לתעשיית הקולנוע האיטלקית יש סיפור אהבה עם שחקנים זרים. אפילו לישראל תרומה צנועה לתופעה הזו, ומשום מה – לחיפה בפרט.   על התנועה המתמדת של שחקניות ושחקנים מרחבי העולם אל אורות הוליווד, ובמידה רבה גם ללונדון, לא צריך להכביר במילים. תעשיות הקולנוע שאינו דובר אנגלית מתהדרות בשיעור נמוך משמעותית של שחקני חיזוק; אבל הקירבה הגיאוגרפית והתרבותית שבין ארצות אירופה היבשתית ובין עצמן דאגה תמיד להפריה-הדדית מסויימת בתחום המשחק. למשל, את השוודים אינגריד ברגמן ומקס פון סידוב ניתן למצוא בסרטים דוברי לא מעט שפות. הקולנוע האיטלקי מתבלט ביבוא שחקנים יותר מכל קולנוע אחר שאינו דובר אנגלית. לעובדה הזו אחראי היה נוהג הדיבוב, שמנקודת מבט עכשווית עשוי להיתפש כמרושל, אבל היה מקובל לחלוטין בצ'ינצ'יטה (עיר אולפני הקולנוע של רומא) ונעשה בדרגה האמנותית והמקצועית הגבוהה ביותר. את אולפן הדיבוב איישו מדובבים שהיו שחקנים משופשפים בזכות עצמם, והוא איפשר לבמאים איטלקים להגדיל את מאגר הכישרונות: גם בשעה שרוב השחקנים בסרט דיברו איטלקית, ניתן היה לתפור כל שחקן או שחקנית זרים לתפקידים המבוקשים ופשוט לדבב אותם לאיטלקית.   קשה להסביר את התופעה במונחים של נזקקות. איטליה התהדרה תמיד במסורת משחק ראשונה במעלה, בשחקניות ושחקנים וירטואוזים ובמגוון עשיר של שחקני אופי לכל התפקידים והסוגות. יתכן שהקהל האיטלקי הוקסם במידת מה מהילת הסלבריטי ההוליוודית, דבר שעשוי להסביר לפחות את יבוא השחקנים האמריקנים. צ'ינצ'יטה עיר אולפני הקולנוע של רומא - צילום: Depositphotos כך או אחרת, בתולדות הקולנוע האיטלקי הדיבוב הוא דבר של מה בכך. לא רבות יודעות שקלאודיה קרדינלה בכבודה ובעצמה, מהגדולות, הפוריות והבינלאומיות שבשחקניות איטליה, דובבה לאיטלקית בתחילת הקריירה שלה. זאת משום שקרדינלה נולדה להורים סיציליאניים בטוניס, וכשהגיעה לשחק ברומא עדיין דברה רק צרפתית ואת הניב הסיציליאני. תעשיית "מערבוני הספגטי" – מערבונים תוצרת איטליה שהתרחשו במערב הפרוע אבל צולמו לעתים קרובות בנוף הצחיח של דרום ספרד – הפיצה את אותם סרטים בשתי לשונות: איטלקית באיטליה (השחקנים הזרים דובבו), ואנגלית בעולם (האיטלקים דובבו). ב-"טרילוגיית הדולרים" של סרג'ו לאונה, הפקה גדולה, הופיעו לא רק קלינט איסטווד אלא גם לי ון קליף, אלי וולך היהודי, והגרמני קלאוס קינסקי ששורבב גם למערבוני ספגטי נוספים. מערבונן ספגטי מצויין אחר, סרג'ו קורבוצ'י, ליהק את ברט ריינולדס, את קמרון מיטשל ואת ג'ק פאלאנס, שהופיע גם בסרטים איטלקיים אחרים.   אבל הזרים לא לוהקו רק כדי לגלם דמויות זרות, אם זה הרושם שיוצרים מערבוני הספגטי. גדולי הבמאים של איטליה יבאו כוכבים מהעולם לתפקידים איטלקיים אסליים. את אינגריד ברגמן השוודית, שהוזכרה לעיל, הרבה ללהק רוברטו רוסליני. ברט לנקאסטר הופיע בתפקידים מרכזיים אצל לוקינו ויסקונטי, אצל ליליאנה קבאני, ואצל ברנרדו ברטולוצ'י בסרטו "1900" שכלל גם את רוברט דה נירו ואת דונלד סאת'רלנד, שכיכב גם ב"קסנובה" של פליני. פליני ליהק גם את אנתוני קווין ב"לה סטראדה" המופתי, וב"לה דולצ'ה ויטה" שלו הופיעה שוודית אחרת, אניטה אקברג, אף היא פנים מוכרות בסרטים איטלקיים. פייטרו ג'רמי ליהק את דסטין הופמן ("אלפרדו, אלפרדו"). לואיג'י קומנצ'יני את ג'ורג' צ'קיריס מ"סיפור הפרברים", וכן את ג'וזף קוטן ובטי דייויס (אם כי הדמויות של שני אלה, בסרט "הקלפן המדעי", דוברות אנגלית). רוד סטייגר שיחק את בניטו מוסוליני (!) בסרט ביוגרפי של קרלו ליצאני, שכלל גם את הנרי פונדה.  סטייגר שיחק גם ב"לאקי לוצ'יאנו" של פרנצ'סקו רוסי לצד ג'אן מריה וולונטה המופלא, וב"האדישים" של פרנצ'סקו מאסלי, בו שיחקה גם שלי ווינטרס. ווינטרס כיכבה גם ב"בורגני זעיר זעיר" של מריו מוניצ'לי. שחקנים צרפתים קצרה היריעה מלציין: גם בקולנוע הצרפתי מופיעים איטלקים רבים, אבל האיטלקי היה ממש דלת מסתובבת של שחקנים צרפתיים בעיקר החל משנות ה-1960.   ומה בדבר ישראלים? הקהל הישראלי יסתקרן לשמוע ששמות עבריים החלו צצים בקרדיטים של הקולנוע האיטלקי כבר החל משנות ה-1950 ואולם, הם לא רבים. בעשורים האחרונים דומה שהאמריקנים גילו את יופיין וכשרונן של נשים ישראליות דוגמת נטלי פורטמן, גל גדות ושירה הס. איטליה, אף כי מעולם לא נודעה במחסור יפהפיות, הקדימה את האמריקנים גם בזה. בין הישראלים שהתברך בהם המסך האיטלקי בולטות שלוש חיפאיות נאות.   הראשונה בהחלט, היא גם במובן רב האשה הראשונה של הקולנוע הישראלי: חיה הררית (1931-2021), נ' חיה נויברג בחיפה. להררית היתה קריירה בת שני עשורים, צנועה מאד למעט שני ציוני-דרך גדולים: היתה לה הזכות לככב בסרט העלילתי הראשון באורך מלא שהופק במדינת ישראל, "גבעה 24 אינה עונה" (1955), ונקנתה לה תהילת עולם בתפקיד אסתר, אהובתו של צ'רלטון הסטון באפוס האמריקני שובר-הקופות של וויליאם וויילר "בן-חור" (1959). אחר כך שיחקה במספר כישלונות אמריקניים, בריטיים ואכן - איטלקיים. בין לבין שני תפקידי חייה, הררית כבר שיחקה לצד וירנה ליסי, פרנקו פבריצי וסרג' רג'אני ב- La donna del giorno ("אשת השעה") של פרנצ'סקו מאסלי (1957), האיטלקי הראשון שלה וכנראה של המשחק הישראלי בכללותו. דליה לביא (1942-2017), נ' לוינבוק אף היא חיפאית, התגלתה בידי קירק דגלאס ששהה בישראל בזמן צילומי הסרט האמריקני "עושה הלהיטים" (1953). דגלאס מימן ללביא לימודי מחול בסטוקהולם, שוודיה, שם היא לוהקה לתפקיד הראשון שלה בסרט "אנשי הֶמְזוֹ" (1955) והחלה קריירה בינלאומית מגוונת, שכללה למשל את "שבועיים בעיר זרה" של וינסנט מינלי שם שיחקה לצד דגלאס ואדוארד ג' רובינסון; אבל דווקא את התפקיד הזכור ביותר שלה, תפקיד ראשי, קיבלה לביא בסרטו של ברונלו רונדי Il demonio ("השדה", 1963), סרט מיוחד במינו על פוריף, צעירה כפרית בדרום איטליה שמסומנת בידי אנשי הכפר כמכשפה אחוזת דיבוק.   סרטו של מאוריציו לוצ'ידי La battaglia del Sinai ("חמישה ימים בסיני", 1969), קו-פרודוקציה, הוא מותחן מלחמה המתרחש במלחמת ששת הימים, וכיכבו בו אסי דיין וזאב רווח בעיקר לצד שחקנים איטלקים. הסרט יצא לאקרנים באיטליה כשדוברי העברית מדובבים לאיטלקית.   רומא עוד לא גמרה לשמוע מחיפה. החיפאית מורן אטיאס (ילידת 1981) שיחקה בשני סרטים איטלקיים, שניהם מאת שמות גדולים. בגיל 91 ביים מריו מוניצ'לי הדגול את סרטו האחרון, Le rose del deserto ("שושני המדבר", 2006). הסרט עוסק בצבא האיטלקי במצרים של מלחמת העולם השנייה, ואטיאס משחקת בו את הערביה עישה. מי שנחשב לגדול במאי האימה של איטליה, דריו ארג'נטו, מיהר ללהק את אטיאס לסרט האימה La terza madre ("האם השלישית" או "אם הדמעות", 2007). אטיאס משחקת את הדמות האפּונימית, כלומר את "אם הדמעות", שאמנם מופיעה רק בסוף הסרט. שני הסרטים מפגינים בגאון את נתוניה הגופניים של אטיאס, ודי לחכימא ברמיזא, אבל רק סרטו של מוניצ'לי מצדיק צפיה בעיני כותב שורות אלו. Oggi sposi ("נשואים טריים", 2009) של לוקה לוצ'יני היה סרטה האיטלקי השלישי והאחרון ששיחקה בו אטיאס. רז דגן משדה נחמיה (יליד 1968) פרץ את דרכו בסרטו של רוברט אלטמן "משהו ללבוש" (1992), והמשיך לתפקידים נוספים בקולנוע האמריקני, אבל העבודה שלו באיטליה נרחבת. דגן מוכר לאיטלקים רבים דווקא מהטלוויזיה; בין היתר, הופיע בגרסה האיטלקית של הריאליטי "הישרדות". חובבי קולנוע איטלקי יתגאו לראות אותו בתפקיד הראשי ב-Centociodi ("מאה מסמרים", 2007), מסרטיו האחרונים של ארמנו אוֹלְמִי הענק. אחר כך שיחק דגן ב"ברברוסה" של רנצו מרטינלי (2009), סרט היסטורי שהופק וצולם באיטליה אבל דובר אנגלית. אילו עוד ישראלים שיחקו בקולנוע האיטלקי, ועברו, אולי, מתחת לרדאר? אילו ישראליות שכחו האיטלקים ללהק, אבל בהחלט היו צריכים?

כמה מהמקומות המעניינים והמפתיעים ביותר במילאנו מתחבאים הרחק מהאתרים המפורסמים. כמו למשל שכונת פורטה ג'נובה, שבה העביר קנג'י אלבאני כמה שנים מוצלחות, בין בית הספר לקומיקס למוזיאונים המיוחדים והגלריות באזור. חובבי עיצוב – זה המקום בשבילכם! אזור Navigli, ידוע בזכות תעלות המים - צילום: Depositphotos קשה לפעמים להסביר למבקרים ותיירים מהי בדיוק מילאנו . מילאנו האמיתית, אני מתכוון. העיר הזאת, שבה חייתי ולמדתי, היא קליידוסקופ של אתרים, תרבויות, וסגנונות: מרכז היסטורי מפואר וחנויות יוקרה נוצצות, פרברי תעשייה אפורים וגורדי שחקים של מיטב האדריכלים... המטרופולין השוקק הזה, על מיליון וחצי תושביו, הוא מגוון להדהים. מילאנו היא כידוע המרכז הכלכלי והפיננסי של איטליה, ובירת אופנה בינלאומית. אבל האם ידעתם שגם מי שמתעניין באומנות רחוב יוכל למצוא בה מגוון מקומות מעניינים לבקר בהם?   יש הרבה מה לומר על ציורי קיר ואומנות רחוב במילאנו, ואפשר לכתוב סדרה של מאמרים רק על אתרי הגרפיטי החשובים בעיר. אבל במאמר זה אתמקד באזור אחד ספציפי בעיר: שכונת פורטה ג'נובה (Porta Genova), שמציעה לדעתי כמה יעדים מעניינים למבקרים.   לו הייתי צריך לשרטט את גבולות השכונה (ככל שהדבר אפשרי, בכלל), הייתי מסמן את המתחם שמתפרש בין הדרסנה (Darsena), הנביליו גראנדה (Naviglio Grande), ויה סולארי (via Solari), וויה ברגוניונה (via Bergognone). הנאביליו גרנדה מוכר בשזכות חיי הלילה באזור, ואילו הדרסנה היה פעם הנמל העתיק בו עגנו דוברות על התעלות (מכאן מגיעה גם המילה ארסנלה Arsenale).   באזור Navigli, הידוע בזכות תעלות המים המפורסמות של מילאנו שחיברו את העיר עם נתיבי המסחר החשובים בצפון איטליה, אפשר למצוא את תחנת הרכבת פורטה ג'נובה, שעל שמה נקראית השכונה כולה. היום מוכרת פורטה ג'נובה כתחנת רכבת, אך בעבר היתה זו באמת פורטה (כלומר שער, באיטלקית) – שער שנקבע בחומות הספרדיות של מילאנו, והוביל לרובע בשם סן קלוצ'רו (San Calocero). האזור כולו היה כפרי, ונראה שונה לחלוטין. למעשה, עד היום נותרו פה בתי החווה העתיקים כמו הלונגה (Lunga), הפופה (Foppa) והברבאברה (Barbavara), וכאשר החליטה עיריית מילאנו לבנות כאן את שער פורטה ג'נובה, בשנת 1870, התווספו לנוף גם המבנים המרובעים שעומדים עד היום בפיאצה קנטורה (Piazzale Cantore). אם תהיתם מהם המבנים האלה, התשובה פשוטה: אלה דוכנים ששימשו כנקודות גבייה לאגרת מעבר. אגב – אחד מאותם ממבני אגרה לשעבר (הבית הצהוב שניצב במעבר שבוויה סן כריסטופורו), הפך לבית פרטי שבו, למרבה האירוניה, מתגורר פקיד אגרה בדימוס, פלוני בשם פרנצ'סקו טוסינו... ובכיכר זו, שסובלת למרבה הצער מהזנחה, נפתח גם הקולנוע הראשון במטרופולין.   אבל בואו נחזור לנושא שממנו התחלנו: תחנת הרכבת. מיקומה של התחנה לא היה מקרי: האזור כולו היה אזור תעשייה, ולכאן הגיעו חומרי גלם ששימשו את תעשייני האזור. תחנת הרכבת היתה הכרחית על מנת לשנע את החומרים ובהמשך גם את המוצרים המוגמרים. למעשה, היו אלה התעשיינים שמימנו את הקמתה של התחנה, וגם היום אפשר עדיין לראות את המחסנים התעשייתיים (לשעבר), ובהם המסילות ששימשו את רכבות המשא – הרכבות נכנסו לתוך המחסן ממש, ופרקו בתוך המתחם את החומרים הנדרשים. תחנת הרכבת נקראה על שם שער הכניסה ההיסטורי, וכיום זוהי תחנת הרכבת הוותיקה ביותר במילאנו: היא עדיין פועלת, מיום שנחנכה ב-17 בינואר 1870. מכאן תוכלו לתפוס רכבת למחוז פיימונטה למשל, ולשלל יעדים ברחבי לומברדיה. אך בקרוב התחנה צפויה להיסגר. לאור שינויים במערך התנועה, הוחלט בסתיו 2024 לסגור את התחנת מתישהו בין סוף 2026 לתחילת 2027. כך שאם אתם חובבי היסטוריה, עדיין יש לכם שנה לתפוס מכאן רכבת לפני שהמבנה הזה יוסב לשימוש אחר, ויתחיל פרק חדש... פורטה ג'נובה תחנת הרכבת הוותיקה ביותר במילאנו - צילום: Depositphotos שכונת פורטה ג'נובה הייתה שכונה של תעשיינים ופועלים לכל דבר ועניין, ואם יצא לכם לעבור בחנות הנעליים של ג'ורג'ו טורצ'י (החנות נקראית Turci Calzature) אני ממליץ לכם לתפוס איתו שיחה קצרה. ג'ורג'ו הוא דוגמה נדירה לבעל מלאכה שלא עזב את המקום כאשר פניה של השכונה החלו להשתנות. הוא נצר למשפחה של אומני נעליים, והוא יוכל לספר לכם על ההיסטוריה של השכונה. הוא לא רק סנדלר אלא מספר סיפורים אמיתי, וזוכר היטב רגעים מילדותו, כמו למשל כיצד פעמיים בשבוע התעטפה השכונה כולה ריח עמוק ומשכר של קפה, כאשר מפעל הקפה המקומי קלה את הפולים והניחוח מילא את האוויר. ג'ורג'ו גם היה עד להפצצת מילאנו על ידי בעלות הברית ב-24 באוקטובר 1942.   מה עושים בפורטה ג'נובזה? הביקור בשכונת הפועלים שהפכה לשכונת אומנים יכול להתנהל במספר דרכים. לאחר שהגעתם למקום (הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא בעזרת קו מטרו M2), הדבר הראשון שתראו הוא את פיאצלה קנטורה, כיכר מרוצפת שבמרכזה עומד דוכן עיתונים שאליו מגיעים לא מעט חובבי קומיקס (ואני לא מציין זאת במקרה, תיכף תבינו מדוע).   למרות שהשכונה התפתחה כמרכז תעשייתי, כיום אין בה יותר מפעלים: בשנות ה-80 של המאה ה-20, במקביל להתרחבותה המטאורית של מילאנו, החלה העירייה להעביר את המפעלים מהשכונה לפריפריה. אבל החללים עצמם לא נהרסו, אלא הוסבו לשימוש אחר. באותם הימים, הסוערים והדקדנטיים, נולדה מילאנו חדשה. היו אלה ימי ה-"Milano da Bere", סלוגן פרסומי מפורסם שתיאר היטב את האווירה במילאנו, שהייתה לא רק מרכז פיננסי חשוב ביותר אלא גם עיר של חיי מותרות ומסיבות פרועות, תקופה שבה האופנה הייתה המגזר השלישי, והניעה את גלגלי התעשייה בעיר. החללים באזור קרצו למשקיעים אבל גם לאנשי אומנות, וכך למשל החליט הצלם פבריציו פרי (Fabrizio Ferri) לקח סיכון, לרכוש מספר מחסנים, ולהפוך אותם לאולפני צילום. הוא היה אחד הראשונים, אך רבים באו בעקבותיו. כיום מאוכלס רובע פורטה ג'נובה לא רק על ידי צלמי אופנה, אלא גם על ידי אדריכלים ואמנים. דוגמה נוספת היא סטודיו OCA (ראשי תיבות של Officine Creative Ansaldo), ב-via Tortona, שרכש את מפעל Ansaldo שעסק בייצור פלדה וחלקי מטוסים וצוללות, והפך את החלל למרכז יצירתי. כל סוגי האומנים נמשכו למקום. זוכרים שציינתי שבלב הכיכר עומד דוכן עיתונים המתמחה דווקא בקומיקס? זה משום שעד קיץ 2023, ניצב כאן בשכונה (ברחוב Savona) בית הספר לקומיקס -- ​Scuola del Comico di Milano. בית הספר נוסד בשנת 1979, ומפורסם בכך שהכשיר מאות אנשי מקצוע כציירי קומיקס, תסריטאי קומיקס, אומני מנגה, ומאיירים. ביולי 2023 עבר המכון ל-via Pordenone, אבל זה כבר סיפור אחר... מטבע הדברים, כשהשתנה אופי השכונה הרחובות התמלאו במהרה גם במסעדות ופאבים שמתאימים לקהל היעד החדש של האזור, וכיום אפשר למצוא פה שפע של מקומות בילוי.   מרכז תרבותי נוסף וחשוב בשכונה הוא Museolab6, המוזיאון האקולוגי, שעומד מאחורי האירוע הפופולרי Fuorisalone (מילולית: מחוץ לסלון), תערוכה שנערכת באוויר הפתוח ובמסגרתה ניתן לבקר בדוכנים ובסטודיו של מעצבים, לחזות בעבודתם וללמוד על אופן הייצור של פריטי עיצוב ורהיטים. ה-Fuorisalone מתקיים במקביל לתערוכת העיצוב והריהוט החשובה ביותר במילאנו (ובאיטליה, למעשה) – ה-Salone del Mobile, ונחשבת לחלק משבוע העיצוב של מילאנו. אם אתם מגיעים לעיר לרגל האירוע, אני ממליץ לכם להציץ באתר ה-Museolab6 ( www.museolab6.com ), וגם באתר האירוע עצמו: www.fuorisalone.it . סביר להניח שתמצאו אירוע או שניים שבהם תרצו להשתתף! אפשר גם לרכוש פריטי מעצבים, ולהתרחק מהאירועים המסחריים והומי האדם לטובת מפגש בלתי אמצעי עם צד אחר של תעשיית העיצוב. נחמד להתסובב גם ברחובות עצמם, ולפגוש את האמנים הרבים שמשוטטים בין הסימטאות. לא נדיר למצוא מעגלי ציירים שמתיישבים בפינה זו או אחרת, מחפשים השראה, ומתאמנים ברישום. מעבר לכך, אפשר למצוא באזור זה גם מוזיאונים, והידוע מכולם הוא ה-MUDEC, כמובן, הממוקם ב-via Tortona 56. ל-Mudec יש תערוכת קבע, המובבסת על מוצגים אתנו-אנתרופולוגיים של אוספי מועצת העיר מילאנו, ובנוסף לכך מארגן המוזיאון דרך קבע תערוכות מתחלפות המושכות קהל רב. זהו מוזיאון מרתק, ומומלץ לבדוק מה מתוכנן בזמן הביקור שלכם בעיר: www.mudec.it . מוזיאון ה-MUDEC - מוזיאון התרבויות של מילאנו. צילום: Hime sara מוזיאון מעניין נוסף באזור זה הוא מוזיאון העמים והתרבויות (Museo Popoli e Culture). המוזיאון הוקם בשנת 1910 ביוזמתם של מספר מיסיונרים, ובתחילת דרכו הציג בעיקר ממצאים מדרום מזרח אסיה (ואכן, בתחילה נקרא המתחם "המוזיאון האנתוגרפי ההודו-סיני"). בהמשך הורחבו התערוכות וכללו גם אזורים נוספים ברחבי העולם. גם כאן נערכות לעיתים קרובות תערוכות מעניינות, וכמובן שגם תערוכת הקבע מצדיקה ביקור. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי: www.museopopolieculture.it     מעבר למרכזי האומנות, יש בשכונה גם כמה פנינים עתיקות שכדאי לבקר, אם יש לכם זמן. אחת המעניינות ביותר בעיני היא כנסיית סן וינצ'נזו בפראטו (San Vincenzo in Prato), שנוסדה על ידי המלך הלונגוברדי דזידריוס   בשנת 770 . במאה ה-18 המבנה הדתי חולל והפך תחילה למחסן צבאי, לאחר מכן הוסב למעבדה לכימיה (אך תושבי השכונה, שלא הבינו מדוע יוצאים אדים מסתוריים מהמעבדה, כינו את המקום "בית הקוסם"). בשנת 1880 חזר המבנה למלא את תפקידו המקורי וכיום זוהי כנסיית הרובע.   סיור ברחובות השכונה יוביל אתכם גם ל-Scaletta, גשר עילי להולכי רגל, המכונה גם "הגשר הירוק" או "גשר האומנים". זהו אתר מעורר מחלוקת, שחלק מתושבי הרובע רוצים להרוס בטענה שהוא מכוער ומיותר, ואילו אחרים מעוניינים לשמר בטענה שהגשר,  שנבנה על ידי חברת "נתן אובולדי" מברזל יצוק ב-1913, הוא בעל ערך נוסטלגי ואומנותי (הגשר כיכב בכמה סרטים איטלקיים שצולמו באזור). בזמן אירועי ה-Fuorisalone שתיארתי קודם, המקום כל כך עמוס שאי אפשר לזוז פה. אבל עתידו של הגשר לוט בערפל – כאשר תופסק פעילותה של תחנת הרכבת, גם הגשר (המתחבר אל התחנה) יהרס, כנראה. גשר הברזל להולכי רגל אתר מעורר מחלוקת - צילום: Depositphotos לא רחוק משם תוכלו למצוא את Vicolo dei Lavandai (מילולית: רחוב הכובסות), ובו עדיין ניצבות האבנים ששימשו נשים לעשיית כביסה. האבנים שירתו את תושבי השכונה עד לפני 100 שנה! הכובסות שילמו דמי שכירות כדי להשתמש באבנים ועבדו בתעלה קטנה שמימיה הגיעו מהתעלה הסמוכה. מעניין לדעת שעוד לפני כן, במאה ה-18, פעלה פה אגודת הכובסים: איגוד של גברים שטיפלו בכביסה של משפחות האצולה העשירות, והקדוש המגן שלהם היה אנתוני הקדוש מפדובה. עד היום אפשר לראות מזבח שנבנה עבור הקדוש, בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה אל נאביליו הסמוכה, ובקצה הסימטה אפשר עדיין לראות צנטריפוגה בת כ-120 שנה, ששימשה לייבוש כביסה. איגוד הכובסים הוחלף בנשים כובסות במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר הגברים יצאו לחזית. לאורך השנים החנויות, המפעלים ובתי המלאכה באזור נסגרו ואת מקומם של המפעלים הזעירים ומכולות למכירת סבון ומברשות תפסו מסעדות (כמו למשל המסעדה ובר הקוקטיילים MORGANTE ), ברים, ודיסקוטקים (כמו למשל ה- Bobino , או ה- Vaccum Club ).     איפה אוכלים ושותים? אם יש משהו שלא חסר באזור, זה מקומות לאכול ולשתות בהם. הנה כמה מהחביבים עליי: Cape Town Cafè  ב-via Vigevano 3 הוא בר קוקטיילים ותיק (המקום פעיל מאז שנת 1999) ופופולרי. בר קוקטיילים נוסף הוא UGO bistrot , המתמחה בקוקטיילים יצירתיים, פלטות מתאבנים, ועיצוב אקלקטי.   Blues Canal Milano   הוא מקום מפגש פופולרי, בהשראת מוזיקת הבלוז האמריקאית ומדינת מיסיסיפי. האווירה נחמדה, ומומלץ לבדוק את האתר כדי לגלות האם מתוכננות הופעות מעניינות בזמן שאתם באזור. ב-Derby Bar אפשר למצוא אלכוהול ונשנושים במחירים שגם סטודנטים מרוששים יעריכו (הבאר ממוקם ב-via Vigevano 45, ונקרא על שם אולם הקברט ההיסטורי שפעל עד 1985 ברחוה Monte Rosa הסמוך). הופעות שוות אפשר למצוא לעיתים קרובות גם ב- Zog Milano Navigli , הממוקם ב-Ripa Porta Ticinese 37, ולא רחוק משם, ב-Ripa Porta Ticinese, אפשר למצוא את ה- Spritz Navigli Milano  , מקום מומלץ לאפריטיבו. ואחרון חביב – אם אתם מחפשים מסעדה איטלקית טובה, נסו את Le Striatelle di Nonna Mafalda Milano !

יונתן הירשפלד מברך את מיכלאנג'לו לכבוד יום הולדתו ה - 545 החל היום מיכלאנג'לו פרוטרט. ציור: Daniele da Volterra / Public domain בספרו "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר" כתב ג'ורג'ו וזארי על נסיבות לידתו של מיכלאנג'לו: "האל הביט משמיים על האנושות המבולבלת וחסרת הכישרון המלאה באנשים בינוניים אך מלאים בעצמם... וכדי לחלצנו מריבוי הטעויות הואיל האל הטוב לשלוח אל פני הארץ נפש שכשרונה יוכר ברחבי תבל כולה, בכל התחומים, ובעבודתה בלבד תראה מה פירושם של שלימות באמנות של רישום הקו והמתאר של ההצללה וההארה, להבלטת הציור, תוכיח את שכלה הישר בעבודות פיסול, ותבנה מעונות נוחים וטובים בטוחים ויציבים, עליזים למראה, מתואמים ועשירים.. זאת ועוד רצה האל, שיתלוו לנפש זאת ההגות המוסרית האמתית ונוי הפיוט הנעים, כדי שהכול יעריצו את הנפש הזאת כאספקלריה מיוחדת במינה של החיים והמעשים המביאים לידי קידוש את מאמצי אנוש". מיכלאנג'לו - בריאת האדם, הקפלה הסיסטינית צילום: Depositphotos הנפש הזאת, שתפקידה להיות הסרגל שעל פיו תימדד האנושות לנצח נצחים, נחתה סמוך לפירנצה ביום ראשון, שישה במרץ 1475, סמוך לשעה שמונה בערב. מהפרספקטיבה שלנו כיום, 545 שנים להולדתו, זה מצער, זה טרגי וזה מביש, אבל עלינו להודות בפה מלא – אנחנו נראים רע מאוד כשמצמידים אותנו לסרגל שלו. שכן, מי מאתנו עשה משהו כמו הבכחוס שלו בברג'לו, שיכרות קפואה באבן, הישג טכני ורוחני אדיר המסמל את ההתעוררות ואת השיבה של העולם הקלאסי בתוך הדוגמה הנוצרית? מי מאיתנו יצר משהו כמו הפייטה היפה, אפיטום של תבונה נאופלטוניסטית נשגבת, שיופיה העביר בני אדם על דעתם והחתימה בליבה סימן את הולדת האומן המודרני? מי מאיתנו פיסל משהו כפסל דוד שלו, המתעלה על הישגי העולם הקלאסי? מי מאיתנו צייר על תקרה ששטחה אלף מטרים רבועים? ומשה, והעבדים, והפייטות המאוחרות, ויום הדין האחרון? והרי כל אחד מההישגים האלו דיו, לבדו, לפאר שמו של אדם לתהילת נצח, והנה אצל מיכלאנג'לו נערמים הישגים אלו זה על גבי זה. מיכאלאנג'לו - הפייטה - באזיליקה סאן פייטרו רומא. צילום: Depositphotos ועוד מילה אחת אחרונה לברכת יום ההולדת הזו: אנחנו מזהים את מיכלאנג'לו עם הרנסנס האיטלקי בשיאו. שמו הוא כעין מילה נרדפת לרנסנס. אך כפי שהיטלר, המסמל את גרמניה הנאצית, נולד באוסטריה, ונפוליאון, המסמל את הלאומיות הצרפתית, נולד בקורסיקה, וישו, המסמל את הנצרות, היה יהודי – כך מיכלאנג'לו, המסמל את הרנסנס, הוא חיצוני לו. כבר בקפלה הסיסטינית אפשר לראות סטיות מהדוגמה הרנסנסית; אין אחדות הזמן והחלל, אין סימטריה, הרמוניה ונקודת מגוז בנוסח "אסכולת אתונה" של רפאל או "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו. מכאן ואילך ימריא מיכלאנג'לו כמו כדור פורח כשהוא מגביה עוף ככל שהוא משליך עוד ועוד מאפיינים רנסנסיים. מיכלאנג'לו - תקרת הקפלה הסיסטינית צילום: Depositphotos בשיאו, במה שבעיניי הוא שיא יצירתו – חדר המזכירות החדשה בסן־לורנזו – מיכלאנג'לו קרוב יותר ברוחו לפסלים מודרניים, כמו הנרי מור או ברנקוזי, מאשר לסנסובינו או וורוקיו. הוא אומן האינסטליישן; הוא אומן הנן־פיניטו; הוא אומן ההטמעה של האוטוביוגרפי באמצעים אסתטיים רוחניים ואינטלקטואליים בליבו של המעשה האומנותי מסביב למסרים הרשמיים שהיצירה באה לבטא. בכך הופכים פסליו של מיכלאנג'לו לפצצות זמן מתקתקות. 545 שנה הן מתקתקות, ורק הצופה המודרני, ואולי רק אנחנו או אף נכדינו, יזכו להבין אותן בכל עומק משמעותן כשהן "תתפוצצנה" על צופים המסוגלים לפענח אותן.

