top of page

נמצאו 452 תוצאות עבור ""

  • עשרת המאפיונרים המפורסמים והמסוכנים ביותר בתולדות איטליה

    לאיטליה היפהפיה יש גם צדדים קשים, ואחד האכזרי שבהם הוא ארגוני הפשע המאורגן הפועלים במדינה. המאפיה הסיציליאנית ("קוזה נוסטרה"), המאפיה הקלברזית ("נדרנגטה") והמאפיה הנפוליטנית ("קמורה") הצמיחו מתוכן כמה וכמה מאפיונרים מסוכנים במיוחד, שהטילו אימה על מאות אלפים. על מי מהם כבר שמעתם? 1. ברנרדו פרובנצאנו ברנרדו פרובצאנו (Bernardo Provenzano), המוכר גם בכינוי "Binnu u tratturi" (ברני הטרקטור) ו-"u ordiniere" (רואה החשבון), היה אחד המאפיונרים האיטלקים הבכירים ב"קוזה נוסטרה" (המאפיה הסיציליאנית). הוא התפרסם בקרב הציבור בזכות העובדה שהצליח לרדת למחתרת ולהתחמק מהשוטרים במשך כ-43 שנה, עד שנתפס בשנת 2006. פרובנצאנו נולד ב-1933 למשפחת איכרים ענייה בקורלאונה (Corleone), אחת הערים הנגועות ביותר בסרטן המאפיה, ומגיל צעיר נחשף לאחיזתה של הקוזה נוסטרה בחיי התושבים. הוא נטש את בית הספר בגיל מוקדם והחל לעבוד בשדות לצד אביו, אך במהרה מצא דרכים רווחיות יותר להרוויח את לחמו והצטרף למאפיה כחייל של המאפיונר לוצ'אנו ליג'ו. בשלב האלימות הקשה שבה נקט הוא זכה לכינוי "הטרקטור" ו-"החיה". לאחר שליג'ו נעצר, הפך פרובנאצנו לאחד המאפיונרים הבכירים באזור. שיטותיו של פרובנצאנו היו מגוונות: הוא שמר על פרופיל נמוך ותיקשר עם נאמניו באמצעות פתקים, על מנת שהמשטרה לא תוכל להאזין לו. את הפתקים הוא נהג לתבל בביטויים דתיים, אך במקביל פילס את דרכו לצמרת באלימות חסרת מעצורים. לאחר שגם המאפיונר סלבטורה רינה (Salvatore Riina) נעצר בשנת 1993, והמאפינור לאולוקה באגארלה (Leoluca Bagarella) נעצר בשנת 1995, הפך פרובנצאנו לבוס הבכיר, או "הבוס של הבוסים". דם רב נשפך על ידי פרובנצאנו, שעשה הון ממעשי אלימות וסחיטה. לאחר מעצרו הוא חלה בסרטן, וניסה להתאבד פעמיים. הוא נפטר בכלא בשנת 2016, בגיל 83. על ידיו נותר דמם של עשרות אנשים שרצח לאורך השנים. 2. סלבטורה רינה אחד המאפיונרים האלימים, האכזריים והמתועבים ביותר שפעלו באיטליה היה סלבטורה רינה (Salvatore Riina, 1930-2017), הידוע גם בכינוי טוטו רינה, ומי שעמד מאחורי מסעות רצח המוניים שכללו בין היתר את רציחתם פוליטיקאים, קציני משטרה ושופטים-חוקרים שניסו להיאבק בפשע המאורגן. רינה, שכונה גם "החיה" (la Belva) בשל אכזריותו, נולד למשפחה ענייה בעיר קורלאונה (Corleone). הוא הרג אדם לראשונה כשהיה בן 19 (בקטטה), וכשהשתחרר מהכלא בשנת 1956 השתלב בחיי הפשע בעיר. בדומה לברנרדו פרובנצאנו גם הוא עבד עבור לוצ'אנו לג'ו (Luciano Leggio), הבוס הגדול דאז, ומילא תפקיד מרכזי בהגדלת כוחו של שבט קורלאונה. בדרכו לצמרת הוא נקט במדיניות של אדמה חרוכה, ולא היסס לרצוח לא רק את מתחריו אלא גם נשים, ילדים, וכל מי שמותו היה עשוי להועיל לו. על פי ההערכה היה מדובר במאות בני אדם. לאחר שלג'ו נעצר (באשמת רציחתו של הבוס הקודם, מיקלה נווארה), רינה תפס את מקומו בשנת 1974. במסגרת המשפט הענק (ה-"מקסי פרוצ'סו") נגד חברי המאפיה שהחל בשנת 1986 הוא נשפט שלא בנוכחותו למאסר עולם, אך במשך שנים ארוכות חי במחתרת. כאשר המאפיונר תומאזו בושטה חצה את הקווים והחל לשתף פעולה עם חוקריו ולמסור מידע על פעלותיו של השבט, יצא רינה למסע רצח במטרה להסיט את תשומת הלב ומשאבי המשטרה לכיוונים אחרים, והניח פצצה ברכבת שנסעה בערב חג המולד (23 בדצמבר 1984) שהובילה למותם של 17 איש ולפציעתם של כ-270. בהמשך הוא גם עמד מאחורי רציחתם של שניים מהשופטים החוקרים היודעים ביותר באיטליה: ג'ובאני פאלקונה ופאולו בורסלינו. הוא נתפס לבסוף רק בשנת 1993, ובעקבות מעצרו יצאו נאמניו למסע טרור ורצח, שנועד להפחיד את כלי התקשורת מלעסוק בפרשה, ולהשתיק מאפיונרים אחרים שחשבו אולי לשתף פעולה עם החקירה. נכסים בשווי כ-125 מיליון דולר הוחרמו ממנו, והווילה שבה התגורר בפלארמו הוסבה לתחנת משטרה. בשל מסוכנותו הוא הוחזק בבידוד בכלא עד למותו בשנת 2017. הוא היה נשוי לאחותו של מי שבפועל ירש את מקומו - לאולוקה בארג'לה (Leoluca Bargella). 3. מתאו מסינה דנארו מתאו מסינה דנארו (Matteo Messina Denaro, 1962-2023) היה מבכירי המאפיה הסיצילאנית בדור שהגיע אחרי ברנארדו פרובנצאנו, והפך לבוס הגדול של המאפיה הסיציליאנית – הקוזה נוסטרה. הוא התפרסם גם בזכות העובדה שחי במחתרת במשך 30 שנה, ונחשב לאחד מעשרת הפושעים המבוקשים ביותר בעולם. הוא נתפס לאחר מרדף בן עשרות שנים כאשר התייצב תחת שם בדוי בקליניקה פרטית בפאלרמו, כדי לעבור טיפול כימותרפיה (הוא סבל מסרטן המעי). הוא נפטר 9 חודשים לאחר מעצרו. דנארו נולד למשפחה של מאפיונרים, והשתלב בארגון כבר מגיל צעיר, כרוצח. הוא נודע בחיבתו לאלימות, מכוניות מהירות, נשים ומותגי יוקרה איטלקיים וייצג את הדור החדש של המאפיונרים, שלא ניסו לקדם שמרנות ומראית עין משפחתית מהוגנת. הוא הרוויח הון עתק מסחיטת בעלי עסקים, גביית פרוטקשן, וייבוא סמים בשיתוף עם ארגוני פשע בינלאומיים. לאחר שסלבטורה רינה נעצר, דנארו מילא תפקיד מרכזי בקמפיין הטרור שהמאפיה ניהלה במטרה לשבש את המשפט ולהרתיע את רשויות החוק. עבור מעשים אלה הוא נשפט שלא בנוכחותו למאסר עולם בשנת 2002. לאחר שנעצר, הוחרמו נכסיו האישיים שהגיעו לסכום אסטרונומי של 4 מיליארד יורו. 4. אנטוניו פלה אנטוניו פלה (Antonio Pelle, 1932-2009) הגיע מלב ליבו של האזור המזוהה ביותר עם הנדרנגטה - הכפר העני סן לוקה, באזור חקלאי, מוקף ביערות סבוכים השורצים מאפיונרים. הוא שימש כ-"קאפו קרימינה" (capo crimine), ראש הנדרנגטה עד למותו (מנסיבות טבעיות) בשנת 2009. שורשיו היו צנועים ביותר (כילד הוא עבד כרועה צאן) אך הוא הוכיח את נאמנותו לבוסים המקומיים וטיפס במעלה סולם הדרגות. במהרה הפך פלה לדמות מפתח וייבא סמים מלבנון ומאמסטרדם. עד מהרה הוא הפך לאחד הבוסים הבכירים ביותר בנדרנגטה. הנדרנגטה, המאפיה הקלברזית, נחשבת כיום למאפיה החזקה בעולם וידועה בכך שהיא בנתה תשתית בינלאומית נרחבת של סוחרי סמים ונשק המשתפים פעולה עם קרטלים בדרום אמריקה ומגלגלת עשרות מיליארדי דולרים בשנה. אין ספק שהנדרנגטה עשתה דרך ארוכה מהימים שבהם היתה מאפיה מקומית בזעיר אינפין, שהתבססה בעיקר על גניבת בקר וצאן וסחיטת בעלי עסקים מקומיים. כיום אפיקי הרווח העיקריים הם סחר בסמים, נשק, הלוואות, סחיטה והלבנת הון ולנדרנגטה יש תשתית בינלאומית ונוכחות חזקה לא רק באיטליה אלא גם ברחבי אירופה, ארצות הברית, דרום אמריקה ואוסטרליה. הקפיצה הגדולה הושגה בזכות השתלטות על פרוייקטים לאומיים – הנדרנגטה הצליחה לזכות במכרזי בנייה מוטים, בזכות שיתופי פעולה עם פוליטיקאים מושחתים, ואילו הכסף למימון הפרוייקטים הגיע מאפיק אכזרי ורווחי במיוחד: מעשי חטיפה. במשך כ-25 שנה, בין שנות ה-60 וה-80, נחטפו מאות אנשים והוחזקו על ידי המאפיה בתנאי קשים בתמורה לכופר. החטיפות היו כה נפוצות עד שהוקדש להן דף כמעט קבוע בעיתונות. בין היתר נחטפו ילדים, נשים וגברים, והיו גם מי שהוחזקו במשך פרקי זמן ארוכים (למעלה משנה). רוברטו סביאנו מחבר רב המכר "גמורה" מסביר מי היה אנטוניו פלה הבוס (תרגום באנגלית): 5. רוקו מוראביטו עד שנתפס, נחשב רוקו מוראביטו ( Rocco Morabito, 1966) למבוקש השני בחשיבותו באיטליה, ואחד המבוקשים הבכירים בעולם, שני ברמת מסוכנותו רק למתאו מסינה דנארו. הוא נולד בעיר אפריקו (Africo) שבקלבריה, קרוב משפחה של הבוס המקומי ג'וזפה מורביטו שצמח והפך לבכיר ב-"נדרינה מוראביטו" - Nadrina Morabito (ה-"נדרינה" היא היחידה הבסיסית במאפיה הקלברזית, המקבילה של "משפחה" במאפיה הסיציליאנית) הוא השתלב בעסקי הקוקאין בסוף שנות ה-80 ותוך שנים ספורות טיפס במעלה סולם הדרגות והפך למלך הקוקאין של מילאנו. בהתאם לשיטת העבודה החדשה של הנדרנגטה הוא עבד ישירות מול סוחרי הסמים הקולומביאנים. בשנת 1994 הוא נשפט ל-30 שנים בעוון סחר בסמים וירד למחתרת, באורוגוואי. הוא נלכבד במונטווידאו בשנת 2017, אך הצליח להימלט מהכלא (לטענת החוקרים הוא עשה זאת באמצעות תשלום שוחד בגובה 50000 יורו לסוהרים). לאחר שנתיים נלכד מלך הקוקאין בברזיל, והוסגר לאיטליה. כיום הוא מוחזק בבית כלא תחת שמירה צמודה. ההסגרה מברזיל לאיטליה 6. פרנצ'סקו פלה פרנצ'סקו פלה (Francesco Pelle, 1977), המכונה גם "צ'יצ'ו פקיסטן" (ciccio Pakistan, בשל צבע עורו הכהה) כיכב במשך שנים ברשימת המבוקשים ביותר באיטליה ונחשב לאחד המסוכנים שבהם. הוא נולד למשפחה שהיתה מעורבת מזה שנים בעסקי הנדרנגטה והתפרסם בזכות תפקיד המפתח שמילא בסכסוך הרצחני בין שני קלאנים יריבים: ה-pelle-Vottari וה--Nirta-Strangio.  פלה נעצר בשנת 2008 ונשפט למאסר עולם בשנת 2014 בשל העובדה שהזמין את רציחתו של ראש הקלאן היריב, ג'ובאני לוקה נירטה, אך בירי נפגעה אישתו של נירטה, מריה סטראנג'ו. לאחר שהושם במעצר בית הוא נעלם וירד למחתרת. הוא נתפס בשנית בשנת 2021 בקליניקה פרטית בליסבון, פורטוגל, שם אושפז לאחר שחלה בקורונה. תפיסתו של פרנצ'סקו פלה בליסבון 7. סלבטורה לו פיקולו סלבטורה לו פיקולו (Salvatore Lo Piccolo, 1942), או "הברון", כפי שהוא כונה, נולד בפאלרמו ב-1942 והחל את הקריירה שלו כפועל בניין וכנהג עבור אחד הבוסים החזקים בעיר, רוזאריו ריקובונו (Rosario Riccobono). לאחר מותו של הבוס עברה נאמנותו של לו פיקולו לשבט קורלאונה שהלך והתחזק בשנות ה-80 תחת הנהגתו של טוטו רינה. בניגוד לרבים אחרים, לו פיקולו נהג לפעול מאחורי הקלעים ובין הצללים. הוא טווה מהלכים בערמומיות ובתחכום, וקידם את האינטרסים של הקוזה נוסטרה. לאחר שטוטו רינה נעצר בשנת 1993, פעל לו פיקולו ביחד עם ברנראדו פרובנצאנו לחזק את הצד הכלכלי של הקוזה נוסטרה – הוא בחר שלא להתעמת ישירות עם הרשויות ולא למשוך תשומת לב מיותרת עם מעשי אלימות והפצצות (כמו קודמיו), אלא עסקר בעיקר בסחר בסמים ובגביית פרוטשקן מעסקים קטנים. את רווחי העתק מעסקיו המפוקפקים הוא השקיע בנדל"ן. לו פיקולו חי במחתרת במשך למעלה מ-20 שנה, אך לאחר שמהשטרה עצרה את אחד מהחיילים שלו והצליחה להשיג מידע פנימי הוא נתפס לבסוף בשנת 2007 ונותר כלוא מאז בבידוד. 8. פאולו די לאורו פאולו די לאורו (Paolo di Lauro, 1953), הוא אחד המאפיונרים המפורסמים והאלימים באיטליה, ומי ששלט באגרוף ברזל באזור נאפולי. הוא גדל באזור עני, ומגיל צעיר החל לעבוד כרוכל של מוצרים מזוייפים וגנובים. לאחר שהחל לעבוד עבור אחד הבוסים החזקים והאכזריים בשכונה (אניילו לה מוניקה), החל לטפס במעלה הסולם החברתי. הוא זכה לאמון מוחלט מצד הבוס שלו, ושימש בתפקיד הרגיש של מנהל החשבונות של הקלאן. כאשר בשנות ה-80 נכנסה הקאמורה לעולם הסחר בסמים, תחום רווחי להדהים במדינה שבה אחוז המשתמשים בהרואין, באותה התקופה, היה אחד הגבוהים בעולם המערבי. די לאורו השתלט על אזור סקמפיליה והפך אותו לרובע הידוע לשמצה שהוא היום. הוא חיסל את אניילו לה מוניקה, הבוס שהיה לו כמו אב (מכיוון שהוא התנגד למעבר לתחום הסמים), ועבר מהרואין לקוקאין, תחום רווחי בצורה בלתי רגילה. בזכות הקשרים שטיפח עם הקרטלים בקולומביה הוא הצליח לקנות ולמכור ישירות, ללא מתווכים, ולגזור מהסחר בקוקאין בלבד רווחים על סך כ-15 מיליון יורו בחודש. לאורו טיפח תדמית מיתולוגית מכיוון שהוא חי בין הצללים, סגור בביתו. מעטי מעטים זכו להיכנס לווילה המפוארת שבנה בפלרמו, והוקפה באמצעי הגנה נרחבים. כאשר החלה המשטרה לסגור עליו, ירד די לאורו למחתרת. הוא נעלם לחלוטין ואפילו לא התייצב להלוויה של אחד מבניו, שנהרג בתאונת אופנוע ב-2004. הוא נתפס לבסוף בשנת 2005, ומרצה מאז את עונשו בכלא שמור ובתנאי בידוד. 9. פליצ'ה מאניירו פליצ'ה מאניירו (Felice Maniero, 1954) כונה גם "פני מלאך", ועמד בראש ארגון הפשע "מאלה דל ברנטה" (Male del Brenta) שהטיל את אימתו על מחוז ונטו שבצפון איטליה לאורך שנות ה-70. לאורך ה"קריירה" שלו כפושע הוא ביצע מעשי שוד ורצח, ועסק בסחר בסמים ונשק. הוא נולד ב-1954 בקמפולונגו מאג'ורה שבצפון איטליה למשפחה בעלת אמצעים צנועים. כאשר פתחו הוריו טריטוריה קטנה בעיר הולדתם, הפך המקום במהרה למקום מפגש מועדף על פושעי האזור. בתחילה הצטרף מאניירו לדודו ועסק בפשיעה בסדר גדול קטן (גניבת בקר, גניבת קפה) אך במהרה צמח לכיוונים רווחיים בהרבה וייסד קבוצת שותפים שעסקה במעשי שוד מזויינים. לאחר שיצר קשרים עם המאפיות בדרום המדינה, הוא הפך לכוח של ממש באזורו והתמקד במעשי שוד וסחיטה של בעלי עסקים בוונציה וסביבותיה. הוא נעצר אך ניסה לשחד את שומריו ולברוח, ובהמשך גם ניסה לגנוב חלק מהפסל של אנטוניו הקדוש בפדובה, כדי לאלץ את המדינה לשחרר את בן דודו מהכלא. בשנת 1995 הוא חצה את הקווים, החל לשתף פעולה עם המשטרה והעיד נגד שותפיו לשעבר. כך, הגיע סופה של החבורה. הוא שוחרר ב-2010 והפך לאיש עסקים, לאחרונה החליט להשקיע ביוזמת סטארט אפ העוסקת במיקרו פלסטיק. 10. גרציאנו מזינה גרציאנו מזינה (Graziano Mesina, 1942), הידוע גם בכינוי Gratzianeddu, הוא דמות חריגה מעט ברשימה זו. רוב המאפיונרים ברשימה משתייכים למאפיה הסיציליאנית, הקלברזית או הנפוליטנית, אך מזינה הוא שונה. הוא נולד בסרדיניה בשנת 1942 למשפחה של רועי צאן, וגדל בעוני. כבר מגיל צעיר הוא טיפל לעצמו מוניטין מפוקפק כאדם אלים, ונעצר לראשונה בגיל 14באשמת החזקת נשק בלתי חוקי. התקריות שבהן היה מעורב המשיכו להצטבר, וכאשר רועה צאן באזור הרג את הכלבה שלו בטענה שזו גנבה ממנו ענבים הוא פתח את גופתה של הכלבה, בדק שאין בקיבתה ענבים, ומשהוכיח שהכלבה לא גנבה דבר תקף את רועה הצאן ונמלט להרים כדי שלא להיעצר שוב באשמת תקיפה. בזמן שחי במחתרת אחיו נרצח, והוא שב לעיר הולדתו ורצח את מי שרצח את אחיו. מזינה נודע כמנהיג החשוב ביותר של כנופיית השודדים הסרדית שניהלה מבצעי חטיפות רבים בשנות ה-60 וה-70. לאחר ששוחרר מהכלא הוא שימש כמתווך בפרשת חטיפה נוספת (בשנת 1992) - זו של הילד פארוק קאסם בן ה-7, בנו של מנהל מלון חשוב באי. הוא ניסה להימלט מהכלא 22 פעמים, ובעשר פעמים מתוך ה-22 גם הצליח. הוא שוחרר מהכלא בשנת 2004 לאחר שזכה לחנינה מנשיא איטליה, ופצח בקריירה שניה כמדריך טיולים – רוב המסלולים שהציע כללו ביקור במקומות שבהם ביצע את פשעיו. ב-2013 נעצר שוב, והפעם באשמת סחר בסמים ותכנון חטיפה נוספת. הוא נשפט ל-30 שנה, אך בגיל 78 שנה נעלם וירד למחתרת. הוא נתפס שוב בשנת 2021, וכיום הוא מרצה את עונשו בכלא.

  • לא רק הקולוסיאום והוותיקן - חמישה מקומות מרהיבים ביופיים ברומא

    עונת התיירות בפתח, והתיירים כבר ממלאים את רחובותיה של רומא היפה. בזמן שכולם מסיירים באתרי המפתח המפורסמים, מה יעשה מי שמעוניין לגוון את הביקור, ולטייל גם באתרים ידועים קצת פחות (אבל נפלאים ממש)? סקרנים, הרפתקנים ואוהבי רומא – הכתבה הזאת היא בשבילכם! אין כמו רומא. באמת. זו עיר מעניינת כל כך, יפה ומורכבת כל כך, שגם אם נכתוב עליה 100 ספרים עדיין לא נצליח לספר את כל הסיפור. משום כך, ברור מאליו שביקור בן שלושה ימים (או בן שבוע) בעיר, לא באמת יאפשר לכם לראות את כל מה שיש לעיר להציע, אלא רק את את האתרים החשובים ביותר. במהלך חופשה "טיפוסית" באורך כמה ימים ברומא תספיקו בוודאי לראות את האתרים המרכזיים, לחוות את צדדיה המוכרים (והנהדרים) של העיר, ולבקר בכמה מאתרי החובה כמו למשל הקולוסיאום, הוותיקן, גלריה בורגזה וכן הלאה. אבל מה אם מתחשק לכם ללכת קצת מעבר לכך? מה אם כבר ראיתם את מזרקת טרווי, התפעלתם מהפנתיאון, שתיתם קפה בפיאצה נבונה, הצטלמתם על רקע המדרגות הספרדיות ואכלתם פסטה בשכונת טרסטוורה? ובמילים אחרות – מה אם כבר ביקרתם בעבר ברומא, ראיתם את "אתרי החובה", ועכשיו מתחשק לכם להעמיק את החוויה ולגלות אתרים נוספים כמו למשל כנסיות מרשימות, אתרים ארכיאולוגיים מיוחדים, שווקים שוקקי חיים או פשוט משהו קצת שונה? אם זה המצב, הכתבה הזאת היא בשבילכם. הפעם נסקור חמישה מקומות יפהפיים ומעניינים על פי כל קנה מידה, שיאפשרו לכם להכיר צדדים נוספים של העיר הנצחית. צאו למסע תת קרקעי בקטקומבות של רומא רומא היא אחת מאותן ערים שבהן רב הנסתר על הגלוי, ומתחת לפני הקרקע מתחבא עולם שלם. בכל פעם שנערכות בעיר חפירות, בין אם משום שהתפוצץ צינור או משום שקבלן כלשהו מניח את היסודות לבניין חדש, מתגלים אוצרות חדשים. מעבר לממצאים שמתגלים במקרה, ומספרים על עברה של העיר, קיימת ברומא גם עיר תת קרקעית של ממש: הקטקומבות. בעבר, נהגו הנוצרים הראשונים (וגם יהודי רומא) לקבור את מתיהם במחילות תת קרקעיות הידועות בשם "קטקומבות". בזמן שהדת הנוצרית עדיין נחשבה לבלתי חוקית באימפריה הרומית, היו הנוצרים הראשונים חשופים לרדיפות על רקע דתי ונאלצו לקבור את מתיהם באופן סמי-פיראטי, מחוץ לתחומי העיר. כאשר הפכה הנצרות לדת חוקית, ואז לדת הרשמית של האימפריה, הצורך בקטקומבות התייתר. בהמשך ציווה האפיפיור להעביר את שרידי המתים מהקטקומבות לכנסיות בעיר, וכיום המחילות התת קרקעיות עדיין עומדות, אך לרוב הן ריקות משרידי אדם (כמובן שלא כל השרידים הועברו וחלק מהקברים עדיין חתומים). המחילות הללו מסתעפות על פני שטח עצום, באורך קילומטרים רבים, ולא ניתן לבקר בהן ללא מדריך (וגם לא כדאי - איך תמצאו את דרככם החוצה?). הביקור בקטקומבות של רומא הוא חוויה מרתקת, שתאפשר לכם לרדת לבטן האדמה וללמוד מקרוב על מנהגי התקופה. ישנן מספר קטקומבות מומלצות לביקור: הקטקומבות של סן סבסטיאנו (San Sebastiano) מתפרשות על פני 12 קילומטרים ומוקדשות לסבסטיאן הקדוש. הקטקומבות של סן קליסטו (San Callisto) הן בין הגדולות ביותר, וניתן לבקר בהן במסגרת סיור מודרך מעניין (יש להזמין מקומות מראש). הקטקומבות של פריסילה (Priscilla) ידועות בזכות הפרסקאות היפים שמעטרים חלקים מהן ואילו הקטקומבות של דומיטילה (Domitilla) הן אתר פופולרי, ונחשבות למעניינות במיוחד. למרבה הצער לא נערכים כרגע סיורים קבועים בקטקומבות היהודיות. התפעלו מיצירותיו של מיכלאנג'לו הבטחתי שהפעם לא נדבר על אתרי החובה, כלומר על הקפלה הסיסטינית, ואני עומדת מאחורי ההבטחה (וממילא לקפלה הסיסטינית הקדשנו מאמר נפרד…) אבל מה לגבי שאר יצירות המופת של מיכלאנג'לו ברומא? הקשר בין הפסל הגאון לעיר הנצחית היה עמוק, ושלוש מיצירותיו החשובות ביותר של מיכלאנג'לו בואונרוטי נמצאות בעיר (כאמן. מעבר לכך מיכלאנג'לו היה גם אדריכל, והשתתף בבנייתם של מספר מבנים חשובים בעיר אך לנושא זה נקדיש מאמר נפרד בהמשך). ראשית כל: הפייטה (Pieta) המרגשת להפליא שבבזיליקת פטרוס הקדוש, לב ליבו של הוותיקן. מיכלאנג'לו היה שותף לתכנון הבזיליקה ובנה את הכיפה המפוארת שלה, כמובן, אך הוא גם עיטר את החלל באחת מעבודותיו האהובות ביותר: פסלה של מריה, האוחזת ברוך בגופתו של בנה, ישו המת, לאחר שהורד מהצלב. מדהים לחשוב שמיכלאנג'לו היה בן 24 בלבד כשהשלים את העבודה המרגשת, הנחשבת ליצירה הראשונה החתומה על ידו. ומהוותיקן הלאה אל רומא עצמה: בבזיליקת San Pietro in Vincoli תוכלו למצוא את הפסל המפורסם "משה", המעטר את קברו של האפיפיור יוליוס השני. הפסל אמור היה להיות חלק ממונומנט בן למעלה מ-40 פסלים שהאפיפיור הזמין ממיכלאנג'לו, אך הפרויקט נקטע לאכזבתו המרה של מיכלאנג'לו, ורק חלקים ממנו הושלמו לפני שהאפיפיור ציווה על האמן המתוסכל להפנות את מרצו לאפיק אחר: הקפלה הסיסטינית. הפסל המרשים מתאר את משה בעודו אוחז בלוחות הברית, ומראשו צומחות שתי קרניים קטנות (כפי הנראה הייתה זו פרשנות מוטעית לפסוק התנכ"י "כי קרן עור פניו"). התחנה האחרונה היא בכנסיית Santa Maria Sopra Minerva, במרחק צעדים ספורים מהפנתיאון, שם תוכלו למצוא פסל מוכר מעט פחות של מיכלאנג'לו – ישו הקם לתחייה. קנו מוצרים טריים וטעימים בשוקי האוכל של רומא מה יותר מהנה מלטעום את רומא בשווקים מלאי החיים של העיר? התחנה הראשונה שבה כדאי לכם לבקר היא גם המרכזית ביותר, בלב ליבה של העיר. מי שמחפש שוק אוכל ססגוני המוקף במסעדות, ייהנה בשוק היומי שנערך בשעות הבוקר בקמפו די פיורי (Campo di Fiori). הכיכר אמנם הומה בתיירים, ומלצרים סמי-נואשים שמציעים לעוברים ושבים להתיישב לארוחה דווקא במסעדה שלהם, אבל אם תצליחו להתעלם מכל זה, קל להתמסר לחוויה הצבעונית. העגבניות, צמחי התבלין, הפירות הטריים, הירקות מכל הסוגים, הפסטה והממרחים שמוצעים למכירה בדוכנים טעימים כנשנוש ומושלמים בחומרי גלם לכל ארוחה שתבחרו להכין. את כל מה שאי אפשר למצוא בדוכני השוק עצמו, אפשר למצוא בחנויות שמסביב לכיכר. היכנסו למשל ל- I Formaggi di Gianna e Paola שבסמטה הצמודה לכיכר (vicolo del gallo 8) כדי לקנות גבינות טובות, או למאפיה הפופולרית Forno Campo de 'Fiori (שעל הכיכר ממש) כדי לקנות לחמים ומאפים טריים וריחניים. בחנויות האזור קל למצוא צלפים, גבינת פקורינו, נתחי פרושטו, ושאר מעדנים שיהפכו אפילו את הפיקניק הפשוט ביותר למעדן הראוי לקיסר רומא. כל מה שנדרש מכם הוא לארוז פיקניק איכותי, ולאתר ארוחה טעימה באחד הגנים היפים של רומא. אם לא אכפת לכם להרחיק מעט, נסו גם את השוק של טסטאצ'ו (Mercato di Testaccio). אולי שמעתם על שכונת טסטאצ'ו, שכונת פועלים קשי יום שהפכה לאתר טרנדי ומדובר בשנים האחרונות. זו השכונה שבין רחובותיה המחוספסים מיקמה אלזה מורנטה את גיבורי ספרה (המופלא) "אלה תולדות", אך כיום מאכלס את השכונה קהל שונה למדיי. בית המטבחיים (mattatoio) הוסב מזמן למוזיאון, גלריות נפתחו, חיי הלילה צמחו, והשוק המסורתי שפעם משך בעיקר עקרות בית שחיפשו ירקות הפך לשוק אוכל מודרני ומלא בחנויות וינטג' לא זולות בכלל, ודוכני אוכל רחוב זוכי פרסים. אם כבר הגעתם, מה כדאי לטעום? כמה מהמאכלים הרומאיים הקלאסיים, כמובן, כמו למשל הפיצה הרומאית שנמכרת בכמה וכמה דוכנים בשוק. הפיצה הרומאית שונה מהפיצה הנפוליטנית, ובעוד שהפיצה בנפאולי מתגאה בשוליים עבים ותפוחים, הפיצה הרומאית היא דקיקה ופריכה מאד. אפשר לטעום אותה בגרסה ה"נקייה" שהיא למעשה פוקצ'ה, או לחילופין עם תוספות - החל מרוטב עגבניות ומוצרלה (כלומר מרגריטה קלאסית) וכלה בשלל המצאות מקוריות (סטראצ'אטלה ופרחי זוקיני, קייל ותפוחי אדמה, ועוד…). אל תסתפקו רק בפיצה, נסו כמובן גם את הסנדוויצ'ים. לשם מה התכנסנו אם לא כדי לבלוס? את הסנדוויצ'ים אפשר למלא בכל טוב הארץ, כמו למשל קציצות בשר רומאיות ברוטב עגבניות, ארטישוקים, נקניקים למיניהם, גבינות ועוד. אם שכרתם דירה ברומא, תוכלו לקנות גם מוצרים שדורשים בישול כמו למשל ארטישוקים רומאיים שמהם תוכלו להכין את אחת ממנות הדגל של העיר: ארטישוקים מטוגנים בסגנון יהודי. אם לא מתחשק לכם לטגן בזמן שאתם בחופשה (ובצדק!) דעו שממילא תוכלו למצוא את המנה הזאת בכל מסעדה רומאית שמכבדת את עצמה. בשוק תוכלו גם לקנות פסטה טרייה (רגילה או במילוי - נסו למשל את הרביולי במילוי גבינת ריקוטה), ובשרים באיכות גבוהה. למעשה, בעזרת חומרי הגלם הנכונים תוכלו לשדרג את הכישורים הקולינריים שלכם ולנסות להכין מנות טעימות להפליא כמו פסטה עם קאצ'ו ופפה, למשל. כל מה שנדרש הוא פסטה טרייה מסוג טונארלי (tonnarelli), גבינת פקורינו רומאנו עזת טעם, ופלפל שחור. המנה הזאת, כמו מנות רבות כל כך במטבח האיטלקי, לא מבוססת על חומרי גלם נדירים או מתוחכמים אלא על יישום מדויק של טכניקת הבישול הנכונה, וזה משהו שאפשר ללמוד ולשכלל בעזרת הסרטונים הרבים ביוטיוב. ההמלצה השלישית אולי תישמע מעט מפתיעה, אבל זהו פתרון נוח לנוסעים. תחנת הרכבת של טרמיני עברה מתיחת פנים משמעותית בשנתיים האחרונות, ועכשיו מדובר על מעצמה קולינרית קטנה. בלתי אפשרי להישאר פה רעבים, שכן מגוון דוכני האוכל מסחרר למדיי. בתחנה עצמה אפשר למצוא מסעדות, בתי קפה ודוכני אוכל למיניהם (כולל מתחם של EATALY), אבל האטרקציה האמיתית שוכנת במרחק כ-400 מטר מהכניסה לרציפים, בעומק התחנה (ליד דוכני השכרת הרכב): שוק האוכל של טרמיני (Mercato Centrale di Termini), שמזכיר בסגנונו את הקומה העליונה של שוק האוכל בפירנצה. כאן תוכלו למצוא ייצוג נאמן למגוון מעדנים איטלקיים קלאסיים: אם לא הספקתם לאכול מריטוצי (maritozzi) בזמן הביקור שלכם ברומא, כאן תוכלו להשלים את החסר. אם לא דגמתם פטריות כמהין, אל דאגה כאן תמצאו סניף של אחד מיצרני הכמהין המובילים במדינה - סאביני טרטופי (Savini Tartufi), מטוסקנה. לצד הפיצות והגלידות (כמובן) תוכלו לנסות גם אוכל אסייתי, ואפילו דוכן בשרים ובו ישמחו לצלות עבורכם על הגריל נתחים רציניים שלרוב אפשר למצוא במסעדות ולא בשוק אוכל. וכמובן שלא חסרים כאן גם קפה משובח, בירות, ויין איטלקי. בקרו במוזיאון מפתיע: תחנת כוח שעברה הסבה למוזיאון אלגנטי כאשר עוזבים את מרכז רומא, קורים לפעמים דברים מעניינים. כך, בשכונת אוסטיינסה (Ostiense, שלאט לאט משנה את פניה ומתעוררת לחיים), פועל מוזיאון מעניין בשם צ'נטרלה מונמרטיני (Centrale Montemartini) במיקום בלתי שגרתי: תחנת הכוח (לשעבר) של רומא, שהחל משנת 1912 ייצרה חשמל עבור העיר כולה. תחנת הכוח התרמו-חשמלית הוקמה ביוזמתו של ראש העיר דאז, ארנסטו נתן (בן למשפחה יהודית) שרצה להעניק לעירו את היכולת לייצר חשמל באופן עצמאי ולשבור את המונופול בו החזיקה חברה אחרת באותם הימים. התחנה פעלה עד שנות ה-60 של המאה ה-20. בשנות ה-90 הועברו למוזיאון מספר פסלים ופסיפסים עתיקים מהמוזיאונים הקפיטוליניים, והשילוב בין הסביבה התעשייתית (בוכנות ענק, מנועים וצינורות) לפסלי השיש העדינים והעתיקים הוא לא רק מפתיע אלא גם יפהפה. בקומה השנייה אפשר לראות מוצג מפתיע נוסף – הרכבת ששימשה את האפיפיור פיוס התשיעי במסעותיו ברחבי אירופה. בקומה התחתונה אפשר לראות מוצגים עתיקים מהתקופה הרפובליקנית המקודמת של רומא, ואילו בחדר המנועים לשעבר מוצבים מוצגים שנחפרו מאזור המקדש ב-Largo Argentina, פסלים מהעידן האימפריאלי של רומא, וגם כמה מוצגים מפומפיי. גלו שתיים מהכנסיות המדהימות ביותר ברומא רומא משופעת בכנסיות עוצרות נשימה, זה ידוע. אבל שפע מסחרר מוביל לתחרות, וכך קרה שדווקא בגלל ההיצע, כנסיות מרשימות ביותר נדחקות לתחתית הרשימה ומפוספסות לגמרי בידי המבקרים. אם יש לכם זמן לביקור בשתי כנסיות "קצת פחות מוכרות" (ואני בכוונה משתמשת במירכאות, משום שהכנסיות מוכרות מאד, הן פשוט לא "סלבריטאיות" בסדר הגודל של בזיליקת פטרוס הקדוש), בקרו בבזיליקת San Giovanni in Laterano, ובכנסיית San Paolo Fuori Le Mura. בזיליקת סן ג'ובאני אין לאטראנו (San Giovanni in Laterano) ידועה גם כ-"קתדרלה של רומא" והיא למעשה כנסיית האם של רומא (ולא בזיליקת פטרוס הקדוש, כפי שמקובל לחשוב). בראש הכנסייה הזאת עומד לא פחות מאשר האפיפיור עצמו (כבישוף וראש הדיוקסיה), והמתחם נהנה למעשה מהגנה דיפלומטית (כמו שגרירות) ולא נחשב לחלק מאדמת איטליה. בנוסף, זוהי אחת מארבע הבזיליקות הראשיות של רומא, ואתר צלייני חשוב. בצמוד לכנסיה ניצב אתר נוסף, אותו פוקדים בעיקר צליינים נוצרים: המדרגות הקדושות, שעל פי האגדה היו המדרגות שעליהן פסע ישו ביום מותו, ושהועברו לרומא במצוותה של הלנה, אימו של הקיסר קונסטנטין. המבנה הנוכחי ניצב על גבי כנסיה מוקדמת בהרבה, שנחנכה כבר בשנת 324. בימי הביניים התדרדר מעמדה של הכנסייה בזמן שהאפיפיורות עברה לאביניון שבצרפת, ושתי שריפות פגעו קשות במבנה. במאה ה-17 הופקד האדריכל הידוע פרנצ'סקו בורומיני על שיקום המבנה, ואת החזית תכנן האדריכל הפיורנטיני אלסנדרו גלילאי. בהמשך התווספו לבזיליקת יצירות אומנות רבות: בנישות הרבות שבנה בורומיני הוצבו פסלי קדושים, ומעליהם פרסקאות ופסיפסים רבי-רושם. התוצאה היום היא לא פחות ממרהיבה, והביקור במקום מומלץ ביותר. לפרטים נוספים ניתן לבדוק את האתר הרשמי. הבזיליקה השנייה שבה כדאי לבקר היא בזיליקת פאולוס הקדוש שמחוץ לחומה (Basilica di San Paolo fuori le Mura). זו הכנסייה השנייה בגודלה ברומא (אחרי בזיליקת פטרוס הקדוש) היא ממוקמת מחוץ למרכז ההיסטורי, לא רחוק ממוזיאון צ'נטרלה מונמרטיני (כרבע שעה ברגל). הכנסייה הראשונה במקום זו הוקמה כבר במאה הרביעית בידי הקיסר קונסטנטין, אך נשרפה כמעט כליל במשנת 1823. המבנה שלפניכם הוא פרי יצירתו של האדריכל לואיג'י פולטי (Luigi Poletti) יליד מודנה, מחשובי האדריכלים האיטלקיים של המאה ה-19. במקור נבנתה הכנסייה כמשכנו האחרון של פאולוס הקדוש (שאול התרסי, אחד משליחיו של ישו שנקרא גם "שליח הגויים" ותרם משמעותית להפצת הנצרות בקרב תושבי יוון ורומא). חלקים משרידיו קבורים לפי האגדה בקריפטה שמתחת למבנה. הכנסייה עצומה בגודלה ומפוארת ביותר. הכניסה ללא תשלום, אך אם תרצו לבקר גם במתחם הארכיאולוגי שמתחת לכנסיה תצטרכו לרכוש כרטיס כניסה במחיר סמלי. בחנות המזכרות ניתן לרכוש מוצרי קוסמטיקה המיוצרים על פי מתכונים עתיקים של הנזירים שחיים במנזר הצמוד (כיום מתגוררים במנזר רק כ-20 נזירים). לפרטים נוספים ניתן לבדוק את האתר הרשמי.

