוסובוקו (מילולית: עצם עם חור) הוא תבשיל הדגל של מילאנו ושל מחוז לומברדיה בבכלל. לצורך הכנת האוסובוקו יש להשתמש בפרוסות שוק של עגל (עם מוח העצם, כמובן). לאחר בישול ארוך עם ירקות ויין, מגישים את האוסובוקו עם גרמולטה (רוטב ירוק העשוי פטרוזיליה לימון ושום), בליווי ריזוטו מילאנזי או לחילופין על מצע פולנטה. בעבר היתה נפוצה גרסה נוספת למנה – אוסובוקו "לבן" (Ossobuco in bianco), בה נעשה שימוש ביין לבן וקינמון, אך עם השנים זו נעלמה כמעט לגמרי וכיום הגרסה הכוללת עגבניות וירקות היא זו שזוכה להצלחה. כל מסעדה מילאנזית מסורתית שמכבדת את עצמה תציע אוסובוקו בתפריט. נסו למשל את האוסובוקו ב-Osteria Conchetta. - למתכון שלנו לאוסובוקו מילאנזי. קוטולטה אלה מילאנזה – Cotoletta alla Milanese ובמילים אחרות: שניצל. השניצל של המילאנזים עשוי מבשר עגל, והגיע ללומברדיה ביחד עם צבאו של נפוליאון בסוף המאה ה-18. המנה בהשראה צרפתית עברה תהליך איטלקיזציה מואץ, ונחשבת כיום לאחת מהמנות המזוהות ביותר עם מילאנו. עם זאת, המהדרין יזדרזו לציין שמנה דומה הוגשה כבר בימי רומא העתיקה. כנראה שטבע האדם הוא לטבול דברים בפירורי לחם ולטגן אותם... ממילאנו, אגב, נדדה המנה לאוסטריה, והפכה לשניצל הוינאי המפורסם. בדומה לאוסובוקו ולריזוטו, אין מסעדה מילאנזית מסורתית אמיתית שלא תכלול את הקוטולטה בתפריט שלה. נסו למשל את Antica Osteria di Ronchettino. פיצוקרי - Pizzoccheri המטבח הלומברדי לא מוגבל רק לאזור מילאנו, כמובן, וכמה מהמנות המעניינות ביותר מגיעות מההרים, וליתר דיוק מנפת ואלטלינה היפהפיה. זהו אזור נפלא ליינות, וגם לכמה מאכלים דשנים. הפסטה הידועה ביותר שמגיעה מהעמק היא פיצוקרי (pizzoccheri), ובשמה המלא: pizzoccheri alla valtellinese (כלומר פיצוקרי בסגנון ואלטלינה). את הפסטה הזאת מכינים מקמח כוסמת, כך שהיא מתאימה גם למי שנמנעים מגלוטן. והטעם? אגוזי ועמוק. את הפיצוקרי מקובל להגיש ברוטב לא דיאטתי במיוחד, שהולם את מזג האוויר הקר שבהרים: עם כרוב, חמאה מומסת, שפע של גבינה, ותפוחי אדמה. אם אתם מרגישים שהכולסטרול עולה רק מקריאת התיאור הזה, דעו שאחרי יום של סקי, גם אתם תשמחו לראות מנה לוהטת של פיצוקרי מסורתיים על השולחן... קסוולה – Cassoeula כדאי להקדים ולומר – את המנה הזאת קשה להגות וקשה כנראה גם לאכול. יהיה מי שיאמר שזו מנה לאמיצים בלבד... בדומה לכל שאר מחוזות איטליה, גם המטבח הלומברדי עשיר במנות "עניות" שנולדו במטבחי האיכרים. בימים של מחסור נאלצו הנשים לאלתר, ולהשתמש בכל פיסת מזון שיכלו להשיג על מנת להאכיל את המשפחה. כך נולדו מתכונים העושים שימוש בחלקי פנים וגם בחלקים שהיום מקובל לזרוק, ובמקרה הזה – אוזני חזיר ורגלי חזיר. את האוזניים והרגליים מבשלים בישול מקדים, ואז מוסיפים לשאר המרכיבים – נקניקיות, כרוב סבוי (ובאיטלקית: ורזה verza), צלעות חזיר, בצלים וגזרים. ואם בדעתכם להזדעזע, כדאי לציין שדווקא מתכונים מסוג זה, העושים שימוש בכל חלקי החיה ומכבדים את המטבח המקומי, הרבה יותר ידידותיים לסביבה וראויים לכבוד מאשר מתכונים אופנתיים המשתמשים בנתח טרנדי זה או אחר, ומשליכים לפח את כל השאר. גרסה דומה למאכל זה נפוצה גם בפאביה (Pavia), בשם Ragò. מתוקים, ולא רק פאנטונה! על הפאנטונה (Panettone) כבר דיברנו במאמר המוקדש למאכלי חג המולד באיטליה, אבל מחוז לומברדיה ידוע בעוד כמה מתוקים... בקרמונה, חובה לנסות את הטורונה (torrone), מעדן רנסנסי המוגש עד היום ומבוסס על חלבונים מוקצפים, דבש, ושקדים. הנוגט הזה מזוהה עם העיר, ובצדק! בפאביה, נסו את הקולומבה (colomba), הדומה מאד לפאנטונה. בעיר ברשה, נסו את הבוסולה (Bossolà), עוגה פשוטה למראה אך מורכבת להכנה, הדורשת לא פחות מארבעה סוגי בצק ויומיים שלמים להתפחה. בקרמונה ובמנטובה נסו את הזבריסולונה (sbrisolona) – עוגת הפירורים הפריכה המבוססת על קמח תירס שתושבי הצפון מעריצים. בלודי (Lodi) נסו את הגרסה המקומית לעוגה הנ"ל – טורטיונאטה (Tortionata), עוגה פריכה העשויה בצק שקדים (ללא קמח תירס). כדאי מאד לנסות גם את עוגיות הפאן מיינו (pan meino), המוכרות גם בשם פאן דה מיי (pan de mej), שהוכנו בעבר מקמח דוחן וכיום עשויות מקמח תירס. באופן מסורתי, הכינו את העוגיות האלה בחודש אפריל, לרגל חגו של סן ג'ורג'ו. מעניין לנסות גם את הבישולה (bisciola), גרסה טעימה ומעניינת לפאנטונה המגיעה מאזור ההרים האלפים, ואת הפרסיקטה (persicata), כמובן – חצי ריבה חצי ממתק העשוי מאפרסקים בשלים שבושלו עם סוכר. זהו מעדן חובה בברשה! צילומים: Depositphotos, Public domain פולנטה, פולנטה, ושוב פולנטה – Polenta הפולנטה עומדת בלב המטבח של צפון איטליה (עד כדי כך שכינוי "גנאי" לתושבי הצפון הוא "פולנטוני". כינוי גנאי משונה לטעמי, פולנטונה זה טעים!). מגוון מפואר של מנות כולל בתוכו פולנטה, לא רק בלומברדיה אלא בצפון כולו. נסו למשל את הפולנטה טאראניה (polenta taragna), הגרסה הפשוטה ביותר, המוגשת לעיתים קרובות ב"סגרות" (sagre), כלומר פסטיבלי אוכל: את הפולנטה הזאת מכינים משילוב של קמח תירס וקמח כוסמת, ומוסיפים לה כמות נדיבה של חמאה וגבינה. אפשר לטעום פיסות פולנטה מטוגנות, או פולנטה המשמשת מצע לתוספת בשר, כמו במנה הקלאסית פולנטה אה אוזיי (polenta e odei), כלומר פולנטה וציפורים, המגיעה מאזור ויצ'נזה (Vicenza), ברשה (Brescia) וברגמו (Bergamo) אך פופולרית מאד גם במחוז ונטו (Veneto). קיימות שתי גירסאות למנה: מתוקה ומלוחה. הגרסה המלוחה כוללת מצע של פולנטה ועליו בשר ציפורים (שליו, קיכלי, זרעית השדה, אדום החזה ועוד) שנצלו על שיפוד ולאחר מכן תובל בלארדו (שומן חזיר) ועלי מרווה. כאמור – אלה מנות שנולדו במטבחי האיכרים, ועניי הארץ לא בחלו בשום מזון. הגרסה המתוקה למנה מגיעה מהעיר ברגמו (Bergamo) ובמקרה הזה השימוש בציפורים הוא מטפורי בלבד: זהו קינוח העשוי בסיס פולנטה ועליו שכבה של בצק שקדים, ומעל "ציפורים" העשויות משוקולד. נקניק ברזאולה (Bresaola) וגבינת ביטו (Bitto) רובם המוחלט של הנקניקים באיטליה עשויים מבשר חזיר, אך נקניק הברזאולה (bresaola) הוא שונה. זהו הנקניק הלומברדי המפורסם ביותר, גאוות הוואלטלינה – אחד העמקים היפים ביותר בצפון איטליה (ואזור המפורסם גם בזכות היינות שלו). את הנקניק מייצרים מירך בקר, העוברת יישון ארוך. בזכות אחוז החלבון הגבוה ואחוזי השומן הנמוכים, נקניק הברזאולה נהנה מעדנה בשנים האחרונות, ופופולרי גם בקרב מי שנטשו את הפרושטו (השמן יותר) לאנחות. גבינת ביטו (Bitto) היא אחת מגבינות הדגל של המחוז – גבינה קשה, המיוצרת בהרי האלפים בשיטות מסורתיות מאד, ונהנית ממעמד כמעט מיתולוגי בקרב חובבי גבינה בארץ המגף בזכות טעמה המורכב והאגוזי. הגבינה מיוצרת מחלב פירות שלא עובר פסטור, מיושנת במשך 70 יום לפחות, ומיוצרת בבקתות בהרים עוד מהימים שבהם השבטים הקלטים שלטו בשטח. אם יזדמן לכם לעבור במעדנייה איכותית, נצלו את ההזדמנות ובקשו שיחתכו לכם קצת ביטו... קאזונצ'לי – Casoncelli מנת הפסטה הממולאת הזאת מגיעה מאזור ברשה וברגמו, שתי ערים שבהם היא מככבת בכל מסעדה מסורתית. המילוי הוא ימי-ביניימי למדיי בטעמיו, ומשלב בשר עגל צלוי, עוגיות אמרטי, גבינה מגוררת, אגסים, קליפת לימון ותבלינים. אל דאגה: התוצאה מתקתקה באופן עדין, אבל אף פעם לא מתוקה. ואם במקרה תהיתם, התשובה היא כן: כן, יש מתכון רשמי מאושר, והוא שמור בלשכת המסחר של ברגמו. אם אי פעם תרצו להכין קאזונצ'לי אמיתי בסגנון העיר ברגמו, זה המתכון שעליכם לבצע. אם יצא לכם לבקר בברגמו, כמה מסעדות מתמחות במנה המקומית הזאת – נסו למשל את Trattoria dei Casoncelli, או את Antica trattoria la colombina. מנות מדגי האגם – מאגם קומו ועד אגם מאג'ורה מקובל לחשוב על מנות בשריות וכבדות כשחושבים על המטבח הלומברדי, אבל האמת היא שבלומברדיה ישנם כמה וכמה אגמים: אגם קומו, אגם מאג'ורה, אגם איזאו, אגם וארזה וחלק מאגם גארדה נמצאים במחוז, כך שקל למצוא שפע של מנות המבוססות על דגי מים מתוקים. באגם קומו לדוגמה, אהובה במיוחד מנה בשם מיסולטיני (missoltini). כדי להכין אותה יש לדוג דגי אלוזה (Alosa - דג ממשפחת הסרדיניים החי במים המתוקים) ולייבש אותם לחלוטין. בעבר נהגו להמליח ולייבש את הדגים תחת השמש, אך כיום הם מיובשים בחדרי יבוש מקצועיים, בתנאים היגיינים מבוקרים. את הדג המיובש צולים על הגריל, ומגישים עם פולנטה, כמובן (אלא מה?). מנות נוספות מבוססות על דג הפרקה (persico) הפופולרי, המוגש לרוב עם אורז, ודג לבן בשם לאווארלו (lavarello) ממשפחת הסלמון, הזוכה לרוב לטיפול ונציאני בסגנונו ומבושל בחומץ ובצלים. המנות האלה נפוצות ואהובות גם באזור אגם מאג'ורה, ואליהן מתווספות כמה מנות קלאסיות נוספות כמו ריזוטו עם דג טרוטה (Risotto alla trota), וטליוליני עם דגי האגם (tagliolini al Lucioperca). ברושיט – Brüscitt זוהי מנה בשרית מסורתית מאזור וארזה (Varese), המבוססת על נתחי בשר גדולים שהתבשלו כל היום כך שהיו מוכנים בשעות הערב, כאשר האיכרים חזרו הביתה מהעבודה בשדות. וכמובן שבווארזה, השוכנת לגדות האדם הידוע, תוכלו למצוא גם שפע של מנות המבוססות על הדגה המקומית. ריזוטו עם נקניק לוגאנגה - Risotto con la luganega אם במקרה תגיעו למונצה (Monza) כדי לצפות בגרנד פרי האיטלקי (אחד ממרוצי הפורמולה 1), תהיו חייבים לאכול משהו. ואם כבר אוכלים, למה לא לנסות את המנה המפורסמת ביותר של העיר? למילאנו יש את הריזוטו עם זעפרן, ואילו מונצה גאה במיוחד בריזוטו קצת אחר: Risotto con la luganega, המכונה גם בפשטות ריזוטו בסגנון העיר מונצה (risotto alla monzese). את הריזוטו מכינים מאורז מזן קרנרולי (כמובן), ומעשירים אותו בסוג של נקניק טיפוסי ללומברדיה בשם לוגאנגה (Luganega). הלוגאנגה נחשב מעדן בפני עצמו ומככב בשלל מתכונים. יש מי שמשדרגים את המנה עם שלל תוספות יצירתיות, החל מרדיקיו (עולש) וכלה בגורגונזולה (גבינה כחולה המיוצרת במחוז לומברדיה). צפרדעים מטוגנות מפאביה – Rane fritte di Pavia לפני שאתם מזדעזעים, זכרו שהצפרדעים היו מקור חשוב וזמין לחלבון עבור האיכרים שעבדו בפרך במשך שעות ארוכות בשדות באורז. והנה לכם דוגמה נוספת, בפעם המיליון, למנה שנולדה מתוך מצוקה והפכה למעדן מקומי. ולמי שתוהה איפה אפשר להשיג צפרדעים בפאביה: בחנות הדגים. את רגלי הצפרדעים מקמחים ומטגנים, כמו שניצל. מארוביני – Marubini כפי שראינו לכל עיר בלומברדיה יש את מנת הפסטה ממולאת שלה, וקרמונה (Cremona) גאה במיוחד במארוביני: מתכון מפואר למדיי המככב על השולחן בארוחות החג. את המילוי למארוביני מתקינים מבשר בקר שעבר בישול ארוך, והועשר בנקניק (נקניק בסגנון העיר קרמונה, כמובן), גבינת גרנה פאדאנו (grana Padano) ואגוז מוסקט. לאחר שממלאים את כיסוני הפסטה יש לבשל אותם בציר משולב, המורכב מציר בקר וציר תרנגולת גם יחד. טורטלי במילוי דלעת ממנטובה – Tortelli di Zucca di Mantova אי אפשר לבקר במנטובה היפה מבלי לטעום לפחות פעם אחת (ורצוי יותר) את גאוות העיר: טורטלי ממולאים בדלעת. המילוי מתקתק (אבל לא מתוק) וכולל דלעת, עוגיות אמרטי, אגוז מוסקט וגבינת גראנה פאדאנו. לאחר בישול זריז הטורטלי מוקפצים ברוטב חמאה רוחש וגועש. הטעם הסופי הוא עדין, מורכב, ומשובח להפליא. המנה מזוהה במיוחד עם מנטובה, אבל נפוצה בכל רחבי לומברדיה. מוניגילי – Munighili הקציצות הגדולות האלה אהובות בכל לומברדיה, אבל מזוהות במיוחד עם העיר פאביה. גם כאן הגישה חסכנית, ואת הקציצות נהגו להכין משאריות בשר שנותרו מתבשילים אחרים. היום הגישה השתנתה, ומקובל להכין את הקציצות מבשר טחון, תפוחי אדמה ותוספת של נקניק מורטדלה וגראנה פאדאנו, כמובן. בתיאבון לכולם!

מחפשים פינה שלווה ופחות מוכרת בדולומיטים? נמאס לכם מגדודי המטיילים המסתערים על הפינות המפורסמות ביותר בהרים? כדאי לדעת שאזור הדולומיטים הוא נרחב ביותר, ואם מתרחקים מהיעדים ה"רגילים" אפשר בהחלט למצוא כמה פינות שלוות ומיוחדות. אז לאן כדאי ללכת? לנדיה קרישי – שבדיוק חזרה מביקור באגם נבמיה, מצודת סטניקו ופאי דלה פאגאנלה – יש כמה רעיונות מעניינים עבורכם... במאמר זה נדבר על אזור טרנטינו, ועל עמק האגמים המתפרש מצפון לעיירה סארקה (Sarche). האזור הזה עשיר במסלולים יפים: הכבישים מתפתלים בין יקבים שופעים למקווי מים, ולאחר כל עיקול של הכביש נחשפת פנינה קטנה נוספת. נקודת המוצא שלנו תהיה הכביש הידוע בשם "כביש ברנרו" (La strada del Brennero), המגיע עד לעיר רובְרֵטוֹ (Rovereto), ומשם נתקדם לעבר קומאנו תרמה (Comano terme), אנדלו (Andalo) ומולבנו (Molveno). ייחודו של האזור הזה הוא בכך שלמרות שמדובר על שטח הררי בעיקרו (המושך גולשי סקי רבים בחודשי החורף), התחושה כאן היא שאתם נמצאים בליבה של ארץ האגמים, מקום שליו ועשיר במים, שבו אפשר לצאת לשחייה, לזלול כופתאות ממולאות ופורלים טריים מהאגם, ולסייר בכפרים זעירים ומקסימים. השילוב בין האלמנטים האלה הופך את החלק הזה של מחוז טרנטינו לפינה שמצדיקה בהחלט ביקור! סאן לורנצו אין באנאלה, וכרטיס ה - Trentino Card המסלול שלפניכם משלב כפרים מימי הביניים ונקודות עצירה פנורמיות. אם תבחרו גם ללון באחד הכפרים האלה, תזכו לחוות בצורה אינטימית ואותנטית יותר את המקום. יש דברים שאפשר לראות, לחוות ולהבין רק אם תישארו מספיק זמן במקום אחד, ותראו אותו גם אחרי שהתיירים מסתלקים. גם אם אין לכם אפשרות להישאר לישון באזור, משום שתכננתם טיול כוכב, נסו לפחות להאט את הקצב, ולהשאיר שפע של זמן לשוטטות רגועה. זו הדרך הטובה ביותר לגלות הפתעות... פינות קטנות ונסתרות בכפר לורנצו אין באנאלה. צילום: נדיה קרישי נתחיל בסן לורנצו אין באנאלה (San Lorenzo in Banale), המככב ברשימת הכפרים היפים באיטליה. הכפר הוא גם חלק מהפארק הלאומי שמורת אדאמלו ברנטה (Adamello Brenta), ונראה כאילו נלקח מאגדה עתיקה: בין הסמטאות מחכים לכם בתי אבן ואורוות, מזרקות ונופים קסומים, וגם כמה מסעדות כמובן, שבהן תוכלו לטעום את ה-"צ'ויגה" (ciuiga), נקניקיה מסורתית המיוצרת כאן מזה שנים רבות. בעיני הביקור כאן הוא דרך מעולה להטעין את המצברים ולהרגיע את הנשמה. ניחוחות האוכל שעולים מחלונות הבתים, האנשים החברותיים והאווירה של פעם הופכים את הכפר הזה למקום מיוחד אבל גם רגוע לחלוטין. ובסופו של דבר, השלווה תעטוף גם אתכם... שורשיו של סאן לורנצו אין באנאלה מגיעים לתקופה הפיאדולית, והכפר המבוצר מתגאה כיום במספר מבנים היסטוריים ששרדו את תהפוכות הזמן. ישנם מספר B&B בכפר, ובדומה לכל המלונות ובתי ההארחה באזור גם הם יציעו לכם את ה- Trentino Guest Card (ללא תשלום). מדובר על כרטיס המלווה באפליקציה שתצטרכו להוריד לטלפון (האפליקציה נקראת Mio Trentino, ואיננה עולה דבר). כל מה שנדרש מכם הוא לבחור את השפה שתרצו, ולהזין את הקוד שתקבלו במייל. הכרטיס מקנה לכם הנחות במגוון מקומות בילוי ואטרקציות באזור (במקרים מסויימים תוכלו להיכנס למוזיאונים בחינם בעזרת הכרטיס). בכפר סן לורנצו אין באנאלה, לדוגמה, תוכלו לבקר ללא תשלום (בזכות הכרטיס) במוזיאון קטן שנקרא "Casa c’era una volta", שנמצא ליד משרד התיירות. השלווה כאן מוחלטת, סוריאליסטית כמעט, והבית יאפשר לכם להציץ לחיים כפי שהיו במאה ה-19 בזכות האוסף השמור היטב של כלי בית, רהיטים וכלי עבודה וחקלאות מאותם הימים. השלטים הקטנים ליד כל מוצג מסבירים מהו כל דבר, ואפילו מציינים את שמו של החפץ בדיאלקט המקומי של אזור טרנטינו. אם אתם מתעניינים בחיי הכפר של פעם, המוזיאון הזה, זעיר ככל שיהיה, מומלץ במיוחד. המוזיאון סגור בימי ראשון. לפרטים נוספים תוכלו להתקשר לטלפון: 0465-806666. צילומים: נדיה קרישי אגם נמביה (Lago di Nembia) במרחק כרבע שעה בלבד מסן לורנצו אין באנאלה נמצא אגם נמביה (Lago di Nembia) – אגם קטן ובו מי אזמרגד המבריקים תחת קרני השמש. אפשר לקפוץ פנימה ולשחות (המים נקיים מספיק), אבל אין ספק שמדובר על חוויה המתאימה רק לחסרי הפחד – המים כאן קרים במיוחד! אם לא מתחשק לכם לטבול במים תוכלו להסתפק במסלול הליכה יפה: השביל הטבעתי שמקיף את האגם נמשך לאורך שלושה קילומטרים בלבד, ומתאים לכל המשפחה. בתום ההליכה תוכלו להשתרע על הגדה, לנמנם קצת, ולהניח לקרני השמש ללטף אתכם בשלווה. בסמוך לאגם נמצאת מסעדת נמיביה (Ristorante Nembia), המקום המתאים ביותר לארוחת צוהריים נעימה. כדאי לשבת על המרפסת הפנורמית, ליהנות מהנוף, ולהזמין את אחת המנות הטיפוסיות לאזור ה- התפריט משתנה בהתאם לעונה. האגם הוא גם גן עדן לדייגים, והודות למיקרו-אקלים המאוזן ששורר במקום המים לעולם לא קופאים פה כך שניתן לדוג לכל אורך השנה, גם בחורף. דייגי האזור מגיעים לכאן בעיקר בשביל לדוג פורל, אבל ניתן למצוא גם מינים נוספים של דגים, כמו צ'אר ארקטי (דג ממשפחת הסלמונים, החי במים קרים). ניתן לשכור ציוד דיג במקום. בקתת אלפנרוזה ודרך המגלשות אם לא מתחשק לכם לאכול על שפת האגם, ואתם מחפשים חוויה בניחוח "דולומיטי", אני ממליצה לכם לנהוג כמה קילומטרים לעבר כפר זעיר בשם לה רי (Località La Rì), בגובה 1080 מטרים מעל פני הים. כאן מתחבאת מסעדה בתוך בקתת הרים שנקראת ריפוג'ו אלפנרוזה (Rifugio Alpenrose) – פנינה קטנה בחלק זה של הדולומיטים. כבר הדרך לבקתה תכניס אתכם למצב הרוח המתאים: דרך צרה וטובלת בירוק, מוקפת בנופים. הבקתה עצמה נראית כמו בית מהאגדות, קטנה וקסומה ומסבירת פנים. האוכל עצמו פשוט אבל טרי מאד, ומגיע כולו מהאזור. אם יש לכם את ה-Trentino card, תוכלו לקבל הנחה בגובה 5% מהחשבון. הבקתה איננה רק מסעדה אלא גם בית הארחה זעיר (20 מיטות בלבד). לפרטים נוספים על השירותים שהם מציעים, בקרו באתר אלפנרוזה. מימין לשמאל: הנוף הנשקף מבקתת אלפנרוזה, המסעדה, פשטידת ירקות האזור בבצק עלים פריך. צילומים: נדיה קרישי בקתת אלפנרוזה ממוקמת לאורך דרך המכונה "דרך המגלשות" (la strada delle slitte), ששימשה את תושבי המקום כדי להוביל במורד ההר עשב טרי באיכות גבוהה מהמרעה עבור העיזים והפרות שבעמק. הדרך מתחילה בפראדה (Prada), מאזור המכונה Terrazza fiorita, ונמשכת לאורך כשישה קילומטרים. ניתן להשלים את המסלול (בעלייה) בחודשי הקיץ, אבל חובה להזמין מקום מראש בטלפון 0465-734040. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי. אנדאלו, פאי דלה פאגאנלה, וגראפה! התחנה הבאה במסלול היא אנדאלו (Andalo), כפר מקסים שנמצא על הדרך לאגם מולבנו (ראו בהמשך). אם אתם מחפשים כפר דולומיטי קטן אבל נגיש ונוח, זה המקום בשבילכם. האטרקציה המרכזית כאן היא הרכבל (פוניביה – funivia באיטלקית) שבחודשי הקיץ והחורף יוביל אתכם במעלה ההר עד לנקודה פנורמית בפאי דלה פאגאנלה (Fai della Paganella). עבור חובבי סקי זהו אתר שאסור להחמיץ, והמסלול הזה נחשב לאחד הטובים באיטליה (בחודשי החורף פועל כאן גם פארק מגניב לילדים). בחודשי הקיץ זהו אתר פופולרי בקרב מטיילים מנוסים. טיפ: אם אתם מטיילים עם בני נוער, או שאתם פשוט חובבי אופניים ומחפשים דרך מעניינת לטייל ולפרוק אנרגיה, פארק האופניים Paganella Bike הוא המקום המושלם עבורכם. 20 מסלולים מקצועיים ופארק אתגרי לרוכבים הופכים את הפארק הזה לאחד הטובים באירופה! ניתן גם להצטרף לטיולי אופניים מודרכים. העיירה אנדאלו (Andalo) ממוקמת בגובה 1309 מטר מעל פני הים. השאירו את הרכב בחנייה המסודרת שבכניסה לכפר, והתקדמו משם ברגל. קל ונעים לסייר במרכז ההיסטורי הזעיר, לבקר בחנויות המוכרות מעדנים מקומיים (בעיקר גראפה איכותית – הגראפה הידועה ביותר מגיע מ-Distilleria Massenza). אם אתפ מחפשים חנות המתמחה בגראפה ובמוצרים נוספים המיוצרים בעבודת יד בהרים, נסו את L’alambicco, הממוקמת ב-Piazza Dolomiti 4. הכל פה יפה, ובעיקר טעים! מימין גראפה איכותית שמייצרת מזקקת Massenza. משמאל כנסיית אנדאלו (Chiesa di Andalo). צילום: נדיה קרישי העיירה מולבנו ואגם מולבנו לאחר שהשארתם מאחוריכם את אנדאלו, המשיכו לעבר העיירה מולבנו (Molveno), השוכנת לצד אגם הנושא את אותו השם (Lago di Molveno). מולבנו נמצאת במרחק כ-15 דקות בלבד מאנדאלו, וממוקמת בגובה כ-1100 מטרים מעל פני הים. למרות מיקומה בין ההרים, למובלנו יש את כל המאפיינים של עיירת נופש קלאסית לגדות האגם – קל לנוע ממקום מקום, העיירה עצמה קטנה ונגישה, ויש שפע של מסעדות טובות ופעילויות לכל המשפחה. בעיני מולבנו היא פנינה קטנה, והמרכז ההיסטורי הזעיר מתאפיין בשילוב הקבוע והמקסים של סמטאות צרות ומתפתלות במעלה ההר וחנויות מעניינות (כדאי לבקר בחנויות של חרשי הברזל ואומני העץ, שמשמרים את המסורות העתיקות של האזור). כמובן שתוכלו למצוא שפע של בוטיקים שמוכרים מעדנים מקומיים (בעיקר דבש מעולה מהיערות, וגראפה כמובן). המקום הטעים ביותר לארוחת הצוהריים, לדעתי, הוא מסעדת Aquila Nera – אין כמו הניוקי ברוטב שרימפס ופטריות פורצ'יני שלהם! ואת הארוחה חייבים לסיים בקינוח רציני – פרוסת עוגת זאכרטורט, ושוט של גראפה תוצרת בית, כמובן. אגם מולבנו הוא יעד אהוב על משפחות, המים לא קרים מידי, והחופים נעימים ומצוידים. לפרטים נוספים כדאי לבדוק את האתר הרשמי. מבצר סטניקו (Castello di Stenico) המסלול שלנו מסתיים באתר יפה במיוחד – מצודת סטניקו (Castello di Stenico). במרחק 25 דקות נסיעה ממולבנו נמצאת עיירה קטנה בשם סטניקו, שבליבה עומדת מצודה מרשימה ודומיננטית החולשת על האזור כולו. המצודה היא הדבר הראשון שתראו כאשר תתקרבו לעיירה – מאסיבית אך אלגנטית, ומזמינה ביקור. המצודה שימשה כמעון הקיץ של הנסיך הבישוף של טרנטו, ברנרדו קלזיו (Bernardo Clesio), והחללים הפנימיים מעוטרים בציורי קיר ופסלים יפים. טיפוס קצר ברגל יוביל אתכם לכניסה למצודה (אם השגתם מראש את כרטיס Trento Card, הכניסה למקום בחינם. ללא הכרטיס תצטרכו לשלם כ-7 יורו דמי כניסה). בעזרת המפה שתקבלו בקופה תוכלו לסייר לאורך המסלול המסומן, ולחלוף על פני אולם הפעמונים העתיק, הקפלה (Cappella di San Martino), המטבח, אולם הנשק, וגם חדריו של הנסיך. באולם הפעמונים מוצגים 20 פעמונים עתיקים, ותוכלו לצפות בסרט וידאו העוסק בסיפורה של המצודה. אחד הסיפורים המעניינים שגיליתי בזמן שביקרתי במקום הוא שבתקופת מלחמת העולם הראשונה, תכננו מפקדי הצבא להתיך את הפעמונים מכנסיות העיר ולהשתמש בברזל כדי להכין כלי נשק. בסופו של דבר התוכנית בוטלה, ו-21 הפעמונים העתיקים ניצלו אך מעולם לא חזרו לכנסיות המקוריות שמהן נלקחו, משום שבינתיים כבר הוחלפו בידי פעמונים אחרים. כך הועבר האוסף למצודה. המצודה מארחת לעיתים קרובות תערוכות מתחלפות. מומלץ גם לבקר בכמה מהמבצרים והמצודות הסמוכים: בעיר טרנטו (Trento), כדאי במיוחד לבקר בארמון Castello del Buonconsiglio שנמצא בלב העיר ממש. מבצר ענק ומרשים נוסף הוא מבצר בזנו (Castello di Beseno) – גם הוא נמצא בקרבת מקום, ומצדיק בהחלט ביקור. שני אתרים נוספים הם Castello di Caldes, ו-Castello di Thun. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי המשותף לכל המבצרים והמצודות. מימין לשמאל: העליה המובילה למצודה, המצודה עצמה והנוף מהמצודה - צילומים: נדיה קרישי עוד משהו קטן... האזור הזה בטרנטינו עשיר בפסטיבלים וחגיגות מכל הסוגים: אירועי מוזיקה וספורט, פסטיבלי אוכל וחגיגות דתיות. בחודשי הקיץ תוכלו להשתתף בפעילויות שונות (לחלוב פרה בחווה או לצאת למסלול מודרך) ובחודשי הסתיו מארגנת לשכת התיירות המקומית סיורים ביקבים וטיולים בעקבות צבעי השלכת. אני ממליצה לכם לבדוק את האתר הרשמי, ולגלות מה מתוכנן בזמן ביקורכם!

