מצד אחד ­­צייר וממציא נעים הליכות, ומהצד השני פסל ומשורר זעוף – איזה מאבק בין גדולי האומנים בעולם מסתתר מתחת לציורי הקיר בפלאצו וקיו? "יש להציבו סמוך לקתדרלה, ואין טעם עוד להתווכח!" קרא סנדרו בוטיצ'לי בהתרגשות. "ודאי שיש טעם; הרי לשם מה זומנו לכאן, אם לא לשם הוויכוח?" קרא לורנצו די קרדי והוסיף: "יש להציבו בחצר ארמון הסיניורי". "האם אתה מתכוון להסתירו מעיני הציבור?" הרים ג'וליאנו דה סנגאלו את קולו. "לא, מוטב שיוצב תחת הלוג'יה של הסיניוריה. ראו את השיש העדין הזה; עליו להיות מוגן. עם הגשם הראשון הוא יתפורר לאבקה!" מימין לאונרדו דה וינצ'י - משמאל מיכאלאנג'לו בונרוטי צילום: Public Domain ערפילי בוקר 25 בינואר הצוננים בשנת 1504 הרעידו את הגברים בגלימותיהם כשחצו את כיכר הסיניוריה. אומניה החשובים ביותר של פירנצה עשו את דרכם במרץ לארמון הסיניורי אל המושב המיוחד שזומנו אליו כדי למצוא מיקום ראוי ל'דוד', פסלו החדש של מיכלאנג'לו . ככל שהתארך הוויכוח, כך התלהטו הרוחות. לאונרדו, שהאזין כל העת בסבלנות האופיינית לו, מילא את ריאותיו אוויר קריר והשתעל בנימוס. "ידידיי", אמר. זמן רב חישב את דבריו. כיצד יוכל לחוות דעה, כשידוע לכול שבינו ובין בואונרוטי הצעיר זורם נהר עכור? יש לנהוג איפוק, אך מצד שני, לא ייתכן שנפיל השיש השרירני הזה יוצב במרכז הכיכר! כעת הוא השתדל לשוות לדבריו אלגנטיות וכובד ראש. "הרהרתי רבות בדבר. אני מוצא עצמי בדעה אחת עם דה סאנגלו. השיש חלש ופריך ולא יוכל לעמוד בנזקי הגשם. מקומו סמוך לקיר תחת הלוג'יה, מעוטר בטעם, ובלבד שלא יפריע לקיום טקסי הרפובליקה. כן, תחת הלוג'יה". הראשון להפר את הדממה היה פיליפינו ליפי, שקולו העמוק נשמע עוד לפני שפתח את פיו. "מאסטרו דה וינצ'י, 'דוד', נצחונו בשיש של מיכלאנג'לו הצעיר, צריך לעמוד בכיכר לעיני כל בתור שומר ארמון המועצה ולהגן על ערכי הרפובליקה שלנו". כיכר סניוריה (האדונים) - צילום: Depositphotos לאונרדו ומיכלאנג'לו , שני האומנים הידועים ביותר בתולדות האומנות אשר די לנו בשמותיהם הפרטיים כדי לזהותם, היו בניה של טוסקנה, הכירו זה את זה ואף סלדו זה מזה בתפר שבין המאה ה־15 והמאה ה־16. פירנצה בירת טוסקנה של אותם ימים הייתה מרכז אורבני משגשג ומפותח, וכן הייתה ידועה בתור אבן השתייה של הרנסנס בתחומי הרוח, הפיתוח המדעי והאומנות. רחובותיה היו גדושים במלומדים ובמשוררים, באומנים ובפילוסופים, באדריכלים, בהיסטוריונים, בפוליטיקאים, באנשי מסחר ובבנקאים. לא פלא שממנה צמחו שני אומנים גדולים כ לאונרדו דה וינצ'י וכמיכלאנג'לו בואונרוטי. ​ לאונרדו, שהיה מבוגר ממיכלאנג'לו ב־23 שנים, כבר היה צייר ידוע בפירנצה כאשר מיכלאנג'לו עשה בה את צעדיו הראשונים בתור פסל מתחיל, אך בניגוד אליו, לאונרדו מעולם לא זכה להצלחה שהיה ראוי לה בפירנצה. דה וינצ'י היה צייר מחונן וחוקר של גוף האדם והטבע. הוא עסק בגיאומטריה ובפיזיקה והיה אומן, מהנדס וממציא. אולם אופי העבודה האיטי שלו, שנבע ממחקר ומהתבוננות, יצר לו מוניטין של אומן שלא מסיים את יצירותיו לעולם. אולי בשל כך לא זכה ליהנות לאורך זמן מחסותן של משפחות פירנצה העשירות. באכזבתו פנה אל לודוביקו ספורצה , שהיה עתיד להיות דוכס מילאנו, הציע