  • מסע לשנת 79 לספירה: ביקור בהרקולנאום ובמוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי

    מי לא שמע על פומפיי, אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים בעולם? אבל פומפיי איננה העיר היחידה שנחרבה בהתפרצות המחרידה של הר הגעש וזוב. לא רחוק ממנה שוכנת הרקולנאום – יעד מפתיע שמרתק חובבי היסטוריה. הביקור בהרקולנאום, ובמוזיאון הארכיאולוגי (המדהים!) שבנאפולי הסמוכה, מציע למטיילים יום מרתק. מוכנים לצאת למסע בזמן? בואו נצא לדרך אם קראתם את הכתבה המוקדשת לפומפיי, העיר שנקברה בעקבות התפרצותו האלימה של הר הגעש וזוב, ומאז ממשיכה להסעיר את דמיונם של חוקרים ומבקרים, בוודאי שמתם לב לכך שהתייחסתי בה לעיר נוספת שנחרבה באותה התפרצות: הרקולנאום. לא כולם יודעים זאת, אך פומפיי איננה היעד היחיד שבו אפשר לבקר באזור. והרקולנאום, ששכנה (ועדיין שוכנת) ממש למרגלותיו של הר הגעש, היא יעד פופולרי ומעניין מאד. הדרך המומלצת ביותר להבין באמת את האתר היא לשלב את הביקור בפארק הארכיאולוגי עם ביקור במוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי, שנמצא במרחק כחצי שעה בלבד מהרקולנאום. המוזיאון בנאפולי הוא אחד החשובים באיטליה, ואחד המרשימים ביותר שראיתי (שני ביופיו למוזיאון המצרי בטורינו, ומעניין יותר מהמוזיאון ברומא, לדעתי). מכיוון שרבים מהאוצרות שנחפרו בפומפיי והרקולנאום הועברו למוזיאון בנאפולי, הגיוני לשלב את שני האתרים האלה ולזכות בביקור שלם ומלא יותר. סיפורה של הרקולנאום לפי האגדה, היה זה הרקולס שייסד את העיר (ומכאן שמה). בפועל, כנראה שהיו אלה השבטים האוסקנים מאזור לאציו וקמפניה שהקימו את עיר הנמל במאה ה-7 או ה-6 לפנה"ס. בהמשך הגיעו לאזור האטרוסקים, ואחריהם היוונים, אך העיר הגיעה לשיא פארה בתקופה הרומית, אז היוותה בית לכ-5000 רומאים עשירים. העיר בנויה באופן קלאסי, עם רחובות הנמתחים מצפון לדרום (דקומן) וממזרח למערב (קרדו) שחוצים אותה שתי וערב. בנקודות המפגש ישנם בניינים, אינסולה, ובמהלך הסיור במתחם ניתן לראות את הבתים הפרטיים (דומוס) של עשירי העיר, כמו גם חנויות, מרחצאות, בתי מזון (קלים לזיהוי בזכות מיכלי הטרקוטה הגדולים ששימשו לאחסון מזון), ועוד. חלק מהבתים מעוטרים עדיין בפסיפסים מרשימים, וחלקם בפרסקאות, אך חלקים רבים אחרים עדיין קבורים מתחת לפני האדמה. בניגוד לפומפיי, בהרקולנאום הפורום והמקדשים עדיין נסתרים. בזמן הביקור באתר מומלץ להיכנס גם למוזיאון הקטן שבמתחם, ובו חלק מהפריטים שנחשפו במקום (כולל תכשיטים מרהיבים ממש, שמדהים לראות עד כמה הם מזכירים תכשיטים בעיצוב מודרני). התפרצות הר הגעש שהחריבה את הרקולנאום מפאת מחסור במקום לא אחזור כאן שוב על סיפור התפרצותו של הר הגעש וזוב, אני מזמינה אתכם לקרוא את הכתבה על פומפיי על מנת להבין את ההקשר, ואת עוצמת ההרס והחורבן. אציין רק שהתפרצות הווזוב קברה את הרקולנאום תחת עשרות מטרים של אפר וולקני וסלעים. ההתפרצות הייתה כה חזקה עד כי קו החוף עצמו השתנה, וזז קדימה. חלק גדול מהתושבים הספיקו להתפנות (הרקולנאום נפגעה אחרי פומפיי), אך אחרים נלכדו בזרם הפירוקסלטי שנע במהירות של 160 קילומטרים לשעה. כמה עשרות שלדים ניצבים בנקודה שבה היה פעם החוף, ומי שנהרגו בזמן שחיכו לחילוץ עם סירה מהים נהרגו כנראה מיידית, מהחום הרותח (כ-500 מעלות צלזיוס) של הזרמים הפירוקלסטיים. סך הכל כ-340 שלדים אותרו במתחם. כיום, רוב העיר נמצאת עדיין מתחת לפני האדמה (חלק נחפר גם בתקופה הפשיסטית אך הרוב נותר נסתר), ומעליה שוכנת העיר ארקולנו (Ercolano) המודרנית, ממש למרגלות הווזוב, אדישה לאסון שהיה ושיכול בקלות לחזור על עצמו. בניגוד לפומפיי, שבה אפשר לראות רק את יציקות הגבס המפורסמות (החוקרים שפכו גבס נוזלי לחלל שהותירו הגופות, וכך שחזרו את גופותיהם של תושבי פומפיי) בהרקולנאום ניתן לראות את השלדים (האמיתיים) של חלק מהקורבנות. לא ניתן לגשת אל השלדים, אך ניתן לראות אותם ממרחק ויש לציין שלראות את השלדים, מתוך ידיעה של טיבו של האסון שקרה כאן, זו חוויה מצמררת. בעיקר משום שבמרחק מטרים ספורים בלבד מהפארק הארכיאולוגי ניצבים בתים מודרניים, מאוכלסים, שבהם חיות משפחות בדיוק כמו המשפחות שנהרגו בפיצוץ, והן אדישות לחלוטין לסכנה שמיתמרת מעליהן (וזוב נחשב גם היום לאחד מהרי הגעש הפעילים המסוכנים בעולם. לא ידוע מתי יתפרץ שוב). לפרטים נוספים על הפארק הארכיאולוגי, מומלץ לבדוק את האתר הרשמי. גילויה של הרקולנאום העתיקה בעקבות ההתפרצות המפורסמת בשנת 79 הרקולנאום נותרה קבורה תחת ההריסות עד שיום אחד, בשנת 1709, איכר בשם אמברוג'ו לוצ'ריני חפר בחצר ביתו בור וחשף במקרה עמודי שיש יקרים (בדיעבד התברר שהוא גילה את שרידיו של תיאטרון רומאי עתיק). האיכר דיווח על הממצא לבעליו של השטח, דוכס אלבוף (Elbeuf) ששלט באזור מטעם קיסר האימפריה הרומית הקדושה. התגלית הייתה מקרית, אך מפתיעה באופן חלקי למדיי: הדוכס, חובב ארכיאולוגיה והיסטוריה עתיקה, מלכתחילה רכש את השטח בתקווה למצוא בו חפצים עתיקים (מזה שנים רבות שתושבי האזור סיפרו סיפורים על פריטים עתיקים שהתגלו מידי פעם, והדוכס קיווה שגם הוא יצליח למצוא במוקדם או במאוחר עתיקות מעניינות. מה שבפועל התגלה, עלה כמובן על כל דמיון…) הדוכס התלהב מהממצא של האיכר, והחל לקיים באזור חפירות ראשוניות ושיטתיות. את הממצאים שמצא (ספורים, בשלב זה) הוא שלח לבתי מלוכה ברחבי אירופה. כך החל להתעורר עניין ראשוני בעיר האבודה בקרב חצרות המלכות של אירופה. כ-30 שנה מאוחר יותר, החלו במקום חפירות מאורגנות בהוראתו של מלך נאפולי שארל השלישי לבית בורבון. היה זה מבצע החפירות החשוב והגדול ביותר באותם הימים (ואחד הגדולים בהיסטוריה), והוא נערך תחת ניהולו של מהנדס צבאי ספרדי  בשם רוק דה אלקוביירה (Roque Joaquín de Alcubierre), שבהמשך ניהל גם חלק מהחפירות בפומפיי השכנה. באותם הימים מקצוע הארכיאולוג עדיין לא היה קיים, ומי שניהלו את מבצעי החפירות היו מהנדסים מטעם המלך. הבעיה היא שלמהנדסים יש אמנם את הידע הטכני לארגן חפירה, אבל אין להם את הידע לחפור באופן שיגן על הממצאים ולא יגרום נזקים לאתר. ואכן, הנזקים שגרמו החפירות השגויות היו משמעותיים. בנוסף, המהנדסים ששלח המלך לא היו מנוסים בחפירה באבן וולקנית, מה שרק החמיר את הנזקים. בהמשך, כאשר הגיע לשטח האדריכל והמהנדס השוויצרי קרל וובר (Karl Weber) השתנה המצב לטובה. הגישה של וובר הייתה שונה מזו של המהנדס הספרדי, שנכנס לשטח בשיטות דומות לשיטות שבהן נוקטים שודדי קברים, והצליח אמנם למצוא ממצאים יפהפיים, אך גם פגע באתר עצמו. במהלך עבודתו שרטט וובר את ממצאיו, ושרטוטיו וחריטותיו, שכונסו לספר בן שמונה כרכים בשם "עתיקות הרקולנאום נחשפות" (Le antichità di Ercolano esposte) עורר הדים ברחבי אירופה. לו הייתה הרקולנאום עיר ענייה, סביר להניח שהממצאים היו מרשימים הרבה פחות. אבל מכיוון שהרקולנאום הייתה דווקא עיר עשירה, והתגוררו בה סוחרים אמידים רבים, הממצאים היו מרשימים במיוחד – רצפות משיש במגוון צבעים, פרסקאות מפוארים על קירות רבים, ופלסי ברונזה נהדרים. כך, התגליות ריתקו והדהימו את בתי האצולה ברחבי אירופה. למעשה קשה להפריז באפקט שהיה לחפירות האלה על הציבור: הן הפכו את איטליה ליעד נחשק ומעניין, העלו את העניין הציבורי בעברה העתיק של המדינה, ותרמו רבות ליצירת הזרם הנאו-קלאסי באומנות. פומפיי והרקולנאום היו ליעד נחשק שהסעיר את דמיונם של רבים והפכו לחלק בלתי נפרד מהגרנד טור (Grand Tour), הסיור הקבוע של אצילים צעירים באירופה, כחלק מהשכלתם הכללית. וילה דה פאפירי הווילה הייתה אחת מהתגליות החשובות ביותר של קרל וובר בהרקולנאום, ולמעשה אחת החשובות במאה ה-18: וילה מפוארת, מעוטרת בפרסקאות מרהיבים, ובה פסלי ברונזה יקרים ואוסף של ספרים ומגילות פפירוס שהשתמרו באופן מדהים (ומכאן שמה של הווילה – וילת הפפירוסים). למרבה התדהמה, דווקא אסון ההתפרצות היה מה ששימר את המגילות – התערובת של אפר וולקני פירוקלסטי יצרה מעין מכסה בטון קשיח, שהגן על הפפירוסים וסייע לשמר אותם במשך כ-1700 שנה. המגילות הפכו לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים הקלאסית של כל מלומד שכבד את עצמו, וסיפקו לחוקרים שפע של מידע על העולם העתיק. הפפירוסים הם אחת התגליות המעניינות ביותר מהווילה, ומלאכת השחזור שלהם היא משימה קשה שעדיין נמשכת. הפפירוסים מכילים טקסטים יווניים, ומהווים למעשה ספרייה עתיקה, היחידה שהשתמרה בשלמותה. הבעיה היא שיש למצוא דרך לקרוא אותם מבלי להרוס אותם, וזהו אתגר טכנולוגי שממשיך להקשות על החוקרים גם היום. למרבה הצער, כאשר התגלו הפפירוסים לראשונה חלקם הושלכו לפח בידי החוקרים המוקדמים שלא ראו ערך בפפירוסים המפוחמים, ולא דמיינו לעצמם שיום יבוא ובני האדם יפתחו טכנולוגיה שתאפשר לקרוא את תכנן של המגילות. אחרים נהרסו בניסיון לפתוח אותם ולקרוא את תוכנם. אחרים נפתחו באמצעות שיטה קצת פחות הרסנית שהמציא כומר בשם אנטוניו פיאג'ו (Antonio Piaggio), שנעזר בחוט משי כדי לערוך סביבו את המגילות. לפי ההערות, מתוך כ-1800 פפירוסים, 340 נותרו במצב שלם ואילו האחרים נפגעו באופן חלקי או מלא. מה זה כל העירום הזה? לצד העניין וההתלהבות, הממצאים עוררו גם הלם. הדגש המשמעותי שניתן באומנות הרומית (גם בהרקולנאום וגם בפומפיי) על עירום גברי ולעירום בכלל, לא עלה בקנה אחד עם אמות המוסר האירופאיות של המאה ה-18. הפרסקאות שתיארו סצנות מין מפורטות זעזעו אנשים, ולמעשה אפילו העובדה שהתגלו במקום פריטים לשימוש יומיומי, ולא רק פריטי מלחמה ופולחן, הפתיעה אנשים. הפריטים היומיומיים לא התיישבו עם התדמית הדרמטית של רומא העתיקה, כמקום נשגב שבו אלים ולוחמים העבירו את ימיהם בתפילה וקרבות ואף פעם לא אכלו, או שתו, או הלכו לזונות, או טחנו קמח, או התרחצו במרחצאות. כך, הצנזורה נכנסה לפעולה. חלקים שלמים בחפירות כוסו מחדש משום שנחשבו לבלתי צנועים, ואילו את הפסלים והיצירות ה"בוטים" ביותר לקחו מהאתר והחביאו בארונות סגורים בארמון המלכותי שבעיר פורטיצ'י (Portici) שמחוץ לנאפולי. המוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי חלק בלתי נפרד מהייחוד של הרוקלנאום הוא אוסף הפסלים המרהיבים שהתגלו במקום, פסלי ברונזה באיכות בלתי רגילה שקשה להפריז בהשראה שהעניקו לאמני המאה ה-18 ואילך. מסיבה זו, ביקור בהרקולנאום לא יכול להיות שלם מבלי שתבקרו במוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי, שם מוצגים רבים מהפסלים. הגיע הזמן להיכנס בחזרה לרכב, ולנסוע לתחנה הבאה… מכיוון שהמוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי הוא כה גדול, ועשיר מאד במוצגים, כדאי לתכנן את הביקור מראש, ולסמן מוצגים וחדרים שמעניינים אתכם במיוחד. זמן הביקור המינימלי במוזיאון הוא כשעתיים, אך בפועל כדאי להקדיש למקום לפחות שלוש שעות, כדי לראות את הדברים בנחת. על דבר קיומו של המוזיאון הזה יש להודות למלך צ'רלס השלישי לבית בורבון, חוקר עתיקות נלהב שקידם את החפירות בפומפיי והרקולנאום, הקים את המוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי, ואף העביר אליו חלק מאוסף פארנזינה שירש מאמו, אליזבת' פארנזה. בתחילה שכן המוזיאון במיקום שונה אך בהמשך הוא עבר למיקומו הנוכחי (החלל שימש בעבר את חיל הפרשים המלכותי). עם השנים, ובעיקר לאחר איחוד איטליה, הורחב האוסף בצורה משמעותית. מה כדאי לראות? לצד המוצגים מפומפיי והרקולנאום ישנם כמה חלקים מרתקים נוספים שכדאי לגלות. ראשית, האוסף המצרי. זהו אחד האוספים המצריים העשירים במדינה. שנית, אוסף פארנזה. מדובר על אוצר בלום של מוצגים שנאספו בידי משפחת פארנזה (משפחת אצולה רומאית רבת ממון וכוח) לאורך הרנסנס. אלסנדרו פארנזה (בהמשך אפיפיור פאולוס השלישי) החל את האוסף, שכולל בין היתר שפע של מוצגים מרהיבים מרומא (פסלי שיש ממקדשים, מוצגים ממרחצאות קרקלה, ועוד). בין היצירות הידועות ביותר: Ercole Farnese (הרקולס מאוסף פארנזה), פסיפסים מהכניסה למרחצאות בפומפיי, פסיפס של המשוררת סאפו, חפצי יום יום מאזור פומפיי, והחדר הסודי, בו נשמרו אותם מוצגים שנחשבו "פורנוגרפיים" ולא ראויים לקהל הרחב. בנוסף ניתן למצוא כאן גם את המוצגים מוילה פאפירי, כולל פסלי ברונזה יפהפיים. חלק נוסף, שרבים מדלגים עליו ואילו אני בהחלט ממליצה לבקר בו, הוא האגף שבו שוחזר באופן מלא מקדש איזיס, כולל הפרסקאות. המקדש נחפר בשנת 1764 והיה למקדש הראשון שנחפר במלואו בפומפיי. הציורים במקדש השתמרו בצורה מופלאה, וכמעט בלתי יאמן שמדובר ביצירות בנות 2000 שנה – הן בשל האיכות והן בשל הסגנון, שנראה מודרני להדהים, לעיתים. לפרטים נוספים על המוזיאון ועל התערוכות המתקיימות בו, כדאי לבדוק את האתר הרשמי. מה אוכלים? כמנהגי בקודש, אסיים בהמלצה לנשנוש, משום שאם כבר הגעתם לנאפולי הרי שבלתי אפשרי שלא לעצור לקפה ומשהו מתוק. במרחק שתי דקות הליכה מהמוזיאון יושב בית קפה ומאפיה מעולה ממש, בשם Pasticceria Poppella. חובה בעיני לעצור כאן לכוס קפה (אין כמו הקפה של נאפולי!) ולמאפה מתוק, כמו למשל ספוליאטלה ריצ'ה, או באבה ספוגה ברום, או מאפה ממולא בריקוטה רכה. טעים, טעים, טעים. ובזכות מנת הקפאין והסוכר לווריד, בוודאי יהיה לכם כוח לבקר באתר הבא…

  • ביקור במקדשים היוונים המרהיבים בפסטום

    איטליה ידועה באתרים הרומאיים העתיקים שלה, אבל אלה אינם האתרים היחידים שכדאי להכיר. האם ידעתם שבמאה השמינית לפנה"ס שלטו בדרום איטליה היוונים, באזור שהיום מכונה "יוון הגדולה", והותירו אחריהם את אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים במדינה? אם אתם מבקרים במחוז קמפניה, המקדשים העתיקים של פסטום הם אתר שאסור לפספס! מבין האתרים הרבים המספרים את סיפורה של יוון הגדולה, תקופה מפוארת ומרתקת בתולדות איטליה, אחד הבולטים ביותר הוא פסטום (Paestum). האתר הארכיאולוגי ובו שלושה מקדשים יוונים עתיקים נחשב לאחד החשובים באיטליה כולה, ומושך מיליוני מבקרים מידי שנה. לאורך הדורות ביקרו בפסטום, המוגדר כאתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו, גם מבקרים ידועים כמו ניטשה וגתה ותיארו את חוויותיהם באריכות. הסיבה המרכזית לחשיבותו של פסטום היא שהמקדשים בו לא נפגעו לאורך השנים. למעשה, הם נחשבים לכמה מהמקדשים היוונים (מהסדר הדורי) השמורים ביותר בעולם (אפילו יותר מיוון). עבור חובבי ארכיאולוגיה והיסטוריה, הביקור במקום הוא חוויה מיוחדת ומומלצת במיוחד. תחילת ההתיישבות פסטום מוכר כאתר יווני אך למעשה האזור היה מיושב כבר אלפי שנים קודם לכן, וחפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום חשפו ממצאים בני עשרות ומאות אלפי שנים. בין היתר התגלו במקום כידונים, אבני צור ששימשו את הניאנדרטלים, וקברים קבוצתיים של שבטים עתיקים בשם גאודו (Gaudo) שהתמקמו באזור זה של איטליה באלף השלישי והרביעי לפנה"ס.  בתקופת הברזל הפכו הישובים הארעיים של השבטים באזור ליישובים זעירים מאורגנים יותר, ואילו ההתיישבות היוונית באזור החלה ככל הנראה כאשר האכאים (אחד השבטים היוונים) הגיעו בסירות והקימו עיר בשם סיבאריס (Sibaris), לא רחוק מפסטום הנוכחית. כמאה שנה מאוחר יותר, התרחבו תושבי העיר סיבאריס והקימו גם את פסטום, שבתחילה נקראה בשם אחר: פוסידוניה (על שם אל הים במיתולוגיה היוונית – פוסידון). מיקומה של פוסידוניה נועד להקל על קשרי המסחר בין סיבאריס ליוון, ואכן, מהרגע הראשון היא נחשבה למוקד חשוב ומשגשג כלכלית. העיר פרחה תחת יוון, אך לאחר כמאתיים שנה נכבשה בידי שבטים לוקאניים מקומיים ובהמשך עברה לידי הרומאים. בשנת 273 לפנה"ס הפכה פוסידוניה לקולוניה רומית, ושינתה את שמה לשם בו היא מוכרת עד היום: פסטום (Paestum). במהלך הביקור בפסטום אפשר עדיין לראות את הריסות האמפיתיאטרון וחלקים מחומות העיר, כמו גם מקטעי רחובות סלולים ושרידיהם של כמה עסקים, אך האמת היא שחלקים אלה של העיר לא השתמרו במצב טוב, ואינם מרשימים במיוחד. גולת הכותרת, לעומת זאת, היא הביקור בשלושת המקדשים המרשימים להפליא שהשתמרו בצורה כה טובה דווקא בזכות אסון: , בימי הביניים ננטשה פסטום בידי תושביה, לאחר שהאזור סבל ממגיפות מלריה חוזרות ונשנות. כך, ללא בני אדם ומלחמות, נחסך מהעיר גורלם של אתרים ארכיאולוגיים רבים אחרים (שהוחרבו או נוצלו כחומר גלם לבניית אתרים אחרים) והיא נותרה מוגנת ומבודדת עד המאה ה-19. בזמן מלחמת העולם השנייה התנהלו קרבות מרים באזור בין הכוחות האמריקאים לכוחות הגרמנים, אך למרבה המזל המקדשים העתיקים לא הופצצו. יוון הגדולה לפני שנדבר על האתר עצמו, כדאי להבין מהי בעצם "יוון הגדולה", או "Magna Grecia" כפי שכינו אותה הרומאים, ומה הסיבה שבגללה מלכתחילה אפשר למצוא אתרים יווניים באיטליה. סביב המאה ה-8 לפנה"ס החלו יורדי ים יוונים להתפשט לאזורים נוספים מעבר ליוון, ובחיפושם אחר קרקעות חדשות ומקורות הכנסה הם הגיעו לדרום איטליה. יורדי הים היוונים התרכזו באזורים שהיום אנחנו מכנים בשם מחוז בזיליקטה (Basilicata), מחוז קלבריה (Calabria) מחוז קמפניה (Campania) וסיציליה. במחוזות אלה, ניתן גם היום למצוא אתרים ארכיאולוגיים יווניים מפוארים במיוחד כמו למשל האמפיתיאטרון היווני בסירקוזה שבסיציליה. רבים מהממצאים היפים שהתגלו באותם מחוזות מרוכזים במוזיאון הארכיאולוגי לתולדות יוון העתיקה (מוזיאון יוון הגדולה) שבמחוז קלבריה. המושבות שהקימו היוונים שמרו על קשר עם "ארץ האם", והפכו לתחנות מסחר חשובות. כמה מהמושבות הללו הפכו בהמשך לערים מרכזיות במדינה – בארי (Bari) וברינדיזי (Brindisi), למשל, שתיים מערי הנמל החשובות באיטליה, הוקמו שתיהן בידי היוונים. גם נאפולי (Neapolis, או "העיר החדשה") הוקמה בידי יוונים, וכך גם סירקוזה שבסיציליה. החיבור בין אותם ערים למולדת היוונית לא היה מבוסס רק על מסחר אלא גם על תרבות, ונציגים מערי יוון הגדולה השתתפו למשל במשחקים האולימפיים וזכו לעיתים קרובות במדליות. ההשפעה היוונית נמשכה בדרכים אלו ואחרות במשך מאות ולמעשה אלפי שנים.  עד היום קיים באזור העיר לצ'ה (Lecce) דיאלקט בשם גריקו (Grico), המבוסס על שילוב בין איטלקית, יוונית עתיקה, יוונית ביזנטית. בנוסף, הנוכחות היוונית באזור איננה רק אירוע היסטורי עתיק – לאחר נפילת קונסטנטינופול בשנת 1453 היגרו לדרום איטליה תושבי ביזנטיים שהביאו עימם מחדש את התרבות והשפה היווניים לאזור (אך הפעם היתה זו יוונית ביזנטית, ולא יוונית עתיקה). ומניין השם "יוון הגדולה" (Magna grecia)? בעקבות המלחמות הפוניות סופח האזור לרפובליקה הרומית, והיו אלה הרומאים שהעניקו לאזור את השם "מאגנה גר'צה". הם עשו זאת בדיעבד, בהתייחסם לחלק הנרחב בדרום איטליה שבו חלק משמעותי מהאוכלוסייה היה ממוצא יווני. הסיור במתחם הארכיאולוגי של פסטום הסיור במתחם הוא למעשה סיור בעיר: הליכה לאורך הכבישים העתיקים ובין מה שנותר מהמבנים הציבורים והפרטיים שהקימו היוונים לפני כ-2500 שנה. בניגוד למקדשים המפוארים, שאר חלקי העיר לא השתמרו כראוי (כאמור), דורשים מהמבקרים להשתמש בדמיונם כדי להבין כיצד נראה המקום בעבר. הרחובות הראשיים, הפלטאי (Plateai), נחצו בידי רחובות משניים שכונו סטנופוי (Stenopoi) אך לא תמיד ניתן לראות זאת מכיוון שהטופוגרפיה העירונית עברה שינויים רבים גם לאורך התקופה היוונית וגם בהמשך, כאשר רומא שלטה על האזור. לאורך הסיור אפשר לראות בין היתר את הריסות ה-"הרון" (Heron), מעין מקדש אבן קטן שנבנה למען גיבורי העיר. במקור נבנו מקדשים מסוג זה למען ה-"גיבורים", בין שהיו חצי בני אדם וחצי אלים שביצעו מעשי גבורה, ובין שהיו בני אדם שהתפרסמו בזכות מעשה חשוב שעשו. בפסטום הגיבורים הללו היו מייסדי העיר, והמזבח שנבנה למענם נחשב לאתר קדוש שאיש לא העז לחלל. מול המזבח הוצבו מספר חפצים פולחניים וביניהם שמונה קערות ברונזה מלאות בדבש, אמפורה ועליה ציור של הרקולס הנכנס בשערי האולימפוס, וכידוני ברזל. המקדשים של פסטום המקדשים במקום נבנו בין השנים 450-550 לפנה"ס בשיטת האנטזיס (חלקו התחתון של העמוד רחב יותר מחלקו העליון). את אבן הטרוורטין ששימשה לבניית העמודים חצבו הפועלים באזור, וסחבו את הגושים העצומים במרכבות רתומות לשוורים אל פוסידוניה העתיקה. העמודים במבנה הם בסדר דורי, שהתאפיין בקווים לינאריים יותר ובכותרת מעוגלת ללא בסיס, והיה הנפוץ ביותר גם ביוון עצמה וגם ביוון הגדולה - magna grecia. מקדש אתנה מקדש אתנה היה המקדש הראשון שנבנה בעיר, סביב שנת 580 לפנה"ס. המקדש היה מכוסה בגג, כמובן (כמו כל המקדשים) אך בניגוד לאבן ששרדה את תהפוכות הזמן, הגג, שהיה עשוי מקורות עץ ורעפי טרקוטה, נהרסו נעלם עם השנים. בזכות העובדה שחלקי טרקוטה ועיטורים רבים שרדו, הצליחו החוקרים שפעלו בפסטום לשחזר את הגג (כפי שאפשר לראות במוזיאון הצמוד). הם הבינו שהמקדש הוקדש לאתנה מכיוון שעשרות פריטים שנחפרו באזור המקדש (קסדות ופריטים הקשורים לקרבות) היו מתנות טיפוסיות שנהגו המאמינים להעניק במתנה לאלת החוכמה והמלחמה. מקדש נפטון המקדש ממוקם בחלקו הדרומי של המתחם, ונחשב לגדול ולחשוב מבין השלושה: זהו מקדש דורי יפהפה, המתנוסס לגובה 18 מטרים, וידוע כאחד המקדשים מהעידן היווני הקלאסי שהשתמרו בצורה המושלמת ביותר בעולם. במקרה יצא לי להגיע לפסטום זמן קצר לאחר שביקרתי ביוון, ואני יכולה להעיד על כך שהאתר מרשים לא פחות ולמעשה יותר מרבים מהאתרים הארכיאולוגיים ביוון העתיקה. כאשר מתבוננים במקדש כיום, רואים למעשה את השלד בלבד.  כדאי לנסות ולדמיין איך הוא נראה בשיא תקופת הפאר, כאשר העמודים מאבן טרוורטין כוסו בטיח לבן ונצבעו בצבעים בוהקים וססגוניים. בנייתו של המקדש הושלמה בשנת 460 לפנה"ס, וכאשר החוקרים הראשונים הגיעו לאזור במאה ה-18 הם אלה שהעניקו לו את השם "מקדש נפטון" מכיוון שהניחו שהמקדש הגדול ביותר הוקדש לאל שעל שמו נקראה העיר עצמה (נפטון הוא שמו הרומי של האל פוסידון). עם זאת, כיום מאמינים החוקרים כי המקדש הוקדש למעשה לאתנה, או לאפולו, או אולי לזאוס והרה, אך לאו דווקא לאל הים. לצד האל המרכזי, התקיים במקום פולחן נוסף: בחדרים פנימיים משניים הוצבו פסלים של אלים אחרים להם סגדו תושבי המקום – זאוס, דמטר, ארטמיס ואפרודיטה. כיום אנחנו רואים את השלד של המקדש והקירות נעלמו מזמן, אך בימי קדם המקדש היה חלל סגור, ובמרכזו, באזור שנחשב לקדוש מכולם, הוצבו הפסלים הקדושים ביותר. דלתות המקדש נפתחו רק מספר פעמים בשנה, לחגיגות דתיות. מקדש הרה ("הבזיליקה") מקדש זה נבנה במשך 40 שנה, ובנייתו הושלמה בשנת 520 לפנה"ס בעקבות מספר תיקונים שנערכו בחללים הפנימיים שבהם אוכסנו פסלי האלים. הרה מילאה תפקיד חשוב בפנתאון האלים היווניים, והמקדשים שהוקדשו לה נבנו לרוב בסמוך לאתרי טבע שנחשבו לקדוש כבר קודם לכן (כמו למשל מעיין קדוש, הר קדוש ועוד). במקרה הזה, המקדש נבנה בסמוך לנהר שחצה את המישור ונחשב למקודש מכיוון שאפשר את פוריותה של האדמה. הרה הייתה אלת הנישואין והלידה, אשתו ואחותו של זאוס, והמקדש שנבנה לכבודה הוא יפהפה. גם במקרה זה, ה-"שלד" הוא ששרד, ויש להפעיל את הדמיון (ולהציץ בספרי ההיסטוריה) על מנת להבין כיצד נראה המקדש בעבר. הטקסים הטקסים שנערכו מחוץ למקדשים היו לב המסורת של הקהילה. הכניסה למקדשים הייתה אסורה, מלבד באירועים מיוחדים. תהלוכות המלוות במוזיקה נערכו לכבוד האלים, ומקהלות של ילדים וילדות שרו בליווי כלי נגינה יווניים עתיקים. לרגל האירועים הושארו דלתות המקדש פתוחות, על מנת שהאלים יוכלו לראות (באמצעות הפסל שסימל אותם) את הכבוד שחלקו להם בני האדם ואת האירוע שארגנו לכבודם. בטקסים שולבו גם מים מרפאים מהמעיינות הטרמליים שנבעו באזור הדרומי של המתחם. אזור זה במדינה עשיר בנביעות טרמליות, וכבר בעת העתיקה ידעו תושבי המקום כי למים העשירים בחומרים שונים ישנו אפקט מרפא. אלמנטים אלה שולבו בטקסים הדתיים, ועל אחד המקדשים נמצאה הקדשה לכיירון, הקנטאור (חצי אדם וחצי סוס) בן האלמוות שייסד לפי המיתולוגיה היוונית את מדע הרפואה ושימש כמורו של אסקלפיוס (אל הרפואה). המוזיאון הארכיאולוגי של פסטום כאמור, שלושת המקדשים הם האטרקציה המרכזית אך הביקור כאן לא יהיה שלם מבלי שתבקרו גם במוזיאון הקטן אך העשיר במוצגים מעניינים שניצב בהמשך הכביש. במוזיאון ניתן לראות ממצאים רבים שנחפרו במקום, אך למרבה הצער אחד הממצאים הידועים ביותר, פרסקו עתיק הידוע בשם "הצוללן", איננו מוצג כרגע בפני הקהל ולא ידוע מתי חדר התצוגה יפתח מחדש. הפרסקו מתוארך למאה החמישית לפנה"ס, תור הזהב היווני, ומתאר צוללן צעיר המזנק לתוך המים. למרות שה"צוללן" לא זמין, המוזיאון מעניין (וכלול ממילא במחיר הכרטיס). לצד הממצאים השונים, מצפה למבקרים הפתעה מעניינת במיוחד בקומה התחתונה של המוזיאון: קבר שלם ומרהיב, שהוחרם בידי המשטרה האיטלקית משודדי קברים ונבנה מחדש במוזיאון. מדובר על מתחם קבורה שלם בשם נקרופוליס ספינאצו (Spinazzo), הכולל קירות מעוטרים, שנגנב על ידי שודדי קברים. המתחם מתוארך למאה השלישית לפנה"ס (התקופה הרומית של פסטום). הגניבה אותרה בשנת 1976, ולאחר עבודת שחזור ממושכת נפתח הקבר לקהל המבקרים. על הקירות ניתן לראות סצנות מפתח כמו למשל את האדם שלכבודו נבנה הנקרופוליס מגיע לעולם הבא, ושם מחכה לו אדם מבוגר שיוביל אותו במשעולי החיים שלאחר המוות. פסטום הרומאית לאחר הכיבוש הרומי בשנת 273 לפנה"ס עברה פסטום מספר שינויים אך התשתית היוונית הבסיסית נותרה על כנה. הרומאים, כהרגלם בקודש, לשפר את העיר מיד בשלל דרכים: הם בנו את הרחוב הראשי - הפורום - באזור שבו ניצבה האגורה (השוק המרכזי) היוונית, וסללו כבישים שחיברו את העיר לדרכים המרכזיות כמו הוויה אפיאה (via Appia). הרומאים העשירים ביותר במקום התיישבו בסמוך למקדשים הרומיים, ובבתים אלה מצאו החוקרים רצפות שיש ופסיפס מפוארות, וסימנים לגנים היפים שנבנו בווילות (שכללו לעיתים אמבטיות פרטיות במרכז הגן). לעיתים קרובות שימשו הבתים לא רק למגורים, אלא גם לאירוח ולמפגשים עסקיים. החפירות הארכיאולוגיות שנערכו במקום חשפו גם כמה מהעסקים שפעלו בפסטום. דוגמה לכך היא חנות הבשמים, בה מצאו החוקרים אבן ריחיים ששימשה לטחינה וסחיטה של חומרי גלם שונים שמהם הופקו הבשמים. בחברה הרומית הבשמים שימשו תפקידו קריטי – לא רק לצרכי פולחן אלא גם לשימוש אישי, ובזכות תעשיית הוורדים המקומית, סביר להניח שבפסטום ייצרו בשמי ורדים איכותיים שיוצאו לכל רחבי האזור. פסטום לאחר האימפריה הרומאית לאחר תקופה ארוכה של שגשוג החלה הדעיכה סביב המאה השביעית לספירה, ובימי הביניים, כאמור, פסטום בפועל ננטשה. הביצות באזור ומחלת המלריה, כמו גם המתקפות הקבועות מצד שודדי ים סרצנים, הפכו את האזור למסוכן. רק בתחילת המאה ה-17 וה-18 החלו המבקרים והמטיילים לגלות את האזור מחדש. פסטום התפרסמה שוב בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר כוחות הברית נחתו באזור במהלך הפלישה לאיטליה. איפה אוכלים? לאחר ששבעתם ממקדשים ומוצגים עתיקים הגיע הזמן לאכול. בעיר הסמוכה תוכלו למצוא מספר מסעדות טיפוסיות, ולא רעות בכלל. נסו למשל את Nonna Sceppa, המתמחה בתבשילי האזור, בדגש על דגים ופירות ים. לחילופין, תוכלו להזמין שולחן ב- Amadeus Spaghetteria Trattoria con merende, מקום פשוט אך חביב מתמחה בפסטות טעימות. וטיפ אחרון וחשוב: פסטום נמצאת במרחק כמה דקות בלבד מהעיר באטפליה (Battipaglia), הידועה גם כבירת המוצרלות של איטליה. אם מתחשק לכם לטעום מוצרלה מחלב בפאלו, כדאי לכם מאד לבקר כאן, ולהיכנס לאחת מעשרות המסעדות והמחלבות המציעות מוצרלות טריות מחלב באפלו איכותי.

  • לא רק אמלפי - עשרה יעדים מומלצים במחוז קמפניה

    עכשיו (ממש עכשיו) זו העונה המושלמת לבקר במחוז קמפניה. עדיין לא חם מידי, התיירים עדיין לא מציפים את האתרים, והיופי האביבי מרחיב את הלב. השאלה היחידה היא: לאן כדאי ללכת? והתשובה אולי תפתיע אתכם. חוף אמלפי איננו היעד היחיד ששווה לגלות, ואנחנו מקווים שהכתבה הזאת תיתן לכם כמה רעיונות נוספים… חוף אמלפי הוא אחד האזורים האהובים ביותר על מבקרים באיטליה, ולא קשה להבין מדוע: יפהפה פה! הנהיגה לאורך כביש החוף המתפתל, הסיור בין סימטאות קפרי, הדואומו של אמלפי, החנויות הקטנות, הגרניטות הנהדרות, השקיעות הרומנטיות, השיט לקפרי, הלילות בסורנטו… כל אלה הופכים את אזור אמלפי ליעד נחשק במיוחד, ובעיקר עבור חופשות בירח דבש. עם זאת, כדאי לדעת שמחוז קמפניה הוא עשיר באטרקציות, ולצד יעדים אהובים כמו קפרי, אמלפי, סורנטו ופוזיטאנו ישנם עוד כמה מקומות שכדאי לגלות. אם יש לכם כמה ימים נוספים באזור, תוכלו לצאת להרפתקה מגוונת מעט יותר, ולגלות צדדים נוספים של המחוז. ההמלצות אמנם ממוספרות, אך המספור נועד רק להקל על הקריאה ולא מתייחס לדירוג כלשהו. לכל אתר יש יתרונות וחסרונות, והשיקול המרכזי הוא טעמכם האישי. 1. בקרו בווייטרי סול מארה - פנינה קצת פחות מוכרת על חוף אמלפי רוב התיירים נוטים להתרכז בחלק המערבי של אמלפי, באזור שנמתח בין סורנטו לאמלפי עצמה. זהו אזור יפהפה, אין ספק, אבל לא כדאי לשכוח את החצי השני של הדרך הפנורמית… אם תמשיכו לכיוון העיר סאלרנו (Salerno) תחלפו על פני כמה עיירות מקסימות, ומוכרות מעט פחות. אחת מהן, במרחק כעשרים דקות בלבד מסאלרנו, היא וייטרי סול מארה (Vietri Sul Mare). מה הופך את וייטרי ליעד מומלץ? השילוב המקסים בין הנופים הנהדרים, בתי הקפה הנעימים על קו המים, והעובדה שהכפר עצמו הוא פנינה של ממש - הסימטאות המפותלות מארחות עשרות חנויות לייצור קרמיקה, וגולת הכותרת היא קירות העיירה עצמם, שרבים מהם מקושטים בפסיפסים מקרמיקה. כך, הפך הכפר כולו למעין מוזיאון באוויר הפתוח. את הביקור בעיר כדי להקדיש לשוטטות חופשית בין החנויות השונות, וכדי לרכוש מזכרות יפות העשויות בעבודת יד. אפילו כיפת הכנסייה הראשית (הדואומו, המוקדש ליוחנן המטביל, Chiesa di San Giovanni Battista), שנבנתה במאה ה-18, מקושטת בפסיפס צבעוני ומקסים של אריחי מיוליקה (קרמיקה צבעונית עם גלזורה) בסגנון נפוליטני. לפני שאתם עוזבים, אל תשכחו לקנות פסלון קטן של חמור, הנחשב לקמע המביא מזל טוב. בעבר, חמורים היו הדרך היחידה לנוע בדרכים הצרות והתלולות שחיברו בין הכפרים. וייטרי היא גם מקום מתאים במיוחד לאפרטיבו המשקיף על הים, או לארוחה טובה במסעדה המתמחה במנות על בסיס דגים ופירות ים, כמובן. מסעדה בשם Le delizie del mare היא אחת האופציות המומלצות לטעמי – המחירים סבירים והאיכות לא רעה בכלל (בוודאי בהשוואה לכמה מהמסעדות התיירותיות והלא כל כך טובות שמתמחות בעיקר בלגבות מחירי עתק מתיירים…). התפריט, כפי שאפשר להבין משם המסעדה (בתרגום מאיטלקית: "מעדני הים") מבוסס על דגים ופירות ים. חלק גדול מהמרכיבים מגיעים מהאזור, והמסעדה עובדת באופן צמוד עם דייגים מקומיים. אם תרצו לטבול במים, תוכלו לנסות את אחד החופים הפתוחים לקהל הרחב או לחילופין לבחור בחוף מוסדר (נוח הרבה יותר, אבל לא זול) כמו למשל חוף Crestarella. טיפ: מומלץ לעלות עם הרכב לכפר הזעיר אלבורי (Albori) שניצב מעל וייטרי כדי ליהנות מנוף מרהיב אפילו יותר! 2. בקרו באחד היקבים המפורסמים של האזור תיירים רבים לא ממש מכירים את תעשיית היין המקומית, ומתקשים לדמיין שדווקא המחוז הזה מפורסם בזכות היינות שלו. אבל זו טעות… למעשה, דווקא כאן במחוז קמפניה מייצרים כמה יינות מעניינים ומוצלחים במיוחד, החל מהטאורזי (Taurasi) העוצמתי ובעל הגוף וכלה ביינות הלבנים המינרליים מאזור הר הגעש וזוב. אם מתחשק לכם לבקר באחד היקבים המפורסמים וההיסטוריים באזור, הזמינו מראש סיור וטעימות ביקב Cantine Bonaparte ההיסטוריה של היקב מעניינת במיוחד ושזורה בזו של שתי משפחות מלוכה: בורבון, ובונפרטה. כאשר המלכה קרוליין בונפרטה (אחותו של נפוליאון) ביקרה באזור היא התרשמה במיוחד מזן ענבים טיפוסי למחוז - אספריניו (Asprinio), שגדל לגובה. היא כתבה לבעלה, ג'ואקינו מוראט מלך נאפולי, ותיארה בפניו את הענב הייחודי הגדל על גפנים הנעזרות בעצים כתומכות, ומצליחות לטפס גם לגובה של 10-15 מטרים. מכיוון שהגפנים צומחות לגובה רב, נדרשים סולמות ארוכים וצרים וכישורי אקרובטיקה מסוימים על מנת לגזום את הגפן וכמובן שגם על מנת לבצע את הבציר (מבלי ליפול או להיפצע). היינות עצמם טובים, והיקב מפורסם גם בזכות הליקרים שהם רוקחים ומזקקים (מזכרת מתאימה במיוחד למי שרוצה לקנות בקבוק אבל לאו דווקא מעוניין ביין). יקב מומלץ נוסף, ושונה לחלוטין מקודמו, הוא cantina del Vesuvio הממוקם כפי שאפשר להבין מהשם באזור הר הגעש וזוב. זהו יקב משפחתי, שנבנה במורדות הר הגעש, ומתמחה בזן ספציפי שגדל באזור זה: הלקרימה כריסטי (lacryma cristi, מילולית: הדמעה של ישו). מעניין לראות כיצד המשפחה עובדת בתנאים המורכבים שעל ההר. היינות עצמם, מגפנים שגדלות על האדמה הוולקנית העשירה, מפתיעים בהחלט. אם תרצו לבקר במקום, יש להזמין סיור מראש. 3. צאו למסלול הליכה עם נוף בלתי נשכח אזור אמלפי מלא במסלולי הליכה נפלאים, שייקחו אתכם לאורך קו החוף, או לחילופין בין שבילים תלולים המתפתלים בין עצי לימון (ומי לא שמע על הלימונים הדשנים והעסיסיים של אמלפי?). המסלול המפורסם ביותר נקרא מסלול האלים path of gods, והוא מומלץ בחום. מדובר על מסלול הנמשך במקביל לקו החוף, לאורך דרך פנורמית במיוחד מעל קו החוף של אמלפי. אבל זה לא המסלול היחיד! מעל אמלפי, פוזיטאנו וסורנטו מתפתלים מסלולים נוספים, שיפתו אתכם עם נופים מרהיבים, עצי לימון עצומים וניחוחות מרחיבי אף ולב. מסלול מוצלח לדוגמה הוא המסלול שמוביל ל-Punta Campanella, נקודה הסמוכה לעיירה Massa Lubrense, ומשקיפה על אי הסירנות (האי שבו גרו, לפי האגדה, הסירנות שניסו לפתות עם שירתן את אודיסאוס). מסלול הליכה יפה נוסף הוא "דרך הלימונים" (Path of Lemons), המתפתל בין מטעי הלימונים, יוצא לדרך מהעיירה המתוקה מאיורי (Maiori) ומתקדם בין צמחייה עשירה וריחנית, עצי זית וחרוב, וגפנים מטפסות. היצע המסלולים באזור זה הוא נרחב – מומלץ לעבור בלשכת התיירות המקומית, ולרכוש מפה מפורטת שתאפשר לכם לבחור את המסלול המתאים ביותר לסוג הדברים שמעניין אתכם לראות, ולרמת הכושר שלכם (שימו לב שרוב המסלולים באזור זה מתאימים למטיילים בכושר טוב יחסית, ומעלה). 4. שוטו בסירה בנהר תת קרקעי, בלב מערת נטיפים אם אתם הרפתקנים, חובבי טבע, ומחפשים משהו באמת שונה לעשות, הטיול הזה יהיה מושלם עבורכם. מערת PERTOSA-AULETTA היא מערכת מערות נטיפים בהרי אלבורני (Alborni), בלב הפארק הלאומי Cilento שבמחוז קמפניה. האטרקציה המרכזית כאן היא שמעבר לסיור ה-"רגיל" במערות, אפשר גם לצאת לשיט בנהר התת קרקעי, הזורם בלב המערה עצמה. כאן תוכלו לשוט בחלל החשוך, לאורך נתיב שהטבע עיצב במשך עשרות אלפי שנים, להתפעל מהקירות המוארים באורות צבעוניים רכים, ולשקוע ברחש המים ובשאון המפל התת קרקעי. אין ספק שזו חוויה חד פעמית.  הסיורים במקום הם מודרכים בלבד, ויש להזמין מקום מראש דרך האתר הרשמי. הסיור כולל את השיט, וביקור רגלי מודרך במערות הנטיפים. 5. בקרו בארמון ורסאי האיטלקי (ארמון קזרטה) ואיכלו את אחת הפיצות הטובות באיטליה לצרפתים יש את ורסאי, ולאיטלקים? לאיטלקים יש את ארמון קזרטה. ארמון קזרטה נמצא במרחק כ-35 קילומטרים בלבד צפונית לנאפולי, כך שזהו יעד קל ונוח לטיול יומי. הארמון המפואר, שנחשב לשירת הברבור של עידן הבארוק והוכרז כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו, נבנה על ידי האדריכל הידוע לואיג'י ונוויטלי (Luigi Vanvitelli) עבור שושלת בורבון, שמלכו על ממלכת נאפולי. זהו הארמון המלכותי הגדול בעולם, ומתפרש על פני לא פחות מאשר שני מיליון מטרים רבועים, אז אל תבנו על ביקור זריז…  1200 חדרים, 34 גרמי מדרגות ו-1742 חלונות – מדובר על ארמון שהותיר את המבקרים בו בפה פעור, וירשים כנראה גם אתכם. הפארק תוכנן בסגנון הבארוק, כמובן, והנופים שנשקפו מחלונות הארמון היו אחד ממקורות הגאווה המרכזיים של המלך. הפארק הושפע גם הוא מוורסאי, ונעים לסייר בין המזרקות המפוארות והשונות, המעוטרות בסצינות מהמיתולוגיה היוונית והרומאית. הבנייה החלה בשנת 1752, והמלך שארל החמישי, שרצה ליצור מעון מפואר ועוצר נשימה, עבד באופן צמוד עם ונוויטלי על מנת להגשים את החזון. הוא לא זכה לראות את הארמון הגמור ובוודאי היה מתאכזב לדעת שבנו, פרדיננד הרביעי, לא מילא את חזונו והשלים את הארמון באופן חלקי בלבד. הארמון תוכנן כך שיהיה עיר בפני עצמה: מוקד פוליטי, חצר מלכות, מרכז תרבותי ומתחם שיתן מענה לכל צורך ממשלתי. למרות ההשראה הברורה מוורסאי, ונוויטלי והמלך הושפעו גם מהארמון המלכותי במדריד, ומארמון שרלוטנבורג שבברלין. למרות ההשפעות השונות זהו מבנה הרמוני יותר מקודמיו, ונפרד בעיצובו. זהו גם לא הארמון היחיד שהקימה שושלת בורבון, אך למרות שהם כבר ניהלו ארמון בנאפולי, הקרבה לים ולעיר הסוערת נתפשו כסכנה בטחונית ואילו הארמון הנרחב נתפש כפיתרון בטוח ומרשים בהרבה. לאורך השנים שימש ארמון קזרטה למגוון שימושים: היה זה משכנו של מלך איטליה, וכאן פעלה גם אקדמיית הטייס הלאומית במשך כ-20 שנה. בזמן מלחמת העולם השנייה בעלות הברית הקימו פה את מטה הפעילות שלהם, וכיום זהו אחד האתרים התיירותיים החשובים באיטליה. לאורך השנים צולמו כאן גם מספר סרטים וביניהם מלחמת הכוכבים (1998), משימה בלתי אפשרית (2006), מלאכים ושדים (2009), ועוד. טיפ: האם ידעתם שגני קזרטה עוצבו בצורת כינור? צילומים - Depositphotos 6. צאו למסע בזמן באתרים הארכאולוגיים החשובים במחוז מחוז קמפניה משופע באתרים ארכיאולוגיים, ואין זה מפתיע שחובבי היסטריה נוהרים לכאן בהמוניהם. שניים מהאתרים החשובים והאהובים ביותר הם פומפיי והרקולנאום, ולשני אלה כבר הקדשנו כתבות נפרדות. אין ספק שמדובר על אתרים מרתקים, ומומלץ מאד לבקר בשניהם, וגם במוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי על מנת להשלים את החוויה. אבל אם יש לכם את האפשרות להרחיב מעט את הביקור, כדאי לדעת שפומפיי והרקולנאום אינם הפארקים הארכיאולוגים היחידים באזור… האם אי פעם שמעתם על האמפיתאטרון בסנטה מריה קפואה וטרה (Santa Maria Capua Vetere)? סנטה מריה קפואה וטרה ניצבת על חורבות עיר עתיקה בהרבה – קפואה (Capua), שהיתה מרכז צבאי חשוב עבור הרומאים. כאן גם ניצב עד היום האמפיתאטרון השני בגודלו ובחשיבותו אחרי הקולוסיאום שברומא. הביקור במקום מרתק, ומומלץ מאד להיכנס גם למוזיאון הצמוד, המוקדש לחייהם של הגלדיאטורים שנלחמו במקום (אחד הגלדיאטורים המפורסמים בהיסטוריה, ספרטקוס, מנהיג מרד העבדים, למד בבית ספר לגלדיאטורים באזור זה). בשנת 840 שרפו שודדי ים סרצנים את קפואה העתיקה עד היסוד, והעיר הנוכחית נבנתה בעקבות החורבן. לפרטים נוספים על הקולוסיאום של קפואה, ניתן לבדוק את האתר הרשמי. צילומים - Depositphoto 7. רדו מתחת לפני האדמה בנאפולי עד כה הקדשנו מספר כתבות לנאפולי, אחת הערים הסוערות, הדינמיות, המיוחדות והמפתיעות באיטליה. בשנים האחרונות נהנית נאפולי מפריחה תיירותית רצינית, ובזכות נהר התיירים שזורם אל העיר חל גם שיפור משמעותי בתשתיות, בניקיון, ובתחושת הביטחון האישי בעיר. כיום נאפולי היא יעד מומלץ, וכדאי מאד להקדיש לה מספר ימים. מעבר לאטרקציות שתיארנו בכתבות הקודמות, כדאי להתמקד גם באטרקציה נוספת, והיא נאפולי התת קרקעית. סיור מודרך (גם באנגלית) יקח אתכם אל בטן האדמה, אל מחילות אינסופיות שנחצבו ידנית (!) בידי עבדים לצורך אספקת מים לעיר ושימשו בהמשך גם כמקום מחסה לתושבי העיר בזמן ההפצצות במלחמת העולם השנייה. את הסיור יש להזמין מראש, משום שהוא פופולרי מאד. 8. בקרו בחווה שמייצרת מוצרלה די בופאלה (אמיתית!) אין כמו גבינת מוצרלה איכותית, אבל קחו בחשבון שגבינת מוצרלה אפשר להכין גם מחלב פרה, וגם מחלב בופאלו. כדי ליהנות מ-"הדבר האמיתי", מומלץ לנסות פעם אחת לפחות גבינת מוצרלה מחלב בופאלו, באזור באטיפליה (Battipagli), עיר הבירה של המוצרלות באיטליה. ישנן עשרות חוות שפועלות באזור, ואחת הגדולות והמוצלחות ביותר היא Tenuta Vannulo. המחלבה מציעה לא רק גבינות מצויינות אלא גם יוגורט, גלידה ושלל קינוחים על בסיס חלב בופאלו. אין מה לומר - טעים פה מאד! טיפ: באטיפליה נמצאת במרחק קצרצר מפסטום, אתר ארכיאולוגי מרשים בצורה בלתי רגילה! לקראת הכתבה על פסטום, לחצו כאן. 9. טפסו לראש הווזוב עד כה דיברנו על הנזקים שחולל הר הגעש וזוב: בהתפרצות המפורסמת בשנת 79, אבל גם בהתפרצות הקצת פחות מפורסמת, והקטלנית ביותר, בשנת 1944. אבל האם ידעתם שאפשר לטפס במעלה ההר, ולהגיע ממש עד ללוע הר הגעש? בפארק הלאומי וזוב ממתינים לכם מספר מסלולי הליכה, שיקחו אתכם לנקודות שונות במתחם. חשוב להיצמד למסלולים המסומנים, על מנת להימנע מתאונות מצערות. השביל הפופולרי ביותר הוא השביל הפנורמי - שביל מספר 5. קחו בחשבון שעל מנת להשלים את המסלול תזדקקו לארבע שעות לפחות, והמסלול לא קל מאד (כושר בינוני ומעלה). בנוסף ניתן לבקר גם במוזיאון הצמוד. לפרטים נוספים בקרו באתר הרשמי. 10. בקרו באחד משני האיים האהובים ביותר: איסקיה או פרוצ'ידה מעבר ליופיו המשכר של אזור אמלפי, וקפרי כמובן, ישנם עוד כמה איים נהדרים שבהם מומלץ מאד לבקר. שתי האופציות האהובות והיפות ביותר הן איסקיה (Ischia), ופרוצ'ידה (Procida). איסקיה הוא הגדול מבין השניים, ומפורסם בין היתר בזכות המעיינות החמים שלו, שעל גביהם נבנו מספר מתחמי ספא מפנקים. פרוצ'ידה הוא אי דייגים קטן וצבעוני, מתוק להפליא, שקל לבקר בו ביום מרוכז אחד. אל שני האיים ניתן להגיע במעבורת מנאפולי (שימו לב שלאיסקיה ניתן להגיע עם רכב וליהעזר בו אחרי שירדתם מהמעבורת, אבל בפרוצ'ידה הכניסה לרכבים אסורה ויש להשתמש רק בתחבורה המקומית). טיול נעים!