גם באיטליה היפהפייה והשלווה התרחשו כמה פשעים מזעזעים שטלטלו את הציבור והותירו חותם על מדינה שלמה. כל מי שגדל באיטליה שמע על המפלצת מפירנצה ועל הרוצחת הקניבלית, על הפרשה בוויה פומה ועל הרצח של גוצ'י. אתם מוזמנים לנעול את הדלת, להתחבא מתחת לשמיכה, ולקרוא על כמה מהסיפורים שאף אחד בארץ המגף לא מסוגל לשכוח. חלקם לא פוענחו עד היום... המפלצת ממילאנו – הרוצח הסדרתי הראשון באיטליה אנטוניו בוג'ה (Antonio Boggia), המוכר יותר בשם "המפלצת ממילאנו", היה הרוצח הסדרתי הראשון המתועד באיטליה ופעל בצפון המדינה באמצע המאה ה-19. הוא תואר בפסק דינם של השופטים במילאנו כאדם רגוע, המקפיד על מצוות הדת, אך כמי שחזותו המאופקת הסתירה לב אפל. בוג'ה נולד בפרובינציית קומו, לא רחוק מהגבול עם שוויץ, והחל להסתבך עם המשטרה כבר בגיל 25. הוא נמלט לממלכת סרדיניה ונעצר שוב, והפעם באשמת ניסיון לרצח, אך הצליח להימלט מהכלא, שב צפונה, התחתן, ועבר לגור ביחד עם אשתו בביתה של מי שתהיה אחת מקורבנותיו: אסתר מריה פרוקיו. כאשר יום אחד נעלמה פרוקיו פנה בנה למשטרה, והחקירה חשפה מידע מטריד: בין חפציה של הנעדרת נמצא מסמך מזויף, לפיו פרוקיו מינתה לכאורה את בוג'ה כמנהל היחיד של נכסיה. לאחר ששכניו סיפרו בחקירה שראו אותו סוחב שקים ומתנהג באופן חשוד באזור בזיליקת סנט'אמבורג'ו בעיר מילאנו נערך במקום חיפוש ונמצאה גופתה של פרוקיו, אך זו היתה רק ההתחלה. בחיפוש נוסף שנערך בין חפציו של בוג'ה נמצאו שני מסמכים נוספים, וכך התגלה שלא היתה זו הפעם הראשונה שבה זייף מסמך המעביר רכוש לרשותו, ואז רצח את הקורבן: במהרה נמצא גם "אישור" של אדם בשם אנג'לו סראפינו שהרשה לבוג'ה למשוך כספים בשמו (סראפינו נעלם), ושל אדם בשם פייטרו מאצה, ש"אישר" לבוג'ה למכור את החנות שלו ואת המרתף שלו בשמו (גם מאצה נעלם). החוקרים הגיעו למרתף של מאצה וכצפוי איתרו שם את גופותיהם של סראיפנו ומאצה, אך לתדהמתם מצאו גם גופה שלישית – של ג'וזפה מרקזוטי, סוחר תבואה שנרצח גם הוא על ידי בוג'ה. לאחר משפט קצר נידון בוג'ה, הרוצח הסדרתי הראשון באיטליה, למוות בתלייה. הוא הוצא להורג באפריל 1862, גופו הועבר לקבורה, ואילו ראשו נשלח למחלקה לאנטומיה, ומשם הועבר למחקר אצל הקרימנולוג הידוע צ'זארה לומברוזו (לומברוזו "חקר" את הראש והשתמש ב"ממצאיו המדעיים" כדי להוכיח את התאוריה שלו, לפיה ישנם אנשים שנולדים פושעים). לאונרדה צ'אנצ'ולו – אשת הסבון והקניבלית המטורפת אם בוג'ה נחשב לרוצח הסדרתי הראשון באיטליה, אזי צ'אנצ'ולו נחשבת לרוצחת הסדרתית הראשונה, ופשעיה, יש לציין, מחרידים במיוחד. לפני שאתם ממשיכים לקרוא – ראו הוזהרתם. סיפורה של צ'אנצ'ולו איננו מומלץ למי שסובל מקיבה רגישה... לאונרדה צ'אנצ'ולו (Leonarda Cianciulli) נולדה בשנת 1894 בסיציליה והתפרסמה בשל העובדה שרצחה שלוש נשים בעיר קורג'ו (Correggio) שבמחוז אמיליה רומניה. כדי להיפטר מהגופות, היא המיסה אותן עם סודה קאוסטית ויצרה מהן סבונים, או שביתרה אותן ואכלה אותן. צ'אנצ'ולו עברה לקורג'ו ביחד עם בעלה לאחר שביתם נחרב ברעידת האדמה שהיכתה באירפיניה בשנת 1930. בתחילה היא חיה חיים נורמליים למדיי, וניהלה חנות מצליחה, אך חייה הושפעו עמוקות מסדרה של אובדנים: אף שהיא נכנסה להריון 17 פעמים, עשרה מילדיה מתו בגיל צעיר והיא עברה שלוש הפלות. בתגובה, היא פיתחה הפרעה נפשית שגרמה לה לגונן באופן אובססיבי על ארבעת ילדיה ששרדו. כאשר הבכור עמד להתגייס לצבא החליטה צ'אנצ'ולו שהדרך היחידה להגן עליו תהיה באמצעות העלאת קורבנות אדם. הקורבן הראשון שלה היתה אישה בשם פאוסטינה סטי, שפנתה לצ'אנצ'ולו בבקשה שתעזור לה למצוא בעל. צ'אנצ'ולו רצחה אותה במכות גרזן ביתרה את גופתה, טחנה אותה, ערבבה אותה עם קמח והכינה עוגות (כך על פי עדותה בפני בית המשפט). הקורבן השני, אישה בשם פרנצ'סקה סואבי, זכתה לגורל דומה. הקורבן השלישי, וירג'יניה קאצ'ופו, נרצחה ומגופתה הכינה צ'אנצ'ולו סבון. היא נידונה בשנת 1946 ל-30 שנה בבית הכלא, ושלוש שנים נוספות באשפוז כפוי בבית החולים לחולי נפש קרימינלים. סיפורה של צ'אנצ'ולו עדיין מפורסם באיטליה, אף שחלפו כשמונה עשורים מאז גזר הדין. ג'ובאנה בונאנו וג'וליה טופאנה – המרעילות טכנית, אפשר לכנות את ג'ובאנה בונאנו (Giovanna Bonanno) וג'וליה טופאנה (Giulia Tofana) הרוצחות הסדרתיות הראשונות, אבל מכיוון שהן לא הרעילו את הקורבנות בעצמן אלא מכרו את הרעל ללקוחות, הן לא הוגדרו באופן רשמי כרוצחות סדרתיות. בנוסף, בניגוד לצ'אנצ'ולו ובוג'ה, השתיים לא נשפטו בפני בית משפט מודרני - הראשונה לא נתפסה בימי חייה ואילו השנייה הואשמה בכך שהייתה מכשפה ונחקרה בעינויים, ולכן קשה לדעת היכן מסתיימת האמת והיכן מתחילה הבדיה. ג'ובאנה בונאנו, המוכרת יותר בכינוי "גברת החומץ הזקנה" הייתה קבצנית מפלרמו שבסיציליה, ונודעה בכך שמכרה חומץ מורעל בארסן לנשים שרצו לרצוח את בעליהן. בונאנו נשפטה (היא הואשמה בכך שהייתה מכשפה), והוצאה להורג בשנת 1789. ג'וליה טופאנה, שנולדה בתחילת המאה ה-17 ונפטרה בשנת 1651, נודעה בכך שמכרה "אקווה טופאנה" – מים מורעלים לנשים שרצו לרצוח את בעליהן. לא הרבה ידוע עליה, אבל מעריכים שהיא הייתה בתה של מרעילה ידועה אחרת בשם טופאניה ד'אדאמו, שנולדה בפלרמו, עברה לרומא, ופעלה כנראה ביחד עם נשים נוספות שמכרו רעל. תחת עינויים, טענה טופאנה שמכרה רעל שהוביל למותם של למעלה מ-600 גברים. היא הוצאה להורג בקמפו די פיורי ברומא. המפלצת מפירנצה אחת מהפרשות הידועות ביותר, שהחרידו במשך שנים ארוכות את האיטלקים, היא פרשת המפלצת מפירנצה (Il Mostro di Firenze). המפלצת הטילה את אימתה על הציבור האיטלקי במשך פרק זמן ממושך, בין השנים 1968 ועד 1985. על פי ההערכות, במהלך אותן חיסל הרוצח הסדרתי חיסל לפחות 14 איש, תוך התמקדות בזוגות צעירים שהתבודדו בפינה מרוחקת כדי לקיים יחסי מין. הרציחות עצמן היו מזוויעות למדיי, ולאחר מותה של האישה נהג הרוצח (או שאולי הרוצחים – ראו בהמשך) להשחית את הגופה, ובעיקר את איבר המין. בתחילה לא האמינה המשטרה שמדובר ברוצח סדרתי – לאחר שנרצחו שני הקורבנות הראשונים עצרה המשטרה מציצן סדרתי בטענה כי הוא האחראי למעשה. המציצן שוחרר שלושה חודשים מאוחר יותר, לאחר שזוג נוסף נרצח (בזמן שהמציצן היה בכלא) ובדיקות בליסטיות חשפו כי אותו כלי הנשק שימש את הרוצח בשני המקרים. המעשים זעזעו את הציבור האיטלקי ולחץ גדול הופעל על המשטרה שתלכוד את הרוצח אך החקירות התמקדו ברובן באנשים שהכירו את הקורבנות, וביניהם קרובי משפחה שונים. רק בהמשך התגבש כיוון חדש, והמשטרה עצרה חשוד בשם פייטרו פאצ'אני (Pietro Pacciani). פאצ'אני ריצה בעבר מספר שנים בכלא, בשל אונס ורצח, אבל החקירה העלתה רק ממצא פיזי אחד – כדור אקדח בגינת ביתו, מאותו יצרן כדורים שבהם השתמש המפלצת מפירנצה. הממצא הקלוש הזה הספיק כדי להרשיע את פאצ'אני בשנת 1994, אך הוא ערער, וההרשעה בוטלה בשנת 1996. לאחר מכן החל משפט חדש, נגד שני חשודים נוספים: מרקו ואני (Marco Vanni) וג'אנקרלו לוטי (Giancarlo Lotti). השניים הכחישו את ההאשמות וואני טען שהוא היה בסך הכל "חבר לארוחת עשר" של פאצ'אני וכי לא היה לו קשר לרציחות. לוטי היה במקור עד במשפט נגד פאצ'אני, וטען כי הוא ראה את ואני ואת פאצ'אני מבצעים את אחד ממעשי הרצח. הוא גם טען שהרציחות בוצעו תחת הוראותיו של רופא מאזור פירנצה, שאסף איברי מין של נשים לצורך טקסים שטניים. השניים הורשעו בשנת 2000, אך רבים מאמינים שההרשעה נועדה רק להרגיע את דעת הקהל, וכי השניים לא היו הרוצחים (וגם אם היו, הרי שמעורבים בה אנשים נוספים שמעולם לא נתפסו). עיתונאים רבים ניסו לחקור את סיפורו של המפלצת מפירנצה באופן עצמאי אך איש לא הצליח להגיע לתוצאות של ממש, ואף שאצבעות מאשימות הופנו לכל כיוון, גם היום נראה כי מספרן של השאלות עולה על מספר התשובות, וסיפורה של המפלצת מפירנצה נותר פתוח עבור רבים. רציחתו של מאוריציו גוצ'י – הפשע שהפך לסרט בסיפור הזה יש הכל: כסף, כוח, רוצחים שכירים, ומספיק טירוף ודרמה כדי להצדיק סרט על הפרשה, בכיכובם של ליידי גאגא ואדם דרייבר. מאוריציו גוצ'י, נכדו של גוצ'ו ג'וצי (מייסד המותג) עמד בראש חברה האופנה הידועה מאז שנת 1983. הוא היה אחת הדמויות הידועות במילאנו, וידועה לא פחות הייתה אשתו – פטריציה רג'אני (Patrizia Reggiani). השניים נפגשו במסיבה בשנת 1972, והתחתנו למרות התנגדותו הנמרצת של אביו של גוצ'י. הנישואים הגיעו אל קיצם בשנת 1994 אך רג'אני ראתה בעצמה חלק אינטגרלי מהמשפחה והמשיכה להשתמש בשם "גוצ'י" בטענה שהיא הגוצ'י האמיתית יותר מכולם. ב-27 במרץ 1995 הגיע גו'צי כמידי יום למשרדי החברה במילאנו, אך הפעם חיכתה לו הפתעה מרה – רוצח שכיר שהתחבא בין הצללים וירה בו ארבע פעמים (הירייה האחרונה, בראש, היא שהכריעה אותו). החקירה שנפתחה הובילה את החוקרים להבין שהמניע לרצח לא היה עסקי אלא אישי, ואישתו לשעבר של גוצ'י הפכה לחשודה העיקרית במעשה. בהמשך התברר כי רג'אני אכן שכרה את שירותיו של רוצח שכיר בשם בנדטו צ'ראולו (Benedetto Cerrauolo) כדי שיתנקש בחייו של בעלה לשעבר. החוקרים הצליחו להוכיח את מעורבותה של רג'אני בזכות מודיע משטרתי: אל החוקר הראשי בתיק הגיע טיפ ממודיע קבוע, שסיפר כי השומר במלון קטן במילאנו, אדם בשם איבאנו סאביוני (Ivano Savioni) נהג להתפאר בכך שהיה מעורב בפרשת הרצח, והתלונן על כך שהשכר שקיבל היה מועט מידי. החוקרים החליטו לארגן מפגש מיוחד: הם שלחו את המודיע לפגישה עם סאביוני וצירפו אליו שוטר סמוי שהתחזה לסוחר סמים קולומביאני והבטיח לסאביוני שיוכל לעזור לו להשיג תשלום משופר. השיחות הוקלטו, ובמהלכן נחשף גם האופן שבו נוצר קשר בין השניים – דרך פינה אאוריאמה (Pina Auriemma), אשת עסקים ומארגנת סיאנסים, שהיתה חברה קרובה של רג'אני. כאשר נעצרה רג'אני, היא התייצבה בתחנת המשטרה לבושה במעיל פרווה ומיטב תכשיטיה והכחישה את מעורבותה אך העדויות נגדה נערמו. רג'אני נשלחה לכלא ל-29 שנה (מתוכן היא ריצתה בסופו של דבר 18 שנים, ובשנים האחרונות אף החזיקה בין כתלי הכלא חמוס מחמד שאירח לה לחברה). הפרשה המטורפת הציתה את דמיונו של הבמאי רידלי סקוט, שביים בעקבותיה את הסרט House of Gucci בכיכובם של ליידי גאגא, אדם דרייבר, ג'ארד לטו, אל פאצ'ינו, ואחרים. לאן נעלמה דניז? סיפורי העלמות של ילדים קטנים מצליחים תמיד לזעזע את הקהל. מיליוני אנשים ברחבי העולם שמעו על מדלן מקלן, הילדה הקטנה שנעלמה במהלך חופשה משפחתית בפורטוגל, ואילו באיטליה אין מי שלא שמע על דניז הקטנה. תחילת הפרשה ב-1 בספטמבר 2004, אז נעלמה דניז פיפיטונה (Denise Pipitone) בזמן ששיחקה מחוץ לביתה של סבתה בעיר מאזארה דל ואלו (Mazara del Vallo) שבסיציליה. ככל שהתקדמה החקירה, כך הסתבכה הפרשה: התברר כי אביה הביולוגי של הילדה לא היה הגבר לו היתה נשואה האם, אלא אדם אחר בשם פייטרו פוליצי. בנוסף, כלבי הגישוש הצליחו לאתר את ריחה של דניז ליד מעונו של בן הזוג של בתו של פוליזי, שגר במרחק מטרים ספורים מדודתה של דניז. היעלמותה של הילדה זכתה לסיקור נרחב, ואינספור דיווחים מצד אזרחים שטענו שראו את דניז זרמו למשטרה – איש ביטחון במילאנו טען שראה ילדה שדומה לדניז מסתובבת עם חבורה של צוענים, וטען שהאישה פנתה אל הילדה בשם "דאנאז". נערה רוסיה השתתפה בתוכנית טלוויזיה ברוסיה וטענה שהיא נחטפה בילדותה על ידי צוענים ושהיא דניז האבודה אבל תוצאות בדיקות הדם שנערכו הוכיחו כי סוג הדם שלה היה שונה מזה של דניז. אחד מכיווני החקירה המשמעותיים ביותר היה נגד ג'סיקה פוליצי, בתו של פייטרו פוליצי (אביה הביולוגי של דניז). לטענת החוקרים היא זו שחטפה את הילדה, מתוך קנאה, ולאחר מכן מסרה אותה לידיהם של אנשים בלתי ידועים. המשפט נמשך שלוש שנים, אך פוליצי זוכתה בשל מחסור בראיות. ב-19 השנים שחלפו לא הפסיקה האם, פיירה מאג'ו, לחפש את בתה. עד היום לא ידוע מה עלה בגורלה של הילדה האבודה. הבת שרצחה את משפחתה – הפשע בנובי ליגורה מקרה נוסף שזעזע את איטליה זכה לכינוי הפשע בנובי ליגורה (Novi Ligure), על שם העיירה המנומנמת שבה התרחש. הכל החל בערב קפוא אחד, בחודש פברואר שנת 2021. אריקה דה נארדו, אז בת 17, רבה במשך תקופה עם הוריה בשל הציונים הנמוכים שקיבלה. באותו ערב היא והחבר שלה, מאורו "עומאר" פאבראו רצחו ב-97 דקירות סכין את אמה של אריקה, ואת אחיה הקטן בת ה-11. אביה של אריקה לא היה בבית באותו הערב, ולכן ניצל. בתחילה ניסו אריקה ומאורו לטפול את האשמה על פועלים זרים שפרצו לבית, וכתוצאה מכך התעורר גל של כעס כלפי מהגרים, בליבוי מפלגות ימין שקפצו על המציאה. אך לאחר חקירה משטרתית, נחשפה האמת. מאורו פאבארו נשלח ל-14 שנה בכלא, ואריקה ל-16 שנה. היא שוחררה מהכלא בשנת 2011, וגם בזמן שהייתה כלואה היא שמרה על קשר עם אביה ואף עם סבתה מצד אמה. אם תרצו לקרוא על פרשות נוספות, וביניהן רציחתה של מרדית' קוצ'ר, פרשת היעלמותה של רוברטה רגוזה ומסע הרצח המטורף של לודוויג, לחצו כאן.