עצמו בתור מהנדס ואומן ובילה שנים רבות בחצרו. לודוביקו ספורצה - דוכס מילאנו - צייר: ג'ובאני אמברוג'יו דה פרדיס - צילום: Public domain יחלפו כעשרים שנים עד שישוב לפירנצה. בזמן הזה מיכלאנג'לו הצעיר התגלה בתור פסל יוצא דופן וזכה להיות תחת חסותו של לורנצו דה מדיצ'י, איל מאניפיקו. בחצר מדיצ'י למד מיכלאנג'לו לא רק את מלאכת הפיסול, אלא גם ספרות, פילוסופיה ניאופלטונית ואף כתיבת שירה. אלה היו השנים שעיצבו אותו בתור אומן, והן ליבו אצלו עוד יותר את התשוקה לפיסול בשיש. בניגוד ללאונרדו הקונטמפלטיבי, מיכלאנג'לו עבד בזריזות ובלהט ואף נודע בפרצי ההשראה הפתאומיים שתקפו אותו, ובהם לא היה מניח את הפטיש ואת האזמל מידיו עד שהצליח לחלץ מן השיש את הדמויות שראה בו. לורנצו דה מדיצ'י, איל מאניפיקו, צייר: ברונזינו - צילום: Public Domain שני האומנים הדגולים הללו היו כה שונים זה מזה באופי ובסגנון, אך היו להם גם תחומי עניין משותפים: שניהם חשו שכדי לתאר את גוף האדם בציור או בפסל, יש ללמוד אותו לעומק גם מבפנים. הבנת אופן פעולת הגוף, השלד והשרירים היו לדידם המפתח לתיאור אמיתי יותר של תנועה, של מבט, של מחוות גוף ושל רגש. לשם כך פנו בסתר לנתיחת גופות, דבר שהיה אסור להעלות על הדעת באותה תקופה, משום שבעולם אשר במובנים מסוימים לא התנתק מהערכים של ימי הביניים, האומנות עדיין עמדה בשירות הדת, ומחקר פיזיולוגי לא היה אמור להיות מעניינם של אומנים. מיכלאנג'לו ולאונרדו, כל אחד בנפרד, ביקשו להציג את מלוא יפי הבריאה, ולשם כך רצו לחקור את מה שנמצא מתחת לגלימות ולשמלות. ללא קשר זה לזה נהגו השניים לערוך בסתר נתיחות של גופות שקיבלו מחדרי מתים. מעשים אלה נחשבו לטאבו, לחילול הקודש ולחתירה תחת סמכות הכנסייה, ומשום כך לחטא בעיני רבים מבני דורם. כיום אנחנו יכולים להתבונן ברישומים של איברי הגוף השונים, של מערכות השרירים, של הלב ושל המוח שהותירו אחריהם לאונרדו ומיכלאנג'לו, ולראות עד כמה הסתכנו כדי להעמיק חקור בשם האומנות.​ רישומים של אנטומים שהשאיר לאונרדו - צילומים: Depositphotos אומנם שניהם הגיעו ממעמד בינוני־נמוך ועשו את דרכם בין הסטודיות של האומנים החשובים בפירנצה, אך שם כנראה מסתיים הדמיון ביניהם. מיכלאנג'לו ולאונרדו, שגילמו את תמצית מהות הרנסנס, לא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה באופי, בסגנון, בתפיסת העולם ובאופן העבודה. לאונרדו דה וינצ'י, בנו מחוץ לנישואים של נוטריון שעבר להתגורר בפירנצה, מעולם לא זכה לחינוך פורמלי ונשלח ללמוד אומנות בבוטגה (סדנת אומן) של אנדראה דל ורוקיו, ושם התגלה כשרונו הפנומנלי לציור. אנדראה דל ורוקיו - דיוקן - צייר: Nicolas de Larmessin צילום: Public Domain ככל שבגר גילה גם התלהבות ותשוקה לחקור טבע, בעלי חיים, אנטומיה, בוטניקה, פיזיקה, מתמטיקה והנדסה, והוא נעשה צייר מבריק, אדם מעודן ואלגנטי בעל מזג נעים ואיש שיחה מלבב, שהרבה להסתובב בין חוגי החברה הבורגנית. לעומתו, מיכלאנג'לו בואנרוטי היה אומן שסימל את הדור של שיא הרנסנס הפיורנטיני וראה עצמו בתור אומן המחייה את הפיסול המונומנטלי של העולם העתיק. הוא נולד למשפחה מבוססת קצת יותר, קתולית אדוקה. אביו היה מעורב מאוד בחינוך של