  • בעקבות מרקו פולו לרגל 700 שנה למותו

    הוא אחד הוונציאנים המפורסמים בהיסטוריה, ומסעותיו לאורך דרך המשי וסין הלהיבו את דמיונם של אלפים. מי היה מרקו פולו, הסוחר וחוקר הארצות שהשפיע על דורות של מטיילים? במאמר זה נדבר על מרקו פולו, נוסע וסוחר איטלקי שבוודאי יצא לכם להכיר. דיווחיו של פולו על מסעותיו במזרח הרחוק עוררו את סקרנותם של קוראים וחוקרים במשך מאות שנים, והשנה, כאשר איטליה מציינת 700 שנה למותו של המטייל הידוע, אפילו הקרנבל הגדול של ונציה, עיר הולדתו של פולו, הוקדש לבן העיר המפורסם. מרקו פולו, הסוחר וחוקר הארצות, נולד בוונציה ב-1254 וגם נפטר בה בשנת 1324 (הוא נקבר בכנסיית סן לורנצו שברובע קסטלו) לאחר חיים מלאי תהפוכות. בניגוד לאמונה הפופולרית מרקו פולו לא התפרסם בגלל ש"גילה" את סין (אחרים הגיעו עוד לפניו לארץ רחוקה זו) וגם לא משום שהביא לאיטליה פסטה מסין (הפסטה היתה מוכרת באיטליה מאות שנים לפני שמרקו פולו נולד). תהילתו של פולו נוסעת מכך שהיה הראשון שתיעד באופן מקיף את מסעותיו, והשאיר אחריו מידע מרתק ואינספור אנקדוטות שריתקו דורות שלמים והעניקו השראה לרבים, וגם למגלי ארצות כמו כריסטופר קולומבוס, למשל. מסעו של פולו נמשך 24 שנים (1271-1295), והוא נערך לצד אביו ניקולו (Niccolò) ודודו מאפאו (Maffeo). השלישיה ההרפתקנית עשתה את דרכה לאורך דרך המשי ועד שהגיעו לאסיה. בין אם המסע כולו התרחש באמת ובדיוק כפי שפולו מתאר אותו, ובין אם מרקו פולו המציא חלק מהדברים שטען שראה בסין ובמונגוליה (כפי שטוענים חוקרים אחדים), אין ספק שסיפוריו מהווים השראה עד היום... כיצד הכל החל... מרקו פולו נולד למשפחה של סוחרים מצליחים שנהגו לצאת למסעות עסקיים באסיה. הוא איבד את אמו בגיל צעיר, ומכיוון שאביו ניקולו נעדר לעיתים קרובות בשל עבודתו גדל פולו הצעיר בבית דודיו. ילדותו עברה בין התעלות והגשרים של ונציה, העיר שמשכה אליה מידי יום סוחרים מרחבי הים התיכון, וסיפוריהם של יורדי הים הלהיבו את הילד הצעיר שנשבע שיום יבוא וגם הוא יצא למסע משל עצמו. כשהיה בן שבע עשרה שבו אביו ודודו מהמסע שערכו באסיה, במהלכו הגיעו לחצרו של הקובלאי חאן (נכדו של גינגיס חאן, ראש האימפריה המונגולוית ומייסד שושלת יואן).  כאשר החליטו לצאת שוב לדרך, ולשוב אל חצרו של הקובלאי חאן, החליט מרקו פולו להגשים את החלומו ולהצטרף אליהם למסע. כך, יצאו השלושה לדרך לכיוון קתאי (Cathay, כך כונתה סין באותם הימים בידי תושבי איטליה). אחת התחנות הראשונות המסע היתה בעכו, אז תחת שליטת הצלבנים, שם הם התקבלו אצל תבאלדו ויסקונטי, שכיהן כארכיבישוף בעיר (בלב השוק של עכו העתיקה ניצב רחוב שנקרא על שמו – רחוב מרקו פולו). הם ביקרו גם בירושלים, ועצרו בקברו של ישו כדי למלא בקבוק בשמן מהמנורה שבקבר הקדוש כמתנה לאישתו של הקובלאי חאן, שהיתה נוצריה. בזמן ביקורם בעיר שמעו שתבאלדו ויסקונטי נבחר בידי מועצת הקרדינלים לשמש כאפיפיור (תחת השם גרגוריוס העשירי) והם שבו אליו, וקיבלו ממנו מכתב עבור הקובלאי חאן. האפיפיור החדש ביקר מהם לנצל את מסעם על מנת להפיץ את בשורת הנצרות ושלח עימם, לבקשתו של הקובלאי חאן, גם קבוצה של מיסיונרים ונזירים דומניקנים. מארץ הקודש המשיכה השלישיה לכיוון מונגוליה וסין אך הדרך אל היעד הנכסף היתה מלאה בסכנות ובשלב מסויים נקלעה השיירה שלהם לאזור קרבות בין אנשיו של קובלאי חאן למונגולים. חלק מהמיסיונרים שהצטרפו למסע העדיפו לשוב על עקבותיהם, אך פולו, אביו ודודו המשיכו במשימה. מסעם של השלושה הואט בשל קשיים ומגפות, והם נאלצו לוותר על ההפלגה ולהמשיך דרך היבשה. הודות לעיקוף זה הם נתקלו בכמה תגליות מרתקות עבורם וראו לראשונה את החומר שפולו תיאר בהמשך כ"זהב שחור" (נפט). הם המשיכו בדרכם לאורך ההרים המושלגים של מרכז אסיה, ולאורך השבועות שחלפו העמיקה הבנתו של פולו במנהגי המונגולים שפגשו בדרך. הם חלפו גם על פני מדבר גובי, אותו כינה מרקו פולו בסיפוריו "מדבר הרי החול הלוחשים", בשל האפקט הקולי שמשמיעה הרוח הנושבת בין דיונות החול. כאשר הגיעו לבסוף לחצרו של הקובלאי חאן הם התקבלו באהדה אצל השליט, שהיה מרוצה מכך שאביו ודודו של פולו עמדו בהבטחתם, ושבו. הקובלאי חאן התרשם לטובה גם ממרקו פולו הצעיר, מינה אותו לתפקיד רשמי והפקיד בידיו משימות שונות. אחת המשימות הראשונות שלו הייתה לנסוע לדרום סין כשליח השליט, ולפקח על עבודתם של פקידי החאן במקום. בהמשך נסע פולו גם להודו, בורמה, אינדונזיה וסרי לנקה, והמשיך לעבוד עבור הקובלאי חאן במשך 17 שנה. פולו נמשך מאוד לעולם המרתק שגילה באסיה, ולידע הרב שבו החזיקו המלומדים במקום. הוא התרשם מיכולתם להשתמש באבק שריפה ומהעובדה שהתשתמשו בשטרות כסף מנייר (רעיון חדשני עבור אירופאי באותם הימים) אך עם חלוף השנים הגעגועים הכריעו אותו, והוא רצה לשוב למולדתו. בקשתו לעזוב את חצר הקובלאי חאן נדחתה מספר פעמים, ורק בשנת 1291 אושרה לבסוף, ופולו השלים את המסע בן 24,000 הקילומטרים בחזרה לוונציה, עמוס באוצרות רבים. הוא שב לעירו בשנת 1295. גם לאחר ששב פולו לוונציה, רוח ההרתפקנות עדיין סערה בו. באותם הימים ונציה וג'נובה נלחמו ביניהן על השליטה בים התיכון ועל נתיבי הסחר, ופולו התגייס לצי הוונציאני. הוא נפל בשבי, ונלקח לכלא בג'נובה. במהלך מאסרו הוא פגש באדם בשם רוסטיקלו דה פיזה (Rustichello da Pisa), ובמהלך השעות הארוכות שהשניים העבירו יחדיו בתא הכלא החשוך הוא סיפר לו על מסעו הארוך למזרח ועל כל הדברים המופלאים שראה בדרך. מסיפורים אלה נולד הספר הידוע – סיפורו של מרקו פולו. לאחר ששוחרר פולו מהכלא בשנת 1299 הוא שב לוונציה, והמשיך לעבוד בה כסוחר. הוא זכה להצלחה כלכלית גדולה, וכפי הנראה לא עזב את העיר עד שנפטר בשנת 1324. ספרו של מרקו פולו רוסטיקלו דה פיזה לא תמיד היה מספר מהימן, אבל השילוב בין יכולות הכתיבה שלו (דה פיזה היה סופר) וסיפוריו המרתקים של פולו הפך את מעלליו של הסוחר שחצה את העולם לטקסט מרתק שנודע בתחילה כ-"תיאור המפורט של העולם", ובהמשך כונה ברחבי איטליה "המיליון". אין שום דרך לקבוע מהו הטקסט המקורי והוודאי שכתבו השניים, שכן קיימות כ-150 גרסאות שונות מעט זו מזו (השוני בין הגרסאות נובע מכך שהטקסטים תורגמו והועתקו ידנית, ונפלו בהם טעויות שונות). הייחוד והמורכבות של הספר שכתב פולו נובעות מהעובדה שהוא לא רק דוח מסע הרפתקני, אלא אינציקלופדיה של ממש למקומות ותרבויות, מנהגים ומעשים, מעין אנתולוגיה של הגיאוגרפיה והתרבות באסיה בימי הביניים. מטיילים הסתמכו על הטקסט הזה במשך זמן רב, עד כדי כך שהוא נחשב לטקסט בסיסי עבור מגלי ארצות וגיאוגרפים למרות שכיום מסכימים החוקרים שלעיתים כתב פולו על ארצות ומקומות שבהם לא ביקר בעצמו אלא רק שמע עליהן, כמו למשל רוסיה, סיביר ויפן (שכונתה אז צ'יפנגו). ועדיין, המידע שהציע מרקו פולו לקורא היה נרחב, וזהו אחד הספרים הראשונים המבוססים על תצפית ולא על מקורות עתיקים ולא מאומתים. הוא כתב בין היתר על ממלכתו של קובלאי חאן ומערכת היחסים בין הממלכות המונגוליות, על המאכלים והמנהגים שבהם נתקל, ועל תעלת בייג'ינג (הגדולה בסין). הוא תיאר גם את העיר סמרקנד שעל דרך המשי, ואת כלכלת מחוז קתאי המאופיינת בייצור משי, מצרך יקר שלסינים היה מונופול עליו. דרך המשי שלאורכה נמשך מסעו של פולו היא למעשה מערך שלם של מסלולים הנמשכים לאורך כ-8000 קילומטרים, ציר קריטי שלאורכו נפגשו תרבויות המזרח והמערב. לאחר שנפטר מרקו פולו המשיך ספרו לזכות למעמד של רב מכר. רפובליקת ונציה העניקה עותק במתנה לנסיך אנריקה מפורטוגל, ששלח עשרות ספינות למערב אפריקה ולאוקיינוס האטלנטי.  סיפורו של מרקו פולו ריתק גם סופרים מודרניים לאורך המאה ה-20, וביניהם גם איטלו קלווינו שקיבל השראה מהסיפור בזמן שכתב את "הערים הנסתרות מן העין". הסופר היהודי הידוע פרימו לוי (מחבר הספר "הזהו אדם?") סיפר בספרו "החיפוש אחר השורשים" כי ספרו של מרקו פולו כולל כמה קטעים שאהובים עליו במיוחד, כמו למשל התיאורים של החיות ה"אקזוטיות" שפגש, ובהן סלמנדרות ותנינים. ונציה חוגגת את אחד מבני העיר הידועים ביותר ונציה כבר קראה לנמל התעופה הבינלאומי שלה על שמו של פולו לפני שנים רבות, והשנה (2024), כאשר איטליה כולה מציינת 700 שנה למותו של המטייל הידוע, נערך פסטיבל ונציה המפורסם בסימן מרקו פולו, כמובן. מבין ערפילי החורף הסמיכים שעוטפים את העיר בחודש פברואר בלטו הקישוטים הצבעוניים שעוצבו במיוחד לרגל האירוע. החיבור בין מרקו פולו לוונציה הוא מסע פנטסטי המזמין את המטייל להפנות את מבטו אחורה, אל עברה המפואר של העיר, ואז להרחיק את מבטו מעבר לים, אל תרבויות מרתקות ובלתי מוכרות. בהשראת פולו, שיצא למסע בלתי נשכח, גם הקרנבל חצה גבולות וחיבר בין תרבויות, והכל בסגנון הדקדנטי והטיפוסי לאירוע האהוב שמגדיר את הזהות הוונציאנית. בפאלאצו Ca' Vendramin Calergi נערך ארוע שכונה "בחצרו של הקאן הגדול", בעיצובה של אחת הסטייליסטיות הידועות בוונציה (ובאיטליה בכלל) – אנטוניה סאוטר, החתומה על רבות מהתלבושות האיקוניות המככבות מידי שנה בנשפי הריקודים של הפסטיבל. כך תוכנן מסע דמיוני המתחיל ברגע בו פוגש מרקו פולו לראשונה את קובלאי חאן, ומשלב לתוכו גם בגדים בהשפעה סינית ומונגולית, ותבלינים ומאכלים מהתקופה והאזור. גם מי שלא יכול היה להשתתף בקרנבל, יוכל לבקר בתערוכה המוקדשת למרקו פולו בארמון הדוג'ה (Palazzo Ducale) שתפתח ב-6 באפריל 2024 ותינעל ב-29 בספטמבר 2024. התערוכה "עולמותיו של מרקו פולו" תתפרש בין אולמות הפאלאצו המפואר ותכלול למעלה מ-300 יצירות שקובצו לרגל האירוע מאוספים ונציאניים וממוזיאונים בינלאומיים. התערוכה מציעה למבקרים בה את ההזדמנות לחוות בצורה בלתי אמצעית את מסעו של מרקו פולו, ולהבין את המסלול שלאוכו התקדם מבחינה גיאוגרפית, פוליטית ותרבותית, תוך התייחסות לאמונות ולדתות שפגש פולו במהלך מסעותיו. לפרטים נוספים, היכנסו לאתר התערוכה הרשמי. ספרו של מרקו פולו עשיר בפרטים על מסעותיו, וכאמור לא כולם האמינו לסיפוריו. היה גם מי שטען בלעג ששם הספר (המיליון, באיטלקית) מתייחס לכך שפולו בוודאי שיקר מיליון פעמים בספרו. אך פולו תמיד עמד מאחורי סיפוריו. האגדה מספרת שכאשר שכב פולו על ערש דווי, ניגש אליו כומר והפציר בו שיתוודה על חטאיו ויודה שהמציא את הפרטים בספר. בתשובה ענה פולו: "לא כתבתי אפילו חצי מהדברים שראיתי!". מה בדיוק ראה מרקו פולו ולאן הגיע – זאת לעולם לא נדע. אך אין ספק שסיפורי המסעות שלו הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה והתרבות שלנו. ואתם מוזמנים לבקר בוונציה, ולחגוג ביחד עם תושבי העיר את יום השנה ה-700 לפטירתו של אחד מהוונציאנים המפורסמים ביותר בעולם... .

  • סוף שבוע מושלם במחוז פריולי

    לפעמים נדמה לאנשים שמחוז פריולי נמצא בקצה העולם, אבל אל תתנו למרחק להרתיע אתכם – זהו אחד המחוזות היפים והמעניינים באיטליה. במרחק שעה וחצי מוונציה מתחבאים נופים יפהפיים, מסורות עתיקות, וערים עשירות באומנות שמרחיבה את הלב. קדימה, לפריולי! לאחר שבמאמר הקודם הסברתי לכם איך אפשר לבלות סוף שבוע נעים בין גבעות פרוסקו והאזור שמסביב לעיירה ולדוביאדנה, הגיע הזמן לדבר על אזור מקסים נוסף, שמתאים במיוחד לחובבי יין ותרבות. מקסים, אבל לא מאד מוכר! אם עוד לא יצא לכם לשמוע על מחוז פריולי (Friuli), ועל עיר הבירה שלו – אודינה (Udine) – באמת שכבר הגיע הזמן. בנוסף, במאמר זה נדבר גם על צ'יווידאלה דל פריולי (Cividale del Friuli), ששימשה כבירת הדוכסות הלומברדית הראשונה בשנת 568, ונוסדה על ידי המלך אלבוין. בואו נמצא לדרך... אודינה – Udine אודינה היא העיר השנייה הכי מאוכלסת במחוז פריולי-ונציה-ג'וליה (את המקום הראשון תופסת טריאסטה, כמובן). היא שימשה כעיר הבירה ההיסטורית של המחוז, ומקום מושבם של שליטי אקוויליה. ההיסטוריה שלה מתפרשת על פני כ-3000 שנה, והחלה עם המתיישבים הראשון בעידן הברונזה שהקימו ישובים קטנים על הגבעות. אודינה, על ביצוריה היפים והפאלאצי העתיקים והמרשימים בסגנון ונציאני, איננה יעד שזוכה להערכה שמגיעה לו, לטעמי. אולי משום שהיא מרוחקת יחסית, אולי משום שרבים לא שמעו עליה, תהיה הסיבה אשר תהיה, אי אפשר להכחיש את קסמה של העיר החיננית והאלגנטית הזאת שבה  קל במיוחד לבלות כאן יום גדוש ביופי. אז מה כדאי לעשות ולראות בעיר? הדבר הראשון שצריך לעשות כשמבקרים באודינה הוא לצאת לסיור רגלי בין הרחובות העתיקים שבמרכז ההיסטורי. אם תרימו את הראש תראו את המצודה שמשקיפה על העיר (Castello di Udine – ראו בהמשך), ומיתמרת מעל, בראש הגבעה. לפי האגדה, הגבעה הזאת נבנתה במיוחד על ידי ההונים כדי שאטילה ההוני יוכל לשבת ולצפות בעיר אקוויליה (Aquileia) ​​בוערת לאחר שבזז אותה (אטילה ההוני כבש את אקוויליה במהלך מסעו דרומה לכיוון רומא ב-18 ביולי 452). הרחוב היפה ביותר באודינה, לדעתי לפחות, הוא ויה מרקטו וקיו (via Mercatovecchio), ובתרגום מילולי: "רחוב השוק העתיק". הרחוב נבנה בימי הביניים, ושימש, כפי שאפשר להבין מהשם, כרחוב הסוחרים. לכאן הגיעו תושבי האודינה הראשונים שירדו לעמק מהגבעות, וכנהוג באותם הימים הם בנו בתים ששילבו מגורים ומסחר: בקומת הקרקע פעלה בחנות, ובקומות שמעל התגוררו בני המשפחה. למעשה, הרחוב הזה שימש כמרכז העיר כבר בתקופת היישוב הרומי במקום ואנחנו יודעים זאת משום שבבניין מספר 24 (בית סאבאדיני casa Sabbadini) אפשר עדיין לראות שסמלו של האל יופיטר הוטבע באבן. בתים חשובים אחרים ברחוב המרכזי הם פאלאצו בריגו (palazzo Brigo) וקפלת סנטה מריה דל מונטה (cappella di sAnta Maria del monte), שסגורה לרוב ונפתחת רק מספר פעמים בשנה. פיאצה ליברטה (Piazza libertà) ומגדל השעון (la torre dell’orlogio). מלכה ונציאנית שעברה לאודינה – כך אפשר לתאר את הפיאצה המרשימה הזאת. הוונציאנים התיישבו באזור הזה לאחר שהפטריארכים של אקוויליה העבירו להם את המושכות בשנת 1420, ואכסדרת ליונלו (Lionello) נבנתה כמקום מושבה החדש של העירייה. גם היום זהו אחד המבנים המפורסמים בעיר, אבל מה שניצב לפניכם הוא למעשה רק שחזור של המבנה, שכן מבנה המקורי נהרס בשריפה בשנת 1876. בימי קדם נקראה הכיכר פיאצת היין (Piazza del Vino) ובהמשך Piazza Contarena. בשנת 1866, לאחר שפריולי סופחה לאיטליה, שונה שמה של הכיכר בפעם השלישית והיא נקראה על שמו של מלך איטליה – ויטוריו אמנואלה השני. לאחר שהוכרזה הרפובליקה האיטלקית, שונה שמה שוב בהתאם לרוח התקופה, והפעם ל"פיאצה ליברטה", כלומר "כיכר החופש". מצידה השני של פיאצה ליברטה ניצב מגדל השעון, ועליו האריה של סן מרקו, סמלה של הרפובליקה הוונציאנית ועדות לכך ששלטה באזור זה. בעבר ניצבו כאן שני אריות נוספים, אבל הם הושמדו בתקופה שבה כוחותיו של נפוליאון שלטו באזור ורצו למחוק כל זכר לשליטים הוונציאנים הקודמים. האריה הזה הוחבא מתחת לסלעים ולבנים על מנת שהחיילם לא ימצאו אותו, וכך הוא שרד. הדואומו של אודינה (Il Duomo) אפילו הקתדרלה של העיר הזו היא תיבת אוצרות. אל תתנו לחזית החמורה מימי הביניים להרתיע אתכם – החלל הפנימי מפואר ומרשים, ולו רק בשל העובדה שיצירות נהדרות של טייפולו מעטרות אותו. בניית הקתדרלה החלה בשנת 1236 והסתיימה בשנת 1335, כאשר הוענק לה השם כנסיית סנטה מריה מג'ורה. לאורך השנים ספגה הקתדרלה מהלומות רבות וביניהן מלחמות ורעידות אדמה. היא שרדה, אך האירועים הללו השאירו בה חותם. למעשה, הקתדרלה הנוכחית איננה המבנה המקורי אלא שחזור שבוצע על ידי דומניקו רוסי בשנת 1735, ובהזדמנות זו גם שונה שמה של הקתדרלה ל"סנטה מריה אנונציאטה" (Santa Maria Annunziata). הקפלות הפנימיות מוקדשות לקדושים שונים ומעוטרות בפרסקאות מאת ג'ובאני מרטיני (Giovanni Martini) ומפאו ורונה (Maffeo Verona). שתי הקפלות הידועות ביותר הן הקפלה המוקדשת לקדושים ארמקורה ופורטונטו (Santi Ermacora e Fortunato) והקפלה המעוטרת בפרסקאות מאת ג'ובמבטיסטה טייפולו (Giovanni Battista Tiepolo). גלריית טייפולו – Galleria di Tiepolo אודינה היא יעד מעניין עבור חובבי אומנות, וליתר דיוק – עבור מי שאוהב ומעריך את עבודתו של ג'ובאני בטיסטה טייפולו, בין החשובים באמני הרוקוקו באיטלקי. מאז שנת 1995 מארח משכנו של פטריארך אודינה את הגלריה המוקדשת לטייפולו – אוסף של למעלה מ-700 עבודות (ובכלל זה גם הפרסקאות המעטרים את הקירות עצמם). בשנת 1726 הוזמן טייפולו לעטר בפרסקאות את תקרת האולם המרכזי, ובחר לצייר את "נפילתם מהשמיים של המלאכים המורדים" – יצירה עזה בסגנון בארוקי. פרסקאות נוספים מעטרים את הקומות האחרות. לפרטים נוספים על האוסף המלא, כדאי לבדוק את האתר הרשמי. המצודה – Castello di Udine אי אפשר לסיים את הביקור בעיר מבלי לעלות למצודה. מצודת אודינה, אחד הסמלים הידועים של מחוז פריולי, שימשה את שליטי העיר (מטעם רפובליקת ונציה) עד שהפכה בשנת 1906 למוזיאון. כיום אפשר למצוא בחלל הפנימי את מוזיאון הריסורג'ימנטו (Museo del Risorgimento), המוזיאון הארכיאולוגי, ספריה עשירה, וגלריית אומנות ובה גם ציורים של קראוואג'ו וטייפולו. המצודה נבנתה בקצה הגבעה בתוך המרכז ההיסטורי ממש, ואף שחוקרים טוענים שהגבעה (בגובה 138 מטרים) נוצרה כתוצאה מהצטברות חומרי בנייה ופסולת שהושלכה במקום, האגדה מספרת שאטילה ההוני בנה אותה במיוחד כדי שיוכל לצפות בעיר אקוויליה בוערת לאחר שהשמיד אותה. המצודה שעומדת לפניכם כיום היא למעשה שחזור נאמן למקור, שנבנה בשנת 1511, שכן המצודה המקורית נהרסה ברעידת אדמה. העבודה נמשכה כחמישים שנה, וגם תלמיד של רפאל – ג'ובאני מאודינה (Giovanni da Udine) השתתף בעבודה. בתום הביקור באודינה נמשיך ליעד הבא – צ'יווידאלה דל פריולי! צ'יווידאלה דל פריולי (Cividale del Friuli) צ'יווידאלה השכנה, המשתייכת לפרובינציית אודינה, היא יעד מושלם להעביר בו כמה שעות מהנות. העיר נוסדה על ידי הרומאים, שרצו ליישב את נקודת המעבר האסטרטגית הזאת, ותחת הוראותיו של יוליוס קיסר הם היו אלה שבנו במאה השנייה לספירה את הקאסטרום (castrum) שהפך בהמשך לעיר. כאן פעל השוק (פורום forum), שכונה פורום לולי (forum lulii) שממנו הגיע שמו של המחוז כולו (פריולי). בשנת 568 המלך אלבינו (re Albino) בחר בצ'יווידאלה לשמש כעיר הבירה של הממלכה הלונגוברדית הראשונה, והקים בה מבנים מרשימים וכנסיות חשובות. בזכות נוכחותו בעיר של פטריארך אקוויליה (שמצא בה מחסה לאחר שנמלט מפני הפלישה הביזנטית בשנת 737), הפכה צ'יווידאלה למרכז דתי חשוב אף יותר באותה התקופה. בזמן מלחמת העולם הראשונה נפגעה העיר בהפצצות, ולאחר התבוסה בקרב קפורטו (Caporetto) היא נכבשה על ידי האוסטרו-גרמנים. בשנת 1918 היא נכבשה מחדש על ידי איטליה, בעקבות הניצחון בקרב ויטוריו ונטו. אם תרצו ללמוד עוד על האירועים הללו תוכלו לבקר במוזיאון המוקדש למלחמת העולם הראשונה (המכונה לעיתים קרובות "המלחמה הגדולה") שממוקם ב-viale Guglielmo Marconi. זהו מוזיאון עשיר במידע וסיפורים, חלקם טרגיים וחלקם סיפורי גבורה, ומי שמתעניין בנושאים האלה יוכל בקלות להעביר כאן לפחות שלוש שעות... ההיפוגאום הקלטי (Ipogeo celtico) מקום מעניין נוסף, לדעתי, הוא ההיפוגאום הקלטי. היפוגאום הוא מבנה תת קרקעי ששימש בתקופה הפרה-נוצרית לקבורה או כבית מקדש. כדי להגיע להיפוגאום בצ'יווידאלה תצטרכו לרדת במדרגות התלולות עד שתמצאו את עצמכם עמוק מתחת לפני הקרקע, ואז תוכלו לסייר בין סדרה של חללים תת-קרקעיים שנחפרו בסלע. הקירות מעוטרים בגומחות רבות ורוב המרתקים מרותקים לשלוש מסיכות אבן גדולות שנמצאו כאן, ושלאורך השנים נכתבו עליהן אינספור פרשנויות ואגדות... למה הן שימשו? האם היו אלה דוגמאות לאומנות קבורה קלטית? או אולי סממנים שנשארו מתקופה מאוחרת יותר, כאשר המתחם התת קרקעי שימש ככלא לונגוברדי? לא ידוע, אבל מספרים שהאסירים שנכלאו כאן השתגעו למראה ההעוויות המוזרות שהוטבעו בסלע... ניתן לסייר בהיפוגאום באמצעות סיורים מודרכים בלבד, המתקיימים בין ה-15 ביולי ועד ה-30 בספטמבר. מומלץ מאד להזמין את הסיור מראש. במהלך הסיור תקבלו קסדת מגן, והמדריך המומחה יספק לכם את כל ההסברים הטכניים הנחוצים (ושפע של סיפורים ואנקדוטות על המקום, כמובן). לפרטים נוספים יש לכתוב ללשכת התיירות המקומית: turismo@cividale.net informacitta@cividale.net. אחת ממסיכות האבן המפחידות בהיפוגאום הקלטי. צילום: נדיה קרישי גשר השטן (Ponte del diavolo) סמלה של העיר צ'יווידאלה הוא גשר השטן (il ponte del diavolo). זהו האתר המצולם ביותר בעיר, ומאז ומתמיד מעורר סקרנות רבה. הגשר נבנה מאבן בשנת 1442, מעל נהר נטיסונה (Natisone), הנהר שחוצה את העיר. גובהו כ-22 מטרים, ומה שמיוחד בו הוא העובדה שהוא בנוי בצורה א-סימטרית, כתוצאה מהבסיס שעליו הוא נשען. במקור נבנה הגשר מעץ, אך עם השנים התמוטט גשר העץ (שלא הצליח להחזיק מעמד מול עוצמת מי הנהר) ולא הייתה ברירה אלא להחליף אותו במבנה מוצק יותר, מאבן כבדה. בשנת 1917, במהלך קרב קפורטו, בניסיון היה לעצור את התקדמות האוסטרו-גרמנים, נהרס הגשר אך הוא נבנה מחדש בשנת 1918. שמו של הגשר נובע מאגדה מקומית לפיה ביקשו תושבי צ'יווידאלה מהשטן שיסייע להם לבנות את הגשר מחדש. בתמורה, דרש השטן לקבל את נשמתו של האדם הראשון שיעבור שם. התושבים הסכימו לעסקה, ובעזרתו של השטן נבנה הגשר תוך לילה אחד בלבד. אך לאחר שהגשר נבנה דאגו התושבים שהראשון שיחצה את הגשר יהיה חזיר, לא אדם, והשטן נאלץ להסתפק בנשמתה של החיה... המקדש הלונגוברדי – Il Tempietto Longobardo האתר החשוב ביותר בעיר, מבחינה היסטורית, הוא המקדש הלונגוברדי, שנמצא במרחק הליכה מהפיאצה המרכזית. המקדש המרתק הזה אפוף במסתורין, ואף שהחוקרים מעריכים שהוא נבנה סביב שנת 760, עדיין לא ידוע בוודאות מי בנה אותו ומתי. בימי הביניים הפך המקדש הלונגוברדי לליבו של מנזר בנדיקטיני, ושמו שונה ל- Oratorio di Santa Maria in Valle. בשנת 1893 תרמו הנזירות את המבנה לעיר, וכעת ניתן לבקר במקום. המתחם עוטר בפרסקאות רבים אך עם השנים אלה "נקרעו" מקירותיו והועברו לתצוגה במוזיאון הסמוך. עבודות נערכות כאן כל הזמן, ובשחזורים האחרונים נמצאו במקום אלמנטים עשויים מסטוקו, והסמל המרכזי שחזר על עצמו שוב ושוב היה ענף ספירלי של גפן. המנזר והמקדש הוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו בשנת 2011. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי (האתר משותף לשתי האטרקציות שבמקום – המקדש הלונגוברדי, והמנזר). כנסיית הבתולה המבורכת מקסטלמונטה (Santuario Beata Vergine di Castelmonte) מעל צ'יווידאלה מתנשאת הכנסייה המפורסמת שבמרום הגבעה, יעד שאליו תוכלו להגיע גם ברגל (כל עוד שתצאו לדרך חמושים בנעלי הליכה נוחות...). הלונגוברדים היו אלה שבחרו בגבעת קסטלמונטה כדי לבנות את הכנסייה הראשונית שבמקום, כנסיה שלאורך מאות השנים בוצרה והורחבה עד שהפכה לכפריר ממש. בכניסה לכפריר ניצבה דלת גדולה אחת שננעלה מידי ערב כדי להגן על התושבים ועל עולי הרגל הרבים שמצאו מחסה בכפריר המבוצר. הכנסייה בקסטלמונטה משמשת גם היום כיעד עלייה לרגל עבור מאמינים נוצרים, אבל מבקרים רבים מגיעים גם בזכות הערך ההיסטורי של המקום, היות וזו הכנסייה העתיקה ביותר בפריולי. הג'אולי – הגמדים המקומיים לאורך המסע בין מחוזות פריולי לוונטו, אולי יצא לכם להיתקל ב"ג'אולי" – מעין גמדי עץ סימפטיים העשויים מעץ אורן, מעשה ידיו ויצירי מוחו הקודח של האומן מאורו אוליבוטו (Mauro Olivotto), שהחליט להקדיש את עבודותיו לאבותיהם המיתולוגיים של אנשי הדולומיטים הפריולאניים. הג'אולי הם חצי גברים וחצי עצים (נדרשות לא פחות ממאה שעות עבודה כדי לגלף כל דמות!), והם מתאפיינים באוזניים מחודדות וארבע אצבעות בכל יד. הם מתקשרים זה עם זה באמצעות טלפתיה, והם חסינים בפני מחלות וטמפרטורות קיצוניות. עבודותיו של ג'אולי מוצגות במקומות שונים ברחבי המחוז. מה אוכלים? הנקודה האחרונה שאליה צריך להתייחס היא נקודה חשובה במיוחד... מה כדאי לכם לאכול בזמן הביקור בפינה הקטנה הזאת בפריולי? פריקו (il frico): זהו תבשיל העשוי מתפוחי אדמה, גבינה, פירורי ורך, שקיים בשתי גרסאות – עם תפוחי עץ, או עם נקניק מסוג ספק (speck). זוהי אחת המנות הטיפוסיות המפורסמות ביותר במחוז פריולי. קארז'ונס (Cjarsons): הפסטה הממולאת הזאת, שמזכירה אניולוטי, היא אחת המנות הידועות ביותר במחוז. המילוי לא עשוי מבשל אלא מתערובת מתוקה ומלוחה הכוללת גם עוגיות אמרטי, צימוקים, שוקולד, ותבלינים. מעל, מפזרים ריקוטה מגוררת וחמאה. התוצאה היא מעדן! גובאנה וסטרוקי (gubana e strucchi): זהו הקינוח הטיפוסי ביותר לאזור, והוא קיים גם בגרסה העוגיה, וגם כעוגה (הבסיס הוא זהה). הסטרוקי הם מעין כיסים קטנים וממולאים – הבצק כולל תערובת אגוזים, צנוברים, צימוקים, לימון, ווניל. קיימת גם גרסה בתוספת גראפה. אם אתם מעוניינים לגלות מנות נוספות ממחוז פריולי, כדאי לכם להציץ במאמר שלנו על המאכלים של המחוז. ואם אתם חובבי יין, הכנו גם מאמר על היינות של מחוז פריולי (האם ידעתם שהיינות הלבנים מפריולי נחשבים לטובים באיטליה?)