המסע בעקבות הפשעים המפורסמים והמזעזעים ביותר באיטליה נמשך, והפעם נגלה את סיפורם של נערי השמנת הנאו-נאציים שיצאו למסע רצח מטורף, המפציץ האיטלקי שהטיל אימה על מדינה שלמה, הרצח המסתורי של מרדית' קרצ'ר ופרשת היעלמותה של רוברטה רגוזה לודוויג – ילדי השמנת הניאו-נאצים מאחורי השם "לודוויג" התחבאו שתי מפלצות: מרקו פורלאן (Marco Furlan) האיטלקי, יליד העיר פאדובה, ווולפגנג אבל (Wolfgang Abel) הגרמני שיצאו למסע רצח בין השנים 1977-1984 וחיסלו מספר לא ידוע של קורבנות (המספר הסופי איננו ידוע שכן השניים המשיכו להכחיש את מעורבותם בפשעים, וכמו כן לא ברור אם סדרה של רציחות שהתרחשו באמסטרדם ומיוחסת להם אכן התבצעה על ידם). כאשר התגלתה לבסוף זהותם של השניים, נותרו החוקרים המומים: מאחורי מסע הרצח עמד סטודנט לפיזיקה (ובנו של ראש היחידה לטיפול בכוויות בוורונה), וסטודנט מצטיין למתמטיקה (ובנו של בכיר בתעשיית הביטוח). המניע לרציחות התברר במהרה – השניים החליטו שברצונם "לנקות את הרחובות" מזונות, חסרי בית, סוחרי סמים, כמרים מושחתים, הומוסקסואלים, פורנוגרפיה ועוד. הם נהגו להשאיר עלון ליד גופות הקורבנות שלהם, ועליו סמלים נאו-נאציים והצהרות בדבר העונשים הראויים למי שחיים חיי חטא. על החתום: לודוויג. הרציחות עצמן היו מחרידות ואלימות – הם השליכו בקבוקי מולוטוב לתוך המכונית שבה ישב הקורבן הראשון שלהם, אדם מכור לסמים בשם גוארינו ספינלי, דקרו למוות מלצר הומוסקסואל בשם לוצ'אנו סטפנאטו ורצחו עם גרזן זונה בשם אליצ'ה מריה בארטה. בהמשך הם הציתו קולנוע שבו הוקרנו סרטים כחולים, ושישה אנשים נספו בשריפה. השניים נתפסו לבסוף בעת מעשה, כאשר ניסו להצית אש בדיסקוטק שבו רקדו כ-400 צעירים. למזלם הגדול של הנוכחים השטיח היה עשוי מחומרים מעכבי בערה והאחראי על הביטחון הצליח לכבות את האש. פורלאן ואבל נתפסו, חולצו על ידי המשטרה לפני שההמון שנכח במקום יבצע בהם לינץ', ונשלחו למעצר. בתום המשפט המתוקשר נגזרו על כל אחד מהם 30 שנה בכלא אך פורלאן הצליח להימלט מהכלא והסתתר במשך ארבע שנים בכרתים, עד שנתפס שוב בשנת 1995, ונשלח לכלא האיטלקי. פורלאן שוחרר מהכלא בשנת 2010 (במהלך השנים השלים גם תואר שני במדעי המחשב). אבל שוחרר בשנת 2016. מה קרה לרוברטה רגוזה? סיפור העלמותה (וכנראה גם רציחתה) של רוברטה רגוזה הסעיר את התקשורת האיטלקית במשך מספר שנים (ולמעשה עדיין מייצר כותרות). הכל החל כאשר חשמלאי בשם אנטוניו לולי (Antonio Logli), תושב העיירה סן ג'וליאנו תרמה שמחוץ לפיזה, דיווח לשוטרים שאשתו רוברטה רגוזה (Roberta Ragusa) נעלמה. לטענתו רגוזה יצאה מהבית באמצע הלילה בפיג'מה ונעלי בית ומאז נעלמו עקבותיה. לולי טרח גם לספק הסבר למעשיה של אשתו: כמה ימים קודם לכן היא נפלה מסולם וחבטה את הראש, ומאז היתה מבולבלת ואיבדה חלק מזכרונה. זו הסיבה, טען הבעל, שבגללה היא יצאה מהבית באמצע הלילה ונעלמה. גרסתו של לולי לא התקבלה, ותרמו לכך מעשיו מיד לאחר שרגוזה נעלמה: הוא הכניס את הרכב שלו לטיפול במוסך וביקש מהמאהבת שלו (הבייביסיטר של שני ילדיהם של בני הזוג) למחוק את כל ההודעות והמיילים שהעידו על הרומן בין השניים. במקביל מצאו החוקרים את היומן הסודי של רגוזה שחשף את מצבה המורכב – היא ידעה על הרומן של בעלה אבל מכיוון שכל הרכוש של הזוג היה משותף, היא חששה שאם תעזוב את הבית, לא תוכל לכלכל את עצמה. התפנית הדרמטית הגיעה כאשר שני שכנים העידו במשטרה שראו אדם שנראה כמו לולי, גורר לתוך רכב אישה לבושה בפיג'מה וורודה. על בסיס עדות זו השיגו התובעים את ההרשעה המיוחלת, אך גופתה של רגוזה מעולם לא נמצאה. המשולש הרומנטי, גילה הצעיר של המאהבת והעובדה שילדיו של לולי עמדו לצידו והתראיינו לעיתונות המקומית בטענה שאמם פשוט קמה והלכה באמצע הלילה הוסיפה שמן למדורה. מידי פעם צצו מכתבים אנונימיים ששלחו "יודעי דבר" בהם נטען שגופתה של רגוזה נקברה בשדות שמסביב לביתם של של השניים, או בבית הקברות של פיזה (בעזרתו של עובד מקומי שהתאבד בינתיים) אך דבר לא הוכח. בשנת 2019 הורשע לולי באופן סופי ונשלח ל-20 שנה בכלא. בשנת 2020 הוא התחתן בכלא עם המאהבת הצעירה שלו, שרה קאלצולאיו. הרצח בוויה פומה כבר 33 שנים שפרשת הרצח ברחוב פומה (via Poma) שברומא לא נותנת לאיטלקים מנוח, ולמרות שחלפו כמה וכמה שנים, מידי פעם ממשיכות להתפרסם כתבות העוסקות בפרשה. לאחרונה ממש (2023) נחשף ממצא חדש – דגימת דנ"א שלא שוייכה לאף אחד מהעצורים המקוריים, והדבר הוביל לחידוש החקירה. הכל החל בשנת 1990, כאשר בחורה צעירה בשם סימונטה צ'זארוני (Simonetta Cesaroni) נרצחה בדקירות סכין במשרד שבו עבדה, בוויה פומה. האלימות שבתקיפה זעזעה את דעת הקהל – צ'זארוני נדקרה 29 פעמים, בכל חלקי גופה – פניה הושחתו (היא נדקרה גם בעיניה), וכך גם גופה. בזה אחר זה עצרה המשטרה מספר חשודים וביניהם שוער הבניין שבו עבדה צ'זארוני והבוס שלה במשרד בו עבדה, אך כולם שוחררו בסופו של דבר, משלא הצליחו החוקרים להוכיח את אשמתם. במהלך החקירה התגלה גם כי צ'זארוני סיפרה לאמה שמישהו נהג להתקשר אליה למשרד, ממספר טלפון אנונימי, וכי השיחות האלה הפחידו אותה. ניתוח הדנ"א שנמצא על החזייה של צ'סארוני חשף כי התוקף היה ממין זכר, אבל גם לאחר שהמשטרה אספה דוגמאות דנ"א מכ-30 חשודים אפשריים, וביניהם גם בן הזוג של צס'ארוני, רניירו בוסקו, לא נמצאה כל התאמה. בנוסף נבדקו כל החפצים על גופה של צז'ארוני, בחיפוש אחר ממצאים נוספים, אך ללא הצלחה. כמה שנים מאוחר יותר, בדיקות דנ"א מתקדמות יותר פסלו את כל 29 החשודים שנתנו דגימות מלבד בן הזוג. לטענת אחותה של הקורבן, סימונטה לבשה בגדים תחתונים נקיים ביום שבו נרצחה ולכן הדנ"א שלו לא אמור היה להיות על החזייה. על בסיס העדות הזאת בוסקו נשפט והורשע, אך בהמשך הוא ערער, וזוכה. השנים שחלפו ניפחו את מספרן של תאוריות הקונספירציה הקשורות לרצח, וככל שהתרבו סימני השאלה כך גדל מספרן של התאוריות, מופרכות יותר ופחות, שהפילו את האשמה על שלל חשודים אפשריים. גם היום, שלושה עשורים לאחר הרצח האכזרי, איש אינו יודע מה קרה לסימונטה צ'זארוני. רציחתה של מרדית' קרצ'ר אחד הפשעים הידועים ביותר בעשרים השנים האחרונות באיטליה הוא סיפור רציחתה של מרדית' קרצ'ר שהסעיר את התקשורת ודעת הקהל במשך שנים ושימש כבסיס למספר סרטים. נדמה שכל המרכיבים הקלאסיים שיוצרים סיפור טוב ושערוריית-על התקבצו לתוך הסיפור הזה: מסיבות סקס בין סטודנטים, רוצחת (לכאורה) צעירה ויפה (אמנדה נוקס המפורסמת), ואורחים מסתוריים. העובדה שהקורבן היתה סטודנטית בריטית ואחת מהנאשמות ברצח היתה סטודנטית אמריקאית הפכו את הסיפור כולו לסקנדל בינלאומי. הכל החל בשנת 2007, בעיר פרוג'ה שבמרכז איטליה. פרוג'ה היא לא רק עיר עתיקה בעלת עבר היסטורי מפואר, היא גם עיר אוניברסיטאית ולפחות רבע מתושביה הם סטודנטים (רבים מהם זרים, המבלים כמה סמסטרים באיטליה). מרדית' קרצ'ר, סטודנטית בריטית בת 21, נמצאה מתה על רצפת חדר האמבטיה בדירה השכורה שאותה חלקה עם שתי שותפות איטלקיות ועם שותפה אמריקאית (אמנדה נוקס Amanda Knox). ליד גופתה נמצאו מספר טביעות אצבעות מוכתמות בדם, שזוהו בהמשך כטביעות האצבעות של רודי גואדה (Rudy Guede), מהגר מחוף השנהב שהיה מיודד עם קבוצת סטודנטים שגרו בקומה מתחת לקרצ'ר. במקביל המשטרה עצרה את אמנדה נוקס האמריקאית ואת בן זוגה, סטודנט איטלקי בשם רפאלה סולצ'יטו (Raffaele Sollecito). לטענת נוקס וסולצ'יטו, נוקס חזרה לדירה ב-2 בנובמבר ומצאה טיפות דם בחדר האמבטיה, חלון שבור ואת דלתה של קרצ'ר נעולה. היא הזעיקה את סולצ'יטו ומשהשניים לא הצליחו לפתוח את דלתה של קרצ'ר הם התקשרו למשטרה ולשאר השותפים. בשלב זה החשד היה שמדובר בפריצה לדירה בלבד, והמשטרה סירבה לפתוח בכוח את דלת חדרה של קרצ'ר. רק לקראת שעות הצהריים פתחו השותפים בעצמם את הדלת, וגופתה של קרצ'ר התגלתה על הריצפה. הנתיחה שלאחר המוות חשפו שהיא הותקפה מינית לפני שנרצחה. החשד נפל על גואדה, שאומץ בידי משפחה איטלקית בגיל 17, חי את רוב חייו באיטליה ושיחק כדורסל עם הסטודנטים מהדירה בקומה למטה. הוא הסתבך בעבר עם המשטרה והואשם בכך שפרץ למספר משרדים. ביום הרצח הוא יצא לבלות במועדון לילה, וכשהחלה החקירה הוא עזב במהירות את איטליה וברח לגרמניה. לאחר שטביעות האצבעות שלו נמצאו בזירת הרצח, הוא נעצר בגרמניה והוסגר לאיטליה. הגרסה של גואדה היתה שהוא פגש את קרצ'ר במועדון הלילה, הם חזרו לדירה והתמזמזו אבל לא קיימו יחסי מין משום שלא היו להם קונדומים. הוא ניגש לשירותים ובזמן שהיה בשירותים שמע את קרצ'ר צורחת וכשנכנס בחזרה לחדר מצא דמות עם סכין גוהרת מעל קרצ'ר, ושהאיש הביט בו, אמר באיטלקית: "מצאת אדם שחור, מצאת את האשם. בואו נלך", והסתלק. המשטרה טענה שהסימנים לפריצה, לכאורה, היו מזוייפים, ובהמשך עצרה את נוקס, ששהתה בקרבת מקום בליל הרצח. לטענת התביעה גואדה, נוקס וסולצ'יטו ביצעו את התקיפה המינית והרצח ביחד. הם הורשעו, ונידונו לעונשי מאסר ממושכים (26 שנה לנוקס, 25 לסולצ'יטו). במשפט החוזר שנערך טענה ההגנה שלא היתה שום ראיה של הדנ"א של נוקס על כלי הרצח, ושכמות הדנ"א המינימלית של סולצ'יטו שנמצאה על החזייה של קרצ'ר נבעה מזיהום הזירה והטעויות הרבות שערכו החוקרים שאספו ממצאים. השניים זוכו בשל חוסר ראיות. נוקס ריצתה בכלא שלוש שנים בשל ניסיונה להאשים באופן שקרי אדם בשם פטריק לומומבו (הבעלים של פאב שבו נהגו הסטודנטים לבלות) בטענה שהוא בוודאי הרוצח (לומומבו שוחרר לאחר שבועיים בכלא). במשפט החוזר שנערך שוב הורשעו השניים, למרות שהתביעה לא הגישה הוכחות פיזיות. בערעור לבית המשפט העילון, בשנת 2015, נקבע שנוקס וסולצ'יטו היו זכאים, ושום ראיה פיזית לא קשרה אותם לזירת הפשע (ממצאים ביולוגיים, דנ"א ועוד). רודי גואדה הורשע בשנת 2008 בתקיפה מינית ורצח, ונשפט ל-16 שנה בכלא. הוא שוחרר מהכלא בשנת 2021. מספר ספרים נכתבו על הפרשה, וביניהם גם ספר של נוקס עצמה. חובבי הז'אנר יתעניינו בוודאי גם בסרט העוסק בנוקס וברציחתה של קרצ'ר, (זמין לצפייה בנטפליקס). המפציץ האיטלקי – הרוצח המטורף רבים שמעו על היונבומבר (unaibomber) האמריקאי, הטרוריסט ששלח 16 חבילות נפץ לאנשים ברחבי ארצות הברית. אבל האם ידעתם שהיה גם יונבומבר איטלקי? דונטו בילאנצ'ה (Donato Bilancia), שכונה "וולטר", נודע כמפציץ האיטלקי ורצח 17 איש (אף שבפועל הוא לא הפציץ אף אחד – היה זה כינוי שהצמידה לו התקשורת). עבור פשעיו הוא נשלח ל-13 מאסרי עולם. בילאנצ'ה החל להסתבך עם המשטרה כבר כנער, ונעצר בשל גניבות. הוא פיתח התמכרות להימורים, ושני הקורבנות הראשונים שלו היו מהמרים כבדים כמוהו, אותם האשים בכך שגנבו ממנו כספים. במהירות מדהימה שקע בילאנצ'ה בתוך טירוף רצחני: בין אוקטובר 1997 לינואר 1998 הוא רצח שבעה בני אדם, ומצבו הנפשי המשיך להתדרדר. במרץ 1998, הוא רצח שישה בני אדם – ארבע זונות ושני שומרים. בחודש אפריל הוא החל לרצוח אנשים באופן אקראי על הרכבת, וירה למוות בשלוש נשים וגבר אחד תוך שמונה ימים. המהירות והאקראיות של הפשעים הקשתה על תפיסתו, אף שבידי המשטרה היה מידע חלקי בדבר זהותו וקלסתרון המבוסס על עדותה של אחת מקורבנותיו, זונה ניגרית בשם טסי אדודו, שהצליחה להימלט. העזרה הגיעה מכיוון לא צפוי, שכן בילאנצ'ה עשה שתי טעויות. הטעות הראשונה היתה שהוא נהג להימנע מתשלום באוטוסטרדה על ידי כך שנצמד לרכב שלפניו. כך, הוא הצליח אמנם לעבור את המחסום, אבל המצלמות תיעדו את מעשיו ושלחו קנס לבעלי הרכב. רצה הגורל והקנסות הגיעו לבעלים הקודם של הרכב, שניגש למשטרה כדי להתלונן על כך שהבעלים החדש של הרכב עובר על החוק, ואילו הקנסות מגיעים דווקא אליו. כאשר בחנו השוטרים את רשימת המקומות שבהם התחמקה המכונית מתשלום הם נדהמו לגלות שמדובר באותם המקומות שבהן התרחשו הרציחות. הטעות השנייה של בילאנצ'ה היתה גדולה אף יותר: לאחר שרצח את אחת מקורבנותיו ברכבת, הוא אונן על גופתה. זה אפשר לשוטרים להשוות דוגמאות דנ"א מיד לאחר שעצרו אותו, ולגלות התאמה מלאה. הוא מת בשנת 2020, כאסיר, בזמן מגיפת הקורונה, לאחר שחלה בווירוס ונזקק לאשפוז במחלקת ריאות אך סירב לטיפול. הרצח בקון כל מעשה רצח הוא מזעזע, אך כאשר הקורבן הוא ילד קטן, נדמה שהזוועה גדולה במיוחד. כזה היה אחד ממקרי הרצח הידועים באיטליה – הפשע בקון (Il delitto di Cogne), כפי שכינתה התקשורת האיטלקית את רציחתו של סמואלה לורנצי (Samuele Lorenzi) בן השלוש. הכל התחיל ב-20 בינואר, כאשר אמו של סמואלה לורנצי, אנה-מריה פרנצוני, הזעיקה אמבולנס לבית המשפחה בעיירה קון (Cogne) שבוואל ד'אוסטה משום שהילד, לטענתה, הקיא דם. בינתיים הגיעה למקום גם רופאת הילדים הקבועה של סמואלה הקטן, שראתה את הפציעה העמוקה בראשו של הילד וניסתה לטענתה לעזור על ידי כך ששטפה את פניו והזיזה אותו החוצה, על גבי אלונקה מאולתרת (ובכך שיבשה את זירת הפשע). כאשר הגיעו כוחות ההצלה התברר כי הפציעה בראשו של הילד היתה מכוונת, והמשטרה התערבה. כשעה מאוחר יותר נפטר הילד, והנתיחה שלאחר המוות חשפה כי הוא הוכה 17 פעמים בראשו בעזרת חפץ קהה שהכיל מתכת (לדעת החוקרים מדובר היה במצקת, או בחפץ דומה). החשודה היחידה היתה אימו של סמואלה והחקירה שנערכה גילתה כי היא שטפה בכמויות גדולות של חומר מחטא את הפיג'מה שלה, שעליה נמצאו בכל זאת שרידים של דנ"א, דם, ופיסות מוח. דם נמצא גם על נעלי הבית של האם. טענותיה של האם כי היה זה גבר זר שפרץ לדירה ופגע בילד הופרכו בשל העובדה כי לא נמצאו שום סימנים פיזיים או אחרים לפריצה, או לנוכחות של אדם אחר בבית. בסופו של דבר הורשעה האם, ריצתה את עונשה, ושוחררה בשנת 2018. סימני השאלה נותרו רבים, אם כי ההנחה המקובלת היא שהאם, שהיתה מטופלת באותה תקופה בכדורים נוגדי דיכאון, סבלה מצורה זו או אחרת של דכאון לאחר הלידה. הפרשה הפכה לסקנדל תקשורתי שלם, האם הרוצחת כתבה ספר על הפרשה והתראיינה לתוכניות טלוויזיה פופולריות רבות. אלסיה פיפרי – האישה חסרת הלב בימים אלה ממש (2023) מתנהל משפטה של פיפרי, המואשמת בכך שרצחה את בתה. קשה לקרוא את סיפורה של אלסיה פיפרי (Alessia Pifferi) מבלי להזדעזע ממעשיה האכזריים כלפי תינוקת חסרת ישע, ואף שזהו כמובן לא המקרה הראשון של פגיעה בילדים, נסיבות הרצח הן שזעזעו את הציבור באיטליה – בחודש יולי 2022 מתה דיאנה פיפרי בת 18 החודשים מרעב וצמא. על פי התביעה, השאירה אלסיה את בתה התינוקת לבד בבית במשך ימים, ונסעה צפונה כדי לבלות עם בן זוגה. התברר כי דיאנה הקטנה סבלה מהזנחה מתמשכת, ובמהלך החקירה התגלה שלעיתים קרובות ביקשה פיפרי הלוואות, לכאורה כדי לכסות את הוצאות הטיפול בילדה, אך בפועל כיסו הכספים את הוצאותיה שלה. במהלך הנתיחה שלאחר המוות התגלו שאריות סמים בשערה של הילדה, ומגבונים לחים במערכת העיכול שלה. פיפרי עבדה לעיתים בזנות, אך השתמשה בכסף כדי לקנות לעצמה בגדי ערב מפוארים, וביום שבו נטשה את בתה היא שכרה לימוזינה ושילמה 536 יורו עבור הנסיעה ברכב המפואר, כדי להגיע לבן זוגה. משפטה של פיפרי מתנהל בימים אלה, בגין רצח בכוונת תחילה. בני משפחתה התנערו ממנה והיא מוחזקת בבידוד כדי להגן עליה מפני תקיפות של אסירות אחרות המכנות אותה "רוצחת הילדים".

אלברטונֶה, כינו אותו במולדתו. הוא זכה בגלובוס הזהב. הוא המדובב האיטלקי של אוליבר הארדי מצמד "השמן והרזה". נקרא על שמו מרכז קניות יוקרתי ברומא. מחוץ לאיטליה הוא לא זכה למלוא העדנה המגיעה לו, אבל אלברטו סוֹרְדִי (1920-2003) היה ממלכי הקומדיה אל'איטליאנה, ובעיני מחבר שורות אלו – מגדולי השחקנים הקומיים בכלל. פניו הרחבות היו פתכה של הבעות, אבל קשה במיוחד לשכוח את עיני העגל שלו; ואף על-פי שגילם תפקידים רבים ומגוונים, יסוד משותף של אישיות עבר בכולם כחוט השני. בדרך כלל ענד צווארון כחול ונאבק לטפס כנגד כל הסיכויים בסולם חברתי שבור-שלבים, או היה פקיד שטוף-מוח שהשיטה מנצלת את מסירותו. כך או אחרת, תמיד היה תמים כמו שה אם לא צאן לטבח – לאו דווקא טיפש, אבל נאיבי באופן שצובט את הלב. כשסורדי לא גורם לי לצחוק, הוא גורם לי לבכות, ובדרך-כלל גם וגם. בתמונה המפורסמת ביותר שלו, שמודבקת לפעמים, כלפי חוץ, על שמשות של מסעדות איטלקיות, ניבט סורדי חבוש כובע מצחיה, ישוב בכסא הפוך עם המשענת כלפי השולחן, וזולל ספגטי. בשימוש הזה בתמונה מידה פעוטה של אירוניה: הסטיל לקוח מסצינה בסרטו של סטֵנוֹ, "אמריקני ברומא" (1954) - (Un americano a Roma), שגיבורו האיטלקי בז לתרבותו וסוגד לתרבות ארה"ב. בתחילת הסצינה הוא דוחה בשאט נפש את הפסטה שעל השולחן, על הפרובינציאליות שלה ("אתה נראה כמו תולעת, מקרוני!" הוא מתריס), ואז עומל להכין לעצמו קלי עם מצרכים שהוא חושב לאמריקאיים. רק אחרי הנגיסה הראשונה הוא פולט את השיקוץ וממהר למצוא תירוץ מדוע יאכל בכל זאת את הספגטי ("מקרוני, אתה התגרית בי! אני אחסל אותך!"). אחד מחמישה ילדים לאב נגן טובּה ואם מורת בית-ספר קתולים, סורדי נרשם ללמוד באקדמיה לדרמה במילאנו אבל נשר ממנה בגלל מבטאו הרומאי הכבד. למרות זאת, מצא תפקידי ניצב ותפקידים קטנים בסרטי הפשיזם של מלחמת העולם השניה, אחר כך עבד ברדיו ובתיאטרון קומי, ובתחילת שנות החמישים פילס את דרכו אל סרטיו המוקדמים של פליני, "השייח הלבן" (1952) - (Lo Sceicco bianco) ו"הבטלנים" (1953) - (I Vitelloni). כך החלה קריירה של למעלה מ-150 כותרים, בה סורדי היה לחומר ביד רבים מגדולי הבמאים: פליני (Federico Fellini), פּייטראנג'לי (Antonio Pietrangeli), ריזי (Dino Risi), מוניצ'לי (Mario Monicelli), קומנצ'יני (Luigi Comencini), לוֹי (Nanni Loy), זמפּה (Luigi Zampa), לטואדה (Alberto Lattuada) ועוד. נביט על כמה מסרטיו הבולטים. הפילמוגרפיה של סורדי היא אשנב מרתק לתמורות הרבות שחלו בתרבות, בחברה ובפוליטיקה של איטליה בעשורים שאחרי מלחה"ע השניה. צִ'ינֶצִ'יטָה, עיר הסרטים שהקים מוסוליני ברומא, הפכה במשך המלחמה ממפעל תעמולה פשיסטית למחנה פליטים, אבל בשנים הבאות המציאה את עצמה מחדש כביתו של זרם הניאוריאליזם האיטלקי – קולנוע סוציאליסטי בלתי-מתנצל, שביטא את הקשיים הכלכליים של העירוֹניות הבתר-מלחמתית. הניאוריאליזם ביקש לאמץ את נקודת הראות של האדם הפשוט, של העניים והמרודים, ואפילו של הזונות והעבריינים הקטנים, ולבקר את האליטות. אופנה קצרה של "נאוריאליזם וורוד" – קומדיות רומנטיות ובין-דוריות שהמציאות החברתית-כלכלית היוותה להן רקע – התחלפה במהרה במה שייקרא ה"קומדיה אל'איטליאנה" (קומדיה נוסח איטליה), שהפכה את המציאות החברתית והפוליטית לנושא מרכזי לסאטירה, ולא חששה להיות גם עצובה. את הוורוד-הוורוד הנ"ל אפשר למצוא בקומדיות סורדי כגון "סימן ונוס" (ריזי, 1955) - (Il segno di Venere), "הרווק" (פייטראנג'לי, 1955) - (Lo scapolo) ו"מזכרת מאיטליה" (פייטראנג'לי, 1957) - (Souvenir d'Italie). אין להירתע מהאפיון של הנאוריאליזם הוורוד כקליל, שכן קומדיות אלו מצטיינות כבר ברמת כתיבה גבוהה, בהומור מתוחכם ומצחיק ובאפיון ריאליסטי ביותר של דמויות. בשנות השישים מתווספים אמנם רבדים דרמטיים ופוליטיים מודגשים יותר. "המלחמה הגדולה" (1959) - (La Grande guerra) של מריו מוניצ'לי (כתבו הצמד אָגֶה וסְקַרְפֵּלִי, מבכירי הכותבים של תקופתם Agenore Incrocci - Furio Scarpelli) הוא בין הסרטים הראשונים הנחשבים לקומדיה אל'איטליאנה באופן קאנוני, ומהמפורסמים והמופתיים שבקומדיות האיטלקיות בכלל. "לה גראנדה גואֶרה", המלחמה הגדולה, היה שמה המקובל של מלחמת העולם הראשונה בטרם באה זו השניה, והסרט מתרחש בשנת 1916, כששני צעירים – אוֹרֶסְטֶה וג'ובאני – מקבלים למרבה אימתם צו גיוס. לצד סורדי משחק נפיל נוסף של הקולנוע האיטלקי, ויטוריו גַסמן, ותומכים שחקנים מצויינים כסילבאנה מניאנו, ברנאר בְּלייֶה הצרפתי, פוֹלְקו לוּלִי ורומולו וַאלי. "המלחמה הגדולה" הוא סרט שבוחן מחדש את משמעותה של הגבורה במלחמה, לא כמפגן על-אנושי של אומץ מופתי ללא חת אלא כמשהו בממדים אנושיים יותר. דרך העיסוק שלו במציאות החברתית שמאחורי גיוס החובה, ובאירוניות ובאבסורדים של המלחמה עצמה, הוא מצליח להיות מצחיק יותר, אבל בו-זמנית גם רציני וטראגי יותר מאשר כמעט כל סרט אחד בסוגה שלו. גם את "כולם הביתה" (1960) - (Tutti a casa) של לואיג'י קומנצ'יני כתבו בעיקר אגה וסקרפלי. אף הוא קומדיית מלחמה, ועל אף שהוא נופל בהחלט מתסריטם הקודם, ראוי לציון עיסוקו הפעם במלחמת העולם השניה, הטעונה יותר פוליטית. במרכזו כיתת חיילים פשיסטים בפיקודו של פייטרו אינוֹצֶ'נְצִי (סורדי) שנענית להוראה להתפרק ולחזור הביתה עם כניעת הממשלה לבעלות הברית, אף על פי שהמלחמה נמשכת, הצבא הגרמני נכנס לאיטליה, והם נחשבים מיד לעריקים. זה למעשה גם סרט דרכים, מסע-חתחתים של החיילים מהצפון אל בתיהם בערי הדרום. הטקסט הגדוש מאד מצליח למצוא הומור במצבים הקודרים ביותר, שאין בהם, הפעם, אפילו תשובה עממית לגבורה. ולא הומור שחור או ציני כצפוי, אלא דווקא חם ומואר, וכזה שלא בא על חשבון הריאליזם אלא דווקא תורם לו. איטליה הרעה, המוכה, הקרועה של סוף מלחמת העולם השניה מוצגת דרך טעויות קטנות, צירופי מקרים מביכים וחולשות אנושיות מגוחכות, ולא רק שזה קצת משעשע אלא קל לצופה לדמיין רבים מהמצבים האלה קורים במציאות. בסצינה נוגעת במיוחד, סרג' רֶג'אני הנהדר, המככב לצד סורדי, כבר רואה סוף-סוף את ביתו בנאפולי מבצבץ מבין שני בניינים – אבל כשהוא כפות בארגז מטען של טנדר שבויים גרמני. רק לשם הצצה טובה יותר, הוא מסכן את