העבר הרומאי המפואר של איטליה הוא אחד מגורמי המשיכה העיקריים עבור התיירים, אבל האם ידעתם שבאיטליה אפשר למצוא גם פסלים נדירים ומקדשים יווניים מרשימים לא פחות (ולפעמים אף יותר) מהמקדשים ביוון? בכתבה שלפניכם מככבים כמה מהאוצרות החשובים ביותר הפארק הארכיאולוגי בסלינונטה - Selinunte - צילום: Depositphotos מי שמבקר באיטליה ורוצה לצלול לעומק התרבות היוונית העתיקה, חייב להדרים ולבקר באזור שנקרא יוון הגדולה (מנייה גרצ'ה, באיטלקית - Magna Grecia) – אזור נרחב בדרום איטליה, ובו אתרים רבים בעלי חשיבות עולמית (ואכן, רבים מהם מוגנים כאתרי אונסק"ו). אם נערוך רשימה מלאה של כל האתרים היווניים במדינה זו תהיה רשימה ארוכה ביותר, ולכן ואין ברירה אלא להתמקד. במאמר זה החלטתי לכתוב קודם כל על שני פסלים יווניים חשובים במיוחד (פסלי ריאצ'ה המרהיבים, שעלו לאחרונה שוב לכותרות בשל שערורייה אפשרית), ולאחר מכן במספר אתרים ארכיאולוגיים ומוזיאונים מרכזיים שבהם כדאי לבקר. על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מנייה גרצ'יה? המונח מנייה גרצ'ה, Magna Grecia, שפירושו בלטינית "יוון הגדולה", מתייחס לכל מקום בדרום איטליה, ובמיוחד אזורי החוף, שבו הוקמו מושבות (קולוניות). במאמר זה נשתמש בהגייה המקובלת באיטלקית (מנייה, ולא מאגנה), על פי ההגייה המשוערת בלטינית. היוונים הגיעו לאיטליה בכמה גלים. מגל ההתיישבות הראשון של היוונים לא נותר דבר, אך מגל ההתיישבות השני, במאות השביעית, השישית והחמישית לפנה"ס, נותרו ערים רבות ששורשיהן יווניים. טכנית, סיציליה לא היתה חלק מהמנייה גרצ'ה (בטקסטים יווניים מתייחסים היוונים לסיציליה כ-"סיציליה"), אבל בפועל האי משופע באתרים יווניים חשובים, ומי שמעוניין לראות את אוצרות יוון העתיקה באיטליה חייב לנסוע גם לסיציליה, כמובן.   מדוע הגיעו היוונים לדרום איטליה? טלטלות פנימיות ביוון שלחו מתיישבים צעירים מעבר לים בחיפוש אחר הזדמנויות חדשות, ודרום איטליה סיפק אזור פורה להתיישבות (כמובן שהיוונים לא התיישבו רק באיטליה – הם הקימו קולוניות גם בקורסיקה, ודרום צרפת. העיר מרסיי, למשל, נולדה כעיר יוונית בשנת 600 לפנה"ס). אך איטליה, בשל המרחק הגאוגרפי, הייתה יעד אידיאלי וכך נולדו ערים כמו סיריס (Siris), מטפונטו (Metaponto), פוסיידוניה (Poseidonia), ג'לה (Gela) וסלינונטה (Selinunte) בסיציליה, ובהמשך גם היפוניון (hipponion כיום Vibo Valentia  בקלבריה) ואגריג'נטו (סיציליה). ובמילים אחרות: לערים רבות באיטליה יש שורשים יווניים.   אתרי חובה מרהיבים למבקרים במנייה גרצ'ה שבאיטליה פסלי הברונזה של ריאצ'ה – ממצא יווני נדיר ביותר ותעלומה מסתורית אין ילד באיטליה שלא מכיר את סיפורם של פסלי הברונזה מריאצ'ה (I Bronzi di Riace) – שניים מהפסלים החשובים והמפורסמים ביותר בכל איטליה, שחשיבותם לא נופלת מזו של דוד של מיכלאנג'לו , למשל. הסיבה לכך שהם חשובים כל כך היא משום שהם מהווים דוגמה נדירה ביותר לפסלי ברונזה יווניים מקוריים. למרבה הצער, כמעט ולא השתמרו פסלים יוונים מברונזה, שכן הם לרוב הותכו ושימשו כחומר גלם. למעשה, רוב מה שידוע לנו על הפיסול היווני הוא בזכות העתקים רומאיים, משיש (למזלנו הרומאים העריצו את האומנות היוונית, והעתיקו את היצירות המרכזיות שבהם נתקלו). אך צמד הפסלים מריאצ'ה הם המקור היווני – שני פסלים יפהפיים, המדגימים את המעבר מסגנון הפיסול הארכאי לסגנון הקלאסי, שנוצרו בעזרת שיטת השעווה האבודה (נקראת גם יציקת שעווה נאבדת/נעלמת, באנגלית: Lost-wax casting, עובדה זו חשובה, ותיכף תבינו מדוע). יופיים של הפסלים, העוצמה שלהם, הדיוק האנטומי, החדשנות העיצובית, כל אלה הפכו את הפסלים ליצירה עוצרת נשימה. אין ספק שהם פחות מוכרים בקרב הקהל הרחב רק בשל המיקום שבו הם מוצגים: שני הפסלים מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי (המצויין, אגב) בעיר רג'ו קלבריה, יעד שמושך אחוז זעיר ממספר התיירים שמגיעים לפירנצה, למשל. מי באמת פיסל את הפסלים ואיך המאפיה קשורה לעניין? אם תפתחו כל ספר תולדות האומנות שהתפרסם לפני שנת 2024, תמצאו את הסברות הקבועות בדבר מוצאם של הפסלים: אמנם, החוקרים חלוקים בדעתם בנוגע לתארוך הפסלים וזהותן של הדמויות המוצגות (יש הטוענים כי הם נוצקו בעקבות הניצחון בקרב נגד ספרטה בשנת 456 לפנה"ס ומייצגים לוחמים מיתולוגיים מהעיר תבאי, עיר של המלך אדיפוס. אחרים טוענים כי יצר אותם הפסל הידוע פיתגורס מקלבריה, וכי הם מתארים כיצד בנו של אדיפוס המלך רצח את אחיו). אך רוב החוקרים הסכימו על כך שמקורם של הפסלים בעיר ארגו (Argo). כמו כן, מסבירים כל הספרים, שהפסלים התגלו במקרה באוגוסט 1972, בידי צוללן שיצא לצלילה קצר לחופי העיר ריאצ'ה (Riace) בקלבריה. לאחר תהליך שחזור ארוך בן מספר שנים, שנועד לנקות את הפסלים משכבות החול והמלח שדבקו בהם, הם הוצגו לראשונה לציבור בשנת 1980. סברה חדשה מטלטלת את מה כל שחשבנו שידענו על הפסלים. ואיך המאפיה קשורה לעניין? בחודשים האחרונים חזרו הפסלים לכותרות בעקבות טענות שהעלה האריכאולוג לואיג'י מאלנאטי (Luigi Malnati), מי ששימש בעבר כמנהל רשות העתיקות במשרד התרבות באיטליה. לדבריו של מאלנטי, מחקרים חדשים שנערכו באוניברסיטת קטניה (שבסיציליה) בדקו את הרכב האדמה שנמצא בתוך הפסל (אחד משלבי יצירת הפסל בשיטת השעווה האבודה כולל פיסול בסיס מאדמה). המחקרים חשפו עובדה מטלטלת: מקור האדמה שבלב הפסל הוא בסיציליה, ולא בקלבריה. המחקר החדש שנערך, טוען מלנאטי, מוכיח כי לא רק שמקור האדמה בסיציליה, אלא שגם טכניקת ההלחמה של חלקי הברונזה היא טיפוסית לאי. וכיצד הגיעו הפסלים לחוף העיירה ריאצ'ה שבקלבריה? "בזכות" המאפיה, כמובן.  למעשה המחקר החדש מחזק טענה ותיקה שנלחשה עד כה רק מפה לאוזן: השמועה טוענת כי במקור לא נמצאו שני פסלי ברונזה אלא שלושה ואולי אף יותר, וכי הם לא באמת היו קבורים בריאצ'ה, אלא הגיעו לשם משום שהמאפיה הסיצילאנית והמאפיה הקלברית סחרו ביניהן באוצרות גנובים בשווי מיליונים. למעשה, מזה שנים ארוכות שארכיאולוגים שונים מפקפקים בתאוריה הרשמית בדבר אופן גילויים של הפסלים. לפי הסיפור הרשמי, הפסלים יוצרו ביוון לפני כ-1500 שנה, הובלו באונייה לרומא, וכאשר הכתה סערה בים והספינה טבעה, הם שקעו במצולות. אם כך, טענו הארכיאולוגים, איך יכול להיות שפסל כה עתיק התגלה כמעט על פני קרקעית הים (הצוללן שמצא את הפסל, סטפאנו מריוטיני, סיפר שהוא ראה יד מבצבצת, משך אותה, וכך שלף את הפסל)? איך יתכן שהפסלים לא היו קבורים עמוק מתחת לשכבות רבות, מטרים ומטרים של חול ואדמה? ואיך יתכן שבאזור הפסלים מעולם לא נמצא אף לא ממצא אחד שמעיד על כך שספינה כלשהי נטרפה באזור? בנוסף, ידוע שחלקים מהפסלים חסרים (למשל המגן שאוחזת אחד מהדמויות). מדוע המגן מעולם לא אותר, למרות שנערכו צלילות וחקירות באזור? לכל זה מצטרפת עדותם של שני בניו של מסעדן סיצילאני, עדי ראיה או שמיעה לכאורה, שטענו כי הם יודעים ממקור ראשון שהפסלים התגלו בסיציליה (ולא בקלבריה), בשנת 1971 (ולא ב-1972), ומי שמצאו אותם היו שני צוללנים מרומא שהחליטו לשמור את התגלית לעצמם, ולמכור את הפסלים. בשלב זה הגיעו הפסלים לידי המאפיה בסיציליה, שהחליטה למכור אותם למאפיה הקלברזית על מנת שזו תעביר אותם לידי קונים מעוניינים בארצות הברית. המאפיה לא רצתה להסתכן בהעברה ישירה, ולכן הם החליטו להשאיר את הפסלים במים, כדי שסירה קלברזית תעבור במקום, תשלוף אותם, ותפליג לאמריקה. אך צחוק הגורל רצה שבדיוק ביום שבו החלק השני של העיסקה היה צריך לצאת לפועל, התגלו הפסלים במקרה בידי אותו צוללן חובב שעבר במקום. בשלב זה לא ברור כמה מסקנות ודאיות אפשר לגזור מהתגלית החדשה. כאשר המאמר האקדמי המלא של מלאנטי יתפרסם באפריל הקרוב, קרוב לוודאי שנדע יותר. ובינתיים, אתם מוזמנים לבקר את הפסלים במוזיאון הארכיאולוגי שברג'ו קלבריה. לפרטים נוספים . סירקוזה - Siracusa התחנה הבאה במסע בעקבות תרבות יוון העתיקה היא סירקוזה (Siracusa), אחת היפות שבערי סיציליה. זהו יעד אהוב משלל סיבות: המבנים העתיקים, הרובע היהודי המסתורי , האוכל הנפלא, הים, אבל גם האתרים היווניים שמעידים על עברה העשיר של העיר, מהתקופה שבה סיציליה הייתה אתר יווני ראשון במעלה. המתיישבים הראשונים באזור לא היו יוונים – מיקומה האסרטרגי של העיר הפך אותה ליעד מועדף הרבה לפני שהיוונים הגיעו לאזור, ולמעשה, ידוע שבני אדם התיישבו בה עוד בתקופה הנאוליתית (לפני כ-8000 שנה). אך היו אלה מתיישבים יוונים שייסדו את סירקוזה המודרנית, וכאשר הגיעו אליה הם היו מצויידים בתוכנית ברורה בדבר העיר שיקימו. לאורך השנים הפכה העיר לאחת היפות והמפוארות שבערים היווניות באיטליה. תחת שלטונו של המלך דיוניסוס, תהילתה של סירקוזה נודעה בכל רחבי הים התיכון. ספורטאים מסירקוזה השתתפו במשחקים הפאן-הלניסטיים (גירסה מוקדמת של המשחקים האולימפיים ביוון), וסירקוזה היתה גם כעירו של ארכימדס, המתמטיקאי והמהנדס הידוע. לדעת חוקרים רבים סיציליה גם מככבת באודיסאה, ואתרים בעיר מוזכרים במסעו של הומרוס (אך הנושא עדיין נתון לוויכוח). כל  ביקור "יווני" בעיר יתחיל במקדש אפולו מהמאה השישית לפנה"ס – אחד המקדשים היוונים העתיקים ביותר לא רק באיטליה אלא בעולם, והמקדש הדורי העתיק ביותר בעולם המערבי. מיקומו של המקדש, באי אורטיג'ה הציורי (לבה של סירקוזה), הופך אותו לתחנת חובה בכל ביקור בעיר. משם, תוכלו להתקדם לעבר התיאטרון היווני המרשים, שנבנה במאה החמישית לפנה"ס ושופץ בהמשך בידי הרומאים. זהו אתר אונסק"ו, ובחודשי הקיץ נערכות כאן הופעות וקונצרטים (לעיתים קרובות מעלים כאן טרגדיות יווניות מאת טובי מחזאי יוון, והכרטיסים אוזלים במהירות). היה זה אחד התאטראות הגדולים בעולם היווני העתיק: קוטרו כ-140 מטרים ונחצבו בו כ-70 שורות של מושבים, הישר לתוך האבן. למרבה הצער, לאורך השנים התאטרון הוזנח, ובמראה ה-16 חייליו של הקיסר קרל החמישי בזזו אבנים והשתמשו בהן כדי לחזק את ביצורי העיר. אך כיום המתחם מטופל ומוגן, ומומלץ מאד לבקר בו. לפרטים נוספים .  אתר יווני ידוע נוסף הוא מעיין ארתוסה (ארתוסה היתה נימפה ובתו של נראוס, שנמלטה  מביתה בארקאדיה והופיעה מחדש כמזרקת מים מתוקים באורטיג'ה, שבסירקוזה). גם כאן כדאי מאד לבקר!   קרוטונה – Crotone התחנה הבאה במסע היא העיר קרוטונה (Crotone), בקלבריה (אותו מחוז שבו מוצגים פסלי ריאצ'ה). מכיוון שמחוז קלבריה, כאמור, לא ממש מוכר לתיירים (וחבל, כי החופים כאן נהדרים והרבה פחות עמוסים מאשר סיציליה או פוליה), גם העיר קרוטונה כמעט ולא מוכרת. אבל מנקודת מבט היסטורית זהו יעד חשוב, שכן קרוטונה היתה אחת הערים החשובות במנייה גרצ'ה. בדומה לסירקוזה, גם קרוטונה משכה מתיישבים עוד בעת העתיקה, ומיקומה האסטרטגי הפך אותה ליעד פופולרי עבור שבטים מקומיים (קוני) כבר בתקופת הברונזה, לפני כ-4200 שנה.  אובידיוס, בספרו "מטמורפוזות", מספר שהעיר נקראה על שם קרוטון, בנו של איאקוס ונכדו של זאוס, שנהרג בטעות על ידי הרקולס. קרוטונה היוונית נוסדה בשנת 708 לפנה"ס, ויצאו ממנה דמויות יוונית חשובות וביניהן הפילוסוף והרופא אלקמאון מקרוטון, שנחשב לאחד מאבות האנטומיה. עובדה משמעותית אף יותר היא בשנת 530 לפנה"ס היגר אליה פיתגורס, וייסד בה בית ספר חשוב ללימודי מתמטיקה, מוזיקה, וחשיבה מדעית. קשה להפריז בחשיבותו של פיתגורס לא רק עבור קרוטונה, כמובן, אלא עבור התרבות היוונית והעולמית, בכלל. על מנת ללמוד אודות התרבות היוונית במקום מומלץ לבקר בפארק הארכיאולוגי קאפו קולונה (Parco archeologico Capo Colonna), ובמוזיאון הארכיאולוגי המקומי. יש להודות שהפארק, בהשוואה לאתרים ארכיאולוגיים אחרים, לא מרשים במיוחד – הממצא החשוב ביותר בו הוא עמוד אחד מהמקדש היווני המפואר שניצב פה בעבר (והוקדש לאלה הרה). אבל המוזיאון הסמוך דווקא מעניין ומציג סקירה מקיפה של התקופה היוונית באזור. לפרטים נוספים .   מטאפונטו – Meataponto אם יצא לכם לבקר במטרה  (ואני מאד מקווה שתבקרו בה, זו עיר מדהימה), כדאי לדעת שבמרחק כ-40 דקות נסיעה דרומית למטרה מתחבא יעד זעיר אבל מעניין לחובבי היסטוריה עתיקה: העיירה מטאפונטו. היוונים בנו את העיר על גבי הריסותיו של כפר נאוליתי, והאטרקציה המרכזית כאן היא ה-Tavole Palatine, כלומר מה שנותר ממקדש יווני עתיק שהוקדש לאלה הרה, ומתוארך למאה השישית לפנה"ס. בסמוך ניתן לראות גם מזבח פולחן שהשתמר היטב. מומלץ מאד לבקר גם במוזיאון הצמוד ובו שפע של ממצאים שהתגלו במהלך החפירות במקדש, כולל דמויות פולחניות מטרקוטה. האתר הרשמי .    טארנטו – Taranto איך אפשר שלא לומר כמה מילים על טארנטו (Taranto), שבמחוז פוליה? אמנם, טארנטו לא ממש יכולה להתחרות בסירקוזה, לדוגמה, והאתר היווני היחיד בעיר הוא שרידיו של מקדש דורי עתיק מהמאה השישית לפנה"ס, המכונה בידי כולם "מקדש פוסידון" (קרוב לוודאי שבפועל המקדש נבנה עבור אלה, ולא אל). אז למה לבקר פה? משום שטרנטו מציעה אטרקציה אחרת למבקרים – מוזיאון ארכיאולוגי עשיר בממצאים מהאזור (ואין זה מפתיע נוכח העובדה שרק רצועת ים קצרה מפרידה בין יוון לפוליה, והיה זה אחד האתרים הראשונים שבהם המהגרים היוונים התיישבו). ה-MARTA, כפי שהוא מכונה (Museo Archeologico Nazionale di Taranto) מכיל אוסף מרשים מהתקופה היוונית והרומאית, ואם אתם מבקרים בפוליה כדאי מאד לעצור לביקור קצר. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי .   המקדשים בפסטום -  Paestum המקדשים בפסטום (שבמחוז קמפניה) עוצרי נשימה, ובשל חשיבותם הקדשנו להם מאמר נפרד . הפארק הארכיאולוגי איננו גדול, ותוך כשעתיים תוכלו לבקר בכולו, ולהתרשם מכמה מהמקדשים היווניים השמורים ביותר בעולם, ובוודאי באיטליה. מקדשי פסטום נבבנו בידי מתיישבים יוונים מהעיר סיבאריס (Sybaris), שהקימו את העיר פוסידוניה הסמוכה. כדאי לבקר במקדש הרה הראשון, שבאופן מדהים כל 50 עמודיו עדיין ניצבים שלמים, וכמובן שגם במקדש הרה השני, המרשים אף יותר – מקדש פריפטרלי (בעל שורת עמודים אחת), שנבנה בסגנון דורי, ומתוארך לאמצע המאה החמישית. המקדש מכונה לעיתים הבזיליקה (בשל טעות בזיהוי מהמאה ה-18) או מקדש נפטון, אך כיום ידוע שזהו אחד משני מקדשים המוקדשים להרה במתחם וכי רק בהמשך התווספו מזבחים נוספים, לפולחן זאוס ואל רומאי נוסף. זהו אחד המקדשים היווניים המרשימים ביותר שתראו לא רק באיטליה אלא בכלל, ואתר שזכה במלוא הצדק להיכלל ברשימת אתרי אונסק"ו באיטליה. האתר הרשמי .    הפארק הארכיאולוגי בסלינונטה - Selinunte  כפי שכבר הבנתם, סיציליה היא תיבת אוצרות לחובבי ארכיאולוגיה בכלל, ויוון העתיקה בפרט. בדרום מערב סיציליה ניתן לראות היום את שרידיה של אחת מהגדולות והמפוארות שבערים היווניות שהוקדמו בסיציליה: סלינונטה (Selinunte). המקדשים היפהפיים כאן, שנבנו החל משנת 550 לפנה"ס, מדגימים את חשיבותה של העיר שבשיא כוחה מנתה כ-30,000 תושבים אך נחרבה בשנת 250 לפנה"ס וננטשה. העיר נוסדה בידי מתיישבים יווניים מעיר יוונית אחרת בסיציליה (מגרה היבאלה  Megara Hyblea), ולאורך השנים היתה מעורבת בקונפליקטים רבים מול סגסטה (ראו בהמשך). אלה הגיעו לשיאם לאחר שסגסטה קראה לעזרתה כוחות מקרתגו, ונכדו של חניבעל פלש לסלינונטה מלווה בצבא בן 10,000 איש והחריב את העיר. שרידי מקדש יווני בפארק הארכיאולוגי בסלינונטה - צילום: Depositphotos הפארק הארכיאולוגי בסלינונטה הוא עצום בגודלו, וידרש יום שלם (לפחות) על מנת לבקר בכולו (אבל אפשר כמובן להתמקד בחלקים המרכזיים ולהשלים את הביקור תוך כמה שעות). השתמרו כאן מקדשים רבים – גם באזור האקרופוליס, וגם על הגבעה המזרחית. בנוסף, אפשר לראות את שרידי מערך הרחובות שנבנו בצורת שתי וערב (תכנון היפודמי, על שם מתכנן הערים היווני היפדמוס). מעניין לדעת שהאתר עדיין נחפר בידי ארכיאולוגים, ומידי פעם מתגלים בו ממצאים מדהימים נוספים. בשנת 2020, למשל, נחשפה כאן האגורה היוונית הגדולה ביותר בעולם, שהתפרשה על פני שטח של כ-33,000 מ"ר. מכיוון שזהו אתר מורכב, מרתק, ועשיר מאד בממצאים, מומלץ לבקר כאן עם מדריך, או לכל הפחות מצויידים בספר טוב, כדי להבין מה רואים. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי .   הפארק הארכיאולוגי בסג'סטה – Parco Archeologico Segesta מקדש סג'סטה, המתוארך למאה החמישית לפנה"ס, הוא אחד היפים והשמורים ביותר באיטליה. לא פלא שהוא מככב על גלויות רבות כל כך של האי! מעניין לדעת שהמקדש כנראה לא נבנה בידי יוונים, אלא בידי שבט אלימי (עם איטלי קדום), שאימץ סגנון בנייה יווני (ואכן, אף שמדובר במקדש דורי, יש בו כמה שינויים חשובים – חסר בו הנאוס, האולם המרכזי). חלק בלתי נפרד מהסיור במקום הוא ביקור בתאטרון היווני המרשים, שהשתפר להפליא גם הוא. מעניין לדעת, אגב, שבמהלך הביקור במקום תוכלו לסייר במתחמים נוספים שלא קשורים ליוון העתיקה אבל בהחלט מצדיקים ביקור, כמו למשל הכפר הפרהיסטורי מוקרטה (Mokarta), המתוארך למאה ה-12 לפנה"ס. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי .   עמק המקדשים באגריג'נטו -  La Valle dei Templi Agrigento אם נערוך רשימה של אתרי חובה באיטליה שחייבים לראות פעם אחת בחיים לפחות, סביר להניח שעמק המקדשים באגריג'נטו יככב בראש הרשימה. מכיוון שזהו אחד מהפארקים הארכיאולוגיים החשובים ביותר באיטליה, ומקום מרהיב לכל הדעות, הקדשנו לו כתבה נפרדת , ואתם מוזמנים לקרוא אותה על מנת לקבל תיאור מפורט של המקום. לפרטים נוספים ניתן לבדוק גם את האתר הרשמי .  אחד המקדשים היוונים בעמק המקדשים באגריג'נטו סיציליה - צילום: Depositphotos   התאטרון היווני בטאורמינה – Teatro Antico di Taormina אי אפשר לבקר בטארמינה, אחת היפות שבערי סיציליה, מבלי לבקר גם בתאטרון העתיק (השני בגודלו באיטליה, אחרי התאטרון בסירקוזה). התאטרון הוא אמנם יווני במקור, ונבנה במאה השלישית לפנה"ס, אך הוא שופץ והורחב משמעותית בתקופה הרומית והמראה הנוכחי שלו הוא למעשה שילוב של שתי התקופות. המיקום המושלם, המשקיף על הים היוני ועל הר האתנה שבמרחק, הפכו את התאטרון הזה ליעד פופולרי ותחנת חובה עבור המבקרים באיטליה (כל מי שיצא לגרנד טור המפורסם עבר פה). גם היום מושך תאטרון טראומינה עשרות אלפי מבקרים, ומידי שנה נערכים פה הצגות, מופעים וקונצרטים (סטינג, פאטי סמית' אלטון ג'ון ורבים נוספים הופיעו במקום). כאן נערך גם פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של טאורמינה, בהשתתפות כוכבים מכל רחבי העולם. לפרטים נוספים על התאטרון ועל המופעים שנערכים בו, בקרו באתר הרשמי . התאטרון היווני בטאורמינה - צילום: Depositphotos

מצד אחד ­­צייר וממציא נעים הליכות, ומהצד השני פסל ומשורר זעוף – איזה מאבק בין גדולי האומנים בעולם מסתתר מתחת לציורי הקיר בפלאצו וקיו? "יש להציבו סמוך לקתדרלה, ואין טעם עוד להתווכח!" קרא סנדרו בוטיצ'לי בהתרגשות. "ודאי שיש טעם; הרי לשם מה זומנו לכאן, אם לא לשם הוויכוח?" קרא לורנצו די קרדי והוסיף: "יש להציבו בחצר ארמון הסיניורי". "האם אתה מתכוון להסתירו מעיני הציבור?" הרים ג'וליאנו דה סנגאלו את קולו. "לא, מוטב שיוצב תחת הלוג'יה של הסיניוריה. ראו את השיש העדין הזה; עליו להיות מוגן. עם הגשם הראשון הוא יתפורר לאבקה!" מימין לאונרדו דה וינצ'י - משמאל מיכאלאנג'לו בונרוטי צילום: Public Domain ערפילי בוקר 25 בינואר הצוננים בשנת 1504 הרעידו את הגברים בגלימותיהם כשחצו את כיכר הסיניוריה. אומניה החשובים ביותר של פירנצה עשו את דרכם במרץ לארמון הסיניורי אל המושב המיוחד שזומנו אליו כדי למצוא מיקום ראוי ל'דוד', פסלו החדש של מיכלאנג'לו . ככל שהתארך הוויכוח, כך התלהטו הרוחות. לאונרדו, שהאזין כל העת בסבלנות האופיינית לו, מילא את ריאותיו אוויר קריר והשתעל בנימוס. "ידידיי", אמר. זמן רב חישב את דבריו. כיצד יוכל לחוות דעה, כשידוע לכול שבינו ובין בואונרוטי הצעיר זורם נהר עכור? יש לנהוג איפוק, אך מצד שני, לא ייתכן שנפיל השיש השרירני הזה יוצב במרכז הכיכר! כעת הוא השתדל לשוות לדבריו אלגנטיות וכובד ראש. "הרהרתי רבות בדבר. אני מוצא עצמי בדעה אחת עם דה סאנגלו. השיש חלש ופריך ולא יוכל לעמוד בנזקי הגשם. מקומו סמוך לקיר תחת הלוג'יה, מעוטר בטעם, ובלבד שלא יפריע לקיום טקסי הרפובליקה. כן, תחת הלוג'יה". הראשון להפר את הדממה היה פיליפינו ליפי, שקולו העמוק נשמע עוד לפני שפתח את פיו. "מאסטרו דה וינצ'י, 'דוד', נצחונו בשיש של מיכלאנג'לו הצעיר, צריך לעמוד בכיכר לעיני כל בתור שומר ארמון המועצה ולהגן על ערכי הרפובליקה שלנו". כיכר סניוריה (האדונים) - צילום: Depositphotos לאונרדו ומיכלאנג'לו , שני האומנים הידועים ביותר בתולדות האומנות אשר די לנו בשמותיהם הפרטיים כדי לזהותם, היו בניה של טוסקנה, הכירו זה את זה ואף סלדו זה מזה בתפר שבין המאה ה־15 והמאה ה־16. פירנצה בירת טוסקנה של אותם ימים הייתה מרכז אורבני משגשג ומפותח, וכן הייתה ידועה בתור אבן השתייה של הרנסנס בתחומי הרוח, הפיתוח המדעי והאומנות. רחובותיה היו גדושים במלומדים ובמשוררים, באומנים ובפילוסופים, באדריכלים, בהיסטוריונים, בפוליטיקאים, באנשי מסחר ובבנקאים. לא פלא שממנה צמחו שני אומנים גדולים כ לאונרדו דה וינצ'י וכמיכלאנג'לו בואונרוטי. ​ לאונרדו, שהיה מבוגר ממיכלאנג'לו ב־23 שנים, כבר היה צייר ידוע בפירנצה כאשר מיכלאנג'לו עשה בה את צעדיו הראשונים בתור פסל מתחיל, אך בניגוד אליו, לאונרדו מעולם לא זכה להצלחה שהיה ראוי לה בפירנצה. דה וינצ'י היה צייר מחונן וחוקר של גוף האדם והטבע. הוא עסק בגיאומטריה ובפיזיקה והיה אומן, מהנדס וממציא. אולם אופי העבודה האיטי שלו, שנבע ממחקר ומהתבוננות, יצר לו מוניטין של אומן שלא מסיים את יצירותיו לעולם. אולי בשל כך לא זכה ליהנות לאורך זמן מחסותן של משפחות פירנצה העשירות. באכזבתו פנה אל לודוביקו ספורצה , שהיה עתיד להיות דוכס מילאנו, הציע עצמו בתור מהנדס ואומן ובילה שנים רבות בחצרו. לודוביקו ספורצה - דוכס מילאנו - צייר: ג'ובאני אמברוג'יו דה פרדיס - צילום: Public domain יחלפו כעשרים שנים עד שישוב לפירנצה. בזמן הזה מיכלאנג'לו הצעיר התגלה בתור פסל יוצא דופן וזכה להיות תחת חסותו של לורנצו דה מדיצ'י, איל מאניפיקו. בחצר מדיצ'י למד מיכלאנג'לו לא רק את מלאכת הפיסול, אלא גם ספרות, פילוסופיה ניאופלטונית ואף כתיבת שירה. אלה היו השנים שעיצבו אותו בתור אומן, והן ליבו אצלו עוד יותר את התשוקה לפיסול בשיש. בניגוד ללאונרדו הקונטמפלטיבי, מיכלאנג'לו עבד בזריזות ובלהט ואף נודע בפרצי ההשראה הפתאומיים שתקפו אותו, ובהם לא היה מניח את הפטיש ואת האזמל מידיו עד שהצליח לחלץ מן השיש את הדמויות שראה בו. לורנצו דה מדיצ'י, איל מאניפיקו, צייר: ברונזינו - צילום: Public Domain שני האומנים הדגולים הללו היו כה שונים זה מזה באופי ובסגנון, אך היו להם גם תחומי עניין משותפים: שניהם חשו שכדי לתאר את גוף האדם בציור או בפסל, יש ללמוד אותו לעומק גם מבפנים. הבנת אופן פעולת הגוף, השלד והשרירים היו לדידם המפתח לתיאור אמיתי יותר של תנועה, של מבט, של מחוות גוף ושל רגש. לשם כך פנו בסתר לנתיחת גופות, דבר שהיה אסור להעלות על הדעת באותה תקופה, משום שבעולם אשר במובנים מסוימים לא התנתק מהערכים של ימי הביניים, האומנות עדיין עמדה בשירות הדת, ומחקר פיזיולוגי לא היה אמור להיות מעניינם של אומנים. מיכלאנג'לו ולאונרדו, כל אחד בנפרד, ביקשו להציג את מלוא יפי הבריאה, ולשם כך רצו לחקור את מה שנמצא מתחת לגלימות ולשמלות. ללא קשר זה לזה נהגו השניים לערוך בסתר נתיחות של גופות שקיבלו מחדרי מתים. מעשים אלה נחשבו לטאבו, לחילול הקודש ולחתירה תחת סמכות הכנסייה, ומשום כך לחטא בעיני רבים מבני דורם. כיום אנחנו יכולים להתבונן ברישומים של איברי הגוף השונים, של מערכות השרירים, של הלב ושל המוח שהותירו אחריהם לאונרדו ומיכלאנג'לו, ולראות עד כמה הסתכנו כדי להעמיק חקור בשם האומנות.​ רישומים של אנטומים שהשאיר לאונרדו - צילומים: Depositphotos אומנם שניהם הגיעו ממעמד בינוני־נמוך ועשו את דרכם בין הסטודיות של האומנים החשובים בפירנצה, אך שם כנראה מסתיים הדמיון ביניהם. מיכלאנג'לו ולאונרדו, שגילמו את תמצית מהות הרנסנס, לא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה באופי, בסגנון, בתפיסת העולם ובאופן העבודה. לאונרדו דה וינצ'י, בנו מחוץ לנישואים של נוטריון שעבר להתגורר בפירנצה, מעולם לא זכה לחינוך פורמלי ונשלח ללמוד אומנות בבוטגה (סדנת אומן) של אנדראה דל ורוקיו, ושם התגלה כשרונו הפנומנלי לציור. אנדראה דל ורוקיו - דיוקן - צייר: Nicolas de Larmessin צילום: Public Domain ככל שבגר גילה גם התלהבות ותשוקה לחקור טבע, בעלי חיים, אנטומיה, בוטניקה, פיזיקה, מתמטיקה והנדסה, והוא נעשה צייר מבריק, אדם מעודן ואלגנטי בעל מזג נעים ואיש שיחה מלבב, שהרבה להסתובב בין חוגי החברה הבורגנית. לעומתו, מיכלאנג'לו בואנרוטי היה אומן שסימל את הדור של שיא הרנסנס הפיורנטיני וראה עצמו בתור אומן המחייה את הפיסול המונומנטלי של העולם העתיק. הוא נולד למשפחה מבוססת קצת יותר, קתולית אדוקה. אביו היה מעורב מאוד בחינוך של בנו, ואף שלח אותו ללמוד דקדוק ומתמטיקה בתקווה שישתלב בעסקי המסחר, אך מיכלאנג'לו כשל בכך. לבסוף הצליח לשכנע את אביו לאפשר לו ללמוד אומנות בבוטגה של דומניקו גירלנדיו. דומניקו גירלנדיו - דיוקן עצמי פרט מתוך הציור: הערצת המאגים צילום: Public Domain מיכלאנג'לו העדיף את עבודת הכפיים. הוא היה אדם מחוספס, זעוף ומהיר חמה, והיה לו דחף יצירה ונפש שהתייסרה בקונפליקטים פנימיים. הוא התהלך בבגדי עבודה מלוכלכים מאבק השיש, ואפו היה מעוקם מכיוון שהסתבך בקטטה. עולמו הפנימי, בניגוד לזה החיצוני, היה עשיר ורוחני, ותשוקתו לפיסול בשיש הייתה בלתי נלאית. הוא נמשך במיוחד לפיסול ולציור גוף האדם. פסל דוד - מוזיאון האקדמיה פירנצה צילום:לי טפרברג מיכלאנג'לו העניק לנו יצירות מופת, כגון דוד, הפייטה והקפלה הסיסטינית, ואילו לאונרדו את המונה ליזה ואת הסעודה האחרונה, וכן אוצר בלום של מחקרים מדעיים שהקדימו את זמנם במאות שנים. התבוננות במכלול יצירותיהם עלולה לגרום לנו להרגיש שהאנשים הדגולים הללו התקיימו בממד אחר מלא הוד והשראה שמימית, מנותקים מהיום־יום ומשאר בני התמותה. אבל שני הטיטנים הגדולים של אומנות הרנסנס לא היו חפים מקנאה, ושררה ביניהם עוינות מקצועית, וככל הנראה גם שנאה הדדית ברמה האישית. ג'ורג'יו וזארי, אומן והיסטוריון שחי במאה ה־16, תיאר את יחסי השניים בעבודתו החשובה ביותר – ביוגרפיה עבת־כרס של 300 אומנים איטלקים בתקופת הרנסנס. בפרק המפואר שהוקדש ללאונרדו דה וינצ'י הוא כתב כי שררה סלידה רבה בין מיכלאנג'לו בואונרוטי ובינו, וכן תיאר כי בשל התחרות המרה עזב מיכלאנג'לו לרומא כדי לעבוד בשירות האפיפיור, ואילו לאונרדו עזב את פירנצה כדי לעבוד תחת חסות מלך צרפת. "מונה ליזה" צייר: לאונרדו דה וינצ'י צילום: Public Domain האם שני הענקים התמודדו ראש בראש?‏ ובכן, כמעט! בשנת 1503 פייר סודרני, הגונפלוניירה של פירנצה (התפקיד הבכיר ביותר ברפובליקה של פירנצה) החליט שהגיע הזמן לעטר את קירות סלון המועצה בציורי קיר שיפארו את ניצחונותיה של פירנצה. בצעד נועז הגה תוכנית שתציג לראווה את שני האומנים הגדולים ביותר בפירנצה באותה עת, לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו בואנרוטי . הציורים שהוזמנו היו אמורים לתאר שני קרבות שבהם פירנצה ניצחה את אויביה וביססה את שליטתה באזור. מלאונרדו הוזמן ציור שיתאר את קרב אנגיארי מול דוכסות מילאנו שהתרחש בשנת 1440, וממיכלאנג'לו הוזמן ציור שיתאר את קרב קאשינה מול צבא פיזה שניטש בשנת 1364. לפי התכנון, הציורים היו אמורים לעמוד זה לצד זה על קירות סמוכים. תארו לעצמכם את מיכלאנג'לו ולאונרדו עובדים כתף אל כתף בתוך חלל אחד! ​ לאונרדו ניגש לעבודה, ולאחר שסיים את הסקיצות החל לעבוד בסלון המועצה, סלון החמש מאות. במקום שיטת הפרסקו המסורתית המחייבת עבודה מהירה והחלטית מאוד מרגע הנחת הפיגמנט על הקיר, החליט לאונרדו ליישם טכניקת ציור עתיקה ששחזר מתוך כתביו של פליניוס הזקן, חוקר טבע ופילוסוף מהמאה הראשונה לספירה. בטכניקה נעשה שימוש בתערובת פיגמנט ושעווה שיש לייבש בתום הציור על ידי שימוש באש בתור מקור חום. עד מהרה הטכניקה שבחר התבררה כאסון כאשר לא הצליח לחמם את הקיר באופן אחיד, ובעקבות זאת נמס הפיגמנט במקום להתייבש. הצבעים זלגו על הקיר, ולאונרדו נאלץ להכיר בכישלונו וזנח את הפרויקט. מעניין לציין שלאונרדו השתמש בטכניקה דומה כשמונה שנים קודם לכן, כאשר צייר את הסעודה האחרונה ברפקטוריום של מנזר סנטה מריה דלה גרציה במילאנו. אומנם מיכלאנג'לו יצר סקיצה של הקרב, אך למעשה מעולם לא החל לצייר על הקיר, ייתכן שבשל העוינות ההדדית עם לאונרדו. מיכלאנג'לו נסע לבולוניה ומשם לרומא כדי לצייר את תקרת הקפלה הסיסטינית. כך מה שהיה יכול להיות קרב הטיטנים ננטש ולא מומש . כחמישים שנה מאוחר יותר ג'ורג'יו וזארי היה זה שהשלים את עיטור הקירות של סלון החמש מאות בתיאור של קרבות אחרים. ישנם חוקרים הטוענים כי ציור הקיר של לאונרדו עדיין מסתתר מתחת ליצירתו של וזארי. למרבה המזל, הסקיצות של הציורים שציירו מיכלאנג'לו ולאונרדו נשמרו במשך זמן מה, ואומנים אחרים למדו אותם והעתיקו אותם. כמה מן ההעתקים נשתמרו עד היום. ההעתק הידוע ביותר של ציור הקרב על אנגיארי שצייר לאונרדו נעשה במאה ה־17 בידי הצייר הפלמי פיטר פאול רובנס, והוא מוצג כיום במוזיאון הלובר. הסצנה הייתה צריכה להיות דרמטית ביותר: לוחמים בשריונות פנטסטיים מעוטרים צדפים, רכובים על סוסים ומתגוששים בסערת לחימה מפותלת, חרבותיהם מונפות ופיותיהם פעורים בזעקות קרב, בעוד פרסות הסוסים רומסות את יריביהם. לאונרדו, שנטה בדרך כלל לצייר סצנות רגועות ומעודנות יותר, הצליח ללכוד את מלוא הדרמה של האלימות הגלומה במלחמה. הקרב על אנגיארי לפי לאונרדו - צייר: פיטר פאול רובנס - מוזיאון לובר פריז צילום: Public domain את הסקיצה של קרב הקאשינה בין פירנצה ופיזה, שהיה אמור לצייר מיכלאנג'לו, העתיקו אומנים רבים, וככל הנראה היא נקרעה מרוב בלאי. אף על פי כן, עד היום נשתמר העתק שהכין אריסטוטל דה סאנגלו, אחד מתלמידיו של מיכלאנג'לו, בשנת 1542. ההעתק נמצא באוסף פרטי. קרב קאשינה מול צבא פיזה שניטש בשנת 1364 - צייר: ג'ורג'יו וזארי - סלון פאלצו וקיו פירנצה צילום: Public Domain מיכלאנג'לו נמנע מתיאור הדרמה של הקרב וצייר במקום זה את הרגע שלפני הקרב שבו החיילים הפיורנטינים רוחצים בנהר הארנו בשלווה, ופתאום מגיעה הידיעה שהפיזאנים יצאו למתקפת פתע והגברים העירומים מתלבשים בחופזה. הפיורנטינים ניצחו בקרב מול פיזה אף שנתפסו לא מוכנים. הנושא המרכזי של מיכלאנג'לו, אם כן, הוא העוצמה והיופי של הגוף הגברי העירום והכוח הטמון בו גם ללא שריון ונשק. הוא מתאר תנועות גוף נפתלות ותכונה של גברים היוצאים לקרב, אם כי במידה ניכרת הרבה יותר רגוע וברור מהסערה אצל לאונרדו. אחת מיצירותיו המוקדמות ביותר של מיכלאנג'לו היא תבליט שיש המתאר את " קרב הקנטאורים ". התבליט, המוצג כיום במוזיאון בית בואונרוטי בפירנצה, מתאר סצנת קרב מיתולוגית סוערת ומציעה קומפוזיציה דומה, וישנם חוקרים הרואים קשר בין שתי היצירות. "קרב הקנטאורים". תבליט בשיש - מיכאלאנג'לו 1492 -מוזיאון בית בואונרוטי, פירנצה - צילום: sailko אני אוהבת את מוזיאון פלאצו וקיו (ארמון הסיניורי). זהו בהחלט לא המוזיאון החשוב ביותר בפירנצה, אך הקירות שלו ספוגים, פשוטו כמשמעו, בסיפורים. כשאני עומדת בחלל הגדול של סלון החמש מאות, המשמש עד היום את עיריית פירנצה לאירועים רשמיים, אני מדמיינת לצידי את חבורת האומנים החשובים של פירנצה מתווכחים עדיין בלהט על הפסל 'דוד'. שם עמדו גם מיכלאנג'לו בואונרוטי ולאונרדו דה וינצ'י. מה התרחש ביניהם? האם קינאו זה ביצירתו של זה? מה נאמר מבלי להיאמר, כדרכם של הפיורנטינים? סלון החמש מאות עצום בגודלו. הוא נבנה בסוף המאה ה־15 כדי לקיים בו את השלטון בפירנצה, וכך קורה עד היום. ציורי הקיר של ג'ורג'יו וזארי מאמצע המאה ה־16 מעטרים גם כיום את החדר בניצחונותיה המפוארים של פירנצה במלחמות נגד אויביה, מונומנט אדיר להישגיו המדיניים של קוזימו הראשון, דוכס פירנצה בזמנו. אך בעיניי הם כמעט שקופים. סלח לי, ג'ורג'יו, אך אני נכנעת לעיניי רוחי ורואה שם שתי יצירות מופת של בניה המהוללים ביותר של פירנצה, לאונרדו ומיכלאנג'לו, המוצגות זו לצד זו.