  • 15 אתרים נהדרים במחוז פריולי המסתורי

    אין מי שלא שמע על טוסקנה ועל סיציליה, על אמלפי ועל אומבריה, אבל מה לגבי פריולי? מתי בפעם האחרונה יצא לכם להיתקל בהמלצה על המחוז המיוחד הזה? ובכן – הגיע הזמן לתקן את העוול המתמשך, משום שמחוז פריולי הוא אחד המעניינים והמיוחדים באיטליה! ברוכים הבאים לפריולי, רבותיי, אני שמחה שהחלטתם לבקר פה. בשל מיקומו הגאוגרפי, בקצה הצפון מזרחי של המדינה, פריולי זוכה לרוב להתעלמות המבקרים וזה פספוס של ממש. אם אתם מחפשים יעד קצת פחות מוכר, עשיר בהיסטוריה ותרבות, ומושלם ממש עבור חובבי יין – מחוז פריולי הוא המחוז בשבילכם. במאמר זה אנסה לעורר בכם קצת סקרנות, ולפתוח את התיאבון. מי יודע, אולי בתום הקריאה יזנק מחוז פריולי לראש רשימת האתרים שבהם יתחשק לכם לבקר?... ראשית כל - קצת רקע היסטורי. מחוז פריולי, או ליתר דיוק פריולי ונציה ג'וליה (Friuli Venezia Giulia – זה השם המלא של המחוז) הוא אחד מחמשת המחוזות האוטונומיים של איטליה. פריולי ממוקם על הגבול בין איטליה לאוסטריה וסלובניה, והשפעתן של שתי המדינות האלה על התרבות במחוז משמעותית מאד (כפי שנראה בהמשך). שמו המלא של המחוז חושף מעט מההיסטוריה המורכבת שלו: השם "ונציה-ג'וליה" מתייחס לאזור היסטורי בעל זהות מובחנת המוכר באנגלית בשם "Julian march" ומתפרש כיום על פני שלוש מדינות: קרואטיה, סלובניה ואיטליה. השפות הרשמיות של המחוז הן איטלקית, כמובן, אבל גם סלובנית, גרמנית, ופריוליאן (שפה לדינית המשמשת למעלה מחצי מיליון תושבים). אף שהמחוז יושב כבר בתקופה הפרה-היסטורית, ושימש כבסיס לשבטים הקלטיים, שורשיו ההיסטוריים מיוחסים לתקופה הרומית, התקופה שבה נוסדו רבים מהישובים המרכזיים באזור, כמו למשל אקוויליה (Aquilea), שנחשבת כיום לאחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים בצפון איטליה. בתקופה הרומית, ובמיוחד תחת שלטונו של הקיסר אוגוסטוס, פרח האזור וחלפה בו דרך מסחר חשובה. בין היתר התיישבו באזור אמנים וסוחרים יהודים שהתמחו בעיבוד חפצי זכוכית ועסקו במסחר. בתקופה הלונגוברדית גדלה חשיבותו של האזור כאשר אחת מהערים המרכזיות בפריולי – צ'יווידאלה דל פריולי (Cividale del Friuli) הפכה לעיר הבירה של הממלכה הלונגוברדית. בימי הביניים הפכו כמה מהערים המרכזיות באזור, כמו גוריציה וטריאסטה, לערי מדינה חופשיות, ומשנת 1420 ועד לשנת 1797 שלטה באזור הסרניסימה, כלומר רפובליקת ונציה, והשפעתה של זו בולטת עד היום. בכל פינה כמעט אפשר למצוא את סמלה של ונציה, הלוא הוא האריה המכונף. כיום מחולק מחוז פריולי לארבע נפות: פורדנונה (Pordenone), גוריציה (Gorizia), אודינה (Udine) וטריאסטה (Trieste) ובכולן ניתן למצוא אתרים מרתקים, נופים נהדרים ואוכל משובח. טריאסטה (Trieste) לטריאסטה היפה, אחת הערים המרשימות בצפון איטליה, הקדשנו כבר מאמר נפרד. אבל איך אפשר לכתוב כתבה על האתרים המומלצים בפריולי מבלי להתייחס לפנינה הזאת? טריאסטה היא מעוז אינטלקטואלי, בירת המחוז, ואטרקציה שאסור לפספס אם אתם מגיעים לפריולי. אתרים כמו מצודת מיראמארה (Castello di Miramare) ופיאצה אוניטה ד'איטליה (piazza unità d'Italia) ניצבים בראש הרשימה של כל מבקר. אודינה (Udine) מבקרים רבים תוהים האם כדאי להם להקדיש כמה שעות לאודינה, והתשובה היא – בהחלט! שורשיה של אודינה עתיקים, ולמרות שצמחה והפכה לעיר מודרנית עם השנים, המרכז ההיסטורי המטופח והאלגנטי משמר את הקסם והניחוח של ימים עברו. כדאי לשוטט בין הסימטאות העתיקות, לבקר בפיאצה דלה ליברטה (Piazza della Liberta - הכיכר המרכזית) ולהתרשם מבניין העירייה המפואר המכונה לוג'ה דל ליונלו (Loggia del Lionello) העשוי שיש לבן וורד ובנוי בסגנון ונציאני-גותי. מומלץ לבקר גם במצודת אודינה (Castello di Udine) שהפכה ממבצר צבאי למקום מושבם של המוזיאונים העירוניים. וכמובן שאי אפשר לפספס את הביקור בקתדרלה של אודינה, המוקדשת למריה הבתולה - Duomo di Santa Maria Annunziata. לפרטים נוספים על העיר, כדאי לכם לקרוא את המאמר שכתבה נדיה קרישי בעקבות ביקורה באזור. סן דניאלה פריולאנו (San Daniele Friulano) אם יצא לכם לשוחח עם איטלקי ולומר לו שאתם מתכוונים לנסוע לעיירה סן דניאלה שבפריולי, אני מבטיחה לכם שהשאלה הראשונה שהוא ישאל אתכם תהיה: בגלל הפרושוטו? ובצדק. הנקניק המפורסם ביותר באיטליה הוא הפרושוטו (prosciutto), ושני הסוגים הידועים של פרושוטו הם פרושוטו די פארמה (Prosciutto di Parma) ופרושוטו די סן דניאלה (Prosciutto di San Daniele). העיירה סן דניאלה מונה פחות מ-8000 תושבים, ונחבאת למרגלות האלפים הפריאולנים המרשימים. תנאי האקלים היחודיים כאן הם שהפכו את האזור למתאים במיוחד ליישון נקניקים בשיטות המסורתיות. אף שהעיירה עצמה איננה מעניינת במיוחד מבחינה תיירותית, נחמד לעצור כאן ולרכוש כמה מוצרים טיפוסיים אם אתם באזור. באתר האינטרנט הרשמי של קונסורציום יצרני הפרושוטו תוכלו גם למצוא רשימה של יצרנים שמארגנים ביקורים מודרכים (הכוללים טעימות, כמובן). ואם אתם מחפשים מסעדה מצויינת המגישה את מיטב נקניקי האזור, הזמינו מראש שולחן ב- L’Osteria. טיפ: בכל פינה ופינה תמצאו התייחסות לנקניק שפירסם את סן דניאלה בכל רחבי העולם, אבל אם אתם נמנעים מבשר חזיר, דעו שהעיירה ידועה גם בזכות דגי הטרוטה שחיים בנהר טליאמנטו הסמוך. ואם כבר ציינתי את הנהר – זוהי אטרקציה בפני עצמה! נהר הטליאמנטו הוא אחד הארוכים באיטליה, ובזכות מימיו הנקיים, הוא משמש את תושבי המקום כאתר שחייה לכל דבר. והתצפית על הנהר מהעיירה ומההרים שבאזור – לא פחות ממרהיבה. מימין לשמאל העיירה סן דניאלה, הפרושוטו המפורסם, שלט בכניסה לעיירה עם הכיתוב עיר הפרושוטו - צילומים: Depositphotos אגמי פוזינה (Laghi di Fusine) חובבי טבע לא ירצו להחמיץ בשום פנים ואופן את אגמי פוזינה. הנופים מזכירים מאד את הדולומיטים – הרים נישאים טובלים בירוק עמוק, אגמים נרחבים, ואוויר כה צלול עד שהראש מסתחרר. האמיצים ביותר מטפסים על ההרים האפורים שמסביב, אבל אפשרות נגישה יותר היא לצאת לסיור רגלי רגוע לאורך אחד מעשרות מסלולי ההליכה שבאזור. מסלול נעים במיוחד מוביל ל- Zacchi Refuge. המסלול מוגדר כבעל דרגת קושי בינונית, אבל דעו לכם שהנופים המרהיבים מפצים על המאמץ הפיזי – לא לחינם הוגדר השביל הזה כאחד היפים במחוז! ביקור בחוות העתיקות המייצרות גבינת מונטזיו (Montasio) החוות ההרריות העתיקות נקראות מלגה (Malaghe), וגם אם אתם לא חובבי גבינה מושבעים, שווה להגיע לכאן ולו בשל הטבע המרהיב וחוויית הביקור בחווה מסורתית. מסלולי ההליכה חולפים בין הרים ומפלים, צמחיה עשירה ובעלי חיים. לפרטים נוספים של גבינת המונטזיו הידועה, קראו את המאמר שלנו על המאכלים הטיפוסיים של מחוז פריולי. לפרטים נוספים של מסלולי ההליכה בהרים האלה ניתן לבדוק את המידע באתר התיירות הרשמי, ולבחור את אחד ממסלולי ההליכה שמתאימים לכם (דרגות הקושי משתנות בהתאם למסלול, כמובן). מימין האלפים והחוות, משמאל גבינת מונטזיו הידועה - צילום: Depositphotos צִ'יוִידַאלֶה דל פריולי (Cividale del Friuli) לצ'יווידאלה המקסימה הקדשנו מאמר נפרד, אבל אי אפשר שלא לכתוב עליה כמה מילים גם כאן. זוהי אחת הערים העתיקות והיפות בפריולי, כיאה למי ששימשה כעיר הבירה של הממלכה הלונגוברדית העתיקה באיטליה. המרכז ההיסטורי קטן ומקסים ממש, וזכה למעמד של אתר מורשת עולמי מטעם ארגון אונסק"ו. בין האתרים שחובה לבקר בהם תוכלו למצוא את "גשר השטן" המפורסם, את המקדש הלונגוברדי (Tempietto Longobardo), ואת אתר הקבורה הקלטי העתיק (Ipogeo Celtico), לצד אתרים נוספים. צ'יווידאלה יכולה לשמש כבסיס לסיורים באזור, כעצירה טובה למי שמעוניין לקנות כמה מזכרות, וגם כמקום שבו תוכלו לאכול ארוחה טובה. אקוויליה (Aquileia) כמעט קשה להאמין שהעיירונת השלווה הזאת היתה לפני כ-1800 שנה מטרופולין שוקק חיים ואחת הערים הגדולות ביותר לא רק באימפריה הרומית אלא בעולם כולו (אוכלוסיית המקום עמדה על כמאה אלף תושבים!). אקוויליה היתה גם מוצב צבאי חשוב (שנועד להגן על האימפריה מפני פלישות הברברים מהצפון) וגם נתיב סחר מרכזי (בין השאר עבור ענבר, זכוכית, ברזל, ועוד). אקווילה נחרבה כמעט לגמרי בעקבות התקפותיו של אטילה מלך ההונים, התאוששה באופן חלקי, אך נחרבה שוב כאשר פלשו אליה הלונגוברדים במאה השישית. החרבתה הובילה לצמיחתן של ערים אחרות: "בזכות" העובדה שתושביה נטשו אותה וחיפשו מקום חדש לבנות בו את ביתם, נבבו ערים חדשות כמו גראדו (ראו בהמשך) וגם ונציה. אף שאיבדה את מעמדה הצבאי והכלכלי, נותרה אקווילה מרכז דתי בעל חשיבות לאורך ימי הביניים. המבקרים במקום מגיעים על מנת לראות את האתרים הארכיאולוגיים שנחפרו עד כה (יש לציין שרוב העיר עדיין נותרה קבורה מתחת לפני האדמה). אין ספק שאקוויליה, המוגדרת כאתר מורקשת מטעם אונסק"ו, מסתירה עדיין סודות רבים! כיום אפשר להתרשם מהפורום, מהפסיפס המרשים והעצום שעל רצפת הבזיליקה היפה, ממה שנותר מהנמל הרומאי ומהמוזיאון הארכיאולוגי. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי. פלמאנובה (Palmanova) העיירה המרשימה הזאת נבנתה כמצד כוכב, כלומר כמצודה מבוצרת בעל מבנה טיפוסי ומיוחד, שהתפתח בתקופת הרנסאנס באיטליה בתגובה לכניסתם של תותחים ואבק שריפה לשדה הקרב. חומות מצד הכוכב היו נמוכות ועבות, ונבנו כך שניתן היה להגן עליהן מכמה כיוונים גם מול מתקפת תותחים. מסביב הקיפה את הביצורים תעלה, שצופתה בחומר חלקלק שגרם לכדורי התותח להחליק מטה. שיטה זו עבדה היטב עד הופעת הפגזים במאה ה-19. פלמאנובה היתה עיר הביצורים האיטלקית האידיאלית, כפי שתוכננה בידי הוונציאנים ששלטו, במאה ה-16 על האזור. מלאכת התכנון הופקדה בידיו של אחד האדריכלים החשובים ביותר של התקופה (שני בחשיבותו רק לאנדראה פאלאדיו) – וינצ'נצו סקמוצי Vincenzo Scamozzi. אף שהתכנון היה צבאי, סקמוצי שילב אלמנטים הומניסטיים בולטים בתכנון, והעיר זכתה לכינוי "העיר האדיאלית", שבה התגלמו באופן מושלם עקרונות הארכיטקטורה ההומניסטית. למרבה הצער תחכומה של העיר לא משך את הציבור, וונציה נאלצה לתת לאסירים משוחררים לגור בה מכיוון שסוחרים ובעלי מקצועות חופשיים לא ששו להתיישב במקום. האתר המרכזי שבו ניתן לבקר כיום הוא הדואומו, והשערים המונומנטלים הקבועים בתשע פאות החומה. העיירה, המוגדרת כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, נמנית על מערך הביצורים הונציאני (הכולל גם את החומה המפורסמת של ברגמו) ונחשבת לאחד הכפרים היפים באיטליה. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי. גראדו (Grado) איזו עיירת חוף מקסימה היא גראדו! לחופי הים האדריאטי שוכנת אחת הפנינים היפות ביותר של מחוז פריולי. גראדו ידועה ככפר דייגים וגם כעיירת ספא, ומכונה לרוב "אי השמש". היא נבנתה בלגונה (עוד לפני ונציה) ולמעשה נותרה מנותקת מהיבשה במשך שנים רבות עד לשבסוף חוברה לאדמה באמצעות גשר. הדבר שהכי כדאי לעשות בגרדאו הוא פשוט לשוטט ולספוג את האווירה, בעיקר באזור הנמל (Porto Mandracchio), אבל כמובן שישנם גם "אתרים רשמיים" שבהם כדאי לבקר. הקתדרלה (Basilica of Sant'Eufemia), ובית ההטבלה העתיק מהמאה החמישית הם תחנוה מומלצות במסע, וכך גם כנסיית בארנבה (Barnaba) שנמצאת על אי קטן בלגונה, וניתן להגיע אליה באמצעות סירה בלבד. המערות הקרסטיות של פריולי מחוז פריולי, כבר אמרנו, הוא יעד מושלם לחובבי טבע. בקיץ אפשר לצאת לסיורים וטרקים בשמורות הטבע היפות ובחורף חובבי הסקי יהנו מהמסלולים והנופים. אבל מתחת לפני הקרקע מתחבאות כמה הפתעות נוספות... האזור עשיר בתופעות קרסטיות, ושני אתרים זכו לפרסום מיוחד: המערה הענקית (La Grotta Gigante), וערוץ פראדיס (Grotte di Pradis). המערה הענקית זכתה לשמה משום שהחלל המרכזי בה הוא עצום בגודלו – מעין "אולם" בגובה 100 מטרים שבליבו מיתמר זקיף עצום בגובה 12 מטרים בן 200,000 שנה. המערה נכנסה לספר השיאים של גינס תחת הקטגוריה "האולם הטבעי הגדול ביותר". 500 מדרגות יובילו אתכם לעומק כמאה מטרים מתחת לפני האדמה. ערוץ פראדיס, לעומת זאת, הוא מתחם הכולל בתוכו ערוץ החולף בין הסלעים ומערת נטיפים מרשימה (מערת המדונה – grotta della Madonna). ההליכה בערוץ היפה תאפשר להכם להתרשם משלל תופעות גיאולוגיות מרתקות. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי. דרך היין של פריולי בפריולי מיוצרים כמה מהיינות הלבנים הטובים ביותר באיטליה, נקודה. שתי הקטגוריות הידועות ביותר הן קוליו Collio ופריולי קולי אוריינטלי (Friuli Colli Orientali). ביקור בין היקבים הנהדרים שבאזור הזה יאפשר לכם לטעום יינות משובחים באמת. לדעתי, מי שטוען שיינות לבנים אינם לטעמו פשוט עדיין לא טעם יין לבן איכותי באמת. לפרטים נוספים על היינות של פריולי, אתם מוזמנים לקרוא את המאמר המוקדש לנושא. ביקור באתרים הקשורים למלחמת העולם הראשונה הקרבות שהתנהלו במחוז פריולי במהלך מלחמת העולם הראשונה היו בין הקשים ביותר באיטליה, וגם היום המחוז עשיר באנדרטאות, מוזיאונים ואתרים המספרים את סיפורה של "המלחמה הגדולה" שהשפיעה באופן מהותי על איטליה ועל האיטלקים. מבין האתרים החשובים, כמה בולטים במיוחד: מבצר אוזופו (Il Forte di Osoppo) – מוזיאון "פתוח" (כלומר תחת כיפת השמיים) הכולל בתוכו מתחם ארכיאולוגי ומסלולי הליכה מעניינים. כאן תוכלו לראות את הריסות הבונקרים, חפירים, ומנהרות תת קרקעיות (אל תשכחו לבוא מצויידים בפנס!) מבצר קול באדין (Forte di Col Badin) – מערכת מרתקת של בונקרים ומנהרות שנבנו בשנת 1904 לאורך הגבול האוסטרי-איטלקי. על מנת להשלים את החווייה יש לבקר במוזיאון הצמוד (Great Mountain War Museum). בונוס: בחודשי הקיץ ניתן להישאר לישון במקום! אם תמיד רציתם לישון בתוך מצודה צבאית, תוכלו להזמין מראש מקום. קחו בחשבון שחוויית הלינה לא תהיה נוחה כמו במלון ארבעה כוכבים... מוזיאון קולובארט ( Museo all'aperto Monte Kolovrat) – כאן נערכו כמה קרבות דרמטיים במיוחד ובניהם קרב קפורטו, שנודע כאחד ההפסדים הצבאיים המרים ביותר של הצבא האיטלקי. כיום, מה שנודע בעבר כ"קו ההגנה השלישי של איטליה" הפך למוזיאון פופולרי וחשוב. אנדרטת הזיכרון רדיפוליה (Sacrario di Redipuglia) – זהו מתחם הזיכרון הגדול ביותר באיטליה, ומידי שנה ב-4 בנובמר נערך כאן טקס לזכרם של 651,000 החיילים האיטלקים שנפלו בקרבות מלחמת העולם הראושנה. מונטה לוסארי (Monte Lussari) הכפר הזעיר שבאלפים הפריאולנים הוא אמנם פצפון אך מלא חיים, ומצטיין בנופים יפים במיוחד ואווירה קסומה. על מנת להגיע לכאן תוכלו לנהוג ברכב או להיעזר ברכבל שיוצא לדרך מהיישוב הסמוך (campoross) ומטפס עד לגובה 1789 מטרים. האוויר הצלול, הנופים היפים, האוכל המסורתי וחנויות המזכרות – כל אלה מבהירים מדוע קל כל כך להתאהב במונטה לוסארי. הכפר הזעיר מונטה לוסארי בקיץ ובחורף - צילומים: Depositphotos גוריציה (Gorizia) העיר גוריציה, בירת נפת גוריציה, ניצבת על הגבול עם סלובניה ומתאימה במיוחד למי שמתכנן לחצות את הגבול ולבקר גם במדינה השכנה (למשל ביעד הבונוס המופיע בסוף המאמר). האטרקציה המרכזית כאן היא המבצר הענק Castello di Gorizia, ששופץ לאחרונה. בשל קרבתה לגבעות קוליו (שבהן מיוצר היין המפורסם), היא מתאימה מאד גם לחובבי גסטרונומיה. יעד בונוס... בסלובניה! מערות פוסטוינה ומבצר פוסטוינה (Predjama castle and caves) מה דעתכם לבקר במערות נטיפים מרשימות ובמבצר שנחצב לתוך אבן ההר? לשוטט במקום שנראה כאילו נלקח מתוך אגדה מימי הביניים? מחוז פריולי נמצא, כאמור, על צומת דרכים ובמרחק קצרצר מסלובניה. אם אתם מסיירים באזור עם רכב, כדאי לקפוץ ליום לסלובניה השכנה ולבקר גם במבצר פוסטוינה המרהיב (בסך הכל 50 דקות מטריאסטה). המתחם נבנה בגובה 123 מטרים מעל פני הים, הישר לתוך ההר – פלא אדריכלי בן 800 שנה. מכיוון שהמבצר כולל בתוכו גם חלק ממערות הנטיפים הסמוכות הוא מוגדר כמבצר-המערה הגדול בעולם (לפי ספר השיאים של גינס).

  • המאכלים של מחוז פריולי

    אחחח, מחוז פריולי, איזה מחוז מוצלח אתה... גם נופים יפים, גם ערים מרשימות, גם יינות מצויינים, מה עוד אפשר לבקש? אוכל, כמובן! ומכיוון שעל הנופים והאתרים כבר דיברנו במאמרים הקודמים, וגם על היינות, הגיע הזמן לדון ברצינות במאכלים הטיפוסיים במחוז הצפוני הידוע מחוז פריולי מתפרש על פני אזורים שונים באופן מהותי – הרים, גבעות וים, כך שמטבע הדברים התפריט המקומי משתנה מאד בהתאם לאזור שבו אתם נמצאים. גארדו, למשל, היושבת לשפת הים האדריאטי, ידועה בזכות תבשילי הדגים הטריים שלה, ואילו באלפים הפריולאנים יגישו לכם מנות דשנות הטיפוסיות לבקתות שבהרים. אז מה כדאי לאכול, ואיפה? גבינת מונטזיו – Montasio למחוז פריולי יש מסורת גבינות מפוארת, בעיקר בזכות הגבינות שמגיעות מהחוות בהרים האלפים. הדוגמה הטובה ביותר היא גבינת מונטזיו, המכונה לעיתים קרובות הזהב המקומי, ומככבת בשלל מנות (הגבינה מאוייתת לעיתים גם כך: גבינת מונטסיו). זהו מוצר איכותי, מסורתי, העשוי מחלב פרות שרועות באחו ולכן עשיר בטעמים וארומות. החלב לא עובר פסטור, ולכן גם לא מאבד את טעמיו היחודיים. גבינת המונטזיו קיימת בכמה גירסאות: טרייה (יישון עד 120 יום), בינונית (5-10 חודשים) ומיושנת (מעל עשרה חודשים). גבינה שיושנה מעל 100 חודשים זוכה לכך שיוטבע עליה הסמל "Quality Gold". זו גבינה מזינה ואיכותית, שמשתלבת בשפע של מנות. ניתן להגיש אותה פרוסה לפרוסות (כאנטיספטי) או לגרר אותה מעל הפסטה – המונטזיו טעימה בכל גרסה! קאלסונס – Cjalsons גרסה טעימה במיוחד של רביולי, ואחת המנות הקלאסיות של מחוז פריולי. גרסה מוקדמת של המנה הזאת מופיעה כבר בכתביו של אחד השפים האיטלקיים הראשונים – מאסטרו מרטינו, שבישל עבור הקרידנל מאקוויליה במאה ה-15 (ספר המתכונים של מאסטרו מרטינו הוא מקור מידע חשוב עבור היסטוריונים וחוקרי תרבות). הקאלסונס קיימים במספר גרסאות, והמילוי משתנה מאזור לאזור. בכמה כפרים קטנים נותרה אפילו הגרסה שמזכירה את הטעמים מימי הביניים, עם מילוי הוא חמוץ-מתוק הכולל גם פירות מסוכרים או צימוקים, ועשיר מאד בתבלינים כגון קינמון ואגוז מוסקט. גם כיום, לאחר שהמנה עברה עיבוד קל שהתאים אותה לחיך המודרני, נותרה בה מתיקות רבה. סוג המילוי משתנה, אבל באופן כללי מקובל למלא את הקאלסונס למלא בעלים ירוקים (תרד או עשבים שלוקטו בשדה), תפוחי אדמה, תפוחי עץ, אגסים, או ריקוטה מעושנת. יש מי שמוסיפים קינמון או קקאו, כדי להעצים את המתיקות. את הבצק מכינים משילוב של קמח חיטה וקמח תפוחי אדמה, ומעל יש למזוג חמאה רותחת. אני יודעת ששילוב הטעמים הזה נשמע אולי הזוי, אבל תנו לקאלסונס צ'אנס, יש סיכוי לא רע שתופתעו לטובה. פרושטו די סן דניאלה (Prosicutto di San Daniele) זהו הפרושוטו השני הכי מפורסם באיטליה (אחרי פרושוטו די פארמה, שנהנה מיחסי ציבור ברמה בינלאומית), וללא ספק אחד הנקניקים האיכותיים ביותר במדינה. המוצר העדין והמאוזן הזה זכה למעמד DOP כמובן, ומיוצר בשיטות מסורתיות וטבעיות תחת פיקוח הדוק. בכל מסעדה במחוז תוכלו למצוא את הפרושוטו מסן דניאלה מככב על מגשי האנטיפסטי. כדאי לדעת שהפרושוטו איננו הנקניק היחיד באזור. כמו בכל שאר המחוזות האיטלקיים, גם בפריולי-ונציה-ג'וליה ישנה רשימה ארוכה של נקניקים ידועים שזכו למעמד חוקי רשמי, ולתואר DOC המעיד על כך שהם מוצרים מסורתיים המיוצרים בשיטות מסורתיות באזור גיאוגרפי ספציפי אחד בלבד. מפורסמים במיוחד הם הסלמי הפריולאני (salume friulano), הפרושוטו מהעיירה קורמונס (Cormons), הפיטינה (Pitina) – מעין שילוב בין קציצה לנקניק שמגיע מאזור ההרים האלפים ויוצר בעבר מבשר צאן וציד, ופרושוטו מסוג פראג (prosciutto di praga) המתאפיין בכך שהוא עובר תהליך בישול ועישון קל. טוק אין בראיידה - toc’ in braide הנה ההגדרה לתבשיל שכל כולו מזון נחמה: פולנטה חמה ורכה, שמתווספת לה כמות נדיבה מאד של חמאה וגבינה. המעדן המושלם לחודשי החורף הקפואים, שהציל לא פעם את האיכרים. תושבי צפון איטליה ידועים באהבתם לפולנטה, שמככבת גם במטבחים של לומברדיה, ונטו, ועמק אוסטה (בין היתר). על מנת להכין פולנטה יש להשתמש בקמח תירס (צהוב או לבן). בזכות תוספת הגבינה, הופכת המנה לתבשיל מזין המכיל גם חלבון ושומן, ומספקת לאיכרים את האנרגיה הדרושה כדי לעבוד בשדות ובקור. תהליך הבישול הוא פשוט, ואם תרצו תוכלו להכין את המעדן הזה בעצמכם, בבית. החלק המעייף ביותר בתהליך ההכנה הוא הערבוב: כדי להכין פולנטה כמו שצריך, תצטרכו לערבב אותה ידנית במשך כחצי שעה... לאחר שהפולנטה מוכנה, הכינו בסיר נפרד פונדו המורכב מסוגים שונים של גבינות קשות (ברור מאליו שאחת הגבינות האלה חייבת להיות מונטזיו) ושמנת. לאחר מכן הכינו את הציפוי הפריך: טגנו במחבת מעט קמח תירס בחמאה, עד שנוצרים פירורים זהובים ופריכים. כל מה שנותר לכם כעת הוא להרכיב את המנה: ראשית יש להניח את הפולנטה, מעליה יש למזוג את פונדו הגבינה, ולבסוף יש לפזר את פירורי קמח התירס הפריכים. למה אתם מסתכלים עליי ככה? מעולם לא אמרתי שזו מנה דיאטתית... בלקס – Blecs מסוג המנות שלכל משפחה יש גרסה שלה, שעוברת מדור לדור. כמו רוב המנות, גם זו פשוטה ומנחמת ומבוססת על אטריות העשויות קמח כוסמת, קמח חיטה וקמח תירס, קרועות ביד. שמה של המנה מגיע מצורתן הלא אחידה של האטריות: משמעות השם "בלקס" הוא טלאים, כמו פיסות הבד בגדלים שונים שבהן התמשו כדי להטליא את הבגדים הקרועים. את האיטריות החמימות מצפים בחמאה, מרווה, פירורי קמח תירס פריכים, אבל אפשרויות הרוטב מגוונות: ראגו בשר, גולאש, פרושוטו, ועוד. סטוקפיסו אלה קאפוצ'ינה - Stoccafisso alla cappuccina כאמור, מחוז פריולי הוא מגוון מבחינה גאוגרפית וכולל תבשילים בשריים המגיעים מאזור ההר, ותבשילי דגים המגיעים מאזור הים. אבל הסטוקפיסו הוא מקרה קצת חריג – מדובר כאן על דג בקלה מיובש, שהגיע לאיטליה בזכות סוחרים ונציאנים שנתקלו במאכל הזה בזמן מסעותיהם בצפון הרחוק, כאשר הם שטו בסמוך לנורבגיה. מכיוון שהסרניסימה הוונציאנית שלטה על ונטו ועל פריולי, מנות המבוססות על סטוקפיסו ובקלה התפשטו בכל רחבי הצפון, ועד היום ניתן למצוא שפע של מנות בקלה בוונציה, ורונה, ויצ'נצה, ופריולי. הפופולריות רק גדלה לאור העובדה שמדובר במתכון שאפשר לאכול לאורך כל השנה (הדג המיובש נשמר היטב, ולפי עקרונות הדת הקתולית ניתן לאכול דגים גם בימים שבהם אסור לאכול בשר). את הסטוקפיסו (stoccafisso) אפשר לבשל בשלל דרכים, והמתכון המקומי נדמה כמעט ימי ביניימי בסגנונו. אבל אל תרתעו מהשילוב בין דגים לצימוקים וקינמון: התוצאה הרבה יותר טעימה ממה שנדמה לכם! מסעדות רבות כיום משתמשות בבקלה (דג משומר במלח) ולא בסטוקפיסו (דג משומר באמצעות ייבוש), אבל התוצאה דומה. בוֹרֶטוּ אלה גראיזאנה - Boreto alla graisana ואם כבר דיברנו על דגים – הנה מנה קלאסית מהעיירה (היפהפיה!) גראדו, שלחופי הים האדריאטי. לצרפתים יש את הבויאבז, ולתושבי גארדו יש את הבורטו שלהם, מרק דגים (נטול עגבניות), המבוסס על השפע שעלה ברשתות הדייגים. המנה נולדה במטבחיהם של תושבי הלגונה, שניצלו את שאריות הדגים כדי להכין מרק מזין ומעשיר והגישו אותו לצד תוספת נדיבה של פולנטה (כמובן...). מאז שודרג המרק, וכיום המנה כוללת מספר סוגי דגים ((צלופח, בורי, דניס, וכו'). עם זאת, הכוכב האמיתי הוא דג הטורבוט – דג שטוח הנחשב למעדן (באיטלקית נקרא הדג pesce rombo). לרוב ניתן למצוא בה גם דג נוסף – שד הים (אחד הדגים המפחידים והטעימים שאפשר למצוא בשוק האיטלקי). המרק הפך כיום למעין רוטב סמיך, ומקובל להוסיף לו כמות מכובדת מאד של פלפל שחור – תזכורת נוספת לכך שבמתכונים רבים בפריולי, נותרו סימנים רבים מימי הביניים... פריקו – Frico כמה פשוט, ככה טעים. הפריקו הוא מאכל פריולאני מסורתי, מעין לביבה גדולה, או פנקייק העשוי מתפוחי אדמה, בצל, וגבינה טיפוסית למחוז (כמו מונטזיו, למשל). כמו אינספור מנות אחרות, גם הפריקו נולד במטבחי העניים, ובמקרה הזה במטבחיהם של החקלאים והרועים. כיאה למנה שמגיע מהצפון הקפוא, הפריקו עשיר בחמאה וגבינה (יש להודות שהוא לא בדיוק דל בכולסטרול), ומחמם את הבטן ואת הלב. מספרים שהמנה נולדה כאשר הקדוש המגן של אודינה (Udine), ארמקורה (Ermacora) הקדוש, טיפס במעלה האלפים וכשהגיע מותש לפסגה ביקש מרועי הצאן במקום שיגישו לו מנה שתעזור לו להתאושש. הפלא המוזהב הזה הוא גם תבשיל פשוט למדיי, כל עוד שיודעים להקפיד על טכניקת הבישול הנכונה: לאחר שפרסתם את תפוחי האדמה והבצלים יש להקפיץ אותם בחמאה עד שהם רכים וזהובים. לאחר מכן מערבבים את תפוחי האדמה והבצל עם גבינה מגוררת ומוסיפים כמה ביצים. הסוד לפריקו מוצלח הוא טיגון איטי, כך שחלקו החיצוני של התבשיל נעשה פריך ואילו החלק הפנימי נותר רך ומבעבע. את הפריקו אפשר להגיש עם תוספת לבחירתכם, אבל ברור לכולנו מה תהיה התוספת המועדפת על תושבי פריולי. מי שניחש שהתשובה היא "פולנטה", ניחש נכון. ברובאדה אה מוזט - Brovada e muset מנת איכרים פשוטה מאד, אבל פופולרית, שהפכה לאחד מהסמלים של המטבח הפריולאני. ה"מוזט" הוא נקניק חזיר מבושל, המורכב בעיקר מפיסות בשר מראש החזיר. ה"ברובאדה" היא התוספת – עלי לפת כבושים, המקבלים גון סגול בזכות התירוש המשמש כנוזל כבישה. כדי לכבוש את העלים, יש להניח שכבות של לפת בתוך מיכל ולמזוג מעל תירוש (האזור ידוע בזכות היינות שלו, כך שענבים לא חסרים...). בתום כחודשיים מסתיים תהליך התסיסה, והברובאדה מוכנה להגשה – חיה או מבושלת. בזכות תהליך התסיסה מספקת הברובאדה כמות מכובדת של ויטמינים ומינרלים – דרך מצויינת להעשיר את המטבח העני של איכרי פריולי. כיום מוגדרת הברובאדה כמאכל DOP, הזוכה באיחוד האירופאי להגנה חוקית. כדי להכין את המנה הרשמית נהוג לטגן את עלי הלפת בשומן חזיר, אבל גם תבחרו לדלג על השלב הזה, וגם אם לא תרצו לטעום אותו בליווי הנקניק המסורתי, עלי הלפת הכבושים הם טעימים כתוספת בפני עצמה! ניוקי די סוזינה – Gnocchi di susine כפי שכבר כתבתי בעבר, למטבח האוסטרו-הונגרי היתה השפעה נרחבת על המטבח הפריולאני, בעיקר באזורים הקרובים לגבול שספגו לתוכם אלמנטים נרחבים מהתרבות האוסטרית (והסלובנית, כמובן).  אחד התבשילים האהובים עליי באופן אישי הוא הניוקי במילוי שזיפים, הדומים מאד לכופתאות השזיפים המוכרות מהמטבח ההונגרי, הצ'כי, והסלובני. את הניוקי מכינים מקמח תפוחי אדמה, וממלאים בתערובת מתוקה-חמצמצה ועסיסית של שזיפים. אם הניוקי מוגשים כמנה הראשונה, ימזגו מעליהם חמאה חמה. ואם כקינוח, יפזרו עליהם סוכר וקינמון (יש גם מי שמוזג כמה טפיות של ליקר ומגיש אותם בגרסת הפלמבה – מומלץ!). לה יוטה – La Jota מרק איכרים פשוט ומחמם, שנותר פופולרי גם היום במסעדות ברחבי פריולי. רשימת המרכיבים קצרה ובסיסית: שעועית, כרוב, תפוחי אדמה. הגרסה המוכרת ביותר מגיעה מהעיר טריאסטה, שם מוקבל להגיש את היוטה עם כרוב כבוש וצלעות חזיר. מרק איכרים נוסף, ואהוב במיוחד באזור טריאסטה, הואzuppa de bobici המבוסס על תירס. צ'באפצ'יצ'י – Cevapcici מנה נפוצה ברומניה, באזור הבלקן, בקרואטיה וגם בחלקים ממחוז פריולי. למרות השם שובר השיניים, מדובר בסך הכל בקבב רומני! פאפארוט – Paparot מרק נזיד נוסף, המבוסס גם הוא על אחד המרכיבים הנפוצים ביותר במטבח הפירולאני: קמח תירס, כמובן. בשונה מפולנטה, כאן המתכון כולל כמות נאה של עלי תרד, ויש לבשל את המרכיבים ביחד. המנה נפוצה במיוחד באזור פורדנונה, ויש מי שמשדרג אותה ומגיש אותה עם תוספת נקניקיות מסוג סלסיצ'ה, למשל. גולאש – Gulasch ואיך אפשר שלא להתייחס לגולאש? מנה נפוצה במיוחד באזורים הקרובים לגבול עם אוסטריה וסלובניה, אבל פופולרית למעשה גם בחלקים נוספים של פריולי-ונציה-ג'וליה. המנה ההונגרית הקלאסית מבוססת על בשר בקר ושפע של פפריקה, וזכתה להצלחה גדולה גם במזג האוויר האלפי הקר שבפריולי. בשונה מהגרסה ההונגרית הקלאסית, בפריולי רבים מוסיפים לתבשיל גם טריפה trippa, כלומר קיבת פרה ופולנטה כמובן. מנה פופולרית נוספת המושפעת מאד מהשכנים מצפון וממזרח היאporzina con capuzi, כלומר חזיר מבושל בתוספת כרוב כבוש. פוטיצה – Putizza בלי מתוקים אי אפשר, ולמרבה השמחה רשימת העוגות ועוגיות שמגיעות ממחוז פריולי ארוכה למדיי. העוגה המפורסמת ביותר באזור טריאסטה, למשל, היא הפוטיצה (putizza), המוכרת לנו, הישראלים, בתור עוגת שמרים במילוי שוקולד... שורשי המנה הם אוסטרים, כמובן, ומספרים שהיא הגיע לטריאסטה כאשר אורחים אוסטרים הוזמנו למסיבה במצודת מיראמארה בשנת 1864, והציגו את הקינוח בפני הנסיך מסימיליאנו ואישתו קרלוטה. מימין הנסיך מסימיליאנו ואישתו קרלוטה, משמאל הפוטיצה (putizza), המוכרת לנו, הישראלים, בתור עוגת שמרים במילוי שוקולד... פרסניץ – Presnitz גם כאן, הצליל הזר מעיד על מקורו של המאפה, שחצה את הגבול מסלובניה והשתלב באופן חלק בתפריט הפריולאני. מדובר על מאפה מגולגל, במילוי טעים של אגוזים, שקדים, תאנים מיובשות, ושפע של תבלינים. מקובל במיוחד להגיש את הפרסניץ בתקופת חג הפסחא, ואומרים שצורתו של המאפה מזכירה את כתר הקוצים שחבש ישו על הצלב. גובאנה – Gubana ואיך אפשר שלא לדבר על הגובאנה? מאפה שמרים במילוי אגוזים, צימוקים, גאפה ותבלינים מתוקים, טיפוסי לאזור צ'יווידאלה דל פריולי. ואם המאכל הזה מזכיר לכם את הקובנה התימנית, אתם לא היחידים... אבל מקור המילה גובאנה הוא מהפועל gubati בסלובנית, שפירושו "לקפל". מספרים שמדובר על מאפה עתיק במיוחד, שהופיע כבר במאה ה-15, בחצרו של האפיפיור גרגוריוס השניים-עשר. המאפה הפופולרי הזה מוגש תמיד בחגים (חג המולד, למשל, אבל גם בפסחא ובאירועים משפחתיים מיוחדים), ויש במחוז אפילו ביטוי "מלא כמו גובאנה", כדי לתאר אדם עשיר.

  • היינות של מחוז פריולי

    מי שלא אוהב יין לבן, כנראה שעוד לא טעם את היינות הלבנים של מחוז פריולי. לצד היינות הלבנים ממחוז אלטו אדיג'ה, מדובר על אחד האזורים המוצלחים והאיכותיים ביותר באיטליה. בין אם אתם חובבי יין מדופלמים או פשוט טועמים סקרנים, אני מזמינה אתכם לגלות את התוצרת האיכותית להפליא שמגיעה מפינה לא כל כך מוכרת בצפון המדינה... סצנת היין בפריולי היא אחת המשובחות באיטליה. בניגוד לרוב המחוזות, שידועים בעיקר בזכות היינות האדומים המיוצרים בהם, בפריולי עיקר הגאווה הוא על היינות הלבנים. ההמלצות הספציפיות ליינות שכדאי לטעום נמצאות בהמשך המאמר, אבל לפני כן – בואו ניקח צעד אחורה, ונדבר על הענבים. משום שכדי להבין את היינות של פריולי, יש להכיר קודם כל את זני הענבים שמככבים במקום. אחד הענבים הידועים ביותר והמזוהים ביותר עם מחוז פריולי הוא ענב הפריולאנו (Friulano). בשל סכסוך משפטי עם הונגריה, הוחלף שמו של הענב (בעבר הוא נקרא טוקאי) ומאז שנת 2007 הוא ידוע בשם "פריולאנו". התנאים הגיאוגרפיים והאקלימיים המתקיימים בפריולי הם מושלם עבור הענב הזה, והתוצאה היא שניתן לייצר ממנו יינות מרהיבים – עדינים אך גם עשירים בניחוחות מורכבים ובעלי גוף, מלאי אישיות ובלתי נשכחים, לעיתים. זני ענבים נוספים שאפשר למצוא במחוז, המהווים את הבסיס ליינות הלבנים של פריולי, הם ריבולה (Ribolla), ומלבזיה איסטריאנה (Malvasia Istriana), זן עתיק במיוחד שהגיע לאזור בתקופת הסרניסימה (רפובליקת ונציה). בנוסף, ניתן למצוא גם זנים המוגדרים כ"בינלאומיים" כמו שרדונה, סוביניון בלאן, ריזלינג, פינו בלאן ועוד. יינות פריולי מתחלקים לכמה אזורי ייצור מרכזיים: היינות המיוצרים בחלק המערבי של המחוז (אזור פורדנונה), כמו למשל Grave DOC ו- Latisana DOC, היינות המיוצרים באזור ג'וליאנה, כמו למשל Carso DOC, ויינות Isonzo DOC המיוצרים באזור גוריציה. אבל היינות המעניינים באמת, שזכו למירב התהילה, הם אלה הממוקמים באזור הגבעות הגבוהות שעל הגבול עם סלובניה: יינות Colli Orientali del Friuli, ויינות Collio. בנוסף יש לציין שבמחוז פריולי מייצרים גם פרוסקו, אבל במאמר זה לא נקדיש לו תשומת לב מיוחדת. הטרואר בפריולי הוא יוצא דופן ותנאי מזג האוויר הייחודיים (אקלים נוח, הבדלי טמפרטורות משמעותיים בין היום והלילה, והקרבה להרים האלפיים מחד ולהים האדריאטי מאידך) מאפשרים לענבים לפתח טעמים מורכבים במיוחד. שיטת ייצור היין ביקבים הטובים משמרת את האלמנטים האלה ונמנעת מ"לחנוק" אותו עם טכניקות יישון. כך, יכולים היצרנים להדגיש את איכויותיו הטבעיות של היין. מכיוון שאת יינות ה-DOC וה-DOCG אפשר לייצר ממגוון רחב מאד של זני ענבים (השם מופיע גם על הבקבוק), הכלים העומדים לרשות המגדלים הם רבים ומגוונים. כך, יינות על בסיס פינו גריג'ו (Pinot Grigio) או שרדונה שבאזורים אחרים היו מצליחים לזכות לכל היותר בציון 7.5-8, יתגלו לפתע במלוא תפארתם. כמו במקומות רבים באיטליה, לא כדאי להדביל את הטעימות ליינות ה-DOC וה-DOCG בלבד. כמה מהיינות המעניינים ביותר מגיעים דווקא מהשילובים המדוקדקים שהיננים רוקחים על בסיס ניסיונם והבנתם, ואינם קשורים בהכרח לתקנות הקונסורציום הרשמיות. השיטה הטובה ביותר היא לטעום גם את היינות ה"רשמיים" של היקנים הטובים, וגם לטעום את היינות ה"אלטרנטיביים" שהם מייצרים. Friuli Colli Orientali DOC תחת הקטגוריה הרחבה הזאת, המשתרעת על פני 19 עיירות ממזרח לאודינה (Udine), מתכנסים כמה מהיינות הטובים ביותר במחוז פריולי – יינות מאוזנים ומורכבים, שזכו לכינוי Super Whites (משחק מילים המתייחס ליינות מסוג Super Tuscans המפורסמים ממחוז טוסקנה). אף שהמחוז ידוע במיוחד בזכות היינות הלבנים שלו, יש לציין שבאזור זה אפשר למצוא גם יינות אדומים (וגם יינות קינוח). תחת הקטגוריה הכללית הרחבה אפשר למצוא גם כמה תת אזורים ספציפיים וידועים: צ'אלה (Cialla), Ribolla Gialla di Rosazzo, Pignolo di Rosazzo, Schioppettino di Prepotto, Refosco di Faedis. על הבקבוק יצויין לרוב הענב ששימש כבסיס המרכזי ליין (85%), לדוגמה: Friuli Colli Orientali Chardonnay, במקרה ש-85% מהענבים ביין הם מזן שרדונה. הקרקעות כאן עשירות בחוואר ובגיר, והגפנים נשתלו לאורך טרסות תלולות, שהפכו לאחד מסימני ההיכר של האזור. בין אם מדובר ביינות על בסיס ענבי פינו גריג'ו, המתאפיינים בגון נחושת בהיר וטעמים מלאים, או ביינות על בסיס ענבי הפריולאנו שמצליחים להיות גם פירותיים וגם מינרליים, תוכלו למצוא כאן שפע של בקבוקים מעולים ובעלי גוף, המתאימים חלקם גם ליישון (ואפילו ממושך!) מבין היינות האדומים של האזור, מצוינים במיוחד הם יינות ה-Pignolo di Rosazzo המצטיין בצבע עמוק, טאנינים רכים, פוטנציאל יישון מרשים וניחוחות עמוקים של פירות יער ודובדבנים. האהוב עליי באופן אישי הוא ה-Schioppettino di Prepotto, המיוצר סביב העיירה נושאת אותו השם (Prepotto). זהו יין העשוי מזן מקומי שמייצג נאמנה את הגבעות עליהן הוא צומח, ועשיר באופן מסחרר כמעט בניחוחות מורכבים (פירות כהים, תבלינים מתוקים, ציפורן ויער). כדאי לנסות גם את ה-Refosco nostrano, בעיקר בגרסת הריזרבה. היין האדום הזה מגיע מאזור העיירה Faedis וסביבותיה. קוליו Collio זהו, כאמור, האזור המפורסם השני במחוז. היינות שמגיעים מאזור קוליו משובחים בהחלט, במיוחד אלה שעשויים מענב הפריולאנו (Collio Friulano DOC), ועשירים בניחוחות פרחים, קמומיל, ועשבי תיבול ים תיכוניים. מעולים הם גם היינות המיוצרים מענב מקומי בשם מלבזיה (ישנם כ-17 סוגים של ענבי מלבזיה באיטליה, המלבזיה המקומי בפריולי נקרא Malvasia Istriana). כדאי מאד לטעם גם את ה-Collio bianco– בלנד המורכב ממספר זני ענבים לבנים המותרים על פי חוקי הקונסורציום. יינות קוליו שמגיעים מהעיירה Cormons אהובים במיוחד – ובצדק! Lison DOCG יין ידוע נוסף בפריולי הוא הליזון (המיוצר למעשה גם בכמה חלקים ממחוז ונטו השכן). את ה-Lison מייצרים מענבי פריולאנו (המכונים טאי Tai במחוז ונטו). הכמות המינמלית של ענבי פריולאנו צריכה לעמוד על 85%, ושאר הענבים צריכים להגיע מאזורי הגידול המורשים. בניגוד ליינות המפורסמים האחרים של פריולי, הליזון מגיע מאזור מישורי ש"נעטף" בידי שני נהרות: טליאמנטו (Tagliamento) וליוונצה (Livenza), עשיר באדמת גיר וחרסית ומינרלים רבים. בזכות הפרשי הטמפרטורות המשמעותיים בין היום והלילה, והרוחות המייבשות את היקבים, מפתחים הענבים ארומות נהדרות. ניחוחות התפוחים ועשבי התיבול, פרחי הקמומיל וויסטריה, הפירותיות העדינה והטעמים המלאים הופכים את היין הזה לפופולרי במיוחד. פיקוליט Picolit גם אם אינכם חובבים מושבעים של יינות קינוח מתוקים, אי אפשר לבקר באזור פריולי מבלי לטעום את יין הפיקוליט (Picolit) הידוע. היין הזה נחשב לנדיר, בשל העובדה שהענב הוא מקומי, והתפוקה נמוכה ביותר. האשכולות הספורים שמייצרת כל גפן עשירים מאד בטעמים, והתוצאה היא בלתי נשכחת. מה כדאי לטעום? מכיוון שהמגוון כאן הוא מורכב ומתפצל לאינספור תת קטגוריות, ומכיוון שחלק מהיינות המומלצים לא נכנסים לשום קטגוריה "רשמית", החלטתי להכין במקרה הזה רשימה נפרדת של יינות מומלצים מכל הקטגוריות, בנפרד בתיאור היינות הנפוצים במחוז. כמובן שכדאי לא רק לטעום אלא גם לבקר, ולתאם מראש ביקור ביקבים המומלצים, כדי שתוכלו להתרשם בעצמכם מהיופי והאיכות. יקב Schiopetto הוא יקב היסטורי ידוע, שעיצב במידה רבה את סגנונם של היינות הלבנים במחוז. בעלי היקב מגדירים את עצמם כשילוב בין אלגנטיות צרפתית, טכנולוגיה גרמנית, וענבים מקומיים מפריולי. זו הגדרה מדויקת, לטעמי. יינות ה-Friulano מקטגוריית ה-Mario Schiopetto שלהם קוטפים פרסים מידי שנה, ומומלצים במיוחד. יקב Russiz Superiore, באזור קוליו, מציע כמה יינות Collio Bianco מצטיינים (ונגישים גם מבחינת המחיר). יקב Borgo del Tiglio באזור קוליו ידוע בזכות יין ה-Collio studio di bianco, המבוסס על שילוב קסום בין ריזלינג מקומי, סוביניון ופריולאנו שמחבר את הכל ביחד. אפרסקים בשלים, שקדים וניחוחות יער ממלאים את החך והופכים את היין הזה לאחד המזוהים ביותר עם היקב. יקב טורוס מציע גם הוא יינות מעולים באזור קוליו, וה- collio על בסיס פינו גריג'ו מצולח במיוחד ועשיר בניחוחות פרחים לבנים, אגסים ושקדים. אחד היקבים האהובים עליי הוא Venica & Venica – היינות הלבנים שלהם, מאזור קוליו, מצליחים להפתיע ולרגש בכל פעם. לחובבי הפריולאנו (אני!) כדי במיוחד לטעום את ה-Friulano 'Ronco delle Cime'. היין, המבטא באופן מושלם את אופי המקום, ומגיע מהפינה הגבוהה ביותר ביקב, מגפנים בגובה 270 מטרים מעל פני הים, שנשתלו בכיוון צפון מזרח. יקב Jermann הוא אחד היקבים המפורסמים ביותר במחוז פריולי, ובלתי אפשרי להמליץ רק על יין אחד מתוך הקולקציה המסחררת שלהם. ולכן לא אנסה אפילו... נתחיל עם יין שעונה על ההגדרה "וואו" – Vintage Tunina. יין רחב יריעה וזהוב, יבש ומלא, בעל ניחוחות פרחוניים ודבשיים נעימים. היין המושלם ללוות ארוחת דגים עשירה. זהו בלנד של ארבעה זנים: סוביניון, שרדונה, ריבולה ומאלבזיה. יין מעניין נוסף הוא ה- Capo Martino, שנקרא על שם גבעה בלב אזור גוריציה. גם במקרה הזה מדובר על בלנד, המורכב מזנים מקומיים שונים העוברים תהליך יישון מסורתי במשך עשרה חודשים. וכמובן שכדאי לנסות גם את השרדונה המעולה שלהם (W…Dreams), אחד הטובים בפריולי. שלושת היינות שמניתי הם המיוחדים ביותר באוסף, אבל גם יינות הפתיחה ה"רגילים" מצוינים. גם מאזור ה- Friuli Colli Orientali מגיעים כמה יינות נפלאים ממש, כמובן: יקב Torre Rosazza נולד בתוך מבצר קטן מימי הביניים והפך לשם דבר בזכות היינות המורכבים שמגיעים מהגבעות המזרחיות (Colli Orientali), לא רחוק מהעיירה המקסימה צ'יווידאלה דל פריולי (Cividale del Friuli). חובבי Ribolla gialla ימצאו כאן יין מצויין – שמח וקופצני, ועשיר בניחוחות פרי בשל (מלון ופירות הדר). יקב Butussi מציע סוביניון מצויין במיוחד (ואני דווקא לא מחובבי הסוביניון), ואילו יקב Livio Felluga, אחד הטובים באזור, מציע יינות עמוקים וחכמים. ה- Friuli Colli Orientali Illivio מצויין ועוצמתי, ונותן גם תמורה טובה למחיר. האשכולות נבצרים ידנית, והתסיסה הראשונית והמלולקטית מתבצעות בחביות קטנות. התוצאה נהדרת! ה-Rosazzo שלהם הוא מרשים אף יותר, יין אריסטורטי (כפי שהם מכנים אותו), בלנד של ענבי האזור הידועים (פריולאנו, סוביליון, ריזלינג, מלבזיה וכו') ומתאפיין בניחוחות פרועים ועשירים של פרחים לבנים ופירות בשלים – מושלם בשלוב עם פירות ים. באזור Friuli Isonzo פועל יקב Lis Neris הידוע. בליבו של עמק נהר איזונצו, אזור שטוף שמש בעל מיקרו-אקלים ים תיכוני, מייצרת המשפחה יינות איכותיים מאז שנת 1879. מבין היינות השונים, ה-Pino grigio המלא ובעל הגוף בולט במיוחד לטובה. חובבי ה-ribolla gialla ירצו בוודאות לטעום את היינות של Feudi di Romans. היקב ההיסטורי והמצטיין הזה הוא שם דבר בקרב אוהבי יין, ופועל כבר למעלה ממאה שנה. האיכות כאן היא שם דבר, החל מה-ribolla וכלה בשרדונה והפינו גריג'ו המצוינים. אם אתם מתעניינים ביינות טבעיים, יינות כתומים ובאופן כללי יינות שעשויים "קצת אחרת", אל תפספסו את היינות הפאנקיים של יקב Radikon. לא בהכרח מתאימים לכל חך, אבל מרתקים מבחינה טכנית. המלצה חמה מקבל גם יקב Gravner, שפועל לפי עקרונות ביודינמיים. ולסיכום, הערה קטנה: הדרך הטובה ביותר להבין לעומק את החיבור בין יינות פריולי לגסטרונומיה של המחוז היא באמצעות שילובם בארוחה פריאולנית אמיתית. אבל מה כדאי להכין? אני מזמינה אתכם לקרוא את המאמר שלנו על המאכלים הטיפוסיים של מחוז פריולי, ולצלול לעומק הצלחת המטאפורית...