בנו, ואף שלח אותו ללמוד דקדוק ומתמטיקה בתקווה שישתלב בעסקי המסחר, אך מיכלאנג'לו כשל בכך. לבסוף הצליח לשכנע את אביו לאפשר לו ללמוד אומנות בבוטגה של דומניקו גירלנדיו. דומניקו גירלנדיו - דיוקן עצמי פרט מתוך הציור: הערצת המאגים צילום: Public Domain מיכלאנג'לו העדיף את עבודת הכפיים. הוא היה אדם מחוספס, זעוף ומהיר חמה, והיה לו דחף יצירה ונפש שהתייסרה בקונפליקטים פנימיים. הוא התהלך בבגדי עבודה מלוכלכים מאבק השיש, ואפו היה מעוקם מכיוון שהסתבך בקטטה. עולמו הפנימי, בניגוד לזה החיצוני, היה עשיר ורוחני, ותשוקתו לפיסול בשיש הייתה בלתי נלאית. הוא נמשך במיוחד לפיסול ולציור גוף האדם. פסל דוד - מוזיאון האקדמיה פירנצה צילום:לי טפרברג מיכלאנג'לו העניק לנו יצירות מופת, כגון דוד, הפייטה והקפלה הסיסטינית, ואילו לאונרדו את המונה ליזה ואת הסעודה האחרונה, וכן אוצר בלום של מחקרים מדעיים שהקדימו את זמנם במאות שנים. התבוננות במכלול יצירותיהם עלולה לגרום לנו להרגיש שהאנשים הדגולים הללו התקיימו בממד אחר מלא הוד והשראה שמימית, מנותקים מהיום־יום ומשאר בני התמותה. אבל שני הטיטנים הגדולים של אומנות הרנסנס לא היו חפים מקנאה, ושררה ביניהם עוינות מקצועית, וככל הנראה גם שנאה הדדית ברמה האישית. ג'ורג'יו וזארי, אומן והיסטוריון שחי במאה ה־16, תיאר את יחסי השניים בעבודתו החשובה ביותר – ביוגרפיה עבת־כרס של 300 אומנים איטלקים בתקופת הרנסנס. בפרק המפואר שהוקדש ללאונרדו דה וינצ'י הוא כתב כי שררה סלידה רבה בין מיכלאנג'לו בואונרוטי ובינו, וכן תיאר כי בשל התחרות המרה עזב מיכלאנג'לו לרומא כדי לעבוד בשירות האפיפיור, ואילו לאונרדו עזב את פירנצה כדי לעבוד תחת חסות מלך צרפת. "מונה ליזה" צייר: לאונרדו דה וינצ'י צילום: Public Domain האם שני הענקים התמודדו ראש בראש?‏ ובכן, כמעט! בשנת 1503 פייר סודרני, הגונפלוניירה של פירנצה (התפקיד הבכיר ביותר ברפובליקה של פירנצה) החליט שהגיע הזמן לעטר את קירות סלון המועצה בציורי קיר שיפארו את ניצחונותיה של פירנצה. בצעד נועז הגה תוכנית שתציג לראווה את שני האומנים הגדולים ביותר בפירנצה באותה עת, לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו בואנרוטי . הציורים שהוזמנו היו אמורים לתאר שני קרבות שבהם פירנצה ניצחה את אויביה וביססה את שליטתה באזור. מלאונרדו הוזמן ציור שיתאר את קרב אנגיארי מול דוכסות מילאנו שהתרחש בשנת 1440, וממיכלאנג'לו הוזמן ציור שיתאר את קרב קאשינה מול צבא פיזה שניטש בשנת 1364. לפי התכנון, הציורים היו אמורים לעמוד זה לצד זה על קירות סמוכים. תארו לעצמכם את מיכלאנג'לו ולאונרדו עובדים כתף אל כתף בתוך חלל אחד! ​ לאונרדו ניגש לעבודה, ולאחר שסיים את הסקיצות החל לעבוד בסלון המועצה, סלון החמש מאות. במקום שיטת הפרסקו המסורתית המחייבת עבודה מהירה והחלטית מאוד מרגע הנחת הפיגמנט על הקיר, החליט לאונרדו ליישם טכניקת ציור עתיקה ששחזר מתוך כתביו של פליניוס הזקן, חוקר טבע ופילוסוף מהמאה הראשונה לספירה. בטכניקה נעשה שימוש בתערובת פיגמנט ושעווה שיש לייבש בתום הציור על ידי שימוש באש בתור מקור חום. עד מהרה הטכניקה שבחר התבררה כאסון כאשר לא הצליח לחמם את הקיר באופן אחיד, ובעקבות זאת