עצמו בקרב-דחיפות קצר (בכתפו) עם שובה גרמני חמוש שלצדו. הרגע הקצר, הפשוט וחסר-המילים הזה עשוי בדיוק מהחומר החמוץ-מתוק שכל כך נוגע ובו-זמנית כל כך משעשע בכתיבה של אגה וסקרפלי. חייל איטלקי נוסף, אגב, משוחק בידי לא אחר מאשר מרטין בלסם האמריקאי בדיבוב לאיטלקית. "שוטר התנועה" (1960) - (Il vigile) שכתבו רודולפו סוֹנֶגוֹ ואוּגוֹ גוּואֶרה וביים לואיג'י זמפּה, הוא הרבה יותר "תעלת בלאומילך" ו"השועל בלול התרנגולים" מאשר "השוטר אזולאי". כלומר, דמות השוטר בו אינה מושא לדיוקן, אלא הציר שסביבו חגה סאטירה פוליטית מצחיקה להפליא. כשהבן של אוטלו צ'לטי (סורדי) מציל מטביעה את בנו של ראש העיר (ויטוריו דה סִיקָה), ראש העיר רוצה להוקיר לו תודה, והילד מבקש שיתן לאביו עבודה. אוטלו זועף על הרעיון, אבל לבסוף נמצאת פשרה ומקומבנת לו משרה כשוטר תנועה. השלומיאליות המוחלטת של אוטלו עוברת פחות או יותר על מי מנוחות, עד לרגע בו הוא עוצר את ראש העיר עצמו על מהירות מופרזת לפני סיבוב מסוכן, ומתגלה שהפטרון הוא לא רק נפוטיסט אלא – לפני בחירות – גם סחטן חסר מעצורים. כמיטב הקוד המוסרי של הניאוליברליזם האיטלקי, הפרולטריון אינו זוכה כאן ליפוי מיוחד; אוטלו הוא עצל, נבער, פחדן וצייתן. אבל הכותבים מטיבים לשקף באמצעותו את שחיתותו, צביעותו ונצלנותו של מעמד האדונים. ב"חיים קשים" (1961) - (Una Vita difficile ) של דינו ריזי, גם הוא נכתב בידי סונגו, סורדי הוא סילביו, בפתיחת הסרט פרטיזן איטלקי הנלחם בנוכחות הנאצית באיטליה של אחרי כניעתה. הוא מתאהב באלנה (לאה מסארי הגאונית) שעוזרת להסתירו בבית אביה. ביצירת המופת הזו, סורדי רחוק כברת דרך ניכרת מהטייפקאסט הרגיל והתמים שלו, שרק מנסה להסתדר בעולם של אידאולוגיות נחרצות. סילביו הוא אידאליסט חדור תחושת שליחות, וגם עם תום המלחמה הוא ממשיך ומגייס את עצמו כעיתונאי בעיתון קומוניסטי. בקומיות, אבל לא בקלות הדעת, הסרט הוא דיון בדילמת החיים האישיים והמשפחה לעומת המחוייבות החברתית והערכית, ותו הסיום שלו מטלטל ומהדהד רגשית באופן יוצא דופן. "מַפיוֹזו" (1962) - (Mafioso) של אלברטו לטוואדה (כתבו אינְקְרוֹצ'י, פרֵרי, אסקוֹנה וקרוּסו), הוא מפסגות הפילמוגרפיה של סורדי, שמושלך הפעם אל הקוטב הנגדי של החוק. הפעם הוא מגלם את אנטוניו, שבא לנפוש עם אשתו ובנותיו בעיר מולדתו הסיציליאנית, וקופץ על ההזדמנות להפריך את הדעות הקדומות שלהן על סיציליה. הגורל, שגוזר על האיש התם והחף להפליא הזה, להפוך לאשם, הוא חומר גלם לא רק להומור מגלגל מצחוק אלא גם לדרמה קורעת לב ולתובנה עמוקה. "בכלא מחכה למשפט" (1971) - (Detenuto in attesa di giudizio) של נאני לוֹי (כתבו סונגו, אמידֶאי וסאנָה) מזכיר את קוסטה-גברס או את "פרפר" של פרנקלין שאפנר בגריסה ליצנית. סרט כלא אנטי-ממסדי על אדריכל איטלקי שחי בשוודיה והקים בה משפחה, ויום אחד עולה על רכב עם אשתו והילדים ונוסע איתם לחופשה באיטליה להכיר להם את מולדתו. בביקורת הדרכונים בגבול שווייץ מורידים אותו מהרכב ועוצרים אותו בלי לתת לו שום הסבר למה או אפילו הזדמנות להפרד. הסיטואציה הקפקאית שלו הולכת ומדרדרת כשמתחילים לטלטל אותו מבית-סוהר לבית-סוהר, בתנאים מחפירים ובלי סיכוי להישמע ולהגן על חפותו. הסיפור נוטה להגזמה פה ושם. הוא קשה ומלחיץ, והטון המעט קומי שמשתרג בו מתקשה להקליל אותו ומרגיש קצת זר. סורדי עצמו מבטא את הסתירות הללו במשחק שלו. הוא משחזר במידה רבה את דמותו מ"מפיוזו": איש תמים לגמרי, ממושמע ואף כנוע וחנפן. מה שעובד ל"מפיוזו", שלא מבין למה הוא נכנס, משכנע הפעם פחות, ככל שעולמו חרב עליו. "בכלא מחכה למשפט" הוא סרט טוב מאד, אבל שמשרטט אולי את קצה גבולו של סורדי כשחקן דרמטי: סורדי מביע מצוקה ופאתוס בלי כל מאמץ, אבל לא מצליח לשרטט שינוי גדול בדמות עצמה בעלילה כל כך דינמית, שקוראת לכך. ב"הקלפן המדעי" (1972) - (Lo Scopone scientifico) שביים לואיג'י קוֹמֶנְצִ'ינִי וכתב רודולפו סונגו, סורדי וסילבנה מניאַנו משחקים את פפיטו ואנטוניה, זוג אביון משכונת גרוטאות מרופטת בשולי השוליים של רומא. ליד, על גבעה גבוהה עם נוף לעיר, יושבת אחוזה בבעלות מולטי-מיליארדרית אמריקאית (בטי דייויס) שמגיעה אליה רק לזמן קצר כל שנה בלוויית המשרת שלה (ג'וזף קוטן). במשך אותה שהות קצרה, היא מזמינה את פפיטו ואנטוניה לשחק איתה קלפים על כסף אמיתי, ומאחר שאין להם גרוש היא תמיד נותנת להם מיליון לירה משלה בתחילת המשחק שאותם הם תמיד מפסידים, שנה אחרי שנה. יום אחד, בדירבונה של הקהילה שלהם, פפיטו ואנטוניה מחליטים שהם מוכרחים לנצח. את תוצאות משחק הקלפים לא נגלה לקוראת, אבל האיטלקים עושים לאמריקאים המפורסמים מהם בית ספר במשחק קולנועי. "המרקיז מִגְרִילוֹ" (1981) - (Il marchese del Grillo) הוא מהדוגמאות המעולות ביותר של הקומדיה האיטלקית הקלאסית בשנות השמונים, תקופת עלייתו של רוברטו בניני הליצני שהציע סוג אחר של קומדיה. ביים מריו מוֹנִיצֶ'לי הגדול (לו גם קרדיט כתיבה לצד בֶנוונוּטי, פּינֶלי, וזאפּוֹני), שכבר התמחה, בין היתר, בקומדיות תקופתיות. העלילה מבוססת על סיפורים שסבבו את דמותו ההיסטורית של אוֹנוֹפְרִיוֹ דל גרילו, אציל אמיתי בן המאה ה-18, שנודע במתיחות האכזריות שלו את כולם מהפלבאי ועד לאפיפיור עצמו. הסרט כתוב לעילא, והוא לא רק מענג לצפיה אלא מצליח להשיג רמה גבוהה של מורכבות וחדות-אבחנה. גוף היצירה של סורדי כה גדול, ולמען האמת סרטיו כה קשים לאיתור אפילו בעידן האינטרנט, שאין סיכוי רב לצפות בכולם לא כל שכן לעשות עם התופעה הזו צדק במסגרת מאמר קצר. מטעמים ברורים נאלצתי לצמצם ולהשמיט דוגמאות אהובות – סורדי רופא, סורדי איש-עסקים, סורדי בלש וכו'. אחדים מסרטיו הופיעו ברטרוספקטיבות במסגרת פסטיבלי סרטים בישראל, אבל רובם הגדול לא תורגמו לעברית. לחסרי האיטלקית (כמוני), ישנן דרכים רבות יותר למוצאם עם כתוביות באנגלית. אם עלי לבחור סצינה אחת מכל הקורפוס של סורדי, קל להצביע על סצינת משאל-העם ב"חיים קשים", שהיא ממילא אחת הגאוניות בתולדות הקולנוע. ב-2.6.1946 נערך משאל העם שקבע האם איטליה תהיה רפובליקה או מדינה מלוכנית כבעבר. סילביו ואלנה, הנאבקים בדלות ועוני, מיטלטלים ממזללה למזללה בניסיון לאכול על החשבון. ברגע של מזל, דרך היכרות של אלנה, הם מוזמנים לארוחת ערב בביתה של נסיכה זקנה, שנואשת למלא שני כיסאות ריקים בשולחנה. שם הם מסובים, זוג רדיקלים צעירים גוועים ברעב, לשולחן המפואר לצד אריסטוקרטים עבשים ומפונפנים המצפים בקוצר רוח לשמוע את תוצאות המשאל ברדיו, והמקווים בכל מאודם שהמלוכה תנצח. כריזת התוצאות, שמפרטת מספרים לפי מחוז, מתגלה כעניין ממושך. בכל פעם שסילביו ואלנה מזי הרעב, שטרם דגמו מהאוכל המעולה, מגישים את המזלג אל פיהם, נקראת עוד תוצאה והתגובה הקולנית של יתר יושבי השולחן כופה עליהם לעצור מפאת כללי הנימוס. הסמליות המבריקה הזו מגיעה אל שיאה כשהקריין מסכם סוף כל סוף שהרפובליקה ניצחה. האריסטוקרטים השבעים משמיעים נאקות שבר, קמים ועוזבים את השולחן ביאוש בלי לאכול. סילביו ואלנה, לעומת זאת, לא מצליחים לכבוש את אושרם. הם צוהלים, מתחבקים, ואחרי התייעצות קצרה מוסיפים לשבת לבדם בשולחן הפאר הגדול ולסעוד את לבם בחיוך רחב. לפתע נכנס משרת זקוף-גו עם בקבוק שמפניה. הוא מביט אנה ואנה, משתומם על ריקותו של השולחן, אבל רגע אחר כך מתעשת וניגש במסירות מהודרת, בפנים חתומות, אל שני האורחים הזרים, ובפעם הראשונה בכל שנות שירותו מוזג שמפניה לכוסותיהם של בני מעמד הפועלים כמותו. זום-אאוט, והשניים אוכלים ושותים לשובע בהיכל-פאר, על שולחן המורמים-מעם, שעתה כאילו נערך רק לכבודם.

פירנצה היא אחד היעדים היפים והאהובים ביותר באיטליה – ובצדק. העיר שבה החלה תנועת הרנסאנס מציעה הכל מכל: מוזיאונים ברמה בינלאומית, אוכל מעולה, שופינג מצויין, ואתרים היסטוריים שאין להם מתחרים. אם יש לכם רק יום או יומיים בעיר, המאמר של אלסנדרה לאונרדי יכוון אתכם לעבר האתרים שאסור לכם להחמיץ פירנצה היא אחת הערים המפורסמות בעולם, יעד עשיר בהיסטוריה ותרבות, ואחד המקומות האהובים ביותר על המבקרים באיטליה. בניגוד לרומא ומילאנו שמתפרשות על פני שטח נרחב למדיי, האתרים היפים של פירנצה מרוכזים באזור קטן יחסית כך שאפשר בהחלט לבקר בה ברגל, ולהספיק הרבה ביום אחד בלבד. עם זאת, אני ממליצה לכם מאד להקדיש לפירנצה לפחות סוף שבוע שלם, במיוחד אם אתם מתכננים לבקר בכנסיות ובמוזיאונים המפורסמים שבעיר. אם הגעתם ברכבת, תשמחו לדעת שהאתר המפורסם הראשון נמצא ממש ביציאה מהתחנה: כנסיית סנטה מריה נובלה (Santa Maria Novella), שנבנתה בסגנון גותי-רנסאנסי. קפלות הכנסייה מעוטרות בפרסקאות יפים במיוחד. הבנייה החלה בשנת 1242, ובשנת 1470 עיצב לאון בטיסטה אלברסטי חזית חדשה משיש לבן וירוק. גם וזארי תרם להרחבת המבנה. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי. אם אתם רעבים, או זקוקים לקצת אנרגיה לפני שתתחילו את היום, תוכלו לנשנש סנדוויץ' בקיוסק פופולרי בשם Panino Mondiale ונמצא לא רחוק מהתחנה. בעלי הקיוסק מתמחים במאכלים טוסקניים, ובין השאר גם בלמפרדוטו (Lampredotto), תבשיל קיבה פיורנטיני עתיק שנהנה מפופולריות גם היום. מאזור התחנה המשיכו לאורך via Panzani ואז via dei Cerretani, ותוך כעשר דקות תמצאו את עצמכם בלב ליבה של פירנצה, בכיכר הדואומו. כאן תוכלו לראות את הקתדרלה הראשית (הדואומו), שנקראת סנטה מריה דל פיורה (Santa Maria del Fiore), את מגדל הפעמונים של ג'וטו, ואת בית ההטבלה (Battistero) עם דלתות הזהב המעוטרות בתבליטים שפיסל גיברטי. הדואומו של פירנצה הוא אחת הקתדרלות הגדולות בעולם. בנייתו החלה בשנת 1296, והושלמה בשנת 1436. החזית, לעומת זאת, התווספה למבנה רק במאה ה-19, ותוכננה בסגנון נאו-גותי כך שתתאים לשאר המבנים בפיאצה ולמגדל הפעמונים הסמוך. הכניסה לדואומו היא בחינם, בלבוש הולם (כתפיים מכוסות, מכנסיים לפחות באורך הברך) וללא תיקים גדולים או ילקוטים. אחד האלמנטים הידועים ביותר של הדואומו של הכיפה המפוארת שלו, שתכנן האדריכל הגאון פיליפו ברונלסקי (Filippo Brunelleschi). ניתן לבקר בה, אבל יהיה עליכם לטפס למעלה מ-400 מדרגות כדי להגיע למעלה... חובה להזמין מקומות מראש, דרך האתר הרשמי. תוכלו לבחור בין מספר סוגי כרטיסים, ואם תרצו לבקר באתרים נוספים במתחם, כדאי לבחור בכרטיס המקיף ביותר. אחד הכרטיסים כולל גם כניסה למגדל הפעמונים של ג'וטו (il Campanile di Giotto), מגדל מפואר ויפהפה שנבנה בסגנון גותי במאה ה-14. אם לא הצלחתם להשיג כרטיס לכיפת הדואומו, תוכלו לרכוש כרטיס כניסה למגדל, ולטפס למעלה – גם כאן תוכלו לצלם תמונות מרהיבות! אבל אל תשכחו שבשני המקרים אין מעלית, וכדי להגיע למעלה תצטרכו לטפס במעלה המדרגות הקטנות והצרות עד לפסגה (לא מומלץ לאנשים הסובלים מפחד גבהים, קלאסטרופוביה או מכושר גופני ירוד). אם הטיפוס עורר בכם רעב, אל דאגה! יש שתי אופציות מצויינות באזור: אם תרצו לטעום את הסטייק הפיורנטיני המפורסם, נסו את Chianineria la trattoria dell’oste, אחת ממסעדות הסטייקים הידועות בעיר. ואם מתחשק לכם לנשנש פיצה מול הדואומו ממש (הנוף הכי טוב בעיר!) נסו את Mister Piazza, מול חזית הקתדרלה. מכאן המשיכו לאורך via del Proconsolo עד שתגיעו למוזיאון הבארג'לו (Museo Nazionale del Bargello). טיפ: מוזיאון הבארג'לו הוא חלק מקומפלקס הכולל כמה אתרים נוספים וביניהם כנסיית אורסנמיקלה (Orsanmichele), קפלות מדיצ'י (Cappelle Medicee), פאלאצו דאבאנצאטי (Palazzo Davanzati) ובית מרטלי (Casa Martelli). אם בכוונתכם לבקר ביותר ממוזיאון אחד, כדאי לכם לרכוש את הכרטיס המשולב. מוזיאון הבארג'לו הוא קטן יחסית ומוכר פחות מהאופיצי, כמובן, אבל האוסף בפנים מרהיב וכולל שלוש קומות של פסלים ידועים מאת אמנים כמו דונטלו ומיכלאנג'לו, קרמיקות מעשה ידי משפחת דלה רוביה הידועה, ועתיקות מרחבי העולם. בנוסף, כאמור, תוכלו לבקר גם באורסנמיקלה. אורסנמיקלה היה בעבר אסם תבואה שנבנה בצמוד לגן הירק של מנזר סמוך (המנזר נהרס בינתיים). בשנת 1380 הוסב המבנה לכנסיה של הגילדות של פירנצה, ולמבנה התווספו אכסדרה, חלונות מפוארים ופסלים מרשימים. נכון לכתיבת שורות אלו המתחם סגור לשיפוצים, וצפוי להיפתח מחדש בסוף חודש ספטמבר 2023. אם תמשיכו ישר לאורך via Calzaiuoli, הרחוב המפורסם ביותר בפירנצה עבור חובבי השופינג, תגיעו בסופו של דבר לפיאצה דלה סיניוריה (Piazza della Signoria), הכיכר המרכזית שבלב העיר. טיפ: פירנצה היא חלום עבור חובבי שופינג, והאזור שבו אתם נמצאים עכשיו מלא בחנויות. אחת מהתעשיות הידועות ביותר בעיר היא תעשיית העור, ובכל פינה בעיר תוכלו למצוא תיקי עור ומעילי עור יפהפיים ובאיכות גבוהה. כדאי להסתובב קצת לפני שאתם קונים, משום שהמבחר מסחרר אבל האיכות לא זהה בכל המקומות... בנוסף, תוכלו למצוא מאות בוטיקים וחנויות אופנה מכל הסוגים. אם אתם מחפשים מותגים, נסו את הרחובות שמסביב לפיאצה דלה סיניוריה (Piazza della Signoria) ואם אתם מחפשים מותגי יוקרה, לכו לאורך הרחוב היוקרתי ביותר בפירנצה: via Tornabuoni. אם אתם מחפשים אאוטלט באזור פירנצה, המקום המומלץ ביותר הוא Outlet village Barberino del Mugello. האטרקציה המרכזית בפיאצה דלה סיניוריה היא פאלאצו וקיו (Palazzo Vecchio), שנבנה בין השנים 1299 ו-1314, ומשמש כיום כבניין העירייה. במשך שנים פעלו כאן שליטי העיר, וגם היום אפשר (ומומלץ) לבקר בפנים ולהתרשם מהחדרים המעוטרים בפרסקאות ויצירות אומנות. ליד הדלת הראשית של פאלאצו וקיו ניצב "דוד", פסלו הידוע של מיכלאנג'לו. אבל אל תתבלבלו – זה רק עותק! הפסל המקורי נמצא במוזיאון האקדמיה (ראו בהמשך). החלל הידוע ביותר בפאלאצו וקיו הוא "אולם החמש-מאות", שעוטר בידי וזארי ותלמידיו, ועוצמתו מדגימה את עוצמתם של בני מדיצ'י, שליטי פירנצה. הכניסה לחצר המעוטרת היא ללא תשלום, אך אם תרצו לבקר במבנה עצמו תצטרכו לרכוש כרטיס כניסה. ניתן לבקר גם במגדל של פאלאצו וקיו, שנקרא מגדל ארנולפו די קמביו (Torre di Arnolfo di Cambio) אבל כדי להגיע למעלה תצטרכו לטפס במעלה כ-200 מדרגות... בפיאצה דלה סיניוריה עצמה תוכלו להתרשם גם מהמזרקה שבליבה ניצב פסלו של נפטון, ומפסלו של הדוכס קוזימו הראשון, שפיסל ג'מבולוניה (Giambologna). האכסדרה המקורה שבקצה הפיאצה נקראית לוג'ה דיי לאנצי (Loggia dei Lanzi) והיא למעשה מוזיאון באוויר הפתוח, ובו כמה פסלים נפלאים מתקופת הרנסאנס שלא כדאי לכם להחמיץ, כמו למשל "חטיפת הסבינות" של ג'אמבולוניה, ו-"פרסאוס" של בנוונוטו צ'ליני. הפסלים בלוג'ה דיי לאנצי בסמוך לפאלאצו וקיו בפירנצה - צילומים: Depositphotos בסמוך תמצאו גם את מוזיאון גוצ'י – יעד חובה עבור חובבי אופנה! בפנים מתחבאת גם מסעדה בעלת כוכב מישלן השייכת לבית גוצ'י. אם תרצו לאכול כאן, כדאי להזמין מקומות מראש. מכאן, המשיכו לעבר המוזיאון הידוע ביותר בפירנצה, ואחד המפורסמים בעולם – גלריית האופיצי (Galleria degli Uffizi). המוזיאון ניצב בסמוך לנהר הארנו, בתוך מבנה שתוכנן בידי ג'ורג'ו וזארי במאה ה-16. רשימת יצירות המופת המוצגות כאן ארוכה במיוחד: "פרימוורה" ו-"הולדת ונוס" של סנדרו בוטיצ'לי, הדיוקן של פדריקו די מונטפלטרו שצייר פיירו דלה פרנצ'סקה, ה-"טונדו דוני" של מיכלאנג'לו, "מדוזה" של קראוואג'ו, "הערצת חכמי הקדם" של לאונרדו דה וינצ'י, ועוד יצירות רבות מימי הביניים, הרנסנס והבארוק. מכאן יוצא גם מסדרון סודי שבנו בני משפחת מדיצ'י – המסדרון של וזארי (Corridoio Vasariano) חיבר את האופיצי לארמון פיטי וגני בובולי הנמצאים בצד השני של הנהר, ואפשר לשליטי העיר לנוע במהירות מבלי שיראו אותם, ולברוח במקרה הצורך. המסדרון סגור כרגע לשיפוצים. לרכישת מדריך האודיו שלנו בעברית עם הסברים על היצירות שבמוזיאון. בתום הביקור באופיצי תוכלו לחצות את הנהר על גבי אחד הגשרים הידועים באיטליה: פונטה וקיו (Ponte Vecchio), המאוכלס משיני צידיו בחנויות המוכרות זהב ותכשיטים. כאן, בצידה השני והרגוע יותר של פירנצה, תוכלו להתרחק מההמולה ולבלות כמה שעות בגני בובולי הידועים (Giardini di Boboli). ניתן לרכוש כרטיס כניסה משולב לגנים ולפאלאצו פיטי (Palazzo Pitti), ששימש כארמון עבור משפחת מדיצ'י במאה ה-16 ובהמשך שירת גם את משפחת המלוכה האיטלקית – משפחת סבויה. הכרטיס המשולב כולל כניסה גם למוזיאון האבנים הטובות ולמוזיאון הארכיאולוגי, לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי. כל היופי הזה בוודאי יעורר בכם רעב. איפה אפשר לאכול? איפה לא! כל מרכז פירנצה מלא במסעדות, ברים, קיוסקים, חנויות המתמחות בסדנוויצ'ים (פאניני – panini). בלתי אפשרי להישאר פה רעבים. אם אתם מחפשים מסעדה טיפוסית, נסו את Trattoria Antico Fattore, המתמחה במאכלים פיורנטיניים וביתיים מאז שנת 1865. התפריט כאן מבוסס בעיקר על בשר, מרקים טוסקניים, ושאר מנות קלאסיות לאזור. אם אתם מעדיפים מסעדה שמשקיפה על הנוף, נסו את Trattoria Ponte Vecchio, המשקיפה על הגשר המפורסם ומתמחה בתפריט בשרי, בעיקר, אבל גם במנות פסטה טרייה עם כמהין. לחילופין, לכו לרחוב שהפך בשנים האחרונות למעוז הסנדוויצ'ים: ויה דיי נרי - Via dei Neri מלא בקיוסקים המכינים סנדוויצ'ים ענקיים במילויים מפתים. התחנה המפורסמת ביותר כאן היא Antico Vinaio, מוסד קולינרי שהפך לתופעה בזכות הרשתות החברתיות, אבל גם שאר המקומות מציעים כריכים מעולים. אם עדיין לא התעייפתם, תוכלו לעלות לפיאצלה מיכלאנג'לו (Piazzale Michelangelo) הנקודה הפנורמית היפה ביותר בפירנצה, ולהתרשם מהנוף והתצפית המדהימה על העיר. כדי להגיע לכאן תוכלו ללכת ברגל (כחצי שעה בעלייה מתונה) או להיעזר באוטובוס מספר 12. אתר מומלץ נוסף בפירנצה הוא בזיליקת סנטה קרוצ'ה (Basilica di Santa Croce). הכנסייה הפרנציסקנית הזאת נבנתה במאה ה-13, וקושטה בכ-4000 יצירות אומנות (ציורים, פרסקאות, פסלים, תבליטים ועוד) לאורך השנים. אל תחמיצו את הציורים המופלאים של ג'וטו (חלקם לא נגישים כרגע לקהל בשל עבודות שיפוץ ושחזור שנערכות במקום) ואת עבודותיהם של צ'ימבואה (Cimabue), ברונלסקי (Brunelleschi) ורפאל (Raffaello). כאן קבורים גם כמה וכמה סלבריטאים איטלקיים, וביניהם מיכלאג'לו בואונארוטי. כדאי לבקר גם בבית הכנסת ובמוזיאון היהודי (Sinagoga e Museo Ebraico) – בית הכנסת נחנך בשנת 1882 ונבנה בסגנון נאו-מורי. החלל הפנימי מרשים ביותר, ומעוטר באלמנטים ביזנטיים וערביים. הכיפה הגדולה בצבע טורקיז בולטת בשמי פירנצה, וספסלי העץ שעליהם יושבים המתפללים הם עבודת יד של טובי הנגרים-האומנים בעיר. טיפ: בסמוך לבית הכנסת תוכלו למצוא שתי מסעדות כשרות: Baghetto, ו-Ruth Kosher Jewish. בית הכנסת הגדול של פירנצה - צילומים: Depositphotos התחנה הבאה נחשבת עבור רבים לעצירת חובה: גלריית (מוזיאון) האקדמיה (Gallerie dell’Accademia), שבה תוכלו להביט מקרוב באחד מהפסלים הידועים ביותר בעולם: "דוד" של מיכלאנג'לו בואונארוטי. זהו אחד הסמלים של הרנסאנס בפירנצה, ויצירת מופת שכדאי לראות אם אתם מתעניינים באומנות. בנוסף תוכלו למצוא במוזיאון עוד פסלים לא גמורים של מיכלאנג'לו, ציורים חשובים מהרנסאנס ואוסף של כלים מוזיקליים מהמאות ה-17 וה-18. דוד של מיכלאנג'לו – אחד הפסלים המפורסמים בעולם בסמוך לגלריית האקדמיה תמצאו גם את מוזיאון לאונרדו דה וינצ'י, בתוך מבנה מהמאה ה-16. האוסף כולל מגוון דגמים שנבנו בהשראת המודלים שהמציא הגאון הטוסקני, ומתאים במיוחד לילדים. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי. אם אתם רעבים, תוכלו לעצור לארוחת צוהריים במסעדת Accademia הסמוכה, ולטעום כמה מנות טוסקניות טיפוסיות. לחילופין, אם אתם מחפשים מקום קטן ורומנטי יותר, נסו את מסעדת Il Paiolo, המקום המושלם לארוחת ערב שקטה לאור נרות. לחילופין – מה דעתכם על ארוחת ערב מיוחדת על גג אחד ממלונות היוקרה בעיר, עם נוף בלתי נשכח? אחד המקומות הידועים בפירנצה הוא La Terrazza Rooftop Bar, בקצה המגדל מימי הביניים שבמלון קונטיננטל. הלאונג' בר מציע תפריט אקסקלוסיבי וקוקטיילים מצויינים לצד נוף בלתי נשכח על העיר (המחירים, כמובן, בהתאם...). אזור שבו תוכלו למצוא שפע של מקומות בילוי לצעירים הוא אזור פיאצה דלה סיניוריה (Piazza della Signoria), ובו שפע של פאבים, לאונג' ברים ושאר מקומות בילוי. נסו למשל את Mayday club, שמגיש למעלה מ-40 סוגי קוקטיילים באווירה אלטרנטיבית – העיצוב כולל פריטי וינטג' מגניבים מכל הסוגים. חובבי הרוק יעדיפו את pub Trip per tre, ואילו מי שמעדיף הופעות מוזיקת פולק יהנה ב-Six bar jail. מקומות בילוי שפונים לקהילה הלהט"בית ממוקמים בעיקר באזור Borgo Santa Croce – נסו למשל את Piccolo caffè. פירנצה היא גם בסיס מצויין לטיולים בכמה מהאתרים הידועים ביותר בטוסקנה, ואם מתחשק לכם להעביר סוף שבוע ארוך בעיר ולשלב גם ביקור באחד מהכפרים המקסימים מימי הביניים שנמצאים באזור, עומדות לרשותכם אפשרויות רבות (המתאימות מאד גם לחובבי אוכל ויין!). כמה מהמקומות שאסור לפספס הם: סן ג'ימיניאנו, עיר מהמאה השלוש עשרה עם 14 מגדלים גבוהים, במרחק כשעה בלבד, צ'רטאלדו, עיירה מימי הביניים המחולקת לשני חלקים המחוברים ביניהם ברכבל, סן מיניאטו, העשירה באמנות והיסטוריה וידועה בפטריות הכמהין הלבנות המגיעות מאזור זה, ופייזולה (Fiesole), אחד הכפרים היפים בטוסקנה, הממוקם במרחק כעשרה ק"מ בלבד מפירנצה. בנוסף תוכלו לקחת רכבת לפיזה, ולנגיע תוך כשעה למגדל המפורסם.