  • טיול בגבעות פרוסקו: בעקבות הנופים והיין המבעבע האהוב

    אם יצא לכם להגיע לצפון איטליה, אל תפספסו את גבעות פְּרוֹסֶקוֹ. הנופים כאן נפלאים, האווירה שלווה, וכיף במיוחד לבקר ביקבים המתמחים בייצור יין מבעבע. נדיה קרישי חזרה מסוף שבוע קסום באזור ואלדוביאדנה, ויש לה כמה טיפים עבורכם... ידוע שחצי האי האיטלקי שופע כרמים – כל אזור והיינות שלו. ומבין כולם, היין האיטלקי הנמכר ביותר בעולם הוא הפְּרוֹסֶקוֹ. זהו יין המיוצר לרוב באזור מחוז ונטו (Veneto), אבל גם במחוז פריולי (Friuli) השכן, ומתאפיין בטעם פירותי ומבנה קליל. הפרוסקו מוכר לרוב כיין מבעבע (יין נתזים), אבל קיים גם בשתי גרסאות נוספות – פרוסקו מבעבע למחצה (ובאיטלקית: frizzante) או פרוסקו "דומם" (ובאיטלקית: tranquillo). אוהבים פרוסקו? גם אני! במאמר זה נגלה את גבעות הפרוסקו היפהפיות, שבהן מייצרים את היין הפופולרי להדהים הזה. ולפני שנצא לדרך, הערה קטנה: גם אם אתם לא ממש מתעניינים ביין, כדאי לכם לבקר באזור. הנופים כאן מרשימים בצורה בלתי רגילה. סיפורו של הפְּרוֹסֶקוֹ קודם כל, כדאי שנדבר על ההיסטוריה המעניינת של היין הזה. בעבר גם הענבים שמהם מייצרים את היין נקראו פרוסקו, אבל היום, באירופה, הזן נקרא גלרה (Glera). את ענבי הגלרה (פרוסקו) אפשר לגדל בכל מקום אם תנאי האקלים מאפשרים זאת, אבל אין ספק שבגבעות שמסביב לעיירה ואלדוביאדנה (Valdobbiadene) מתקיימים התנאים האידיאליים עבור הגפנים והן נותנות מעצמן את המקסימום. לפי התיעוד ההיסטורי הקיים כרמי פרוסקו משגשגים כאן כבר כ-300 שנה לפחות, אך סביר להניח ששורשיהם עתיקים הרבה יותר. המשורר ורגיליוס הילל את היין המופק מענבי המקום, כך שכנראה שתעשיית היין צמחה כאן עוד לפני הרומאים, אבל העדות הרשמית הראשונה ליין המכונה פרוסקו מתוארכות לשנת 1750, התקופה שבה שלטה באזור הרפובליקה של ונציה. דווקא בתקופה זו, בזמן שהסרנסימה (Serenissima - כך כונתה הרפובליקה של ונציה) כבר החלה לשקוע ולאבד את כוחה, זכה המגזר החקלאי לרגע של שגשוג ופריחה בזכות השינויים הפוליטיים והחברתיים שהגיעו מצרפת. אקדמיית קולניאנו (L’Accademia di Conegliano) היתה הראשונה שקידמה את היין באופן מדעי וכלכלי, ושיחקה מאז תפקיד מרכזי בעולם הפרוסקו. באחד מכינוסי האקדמיה, בשנת 1772, כונה היין לראשונה בשמו המודרני – פרוסקו. על חברי האקדמיה נמנו מומחים שונים מעולם השיין וביניהם ייננים, טכנאים וחוקרים. כאשר נולדה איטליה המאוחדת בשנת 1861, גם עולם החקלאות עבר מהפיכה וכללים חדשים נקבעו עבור תחומי גידול שונים וביניהם גם יין. בין השאר נדרשו חקלאים האזור לעקור את הכרמים הישנים ולהחליף את הגפנים בגפנים באיכות גבוהה יותר, מה שהוביל ליצירת יין פרוסקו מעירוב של זני ענבים. בשנת 1868, הודות לרוזן מרקו ג'וליו ברבי ואלייה, שב הפרוסקו להיות יין טהור, מזן מרכזי אחד של ענבים. בשנת 1963 הפכה העיר ואלדוביאדנה לבירת הפרוסקו, ולאחת מערי היין המבעבע הידועות באיטליה. יקב באצ'ו דלה לונה –Cantina bacio della luna לאחר שסיירתם בין הכרמים שטופי השמש, תוכלו לבקר באחד מהיקבים הרבים הטובלים בירוק. יקב באצ'ו דלה לונה (מילולית: נשיקת הירח) ממוקם באזור וידור (Vidor) שליד העיר טְרֶוויזוֹ, והבעלים ישמחו לארח אתכם בין אוצרות החווה. היקב מתמחה בייצור פרוסקו DOC, ותהליך העבודה מדוקדק: הם מקבלים את יין התירוש מהכרמים הסמוכים, מוסיפים סוכר ושמרים ומעבירים את היין לתסיסה במיכל גדול, מעין ממגורה שבה יהפוך היין למבעבע. לאחר מכאן נמזג היין לבקבוקים, ואז הוא מוכן למכירה. במהלך הסיור תוכלו לטעום יינות שונים ומוצרים טיפוסיים לאזור שתוכלו לרכוש בחנות היקב. ארוחת צהריים במסעדה ללא מארח... נכון, זה קצת מוזר. אבל כך פועלת המסעדה... באזור מקסים מוקף בכרמים, לאורך השביל הפנורמי המוביל אל Cima Cartizze, מתחבא המקום המיוחד הזה. האוכל תלוי ומוצג, היין והמשקאות נשמרים בקירור ועל המוצרים מופיעות תוויות עם מחירים, אבל לא תמצאו כאן מארח, קופאי או מלצר. השירות הוא עצמי, והתשלום מתבצע בקופה האוטומטית. לאחר ששילמתם תוכלו להתיישב ליד אחד השולחנות שבחוץ וליהנות מארוחה טעימה המורכבת ממעדנים מסורתיים המיוצרים באזור. שיטת העבודה כולה מבוססת על כך שהסועדים הם אנשים ישרים, ולמרבה המזל, מי שמגיע לכאן הם אנשים הגונים, שמשלמים ומאפשרים למקום להמשיך להתקיים ולפעול במתכונת הייחודית הזאת. הסגנון פה הוא כמו של בית אחוזה עתיק: ירקות מוחמצים בצנצנות כמו שסבתא שלי הייתה מכינה, נקניקים תלויים לייבוש, ווילונות משובצים ופרחים בחלונות... יש משהו פשוט וקסום בסביבה העדינה והמיוחדת הזאת. המסעדה פתוחה עד השעה 22:00, ואין צורך להזמין שולחן מראש. אין כאן אוכל מבושל או משקאות חריפים, וכולם מקפידים על הכלל הבסיסי הבלתי כתוב, ודואגים להשאיר אחריהם סביבה נקייה בתום הארוחה. המסעדה ללא מארח... בניהול עצמי מלא! צילום: נדיה קרישי ולדוביאדנה – Valdobbiadene העיירה הזאת שפרובינציית טְרֶוויזוֹ במחוז ונטו מזכירה קצת את היין שמיוצר בשטחה – מלאת חיים ומבעבעת! בעיקר בזכות הארכיטקטורה המקומית, הבאה לידי ביטוי בדואומו של העיר, שבעקבות סדרה של שחזורים ושיפוצים מתאפיין כיום באתסטיקה נאו-קלאסית. הדואומו, שנקרא על שם מריה הקדושה (Santa Maria Assunta), מכיל בתוכו מספר יצירות אומנות בעלות ערך מאת אומנים מקומיים כמו פרנצ'סקו דה קונליאנו (Francesco da Conegliano) ופלמה הצעיר (Palma il Giovane) ולכן מומלץ להציץ פנימה אם יש לכם הזדמנות. מגדל הפעמונים נבנה בשנת 1767 ועוטר בשנת 1810 בצריח בולבוסי שמושך מיד את המבט. הביקור בוואלדוביאדנה לא אורך זמן רב: בקצה הרחוב המרכזי Viale della Vittoria ניצבת אנדרטה העשויה ברזל יצוק ומוקדשת לקורבנות שתי מלחמות העולם, ובזמן שתשוטטו בין החנויות ובתי הקפה וחנויות היין תעברו בוודאי גם מול הספרייה העירונית ואולם המועצה, ששוכנים בפאלאצו צ'לסטינו פיווה (Palazzo Celestino Piva) שהושב למעמדו המפואר לאחר ששימש במשך שנים רבות כמשכנו של בית הספר היסודי המקומי. כמה מילים על... הפרוסקו! פרוסקו, כאמור, הוא יין מבעבע המיוצר מענבי גלרה במחוז ונטו (אזור ואלדוביאדנה וקוליאנו) ובמחוז פריולי (באזור הכפר פרוסקו, שהעניק ליין את שמו). הפרוסקו זוכה בשנים האחרונות להצלחה אדירה, והוא היין האיטלקי הנמכר ביותר בעולם שיטת הייצור של פרוסקו שונה משיטת הייצור של שמפניה. כאשר מייצרים שמפניה, התסיסה השנייה (שבמהלכה נוצרות הבועות ביין) מתרחשת בבקבוק. בפרוסקו, לעומת זאת, היין מותסס במכלים גדולים, בטכניקה שנקראת Charmat-Martinotti (על שם המהנדסים שתכננו את המיכל). בשיטה זו זמן הייצור קצר בהרבה (מינימום 30 יום) ולכן גם העלויות נמוכות יותר באופן משמעותי בהשוואה לשמפניה או יינות מבעבעים אחרים שמיוצרים כמו שמפניה. קיימת גרסה נוספת של הפרוסקו, שנקראית Col fondo, כלומר עם משקעים בתחתית הבקבוק. בגרסה הזאת הפרוסקו מיוצר בשיטה שמזכירה את ייצור השמפניה, והתסיסה המשנית מתבצעת בבקבוק עצמו, ("על השמרים" כפי שנאמר בצרפת ובאיטליה), ולא במיכל. ההבדל בין פרוסקו קול פונדו לשמפניה הוא שבפרוסקו קול פונדו לא מסלקים את השמרים בתום התסיסה, ולכן נותר משקע בתחתית הבקבוק. בשל נוכחות השמרים הפרוסקו הזה עכור מעט, אבל כמובן שזה איננו פגם בייצור. ככל שמוזגים עוד ועוד יין, כך משתנה צבעו של הפרוסקו קול פונדו וגם הטעמים שלו, וניחוחות השמרים נעשים דומיננטיים יותר. שיטת ייצור זו נחשבת לאחת העתיקות והטבעיות ביותר, ומזכירה את הפרוסקו שהסבים והסבתות שלנו היו שותים. את הפרוסקו לא תמצאו אף פעם באחת מהאריזות החדשות מקרטון או מפלסטיק – אך ורק בבקבוקים הטיפוסיים והמאושרים על ידי הקונסורציום. הצורה הנכונה ביותר שלתות את הפרוסקו היא מתוך גביע יין יעודי שנקרא באיטליה a tulipano, כלומר גביע בצורת הפרח צבעוני (tulip), שפותח במיוחד כדי למקסם את הניחוחות שעולים מהיין ומגיעים לאף. איך מבקרים בדרך היין של פרוסקו (La strada del Prosecco) המסלול המרכזי מחבר את העיירה קונליאנו (Conegliano) לוואלדוביאדנה (Valdobbiadene) – שתי הערים המרכזיות שבהן מייצרים את היין הידוע. מדובר על כ-90 ק"מ של כביש מודרני שנבנה כמעט במדויק לאורך התוואי ההיסטורי שחיבר את העיירות. המסע מתחיל ממרכז קונליאנו, מקונטראדת (שכונת) גרנדה (Contrada Grande), הידועה בזכות הארקדות הרומנטיות שנמתחות לאורך הרחובות והטירה העתיקה שברקע. מכאן, קחו את הדרך המובילה לקולבריגו (Collabrigo), כפר זרוע כרמים שבליבו ווילה מרשימה – וילה גין מונטלבאן (villa Ghin Montalban) הפתוחה גם היא למבקרים. המשיכו לעבר הכפר San Pietro di Feletto המקסים, ואל תשכחו לבקר בכנסיה הרומנסקית הנפלאה מהמאה ה-12. האזור כולו מלא במנזרים ופונדקים, יקבים וכפרים זעירים שבהם כדאי מאד לעצור, לנוח ופשוט ליהנות מהאווירה ומהנוף. כמה מהיפים ביותר הם קולברטאלדו (Colbertaldo), קול סן מרטינו (Col San Martino), סוליגטו (Solighetto), ורפרונטולו (Refrontolo). המשיכו לאורך הדרך הזאת עד שתגיעו לאזור קארטיצה (Cartizze), שבו מייצרים את אחד מסוגי הפרוסקו הטובים ביותר: Prosecco DOCG Valdobbiadene Superiore di Cartizze. מכאן המשיכו לוואלדוביאדנה, ובעיר זו גם מסתיים המסלול, והגפנים מפנות את מקומן ליערות עצי ערמון. אם מתחשק לכם לנסות מסלול הליכה מומלץ באזור, נסו את השביל היפהפה שיוביל אתכם לשני מבצרים קטנים אך נהדרים: מצודת סן סלבטורה אה סוסגאנה (San Salvatore a Susegana) היא המרשימה מבין השתיים, ומוקפת בחומה כפולה. אם יש לכם זמן אני ממליצה לבקר גם במצודת קולאלטו (Colalto) המרשימה שבנו רוזני קולאלטו ששלטו באזור במאה ה-11. מסביב פזורים בתי החווה ששימשו את משפחות האיכרים שעיבדו את האדמה. כדאי להיזהר בזמן הביקור – מספרים שרוח הרפאים של העלמה ביאנקה די קולאלטו עדיין מסתובבת חסרת מנוחה בין החדרים... כמה יקבים מומלצים לאורך הדרך: בנוסף ליקב שציינתי עד כה, ישנם עוד כמה יקבים מעניינים שאפשר לבקר בהם, להזמין מראש סיור או לעצור לטעימות וכדי לקנות בקבוק. יקב Fasol Menin מוקף בשורות אינסופיות של גפנים, ומציע סיורים, טעימות ואירועים. גם יקב Ruggeri מייצר יינות פרוסקו מצויינים באיכות גבוהה (Prosecco Superiore). יקב Scandolera מייצר יינות מצויינים במיקום מדהים. אין ספק שתנאי האקלים הייחודיים כאן תורמים לאיכות היין. קפיצה קטנה לפולינה (Follina) מעבר לדרך היין הידועה, ישנן עוד כמה אטרקציות באזור: בין הגבעות של טרוויזו יש מקום שכולו שלווה, שתיירים רבים מגיעים אליו במיוחד כדי להתנתק מהעולם ולגלות את עצמם מחדש. אני מדברת על העיירה פולינה, ועל המנזר הציסטריאני שבלב העיירה, המארח מבקרים רבים. יש מי שמגיעים כדי להתפלל בפני פסלה של מריה הקדושה שנמצא במקום אבל לא חסרים גם מבקרים שמגיעים בשל יופיו של האזור, ולאו דווקא מסיבות דתיות. כולם מתפעלים מהקסם ששורה על פולינה – הקוליסטר המעוטר, מגדל הפעמונים העתיק ששורשיו רומנסקיים וקצב החיים האיטי והמהורהר מבטיחים ביקור מיוחד. בעבר הביאו נזירי המנזר לעיר פולינה את אומנות עיבוד הצמר והמשי. כיום, התעשייה במקום פסקה. המנזר של פולינה. צילום: נדיה קרישי אירועים מיוחדים בוואלדוביאדנה בעיירות הקטנות האלה המקומיים יודעים לחגוג לאורך כל השנה, אבל העונה הססגונית ביותר מתרחשת בסתיו, ללא ספק. פסטיבלי האוכל שנערכים באזור, ומוקדשים למוצרים טיפוסיים לגבעות ואלדוביאדנה, הם אירועים חושיבם ומלאי חיים. ידועים במיוחד פסטיבלי הערמונים והפטריות, ופסטיבל בציר הענבים כמובן. אחד האירועים המומלצים הוא פסטיבל האוכל delizie d’Autunno, שמתקיים מידי אוקטובר. כבר משם הפסטיבל ("תענוגות הסתיו") אפשר להבין שהוא יהיה טעים! עונה זו היא גם עונת הדלעת, וגם למלכה הכתומה של הגבעות מוקדש פסטיבל: פסטיבל הדלעת בסרנגליה דלה בטגליה (Sernaglia della Battaglia) שבנפת טרוויזו, בסוף השבוע האחרון של אוקטובר. בכל מסעדה באזור תוכלו למצוא גם את המנות המסורתיות: נקניק סופרסה, עולש (radicchio tardive), פסטה ושעועית (pasta e fagioli), וכבד בסגנון ונציאני (fegato alla Veneziana). נסו למשל את המסעדה הביתית שבחוות סקוטה (agriturismo Scottà), הממוקם לאורך הדרך שמובילה לכפר סן פייטרו (Strada San Pietro). זהו מקום מצויין לטעום את הטעמים העתיקים (ולעיתים כבדים...) של המחוז.

  • פנטלריה – חגיגה פראית של יופי נוקב וטבע מסעיר

    המפגש עם האי פנטלריה (pantelleria) הותיר את פדריקה קאלצולארי ללא מילים. היא אמנם הגיעה במטרה ללמוד על שיטות הגידול העתיקות של הגפנים במקום, אך בסופו של דבר התאהבה בטבע החד והעוצמתי שבמקום. האי השחור וסחוף-הרוחות הזה איננו מתאים לכולם, אך מי שמחפש טבע קשוח, חופים בתוליים וחיים בקצב אחר ימצא אותם כאן, בפינה הנסתרת הזאת, לא רחוק מסיציליה ראיתי אותו בפעם הראשונה השנה, בחודש אוגוסט הלוהט. המטוס נחת על ה"ארוך" שמבין שני מסלולי הנחיתה באי (1735 מטרים בלבד) והשמיע צווחת בלמים פתאומית, ארוכה ומצמררת. שדה התעופה של פנטלריה, המשתייך לקטגוריה C (כלומר הקטגוריה הקשה ביותר לנחיתה) ממוקם בגובה 200 מטר מעל פני הים ונולד בשנות ה-30 כמעוז צבאי. בליבו של השדה נחפרו בונקרים בלתי חדירים, עמוק לתוך הרי הלבה, ששימשו כמקלט למטוסים ולמאגרי תחמושת. השדה היה ל"נושאת המטוסים הבלתי ניתנת להטבעה" של מוסוליני, מבצר שנבנה כדי להזין את שאיפות הכיבוש המטורפות שלו באפריקה, וכדי לאתגר את המוצבים הצרפתיים בתוניס ואת האנגלים במלטה. חום אפריקאי ספוג בניחוחות ים תיכוניים סוערים של רוזמרין, הדס והליקריסום עטף אותי בזמן שהלכתי לאורך האספלט והגעתי לרכב השכור, נשימתי עצורה מרוב התרגשות וציפייה. אבל זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון... הביקור במרכז פנטלריה – שנחרב עד היסוד בשנת 1943 בשל הפצצות שהטילו בעלות הברית כדי להעניש את הטירוף הפשיטסטי האומלל – היה מכאיב. המרכז נבנה מחדש ושוחזר באופן מבולגן, ללא תכנון וללא הרמוניה. אבל האהבה הגיעה... ועוד איך היא הגיעה! לאחר שעזבתי את המרכז והנחתי את חפציי בדאמוזו (dammuso – מבנה אבן עתיק טיפוסי לפנטלריה) משוחזר להפליא ששכרתי, החל המסע באי ובעקבותיו גם ההתאהבות הבלתי נמנעת. פנטלריה הוא אי קיצוני, בעל יופי נוקב ומטריד. הוא נולד כתוצאה מהתפרצות געשית לפני כ-300,000 שנה, ועדיין נושא את סימני הלידה הדרמטית ההיא: מעיינות תרמיים רבים מנקדים את חופיו, והגופריתי מביניהם הוא זה שמחמם את מי הטורקיז של האגם הוולקני Specchio di Venere (מילולית: המראה של ונוס) והופך את הבוץ של האגם לצרי מרפא שכדאי למרוח בנדיבות על העור. האגם מכונה גם "Bagno dell'Acqua" וזהו אחד המקומות המקסימים באי. כאשר פונים בעיקול החד והאחרון ורואים לפתע את האגם מלמעלה, מתגלה מראה עוצר נשימה: האגם ניצב בליבו של לוע הר געש עתיק, וצבע מימיו נע בין ירוק לקובלט. השחייה במים החמימים, בעודנו מוקפים בנוף הבתולי והטהור, היתה חוויה בלתי נשכחת. באותם רגעים הרעש היחיד שנשמע הוא נשיפות הרוח, שהרעידה גלים קטנים על פני המים... אגם המראה של ונוס. צילום: פדריקה קאלצולארי כדאי לבקר גם בקאלה גאדיר (Cala Gadir) – כפר קטן ונפלא המנוקד בבתים לבנים ובדאמוזי (dammusi) העשויים אבן בזלת, שעוטף את המפרץ רחב הידיים. כאן ממתינות שתי בריכות החפורות בסלע, שהטמפרטורה בהן עולה על 55 מעלות. במערת סאטאריה (Grotta di Sataris), שבה לפי האגדה פגש יוליסס את האלה קליפסו, טמפרטורת המים יורדת ל-40 מעלות ואילו במפרץ ניקה (Cala Nicà) היא מזנקת לכמעט 100 מעלות! וכמובן, אי אפשר שלא לבקר גם בפאבארה (favare) של פנטלריה. זהו השם שנתנו תושבי האי לפומרלות (פתח בקרום הארץ הפולט קיטור וגזים) הרבות של האי. מאז ומתמיד מכשפות הפאבארה את המטיילים בזכות קיטוני האדים הלוהטים שעולים מבטן האדמה. אחת המרשימות שבהן היא הפבארה גרנדה (Favara Grande) שבצידו הדרומי והדומם של המונטניה גראנדה (Montagna Grande). שם, באזור שבו הנוף נראה כאילו נלקח מכתביו של דנטה אליגיירי, נמלטים מבין סדקי הסלעים הבזלתיים סילוני אדי מים רותחים המגיעים גם ל- 100 מעלות צלזיוס. עוד בימי קדם ניצלו החלקאים את הפאבארות: הקיטור שהשתחרר מהאדמה התעבה במגע עם האוויר, והפך למים שנאספו לתוך מיכלים קטנים שנחפרו בסלע. באי כמו פנטלריה, שבו כמות המשקעים נמוכה ביותר ואין נהרות או נחלים, הטיפות היקרות שהצליחו התושבים לאסוף היו אוצר יקר! האי השחור פנטלריה הוא אי שחור. שחור מלבה, המתפתלת לצורות מוזרות ומפחידות על הגבעות הוולקניות המכונות קודיה (cuddie), מהמילה הערבית kudya שפירושה "גבעה גדולה". הלבה השחורה מקיפה את הבתים, עוטפת את המגדלור הלבן של פונטה ספאדילו (Punta Spadillo), ומתפרשת לצידי הכנסיות הכפריות הקטנות ובצדי הדרכים. פנטלריה הוא אי קשוח, פרוע, קדמוני. אי ללא חופים "רשמיים", אך כל כולו קו חוף אחד מתמשך, ובין המערות, הסלעים החלקים ופסגות הלבה החדות מסתתרים מפרצונים קסומים כמו קאלה טראמונטה (Cala Tramontana) וקאלה לבנטה (Cala Levante). מפורסם לא פחות הוא הסלע המפורסם "קשת הפיל" (Arco dell’Elefante), שנראה כמו פיל סלעי עצום מימדים שטובל את חדקו במים הצלולים. קאלה טראמונטה. צילום: פדריקה קאלצולארי מימין קשת הפיל בפנטלריה, משמאל אבני בזלת בפונטה ספאדילו - צילום: פדריקה קאלצולארי ואיך אפשר שלא להתאהב בחוף Balata dei Turchi, ובקסמיו הפרועים והפרימיטיביים? זרם לבה אפור שגולש אל הים, ובמפגש עם המים יוצר אזור נוח לרחצה בזכות הסלעים הפחוסים הנחים במים השקופים. מסביב מיתמרים צוקים גבוהים, ועליהם עצי אלון וערער, תותי שדה וצמחי מסטיק. לא פלא שפנטלריה, "הפנינה השחורה" של הים התיכון, מכשף את התיירים. חוף Balata dei Turchi. צילום: פדריקה קאלצולארי האיכרים שהפכו את האי הקשוח הזה לביתם, החל מהמתיישבים הראשונים של האי (ממוצא ססיוטי, Sesioti) וכלה בפיניקים, ביזנטים, ערבים, נורמנים, ספרדים ולבסוף סיציליאנים שעברו לכאן, השכילו להכיל את הפכפכותו חמורת הסבר של הר הגעש, לחיות לצידו, לאלף את הטבע הפראי ולהוציא את המיטב מהמתנות הצנועות שפנלטריה העניק להם. את הבתים הטיפוסיים של האי, ה"דאמוזו" (dammuso) הם בנו מאבני בזלת שחורות ובעיצוב מבריק: בלילות, הלחות מצטברת על הגג הבנוי בצורת כיפה ומתגבשת לטיפות שנושרות לתוך בורות מים שנחפרו במיוחד מסביב למבנה. מימין הגג הקמור של הדאמוזו, משמאל דאמוזו טיפוסי בפנטלריה. צילום: פדריקה קאלצולארי הקירות העבים מבודדים מפני החום בקיץ והקור בחורף, והדלתות והחלונות הצרים בנויים כך שיגנו על תושבי הבית מפני מזג האוויר הקיצוני. החלל הפנימי של הדאמוזו שונה לגמרי מצורתו החיצוני: בתוך הבית מתפרשת סדרה של חדרים ומסדרונות שנבנו מחומרים "רכים", ונעים להסתתר באזורים המוצלים הרבים. מסביב לדאמוזו מונח ריצוף אבן, שנקרא פאסיאטורי (passiaturì), ואת השטח מקיפה גדר אבן נמוכה, המתפקדת גם כספסל נוח לבני המקום. כאן יכולים כולם לשבת ולשוחח, מתחת לגג העשוי קני סוף המגן עליהם מפני השמש בשעות היום ומפני הלחות בשעות הלילה, לאכול ביחד מנה של קוסקוס סיציליאני או רביולי, ולהתפעל בשקט מהמחזה המרהיב של השמש השוקעת מול חופי אפריקה. אותם חקלאים מבריקים המציאו גם את ה-"u jardinu", שיטה לגידול עץ לימון או עץ תפוז, שבה הופך העץ לאסיר בין הקירות המעגליים שנבנים סביבו, אך בזכותם הוא גם מוגן מפני הרוח חסרת-הרחמים שמצליפה בו ללא הפסקה. אל העץ מובילה שורה של אבני לבה, המוצבות בשורה לאורך מדרון ההר, כדי לאסוף את האוצר החשוב ביותר – טיפות הטל או טיפות הגשם הנדירות – שיבטיחו את הישרדותו של העץ. מעניין לבקר גם בכנסיות הכפריות הקטנות והלבנות שברחבי האי מוקדשות לקדוש הפטרון של כל אחד מ-11 המחוזות של פנטרליה: : Khamma, Rekhale, Gadir, Bukkuram, Bugeber, Pantelleria Centro, Scauri, Tracino, Sibà, San Vito, Grazia, Campobello. הכנסיות נבנו החל מהמאה ה-16, אך לרבות מהן לא נותר זכר בעקבות הפלישות הרבות של שודדי הים שהתקיפו את האי והותירו בכל פעם חורבן רב. כנסיות ומנזרים נוספים נבנו במאות ה-18 וה-19 על ידי מסדרים דתיים שהגיעו לאי, והמבנים האלה מזכירים בעיצובם את הסגנון האלגנטי והייחודי של הדאמוזי: בלב הכנסייה ניצבת ספינה מרכזית, ומעליה גג מקומר. חצר הכנסיה מרוצף בדיוק כמו הבתים, ומוקף בחומת אבן נמוכה, שעליה המאמינים יכולים לשבת לפני ואחרי המיסה, ולשוחח ביניהם. חזיתות הכנסיות נקיות למראה ופשוטות, ומגדלי הפעמונים דיסקרטיים – הם לעולם לא גבוהים ומתריסים, אלא משתלבים בצורה הרמונית בנוף האי מבלי לכפות את נוכחותם על המבקר. הכנסיות הכפריות הקטנות האלה, המנקדות את האי, נבנו על מנת לאפשר לחקלאים להתפלל מבלי שיאלצו להתרחק יותר מידי משדות הכותנה (היבול השולט בפנטלריה עד המאה ה-19) או מהטיפול בענבי הזיביבו (Zibibbo) וצמחי הצלפים – היבול העיקרי היום. ירוק פראי ומסחרר פנטלריה ירוק מאוד בקיץ. מתוך האדמה הגעשית החומה והפורייה להדהים עולה וצומחת סערה ירוקה – שיחי הצלפים השופעים שצבעם איזמרגד עמוק, עלי ענבי הזיביבו (Zibibbo) הירקרקים ועלי עצי הזית הנמוכים, המרצדים בגוני כסף וירוק תחת קרני השמש. החקלאות כאן באי היא מעשה נס מעשה אדם, תוצרן של אלפי שנות ניסיון וחריצות. הגידולים בפנטלריה אפשריים בזכות קירות האבן היבשים המגינים עליהם מפני הרוח חסרת הרחמים שמצליפה באי, והם אלה שמונעים מהלחות שבאדמה להתנדף לגמרי. 12 אלף הקילומטרים האלה – של שורות כפולות של חומות אבן נמוכות שנבנו בבנייה יבשה מאבני בזלת שחורה החוצות של האי כולו – זכו למעמד של "אתר מורשת תרבותית בלתי מוחשית" מטעם אונסק"ו. היצירה המלאכותית הענקית העוטפת את מורדות הגבעות וההרים, והיא שמאפשרת את ייצורם של יינות מתוקים וארומטיים כמו מוסקטו (Moscato) או פסיטו די פנטלריה (Passito di Pantelleria DOC). חומות האבן יוצרות חלקות אדמה מדורגות וצרות, מעין טרסות, שבהן מתקיימים בהרמוניה מיני צומח שונים: אברש ומסטיק, עצי תות וקורנית, גפנים ושיחי רוזמרין, והניחוח העולם מהן עז ומשכר להדהים. ירוק במיוחד הוא מישור גירלנדה (Piana di Ghirlanda), האזור השטוח היחיד באי. אזור זה הוא למעשה קרקעיתו הרחבה במיוחד של הר געש עתיק שפניו שוטחו בזכות תנועת המים של נהר שחצה את האזור לפני מיליוני שנה, ונשא הרחק מכאן סלעים ואדמה. מישור גירלנדה, שבדרום מזרח האי, הוא הנקודה היחידה בפנטלריה שממנה אי אפשר לראות את הים. הפרש הגובה בין המישור החם לבין הגבעות התוחמות אותו מסביב מכתיב גם שינויים משמעותיים בטמפרטורות בין האזורים – מתנה יקרת ערך לחקלאים ששתלו את הגפנים בתוך חלקות קטנות התחומות בידי החומות הנמוכות המפורסמות. כאשר מגיעים מאזור סקאורי (Scauri), נראה המישור עצום ומסודר: פסיפס של שדות מרובעים ומלבניים המנוקדים בבתים קטנים (דאמוזי – dammusi) ששימשו כמחסני כלים. גפני הזיביבו מתפרשות לכל עבר, עד לאינסוף כך נדמה, ומטופחות בשיטה המכונה albarello di pantelleria. זו שיטת קשירה ואילוף מיוחדת של הגפנים, שזכתה גם היא, בדומה לחומות האבן היוצרות את הטרסות, להכרה כמורשת תרבותית בלתי מוחשית בידי אונסק"ו. הגפנים גדלות באגנים קטנים, הלוכדים כל טיפת טל שמעניק להן הלילה. מסביבן מתפרשים עצי זית נמוכים ושיחי צלפים שמהן מפיקים את הצלפים הידועים של האי – Cappero di Pantelleria IGP. מימין גפני הזיביבו, משמאל שיח צלפים. צילום: פדריקה קאלצולארי כחול עז שאין לו סוף פנטלריה היא כחול אינסופי, קובלט, אינדיגו, טורקיז, ותכלת שמימי, היא חופים, קרקעית ים, ים פתוח ושמיים המצטרפים לאופק, היא צלליות עצי הדקל האלגנטיים וארוכי הגזע שרוקדים פרא מול הרוחות שמטלטלות את האי. על הכנסיה המרכזית של פנטלריה עבר כל אסון אפשרי: כנסיית סנטיסימו סלבטורה (Chiesa Madre del Santissimo Salvatore) במרכז פנטלריה, הוצתה בשנת 1553 כאשר הפיראט המפורסם דרגוט פלש לאי, נבנתה מחדש, הופצצה בידי בעלות הברית ב-1943, נבנתה מחדש ב-1956 אך נהרסה שוב ב-2002 עקב בעיות יציבות המבנה. היא נבנתה מחדש בשנת 2011, ומזכירה את צורתו של דאמוזו אדיר מימדים. חזית התכלת מחברת את המבנה מבחינה ויזואלית לים שנמצא במרחק צעדים ספורים ממנה, ומתיז עליה רסיסי מי ים מלוחים בכל פעם שרוח המיסטרל משתוללת. את השקיעות היפות ביותר, שמלהיטות את השמים, אפשר לראות מהכפר הקטן גרציה (Grazia) או מהנמל הקטן של סקאורי (Scauri) או אפילו כשיושבים על זרמי הלבה החלקים שהתקשו לנהר מוצק בפונטה סובאקי (Punta Suvaky), בין פונטה פראם (Punta Fram) לקאלה דל'אלטורה (Cala dell’altura). נקודה מופלאה נוספת מסתתרת בפונטה גאטרה (Punta Gattara), בין קטיבואלה (Khattibuale) וקאלה צ'ינקווה (Cala Cinque): משיכות מכחול צהובות, כתומות ואדמדמות מפלחות את השמים ומלוות את השמש המסנוורת ששוקעת לאיטה לתוך אמבטיית הערב שלה. פנטלריה הוא אי קשוח, פראי, קדמוני, ולכן גם יפה כל כך. על ההר הגדול, המונטניה גרנדה (Montagna Grande), הפסגה הוולקנית הגבוהה ביותר, בין יערות עצי אלון ואורן, היכן ששיחי הבר מפיצים ניחוחות פראיים של רוזמרין, אורגנו, נענע ושומר, מסלולי ההליכה הרבים יובילו אתכם אל הפסגה שבגובה 836 מ' מעל פני הים. בתמורה לטיפוס תוכלו ליהנות מתצפית בת 360 מעלות המשקיפה על האי כולו: על 24 מכתשים קטנים שנפערו בתוכו, ועל הים הכחול להדהים. בימים בהירים במיוחד תוכלו לראות גם את כף מוסטפה, שבתוניסיה, במרחק 70 ק"מ בלבד... זהו אי של ריבוי תרבויות, פתוח ומסביר פנים, אבל כלל לא תיירותי. אמנם, כמה וכמה מפורסמים איטלקיים (וגם כמה ידוענים מרחבי העולם) קבעו כאן את ביתם לתקופה, ושיפצו בדקדקנות את מבני הדאמוזי העתיקים. אבל כאשר הם מגיעים לכאן, אפילו הם משאירים מאחוריהם את גינוני הכבוד של העיר הגדולה, וחיים את האי כפי שפנטלריה רוצה שיחיו אותו: בשיקול דעת, ללא רעש וללא צלצולים. האי מדבר איתנו: בעזרת שריקת הרוח, וקולם של הגלים המתרסקים במקצב אחיד על החופים הסלעיים, הוא מראה לנו את אש זריחותיו ושקיעותיו, מעלה באפנו את ניחוח המלח וצמחי התבלין הים תיכוניים, ומניח על לשוננו את טעמם הייחודי של הצלפים והענבים והזיתים. מתכוני האי, המבוססים על שפע הטבע הים תיכוני, משקפים את עמי הים התיכון השונים שעברו כאן, והותירו פה חותם. פנטלריה הוא שקט, עצור. הוא "קוסירה" (Cossyra), "הקטן" כפי שכינו אותו הרומאים, או "בת הרוח" כפי שכינו אותו הערבים שגרו כאן במשך 400 שניה. פנטלריה ניצב גאה באמצע הים, במרחק זריקת אבן מאפריקה, ומפתה את המטיילים לבקר בו. אולי הוא עצמו לא מודע ליופיו הנפלא, שאין לעמוד בפניו.

  • קתרינה ספורצה – הנמרה מפורלי

    היא הייתה מנהיגה חכמה אבל גם אכזרית מאד. היא נודעה כאחת הנשים היפות באיטליה אך גם כמי שלא היססה להתייצב עם חרב שלופה כדי להגן על עירה מפני מתקפות האויב. היא הייתה פוליטיקאית מתוחכמת ומחושבת, אבל גם מאהבת קנאית ותאבת דם ונקמה. השנה מציינת איטליה 560 שנה להולדתה של קתרינה ספורצה – הנמרה השואגת, שליטת אימולה ופורלי, ואחת הדמויות המרתקות ברנסאנס האיטלקי אפשר להעריך את קתרינה ספורצה ואפשר לשנוא אותה, אבל דבר אחד בטוח – היא הייתה יחידה בדורה. בתקופה סוערת מבחינה פוליטית, התבלטה ספורצה כמנהיגה מתוחכמת שלא היססה לעמוד מול מצביאים אכזריים שאיימו על שטחה. את הכינוי "הנמרה" היא הרוויחה ביושר, וכך גם את דברי הגנאי של היסטוריונים שהזדעזעו מנקמותיה האכזריות (ועל כך בהמשך...). אבל בואו נתחיל מההתחלה: מי הייתה קתרינה ספורצה? קתרינה ספורצה נולדה במילאנו, בת לגאלאצו מריה ספורצה (Galeazo Maria Sforza), מנהיג השושלת המילאנזית הידועה, ולמאהבת שלו, לוקרציה לאנדריאני (Lucrezia Landriani). למרות שנולדה מחוץ לנישואין אביה הכיר בה, ומעמדה הרשמי הוסדר. היא גדלה לצד סבתה, ביאנקה מריה ויסקונטי, ושמעה מינקות סיפורי גבורה על אחד מאבותיה – לוחם ידוע בשם מוציו אטנדולו ספורצה (Muzio Attendolo Sforza). בנוסף, כבר מגיל צעיר התעניינה ספורצה בצמחי מרפא ובאלכימיה, והקדישה זמן רב לפיתוח תרופות ותכשירים קוסמטיים. מתכוני השיקויים שהמציאה ותיעדה במחברותיה נשמרו עד היום. לבסוף, אין ספק שחלק מהמוניטין של ספורצה נובע גם ממראה החיצוני: היא נחשבה לאחת הנשים היפות ביותר בדורה, ויש הטוענים שאחת מהעלמות בציור "פרימוורה" של בוטיצ'לי עוצבה בהשראתה. כשהייתה עדיין ילדה נקבע עתידה הפוליטי של ספורצה – היא התחתנה עם ג'ירולאמו ריאריו (Girolamo Riario), אחיינו של האפיפיור סיקסטוס הרביעי, והפכה לגבירת אימולה (Imola) ופורלי (Forlì). אך כמעט מיד לאחר שקיבל את התואר מונה בעלה למפקד על כוחות האפיפיור, והשניים התייצבו ברומא. כשהגיעה לרומא בשנת 1477 התקבלה ספורצה מיד לחברה הגבוהה, אך לאחר שהאפיפיור נפטר איבד הזוג את ההגנה לה זכה והם הבינו שיאלצו לעזוב את רומא. אך לספורצה לא הייתה שום כוונה לעזוב מבלי שקודם תבטיח לעצמה, בכל דרך שתדרש, קצבת תמיכה נדיבה... המצור על קסטל סנט'אנג'לו לאחר שבחנה את המצב הפוליטי, החליטה ספורצה על תוכנית פעולה: אף שהייתה בחודש השביעי להריונה, היא עלתה על סוס והובילה בעקבותיה צבא קטן שהשתלט על מצודת סנטאנג'לו. מעמדה זו החל בעלה לנהל משא ומתן עם האפיפיור החדש וזכה לקצבה, אך זו הייתה נמוכה מידי לטעמה של ספורצה. היא תכננה להמשיך ולהתבצר אך לבסוף נכנעה לבעלה ונסוגה עם כוחותיה. בשנת 1484 הגיעו השניים במחוז רומניה, על מנת לשמש כרוזן ורוזנת אימולה ופורלי. מצידי תהרגו את הילדים, אני יכולה לעשות עוד! בתחילה התקבלו בני הזוג בחגיגות פאר אך ככל שנקף הזמן התגלה ריאריו כמושל גרוע, וזמן קצר לאחר הגעתם ארגנו בני המקום התקוממות: חבורה של קושרים פלשו לביתם של הזוג, כרתו את ראשו של ריאריו, וזרקו אותו מהחלון. זעמה של ספורצה על הפגיעה בה ובמשפחתה לא ידע גבולות, והיא הגתה תוכנית שתחסל את הקושרים ותחזיר לה את השליטה בעיר: מכיוון שידעה שהמורדים לא יוכלו להשלים את השתלטותם על העיר מבלי לכבוש את מצודת ראוואלדינו (Rocca di Ravaldino), היא הבטיחה להם שאם יחוסו עליה, היא תשכנע את האחראי על המצודה להיכנע. אבל על מנת שתעשה כן, עליהם להניח לה להיכנס פנימה ולשוחח איתו. כדי לשכנע אותם שלא מדובר בתרגיל, הפקידה ספורצה את ילדיה בידי המורדים לפני שנכנסה. אך כמובן שבסתר רקמה ספורצה תוכניות אחרות לגמרי: ברגע שנכנסה למצודה היא נעלה את הדלתות, וסובבה את התותחים כך שיפנו נגד העיר. כאשר איימו המורדים להרוג את ילדיה, מספרים שהיא נעמדה על החומה, חשפה בפניהם את איבריה המוצנעים, וצעקה: אל דאגה, יש לי איך לעשות ילדים נוספים! הסיפור הפך למיתולוגי, וגם אם לא ברור עד כמה הוא מדויק, אין ספק שהוא מבהיר מה הייתה תדמיתה של קתרינה ספורצה. בינתיים הגיעה גם תגבורת שהזעיקה ספורצה בעזרת קרובי משפחתה שבמילאנו, ולאחר קרב קצר היא הצליחה להשתלט על העיר. את הקושרים היא הוציאה מיד להורג, ולקחה על עצמה את השלטון (בשמו של בנה, שהיה עדיין קטין). אהבה חדשה שהובילה למרחץ דמים לאחר מותו של ריאריו לא נותרה ספורצה לבדה למשך זמן רב. בעלה השני – ג'אקומו פאו (Giacomo Feo) – היה שומר הראש שלה. השניים התחתנו בסתר, ומאותו רגע קודם פאו בזריזות והפך למפקד הצבא. אהבתה של ספורצה לפאו תוארה על ידי סופרי התקופה (וביניהם גם נציגים ממשפחת מדיצ'י ששהו בעיר) כאובססיבית ועזה ביותר, אף יותר, הם טענו, מהאהבה שחשה כלפי ילדיה. אך התשוקה הייתה מוכתמת במאבקי כוח: מעמדו החזק של פאו הדאיג את אוטביאנו, בנה של קתרינה (שבשמו החזיקה בשלטון) והוא החל לחשוד כי פאו מאיים עליו ישירות. בסופו של דבר החליט אוטביאנו ספורצה לפעול, וביחד עם חבורת קושרים הוא ארגן מזימה לרצוח את פאו. ג'אקומו פאו שומר הראש של קתרינה שהפך לבעלה ומפקד הצבא מותו של פאו שבר את כל הכלים, ונקמתה של ספורצה הזועמת הייתה אכזרית – בתום חקירת בזק היא הורתה שכל המעורבים בפרשה יוצאו להורג, אבל היא לא הסתפקה רק בהם. לדרישתה של ספורצה הוצאו להורג גם כל קרובי המשפחה של מי שהיו קשורים למזימה, ובכלל זה נשים בהריון וילדים. בסופו של דבר לא פחות מ-38 איש נרצחו, ורבים אחרים נכלאו או נשלחו לגלות. לאחר מותו של פאו נישאה ספורצה בשלישית, והפעם לפיורנטיני (איש פירנצה): ג'ובאני דה מדיצ'י איל פופולאנו, שהיה בן דודו של לורנצו המפואר. אף שהנישואין בין השניים היו מהלך פוליטי, כמובן, סופרי התקופה מתארים את החיבור בין ספורצה לג'ובאני דה מדיצ'י כמיידי ועמוק. ממערכת היחסים בין ספורצה למדיצ'י נולדו מספר ילדים, והמפורסם מכולם הוא בן הזקונים – לודוביקו, המוכר יותר בכינוי ג'ובאני דלה בנדה נרה (Giovanni delle bande nere) שהפך בבגרותו לאחר משכירי החרב הידועים באיטליה במאה ה-16. ראש בראש מול בית בורג'ה בשנת 1492 מונה רודריגו בורג'ה לאפיפיור אלסנדרו השישי, ובתחילה מערכת היחסים בינו לבין ספורצה הייתה חיובית יחסית. ספורצה חיפשה שידוך הולם לבנה, אוטביאנו, אך כאשר הציע האפיפיור שבתו לוקרציה בורג'ה תתחתן עם אוטביאנו ספורצה, קתרינה ספורצה הזדעזעה. המוניטין המפוקפק של לוקרציה בורג'ה כמי שמרעילה את בעליה כבר הלך לפניה, וספורצה העדיפה לא לקשור קשרי דם עם משפחת בורג'ה הידועה לשמצה. האינסטינקטים שלה היו נכונים, אך באותו שלב עדיין לא ידעה ספורצה שבנו של האפיפיור, צ'זארה בורג'ה, הוא זה שיוביל אותה אל התהום. לאחר שבעלה השלישי נפטר נאלצה ספורצה להתמודד לבדה מול חוסר היציבות הפוליטי באיטליה, והאיום הגובר מצד בית בורג'ה. כאשר הותקפו פורלי ואימולה בידי ונציה היא התייצבה בעצמה עם חרב ושיריון בראש הצבא ביחד עם שני גנרלים: פראקאסו וג'אן-פרנצ'סקו סאנסברינו, ששלח אליה דודה, לודוביקו איל מורו. למרות הנזקים הקשים שגרמה בתחילה המתקפה הוונציאנית, ולמרות העובדה שצבאה היה קטן משמעותי מצבא ונציה, הצליחה ספורצה להדוף את כוחות הסרניסימה ולנצח במלחמה. הניצחון המפתיע והמזהיר הזה הוא שהקנה לה את התואר "הנמרה מפורלי". צ'זארה בורג'ה – האיום הקטלני בשנת 1498 עזב צ'זארה בורג'ה באופן רשמי את תפקידו הדתי כקרינדל ופנה לתחום שהיה קרוב בהרבה לליבו: מלחמה. אמנם אביו האפיפיור הצליח להבטיח עבור בנו שטח קטן (בתמורה לביטול נישואין לא נוחים עבור מלך צרפת) אך צז'ארה בורג'ה רצה ממלכה של ממש, ושם את עינו על השטחים שמצפון לטוסקנה, באזור מחוז-רומאניה. צבאו של בורג'ה נע צפונה, ובראשו המצביא תאב הדם. על להב חרבו חרט צ'זארה בורג'ה מסר ברור למדיי: או צ'זארה, או כלום (Aut Cesare, aut nihil). באופן רשמי, עילת המלחמה הייתה מיסים שלא שולמו לאפיפיור, אך מטרתה האמיתית של המתקפה הייתה ברורה לכל. לאחר שכבש בקלות את אימולה (Imola), הגיע צבאו של בורג'ה לפורלי (Forlì). מאחוריו עמדו כ-14,000 חיילים מקצועיים שגוייסו מכל רחבי אירופה – גרמנים, צרפתים, ספרדים ושוויצריים. בתוך מצודת ראוואלדינו (Rocca di Ravaldino) המתינה לו קתרינה ספורצה, כשמאחוריה צבא קטן בהרבה – רק כאלף איש. פורלי עצמה נכנעה במהירות לצבאו של בורג'ה, אך המצודה התגלתה כאתגר מורכב יותר. כהכנה לקראת הקרב שרפה ספורצה את כל הגשרים שהובילו למצודה, והציפה במים את השדות שמסביב. היא אגרה מים ומזון לקראת מצור ממושך, ואת שמונת ילדיה שלחה לפירנצה. בורג'ה לא בזבז זמן, והציע פרס של 10,000 דוקטים למי שיביא לו את ראשה של קתרינה ספורצה. בתגובה, הציעה ספורצה הצעה דומה, עבור ראשו של צ'זארה בורג'ה. מידי יום הפציצו תותחיו של בורג'ה את קירות המצודה ומידי לילה תיקנו חייליה של ספורצה את החורים וערכו מסיבות על מנת להוכיח שהם לא מפחדים. על אף נחישותה של ספורצה, צבאו של בורג'ה היה חזק בהרבה, ולאחר שלושה שבועות של הפצצות המצודה קרסה בסופו של דבר. קתרינה ספורצה נלכדה בידי חייל צרפתי ומיד החליטה לנצל חוק צרפתי מאותם הימים שאסר לקחת נשים כשבויות מלחמה. היא דרשה שיסגירו אותה לידי מלך צרפת ולא לידי בורג'ה, אך הניסיון נכשל. בורג'ה דרש שהיא תובא אליו, וספורצה נכלאה במגוריו הפרטיים. לא ברור לגמרי מה אירע במשך התקופה שבה ספורצה הייתה כלואה בפאלאצו שבו התגורר בורג'ה, אך על פי העדויות, כנראה שהיא נאנסה על ידו. רק בהמשך הצליחו כמה חיילים צרפתיים לנצל הזדמנות ולשחרר את ספורצה, ועל פי ההסכם בין מלך צרפת לבין צ'זארה בורג'ה היא עברה כאורחת (ולא כאסירה) לרומא. כעונש נוסף, איבדה ספורצה את חסותה על בנה הצעיר, שעבר (ביחד עם ירושתו הנאה) תחת חסותו של גיסה, לורנצו דה מדיצ'י. רק לאחר מאבק משפטי ארוך, שבו אליה בשנת 1504 בנה (ונכסיו). השיבה לרומא וסוף הדרך בתחילה הועברה ספורצה לפאלאצו מפואר במרחק קצר מהוותיקן, אך השנים לא הקהו את רוח המרד שלה וברגע שנקרתה על פניה ההזדמנות המתאימה ניסתה ספורצה לברוח. בעקבות אותו ניסיון בריחה נכלאה ספורצה בבית הכלא שבקסטל סנטאנג'לו – אותו המקום שעליו השתלטה שנים קודם לכן, במסגרת המאבק הכספי מול האפיפיור. לאחר כשנה וחצי בין כתלי הכלא התדרדר מצבה הבריאותי של ספורצה, אך למזלה כוחות צרפתיים שחצו את איטליה בדרך לכבוש את נאפולי עצרו ברומא, ושחררו אותה בדיוק בזמן. בשנת 1501 זכתה ספורצה לשוב לפירנצה ולהתאחד עם ילדיה. באופן מדהים למדיי, למרות כל מה שעברה היא המשיכה ספורצה לנסות ולהתשלט מחדש על אדמות אימולה ופורלי, אך לשווא: הזכרונות מתקופת שלטונה עתירת הדם עדיין היו טריים, ותושבי האזור התנגדו לה באופן נמרץ. את שנותיה האחרונות הקדישה ספורצה למחקר על צמחים ושיקויי הרדמה (עבודותיה פורסמו בספר). היא נפטרה בגיל 42 ממחלת ריאות, ונקברה במנזר לה מוראטה (Le Murate) שבפירנצה. כאשר הפך המנזר לבית כלא במאה ה-19, נעלמו עצמותיה מהמקום. ספורצה כבשה מקום של כבוד ברשימת המנהיגים החשובים באיטליה בתקופת הרנסנס, ועל צאצאיה נמנו קוזימו דוכס טוסקנה (בנו של ג'ובאני דלה באנדה נרה), ומריה דה מדיצ'י מלכת צרפת (אמו של לואי השלושה עשר).