נמס הפיגמנט במקום להתייבש. הצבעים זלגו על הקיר, ולאונרדו נאלץ להכיר בכישלונו וזנח את הפרויקט. מעניין לציין שלאונרדו השתמש בטכניקה דומה כשמונה שנים קודם לכן, כאשר צייר את הסעודה האחרונה ברפקטוריום של מנזר סנטה מריה דלה גרציה במילאנו. אומנם מיכלאנג'לו יצר סקיצה של הקרב, אך למעשה מעולם לא החל לצייר על הקיר, ייתכן שבשל העוינות ההדדית עם לאונרדו. מיכלאנג'לו נסע לבולוניה ומשם לרומא כדי לצייר את תקרת הקפלה הסיסטינית. כך מה שהיה יכול להיות קרב הטיטנים ננטש ולא מומש . כחמישים שנה מאוחר יותר ג'ורג'יו וזארי היה זה שהשלים את עיטור הקירות של סלון החמש מאות בתיאור של קרבות אחרים. ישנם חוקרים הטוענים כי ציור הקיר של לאונרדו עדיין מסתתר מתחת ליצירתו של וזארי. למרבה המזל, הסקיצות של הציורים שציירו מיכלאנג'לו ולאונרדו נשמרו במשך זמן מה, ואומנים אחרים למדו אותם והעתיקו אותם. כמה מן ההעתקים נשתמרו עד היום. ההעתק הידוע ביותר של ציור הקרב על אנגיארי שצייר לאונרדו נעשה במאה ה־17 בידי הצייר הפלמי פיטר פאול רובנס, והוא מוצג כיום במוזיאון הלובר. הסצנה הייתה צריכה להיות דרמטית ביותר: לוחמים בשריונות פנטסטיים מעוטרים צדפים, רכובים על סוסים ומתגוששים בסערת לחימה מפותלת, חרבותיהם מונפות ופיותיהם פעורים בזעקות קרב, בעוד פרסות הסוסים רומסות את יריביהם. לאונרדו, שנטה בדרך כלל לצייר סצנות רגועות ומעודנות יותר, הצליח ללכוד את מלוא הדרמה של האלימות הגלומה במלחמה. הקרב על אנגיארי לפי לאונרדו - צייר: פיטר פאול רובנס - מוזיאון לובר פריז צילום: Public domain את הסקיצה של קרב הקאשינה בין פירנצה ופיזה, שהיה אמור לצייר מיכלאנג'לו, העתיקו אומנים רבים, וככל הנראה היא נקרעה מרוב בלאי. אף על פי כן, עד היום נשתמר העתק שהכין אריסטוטל דה סאנגלו, אחד מתלמידיו של מיכלאנג'לו, בשנת 1542. ההעתק נמצא באוסף פרטי. קרב קאשינה מול צבא פיזה שניטש בשנת 1364 - צייר: ג'ורג'יו וזארי - סלון פאלצו וקיו פירנצה צילום: Public Domain מיכלאנג'לו נמנע מתיאור הדרמה של הקרב וצייר במקום זה את הרגע שלפני הקרב שבו החיילים הפיורנטינים רוחצים בנהר הארנו בשלווה, ופתאום מגיעה הידיעה שהפיזאנים יצאו למתקפת פתע והגברים העירומים מתלבשים בחופזה. הפיורנטינים ניצחו בקרב מול פיזה אף שנתפסו לא מוכנים. הנושא המרכזי של מיכלאנג'לו, אם כן, הוא העוצמה והיופי של הגוף הגברי העירום והכוח הטמון בו גם ללא שריון ונשק. הוא מתאר תנועות גוף נפתלות ותכונה של גברים היוצאים לקרב, אם כי במידה ניכרת הרבה יותר רגוע וברור מהסערה אצל לאונרדו. אחת מיצירותיו המוקדמות ביותר של מיכלאנג'לו היא תבליט שיש המתאר את " קרב הקנטאורים ". התבליט, המוצג כיום במוזיאון בית בואונרוטי בפירנצה, מתאר סצנת קרב מיתולוגית סוערת ומציעה קומפוזיציה דומה, וישנם חוקרים הרואים קשר בין שתי היצירות. "קרב הקנטאורים". תבליט בשיש - מיכאלאנג'לו 1492 -מוזיאון בית בואונרוטי, פירנצה - צילום: sailko אני אוהבת את מוזיאון פלאצו וקיו (ארמון הסיניורי). זהו בהחלט לא המוזיאון החשוב ביותר בפירנצה, אך הקירות שלו ספוגים, פשוטו כמשמעו, בסיפורים. כשאני עומדת בחלל הגדול של סלון החמש מאות, המשמש עד היום את עיריית פירנצה לאירועים