אנקונה שבמזרח איטליה אמנם איננה ידועה כמו רומא או מילאנו, אך סיפורה מרתק והיא שיחקה תפקיד חשוב בהיסטוריה היהודית של איטליה. במשך מאות שנים שימשה עיר הנמל כבית לקהילה משגשגת, והתפרסמה הן בזכות המלומדים החשובים שיצאו ממנה, והן בשל חרם אנקונה הידוע מזה אלפי שנים שאנקונה (Ancona) נחשבת לאחת מערי הנמל החשובות באיטליה. היו אלה מתיישבים יוונים מסירקוזה (סיציליה) שייסדו את העיר, וכבר בתקופת רומא העתיקה מילאה אנקונה תפקיד מרכזי בנתיבי הסחר. משמעות המילה אנקונה היא "מרפק" ביוונית עתיקה (על שם צורתו הייחודית של הנמל) ומהנמל הזה, השער לים האדריאטי, יצאו לאורך השנים אינפור ספינות מסחר וספינות מלחמה (ואפילו אוניית המעפילים אטרטו ב', שהפליגה מנמל אנקונה בינואר 1939). על העיר אנקונה עצמה עוד נדבר במאמר נפרד, אך הפעם נתמקד בסיפורה של הקהילה היהודית החשובה שפרחה באנקונה במשך מאות שנים. מתי ומדוע הגיעו היהודים לאנקונה? ידוע כי סוחרים יהודים רבים מהלבנט בחרו להתבסס באנקונה בשל מעמדה כמרכז סחר בינלאומי שאף התחרה בנמל ונציה הידוע. אך לשאלה מתי בדיוק הגיעו היהודים הראשונים לאנקונה אין תשובה מדוייקת מסבירה מרטינה ממפיירי (Martina Mampieri), חוקרת ומרצה להיסטוריה יהודית במכון מרטין בובר אוניברסיטה העברית, המתמחה בין היתר בתולדות יהדות אנקונה. "לפי כמה אגדות נוצריות מוקדמות, הבישוף הראשון (והפטרון הקדוש) של אנקונה, Judas Cyriacus (ובאיטלקית – סן צ'יריאקו San Ciriaco), היה לא אחר מאשר רבה הגדול של ירושלים", אומרת ממפיירי. "האגדה מספרת שהוא התנצר לאחר שהלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס הגדול, חשפה את הצלב של ישו במקום שבו עומדת כיום כנסיית הקבר". אם נניח בצד את האגדות והמיתוסים ונתמקד במסמכים שעומדים לרשות החוקרים, נראה כי תיעוד היסטורי לפיו כבר בשנת 967 העניק ארכיבישוף רוונה פיסת אדמה באנקונה ליהודי בשם אליהו, מסבירה ממפיירי. "מעבר לכך ישנן עדויות מתועדות לנוכחותה של קהילה מאורגנת כבר במאה ה-13, לדוגמה בסליחות שחיבר שלמה בן משה בן יקוטיאל דה רוסי מרומא לאחר רעידת אדמה שהרסה את בית הכנסת של אנקונה בשנת 1279. עדות נוספת, משנת 1300, היא בקשה ששלח עמנואל רומנו לקהילת רומא על מנת שיקלו על המיסוי הכבד שהוטל על קהילת אנקונה". היהודים שבחרו להתיישב באנקונה עשו זאת משיקולי פרנסה, מסבירה ממפיירי. "הסיבה שבגללה בחרו היהודים דווקא באנקונה, ולעתים קרובות התקבלו בה בברכה, במיוחד במהלך המאות ה-15 וה-16, נבעה בעיקר מתפקידה של העיר כמרכז מסחרי בים האדריאטי. אנקונה הייתה חלק ממדינות האפיפיור, והיהודים יכלו להתיישב בה הודות להרשאות שהעניק האפיפיור לסוחרים יהודים הלבנטיניים – בעיקר יהודים שהגיעו מארצות מוסלמיות במזרח התיכון, מהאימפריה הביזנטית וממזרח הים התיכון. הקהילה היהודית בעיר קידמה את המסחר והצמיחה הכלכלית, וגלי מהגרים יהודים נוספים (כולל יהודים אנוסים, שנודעו בשם conversos או marranos) הגיעו מספרד ופורטוגל לאחר שגורשו מארצותיהם בסוף המאה ה-15 וממלכת נאפולי לאחר 1510. באנקונה הם זכו לחירות שנשללה מהם במקומות אחרים". כך, כבר משנת 1494 הורשו היהודים להקים בנקים ולהלוות בריבית, המסחר שגשג והקהילה בעיר פרחה והפעילה בתי כנסת ובתי ספר. אנקונה הפכה לאבן שואבת ליהודים מכל רחבי הים התיכון. היחסים בין הקהילה היהודית לתושבי אנקונה הנוצרים מערכת היחסים בין הקהילה היהודית ותושביה הנוצרים של אנקונה היתה מורכבת וידעה עליות ומורדות. "קהילת יהודי אנקונה, בדומה לקהילות אחרות באיטליה, חוותה תקופות של שגשוג וגם תקופות של מצוקה לאורך השנים", מסבירה ממפיירי. "בתקופות מסוימות יכלה הקהילה היהודית לחיות בשלום ולהתקיים לצד שכניה הנוצרים. הקהילה התקבלה בברכה, במיוחד כאשר היא סייעה לעורר את הצמיחה הכלכלית בעיר. אולם היו גם תקופות של מתיחות ורדיפות – בתחילת המאה ה-15 הנזיר הפרנציסקני ג'אקומו דלה מרקה (Giacomo della Marca), תלמידו של ברנרדינו דה סיינה (Bernardino da Siena) המפורסם, דרבן את מועצת העיר לאכוף תקנות נגד יהודי אנקונה, ובכלל זה החובה לענוד טלאי ייחודי ולגור רק ברחוב אחד". הרחוב שאליו התכנסו רוב תושבי העיר היהודים זכה לכינוי via dei Giudei (רחוב היהודים) או via del Bagno (כלומר רחוב האמבטיה, על שם המקווה שנבנה בו), ואם תבקרו בעיר היום, תוכלו לראות שמדובר על האזור שבין כנסיית סן ניקולה (San Nicola) וכנסיית סן אגוסטינו (San Agostino). למרות הגזרות השונות שהוטלו על הקהילה, המשיכו לצאת מתוכה אנשים מלומדים וידועי שם. "אנקונה היתה מרכז מסחרי בולט ומשכה קהל רב, כולל כמה רבנים ומלומדים ידועים ומעניינים", מספרת ממפיירי. "דמות ראויה לציון הייתה הרופא הפורטוגלי אמאטוס לוזיטאנוס (Amatus Lusitanus, 1511-1568), שנולד למשפחה מומרת (מאראנוס, Marranos). הוא עזב את חצי האי האיברי כדי לחמוק מציפורני האינקוויזיציה, ולאחר תקופת נדודים התיישב בפררה ולאחר מכן באנקונה בשנת 1547. באנקונה הוא נהנה מחופש דת, מה שאיפשר לו להמשיך לעסוק במחקריו הרפואיים. המוניטין של לוזיטאנוס היה כזה שהוא זומן לטפל באחותו של האפיפיור יוליוס השלישי ומאוחר יותר אף טיפל באפיפיור עצמו. עם זאת, כדי להימנע מהרדיפות שהנהיג פאולוס הרביעי, ברח לוזיטאנוס לפזארו (Pesaro) ולאחר מכן עבר לרגוזה (דוברובניק) ולסלוניקי, שם הוא מת במגפה". באמצע המאה ה-16 חלה תפנית חשובה, שהחמירה באופן מהותי את מצבם של היהודים לא רק באנקונה אלא בערים רבות באיטליה. "אחד האירועים החמורים ביותר בהיסטוריה של יחסי היהודים-נוצרים התרחש בשנת 1555, עם מינויו לאפיפיור, יישם פאולוס הרביעי שורה של כללים מחמירים נגד היהודים שחיו במדינות האפיפיור, ובכלל זה היהודים באנקונה. הגזרות פורטו בבולה (מסמך) בשם Cum nimis absurdum ("מכיוון שזה אבסורד") והתוצאה היתה שהיהודים נאלצו להסתגר בגטו והוטלו עליהם מגבלות חמורות שהשפיעו לרעה על מעמדם החברתי והכלכלי", מסבירה ממפיירי. כתוצאה מכך הגטו היהודי הורחב ונבנו בו שלושה-עשר בתים רבי קומות, ברחוב vicolo delle Stalle. אם תסיירו היום באנקונה ותרצו לראות את האזור שבו ניצב בעבר הגטו, תוכלו ללכת לאזור via traffico, via Lata, וסביבותיהם. שני שערים הוצבו בכל קצה של הגטו, וננעלו מידי לילה. כאילו על מנת להחמיר את המצב, הקדיש האפיפיור מרץ רב לרדיפת האנוסים שנמלטו מפורטוגל והגיעו לאיטליה. הוא החרים את רכושם וכלא את אלו שסירבו לוותר על אמונתם היהודית. אחד האירועים הידועים (והמזעזעים) ביותר התרחש בשנת 1556, מספרת ממפיירי: "עשרים וארבעה או עשרים וחמישה (תלוי בעדות) יהודים מומרים, "קונברסוס" הוצאו להורג, והאירוע הטרגי הזה הותיר חותם בל יימחה בקהילה והשפיע משמעותית על מערכת היחסים בין היהודים והנוצרים באנקונה". הפרשה הנוראה הזו נזכרת גם בכמה קינות, וביניהן קינה שכתב ר' יעקב די צאנו לתשעה באב, וב"קינה על שרופי אנקונה" שכתב מרדכי יהודה דבלאניש. חרם אנקונה המפורסם כאמור, גזרותיו של האפיפיור פאולוס הרביעי היו מגוונות וכללו בין היתר מיסים גבוהים, איסור על היהודים לעסוק במקצועות שונים, ואיסור על שימוש בלוח השנה היהודי, אך הרדיפות הדתיות היו הקשות ביותר והובילו לכך שיהודים רבים נמלטו לפזארו הרחק מהאפיפור העויין, וחסו תחת השגחתו של גווידו אובלדו, רוזן אורבינו. רדיפותיו האכזריות של האפיפיור את היהודים המומרים והוצאתם להורג של עשרים וארבעה מבני הקהילה הובילו לתגובה לא צפויה – שתי דמויות בכירות וחשובות ביותר בעולם היהודי באותם הימים, דונה גרציה ודון יוסף נשיא התכנסו ביחד עם מועצת חכמים בקושטא ושם הוחלט להטיל את "חרם אנקונה" המפורסם – חרם על כל מי שינהל מסחר עם אנקונה, וכל מי שיוביל סחורות לנמל העיר. במקום זאת, הצטוו המחרימים להוביל סחורות לנמל פזארו הסמוך. משמעות המהלך היתה דרמטית, שכן חלק משמעותי מהמסחר בעיר התנהל הודות לסוחרים יהודים, אך רוב יהודי אנקונה לא תמכו בו שכן הם חששו הוא יחמיר את מצבם הגרוע ממילא. אחת ממובילות המהלך היתה דמות מרתקת במיוחד בהיסטוריה היהודית, מספרת ממפיירי – דונה גרציה נשיא. "דוניה גרציה נשיא (כך כונתה ביאטריס דה לונה מיקז) הייתה אשת עסקים רבת עוצמה ממשפחת אנוסים פורטוגזית. עסקיה היו חובקי עולם". כבת לאחת המשפחות העשירות בפורטוגל (ולמעשה באירופה), וכנדבנית ידועה ומדינאית, ניסתה דונה גרציה נשיא להציל את בני הקהילה, ומשהניסיון נכשל היא פנתה לחרם. זו לא היתה הפעם הראשונה שהאישה התגייסה למען הקהילות היהודיות באיטליה – גם בפרק הזמן הקצר שבו שהתה בפררה היא השתמשה בכוחה וכספה כדי להגן על הקהילה היהודית ולפדות שבויים. החרם אמנם לא החזיק מעמד למשך זמן רב אך השפעתו היתה משמעותית, והפגיעה בכלכלת אנקונה הורגשה במשך שנים ארוכות לאחר מכן. באשר לפזארו – כל עוד שהרוזן חש שיוכל להרוויח מהמצב הוא השאיר את האוכלוסיה היהודית בעירו, אך בשלב בהמשך גם גווידו אובלדו הגלה את המומרים מפזארו, בשנת 1558. רבנים ידועים ומשיחי שקר אנקונה לא היתה רק עירם של סוחרים אלא גם ביתם של רבנים ומלומדים, מספרת ממפיירי. "דמות חשובה נוספת שהגיעה מהעיר הייתה רבה של אנקונה, מהלל בן שבתי הלליה (Mahallel ben Shabbetai Hallelyah), מהעיר צ'וויטאנובה (Civitanova), שמונה לרב העיר לפני שנת 1660 (תלוי במקורות). אוסף הפיוטים שלו (הנקרא "הלליה") עדיין משמש את המתפללים בבתי הכנסת בשבתות ובמועדים. בנוסף הוא גם חיבר תפילות קבליות. סביר להניח שמהלל וקהילתו היו חסידיו של שבתאי צבי, גם לאחר התאסלמותו של צבי בשנת 1666". מספר רבנים חשובים יצאו מאנקונה: יחזקאל פרובנצאלי (Ezekiel Provenzali), הרב והמקובל משה באסולה, הרב הפוסק יהודה מסר לאון, הרב רפאל ישעיה (בנו של החיד"א ואב בית הדין באנקונה), הרב הפייטן והמקובל יוסף פיאמיטה, הרב, הפוסק והרופא שמעון מורפוגרו, והרב אליהו טואף (רבה לשעבר של רומא, ומי ששימש כסמכות העליונה של יהדות איטליה במשך חמישה עשורים). בנוסף לאישים הנ"ל, הגיעה מאנקונה דמות נוספת ומעוררת מחלוקת במיוחד: הדרשן הפופולרי ואיש הקבלה שלמה מולכו הופיע לראשונה באנקונה ודרש בפני קהל בעיר בשנת 1529. מולכו נולד בתחילת המאה ה-16 בשם דיאגו פירס למשפחת אנוסים פורטוגלים ובעקבות מפגש גורלי עם דוד הראובני חזר לחיק היהדות (וכנראה שגם מל את עצמו במו ידיו). נטישתו את הקתוליות העמידה אותו בסכנה והוא נמלט מפורטוגל והגיע לאיטליה, שם הוא ניסה לשכנע את היהודים להקים צבא לשחרור ארץ ישראל מידי הכובשים העותמאנים. פעילותו לא מצאה חן בידי שלטונות הכנסייה, ובסופו של דבר הוא נידון למוות והועלה על המוקד בידי האינקוויזיציה בעיר מנטובה. לדברי אחדים מולכו היה מקובל שעסק בגאולה ובחישוב הקץ (מועד ביאת המשיח) רק מנקודת מבט לימודית. לדברי אחרים ראה מולכו בעצמו כמשיח, והאמין שבכוחו להביא את הגאולה בעצמו. סופו של הגטו בדומה לערים אחרות, גם יהודי אנקנונה שוחררו מהגטו עם הגעת כוחותיו של נפוליאון, אך המאבקים הדתיים לא הסתיימו ובשנת 1798 שרפו את הגטו כמה נוצרים משולהבים לאחר שהאזינו לדרשות דתיות. בהמשך נכפה על היהודים לשוב לגטו (בהוראת האפיפיור) ומצב זה נמשך לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-19. בשנת 1843 עדיין נאסר על יהודי העיר להעסיק משרתים נוצרים ולפתוח עסקים מחוץ לגטו. רק בהמשך הוראות אלה בוטלו, בין היתר בזכות התערבותם של אנשים ידועי שם כמו הברון צ'רלס רוטשילד. לאחר איחוד איטליה והאמניצפיה שלה זכו יהודי איטליה, זכתה גם הקהילה באנקונה לחופש המיוחל. יהדות אנקונה כיום ואתרים יהודיים בעיר כיום מספר היהודים בעיר נמוך מאלפיים, אך עדיין ניתן לבקר בשני אתרים חשובים, הראשון הוא בית הכנסת הספרדי (Sinagoga Levantina), הממוקם ב-Via Astagno 10, נבנה בשנת 1876 באזור שבו עמד פעם הגטו. בית הכנסת המקורי ניצב באזור הנמל, כיאה לעיר מסחר בעלת אופי קוסמופוליטי, אך פורק בהוראות שלטונות האפיפיור והועבר ללב הגטו. באותה הכתובת ניצב גם בית הכנסת האיטלקי, שהועבר גם הוא לכאן אחר שהמבנה המקורי פורק בשנת 1932. זו היתה הפעם השנייה שבית הכנסת האיטלקי נדד ממקומו – בית הכנסת המקורי נבנה במאה ה-14 באזור שהיום נקרא Piazza Kennedy אך בעקבות פעילותם של נזירים שהתנגדו לדבר קיומו של בית הכנסת, הוא הועבר לגטו. האתר השני הוא בית הקברות העתיק (Antico cimitero di monte Cardeto), הממוקם בפאתי העיר (Via Cardeto) ובו כאלף מצבות. יהודי העיר קיבלו לראשונה אישור לקבור את מתיהם באזור זה בשנת 1428, ובית הקברות המשיך לשמש את הקהילה במשך כ-400 שנה. מכיוון שבית הקברות מוקם בראש גבעה בנקודה אסטרטגית, חלק ממנו הוסב למחנה צבאי במאה ה-19, ובתמורה ניתן לקהילה שטח אחר (cimitero Tavernelle). היום בית הקברות הוא חלק ממתחם רחב יותר בשם Parco del Cardeto.