  • מסע טעים באברוצו: המנות המפורסמות ביותר של המחוז

    שלום לכולם! אולי אתם זוכרים אותי, אני סברינה, הרומאית מבטן ומלידה, שכתבה לכם בעבר את המדריך האולטימטיבי לאוכל הרומאי... אז איך קרה שמישהי כמוני, שמעריצה בכל ליבה את האוכל הרומאי, כותבת פצאום דווקא על האוכל במחוז אברוצו (Abruzzo)? אתם מוזמנים לצלול ביחד איתי למסע זכרונות באחד המחוזות הנסתרים ביותר של איטליה, ונדמה לי שבמהלך הקריאה כבר תבינו לבד איך נולדה התשוקה שלי למאכלים האברוצזים... כשהייתי בת 18, אחרי שסיימתי את התיכון, הגיע הרגע לענות סוף סוף על השאלה שמגיל צעיר שאלו אותי כולם: "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? כבר החלטת באיזו אוניברסיטה ללמוד? מה תעשי עם החיים שלך?" התשובה לא היתה פשוטה, משום שידעתי שכדי להגשים את החלומות שלי, אצטרך להתרחק למשך תקופה למרחק קילומטרים רבים מהבית, ולהשאיר מאחור את האנשים שאני אוהבת. נרשמתי לפקולטה ללימודי וטרינריה באוניבריסטת טראמו (Teramo) שבאברוצו, ועברתי לגור בעיר שבה לא הכרתי אף אחד. שכרתי חדר בדירה ביחד עם עוד שלושה שותפים, והרגשתי שהאחריות על כתפיי שילשה את עצמה, שכן מרגע שיצאתי לדרך עצמאית הוריי כבר לא היו לידי. במשך חמש שנים גרתי בטראמו, והיום, לאחר שסיימתי את הלימודים, אני יכולה לספר לכם שזו הייתה חוויה מדהימה. אלה היו שנים מופלאות, מלאות ברגעים מרגשים, ויש להודות שלמרות האהבה הגדולה שלי לאוכל הרומאי, חלק מהתגליות המרגשות שחוויתי בטראמו היו גם תגליות קולינריות... המטבח האברוצזי אמנם שונה מאד מהמטעמים שהיית רגילה אליהם אבל הוא מעולה באופן מפתיע, ועשיר במאכלים מסורתיים שהשתמרו מדור לדור. זהו מטבח ששורשיו עניים וכפריים, וחומרי הגלם התבססו בעיקר מה שהסבים והסבתות שלנו הצליחו להביא בסוף יום עבודה בשדות. לפי הסיפורים שסיפרו לי, באותם הימים נהגו לאסוף ביחד ירקות מהגינה ומהשדה, לשחוט ביחד את החיות שגידלו בעצמם, ולבשל ארוחות משפחתיות גדולות שבהן לפחות עשרה אנשים התיישבו מסביב לשולחן. נדמה שלכל מנה באברוצו יש סיפור, ואני מרגישה בת מזל שזכיתי לשמוע אותו מהמקומיים. אז האם אתם מוכנים לצאת ביחד איתי למסע בין המטעמים של אברוצו? אם התשובה היא חיובית, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא! לי רוסטל - Li Rustell (Gli arrosticini) זהו כנראה המאכל המפורסם ביותר באברוצו, אבל כדאי שתדעו שהשם "רוסטל" הוא בדיאלקט, ומחוץ למחוז המנה נקראת בדרך כלל "ארוסטיצ'יני" Arrosticini, כלומר שיפודים. עד היום, השיפודים האברוצזים הם עבורי מנת ילדות מיתולוגית, למרות שכשטעמתי אותם לראשונה כבר מזמן לא הייתי ילדה... כמו המנות שסבתא שלי היתה מגישה כשהייתי קטנה, מנה שבכל פעם שאני טועמת אותה גורמת לי לחייך ולהתרגש ולהיזכר בתקופה אחרת, תמימה ויפה. בכל פעם שהחברים המקומיים שלי, ילידי טראמו, ארגנו ערב משותף, אפילו לא היינו צריכים לדון בשאלה "מה כדאי לאכול?". התשובה היתה ברורה מאליה. אחד מהחבר'ה דאג לספור את המשתתפים ולהזמין את הכמות המתאימה של שיפודים בקצביה, ומישהו אחר דאג לקנות שקי פחמים עבור הגריל. הארוסטיצ'יני הם מאכל עני ועתיק, נפוץ במיוחד במחוז שידוע בזכות עדרי הכבשים הרבים שבו. רועי הצאן באותם הימים אכלו את מה שהיה זמין ונגיש להם, וכמובן שהתפריט כלל פשע של בשר כבשים שנחתך לקוביות ונצלה על גבי שיפודים. עם הזמן התפתחו וריאציות רבות למנה – מבשר עוף, חזיר או עגל, אבל אל תתבלבלו: המנה המקורית היא ארוסטיצ'יני מבשר כבש בלבד! ואני יכולה להבטיח לכם שלאדם הממוצע מאברוצו אכפת מארוסטיצ'יני יותר מכל דבר אחר. כשארבוצזי אמיתי שומע שמישהו מזמין שיפוד מבשר שונה, שאיננו כבש, צמרמורת חולפת בגבו... את הארוסטיצ'יני צולים על מתקן מיוחד שנקרא פונאצ'לה (fornacella), העשוי ברזל, ובמסעדות הארוסטיצי'ני יוגשו לשולחן כשהם עטופים בנייר לאומיניום, כדי לשמור עליהם לוהטים. ארוסטיצ'יני – מנת הדגל של מחוז אברוצו. צילום: סברינה ספינלי גבינה מטוגנת – Formaggio fritto אחת המנות האהובות עלי, שהיה לי העונג לטעום באברוצו, היא גבינה מטוגנת. הגבינה המטוגנת מוגשת במסעדות כמתאבן, או כתוספת לארוסטיצ'יני. על מה מדובר בדיוק? כפי שאולי ניחשתם מהשם, תחילה טובלים את הגבינה בבלילה ולאחר מכן מטגנים אותה בשמן רותח... כך מתקבלת גבינה פריכה מבחוץ ורכה ונמתחת מבפנים. תענוג אמיתי! מידי חודש יוני, בכפר הקסום טוריצ'לה סיקורה (Torricella Sicura), נערך פסטיבל אוכל מיוחד שמוקדש במיוחד למנה הזאת. רועי צאן וחקלאים מביאים את הגבינה המטוגנת לשולחן המשותף, וכולם רוצים לזכות בתואר "הגבינה המטוגנת הטובה ביותר". הבלילה שבה משתמשים לטיגון אמנם זהה, אבל הגבינות הן כולן גבינות ארטיזנליות, ולכל חווה ורועה צאן יש גבינה שונה עם טעמים אחרים. הגבינה הטובה ביותר לטעמי היא זו שעשויה מחלב כבשים – זו הגבינה שמייצגת בצורה הנאמנה ביותר את רוח המקום, ואת המסורות העתיקות של אברוצו. ולסיום, טיפ קטן ממי שאכלה כמויות מרשימות של גבינה מטוגנת לאורך השנים: תנו למנה להתקרר מעט לפני שאתם נוגסים בה, אחרת אתם עלולים לחטוף כווייה, כפי שקרה לי בפעם הראשונה שטעמתי את המעדן הזה... פאלוטה קאצ'ו אה אובה – Pallotte cacio e ova אחחח, קציצות גבינה וביצים – כמה שהן טעימות! אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שטעמתי אותן... השותף שלי דאז לדירה, רוברטו, לא בדיוק הצטיין בבישול. אבל יום אחד הגיעה אליו חבילה מלאה במטעמים מהבית ששלחו אליו אימו וסבתו, ואחד מהטעמים האלה היה קופסה של פאלוטה. זו היתה תגלית מופלאה! בניב האברוצזי המקומי הקציצות האלה נקראות "כדורים" כלומר פאלוטה, ולכל משפחה יש את המתכון המיוחד שלה. לסבתא של רוברטו, לדוגמה, יש מתכון מעולה והיא מגנה עליו בקנאות! כדי להכין את הפאלוטה יש לערבב בקערה גבינת פרמיג'אנו רג'אנו, פירורי לחם, ביצים, פלפל שחור ופטרוזיליה, וליצור קציצות קטנות. לאחר טיגון זריז, מעבירים את הפאלטה למחבת עם רוטב עגבניות וממשיכים לבשל אותן שם – זה השלב שהופך את ה"כדורים" האלה לרכים ועסיסיים במיוחד. הפאלטה הם מעדן חובה באברוצו, ותמיד יככבו בתפריט כל מסעדה מסורתית במחוז. שימו לב לתמונות כאן למטה: כשחזרתי לרומא החלטתי להכין להורים שלי את המנה הנהדרת הזאת. הצלחתי לשכנע את פרנצ'סקה, סבתא של רוברטו, לגלות לי את המתכון, ולדעתי התוצאה היתה מוצלחת מאד! כל קרובי המשפחה שלי התלהבו. קרפ במרק עוף – Scrippelle mbuse במהלך חודשי החורף, הסקריפלה מבוזה נחשבת למנת חובה בכל בית אברוצזי. על מה מדובר? אלו הם קרפים המוגשים בתוך מרק עוף, ואם אתם מרימים גבה דעו לכם שגם אני הייתי סקפטית למדיי בפעם הראשונה ששמעתי על המנה הזאת. אבל מיד לאחר שטעמתי אותם, שיניתי את דעתי! שנה אחת קרה שלא יכולתי לחזור הביתה לרומא לרגל יום ההולדת שלי, וההורים שלי החליטו להפתיע אותי ולקפוץ לביקור באברוצו. כשפתחתי את הדלת, הייתי המומה למצוא מולי את אמא ואבא שלי! הם ארגנו עבורנו יום טיול מיוחד, ולקחו אותי למסעדה ליד הגראן סאסו, ההר הגבוה ביותר באפנינים. משהגענו, החלטנו לסמוך על המלצר שימליץ לנו על המנות הטובות ביותר. הוא המליץ לנו על הסקריפלה מבוזה, וסיפר לנו שהמנה הזאת נולדה בטעות, כאשר שף צרפתי מעד בעודו מחזיק מגש מלא בקרפים והפיל אותם לתוך המרק. מכיוון שהאורחים כבר ישבו מסביב לשולחן הוא החליט להגיש את המרק עם הקרפים בתוכו, ויקרה מה שיקרה... בסופו של דבר הטעות התגלתה כמבורכת ביותר, ומעדן חדש נולד. המנה הזו היא תענוג לחיך, במיוחד אם אוכלים אותה באמצע החורף: חמימות המרק ורכות הקרפים משכיחה את הקור האברוצזי המקפיא! פסטה ברוטב טראמו – Chitarra alla Teramana כשמדברים על "קיטארה", הכוונה היא לסוג של פסטה בעבודת יד שמכינים באמצעות מכשיר שנקרא קיטארה (גיטרה), הטיפוסי למחוז אברוצו. מכשיר הקיטארה נראה כמו גיטרה – מלבן עץ שעליו מתוחים "מיתרים". כאשר מרדדים את הפסטה על גבי המיתרים, היא נחתכת לרצועות דקות – מעין ספגטי מרובעים. המנה הזאת נולדה בטראמו, ומורכבת מספגטי עם רוטב העשוי קציצות קטנטנות שנקראות פאלוטינה (pallottine). כדי להכין את המנה הזאת נדרשת סבלנות רבה... כשהכנתי את הפסטה הזאת עם השותפים שלי לדירה, פיצלנו בינינו את התפקידים: אחד הכין את הפסטה בעזרת המכשיר המקורי, אחד הכין את הרוטב, ואחד את הקציצות הקטנות. התוצאה הייתה טעימה מאד, אבל נדרש לנו אחר הצהריים שלם כדי לנקות את המטבח... בעקבות אותו יום החלטנו שבכל פעם שיתחשק לנו לאכול את המנה המעולה הזאת נלך למסעדה קטנה בטראמו שידועה במנות הנדיבות והטעימות שלה: “Trattoria Da Mauro” ממולאים בשריים – mazzarelle כפי שכבר הבנתם המטבח האברוצזי הוא מטבח עני, והמנות בו עשויות מחומרי גלם הפשוטים ביותר, שבאופן מסורתי אפשר היה למצוא בבתי במשפחות האיכרים, והתבשיל הזה הוא דוגמה מצויינת לכך. הפעם הראשונה שטעמתי מזרלה הייתה בביתה של אורורה, חברה יקרה ואברוצזית אמיתית, ילידת העיר רוזטו (Roseto) שנמצאת לחופי הים האדריאטי. כדאי לדעת שזו בהחלט לא מנה שמתאימה לכולם, אלא רק לסקרנים ולאמיצים. מדובר על סוג של ממולאים – הציפוי החיצוני עשוי מעלי עולש, והמילוי מורכב מחלקי פנים של טלה, הנעטפים במעיים (כמו נקניקייה) ומטוגנים במחבת. בניגוד למה שציפיתי הטעם הוא דווקא עדין מאד, ובאזור שבו גרה אורורה, זו מנה מסורתית ואהובה. תרנגול הודו בסגנון העיר קנזאנו – Tacchino alla Cazanese בזכות חברתי היקרה לודוביקה, ילידת קנזאנו – כפר קטן מוקף בצמחייה ונופים ייחודיים – התמזל מזלי לשמוע סיפורים מקומיים שעוברים מדור לדור, ולהכיר גם את המנה המפורסמת הזאת. לפי המסורת של תושבי הכפר, גם המנה הזאת נולדה בטעות, אבל הפעם לא היה זה שף שהפיל קרפים למרק, אלא שני איכרים מבולבלים שחזרו הביתה אחרי יום עבודה בשדות. מספרים שהשניים שכחו בחוץ את תרנגול ההודו שהכינו לרגל חג המולד, וכשחזרו ראו שהרוטב התקשה למעין ג'לטין. כך, בקיצור, נולדה המנה המפורסמת! גם היום זו מנה שמכינים בתקופת חג המולד, אבל במסעדות האזור אפשר למצוא אותה לאורך כל חודשי השנה. ותרשו לי לסטות לרגע מהנושא, ולהמליץ לכם לא רק על מאכלים אלא גם על העיירה קנזאנו עצמה – זה מקום מקסים, וכדאי לכם לבקר בו אם אי פעם תהיה לכם ההזדמנות. לזנייה בסגנון אברוצו – Timballo Abruzzese להתרגל לטעמים חדשים, אחרי שכל החיים אכלת את המטעמים של הבית שלך, זה לא דבר פשוט. במשך 18 שנה אכלתי מידי יום ראשון את הלזנייה של אמא שלי, וכאשר גיליתי שבאברוצו לא אוכלים לזנייה כמו ברומא אלא מנה שנקראית טימבאלו, אני מודה שהייתי קצת בהלם! שלא כמו הלזניה האופיינית המוכרת ברחבי איטליה, כלומר זו העשויה מדפי פסטה טריים שעליהם מניחים לסירוגין שכבות של ראגו, מוצרלה ובשמל, את הטימבאלו מכינים בצורה קצת שונה. במקום דפי הפסטה משתמשים כאן בסקרפלה, כלומר מעין קרפים דקים, ולראגו (רוטב הבשר) יש להוסיף קציצות זעירות (בדיוק כמו הקציצות המככבות ברוטב המלווה את הספגטי אלה קיטארה). זו מנה שתמיד תככב על השולחן בתקופת חג המולד והשנה החדשה, וכדי להכין את היצירה המפוארת הזאת נדרש יום שלם. למעשה, מקובל להתחיל את ההכנות כבר בשעות הבוקר המוקדמות, משום שהרוטב צריך להתבשל בסיר במשך שעות ארוכות. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה עבודה נדרשת כדי להכין טימבאלו בוגובה 6-7 ס"מ... אין ספק שנדרשת סבלנות רבה. אבל יש תמורה: את הניחוח אפשר להריח כבר מחדר המדרגות, והטעם הוא אלוהי ממש! מאז הפעם הראשונה שטעמתי את יצירת המופת הזאת, הפור נפל – בכל פעם שאני מוצאת טימבאלו במסעדה, אני מזמינה אותו מיד. לדעתי טימבאלו אברוצזי הוא מסוג המנות שכל אדם חייב לנסות לפחות פעם אחת בחיים. סופגניות אברוצזיות – Cicerchiata Abruzzese כשם שכל ארוחה שמכבדת את עצמה תסתיים בקינוח, כך גם המאמר הזה חייב להסתיים במנה מתוקה. היום הצ'יצ'רקיאטה הן סופגניות מתוקות שאפשר למצוא בכל חודשי השנה, אך במקור זוהי מנה שהוכנה רק בחודשי הקרנבל. בניגוד לשאר המנות בתכבה הזאת, את הסופגניות האלה הכרתי כבר מהבית, משום שסבתא שלי, שהגיע מאזור מארקה (שגובל באברוצו) הכינה אותן כשהייתי צעירה. למעשה כל הנכדים נהגו להכין את הסופגניות הקטנות והמתוקות האלה ביחד, ואז להגיש אותן בסוף ארוחת הצהריים המשפחתית. הקינוח מורכב ממגדל של סופגניות אפויות ואז מטוגנות, המצופות בדבש ומקושטות בסוכריות צבעוניות, או שקדים או פירות מסוכרים. אני זוכרת שכשהייתי ילדה נהגתי תמיד להתווכח עם בני הדודים שלי מי יקשט את הסופגניה שבראש המגדל, וכדי שלא נריב, סבתא שלי הכינה שלושה מגשים, אחד לכל ילד, ונתנה לנו לקשט את הסופגניות בצורה הכי יצירתית שהצלחנו להעלות על דעתנו. לבסוף, בארוחת הצהריים הוכרז הזוכה בתחרות "הקישוט היפה ביותר". כשמצאתי את המנה הזאת גם באברוצו, זה היה רגע מתוק במיוחד, תרתי משמע, שהחזיר אותי בבת אחת לילדותי ולמטבח של סבתא שלי.

  • סיפורה של הגלידה האיטלקית – המדריך הקצר לעולם הג'לאטו

    אחד הדברים שהכי מזוהים עם איטליה הוא הג'לאטו, ובטח גם אתם כבר נתקלתם בפוסטים הוויראליים של ידיים המחזיקות גביעי גלידה על רקע נוף איטלקי טיפוסי. אז מה כל הרעש סביב הגלידה האיטלקית? מהו בעצם הג'לאטו האיטלקי, איך מכינים אותו, ובמה הוא שונה מ-icecream? על כל זאת ועוד ננסה לענות במאמר שיעסוק באהבה האיטלקית האולטימטיבית: הג'לאטו כמובן מילאנו ונציה ורומא, לצלם גביעי ג'לאטו ברחוב זה הטרנד ברשתות החברתיות כבר שנים - Depositphotos הערה קטנה לפני שמתחילים: באיטלקית המילה ג'לאטו –Gelato היא בגוף זכר, וגם במאמר הזה נתייחס לג'לאטו בלשון זכר. למה לאכול גלידה איטלקית? לפי סקרי שוק באיטליה 98% מהאיטלקים אכלו ג'לאטו לפחות פעם אחת בחייהם, וההערכה היא שהאיטלקי הממוצע אוכל בין 7- 8 ק"ג גלידה בשנה. האיטלקים תופסים את אכילת הג'לאטו כפעולה חברתית המתבצעת בשעות הפנאי, ולכל איטלקי ואיטלקייה יהיו טעמים מועדפים ובדרך כלל גם גלידריה מועדפת בעיר מגוריהם. מבחינת האיטלקים "ללכת לאכול ג'לאטו" זו פעילות לכל דבר, משהו שבדרך כלל עושים עם המשפחה והילדים או כמפגש בין חברים ומשפחות. לעיתים קרובות הגלידה היא תירוץ למפגש חברתי, ואחרי שכולם ירכשו גביע ג'לאטו איכותי הם יצאו ביחד לסיור רגלי נינוח ברחבי העיר (ג'לאטו נאכל לרוב בעמידה או תוך כדי הליכה). כאשר איטלקים מבקרים בעיר זרה הם לרוב ינסו את הג'לאטו המקומי וישוו אותו כמובן לג'לאטו המוכר להם. למעשה, שיחות מפולפלות על ג'לאטו, טעמים ומרכיבים הן נפוצות יותר משתוכלו לתאר לעצמכם... ומעבר לכל מה שנכתב כאן, ג'לאטו פשוט טעים! האם הג'לאטו בריא? האיטלקי רואה בג'לאטו אַרְטִיזָנָלִי (Gelato Artigianale) מאכל בריא. בניגוד למה שניתן לחשוב, מנת ג'לאטו דווקא לא מכילה כמות מוגזמת של קלוריות וסוכר (בין 130-200 קלוריות ל-100 גרם גלידה, תלוי בטעם), והג'לאטו עשוי לרוב מחומרים טבעיים (לעיתים אורגניים) ועשיר בחלבון וסידן. כשחם בחוץ, אין דבר מרענן יותר מג'לאטו. מהי בדיוק ג'לאטריה אַרְטִיזָנָלִית אמיתית? בעולם יש כ-100 אלף ג'לאטריה (gelaterie) וכ-30% מהן נמצאות באיטליה. ובמילים אחרות: באיטליה יש את מספר הגלידריות האַרְטִיזָנָלִיות הגבוה בעולם. אבל מהי בעצם ג'לאטריה (gelateria)? מדובר בחנות שבה מוכרים ג'לאטו, הכוללת גם מעבדת ייצור קטנה. המעבדה מאובזרת במכונות לייצור, פסטור והקרמת הגלידה מאפס, והגלידה המוכנה מאוחסנת במקפיאים מיוחדים. תהליך הייצור מתחיל בדרך כלל בשעות הבוקר, ובסופו הגלידה המוכנה עוברת לוויטרינה שבחלל הקדמי. קיימות שתי שיטות של אחסון והצגת הגלידה: המפורסמת והנפוצה יותר היא מקרר זכוכית גדול, עם תבניות שקועות שבהן מאוכסנת הגלידה. השיטה השנייה היא עתיקה יותר וכוללת מקרר הבנוי בצורת דלפק/בר ובו מכלי ברזל עמוקים לאחסון הגלידה, בשיטה הזו הלקוח אינו רואה את הגלידה. מימין הצורה הנפוצה יותר בה ניתן לראות את הג'לאטו, משמאל השיטה העתיקה יותר עם מיכלי הברזל ג'לאטו אַרְטִיזָנָלִי ‏אמיתי, כזה שמכבד את עצמו, עשוי ממוצרים מקומיים אייכותיים. החלב, השמנת והפירות יגיעו מהאזור, וכאשר יזדקקו הבעלים למרכיבים שלא קיימים באזור (כמו שוקולד או פיסטוקים או אגוזי לוז) הם ידאגו להשיג מרכיבים באיכות גבוהה בלבד, ממקומות שמתמחים בגידולם. פיסטוק ירוק, למשל, יגיע מהעיירה ברונטה בסיציליה. אגוזי לוז יגיעו ממחוז פיימונטה, המפורסם בזכות אגוזי הלוז האיכותיים שלו. ברוב הגלידריות ניתן למצוא טעמים קלאסים כמו: קרמה מסוגים שונים, פיור די לטה (גלידת חלב בטעם וניל) שוקולד, פיסטוק או אגוזי לוז, אבל גם טעמים מקוריים ומיוחדים יותר, לפי דמיון הבעלים. גם סורבטים ללא חלב נפוצים מאוד (בעיקר בשנים האחרונות), וכמובן שהכל מיוצר במקום. מהי גלידה איטלקית אמיתית, ומה ההבדל בין ג'לאטו לסוגי גלידה אחרים? ההבדל העקרוני והבסיסי הוא שג'לאטו מכיל כמות גבוהה יותר של חלב (ופחות שמנת). בנוסף, אין להזריק אוויר במהלך תהליך הייצור (בניגוד לגלידה מסוג ice cream). עם זאת, יש להודות שקשה להגדיר במדויק את ההבדלים בין סוגי הגלידות מאחר ועם השנים התרחשה זליגת מתכונים הדדית – יצרני הג'לאטו העתיקו טכניקות מעולם הגלידה, וכמובן שגם להפך. אם תרצו, תוכלו להיעזר בהגדרה שמציע החוק האירופאי: "גלידה היא מזון שהובא למצב מוצק ודביק באמצעות הקפאה וערבוב בו-זמניים, ובאמצעות שימוש בחומרי הגלם המשמשים לייצורו ומיועדים למכירה ולצריכה במצב זה." אם נסתמך על ההגדרה של החוק האירופאי לא נוכל להבחין בין גלידה המיוצרת במפעל גדול וכזו המיוצרת בחנות קטנה. לכן בשנת 2012 איגוד יצרני הגלידה האיטלקי הציע הגדרה משלו לגלידה אַרְטִיזָנָלִית איטלקית מסורתית. הנה חלק מההגדרה הארוכה: "הגלידה המסורתית האיטלקית היא התוצאה האופטימלית של הקפאה וערבול בו-זמנית של תערובת של חומרי גלם טבעיים מקוריים, רצוי טריים, ומרכיבי מזון איכותיים שנבחרו, אוזנו ועורבבו במומחיות על ידי יצרן הגלידה במעבדת ייצור בהתאם לרעיונותיו המקוריים והיצירתיים. יצרן הגלידה המסורתית צריך להיות מוכשר ומיומן ולהכיר את הטכניקה המיוחדת של איזון המרכיבים ליצירת מוצר אופטימלי. על היצרן להכיר את התכונות האורגניות והפונקציונליות של המרכיבים הבסיסיים המאפיינים את הגלידה ולהיות מודע לחוסר היציבות התרמית של המרכיבים. עליו להיות בעל היכולות הנדרשות לניהול תהליכי ייצור באמצעות מכונות וציוד, ולדעת כיצד לשמר ולמכור את המוצר בצורה הטובה ביותר ולדאוג לאיכות המוצר עד לרגע שבו נצרך." גם ההגדרה הזו אינה מספקת דיה, ולא כוללת התייחסות ברורה לעניין אבקות הטעם והריח המתועשות. אמנם מצויין "רצוי טריים", אבל רק רצוי! הניסיון להבדיל בין הג'לאטו המסורתי שנעשה בצורה אַרְטִיזָנָלִית לזה המיוצר במפעלים, או עם חומרי טעם ואבקות מוכנות הוא מאבק שהחל עוד בתחילת המאה ה-20 עם המהפכה התעשייתית (בהמשך המאמר נשוב לנקודה הזו). בפועל אף הגדרה של ייצור של גלידה לא הפכה לחוק שנאכף, ויש סקפטים הטוענים שגם אם חוק כזה יעבור, הוא לא ילווה באכיפה אמיתי בשטח. באופן כללי, ניתן לחלק את הגלידה המיוצרת בעולם לשתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה מיוצרת ממרכיבים טריים בעיקר, אך עם זאת כדאי לדעת שכמעט כל גלידה מודרנית, גם ארטיזנלית, תכיל כמה תוספים שמסייעים לתהליך הייצור, כמו לדוגמה תוספי צבע טבעיים, או חומרים מייצבים המסייעים לשמור על מרקם הגלידה. ההבדל הוא שבגלידה ארטיזנלית, או ג'לאטו ארטיזנלי, נעשה שימוש מינימלי בתוספים, מאיכות טובה בלבד, וללא חומרים כימיים משמרים. היקף הייצור הארטיזנלי קטן, ולתוצאה האיכותית ניתן לקרוא "גלידה אַרְטִיזָנָלִית." הקבוצה השנייה כוללת גלידה המיוצרת במפעלים בכמויות גדולות (או לפעמים במעבדות גלידה קטנות, אבל בעזרת אבקות תעשייתיות במקום חומרי גלם טריים). הגלידה הזאת מוגדרת כ"גלידה תעשייתית". כמובן שאפשר לחלק את הגלידה לתת-קטגוריות נוספות, אבל לענייננו זה פחות משנה, וגם שלל השמות השיווקיים רק יוצרים בלבול. ההבדל העיקרי שחשוב לשים לב אליו הוא בשיטת הייצור ובאיכות המרכיבים. מעבדה יחסית גדולה בחנות גלידה ליצור ג'לאטו ארטיזנלי איך מזהים אם הגלידריה היא אַרְטִיזָנָלִית אמיתית? אין ברירה – אנחנו צריכים להשתמש בהיגיון הבריא שלנו. אחת הסיבות שבגללן קשה כיום להבחין בין סוגי הגלידות השונים היא משום שגם מי שמייצרים גלידות מאבקות או קונים את הגלידה ממפעלים עלולים להטעות את הלקוח בכך שיוסיפו את הכיתוב Gelato Artigianale, ולכן נתקשה לדעת במאה אחוז. טיפים לזיהוי: אם אנחנו רואים חנות לגלידה שיש לה מעבדה – זה סימן טוב ורוב הסיכויים שהם מכינים גלידה במקום. אם בכניסה מופיע גם הכיתוב: Gelato Artigianale"" הדבר מבשר טובות. גם טעמים מיוחדים ויצירתיים (אבל איכותיים!), כאלה שלא נתקלים בהם בדרך כלל, הם סימן חיובי. הסתכלו גם על הצבעים של הגלידות: צבעים חזקים מאוד כמו ירוק, צהוב או אדום בוהקים מצביעים על כך שמדובר כנראה בג'לאטו תעשייתי, או לא בדיוק ארטיזנלי. לחומרים טבעיים לעולם לא יהיה צבע בוהק ודרמטי, גלידה שעשויה עם פיסטוקים אמיתיים למשל, לא אמורה להיות בצבע ירוק בוהק. למעשה היא תהיה יותר לבנה מאשר ירוקה. המבחן האחרון הוא מבחן הטעם: בדרך כלל גלידות ממפעל או מאבקות יהיו מתוקות יתר על המידה משום שהסוכר הוא דרך יעילה להסוות את הטעמים המלאכותיים של האבקה. גלידה שעשויה במקום מחומרי גלם טבעיים תהיה לרוב מתוקה קצת פחות. לעיתים קרובות יעשה שימוש בסוכרים מפירות, או מדבש, המתאפיינים במתיקות עדינה יותר שלא משתלטת על הטעם. הכל התחיל מסורבה ההיסטוריה של הגלידה מתחילה אי שם לפני הספירה במֶסוֹפּוֹטַמְיָה העתיקה, שם נהגו להשתמש בקרח מרוסק על מנת לקרר משקאות. ולא רק במסופוטמיה: בקבר מצרי בן 2500 שנה נמצאו גביעים מחולקים לשני חלקים שנועדו ככל הנראה להכיל משקאות קרים – בחלק אחד קרח, ובשני משקה. בסין במאה ה-8 לפנה"ס נהגו לאחסן קרח במרבצים מיוחדים ואילו בתקופת האימפריה הרומית, סביב שנת 70 לספירה, הציע ההיסטוריון והסופר פליניוס הזקן מתכון המורכב מקרח כתוש, דבש ומיצי פירות שיש לערבב עד לקבלת קרם קפוא. למעשה, באימפריה הרומית נפוצו דוכנים ציבוריים שנקראו Themopolia בהם צרכו משקאות חמים בחורף ואילו בקיץ מכרו בהם משקאות צוננים או משקאות שעורבבו עם קרח כתוש. בסיציליה, שבמשך תקופה ארוכה נשלטה על ידי המוסלמים שפלשו אליה בימי הביניים, נהגו להביא קרח מהר האתנה, לשמר אותו בבטן האדמה וליצא אותו לצפון המגף האיטלקי. הקרח שימש בעיקר לשימור מזון בקירור אבל גם להכנת משקאות קרים על בסיס קרח כתוש. המילה סורבה (Sorbetto) מגיעה כנראה מערבית מהשורש (sh-r-b) לפי מחקר שנערך באוניברסיטת ג'נבה משמעותה המילה היא סירופ – הערבים נהגו לערבב את הקרח הכתוש עם הסירופ העשוי פירות שהורתחו עם דבש או סוכר, וכך ככל הנראה נולדה המילה סורבה. עוד בימינו ה"גרניטה" היא מאכל מסורתי בסיציליה, ואהובה מאד בכל רחבי האי. הטעמים הפופולריים ביותר הם גרניטה קפה, לימון, ופיסטוק, וכנראה שהגרניטה המודרנית היא גלגול של אותו סורבה עתיק. יש הגורסים כי בתקופת הרנסנס בטוסקנה הוסף החלב לסורבה וכך נוצרה הגלידה שאנו מכירים היום, או ליתר דיוק הגלידה בטעם חלב (Fior di late) ובטעם קרם, שמלוות אותנו עד היום. חוקרים רבים טוענים שהייתה זאת קתרינה לבית מדיצ'י וטבחיה שהביאו את בשורת הגלידה לצרפת. ברנסאנס נאכל הסורבה בחצרות של שליטי אירופה, אך רק בשנת 1686 הגיע המאכל הדקדנטי לבתי קפה. הראשון להציע סורבה בבית קפה בפריז היה פרנצ'סקו פרוקופיו – סיציליאני שהיגר לפריז ופתח בית קפה שנשא את שמו: Café Le Procope. בית הקפה שלו היה מהמקומות הראשונים בעולם שבהם אפשר היה לשתות קפה ושוקולד חם, ולטעום מבחר גדול של סורבטים בטעמים שונים לצד מתוקים נוספים מהמסורת הסיציליאנית. המקום זכה להצלחה רבה ופקדו אותו מפורסמים רבים וביניהם בלאזק ונפוליאון. פרוקופיו אף קיבל רישיון מיוחד לעסוק בייצור סורבה מהמלך לואי ה-14. מימין פרנצ'סקו פרוקופיו הראשון למכור סורבה, משמאל קתרינה לבית מדיצ'י שטבחיה כנראה ערבבו חלב בסורבה והפכוהו לג'לאטו - צילומים: Public domain פרוקופיו לא היה לבד, ואיטלקים נוספים עסקו בג'לאטו: בשנת 1770 הביא ג'ובאני בוזיו, יליד ג'נובה, את הג'לאטו האיטלקי לניו-יורק. באירופה הפכה אכילת הסורבה והגלידה לאופנתית במיוחד במאה ה-19. יצרנים רבים פרסמו מתכונים ורשמים: הספר "אומנויות הקונדיטור" (Le arti del credenziere confetturiere e liquorista ridotte) מאת וינצ'נזו אניולוטי כלל הסבר מפורט על ההבדל בין גרניטה לסורבה, ואילו ג'ובאני ויאלרדי (Giovanni Vialardi) – הטבח של בית המלוכה האיטלקי, בית סבויה – טען בשנת 1854 שהוספת ליקר לסורבה משפרת אותו והופכת אותו לפחות קפוא הודות לנוכחות האלכוהול במנה. בשנת 1896 איטלו בקיוני (Italo bacchioni), שהיגר לארצות הברית, המציא את גביע הוופל ורשם עליו פטנט ובהמשך גם על המכונה לייצורו. בין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 החלו לקום המעבדות הראשונות לייצור גלידה באיטליה, וככל שגדלה הפופולריות של המוצר כך התפתח השוק, וצצו בו דמויות מקצועיות חדשות: יצרן הגלידה שהיה גם בעל החנות והאחראי על ייצור הגלידה והמתכונים, ומוכר הגלידה שהיה לרוב נער שהסתובב ברחובות עם עגלה או דוכן מכירות נייד שהורכב על אופניים. הפטנט שרשם איטלו בקיוני על גביע הגלידה ותהליך הייצור, וגביעי גלידה שונים בשימוש כיום - צילומים: unsplash בשנת 1851 המציא איש עסקים יהודי ממוצא גרמני בשם ג'ייקוב פוסל את הגלידה תעשייתית הראשונה, בארה"ב. הוא החל לשווק אותה כמוצר בטוח יותר מבחינה היגיינית, וההצלחה הייתה מהירה – הגלידה התעשייתית החלה להחליף במהירות את הגלידה הארטיזנלית שיוצרה במעבדות הביתיות (והלא מפוקחות) של המהגרים האיטלקים. היתרון של הגלידות התעשייתיות היה שהן שמרו על סנדרטים היגיינים טובים יותר, ולכן היו בטוחות יותר למאכל. החיסרון הוא שהמרכיבים היו תעשייתיים ואיכותיים פחות. תעשיית הגלידה הגיעה לאיטליה רק בשנות ה-40 של המאה שעברה, כאשר מכונות וטכנולוגיה אמריקאית עשו דרכן לאזור מילאנו, שם נפתחו מפעלי הגלידה הראשונים. הגלידה (ice cream) המיובאת מארה"ב החלה לפרוח באיטליה במקביל לבום הכלכלי והתעשייתי שממנו נהנתה המדינה לאחר מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה מספר הגלידריות באיטליה עמד על כ-3,000, וברוב המקרים היו אלה חנויות קטנות שלא בדיוק הקדישו תשומת לב רבה להיגיינה ואיכות. התעשייה ניצלה את העובדה הזאת, ושיווקה את הגלידה שלה כנקייה ובטיחותית יותר, כפי שכבר קרה בארה"ב. כך החל הקרב על החלפת הג'לאטו בגלידות מתועשות, אך בניגוד לארה"ב, באיטליה העניינים התנהלו באופן שונה: היצרנים התאחדו, וכדי להגן על עצמם הם פעלו לשיפור המקצועיות וההקפדה על האיכות בתהליך הייצור. בשלושים השנים האחרונות של המאה הקודמת חלה התפתחות מהירה בתחום הגלידריות האַרְטִיזָנָלִיות הודות להשקעות במחקר, בטכנולוגיה ובציוד מקצועי המיועד למעבדות הקטנות בחנויות הגלידה. זמן ההכנת ג'לאטו התקצר משמעותית, וגלידריות רבות נפתחו בכל איטליה. בעשורים האחרונים נהנית איטליה מצמיחה אדירה בתחום הג'לאטו: האיכות ממשיכה להשתפר, ודגש גדול מאי פעם ניתן לשימוש במוצרים טבעיים, איכותיים ומיוחדים. הג'לאטו האיטלקי הקרמי והמיוחד נחשב לטוב בעולם, וג'לאטריות זוכות פרסים הפכו לאטרקציה תיירותית. השוק כיום מוגדר כשוק רווי – מספר הגלידריות בערים גדול מאוד, ולא פשוט וזול לפתוח גלידריה חדשה. הסיכונים קיימים, אך כך גם הסיכוי להצלחה: ג'לאטו טוב הוא מוצר מבוקש מאד באיטליה, עבור התיירים והאיטלקים גם יחד.