באמת שאין כמו פירנצה – מוזיאונים בעלי שם עולמי, אדריכלות מופלאה, ואווירה שאין שנייה לה. כולם מכירים את פירנצה כערש הרנסנס, אבל האם אתם מכירים את סיפורה המלא של העיר, מרגע לידתה ועד היום? אלסנדרה לאונרדי יצאה למסע ייחודי בעקבות ההיסטוריה של פירנצה: עבור כל תקופה היסטורית, היא ביקרה במונומנט אחד המסמל את אותה התקופה  פונטה וקיו אחד מסמלי העיר - צילום: Depositphotos פירנצה, בירת טוסקנה, היא אחת הערים המרתקות והמפורסמות בעולם. קל להתפעל ממנה, אבל רק מי שצולל לתוך ההיסטוריה העשירה להדהים של העיר זוכה להעריך את יופיה במלואו. מאז ימי הביניים מהווה פירנצה מרכז אמנותי, תרבותי, כלכלי ופוליטי חשוב. היא ידועה כמקום שבו החל הרנסנס – תקופת התקומה התרבותית והמדעית שסימנה את תחילת המודרניזציה של אירופה, כך בכתבה זו לא נדבר על הרנסנס בלבד, אלא נבחן את העיר במבט פנורמי. אסקור בקצרה את סיפורה של פירנצה, מתחילתה ועד היום, ועבור כל תקופה היסטורית נבקר באתר אחד – מבנה, כנסייה או אפילו בית קפה – המסמלים את אותה התקופה.   שורשיה של פירנצה עתיקים: כבר במאה ה-8 לפני הספירה עמד באזור זה יישוב אטרוסקי , אך העיר כפי שהיא מוכרת לנו היום נוסדה (לפי המסורת) על ידי הרומאים סביב שנת 59 לפני הספירה, ונקראה פלורנטיה. מעט מאד נותר מאותה התקופה ברחבי העיר עצמה, אך בניגוד למבנים וחומות דווקא הממצאים הארכיאולוגיים קיימים בשפע, ורבים מהם מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי של פירנצה ( Museo Archeologico Nazionale di Firenze ) הממוקם בבניין מהמאה ה-17 בשם Palazzo Crocetta. המוזיאון נפתח בסוף המאה ה-19, ובנוסף לממצאים מפירנצה עצמה מוצגים פה כמה פריטים בעלי תהילה עולמית כמו למשל הכימרה של ארצו (Chimera di Arezzo) – פסל ברונזה אטרוסקי מהמאה ה-4 לפנה"ס, "הנואם", פסל אטרוסקי מהמאה ה-1 לפנה"ס, וכד פרנסואה – כד יווני מהמאה ה-6 לפנה"ס.   לאחר התמוטטות האימפריה הרומית נפלה גם פירנצה, בדומה לשאר איטליה, לידיהם של הכובשים החדשים: קודם האוסטרוגותים, ובהמשך הלומברדים , הגותים והביזנטים. מאותה תקופה לא נותרו אתרים רבים בעיר, מלבד (כפי נראה) מגדל אחד: ה-Torre della Pagliazza, בפיאצה סנטה אליזבתה (piazza Santa Elisabetta) אך מקורו לא ודאי.   במאה ה-9 עבר צפון-מרכז איטליה (ובכלל זה גם פירנצה) לשליטת הקרולינגים תחת לותאר הראשון, ששימש בין היתר כמלך איטליה. הלידה המחודשת הראשונה של העיר – ותקומתה לאחר שנים ארוכות של פילוג, הרס ודעיכה – החלה באלף השני לספירה סביב שנת 1018. האירוע המסמל של התקופה היה בנייתה של בזיליקת סן מיניאטו אל מונטה (San Miniato al Monte). הבזיליקה הרומנסקית בעלת חזית השיש הירוקה-לבנה היא אתר מרשים ומעניין, וכדאי בהחלט לבקר בה. למידע נוסף, בקרו באתר הרשמי .   חזית כנסיית סן מיניאטו אל מונטה - צילום: Depositphotos ימי הביניים התאפיינו בסערות ומחלוקות פוליטיות וצבאיות, אך על השטח כולו שלטה בכל זאת דמות מרכזית אחת: הרוזנת מטילדה מקנוסה ( Matilde di Canossa ), שמשלה על פני שטח נרחב במרכז איטליה. לאחר שנפטרה מתילדה מקנוסה בשנת 1115, הפכה פירנצה לעיר-מדינה אוטונומית, המונהגת בידי קונסולים שנתמכו על ידי מועצת האזרחים.   זו היתה התקופה שבה הניחו משפחות האצולה המרכזיות של פירנצה את היסודות לכוחן הפוליטי והכלכלי. לאורך המאה ה-12 התפתחו תחומי המלאכה והמסחר בעיר בקצב מסחרר, ובשנת 1182 נולדה גילדת האומנויות והמלאכה הראשונה. הגילדות היו אגודות שהגנו על המשתייכים לקטגוריות המקצועיות השונות, וכוחן בעיר היה עצום. המלאכה הרווחית ביותר היתה צביעת בדי צמר משובחים ומסחר בהם, ובזכות מלאכה זו זרמו לפירנצה סכומי עתק. באותם הימים החלה גם הפעילות הבנקאית הממוסדת בפירנצה, ובמקביל גם התרחבו הסכסוכים בין האצילים לסוחרי העיר. מי שמעוניין לבקר באתר מאותה התקופה יוכל לבקר בבית הטבילה על שם ג'ובאני הקדוש ( Battistero di San Giovanni ), העומד בצמוד לדואומו של פירנצה (יש לציין שהמבנה שופץ מספר פעמים מאז שהוקם במאה ה-12). בית הטבילה המשושה מצופה בשיש לבן וירוק, נבנה בסגנון רומנסקי-פלורנטיני, וחלקו הידוע ביותר הוא דלתות הזהב המרהיבות שלו שיצר לורנצו גיברטי (Lorenzo Ghiberti) שמיכלאנג'לו אף כינה "השער לגן עדן" (הדלתות הנוכחיות הן עותק, המקור מוצג במוזיאון הדואומו ).  בית הטבילה על שם ג'ובאני הקדוש - צילום: Depositphotos בשנת 1207 השתנתה צורת השלטון בפירנצה, ואת המושכות תפס ראש עיר (ה-podestà) אביר שאמור היה לשלוט באופן אובייקטיבי, ללא משוא פנים. לאורך המאה ה-13 נוסדו הכנסיות החשובות ביותר בעיר, בעקבות הגעתם של כמה מסדרים דתיים לפירנצה. כנסיות אלו, שהפכו בהמשך לבזיליקות, ממוקמות באזור שפעם נחשב לפאתי העיר, בסמוך לנקודה שבה עמדו בעבר החומות. דוגמה מצוינת לכנסיה משמעותית שנבנתה בתקופה זו היא בזיליקת סנטה קרוצ'ה ( Santa Croce ), שבנייתה החלה בשנת 1220 והסתיימה כמאתיים שנה מאוחר יותר. חזית הכנסייה, המעוצבת בסגנון גותי, הושלמה רק בשנת 1800. זוהי אחת הכנסיות היפות בפירנצה, וידועה גם כמיני-פנתיאון: כאן קבורים בין היתר מיכלאנג'לו וגלילאו גלילאי. דוגמה נוספת לבזיליקה משמעותית מאותה התקופה היא סנטה מריה נובלה ( Santa Maria Novella) , שנוסדה במחצית הראשונה של המאה ה-13. חללה הפנימי עוטר לאורך השנים ביצירות מופת של אמנים כדוגמת ג'וטו, ברונלסקי , מזאצ'ו, מיכאלנג'לו , בוטיצ'לי, ווזארי. חזית השיש של הכנסייה עוצבה בסגנון רנסנסי.  לקריאה נוספת על דמויות אלו ואחרות בקרו בציר הזמן של איטליה . חזית כנסיית סנטה מריה נובלה - צילום: Depositphotos בתקופה פורייה זו נבנתה גם הכנסייה החשובה ביותר בפירנצה – הקתדרלה (או דואומו Duomo), הידועה גם בשם הרשמי סנטה מריה דל פיורה ( Santa Maria del Fiore ). זוהי אחת הכנסיות הגדולות בעולם, ושמה הוא מחווה לשמה העתיק של העיר, פלורנטיה. תהליך הבנייה החל בשנת 1285 לפי תכנון של האדריכל ארנולפו די קמביו (Arnolfo di Cambio), ונדרשו למעלה ממאתיים שנה על מנת להשלים את המלאכה. כיפת הדואומו, שתכנן ברונלסקי , נחשבת לא רק לאחת מפסגות הרנסנס אלא למעשה לאחד ההישגים האדריכליים החשובים בעולם. הדואומו של פירנצה – סנטה מריה דל פיורה. צילומים: Depositphotos   בסמוך לדואומו ניצב מגדל הפעמונים של ג'וטו (Campanile di Giotto), יצירת מופת בסגנון גותי-איטלקי. מבקרים רבים בוחרים לטפס במעלה מאות המדרגות המובילות לכיפה של ברונלסקי או לראש מגדל הפעמונים של ג'וטו. אם אתם בכושר טוב ולא סובלים מקלסטרופוביה, זו חוויה מומלצת! מגדל הפעמונים של ג'וטו - צילום: Depositphotos המאה ה-13 אופיינה לא רק בפריחה ושגשוג אלא גם בטלטלות פוליטיות ומאבקים קשים: האינקוויזיציה ניהלה מאבקים נגד האפיקורסים, והמאבק המדמם בין הגואלפים והגיבלינים, תומכי האפיפיור מול תומכי הקיסר, קרע לגזרים את העיר. אך למרות המאבקים, מעמדה של פירנצה, שבאותם הימים נשלטה בידי "קפטן העם" והמועצה העירונית, רק המשיך והתחזק. בשנת 1252 הוטבע לראשונה פלורין הזהב – מטבע הזהב הראשון באירופה, ובשנת 1255 הדגימה פירנצה את כוחה ומעמדה כאשר בנתה את הארמון הרשמי – מבצר העם (palazzo del Popolo), הבארג'לו. כיום משמש מבנה זה כמוזיאון חשוב  (Il Bargello) , ומוצגות בו יצירות מימי הביניים והרנסנס של אמנים כדוגמת דונטלו, מיכלאנג'לו, לוקה דלה רוביה, ורוקיו, ואחרים. הבארג'לו שהיה לארמון העיר משמש כיום כמוזיאון חשוב לפיסול - צילומים: Depositphotos   המסע שלנו בעקבות ההיסטוריה של פירנצה מוביל אותנו כעת אל אחד האתרים הידועים בעיר: בסוף המאה ה-13 נבנה הפאלאצו דיי פריורי (Palazzo dei priori), המוכר כיום בשם פאלאצו וקיו ( Palazzo Vecchio ). היה זה מקום מושבה של הרשות השופטת, והאדריכל שהופקד על תכנונו ובנייתו היה ארנולפו די קמביו (Arnolfo di Cambio), שגם בנה את המגדל הצמוד בשנת 1310. בהמשך הפך הפאלאצו למקום מושבה של מועצת העיר. הפאלאצו וקיו בלילה - צילום: Depositphotos אקדים לרגע את המאוחר ואגלה לכם ש-180 שנה מאוחר יותר נבנה בפאלאצו וקיו האולם המרכזי והמפורסם ביותר שעומד עד היום,  ה-Salone dei Cinquecento (אולם החמש-מאות) שנודע כאחד מהאולמות הגדולים והמפוארים באיטליה: החלל באורך 54 מטרים עוטר בפרסקאות יקרי ערך, ושניים מהגדולים שבאמני התקופה – לאונרדו דה וינצ'י ומיכאלנג'לו בונוארוטי – הוזמנו לעטר את האולם (אם כי אף אחד מהשניים לא השלים את המלאכה). אולם החמש-מאות - צילום: Depositphotos בנקודה זו בציר הזמן פעלו בפירנצה גם סופרים בעלי חשיבות אדירה בתולדות הספרות האיטלקית, וביניהם פרנצ'סקו פטררקה (Francesco Petrarca) ו דנטה אליגיירי (Dante Alighieri), שכתבו באיטלקית ולא בלטינית (כמובן שהאיטלקית שבהם השתמשו היתה שונה מאד מהאיטלקית המוכרת לנו כיום). המבקרים בפירנצה יכולים גם היום לבקר בביתו של דנטה ( Casa di Dante ).   השנים חלפו, ופירנצה רק צמחה והתפתחה: המחצית הראשונה של ה-14 היתה תקופה של שגשוג פאר ואושר, הודות לבנקאות ולמסחר שפרחו בעיר. אך המחצית השנייה הייתה רוויה באסונות, ואת העיר פקדו בזה אחר זה מלחמות, קריסות פיננסיות של בנקים, שיטפונות ומגפות. אם תרצו להתרשם מאתרים מרכזיים שנבנו בפירנצה במאה ה-14, אני ממליצה לכם לבקר בכנסיית אורסנמיקלה ( Orsanmichele ), ששימשה בתחילה כמחסן לסחורות ולתבואה ובהמשך ככנסייה עבור הגילדות השונות בעיר. גם הפונטה וקיו (ponte vecchio), הגשר הציורי והמפורסם של פירנצה, נבנה בתקופה זו (על גבי גשר מוקדם בהרבה, המתוארך לתקופה הרומית). כיום משמש הפונטה וקיו כמקום מושבן של אינספור חנויות צורפים.  חזית כנסיית אורסנמיקלה המעוטרת בגומחות עם פסלים, שנים מהם מידיהם של גיברטי ואנדראה דל ורוקיו - צילומים: Depositphotos במאה ה-15 היו אלה משפחות האצולה שניהלו את העיר, והידועה שבהן היתה משפחת דה מדיצ'י (לימים שליטי פירנצה ובהמשך טוסקנה כולה). בתקופה זו החלה פריחה אדירה של האמנויות: אדריכלות, פיסול, וציור, ואמנים אדירים כגון לאונרדו דה וינצ'י, רפאל, מיכלאנג'לו ובוטיצ'לי שינו לנצח את ההיסטוריה. אם תרצו לראות כמה מהיצירות מתקופה זו, אני ממליצה לכם לבקר בגלריית האקדמיה (Galleria dell’Accademia) , שבה תוכלו להתרשם מפסלו המפורסם של מיכלאנג'לו – דוד. כמובן שכדאי לכם לבקר גם במוזיאון האופיצי ( Uffizi ), אחד המוזיאונים החשובים בעולם, ובו רבות מיצירות המופת של הרנסנס כמו למשל לידתה של ונוס, פרימוורה (בוטיצ'לי), טונדו דוני (מיכלאנג'לו), דיוקנו של פדריקו דה מונטפלטרו (פיירו דלה פרנצ'ס'קה), הערצת חכמי הקדם (דה וינצ'י), ועוד. למדריך האודיו המקורי שלנו למוזיאון האופיצי בעברית.   פרימוורה של בוטיצ'לי במוזיאון האופיצי - צילום: Depositphotos תחת שלטונה של משפחת דה מדיצ'י גם הקהילה היהודית העתיקה של פירנצה זכתה להגנה מסויימת ושגשגה. בנקאים יהודים הורשו לפתוח בנקים ולתת הלוואות, סוחרים יהודים פעלו בעיר, ואף הוזמנו אליה חכמים ואנשי תרבות כדוגמת הרב אליהו בן משה אבא דלמדיגו (ובאיטלקית: אליה דל מדיגו Elia Del Medigo), שזכה להערכה רבה ואף מופיע בציור הידוע "הערת חכמי קדם" של בנוצו גוצולי (Benozzo Gozzoli), בארמון פיטי.   במאה ה-16 זכתה משפחת דה מדיצ'י לתואר אצולה (בתמיכת האפיפיור ושושלת הבסבורג-לוריין), וביססה את שליטתה באזור – המדיצ'י שלטו במשך כמאתיים שנה על דוכסות טוסקנה, והובילו לתקופה של שגשוג ופריחה.   במהלך המאה-17 הגיע גם סגנון הבארוק לפירנצה. אף שמבני הבארוק הפיורנטיני ידועים הרבה פחות מהבארוק ברומא , ישנם כמה פנינים בעיר שאסור לפספס, והידועה שבהן היא קפלת הנסיכים (חלק מקפלות מדיצ'י - capelle medicee) , אולם ה-sala del tesoro  בפאלאצו פיטי  ( Palazzo Pitti ), וכנסיית סנטיסימה אנונציאטה ( Basilica Santissima Annunziata ). אחד האולמות בפאלאצו פיטי - צילום: Depositphotos במאה ה-18 הגיעה סופה של משפחת מדיצ'י, לאחר שהצאצאית האחרונה לשושלת נפטרה ללא יורשים. פירנצה עברה לידי דוכסי הבסבורג-לוריין, ששלטו בעיר בהשראת עקרונות תנועת ההשכלה. אתר מעניין מעידן זה הוא בית הקפה Gilli , ולדעתי זוהי תחנת חובה עבור המבקרים בעיר (למרות המחירים...). בית הקפה נפתח בשנת 1733, מה שהופך אותו לבית הקפה העתיק ביותר בפירנצה.   במאה ה-19 הגיע סופה של דוכסות טוסקנה כאשר זו אוחדה לתוך ממלכת איטליה בשנת 1861. למעשה, בין השנים 1865 ועד 1871 שימשה פירנצה כבירת ממלכת איטליה, והפרלמנט קיים את ישיבותיו בפאלאצו וקיו. פאלאצו פיטי, לעומת זאת, היה משכנו של המלך .  בשנת 1874 הונחה האבן הראשונה (שהגיעה מירושלים) והחלה בנייתו של בית הכנסת הגדול בפירנצה. המבנה המפואר תוכנן בסגנון מורי עם שיש לבן וורוד וכיפה מקורית בצבע ירוק-נחושת, והושלם בשנת 1874. ניתן לבקר בבית הכנסת, הממוקם ב-Via Farini. מומלץ לבדוק מראש את שעות הפתיחה באתר הרשמי.   בית הכנסת של פירנצה - צילום: Depositphotos בתחילת המאה ה-20 הפכה פירנצה לנקודת מפגש עבור אומנים ואינטלקטואלים, איטלקים וזרים, שנפגשו בבית הקפה (בר, באיטלקית) Giubbe Rosse בפיאצה דלה רפובליקה (piazza della Repubblica) ובבתי קפה נוספים בעיר. ציירים, משוררים, ונציגי זרמים ספרותיים נהגו לנהל דיונים ארוכים, שתו לא מעט, וכתבו כתבי עת ומניפסטים ספרותיים. הבר ההיסטורי שוחזר לאחרונה ונפתח מחדש, ונחשב לאתר היסטורי מעניין בו ניתן לשתות קפה טוב ולהציץ בציורים המקוריים ובמסמכים התקופתיים. מבנה מעניין נוסף מתקופה זו הוא ה-Palazzo delle Poste – בית הדואר היפהפה, הצמוד לכיכר הרפובליקה. מבחינה ארכיטקטונית זהו מבנה מקסים – נהדר לגלות את חלונות הוויטראז' ואת העיטורים על הקירות. מבנה מעניין נוסף (ומפתיע!) הוא ההארד רוק קפה ( Hard Rock Caffe)  – כיום זהו בית קפה המהווה חלק מרשת בינלאומית, אך בעבר היה זה בית קולנוע היסטורי בשם גמברינוס, ובזמן השיפוץ במקום שמרו הבעלים על מאפיינים ארכיטקטוניים משנות ה-20 של המאה הקודמת. הארד רוק קפה, הממוקם בתוך קפה-קולנוע גמברינוס (לשעבר) - צילום: Sailko לאחר ימי התהילה של הבל אפוק, עננה שחורה כיסתה את שמי אירופה עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה. למרות שהעיר לא הושפעה ישירות מהסכסוך, תושבים רבים גוייסו לצבא ונהרגו בקרבות, ופירנצה סבלה ממחסור במזון ומירידה משמעותית ברמה הכלכלית. לאחר המלחמה נבנו אזורי תעשייה בצפון העיר, ומעט לאחר מכן החלה התקופה הפשיסטית, שנמשכה עד תום מלחמת העולם השנייה. אחד המבנים המייצגים ביותר של האדריכלות הפשיסטית בפירנצה הוא תחנת הרכבת סנטה מריה נובלה (S. Maria Novella), הנחשבת ליצירת מופת של הרציונליזם האיטלקי. פירנצה, אגב, נודעה בתנועת ההתנגדות שפעלה בה נגד הפשיזם והנאציזם.   לאחר מלחמת העולם השנייה החלו מאמצי השיקום, שכללו את בנייתם המחודשת של הגשרים שהנאצים הפציצו כשנסוגו מהעיר, ובנייה מחדש של הרחובות ההרוסים. בשנות החמישים של המאה ה-20 הפכה פירנצה לבירת האופנה האיטלקית ואירחה את תצוגות האופנה הראשונות ב-1951. למעשה, כמה מהמעצבים האיטלקים הידועים ביותר היו פיורנטינים (כלומר תושבי פירנצה) וביניהם גוצ'י, פרגאמו, קוואלי, ואחרים. מי שמעוניין לצלול לתוך חוויית השופינג (האיכותי) יוכל לבקר בויה טורנבוני (via Tornabuoni) – רחוב היסטורי חשוב ובו מבנים יפהפיים מהמאות ה-14, 15 ו-16, המהווים כיום בית לבוטיקים של המעצבים המפורסמים ביותר.   אחד האירועים הידועים בתולדות פירנצה הוא השיטפון הנוראי שהחריב חלקים מהעיר בשנת 1966. בנובמבר של אותה השנה עלה נהר הארנו על גדותיו, והנזק היה אדיר: אנשים נהרגו, ויצירות אומנות רבות, שערכן לא יסולא בפז, נהרסו או אבדו. אנשים רבים מכל רחבי העולם התגייסו כדי לסייע לפירנצה ולהציל את יצירות האומנות. "מלאכי הבוץ", כפי שהם כונו, התייצבו לצד המקומיים וסייעו במאמצי השיקום והניקוי, הצילו ספרים יקרי ערך מהספרייה הלאומית, ואינספור יצירות אומנות.  הספרייה הלאומית בפירנצה - צילום: Depositphotos כמובן שרשימת האתרים המעניינים בפירנצה ארוכה מאד (מאד...) אך אני מקווה שהטעימה הקצרה בכתבה זו עוררה בכם סקרנות לצאת ולגלות פינות מיוחדות בעיר.

צפון איטליה הוא יעד מושלם למסיבת סילבסטר מהחלומות. בין אם תבחרו בבקתה רומנטית בדולומיטים, מסע אופנועי שלג בססטרייר או סיור צ'אספולטה מסורתי תחת אור הכוכבים בוונטו, לנדיה קרישי יש כמה הצעות עבורכם...   לומברדיה , פיימונטה , ונטו ו טרנטינו אלטו אדיג'ה הם ארבעת המחוזות באיטליה שיעניקו לכם חוויה בלתי נשכחת לרגל ראש השנה האזרחית: ארוחות ערב חגיגיות בבקתה, סיורי רכיבה על גבי אופנועי שלג ומצעדים המלווים בלפידים הם רק חלק מהחוויות שתוכלו לחוות. אני מקווה שהמאמר שלפניכם יתן לכם כמה רעיונות לערב סילבסטר מיוחד.   סיורי הליכה בשלג – מהם צ'אספולטה? לפני שנכנס לעומק הדברים, ונדבר על יעדים ובקתות שבהם תוכלו לבלות את הסילבסטר, כדאי להתעכב לרגע על הפעילות עצמה, ולהבין מהן בדיוק נעלי שלג וכיצד נולדה מסורת הצ'אספטלאטה (Ciaspolate), כלומר הסיורים הנערכים באמצעות נעלי שלג (ובאיטלקית: צ'אספולה ciaspole).   כדי לטייל בשלג, יש צורך בנעליים מיוחדות המותאמות להליכה בשלג. באיטלקית, נעליים אלה נקראות צ'אספולה – ciaspole. בעבר, מבנה הנעל היה דומה מאד למחבט טניס עתיק, עשוי מעץ ועור: סוליית הנעל הייתה רחבה במיוחד, על מנת להגדיל ככל האפשר את השטח שבא במגע עם השלג, ולמנוע מהרגל לשקוע לתוך השלג הרך. נעלי השלג קיימות לפחות 6000 שנה, ונפוצות בתרבויות ברחבי העולם. הראשונים שהשתמשו בהן בחיי היום-יום היו, ככל הנראה, העמים הילידים שחיו בצפון המושלג של יבשת אמריקה, והאסקימוסים שחיו בקנדה. בזכות נעליים אלה הצליחו אותם עמים עתיקים לחצות מרחבים מושלגים גדולים בבטחה, לעבוד, ולצוד. שמן האיטלקי של הנעליים (צ'אספולה) מגיע ככל הנראה מניב מקומי שמדברים בפיימונטה (ניב האוקסיטן), ואולי אפילו מהשפה הלדינית שבה מדברים תושבי עמק נון (ואל די נון), שבדולומיטים.  השימוש בנעלי שלג היה נפוץ מאד גם באירופה, ולא רק בעת העתיקה אלא גם בעידן המודרני: במלחמת העולם הראשונה, נעלו החיילים נעלי שלג, ואלה סייעו להם לחצות את האלפים, שהיו לעיתים מכוסים בלא פחות משישה מטרים של שלג! תרמילי החיילים היו מצויידים בוו מיוחד, שאיפשר לחבר אליו את הנעליים כאשר החיילים הסירו אותן, ונכנסו לחפירות. כיום נעלי השלג המודרניות עשויות מחומרים קלים ועמידים, כמו אלומיניום או פלסטיק. הן רב-תכליתיות וקלות, ונפוצות מאד במדינות הצפון (וגם בצפון איטליה). הליכה עם נעלי שלג איננה גלישה (הנעליים אינן מגלשיים), ולא נדרשת מיומנות מיוחדת או ידע טכני על מנת ללכת איתן. צריך רק להתרגל לסוג התנועה. מומלץ להתחיל עם סיורים קצרים, באורך כחצי שעה למשל, ולאחר שצברתם מיומנות וביטחון, תוכלו להגדיל בהדרגה את המרחק ואת משך הטיול. עצה נוספת למי שלא רגיל לטייל בשלג: חשוב מאד להתלבש בהתאם, לצאת לדרך עם נעלי הרים, מקלות הליכה טלסקופיים, בגדים חמים ואטומים למים, משקפי שמש, ורצוי גם ערכת עזרה ראשונה.  סוגי נעלי השלג: מנעל עץ ועד לנעליים המודרניות הנפוצות היום   מקורותיהם של מצעדי הלפידים בעזרתן של נעלי השלג, או מגלשי סקי, תוכלו להשתתף במצעדי הלפידים הליליים הרבים המאורגנים באזורים מסויימים באיטליה בתקופת החגים (ראו בהמשך). זו מסורת נהדרת, אבל מה מקורה, ומדוע נערכים המצעדים האלה? לתהלוכה הלילית עם לפידים ואבוקות יש מקורות פגאניים עתיקים. לפי המסורת, ייחסו התושבים כוח מיוחד לאש הלילית, ששמרה על בני האדם והרחיקה מהם את החושך והרוע. זוהי דוגמה סימלית לנושא שחוזר על עצמו בכל האגדות – המלחמה בין הטוב והרע. האדם הפרהיסטורי נעזר באש הלילית להרחיק מהמערה שבה הוא חי את חיות הטרף שאיימו עליו. האש היא זו שגוננה עליו והרחיקה ממנו את האפלה המאיימת, ומספר דתות, ובכלל זה הנצרות הקתולית, משתמשות באש כחלק מטקסי הפולחן שלהן. נפוצים במיוחד באיטליה הם מצעדי התפילה בליווי לפידים, שבמהלכם המאמינים נושאים תפילה, או שרים יחדיו, בעודם אוחזים בלפידים בוערים. בתקופת חג המולד, נועדו מצעדי הלפידים לציין את לידתו של ישו, ולהוקיר תודה לאלוהים. מנקודת מבט תיירותית, המצעדים הנערכים על נעלי שלג או מגלשי סקי הם מרהיבים במיוחד, משום שאפשר ליהנות מיופיים של ההרים המושלגים בלילה, ומהשבילים המנוקדים בלפידים בוערים. האווירה מיוחדת מאד, והתמונה המתקבלת היא מרהיבה.   אם נשלב את הסיורים הנערכים בעזרת נעלי שלג (ciaspolate) עם מסורת תהלוכת הלפידים, ונוסיף גם ארוחת ערב רומנטית בבקתה בהרים, מובטח לנו סילבסטר בלתי נשכח!   הבקתה בהרים (baita, באיטלקית), היא סמל של ממש באזורים כמו האלפים והדולומיטים. בעבר הן נבנו באזורים מבודדים, כמבנה חקלאי. הבקתות שימשו את החלקאים כמקום עבודה, שבו רועי הצאן הכינו גבינה מחלב הפרות שבמרעה, או אחסנו את החציר. על מנת לבנות את הבקתה, נעזרו תושבי המקום במשאבים שהיו זמינים להם: עץ עבור המבנה עצמו, ואבנים או לבנים עבור האח. היום בקתות רבות הפכו לבתי מלון ומסעדות, ומשמשות כיעד אידיאלי לא רק לחגיגות הסילבסטר, אלא לכל חופשה חורפית. ישנן בכל רחבי צפון איטליה עשרות ומאות בקתות מושלמות לסוף שבוע מושלג ורומנטי.   בורמיו – Bormio אם החלטתם לבלות את חופשת החורף במחוז לומברדיה, כדאי שתדעו שאחד היעדים הנחשקים ביותר הוא העיירה בורמיו, שמציעה שפע של חוויות נפלאות. יש מי שמעדיפים לחגוג את הסילבסטר בפיאצה (כיכר), לספור לאחור עם כולם ולצפות בזיקוקים, אבל לא חובה לצלול לתוך הכאוס הזה. אפשר גם לטעום ארוחת ערב מיוחדת, רגועה ואינטימית, וליהנות מהשלווה בעודכם מוקפים בנוף המרהיב של בורמיו. על מנת לעשות זאת, בחרו את אחת המסעדות הממוקמות בריפוג'ו (rigufio), כלומר בקתה מבודדת בראש ההר שעברה הסבה למסעדה או מלון. על מנת להגיע, הבעלים יאספו אתכם בעזרת אופנוע שלג או חתול שלג מנקודת המפגש ב-Bormio 2000. בתום ארוחת הערב, שעולה בסביבות ה-75 יורו לאדם, יחזירו אתכם לרכב. לפרטים נוספים: http://www.chaletdeirododendri.com/ristorante/   בבורמיו תוכלו גם להשתתף בפעילות נוספת: תהלוכת הלפידים של השנה החדשה, הנערכת לאורך מדרון הסקי המפורסם סטלביו (Stelvio). התהלוכה נראית כמו נחש זוהר העשוי לפידים, המתפתל וזורם במורד ההר. האירוע יוצא לדרך סביבות השעה 17:30, מהאצטדיון (ski stadium), וכולל גם הופעות מוזיקליות, ודוכנים המוכרים יין חם ושפע של נשנושים טעימים. ההשתתפות במצעד עצמו מומלצת רק לגולשים מנוסים. אם אינכם מומחי סקי, אולי עדיף להסתפק בצפייה בתהלוכה, בעודכם מתחממים עם כוס יין מהביל ומתובל!    ססטרייר (Sestriere) – ברוכים הבאים לאחו המושלג ממחוז לומברדיה נעבור כעת למחוז פיימונטה, וליתר דיוק, לעיירה ססטרייר. יכול מאד להיות שכבר שמעתם על ססטרייר – זהו אחד מ אתרי הסקי המפורסמים והגבוהים יותר באיטליה. גם כאן, תוכלו ליהנות ממסיבת סילבטר בלתי נשכחת. אחת האפשרויות המפתות ביותר באזור מתאימה במיוחד למי שמעוניין להזריק מנה גדושה של כיף ואדרנלין לערב שלו: מסיבת סילבסטר שבמהלכה תרכבו בעצמכם על אופנועי שלג! הסיור יתקיים ב-Prato nevoso (האחו המושלג, בתרגום מילולי). המארגנים מציעים שתי אפשרויות: סיור של שעה ובסופו אפריטיבו, או סיור באורך שעתיים וחצי ובסופו ארוחת ערב בבקתת לה רוסה (chalet La Rossa) הממוקמת בגובה 2000 מטר מעל פני הים. הסיור בן השעה עולה 85 יורו לנהג ו-25 יורו לנוסע שיושב מאחוריו, ואילו הסיור שכולל גם ארוחת ערב עולה 160 יורו לנהג ו-50 יורו לנוסע. על מנת לנהוג על אופנוע שלג נדרש רישיון רגיל לרכב, וכמובן שכדאי לבוא מצויידים בתשוקה גדולה להרפתקאות! לפרטים נוספים: https://discoverypratonevoso.com/ ביום הראשון של השנה החדשה, רבים באיטליה יוצאים לטייל באוויר הפתוח ובטבע (זה בהחלט עוזר להתאושש מכמויות האוכל והיין שאכלו ושתו בערב הקודם...). אם אתם ספורטיביים, תוכלו להישאר באזור ה-Prato nevoso ולצאת לצ'אספולטה, כלומר סיור בעזרת נעלי שלג. האחו המושלג והיערות המכוסים פתותי שלג יהוו רקע מושלם לפתיחת השנה. ישנם באזור זה מספר מסלולים, בדרגות קושי שונות, כך שתוכלו לבחור במסלול המתאים לרמת המיומנות שלכם. מחירי הסיורים נעים בין 25 יורו ל-55 יורו. אם תרצו, תוכלו לבחור גם בסיור הכולל אפריטיבו טעים. אין ספר שהאלכוהול יעזור לכם להתחמם! לפרטים נוספים: https://pratonevoso.com/ciaspole-trekking/   קורטינה Cortina ואסיאגו Asiago ממחוז פיימנוטה, נעבור למחוז ונטו (Veneto). היעדים המבוקשים ביותר במחוז בתקופת הסילבסטר הם קורטינה ד'אמפצו (Cortina d’Ampezoo) וגם אסיאגו (Asiago), כמו גם אזור שלושת הפסגות של לווארדו (tre Cime di Lavaredo). כאן תוכלו להתנסות בהרפתקה נוספת המתאימה לחובבי אופנועי השלג, ובמקרה הזה, מדובר במסע של ממש, באורך כ-20 ק"מ, שמתחיל ברכיבה סביב אגם אנטורנו (Lago d’Antorno) וממשיך בטיפוס דרך יער עצי אשוח עד שמגיעים לבקתה הררית בעיירה Auronzo, בגובה 2320 מטר מעל פני הים. הנוף הנשקף מכאן הוא מדהים, וכפרס על המאמץ שהשקעתם בטיפוס תוכלו להתרשם מפסגות הלווארדו, מ- Monte Cristallo וגם מהר Croda Rossa. במרחק אפשר לראות גם את קורטינה ד'אמפצו והעמק כולו. והמחיר? 170 יורו לאופנוע (שעליו יכולים לנסוע עד שני אנשים). לפרטים נוספים: https://www.dolomitiskirock.com/sp/it/e/escursioni-in-motoslitta-a-cortina.3sp   יכול להיות שאת קורטינה כבר הכרתם, ואת אסיאגו עדיין לא. אם כך, זו ההדמנות להכיר את את העיר היפה הזאת. אסיאגו (Asiago) היא העיר המרכזית ברמת אסיאגו – הרמה הגדולה באירופה. רמה זו משתרעת על פני למעלה מ-500 קמ"ר בנפת ויצ'נזה (Vicenza), וממוקמת בין עמק הפו להרי ואלסוגנה (monti della Valsugana). בפינה קוסמה זו, תוכלו להיפרד משנת 2024 ולקבל את פני 2025 עם סיור צ'סאפולטה על קו הגבול שבין מחוז ונטו וטרנטינו. הסיור המתוכנן לרגל הסילבסטר יצא לדרך ב-31.12 בשעה 17:00, ויסתיים במסעדה טיפוסית לאזור בשם Osteria l'Antico Termine בה יחכו לכם ארוחת ערב טעימה וגביעי שמפניה, כמובן! הסיור הלילי, תחת הכוכבים הנוצצים, ילווה בסיפורים ואגדות שיספר המדריך. חובה להזמין את מקומכם מראש. מחיר הפעילות הוא סביב ה-130 יורו לאדם. אם לחילופין תעדיפו פעילות רגועה קצת יותר, תוכלו להחליק על קרח ברחבת ההחלקה הגדולה שבלב העיירה. המארגנים מבטיחים שבערב הסילבסטר תופיע ליד רחבת ההחלקה להקת רוק מקומית פופולרית. לפרטים נוספים: https://www.asiagoguide.com/escursioni-asiago/c02-capodanno-2025-sulla-neve/     אסיאגו המושלגת   רמת אלפה די סיוזי - Alpe Di Siusi  אחת הרמות האהובות במחוז טרנטינו אלטו אדיג'ה היא אלפה די סיוזי (Alpe Di Siusi), אתר פופולרי גם בחודשי הקיץ וגם בחודשי החורף. מי שיגיע לכאן יוכל להתפנק עם חגיגת סילבסטר רומנטית, במלון ספא המציע סוויטות נוחות ומצויידות. בעלי המקום מציעים חבילה בשם "Luxury of the soul" הכוללת גם טעימות יין מול הנוף הבלתי נשכח של הרי הדולומיטים.  לפרטים נוספים: https://offers.sensoriadolomites.com   אזור זה ידוע גם בזכות מסלולי ההליכה המגוונים שהוא מציע, טיולים שמטעינים את הנפש באנרגיה ושמחה. אחד היעדים הפופולריים, למשל, הוא יער לארנצה (Laranza), המתפרש בין העיירה סיוזי (Sisusi) לקסטלרוטו (castelrotto). מומלץ לנסות את השביל המעגלי המוביל לנקודת התצפית שנקראת "נוף המלך" (La veduta del re). מספרים שהתצפית מכונה כך, משום שזו היתה הנקודה האהובה על המלך פרידריך אוגוסטוס מסקסוניה. ישנם כמה מסלולים באזור זה: המסלול הקצר ביותר אורך כשעה וחצי, ומתאים גם לילדים. המסלול הארוך יותר דורש כשעתיים וחצי. יעד אהוב נוסף הוא מסיב Sciliar. לפי האגדה המקומית, כאן נהגו בעבר להיפגש המכשפות, ובכל מפגש הן התיישבו על ספסלי אבן מסתוריים (panche delle streghe). אם אתם באזור, אל תחמיצו את אגם Fiè הפופולרי, שבחודשי החורף קופא, והופך לזירת החלקה עבור המקומיים. האגם ניצב למרגלות מסיב שילר (Scillar), והאוויר כאן צלול במיוחד. מחליקים על הקרח והשלג באגם Fiè הקפוא   טקסי מזל טוב… ואיך אפשר לסיים מאמר על השנה החדשה מבלי לכתוב כמה מילים על ה"טקסים" הקטנים והפופולריים שכל האיטלקים מקיימים בערב השנה החדשה? כן, גם מי שטוען שהוא לא מאמין באמונות תפלות... רשימת הטקסים והמסורות ארוכה במיוחד, אבל אחת המעניינות ביותר לדעתי היא המסורת שגורסת כי יש להשאיר חלון פתוח בחדר חשוך. את החלון פותחים קצת לפני חצות, וסוגרים לאחר שהשנה החדשה נכנסת. אומרים שכך אפשר לטהר (מטפורית) את האוויר, ולהתחיל את השנה החדשה בטוב. בנוסף, התפריט המסורתי בערב הסילבסטר באיטליה כולל מאכלים סימליים שנועדו להביא מזל טוב, שפע ופוריות. מקובל למשל להגיש עדשים מבושלות לצד רגל החזיר, ואם אפשר גם גרגירי רימון – שני מעדנים "ברי מזל" המייצגים אריכות ימים ועושר. מקובל גם ללבוש בגדים (או תחתונים) אדומים למהדרין, צבע שתמיד היה קשור לעוצמה ובריאות. ועם או בלי קשר לאמונות תפלות, אי אפשר לחגוג את הסילבטר ללא בקבוק יין מבעבע. בין אם תבחרו בפרוסקו , פרנצ'קורטה או כל מבעבע איטלקי אחר, תוכלו ללגום את היין מול מופע זיקוקי הדינור שיאירו את השמיים לכבוד השנה החדשה. אני מאחלת לכולכם שנת 2025 מוצלחת במיוחד!