רשמיים, אני מדמיינת לצידי את חבורת האומנים החשובים של פירנצה מתווכחים עדיין בלהט על הפסל 'דוד'. שם עמדו גם מיכלאנג'לו בואונרוטי ולאונרדו דה וינצ'י. מה התרחש ביניהם? האם קינאו זה ביצירתו של זה? מה נאמר מבלי להיאמר, כדרכם של הפיורנטינים? סלון החמש מאות עצום בגודלו. הוא נבנה בסוף המאה ה־15 כדי לקיים בו את השלטון בפירנצה, וכך קורה עד היום. ציורי הקיר של ג'ורג'יו וזארי מאמצע המאה ה־16 מעטרים גם כיום את החדר בניצחונותיה המפוארים של פירנצה במלחמות נגד אויביה, מונומנט אדיר להישגיו המדיניים של קוזימו הראשון, דוכס פירנצה בזמנו. אך בעיניי הם כמעט שקופים. סלח לי, ג'ורג'יו, אך אני נכנעת לעיניי רוחי ורואה שם שתי יצירות מופת של בניה המהוללים ביותר של פירנצה, לאונרדו ומיכלאנג'לו, המוצגות זו לצד זו.

באמת שאין כמו פירנצה – מוזיאונים בעלי שם עולמי, אדריכלות מופלאה, ואווירה שאין שנייה לה. כולם מכירים את פירנצה כערש הרנסנס, אבל האם אתם מכירים את סיפורה המלא של העיר, מרגע לידתה ועד היום? אלסנדרה לאונרדי יצאה למסע ייחודי בעקבות ההיסטוריה של פירנצה: עבור כל תקופה היסטורית, היא ביקרה במונומנט אחד המסמל את אותה התקופה  פונטה וקיו אחד מסמלי העיר - צילום: Depositphotos פירנצה, בירת טוסקנה, היא אחת הערים המרתקות והמפורסמות בעולם. קל להתפעל ממנה, אבל רק מי שצולל לתוך ההיסטוריה העשירה להדהים של העיר זוכה להעריך את יופיה במלואו. מאז ימי הביניים מהווה פירנצה מרכז אמנותי, תרבותי, כלכלי ופוליטי חשוב. היא ידועה כמקום שבו החל הרנסנס – תקופת התקומה התרבותית והמדעית שסימנה את תחילת המודרניזציה של אירופה, כך בכתבה זו לא נדבר על הרנסנס בלבד, אלא נבחן את העיר במבט פנורמי. אסקור בקצרה את סיפורה של פירנצה, מתחילתה ועד היום, ועבור כל תקופה היסטורית נבקר באתר אחד – מבנה, כנסייה או אפילו בית קפה – המסמלים את אותה התקופה.   שורשיה של פירנצה עתיקים: כבר במאה ה-8 לפני הספירה עמד באזור זה יישוב אטרוסקי , אך העיר כפי שהיא מוכרת לנו היום נוסדה (לפי המסורת) על ידי הרומאים סביב שנת 59 לפני הספירה, ונקראה פלורנטיה. מעט מאד נותר מאותה התקופה ברחבי העיר עצמה, אך בניגוד למבנים וחומות דווקא הממצאים הארכיאולוגיים קיימים בשפע, ורבים מהם מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי של פירנצה ( Museo Archeologico Nazionale di Firenze ) הממוקם בבניין מהמאה ה-17 בשם Palazzo Crocetta. המוזיאון נפתח בסוף המאה ה-19, ובנוסף לממצאים מפירנצה עצמה מוצגים פה כמה פריטים בעלי תהילה עולמית כמו למשל הכימרה של ארצו (Chimera di Arezzo) – פסל ברונזה אטרוסקי מהמאה ה-4 לפנה"ס, "הנואם", פסל אטרוסקי מהמאה ה-1 לפנה"ס, וכד פרנסואה – כד יווני מהמאה ה-6 לפנה"ס.   לאחר התמוטטות האימפריה הרומית נפלה גם פירנצה, בדומה לשאר איטליה, לידיהם של הכובשים החדשים: קודם האוסטרוגותים, ובהמשך הלומברדים , הגותים והביזנטים. מאותה תקופה לא נותרו אתרים רבים בעיר, מלבד (כפי נראה) מגדל אחד: ה-Torre della Pagliazza, בפיאצה סנטה אליזבתה (piazza Santa Elisabetta) אך מקורו לא ודאי.   