יינות מינרליים מורכבים ומתוחכמים ויינות עשירים בגוף ובפרי, זני ענבים שהגיעו עם המתיישבים היוונים העתיקים וגם יין אחד שהמציא סוחר אנגלי מתוחכם... אם עוד לא יצא לכם להתעמק בתפריט היינות של סיציליה, הגיע הזמן. סיציליה מצטיינת לא רק באוכל ובנופים, אלא גם ביין! זה לא סוד שסיציליה הוא אחד המחוזות האהובים עלי באיטליה, ולא נדרש גשש בלש על מנת להבין מדוע – באי הנהדר הזה יש הכל. נופים יפים וחופים נהדרים? יש. אוכל מעולה? יש ויש, ועל כך יעיד הג'ינס שלא נסגר עליי בתום חופשה בת שבועיים... אתרי היסטוריה, תרבות, ארכיאולוגיה, אדריכלות ואומנות ברמה בינלאומית? בהחלט, ובשפע. תרבות מלאת חיים ואנשים מקסימים? ברור. אבל לצד כל אלה, יש עניין נוסף ששווה התייחסות – היינות הסיציליאנים. אם גם אתם, כמוני, חובבי יינות מינרליים, המגיעים מאזורים וולקניים, אז סיציליה היא יעד חובה. קצת רקע מקובל לנקוב בשמם של מחוזות צפוניים יותר (טוסקנה, ונטו, פיימונטה) כשמדברים על היינות האיטלקיים והלל רק את היינות שבאים מהם, אבל האמת היא שסיציליה היא כן מחוז חשוב – בעבר רק בשל כמויות היין שביוצרו בה, וכיום גם בשל איכותם של חלק מהיינות. למעלה מ-620 מיליון ליטרים של יין מיוצרים באי מידי שנה, ולא פחות מ-23 יינות זכו למעמד DOC (אם כי רק יין אחד זכה למעמד DOCG). מסורת היין בסיציליה היא בת אלפי שנים, וסביר להניח שגפנים צמחו באי באופן ספונטני, אך אם נרצה לנקוב בתאריך מדויק יותר כרגע שבו החלה תעשיית היין הסיציליאני אפשר לומר שהכל התחיל לפני כ-2800 שנה, כאשר היוונים, מעריצי יין ידועים, כבשו את האי והביאו עימם לא רק גפנים אלא גם את הידע הטכני הדרוש לייצור היין. הרומאים העתיקים למדו מהיוונים, המשיכו את המסורת והעריצו את היינות הסיציליאנים שנחשבו לאיכותיים במיוחד. בתקופה הביזנטית המשיכה התעשייה לפרוח (חלק גדול מהמסורת השתמר בזכות המנזרים, כפי שקרה גם במקומות אחרים באירופה. בזכות הנזירים והנזירות טכניקות גידול ומתכונים לא אבדו). אמנם תחת הכיבוש המוסלמי תעשיית היין הסיציליאנית הצטמצמה אך בהחלט לא נהרסה, וממילא חזרה לעצמה כאשר נכבש האי על ידי הנורמנים במאה ה-11. סיציליה ידועה בזכות אדמותיה הפוריות, אבל, כפי שמסבירים המומחים, דווקא האדמה הפוריה של האי עמדה בעוכריו – בזכות סבסודים למיניהם ותמריצים כלכליים החלו מגדלים רבים לשתול כמויות גדולות של גפנים ולייצר כמויות גדולות של יין אנמי וחסר טעם. ואכן, במשך תקופה ארוכה מאד שימש חלק נכבד מהיין שיוצר בסיציליה כיין בסיס, שנועד למהילת יינות אחרים. הדגש, אם כך, היה על הכמויות ולא על איכות הייצור.. התוצאה היתה ברורה – במהרה התדרדרה תדמיתו של היין הסיציליאני, וחבל. גם היום למען האמת ישנם יקבים שכאלה, אבל אין ספר שבמקביל בולטת גם מגמה שונה לגמרי, והאי התמלא בשחקנים חדשים שהחליטו לשנות את כללי המשחק. כך קרה שגם כמה מהאחוזות ההיסטוריות של וגם רבים מהיצרנים החדשים והצעירים החליטו לפנות לכיוון אחר – איכותי, חדשני ויצירתי. לכך יש להוסיף נקודה חשובה נוספת, והיא שסיציליה מתמודדת עם שינויי אקלים רציניים ומאתגרים מאד. לכן, יקבים רבים שמים דגש מחודש על דרכי ייצור ידידותיות לסביבה, ירוקות ככל האפשר, המשמרות את משאבי הטבע. ישנם כאמור 23 יינות סיצילאנים שזכו למעמד DOC, אבל אין טעם, לדעתי, למנות את כולם כמו ברשימת מכולת ארוכה. במקום זאת החלטתי להתמקד בכמה יינות מעניינים במיוחד. שניים מהיינות שברשימה הם יינות מתוקים, הנחשבים ליינות קינוח מעולים ואני ממליצה לכם לתת להם צ'אנס גם אם אינכם מחובבי הז'אנר. אני מאמינה שתופתעו לטובה. צ'רזואולו די ויטוריה – Cerasuolo di Vittoria בואו נתחיל עם המלך. או לכל הפחות – עם היין הידוע ביותר באי, והיחיד שזכה למעמד DOCG. יין הצ'רזואולו מיוצר משני זני ענבים טיפוסיים לאי: נרו ד'אבולה (Nero d’Avola), ופראפאטו (Frappato). היין קיים בשתי גרסאות: Cerasuolo di Vittoria DOCG, המיוצר רק סביב העיירה נושאת אותו השם, ו-Cerasuolo di Vittoria Classico, המיוצר באזור נרחב קצת יותר, הכולל בתוכו גם את אזור ראגוזה (Ragusa) וקטניה (Catania), ומתיישן במשך 18 חודשים לפחות. זהו יין גדול, דומיננטי, המתאפיין בצעירותו בצבע עז אך ככל שהוא מתבגר הצבעים מתמתנים והטעמים מתעגלים. הצ'רזואולו ממלא את הפה בפירותיות דומיננטית, והניחוחות מתפתחים עם השנים – בתחילה הם פרחוניים ופירותיים, ובהמשך, לאחר היישון הממושך, יופיעו גם ניחוחות השוקולד והעור, והתבלינים המתוקים. כמו כל יין הנהנה ממעמד DOC או DOCG, גם ליין צ'רזואולו יש מתכון רשמי: על פי חוק על היין להכיל בין 50 ל-70% ענבי נרו ד'אבולה, ובין 30 ל-50% ענבי פראפאטו. ענבי נרו ד'אבולה הם כפי הנראה הידועים ביותר באי – זהו זן שנחשב בשלב זה לזן ילידי, והוא הגיע ככל הנראה עם המתיישבים היוונים שכבשו את האי במאה השמינית לפנה"ס. הנרו ד'אבולה (המוכר גם בשם 'קאלאברזה' Calabrese) מעניק מבנה וגוף, ויינות המבוססים על ענב זה עלולים להיות גסים ומחוספסים, אבל בטיפול נכון מתרחש סוג של קסם: היין מתעדן ופותח מניפה של ריחות וטעמים – פירות אדומים ושחורים, ליקריץ, וניל, ציפורן, ופרחי סיגליות. זן הפראפאטו עדין בהרבה, ומוסיף פירותיות, טאנינים וניחוחות פרחוניים ליין. איפה טועמים? אם כבר הגעתם עד לכאן, לפינה המערבית ביותר של סיציליה, אני ממליצה שתבקרו באחד היקבים ההיסטוריים והמפורסמים ביותר: COS. זהו יקב שהמבקרים אוהבים לאהוב – רציני, איכותי, חדשני ומסורתי בו זמנית. הגפנים מטופלות לפי עקרונות הגידול הביודינמי, והיינות של יקב COS הם בין הידועים בסיציליה. נסו את ה-Cersauolo, מן הסתם, אבל אל תעצרו שם. כדאי ומומלץ לנסות גם את היינות האחרים, שה"מתכון" שלהם לא מוכתב על פי חוק ומאפשרים ליננים לבטא את היצירתיות שלהם. יקב מפורסם ומצויין נוסף הוא Donnafugata, אך עליו ארחיב בהמשך, בסעיף העוסק בפסיטו די פנטלריה. אתנה ביאנקו – Etna Bianco ואתנה רוסו – Etna Rosso סיציליה היא ממתק קטן עבור חובבי היינות המינרליים, והאדמה הוולקנית העשירה סביב הר הגעש אתנה מעניקה ליינות המיוצרים באזור זה פרופיל טעמים וניחוחות משובח במיוחד. יין האתנה, כפי שעפשר להבין משמו, מיוצר קרוב במיוחד לאזור הסכנה: הר האתנה הוא הר הגעש הגבוה ביותר והפעיל ביותר בעולם, והתפרצויות קטנות הפכו למראה שבשגרה. חשובה לא פחות העובדה שהגפנים נשתלות בגובה רב, ונהנות מהבדלי טמפרטורה משמעותיים בין שעות היום והלילה. וגורם שלישי המשפיע על הטעמים הוא הגיל – חלק מהגפנים כאן הן בנות 70, 80 ואפילו 100 שנה! כמובן שהתפוקה מצומצמת מאד, אבל האיכות? מופלאה. על מנת לייצר את היין האדום (אתנה רוסו – Etna Rosso) יש להשתמש בזנים המאושרים הרשמיים: בין 80 ל-100% ענבי נרלו מאסקאלזה (nerello mascalese) ועד 20% נרלו קאפוצ'ו (nerello cappuccino). את האתנה ביאנקו (Etna Bianco), לעומת זאת, מייצרים מזן הקאריקנטה (carricante) בתוספת קטנה של ענבי קטאראטו (catarratto). ענב הנרלו מאסקאלזה הגיע לסיציליה עם היוונים, במאה השמינית לפנה"ס. הזן הזה נחשב לעקשן ואיכותי, והוא גדל בתנאים לא פשוטים בין אבני הבזלת השחורות. הוא משגשג בגובה רב (בין 350 ל-1000 מטרים מעל פני הים), ויש מי שמשווה בינו ובין הנביולו, הענב הידוע ממחוז פיימונטה המשמש להכנת יין הבארולו המפורסם – הן בשל האיכות והן בשל הקשיים הטכניים השונים שהם מציבים בפני המגדלים. הגובה ותנאי השטח לא מאפשרים בציר מכני, ולכן רוב היקבים בוצרים ידנית. ענבי הקאריקנטה, לעומת זאת, מהווים את הבסיס ליינות אתנה הלבנים (והמצויינים לא פחות מאחיהם האדומים). הם גדלים לאורך צידו המזרחי של האתנה, לכיוון הים, משגשגים בגובה רב (גבוה אף יותר מהנרלו מאסקאלזה!) והגפנים עשירות בפרי – למעשה, מקור השם 'קאריקנטה' נובע מהכינוי שהדביקו להם האיכרים הסיציליאנים, שכן הזן הזה יכול למלא עגלות (carri) שלמות. על פי חוק על ה-Etna Bianco DOC להכיל לפחות 60% ענבי קאריקנטה, ואילו עבור ה-Etna bianco superior הכמות המינימלית של ענבי קאריקנטה עומדת על 80%. התוצאה נהדרת – יינות הפורשים מניפה שלמה של ניחוחות וארומות, החל מפירות הדר וכלה באבני בזלת (מן הסתם), פרחים לבנים וצהובים, המליחות עדינה באדיבות הבריזה העולה מהים. הגוף מלא ואלגנטי, ומתאים מאד לליווי מנות הדגים ופירות הים שסיציליה מפורסמת בהן. איפה טועמים? אחד מהיצרנים הטובים ביותר הוא יקב I custodi delle vigne dell’Etna. שם היקב הוא הצהרת כוונות, ופירושו באיטלקית הוא: שומרי הגפנים של הר האתנה. נסו גם את היינות הלבנים וגם את היינות האדומים, כמובן. ה- Aetneus (אדום) וה-Aedes (לבן) טובים במיוחד. יקב מומלץ נוסף הוא Pietradolce (מילולית: אבן מתוקה). זהו יקב חדש יחסית, מודרני במובן הטוב ביותר של המילה, והיין כאן מיוצר בשיטות מתקדמות אך מתוך הבנה עמוקה של המסורת העתיקה. חלק מהיינות, כמו לדוגמה ה-Barbagalli Etna rosso DOC שלהם מגיעים מגפנים בנות כמעט 100 שנה, והתוצאה נהדרת! פסיטו די פנטלריה – Passito di Pantelleria לאיטליה (ולסיציליה) יש מסורת ארוכה ומפוארת של יינות קינוח – יינות אלכוהוליים עשירים בטעם, המיושנים במשך פרקי זמן ארוכים במיוחד. הפסיטו די פנטלריה (שנודע בעבר בשם 'מוסקטו די פנטלריה') מגיע מהאי פנטלריה (Pantelleria) שמול חופי טראפני. תהליך ההכנה הוא פשוט אבל מדוקדק: לאחר הבציר מיובשים (ייבוש טבעי), כך שחלק משמעותי מהמים מתאדים ואחוז הסוכר בענבים עולה (בהמשך, במהלך התסיסה, יומר הסוכר לאלכוהול). זהו רגע עדין, וחשוב להקפיד על אוורור נכון של הענבים כדי למנוע רקב ועובש. לאחר מכן מכינים את היין עצמו, ואז מיושן היין במשך 15 עד ‘18 חודשים. זהו יין שמלווה באופן מושלם את הקינוחים הסיציליאנים האהובים, ובמיוחד מתוקים על בסיס שקדים ובצק שקדים. את היין מייצרים מענבי זיביבו (Zibibbo) – זן ארומטי ממשפחת המוסקט, המוכר גם בשם מוסקטו די אלסנדריה (Moscato di Alessandria). היו אלה הרומאים שהביאו את הענב הזה ממצרים, מהעיר אלכסנדריה, והוא נקלט בסיציליה היטב. כל כך טוב, למעשה, עד שנדמה שמאז ומתמיד היה נוכח בה, והתוצאה היא יין עשיר בניחוחות וטעמים, בצבע זהוב מפתה (לא פלא שבמאה ה-19 כינו אותו "הזהב הנוזלי"). האי פנטלריה מומלץ מאד לביקור ולא רק בזכות היין – זהו אי וולקני, קרוב מאד לחופי טוניס, פרוע ויפהפה, ובעל מאפיינים מושלמים לייצור יין ייחודי. אחת האחוזות של יקבי Donnafugata ממוקמת כאן, ועבודה אינסופית ומפרכת מושקעת בטיפוח האחוזה ובגידול הגפנים למרות התנאים המורכבים ששוררים כאן. הבציר נעשה באופן ידני בלבד, בגבהים משמעותיים, והגפנים נשתלות על טרסות יבשות (בדומה לליגוריה) הדורשות תחזוקה מתמדת. התמורה לעבודה הקשה היא שגם היין הזה, בדומה לשאר היינות של Donnafugata, הוא לא פחות ממעולה. שווה במיוחד לנסות את ה- Ben Ryé הנהדר, לא רק כיין המלווה מתוקים אלא גם כיין המשתלב בצורה מושלמת עם גבינות עזות טעם כמו גורגנזולה חריפה, למשל. ואם כבר מדברים על יינות מתוקים מיוחדים, אי אפשר שלא לציין את אחד האהובים עליי (לא פשוט להשיג אותו): מלבזיה די ליפארי (Malvasia di Lipari), העשוי מענבי קורינטו נרו (Corinto nero) ומלבזיה ביאנקה (Malvasia bianca). היין קיים בשלוש גירסאות (Malvasie delle Liparie DOC bianco, Malvasia delel Lipari liquoroso ו-Malvasia delle Lipari passito). ליפארי הוא אי וולקני הנמנה על האיים האאוליים (יעד תיירותי פופולרי במיוחד) וכמובן שמבנה הקרקע ותנאי האקלים משפיעים על היין. מרסלה – Marsala סיפורו של האלכוהול בסיציליה קשור בקשרים עבותים לזרים שהגיעו לאי. היוונים העתיקים הביאו עימם גפנים ושיטות גידול, ואילו הבריטים, אלפי שנה מאוחר יותר, הביאו עימם ידע עסקי וקשרים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא יין המרסלה: זהו יין מחוזק, המיוצר באזור העיר מרסלה בשיטה דומה לשיטה שבה מייצרים שרי. את הצלחתו של המרסלה חייבים בסיציליה לסוחר האנגלי ג'ון וודהאוס (John Woodhouse), שספינתו נקלעה לסערה ונאלצה לעגון בנמל המקומי. בזמן ששהה בעיר טעם וודהאוס את היין של מרסלה, התאהב בו, והחליט לשלוח כמות מכובדת של חביות למולדתו. כדי למנוע מהיין להתקלקל לאורך המסע, הוסיף וודהאוס אלכוהול ליין, וכך יצר יין מחוזק שדמה לשרי, ומצא חן במיוחד בעיני הלקוחות הבריטיים. כך, הבין וודהאוס שעלה על שיטה נהדרת לשבור את השוק ולהתחרות באופן ישיר עם היקבים העשירים בפורטוגל (בה ייצרו מדיירה) ובספרד (בה ייצרו שרי). בעקבותיו הגיע גם בנג'מין אינגהם (Benjamin Ingham) שהחליט לעקוף את המתווכים, ולהקים בעצמו מערך לייצור מרסלה בסיציליה. גם משפחת פלוריו (Florio), מהעשירות והידועות שבמשפחות האצולה הסיציליאניות (סיפורם מופיע ברב-המכר 'האריות מסיציליה') נכנסה לעיסקי המרסלה. היין מיוצר מענבי אינזוליה (Inzolia), קאטאראטו (Catarratto) וגרילו (Grillo) וקיים בשלוש גרסאות – יבש, יבש למחצה, ומתוק (המונח יבש הוא יחסי כמובן, שכן אפילו בגרסה היבשה תמצאו 40 גרם סוכר לליטר). בנוסף, היין מקוטלג לפי מידת היישון – היין הצעיר ביותר נקרא אמברה (ambra), הסופריורה ריזרבה (superior riserva) מיושן ארבע שנים, ואילו ה-Stravecchio מיושן במשך לא פחות מעשור. גם במקרה הזה, למרות שמדובר על "יין קינוח", יין מרסלה איכותי יתאים מאד גם לליווי גבינות. איפה טועמים? שלבו היסטוריה, דרמה ויינות טעמים, וסעו ליקב ההיסטורי של משפחת פלוריו, כמובן. כמה יינות נוספים ששווה להכיר כמו בכל שאר המחוזות באיטליה, גם בסיציליה חלק נכבד מהיינות המעניינים ביותר לא נכנסים לשום קטגוריה רשמית, או שלכל היותר עונים כל הקריטריונים בקטגוריה הרחבה (והחשובה) "IGT Terre Siciliane". לכן, כדאי ומומלץ לנסות גם יינות אחרים, ביקבים איכותיים. נסו לדוגמה את Tenuta Gorghi Tondi, יקב Settesoli, ויקב Morgante.

חולמים לקנות בית בטוסקנה, דירה ברומא או אולי וילה באזור בולוניה? מחפשים נכס להשקעה, או מתכננים רילוקיישן לאיטליה? המדריך הבסיסי לקניית נדל"ן באיטליה יציג בפניכם את המונחים, החוקים והמסמכים החשובים שחייבים להכיר כשמתכננים לרכוש נכס באיטליה בחודשי הקיץ חלונות הראווה של סוכנויות הנדל"ן מוארים גם בלילה. לעת ערב נראים ברחובות העיירות הקטנות באיטליה מאות תיירים שזופים ולבושים בבגדי קיץ בצבעי פסטל, בדרכם לאכול את ארוחת הערב, מנסים להנות מקרירות הלילה שתוחלף עוד מעט בחומו של יום חדש. מעת לעת הם נמשכים אל החלונות המוארים, האישה נצמדת לזרועו של הגבר בעוד אחד מהם מצביע על תמונת נכס, עם בריכה, על ראש גבעה, או במרכז העיר בסמוך לפיאצה גדולה. החלום על שינוי מקום מגורים מייצג בין היתר השתוקקות לחיות חיים אחרים, או לכל הפחות להתחיל אותם מחדש במקום אחר. התיירים המתבוננים בחלונות הראווה בוודאי מדמיינים את עצמם משוחחים עם השכנים באיטלקית, מנגנים בלשונם את השפה המוזיקלית והקופצנית, ואולי אפילו משתנים בעקבות המעבר והופכים למישהו אחר – אדם שונה, אולי קליל יותר, הסופג לתוכו את העונג, התשוקה ושמחת החיים שבהם התברכה איטליה. אך התחנה הראשונה בדרך לחלום דורשת סבלנות וידע, והחיפוש אחר הבית האיטלקי המושלם הוא למעשה הרבה יותר מסובך ממה שנדמה לתיירים רבים. קניית נכס באיטליה היא משימה אפשרית לביצוע, אך מורכבת. המכשול הגדול ביותר העומד בפני הרוכשים הפוטנציאליים הוא הפיתולים הקפקאיים שמניחה לפתחם הבירוקרטיה האיטלקית הידועה. לכן, יש לגשת למשימה לאט ובסבלנות, ולזכור שכל מקרה הוא לגופו. ראשית כל, כדאי לערוך מחקר ראשוני באשר למחוז שבו תרצו לקנות – ישנם סרטונים ביוטיוב שמנתחים את המחיר למטר בערים שונות, טרנדים מרכזיים, ואת המקומות באיטליה שבהם משתלם להשקיע ברגע נתון. כמובן שלא כדאי להסתמך רק על המידע באינטרנט, אבל הסרטונים האלה בהחלט עוזרים למי שעושה את צעדיו הראשונים בתחום. בנוסף, מומלץ מאוד להכיר את המקום שבו אתם מתכוונים לרכוש נכס, ואת האנשים. במדינה שבה הבירוקרטיה אימתנית והחוק היבש סובל ממורכבות-יתר כרונית, יש להיעזר ככל האפשר במי שמכירים אותו הכי טוב. באיטליה, המושיעים שלכם יהיו סוכני הנדל"ן, האדריכלים ועורכי הדין הפועלים בעיר שבה אתם מעוניינים לרכוש את הנכס. ההיכרות שלהם עם התקנות המקומיות ואף יותר מכך עם בעלי התפקידים במקום, חשובה ביותר. לאחר שאיתרם את אנשי המקצוע המתאימים שילוו אתכם בתהליך רכישת בית החלומות, או הנכס להשקעה, תדרשו להכיר שורה ארוכה של מסמכים רלוונטיים. כך לפתע תתקלו במונחים שמעולם לא שמעתם, כמו SCIA ו-Certificato di prestazione energetica. על מה מדובר? אנחנו ממליצים לכם לקרוא בעיון את המדריך, כדי לחסוך לעצמכם כאב ראש, בלבול ועוגמת נפש. רשימת המסמכים הדרושים לקניית נכס באיטליה: ה"סנטוריה" (Sanatoria) - זהו מסמך המתייחס להסדרת מעמדן של עבודות בנייה לא מורשות שנעשו בנכס, כמו גם עבודות שלא עומדות בחוקי העירייה. במידה והנכס נבנה או שונה ללא היתרים מתאימים, או בניגוד לתקנות הבנייה, ניתן לבקש בדיעבד "סנטוריה" מחודשת. הבקשה יכולה להתקבל או להידחות. אם ה"סנטוריה" מתקבלת, היא הופכת את המבנה לחוקי. כמו כן, אם הבניין נבנה או שונה ללא אישורים מתאימים אז ברוב המוחלט של המקרים יהיה צורך ב"סנטוריה" כדי לקבל את ה - Certificato di Agibilità (אישור המגורים/שימושיות, ראה סעיף 2). תהליך השגת ה-"סנטוריה" עלול להיות מורכב וארוך, אך הוא הכרחי לצורך הסדרת הבעלות המלאה על הנכס. המוכר צריך לספק לקונה את התעודה ורצוי שתהיה ברשותו כבר בזמן הצגת הנכס. אישור שימושיות (Certificato di Agibilità) - נקרא גם: Certificato di abitabilità, מסמך זה מונפק על ידי הרשויות המקומיות באיטליה, הוא מעיד כי הנכס מתאים למגורים ועומד בכל תקנות הבריאות, הבטיחות ואיכות הסביבה הנדרשות. זהו מסמך חשוב שיש להצטייד בו לפני רכישת הנכס. הוא חיוני להשלמת הרכישה. על בעל הנכס יוטל להציגו כאשר יבקש לקבל שירותים מהעירייה כמו חיבור לחשמל, מים, פינוי אשפה וכו'. האישור תקף ל-10 שנים ויש לעדכן אותו אם נעשים שינוים גדולים בנכס. הוא מאשר שהבניין תואם לתקנות המקומיות וניתן להשתמש בו כבית מגורים. שטר בעלות (Atto di Proprietà) - זהו מסמך משפטי המוכיח בעלות על נכס, ומספק מידע על הנכס (מיקום מדויק, מידות, וכל שעבוד או הגבלה שחלים עליו). מסמך זה חיוני לרכישת נכס באיטליה שכן הוא זה שמאמת את הבעלות, ויש להעבירו לבעלים החדש כחלק מתהליך הרכישה. שטר הבעלות מוחזק על ידי משרד רישום הנכסים המקומי, בעלי עניין יכולים לבקש אותו ולבדוק אותו. רוכשים פוטנציאלים נחשבים לבעלי עניין. הבטחת העברת שטר הבעלות מהבעלים הקודמים לבעלים החדש הוא שלב מכריע בתהליך רכישת הנכס והכרחי על מנת לוודא את חוקיות ההליך ואת העברת הבעלות. "תעודת יעילות אנרגטית" (Certificato di Prestazione Energetica) – תעודה זו נדרשת על פי חוק עבור כל מבנה באיטליה, ומספקת מידע על צריכת האנרגיה של המבנה ועל העלויות הכרוכות בחימום, קירור, ותאורה של הנכס. התעודה מדרגת יחסי עלות-תועלת מבחינת צריכת אנרגיה, והדירוג נע בין A (החסכני והיעיל ביותר) ל-G (הכי פחות יעיל). יש להציג תעודה זו בכל פרסום למכירת הנכס. יש לעדכן את התעודה בכל 10 שנים ובכל פעם שנעשים שינויים במבנה. תמצית רישום נכס (Estratto Catastale) - מסמך זה מופק במרשם המקרקעין האיטלקי, ידוע גם בשם, Catasto, מספק מידע על הנכס כגון מיקומו, מידותיו, בעליו וכל שעבוד או מס שחלים עליו. מסמך זה מאמת את הבעלות והסטטוס המשפטי של הנכס. יש להשיג ולבדוק אותו לפני רכישת נכס כדי לוודא שאין שעבודים או בעיות משפטיות שעלולות להשפיע על הרכישה. בכל פעם שיש שינוי בנכס, כגון העברת בעלות או הוספת שעבוד, יש לעדכן מסמך זה. המסמך חיוני לאימות החוקיות והעברת הבעלות על נכס באיטליה. הצהרת התאמה קדסטרלית (Dichiarazione di Conformità) - מסמך טכני זה הוא חובה לפי חוק, הוא מונפק על ידי מומחים מוסמכים בתחומים שונים (מהנדס, אדריכל וכו'). ההצהרה מאשרת שהבניין תואם את חוקי הבנייה והתקנות המקומיות. את המסמך יש להשיג לפני מכירה או העברת בעלות על נכס. המסמך מאשר כי הבניין נבנה בהתאם לתוכניות מאושרות על ידי הרשות המוניציפלית ועם היתרי בנייה מטעמה, וכי הבניין עומד בתקנות ובחוקי הבנייה המקומיים. כמו כן, הוא מאשר כי המבנה מתאים למגורים ולשימוש, וכי הותקנו כל אמצעי הבטיחות הנדרשים, כגון גלאי אש ויציאות חירום והמערכות עומדות בתקנים. יש לעדכן את המסמך הזה בכל פעם שיש שינויים גדולים במבנה, כמו שיפוץ או הוספת מבנה חדש. מסמך זה מהווה חלק חשוב בתהליך רכישת הנכס באיטליה ויש להשיגו ולעיין בו לפני העברת הבעלות. הוא מסייע לאמת את חוקיות הבניין והתאמתו למגורים, ולהבטיח שהנכס שברצונכם לרכוש הוא בטוח. שיפוץ הנכס - במקרה שתרצו לערוך שיפוץ בבית או בדירה שרכשתם, תצטרכו להגיש בקשה רשמית לפני תחילת העבודות באמצעות מודד (Geometra) או אדריכל (Architetto). בהתאם לאופי העבודות, יהיה עליכם לבחור באחד מהמסלולים הבאים: מסלול 1 (CILA) - מסלול המשמש לפעולות תחזוקה רגילות, במקרים שבהם לא מתוכננות עבודות הקשורות ליסודות המבנה. מסלול 2 (SCIA) - מסלול המשמש לפעולות תחזוקה רגילות וגם לשיפוץ ועבודות הקשורות ליסודות המבנה. מסלול 3 (Permesso di Costruire) - היתר בניה, מסלול זה נדרש לבניית בניין חדש או לשיפוצים שיובילו לשינוי גדול, נדרש אישור מטעם וועדה מיוחדת ומהנדס העיר. ומה עכשיו? אם מצאתם את הבית שלכם, השתכנעתם שכדאי לכם לרכוש נדל"ן באיטליה, ובדקתם שיש לבעל הנכס את כל המסמכים הדרושים, כדאי לדעת גם כמה דברים חשובים על העלויות, ועל פרוצדורת הקנייה. קניית נכס נדל"ן באיטליה צעד ראשון: נותנים הצעה על הנכס דרך סוכן הנדל"ן. ההצעה היא כתובה ומצורף אליה צ'ק בטחון שלכם או העברה בנקאית. סוכן הנדל"ן מחזיק את הצ'ק או את הכסף בנאמנות ובצמוד להצעה החתומה. ההצעה מוגבלת בזמן, היא יכולה לנוע בין 3 ימים לשבועיים, בדרך כלל. שימו לב: אם תחליטו לסגת מההצעה שהגשתם לאחר שהיא אושרה, תפסידו את דמי הביטחון. הדבר תקף עבור שני הצדדים, וגם המוכר מחויב לכם – אם הוא לא יהיה מסוגל למכור את הנכס לאחר שכבר קיבל את הצעתכם, הוא