מעטים התיירים שמגיעים לאברוצו – הפרוע והמבודד שבמחוזות איטליה. אך ההרפתקנים שיבחרו במחוז זה כיעד לחופשתם יגלו פיסה מפתיעה במיוחד של איטליה: פארקים לאומיים עצומים בגודלם, כפרים עתיקים ומסורות שהשתמרו באורח מופלא   איטליה היא תיבת אוצר של שכיות חמדה, וכל מחוז מתגאה באטרקציות משל עצמו. יש אזורים המפורסמים בזכות החופים המושלמים , שבהם אפשר לטבול במים צלולים בצבע טורקיז, ויש מחוזות הידועים בזכות האגמים שלהם , או בזכות ההרים שמזמינים את המטיילים לסייר לאורכם. ואברוצו? האמת היא שבאברוצו אפשר למצוא גם חופים יפים, וגם אגמים וגם הרים שיכולים להתחרות בקלות בכמה מהיעדים המפורסמים באיטליה. כן כן, במחוז אברוצו, שמוכר למעטים בלבד, אפשר למצוא את כל זאת ואף יותר: רכסי הרים שצוללים אל הים, ופסגות מושלגות הנוצצות תחת אור השמש האביבי. ובין הים להרים מתחבאים פה ושם כפרים עתיקים, חוות המשמרות מסורות חקלאיות בנות אלפי שנה, מסעדות המגישות מאכלים מיוחדים ופינות נסתרות שמתאימות במיוחד לחובבי טבע ומסעות. מחוז אברוצו מחולק לארבע נפות: ל'אקווילה (L’Aquila), קייטי (Chieti), פסקארה (Pescara), וטראמו (Teramo), וכל נפה נקראית עם שם העיר המרכזית שבה. ישנם מבקרים המקדישים את רוב זמנם לערים, אך יש להודות על האמת: האתרים המעניינים ביותר לא בהכרח מצויים בערים בגדולות באברוצו. אם כך, איפה כדאי לבקר? בכתבה זו אתמקד בכמה מהאתרים היפים ביותר במחוז, ואתם מוזמנים להצטרף אליי למסע!   בירת המחוז: ל'אקווילה כאמור, לצד פסקארה (Pescara) וטרמו (Teramo), ל'אקווילה (L’Aquila) היא אחת הערים המרכזיות  באברוצו. למרבה הצער, חלק נכבד מפרסומה בשנים האחרונות נבע מסיבות טרגיות: בשנת 2009 הכתה פה רעידת אדמה קשה במיוחד שהחריבה חלקים מהעיר, הרגה למעלה מ-220 איש, והותירה עשרות אלפים ללא קורת גג. ל'אקווילה אמנם קמה גם הפעם מההריסות, בדיוק כפי שהתרוממה בחזרה לאחר רעידות האדמה שפקדו אותה ב-1461 ו-1703, אבל עד היום אפשר לראות בכל מקום אתרי בנייה פעילים המעידים על כך שלמרות השנים שחלפו, מאמצי השיקום לא הסתיימו. מי שיסייר במרכז העיר יוכל להתרשם ממבנים עתיקים רבים ששרדו את רעידות האדמה הרבות וחושפים כיצד נראתה העיר בתקופות שונות. הסיור הוא מעין פסיפס תרבותי, שכן זה לצד זה ניצבים מבנים מימי הביניים ומהרנסנס, מבנים נאו-קלאסיים ולצידם פאלאצי בסגנון הבארוק. לב ליבה של העיר מתפרש לאורך שני רחובות ראשיים מקבילים, הנפגשים בנקודה הנקראת "ארבעת הקנטונים". המרכז ההיסטורי, שניצב בגובה 712 מטר מעל פני הים, נחשב לאחד הגבוהים באיטליה, ועטוף עדיין בחומות העיר העתיקות, שארבעה שערים נפערו בהן: פורטה נאפולי, קסטלו, רומא וסן סבסטיאנו. כבכל עיר איטלקית גם בל'אקווילה ניתן למצוא את כיכר הדואמו (פיאצה דואומו), המקיפה את הקתדרלה המרכזית של העיר. הקתדרלה של ל'אקווילה  מוקדשת לקדושים ג'ורג'ו (San Giorgio) ומאסימו (San Massimo), ועד לאחרונה נערך בכיכר זו גם השוק העירוני. אך סימלה הידוע ביותר של העיר הוא המזרקה בעלת 99 הפיות, הממוקמת ברובע ריברה (rivera). המזרקה מעוצבת כלוח שחמט בגוני ורוד ולבן, ומשובצת ב-99 מסכות בעלות פה פעור שמתוכו זורמים המים. על פי המסורת, המסכות מייצגות את האדונים העומדים בראש תשעים ותשע הטירות שתרמו להקמת ל'אקווילה במאה ה-13, וגם היום, המספר 99 הוא סימלה של העיר ל'אקווילה.   חוף טראבוקי – Costa dei Trabocchi רצועת החוף המפורסמת הזאת, לאורך הים האדריאטי, מתפרשת לאורך רוב נפת קייטי (chieti  -- אחת מנפות מחוז אברוצו). השם "טראבוקי" נגזר משיטת הדיג העתיקה שהייתה נפוצה באזור זה – הדייגים עמדו על כלונסאות עץ שננעצו בקרקעית, ועד היום אפשר לראות עמדות דיג על גבי עמודי עץ דקים, המוצבות לאורך כ-60 קילומטרים של קו החוף המשתרע בין אורטונה (Ortona) לוואסטו (Vasto) – עדות מרתקת למסורת עתיקה ואהובה. אומרים שאפילו גבריאלה ד'אנונציו (Gabriele d’Annunzio), המשורר האיטלקי הידוע, הוקסם ממראה הדייגים הניצבים על הכלונסאות ודימה אותם ללוחמים עזים, הנתונים בקרב מול הים. תפקידם של המבנים האלה השתנה עם השנים, וכיום אפשר לסעוד על עמדות הדיג המסורתיות וליהנות מארוחת ערב רומנטית תחת כיפת השמיים ולאור נרות. התפריט, מן הסתם, מבוסס על בסיס דגים ופירות ים – איפה תוכלו למצוא שלל טרי יותר מאשר כאן? בזמן שתסעדו תוכלו להשקיף על קו החוף המפורסם של אברוצו הידוע בזכות החופים הלבנים, המפרצונים, ולשונות היבשה שפורצות אל הים.   המגדלור על חוף פנה – Il faro di Punta Penna בצמוד לנמל ואסטו (porto di Vasto) ניצב המגדלור השני בגובהו באיטליה (שני רק למגדלור של ג'נובה ), המתנוסס לגובה 70 מטרים. המגדלור נבנה במקור בשנת 1912, נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה, ונבנה מחדש (בעיצוב זהה כמעט לעיצוב המקורי) בשנת 1948. בעבר שימש המגדלור כמטה של רשות הנמלים. לאורך השנים נולדו אינספור אגדות סביב המגדלור, וסביב הכנסייה הסמוכה אליו – כנסיית S.Maria di Pennaluce, ועד היום מספרים תושבי המקום סיפורים על שודדי הים הסרצנים (טורקים) שפלשו לאזור למסעות גניבה והרג. כאן נערכת גם אחת החגיגות היפות באזור: ביום ראשון השני של חודש מאי עורכים תושבי ואסטו מיסה מיוחדת בכנסייה, ומגיעים אליה בתהלוכה ארוכה של סירות דיג. מבצרים דרמטיים: רוקה קלאשו – Rocca Calascio ורוקה סקאלנייה – Rocca Scalegna מבצר קאלאשו, המתנוסס בגובה 1,460 מטר, הוא אחד המבצרים הגבוהים ביותר באיטליה. המעפילים לטירה עתיקה זו יהנו מנוף פנורמי של ההרים והעמקים שמסביב, ומסלול ההליכה המוביל למבצר מימי הביניים נחשב למסלול חובה עבור חובבי היסטוריה והרפתקאות כאחד. מבצר סקאלנייה  (Rocca Scalegna) הוא אתר מרהיב במיוחד, והעיירה הצמודה אליו זכתה  לדגל כתום מטעם מועדון התיירות האיטלקי (פרס הדגל הכתום ניתן לעיירות בעלות ערך היסטורי ותרבותי). המבצר, שנבנה בידי הלומברדים, ממוקם בקצה מצוק ומשקיף על השטח כולו. למרגלותיו בנוי העיירה נושאת אותו השם, שכל בתיה עשויים אבן, וביניהם מתפתלות סימטאות עתיקות.   כפרים עתיקים: סקאנו (Scanno) וסנטו סטפנו די ססניו (Santo Stefano di Sessanio) סקאנו הוא אוצר קטן מימי הביניים – כפר שמשמר באופן מרהיב את הווייתו העתיקה. אחת האטרקציות העיקריות במקום היא העובדה שבין חנויות האומנים (שימו לב במיוחד לצורפים הרבים הפועלים כאן!) אפשר עדיין למצוא נשים מבוגרות הלבושות בבגדים המסורתיים של סקאנו. בגדים אלה נחשבו ללבוש החתונה העתיק של הכפר, והנשים רקמו אותם בעצמן (ואף עיבדו בעצמן את הצמר שממנו הכינו את הבד). כיום מועמדים הבגדים הללו להכרה כפריט מורשת של ארגון אונסק"ו. לאורך השנים הגיעו לכפר חוקרים וצלמים ידועים (וביניהם הצלם האגדי אנרי קרטייה בסון) על מנת לתעד את הבגדים היחודיים. מעבר לביגוד, תענוג לסייר בכפר עצמו: מבנים עתיקים, גגות משופעים, גרמי מדרגות חיצוניים ומיוחדים המובילים לקומות העליונות (ארכיטקטורה ייחודית זו היא טיפוסית לכפר והמדרגות נקראות cemmause), הקשתות והמזרקות – כולם יחדיו מתמגזים ויוצרים תמונה מהאגדות. לא פלא שצלמים רבים כל כך הגיעו לכאן על מנת לתעד את הכפר, ותמונה אחת ידועה במיוחד ("הילד של סקאנו" מאת מריו ג'קומלי, הנחשבת לאחד הצילומים היפים של המאה ה-20) אף הוצגה במוזיאון ה-MOMA בניו יורק. הילד מסקאנו, צילומו הידוע של מריו ג'אקומלי   וכאילו שכל זה לא מספיק, לכפר סקאנו יש גם צד רומנטי נסתר: אגם בצורת לב, למרגלות ההרים, מחוץ לעיירה. חובבי טבע וטיולים יוכלו להגיע לאגם סאקנו וללכת לאורך מסלול Sentiero del Cuore ("מסלול הלב", על שם צורת האגם), המוביל במעלה ההר למנזר Eremo di Sant’Egidio,  מנזר נטוש מהמאה ה-17. כדאי לבקר גם בסנטו סטפאנו די ססאניו ( Santo Stefano di Sessanio ), כפר יפהפה נוסף, הנחשב לאחד המקסימים ביותר במחוז למרות גודלו הזעיר – רק 114 תושבין מתגוררים כאן... הכפר מפורסם בין היתר בזכות העובדה שפועל בו מלון מבוזר, כלומר מלון שחדריו מפוזרים ברחבי הכפר, כך שהאורחים הופכים למעשה לתושבי הכפר ללילה אחד. הכפר כולו מנוקד בבתי גיר לבנים, וכדאי לבקר בו גם בזכות מגדל הקפטן וכנסיית Santa Madonna del Lago, שבחודשי החורף, לקראת כריסטמס, מקושטת להפליא והופכת לסצינת מולד חיה. מעבר לכך, הכפר מהווה את נקודת הכניסה לאחת השמורות הלאומיות החשובות והידועות באיטליה – פארק גראן סאסו (gran Sasso).   סולמונה – Sulmona מרגע שכף רגלכם תדרוך בסולמונה, סביר להניח שאפכם יתמלא בניחוח של ממתקים. וזה לא מפתיע – העיירה, הממוקמת בסמוך לשמורת הטבע המרשימה Maiella, ידועה בכך שמזה מאות שנים מייצרים כאן קונפטי  (שקדים מצופים בסוכר או בשוקולד, המחולקים לעיתים קרובות בחתונות או באירועים חשובים אחרים). ההתיישבות באזור זה עתיקה במיוחד, ועוד לפני שהגיעו למקום הרומאים כבר שגשגו פה השבטים האיטלקיים הקדומים. שמה הנוכחי של של העיירה נגזר מסולימו, בן לוויתו של אניאס שעבר במקום, אך עיקר תהילתה ההיסטורית של העיירה נובע מכך שזהו מקום הולדתו של המשורר הרומי הידוע אובידיוס, אחד משלושת המשוררים הלטיניים החשובים ביותר. לקריאה נוספת בנושא היכנסו לציר הזמן של איטליה . כיום אפשר לבקר במרכז ההיסטורי העתיק, ולדמיין את הקרבות שהתחוללו באזור זה, כאשר חניבעל, אויבה המר של רומא, תקף את האזור. חובבי המתוקים יוכלו להציץ גם במוזיאון הקונפטי , בו מוצגות מכונות ייצור עתיקות ותמונות היסטוריות המתעדות את התליך הייצור של הממתק האהוב (והחשוב לכלכלה המקומית). הכיכר המרכזית, פיאצה גריבלדי (Piazza Garibaldi), היא אתר חובה למבקרים במקום – בליבה ניצבת מזרקה מקושטת והיא מוקפת מכל עבר בבניינים מפוארים ובכנסיות. אמת המים המרשימה השתמרה מימי הביניים ומהווה גם היום חלק בלתי נפרד מהנוף, וכמובן שכדאי לבקר גם בקורסו אובידיו (Corso Ovidio), הרחוב הראשי שלכל אורכו מרפסות מטופחות ומלאות באדניות פרחים.   מה אוכלים ומה שותים? החלק העסיסי ביותר במאמרים שלנו הוא ללא ספק הפסקאות שעוסקות במאכלים המסורתיים וביינות של כל מחוז... וכמובן שגם על אברוצו יש לומר כמה מילים! למרות שהמנות כאן הן פשוטות מאד בסגנונן, ומושפעות מתרבות האיכרים ורועי הצאן הנפוצה באברוצו, אני מבטיחה לכם שהן יצליחו לשמח את בלוטות הטעם שלכם. המנה הידועה ביותר באברוצו היא ארוסטיצ'יני (Arrosticini), שהם שיפודים קטנים מבשר כבש ופופולריים מאד בכל רחבי המחוז. מנה ידועה נוספת היא פאלוטה קאצ'ו אה אובה (Pallotte cacio e ova), מעין קציצות בשר ללא בשר, העשויות מגבינה וביצים. שורשי המנה בתקופה שבה בשר היה מוצר יקר ערך שנאכל לעיתים רחוקות, והאיכרים העניים מצאו לו תחליף זול בדמות קציצות גבינה עסיסיות המבושלות ברוטב. ואיך אפשר לשכוח את הקרפים המקושקשים (scrippelle ‘mbusse)? קשה מאד לבטא את שם המנה (הדיאלקט האברוצזי לא קל להגייה!) אבל קל מאד לאכול אותה ולהינות ממנה: אלה קרפים העשויים מקמח, חלב, מלח וביצים, שעליהם בוזקים גבינה מגוררת. לאחר מכן מגלגלים אותם כמו קנלוני, מבשלים בתנור, ולבסוף מגישים בתוך מרק. ולקינוח? צ'יצ'רקיאטה (cicerchiata) כמובן: הר של כדורים קטנים מטוגנים זרועים דבש ופירורי סוכר.                                                                   את האוכל כדאי ללוות ביין מקומי, והיין הידוע ביותר באברוצו הוא המונטפולצ'אנו ד'אברוצו (Montepulciano d’Abruzzo), המיוצר מענבי מונטפולצ'אנו. אם אתם באזור, אני ממליצה לכם להגיע לפסטיבל היין בטרליו  (Treglio), הנערך מידי שנה באמצע נובמבר, ומוקדש ליין הפשוט אך אהוב הזה. מעבר לכך שתוכלו לטעום בקבוקים רבים, תוכלו לבקר גם במרתפי היין הפרטיים שנפתחים לרגל האירוע.   אירועי תרבות וחגיגות פופולריות החגיגות הכפריות המסורתיות הן שהופכות את אברוצו לאחד המחוזות המסורתיים המעניינים באיטליה מבחינה תרבותית. במובנים רבים, הזמן פה קפא והחגיגות הצבעוניות בכפרים משמרות ניחוח עתיק במיוחד, ומציעות למשתתפים – תיירים ומקומיים כאחד – רגע של שמחה ויופי ברחבי כיכרות העיר. שורשיהם של רבים מהפסטיבלים האלה עתיקים ביותר, שכן הם נולדו עוד לפני שרומא כבשה את האזור, והתפתחו מפסטיבלים פגאניים עתיקים שחגגו השבטים האיטלקים הקדומים. כפי שקרה במקומות רבים נוספים, הפסטבילים הפגאניים עברו עידון והתאמה לדת החדשה, ורבים מהם שולבו לתוך לוח השנה הקתולי. לכל עיירה במחוז יש את החגיגות שלה: בסקאנו, למשל, אחת החגיגות המרכזיות נערכת בחודש נובמבר, שבוע לפני חגו של מרטינו הקדוש. אז יוצאים התושבים ליער לאסוף עצים עבור "מדורות סן מרטינו" שיאירו את שלוש הגבעות המקיפות את העיר בערב ה- 11 בנובמבר. המדורה היפה ביותר זוכה בפרס, וכאשר האש דועכת, מוציאים ממנה גחלת ומעניקים אותה לזוג שנישא לאחרונה – סגולה לפוריות. אחד הפסטיבלים המקוריים ביותר באברוצו הוא פסטיבל הסרפארי (festa dei serpari) שמתקיים ב-1 במאי. מאז ימי קדם התפרסמו תושבי מרסיקה (Marsica) כמקסימי נחשים מיומנים המסוגלים גם לרפא הכשות רעילות. לכן, ב-1 במאי, צועדים בעיר מקסימי נחשים בלוויית הנחשים שלהם. הפסטיבל מוקדש לדומניקו הקדוש (San Domenico), שלפי האגדה המקומית תרם לעיירה את אחת משיניו הטוחנות ואת אחת מפרסות הפרד שלו, כסגולה להגנה מפני חיות רעילות ומזיקות. אירוע מעניין נוסף הוא תחרות האבירים של סולמונה ( La giostra cavallersca di Sulmona ). כמה נחמד למצוא את עצמך נזרק לעבר ויוצא למסע בזמן, הודות לשחזור ההיסטורי המרשים הזה: כל העיר משתתפת, והתושבים מתלבשים לרגל האירוע כאצילים ומשרתים, אבירים ואיכרים, איש איש עם כליו שלו. בכל מקום מפוזרים גם נגנים ובידיהם תופים וכרזות של הכפרים והמחוזות. האירוע הזה הוא סחרחורת מופלאה של צבעים וקולות, והוא מתקיים מידי חודש יולי, בסוף השבוע האחרון של החודש. לפרטים מומלץ ליצור קשר עם משרד התיירות המקומי.   שמורות טבע ידועות אי אפשר לדבר על אברוצו מבלי להתייחס לשמורת הטבע הידועה ביותר במחוז: הפארק הלאומי אברוצו ( Parco nazionale d’Abruzzo ), שהוקם בשנת 1923, ונחשב לאחד הפארקים הלאומיים החשובים ביותר באיטליה ולמעשה באירופה כולה. הפארק מתפרש על פני לא פחות מ-500 קמ"ר ומאוכלס בידי מגוון מסחרר של חיות בר וביניהן זאבים, נשרים זהובים ודובים מרסיקנים. ידוע אף יותר הוא הפארק הלאומי גראן סאסו ומונטי דלה לאגה (Parco Nazionale del Gran Sasso e Monti della Laga ), הנחשב לאחד הגדולים באירופה: 1500 קמ"ר של יופי טבעי מרהיב, יערות, מעיינות, מפלים, ערבות והרים, המהווים בית למאות מינים של חיות וצמחים. אחרון חביב, אי אפשר לשלכוח את הפארק הלאומי Maiella , שאמנם איננו מפורסם כמו השניים הקודמים ברשימה, אך הוא אהוב מאד על מטיילים רבים בזכות הטבע הפרוע והנופים הקדומים שהוא מציע.

מי היתה מתילדה מקנוסה – המלכה ללא כתר, בת בריתו של האפיפיור, ומי שסייעה לקדם רפורמה בכנסייה ולהוריד את הקיסר על ברכיו? זהו סיפורה אחת השליטות המיתולוגיות באיטליה, ובין הנשים החשובות בימי הביניים באירופה   מתילדה מקנוסה, הידועה גם בשם מתילדה מטוסקנה, היא דמות הנהנית גם היום ממעמד מיתולוגי מאיטליה. היא שיחקה תפקיד מפתח באחד העימותים הפוליטיים והדתיים החשובים ביותר בתולדות היבשת (ההליכה לקנוסה), ואמונתה הדתית והבריתות שכרתה במלחמה בין הקיסר לאפיפיור השפיעו על דורות. אך מי היתה מתילדה מקנוסה? מתילדה מקנוסה נולדה בשנת 1046 בעיר מנטובה  , בת לשושלת אטון (Atoni) בעלת שורשים לונגוברדים. לרוב כונו בני השושלת בפשטות "קנוסה" על שם הפיאודיום שעליו משלו.  שושלת אטון הייתה משפחה מיוחסת מאד, עם קשרים למשפחות האצולה החזקות ביותר ביבשת, והם נודעו כמושלי דוכסות טושה (Tuscia, המוכרת גם כ-"דוכסות לוקה", על שם עיר הבירה של הדוכסות) – דוכסות שנוצרה בשנת 574 בעקבות הפלישה הלונגוברדית לאיטליה וכללה את רוב שטחי טוסקנה וחלקים מלאציו (בעיקר האזור שסביב העיר ויטרבו ). במאה השמינית, תחת השלטון הקרולינגי, הפכה הדוכסות למרקיזות טוסקנה, שהיוותה חלק ממלכת איטליה המוקדמת. אביה של מתילדה מקנוסה היה בוניפאציוס השלישי, שליט (מרגרייב) טוסקנה ואחד מהנסיכים החשובים ביותר באירופה, שמשל בין היתר על הערים ברשה , ורונה , פירנצה, לוקה, פיזה , מודנה  (מרכז כוחה של המשפחה), ועוד. אמה, באטריצ'ה מלוריין, היתה בת לאחת ממשפחות האצולה היוקרתיות באירופה.   מתילדה ובאטריצ'ה נגד הקיסר למרות קשרי הדם בין בני קנוסה לקיסר, מערכת היחסים ביניהם היתה מאז ומתמיד מתוחה מאד. לאחר שאביה של מתילדה נהרג במהלך מסע ציד (בנסיבות לא טבעיות במיוחד – חץ מורעל פילח את גרונו), ולאחר שגם שני אחיה נרצחו, נותרו מתילדה ואמה לבדן. על מנת להבטיח ולעגן את מעמדן החליטה אמה של מתילדה, באטריצ'ה, לבצע מהלך פוליטי חד: היא התחתנה עם גופרדו, בן דוד רחוק משושלת לוריין, וקיוותה להיכנס להריון במהירות וללדת יורש זכר. עם זאת, שתי בעיות העיבו על התוכנית. הראשונה היתה שהקיסר היינריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (וקרוב משפחה רחוק), לא היה מרוצה מהשידוך וממשמעותיותיו הפוליטיות וזמן קצר לאחר החתונה ירד עם צבאו לטוסקנה, סילק את החתן המיועד, וכלא את באטירצ'ה ומתילדה באחד מארמונותיו. הבעיה השנייה הייתה הקרבה המשפחתית בין באטריצ'ה לבעלה המיועד. אמנם, עם מותו של היינריך השלישי שוחררו באטריצ'ה ומתילדה מקנוסה מכלאן ובאטריצ'ה התאחדה מחדש עם גופרדו, אך מכיוון שבעלה החדש היה גם בן דודה, אסר עליהם האפיפיור להתייחד. איך, אם כן, תבטיח באטריצ'ה יורש לשושלת? הפתרון נמצא במהירות: חוזה הנישואין בין באטריצ'ה לגופרדו כלל סעיף מיוחד: בנו של גופרדו, שנקרא גופרדו גם הוא, ישא לאישה את בתה של באטריצ'ה – מתילדה מקנוסה. וכך היה. בדצמבר 1069 התחתנה מתילדה בת השמונה (!) עם גופרדו הבן, ושלוש שנים מאוחר יותר נולדה בתם הבכורה. אך התינוקת נפטרה ימים ספורים לאחר הלידה, ומתילדה שבורת הלב החליטה לשוב לאיטליה. עם שובה היא ניהלה ביחד עם אמה את השטחים והנכסים הרבים שתחת בית קנוסה, תוך ניצול החולשה הזמנית בבית הקיסר: היינריך השלישי נפטר, ואילו בנו, היינריך הרביעי, היה עדיין קטין ולא היווה מכשול פוליטי ממשי.   מתילדה תופסת את השלטון לאחר שנפטרה באטריצ'ה מקנוסה (וכמיטב המסורת המשפחתית גם בעלה, גופרדו, הסתלק מהעולם בנסיבות מסתוריות...) הפכה מתילדה מקנוסה לשליטה יחידה, שמשלה במשך 30 שנה על פני שטח עצום: מוויטרבו ועד אגם גארדה. לא פלא שרבים הגדירו אותה כמלכה ללא כתר. כשליטה ניהלה מתילדה מערכת יחסים קרובה ביותר עם האפיפיור, בדומה לאמה ולאבותיה. למעשה, השילוב בין אמונה דתית עמוקה ואינטרסים פוליטיים חופפים הפך אותה לאחת מבעלות הברית החשובות של האפיפיור.   הרפורמה הגרגוריאנית – הדרמה שטלטלה את אירופה ושינתה לנצח את היבשת שורשיו של הסכסוך הדרמטי שהגיע לפיצוץ במאה ה-11 היו למעשה מוקדמים בהרבה: עם שקיעתה של השושלת הקרולינגית, הצטמצמם בפועל כוחו של השליט היחיד באירופה ועלה כוחם של שליטים מקומיים. הקיסר תכנן לשמר את כוחו בין היתר באמצעות כך שישפיע על מינויים של אנשי הדת במנזרים ובכנסיות שבשטחו. במקביל, משנה לשנה התחזקה הביקורת על השחיתות שפשתה בכנסיה, והתרבו הקולות שקראו לפעולה נחרצת נגד המינויים המושחתים ונגד מנהגם של כמרים מסוימים להתחתן. המאבק בין הסמכות הדתית לפוליטית יצר מצב ובו בישופים רבים היו אמנם היו טכנית חלק מהממסד הכנסייתי (ודיברו בשם האל), אך בפועל ייצגו אינטרסים פוליטיים מקומיים. בשנת 1073 עלה לכס האפיפיור גרגוריוס השביעי, שתמך באופן נלהב ברפורמת האינווסטיטורה (זכות המינוי של בישופים) עוד מימיו כנזיר במנזר בקלוני. בשנת 1075 הוא פרסם את התכתיב האפיפיורי, ובו קבע כי לאפיפיור עליונות מוחלטת ביחס לשליטיה החילונים של אירופה כולל הקיסר. הוא דרש סמכויות בלתי מוגבלות, כנציגו של ישו עלי אדמות, כולל הזכות להדיח קיסרים, ומעמד עליון לכל סמכות שיפוטית אחרת. במקביל ניהל גרגוריוס השביעי מאבק נגד השחיתות בכנסייה, על מנת לקבע את מעמדה העליון מבחינה מוסרית. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת, ואף אחד מהצדדים לא תכנן לוותר. לאחר שהקיסר היינריך הרביעי התערב בבחירת בישוף מילאנו המאבק החריף והגיע לפיצוץ בשנת 1076 כאשר הקיסר כינס ועדה בוורנס שהורכבה מאנשי כנסיה שהתנגדו לרפורמה, והכריז רשמית שהאפיפיור גרגוריוס איננו אפיפיור חוקי. אך הקיסר העריך יתר על המידה את הכוח שצבר, ולא ציפה אולי לעוצמת תגובתו של האפיפיור, שנקט בצעד קיצוני: הוא הוציא כתב חרם על הקיסר והכריז שהווסאלים שסרו למרותו של הקיסר לא מחוייבים יותר לשמור על נאמנות כלפיו. הקיסר מגיע לטירת קנוסה הקיסר אמנם הדיח את האפיפיור, אך בפועל לא היה לו את הכוח הפוליטי או הצבאי לכפות את המהלך בפועל (ובוודאי שלא לשכנע את שחקני המפתח ביבשת שהוא רשאי להדיח את האפיפיור). אצילים שהתנגדו לקיסר ניצלו את ההזדמנות והחלו לקדם מרידה נגד הקיסר, והשתמשו בסכסוף מול האפיפיור כעילה למאבק. בסוף שנת 1076 החל האפיפיור לעשות את דרכו לעבר גרמניה, לאחר שמספר אצילים המתנגדים לקיסר הזמינו אותו על מנת שישמש כבורר בסכסוך בין הקיסר לבינם. המסע היה ארוך, ובדרך עצר האפיפיור למנוחה בטירת קנוסה אצל ידידתו ובת בריתו הקרובה, מתילדה מקנוסה. מסעו צפונה של האפיפיור הבהיר לקיסר את גודל התסבוכת הפוליטית שאליה נקלע, ושאם הלה יגיע בתמיכת האצילים, שלטונו יהיה בסכנה. הוא ניסה לנהל משא ומתן אך האפיפיור דחה את בקשתו ולכן קיבל הקיסר החלטה אסטרטגית: על מנת שלא לאבד את שלטונו, הוא החליט לרדת דרומה לאיטליה, להתייצב בטירת קנוסה ולבקש מחילה. כך, טירת קנוסה, בעומק ההרים האפניניים במחוז אמיליה רומניה, שימשה כתפאורה לאחד המפגשים הדרמטיים בימי הביניים. כאשר הגיע הקיסר לטירה, סירב האפיפיור לפגוש אותו. לתדהמת כולם חיכה הקיסר במשך שלושה ימים, מושפל, בחורף המושלג, מחוץ לטירה עד שהאפיפיור יואיל לקבל את פניו. בתאריך ה-25 בינואר 1077 כרע הקיסר ברך בפני האפיפיור, קיבל את מחילתו, והחרם הוסר. מהאירוע הדרמטי הזה נולד הביטוי (בו השתמש ביסמארק) – "ללכת לקנוסה" כסמל לכניעה והשפלה.   האפיפיור נחטף אך לא היה זה סופו של הסיפור. האצילים שהזמינו את האפיפיור זעמו על כך שמחל לקיסר ללא תיאום איתם, וחיבל בכך במאמציהם להדיח את אויבם (כמובן שהרפורמה הדתית עצמה לא היתה בראש מעייניהם). בתגובה הם פנו לכיוון חדש, ובחרו לעצמם מלך אלטרנטיבי – רודולף משווביה, שהיה גיסו של היינריך. הסכסוכים בין הצדדים התעצמו, ובשנת 1080 התערב האפיפיור בשנית. למרות שמחל בזמנו להיינריך, גם הפעם תמך האפיפיור באוייביו של היינריך ובקיסר האלטרנטיבי – רודולף משווביה. בתגובה הדיח היינריך את האפיפיור, הכתיר במקומו את האנטי-אפיפיור קלמנס השלישי (לשעבר ארכיבישוף ראוונה), והפעם למד משגיאות העבר וגיבה את החלטתו במהלך צבאי – הוא פלש לאיטליה כדי לכפות את רצונו. בתום ארבע שנות קרבות הוא הגיע לרומא והכתיר את קלמנס השלישי באופן רשמי כאפיפיור. מיד לאחר מכן הוכתר הוא עצמו כקיסר בהכתרה אימפריאלית (שרק האפיפיור יכול היה לבצע). האפיפיור גרגוריוס השלישי פנה לעזרתם של בני בריתו הנורמנים, אך במקום לסייע לו הם פלשו לרומא, בזזו אותה, וחטפו אותו. את שנותיו האחרונות העביר האפיפיור בגלות, וכמה שנים מאוחר יותר הוא נפטר בסלרנו, חלש ובודד. הסכסוך סביב שאלת האינווסטיטורה נמשך משך מספר שנים לאחר מכן, אך בסופו של דבר הצליחה הרפורמה האפיפיורית, שזכתה לתמיכה הולכת וגוברת, ולאחר קרבות ומשא ומתן נחתם קונקורדט וורמס ובו נקבע בין היתר שהאינווסטירטורה היא פריבילגיה כנסייתית. מעמדה של האפיפיורות נותר חזק ביותר עד סוף ימי הביניים, מה שאפשר לכנסייה להיאבק באלימות בכל דבר שהתנגדה לו, לארגן את מסעות הצלב, ואף להקים את האינקוויזיציה. במובנים רבים המצב נותר על כנו עד לרפורמציה הפרוטסטנטית שטלטלה מחדש את יחסי הכוחות בין השליטים הפוליטיים לראשי הכנסייה. סופה של מתילדה מקנוסה היחסים המתוחים בין מתילדה מקנוסה לקיסר נמשכו גם לאחר האירוע המכונן שבו הקיסר נכנע בפני האפיפיור. מתילדה נותרה בת ברית נאמנה של האפיפיור, וכאשר היא החליטה להעניק בשנת 1079 את אדמותיה לכנסייה, ירד הקיסר דרומה בליווי צבא גדול, בניסיון לכבוש את האדמות מחדש. המלחמות בין השניים נמשכו גם בשנות השמונים של המאה ה-11, אז הביס צבאה של מתילדה את הצבא הקיסרי בקרב סורברה המיתולגי (Sorbara) בשנת 1084. באותה הזדמנות היתה זו מתילדה עצמה שהובילה בשדה הקרב את הכוחות שתמכו באפיפיור.   ארבע שנים מאוחר יותר החליט היינריך הרביעי לנסות שוב את מזלו ולרדת שוב לאיטליה עם צבא חזק. בתגובה החליטה מתילדה בת ה- 43 לבצר את מעמדה הפוליטי בדרך דומה לזו שבה נקטה אמה, 35 שנה קודם לכן. היא התחתנה עם בן לשושלת חזקה – גואלפו מבאוויירה, בן ה-16, במהלך שנועד לחזק את כוחה הפוליטי והצבאי נגד הקיסר. אך התוכנית נכשלה שכן הדוכס הצעיר והמבוהל סירב לממש את הנישואין. במשך שלושה לילות הסתגר הדוכס הצעיר בחדרו, גם לאחר שמתילדה מקנוסה הורתה למשרתיה לשאת אותה אליו עירומה, על גבי מגש שנבנה במיוחד. מכיוון שהוא עמד בסירובו גירשה אותו מתילדה מהארמון באיומי מוות. לאחר שש שנים של הליכים, בוטלו הנישואים באופן רשמי. בשנת 1090 החליט הקיסר להדרים שוב, בניסיון להביס סופית את כוחות האפיפיור ותומכיו (ובראשם מתילדה מקנוסה). הצבא שעמד לרשותה של מתילה היה קטן משמעותית מצבא הקיסר, ומעשה בגידה של תושבי מנטובה כמעט עלה לה בהפסד, אך מה שהציל אותה בסופו של דבר היה מערכת הביצורים האדירה שבנתה שושלת קנוסה לאורך האפנינים, בלב אזור הררי ומסוכן, שהתגלה כבלתי אפשרי לכיבוש. כשלונו של הקיסר להביס את כוחות קנוסה, שוב, שימש כאמתלה לערים כמו מילאנו  וקרמונה, כדי להכריז על תמיכתן במתילדה. כך, ב-1093, הוכתר בנו השני של הקיסר (ולא הבן הבכור, כמקובל) למלך איטליה, בתמיכת האפיפיור, ואילו מתילדה מקנוסה הוכרזה כמשנה למלך. אך נצחונה היה קצר מועד. היינריך הרביעי אמנם נפטר מובס בשנת 1106, אך בנו, היינריך החמישי, שתפס את מקומו, חידש גם את המאבק בכנסייה וגם בכוחות שהתנגדו לו באיטליה (ובראשם מתילדה). בשלב זה מתילדה כבר לא התנגדה, והגיעה עימו להסדר. בשנת 1111 ניפגשו השניים, ומתילדה נשבעה לו אמונים. ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1115, נפטרה מתילדה מקנוסה. היא נקברה בתחילה במנזר פולירונה (Abbazia di Polirone) אך בשנת 1632 הועברו עצמותיה לקסטל סנט'אנג'לו, בהוראת האפיפיור אורבנוס השמיני. בהמשך הועברו עצמותיה לוותיקן, והיא נקברה בבזיליקת פטרוס הקדוש – אחת מהנשים הבודדות שזכו לכבוד כה גדול. את קברה פיסל לא פחות מאשר ברניני . פסלו של ברניני על קברה של מטילדה בבזיליקת פטרוס הקדוש הרכוש האדיר שצברה מתילדה מקנוסה עבר ברובו לידי הכנסייה, בהוראתה, שכן לא היו לה יורשים. מעמדה של מתילדה מקנוסה נותר מיתולוגי באיטליה, ובעיקר בטוסקנה. טירת קנוסה עדיין עומדת, ומוגדרת כאתר מורשת לאומי – ניתן לבקר במוזיאון שבמקום , אם כי חלקים מהמתחם עומדים הרוסים בעקבות מפולת סלעים שפגעה במבנה בשנת 1846.

אין תשובה פשוטה לשאלה "מיהם האיטלקים?". הזהות האיטלקית היא עניין מורכב לאין ערוך – אריג שלתוכו נשזרו שבטים עתיקים, פולשים זרים, והשפעות מכל רחבי אירופה ואפילו מדינות ערב. אך בתוך הקלחת הסוערת הזאת אין לשכוח את הלונגוברדים – השבטים ה-"ברברים" שמשלו באיטליה במשך מאות שנים, והותירו בה חותם חשוב   רקע – מי בעצם היו הלונגוברדים? מי היו הלונגוברדים, המכונים גם "לומברדים"? לדברי פאולוס הדיאקון (הנזיר הבנדקיטני וההיסטוריון יליד המאה ה-8 שחיבר את הספר "מקור הלומברדים"), העם הלונגוברדי נולד משבט לוחמים בשם ווינילר שהיה מוכר כבר בתקופה הרומאית, ונדד במאה הרביעית מסקנדינביה דרומה לאורך חופי הים הבלטי בחיפוש אחר שטחים פוריים למחייה. בסופו של דבר, לאחר שעברו דרך אזורים שהיום מוכרים כאוסטריה והונגריה, הגיעו לאיטליה. הגעתם של הלומברדים התרחשה בעיתוי רגיש במיוחד – לאחר קריסת האימפריה הרומית המערבית, נקרע האזור במלחמות שהובילו להרס עצום. המצב באיטליה בתום המלחמה בת 20 השנים שניהלו הביזנטים נגד הגותים היה קשה, וכאשר השתלטו הלונגוברדים על השטח, הם לא כבשו מדינה משגשגת ופורחת אלא שטח מפורר ומתפרק, עם מערכת מיסוי שכבר לא תיפקדה, ובוודאי שלא הצליחה להחזיק את עצמה.  כך, בשנת 568 הוביל מלכם של הלונגוברדים, המלך אלבוין, את עמו דרך האלפים, ופלש לאיטליה. לא היתה זו משלחת צבאית, אלא הגירה של ממש: משפחות שלמות חצו את האלפים והגיעו לאזור שהיום מוכר כמחוז פריולי – נשים, גברים וילדים. לקריאה נוספת בנושא היכנסו לציר הזמן של איטליה. בעיר הראשונה שנקרתה על דרכם – צ'יווידאלה (ראו בהמשך) – ייסדו אלבוין ואנשיו את הדוכסות הלומברדית הראשונה, ולאחר מכן המשיכו וכבשו אזורים נוספים בצפון איטליה ובכלל זה גם את ורונה וברשה, ויצרו את ממלכת לומברדיה הצפונית – Lombardia Major. מרגע שהגיעו, המאבקים מול הביזנטים התעצמו – בתחילה היו אמנם הלונגוברדים (שנקראו כך בשל הזקנים הארוכים שעיטרו את פניהם) בני בריתו של הקיסר יוסטיניאנו, וסייעו לו במלחמתו בגותים. אך מרגע שהגיעו לאיטליה, הם הפכו לאוייבים. תדמיתם הקשוחה התגלתה כמדויקת (שלוש מאות שנה קודם לכן הרומאים כבר תיארו אותם  כלוחמים אמיצים במיוחד), והם הצליחו להביס את הצבא הביזנטי ולהשתלט במהירות על שטחים נרחבים. בפועל הצליחו הביזנטים להחזיק רק בערי החוף (בזכות אספקה שהגיעה מהים) ובשטח צר שכונה "המסדרון הביזנטי" וחיבר את רומא לראוונה. במה האמינו הלונגוברדים? במקור היו הלונגוברדים פאגאנים, אך בהמשך הם קיבלו על עצמם גירסה של הנצרות – נצרות אריאנית. מאוחר יותר הם התקרבו לנצרות הקתוליות ובסופו של דבר אימצו אותה כדתם הרשמית, אף שעד לרגע האחרון, ועד לקריסת הממלכה שהקימו, היחסים בינם לבין האפיפיור נותרו מתוחים מאד.   הממלכה הלונגוברדית השטח הנרחב שכבשו הלונגוברדים חולק ל-36 דוכסויות, הכפופות למלך אלבוין – הידוע מבין מנהיגי הלונגברדים, גם בשל אכזריותו הרבה (מספרים שהוא הכריח את אשתו, רוזמונד, לשתות מכוס שהיתה עשויה מהגולגולת של אחיה. אשתו לא סלחה ולא שכחה, והיתה מעורבת כפי הנראה במותו בטרם עת של אלבוין).   לאחר שהמלך אלבוין נרצח, וגם יורשו סיים את חייו באופן דומה כשנה וחצי מאוחר יותר, החלה תקופה אלימה ובלתי יציבה שבמהלכה התחרו ביניהם הדוכסים הלונגוברדים השונים השונים על השליטה בשטחי הממלכה. הקרבות הפנימיים עלולים היו להימשך עוד זמן רב, אך איום חיצוני קרא להם לסדר: כוחה המתעצם של הממלכה הפרנקית. נוכח האיום הפרנקי, החליטו הלונגוברדים להתאחד למען עתידם, ובחרו בשנת 584 מלך חדש – אות'ארי (Autari). במקביל, התעצם תהליך התערות באוכלוסיה הלטינית המקומית. בתחילה אמנם גם האיטלקים וגם הלומברדים העדיפו לשמר איש איש את שפתו ומנהגיו, אך בהמשך המגע עם תושבי הארץ ותהליך איחוד הדוכסויות הוביל גם לאינטגרציה חברתית, ולונגוברדים רבים העדיפו ללמוד מהתרבות הרומאית ולהטמיע בתרבותם שלהם אלמנטים שמצאו חן בעיניהם. חלק חשוב במהפך שעברו הלונגוברדים היה דתי: המלך אות'ארי נישא לתאודולינדה (הידועה גם כיום כמלכתם המיתולוגית של הלונגוברדים). תאודולינדה, בתו של דוכס בוואריה, היתה קתולית ומקורבת לאפיפיור גרגוריוס הראשון, והיא שחקה תפקיד מרכזי בשינוי הדתי שעבר על הלונגוברדים. רבים נטרו את הדת האריאנית וקיבלו על עצמם את עקרונות הקתוליות, ובאותם הימים החלה בנייתן של כנסיות מפוארות שנחשבות היום ליצירות המופת של התקופה, כמו למשל הבזיליקה של ספולטו (ראו בהמשך). לאחר מותו של המלך אות'ארי נישאה תאודולינגה ליורשו, אגילולף דוכס טורינו. ולאחר שגם הוא נפטר בשנת 616, מלכה תאודולינדה לבדה על הלונגוברדים במשך 12 שנה. סיפורה של תאודולינדה מתואר באחד ממחזורי הפרסקאות היפים באיטליה – סדרת הפרסקאות הגותית שבקפלת תאודולינדה בדואומו של מונצה (ראו בהמשך). לאורך השנים עלו לשלטון מלכים לונגוברדים רבים, וחלקם זכו לתהילה: המלך רות'ארי (Rothati), שמשל בין השנים 636-652 היה אחד המלכים הלונגוברדים הידועים ביותר, לא רק משום שהצליח לכבוש שטחים מהביזנטים אלא בעיקר משום שנודע כמנהיג וכמהפכן, וכמי שחיבר את ספר החוקים הלונגוברדי הראשון (Edictum Rothari). המלך רות'ארי הציג תוכנית סדורה לממשל תקין ועונשים קבועים על פי חוק (במקום השיטה הנפוצה עד אז – כל דאלים גבר). מלך ידוע נוסף היה ליוטפראנד (Liutiprand), שהרחיב את הממלכה הלונגוברדית והצליח לספח אליה גם את דוכסות ספולטו, ודוכסות בנוונטו. המתח מול האפיפיור, וההתנגשות עם קרל הגדול למרות שאימצו את הדת הקתולית, המתח בין הלונגוברדים לאפיפיורות היה גדול, וככל שהצליחו הלונגוברדים לכבוש שטחים רבים יותר (שהיו תחת שליטת הביזנטים) כך התעצמה חרדתו של האפיפיור. על מנת להרגיע את הרוחות העניק המלך ליותפראנד (Liutprand) לאפיפיור גרגוריוס השני מספר עיירות ומבצרים בסביבת רומא (מתוך מתנה זו, המכונה "מתת סוטרי", תצמח בהמשך מדינת האפיפיור), אך השנים חלפו והכיבושים נמשכו. לאור האיום הקבוע על רומא החליט האפיפיור סטפנוס השני לפנות לבעל ברית ותיק – פפין הגוץ (השליט הפרנקי והמלך הראשון מהשושלת הקרולינגית). פפין התחייב לעזור, אך דרש תמורה: על האפיפיור להגיע לפריז ולהכתיר את פפין כ"מלך בחסד האל". גם אשתו נמשחה ביחד איתו, מה שהעניק מעמד מקודש גם לבניו. בתמורה למעמד המשודרג, לא רק כמלך אלא גם כ-"אבי הרומים", יצא פפין הגוץ לקרב נגד הלונגוברדים, הסתער על איטליה, כבש שטחים, והשיב אותם לידי האפיפיור. טלנובלה בשלושה חלקים עם התחזקות הפרנקים, גדל האיום על הלונגוברדים. המלך הלונגוברדי האחרון, המלך דזידריו (Desiderio, נודע גם בשם Desiderius ואף כ-Daufer) ניצב בפני אתגר משמעותי ובחר לנקוט בפוליטיקה מפייסת – למלך פפין הגוץ היו שני בנים, ושניהם נקראו קרל: קרל הגדול (Carlo Magno) וקרלומן (Carloman). המלך דזיזריו הציע את בתו דזידרטה לקרל הגדול, והשניים נישאו בשנת 770. בנוסף התחייב דזידריו להגן על הכנסייה, ואף הגיע להתפלל בבזיליקת פטרוס הקדוש. לכאורה, הושג שלום בין השניים. אך בפועל המאבקים נמשכו, ולאחר שקרלומן (אחיו של קרל הגדול) נהרג, הפך קרל הגדול למושל היחיד של האימפריה כולה, וניצב בפני מצב פוליטי מורכב: מעמדו מול האצולה הגרמנית היה מתוח מאי פעם, ואילו הסכסוכים המתמשכים בין האפיפיור ללונגוברדים הפריעו ליציבות ביבשת. בנוסף, לאחר מותו של קרלומן נמלטה אשתו (גרברגה) לממלכה הלונגוברדית, מהלך שדחף את הצדדים אל הקצה. בשנת 771 הפור נפל: קרל הגדול החליט לגרש מעליו את אשתו הלונגוברדית, ומשמעות הדבר היתה שחזר בו בפועל מהברית שכרת עם דזידריוס. כאשר קרא לו האפיפיור אדריאנוס לסייע לו במלחמתו נגד הלונגוברדים, נענה קרל הגדול לקריאה. בשנת 773 חצה צבאו של קרל הגדול את האלפים, וכוחותיו ניצחו את הלונגוברדים בקרב ידוע שנערך בעמק סוזה (val di Susa). לאחר מצור בן חודשים על פביה (Pavia), הכריע קרל הגדול את המעוז הלונגוברדי האחרון, ולכד את המלך דזידריוס עצמו (ואת בנו, אדלגיס Adalgis). בניגוד לציפיות נמנע קרל מלהוציא להורג את דזידריוס, ובמקום זאת שלח את המלך הלונגוברדי המודח ואת בנו לגלות במנזר בצרפת. לאחר מכן נטל קרל הגדול לידיו את כתר הברזל המפורסם (ראו בהמשך), והמליך את עצמו למלך הפרנקים וגם הלונגוברדים (rex Langobardorum). היה זה סופה של הממלכה הלונגוברדית העצמאית, ותחילתה של הממלכה הפרנקית. בהמשך הומלך קרל לקיסר בידי האפיפיור לאו השלישי במהלך מיסת חג המולד בדצמבר שנת 800, וזכה ב-"הכתרה בחסד האל". כך נולדה האימפריה הרומית הקדושה. לאחר הניצחון הפרנקי השריד היחיד שנותר לממלכה הלונגברדית היה דוכסות בנוונטו, ששרדה כישות עצמאית, והתקיימה למעשה עד המאה ה-12.   מסע בעקבות הלונגוברדים: לעיתים נדמה שבשל מעמדם כ"ברברים" (כך כינו אותם הרומאים) לא זוכים הלונגוברדים לקרדיט הראוי להם עבור התפקיד שמילאו בעיצובה של איטליה. אך בפועל ישנם שפע של אתרים מרתקים ויפהפיים, בכל רחבי איטליה, הקשורים בסיפורם של הלונגוברדים. הנה המרכזיים שבהם: צ'יווידאלה דל פריולי – Cividale del Friuli צ'יווידאלה היא כיום עיירה שלווה ונאה, אך בעבר היה זה יעד אסטרטגי שסימן את גבולה הצפוני של איטליה. יוליוס קיסר ייסד פה את העיר פורום יולי (ומכאן שמו של המחוז כולו: מחוז פריולי), וזו היתה העיר הראשונה ברשימת הכיבושים של הלונגוברדים ועיר הבירה של הדוכסות הלונגוברדית הראשונה. בהמשך, בעקבות הכיבוש הפרנקי, שונה שמה ל- Civitas, ומכאן שמה הנוכחי של העיר. הלונגוברדים הקימו כאן מרכז משגשג. כיום אפשר להתרשם מעברה של העיר במוזיאון הארכיאולוגי  היפה (הממוקם בפאלאצו שתכנן פלדיו  בשנת 1565). מרכז העיר כולו מוגדר כ-"אזורם של הלונגוברדים", ונכלל ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו. מומלץ לבקר במקדש הלונגוברדי ובמנזר סנטה מריה אין וואלה  (Santa Maria in Valle), וכמובן שגם במוזיאון הדואומו , המתגאה באוסף מרשים במיוחד של פסלים לונגוברדיים חשובים. בברשה  ( Brescia ) תוכלו להתרשם מאתרים נוספים: כנסיית סן סלבטורה ומוזיאון סנטה ג'וליה  (שני מקומות מרהיבים, יש לציין. מוזיאון סנטה ג'וליה הוא אחד היפים בצפון איטליה, לדעתי) והאזור הארכיאולוגי שסמוך למוזיאון (המכונה Capitolium). פאביה (Pavia) היתה בירת הממלכה הלונגוברדית, ומצדיקה ביקור. למרבה הצער רוב המבנים מהתקופה הלונגוברדית נהרסו, אבל אפשר עדיין לראות ממצאים מעניינים במוזיאון הארכיאולוגי העירוני, וכדאי מאד לבקר גם בקריפטה (cripta) של כנסיית Sant'Eusebio, המתוארכת למאה השישית, ושופצה בידי המלך רות'ארי. מונצה (Monza) :אי אפשר להתעניין בהיסטוריה הלונגבורדית ולא לבקר במונצה. ראשית כל – חובה לבקר בדואומו הנהדר, המעוטר באחד ממחזורי הפרסקאות החשובים באיטליה – הפרסקאות בקפלה של תאודולינדה, פרי עבודתם של בני משפחתם זוואטרי (Zavattari). בדואומו מוצג גם כתר הברזל (באיטלקית: Corona Ferrea) אחד הסמלים המלכותיים העתיקים ביותר של הנצרות. לפי האגדה, בלב הכתר ננעץ מסמר ברזל שנלקח מהצלב של ישו. הכתר הוא סמל למורשת הלונגוברדית, ולא רק – גם קרל הגדול וגם נפוליאון בונפרטה  השתמשו בו כדי להכתיר את עצמם לקיסרים. ספולטו (Spoleto): בספולטו, שבמחוז אומבריה, תוכלו להתרשם ממוזיאון הדוכסות, הממוקם בקומה העליונה של מבצר אלבורונץ (Rocca Alboronz) ובו אוסף פריטים המתעדים את תהילתה של העיר בתקופה שבה שימשה כבירה הדוכסות הלונגוברדית החשובה. הכנסיה הלונגבורדית (בזיליקת סן סלבטורה) בספולטו סגורה כרגע למבקרים. במחוז אומבריה תוכלו לבקר גם במקדש לונגוברדי עתיק  ומקסים בעיירהCampello sul Clitunno.  בדרום איטליה מחכים לכם שני אתרים מעניינים נוספים: בבנוונטו (Benevento), ששימשה כבירת הדוכסות הלומברדית החל מהמאה השישית, מחכים לכם כנסיית סנטה סופיה ומוזיאון Sannio , ואילו במונטה סנט'אנג'לו (Monte Sant’Angelo)  מתחבא אתר מעניין במיוחד: כנסייה המוקדשת לפולחן המלאך מיכאל, שהיה פופולרי בקרב הלומברדים מכיוון שהם זיהו במלאך האוחז בחרב מאפיינים של אל המלחמה הפגאני וודאן, מגנם של הלוחמים. לאחר שהתנצרו הלונגוברדים הם בחרו לאמץ את המלאך מיכאל כקדוש המגן שלהם. הכנסייה הזאת הפכה למודל שזכה לחיקויים בכל רחבי אירופה.