במאה ה-9 עבר צפון-מרכז איטליה (ובכלל זה גם פירנצה) לשליטת הקרולינגים תחת לותאר הראשון, ששימש בין היתר כמלך איטליה. הלידה המחודשת הראשונה של העיר – ותקומתה לאחר שנים ארוכות של פילוג, הרס ודעיכה – החלה באלף השני לספירה סביב שנת 1018. האירוע המסמל של התקופה היה בנייתה של בזיליקת סן מיניאטו אל מונטה (San Miniato al Monte). הבזיליקה הרומנסקית בעלת חזית השיש הירוקה-לבנה היא אתר מרשים ומעניין, וכדאי בהחלט לבקר בה. למידע נוסף, בקרו באתר הרשמי .   חזית כנסיית סן מיניאטו אל מונטה - צילום: Depositphotos ימי הביניים התאפיינו בסערות ומחלוקות פוליטיות וצבאיות, אך על השטח כולו שלטה בכל זאת דמות מרכזית אחת: הרוזנת מטילדה מקנוסה ( Matilde di Canossa ), שמשלה על פני שטח נרחב במרכז איטליה. לאחר שנפטרה מתילדה מקנוסה בשנת 1115, הפכה פירנצה לעיר-מדינה אוטונומית, המונהגת בידי קונסולים שנתמכו על ידי מועצת האזרחים.   זו היתה התקופה שבה הניחו משפחות האצולה המרכזיות של פירנצה את היסודות לכוחן הפוליטי והכלכלי. לאורך המאה ה-12 התפתחו תחומי המלאכה והמסחר בעיר בקצב מסחרר, ובשנת 1182 נולדה גילדת האומנויות והמלאכה הראשונה. הגילדות היו אגודות שהגנו על המשתייכים לקטגוריות המקצועיות השונות, וכוחן בעיר היה עצום. המלאכה הרווחית ביותר היתה צביעת בדי צמר משובחים ומסחר בהם, ובזכות מלאכה זו זרמו לפירנצה סכומי עתק. באותם הימים החלה גם הפעילות הבנקאית הממוסדת בפירנצה, ובמקביל גם התרחבו הסכסוכים בין האצילים לסוחרי העיר. מי שמעוניין לבקר באתר מאותה התקופה יוכל לבקר בבית הטבילה על שם ג'ובאני הקדוש ( Battistero di San Giovanni ), העומד בצמוד לדואומו של פירנצה (יש לציין שהמבנה שופץ מספר פעמים מאז שהוקם במאה ה-12). בית הטבילה המשושה מצופה בשיש לבן וירוק, נבנה בסגנון רומנסקי-פלורנטיני, וחלקו הידוע ביותר הוא דלתות הזהב המרהיבות שלו שיצר לורנצו גיברטי (Lorenzo Ghiberti) שמיכלאנג'לו אף כינה "השער לגן עדן" (הדלתות הנוכחיות הן עותק, המקור מוצג במוזיאון הדואומו ).  בית הטבילה על שם ג'ובאני הקדוש - צילום: Depositphotos בשנת 1207 השתנתה צורת השלטון בפירנצה, ואת המושכות תפס ראש עיר (ה-podestà) אביר שאמור היה לשלוט באופן אובייקטיבי, ללא משוא פנים. לאורך המאה ה-13 נוסדו הכנסיות החשובות ביותר בעיר, בעקבות הגעתם של כמה מסדרים דתיים לפירנצה. כנסיות אלו, שהפכו בהמשך לבזיליקות, ממוקמות באזור שפעם נחשב לפאתי העיר, בסמוך לנקודה שבה עמדו בעבר החומות. דוגמה מצוינת לכנסיה משמעותית שנבנתה בתקופה זו היא בזיליקת סנטה קרוצ'ה ( Santa Croce ), שבנייתה החלה בשנת 1220 והסתיימה כמאתיים שנה מאוחר יותר. חזית הכנסייה, המעוצבת בסגנון גותי, הושלמה רק בשנת 1800. זוהי אחת הכנסיות היפות בפירנצה, וידועה גם כמיני-פנתיאון: כאן קבורים בין היתר מיכלאנג'לו וגלילאו גלילאי. דוגמה נוספת לבזיליקה משמעותית מאותה התקופה היא סנטה מריה נובלה ( Santa Maria Novella) , שנוסדה במחצית הראשונה של המאה ה-13. חללה הפנימי עוטר לאורך השנים ביצירות מופת של אמנים כדוגמת ג'וטו, ברונלסקי , מזאצ'ו, מיכאלנג'לו , בוטיצ'לי, ווזארי. חזית השיש של הכנסייה עוצבה בסגנון רנסנסי.  