יישא בעלות של קנס מוסכם על ביטול העסקה. בדרך כלל מדובר בסכומים גבוהים שאיש מהצדדים לא מעוניין לסכן. צעד שני: ההצעה שלכם על הנכס התקבלה. מזל טוב! סוכן הנדל"ן קיבל אישור על ההצעה הכתובה שלכם והיא חתומה על ידי המוכר. צעד שלישי: את מחיר הנכס ותנאי המכירה מעגנים בהסכם מקדים (contratto preliminare) בו מסכמים את התנאים הבסיסיים. אין צורך בעו"ד לשם כך (במידה ותרצו שעורך דין יהיה מעורב בתהליך תצטרכו לשכור אחד ולשלם לו בנפרד). בדרך כלל סוכן הנדל"ן שמייצג אתכם הוא זה שיכין את ההסכם עבורכם ועבור המוכר. בהסכם ייכתבו סכום הרכישה, תנאי התשלום, ועוד. יש סוכני נדל"ן שמעדיפים להכין את ההסכם המקדים יחד עם ההצעה על הנכס, אך חשוב לדעת שאלו שני דברים נפרדים. בהסכם המקדים יקבעו התנאים שלפיהם הנוטריון בשלב הבא יכתוב את ההסכם הסופי, ויעביר את הבעלות. צעד רביעי: לפי מסגרת הזמן שנקבעה בהסכם המקדים יקבע תאריך להעברת הבעלות אצל נוטריון (הנוטריון הוא בעל הסמכות באיטליה בכל הקשור להעברת נכסים), במעמד שני הצדדים הנוטריון מקים "שטר מכר" לעסקה (באיטלקית "רוגיטו" - “Rogito”). הנוטריון יבקש מראש מהמוכר ומכם את כל המסמכים הרלוונטיים, ויברר את תקינותם בארכיב העירייה. במעמד המכירה ה "רוגיטו" עצמו תתבקשו להעביר את התמורה על הנכס לחשבון בעל הנכס בהעברה בנקאית מהירה עם IBAN או בצ'ק בנקאי. הנוטריון יקריא את הסכם שטר המכר בקול באיטלקית לפי חוק. ניתן גם לתרגם את החוזה לאנגלית – ציינו את העובדה שאתם לא דוברים איטלקית מראש, וכך תוכלו לעקוב אחר ההקראה ולשאול שאלות במידת הצורך. עלויות ומיסים בקניית נכס: העלויות והמיסים הקשורים לרכישת נדל"ן באיטליה תלויים בגורמים שונים, וביניהם סוג הנכס, מיקומו ומחיר הרכישה. להלן כמה מהעלויות והמיסים האופייניים שכדאי לקחת בחשבון: מס רישום (Imposta di Registro) - מס זה משולם בגין העברת הבעלות על הנכס ומתבסס על השווי המוצהר של הנכס "ערך קדסטרלי" (ערך הנכס הנלקח מתוך מרשם חלקות הקרקע בעירייה, הערכים בעירייה לרוב אינם מעודכנים ונמוכים משמעותית ממחירי השוק הריאלים). נכון לספטמבר 2021, התעריף הסטנדרטי עבור נכסי מגורים הוא 2% עבור בית ראשון (Prima Casa) ו-9% עבור בית שני, שלישי וכו' (Seconda Casa). בכל מקרה הסכום לא יפחת מ- €1000 יורו. שימו לב: במקרה של רוכש זר ההטבה במס על הרישום בית ראשון תחול רק במקרה של תושבות איטלקית (כך דינם של כל ההטבות לבית ראשון המוזכרות בהמשך). כמו כן, יש אפשרות להצהיר בפני רשות המסים כי הרוכש יהפוך לתושב בתוך 18 חודשים מהרכישה. מומלץ לבדוק מידי פעם אם יש עדכונים לשיעורי המס מכיוון שהם עשויים להשתנות. מע"מ (Imposta sul Valore Aggiunto) - אם אתם רוכשים נכס חדש מיזם או מחברת בנייה, עשוי לחול מע"מ במקום מס הרישום. שיעור המע"מ עבור נכסים למגורים הוא בדרך כלל 4% עבור דירות ראשונות, ושיעור גבוה יותר (כיום 10%) עבור דירות שניות. מס רישום מקרקעין (Imposta Catastale) - מס זה מכסה את עלויות רישום הנכס בלשכת רישום המקרקעין והוא בדרך כלל סכום קבוע של: 200 € עמלת נוטריון (Onorario Notarile) - דמי נוטריון משולמים לנוטריון על העברת הזכויות בנכס ועל כך שהוא מוודא עמידה בכל הדרישות החוקיות. העמלות מחושבות לפי שווי הנכס ויכולות להשתנות מעט מנוטריון אחד לשני, בדרך כלל העמלה לא תפחת מ-1000 € או 1% מערך העסקה. הקונה הוא זה שנושא בעלויות, מומלץ לבקש הצעת מחיר משני נוטריונים לפחות על מנת להשוות ביניהן. עמלת סוכנות הנדל"ן - אם השתמשתם בסוכנות נדל"ן כדי לאתר את הנכס, הם בוודאי יחתימו אתכם על הסכם תיווך, העמלות נעות בדרך כלל בין 2% ל-5% מערך הנכס. במקרה שמעורבים שני סוכנים שונים, הקונה והמוכר משלמים כל אחד לסוכן שלו. מס משכנתא (Imposta Ipotecaria) - אם ביקשתם משכנתא למימון הרכישה מבנק באיטליה, יש לשלם מס משכנתא, שהוא אחוז מסכום המשכנתא. במקרה שמדובר על רכישת דירה ראשונה, המס הוא 0.25% מהסכום המתקבל. במקרה של בית שני, המס הוא בגובה 2% מסכום ההלוואה. אגרת רישום מקרקעין (Diritti Catastali) - אגרה זו מכסה את עלות עדכון רישומי רישום המקרקעין לאחר רכישת הנכס. 55 אירו ועוד מס בולים של 16 אירו. היא משולמת (לפעמים גם במזומן) לנוטריון. חיוני להתייעץ עם סוכן נדל"ן מקומי, הפועל באזור שבו אתם מתכננים לרכוש את הבית, וכמובן שמומלץ לעשות זאת לפני הגשת הצעה. כך תוכלו לקבל מידע מדויק ועדכני לגבי העלויות והמיסים החלים במקרה הספציפי שלכם, ולהימנע מהפתעות לא נעימות. אחרי רכישת הבית, מהם המיסים הקבועים על נכס? הנה מה שצריך לדעת: מס רכוש (IMU) - מס הרכוש האיטלקי חל על כל נכס נדל"ן באיטליה. במידה והנכס שרכשתם נרשם כבית ראשון וכמקום המגורים הראשי במרשם התושבות, ואתם גרים בו יותר מ-6 חודשים בשנה, יש לכם פטור מהמס הזה. אבל... במקרים שהבית מוגדר כבית יוקרה, או שמדובר בנכס שני באיטליה המס יחול על הנכס. חישוב המס משתנה מעיר לעיר מאחר והעירייה היא זו שגובה אותו. באופן כללי בממוצע זה 1.06% מהערך הקדסטרלי המופיע בארכיב העירייה. שימו לב: העירייה בה נמצא הנכס שלכם לא תשלח לכם חשבון הביתה אלא רק תודיע לכם על המועד השנתי בו נעשה שימוש. על מנת לבצע את החישוב ואת התשלום בפועל בעזרת טופס מס הנקרא F-24, מומלץ לדון בכך עם רואה החשבון האיטלקי. ניתן לשלם את המס בתשלום אחד או בשני תשלומים. המועד הראשון הוא ביוני ואילו השני בדצמבר. מס עירייה (TASI) - מס זה נגבה על השירותים השונים הניתנים על ידי העירייה, ("municipio"). הוא משתנה מעיר לעיר והוא לא קיים במחוז האוטונומי של טרנטינו אלטו אדיג'ה. גם כאן חישוב המס מתבסס על הערך הקדסטרלי המופיע בארכיב העירייה, במקרה הזה מדובר ב: 1 פרומיל מהערך. את המס משלמים בתשלום אחד או בשני תשלומים. המועד הראשון הוא ביוני ואילו השני בדצמבר. מס איסוף אשפה (TARI) - מס זה הוא עבור איסוף והפרדת האשפה. יש לשלם אותו רק פעם בשנה, חישוב האגרה הקבועה מתבסס על מ"ר של הבית, ומספר האנשים המתגוררים בו. עבור מס זה תקבלו מכתב ישירות לכתובת הבית שלכם. בהצגת הוכחת תשלום המס במשרדי החברה המיועדת, תקבלו את הפחים המתאימים לכל סוג אשפה אותה מפרידים. במקרה של מכירת הנכס מס ריווחי הון (Plusvalenza) - מס רווח הון או plusvalenza חל במקרה של מכירת הנכס. מס זה חל רק על המוכר. להלן שלושה היבטים שיש לקחת בחשבון לגבי מס זה: מס זה אינו חל במידה ועברו יותר מ-5 שנים מקניית הנכס. במקרה ואינכם תושבי איטליה ייתכן שתצטרכו לשלם מס שבח מקרקעין בישראל. בכל שאר המקרים תצטרכו לשלם בסביבות 26% מהרווח הנקי של הבית; כדי לחשב את המס לתשלום ניתן לקזז מהרווח את המסים, עמלות, עבודות לשיפוץ הבית ועוד. מומלץ להיעזר ברואה חשבון. בהצלחה! לדורון צויבל נסיון של 15 שנה בקניית ומכירת נכסים באיטליה. ניתן לקבוע איתו פגישת וידאו לייעוץ/ליווי ברכישת נכס באיטליה. עלות פגישת ייעוץ בת שעה: 50 אירו. על מנת לקבוע פגישה נא למלא את הטופס במאמר, בבקשה לפרט כמה שניתן על האזור המבוקש, כמו כן על סוג וגודל הנכס ומטרת השימוש המיועדת.

רשימת "אתרי החובה" באיטליה ארוכה. ארוכה מאד, למעשה... ועדיין, ישנם כמה אתרים שבלעדיהם שום טיול לא יהיה שלם – אטרקציות יפהפיות, מפורסמות ועוצרות נשימה שכולם יגידו לכם שאסור להחמיץ. אז מהם המקומות אסור לפספס? התשובות במדריך שלפניכם. חושבים ששכחנו אטרקציה חשובה? כתבו לנו בתגובות! 1. לשוט לאורך הגרנד קנאל (התעלה הגדולה) בוונציה מי שביקר באיטליה ומעולם לא ביקר בוונציה – כאילו לא ביקר באיטליה. ומי שביקר בוונציה ולא שט לאורך הגרנד קנאל – כאילו לא ביקר בוונציה. גדודי התיירים שמציפים אותה לא מצליחים להסתיר עובדה בסיסית אחת: ונציה היא תופעה מדהימה. העיר שנבנתה על המים, ונולדה כמקום מפלט בלב הלגונה מפני מתקפות הברברים, צמחה בימי הביניים המוקדמים למעצמה של ממש. כיום היא נחשבת לאחד מהיעדים הנחשקים והרומנטיים ביותר בעולם. חלק בלתי נפרד מהביקור בעיר הוא שיט לאורך התעלה הגדולה של העיר: הגרנד קנאל (Grand Canal). בין אם תשוטו לאורך התעלה בסירה פרטית או כאחד האדם על גבי הוואפורטו (אוטובוס המים הציבורי) – מדובר על חוויה בלתי נשכחת, במיוחד אם תצאו לדרך בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר האור עדיין רך ורוב התיירים ישנים בשלווה. משני צידי התעלה ניצבים פאלאצי (palazzi, כלומר בתים או ארמונות) מפוארים, דוגמה נהדרת לאדריכלות הוונציאנית האלגנטית שלאורך השנים נמזגו לתוכה השפעות ביזנטיות, גותיות, רנסנסיות, בארוקיות ונאו-קלאסיות. כמה מהמבנים הידועים ביותר שבהם תתקלו לאורך הקנאל הם קא ד'אורו, פונדקו דיי טדסקי, קא לורדאן, קה סגרדו, פאלאצו גרימאני די סן לוקה, קא רצוניקו, ואחרים. בתום השיט רדו בתחנה האחרונה (פיאצה סן מרקו), והשלימו את הביקור בכך שתעלו לראש מגדל הפעמונים (Campnaille) ותוכלו ליהנות מתצפית מרהיבה על הלגונה. צילומים: Didier Descouens 2. ללגום יינות נהדרים בדרך היין (גבעות קיאנטי) שבטוסקנה אחד מאזורי היין החשובים ביותר באיטליה נמצא בטוסקנה, ואחד מאזורי היין הידועים ביותר בטוסקנה נמצא בגבעות קיאנטי. האזור, המכונה בחיבה "דרך היין" על ידי המטיילים, אהוב בזכות הגבעות המכוסות גפנים והיערות המקיפים אותם, המבצרים הקטנים הפזורים בכל פינה והכפרים החינניים, המלאים בחנויות בסגנון של פעם ומסעדות טוסקניות אותנטיות. דרך הקיאנטי נמשכת מפירנצה ועד לסיינה, ולאורכה תמצאו עשרות יקבים המתמחים ביין הידוע ביותר של האזור: יין קיאנטי, המיוצר בעיקר מענבי סנג'ובזה. כדי לחוות את דרך היין כמו שצריך, מומלץ לעצור בכמה מהיקבים ולטעום את היינות, כמובן! אחד היקבים הידועים ביותר בעולם נמצא באזור זה – יקב קיאנטי קלאסיקו של משפחת אנטינורי (Antinori), המייצרת יינות מזה 27 דורות. אם תרצו לבקר ביקב הזה, כדאי לכם להזמין מקומות לפחות חודש מראש. 3. לנפוש כמו המיליונרים באגם קומו אגם קומו חביב במיוחד על חוג הסילון, וזה לא מפתיע – מדובר על אתר שנראה כמו גלויה, אלגנטי וקסום ומזמין במיוחד. הבונוס הגדול הוא שהאגם ממוקם במרחק קצר ממילאנו, כך שתוכלו להגיע אליו בקלות ובמהירות. הדרך הנכונה לבקר באגם קומו היא בשלווה וברוגע. אפשר לבקר בעיירות הנעימות שלחופיו ובעיקר בבלאג'ו (Bellagio) – היפה והידועה מכולן אבל גם במנאג'ו (Menaggio) המקסימה. אפשר לצאת לשיט בסירה (סיורים לעת שקיעה, עם כוס פרוסקו מבעבע, מומלצים במיוחד), ואפשר לבקר בווילות ההיסטוריות שמפורסמות לא רק בזכות המבנים עצמם, אלא גם ובעיקר בזכות הגנים הבוטניים המרהיבים שלהן. הגן הבוטני בווילה בלביאנלו (Villa Balbianello), למשל, נחשב לאחד היפים בצפון איטליה. בתום היום תוכלו להתרווח במסעדת דגים טובה, לצפות בשקיעה שצובעת את השמיים בגוני ורוד, ולהבין מדוע איטליה מכונה "איל בל פאזה", כלומר – הארץ היפה. 4. לצאת להרפתקה באגם גארדה אגם גארדה שונה בסגנונו מאגם קומו – זוהי ממלכתן של המשפחות, בזכות החופים הנוחים, הפארקים המפורסמים (פארק השעשועים גארדלנד, קאנבה, ועוד) ואתרי הנופש הידידותיים לילדים. אבל אגם גארדה יכול להתאים מאד גם למבוגרים. לאורך האגם תמצאו עיירות חינניות כמו מאלצ'זינה Maslcesine וסירמיונה Sirmione (הידועה בזכות המבצר הפנורמי שלה וסימטאותיה הציוריות), מסלולי הליכה ורכיבה על אופניים, מסעדות מעולות וזוכות פרסים (נסו את מסעדת Lido 84 בעלת כוכב המישלן), סיורי שיט לעת שקיעה, ועוד. ואם תרצו להתחמק מנחילי התיירים, תוכלו להיעזר במסלולים שהכנו לכם, הסוקרים את האטרקציות הידועות יותר וגם את הידועות פחות לאורך האגם. למאמר על הגדה המזרחית. למאמר על הגדה המערבית. 5. לחזור אחורה בזמן בקולוסיאום ובוויה דיי פורי אימפריאלי לעיתים נדמה שרומא כולה היא אתר ארכיאולוגי אחד גדול, וקשה שלא להתרגש כאשר אתם מטיילים בין מקדשים, רחובות וממצאים בני אלפי שנים, שמקימים לנגד עיניכם ממש את האימפריה הרומאית המפוארת. כאן פסעו הסנטורים וכאן נרצח יוליוס קיסר, כאן עמד מקדש מפואר וכאן ניצב השוק המרכזי הסוער, כאן נערכו קרבות גלדיאטורים ולכאן פלשו השבטים שבזזו את רומא הגדולה... האתרים, כאמור, רבים מספור, אבל ישנן שתי נקודות שבאמת אי אפשר לפספס אם אתם מגיעים לרומא, שני אתרים שבלעדיהם חוויית הביקור בעיר לא תהיה שלמה: הקולוסיאום והשדרה הרחבה שנקראת ויה דיי פורי אימפריאלי (via dei Fori Impreiali), המחברת את הקולוסיאום עם פיאצה ונציה. לאורכה של הוויה ניתן לראות מימין ומשמאל את ה-Fori Romani, הפורומים הרומיים השונים וביניהם פורום טראיאנוס, פורום אוגוסטוס ואחרים. חלק בלתי נפרד מהביקור כולל כניסה לקולוסיאום, כמובן – האמפיתאטרון הגדול בעולם, ואחת מהסמלים המוכרים ביותר של האימפריה הרומית. בשיא פארו אכלס הקולוסיאום כ-70,000 צופים, שהגיעו כדי לצפות בקרבות גלדיאטורים, שיחזורי מלחמות ותצוגות אלימות נוספות להן הריעו בגרון ניחר. כדאי מאד לבקר במקום כחלק מסיור מודרך, על מנת שתוכלו להתרשם מהחלקים השונים של המבנה (כולל המנהרות התת קרקעיות). 6. לבקר בכפרים הצבעוניים שבצ'יקווה טרה למרות מספר הגבוה (מידי) של התיירים המגיעים למקום, חמשת הכפרים המפורסמים המכונים "לה צ'ינקווה טרה" (Le Cinque Terre) ממשיכים לשמר את קסמם המיוחד. המראה הנגלה למי שמגיע דרך הים מרשים במיוחד: הגלים התכולים ממסגרים את הצוקים, ועליהם ניצבים עשרות בתים צבעוניים – שילוב בלתי נשכח. בהתאם לזמן שעומד לרשותכם תוכלו לבקר בשני כפרים או יותר (אין סיבה לבקר בכל החמישה, שכן בשלב מסוים הנופים מתחילים לחזור על עצמם), לצאת לשיט, או אולי אפילו ללכת לאורך אחד ממסלולי ההליכה הפופולריים המחברים בין הכפרים. המסלולים מתאימים למי שבכושר טוב יחסית, והנופים המדהימים (באמת מדהימים) מצדיקים לדעתי את המאמץ הנדרש! 7. לשוט לאורך החוף בפוליניאנו אה מארה פוליה היא יעד מושלם לחודשי הקיץ – חופים כה יפים עד כי הלסת נשמטת מולם, עיירות ציוריות שבתיהן הנמוכים צבועים בלבן ובליבן משתרגות סמטאות אבן צרות, אווירה חושנית, אוכל נפלא ולילות חמים ומלאי חיים. בין אם בחרתם להתמקד ביעדים קטנים ומיוחדים כמו אלברובלו (Alberobello) או לצ'ה (Lecce), או בערים גדולות יותר כמו בארי, יש כאן שפע של דברים לעשות. אחת האטרקציות בכל חופשה פולייזית אמיתית היא לצאת לשיט לאורך קו החוף של פוליניאנו אה מארה. התצפית הנשקפת היא מהפנטת, וכאשר תביטו בעיירה הלבנה שעל הצוק, שמתחתיה גלים בכל גוני הכחול והירוק האפשריים, תבינו מיד מה סוד הקסם שמושך לכאן מבקרים רבים כל כך. הגיוני ונעים לשלב את השיט עם ביקור באחד החופים המומלצים בפוליניאנו, כמובן! 8. לגלות את סודות הרנסנס בפירנצה פירנצה היא עיר הולדתו של הרנסנס, התנועה ששינתה את העולם והוסיפה לו עשרה קבין של יופי. היא עירם של דנטה ומיכלאנג'לו, בוטיצ'לי ושושלת מדיצ'י, וכל המרכז ההיסטורי של פירנצה מלא בפנינים רנסנסיות שמושכות מיליוני מבקרים מכל רחבי העולם. שלוש מהאטרקציות הרנסנסיות הידועות ביותר הן הפסל 'דוד' של מיכלאנג'לו, הציור 'הולדת ונוס' של בוטיצ'לי (וציורים רבים נוספים בגלריית האופיצי הידועה), כיפת הדואומו של פירנצה, שתכנן פיליפו ברונלסקי. אם תרצו לראות את משכנם של בני שושלת מדיצ'י תוכלו לבקר גם בפאלאצו מדיצ'י ריקרדי, ובקפלת מדיצ'י המרהיבה, המצופה בשיש צבעוני. 9. לבקר באחת מהכנסיות, הקתדרלות והבזיליקות היפות ביותר באיטליה חלק בלתי נפרד מכל ביקור באיטליה הוא הסיור בקתדרלות המדהימות שברחבי ארץ המגף. בניגוד למדינות שבהן המוזיאונים הם האטרקציה המרכזית עבור חובבי אומנות, באיטליה דווקא הכנסיות, הבזיליקות והקתדרלות הן היעד שאסור לפספס. שם מוצגות כמה מיצירות האומנות הידועות והיפהפיות ביותר, וללא הביקור בהן תתקשו להבין באמת את התרבות האיטלקית. מבין מאות המקומות המרהיבים שברחבי המדינה, ישנם שבעה שהביקור בהן הוא בבחינת חובה – מרשימות, מפוארות ובלתי נשכחות, הן מושכות מיליוני מבקרים מידי שנה. בראש הרשימה ניצבת הבזיליקה של פטרוס הקדוש (Basilica di San Pietro) שברומא, כמובן. זוהי הכנסייה הגדולה ביותר בעולם, והחשובה ביותר עבור הנוצרים הקתוליים. כפי שאפשר להבין מהשם, סן פטרוס איננה קתדרלה אלא בזיליקה (מכיוון שאין בה בישוף). הבזיליקה היא יצירת מופת אדריכלית ומעוטרת ביצירות נפלאות של ברניני, מיכלאנג'לו ורבים נוספים. יעד חובה נוסף הוא בזיליקת סן מרקו שבוונציה. הבזיליקה מתוארכת למאה התשיעית לספירה, מצופה כולה בפסיפסים מוזהבים ונחשבת ליצירת מופת ביזנטית. קתדרלה נוספת שאי אפשר להחמיץ נמצאת בסיינה, שבטוסקנה. קתדרלת סיינה הוקמה כאשר העיר הייתה בשיא כוחה, במאה ה-12, ורצפת השיש המרהיבה שלה מושכת מיליוני מבקרים מידי שנה. החלל הפנימי מעוטר ביצירות מופת של לורנצו גיברטי, מיכלאנג'לו ודונטלו, ואם תרכשו את הכרטיס המשולב, תוכלו לבקר גם בבית ההטבלה הצמוד ולטפס לנקודת תצפית פנורמית. מפורסמות לא פחות הן הקתדרלה של מילאנו (ראו בהמשך), וכנסיית סן ויטאלה שברוונה. רוונה היא עיר הפסיפסים, פנינה קטנה שתרתק חובבי היסטוריה ואומנות. הכנסיות בעיר ידועות בכל שהן מכוסות בפסיפסים יקרי ערך, ואף שמומלץ לבקר בכולן, אין ספק שהמרשימה ביותר היא כנסיית סן ויטאלה. ומהי הבזיליקה היפה ביותר בכל איטליה? על טעם וריח אין להתווכח, אבל בעיני התשובה ברורה – הבזיליקה באסיזי (Basilica di Assisi). הבזיליקה של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי היא אתר צלייני חשוב, ומיליוני מאמינים עולים לרגל לבזיליקה מידי שנה. אליהם מצטרפים מיליוני תיירים, שנותרים נפעמים מול היופי העדין והמסתורי של אסיזי כולה, והבזיליקה בפרט. לאורך הרחובות פוסעים מאות נזירים, נזירות, כמרים ואנשי דת, וביניהם חובבי אומנות ותיירים סקרנים. הבזיליקה היא מקום קבורתו של פרנציסקוס הקדוש, מייסד המסדר הפרנציסקני. החלל הפנימי מעוטר בעבודותיהם של אמנים ידועים כמו ג'וטו (Giotto) וצ'ימבואה (Cimabue). 10. לאכול גרניטה בטאורמינה פלרמו מרשימה, סירקוזה נהדרת, אבל טאורמינה היא פנינה קטנה שאסור לפספס אם אתם מגיעים לסיציליה. האמפיתאטרון של טארומינה הוא אתר תיירותי פופולרי לכל אורך השנה, ובחודשי הקיץ הוא מארח את הפסטיבל הקולנוע המפורסם, שמושך כוכבים הוליוודיים מהשורה הראשונה. לאחר שביקרתם באמפיתטארון, תוכלו לסייר בין הסמטאות הציוריות של טאורמינה עצמה, ולטעום את הגרניטה המצויינת שמכינים בעיר. סיציליה כולה מפורסמת בזכות הגרניטות המעולות שלה (ובמיוחד גרניטת השקדים – granita di mandorle), אבל בטאורמינה נראה שיצרני הגלידות מצטיינים במיוחד. נסו את גרניטות הפירות והשקדים ב-BamBar, המקום המפורסם ביותר בעיר. 11. לטפס לראש הדואומו של מילאנו הדואומו של מילאנו, כפי שכבר ציינו, הוא אחד היפים באיטליה – יצירת מופת גותית, הנחשבת לקתדרלה השנייה בגודלה בעולם (אחרי קתדרלת סביליה). מעבר ליופיו של המבנה עצמו, חלק בלתי נפרד מהחוויה הוא הטיפוס לראש הדואומו, והתצפית על העיר ממרפסות הקתדרלה. בחודשי הקיץ נערכים כאן לעיתים קרובות אירועים, ואת חוויית הצפייה בשקיעה על גגות העיר משלימות הופעות של מוזיקה חיה. מומלץ לבדוק את האתר הרשמי, ולתכנן את הביקור בהתאם. 12. לנהוג לאורך ריביירת אמלפי הכביש המתפתל לאורך הריביירה של אמלפי מושך מיליוני תיירים מידי שנה, ולא קשה להבין מדוע – הנופים כאן עוצרי נשימה, ולאורך הנסיעה תוכלו להשקיף על צוקים נישאים ועל הים הכחול, על עיירות מקסימות ועל מפרצונים זעירים. העיירות שלאורך הריביירה, מסורנטו ועד אמלפי, פוזיטאנו, ראוולו וסאלנטו, נחשבות כולן ליעדי חובה (ופופולריות במיוחד כיעד לירח דבש). בשילוב עם האי הסמוך קפרי, מדובר על יעד יפה להדהים. החיסרון היחיד הוא העומס הגדול בחודשי הקיץ – הכביש צר מאד, וכאשר המוני תיירים "פולשים" לריביירה, לא פשוט לטייל בה. 13. לצאת לטיול רגלי בדולומיטים כמה ממסלולי ההליכה היפים ביותר באיטליה נמצאים בדולומיטים, ואין ספק שזהו גן עדן לחובבי טבע. בחורף מגיעים לכאן כדי לעשות סקי, ואילו הקיץ אפשר להיעזר ברכבלים העולם אל ההרים, ולצאת לטרקים בין הפסגות המרשימות, היערות והאגמים. מסלולי ההליכה כאן רבים מספור, ולכן חשוב לתכנן מראש את המסלול ולבחור את היעד שמתאים לכם. אבל דבר אחד בטוח – כדאי תמיד לשלב גם עצירה באחד האגמים היפים באזור. אגם ברייס, לדוגמה, יפה כל כך עד כי נדמה שאתם מסתכלים על תמונה ולא על אגם אמיתי. 14. לאכול פסטה וטורטליני בבולוניה פסטה היא חלק בלתי נפרד מהתפריט האיטלקי, לא רק בבולוניה אלא בכל רחבי המדינה. ועדיין, בולוניה נהנית ממעמד מיוחד, ועבור רבים הפסטה הטובה ביותר והטורטליני הטובים ביותר, מגיעים מכאן. אינספור תוכניות בישול ומסעות עסקו במעדני הפסטה של מחוז אמיליה-רומניה שבולוניה היא בירתו. כבר במאה ה-13 זכתה בולוניה לכינוי "השמנה", בזכות המאכלים העשירים שבה. רוטב הבולונז (ראגו) מבולוניה התפרסם בכל רחבי העולם, ובמרכז העיר פועלות עשרות חנויות קטנות ובהן מייצרים פסטה עשירה בחלמונים, בעבודת יד כמו פעם, בעזרת מערוכי ענק. השימוש בביצים הוא נקודה חשובה: בניגוד לפסטה ה"רגילה", העשויה מקמח ומים בלבד, הפסטה באמיליה רומניה מועשרת בחלמוני ביצה המעניקים לה צבע אחר, מרקם אחר וטעם אחר, כמובן. את הפסטה הכינו באופן מסורתי ה"ספולינה" sfogline, נשים שרידדו ידנית את יריעות הפסטה העצומות בעזרת מערוך עץ, ואז חתכו אותן לגודל המתאים. עד היום אחת מחנויות הפסטה הטרייה הידועות בעיר נקראת le sfogline, ותוכלו לעבור כאן ולטעום את הפסטה המעולה. דרך טובה אך יותר לצלול לעומק החוויה היא להירשם לסדנת בישול, וללמוד איך להכין פסטה אמיתית עצמכם! למתכון שלנו לפסטה טרייה ביצים. 15. להחזיק את המגדל של פיזה המגדל הנטוי של פיזה הוא אחת מאטרקציות התיירות המפורסמות ביותר באיטליה, ואם אתם מגיעים לפירנצה ולמחוז טוסקנה, כדאי לכם מאד לקפוץ לביקור זריז גם בפיזה. פיזה קטנה, ותוכלו להגיע הנה בקלות ברכבת מפירנצה ולסייר בנקודות המרכזיות בעיר תוך כשעתיים. המגדל עצמו מרשים מאד מקרוב, והפיאצה המקיפה אותו – ובה הדואומו הלבן הבוהק ובית ההטבלה הנהדר – נחשבת לאחת היפות באיטליה. טיפ: אם תרצו לטפס לראש המגדל, כדאי מאד להזמין כרטיסים מראש, באתר הרשמי.