חגיגות קרנבל ומירוצי סוסים, פסטיבל גורגונזולה ואירועי ערמונים, שחזורי קרבות היסטוריים ופסטיבל יין מלא חיים – אלה רק כמה מהאירועים הפופולריים בלומברדיה. קנג'י אלבני יצא בעקבות הפסטיבלים המעניינים במחוז   מחוז לומברדיה, המחוז המאוכלס והעשיר ביותר באיטליה, ידוע בעיקר כליבה הכלכלי והתעשייתי של איטליה. אבל למען האמת זהו גם אזור עשיר בפנינים היסטוריות ותרבותיות, ומתקיימים בו אירועים ופסטיבלים רבים. במאמר זה, המתמקד בעשרה אירועים מעניינים במיוחד (לטעמי), תוכלו להבין עד כמה ההיסטוריה והמורשת המקומית חשובה ללומברדים. המחוז עשיר בסיפורים שעוברים מדור לדור, במסורות, ובמאכלים... כל אלה זוכים למקום חשוב בתרבות המקומית, והחגיגות האלה, קטנות כגדולות, הן דרך מצויינת להכיר את הצד הפחות מתוייר והאותנטי של איטליה. כמובן שלצד האירועים שמניתי במאמר הזה אפשר להוסיף עוד רבים נוספים. אתם מוזמנים לחלוק בתגובות את האירועים האהובים עליכם. ובינתיים, בואו נתחיל את המסע שלנו. ומה תהיה התחנה הראשונה בדרך? הפאליו של לניאנו, כמובן.   הפאליו של לניאנו – Il palio di Legnano מתי? במאי בימי הביניים הרחוקים, כאשר פרידריך הראשון (המכונה "ברברוסה" כלומר אדום הזקן), קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הגיע לאיטליה כדי להכפיף תחת חוקיו את ערי-המדינה האיטלקיות שהתקוטטו ללא הרף ביניהן, החליטו הערים להתאגד מול האיום ולפעול נגד הקיסר. הן הקימו את הליגה הלומברדית, נשבעו אמונים בעיר ג'וסאנו (Giussano), והתייצבו מול הצבא הקיסרי לקרב שנערך בעיר לנייאנו (Legnano), לא רחוק ממילאנו, ב-29 במאי 1176.   למעלה משבע מאות שנה חלפו מאז, אך השפעות הקרב ההוא ממשיכות  להדהד עד היום, ומאז 1935 עורכים תושבי המקום פאליו ( palio, מרוץ סוסים ) על מנת לציין את האירוע. הפאליו מתקיים ביום ראשון האחרון של חודש מאי. החגיגות נפתחות עם מצעד היסטורי המורכב מעשרות משתתפים הלבושים בתלבושות תקופתיות, ונמשך עם שלל תערוכות וכנסים על ימי הביניים. לבסוף נערך גם מרוץ הסוסים המפורסם, ובו מתחרים זה נגד זה נציגים משמונת הרובעים ההיסטוריים בעיר. במרוץ האחרון, למשל, זכה רובע לנייארלו (Legnarello), שביחד עם רובע סנט'ארזמו (Sant’Ersamo) מחזיק במספר הנצחונות הגבוה ביותר. רובע סן ברנרדינו (San Bernardino) לעומת זאת, שזכה בפעם האחרונה בשענת 2007, זכה לתואר המפופקפק "הסבתא"... לפרטים נוספים על הפאליו, ועל התוכנית השנתית, מומלץ לבדוק את האתר הרשמי . אם תהיו באזור מילאנו בחודש מאי, תוכלו גם אתם להצטרף לחגיגות!    פסטיבל היין בסן מרטינו דלה בטליה (Festa del vino a San Martino della Battaglia) מתי? באוגוסט   התחנה הבאה במסלול היא העיירה סן מרטינו דלה בטלייה. ולפני שנדבר על הפסטיבל עצמו, אספר לכם אנקדוטה קטנה: האם ידעתם שבמקור נקראה העיירה רק "סן מרטינו", ואילו התוספת "דלה בטליה" (כלומר –"של הקרב", באיטלקית) התווספה רק בהמשך? הסיבה לכך היא קרב חשוב שנערך כאן בשנת 1859. באותם הימים התחוללו ברחבי ארץ המגף קרבות הריסורג'ימנטו שיובילו בסופו של דבר לאיחוד המדינה ולעצמאותה של איטליה, וב-24 ביוני של אותה שנה התייצבו זה מול זה שני צבאות: מעבר אחד של המתרס עמדה קואליציה סרדית-צרפתית, ומהעבר השני הצבא האוסטרי. (לקריאה נוספת על איחוד איטליה כנסו לציר הזמן של איטליה וחפשו את הערך) בעקבות אותו קרב שונה שמו של היישוב, אך כיום לא נותר דבר מהקרבות המדממים: העיירה ידועה בעיקר כיעד תיירותי, הממוקמת לא רחוק מדסנצאנו דה גארדה , בדרום אגם גארדה המפורסם. סן מרטינו ידועה בזכות היין המיוצר במקום, ואחת הסיבות להגיע לכאן היא פסטיבל היין שמתקיים באמצע אוגוסט מזה 47 שנה. המבקרים זוכים לטעום את היינות שמייצרים היקבים הרבים באזור (ובעיקר את יינות הלוגנה Lugana), להשתתף בערבי ריקודים ובטורנירים (משחקי קלפים, מירוצי אופניים), ולהאזין לקונצרטים מגוונים (החלק מרוק וכלה במוזיקת רגאיי).  את החגיגה מלווה כמובן האוכל המקומי המוגש במסעדות האזור שנרתמות לאירוע, וזו הזדמנות לטעום מאכלים טיפוסיים לאזור כמו ריזוטו, נקניקים, ועוד. לפרטים נוספים ניתן לעקוב אחר דף הפייסבוק של מארגני האירוע .   פסטיבל המוזיקה ראגבי (Rugby Sound Festival) מתי? ביוני   אירוע נוסף המתקיים באזור לנייאנו (בחודש יוני) הוא פסטיבל ראגבי סאונד הפופולרי. ברחבי מחוז לומברדיה מקובל לערוך פסטיבלי בירה המזכירים את פסטיבל הבירה המפורסם של מינכן – האוקטוברפסט – והם זוכים לפופולריות גדולה. הגרסה המקומית לפסטיבל כוללת בירה, אוכל טעים, וליין מצליח של הופעות חיות שמושכות קהל גדול. זו הזדמנות להיפגש עם חברים, לשתות ביחד, ליהנות מהאווירה, לשיר ולרקוד בחופשיות!  בשנים האחרונות התווספו לפסטיבל הופעות חיות, וזמרים ולהקות הגיעו להופיע בפני הקהל הנלהב. הפסטיבל מתקיים בעיירה איזולה די קסטלו (Isola di Castello), בפאתי לנייאנו, באזור הטירה המבוצרת שבנתה משפחת ויקסונטי הידועה (אחת ממשפחות האצולה החשובות בהיסטוריה האיטלקית, ובוודאי באזור לומברדיה). לפרטים נוספים כדאי לבדוק את האתר הרשמי .   חגיגות אמברוג'ו הקדוש במילאנו (Festa di Sant’Ambrogio a Milano) מתי? בדצמבר   למילאנו , הידועה כיום כליבה הפועם של הכלכלה האיטלקית ואחת מבירות האופנה בעולם, יש היסטוריה בת למעלה מאלף שנה.  בעבר נקראה העיר מדיולנום (Mediolanum), והדמות הדתית החשובה ביותר המזוהה עם מילאנו היא זו של אמברוג'יו (אמברוז) הקדוש, ששימש כבישוף והפך גם לפטרון המגן של העיר.   כך, ב-7 בדצמבר מידי שנה (יומו של הקדוש) העיר כולה שובתת ממלאכה, משרדים נסגרים, וכל תושבי העיר משתתפים בחגיגות. ראשית כל, נערכת ההופעה שפותחת את עונת האופרה בתאטרון לה סקאלה – זהו אחד מאירועי התרבות החשובים באיטליה. מיטב הפוליטיקאים, אנשי התרבות, ובכירי המשק מתייצבים באירוע הנחשב, ונהנים מהופעה מרהיבה של אחת האופרות הקלאסיות מהרפרטואר האיטלקי – החל מאאידה ונבוקו וכלה במדאם באטרפליי וטוסקה.  מכיוון שהחגיגה נערכת בסמיכות לחג המולד, הרחובות כבר מקושטים באורות והאווירה הכללית קסומה. הרחובות מלאים בשווקים שבהם הוסחרים מציעים למקומיים ולתיירים מזכרות וקישוטים לכבוד כריסטמס, והשוק החשוב והגדול ביותר, שבו אני ממליץ לכם לבקר אם תגיעו לאזור ביום זה, הוא השוק המכונה "Oh bej!" (השם מגיע מהדיאלקט המילאנזי, ופירושו: "כמה יפה!"). השוק נערך בקסטל ספורצסקו (Castel Sforzesco), הארמון המרשים שבלב מילאנו. לצד דוכני האומנות והמזכרות תמצאו גם שפע של דוכני מזון ותוכלו לרכוש את אחד המעדנים הכי אהובים בתקופה זו של השנה: פאנטונה (panettone).   ביום זה נערך גם טקס בנוכחות ראש העיר, שמעניק פרס המכונה "אמברוג'ינו הזהב" לאזרחי מילאנו שהצטיינו במיחד בשנה החולפת בתחומי האומנות וצדקה.  לפרטים נוספים .   הקרנבל של מנטובה (Carnevale di Mantova) מתי? בפברואר   הקרנבל כיום מוכר לרבים כחגיגה עם מסיכות בוונציה , אך למעשה מדובר על אירוע דתי הנערך לפני תחילת התענית (לנט lent). לפי המסורת האמבורזיאנית (כלומר בעקבות אמברוג'ו הקדוש) הקרנבל בלומברדיה נערך "באיחור", ומתחיל ארבעה ימים מאוחר יותר בהשוואה למועד המקובל, שנקבע ברומא. קרנבלים שונים נערכים ברחבי המחוז, אך אחד הידועים שבהם הוא זה שמתקיים במנטובה Mantova: קרנבל רה טריגול Carnevale Re Trigol.   מקור השם הוא באגדה פופולרית, המספרת על קוסם, פיה ומכשפה, המייצגים כל אחד את שלושת האגמים המקיפים את מנטובה. מסיפור אהבתם של הקוסם והפיה נולד המלך טריגול, וזאת למרות שהמכשפה זממה להפריד בין שני הנאהבים. תוכנית הקרנבל משתנה מידי שנה, אך כוללת תמיד תחפושות צבעוניות, תהלוכות, ודוכני אוכל. מומלץ להתעדכן דרך משרד התיירות של מנטובה לפני הנסיעה, כאן .   פסטיבל הכמהין השחור בבראקה (Festa del tartufo nero a Bracca) מתי? בסוף ספטמבר-תחילת אוקטובר   פטריות הכמהין הן מעדן ידוע ויוקרתי שגדל מתחת לפני האדמה במחוזות רבים באיטליה, וביניהם גם לומברדיה. מידי שנה חוגגת העיירה בראקה, שבנפת ברגמו (בלב עמק סרינה Val Serina) את המעדן הנחשק הזה בפסטיבל שנערך בסוף ספטמבר-תחילת אוקטובר. בראקה היא אמנם זעירה, ומספר התושבים לא מגיע אפילו ל-800 איש, אך כאשר נשלפות פטריות הכמהין, כולם נוהרים לכאן! האירוע מאד פופולרי, והמסעדות שמשתתפות ביוזמה מגישות תפריט המבוסס על כמהין. לאורך היום נערכות הדגמות של ציד כמהין עם ציידים מקצועיים והכלבים המאולפים שלהם, שיודעים איך למצוא את הפטריות ביער. לפרטים נוספים .     הפסטיבל הלאומי לגבינת גורגונזולה (Sagra Nazionale del Gorgonzola) מתי? בספטמבר  מחוז לומברדיה, כמו כל אזורי איטליה בעצם, עשיר במסורות קולינריות. אחד מהמאכלים המזוהים ביותר עם המחוז הוא גבינת גורגונזולה  – גבינה כחולה מעולה העשויה מחלב פרות. הגבינה נקראית על שם העיירה נושאת אותו השם שבנפת מילאנו, וזה לא מפתיע שבתור אחד המאכלים הידועים במדינה, זכתה הגורגונזולה לפסטיבל משל עצמה! אף שניתן מבחינה חוקית לייצר גורגונזולה בחלקים נוספים של המחוז (וגם בפיימונטה), לב הייצור מתרחש כאן ממש. פסטיבל הגורגונזולה מתקיים מידי שנה באמצע ספטמבר מאז שנת 2001, ובמהלך האירוע נערכות טעימות מודרכות ותערוכות כמו גם כנסים והופעות. לפרטים .   הפאליו של לודי (Palio dei rioni a Lodi) מתי? באוקטובר  למרות שמחוז לומברדיה נהנה מתור זהב משמעותי בעת הרומית העתיקה, החוקרים מסכימים שהתקופה ההיסטורית החשובה בתולדות המחוז התקיימה בימי הביניים והרנסנס. עד היום חוגגים ברחבי המחוז מנהגים ומסורות שנולדו באותם הימים, ועיצבו את התרבות הלומברדית למשך מאות שנים. דוגמה ידועה למסורת שכזו היא הפאליו של לודי, עיר מרכזית במחוז לומברדיה, הממוקמת מדרום מזרח למילאנו. במהלך הפאליו שולחים רבעי העיר נציגים למרוץ הסוסים, אבל זהו מרוץ סוסים קצת שונה, והסוסים בו אף פעם לא צולעים. אולי משום שהם עשויים מעץ! כן כן, מרוץ הסוסים של לודי הוא שונה ומשונה: הסוסים העשויים עץ מוצבים על גלגלים, ושני אצנים דוחפים אותם קדימה. ה"סוסים" עצמם מרשימים למראה, ואת החזה של כל אחד מהם מפאר סמל הרובע שהוא מייצג. הפאליו נערך מזה 37 שנה, ואם תגיעו ללודי באוקטובר, תוכלו לצפות במחזה במו עיניכם. המועדון המארגן את הארוע נקרא מועדון בני וואסקן (Wasken Boys), והם אלה שדואגים להקים את התשתית הנדרשת לתחרות. במהלך המירוץ חייב הג'וקי (הרוכב על הסוס העשוי עץ) לנעוץ רומח דרך ארבע טבעות, תוך כדי רכיבה. לפרטים נוספים .   מדורת אנטוניו הקדוש בווארזה -- Falò di Sant’Antonio a Varese מתי? בינואר   לפי לוח השנה הקתולי, ה-17 בינואר הוא יומו של סן אנטוניו מפדובה , הקדוש המגן של חיות הבית. בווארזה, מול כנסיית סנט'אנטוניו אלה מוטה (Sant’Antonio all Motta) נערכת בערב אותו יום מדורה גדולה המושכת אליה מקומיים ותיירים הנוהרים לראות את האש הבוערת – כנראה שהלהבות הגדולות עונות על צורך ראשוני ופרהיסטורי עמוק בתוכנו. את הארוע מארגנת משפחת בוסינה (Bosina), המתפקדת כמעין משרד תיירות מקומי.  מטרת האירוע איננה רק למשוך קהל (באמצע ינואר חופשת החורף היא רק זיכרון ורוב האנשים שקעו זה מכבר בשגרת העבודה), אלא גם דרך לקרב בין תושבי העיר. את החגיגות פותח ראש העיר, והוא זה שמצית בעזרת לפיד את המדורה הגדולה, בתום מצעד ארוך. לפרטים נוספים ניתן ליצור קשר עם משרד התיירות המקומי.   שחזור קרב מאג'נטה – Rievocazione battaglia di Magenta מתי? ביוני  בערים רבות ברחבי איטליה נערכים שחזורי קרבות חשובים מתקופת ימי הביניים או הרנסנס, אך מידי פעם נערכים שחזורים קצת אחרים, המוקדשים לקרבות חשובים שנערכו כחלק מהריסורג'ימנטו – תנועת ההתעוררות למען שחרור ואיחוד איטליה. כזה הוא האירוע בו משוחזר קרב מג'נטה.   הקרב התרחש ב-4 ביוני 1859 וכך, מידי 4 ביוני, במיקום הגאוגרפי שבו התקיים הקרב עצמו, מתאספות דמויות לאורך קווים צבאיים נוקשים. המשתתפים  מחופשים לחיילים סרדים, אוסטרים או צרפתים, ואת המתחם כולו ממלאים "חיילים", סוסים ואפילו תותחים... בדיוק כמו שקרה מאתיים שנה קודם לכן. באירוע נוהגים להשתתף חובבי היסטוריה ושיחזורים מכל רחבי איטליה, ולמעשה גם ממדינות נוספות באירופה. קרב מג'נטה היה קרב חשוב וקשה במיוחד, והוא הותיר חותם היסטורי בדרך לא צפויה ועצובה: הקרב היה כה עקוב מדם שמאז ואילך נהגו אנשים להשתמש במילה "מג'נטה" כדרך לתאר גוון מסוים של אדום, שמזכיר את צבע הדם. לפרטים נוספים על האירוע עצמו ועל אירועים נוספים באזור.

איטליה כולה יפה, זה ידוע. אבל יש אזור אחד בצפון המדינה שמציע נופים מרהיבים במיוחד. אם אתם מעוניינים להתנתק מהמציאות ולהקיף את עצמכם בהרים נישאים, אגמים צלולים, נקודות תצפית שהנשימה נעתקת מולם ומסלולי הליכה מיוחדים – אז אין תחליף לדולומיטים... ברוכים הבאים לדולומיטים – אחד היעדים הפופולריים ביותר באיטליה, ובצדק. הביקור כאן, בין אם בקיץ או בחורף, נדמה כמו סיור בתוך גלויה. הרי הדולומיטים הם חלק מהרי האלפים, ומתפרשים על פני שלושה מחוזות באיטליה: פריולי ונציה ג'וליה, ונטו, וטרנטינו אלטו אדיג'ה. לאורך השנים יצא לי לבקר בחלקים שונים של הדולומיטים, ומפתיע לעיתים לראות עד כמה העיירות והעמקים שונים זה מזה. קשה (בלתי אפשרי למעשה) לבחור את האזור המוצלח מכולם, אבל אין ספק שבין האהובים עליי נמצא עמק פוסטריה (Val Pusteria) וההרים והעמקים שמסביבו.   אז מה כדאי לראות? עמק פוסטריה מתפרש על פני שטח נרחב ומובן מאליו שבביקור קצר אי אפשר להספיק את הכל. בכתבה זו התמקדתי במקומות שבהם אנחנו ביקרנו הפעם (גם בעמק פוסטריה עצמו וגם בעמקים שמסביב), אבל כמובן שיש עוד הרבה מה לראות. ניתן להישאר בצד האיטלקי של העמק, וניתן לחצות את הגבול ולהצפין לחלק האוסטרי של העמק. כך או אחרת, בין אם באיטליה או באוסטריה, האווירה הכללית איננה איטלקית אלא טירולזית מאד. למעשה כל מחוז אלטו-אדיג'ה (טירול, בגרמנית) היה בעבר חלק מאוסטריה, ועבר לידיים איטלקיות רק בתום מלחמת העולם הראשונה. אין עוררין על כך שגם כיום הזהות המקומית היא הרבה יותר גרמנית יותר מאשר איטלקית: כ-70% מתושבי המקום דוברים גרמנית כשפת אם, המזון המוגש במסעדות הוא אוסטרי-טירולזי, החגיגות בכפרים הן טירולזיות, והבגדים המסורתיים הם בגדי טירול. כל ביקור בעמק פוסטריה יתחיל בעיר הבירה של העמק – ברוניקו Brunico (זהו שמה האיטלקית של העיירה. בגרמנית העיירה נקראת ברונק - Bruneck). העיר הפסטורלית מהווה נקודת מוצא נהדרת לסיורים רגליים וסיורי אופניים בחודשי הקיץ, ואילו בחורף אפשר לעלות מכאן למסלולי הסקי שנמצאים על ה- plan DE CORONES  (קרונפלאץ KRONPLATZ, בגרמנית). הר זה, הממוקם בין ברוניקו ו-Valdaora נחשב בעיני רבים לאתר הסקי המוביל באזור , ומציע 121 ק"מ של מדרונות ו-31 רכבלים המחברים ביניהם את המסלולים השונים (כולל מסלולים שחורים, המיועדים לגולשים מנוסים). בחודשי הקיץ, אפשר לגלות פינות נסתרות בעזרת אופני הרים, או לצאת למסלולי הליכה מגוונים. טיפ: חשוב לוודא את דרגת הקושי של המסלול לפני שתצאו לדרך. חלק נכבד מהמסלולים בדולומיטים מתאים בעיקר למטיילים בכושר גופני טוב...  פרטים נוספים ניתן למצוא באתר הרשמי . המתיישבים הראשונים הגיעו לאזור ברוניקו כבר בתקופת רומא העתיקה, אך העיר נוסדה באופן רשמי רק במאה ה-13 כאשר ברונו פון קישברג, הנסיך בישוף ששלט על האזור מטעם האימפריה הרומית הקדושה, בנה בה את הטירה שלו – טירת ברוניקו (Bruneck castle). במקור נקרא המתחם Castrum Bruneke, ולמרגלותיו ותחת הגנתו צמחה העיר. לאורך השנים הורחב המתחם, והתווספו לו ביצורים, שערים, מתחמי מגורים ועוד. במאה ה-19 עברה הטירה הסבה ושימשה כבית כלא. בשנת 2004 נרכש המבנה בידי הממשל המקומי והוסב למוזיאון – אחד מששת חלקי מוזיאון ההרים שהקים מטפס ההרים הדגול ריינהולד מסנר (Reinhold Messner) ברחבי הדולומיטים. לקריאה נוספת על ריינהולד מסנר חפשו את הערך עליו בציר הזמן של איטליה . כמו לכל טירה טובה, גם טירת ברוניקו מתפארת באגדה טרגית: מספרים שיום אחד התאהבה אחת המשרתות בנסיך שהתגורר בטירה. הוריו הזועמים של הנסיך שלחו אותו למשימה הרחק מהארמון, ובינתיים העלו את המשרתת למשפט ושרפו אותה על המוקד בטענה שהיא מכשפה. כאשר חזר הנסיך, וגילה שאהובתו נרצחה, הוא התאבד  מרוב צער. עד היום, טוענים המקומיים, מידי שנה, ביום ראשון הראשון בחודש ספטמבר, מדממת התקרה בדיוק בנקודה שבה התאבד הנסיך שבור-הלב... לפרטים נוספים על הטירה ועל האירועים והסיורים הנערכים בה, בדקו את האתר הרשמי . ברוניקו התפתחה כעיר מסחר לאורך ימי הביניים, בזכות מיקומה האסטרטגי בדרום טירול על מפגש הנהרות Ahr ו-Rienz, ועל הנתיב המחבר את צפון איטליה לנהר הדנובה. כיום, ברוניקו ממשיכה לתפקד כעיר מסחר ותעשייה מרכזית. תעשיית התיירות משגשגת, ומידי שנה נערך כאן גם אחד השווקים הגדולים בצפון איטליה (והגדול ביותר בטירול): שוק שטגן (Stegen market). טירת טאופרס – Burg Taufers אם אתם חובבי היסטוריה וטירות (כמוני...), שווה לבקר באחת מהטירות המעניינות באזור – טירת טאופרס (Burg Taufers). טירת טאופרס המרשימה היא אחד היפות בדרום טירול. ניתן לבקר פה במסגרת סיורים מודרכים בלבד, והסיורים הם אמנם בשפה הגרמנית והאיטלקית אבל אפשר להוריד מדריך אודיו לטלפון, ולעקוב אחר ההסברים. במהלך הביקור תוכלו להתרשם מהחצר הציורית, מאולם האבירים, מחדרי העינויים, מהאולמות המחופים בעץ, מהפרסקאות המעטרים את הקפלה ומאוסף הדיוקנאות מהמאה ה-16. לאחרונה נפתח למבקרים גם מרתף הקרח העתיק (שנבנה לפני 800 שנה!) בזמן הביקור השתדלו שלא להיתקל ברוח הרפאים של מרגרטה פון טאופרס המסכנה, שרודפת את הטירה. מספרים שהיא משוטטת בין החדרים מידי לילה, ומחפשת אחר אהובה שנרצח...לפרטים נוספים (על מרגרטה ובכלל), בדקו את האתר הרשמי של הטירה. אגם בראייס – Lago di Braies בחלקו העליון של העמק, שנקרא Alta Pusteria, מתחבאות כמה מהאטרקציות היפות והאהובות ביותר באזור וביניהן אגם בראייס המפורסם, העיר דוביאקו, ושלוש הפסגות הציוריות הידועות בשם Tre Cime di Lavaredo. אגם בראייס (ובגרמנית: Pragser Wildsee) הוא אחד היפים בדולומיטים. אפילו המוני התיירים שמגיעים לכאן לא מצליחים להרוס את החוויה ואת הנופים המרהיבים! זהו אגם אלפיני, שנקרא על שם העמק שבליבו הוא יושב (עמק בראייס, בצמוד לעמק פוסטריה) באזור יפהפה במיוחד של הדולומיטים. האגם יושב למרגלותיו של ההר קרודה דל בקו (Croda del Becco) המתנוסס לגובה 2810 מטרים. שמו של ההר נובע מכך שבין הסלעים חיה אוכלוסייה גדולה של יעלים אלפיניים (becco, באיטלקית). הביקור באגם בראייס הוא חוויית חובה למטיילים באזור זה, לדעתי, אבל חשוב לתכנן מראש את הלוגיסטיקה: על מנת לבקר באגם, יהיה עליכם להזמין מקום מראש באחד החניונים באזור, או לחילופין לוותר על הרכב ולהגיע באופניים (ישנו שביל אופניים מצויין המחבר בין האגם לעיירה דוביאקו. ניתן לשכור אופניים חשמליים בדוביאקו, שיקלו על הדיווש...) . לפרטים נוספים על האגם, בקרו באתר הרשמי . מעבר ליופיו של האגם, בראייס ידוע גם מסיבות היסטוריות: באפריל 1945, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, הסב הס"ס את המלון שעל שפת האגם (Hotel Pragser Wildsee)) לבית כלא מאולתר עבור מספר שבויי מלחמה חשובים וביניהם לאון בלום (ראש ממשלת צרפת), קורט פון שושינג (הקנצלר האוסטרי), רמטכ"ל צבא יוון, ואחרים. השבויים הועברו לידי בעלות הברית במאי 1945. שלוש פסגות הלווארדו – Tre Cime di Lavaredo הפארק הלאומי היפה הזה (שנקרא בגרמנית Drei Zinnen) מציע שפע של מסלולי הליכה ונופים מרשימים. הפארק מתפרש על פני למעלה מ-116  קמ"ר ונתחם מצפון בידי עמק פוסטריה. חלק משטחן של העיירות דויבאקו וסן קנדידו (ראו בהמשך) נמצא בתוך שטח הפארק. הפארק נקרא על שם שלוש הפסגות המפורסמות: Cima Piccola / Kleine Zinne ("little peak"), Cima Grande / Große Zinne ("big peak"), Cima Ovest / Westliche Zinne ("western peak"). לאורך השנים חלף כאן מספר פעמים מסלול הג'ירו ד'איטליה – זהו אזור לספורטאים! אבל גם אם לא תרצו להתאמץ ולהזיע, עדיין תוכלו לטפס מעלה מעלה בזכות הרכבל (Cabinovia) שעולה במעלה ההר. לפרטים נוספים . דוביקאו – Dobbiaco דוביקאו (ובגרמנית: Toblach) היא אחת העיירות היפות בעמק פוסטריה ובדולומיטים בכלל. הבניינים האלגנטיים והצבעוניים, החנויות, המסעדות, הרחובות היפים והנופים המרשימים להפליא שעוטפים את דוביאקו הפכו אותה ליעד פופולרי. בנוסף, במרחק קצר מהעיר תוכלו למצוא את אגם דוביאקו היפהפה. מומלץ במיוחד להגיע לכאן בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר קרני השמש מאירות את האגם באופן מיוחד, והמים נדמים כאילו נצבעו בגון טורקיז בוהק.  המתיישבים הראשונים הגיעו לדוביאקו (ככל הנראה) כבר במאה השישית לפנה"ס, אך התיעוד הראשון של העיר בכתובים הוא מתקופה מאוחרת יותר – ימי הביניים – וכבר אז היא בלטה כעיר במיקום אסטרטגי היושבת על דרך המסחר שבין ונציה ובוואריה. לאחר נפילת האימפריה הרומית שלטו באזור שבטים גרמאנים, ובמאה ה-8 הקימו נזירים מהמסדר הבנדקטיני שבסן קנדידו השכנה את הקתדרלה הראשונה של העיר (על גבי אותו מבנה עתיק נבנתה הקתדרלה הנוכחית, המוקדשת ליוחנן המטביל).  כאשר חוברה דויבאקו לרשת מסילות הרכבת בשנת 1871, החלה תעשיית התיירות במקום לפרוח. אחד התיירים הידועים ביותר בעיר היה המלחין גוסטב מאהלר, שהעביר בעיר חופשות רבות (למלחין היה בית עץ קטן בלב אזור כפרי בשם Altschluderbach, במרחק קילומטרים ספורים ממרכז דוביאקו). מאהלר חיבר כאן את אחת מיצירותיו הידועות ביותר – השיר על הארץ (Das Lied von der Erde), ועבד כאן גם על סימפוניה מספר 10 שהוא לא זכה להשלים. לזכרו של המלחין מארגנת עיריית דוביאקו פסטיבל מוזיקה מידי שנה, ובחודשי הקיץ מתמלאות הגבעות בצלילי מוזיקה קלאסית. לפרטים נוספים . דוביאקו ידועה גם בזכות פסטיבל מומלץ נוסף – פסטיבל הכדורים הפורחים שנערך מידי שנה, בחודש ינואר. אין ספק שהשילוב בין הכדורים הפורחים הצבעוניים ופסגות ההרים המכוסות בלשג הוא שילוב יפהפה! לפרטים נוספים . סן קנדידו – San Candido אי אפשר לבקר בעמק פוסטריה מבלי לעצור בסן קנדידו. בעיני זוהי העיירה מתוקה והיפה ביותר בעמק, והביקור כאן הוא בגדר חובה. זה גם יעד מעולה לקנות בו מוצרים מקומיים באיכות טובה, בין אם אתם מחפשים מזכרות מעץ או מבד, אוכל מקומי, ועוד. סן קנדידו נולדה כעיירת שוק, בלב אזור שהיה מיושב כבר במאה הרביעית לפנה"ס בידי שבטים קלטים . במהלך הביקור מומלץ להיכנס לקתדרלה המרכזית, ולסייר בבית הקברות הזעיר אך היפהפה, שנראה יותר כמו גן בוטני מאשר בית קברות. הקדתרלה המקורית נבנתה במאה ה-12, והחלל הפנימי עדיין מציג אלמנטים רומנסקים, ומזבח מיוחד ומרשים העשוי גילופי עץ כמיטב מסורת המקום. חלקה החיצוני של הקתדרלה לעומת זאת הורחב ושופץ במאה ה-18, בסגנון הבארוק. אם יש לכם זמן, תוכלו לבקר גם ב- Museo della Colleggiata של סן קנדידו. בחודשי החורף, זהו כמובן יעד נהדר לחובבי סקי, אבל גם מי שיגיע בקיץ ירוויח – מסלולי ההליכה באזור זה נהדרים, והנופים המרשימים עוטפים את העיר מכל כיוון. אין צורך להתרחק – מספיק להרים את הראש כדי ליהנות מפאר הדולומיטים. ואם תצליחו לבקר בעיר בזמן שנערכת בה תחרות פסלי השלג השנתית – הרווחתם! במהלך חודש ינואר מארחת סן קנדידו (והעיירה השכנה – ססטו Sesto) אמנים מרחבי העולם שהופכים גושי שלג וקרח ליצירות אומנות מקסימות. לפרטים נוספים .    וילבאסה – Villabassa וילבאסה היא עיירה הידועה בקרב חובבי ספורט: כאן עובר אחד ממרוצי אופניים הקשים באיטליה (Dolomiti Superbike) ומכאן יוצאים גם שפע של מסלולי הליכה. זהו יעד אידיאלי לחובבי טבע, וגם למי שמחפש דרך להתחבר לטבע באמצעות "שביל רגליים יחפות" (מסלול קנייפ – מסלול המורכב ממשטחים שונים, שעליהם הולכים ברגליים יחפות). כפר הספא-קנייפ בווילבאסה פתוח בחודשי הקיץ, ומאפשר לחובבי הז'אנר לחוות את הטבע באופן בלתי אמצעי, ללכת במסלולי המים והאדמה, ולהתארח בבתי הארחה הפועלים לפי שיטתו של סבסטיאן קנייפ, מאבות הנטורופתיה. לפרטים נוספים .    ומה אוכלים? האוכל באזורים אלה מותאם לתנאי מזג האוויר כמובן, ומושפע מאד מהתפריט האוסטרי הטיפוסי. כך, תוכלו למצוא בתפריט שפע של בשר ציד, ובעיקר בשר צבי (cervo) ויחמור אירופאי (daino). הנקניק הפופולרי ביותר הוא ספק (או שפק – speck), העשוי מבשר חזיר ומתאפיין בטעם מעושן. כמו כן תוכלו למצוא בכל מקום לחם שאור ולחם מתובל בזרעי קימל, נקניקיות, קנדרלי (Canederli - מעין קציצות לחם), טירטלאן (Tirtlan פנקייקים דקיקים במילוי כרוב כבוש או תרד המטוגנים בשמן רותח), בירה (נסו את הבירה ממבשלת הבירה Birrificio Rienzbrau!), שפצל (spatzle - מעין פסטה מקומית), גבינות נהדרות המיוצרת במחלבות קטנות בבקתות בין ההרים (נסו למשל את הגבינה של עמק פוסטריה – Hochpustertaler), נקניקיות שמנמנות, תפוחי אדמה צלויים במחבת עם נקניק, רביולי במילוי תרד עם זרעי פרג, ושטרודל כמובן. כל מסעדה המכבדת את עצמה, תגיש שטרודל תפוחי עץ, ורצוי בליווי גלידה או קצפת. ואם כבר נאלצתם לפתוח כפתור במכנסיים, כדאי לטעום גם קינוח נוסף, המזכיר מאד פרנץ' טוסט -- קייזרשמארן (kaiserschmarrn) וכמובן שגם את העוגות המקומיות, ובמיוחד עוגות עם ריבה תוצרת בית, המיוצרת מפירות היער שצומחים בשפע באזור.