  • המאכלים של מחוז לומברדיה

    האם ידעתם שרובכם נמנים על חובבי המטבח הלומברדי? משם הרי הגיעו מנות פופולריות להפליא כמו אוסובוקו, ריזוטו עם זעפרן, וה"קוטולטה מילאנזה" המפורסמת. אבל המטבח הלומברדי עשיר ומורכב יותר מהצפוי, ומעבר למנות הדגל המפורסמות ישנם עוד כמה מטעמים שכדאי לגלות. חלקם, יש להודות, מתאימים לאמיצים בלבד... גבירותיי ורבותיי, הגיע הזמן לדון ברצינות במטבח הלומברדי. כאשר חושבים על אוכל איטלקי, לרוב צצות תמונות מפתות משלל מחוזות אחרים: סטייקים מטוסקנה, פיצה מנאפולי, פסטה מכל פינה אפשרית בארץ המגף... אבל מה לגבי לומברדיה? בסופו של דבר, הריכוז הגבוה ביותר של מסעדות מישלן באיטליה נמצא במילאנו, בירת מחוז לומברדיה, והמטבח הלומברדי אחראי לכמה מהמנות הקלאסיות האהובות ביותר באיטליה. כאשר אנחנו מדברים על המטבח הלומברדי, חשוב להבין שמדובר בפועל על שטח גדול ומגוון. לומברדיה מחולקת לתריסר פרובינציות, ועל אף הקווים המחברים ביניהן (האהבה הנצחית לפולנטה, למשל...) ישנם גם כמה הבדלים משמעותיים בין האזורים. לכל פרובינצייה יש את המנות המיוחדות לה, וכך תגלו במהרה שבקרמונה (Cremona) לא אוכלים את אותם המאכלים שאוכלים בברגמו (Bergamo), ושהתפריט בקומו (Como) שונה מהתפריט במילאנו (Milano). גם לסונדריו (Sondrio), מנטובה (Mantova) ופאביה (Pavia) יש את המנות שלהן. אז מה מזמינים? במאמר הזה נתמקד בכמה מהמנות החשובות ביותר. ריזוטו מילאנזי – Risotto alla Milanese אחת ממנות הדגל של מחוז לומברדיה, ללא כל ספק, היא הריזוטו בסגנון העיר מילאנו. החומרים הם פשוטים אבל איכותיים מאד: אורז קארנארולי (Carnaroli) מעולה, זעפרן, מוח עצם וציר. האגדה מספרת שהמנה נולדה בזכות הפועלים שעסקו בצביעת זגוגיות הדואומו של מילאנו בשנת 1574, לקחו עימם הביתה מעט זעפרן (ששימש לצביעת הזכוכית) והחליטו להוסיף אותו לאורז שבישלו. זו אגדה נחמדה, אך ידוע שאורז עם זעפרן הוגש אל שולחנות בני האצולה כבר בימי הביניים, ואף קודם לכן במטבח הערבי והיהודי. במשך שנים לא תועדה המנה במקומות נוספים (והדבר לא מפתיע נוכח מחירו מרקיע השחקים של הזעפרן) ואז שבה והופיעה במאה ה-19. המתכון הרשמי, השמור בלשכת המסחר של מילאנו, קובע כי מי שרוצה להכין ריזוטו מילאנזי אמיתי חייב להשתמש בציר (ולא באבקת מרק), מוח עצם וחמאה כדי להעשיר את הריזוטו, ובזעפרן אמיתי, כמובן. הריזוטו מוגש בכל המסעדות המסורתיות האיכותיות במילאנו – או כמנה בפני עצמה, או כתוספת לאוסובוקו המפורסם. למתכון שלנו לריזוטו זעפרן. אוסובוקו – Ossobuco alla Milanese האוסובוקו (מילולית: עצם עם חור) הוא תבשיל הדגל של מילאנו ושל מחוז לומברדיה בבכלל. לצורך הכנת האוסובוקו יש להשתמש בפרוסות שוק של עגל (עם מוח העצם, כמובן). לאחר בישול ארוך עם ירקות ויין, מגישים את האוסובוקו עם גרמולטה (רוטב ירוק העשוי פטרוזיליה לימון ושום), בליווי ריזוטו מילאנזי או לחילופין על מצע פולנטה. בעבר היתה נפוצה גרסה נוספת למנה – אוסובוקו "לבן" (Ossobuco in bianco), בה נעשה שימוש ביין לבן וקינמון, אך עם השנים זו נעלמה כמעט לגמרי וכיום הגרסה הכוללת עגבניות וירקות היא זו שזוכה להצלחה. כל מסעדה מילאנזית מסורתית שמכבדת את עצמה תציע אוסובוקו בתפריט. נסו למשל את האוסובוקו ב-Osteria Conchetta. - למתכון שלנו לאוסובוקו מילאנזי. קוטולטה אלה מילאנזה – Cotoletta alla Milanese ובמילים אחרות: שניצל. השניצל של המילאנזים עשוי מבשר עגל, והגיע ללומברדיה ביחד עם צבאו של נפוליאון בסוף המאה ה-18. המנה בהשראה צרפתית עברה תהליך איטלקיזציה מואץ, ונחשבת כיום לאחת מהמנות המזוהות ביותר עם מילאנו. עם זאת, המהדרין יזדרזו לציין שמנה דומה הוגשה כבר בימי רומא העתיקה. כנראה שטבע האדם הוא לטבול דברים בפירורי לחם ולטגן אותם... ממילאנו, אגב, נדדה המנה לאוסטריה, והפכה לשניצל הוינאי המפורסם. בדומה לאוסובוקו ולריזוטו, אין מסעדה מילאנזית מסורתית אמיתית שלא תכלול את הקוטולטה בתפריט שלה. נסו למשל את Antica Osteria di Ronchettino. פיצוקרי - Pizzoccheri המטבח הלומברדי לא מוגבל רק לאזור מילאנו, כמובן, וכמה מהמנות המעניינות ביותר מגיעות מההרים, וליתר דיוק מנפת ואלטלינה היפהפיה. זהו אזור נפלא ליינות, וגם לכמה מאכלים דשנים. הפסטה הידועה ביותר שמגיעה מהעמק היא פיצוקרי (pizzoccheri), ובשמה המלא: pizzoccheri alla valtellinese (כלומר פיצוקרי בסגנון ואלטלינה). את הפסטה הזאת מכינים מקמח כוסמת, כך שהיא מתאימה גם למי שנמנעים מגלוטן. והטעם? אגוזי ועמוק. את הפיצוקרי מקובל להגיש ברוטב לא דיאטתי במיוחד, שהולם את מזג האוויר הקר שבהרים: עם כרוב, חמאה מומסת, שפע של גבינה, ותפוחי אדמה. אם אתם מרגישים שהכולסטרול עולה רק מקריאת התיאור הזה, דעו שאחרי יום של סקי, גם אתם תשמחו לראות מנה לוהטת של פיצוקרי מסורתיים על השולחן... קסוולה – Cassoeula כדאי להקדים ולומר – את המנה הזאת קשה להגות וקשה כנראה גם לאכול. יהיה מי שיאמר שזו מנה לאמיצים בלבד... בדומה לכל שאר מחוזות איטליה, גם המטבח הלומברדי עשיר במנות "עניות" שנולדו במטבחי האיכרים. בימים של מחסור נאלצו הנשים לאלתר, ולהשתמש בכל פיסת מזון שיכלו להשיג על מנת להאכיל את המשפחה. כך נולדו מתכונים העושים שימוש בחלקי פנים וגם בחלקים שהיום מקובל לזרוק, ובמקרה הזה – אוזני חזיר ורגלי חזיר. את האוזניים והרגליים מבשלים בישול מקדים, ואז מוסיפים לשאר המרכיבים – נקניקיות, כרוב סבוי (ובאיטלקית: ורזה verza), צלעות חזיר, בצלים וגזרים. ואם בדעתכם להזדעזע, כדאי לציין שדווקא מתכונים מסוג זה, העושים שימוש בכל חלקי החיה ומכבדים את המטבח המקומי, הרבה יותר ידידותיים לסביבה וראויים לכבוד מאשר מתכונים אופנתיים המשתמשים בנתח טרנדי זה או אחר, ומשליכים לפח את כל השאר. גרסה דומה למאכל זה נפוצה גם בפאביה (Pavia), בשם Ragò. מתוקים, ולא רק פאנטונה! על הפאנטונה (Panettone) כבר דיברנו במאמר המוקדש למאכלי חג המולד באיטליה, אבל מחוז לומברדיה ידוע בעוד כמה מתוקים... בקרמונה, חובה לנסות את הטורונה (torrone), מעדן רנסנסי המוגש עד היום ומבוסס על חלבונים מוקצפים, דבש, ושקדים. הנוגט הזה מזוהה עם העיר, ובצדק! בפאביה, נסו את הקולומבה (colomba), הדומה מאד לפאנטונה. בעיר ברשה, נסו את הבוסולה (Bossolà), עוגה פשוטה למראה אך מורכבת להכנה, הדורשת לא פחות מארבעה סוגי בצק ויומיים שלמים להתפחה. בקרמונה ובמנטובה נסו את הזבריסולונה (sbrisolona) – עוגת הפירורים הפריכה המבוססת על קמח תירס שתושבי הצפון מעריצים. בלודי (Lodi) נסו את הגרסה המקומית לעוגה הנ"ל – טורטיונאטה (Tortionata), עוגה פריכה העשויה בצק שקדים (ללא קמח תירס). כדאי מאד לנסות גם את עוגיות הפאן מיינו (pan meino), המוכרות גם בשם פאן דה מיי (pan de mej), שהוכנו בעבר מקמח דוחן וכיום עשויות מקמח תירס. באופן מסורתי, הכינו את העוגיות האלה בחודש אפריל, לרגל חגו של סן ג'ורג'ו. מעניין לנסות גם את הבישולה (bisciola), גרסה טעימה ומעניינת לפאנטונה המגיעה מאזור ההרים האלפים, ואת הפרסיקטה (persicata), כמובן – חצי ריבה חצי ממתק העשוי מאפרסקים בשלים שבושלו עם סוכר. זהו מעדן חובה בברשה! צילומים: Depositphotos, Public domain פולנטה, פולנטה, ושוב פולנטה – Polenta הפולנטה עומדת בלב המטבח של צפון איטליה (עד כדי כך שכינוי "גנאי" לתושבי הצפון הוא "פולנטוני". כינוי גנאי משונה לטעמי, פולנטונה זה טעים!). מגוון מפואר של מנות כולל בתוכו פולנטה, לא רק בלומברדיה אלא בצפון כולו. נסו למשל את הפולנטה טאראניה (polenta taragna), הגרסה הפשוטה ביותר, המוגשת לעיתים קרובות ב"סגרות" (sagre), כלומר פסטיבלי אוכל: את הפולנטה הזאת מכינים משילוב של קמח תירס וקמח כוסמת, ומוסיפים לה כמות נדיבה של חמאה וגבינה. אפשר לטעום פיסות פולנטה מטוגנות, או פולנטה המשמשת מצע לתוספת בשר, כמו במנה הקלאסית פולנטה אה אוזיי (polenta e odei), כלומר פולנטה וציפורים, המגיעה מאזור ויצ'נזה (Vicenza), ברשה (Brescia) וברגמו (Bergamo) אך פופולרית מאד גם במחוז ונטו (Veneto). קיימות שתי גירסאות למנה: מתוקה ומלוחה. הגרסה המלוחה כוללת מצע של פולנטה ועליו בשר ציפורים (שליו, קיכלי, זרעית השדה, אדום החזה ועוד) שנצלו על שיפוד ולאחר מכן תובל בלארדו (שומן חזיר) ועלי מרווה. כאמור – אלה מנות שנולדו במטבחי האיכרים, ועניי הארץ לא בחלו בשום מזון. הגרסה המתוקה למנה מגיעה מהעיר ברגמו (Bergamo) ובמקרה הזה השימוש בציפורים הוא מטפורי בלבד: זהו קינוח העשוי בסיס פולנטה ועליו שכבה של בצק שקדים, ומעל "ציפורים" העשויות משוקולד. נקניק ברזאולה (Bresaola) וגבינת ביטו (Bitto) רובם המוחלט של הנקניקים באיטליה עשויים מבשר חזיר, אך נקניק הברזאולה (bresaola) הוא שונה. זהו הנקניק הלומברדי המפורסם ביותר, גאוות הוואלטלינה – אחד העמקים היפים ביותר בצפון איטליה (ואזור המפורסם גם בזכות היינות שלו). את הנקניק מייצרים מירך בקר, העוברת יישון ארוך. בזכות אחוז החלבון הגבוה ואחוזי השומן הנמוכים, נקניק הברזאולה נהנה מעדנה בשנים האחרונות, ופופולרי גם בקרב מי שנטשו את הפרושטו (השמן יותר) לאנחות. גבינת ביטו (Bitto) היא אחת מגבינות הדגל של המחוז – גבינה קשה, המיוצרת בהרי האלפים בשיטות מסורתיות מאד, ונהנית ממעמד כמעט מיתולוגי בקרב חובבי גבינה בארץ המגף בזכות טעמה המורכב והאגוזי. הגבינה מיוצרת מחלב פירות שלא עובר פסטור, מיושנת במשך 70 יום לפחות, ומיוצרת בבקתות בהרים עוד מהימים שבהם השבטים הקלטים שלטו בשטח. אם יזדמן לכם לעבור במעדנייה איכותית, נצלו את ההזדמנות ובקשו שיחתכו לכם קצת ביטו... קאזונצ'לי – Casoncelli מנת הפסטה הממולאת הזאת מגיעה מאזור ברשה וברגמו, שתי ערים שבהם היא מככבת בכל מסעדה מסורתית. המילוי הוא ימי-ביניימי למדיי בטעמיו, ומשלב בשר עגל צלוי, עוגיות אמרטי, גבינה מגוררת, אגסים, קליפת לימון ותבלינים. אל דאגה: התוצאה מתקתקה באופן עדין, אבל אף פעם לא מתוקה. ואם במקרה תהיתם, התשובה היא כן: כן, יש מתכון רשמי מאושר, והוא שמור בלשכת המסחר של ברגמו. אם אי פעם תרצו להכין קאזונצ'לי אמיתי בסגנון העיר ברגמו, זה המתכון שעליכם לבצע. אם יצא לכם לבקר בברגמו, כמה מסעדות מתמחות במנה המקומית הזאת – נסו למשל את Trattoria dei Casoncelli, או את Antica trattoria la colombina. מנות מדגי האגם – מאגם קומו ועד אגם מאג'ורה מקובל לחשוב על מנות בשריות וכבדות כשחושבים על המטבח הלומברדי, אבל האמת היא שבלומברדיה ישנם כמה וכמה אגמים: אגם קומו, אגם מאג'ורה, אגם איזאו, אגם וארזה וחלק מאגם גארדה נמצאים במחוז, כך שקל למצוא שפע של מנות המבוססות על דגי מים מתוקים. באגם קומו לדוגמה, אהובה במיוחד מנה בשם מיסולטיני (missoltini). כדי להכין אותה יש לדוג דגי אלוזה (Alosa - דג ממשפחת הסרדיניים החי במים המתוקים) ולייבש אותם לחלוטין. בעבר נהגו להמליח ולייבש את הדגים תחת השמש, אך כיום הם מיובשים בחדרי יבוש מקצועיים, בתנאים היגיינים מבוקרים. את הדג המיובש צולים על הגריל, ומגישים עם פולנטה, כמובן (אלא מה?). מנות נוספות מבוססות על דג הפרקה (persico) הפופולרי, המוגש לרוב עם אורז, ודג לבן בשם לאווארלו (lavarello) ממשפחת הסלמון, הזוכה לרוב לטיפול ונציאני בסגנונו ומבושל בחומץ ובצלים. המנות האלה נפוצות ואהובות גם באזור אגם מאג'ורה, ואליהן מתווספות כמה מנות קלאסיות נוספות כמו ריזוטו עם דג טרוטה (Risotto alla trota), וטליוליני עם דגי האגם (tagliolini al Lucioperca). ברושיט – Brüscitt זוהי מנה בשרית מסורתית מאזור וארזה (Varese), המבוססת על נתחי בשר גדולים שהתבשלו כל היום כך שהיו מוכנים בשעות הערב, כאשר האיכרים חזרו הביתה מהעבודה בשדות. וכמובן שבווארזה, השוכנת לגדות האדם הידוע, תוכלו למצוא גם שפע של מנות המבוססות על הדגה המקומית. ריזוטו עם נקניק לוגאנגה - Risotto con la luganega אם במקרה תגיעו למונצה (Monza) כדי לצפות בגרנד פרי האיטלקי (אחד ממרוצי הפורמולה 1), תהיו חייבים לאכול משהו. ואם כבר אוכלים, למה לא לנסות את המנה המפורסמת ביותר של העיר? למילאנו יש את הריזוטו עם זעפרן, ואילו מונצה גאה במיוחד בריזוטו קצת אחר: Risotto con la luganega, המכונה גם בפשטות ריזוטו בסגנון העיר מונצה (risotto alla monzese). את הריזוטו מכינים מאורז מזן קרנרולי (כמובן), ומעשירים אותו בסוג של נקניק טיפוסי ללומברדיה בשם לוגאנגה (Luganega). הלוגאנגה נחשב מעדן בפני עצמו ומככב בשלל מתכונים. יש מי שמשדרגים את המנה עם שלל תוספות יצירתיות, החל מרדיקיו (עולש) וכלה בגורגונזולה (גבינה כחולה המיוצרת במחוז לומברדיה). צפרדעים מטוגנות מפאביה – Rane fritte di Pavia לפני שאתם מזדעזעים, זכרו שהצפרדעים היו מקור חשוב וזמין לחלבון עבור האיכרים שעבדו בפרך במשך שעות ארוכות בשדות באורז. והנה לכם דוגמה נוספת, בפעם המיליון, למנה שנולדה מתוך מצוקה והפכה למעדן מקומי. ולמי שתוהה איפה אפשר להשיג צפרדעים בפאביה: בחנות הדגים. את רגלי הצפרדעים מקמחים ומטגנים, כמו שניצל. מארוביני – Marubini כפי שראינו לכל עיר בלומברדיה יש את מנת הפסטה ממולאת שלה, וקרמונה (Cremona) גאה במיוחד במארוביני: מתכון מפואר למדיי המככב על השולחן בארוחות החג. את המילוי למארוביני מתקינים מבשר בקר שעבר בישול ארוך, והועשר בנקניק (נקניק בסגנון העיר קרמונה, כמובן), גבינת גרנה פאדאנו (grana Padano) ואגוז מוסקט. לאחר שממלאים את כיסוני הפסטה יש לבשל אותם בציר משולב, המורכב מציר בקר וציר תרנגולת גם יחד. טורטלי במילוי דלעת ממנטובה – Tortelli di Zucca di Mantova אי אפשר לבקר במנטובה היפה מבלי לטעום לפחות פעם אחת (ורצוי יותר) את גאוות העיר: טורטלי ממולאים בדלעת. המילוי מתקתק (אבל לא מתוק) וכולל דלעת, עוגיות אמרטי, אגוז מוסקט וגבינת גראנה פאדאנו. לאחר בישול זריז הטורטלי מוקפצים ברוטב חמאה רוחש וגועש. הטעם הסופי הוא עדין, מורכב, ומשובח להפליא. המנה מזוהה במיוחד עם מנטובה, אבל נפוצה בכל רחבי לומברדיה. מוניגילי – Munighili הקציצות הגדולות האלה אהובות בכל לומברדיה, אבל מזוהות במיוחד עם העיר פאביה. גם כאן הגישה חסכנית, ואת הקציצות נהגו להכין משאריות בשר שנותרו מתבשילים אחרים. היום הגישה השתנתה, ומקובל להכין את הקציצות מבשר טחון, תפוחי אדמה ותוספת של נקניק מורטדלה וגראנה פאדאנו, כמובן. בתיאבון לכולם!

  • הדולומיטים, קצת אחרת: סופשבוע בעמק האגמים בטרנטינו

    מחפשים פינה שלווה ופחות מוכרת בדולומיטים? נמאס לכם מגדודי המטיילים המסתערים על הפינות המפורסמות ביותר בהרים? כדאי לדעת שאזור הדולומיטים הוא נרחב ביותר, ואם מתרחקים מהיעדים ה"רגילים" אפשר בהחלט למצוא כמה פינות שלוות ומיוחדות. אז לאן כדאי ללכת? לנדיה קרישי – שבדיוק חזרה מביקור באגם נבמיה, מצודת סטניקו ופאי דלה פאגאנלה – יש כמה רעיונות מעניינים עבורכם... במאמר זה נדבר על אזור טרנטינו, ועל עמק האגמים המתפרש מצפון לעיירה סארקה (Sarche). האזור הזה עשיר במסלולים יפים: הכבישים מתפתלים בין יקבים שופעים למקווי מים, ולאחר כל עיקול של הכביש נחשפת פנינה קטנה נוספת. נקודת המוצא שלנו תהיה הכביש הידוע בשם "כביש ברנרו" (La strada del Brennero), המגיע עד לעיר רובְרֵטוֹ (Rovereto), ומשם נתקדם לעבר קומאנו תרמה (Comano terme), אנדלו (Andalo) ומולבנו (Molveno). ייחודו של האזור הזה הוא בכך שלמרות שמדובר על שטח הררי בעיקרו (המושך גולשי סקי רבים בחודשי החורף), התחושה כאן היא שאתם נמצאים בליבה של ארץ האגמים, מקום שליו ועשיר במים, שבו אפשר לצאת לשחייה, לזלול כופתאות ממולאות ופורלים טריים מהאגם, ולסייר בכפרים זעירים ומקסימים. השילוב בין האלמנטים האלה הופך את החלק הזה של מחוז טרנטינו לפינה שמצדיקה בהחלט ביקור! סאן לורנצו אין באנאלה, וכרטיס ה - Trentino Card המסלול שלפניכם משלב כפרים מימי הביניים ונקודות עצירה פנורמיות. אם תבחרו גם ללון באחד הכפרים האלה, תזכו לחוות בצורה אינטימית ואותנטית יותר את המקום. יש דברים שאפשר לראות, לחוות ולהבין רק אם תישארו מספיק זמן במקום אחד, ותראו אותו גם אחרי שהתיירים מסתלקים. גם אם אין לכם אפשרות להישאר לישון באזור, משום שתכננתם טיול כוכב, נסו לפחות להאט את הקצב, ולהשאיר שפע של זמן לשוטטות רגועה. זו הדרך הטובה ביותר לגלות הפתעות... פינות קטנות ונסתרות בכפר לורנצו אין באנאלה. צילום: נדיה קרישי נתחיל בסן לורנצו אין באנאלה (San Lorenzo in Banale), המככב ברשימת הכפרים היפים באיטליה. הכפר הוא גם חלק מהפארק הלאומי שמורת אדאמלו ברנטה (Adamello Brenta), ונראה כאילו נלקח מאגדה עתיקה: בין הסמטאות מחכים לכם בתי אבן ואורוות, מזרקות ונופים קסומים, וגם כמה מסעדות כמובן, שבהן תוכלו לטעום את ה-"צ'ויגה" (ciuiga), נקניקיה מסורתית המיוצרת כאן מזה שנים רבות. בעיני הביקור כאן הוא דרך מעולה להטעין את המצברים ולהרגיע את הנשמה. ניחוחות האוכל שעולים מחלונות הבתים, האנשים החברותיים והאווירה של פעם הופכים את הכפר הזה למקום מיוחד אבל גם רגוע לחלוטין. ובסופו של דבר, השלווה תעטוף גם אתכם... שורשיו של סאן לורנצו אין באנאלה מגיעים לתקופה הפיאדולית, והכפר המבוצר מתגאה כיום במספר מבנים היסטוריים ששרדו את תהפוכות הזמן. ישנם מספר B&B בכפר, ובדומה לכל המלונות ובתי ההארחה באזור גם הם יציעו לכם את ה- Trentino Guest Card (ללא תשלום). מדובר על כרטיס המלווה באפליקציה שתצטרכו להוריד לטלפון (האפליקציה נקראת Mio Trentino, ואיננה עולה דבר). כל מה שנדרש מכם הוא לבחור את השפה שתרצו, ולהזין את הקוד שתקבלו במייל. הכרטיס מקנה לכם הנחות במגוון מקומות בילוי ואטרקציות באזור (במקרים מסויימים תוכלו להיכנס למוזיאונים בחינם בעזרת הכרטיס). בכפר סן לורנצו אין באנאלה, לדוגמה, תוכלו לבקר ללא תשלום (בזכות הכרטיס) במוזיאון קטן שנקרא "Casa c’era una volta", שנמצא ליד משרד התיירות. השלווה כאן מוחלטת, סוריאליסטית כמעט, והבית יאפשר לכם להציץ לחיים כפי שהיו במאה ה-19 בזכות האוסף השמור היטב של כלי בית, רהיטים וכלי עבודה וחקלאות מאותם הימים. השלטים הקטנים ליד כל מוצג מסבירים מהו כל דבר, ואפילו מציינים את שמו של החפץ בדיאלקט המקומי של אזור טרנטינו. אם אתם מתעניינים בחיי הכפר של פעם, המוזיאון הזה, זעיר ככל שיהיה, מומלץ במיוחד. המוזיאון סגור בימי ראשון. לפרטים נוספים תוכלו להתקשר לטלפון: 0465-806666. צילומים: נדיה קרישי אגם נמביה (Lago di Nembia) במרחק כרבע שעה בלבד מסן לורנצו אין באנאלה נמצא אגם נמביה (Lago di Nembia) – אגם קטן ובו מי אזמרגד המבריקים תחת קרני השמש. אפשר לקפוץ פנימה ולשחות (המים נקיים מספיק), אבל אין ספק שמדובר על חוויה המתאימה רק לחסרי הפחד – המים כאן קרים במיוחד! אם לא מתחשק לכם לטבול במים תוכלו להסתפק במסלול הליכה יפה: השביל הטבעתי שמקיף את האגם נמשך לאורך שלושה קילומטרים בלבד, ומתאים לכל המשפחה. בתום ההליכה תוכלו להשתרע על הגדה, לנמנם קצת, ולהניח לקרני השמש ללטף אתכם בשלווה. בסמוך לאגם נמצאת מסעדת נמיביה (Ristorante Nembia), המקום המתאים ביותר לארוחת צוהריים נעימה. כדאי לשבת על המרפסת הפנורמית, ליהנות מהנוף, ולהזמין את אחת המנות הטיפוסיות לאזור ה- התפריט משתנה בהתאם לעונה. האגם הוא גם גן עדן לדייגים, והודות למיקרו-אקלים המאוזן ששורר במקום המים לעולם לא קופאים פה כך שניתן לדוג לכל אורך השנה, גם בחורף. דייגי האזור מגיעים לכאן בעיקר בשביל לדוג פורל, אבל ניתן למצוא גם מינים נוספים של דגים, כמו צ'אר ארקטי (דג ממשפחת הסלמונים, החי במים קרים). ניתן לשכור ציוד דיג במקום. בקתת אלפנרוזה ודרך המגלשות אם לא מתחשק לכם לאכול על שפת האגם, ואתם מחפשים חוויה בניחוח "דולומיטי", אני ממליצה לכם לנהוג כמה קילומטרים לעבר כפר זעיר בשם לה רי (Località La Rì), בגובה 1080 מטרים מעל פני הים. כאן מתחבאת מסעדה בתוך בקתת הרים שנקראת ריפוג'ו אלפנרוזה (Rifugio Alpenrose) – פנינה קטנה בחלק זה של הדולומיטים. כבר הדרך לבקתה תכניס אתכם למצב הרוח המתאים: דרך צרה וטובלת בירוק, מוקפת בנופים. הבקתה עצמה נראית כמו בית מהאגדות, קטנה וקסומה ומסבירת פנים. האוכל עצמו פשוט אבל טרי מאד, ומגיע כולו מהאזור. אם יש לכם את ה-Trentino card, תוכלו לקבל הנחה בגובה 5% מהחשבון. הבקתה איננה רק מסעדה אלא גם בית הארחה זעיר (20 מיטות בלבד). לפרטים נוספים על השירותים שהם מציעים, בקרו באתר אלפנרוזה. מימין לשמאל: הנוף הנשקף מבקתת אלפנרוזה, המסעדה, פשטידת ירקות האזור בבצק עלים פריך. צילומים: נדיה קרישי בקתת אלפנרוזה ממוקמת לאורך דרך המכונה "דרך המגלשות" (la strada delle slitte), ששימשה את תושבי המקום כדי להוביל במורד ההר עשב טרי באיכות גבוהה מהמרעה עבור העיזים והפרות שבעמק. הדרך מתחילה בפראדה (Prada), מאזור המכונה Terrazza fiorita, ונמשכת לאורך כשישה קילומטרים. ניתן להשלים את המסלול (בעלייה) בחודשי הקיץ, אבל חובה להזמין מקום מראש בטלפון 0465-734040. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי. אנדאלו, פאי דלה פאגאנלה, וגראפה! התחנה הבאה במסלול היא אנדאלו (Andalo), כפר מקסים שנמצא על הדרך לאגם מולבנו (ראו בהמשך). אם אתם מחפשים כפר דולומיטי קטן אבל נגיש ונוח, זה המקום בשבילכם. האטרקציה המרכזית כאן היא הרכבל (פוניביה – funivia באיטלקית) שבחודשי הקיץ והחורף יוביל אתכם במעלה ההר עד לנקודה פנורמית בפאי דלה פאגאנלה (Fai della Paganella). עבור חובבי סקי זהו אתר שאסור להחמיץ, והמסלול הזה נחשב לאחד הטובים באיטליה (בחודשי החורף פועל כאן גם פארק מגניב לילדים). בחודשי הקיץ זהו אתר פופולרי בקרב מטיילים מנוסים. טיפ: אם אתם מטיילים עם בני נוער, או שאתם פשוט חובבי אופניים ומחפשים דרך מעניינת לטייל ולפרוק אנרגיה, פארק האופניים Paganella Bike הוא המקום המושלם עבורכם. 20 מסלולים מקצועיים ופארק אתגרי לרוכבים הופכים את הפארק הזה לאחד הטובים באירופה! ניתן גם להצטרף לטיולי אופניים מודרכים. העיירה אנדאלו (Andalo) ממוקמת בגובה 1309 מטר מעל פני הים. השאירו את הרכב בחנייה המסודרת שבכניסה לכפר, והתקדמו משם ברגל. קל ונעים לסייר במרכז ההיסטורי הזעיר, לבקר בחנויות המוכרות מעדנים מקומיים (בעיקר גראפה איכותית – הגראפה הידועה ביותר מגיע מ-Distilleria Massenza). אם אתפ מחפשים חנות המתמחה בגראפה ובמוצרים נוספים המיוצרים בעבודת יד בהרים, נסו את L’alambicco, הממוקמת ב-Piazza Dolomiti 4. הכל פה יפה, ובעיקר טעים! מימין גראפה איכותית שמייצרת מזקקת Massenza. משמאל כנסיית אנדאלו (Chiesa di Andalo). צילום: נדיה קרישי העיירה מולבנו ואגם מולבנו לאחר שהשארתם מאחוריכם את אנדאלו, המשיכו לעבר העיירה מולבנו (Molveno), השוכנת לצד אגם הנושא את אותו השם (Lago di Molveno). מולבנו נמצאת במרחק כ-15 דקות בלבד מאנדאלו, וממוקמת בגובה כ-1100 מטרים מעל פני הים. למרות מיקומה בין ההרים, למובלנו יש את כל המאפיינים של עיירת נופש קלאסית לגדות האגם – קל לנוע ממקום מקום, העיירה עצמה קטנה ונגישה, ויש שפע של מסעדות טובות ופעילויות לכל המשפחה. בעיני מולבנו היא פנינה קטנה, והמרכז ההיסטורי הזעיר מתאפיין בשילוב הקבוע והמקסים של סמטאות צרות ומתפתלות במעלה ההר וחנויות מעניינות (כדאי לבקר בחנויות של חרשי הברזל ואומני העץ, שמשמרים את המסורות העתיקות של האזור). כמובן שתוכלו למצוא שפע של בוטיקים שמוכרים מעדנים מקומיים (בעיקר דבש מעולה מהיערות, וגראפה כמובן). המקום הטעים ביותר לארוחת הצוהריים, לדעתי, הוא מסעדת Aquila Nera – אין כמו הניוקי ברוטב שרימפס ופטריות פורצ'יני שלהם! ואת הארוחה חייבים לסיים בקינוח רציני – פרוסת עוגת זאכרטורט, ושוט של גראפה תוצרת בית, כמובן. אגם מולבנו הוא יעד אהוב על משפחות, המים לא קרים מידי, והחופים נעימים ומצוידים. לפרטים נוספים כדאי לבדוק את האתר הרשמי. מבצר סטניקו (Castello di Stenico) המסלול שלנו מסתיים באתר יפה במיוחד – מצודת סטניקו (Castello di Stenico). במרחק 25 דקות נסיעה ממולבנו נמצאת עיירה קטנה בשם סטניקו, שבליבה עומדת מצודה מרשימה ודומיננטית החולשת על האזור כולו. המצודה היא הדבר הראשון שתראו כאשר תתקרבו לעיירה – מאסיבית אך אלגנטית, ומזמינה ביקור. המצודה שימשה כמעון הקיץ של הנסיך הבישוף של טרנטו, ברנרדו קלזיו (Bernardo Clesio), והחללים הפנימיים מעוטרים בציורי קיר ופסלים יפים. טיפוס קצר ברגל יוביל אתכם לכניסה למצודה (אם השגתם מראש את כרטיס Trento Card, הכניסה למקום בחינם. ללא הכרטיס תצטרכו לשלם כ-7 יורו דמי כניסה). בעזרת המפה שתקבלו בקופה תוכלו לסייר לאורך המסלול המסומן, ולחלוף על פני אולם הפעמונים העתיק, הקפלה (Cappella di San Martino), המטבח, אולם הנשק, וגם חדריו של הנסיך. באולם הפעמונים מוצגים 20 פעמונים עתיקים, ותוכלו לצפות בסרט וידאו העוסק בסיפורה של המצודה. אחד הסיפורים המעניינים שגיליתי בזמן שביקרתי במקום הוא שבתקופת מלחמת העולם הראשונה, תכננו מפקדי הצבא להתיך את הפעמונים מכנסיות העיר ולהשתמש בברזל כדי להכין כלי נשק. בסופו של דבר התוכנית בוטלה, ו-21 הפעמונים העתיקים ניצלו אך מעולם לא חזרו לכנסיות המקוריות שמהן נלקחו, משום שבינתיים כבר הוחלפו בידי פעמונים אחרים. כך הועבר האוסף למצודה. המצודה מארחת לעיתים קרובות תערוכות מתחלפות. מומלץ גם לבקר בכמה מהמבצרים והמצודות הסמוכים: בעיר טרנטו (Trento), כדאי במיוחד לבקר בארמון Castello del Buonconsiglio שנמצא בלב העיר ממש. מבצר ענק ומרשים נוסף הוא מבצר בזנו (Castello di Beseno) – גם הוא נמצא בקרבת מקום, ומצדיק בהחלט ביקור. שני אתרים נוספים הם Castello di Caldes, ו-Castello di Thun. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי המשותף לכל המבצרים והמצודות. מימין לשמאל: העליה המובילה למצודה, המצודה עצמה והנוף מהמצודה - צילומים: נדיה קרישי עוד משהו קטן... האזור הזה בטרנטינו עשיר בפסטיבלים וחגיגות מכל הסוגים: אירועי מוזיקה וספורט, פסטיבלי אוכל וחגיגות דתיות. בחודשי הקיץ תוכלו להשתתף בפעילויות שונות (לחלוב פרה בחווה או לצאת למסלול מודרך) ובחודשי הסתיו מארגנת לשכת התיירות המקומית סיורים ביקבים וטיולים בעקבות צבעי השלכת. אני ממליצה לכם לבדוק את האתר הרשמי, ולגלות מה מתוכנן בזמן ביקורכם!

  • הפשעים שהחרידו את איטליה – חלק ראשון

    גם באיטליה היפהפייה והשלווה התרחשו כמה פשעים מזעזעים שטלטלו את הציבור והותירו חותם על מדינה שלמה. כל מי שגדל באיטליה שמע על המפלצת מפירנצה ועל הרוצחת הקניבלית, על הפרשה בוויה פומה ועל הרצח של גוצ'י. אתם מוזמנים לנעול את הדלת, להתחבא מתחת לשמיכה, ולקרוא על כמה מהסיפורים שאף אחד בארץ המגף לא מסוגל לשכוח. חלקם לא פוענחו עד היום... המפלצת ממילאנו – הרוצח הסדרתי הראשון באיטליה אנטוניו בוג'ה (Antonio Boggia), המוכר יותר בשם "המפלצת ממילאנו", היה הרוצח הסדרתי הראשון המתועד באיטליה ופעל בצפון המדינה באמצע המאה ה-19. הוא תואר בפסק דינם של השופטים במילאנו כאדם רגוע, המקפיד על מצוות הדת, אך כמי שחזותו המאופקת הסתירה לב אפל. בוג'ה נולד בפרובינציית קומו, לא רחוק מהגבול עם שוויץ, והחל להסתבך עם המשטרה כבר בגיל 25. הוא נמלט לממלכת סרדיניה ונעצר שוב, והפעם באשמת ניסיון לרצח, אך הצליח להימלט מהכלא, שב צפונה, התחתן, ועבר לגור ביחד עם אשתו בביתה של מי שתהיה אחת מקורבנותיו: אסתר מריה פרוקיו. כאשר יום אחד נעלמה פרוקיו פנה בנה למשטרה, והחקירה חשפה מידע מטריד: בין חפציה של הנעדרת נמצא מסמך מזויף, לפיו פרוקיו מינתה לכאורה את בוג'ה כמנהל היחיד של נכסיה. לאחר ששכניו סיפרו בחקירה שראו אותו סוחב שקים ומתנהג באופן חשוד באזור בזיליקת סנט'אמבורג'ו בעיר מילאנו נערך במקום חיפוש ונמצאה גופתה של פרוקיו, אך זו היתה רק ההתחלה. בחיפוש נוסף שנערך בין חפציו של בוג'ה נמצאו שני מסמכים נוספים, וכך התגלה שלא היתה זו הפעם הראשונה שבה זייף מסמך המעביר רכוש לרשותו, ואז רצח את הקורבן: במהרה נמצא גם "אישור" של אדם בשם אנג'לו סראפינו שהרשה לבוג'ה למשוך כספים בשמו (סראפינו נעלם), ושל אדם בשם פייטרו מאצה, ש"אישר" לבוג'ה למכור את החנות שלו ואת המרתף שלו בשמו (גם מאצה נעלם). החוקרים הגיעו למרתף של מאצה וכצפוי איתרו שם את גופותיהם של סראיפנו ומאצה, אך לתדהמתם מצאו גם גופה שלישית – של ג'וזפה מרקזוטי, סוחר תבואה שנרצח גם הוא על ידי בוג'ה. לאחר משפט קצר נידון בוג'ה, הרוצח הסדרתי הראשון באיטליה, למוות בתלייה. הוא הוצא להורג באפריל 1862, גופו הועבר לקבורה, ואילו ראשו נשלח למחלקה לאנטומיה, ומשם הועבר למחקר אצל הקרימנולוג הידוע צ'זארה לומברוזו (לומברוזו "חקר" את הראש והשתמש ב"ממצאיו המדעיים" כדי להוכיח את התאוריה שלו, לפיה ישנם אנשים שנולדים פושעים). לאונרדה צ'אנצ'ולו – אשת הסבון והקניבלית המטורפת אם בוג'ה נחשב לרוצח הסדרתי הראשון באיטליה, אזי צ'אנצ'ולו נחשבת לרוצחת הסדרתית הראשונה, ופשעיה, יש לציין, מחרידים במיוחד. לפני שאתם ממשיכים לקרוא – ראו הוזהרתם. סיפורה של צ'אנצ'ולו איננו מומלץ למי שסובל מקיבה רגישה... לאונרדה צ'אנצ'ולו (Leonarda Cianciulli) נולדה בשנת 1894 בסיציליה והתפרסמה בשל העובדה שרצחה שלוש נשים בעיר קורג'ו (Correggio) שבמחוז אמיליה רומניה. כדי להיפטר מהגופות, היא המיסה אותן עם סודה קאוסטית ויצרה מהן סבונים, או שביתרה אותן ואכלה אותן. צ'אנצ'ולו עברה לקורג'ו ביחד עם בעלה לאחר שביתם נחרב ברעידת האדמה שהיכתה באירפיניה בשנת 1930. בתחילה היא חיה חיים נורמליים למדיי, וניהלה חנות מצליחה, אך חייה הושפעו עמוקות מסדרה של אובדנים: אף שהיא נכנסה להריון 17 פעמים, עשרה מילדיה מתו בגיל צעיר והיא עברה שלוש הפלות. בתגובה, היא פיתחה הפרעה נפשית שגרמה לה לגונן באופן אובססיבי על ארבעת ילדיה ששרדו. כאשר הבכור עמד להתגייס לצבא החליטה צ'אנצ'ולו שהדרך היחידה להגן עליו תהיה באמצעות העלאת קורבנות אדם. הקורבן הראשון שלה היתה אישה בשם פאוסטינה סטי, שפנתה לצ'אנצ'ולו בבקשה שתעזור לה למצוא בעל. צ'אנצ'ולו רצחה אותה במכות גרזן ביתרה את גופתה, טחנה אותה, ערבבה אותה עם קמח והכינה עוגות (כך על פי עדותה בפני בית המשפט). הקורבן השני, אישה בשם פרנצ'סקה סואבי, זכתה לגורל דומה. הקורבן השלישי, וירג'יניה קאצ'ופו, נרצחה ומגופתה הכינה צ'אנצ'ולו סבון. היא נידונה בשנת 1946 ל-30 שנה בבית הכלא, ושלוש שנים נוספות באשפוז כפוי בבית החולים לחולי נפש קרימינלים. סיפורה של צ'אנצ'ולו עדיין מפורסם באיטליה, אף שחלפו כשמונה עשורים מאז גזר הדין. ג'ובאנה בונאנו וג'וליה טופאנה – המרעילות טכנית, אפשר לכנות את ג'ובאנה בונאנו (Giovanna Bonanno) וג'וליה טופאנה (Giulia Tofana) הרוצחות הסדרתיות הראשונות, אבל מכיוון שהן לא הרעילו את הקורבנות בעצמן אלא מכרו את הרעל ללקוחות, הן לא הוגדרו באופן רשמי כרוצחות סדרתיות. בנוסף, בניגוד לצ'אנצ'ולו ובוג'ה, השתיים לא נשפטו בפני בית משפט מודרני - הראשונה לא נתפסה בימי חייה ואילו השנייה הואשמה בכך שהייתה מכשפה ונחקרה בעינויים, ולכן קשה לדעת היכן מסתיימת האמת והיכן מתחילה הבדיה. ג'ובאנה בונאנו, המוכרת יותר בכינוי "גברת החומץ הזקנה" הייתה קבצנית מפלרמו שבסיציליה, ונודעה בכך שמכרה חומץ מורעל בארסן לנשים שרצו לרצוח את בעליהן. בונאנו נשפטה (היא הואשמה בכך שהייתה מכשפה), והוצאה להורג בשנת 1789. ג'וליה טופאנה, שנולדה בתחילת המאה ה-17 ונפטרה בשנת 1651, נודעה בכך שמכרה "אקווה טופאנה" – מים מורעלים לנשים שרצו לרצוח את בעליהן. לא הרבה ידוע עליה, אבל מעריכים שהיא הייתה בתה של מרעילה ידועה אחרת בשם טופאניה ד'אדאמו, שנולדה בפלרמו, עברה לרומא, ופעלה כנראה ביחד עם נשים נוספות שמכרו רעל. תחת עינויים, טענה טופאנה שמכרה רעל שהוביל למותם של למעלה מ-600 גברים. היא הוצאה להורג בקמפו די פיורי ברומא. המפלצת מפירנצה אחת מהפרשות הידועות ביותר, שהחרידו במשך שנים ארוכות את האיטלקים, היא פרשת המפלצת מפירנצה (Il Mostro di Firenze). המפלצת הטילה את אימתה על הציבור האיטלקי במשך פרק זמן ממושך, בין השנים 1968 ועד 1985. על פי ההערכות, במהלך אותן חיסל הרוצח הסדרתי חיסל לפחות 14 איש, תוך התמקדות בזוגות צעירים שהתבודדו בפינה מרוחקת כדי לקיים יחסי מין. הרציחות עצמן היו מזוויעות למדיי, ולאחר מותה של האישה נהג הרוצח (או שאולי הרוצחים – ראו בהמשך) להשחית את הגופה, ובעיקר את איבר המין. בתחילה לא האמינה המשטרה שמדובר ברוצח סדרתי – לאחר שנרצחו שני הקורבנות הראשונים עצרה המשטרה מציצן סדרתי בטענה כי הוא האחראי למעשה. המציצן שוחרר שלושה חודשים מאוחר יותר, לאחר שזוג נוסף נרצח (בזמן שהמציצן היה בכלא) ובדיקות בליסטיות חשפו כי אותו כלי הנשק שימש את הרוצח בשני המקרים. המעשים זעזעו את הציבור האיטלקי ולחץ גדול הופעל על המשטרה שתלכוד את הרוצח אך החקירות התמקדו ברובן באנשים שהכירו את הקורבנות, וביניהם קרובי משפחה שונים. רק בהמשך התגבש כיוון חדש, והמשטרה עצרה חשוד בשם פייטרו פאצ'אני (Pietro Pacciani). פאצ'אני ריצה בעבר מספר שנים בכלא, בשל אונס ורצח, אבל החקירה העלתה רק ממצא פיזי אחד – כדור אקדח בגינת ביתו, מאותו יצרן כדורים שבהם השתמש המפלצת מפירנצה. הממצא הקלוש הזה הספיק כדי להרשיע את פאצ'אני בשנת 1994, אך הוא ערער, וההרשעה בוטלה בשנת 1996. לאחר מכן החל משפט חדש, נגד שני חשודים נוספים: מרקו ואני (Marco Vanni) וג'אנקרלו לוטי (Giancarlo Lotti). השניים הכחישו את ההאשמות וואני טען שהוא היה בסך הכל "חבר לארוחת עשר" של פאצ'אני וכי לא היה לו קשר לרציחות. לוטי היה במקור עד במשפט נגד פאצ'אני, וטען כי הוא ראה את ואני ואת פאצ'אני מבצעים את אחד ממעשי הרצח. הוא גם טען שהרציחות בוצעו תחת הוראותיו של רופא מאזור פירנצה, שאסף איברי מין של נשים לצורך טקסים שטניים. השניים הורשעו בשנת 2000, אך רבים מאמינים שההרשעה נועדה רק להרגיע את דעת הקהל, וכי השניים לא היו הרוצחים (וגם אם היו, הרי שמעורבים בה אנשים נוספים שמעולם לא נתפסו). עיתונאים רבים ניסו לחקור את סיפורו של המפלצת מפירנצה באופן עצמאי אך איש לא הצליח להגיע לתוצאות של ממש, ואף שאצבעות מאשימות הופנו לכל כיוון, גם היום נראה כי מספרן של השאלות עולה על מספר התשובות, וסיפורה של המפלצת מפירנצה נותר פתוח עבור רבים. רציחתו של מאוריציו גוצ'י – הפשע שהפך לסרט בסיפור הזה יש הכל: כסף, כוח, רוצחים שכירים, ומספיק טירוף ודרמה כדי להצדיק סרט על הפרשה, בכיכובם של ליידי גאגא ואדם דרייבר. מאוריציו גוצ'י, נכדו של גוצ'ו ג'וצי (מייסד המותג) עמד בראש חברה האופנה הידועה מאז שנת 1983. הוא היה אחת הדמויות הידועות במילאנו, וידועה לא פחות הייתה אשתו – פטריציה רג'אני (Patrizia Reggiani). השניים נפגשו במסיבה בשנת 1972, והתחתנו למרות התנגדותו הנמרצת של אביו של גוצ'י. הנישואים הגיעו אל קיצם בשנת 1994 אך רג'אני ראתה בעצמה חלק אינטגרלי מהמשפחה והמשיכה להשתמש בשם "גוצ'י" בטענה שהיא הגוצ'י האמיתית יותר מכולם. ב-27 במרץ 1995 הגיע גו'צי כמידי יום למשרדי החברה במילאנו, אך הפעם חיכתה לו הפתעה מרה – רוצח שכיר שהתחבא בין הצללים וירה בו ארבע פעמים (הירייה האחרונה, בראש, היא שהכריעה אותו). החקירה שנפתחה הובילה את החוקרים להבין שהמניע לרצח לא היה עסקי אלא אישי, ואישתו לשעבר של גוצ'י הפכה לחשודה העיקרית במעשה. בהמשך התברר כי רג'אני אכן שכרה את שירותיו של רוצח שכיר בשם בנדטו צ'ראולו (Benedetto Cerrauolo) כדי שיתנקש בחייו של בעלה לשעבר. החוקרים הצליחו להוכיח את מעורבותה של רג'אני בזכות מודיע משטרתי: אל החוקר הראשי בתיק הגיע טיפ ממודיע קבוע, שסיפר כי השומר במלון קטן במילאנו, אדם בשם איבאנו סאביוני (Ivano Savioni) נהג להתפאר בכך שהיה מעורב בפרשת הרצח, והתלונן על כך שהשכר שקיבל היה מועט מידי. החוקרים החליטו לארגן מפגש מיוחד: הם שלחו את המודיע לפגישה עם סאביוני וצירפו אליו שוטר סמוי שהתחזה לסוחר סמים קולומביאני והבטיח לסאביוני שיוכל לעזור לו להשיג תשלום משופר. השיחות הוקלטו, ובמהלכן נחשף גם האופן שבו נוצר קשר בין השניים – דרך פינה אאוריאמה (Pina Auriemma), אשת עסקים ומארגנת סיאנסים, שהיתה חברה קרובה של רג'אני. כאשר נעצרה רג'אני, היא התייצבה בתחנת המשטרה לבושה במעיל פרווה ומיטב תכשיטיה והכחישה את מעורבותה אך העדויות נגדה נערמו. רג'אני נשלחה לכלא ל-29 שנה (מתוכן היא ריצתה בסופו של דבר 18 שנים, ובשנים האחרונות אף החזיקה בין כתלי הכלא חמוס מחמד שאירח לה לחברה). הפרשה המטורפת הציתה את דמיונו של הבמאי רידלי סקוט, שביים בעקבותיה את הסרט House of Gucci בכיכובם של ליידי גאגא, אדם דרייבר, ג'ארד לטו, אל פאצ'ינו, ואחרים. לאן נעלמה דניז? סיפורי העלמות של ילדים קטנים מצליחים תמיד לזעזע את הקהל. מיליוני אנשים ברחבי העולם שמעו על מדלן מקלן, הילדה הקטנה שנעלמה במהלך חופשה משפחתית בפורטוגל, ואילו באיטליה אין מי שלא שמע על דניז הקטנה. תחילת הפרשה ב-1 בספטמבר 2004, אז נעלמה דניז פיפיטונה (Denise Pipitone) בזמן ששיחקה מחוץ לביתה של סבתה בעיר מאזארה דל ואלו (Mazara del Vallo) שבסיציליה. ככל שהתקדמה החקירה, כך הסתבכה הפרשה: התברר כי אביה הביולוגי של הילדה לא היה הגבר לו היתה נשואה האם, אלא אדם אחר בשם פייטרו פוליצי. בנוסף, כלבי הגישוש הצליחו לאתר את ריחה של דניז ליד מעונו של בן הזוג של בתו של פוליזי, שגר במרחק מטרים ספורים מדודתה של דניז. היעלמותה של הילדה זכתה לסיקור נרחב, ואינספור דיווחים מצד אזרחים שטענו שראו את דניז זרמו למשטרה – איש ביטחון במילאנו טען שראה ילדה שדומה לדניז מסתובבת עם חבורה של צוענים, וטען שהאישה פנתה אל הילדה בשם "דאנאז". נערה רוסיה השתתפה בתוכנית טלוויזיה ברוסיה וטענה שהיא נחטפה בילדותה על ידי צוענים ושהיא דניז האבודה אבל תוצאות בדיקות הדם שנערכו הוכיחו כי סוג הדם שלה היה שונה מזה של דניז. אחד מכיווני החקירה המשמעותיים ביותר היה נגד ג'סיקה פוליצי, בתו של פייטרו פוליצי (אביה הביולוגי של דניז). לטענת החוקרים היא זו שחטפה את הילדה, מתוך קנאה, ולאחר מכן מסרה אותה לידיהם של אנשים בלתי ידועים. המשפט נמשך שלוש שנים, אך פוליצי זוכתה בשל מחסור בראיות. ב-19 השנים שחלפו לא הפסיקה האם, פיירה מאג'ו, לחפש את בתה. עד היום לא ידוע מה עלה בגורלה של הילדה האבודה. הבת שרצחה את משפחתה – הפשע בנובי ליגורה מקרה נוסף שזעזע את איטליה זכה לכינוי הפשע בנובי ליגורה (Novi Ligure), על שם העיירה המנומנמת שבה התרחש. הכל החל בערב קפוא אחד, בחודש פברואר שנת 2021. אריקה דה נארדו, אז בת 17, רבה במשך תקופה עם הוריה בשל הציונים הנמוכים שקיבלה. באותו ערב היא והחבר שלה, מאורו "עומאר" פאבראו רצחו ב-97 דקירות סכין את אמה של אריקה, ואת אחיה הקטן בת ה-11. אביה של אריקה לא היה בבית באותו הערב, ולכן ניצל. בתחילה ניסו אריקה ומאורו לטפול את האשמה על פועלים זרים שפרצו לבית, וכתוצאה מכך התעורר גל של כעס כלפי מהגרים, בליבוי מפלגות ימין שקפצו על המציאה. אך לאחר חקירה משטרתית, נחשפה האמת. מאורו פאבארו נשלח ל-14 שנה בכלא, ואריקה ל-16 שנה. היא שוחררה מהכלא בשנת 2011, וגם בזמן שהייתה כלואה היא שמרה על קשר עם אביה ואף עם סבתה מצד אמה. אם תרצו לקרוא על פרשות נוספות, וביניהן רציחתה של מרדית' קוצ'ר, פרשת היעלמותה של רוברטה רגוזה ומסע הרצח המטורף של לודוויג, לחצו כאן.