ברוכים הבאים לחלק אחר לגמרי של טוסקנה – ארץ המנזרים. כאן, בין הגבעות המכוסות יערות, מתחבאים מנזרים עתיקים וכנסיות עתיקות אף יותר, מבצרים בני אלף שנה וקהילות שחיות את חייהן ברוחניות ואמונה. נשמע לכם מעניין? אתם מוזמנים להאט את הקצב, ולצלול לתוך חווייה טוסקנית שונה ומפתיעה... טוסקנה מושכת מיליוני מטיילים, והסיבות לרומן ארוך השנים ידועות: הנופים הקסומים, הכפרים הציוריים, האוכל, היין... אבל גם אם נדמה לכם שכבר ראיתם את כל מה שיש לטוסקנה להציע, דעו שעדיין מתחבאות בקרבה כמה הפתעות. האזור שצפון וממזרח לארצו Arezzo מוכר לרוב המטיילים הרבה פחות, והאזורים הרוחניים והדתיים שבקמלדולי Camaldoli ויערות קאזנטינו Casentino לא מוכרים כמעט בכלל למי שאינם מקומיים. הדבר הראשון והבולט הוא שקצב החיים כאן שונה לגמרי. בין ההרים פזורים ישובים זעירים ומנזרים שמושכים לא רק צליינים אלא גם מבקרים שמחפשים שקט, או משמעות, או את שניהם. הקהילות הזעירות שפזורות ברחבי העמקים הושפעו מנוכחותם של המנזרים הגדולים. את המסלול המתואר בכתבה הזאת אפשר להשלים בסוף שבוע אחד. נקודת מוצא הגיונית למסלול תהיה מהעיר ארצו Arezzo. מרחקי הנסיעה אינם ארוכים, אבל הדרך מפותלת ולעיתים קרובות גם עולה ויורדת במעלה ההר כדאי לקחת גם את זה בחשבון כאשר מתכננים את הנסיעה, ואת מקומות הלינה המתאימים לכם. קיוזי דלה ורנה – Chiusi della Verna אתחיל, בכוונה, עם האתר החשוב ביותר והמעניין ביותר באזור - מנזר קיוזי דלה ורנה, הממוקם מעל העיירה הנושאת את אותו השם. מנזר קיוזי דלה ורנה הוא מנזר פרנציסקני, המתפקד על פי העקרונות שהתווה פרנציסקוס הקדוש מאסיזי (באיטלקית: סן פרנצ'סקו San Francesco), שהטיף לעוני מכוון (הנזירים אמורים היו להתפרנס מקיבוץ נדבות) וחיי מעשה. ניתן לבקר במנזר באופן עצמאי, אבל אם מזדמן לכם, אני ממליצה להצטרף לסיור פרטי מודרך שיאפשר לכם לחוות את המקום ואורחותיו בצורה מעמיקה ואינטימית יותר. אנחנו נרשמנו לסיור מודרך, ולאחר ביקור ראשוני שנערך בצורה עצמאית בין הקפלות השונות, החל החלק המודרך. המדריך במקרה הזה היה האח אלסנדרו מריה, נזיר צעיר (מתלמד) בן 27, שהוביל אותנו בין חדרים ואולמות שלרוב סגורים לקהל הרחב. ראשית, ביקרנו בבית המרקחת העתיק. בעבר, חלק חשוב מעבודת הנזירים במקום כלל ליקוט צמחי מרפא ועשבים ביער, ומיצויים לצורך הפקת שיקויים ותרופות. מספרים שכך הצליחו הנזירים להכין תרופה שהקלה על תסמיני המלריה, והצילה את קוזימו דה מדיצ'י, שליט פירנצה וטוסקנה, שהגיע לביקור במקום. גם היום ניתן לקנות מוצרים המיוצרים לפי המתכונים העתיקים של הנזירים, כמו למשל ליקרים עם עשבי מרפא, קרמים וגם משחות למיניהם (מתקן הייצור כבר לא ממוקם בתוך המנזר עצמו, על מנת לעמוד בסטנדרטים היגייניים מודרניים, אבל המתכונים נותרו ללא שינוי מאז המאה ה-17). לאחר מכן ביקרנו בספריה העתיקה, ובה למעלה מ-22,000 כרכים, חלקם עתיקים ונדירים כמו תנ"ך שהודפס ידנית במאה ה-16 בארבע שפות: עברית, ארמית, לטינית ויוונית. המנזר נודע כמקום שבו על פי המסורת הקתולית פרנציסקוס הקדוש, אחד הקדושים החשובים בדת הנוצרית, קיבל את סימני הסטיגמטה (כלומר הסימנים שמופיעים בדרך נס על גופם של מאמינים נוצרים, בדיוק במקומות שבהם נפצע ישו כאשר נצלב). פרנציסקוס נודע כסטיגמטיסט הראשון, וכאחד מהמקרים המעטים שבהם הכנסייה הכירה באופן רשמי בסטיגמטה (שאר מאות האנשים שעל גופם "הופיעו לפתע" סימני הסטיגמטה לא זכו להכרה רשמית). המנזר נבנה על הר פנה (Penna), באזור שגם בתקופה האטרוסקית (ובהמשך הרומאית) שימש לפולחן. למרבה האירוניה, הפולחן שנערך כאן הוקדש לדמותה של האלה לאברנה (Laverna), מגינת הגנבים והשודדים. היה זה הרוזן אורלנדו מקיוזי שהעניק את ההר במתנה לפרנציסקוס, ובין השנים 1216-1218 נבנו כאן הכנסייה הראשונה (סנטה מריה דלי אנג'לי Santa Maria degli Angeli) והתאים ששימשו את הנזירים שהלכו בעקבות פרנציסקוס. פרנציסקוס עצמו, כך מספרים, ישן על גבי אבן במערה קפואה, במיקום מבודד בו יכול היה להתפלל ולהרהר, ולאחר שבשנת 1224 קיבל, על פי המסורת, את פצעי הסטיגמטה, הוחלט לבנות מנזר גדול במקום. מידי 17 בספטמבר מציינים במנזר את חג הסטיגמטה, ואלפי מאמינים, נזירים וכמרים מתקבצים במקום. ברחבי מתחם המנזר מפוזרות עבודותיהם של בני משפחת דלה רוביה, שהתפרסמו בזכות יצירות הטרקוטה המזוגגות והצבועות שבהן התמחו. כיום זהו מקום מיוחד ומעורר שלווה. בחודשי הקיץ הלוהטים קריר ונעים כאן, בגובה 1128 מטרים מעל פני הים, בעומק היער. אנחנו אמנם הגענו לסיור רגיל, אבל המנזר היה מלא במבקרים שהגיעו כצליינים, לנו בתאים המתאימים להם, והשתתפו במפגשי לימוד. האזור, כאמור, מבודד למדיי (בכוונה), והמנזר ניצב בקצה ההר על האפנינים המפרידים בין מחוז טוסקנה למחוז אמיליה רומאניה. מסביב למבנה האבן העתיק מתפרשים היערות – הפארק הלאומי קאזנטינו (Parco Nazionale del Casentino). העצים מיערות אלה שימשו את תושבי טוסקנה מזה מאות שנים: חלקים נרחבים מהדואומו של פירנצה נבנו מעצים מיער קאזנטינו, ועצי האשוח של היער שימשו לבניית הספינות הצי של פיזה. הדממה המוחלטת של היערות מטעה – כיום נדמה שקיימת הפרדה כמעט מוחלטת בין היער לבין היישובים, אבל בעבר חיו כאן קהילות קטנות שהתפרנסו מהיער, גידלו חיות משק ועיבדו חלקות אדמה. עם השנים התרוקנו היערות מתושביהם, ובמאה ה-20 יותר ויותר מאנשי הכפרים בחרו להגר אל העיר הגדולה. היום היערות מפתים בעיקר את המטיילים, שמגיעים כדי לסייר לאורכם של עשרות שבילים מסומנים. מאות זנים של עצים, פרחים (כולל למעלה מ-40 זני סחלבים) ופטריות ממתינים להם בכל פינה, לצד בעלי חיים ממינים שונים: חזירי בר, צבאים, איילי הכרמל, ועוד. לקראת סוף יולי מתמלאים היערות בגחליליות, ואם תמצאו פינה חשוכה לגמרי, תזכו למופע מרהיב, שבמהלכו נדמה שעשרות פיות מרקדות מסביבכם. פייבה דלה רומנה – Pieve della Romena תחנה נוספת ומומלצת מאד באזור היא הכנסייה העתיקה והיפהפייה פייבה דלה רומנה (Pieve della Romena). הכנסייה הרומנסקית והאלגנטית נבנתה במאה ה-12, על גבי כנסייה עתיקה אף יותר, המתוארכת למאה ה-8 (ניתן עדיין לרדת במדרגות ולראות חלקים מהמבנה העתיק). מספרים שאחת הדמויות הידועות בטוסקנה – מטילדה די קנוסה (Matilde di Canossa), היתה מעורבת בבנייתה. בסמוך מתגוררת קהילה דתית, המפעילה מתחם אירוח ומסעדה קטנה, ומארגנת אירועים עבור המאמינים שמגיעים לכאן כחלק ממסע צליינות או כדי להתנתק מהעולם החומרי ולהתחבר מחדש לאמונה ולנפש. במעלה ההר, במרחק דקות ספורות מהכנסייה, תוכלו לראות את מבצר רומנה (Castello della Romena) המשקיף על העמק. הטירה המבוצרת נבנתה על ידי הרוזנים משושלת גווידי (Guidi), כדי להגן על אזור יערות הקאזנטינו האסטרטגי. אף שמדובר על טירה קטנה בהרבה מטירת פופי (ראו בהמשך), כדאי בהחלט לעצור לביקור קצר. מבצר פופי – Castello di Poppi התחנה הבאה היא המבצר הקטן אך המרתק שבעיירה פופי. המבצר נבנה במאה ה-12 ושופץ במאה ה-13. החלל שהיום משמש לתערוכות היה בעבר האורוות, ואילו הכלא הצר והמלחיץ עדיין פתוח למבקרים. בקומות העליונות אפשר לראות את הספרייה, אולמות האירועים, ותערוכות מתחלפות. המאבק הרצחני והאדיר בין הגואלפים לגיבלינים עיצב במובנים רבים את אירופה, וכל צד רשם בין תומכיו ערים שונות בטוסקנה. פירנצה היתה גואלפית מושבעת ואילו ארצו היתה גיבלינית. במסגרת הקרבות הבלתי נגמרים על השליטה בשטח, החליטו הפיורנטינים (אנשי פירנצה) לתקוף את העיר ארצו בדרך לא שגרתית, ולחלוף דרך יערות הקאזנטינו. ההימור המסוכן השתלם, וכאשר הגיע הצבא הפיורנטיני למבצרים בפופי ורומנה (אז עדיין תחת שליטת ארצו) הם כמעט ולא נתקלו בהתנגדות מצד החיילים המופתעים. בין הלוחמים בצבא הפיורנטיני, אגב, היה גם משורר ידוע אחד – דנטה אליגיירי... מבצר פופי - צילום: אריאלה בנקיר הניצחון הגואלפי סייע לבסס את פירנצה כעיר גואלפית מובהקת, ובקומה העליונה של המבצר מוצגת תערוכה קטנה ובה אפשר לראות מודלים מעץ המדמים את כלי הנשק שבהם השתמשו החיילים. ואם כבר עליתם למעלה, אני ממליצה לכם לעלות גם במעלה המגדל (הצר מאד מאד...) ולהגיע לנקודת העליונה ביותר. הנוף מכאן נהדר, ותוכלו גם לראות את הנקודה שבה הותקן לוכד ברקים – הראשון באיטליה! המכשיר החדשני הגיע לכפר הקטן ביוזמתו של דוכס טוסקנה, פייטרו לאופולדו, שהיה חבר אישי של בנג'מין פרנקלין ותומך נלהב בתנועת הנאורות. שני הלוכדים האחרים הוצבו על ראש מגדל בסיינה, ובליבורנו. טירת פופי, ביחד עם מנזר קמלדולי וטירת סוצ'י (Soci) שימשו תפקיד חשוב בזמן מלחמת העולם השנייה: יצירות אומנות יקרות ערך הועברו לכאן מפירנצה, כדי להגן עליהם מפני ההפצצות. בין השאר החביאו באזור זה ציורים של טיציאן, לאונרדו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו ובוטיצ'לי. אבל בסופו של דבר האיום המשמועתי ביותר על היצירות הגיע מכיוון אחר: אבל כאשר הבינו הגרמנים שהם עומדים להפסיד, והחלו לסגת, הם הופיעו במבצר ובמנזרים אחרים והחלו להחרים את היצירות (מתוך כוונה לסחור בהן בהמשך). היצירות שהוחבאו בפופי נלקחו צפונה, לאזור אלטו אדיג'ה ואותרו רק בהמשך, בתום המלחמה. למרבה המזל רוב היצירות הוחזרו לפירנצה, אך חלקן אבדו לנצח – עד היום לא ידוע מה עלה בגורלו של ראש הסאטיר, פסל של שמיכלאנג'לו הצעיר פיסל כשהיה בן 15 בלבד. הפסל מדגים את כשרונו של האומן, ובזכות העבודה הזאת השיג מיכלאנג'לו את תמיכתו של לורנצו דה מדיצ'י כפטרונו. קמלדולי – Camaldoli ויער קאזנטינו Casentino התחנה הבאה במסע שלנו היא מנזר קמלדולי, בלב היער. המנזר מורכב משני חלקים – אחד במעלה ההר, ואחד במרחק כ-6 קילומטר ממנו, במרד ההר, ובו ממוקם בית המרקחת העתיק. בדומה למנזר קיוזי דלה ורנה גם קמלדולי הוא יעד לצליינים, אבל רוב המבקרים במקום מגיעים כתיירים, ומשלבים בביקור סיורים רגליים באחד מעשרות מסלולי ההליכה היפים שחולפים ביערות. זהו אזור מקסים במיוחד, ובחודשי הסתיו, כאשר העלים משנים את צבעם, זוהי אחת מהפינות היפות ביותר בטוסקנה. בדומה לקיוזי דלה ורנה, גם קמלדולי הוא מנזר פעיל, ומזה כ-1000 שנה חיים כאן נזירים בקהילה שמארגנת אירועים, מפגשים ופעילויות. בשונה מקיוזי דלה ורנה, המסדר עצמו הוא אחר – קיוזי דלה ורנה הוא מנזר פרנציסקני, ואילו קמלדולי, כפי שניתן להבין משם, משתייך למסדר הקמלדולזי. את המסדר ייסד רומואלדו הקדוש (San Romualdo), נזיר מתבודד יליד רוונה שהקים ושיקם מספר מנזרים לאורך חייו. כאשר הגיע בשנת 1012 לאזור בו ניצב המנזר כיום הוא קיבל במתנה פיסת אדמה מאדם בשם מאלדוס, לאחר שזה ראה חיזיון ובו נזירים לבושים בלבן עולים לשמיים. החלקים המשמשים למגורי הנזירים המתבודדים אסורים לכניסה. הנזירים מחוייבים לחיי עוני, פרישות, תפילה וציות, וחיים בקהילה זעירה ומתבודדת. הם מעבירים את רוב ימיהם בתאים, בתפילה והרהורים. כל נזיר אוכל לבד (בניגוד לנזירים הפרנציסקים, שאוכלים יחדיו). כל התאים בנויים לפי המודל של תאו של ראומלדוס הקדוש. בעוד שהחלק הדתי של המנזר סגור ומסוגר, חלקים אחרים פתוחים לקהל – ניתן להתארח במקום כמו בבית מלון, לבקר בבית המרקחת העתיק שבו מייצרים הנזירים מוצרי קוסנטיקה וליקרים לפי מתכונים עתיקים (הדבש במייצרים במקום הוא לא פחות ממעולה), ואפילו ליהנות מקוקטייל שפריץ שנקרא "שפריץ קמלדולי", ועשוי עם ליקר מיוחד שרוקחים הנזירים. מסלולי ההליכה במקום, בליבו של היער המכונה "היער הקדוש" (שכן באופן מסורתי הנזירים היו אלה שטיפחו אותו), רבים ומגוונים. אחד המסלולים הפופולריים והנגישים ביותר הוא זה שמוביל לעץ ערמון בן אלף שנה, המכונה Il Castagno Miraglia. ישנם גם סיורי רכיבה על סוסים, ומסלולי רכיבה על אופני שטח ואופניים חשמליים. לפרטים נוספים של היער ועל מסלולים ההליכה והפעילויות הנערכות בו, בקרו באתר הרשמי. איפה אוכלים? ממש מול מנזר קמלדולי (יש לחצות את הכביש, והגעתם) ישנן שתי מסעדות פשוטות אך נעימות, שמשרתות את קהל המטיילים הגדול. אם תרצו סנדוויצ'ים טעימים, או מנת פסטה, זה המקום. אם אתם מחפשים מסעדה מתוחכמת ואיכותית יותר, אני ממליצה על Ristorante Mater, שבעיירה Moggiona הסמוכה. התפריט המודרני מבוסס על חומרי גלם מקומיים, והאווירה נעימה מאד. באזור קיוזי דלה ורנה, נסו את Ristorante Tirabuscio – מקום ביתי, איכותי ומזמין.

לישראלים יש את שביל ישראל, ולאיטלקים יש את הוויה פרנצ'יג'נה – מסלול ארוך החוצה את איטליה מצפון לדרום, ופופולרי בקרב צליינים וחובבי טבע כאחד. מהי הוויה פרנצ'יג'נה ואיך אפשר לטייל לאורכה? כל התשובות מחכות לכם במאמר של נדיה קרישי יש הטוענים שהליכה בטבע היא תרופה טובה למחלות רבות, ואני מסכימה. ואולי יותר משזו תרופה לגוף, זוהי תרופת פלא לנפש ולרוח. אנשים רבים, שיוצאים למסעות רגליים משמעותיים, בוחרים ללכת לאורך מסלולים בעלי ערך היסטורי ותרבותי. הם מעדיפים שבילים שאינם רק יפים, או מעניינים מבחינה גיאוגרפית, אלא מיוחדים בצורה נוספת, ומאפשרים למי שמטייל לאורכם לגלות את עצמו מחדש. אני מזמינה אתכם לגלות ביחד איתי את אחד ממסלולי ההליכה הידועים באיטליה – הוויה פרנצ'יג'נה (via Francigena). אומרים שמי שיוצא למסלול הזה לא חוזר אותו אדם, משום שהוויה פרנצ'יג'נה נמנית על אותו קומץ מסלולים שמצד אחד לוקחים ממך משהו, ומצד שני מעניקים לך משהו בתמורה. האם זה נכון? אתם מוזמנים לגלות... הוויה פרנצ'יג'נה (via Francigena) הייתה אחד משלושת מסלולי הצליינים החשובים באירופה בימי הביניים. שני המסלולים האחרים היו המסלול לירושלים (שחפף בחלקו עם הוויה פרנצ'יג'נה), ודרך סנטיאגו (Camino di Santiago), שהובילה לקברו של יעקב הקדוש (יעקב בן זבדי) בסנטיאגו דה קומפוסטלה שבצפון מערב ספרד. אף שחלפו למעלה מאלף שנה מאז שהחלו הצליינים הראשונים להשלים את המסלולים האלה, הם עדיין פופולריים ומושכים קהל רב. הוויה פרנצ'יג'נה איננה מסלול שאליו יוצאים ככה סתם. כדאי לקרוא (אם תרצו) ספר או שניים על ההיסטוריה של המסלול, וכמובן שגם להתכונן מבחינה טכנית: האינטרנט מלא במידע יעיל, ונקודת ההתחלה ההגיונית ביותר היא האתר הרשמי של המסלול. כמובן שגם המאמר הזה יסייע לכם לעשות סדר בדברים, ולהגיע מוכנים ומודעים יותר לחוויה. מפת גוגל למסלול וויה פרנצ'ג'נה המתחיל באנגליה ומסתיים ברומא מהי הוויה פרנצ'יג'נה? הוויה פרנצ'יג'נה (via Francigena), או שאולי מדויק יותר לומר vie Franciegene, ברבים, הן סדרה של מסלולים שחיברו בימי הביניים את השטחים שנשלטו על ידי הפרנקים (Franchi) לרומא. היום משמש השם כדי לציין מספר רב של מסלולים המתחילים בעיר קנטרבורי (Canterbury) שבאנגליה, חולפים דרך צרפת ושוויץ, מגיעים לאיטליה, מובילים לרומא, וממשיכים ממנה לדרום איטליה (הנקודה שממנה הפליגו הסירות שלקחו את הצליינים לארץ הקודש – טרה סנטה Terra Santa). תיאור המסע שהפך את הוויה פרנצ'יג'נה למפורסמת כל כך היה זה שכתב סיגריק (Sigeric), הארכיבישוף מקנטרברי, שיצא בשנת 990 למסע בן 79 ימים, מקנטרברי לרומא. הארכיבישוף סיגריק לא היה הראשון שהשלים את המסלול, כמובן, אבל הוא כן היה הראשון שתיעד אותו (אחד מחברי הפמליה שלו כתב יומן שתיאר את המסע), וחלקים מאותו מסמך היסטורי חשוב שמורים כיום בספריה הבריטית הלאומית שבלונדון. המסלול של סיגריק נותר גם היום המסלול הנפוץ והפופולרי ביותר. מהם שורשי המסלול? המסלול נוצר מסיבות פוליטיות וצבאיות על ידי הלונגוברדים, שהתחרו על הטריטוריה האיטלקית עם הביזנטים והיו זקוקים לחיבור בטוח בין עיר הבירה שלהם בפאביה לבין הדוכסות שהקימו בדרום איטליה. הדרך שחיברה בין האזורים נקראה ויה דל מונטה בארדונה (Via del Monte Bardone). כאשר כבשו הפרנקים את איטליה מידי הלונגוברדים, שינה המסלול את שמו, והדרך הפכה לקו המקשר המרכזי בין צפון ודרום אירופה. אם תרצו ללכת לאורך הוויה פרנצ'יג'נה המפורסמת, ישנם למעשה שישה מסלולי הליכה אפשריים לבחירתכם. החלק האיטלקי של המסלול משתרע על פני כ-3000 קילומטרים, כולל 45 נקודות עצירה בשבעה מחוזות, וחולף על פני כ-700 ערים, עיירות וכפרים. לא פחות מ-50,000 איש הלכו לאורך הוויה פרנצ'יג'נה בשנת 2022 (מספרם של המבקרים נמצא במגמת עלייה); כמובן שלא כולם השלימו את הוויה פרנצ'יג'נה כולה – רוב המטיילים מקדישים בין חמישה לשבעה ימים למסלול, ובוחרים מקטע מסויים שמעניין אותם. הוויה פרנצ'יג'נה חולפת בין היתר באיבראה (Ivrea), פאביה (Pavia), לוקה (Lucca), סן ג'ימיניאנו (San Gimignano), סיינה (Siena), וויטרבו (Viterbo) לפני שהיא מגיעה לרומא. כך, הנופים האלפיניים מפנים את מקומם בהדרגה לגבעות פיימונטה, ולאחר מכן לשדות עמק הפו המישוריים ואז להרים האפנינים. בהמשך תפגשו את נופי טוסקנה הירוקה ואת מחוז לאציו, ולאחר מכן את הרחובות המפוארים של רומא. אם תחליטו להשלים את המסלול כולו, תוכלו להתקדם מרומא לבארי (Bari) או לברינדיזי (Brindisi), ערי הנמל ששימשו את הצליינים. הדרך לבארי וברינדיזי חולפת לאורך מחוז פוליה, דרך סנטה מריה די לאוקה (Santa Maria di Leuca), הר סנט'אנג'לו (monte San Angelo), אורדונה (Ordona) ומטרה (Matera), ונחשבת ליפה במיוחד. ברגל, או באופניים... אנשים רבים היו מעדיפים לרכוב לאורך הוויה פרנצ'יג'נה באופניים, אבל חלק גדול מהמסלול איננו מתאים לרכיבה (בין אם בשל תנאי השטח, או בשל העליות ההרריות). משום כך, הוחלט ליצור מסלול מקביל המותאם במיוחד לרוכבי אופניים שנקרא צ'יקלוביה פרנצ'יג'נה (Ciclovia Francigena). המסלול עדיין בשלבי בנייה, ובשלב זה נחנך רק חלקו הצפוני שמתחיל באלפיניאנו (Alpignano) שליד טורינו וחולף דרך 15 ערים ועיירות מעניינות. זהו מסלול שטוח יותר, ופשוט יותר מבחינה טכנית, ולכן הוא מתאים לא רק לרוכבי אופניים אלא גם למי שמתמודד עם ק