לרגל החג רצינו להביא בפני קוראי האתר סיפור מרגש שהתרחש לפני 81 שנה בדיוק, בערב יום כיפור בשנת 1943, בתקופה שבה איטליה היתה נתונה תחת הכיבוש הנאצי. זהו סיפורם של הנערים והנערות מווילה אמה – קבוצה של 73 בני נוער יהודים שמצאו מחסה מפני אימת הנאצים, ולאחר מסע קשה ומופלא הצליחו לחמוק מפני רודפיהם ולהגיע בסופו של דבר לא רץ ישראל. מאמר זה מוקדש הן לאותם בני נוער אמיצים, והן לתושבי העיירה נונונטולה שסיכנו את חייהם כדי להצילם   ביום חם בחודש יולי 1942 עצרה רכבת בנונוטולה (Nonantola), עיירה חקלאית קטנה בת כ-10,000 תושבים הממוקמת לא רחוק מהעיר מודנה שבמחוז אמיליה-רומניה. קהל קטן מקרב תושבי העיירה התקבץ כדי לקבל את פניהם של כ-40 נערים ונערות, ותשעה מלווים מבוגרים, שירדו מהרכבת בצעדים מהוססים. הצעירים השתייכו לתנועות נוער ציוניות ומטרתם המקורית היתה להגיע לארץ ישראל, אך בשל המלחמה מסעם נקטע. מסעם של בני הנוער התחיל קודם לכן – הם נמלטו על חייהם והגיעו מברלין, המבורג, פרנקפורט וערים נוספות, כחלק ממבצע החילוץ שארגנו רחה פראייר ותנועת עליית הנוער. מכיוון שהשלטונות הבריטים לא אישרו את כניסתם של יהודים מ"מדינות אויב" לשטחי ישראל הם נאלצו למצוא פתרונות זמניים אחרים. כך, פעלו אנשי עליית הנוער וארגונים נוספים לחלץ את הנערים מגרמניה ואוסטריה בדרכים יצירתיות – הם הלבישו אותם כמו תלמידים שיצאו לטיול, לקחו רכבת לגרץ שבאוסטריה, ומשם חצו רגלית את ההרים דרך סלובניה על מנת להגיע לזגרב שבקרואטיה שם קיוו להישאר עד שיוכלו לעלות ארצה. אך כאשר פלשו הגרמנים לקרואטיה באפריל 1941, שוב נשקפה סכנה לחייהם של הנערים והנערות. כאשר החלה ממשלת האוסטאש הקרואטית "לטהר" את קרואטיה מסרבים, צוענים, ויהודים, נכנסו אנשי ארגון דלסאם לתמונה. ארגון דלאסם (DELASEM -- Delegazione per l'Assistenza degli Emigranti Ebrei) היה אחד החשובים בהצלת היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. הארגון פעל מעיר הנמל ג'נובה (גנואה) בין השנים 1939-1947, בידיעת הממשלה הפשיסטית וביוזמתם של לליו ואלוברה (Lelio Vittorio Valobra), עורך דין יהודי מג'נובה, ודנטה אלמאנסי (Dante Almansi) ראש ארגון הקהילות היהודיות במדינה, לצד פעילים חשובים נוספים. בעזרת דלסאם נמצא פתרון, ותחת הנהגתו של מדריך קבוצת הנערים, יוסף אינגיד (נולד בשם יושקו אינדיג), הם יצאו שוב לדרך. ב-4 ביולי 1941 עלו הנערים והנערות על רכבת לכיוון לזנו ברדו (Lesno Brdo), לא רחוק מלובליאנה, בירת סלובניה, שהיתה באותה העת תחת כיבוש איטלקי. כשהגיעו לסלובניה, בניגוד לכל הסיכויים, העניק להם שר הפנים האיטלקי ויזה שאפשרה להם לחצות את הגבול לתוך המדינה. היה זה המקרה היחיד שבו ניתן לפליטים יהודים אישור להיכנס לאיטליה במהלך המלחמה, והאישור המיוחד התקבל בין היתר בזכות הקשרים החזקים בין בכירי ארגון דלסאם לבין גנרלים בצבא האיטלקי ששלט על האזור. כך, לאחר שהות בת כשנה בסלובניה, מצאו עצמם הנערים בנונוטולה, באזור שבו התגוררו מספר משפחות יהודיות מבוססות שהסכימו לסייע בקליטתם. הווילה שבה הם שוכנו נבנתה בסוף המאה ה-19 בידי אחד מאותם יהודים  -- תעשיין בשם קרלו סצ'אדוטי (carlo Sacerdoti), שקרא לה על שם אישתו. בהמשך הפכה וילה אמה גם למחסן המרכזי של ארגון דלאסם, וממנו נשלחו תרומות ליהודים במצוקה בכל רחבי איטליה.   נערי העיר, נערי הכפר הנערים והנערות שבקבוצה באו מרקע עירוני, ולפני המלחמה רובם גדלו בתנאים חברתיים וכלכליים טובים יותר מאלה ששררו בנונוטולה – עיר חקלאית שבה רוב התושבים חיו חיים פשוטים וסבלו ממצוקה כלכלית. למרות החששות הראשונים, המפגש בין הנערים הפליטים שהגיעו מהערים לתושבי נונוטולה שחיו כל חייהם במציאות כפרית התגלה כחיובי ביותר. על אף העוני ששרר בנונוטולה, משפחות האיכרים במקום הסכימו לחלוק את המעט שהיה להם עם הפליטים הצעירים. תרמה לכך העובדה שחלק מתושבי נונטולה הזדהו עם התנועה האנטי-פשיסטית, וכי רחמיהם של אחרים נכמרו על הנערים והנערות שנותרו יתומים לאחר שהנאצים רצחו את בני משפחתם. כשנה מאוחר יותר הגיעו לווילה אמה 33 נערים נוספים, שנמלטו גם הם מאזורי הקרבות. בניגוד לקודמיהם, נערים אלה הגיעו מבוסניה ומקרואטיה. כך, הפכה וילה אמה למעין מרכז קליטה מאולתר, ובסך הכל שהו במתחם כ-73 נערים ונערות, ו-15 מבוגרים שטיפלו בהם.   החיים בווילה אמה כאשר הגיעו הנערים לווילה אמה ב -18 ביולי 1942 הם מצאו את עצמם בבית רחב מידות אך במצב ירוד, ללא חשמל או מים זורמים, שעמד נטוש במשך מספר שנים. בזכות עבודה משותפת, הצליחו חברי הקבוצה להשמיש את המבנה. החיים בווילה היו מוגנים מחד, אך מאתגרים מאידך. אחד האתגרים הקבועים היה להשיג מזון, שכן כל תושבי המקום חיו על קצבאות מזון מצומצמות, והמבוגרים התקשו לעיתים להשיג אוכל עבור קבוצה כה גדולה של בני נוער. לרוב נותרו הנערים והנערות בווילה עצמה שכן הרשויות הפשיסטיות הטילו עליהם מגבלות שונות, ונאסר עליהם לבקר בעיר לבדם. למרות המגבלות נולדו קשרי חברות עם המקומיים – קשרי חברות אמיצים שהשפיעו על העזרה שהושיטו להם בהמשך תושבי נוננטולה. במהלך הימים ניסו המחנכים והמדריכים לארגן כיתות לימוד ופעילויות, במטרה לשמר מציאות נורמלית ככל האפשר, נוכח הנסיבות. ההשתפות בשיעורים היתה חובה, ובין היתר למדו הילדים מוזיקה וספרות, היסטוריה וציונות, ואף עברית. בנוסף השתתפו הילדים בשיעורי הכשרה חקלאית, בסיועם של החקלאים המקומיים, כהכנה לקראת העלייה המיוחלת לארץ ישראל. לעיתים התעוררו חילוקי דיעות בין מנהלי הווילה: המדריכים החילוניים, כמו אינדיג, הדגישו את הצד החקלאי בהכשרת הנערים, ואילו ארגון דלאסם רצה להדגיש את החינוך היהודי הדתי. אך למרות המחלוקות שיתופי הפעולה נמשכו, וחלק מהנערים גם עבדו בבתי החרושת באזור, או בחוות, ועברו אימונים של הפלמ"ח. כך, הפכה וילה אמה למעין קיבוץ קטן, ובראיונות שערכו הנערים והנערות בשנים שלאחר מכן הם סיפרו כי נהגו לרכב על אופניים וללכת לנהר כדי לשחות, שיחקו והתאהבו, וככל שהצליחו, חיו חיים נורמליים במידת האפשר.     הנאצים מתקרבים למשך תקופה נותרה המלחמה רחוקה מהם. איטליה אמנם היתה תחת שלטון פשיסטי, אך בפועל המציאות הפשיסטית לא איימה באופן מהותי על חייהם של הנערים והנערות בעיירת הספר המנומנמת.   המצב השתנה דרמטית לאחר שממשלתו של מוסוליני נפלה. בעקבות פלישת גרמניה הנאצית לאיטליה ב-8 בספטמבר 1943, מיד לאחר הפסקת האש, הונף דגל עם צלב קרס על גג בית הספר של נונוטולה. הקרבה לבולוניה, שם פעל מטה של ה-SS, העמידה אותם בסכנה. במקביל הוקם במרחק קילומטרים ספורים מנונונטולה מחנה רכוז של ה-SS: מחנה פוסולי (Fossoli). משם שלחו הנאצים מתנגדים פוליטיים למחנות ריכוז, בעיקר לאושוויץ. הווילה, הבינו כולם מיד, כבר לא היתה בטוחה.   לאחר שכנועים הסכימו פקידי עיריית נונוטולה להנפיק תעודות זהות חדשות לנערים ולנערות, שעליהן לא הופיע  הכיתוב "יהודי". אך גם תעודות הזהות ה"נקיות", ללא הכיתוב המסוכן, לא הבטיחו הגנה מוחלטת שכן הנאצים ועוזריהם הפשיסטים ערכו פשיטות קבועות. לאחר שבחנו את האפשרויות העומדות בפניהם, הבינו מנהלי הקבוצה שהדרך היחידה להציל את הנערים היא לצאת שוב לדרך, ולברוח לשוויץ. ההתארגנות היתה מהירה, וכאשר נכנסו הגרמנים לנונונטולה, ב-9 בספטמבר, הווילה כבר ננטשה והנערים הספיקו להימלט. רבים מהנערים התחבאו בסמינר הכמרים הסמוך, וכאשר הגיעו הנאצים לחפש אותם שיקר הכומר ואמר כי הם לא שם, וכך הציל את חייהם. חלק מהנערות הוחבאו במנזר, לבושות בבגדי נזירות. אחרים הוחבאו בבתיהם של משפחות באזור – במחסן של מכולת, או באסם. על מנת לצמצם את הסיכון שיתפסו, הזיזו המדריכים את הנערים והנערות ממקום מחבוא אחד לשני. מבצע הבריחה לכיוון שוויץ היה מורכב. על מנת לא למשוך תשומת לב מיותרת, לבשו כל הנערים והנערות תלבושת אחידה, כדי שיראו כמו תלמידים בפנימייה היוצאים לטיול. מי שתפרו להם את התלבושות המזוייפות היו קבוצה של תופרות מנוננטולה שהתגייסה למשימה, והצליחה בדרך לא דרך לתפור תוך כשבוע מעילים לכולם. הנערים פוצלו לקבוצות, ושלוש קבוצות יצאו לדרך בין ה-6 וה-16 באוקטובר 1943. בערב יום כיפור הם החלו לעשות את דרכם לעבר הגבול, בחשש גדול. התאריך שבו הצליחו הנערים להימלט לובש משמעות מרגשת אף יותר אם נזכור מה קרה במקביל ברומא באותו יום (ה-16 באוקטובר 1943) – היה זה היום שבו פשטו הנאצים ועוזריהם הפשיסטים על הגטו היהודי ברומא, ועצרו למעלה מ-1250 איש (כ-1023 מתוכם נשלחו לאושוויץ).  לאחר שהגיעו לגבול, והתגברו על קשיים וסכנות רבות בדרך, חיכה להם מכשול נוסף: הרשויות בשוויץ לא אפשרו להם להיכנס. רק לאחר משא ומתן מפרך שניהלו ארגונים יהודיים בשוויץ מול הממשלה, התקבל לבסוף האישור הנכסף.   בזכות סדרה מרשימה של פעולות אמיצות ניצלו בסופו של דבר כולם מלבד שניים: סלומון פאפו וגופרדו פצ'יפיצי. פאפו, נער בן ה-15, חלה בשחפת ומכיוון שאושפז בסניטוריום לא יכל להצטרף לחבריו ונותר מאחור. הוא נעצר בחודש מרץ 1944, ונשלח לאושוויץ. גופרדו פצ'יפיצ'י, פעיל בולט בתנועת דלאסם, יצא עם הקבוצה לכיוון שוויץ אך במקום להימלט נשאר בצד האיטלקי של הגבול כדי לסייע ליהודים אחרים שניסו לחצות. הוא נעצר בידי הפשיסטים, וגורש לאושוויץ ונרצח שם בידי הנאצים.   הצוות שהציל את הנערים מווילה אמה אין ספק שהנערים והנערות מווילה אמה חוו את חייהם למספר אנשים שהתגייסו למשימה, והצליחו להגן עליהם בזמן שהותם בעיר, ובהמשך להבריח אותם מאיטליה כאשר הנאצים התקרבו. מבין האנשים הרבים שפעלו מאחורי הקלעים בלטו כמה דמויות מופת שעשו הכל כדי להציל את הנערים. דמות מרכזית אחת בסיפור היא זו של אריגו בקארי (Arrigo Beccari), כומר איטלקי שפעל ללא לאות להצלת יהודים בזמן המלחמה. עבור מאמציו, שהובילו להצלת חייהם שלכ-120 איש (רובם ילדים ונערים), הוא זכה להכרה כחסיד אומות עולם. בקארי לימד בסמינר הכמרים שבעיר כאשר קבוצת הנערים הגיעה לנוננטולה. למרות ההיררכיה הנוקשה בכנסיה, והחובה לציות, בקארי פעל לעיתים על דעת עצמו מבלי לקבל את אישור הממונים עליו, ופעל למען הילדים ודאג להם למקומות מסתור. הכנסיה שניהל הפכה למרכז חשוב בתנועת ההתנגדות האיטלקית. כאשר החלו הנאצים לחפש אחר יהודים שהסתתרו, סייע בקארי להשגת תעודות זהות מזוייפות שיאפשרו להבריח את הנערים לשוויץ. לאחר שדבר הבריחה התגלה בקארי נעצר ונחקר בידי הגסטאפו, ועבר עינויים בניסיון להוציא ממנו את מקום מחבואם של יהודים נוספים. בקארי לא נשבר. בזמן מאסרו בבית הכלא בבולוניה הוא כתב מכתבים שאוגדו בהמשך לספר, ובו תיאר את חוויותיו ואת משנתו הרוחנית. הוא שהה בכלא במשך שבעה חודשים עד שאיטליה שוחררה בידי בעלות הברית. דמות מרכזית נוספת במאמצי ההצלה היתה ג'וזפה מוראלי (Giuseppe Moreali), רופא בעיר, שעל מאמציו הכבירים זכה להכרה כחסיד אומות עולם בידי יד ושם. מוראלי נולד בעיר סאסואולו שליד מודנה, והתבגר בצילה של מלחמת העולם הראשונה. בעקבות הזוועות שאליהן נחשף הוא אימץ דעות אנטי-מלחמתיות ואנטי-פשיסטיות, ועמדות אלה הן גם שמנעו ממנו מלזכות בכתב המינוי כרופא העירוני הרשמי. מוראלי היה פעיל אנטי-פשיסטי ודמות חשובה בתנועת ההתנגדות, וסייע בהכנת מסמכים כוזבים. ביחד עם דון אריגו באקרי הוא פעל לאיתור מקומות מחבוא בעיירה וסביבותיה – בגג הכנסיה, בסמינר הכמרים, ברפתות, בבתי האיכרים, ועוד. דמות חשובה נוספת היתה מריו פינצי (Mario Finzi), משפטן מבריק ופסנתרן. הוא נולד בבולוניה למשפחה יהודית ומונה לשופט כבר בגיל 24, אך חוקי הגזע נגד היהודים קטעו את הקריירה שלו. נוכח המצב הוא החליט להקדיש את זמנו לעבודה כמוזיקאי, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא הצטרף לשורות הארגון . DELASEM. הוא היה זה שקיבל את פניה של קבוצת הנערים הראשונה, בתחנת הרכבת של ונציה, ובהמשך שב פעמים רבות לווילה. הוא נעצר בסוף מרץ 1944, כאשר הגיע לבית החולים בעיר על מנת להסדיר את התשלום עבור נער יהודי שאושפז במקום. הוא נשלח במאי 1944 לאושוויץ, שרד את שחרור המחנה, אך מת מזיהום כחודש לאחר ששוחרר, כשהוא בן 31 בלבד. דמויות חשובות נוספות היו גופרדו פצ'יפיצ'י, פעיל בדלסאלם שמילא תפקיד קריטי בארגון מסע הבריחה לעבר שוויץ, ויוסף אינדיג, מדריכם של חברי הקבוצה. לצידם, מילאו תפקידים חשובים אנשים רבים נוספים בנונונטולה, שסיכנו את חייהם בניסיון להציל פליטים יהודים שלא הכירו, ושלא היו חייבים להם דבר. בשנים שלאחר המלחמה אספו היסטוריונים את עדויותיהם של רבים מתושבי העיירה, ואת חלקן אפשר לראות ביוטיוב . מעניין במיוחד לראות שעבור רבים מתושבי העיירה היה זה מפגש ראשון, ומפתיע מאד, עם היהודים. הצעירים מבין תושבי העיירה התחנכו במערכת החינוך הפשיסטית, ולמדו מהמורות הפשיסטיות שהיהודים הם מכוערים, מסוכנים, ואכזריים. המפגש עם הפליטים שהגיעו לווילה אמה ניפץ את הסטריאוטיפים הגזעניים שבהם הלעיטו את הילדים המקומיים.   ההגעה לישראל לאחר שהגיעו לשוויץ שהו בה הנערים כשנה וחצי, עד שהצליחו לבסוף להמשיך במסעם ארצה. כשהגיע לישראל המתינה להם בנמל חיפה רחה פראייר, מעליית הנוער, שפעלה ללא לאות מאחורי הקלעים כדי לסייע לנערים ונערות רבים להגיע לישראל. רבים מנערי וילה אמה נקלטו בקיבוצים ברחבי הארץ, וחלקם כתבו לאורך השנים ספרים שתיעדו את מסעם וחוויותיהם.

אין כמו לסיניה כדי לצאת למסע בין כרי מרעה והרים, עצי ערמונים עתיקים וכפרים נשכחים. הביקור כאן הוא תרופת פלא לחיבור מחדש בין הגוף לנפש, וכל היופי הנהדר הזה נמצא רק קילומטרים ספורים מוורנה, עיר האהבה. במאמר זה נדבר על רמת לסיניה (Lessinia), פנינה שבה הטבע פוגש מסורות עתיקות ואוכל נהדר סיפורה של רמת לסיניה מתחיל בתקופה הפרהיסטורית, וחפירות שנערכו באזור חשפו ממצאים כבר מהתקופה הפליאוליתית התחתונה. היתה זו טריטוריה אופטימלית עבור ציידים, שהשתמשו בשפע אבני הצור שבמקום על מנת לייצר ראשי חץ וסכינים, ומצאו מחסה במערות שבהרים. בתחילה המערות והחללים הטבעיים שבמורדות העמקים היו מאוכלסים בידי האדם הניאנדרטלי ולאחר מכן בידי ההומו סאפיינס. משמעותי במיוחד להבנת ההרגלים והמנהגים של השבטים שאכלסו את הרמה היה גילויו של שבר חרס צבוע האדום שעליו צויר אדם עם כיסוי ראש ושתי קרניים שזכה לכינוי "השאמאן". בתחילת האלף השני לפנה"ס החלו להופיע באזור ה-"קסטליירי" (Castellieri), יישובים קטנים, אליפטיים ומבוצרים שנבנו לרוב על ראש גבעה או הר. עד היום נותרו שרידים מהקסטליירי, שהוקמו ככל הנראה לאחר שתושבי המקום גילו שיכלו לכרות מתכות מהרמה, ולהקים ישובי קבע במקום. הגילוי הזה שינה לחלוטין את התרבות והמנהגים באזור. בהמשך היו אלה שבטים קטלים וקימברים שאיכלסו את הרמה, שבאותם הימים נראתה אחרת והיתה מיוערת לגמרי. גם כיום, מזוהה הרמה הזו עם השבטים הקימברים העתיקים, ומכונה Terra Cimbra. תושבי המקום שימרו במשך תקופה ארוכה את השפה והמנהגים הגרמאניים, למרות שהיו מוקפים מכל עבר בדוברי לטינית ולמרות שלסיניה נכבשה, כמו האזור כולו, בידי רומא. המסורות הגרמאניות שרדו במשך מאות שנים והחלו להיעלם רק לקראת המאה ה-17, אך למרות הכל לא נעלמו לגמרי – גם כיום, ישנם כמה קשישים מעטים, תושבי סלבה די פרוניו (Selva di Progno), שזוכרים את הדיאלקט. בימי הביניים עברה רמת לסיניה, בדומה לוורונה ושאר האזור, לשליטת הרפובליקה הוונציאנית – הסרנסימה . לאחר מכן היה זה נפוליאון שמשל באזור, ובעקבותיו הגיעו האוסטרים, ששלטו עד שהשטח כולו סופח לממלכת איטליה. למרבה המזל, נחסכו מהאזור הכפרי והחקלאי הזה נזקים משמעותיים בזמן שתי מלחמות העולם, אך התרוקנות הרמה מאוכלוסיה הייתה בלתי נמנעת, שכן יותר ויותר צעירים נטשו את הכפרים לטובת העיר. מאמצי הפיתוח והאיכלוס ההדרגתי של השנים האחרונות החזירו את אזור לסיניה לחיים, וכיום הרמה נהנית מפריחה מחודשת. בוסקו קייזנואובה – Bosco Chiesanuova 18 עיירות מאכלסות את הרמה, אך אין ספק שבוסקו קייזנאבובה היא ליבה הפועם של לסיניה. זהו כפר מהאגדות, המכונה "ההר של הוורונזים"  -- מקום שבו אפשר להתרענן בימות הקיץ הלוהטים. בחודשי החורף הופך האזור לנקודת מפגש מושלמת עבור חובבי הסקי וההחלקה על הקרח, והכפר הסמוך, סן ג'ורג'ו (san Giorgio), ידוע במדרונות הסקי שלו. לפיכך, בכל עת ורגע, בכל עונה של השנה, בוסקו (כך מכנים המקומיים את הכפר) הוא המקום המושלם להתנתק בו מהעולם. הכנסייה המרשימה, הקונדיטוריות המלאות במתוקים והחנויות עם המוצרים הטיפוסיים – קשה לעמוד בפני הקסם הכפרי. מעבר לכך, תמצאו פה גם את כל השירותים ההכרחיים לחיים נוחים, כך שאין זה מפתיע שזוהי אחת הערים המאוכלסות ביותר ברמה. בוסקו מחולקת לכפרים, המחולקים באופן מסורתי לרבעים, כך שבסך הכל אפשר למצוא בבוסקו כ-250 אזורי מגורים קטנים. במשך אלפי שנים נהגו רועי הצאן שהתגוררו באזור זה לנצל בחודשי הקיץ את שטחי המרעה הנרחבים שמסביב לעיירה, והתגוררו בזמן ששהו כאן בבקתות עץ זעירות. באותן בקתות התגוררו גם הקימברים, אוכלוסיה ממוצא בווארי-טירולי שהגיע לפרה-אלפים הוונציאניים ולטרנטינו החל מהמאה ה-10 והמשיכה לעסוק גם כאן במקצועות המסורתיים שבהם עסקה בבוואריה: חוטבי עצים, כורי פחם, וחוואים. בשנת 1375 הם קיבלו אישור משליטי ורונה להתיישב במקום ולהקים כנסיה עצמאית המוקדשת לתומאסו הקדוש. לאחר איחוד איטליה הפך האזור למגנט עבור נופשים בורגנים ובני אצולה, והפופולריות לא דעכה עם השנים.   ולו ורונזה – Velo Veronese ולו ורונזה מכונה גם "המרפסת המשקיפה על המישור הוורונזי", ונחשבת לעיר הבירה של 13 היישובים הקימבריים ברמה. שמה של העיירה נגזר מהמילה הלטינית "vellum", גיזת כבשים. ולו היא בעיני תכשיט קטן, פנינה של היסטוריה, אמנות ותרבות המתחבאת בגובה 1087 מטר מעל פני הים. בוולו אפשר להרגיש את האהבה שרוחשים המקומיים לאדמתם. נקודות העניין המרכזיות הן המוזיאון הפלאונטולוגי בקמפוסילבנו (Camposilvano), עמק הספינקסים (עמק בלב שמורת הטבע ובו תצורות אבנים יחודיים המכונות "הספינקסים"), ומערות קובולי (Covoli) – סדרה של חללים קארסטיים שבהם גילו ארכיאולוגים ממצאים רבים. כל אלה הופכים את העיירה הקטנה הזאת ליעד מושלם לביקור.    במוזיאון הפליאונטולוגי  תוכלו לחוות באופן ישיר את האבולוציה הגיאולוגית של השטח: חפצי אמנות, מאובנים, אמוניטים, שלדי דובי מערות וממצאים היסטוריים מרתקים אחרים ממלאים את החלל הקטן, ומזמינים את המבקרים לצאת למסע בזמן בעקבות תקופות קדומות, ולגלות את המורשת שהותירו לדורות הבאים. כדאי לבקר גם בעמק הספינקסים הסמוך – אורכו כ-800 מטרים והסלעים המונוליטיים הממלאים אותו (ה"ספינקסים") מזכירים, לעיתים, ספינקסים מצריים. האבן המפורסמת ביותר בעמק היא ה"סנג'ו דל'אורקו" (Sengio dell’orco), ולפי האגדה היתה זו מפלצת-טרול שהביאה לכאן את האבן בצורה פטריה, על מנת שלפיות העמק יהיה איפה לתלות כביסה. אין ספק שלתושבי העמק יש דימיון פורה...   בכניסה למוזיאון תקבל את פניכם מרתה, ואם יש לכם מזל אולי תמצאו שם גם את נלה, אמא שלה (נמוכת הקומה אך בעלת לב ענקי ומילה טובה לכל אחד). הן תספרנה לכם כמה אנקדוטות על ההיסטוריה של המוזיאון ועל אטיליו בנטי (Attilio Benetti), מייסדו. ואם בעקבות הביקור התעורר בכם רעב, תוכלו להיכנס למאפיית ארמליניה ( panificio Ermelina ) שבעיר ולרכוש כמה כריכים טריים במגוון מילויים לפי טעמכם – תענוג אמיתי! התצורות הגיאולוגיות בעמק. צילום: נדיה קרישי   פארק הטבע האזורי משתרע על פני למעלה מ-10,000 דונם, מקיף 15 רשויות ונחשב לגן עדן של תופעות גאולוגיות ונופים מיוחדים. רשת נרחבת של שבילים מסומנים תוביל אתכם בין עצים וחיות בר, אל נקודות תצפית שונות. הפארק מקיף את כל ההרים הוורונזיים (למעט מונטה באלדו Monte Baldo), והדבר היחיד שלא תמצאו בו הוא אגמים ונהרות. אחת האטרקציות המרכזיות במקום היא גשר טבעי עשוי אבן המכונה גשר Veja. מספרים שהצייר הגדול אנדראה מנטנייה ביקר כאן, ראה את הגשר, והנציח אותו בציור שהכין עבור הפאלאצו דוקאלה במנטובה. כדאי לבקר גם ב-Pesciara di Bolca, מחצבה שבה התגלו מאובנים בניל מעלה מ-50 מיליון שנה. כמובן שכדאי לבקר גם במפלי מולינה (cascate di Molina) הסמוכים.       בקתות הרים ומסלולי טיול אחת החוויות הטיפוסיות והפופלריות ביותר עבור המטיילים המגיעים ללסיניה היא לצאת לסיור רגלי בין כרי המרעה שבהרים. הרמה מציעה עשרות מסלולים בדרגת קושי שונה – חלקם מתאימים למטיילים מנוסים אך אחרים מתאימים גם למשפחות, כמו למשל המסלול שמתחיל בסן רוקו די פיאגרה (San Rocco di Piegara). מכיכר הכנסייה מתחיל מסלול מתפתל באורך 5 ק"מ שמגיע גם לבקתה עתיקה ברובע דוארדי (doardi) המזכירה את הבקתות שבהן נהגו להכין גבינה מסורתית. במחלבה של מאורו בונומי (Mauro Bonomi) תוכלו לרכוש מוצרי גבינה וחלב איכותיים במיוחד – חובה לנסות את היוגורט!  לאחר המחלבה השביל ממשיך להתפתל בין עצי ערמונים בני מאות שנים. אחד מהם, ה-Calma Grande, מפורסם במיוחד והפך לאנדרטה של ממש עבור תושבי המקום. לבסוף יוביל אתכם השביל אל רובע דוסו (contrada Dosso), ובו מאפייה שעדיין פועלת ועדיין מכינה לחם ערמונים (בחודשי הסתיו) ולחם תפוחי אדמה ריחני ונפלא. דרך אספלט נוחה וקלה להליכה תוביל אתכם בחזרה למטה, אל סן רוקו. מי שמעדיף סיור בין בקתות הרים ייהנה ממסלול ההליכה שמתחיל בתחנת המשטרה הישנה בקמפורטרטו (Camporetratto), שעבר הסבה ומתפקד כיום כמחלבה אלפינית. מכאן ניתן לצאת לסיורים רגליים בין כרי המרעה  ובין העיירות ארבצו (erbezzo) ואלה (Ala), על קו הגבול שבין מחוז ונטו וטרנטינו. את אותו המסלול (כ-7-8 קילומטרים בסך הכל) ניתן לבצע גם בעזרת אופני שטח. איפה ומה לאכול... כפי שכבר ציינתי, דוברי הגרמנית השאירו את חותמם בלסיניה, וניתן לחוש את השפעתם התרבותית גם על מנות המטבח המקומי, שמזכיר במובנים רבים את המטבח של טרנטינו . הכוכבים הגדולים של המטבח בלסיניה הם חומרי הגלם עצמם: תוצרת מקומית איכותית, טבעית, ואותנטית. המנה העיקרית הידועה ביותר כאן היא ה-Gallina grissa, כלומר התרנגולת האפורה, זן הגדל באזור זה ממש, ואחד המקומות הטובים ביותר לטעום את המעדן הזה הוא במסעדת 13 communi  שבעיירה Velo Veronese, המצטיינת במנות ברמה גבוהה ביותר, פסטה בעבודת יד, ריקוטה מהמחלבות שבהרים, ירקות מגן הירק של הבעלים, ועשבי תיבול שנקטפו טריים טריים מהשדות. אתר באיטליה הפיק סרט מקורי על מסעדת 13 Communi ועל סיפורם המיוחד של הזוג שמנהל אותו. באזור Conca dei Parpari, כמה ק"מ מ-Roverè Veronese, בגובה 1400 מטר מעל פני הים, תוכלו למצוא את בקתת ההרים Dosso Alto . זהו מקום נהדר לאכול בו בזמן שאתם מוקפים בדנדון הפעמונים מצווארן של הפרות במרעה. מנת הדגל כאן היא הניוקי העשוי מתפוחי אדמה סגולים, והניוקי מוגשים עם חמאה מומסת וריקוטה מעושנת. כמובן שכדאי לטעם גם את המנות המבוססות על בשר ציד, בתוספת תפוחי אדמה סגולים ופונדו גבינה. צילומים: נדיה קרישי חובבי הבירה הארטיזנלית ישמחו ללגום בירה צוננת בצל ההרים, במבשלת הבירה של לאורנו  (Laorno), בעיירה בוסקו קייזנובה (bosco Chiesanova). זו חויה אמיתית לשבת כאן לארוחת צהריים עם המשפחה והחברים, ולצאת כמובן לטיול רגלי בין היערות ושטחי המרעה. אפשר להחנות את הרכב ליד המסעדה ולצאת לדרך כמעט מיד – מסלולי ההליכה מתחילים בקרבת מקום. צילומים: נדיה קרישי                         פסטיבל הסרטים של Lessinia אם יצא לכם להגיע לאזור בחודש ספטמבר, דעו שהגעתם בדיוק בזמן לפסטיבל הסרטים של Lessinia, שעם השנים בנה לעצמו גם מוניטין בינלאומי. זוהי תחרות הסרטים היחידה באיטליה המוקדשת אך ורק לסרטים העוסקים בחיים בהרים. לתחרות מתקבלים סרטים קצרים, עלילתיים וגם סרטים דוקומנטריים, כל עוד שהם עוסקים בנושא הנדרש (מעניין לדעת שסרטים העוסקים בטיפוס הרים לא עונים על הקריטריון ולא מתקבלים לתחרות...). הפסטיבל נוסד בשנת 1995 ופתח צוהר (מטפורי) אל החיים בהרים, הנחשפים באופן מקורי ובלתי אמצעי בפני קהל הצופים באיטליה ובעולם. את ההקרנות מלווה סדרה של אירועים, הרצאות, דיונים, תערוכות ומפגשים עם אורחים בינלאומיים. הפרסים העיקריים בפסטיבל הם "לסיניה הזהב" לסרט הטוב ביותר, ו-"לסיניה הכס," לבמאי הטוב ביותר. קריטריון חשוב לזכייה בפרס הוא שעל הסרטים לייצג נאמנה את המסורות והמנהגים של תושבי ההרים, ולתרום לשיפור או לשיקוף המציאות החברתית, הכלכלית, הסביבתית והאמנותית של החיים בהרים. לאתר פסטיבל לסינייה .

אם אתם מתכננים לנצל את החגים כדי לבקר באיטליה, דעו ששפע של תערוכות, פסטיבלים ואירועים מתוכננים ברחבי המדינה. בכתבה שלפניכם, בחרנו כמה מהאירועים המעניינים ביותר   ספטמבר: פסטיבל היין והענבים במרינו בחודש ספטמבר חוגגת איטליה את עונת הבציר, ואם אתם באזור רומא תוכלו להצטרף לחגיגה בעיירה מרינו (Marino), המקיימת את פסטיבל היין השנתי (sagra dell’uva) מאז 1925! פסטיבל היין של מרינו הפך במרוצת השנים לאחד מפסטיבלי היין הפופולריים במחוז לאציו – זהו לא בהכרח אירוע המיועד לייננים ומבקרים, אלא גם ובעיקר לקהל הרחב, לתושבי המקום, ולכל מי שנהנה מפסטיבל ססגוני, אוכל טוב, ויין טעים. במהלך הפסטיבל המזרקה המקומית משפריצה יין במקום מים, ורחובות העיירה מתעוררים לחיים ומתמלאים במצעדים, הופעות, ודוכני אוכל מסורתי. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי.     ספטמבר: פסטיבל יין המונטפאקלו באומבריה יין מונטפלקו (Montefalco) הוא ככל הנראה היין המפורסם ביותר במחוז אומבריה – יין עז טעם, בעל גוף וניחוחות מורכבים, שמתחרה מבלי להתבייש בכמה מהיינות ה"גדולים" של איטליה (מישהו אמר בארולו?). את יין המונטפאלקו מייצרים מענבי הסגרנטינו (sagrantino), ובתקופת הבציר עורכת העיירה מונטפאלקו, שעל שמה נקרא היין, פסטיבל גדול המוקדש כולו ליין המפורסם.  כמעט כולם משתתפים באירוע – יקבים פורשים דוכנים, מסעדות בונות תפריטים מיוחדים, והקהל הגדול שנוהר לאירוע מסייר בין היוזמות השונות ולוגם בשמחה, כמובן. לפרטים נוספים על הפסטיבל, בדקו את האתר הרשמי .  ספטמבר: תערוכה מקיפה המוקדשת לאומנית האמריקאית הלן פרנקנטלר תיפתח בפירנצה ב-27 בספטמבר תפתח במוזיאון פאלאצו סטרוצי ( Palazzo Strozzi ) שבפירנצה תערוכה המוקדשת להלן פרנקנטלר (Helen Frankenthaler), ציירת אמריקאית מוערכת, שהשתייכה לזרם האקספרסיוניסטי המופשט ובהמשך לזרם אמנות שדות הצבע. פרנקנטלר נולדה בניו יורק למשפחה יהודית, ובמשך כחמישה עשורים פעלה בזירת האומנות האמריקאית.   ספטמבר: חגיגות הקדוש סן ג'נארו בנאפולי אחד האירועים החשובים ביותר במסורת הנפוליטנית  הוא חגו של הקדוש המגן של העיר, סן ג'נארו. ב-19 בספטמבר תחגוג העיר כולה את הקדוש המגן שלה בסדרה של אירועים צבעוניים ותהלוכות ססגוניות. ביום זה נשלף גם מיכל זכוכית קטן ובו דמו של הקדוש. על פי האמונה המקומית אם הדם לא משנה את מצב הצבירה שלו, אסון נוראי ייפול על העיר... לפרטים נוספים בקרו באתר  העיר נאפולי.   ספטמבר: פסטיבל הפלפל החריף בקלבריה חובבי חריף? הגעתם למקום הנכון! מחוז קלבריה ידוע בחיבתו למאכלים חריפים, כך שאין זה מפתיע שדווקא כאן נערך אחד הפסטיבלים המרכזיים במדינה המוקדשים לפלפלים חריפים (פפרונצ'ינו, peperoncino, באיטלקית) – הפסטיבל העיירה דיאמנטה (Diamante). מה צפוי למבקרים? הרבה אוכל חריף, כמובן. אבל גם הופעות, דוכני אוכל, ואווירה נהדרת. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי .  ואם כבר הגעתם לקלבריה, תוכלו לקפוץ למוזיאון הארכיאולוגי ב- Reggio Calabria, ולהינות מתערוכה מיוחדת המוקדשת לפסלי הברונזה של סן קאשאנו. פסלי הברונזה של סן קאשאנו Bronzi di San Casciano  התגלו לאחרונה במקרה באזור המעיינות החמים של באני די סן קאשאנו (bagni di San Casciano) שבדרום טוסקנה, והדהימו את החוקרים – הן בזכות המצב המצוין שבו השתמרו והן בשל האיכות האומנותית של הפסל. לאחר עבודת ניקוי ושימור הוצגו הפסלים ברומא, בהמשך בנאפולי וכעת צפויה התערוכה הנודדת להגיע לקלבריה. המוזיאון הארכיאולוגי הלאומי ברג'ו קלבריה  כבר מארח את פסלי הברונזה המפורסמים מריאצ'ה (Bronzi di Riace), וכעת, לפרק זמן קצר, ניתן יהיה לראות במקום גם את התגלית החדשה.   אוקטובר: תערוכה מיוחדת מציינת 450 שנה למותו של הצייר, האדריכל והיסטוריון האומנות ג'ורג'ו וזארי וזארי (לקריאה נוספת על וזארי בציר הזמן של איטליה, כאן ), אחת הדמויות הבולטות ברנסנס האיטלקי, נולד בשנת 1511 בעיר ארצו Arezzo ונפטר בפירנצה ב-27 ביוני 1574. לרגל חגיגות 450 שנה למותו של הצייר והאדריכל המפורסם נערכו ועדיין נערכים מגוון אירועים ברחבי טוסקנה המוקדשים למורשתו של וזארי. גולת הכותרת תהיה התערוכה "ג'ורג'ו וזארי", שתיפתח ב-30 באוקטובר 2024 ותחתום סדרה של עשר תערוכות שונות שהוקדשו לווזארי בעיר הולדתו. לפרטים נוספים כאן .     אוקטובר: שתי תערוכות בבולוניה יוקדשו לאנטוניו ליגבואה, אחד הציירים המסקרנים באיטליה במאה ה-20 בצירוף מקרים משונה אך ממוזל, תארח בולוניה  לא אחת אלא שתי תערוכות בו זמנית המוקדשות לאחד האומנים המסקרנים שפעלו באיטליה במאה ה-20: אנטוניו ליגבואה (Antonio Ligabue). תערוכה אחת תיערך ב- Palazzo Albergati  והשנייה ב- Palazzo Pallavicini , ויהיה מעניין לבקר בשתיהן גם יחד. אנטוניו ליגבואה (ציריך 1899-גואלטיירי 1965) נחשב לאחד המייצגים המרכזיים של אומנות נאיבית באיטליה,  ובשנים האחרונות גוברת ההתעניינות בדמותו ובעבודתו.   אוקטובר: הפאלאצו ריאלה שבמילאנו יארח תערוכה המוקדשת לצלם האיטלקי אוגו מולאס (Ugo Mulas) אוגו מולאס (1928-1973) היה צלם איטלקי שנודע בזכות דיוקנאות האומנים שיצר, ובזכות צילומי הרחוב שלו. הוא היה דמות בולטת בחוגי האומנות והאופנה במילאנו, ופרץ לתודעה כאשר נשלח לסקר את הביאנלה בוונציה בשנת 1954. מאז, הוא סיקר וצילם את הביאנלה במשך כמעט 20 שנה, עד 1972. הוא עבד עם המגזינים המובילים במדינה, וביניהן DOMUS ו-   VOGUE, ותיעד את סצנת הפופ ארט בניו יורק. המבקרים בתערוכה  יוכלו להתרשם מלמעלה מ-250 עבודות. תערוכה של צילומיו שהתקיימה בונציה   אוקטובר: העיר פרוג'ה תחגוג בפעם השלושים את פסטיבל השוקולד השנתי כמידי שנה, גם ב-2024 תארח העיר פרוג'ה שבמחוז אומבריה את פסטיבל השוקולד הגדול באיטליה – Eurochoclate . למעשה, הפעם מציין הפסטיבל 30 שנות הצלחה מתוקה! במתחם שיוקם יערכו אירועים מכל הסוגים, החל מטעימות וסדנאות וכלה בהרצאות מטעם מומחים בתחום. רשימת האירועים מתעדכנת באופן קבוע באתר הרשמי , כדאי להציץ ולתכנן בהתאם. הבחירה בעיר פרוג'ה איננה מקרית: פרוג'ה היא עיר הולדתה של חברת Perugina, חברת השוקולד האיטלקית המפורסמת ביותר, האחראית בין היתר לכדורי השוקולד באצ'י (Baci) המשלבים שוקולד מריר ואגוזי לוז.   אוקטובר-דצמבר: בעיר אלבה שבמחוז פיימונטה יערך פסטיבל הכמהין הבינלאומי יש מי שאוהב פטריות כמהין (טראפל, באנגלית, או טרטופו, באיטלקית) ויש מי ששונא אותן, אבל דבר אחד בטוח – אי אפשר להישאר אדישים לניחוח העמוק והמיוחד שלהן. פטריות כמהין הן אחד המוצרים היקרים ביותר שאפשר למצוא במטבח, ופטריות כמהין לבנות עולו אלפי יורו לקילוגרם. פטריות כמהין נמכרות בכל רחבי איטליה, אך אחד היעדים הידועים והחשובים ביותר עבור חובבי הז'אנר הוא העיר אלבה (Alba), שבמחוז פיימונטה. פטריות הכמהין מאלבה נחשבות ליוקרתיות במיוחד, והפסטיבל שנערך מידי שנה מתפרש על פני העיר כולה וכולל לא רק כמהין אלא מאות מוצרים נהדרים נוספים – העיר כולה הופכת לשוק אחד גדול וטעים! לפרטים נוספים כדאי לבדוק את האתר הרשמי.   אוקטובר-נובמבר: הביאנלה של ונציה הביאנלה של ונציה אמנם נפתחה כבר באביב, אך למעשה עד אמצע חודש נובמבר אפשר עדיין לבקר בביתנים ולהתרשם מאחד מאירועי האומנות החשובים בעולם. הביאנלה לאמנות בוונציה, שנחנכה בשנת 1895, היא אחד מאירועי האמנות הבינלאומיים היוקרתיים ביותר. לצד הביתנים המייצגים כל מדינה נערכות אינספור תערוכות מיוחדות, אירועי פופ אפ, הרצאות, ועוד, לפרטים נוספים בקרו באתר הרשמי  של הביאנלה.   אוקטובר: פסטיבל הקולנוע ברומא באוקטובר פסטיבל הסרטים של רומא הוא אחד מפסטיבלי הסרטים המרכזיים באיטליה. לאורך 18 שנות קיומו צעדו של השטיח האדום הענק מיטב כוכבי איטליה והוליווד, לצד בימאים אוונגרדיים המשתדלים למתוח את גבולות הקולנוע ולהציג יצירות מקוריות וחדשניות. במקביל לאירועים המיועדים לקהל המקצועי נערכות גם הקרנות הפתוחות לקהל הרחב. וכמובן שאפשר גם להגיע לאחת הפרמיירות, ולראות את הכוכבים על השטיח האדום! לפרטים נוספים כדאי לבדוק את האתר הרשמי .   דצמבר: שוק חג המולד בבולצאנו הביקור בשוקי המולד באיטליה הוא חוויה נהדרת, והקדשנו לנושא כתבה שלמה . אם יצא לכם להגיע לאיטליה בחודש דצמבר תוכלו לבקר באחד השווקים המומלצים שמנינו – בנאפולי, ברומא, באוסטיה, וגם במילאנו כמובן. מבין כל השווקים, אחד האהובים ביותר נערך בבולצאנו (Bolzano) שבמחוז אלטו אדיג'ה. רחובות מרכז העיר מתמלאים בביתני עץ, וניחוח היין המתובל והשטרודל עוטפים את הכיכר. גם אם אין לכם עץ חג מולד בבית, כיף למלא את המזוודה במזכרות בלתי שימושיות אך חינניות בעליל... לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי .

דמויות חשובות, מאורעות היסטוריים מרכזיים ותמורות שפקדו את ארץ המגף ומעוז התרבות מתקופת הרומאים ועד עיצובה של איטליה בעת החדשה - כל אלה מרוכזים בציר זמן ויזואלי: פרויקט בהתפתחות מתמדת הרפובליקה האיטלקית, השוכנת באירופה המערבית על חצי אי שצורתו צורת מגף הייתה לאורך ההיסטוריה במה לאירועים משמעותיים שהשפיעו על הציוויליזציה המערבית כולה. איטליה נשלטה ונכבשה על ידי עמים עתיקים רבים, ביניהם האטרוסקים, היוונים, ואחריהם הרומאים שהיו לאימפריה ששרדה מאות שנים. באיטליה התפתחה הדת הקתולית והיא מעונו של האפיפיור, מאיטליה יצאו מגלי ארצות, משוררים, הוגים, בעלי מלאכה מהשורה הראשונה וממציאים מבריקים, איטליה היא אחד ממוקדיה ומקורותיה של האומנות המערבית כולה - אולי החשובה שבהם. התעוררותה המחודשת של אירופה בתקופת הרנסאנס התרחשה בראש ובראשונה באיטליה, שם פרחו אומנים, מוסיקאים, ובה אדריכלים הקימו מבנים מונומנטליים. ניתן לומר בבטחה כי ללא איטליה העולם היה נראה שונה לחלוטין, שהרי שורשי ההיסטוריה והתרבות האיטלקית מורגשים בכל קשת החושים עד היום. שפע האירועים וחשיבותם הוביל ליצירת פרויקט קטן ושאפתני - " ציר הזמן של איטליה ", המאפשר לראות את ההיסטוריה מונחת לפנינו על ציר מתמשך אחד. זהו פרויקט שמתפתח בהתמדה ואיטיות על מנת להנגיש באופן מקוון את הידע הרב שנצבר. ערכים מסוימים אינם קיימים כלל בעברית והם נכתבים לראשונה. חווית קריאה מהנה - אתר באיטליה.

אין שום ספק בכך שהתיירים הרבים המגיעים לאיטליה הם נכס חשוב ביותר – תעשיית התיירות תורמת לתל"ג, ופרנסתם של רבים תלויה בכך שאוהבי איטליה ימשיכו לבקר בארץ המגף. אך בשנים האחרונות, הפכה תופעת ה-OVERTOURISM ("תיירות יתר") לבעיה רצינית הפוגעת לא רק במקומיים אלא גם בתיירים עצמם. האם יצליחו הרשויות למצוא פתרון הוגן לבעיה? לצד התלונות הקבועות על החום והלחות הבלתי נסבלים, איטלקים רבים העבירו את הקיץ האחרון בלהתלונן על עניין נוסף: מספרם הגואה של התיירים המציפים את המדינה. וליתר דיוק: יעדים ספציפיים במדינה (ובראשם ונציה, רומא, פירנצה וורונה). בתום מגפת הקורונה, חוו מדינות רבות (וביניהן איטליה) נסיקה משמעותית במספר התיירים. המומחים כינו את התופעה "תיירות נקמה" – לאחר שבמשך כשנתיים נאלצנו כולנו להסתגר בבתים ולוותר על ההנאה ועל האושר שבטיולים, נדמה כי כולם רק חיכו להזדמנות לטוס שוב. כאשר הוסרו הסגרים ובוטלו ההגבלות, נפרץ הסכר ורבים יצאו מיד לדרך וטיילו ללא הכרה, בין היתר מתוך ניסיון לפצות את עצמם על הזמן האבוד. במקביל המשיכו משפיעני רשת לקדם בכוח רב יעדים מסוימים באינסטגרם ובטיקטוק, ועולם טיסות הלואו-קוסט צמח במהירות מסחררת: בזכות חברות כמו RYANAIR ו -EASYJET, גילינו שקל מאי פעם לנוע בין יעדים באירופה ולשלם עבור התענוג מחירים נמוכים במיוחד (בישראל המצב שונה כרגע, אולם סביר להניח שכאשר תסתיים המלחמה וחברות התעופה הזרות יחזרו לנתב"ג, גם המחירים ירדו בהתאם). גם מחירי הלינה נעשו תחרותיים יותר, בשל הצמיחה המתמדת במספרן של הדירות להשכרה דרך פלטפורמות כמו AIRBNB. בשנים האחרונות עברה תעשיית התיירות מהפך של ממש, אך לצד הצדדים החיוביים של התופעה (כיף לטייל, וכיף לעשות זאת במחירים הוגנים), אי אפשר להתעלם מהצדדים השליליים. גדודים של תיירים מציפים את הערים המרכזיות באירופה, ולמקומיים פשוט נמאס. לאחרונה עלו לכותרות מפגינים בברצלונה שהשפריצו מים על תיירים במסעדות בניסיון לסלק אותם, ובשלל ערים ברחבי אירופה נתלו שלטים "תיירים לכו הביתה". העיירה פוג'יקאווגוצ'יקו, למרגלות הר פוג'י, התקינה פאנלים שחוסמים את הנוף כדי למנוע מ"תיירי הסלפי" להציף את העיר ולהצטלם על רקע ההר המפורסם, וגם העיירה הציורית האלשטט שבאוסטריה נקטה במהלך דומה. בוולנסיה וערים נוספות בספרד הוחלט להגביל את בנייתם של בתי מלון, ואפילו הניו יורק טיימס פרסם מאמר דעה של ילידת בולוניה שהתלוננה על כך שהתיירים הרסו את עיר הולדתה. למרבה הצער, נראה כי תעשיית התיירות (בגרסתה המהירה והזולה) הפכה ממנוע צמיחה שכולם בעדו לחרב פיפיות. אז מה בעצם הבעיה? אין עוררין על כך שתעשיית התיירות היא מקור הכנסה חשוב ביותר עבור האיטלקים. על פי ההערכות שווי תעשיית התיירות באיטליה עולה על 100 מיליארד יורו בשנה, ומרוויחים ממנה לא רק העוסקים בתיירות באופן ישיר (סוכנויות, מדריכים, בתי מלון ונהגים) אלא גם מסעדות, משפחות שמשכירות דירות לתיירים, גלריות וחנויות מזכרות, חוות שמציעות שיעורי בישול, יקבים, ועוד. עצם הרעיון שאיטליה צריכה לפעול כדי לצמצם את מספר התיירים שמגיעים אליה מעורר חלחלה בקרב רבים בתעשייה, אך המתחלחלים והמזדעזעים נוטים להתעלם מהנזקים שתיירות מסוג MORDI E FUGGI ("תיירות נגס וברח") מסבה למדינה. תיירות ה-MORDI E FUGGI, שנעשית יותר ויותר נפוצה, מבוססת על תיירים שמגיעים ליעד, "נוגסים בו" במהירות וממשיכים הלאה. תיירים שמשתמשים בתשתיות, אבל במהלך הביקור שלהם כמעט ולא תורמים לכלכלה המקומית. במקום לאכול במסעדה, מסתפקים התיירים בסנדוויץ' מהסופר. במקום לישון במלון (שמשלם מיסים לעירייה) הם ישנים בדירת AIRBNB. במקום לבקר במוזיאון, הם רק מצטלמים מול האטרקציה אבל לא נכנסים פנימה. ומי שמשלם בסופו של דבר את החשבון הם המקומיים (דרך חשבונות הארנונה הגבוהים). המצב מורכב אף יותר כאשר מדובר על תיירים המגיעים בקרוזים. כאשר יורדים תיירי הקרוז מהספינה הם מציפים את העיר באלפיהם: דמיינו גדודי אוטובוסים, ועליהם חמשת אלפים תיירים שירדו מסירת ענק, הגיעו לוונציה, עשו בה סיור מהיר בין האטרקציות, סימנו וי, אכלו גלידה, ורצו בחזרה לסירה. ונציה, למעשה, היא אחת הערים שנפגעו בצורה המשמעותית ביותר מסוג זה של תיירות. בסופו של דבר ונציה היא עיר קטנה , והעומס על התשתיות הוא עצום – סירות האוטובוס (vaporetto) יכולות להכיל רק מספר נתון של אנשים, וכאשר עשרות אלפי תיירים צובאים על העיר, הרחובות פשוט נסתמים, במובן המילולי ביותר של המילה. התוצאה היא תורי ענק, לחץ גדול, טינופת ברחובות, ולעיתים גם נזקים לעיר. על מנת להתמודד עם העומס, החליטה ונציה להשית תשלום יומי על מבקרים שלא ישנים בעיר (מי שישן במלון בעיר משלם ממילא מס עירוני בגובה כמה יורו עבור כל לילה, ולכן פטור מהתשלום). הפיילוט זכה להצלחה מסוימת במהלך שנת 2024, אולם עד מהרה התברר כי הסכום שנגבה מכל תייר (חמישה יורו) איננו גבוה מספיק – לא כדי לכסות את ההוצאות, וגם לא כדי להרתיע את המבקרים. כעת בוחנת עיריית ונציה את הפרויקט מחדש, ורבים טוענים שיש לגבות מהמבקרים לפחות עשרה יורו ליום. יש גם מי שטוענים שהסכום צריך להיות גבוה אף יותר. כמה מאמרי דעה שהתפרסמו בעיתונות האיטלקית בחודשים האחרונים טענו כי בסופו של דבר, יאלצו יעדים מסוימים להגביל את מספר המבקרים היומי. זה כבר המצב באטרקציות מסוימות ובמוזיאונים ידועים במיוחד (למשל הסעודה האחרונה של לאונרדו, במילאנו), ויתכן שבעתיד גם ערים יבחרו לאמץ מדיניות דומה. כרגע ונציה מסתפקת במס תיירים. האם בהמשך תוטל מגבלה על מספר האנשים שזוכים להיכנס בשערי העיר? אין לדעת. תיירות היא דבר נפלא ומבורך, והלוואי שכל מי שרוצה לבקר בוונציה (ובכל יעד אחר) יוכל לעשות זאת בהנאה ובשמחה. אבל כאשר זרם התיירים גבוה משמעותית ממה שהעיר יכולה לחיות אתו באופן בר קיימא, הנזק רב על התועלת. ההשלכות השליליות של תיירות שמנוהלת בצורה שגויה הן משמעותיות, כואבות, והרסניות: הנזק הראשוני והברור מאליו הוא העומס והצפיפות, תורי ענק בכניסה לכל אטרקציה, תורים ברכבת, תורים במסעדות, לכלוך, מחירים גבוהים, וחוויית ביקור פגומה ולא אותנטית. אך המחיר שמשלמים המקומיים גבוה אף יותר: תושבי העיר לא מצליחים ללכת ברחובות השכונה שלהם משום שהרחובות עמוסים בהמון אדם. הם לא ישנים בלילות בשל הרעש שעולה מהמסעדות והפאבים שפתוחים עד מאוחר. חנויות שכונתיות נסגרות משום ששכר הדירה עבור החלל עולה, ויזמים נכנסים לתמונה והופכים את החנויות למסעדות, כדי לענות על הביקוש מצד התיירים. האם תושבי השכונה צריכים 16 מסעדות שמגישות פסטה בכל רחוב, במקום סניף דואר, סניף בנק, וסופרמרקט שכונתי? חמור אף מכך – דירות שפעם שימשו משפחות וסטודנטים עברו הסבה לדירות לתיירים, משום שהרבה יותר ריווחי ומשתלם להשכיר דירות לתיירים מאשר למקומיים. כך, נדחקים המקומיים מחוץ לעיר, משום שהם לא עומדים במחירי השכירות החדשים. סרטונים כמו זה כאן על פירנצה הממליצים על מקומות פחות מתויירים נוצרו בגלל כמות התיירים הגדולה המציפה את העיר. לכך מתווסף גם הנזק האקולוגי – פגיעה באתרים, זיהום אשפה, זיהום רעש, ועומס כבד: לאחר שאלפי תיירים החליטו להתיישב על המדרגות הספרדיות ברומא, חסמו את הגישה לרחוב והשאירו אחריהם קילוגרמים של זבל וטינופת, אסרו הרשויות על אנשים לשבת על המדרגות והחלו לתת קנסות גבוהים למי שערכו עליהן פיקניק מאולתר. למרבה ההזיה, נרשמו גם מקרים קיצוניים בהרבה, כאשר תיירים מסוימים השחיתו בפועל את העיר – בשנה האחרונה נעצרו מספר תיירים בשל פגיעה באתרי מורשת (כמה תיירים חרטו גרפיטי בקולוסיאום, אחרים נכנסו למזרקת טרווי ברומא כדי לצלם סלפי ושברו פסל שיש, אחרים קפצו לתוך התעלה בוונציה כדי לשחות...). מובן מאליו שעומס התיירים מוביל לאובדן האותנטיות שבחוויית הביקור. כולנו רוצים להרגיש שחוויית הביקור שלנו ביעד מסוים היא אמיתית ואותנטית, אבל ברור מאליו שככל שמספר התיירים עולה, כך נשחק המימד האותנטי. אחת הדוגמאות לכך היא האוכל: האוכל המקומי מוחלף לעיתים קרובות בגרסה "שמותאמת לחיך התיירים", והתחרות על כיס המבקרים גורמת לכך שכל המסעדות מציעות גרסאות דומות מאד, ומוזלות, של "תפריט איטלקי גנרי". כך נוצר מעגל שמזין את עצמו, ובסופו של דבר פוגע בכולם. אז מה עושים? כיום, רוב התיירים מתרכזים באזורים ספציפיים. לפי הנתונים הרשמיים, בשנת 2023 48% מהתיירים שהגיעו לאיטליה ביקרו בשישה יעדים: ונציה (כמעט 12% מהמבקרים), רומא (כ-10%) מהמבקרים, בולצאנו (8.4% מהמבקרים), מילאנו (6.9% מהמבקרים), פירנצה (5.6% מהמבקרים) וורונה (5.2% מהמבקרים). בשנים האחרונות החלו ערים שונות באיטליה לאמץ מדיניות מורכבת יותר, המכירה בצורך האסטרטגי לקדם תיירות בת קיימא. מאמצים רבים (אך לא מספיקים...) מוקדשים לניסיון לעודד תיירים לבקר ביעדים פחות מוכרים. בשל הפופולריות האדירה של יעדים מסוים באינסטגרם, טיקטוק ופייסבוק, הם מושכים המוני אדם. אבל האם הם בהכרח יפים יותר, מעניינים יותר או מיוחדים יותר? לא תמיד. לפעמים היעדים האלה באמת מציעים משהו שאין כדוגמתו בשום מקום אחר. ולפעמים אלה סתם יעדים שזכו ליחסי ציבור מופלאים... גם אנחנו, באתר זה, השתדלנו לאורך השנים להציע לקוראי " באיטליה " יעדים אלטרנטיביים ומיוחדים, שמתאימים לקוראים סקרנים שמחפשים חוויה אותנטית ולא תיירותית. יעדים שבמקום צפיפות – מציעים מרווח, ובמקום חוויה אחידה ותיירותית – מציעים חוויה מקורית ואמיתית. ניסינו לגוון ולחדש, ולכן ברחבי האתר תוכלו למצוא עשרות כתבות על שמורות טבע מיוחדות, מחוזות מוכרים פחות, וערים מקסימות ויפות ששווה בהחלט לגלות. למעשה גם ביעדים מפורסמים מאד, כמו רומא ונציה וטוסקנה, אפשר "לרדת מאוטוסטרדת התיירים", ולחפש מקומות קטנים יותר, מיוחדים יותר, ולא כל כך מוכרים. דרך נוספת למתן את נזקי תיירות היתר ותיירות ה"נגס וברח" היא באמצעות ביקור במדינה מחוץ לעונה. תיירים שיגיעו לאיטליה בתקופות שקטות יותר (נובמבר-מרץ) יגלו מקום אחר למדיי – רגוע יותר, נעים יותר, אותנטי יותר. בשנים האחרונות מבקרים רבים בוחרים להימנע מאיטליה בחודשי הקיץ בשל מזג האוויר הלוהט, ומגיעים לקראת סוף הסתיו. נכון, בנובמבר יורד גשם, אבל רובנו כידוע לא עשויים מסוכר, ומגשם אפשר להתגונן בעזרת מטרייה. קשה יותר להתגונן מפני חום של 40 מעלות ברומא ביולי... אסטרטגיה נוספת היא לינה במלונות קטנים המנוהלים בידי מקומיים (למשל חוות קטנות). זו דרך נהדרת להכיר את תושבי המקום, ולחוות את איטליה בצורה אמיתית יותר. זו גם דרך מצוינת לתרום לכלכלה המקומית, ולא לחברות ענק בינלאומיות. ישנם מבקרים שבוחרים למשל ללון ב- albergo diffuso, כלומר מלון מבוזר. במקום מבנה אחד מרכזי, המלון כולל מספר חדרים ברחבי הכפר. כמובן שמומלץ תמיד לנסות גם AGRITURISMI, כלומר מקומות לינה בחוות מקומיות. זו דרך מהנה להכיר את חיי הכפר, לומר בוקר טוב לחיות המשק, ולטעום מוצרים מקומיים וטריים במיוחד. האלטרנטיבה לתיירות היתר, בסופו של דבר, היא SLOW TRAVEL, כלומר תיירות איטית. העקרונות המנחים של תנועת ה-SLOW TRAVEL מעודדים את המבקרים לאמץ גישה מודעת יותר, ולוותר על הנסיעות הקדחתניות מיעד ליעד, בניסיון לדחוס כמה שיותר לתוך כל יום ולהספיק כמה שאפשר. בפועל, המרוץ הזה לא מאפשר לראות שום דבר באמת, רק לצלם, לסמן וי, להגיד שראינו, ולהמשיך מיד הלאה. ביקור קצת יותר איטי, המדגיש איכות על פני כמות, מאפשר לנו להתחבר ליעד ולהתערות בתרבות המקומית (במקום ליפול בשיטתיות לתוך מלכודות תיירים). לא חייבים להאט את כל הטיול, כמובן. אפשר לבחור ימים מסוימים, שבהם מתחשק לנו לחוות את הדברים בקצב קצת אחר – כל אחד ומה שמתאים לו. הדבר הכי חשוב, בסופו של דבר, הוא ליהנות.

חולמים לקנות בית בטוסקנה, דירה ברומא או אולי וילה באזור בולוניה? מחפשים נכס להשקעה, או מתכננים רילוקיישן לאיטליה? המדריך הבסיסי לקניית נדל"ן באיטליה יציג בפניכם את המונחים, החוקים והמסמכים החשובים שחייבים להכיר כשמתכננים לרכוש נכס באיטליה בחודשי הקיץ חלונות הראווה של סוכנויות הנדל"ן מוארים גם בלילה. לעת ערב נראים ברחובות העיירות הקטנות באיטליה מאות תיירים שזופים ולבושים בבגדי קיץ בצבעי פסטל, בדרכם לאכול את ארוחת הערב, מנסים להנות מקרירות הלילה שתוחלף עוד מעט בחומו של יום חדש. מעת לעת הם נמשכים אל החלונות המוארים, האישה נצמדת לזרועו של הגבר בעוד אחד מהם מצביע על תמונת נכס, עם בריכה, על ראש גבעה, או במרכז העיר בסמוך לפיאצה גדולה. החלום על שינוי מקום מגורים מייצג בין היתר השתוקקות לחיות חיים אחרים, או לכל הפחות להתחיל אותם מחדש במקום אחר. התיירים המתבוננים בחלונות הראווה בוודאי מדמיינים את עצמם משוחחים עם השכנים באיטלקית, מנגנים בלשונם את השפה המוזיקלית והקופצנית, ואולי אפילו משתנים בעקבות המעבר והופכים למישהו אחר – אדם שונה, אולי קליל יותר, הסופג לתוכו את העונג, התשוקה ושמחת החיים שבהם התברכה איטליה. אך התחנה הראשונה בדרך לחלום דורשת סבלנות וידע, והחיפוש אחר הבית האיטלקי המושלם הוא למעשה הרבה יותר מסובך ממה שנדמה לתיירים רבים. קניית נכס באיטליה היא משימה אפשרית לביצוע, אך מורכבת. המכשול הגדול ביותר העומד בפני הרוכשים הפוטנציאליים הוא הפיתולים הקפקאיים שמניחה לפתחם הבירוקרטיה האיטלקית הידועה. לכן, יש לגשת למשימה לאט ובסבלנות, ולזכור שכל מקרה הוא לגופו. ראשית כל, כדאי לערוך מחקר ראשוני באשר למחוז שבו תרצו לקנות – ישנם סרטונים ביוטיוב שמנתחים את המחיר למטר בערים שונות, טרנדים מרכזיים, ואת המקומות באיטליה שבהם משתלם להשקיע ברגע נתון. כמובן שלא כדאי להסתמך רק על המידע באינטרנט, אבל הסרטונים האלה בהחלט עוזרים למי שעושה את צעדיו הראשונים בתחום. בנוסף, מומלץ מאוד להכיר את המקום שבו אתם מתכוונים לרכוש נכס, ואת האנשים. במדינה שבה הבירוקרטיה אימתנית והחוק היבש סובל ממורכבות-יתר כרונית, יש להיעזר ככל האפשר במי שמכירים אותו הכי טוב. באיטליה, המושיעים שלכם יהיו סוכני הנדל"ן, האדריכלים ועורכי הדין הפועלים בעיר שבה אתם מעוניינים לרכוש את הנכס. ההיכרות שלהם עם התקנות המקומיות ואף יותר מכך עם בעלי התפקידים במקום, חשובה ביותר. לאחר שאיתרם את אנשי המקצוע המתאימים שילוו אתכם בתהליך רכישת בית החלומות, או הנכס להשקעה, תדרשו להכיר שורה ארוכה של מסמכים רלוונטיים. כך לפתע תתקלו במונחים שמעולם לא שמעתם, כמו SCIA ו-Certificato di prestazione energetica. על מה מדובר? אנחנו ממליצים לכם לקרוא בעיון את המדריך, כדי לחסוך לעצמכם כאב ראש, בלבול ועוגמת נפש. רשימת המסמכים הדרושים לקניית נכס באיטליה: ה"סנטוריה" (Sanatoria) - זהו מסמך המתייחס להסדרת מעמדן של עבודות בנייה לא מורשות שנעשו בנכס, כמו גם עבודות שלא עומדות בחוקי העירייה. במידה והנכס נבנה או שונה ללא היתרים מתאימים, או בניגוד לתקנות הבנייה, ניתן לבקש בדיעבד "סנטוריה" מחודשת. הבקשה יכולה להתקבל או להידחות. אם ה"סנטוריה" מתקבלת, היא הופכת את המבנה לחוקי. כמו כן, אם הבניין נבנה או שונה ללא אישורים מתאימים אז ברוב המוחלט של המקרים יהיה צורך ב"סנטוריה" כדי לקבל את ה - Certificato di Agibilità (אישור המגורים/שימושיות, ראה סעיף 2). תהליך השגת ה-"סנטוריה" עלול להיות מורכב וארוך, אך הוא הכרחי לצורך הסדרת הבעלות המלאה על הנכס. המוכר צריך לספק לקונה את התעודה ורצוי שתהיה ברשותו כבר בזמן הצגת הנכס. אישור שימושיות (Certificato di Agibilità) - נקרא גם: Certificato di abitabilità, מסמך זה מונפק על ידי הרשויות המקומיות באיטליה, הוא מעיד כי הנכס מתאים למגורים ועומד בכל תקנות הבריאות, הבטיחות ואיכות הסביבה הנדרשות. זהו מסמך חשוב שיש להצטייד בו לפני רכישת הנכס. הוא חיוני להשלמת הרכישה. על בעל הנכס יוטל להציגו כאשר יבקש לקבל שירותים מהעירייה כמו חיבור לחשמל, מים, פינוי אשפה וכו'. האישור תקף ל-10 שנים ויש לעדכן אותו אם נעשים שינוים גדולים בנכס. הוא מאשר שהבניין תואם לתקנות המקומיות וניתן להשתמש בו כבית מגורים. שטר בעלות (Atto di Proprietà) - זהו מסמך משפטי המוכיח בעלות על נכס, ומספק מידע על הנכס (מיקום מדויק, מידות, וכל שעבוד או הגבלה שחלים עליו). מסמך זה חיוני לרכישת נכס באיטליה שכן הוא זה שמאמת את הבעלות, ויש להעבירו לבעלים החדש כחלק מתהליך הרכישה. שטר הבעלות מוחזק על ידי משרד רישום הנכסים המקומי, בעלי עניין יכולים לבקש אותו ולבדוק אותו. רוכשים פוטנציאלים נחשבים לבעלי עניין. הבטחת העברת שטר הבעלות מהבעלים הקודמים לבעלים החדש הוא שלב מכריע בתהליך רכישת הנכס והכרחי על מנת לוודא את חוקיות ההליך ואת העברת הבעלות. "תעודת יעילות אנרגטית" (Certificato di Prestazione Energetica) – תעודה זו נדרשת על פי חוק עבור כל מבנה באיטליה, ומספקת מידע על צריכת האנרגיה של המבנה ועל העלויות הכרוכות בחימום, קירור, ותאורה של הנכס. התעודה מדרגת יחסי עלות-תועלת מבחינת צריכת אנרגיה, והדירוג נע בין A (החסכני והיעיל ביותר) ל-G (הכי פחות יעיל). יש להציג תעודה זו בכל פרסום למכירת הנכס. יש לעדכן את התעודה בכל 10 שנים ובכל פעם שנעשים שינויים במבנה. תמצית רישום נכס (Estratto Catastale) - מסמך זה מופק במרשם המקרקעין האיטלקי, ידוע גם בשם, Catasto, מספק מידע על הנכס כגון מיקומו, מידותיו, בעליו וכל שעבוד או מס שחלים עליו. מסמך זה מאמת את הבעלות והסטטוס המשפטי של הנכס. יש להשיג ולבדוק אותו לפני רכישת נכס כדי לוודא שאין שעבודים או בעיות משפטיות שעלולות להשפיע על הרכישה. בכל פעם שיש שינוי בנכס, כגון העברת בעלות או הוספת שעבוד, יש לעדכן מסמך זה. המסמך חיוני לאימות החוקיות והעברת הבעלות על נכס באיטליה. הצהרת התאמה קדסטרלית (Dichiarazione di Conformità) - מסמך טכני זה הוא חובה לפי חוק, הוא מונפק על ידי מומחים מוסמכים בתחומים שונים (מהנדס, אדריכל וכו'). ההצהרה מאשרת שהבניין תואם את חוקי הבנייה והתקנות המקומיות. את המסמך יש להשיג לפני מכירה או העברת בעלות על נכס. המסמך מאשר כי הבניין נבנה בהתאם לתוכניות מאושרות על ידי הרשות המוניציפלית ועם היתרי בנייה מטעמה, וכי הבניין עומד בתקנות ובחוקי הבנייה המקומיים. כמו כן, הוא מאשר כי המבנה מתאים למגורים ולשימוש, וכי הותקנו כל אמצעי הבטיחות הנדרשים, כגון גלאי אש ויציאות חירום והמערכות עומדות בתקנים. יש לעדכן את המסמך הזה בכל פעם שיש שינויים גדולים במבנה, כמו שיפוץ או הוספת מבנה חדש. מסמך זה מהווה חלק חשוב בתהליך רכישת הנכס באיטליה ויש להשיגו ולעיין בו לפני העברת הבעלות. הוא מסייע לאמת את חוקיות הבניין והתאמתו למגורים, ולהבטיח שהנכס שברצונכם לרכוש הוא בטוח. שיפוץ הנכס - במקרה שתרצו לערוך שיפוץ בבית או בדירה שרכשתם, תצטרכו להגיש בקשה רשמית לפני תחילת העבודות באמצעות מודד (Geometra) או אדריכל (Architetto). בהתאם לאופי העבודות, יהיה עליכם לבחור באחד מהמסלולים הבאים: מסלול 1 (CILA) - מסלול המשמש לפעולות תחזוקה רגילות, במקרים שבהם לא מתוכננות עבודות הקשורות ליסודות המבנה. מסלול 2 (SCIA ) - מסלול המשמש לפעולות תחזוקה רגילות וגם לשיפוץ ועבודות הקשורות ליסודות המבנה. מסלול 3 ( Permesso di Costruire ) - היתר בניה, מסלול זה נדרש לבניית בניין חדש או לשיפוצים שיובילו לשינוי גדול, נדרש אישור מטעם וועדה מיוחדת ומהנדס העיר. ומה עכשיו? אם מצאתם את הבית שלכם, השתכנעתם שכדאי לכם לרכוש נדל"ן באיטליה, ובדקתם שיש לבעל הנכס את כל המסמכים הדרושים, כדאי לדעת גם כמה דברים חשובים על העלויות, ועל פרוצדורת הקנייה. קניית נכס נדל"ן באיטליה צעד ראשון : נותנים הצעה על הנכס דרך סוכן הנדל"ן. ההצעה היא כתובה ומצורף אליה צ'ק בטחון שלכם או העברה בנקאית. סוכן הנדל"ן מחזיק את הצ'ק או את הכסף בנאמנות ובצמוד להצעה החתומה. ההצעה מוגבלת בזמן, היא יכולה לנוע בין 3 ימים לשבועיים, בדרך כלל. שימו לב : אם תחליטו לסגת מההצעה שהגשתם לאחר שהיא אושרה, תפסידו את דמי הביטחון. הדבר תקף עבור שני הצדדים, וגם המוכר מחויב לכם – אם הוא לא יהיה מסוגל למכור את הנכס לאחר שכבר קיבל את הצעתכם, הוא יישא בעלות של קנס מוסכם על ביטול העסקה. בדרך כלל מדובר בסכומים גבוהים שאיש מהצדדים לא מעוניין לסכן. צעד שני : ההצעה שלכם על הנכס התקבלה. מזל טוב! סוכן הנדל"ן קיבל אישור על ההצעה הכתובה שלכם והיא חתומה על ידי המוכר. צעד שלישי : את מחיר הנכס ותנאי המכירה מעגנים בהסכם מקדים (contratto preliminare) בו מסכמים את התנאים הבסיסיים. אין צורך בעו"ד לשם כך (במידה ותרצו שעורך דין יהיה מעורב בתהליך תצטרכו לשכור אחד ולשלם לו בנפרד). בדרך כלל סוכן הנדל"ן שמייצג אתכם הוא זה שיכין את ההסכם עבורכם ועבור המוכר. בהסכם ייכתבו סכום הרכישה, תנאי התשלום, ועוד. רוב סוכני הנדל"ן מעדיפים להכין את ההסכם המקדים יחד עם ההצעה על הנכס, כלומר ההצעה על הנכס היא למעשה גם ההסכם המקדים של הקניית הנכס. אך יהיו מקרים בהם שני הדברים יהיו נפרדים, בהסכם המקדים יקבעו התנאים שלפיהם הנוטריון בשלב הבא יכתוב את ההסכם הסופי, ויעביר את הבעלות. צעד רביעי : לפי מסגרת הזמן שנקבעה בהסכם המקדים יקבע תאריך להעברת הבעלות אצל נוטריון (הנוטריון הוא בעל הסמכות באיטליה בכל הקשור להעברת נכסים), במעמד שני הצדדים הנוטריון מקים "שטר מכר" לעסקה (באיטלקית "רוגיטו" - “Rogito”). הנוטריון יבקש מראש מהמוכר ומכם את כל המסמכים הרלוונטיים, ויברר את תקינותם בארכיב העירייה. במעמד המכירה ה "רוגיטו" עצמו תתבקשו להעביר את התמורה על הנכס לחשבון בעל הנכס בהעברה בנקאית מהירה עם IBAN או בצ'ק בנקאי. במעמד החתימה הנוטריון יקריא את הסכם שטר המכר בקול באיטלקית, כנקבע בחוק האיטלקי, כמו כן במידה והקונה אינו דובר איטלקית חייב הנוטוריון לדאוג לתרגם את החוזה לאנגלית ולנוכחות מתרגם במעמד החתימה על העברת הבעלות הסופית, הדבר כרוך בעלות נוספת של הקונה – ציינו את העובדה שאתם לא דוברים איטלקית מראש, וכך תוכלו לעקוב אחר ההקראה ולשאול שאלות במידת הצורך. עלויות ומיסים בקניית נכס: העלויות והמיסים הקשורים לרכישת נדל"ן באיטליה תלויים בגורמים שונים, וביניהם סוג הנכס, מיקומו ומחיר הרכישה. להלן כמה מהעלויות והמיסים האופייניים שכדאי לקחת בחשבון: מס רישום (Imposta di Registro) - מס זה משולם בגין העברת הבעלות על הנכס ומתבסס על השווי המוצהר של הנכס "ערך קדסטרלי" (ערך הנכס הנלקח מתוך מרשם חלקות הקרקע בעירייה, הערכים בעירייה לרוב אינם מעודכנים ונמוכים משמעותית ממחירי השוק הריאלים). נכון לספטמבר 2021, התעריף הסטנדרטי עבור נכסי מגורים הוא 2% עבור בית ראשון (Prima Casa) ו-9% עבור בית שני, שלישי וכו' (Seconda Casa). בכל מקרה הסכום לא יפחת מ- €1000 יורו. שימו לב : במקרה של רוכש זר ההטבה במס על הרישום בית ראשון תחול רק במקרה של תושבות איטלקית (כך דינם של כל ההטבות לבית ראשון המוזכרות בהמשך). כמו כן, יש אפשרות להצהיר בפני רשות המסים כי הרוכש יהפוך לתושב בתוך 18 חודשים מהרכישה. מומלץ לבדוק מידי פעם אם יש עדכונים לשיעורי המס מכיוון שהם עשויים להשתנות. מע"מ (Imposta sul Valore Aggiunto) - אם אתם רוכשים נכס חדש מיזם או מחברת בנייה, עשוי לחול מע"מ במקום מס הרישום. שיעור המע"מ עבור נכסים למגורים הוא בדרך כלל 4% עבור דירות ראשונות, ושיעור גבוה יותר (כיום 10%) עבור דירות שניות. מס רישום מקרקעין (Imposta Catastale) - מס זה מכסה את עלויות רישום הנכס בלשכת רישום המקרקעין והוא בדרך כלל סכום קבוע של: 200 € עמלת נוטריון (Onorario Notarile) - דמי נוטריון משולמים לנוטריון על העברת הזכויות בנכס ועל כך שהוא מוודא עמידה בכל הדרישות החוקיות. העמלות מחושבות לפי שווי הנכס ויכולות להשתנות מעט מנוטריון אחד לשני, בדרך כלל העמלה לא תפחת מ-1000 € או 1% מערך העסקה. הקונה הוא זה שנושא בעלויות, מומלץ לבקש הצעת מחיר משני נוטריונים לפחות על מנת להשוות ביניהן. עמלת סוכנות הנדל"ן - אם השתמשתם בסוכנות נדל"ן כדי לאתר את הנכס, הם בוודאי יחתימו אתכם על הסכם תיווך, העמלות נעות בדרך כלל בין 2% ל-5% מערך הנכס. במקרה שמעורבים שני סוכנים שונים, הקונה והמוכר משלמים כל אחד לסוכן שלו. מס משכנתא (Imposta Ipotecaria) - אם ביקשתם משכנתא למימון הרכישה מבנק באיטליה, יש לשלם מס משכנתא, שהוא אחוז מסכום המשכנתא. במקרה שמדובר על רכישת דירה ראשונה, המס הוא 0.25% מהסכום המתקבל. במקרה של בית שני, המס הוא בגובה 2% מסכום ההלוואה. אגרת רישום מקרקעין (Diritti Catastali) - אגרה זו מכסה את עלות עדכון רישומי רישום המקרקעין לאחר רכישת הנכס. 55 אירו ועוד מס בולים של 16 אירו. היא משולמת (לפעמים גם במזומן) לנוטריון. חיוני להתייעץ עם סוכן נדל"ן מקומי, הפועל באזור שבו אתם מתכננים לרכוש את הבית, וכמובן שמומלץ לעשות זאת לפני הגשת הצעה. כך תוכלו לקבל מידע מדויק ועדכני לגבי העלויות והמיסים החלים במקרה הספציפי שלכם, ולהימנע מהפתעות לא נעימות. אחרי רכישת הבית, מהם המיסים הקבועים על נכס? הנה מה שצריך לדעת: מס רכוש (IMU) - מס הרכוש האיטלקי חל על כל נכס נדל"ן באיטליה. במידה והנכס שרכשתם נרשם כבית ראשון וכמקום המגורים הראשי במרשם התושבות, ואתם גרים בו יותר מ-6 חודשים בשנה, יש לכם פטור מהמס הזה. אבל... במקרים שהבית מוגדר כבית יוקרה, או שמדובר בנכס שני באיטליה המס יחול על הנכס. חישוב המס משתנה מעיר לעיר מאחר והעירייה היא זו שגובה אותו. באופן כללי בממוצע זה 1.06% מהערך הקדסטרלי המופיע בארכיב העירייה. שימו לב : העירייה בה נמצא הנכס שלכם לא תשלח לכם חשבון הביתה אלא רק תודיע לכם על המועד השנתי בו נעשה שימוש. על מנת לבצע את החישוב ואת התשלום בפועל בעזרת טופס מס הנקרא F-24, מומלץ לדון בכך עם רואה החשבון האיטלקי. ניתן לשלם את המס בתשלום אחד או בשני תשלומים. המועד הראשון הוא ביוני ואילו השני בדצמבר. מס עירייה (TASI) - מס זה נגבה על השירותים השונים הניתנים על ידי העירייה, ("municipio"). הוא משתנה מעיר לעיר והוא לא קיים במחוז האוטונומי של טרנטינו אלטו אדיג'ה. גם כאן חישוב המס מתבסס על הערך הקדסטרלי המופיע בארכיב העירייה, במקרה הזה מדובר ב: 1 פרומיל מהערך. את המס משלמים בתשלום אחד או בשני תשלומים. המועד הראשון הוא ביוני ואילו השני בדצמבר. מס איסוף אשפה (TARI) - מס זה הוא עבור איסוף והפרדת האשפה. יש לשלם אותו רק פעם בשנה, חישוב האגרה הקבועה מתבסס על מ"ר של הבית, ומספר האנשים המתגוררים בו. עבור מס זה תקבלו מכתב ישירות לכתובת הבית שלכם. בהצגת הוכחת תשלום המס במשרדי החברה המיועדת, תקבלו את הפחים המתאימים לכל סוג אשפה אותה מפרידים. במקרה של מכירת הנכס מס ריווחי הון (Plusvalenza) - מס רווח הון או plusvalenza חל במקרה של מכירת הנכס. מס זה חל רק על המוכר. להלן שלושה היבטים שיש לקחת בחשבון לגבי מס זה: מס זה אינו חל במידה ועברו יותר מ-5 שנים מקניית הנכס. במקרה ואינכם תושבי איטליה ייתכן שתצטרכו לשלם מס שבח מקרקעין בישראל. בכל שאר המקרים תצטרכו לשלם בסביבות 26% מהרווח הנקי של הבית; כדי לחשב את המס לתשלום ניתן לקזז מהרווח את המסים, עמלות, עבודות לשיפוץ הבית ועוד. מומלץ להיעזר ברואה חשבון. בהצלחה! לדורון צויבל נסיון של 15 שנה בקניית ומכירת נכסים באיטליה. ניתן לקבוע איתו פגישת וידאו לייעוץ/ליווי ברכישת נכס באיטליה. עלות פגישת ייעוץ בת שעה: 50 אירו . על מנת לקבוע פגישה נא למלא את הטופס במאמר, בבקשה לפרט כמה שניתן על האזור המבוקש, כמו כן על סוג וגודל הנכס ומטרת השימוש המיועדת.