לקריאה נוספת על דמויות אלו ואחרות בקרו בציר הזמן של איטליה . חזית כנסיית סנטה מריה נובלה - צילום: Depositphotos בתקופה פורייה זו נבנתה גם הכנסייה החשובה ביותר בפירנצה – הקתדרלה (או דואומו Duomo), הידועה גם בשם הרשמי סנטה מריה דל פיורה ( Santa Maria del Fiore ). זוהי אחת הכנסיות הגדולות בעולם, ושמה הוא מחווה לשמה העתיק של העיר, פלורנטיה. תהליך הבנייה החל בשנת 1285 לפי תכנון של האדריכל ארנולפו די קמביו (Arnolfo di Cambio), ונדרשו למעלה ממאתיים שנה על מנת להשלים את המלאכה. כיפת הדואומו, שתכנן ברונלסקי , נחשבת לא רק לאחת מפסגות הרנסנס אלא למעשה לאחד ההישגים האדריכליים החשובים בעולם. הדואומו של פירנצה – סנטה מריה דל פיורה. צילומים: Depositphotos   בסמוך לדואומו ניצב מגדל הפעמונים של ג'וטו (Campanile di Giotto), יצירת מופת בסגנון גותי-איטלקי. מבקרים רבים בוחרים לטפס במעלה מאות המדרגות המובילות לכיפה של ברונלסקי או לראש מגדל הפעמונים של ג'וטו. אם אתם בכושר טוב ולא סובלים מקלסטרופוביה, זו חוויה מומלצת! מגדל הפעמונים של ג'וטו - צילום: Depositphotos המאה ה-13 אופיינה לא רק בפריחה ושגשוג אלא גם בטלטלות פוליטיות ומאבקים קשים: האינקוויזיציה ניהלה מאבקים נגד האפיקורסים, והמאבק המדמם בין הגואלפים והגיבלינים, תומכי האפיפיור מול תומכי הקיסר, קרע לגזרים את העיר. אך למרות המאבקים, מעמדה של פירנצה, שבאותם הימים נשלטה בידי "קפטן העם" והמועצה העירונית, רק המשיך והתחזק. בשנת 1252 הוטבע לראשונה פלורין הזהב – מטבע הזהב הראשון באירופה, ובשנת 1255 הדגימה פירנצה את כוחה ומעמדה כאשר בנתה את הארמון הרשמי – מבצר העם (palazzo del Popolo), הבארג'לו. כיום משמש מבנה זה כמוזיאון חשוב  (Il Bargello) , ומוצגות בו יצירות מימי הביניים והרנסנס של אמנים כדוגמת דונטלו, מיכלאנג'לו, לוקה דלה רוביה, ורוקיו, ואחרים. הבארג'לו שהיה לארמון העיר משמש כיום כמוזיאון חשוב לפיסול - צילומים: Depositphotos   המסע שלנו בעקבות ההיסטוריה של פירנצה מוביל אותנו כעת אל אחד האתרים הידועים בעיר: בסוף המאה ה-13 נבנה הפאלאצו דיי פריורי (Palazzo dei priori), המוכר כיום בשם פאלאצו וקיו ( Palazzo Vecchio ). היה זה מקום מושבה של הרשות השופטת, והאדריכל שהופקד על תכנונו ובנייתו היה ארנולפו די קמביו (Arnolfo di Cambio), שגם בנה את המגדל הצמוד בשנת 1310. בהמשך הפך הפאלאצו למקום מושבה של מועצת העיר. הפאלאצו וקיו בלילה - צילום: Depositphotos אקדים לרגע את המאוחר ואגלה לכם ש-180 שנה מאוחר יותר נבנה בפאלאצו וקיו האולם המרכזי והמפורסם ביותר שעומד עד היום,  ה-Salone dei Cinquecento (אולם החמש-מאות) שנודע כאחד מהאולמות הגדולים והמפוארים באיטליה: החלל באורך 54 מטרים עוטר בפרסקאות יקרי ערך, ושניים מהגדולים שבאמני התקופה – לאונרדו דה וינצ'י ומיכאלנג'לו בונוארוטי – הוזמנו לעטר את האולם (אם כי אף אחד מהשניים לא השלים את המלאכה). אולם החמש-מאות - צילום: Depositphotos בנקודה זו בציר הזמן פעלו בפירנצה גם סופרים בעלי חשיבות אדירה בתולדות הספרות האיטלקית, וביניהם פרנצ'סקו פטררקה (Francesco Petrarca) ו דנטה אליגיירי (Dante Alighieri), שכתבו באיטלקית ולא בלטינית (כמובן שהאיטלקית שבהם השתמשו היתה שונה מאד מהאיטלקית המוכרת לנו כיום). המבקרים בפירנצה יכולים גם היום לבקר בביתו של דנטה ( Casa di Dante ).   