  • הפשעים שהחרידו את איטליה – חלק שני

    המסע בעקבות הפשעים המפורסמים והמזעזעים ביותר באיטליה נמשך, והפעם נגלה את סיפורם של נערי השמנת הנאו-נאציים שיצאו למסע רצח מטורף, המפציץ האיטלקי שהטיל אימה על מדינה שלמה, הרצח המסתורי של מרדית' קרצ'ר ופרשת היעלמותה של רוברטה רגוזה לודוויג – ילדי השמנת הניאו-נאצים מאחורי השם "לודוויג" התחבאו שתי מפלצות: מרקו פורלאן (Marco Furlan) האיטלקי, יליד העיר פאדובה, ווולפגנג אבל (Wolfgang Abel) הגרמני שיצאו למסע רצח בין השנים 1977-1984 וחיסלו מספר לא ידוע של קורבנות (המספר הסופי איננו ידוע שכן השניים המשיכו להכחיש את מעורבותם בפשעים, וכמו כן לא ברור אם סדרה של רציחות שהתרחשו באמסטרדם ומיוחסת להם אכן התבצעה על ידם). כאשר התגלתה לבסוף זהותם של השניים, נותרו החוקרים המומים: מאחורי מסע הרצח עמד סטודנט לפיזיקה (ובנו של ראש היחידה לטיפול בכוויות בוורונה), וסטודנט מצטיין למתמטיקה (ובנו של בכיר בתעשיית הביטוח). המניע לרציחות התברר במהרה – השניים החליטו שברצונם "לנקות את הרחובות" מזונות, חסרי בית, סוחרי סמים, כמרים מושחתים, הומוסקסואלים, פורנוגרפיה ועוד. הם נהגו להשאיר עלון ליד גופות הקורבנות שלהם, ועליו סמלים נאו-נאציים והצהרות בדבר העונשים הראויים למי שחיים חיי חטא. על החתום: לודוויג. הרציחות עצמן היו מחרידות ואלימות – הם השליכו בקבוקי מולוטוב לתוך המכונית שבה ישב הקורבן הראשון שלהם, אדם מכור לסמים בשם גוארינו ספינלי, דקרו למוות מלצר הומוסקסואל בשם לוצ'אנו סטפנאטו ורצחו עם גרזן זונה בשם אליצ'ה מריה בארטה. בהמשך הם הציתו קולנוע שבו הוקרנו סרטים כחולים, ושישה אנשים נספו בשריפה. השניים נתפסו לבסוף בעת מעשה, כאשר ניסו להצית אש בדיסקוטק שבו רקדו כ-400 צעירים. למזלם הגדול של הנוכחים השטיח היה עשוי מחומרים מעכבי בערה והאחראי על הביטחון הצליח לכבות את האש. פורלאן ואבל נתפסו, חולצו על ידי המשטרה לפני שההמון שנכח במקום יבצע בהם לינץ', ונשלחו למעצר. בתום המשפט המתוקשר נגזרו על כל אחד מהם 30 שנה בכלא אך פורלאן הצליח להימלט מהכלא והסתתר במשך ארבע שנים בכרתים, עד שנתפס שוב בשנת 1995, ונשלח לכלא האיטלקי. פורלאן שוחרר מהכלא בשנת 2010 (במהלך השנים השלים גם תואר שני במדעי המחשב). אבל שוחרר בשנת 2016. מה קרה לרוברטה רגוזה? סיפור העלמותה (וכנראה גם רציחתה) של רוברטה רגוזה הסעיר את התקשורת האיטלקית במשך מספר שנים (ולמעשה עדיין מייצר כותרות). הכל החל כאשר חשמלאי בשם אנטוניו לולי (Antonio Logli), תושב העיירה סן ג'וליאנו תרמה שמחוץ לפיזה, דיווח לשוטרים שאשתו רוברטה רגוזה (Roberta Ragusa) נעלמה. לטענתו רגוזה יצאה מהבית באמצע הלילה בפיג'מה ונעלי בית ומאז נעלמו עקבותיה. לולי טרח גם לספק הסבר למעשיה של אשתו: כמה ימים קודם לכן היא נפלה מסולם וחבטה את הראש, ומאז היתה מבולבלת ואיבדה חלק מזכרונה. זו הסיבה, טען הבעל, שבגללה היא יצאה מהבית באמצע הלילה ונעלמה. גרסתו של לולי לא התקבלה, ותרמו לכך מעשיו מיד לאחר שרגוזה נעלמה: הוא הכניס את הרכב שלו לטיפול במוסך וביקש מהמאהבת שלו (הבייביסיטר של שני ילדיהם של בני הזוג) למחוק את כל ההודעות והמיילים שהעידו על הרומן בין השניים. במקביל מצאו החוקרים את היומן הסודי של רגוזה שחשף את מצבה המורכב – היא ידעה על הרומן של בעלה אבל מכיוון שכל הרכוש של הזוג היה משותף, היא חששה שאם תעזוב את הבית, לא תוכל לכלכל את עצמה. התפנית הדרמטית הגיעה כאשר שני שכנים העידו במשטרה שראו אדם שנראה כמו לולי, גורר לתוך רכב אישה לבושה בפיג'מה וורודה. על בסיס עדות זו השיגו התובעים את ההרשעה המיוחלת, אך גופתה של רגוזה מעולם לא נמצאה. המשולש הרומנטי, גילה הצעיר של המאהבת והעובדה שילדיו של לולי עמדו לצידו והתראיינו לעיתונות המקומית בטענה שאמם פשוט קמה והלכה באמצע הלילה הוסיפה שמן למדורה. מידי פעם צצו מכתבים אנונימיים ששלחו "יודעי דבר" בהם נטען שגופתה של רגוזה נקברה בשדות שמסביב לביתם של של השניים, או בבית הקברות של פיזה (בעזרתו של עובד מקומי שהתאבד בינתיים) אך דבר לא הוכח. בשנת 2019 הורשע לולי באופן סופי ונשלח ל-20 שנה בכלא. בשנת 2020 הוא התחתן בכלא עם המאהבת הצעירה שלו, שרה קאלצולאיו. הרצח בוויה פומה כבר 33 שנים שפרשת הרצח ברחוב פומה (via Poma) שברומא לא נותנת לאיטלקים מנוח, ולמרות שחלפו כמה וכמה שנים, מידי פעם ממשיכות להתפרסם כתבות העוסקות בפרשה. לאחרונה ממש (2023) נחשף ממצא חדש – דגימת דנ"א שלא שוייכה לאף אחד מהעצורים המקוריים, והדבר הוביל לחידוש החקירה. הכל החל בשנת 1990, כאשר בחורה צעירה בשם סימונטה צ'זארוני (Simonetta Cesaroni) נרצחה בדקירות סכין במשרד שבו עבדה, בוויה פומה. האלימות שבתקיפה זעזעה את דעת הקהל – צ'זארוני נדקרה 29 פעמים, בכל חלקי גופה – פניה הושחתו (היא נדקרה גם בעיניה), וכך גם גופה. בזה אחר זה עצרה המשטרה מספר חשודים וביניהם שוער הבניין שבו עבדה צ'זארוני והבוס שלה במשרד בו עבדה, אך כולם שוחררו בסופו של דבר, משלא הצליחו החוקרים להוכיח את אשמתם. במהלך החקירה התגלה גם כי צ'זארוני סיפרה לאמה שמישהו נהג להתקשר אליה למשרד, ממספר טלפון אנונימי, וכי השיחות האלה הפחידו אותה. ניתוח הדנ"א שנמצא על החזייה של צ'סארוני חשף כי התוקף היה ממין זכר, אבל גם לאחר שהמשטרה אספה דוגמאות דנ"א מכ-30 חשודים אפשריים, וביניהם גם בן הזוג של צס'ארוני, רניירו בוסקו, לא נמצאה כל התאמה. בנוסף נבדקו כל החפצים על גופה של צז'ארוני, בחיפוש אחר ממצאים נוספים, אך ללא הצלחה. כמה שנים מאוחר יותר, בדיקות דנ"א מתקדמות יותר פסלו את כל 29 החשודים שנתנו דגימות מלבד בן הזוג. לטענת אחותה של הקורבן, סימונטה לבשה בגדים תחתונים נקיים ביום שבו נרצחה ולכן הדנ"א שלו לא אמור היה להיות על החזייה. על בסיס העדות הזאת בוסקו נשפט והורשע, אך בהמשך הוא ערער, וזוכה. השנים שחלפו ניפחו את מספרן של תאוריות הקונספירציה הקשורות לרצח, וככל שהתרבו סימני השאלה כך גדל מספרן של התאוריות, מופרכות יותר ופחות, שהפילו את האשמה על שלל חשודים אפשריים. גם היום, שלושה עשורים לאחר הרצח האכזרי, איש אינו יודע מה קרה לסימונטה צ'זארוני. רציחתה של מרדית' קרצ'ר אחד הפשעים הידועים ביותר בעשרים השנים האחרונות באיטליה הוא סיפור רציחתה של מרדית' קרצ'ר שהסעיר את התקשורת ודעת הקהל במשך שנים ושימש כבסיס למספר סרטים. נדמה שכל המרכיבים הקלאסיים שיוצרים סיפור טוב ושערוריית-על התקבצו לתוך הסיפור הזה: מסיבות סקס בין סטודנטים, רוצחת (לכאורה) צעירה ויפה (אמנדה נוקס המפורסמת), ואורחים מסתוריים. העובדה שהקורבן היתה סטודנטית בריטית ואחת מהנאשמות ברצח היתה סטודנטית אמריקאית הפכו את הסיפור כולו לסקנדל בינלאומי. הכל החל בשנת 2007, בעיר פרוג'ה שבמרכז איטליה. פרוג'ה היא לא רק עיר עתיקה בעלת עבר היסטורי מפואר, היא גם עיר אוניברסיטאית ולפחות רבע מתושביה הם סטודנטים (רבים מהם זרים, המבלים כמה סמסטרים באיטליה). מרדית' קרצ'ר, סטודנטית בריטית בת 21, נמצאה מתה על רצפת חדר האמבטיה בדירה השכורה שאותה חלקה עם שתי שותפות איטלקיות ועם שותפה אמריקאית (אמנדה נוקס Amanda Knox). ליד גופתה נמצאו מספר טביעות אצבעות מוכתמות בדם, שזוהו בהמשך כטביעות האצבעות של רודי גואדה (Rudy Guede), מהגר מחוף השנהב שהיה מיודד עם קבוצת סטודנטים שגרו בקומה מתחת לקרצ'ר. במקביל המשטרה עצרה את אמנדה נוקס האמריקאית ואת בן זוגה, סטודנט איטלקי בשם רפאלה סולצ'יטו (Raffaele Sollecito). לטענת נוקס וסולצ'יטו, נוקס חזרה לדירה ב-2 בנובמבר ומצאה טיפות דם בחדר האמבטיה, חלון שבור ואת דלתה של קרצ'ר נעולה. היא הזעיקה את סולצ'יטו ומשהשניים לא הצליחו לפתוח את דלתה של קרצ'ר הם התקשרו למשטרה ולשאר השותפים. בשלב זה החשד היה שמדובר בפריצה לדירה בלבד, והמשטרה סירבה לפתוח בכוח את דלת חדרה של קרצ'ר. רק לקראת שעות הצהריים פתחו השותפים בעצמם את הדלת, וגופתה של קרצ'ר התגלתה על הריצפה. הנתיחה שלאחר המוות חשפו שהיא הותקפה מינית לפני שנרצחה. החשד נפל על גואדה, שאומץ בידי משפחה איטלקית בגיל 17, חי את רוב חייו באיטליה ושיחק כדורסל עם הסטודנטים מהדירה בקומה למטה. הוא הסתבך בעבר עם המשטרה והואשם בכך שפרץ למספר משרדים. ביום הרצח הוא יצא לבלות במועדון לילה, וכשהחלה החקירה הוא עזב במהירות את איטליה וברח לגרמניה. לאחר שטביעות האצבעות שלו נמצאו בזירת הרצח, הוא נעצר בגרמניה והוסגר לאיטליה. הגרסה של גואדה היתה שהוא פגש את קרצ'ר במועדון הלילה, הם חזרו לדירה והתמזמזו אבל לא קיימו יחסי מין משום שלא היו להם קונדומים. הוא ניגש לשירותים ובזמן שהיה בשירותים שמע את קרצ'ר צורחת וכשנכנס בחזרה לחדר מצא דמות עם סכין גוהרת מעל קרצ'ר, ושהאיש הביט בו, אמר באיטלקית: "מצאת אדם שחור, מצאת את האשם. בואו נלך", והסתלק. המשטרה טענה שהסימנים לפריצה, לכאורה, היו מזוייפים, ובהמשך עצרה את נוקס, ששהתה בקרבת מקום בליל הרצח. לטענת התביעה גואדה, נוקס וסולצ'יטו ביצעו את התקיפה המינית והרצח ביחד. הם הורשעו, ונידונו לעונשי מאסר ממושכים (26 שנה לנוקס, 25 לסולצ'יטו). במשפט החוזר שנערך טענה ההגנה שלא היתה שום ראיה של הדנ"א של נוקס על כלי הרצח, ושכמות הדנ"א המינימלית של סולצ'יטו שנמצאה על החזייה של קרצ'ר נבעה מזיהום הזירה והטעויות הרבות שערכו החוקרים שאספו ממצאים. השניים זוכו בשל חוסר ראיות. נוקס ריצתה בכלא שלוש שנים בשל ניסיונה להאשים באופן שקרי אדם בשם פטריק לומומבו (הבעלים של פאב שבו נהגו הסטודנטים לבלות) בטענה שהוא בוודאי הרוצח (לומומבו שוחרר לאחר שבועיים בכלא). במשפט החוזר שנערך שוב הורשעו השניים, למרות שהתביעה לא הגישה הוכחות פיזיות. בערעור לבית המשפט העילון, בשנת 2015, נקבע שנוקס וסולצ'יטו היו זכאים, ושום ראיה פיזית לא קשרה אותם לזירת הפשע (ממצאים ביולוגיים, דנ"א ועוד). רודי גואדה הורשע בשנת 2008 בתקיפה מינית ורצח, ונשפט ל-16 שנה בכלא. הוא שוחרר מהכלא בשנת 2021. מספר ספרים נכתבו על הפרשה, וביניהם גם ספר של נוקס עצמה. חובבי הז'אנר יתעניינו בוודאי גם בסרט העוסק בנוקס וברציחתה של קרצ'ר, (זמין לצפייה בנטפליקס). המפציץ האיטלקי – הרוצח המטורף רבים שמעו על היונבומבר (unaibomber) האמריקאי, הטרוריסט ששלח 16 חבילות נפץ לאנשים ברחבי ארצות הברית. אבל האם ידעתם שהיה גם יונבומבר איטלקי? דונטו בילאנצ'ה (Donato Bilancia), שכונה "וולטר", נודע כמפציץ האיטלקי ורצח 17 איש (אף שבפועל הוא לא הפציץ אף אחד – היה זה כינוי שהצמידה לו התקשורת). עבור פשעיו הוא נשלח ל-13 מאסרי עולם. בילאנצ'ה החל להסתבך עם המשטרה כבר כנער, ונעצר בשל גניבות. הוא פיתח התמכרות להימורים, ושני הקורבנות הראשונים שלו היו מהמרים כבדים כמוהו, אותם האשים בכך שגנבו ממנו כספים. במהירות מדהימה שקע בילאנצ'ה בתוך טירוף רצחני: בין אוקטובר 1997 לינואר 1998 הוא רצח שבעה בני אדם, ומצבו הנפשי המשיך להתדרדר. במרץ 1998, הוא רצח שישה בני אדם – ארבע זונות ושני שומרים. בחודש אפריל הוא החל לרצוח אנשים באופן אקראי על הרכבת, וירה למוות בשלוש נשים וגבר אחד תוך שמונה ימים. המהירות והאקראיות של הפשעים הקשתה על תפיסתו, אף שבידי המשטרה היה מידע חלקי בדבר זהותו וקלסתרון המבוסס על עדותה של אחת מקורבנותיו, זונה ניגרית בשם טסי אדודו, שהצליחה להימלט. העזרה הגיעה מכיוון לא צפוי, שכן בילאנצ'ה עשה שתי טעויות. הטעות הראשונה היתה שהוא נהג להימנע מתשלום באוטוסטרדה על ידי כך שנצמד לרכב שלפניו. כך, הוא הצליח אמנם לעבור את המחסום, אבל המצלמות תיעדו את מעשיו ושלחו קנס לבעלי הרכב. רצה הגורל והקנסות הגיעו לבעלים הקודם של הרכב, שניגש למשטרה כדי להתלונן על כך שהבעלים החדש של הרכב עובר על החוק, ואילו הקנסות מגיעים דווקא אליו. כאשר בחנו השוטרים את רשימת המקומות שבהם התחמקה המכונית מתשלום הם נדהמו לגלות שמדובר באותם המקומות שבהן התרחשו הרציחות. הטעות השנייה של בילאנצ'ה היתה גדולה אף יותר: לאחר שרצח את אחת מקורבנותיו ברכבת, הוא אונן על גופתה. זה אפשר לשוטרים להשוות דוגמאות דנ"א מיד לאחר שעצרו אותו, ולגלות התאמה מלאה. הוא מת בשנת 2020, כאסיר, בזמן מגיפת הקורונה, לאחר שחלה בווירוס ונזקק לאשפוז במחלקת ריאות אך סירב לטיפול. הרצח בקון כל מעשה רצח הוא מזעזע, אך כאשר הקורבן הוא ילד קטן, נדמה שהזוועה גדולה במיוחד. כזה היה אחד ממקרי הרצח הידועים באיטליה – הפשע בקון (Il delitto di Cogne), כפי שכינתה התקשורת האיטלקית את רציחתו של סמואלה לורנצי (Samuele Lorenzi) בן השלוש. הכל התחיל ב-20 בינואר, כאשר אמו של סמואלה לורנצי, אנה-מריה פרנצוני, הזעיקה אמבולנס לבית המשפחה בעיירה קון (Cogne) שבוואל ד'אוסטה משום שהילד, לטענתה, הקיא דם. בינתיים הגיעה למקום גם רופאת הילדים הקבועה של סמואלה הקטן, שראתה את הפציעה העמוקה בראשו של הילד וניסתה לטענתה לעזור על ידי כך ששטפה את פניו והזיזה אותו החוצה, על גבי אלונקה מאולתרת (ובכך שיבשה את זירת הפשע). כאשר הגיעו כוחות ההצלה התברר כי הפציעה בראשו של הילד היתה מכוונת, והמשטרה התערבה. כשעה מאוחר יותר נפטר הילד, והנתיחה שלאחר המוות חשפה כי הוא הוכה 17 פעמים בראשו בעזרת חפץ קהה שהכיל מתכת (לדעת החוקרים מדובר היה במצקת, או בחפץ דומה). החשודה היחידה היתה אימו של סמואלה והחקירה שנערכה גילתה כי היא שטפה בכמויות גדולות של חומר מחטא את הפיג'מה שלה, שעליה נמצאו בכל זאת שרידים של דנ"א, דם, ופיסות מוח. דם נמצא גם על נעלי הבית של האם. טענותיה של האם כי היה זה גבר זר שפרץ לדירה ופגע בילד הופרכו בשל העובדה כי לא נמצאו שום סימנים פיזיים או אחרים לפריצה, או לנוכחות של אדם אחר בבית. בסופו של דבר הורשעה האם, ריצתה את עונשה, ושוחררה בשנת 2018. סימני השאלה נותרו רבים, אם כי ההנחה המקובלת היא שהאם, שהיתה מטופלת באותה תקופה בכדורים נוגדי דיכאון, סבלה מצורה זו או אחרת של דכאון לאחר הלידה. הפרשה הפכה לסקנדל תקשורתי שלם, האם הרוצחת כתבה ספר על הפרשה והתראיינה לתוכניות טלוויזיה פופולריות רבות. אלסיה פיפרי – האישה חסרת הלב בימים אלה ממש (2023) מתנהל משפטה של פיפרי, המואשמת בכך שרצחה את בתה. קשה לקרוא את סיפורה של אלסיה פיפרי (Alessia Pifferi) מבלי להזדעזע ממעשיה האכזריים כלפי תינוקת חסרת ישע, ואף שזהו כמובן לא המקרה הראשון של פגיעה בילדים, נסיבות הרצח הן שזעזעו את הציבור באיטליה – בחודש יולי 2022 מתה דיאנה פיפרי בת 18 החודשים מרעב וצמא. על פי התביעה, השאירה אלסיה את בתה התינוקת לבד בבית במשך ימים, ונסעה צפונה כדי לבלות עם בן זוגה. התברר כי דיאנה הקטנה סבלה מהזנחה מתמשכת, ובמהלך החקירה התגלה שלעיתים קרובות ביקשה פיפרי הלוואות, לכאורה כדי לכסות את הוצאות הטיפול בילדה, אך בפועל כיסו הכספים את הוצאותיה שלה. במהלך הנתיחה שלאחר המוות התגלו שאריות סמים בשערה של הילדה, ומגבונים לחים במערכת העיכול שלה. פיפרי עבדה לעיתים בזנות, אך השתמשה בכסף כדי לקנות לעצמה בגדי ערב מפוארים, וביום שבו נטשה את בתה היא שכרה לימוזינה ושילמה 536 יורו עבור הנסיעה ברכב המפואר, כדי להגיע לבן זוגה. משפטה של פיפרי מתנהל בימים אלה, בגין רצח בכוונת תחילה. בני משפחתה התנערו ממנה והיא מוחזקת בבידוד כדי להגן עליה מפני תקיפות של אסירות אחרות המכנות אותה "רוצחת הילדים".

  • אלברטו סורדי – הגאון הקומי עם עיני העגל

    אלברטונֶה, כינו אותו במולדתו. הוא זכה בגלובוס הזהב. הוא המדובב האיטלקי של אוליבר הארדי מצמד "השמן והרזה". נקרא על שמו מרכז קניות יוקרתי ברומא. מחוץ לאיטליה הוא לא זכה למלוא העדנה המגיעה לו, אבל אלברטו סוֹרְדִי (1920-2003) היה ממלכי הקומדיה אל'איטליאנה, ובעיני מחבר שורות אלו – מגדולי השחקנים הקומיים בכלל. פניו הרחבות היו פתכה של הבעות, אבל קשה במיוחד לשכוח את עיני העגל שלו; ואף על-פי שגילם תפקידים רבים ומגוונים, יסוד משותף של אישיות עבר בכולם כחוט השני. בדרך כלל ענד צווארון כחול ונאבק לטפס כנגד כל הסיכויים בסולם חברתי שבור-שלבים, או היה פקיד שטוף-מוח שהשיטה מנצלת את מסירותו. כך או אחרת, תמיד היה תמים כמו שה אם לא צאן לטבח – לאו דווקא טיפש, אבל נאיבי באופן שצובט את הלב. כשסורדי לא גורם לי לצחוק, הוא גורם לי לבכות, ובדרך-כלל גם וגם. בתמונה המפורסמת ביותר שלו, שמודבקת לפעמים, כלפי חוץ, על שמשות של מסעדות איטלקיות, ניבט סורדי חבוש כובע מצחיה, ישוב בכסא הפוך עם המשענת כלפי השולחן, וזולל ספגטי. בשימוש הזה בתמונה מידה פעוטה של אירוניה: הסטיל לקוח מסצינה בסרטו של סטֵנוֹ, "אמריקני ברומא" (1954) - (Un americano a Roma), שגיבורו האיטלקי בז לתרבותו וסוגד לתרבות ארה"ב. בתחילת הסצינה הוא דוחה בשאט נפש את הפסטה שעל השולחן, על הפרובינציאליות שלה ("אתה נראה כמו תולעת, מקרוני!" הוא מתריס), ואז עומל להכין לעצמו קלי עם מצרכים שהוא חושב לאמריקאיים. רק אחרי הנגיסה הראשונה הוא פולט את השיקוץ וממהר למצוא תירוץ מדוע יאכל בכל זאת את הספגטי ("מקרוני, אתה התגרית בי! אני אחסל אותך!"). אחד מחמישה ילדים לאב נגן טובּה ואם מורת בית-ספר קתולים, סורדי נרשם ללמוד באקדמיה לדרמה במילאנו אבל נשר ממנה בגלל מבטאו הרומאי הכבד. למרות זאת, מצא תפקידי ניצב ותפקידים קטנים בסרטי הפשיזם של מלחמת העולם השניה, אחר כך עבד ברדיו ובתיאטרון קומי, ובתחילת שנות החמישים פילס את דרכו אל סרטיו המוקדמים של פליני, "השייח הלבן" (1952) - (Lo Sceicco bianco) ו"הבטלנים" (1953) - (I Vitelloni). כך החלה קריירה של למעלה מ-150 כותרים, בה סורדי היה לחומר ביד רבים מגדולי הבמאים: פליני (Federico Fellini), פּייטראנג'לי (Antonio Pietrangeli), ריזי (Dino Risi), מוניצ'לי (Mario Monicelli), קומנצ'יני (Luigi Comencini), לוֹי (Nanni Loy), זמפּה (Luigi Zampa), לטואדה (Alberto Lattuada) ועוד. נביט על כמה מסרטיו הבולטים. הפילמוגרפיה של סורדי היא אשנב מרתק לתמורות הרבות שחלו בתרבות, בחברה ובפוליטיקה של איטליה בעשורים שאחרי מלחה"ע השניה. צִ'ינֶצִ'יטָה, עיר הסרטים שהקים מוסוליני ברומא, הפכה במשך המלחמה ממפעל תעמולה פשיסטית למחנה פליטים, אבל בשנים הבאות המציאה את עצמה מחדש כביתו של זרם הניאוריאליזם האיטלקי – קולנוע סוציאליסטי בלתי-מתנצל, שביטא את הקשיים הכלכליים של העירוֹניות הבתר-מלחמתית. הניאוריאליזם ביקש לאמץ את נקודת הראות של האדם הפשוט, של העניים והמרודים, ואפילו של הזונות והעבריינים הקטנים, ולבקר את האליטות. אופנה קצרה של "נאוריאליזם וורוד" – קומדיות רומנטיות ובין-דוריות שהמציאות החברתית-כלכלית היוותה להן רקע – התחלפה במהרה במה שייקרא ה"קומדיה אל'איטליאנה" (קומדיה נוסח איטליה), שהפכה את המציאות החברתית והפוליטית לנושא מרכזי לסאטירה, ולא חששה להיות גם עצובה. את הוורוד-הוורוד הנ"ל אפשר למצוא בקומדיות סורדי כגון "סימן ונוס" (ריזי, 1955) - (Il segno di Venere), "הרווק" (פייטראנג'לי, 1955) - (Lo scapolo) ו"מזכרת מאיטליה" (פייטראנג'לי, 1957) - (Souvenir d'Italie). אין להירתע מהאפיון של הנאוריאליזם הוורוד כקליל, שכן קומדיות אלו מצטיינות כבר ברמת כתיבה גבוהה, בהומור מתוחכם ומצחיק ובאפיון ריאליסטי ביותר של דמויות. בשנות השישים מתווספים אמנם רבדים דרמטיים ופוליטיים מודגשים יותר. "המלחמה הגדולה" (1959) - (La Grande guerra) של מריו מוניצ'לי (כתבו הצמד אָגֶה וסְקַרְפֵּלִי, מבכירי הכותבים של תקופתם Agenore Incrocci - Furio Scarpelli) הוא בין הסרטים הראשונים הנחשבים לקומדיה אל'איטליאנה באופן קאנוני, ומהמפורסמים והמופתיים שבקומדיות האיטלקיות בכלל. "לה גראנדה גואֶרה", המלחמה הגדולה, היה שמה המקובל של מלחמת העולם הראשונה בטרם באה זו השניה, והסרט מתרחש בשנת 1916, כששני צעירים – אוֹרֶסְטֶה וג'ובאני – מקבלים למרבה אימתם צו גיוס. לצד סורדי משחק נפיל נוסף של הקולנוע האיטלקי, ויטוריו גַסמן, ותומכים שחקנים מצויינים כסילבאנה מניאנו, ברנאר בְּלייֶה הצרפתי, פוֹלְקו לוּלִי ורומולו וַאלי. "המלחמה הגדולה" הוא סרט שבוחן מחדש את משמעותה של הגבורה במלחמה, לא כמפגן על-אנושי של אומץ מופתי ללא חת אלא כמשהו בממדים אנושיים יותר. דרך העיסוק שלו במציאות החברתית שמאחורי גיוס החובה, ובאירוניות ובאבסורדים של המלחמה עצמה, הוא מצליח להיות מצחיק יותר, אבל בו-זמנית גם רציני וטראגי יותר מאשר כמעט כל סרט אחד בסוגה שלו. גם את "כולם הביתה" (1960) - (Tutti a casa) של לואיג'י קומנצ'יני כתבו בעיקר אגה וסקרפלי. אף הוא קומדיית מלחמה, ועל אף שהוא נופל בהחלט מתסריטם הקודם, ראוי לציון עיסוקו הפעם במלחמת העולם השניה, הטעונה יותר פוליטית. במרכזו כיתת חיילים פשיסטים בפיקודו של פייטרו אינוֹצֶ'נְצִי (סורדי) שנענית להוראה להתפרק ולחזור הביתה עם כניעת הממשלה לבעלות הברית, אף על פי שהמלחמה נמשכת, הצבא הגרמני נכנס לאיטליה, והם נחשבים מיד לעריקים. זה למעשה גם סרט דרכים, מסע-חתחתים של החיילים מהצפון אל בתיהם בערי הדרום. הטקסט הגדוש מאד מצליח למצוא הומור במצבים הקודרים ביותר, שאין בהם, הפעם, אפילו תשובה עממית לגבורה. ולא הומור שחור או ציני כצפוי, אלא דווקא חם ומואר, וכזה שלא בא על חשבון הריאליזם אלא דווקא תורם לו. איטליה הרעה, המוכה, הקרועה של סוף מלחמת העולם השניה מוצגת דרך טעויות קטנות, צירופי מקרים מביכים וחולשות אנושיות מגוחכות, ולא רק שזה קצת משעשע אלא קל לצופה לדמיין רבים מהמצבים האלה קורים במציאות. בסצינה נוגעת במיוחד, סרג' רֶג'אני הנהדר, המככב לצד סורדי, כבר רואה סוף-סוף את ביתו בנאפולי מבצבץ מבין שני בניינים – אבל כשהוא כפות בארגז מטען של טנדר שבויים גרמני. רק לשם הצצה טובה יותר, הוא מסכן את עצמו בקרב-דחיפות קצר (בכתפו) עם שובה גרמני חמוש שלצדו. הרגע הקצר, הפשוט וחסר-המילים הזה עשוי בדיוק מהחומר החמוץ-מתוק שכל כך נוגע ובו-זמנית כל כך משעשע בכתיבה של אגה וסקרפלי. חייל איטלקי נוסף, אגב, משוחק בידי לא אחר מאשר מרטין בלסם האמריקאי בדיבוב לאיטלקית. "שוטר התנועה" (1960) - (Il vigile) שכתבו רודולפו סוֹנֶגוֹ ואוּגוֹ גוּואֶרה וביים לואיג'י זמפּה, הוא הרבה יותר "תעלת בלאומילך" ו"השועל בלול התרנגולים" מאשר "השוטר אזולאי". כלומר, דמות השוטר בו אינה מושא לדיוקן, אלא הציר שסביבו חגה סאטירה פוליטית מצחיקה להפליא. כשהבן של אוטלו צ'לטי (סורדי) מציל מטביעה את בנו של ראש העיר (ויטוריו דה סִיקָה), ראש העיר רוצה להוקיר לו תודה, והילד מבקש שיתן לאביו עבודה. אוטלו זועף על הרעיון, אבל לבסוף נמצאת פשרה ומקומבנת לו משרה כשוטר תנועה. השלומיאליות המוחלטת של אוטלו עוברת פחות או יותר על מי מנוחות, עד לרגע בו הוא עוצר את ראש העיר עצמו על מהירות מופרזת לפני סיבוב מסוכן, ומתגלה שהפטרון הוא לא רק נפוטיסט אלא – לפני בחירות – גם סחטן חסר מעצורים. כמיטב הקוד המוסרי של הניאוליברליזם האיטלקי, הפרולטריון אינו זוכה כאן ליפוי מיוחד; אוטלו הוא עצל, נבער, פחדן וצייתן. אבל הכותבים מטיבים לשקף באמצעותו את שחיתותו, צביעותו ונצלנותו של מעמד האדונים. ב"חיים קשים" (1961) - (Una Vita difficile ) של דינו ריזי, גם הוא נכתב בידי סונגו, סורדי הוא סילביו, בפתיחת הסרט פרטיזן איטלקי הנלחם בנוכחות הנאצית באיטליה של אחרי כניעתה. הוא מתאהב באלנה (לאה מסארי הגאונית) שעוזרת להסתירו בבית אביה. ביצירת המופת הזו, סורדי רחוק כברת דרך ניכרת מהטייפקאסט הרגיל והתמים שלו, שרק מנסה להסתדר בעולם של אידאולוגיות נחרצות. סילביו הוא אידאליסט חדור תחושת שליחות, וגם עם תום המלחמה הוא ממשיך ומגייס את עצמו כעיתונאי בעיתון קומוניסטי. בקומיות, אבל לא בקלות הדעת, הסרט הוא דיון בדילמת החיים האישיים והמשפחה לעומת המחוייבות החברתית והערכית, ותו הסיום שלו מטלטל ומהדהד רגשית באופן יוצא דופן. "מַפיוֹזו" (1962) - (Mafioso) של אלברטו לטוואדה (כתבו אינְקְרוֹצ'י, פרֵרי, אסקוֹנה וקרוּסו), הוא מפסגות הפילמוגרפיה של סורדי, שמושלך הפעם אל הקוטב הנגדי של החוק. הפעם הוא מגלם את אנטוניו, שבא לנפוש עם אשתו ובנותיו בעיר מולדתו הסיציליאנית, וקופץ על ההזדמנות להפריך את הדעות הקדומות שלהן על סיציליה. הגורל, שגוזר על האיש התם והחף להפליא הזה, להפוך לאשם, הוא חומר גלם לא רק להומור מגלגל מצחוק אלא גם לדרמה קורעת לב ולתובנה עמוקה. "בכלא מחכה למשפט" (1971) - (Detenuto in attesa di giudizio) של נאני לוֹי (כתבו סונגו, אמידֶאי וסאנָה) מזכיר את קוסטה-גברס או את "פרפר" של פרנקלין שאפנר בגריסה ליצנית. סרט כלא אנטי-ממסדי על אדריכל איטלקי שחי בשוודיה והקים בה משפחה, ויום אחד עולה על רכב עם אשתו והילדים ונוסע איתם לחופשה באיטליה להכיר להם את מולדתו. בביקורת הדרכונים בגבול שווייץ מורידים אותו מהרכב ועוצרים אותו בלי לתת לו שום הסבר למה או אפילו הזדמנות להפרד. הסיטואציה הקפקאית שלו הולכת ומדרדרת כשמתחילים לטלטל אותו מבית-סוהר לבית-סוהר, בתנאים מחפירים ובלי סיכוי להישמע ולהגן על חפותו. הסיפור נוטה להגזמה פה ושם. הוא קשה ומלחיץ, והטון המעט קומי שמשתרג בו מתקשה להקליל אותו ומרגיש קצת זר. סורדי עצמו מבטא את הסתירות הללו במשחק שלו. הוא משחזר במידה רבה את דמותו מ"מפיוזו": איש תמים לגמרי, ממושמע ואף כנוע וחנפן. מה שעובד ל"מפיוזו", שלא מבין למה הוא נכנס, משכנע הפעם פחות, ככל שעולמו חרב עליו. "בכלא מחכה למשפט" הוא סרט טוב מאד, אבל שמשרטט אולי את קצה גבולו של סורדי כשחקן דרמטי: סורדי מביע מצוקה ופאתוס בלי כל מאמץ, אבל לא מצליח לשרטט שינוי גדול בדמות עצמה בעלילה כל כך דינמית, שקוראת לכך. ב"הקלפן המדעי" (1972) - (Lo Scopone scientifico) שביים לואיג'י קוֹמֶנְצִ'ינִי וכתב רודולפו סונגו, סורדי וסילבנה מניאַנו משחקים את פפיטו ואנטוניה, זוג אביון משכונת גרוטאות מרופטת בשולי השוליים של רומא. ליד, על גבעה גבוהה עם נוף לעיר, יושבת אחוזה בבעלות מולטי-מיליארדרית אמריקאית (בטי דייויס) שמגיעה אליה רק לזמן קצר כל שנה בלוויית המשרת שלה (ג'וזף קוטן). במשך אותה שהות קצרה, היא מזמינה את פפיטו ואנטוניה לשחק איתה קלפים על כסף אמיתי, ומאחר שאין להם גרוש היא תמיד נותנת להם מיליון לירה משלה בתחילת המשחק שאותם הם תמיד מפסידים, שנה אחרי שנה. יום אחד, בדירבונה של הקהילה שלהם, פפיטו ואנטוניה מחליטים שהם מוכרחים לנצח. את תוצאות משחק הקלפים לא נגלה לקוראת, אבל האיטלקים עושים לאמריקאים המפורסמים מהם בית ספר במשחק קולנועי. "המרקיז מִגְרִילוֹ" (1981) - (Il marchese del Grillo) הוא מהדוגמאות המעולות ביותר של הקומדיה האיטלקית הקלאסית בשנות השמונים, תקופת עלייתו של רוברטו בניני הליצני שהציע סוג אחר של קומדיה. ביים מריו מוֹנִיצֶ'לי הגדול (לו גם קרדיט כתיבה לצד בֶנוונוּטי, פּינֶלי, וזאפּוֹני), שכבר התמחה, בין היתר, בקומדיות תקופתיות. העלילה מבוססת על סיפורים שסבבו את דמותו ההיסטורית של אוֹנוֹפְרִיוֹ דל גרילו, אציל אמיתי בן המאה ה-18, שנודע במתיחות האכזריות שלו את כולם מהפלבאי ועד לאפיפיור עצמו. הסרט כתוב לעילא, והוא לא רק מענג לצפיה אלא מצליח להשיג רמה גבוהה של מורכבות וחדות-אבחנה. גוף היצירה של סורדי כה גדול, ולמען האמת סרטיו כה קשים לאיתור אפילו בעידן האינטרנט, שאין סיכוי רב לצפות בכולם לא כל שכן לעשות עם התופעה הזו צדק במסגרת מאמר קצר. מטעמים ברורים נאלצתי לצמצם ולהשמיט דוגמאות אהובות – סורדי רופא, סורדי איש-עסקים, סורדי בלש וכו'. אחדים מסרטיו הופיעו ברטרוספקטיבות במסגרת פסטיבלי סרטים בישראל, אבל רובם הגדול לא תורגמו לעברית. לחסרי האיטלקית (כמוני), ישנן דרכים רבות יותר למוצאם עם כתוביות באנגלית. אם עלי לבחור סצינה אחת מכל הקורפוס של סורדי, קל להצביע על סצינת משאל-העם ב"חיים קשים", שהיא ממילא אחת הגאוניות בתולדות הקולנוע. ב-2.6.1946 נערך משאל העם שקבע האם איטליה תהיה רפובליקה או מדינה מלוכנית כבעבר. סילביו ואלנה, הנאבקים בדלות ועוני, מיטלטלים ממזללה למזללה בניסיון לאכול על החשבון. ברגע של מזל, דרך היכרות של אלנה, הם מוזמנים לארוחת ערב בביתה של נסיכה זקנה, שנואשת למלא שני כיסאות ריקים בשולחנה. שם הם מסובים, זוג רדיקלים צעירים גוועים ברעב, לשולחן המפואר לצד אריסטוקרטים עבשים ומפונפנים המצפים בקוצר רוח לשמוע את תוצאות המשאל ברדיו, והמקווים בכל מאודם שהמלוכה תנצח. כריזת התוצאות, שמפרטת מספרים לפי מחוז, מתגלה כעניין ממושך. בכל פעם שסילביו ואלנה מזי הרעב, שטרם דגמו מהאוכל המעולה, מגישים את המזלג אל פיהם, נקראת עוד תוצאה והתגובה הקולנית של יתר יושבי השולחן כופה עליהם לעצור מפאת כללי הנימוס. הסמליות המבריקה הזו מגיעה אל שיאה כשהקריין מסכם סוף כל סוף שהרפובליקה ניצחה. האריסטוקרטים השבעים משמיעים נאקות שבר, קמים ועוזבים את השולחן ביאוש בלי לאכול. סילביו ואלנה, לעומת זאת, לא מצליחים לכבוש את אושרם. הם צוהלים, מתחבקים, ואחרי התייעצות קצרה מוסיפים לשבת לבדם בשולחן הפאר הגדול ולסעוד את לבם בחיוך רחב. לפתע נכנס משרת זקוף-גו עם בקבוק שמפניה. הוא מביט אנה ואנה, משתומם על ריקותו של השולחן, אבל רגע אחר כך מתעשת וניגש במסירות מהודרת, בפנים חתומות, אל שני האורחים הזרים, ובפעם הראשונה בכל שנות שירותו מוזג שמפניה לכוסותיהם של בני מעמד הפועלים כמותו. זום-אאוט, והשניים אוכלים ושותים לשובע בהיכל-פאר, על שולחן המורמים-מעם, שעתה כאילו נערך רק לכבודם.

bottom of page