היום נבקר במוזיאוני הוותיקן, הנחשבים לכמה מהמוזיאונים החשובים ביותר בעולם, נתפעל מבזיליקת פטרוס הקדוש (בזיליקת סן פייטרו), נתאהב במצודת סנט'אנג'לו, ונעשה קצת שופינג בסביבה. אורך המסלול: בין 3 ל-5 שעות במוזיאוני הוותיקן, ו-4 שעות נוספות אחר הצהריים ברוכים הבאים לוותיקן! האם שמתם לב שנכנסתם למדינה אחרת? אמנם אין כאן ביקורת גבולות, אבל אתם כבר לא נמצאים באיטליה! קריית הוותיקן היא המדינה הקטנה ביותר בעולם, ומתפרשת על פי שטח של פחות מחצי קילומטר הממוקם בליבה של רומא. כ-800 איש מתגוררים במדינה, והשפה הרשמית בה היא לטינית. התואר "מדינה עצמאית" איננו תאורטי – לכס הקדוש יש ריבונות טריטוריאלית, ושגרירים מטעם הוותיקן מוצבים במדינות שונות ברחבי העולם (כולל בישראל, מאז שנת 1993). ואם אתם רוצים מזכרת נחמדה, תוכלו לשלוח לעצמכם גלויה ממשרד הדואר המקומי, עם בול רשמי של מדינת האפיפיור. האטרקציה המרכזית בוותיקן היא מוזיאוני הוותיקן , כמובן. על מנת להגיע אליהם, אפשר לקחת את קו A של המטרו, ולרדת בתחנת Cipro. לאחר הליכה קצרה, תמצאו את עצמכם מול מוזיאוני הוותיקן . מוזיאוני הוותיקן (או מוזיאון הוותיקן) מכילים אוסף עשיר בצורה בלתי רגילה של יצירות אומנות, המוצגים לציבור בתוך אחד המתחמים המרהיבים ביותר באיטליה. מדובר על המוזיאון השלישי בחשיבותו בעולם, לאחר הלובר שבפריז ומוזיאון המטרופוליטן שבניו יורק. לפני מגפת הקורונה, התורים שהשתרכו בכניסה היו ארוכים באופן בלתי אפשרי. כיום המצב השתפר משום שחובה להזמין מראש כרטיס באמצעות האתר הרשמי של המוזיאון, ולבקר בשעה המדויקת שהוקצתה לכם. טיפ: המוזיאון סגור בימי ראשון ובחגים נוצריים. על מנת לבקר במתחם כולו תדרשו ל-5-6 שעות לפחות. כדאי לתכנן את הביקור מראש, ואני ממליצה להתרכז בעשר יצירות מופת, שלא כדאי לפספס בשום פנים ואופן: 1. הקפלה הסיסטינית (Cappella Sistina) הקפלה הסיסטינית היא כנסייה הממוקמת בתוך ארמון האפיפיור, והמקום שבו מתאספים הקרדינלים הבכירים במהלך הקונקלווה – טקס הבחירה של האפיפיור החדש. הקפלה מעוטרת באופן מעורר השתאות בפרסקאות נהדרים שציירו אמנים ידועים כמו לוקה סיניורלי (Luca Signorelli), דומניקו גירלנדיו (Domenico Ghirlandaio), קוזימו רוסלי (Cosimo Rosselli), סנדרו בוטיצ'לי (Sandro Botticelli) ו פייטרו פרוג'ינו (Pietro Perugino) במהלך המאה ה-15. שמה של הקפלה נובע משמו של האפיפיור סיקסטוס הרביעי (סיסטו, באיטלקית), שהורה על בנייתה. בהמשך, היה זה אפיפיור אחר – יוליוס השני – שהפקיד בידי מיכלאנג'לו בואונרוטי את מלאכת ציור הפרסקו המדהים שמעטר את התקרה. התקרה היפהפיה שצייר מיכלאנג'לו הותירה את הקהל בהלם, והוא הוזמן לצייר יצירת מופת נוספת – את הפרסקו "יום הדין האחרון", המעטר את קיר המזבח של הקפלה. 2. גלריית המפות (La Galleria delle Carte Geografiche) הגלריה היא אולם באורך 120 מטרים וברוחב 6 מטרים, שמותיר את המבקרים בפה פעור. קירות הגלריה מעוטרים במפות טופוגרפיות מהמאה ה-15 של איטליה, המבוססות על מחקריו של הנזיר והגאוגרף איגנציו דנטי (Ignazio Danti), ואילו התקרה המקומרת מעוטרת בפרסקאות מרשימים. 3. החדרים של רפאל (Le Stanze di Raffaello) ארבעה חדרים המעוטרים בפאר עצום וממוקמים בארמון האפוסטולי – משכנו הפרטי של האפיפיור. האמן הדגול רפאל סנציו (Raffaello Sanzio) עיטר את החלל בתחילת המאה ה-16, והיום אפשר לבקר בחדר קונסטנינוס (La Sala di Costantino), חדר הליודורוס (La Stanza di Eliodoro), חדר השריפה (La Stanza dell’incendio nel Borgo) והידוע מכל, חדר הסיגנטורה (Salla della Segnatura), בו נמצא הפרסקו המופלא אסכולת אתונה , אחד הציורים הידועים ביותר של האומן. בציור זה תיאר רפאל את הפילוסופים והסופרים החשובים ביותר ביוון העתיקה, והשתמש במאפיינים הפיזיים ובתווי הפנים של דמויות מפורסמות מתקופתו. האם אתם מצליחים לזהות את לאונרדו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו, ואת רפאל עצמו? 4. מוזיאון גרגוריאנו אטרוסקו (המוזיאון הגרגוריאני-אטרוסקי – Museo Gregoriano Etrusco) המוזיאון נפרש על פני 22 חדרים, ומציג יצירות אטרוסקיות מהמאה ה-9 לפנה"ס ועד המאה הראשונה לפנה"ס, וביניהם סרקופגנים, כדים מעוטרים, חפצי זהב ופסלים. 5. המוזיאון הגרגוריאני-מצרי (Museo Gregoriano Egiziano) המוזיאון מתפרש על פני 9 חדרים, החושפים את עומק הקשר בין רומא העתיקה למצרים העתיקה. בין השאר תוכלו להתרשם מממצאים ארכיאולוגיים ממצרים העתיקה שקיסרים רומיים הביאו לעיר, כמו לדוגמה מומיות, ופסלים שנמצאו בווילה של הקיסר אדריאנוס בעיירה טיבולי (Tivoli) הסמוכה לרומא. 6. אוסף האומנות במוזיאון פיו קלמנטינו (Pio Clementino) בין היתר תוכלו למצוא כאן את פסל לאוקואון (Laocoonte) מהמאה הראשונה לספירה, שהובא למוזיאון מהווילה של הקיסר טיטוס שעל גבעת אופיו (Oppio); את הפסל אפולו בלוודרה (Apollo Belvedere); פסל אוגוסטוס מפרימה פורטה (Augustus di Prima Porta) המציג את הקיסר הרומאי הראשון בעודו לבוש בשריון מעוטר; פסל של נהר הנילוס מהמאה הראשונה לפנה"ס, אולם המוקדש לפסלי בעל חיים, ואת הגו בלוודרה (Torso di Belvedere), פסל מהמאה הראשונה לספירה, הממוקם בגלריה מתומנת ומרהיבה המעוטרת בפרסקאות. הגו בלוודרה נחשב לאחד הפסלים האהובים על מיכלאנג'לו, ומקור השראה עבורו. 7. מזרקת הפינייה (Pigna) המזרקה והחצר שמסביבה נקראות על שם אצטרובל (באיטלקית – פינייה) עצום ממדים ועשוי ברונזה מהמאה השנייה לספירה, שהגיע כפי הנראה מווילה רומאית עתיקה, והוצב במתחם שבו פעם שכנה בזיליקת פטרוס הקדוש (סן פייטרו) הישנה. האם ידעתם שבזיליקת פטרוס הקדוש המפורסמת, שבה נבקר בהמשך המסלול, איננה הראשונה שנבנתה בעיר? הבזיליקה המקורית נבנתה במאה הרביעית לספירה במקום זה ממש, ונהרסה בשנת 1505 כדי לבנות מחדש את הבזיליקה המפוארת הנוכחית! כיום מוצגת במתחם גם יצירת אומנות מודרנית – הספרה של ארנלדו פומודורו (Arnaldo Pomodoro) משנת 1990. 8. גלריית הציורים – הפינקוטקה (Pinacoteca) הגלריה מתפרשת על פני 16 חדרים ובתוכה יצירות של מיטב האמנים האיטלקים, לצד אמנים בינלאומיים. החדרים שפשוט אסור להחמיץ הם: חדר מספר 2, ובו נמצא טריפטיך סטפאנסקי (Triptych Stefaneschi) של ג'וטו משנת 1320, חדר מספר 7, ובו יצירות של פרוג'ינו (Perugino) ופינטוריקיו (Pinturicchio), חדר מספר 8, ובו ציורים של רפאל סנציו (רפאל), חדר מספר 9 ובו היצירה הנהדרת הירונימוס הקדוש של לאונרדו דה וינצ'י , חדר מספר 12 ובו עבודות של קאראווג'ו ואמנים שהושפעו ממנו, וחדר מספר 13, בו נמצאות יצירות של פייטרו מקורטונה (Pietro di Cortona). 9. גני הוותיקן (I Giardini Vaticani) גנים מרהיבים ביופיים, הכוללים גם מתחם ובו חפירות ארכיאולוגיות המכונה ויה טריומפליס (Via Triumphalis). הגנים נשתלו לראשונה בימי הביניים, וכללו מטעי עצי פרי ויקבים. רק במאה ה-16 תוכננו הגנים מחדש בעיצוב הנוכחי, הכולל מרבדי דשא, מערות מלאכותיות, מזרקות ופסלים מלאי חן. על מנת לבקר באזור זה יש להזמין מקום מראש. 10. גרם המדרגות הספירלי המונומנטלי בעיצובו של ג'וזפה מומו (Giuseppe Momo) המדרגות תוכננו בשנות ה-20 של המאה ה-20, כגרם כפול שהעולים והיורדים בו לא יפגשו לעולם. גם אתם תזכו לחלוף בנקודה זו בדרך החוצה, בסופו של הסיור הנפלא הזה! לאחר שצללתם לתוך המעמקים ההיסטוריים והאומנותיים הבלתי נשכחים שמציעים מוזיאוני הוותיקן, בוודאי תהיו עייפים ורעבים. אם כך – בואו נלך לאכול! ישנן באזור מסעדות רבות, חנויות סנדוויצ'ים, ופאבים. אני הייתי בוחרת לשבת בלוקנדה של פייטרו ( La Locanda di Pietro ), שנמצאת בוויה סן וניירו 28 (Via San Veniero 28C), במרחק שני צעדים מהמוזיאון. כאן תמצאו גם מנות איטלקיות ורומאיות טיפוסיות וגם מנות יוקרתיות יותר, ולחם שנאפה במקום. הצוות יקבל את פניכם בחיוך, והאווירה במקום היא נעימה אבל מוקפדת. אפשרות נוספת היא אוסטריה דלה קומארי ( Osteria delle Commari ), המתמחה במטבח רומאי מסורתי, ונמצאת בוויה סנטהמאורה 28 (Via Santamaura 28), במרחק קצר מהמוזיאון. לאחר שהטענו את המצברים מחדש, נתקדם לעבר בזיליקת פטרוס הקדוש (בזיליקת סן פייטרו). אזור זה רצוף בחנויות מעניינות, ואם נלך לאורך ויה קנדיה (Via Candia), נמצא לאורכו שפע של חנויות בגדים במחירים נגישים. אם אתם חובבי עתיקות, תוכלו למצוא חנות מעניינת במספר 90: צ'יינהארט ( ChinaArt ), המתמחה בריהוט סיני וטיבטי אותנטי המיובא ישירות מסין. בסוף הרחוב תמצאו את עצמכם מול צומת גדולה – המשיכו ישר לעבר שדרת ג'וליו צ'זארה (Viale Giulio Cesare), שם תמצאו חנויות מעניינות נוספות, וביניהן לוליטה ( Lolita ), המתמחה מזה 55 שנה בפריטי אופנה בסגנון צעיר ובמחירים נגישים. כשהייתי נערה קניתי לעיתים קרובות בחנות הזאת! אם אתם מחפשים נעליים, נסו את החנות פומה (Puma), המוכרת מאז שנת 1964 מותגים איטלקיים ומחו"ל. כעת נפנה ימינה, לעבר ויה אוטביאנו (Via Ottaviano), יעד חשוב נוסף עבור חובבי השופינג ברומא. גם כאן תמצאו בעיקר חנויות בגדים ואקססוריז, אבל לא רק! נסו חנויות כמו קטנלה (Catenella) המתמחה באופנה צעירה במחירים תחרותיים, אמהשופינג (Emmeshopping) – חנות המציעה בגדים אלגנטיים לאירועים במחירים נמוכים, ואת חנויות התכשיטים, התיקים והנעליים שבאזור. אני ממליצה בחום לעצור להתרעננות בקפה קסטרוני ( Castroni Caffè ), בית קפה מצויין המוכר גם מוצרים איטלקיים איכותיים, ולאחר מכן בחנות האהובה עליי – סטוריה אה מאג'יה ( Storia e Magia ), יעד מושלם לחובבי פנטזיה והיסטוריה. כאשר תכנסו לכאן, יהיה נדמה לכם שנכנסתם ליקום אחר ממש! בקצה הרחוב נמצאת פיאצה גדולה בשם פיאצה ריסורג'ימנטו (Piazza Risorgimento). על הפיאצה ממש נמצאת אחת המאפיות האהובות ביותר באזור – פומפי ( Pompi ). אם אתם חובבי מתוקים, המקום הזה יהיה גן עדן קטן עבורכם. הטירמיסו שלהם מפורסם במיוחד, ואסור לפספס גם את המאפים המיוחדים, ואת המריטוצי (Maritozzi - מאפה רחוב רומאי מסורתי ומושחת, המורכב מלחמניית בריוש מתוקה הנחצית לשניים וממולאת במנה נדיבה מאד של קצפת מתוקה. חובה לטעום את המעדן הזה לפחות פעם אחת בזמן שאתם מבקרים ברומא!) המשיכו לאורך צד ימין של הרחוב עד שתגיעו לוויאלה דיי בסטיוני די מיכלאנג'לו (Viale dei Bastioni di Michelangelo). במספר 5 תמצאו גלידריה מעולה בשם אולד ברידג' ( Old Bridge ) שאהבתי גם כשהייתי נערה. כאן מחכים לכם טעמים מעולים, והשפע הוא מסחרר... נסו את הגלידה בטעם ריקוטה ופיסטוק, בטעם אמרטו (amaretto - עוגיות שקדים איטלקיות מסורתיות), ובטעם שוקולד וקרם, וכל זאת בזמן שאתם משקיפים על חומות הוותיקן הנמצאות מולכם ממש. עכשיו, כשהקיבה מלאה, נוכל להמשיך בביקור ולהיכנס לבזיליקת פטרוס הקדוש (Basilica di San Pietro) . נחצה את החומות ונלך מעט לאורכן. נחלוף על פני הכניסה לעיר ולמדינת הוותיקן, ונראה את חיילי המשמר השוויצרי המפורסם, הלבושים במדים שעיצב עבורם מיכלאנג'לו? זוהי טעות נפוצה, הצבעים נבחרו כנראה בהשפעת העבודות של רפאל שהכתיב את האופנה באותם ימים. בעבר שכירי החרב השוויצריים נשכרו כלוחמים על ידי מלכים ברחבי אירופה, אבל כיום נותר רק המשמר השוויצרי המשרת את האפיפיור. חיל המשמר מונה 100 חיילים בלבד והם עוברים אימונים כדי ללמוד להשתמש גם בכלי נשק מסורתיים כמו רומח וגרזן. כדי להתקבל למשמר צריך להיות נוצרי קתולי, ובגובה 174 ס"מ לפחות. נעבור את השורה הכפולה של עמודים מצד ימין, ולנגד עינינו תתגלה בזיליקת פטרוס הקדוש (בזיליקת סן פייטרו) המרהיבה. הבזיליקה האפיפיורית של פטרוס הקדוש היא אחד המבנים הגדולים ביותר בעולם, ומבנה הדת הנוצרי הגדול בתבל, המושך למעלה מ-18,000,000 מבקרים בשנה! בנייתה של הבזיליקה החלה בשנת 1506, והסתיימה רק 120 שנה מאוחר יותר, בשנת 1626. הפיאצה שמול הבזיליקה הושלמה רק בשנת 1667. אדריכלים ואמנים רבים השתתפו בבניית המבנה המפואר – הכיפה, אחד הסמלים הידועים ביותר של רומא (לצד הקולוסיאום) תוכננה על ידי מיכלאנג'לו , החזית המונומנטלית על ידי קרלו מדרנו (Carlo Maderno), ואילו השורה הכפולה של עמודים, שנדמה כאילו הם מחבקים את הכיכר משני צידיה, תוכננה על ידי ג'ובאני לורנצו ברניני (Giovanni Lorenzo Bernini). החלל הפנימי של הבזיליקה הוא מרהיב ביופיו, ובלתי אפשרי לתאר בכמה משפטים פשוטים את כל האוצרות המופלאים המעטרים אותו. מבין היצירות הרבות, אי אפשר שלא להתייחס בראש ובראשונה לאחד הפסלים המפורסמים ביותר במקום – הפייטה של מיכלאנג'לו (La pietà di Michelangelo) . מיכלאנג'לו סיים את יצירת המופת הזאת בשנת 1499 כאשר הוא היה בן 20 בלבד, וחתם עליה בשמו. בנוסף, אי אפשר להחמיץ את הבלדקינו (Baldacchino), חופה מפוסלת עצומת מימדים, הניצבת מבלב הבזיליקה, מעל פסלו של פייטרו הקדוש, ומורכבת מארבעה עמודים בגובה כ-30 מטרים המקושטים בעיטור ספירלי בעיצובו של ג'ובאני לורנצו ברניני. למעלה מ-50,000 קילוגרמים של נחושת נדרשו כדי להשלים את העיטורים, והמקור לנחושת היה לא אחר מאשר הפנתאון! ברניני השלים את הבלדקינו בשנת 1624, והפסל נחשב לאחת מיצירות המופת של הבארוק. גם הקתדרה המוזהבת של ברניני (La Cattedra di San Pietro) , המשלבת אדריכלות, ציור ופיסול בארוקיים, תותיר אתכם נפעמים, והשילוב בין האלמנטים השונים שמרכיבים את הבזיליקה יותיר אתכם חסרי נשימה ממש מרוב יופי. הכניסה לבזיליקה היא בחינם, ואפשר גם לעלות לגג כדי להנות מהנוף המרהיב שנשקף ממנה (ניתן להגיע במעלית עד למרפסת. אם תרצו להמשיך הלאה לכיפה עצמה תאלצו לרכוש כרטיס, במחיר 10 יורו). אפשר לבקר גם במוזיאון האוצר של סן פייטרו הקטן שנמצא במקום (Museo del Tesoro di San Pietro), מחיר הכרטיס עומד על 5 יורו. ניתן גם לבקר במערות הוותיקן (Grotte Vaticane), מחיר הכרטיס הוא 13 יורו. לאחר החוויה החד פעמית שהעניקה לנו בזיליקת סן פייטרו, נתקדם לעבר טירת סנט'אנגל'ו ( Castel Sant’Angelo ) . כדי להגיע לשם, נלך לאורך ויה דלה קונצ'יליאציונה (Via della Conciliazione) שנבנתה בשנות ה-30 של המאה ה-20 על מנת לאפשר כניסה מרשימה יותר לכיכר. טירת (קסטל) סנט'אנג'לו נבנתה בשנת 123 לספירה כמאוזוליאום (אחוזת קבר) עבור הקיסר אדריאנוס (Adriano), ולאורך השנים שופצה פעמים רבות ושימשה בין היתר כמבצר, בית כלא, ומצודה אפיפיורית בתקופת הרנסנס. כיום הטירה היא מוזיאון פופולרי. מחיר כרטיס הכניסה הוא 15 יורו, ומומלץ (לא חובה) לרכוש כרטיסים מראש, אונליין. הביקור במקום מתחיל מהחלק העתיק ביותר במתחם, בסלה דלה אורנה (Sala delle Urne), המכונה גם או "חדר האוצר", שם קבורים אדריאנוס ובני משפחתו. עדיין אפשר לראות כאן כיתוב ושיר שכתב הקיסר. מכאן אפשר לראות את הפסאטו דל בורגו (Passetto di borgo), מסדרון ארוך שמחבר את הטירה לוותיקן, שבנה האפיפיור ניקולס השלישי. המסדרון הסודי התגלה כיעיל במיוחד בשנת 1527, כאשר האפיפיור קלמנס השביעי נמלט לטירה, והתחבא בה בזמן המצור שהטילו על הוותיקן חייליו של הקיסר קארל החמישי. המתחם כולו עשיר בחצרות רבות המעוטרות בפסלים יפים. את הקירות מעטרים ציורים של אמנים מתקופת הרנסנס ומתקופות נוספות, וביניהם לורנצו לוטו (Lorenzo Lotto), לוקה סיניורלי (Luca Signorelli), ורבים אחרים. דירות האפיפיור המרשימות נבנו במקום החל מהמאה ה-15. מראש הטירה, בנקודה שבה הוצב בשנת 1752 פסל ברונזה בצורת מלאך (אנג'לו, באיטלקית, המעניק לטירה את שמה), נשקף נוף מרהיב של העיר. ניתן גם לראות את הגשר המקסים המוביל אל הטירה – גשר סנט'אנג'לו (Ponte Sant’Angelo), המעוטר לאורכו בפסלים בסגנון הבארוק שפיסלו אמנים רבים, וביניהם גם ברניני. טירת סנט'אנגלו שימשה כמקור השראה לאֳמָנים וסופרים לאורך השנים. בין היתר מככבת הטירה בספר "מלאכים ושדים" של דן בראון, ובאופרה "טוסקה" של ג'אקומו פוצ'יני. כעת, משהסתיים הביקור שלנו, נוכל ללכת לאכול ארוחת ערב. באזור זה ישנן מסעדות רבות וביסטרו קטנים ומקסימים. מבין האפשרויות הרבות, אני ממליצה על המקום האהוב עליי – דה רומולו אלה מולה אדריאנה ( Da Romolo alla Mole Adriana ), שנמצא לא רחוק מכאן, בוויה דל קמפנילה 12 (Via del Campanile). מאת 1927 מגישים כאן מנות טיפוסיות למטבח הרומאי, ולא רק! התפריט מגוון, ובין היתר תמצאו כאן מנה מומלצת במיוחד של פסטה אלה אמטריצ'אנה (אחת הפסטות המפורסמות ביותר באיטליה, המוגשת עם רוטב שעשוי מעגבניות, גבינת פקורינו, ונקניק גוואנצ'לה – לחי חזיר מיושנת). אני בדרך כלל מזמינה כאן את הפיצה הפריכה, עם אחת מהתוספות הרבות. אם בחרתם להישאר יום נוסף ברומא אנו נתראה מחר, ונצא לסיור נוסף בעיר הנצחית!

היום נבקר באתר ארכיאולוגי ייחודי, בגן ורדים עתיק, וברובע אופייני ומפורסם מאד של רומא – רובע טרסטוורה (Trastevere) נתחיל את המסלול שלנו במרחצאות קרקלה (טרמה די קרקלה – Terme di Caracalla ), אחד מהאתרים הארכיאולוגיים החשובים ביותר בעיר הבירה. ניקח את קו B של המטרו, ונרד בתחנת Circo Massimo. נחצה את הרחוב, נפנה שמאלה, ואז ימינה: הגענו לוויאלה דלה טרמה די קרקלה (Viale delle Terme di Carcalla), והכניסה לאתר היא במספר 52. לא חובה להזמין מראש מקום, ומחיר כרטיס הכניסה הוא 10 יורו (או 15 יורו אם תרצו לשכור גם מדריך קולי מוקלט). המרחצאות, המתוארכים למאה השלישית לספירה, הם היחידים בעולם בגודל כזה והשתמרו לאורך השנים במצב מצוין. בנייתם החלה בתקופתו של הקיסר ספטימוס סווריוס (Settimio Severo), אבל היה זה בנו, קרקלה (Carcalla), שחנך אותם. הקיסרים שבאו בעקבותיו הרחיבו את המרחצאות והוסיפו לקישוטים המפוארים שבמקום. במהלך השנים השתמשו במתחם לצרכים שונים, וחלק מהקישוטים שעיטרו את המרחצאות – כמו כיסויי השיש המפוארים, הפסלים, העמודים והפסיפסים – נתלשו ונלקחו. חלק מהקישוטים אבדו, ואילו אחרים אפשר למצוא היום מפוזרים במספר מוזיאונים ובווילות של משפחות אצולה. פריטים אחרים זכו לחיים חדשים ושולבו במבנים ברחבי רומא ובמזרקות בעיר. מאז המאה הראשונה לפנה"ס נהגו הרומאים לבנות מרחצאות רבים בכל רחבי אירופה, בזכות היכולות ההנדסיות והאדריכליות שלהם, והיכולת להוביל מים על פני מרחקים משמעותיים. המרחצאות הציבוריים היו מקום חשוב מאד עבור הרומאים ברומא העתיקה, ושימשו לא רק כמקום רחצה וטיפוח, אלא כמקום מפגש תרבותי של ממש: במרחצאות רבים, אחרי הרחצה עצמה, אפשר היה ליהנות ממסאז' עם שמנים ריחניים, לבצע פעילות ספורטיבית, ואפילו לצפות במופע תיאטרון או לקרוא בספריה הציבורית שבמקום. הכניסה הייתה לרוב בחינם, ומותרת לכולם. נשים וגברים נכנסו בשעות נפרדות. דמיינו לעצמכם שאתם חוזרים 1800 שנה אחורה בזמן. לו הייתם מבקרים אז במרחצאות הייתם נכנסים דרך כניסה מפוארת ברוחב ארבע דלתות, ומיד הייתם מתפעלים למראה הפסלים, השיש, והבריכה הגדולה שמולכם. הייתם מתפשטים בחדרי ההלבשה בני שתי הקומות, שרצפתם מעוטרת בפסיפס, ואז הייתם יכולים לבחור אם ללכת להתאמן באחד משני חדרי הכושר או להתמקד בביקור הסטנדרטי במרחצאות, ולהיכנס לפריג'ידריום (frigidarium), חלל שבו בריכה ובה מים קרים, לקלדריום (caldarium), ובו בריכת מים חמים, או לטייפידריום (tiepidarium), כדי לטבול במים חמימים-פושרים. כמו רוב המרחצאות הרומיים, הכניסה למקום היתה בחינם, אבל השירותים הנוספים, כמו לדוגמה חדר הלבשה, מגבות ועוד, היו בתשלום. במרחצאות קרקלה היה מערך שלם של חדרים תת קרקעיים ששימשו לניהול המרחצאות, והחוקרים שערכו חפירות במתחם מצאו אפילו מיטראו (Mitreo), כלומר חלל דתי שהוקדש למיתרה, אל מהמיתולוגיה הפרסית וההודית שחדר גם למיתולוגיה הרומית וזכה להערצה רבה במאה השנייה לספירה. גם כיום משמשים המרחצאות כמקום מפגש תרבותי, ומאז שנות ה-30 של המאה ה-20 נערכים פה (כמעט) מידי קיץ קונצרטים קיציים של בית האופרה של רומא. לאחר שביקרנו באתר המופלא הזה, נמשיך לעבר הלונגוטברה (Lungotevere), השדירה הרחבה שלאורך הנהר. נחלוף על פני הקירקוס מקסימוס (Circo Massimo) שכבר ראינו במהלך היום הראשון שלנו ברומא, ונראה שמצד שמאל, למרגלות גבעת אוונטינו (אחת משבע הגבעות של רומא) נמצא אתר מרשים ואלגנטי – גן הוורדים של רומא, הידוע בשם איל רוזטו (Il Roseto ). הגן היפהפה הזה, המשקיף על נוף מקסים במיוחד, פתוח בסתיו ובאביב בלבד. ניתן לבקר בו רק באמצעות סיור מודרך שיש להזמין מראש (מחיר הכרטיס – 5 יורו). כיום מוצגים במקום למעלה מאלף (!) זנים של ורדים מכל רחבי העולם, אבל במאה השלישית לפנה"ס עמד כאן מקדש שהוקדש לפלורה, אלת הפרחים. בין השנים 1645 עד 1934 שימש המקום את הקהילה היהודית בעיר, קודם כגינת ירק ובהמשך כבית קברות, ונודע בשם אורטו דלי אבריי (Orto degli Ebrei). בהמשך עבר בית הקברות היהודי לווראנו (Verano), והקהילה נתנה לעיר רשות לבנות במקום את גינת הוורדים, בשנת 1950. על מנת להודות לקהילה הוצב בכניסה שלט, והשבילים שבין שיחי הוורדים עוצבו בצורת מנורה בת שבעה קנים. לאחר שהשתכרנו מניחוח שיחי הוורדים, נלך לכיוון טרסטוורה (Trastevere). נעבור בין המקדשים שבפורו בואריו (Foro Boario), שראינו כבר במהלך היום הראשון, ונגיע עד ללונגוטוורה (Lungotevere). נחצה את גשר פלטינו (Ponte Palatino), ונציץ לעבר גשר אמיליו (Ponte Emilio) הסמוך, הנקרא גם פונטה רוטו (Ponte Rotto), או הגשר השבור. הוא נבנה במאה השלישית לפנה"ס ושופץ מספר רב של פעמים, אך העמודים שאתם רואים הם העמודים המקוריים. האי הקטן שלפניכם נקרא איזולה טיברטינה (Isola Tibertina), ושורשיו עתיקים מאד. במאה השלישית לפנה"ס ניצב כאן מקדש אסקולאפיו (Tempio di Esculapio), אל הרפואה, והיום עומד כאן בית חולים. נלך לאורך הגשר ונגיע לשכונת טרסטוורה (Trastevere) , אחת השכונות העתיקות והטיפוסיות ביותר בעיר הבירה, סמל של ממש לאורח החיים הרומאי, וערש הדיאלקט הרומאי (ועל כך עוד נרחיב בהמשך, כשנשב מול מנה יפה של פסטה במסעדת טברנה טרילוסה – Taverna Trilussa , מסעדה מפורסמת מאד שנפתחה בשנת 1910 ומציעה מנות בטעם של פעם). מאז ימי הביניים טרסטוורה היא ערב רב של רחובות מתפתלים וסמטאות צרות, שבהן ארמונות האצילים המפוארים ניצבים לצד שיכוני העניים. זהו ביתם של אנשים עיקשים, ערמומיים אבל עם לב ענק, גאים ובעלי חוש הומור אירוני ומפותח – אלה הם המאפיינים של הרומאים האמיתיים. האווירה כאן מיוחדת, וניתן להבין אותה רק כאשר הולכים בכוונה לאיבוד בין הסמטאות. זו הדרך הטובה ביותר לגלות את הפינות הציוריות ואת הפיאצות הרומאיות הטיפוסיות שצצות לפתע מול עיניכם לאחר שפניתם ימינה או שמאלה. ההתיישבות הרומית ברובע טרסטוורה העתיק החלה במאה החמישית לפנה"ס, ורבים מהמתיישבים באזור היו מהגרים יהודים. למעשה, הרובע כונה " פלטיאה יודיאורום ". עם השנים שגשג הרובע והפך למקום מועדף על העשירים שבנו בו את הווילות שלהם, ואפילו יוליוס קיסר בנה בו את ביתו. בימי הביניים נבנה הרובע בצפיפות, ואינסוף הסמטאות הצרות והמתפתלות והצבעוניות נותרו בו עד היום. בלילה, יפה כאן אפילו יותר מאשר בשעות היום. אך בזמן שנמתין ללבנה שתעלה, נלך לבקר בכמה מהאטרקציות המרכזיות בשכונה הקסומה הזאת! על מנת להגיע למסעדת טברנה טרילוסה , נפנה ימינה אחרי הגשר ונלך לאורך הלונגוטוורה (Lungrotevere) לכיוון צפון. על מנת להתקרר מעט לאורך הדרך, נוכל לטעום גרניטה, שברומא נקראית גרטקקה (grattachecca), בקיוסק של הגברת מירלה (Mirella). הגרניטה פה עשויה מקרח שמגורר על המקום ברגע ההזמנה, סירופ, ופירות. ישנם קיוסקים רבים כמו זה ברחבי רומא, והם כולם מקומות היסטוריים. הקיוסק של מירלה נפתח לראשונה בשנת 1915, וכמו האחרים הוא אהוב על הרומאים שמחפשים דרך להצטנן מעט בחודשי הקיץ הלוהטים. נתקדם לעבר פסל השיש של המשורר הרומאי בן המאה ה-19, ג'וזפה ג'ואקינו בלי (Giuseppe Gioachino Belli), שכתב שירים בדיאלקט רומאי. נפנה שמאלה אל ויה אנטונייטי (via Antonietti) ואז ימינה לויה של פוליטאמה (via del Politeama). במספר 23 מחכה לנו המסעדה, בה נוכל ליהנות מארוחת צהריים טעימה. בזמן שתאכלו את אחת המנות הטיפוסיות לאזור, בוודאי תשימו לב שהרומאים שמסביבכם מדברים בדיאלקט מיוחד, שנקרא רומאנסקו (Romanesco) ונשמע קצת שונה מהאיטלקית הרגילה. הדיאלקט הרומאי נחשב ל"צבעוני" במיוחד, והרומאים משתמשים בשפת היומיום בביטויים וקללות שיגרמו לרובכם לפעור את הפה בהלם. אבל זה חלק מהקסם של רומא! לאחר הביקור במסעדה נוכל להמשיך ללכת לאורך הלונגוטוורה (Lungotevere) ולהגיע בקלות לפיאצה טרילוסה (Piazza Trilussa ). כאן, מתחת למזרקת צ'נטו פראטי (Fontana dei Cento Frati), כלומר מזרקת מאה הנזירים, נפגשים מידי ערב עשרות צעירים. מעניין לדעת שהמזרקה נבנתה בשנת 1613, אבל במקור היא נבנתה בצד השני של הנהר. בעקבות הצפה דרמטית במיוחד שהתרחשה בשנת 1870 נבנו חומות הגנה, והמזרקה שופצה והועברה למקומה הנוכחי. לא רחוק משם ניצב פסל המוקדש למשורר טרילוסה (Trilussa), שכתב שירים בדיאלקט רומאי, ומכאן ניתן להשקיף גם על גשר סיסטו (Ponte Sisto), שנבנה בשנת 1479 על הריסותיו של גשר רומאי עתיק שנודע בזכות עיצובו המיוחד (במרכזו של הפסל נפער חור שדמה בצורתו לעין). כעת נחזור על עקבותינו, לעבר המסעדה, נפנה לויקולו דלה רנלה (viccolo della Renella) ואז שמאלה לוויה דל מורו (via del Moro), הרחוב שיוביל אותנו לפיאצה סנטה מריה אין טרסטוורה (Piazza Santa Maria in Trastevere) . כאן, במספר 59, נמצאת אחת החנויות הייחודיות באזור – פולברה די טמפו ( Polvere di Tempo ), ובתרגום מילולי – אבק הזמן. החנות מלאה בחפצים מיוחדים כמו שעוני חול, מצפנים, ועוד. אם נשוטט לאורך מבוך הסמטאות נמצא בעיקר חנויות מיוחדות כמו זו – חנויות עור, בוטיקים של אמנים, חנויות בגדים וחנויות וינטג' הממוקמות בתוך בניינים עתיקים, וגלריות אומנות. נתקדם ונגיע עד לפיאצה סנטה אפולוניה (Piazza Santa Apollonia) ושם, מצד ימין, נראה במרכז הכיכר את אחת המזרקות העתיקות ביותר ברומא, המתוארכת למאה ה-15, אבל לפי חוקרים אחדים נבנתה כבר במאה השמינית! המים הגיעו למזרקה באמצעות אמת המים טראיינה (Acqua Traiana) שנבנתה במאה הראשונה לספירה. לאורך השנים שופצה המזרקה מספר פעמים. הכנסייה שבכיכר, בזיליקת סנטה מריה אין טרסטוורה (Santa Maria in Trastevere), נוסדה במאה השלישית לספירה, והיא נחשבת לכנסייה הפתוחה לציבור העתיקה ביותר ברומא. כאשר הכנסייה שופצה במאה ה-12, השיפוץ בוצע בין היתר גם באמצעות חומרי גלם שנלקחו ממרחצאות קרקלה. חזית הכנסייה מקושטת בפסיפס מהמאה ה-13, וגם בראש מגדל הפעמונים ניצב עיטור עשוי פסיפס. התקרה המעוטרת והחלל הפנימי של הכנסייה, המעוטר בפסיפסים מוזהבים שיצר הצייר והאמן פייטרו קוואליני (Pietro Cavallini), יותירו אתכם בפה פעור, והיצירה הידועה ביותר היא הפסיפס המעטר את המזבח, המתוארכת למאה ה-12-13. מכאן נמשיך לאורך ויה דלה פליה (via della Paglia), ואז נפנה ימינה לפיאצה די סן אג'ידיו (Piazza di San Egidio). כאן ממוקם מוזיאון רומא אין טרסטוורה (Museo di Roma in Trastevere ), המציג לא רק מגוון יצירות אומנות אלא גם מאפשר הצצה לחיי היומיום ולמסורות הרומאיות במאות ה-18 וה-19, ומתאר את "רומא של פעם" – מנהגיה, חגיה ומסורותיה של העיר. הכניסה למוזיאון עולה 6 יורו (המחיר גבוה יותר כאשר מתקיימות במקום תערוכות זמניות), ויש להזמין כרטיסים מראש באתר הרשמי . מכאן, נלך לאורך ויה דלה סקלה (via della Scala), שתוביל אותנו לעבר פיאצה סנטה מריה דלה סקלה (Piazza Santa Maria della Scala) . כאן נמצאים שני אתרים מעניינים: כנסיית סנטה מריה דלה סקלה (Chiesa di Santa Maria della Scala) – מבנה בסגנון בארוקי שמעוטר בעיטורי שיש מרהיבים בגוני ורוד, ואטרקציה נוספת, ייחודית מאד ולא מוכרת במיוחד – חנות התבלינים העתיקה " אנטיקה ספצייריה די סנטה מריה דלה סקלה " ( L’Antica Spezieria di Santa Maria della Scala ) הממוקמת בתוך מה שהיה פעם מנזר עתיק. החנות נמצאת בקומה הראשונה, והיא נחשבת לבית המרקחת העתיק ביותר באירופה. היא נוסדה על ידי נזירים במאה ה-16, ונפתחה לציבור במאה ה-17. התקרה מקושטת כולה בפרסקאות, ובחלל המרכזי ניצבים עדיין רהיטים מאותה התקופה. מהמדפים יציצו אליכם שפע של מכשירים שנועדו לזקק תמציות, מכלים מסתוריים, מאזניים עתיקים שנועדו לשקול את התרופות, ועוד. בספרי בית המרקחת שמורים עדיין מתכונים עתיקים, כמו המתכון לתרופה בשם טריאקה (Theriaca) – תרופה נגד רעל המכילה 57 מרכיבים שונים, והומצאה, כך טוענים, על ידי הרופא הפרטי של הקיסר נרון (Nerone). לאחר המסע הקצר הזה אחורה בזמן, נמשיך בסיור ונבקר בפאלאצו קורסיני ( Palazzo Corsini ), אחד משני המבנים המאכלסים את הגלריה נאציונאלה די ארטה אנטיקה (Galleria Nazionale di Arte Antica ) – הגלריה הלאומית לאומנות עתיקה. כדי להגיע לגלריה נלך לאורך ויה דלה סקלה עד שנגיע לויה די פורטה סטימיאנה (via di Porta Settimiana), שם נוכל להתפעל משער סטימיאנה (Porta Settimiana), שנבנה במאה השלישית לספירה. נמשיך ישר לאורך ויה דלה לונגרה (via della Lungara). במספר 12 ניצב בניין מפואר מהמאה ה-16 המשמש כמוזיאון, ומאכלס ציורים נהדרים ויצירות של קרוואג'ו , מטיה פרטי (Mattia Preti), גואידו רני (Guido Reni), פיטר פול רובנס (Peter Paul Rubens), סימון וואה (Simon Vouet) ורבים אחרים. מחיר כרטיס הכניסה עומד על 12 יורו. בשלב זה כבר שקעה השמש, ורחובות טרסטוורה הומי אדם ושקקי חיים. הסמטאות מתמלאות ברומאים ובתיירים הנוהרים למסעדות ולברים הרבים. בפיאצות תוכלו לראות אמני רחוב ורוכלים, מוזיקאים ודוכנים מכל המינים... הרובע הזה הופך לקסום לאחר השקיעה, וכעת הגיע הזמן לאכול ארוחת ערב. מבין האפשרויות הרבות מספור, אמליץ לכם על שתי מסעדות במיוחד: אפשרות אחת היא טונרלו ( Tonnarello ), בוויה דלה סקלה 1-3 (Via della Scala 1-3). כאן תוכלו לטעום מנות רומאיות טיפוסיות וגם את הפינסה (pinsa) הרומאית, הפיצה הטיפוסית לאזור רומא. חומרי הגלם כאן מעולים, והשרות נעים. אפשרות שנייה היא קקו אר קרטיירה ( Checco er carettiere ), מסעדה שנפתחה בשנת 1935 ומתמחה במנות אזוריות טיפוסיות. המסעדה נמצאת בויה בנדטה 10 (via Benedetta 10). כעת תוכלו להמשיך לסייר בין הרחובות והכיכרות, ואולי גם לעצור וללגום בירה ארטיזנלית באחד מהפאבים והברים באזור, כמו לדוגמה בפאב מה קה סייטה ונוטי אה פאר ( Ma che siete venuti a fa ), הנמצא בוויה בנדטה (Benedetta) 25. שני מקומות מומלצים נוספים הם אלמלו ( Almalù ), הנמצא בויה דלה סקלה מספר 77, ואון דה רוקס ( On the Rox ), במספר 43. המסע שלנו בלב רומא מסתיים כאן... אלא אם כן מתחשק לכם להישאר בעיר יום נוסף, ולהקדיש אותו לשופינג ולבילויים! במקרה שכזה, אני ממליצה לכם לשכור רכב (מאחת מחברות השכרת הרכב המוכרות כמו הרץ-HERTZ או אאורופקאר-EUROPCAR או כל חברה אחרת), לוודא שהוא מצוייד בג'יפיאס (לחילופין תוכלו להשתמש בגוגל מאפס או בווייז בפלאפון שלכם) ולנסוע לכיוון קניון האאוטלט מקארת'ור גלן – Outlet Mall McArthur Glen Castel Romano שבעיירה קסטל רומאנו, במרחק כ-30 קילומטרים דרומית לרומא. כאן יקדמו את פניכם למעלה מ- 150 חנויות של כל המותגים הכי אהובים ומוכרים, במחירים זולים ב-30% בהשוואה לחנויות הרגילות. בתקופת הסאלדי (saldi) – כלומר המכירה המיוחדת המשכת כחודש ונערכת בחנויות באיטליה פעמיים בשנה, בחורף (החל מה-6 בינואר) ובקיץ (החל מה-7 ביולי) – ההנחות מגיעות אפילו ל-70% מהמחיר הנקוב! לצד החנויות תמצאו גם בארים, מסעדות, וחניה בחינם, כמובן. זה המקום שאליו אני מגיעה כדי לעשות שופינג, ובהנאה רבה! בין החנויות האהובות עליי כאן: פופה (Pupa) – מותג איטלקי המתמחה באיפור ומוצרי קוסמטיקה, סוורובסקי (Swarowsky) המתמחה בתכשיטים, גס (Guess), המתמחה באופנה, תיקים ונעליים, דסיגואל (Desigual) המתחה באופנה צבעונית בסגנון צעיר, קלצדוניה (Calzedonia), המתמחה בהלבשה תחתונה, ונייק (Nike), מותג הספורט הידוע. אבל לצד החנויות האלה, תמצאו כמובן מותגים רבים ונוספים! בשעות אחר הצהריים תוכלו ללכת ולבלות בצ'ינצ'יטה וורלד ( Cinecittà World ), לונה פארק בהשראה קולנועית, ובו למעלה מ-40 מתקנים מלהיבים. זהו אתר מושלם למשפחות, ובין היתר תמצאו כאן את פארק המשחקים המקורה הגדול ביותר באירופה, אזור המוקדש לדינוזאורים, רכבת הרים עם מספר הסלאלומים הגבוה ביותר באירופה (10!) , ועוד. המתחם האהוב עליי הוא זה שמוקדש לרומא העתיקה. כעת הגיע הזמן להיפרד מכם, אבל אני מקווה שאזכה להוביל אתכם בעתיד לאורך מסע נוסף לגילוי הפנינים האיטלקיות!