השנים חלפו, ופירנצה רק צמחה והתפתחה: המחצית הראשונה של ה-14 היתה תקופה של שגשוג פאר ואושר, הודות לבנקאות ולמסחר שפרחו בעיר. אך המחצית השנייה הייתה רוויה באסונות, ואת העיר פקדו בזה אחר זה מלחמות, קריסות פיננסיות של בנקים, שיטפונות ומגפות. אם תרצו להתרשם מאתרים מרכזיים שנבנו בפירנצה במאה ה-14, אני ממליצה לכם לבקר בכנסיית אורסנמיקלה ( Orsanmichele ), ששימשה בתחילה כמחסן לסחורות ולתבואה ובהמשך ככנסייה עבור הגילדות השונות בעיר. גם הפונטה וקיו (ponte vecchio), הגשר הציורי והמפורסם של פירנצה, נבנה בתקופה זו (על גבי גשר מוקדם בהרבה, המתוארך לתקופה הרומית). כיום משמש הפונטה וקיו כמקום מושבן של אינספור חנויות צורפים.  חזית כנסיית אורסנמיקלה המעוטרת בגומחות עם פסלים, שנים מהם מידיהם של גיברטי ואנדראה דל ורוקיו - צילומים: Depositphotos במאה ה-15 היו אלה משפחות האצולה שניהלו את העיר, והידועה שבהן היתה משפחת דה מדיצ'י (לימים שליטי פירנצה ובהמשך טוסקנה כולה). בתקופה זו החלה פריחה אדירה של האמנויות: אדריכלות, פיסול, וציור, ואמנים אדירים כגון לאונרדו דה וינצ'י, רפאל, מיכלאנג'לו ובוטיצ'לי שינו לנצח את ההיסטוריה. אם תרצו לראות כמה מהיצירות מתקופה זו, אני ממליצה לכם לבקר בגלריית האקדמיה (Galleria dell’Accademia) , שבה תוכלו להתרשם מפסלו המפורסם של מיכלאנג'לו – דוד. כמובן שכדאי לכם לבקר גם במוזיאון האופיצי ( Uffizi ), אחד המוזיאונים החשובים בעולם, ובו רבות מיצירות המופת של הרנסנס כמו למשל לידתה של ונוס, פרימוורה (בוטיצ'לי), טונדו דוני (מיכלאנג'לו), דיוקנו של פדריקו דה מונטפלטרו (פיירו דלה פרנצ'ס'קה), הערצת חכמי הקדם (דה וינצ'י), ועוד. למדריך האודיו המקורי שלנו למוזיאון האופיצי בעברית.   פרימוורה של בוטיצ'לי במוזיאון האופיצי - צילום: Depositphotos תחת שלטונה של משפחת דה מדיצ'י גם הקהילה היהודית העתיקה של פירנצה זכתה להגנה מסויימת ושגשגה. בנקאים יהודים הורשו לפתוח בנקים ולתת הלוואות, סוחרים יהודים פעלו בעיר, ואף הוזמנו אליה חכמים ואנשי תרבות כדוגמת הרב אליהו בן משה אבא דלמדיגו (ובאיטלקית: אליה דל מדיגו Elia Del Medigo), שזכה להערכה רבה ואף מופיע בציור הידוע "הערת חכמי קדם" של בנוצו גוצולי (Benozzo Gozzoli), בארמון פיטי.   במאה ה-16 זכתה משפחת דה מדיצ'י לתואר אצולה (בתמיכת האפיפיור ושושלת הבסבורג-לוריין), וביססה את שליטתה באזור – המדיצ'י שלטו במשך כמאתיים שנה על דוכסות טוסקנה, והובילו לתקופה של שגשוג ופריחה.   במהלך המאה-17 הגיע גם סגנון הבארוק לפירנצה. אף שמבני הבארוק הפיורנטיני ידועים הרבה פחות מהבארוק ברומא , ישנם כמה פנינים בעיר שאסור לפספס, והידועה שבהן היא קפלת הנסיכים (חלק מקפלות מדיצ'י - capelle medicee) , אולם ה-sala del tesoro  בפאלאצו פיטי  ( Palazzo Pitti ), וכנסיית סנטיסימה אנונציאטה ( Basilica Santissima Annunziata ). אחד האולמות בפאלאצו פיטי - צילום: Depositphotos במאה ה-18 הגיעה סופה של משפחת מדיצ'י, לאחר שהצאצאית האחרונה לשושלת נפטרה ללא יורשים. פירנצה עברה לידי דוכסי הבסבורג-לוריין, ששלטו בעיר בהשראת עקרונות תנועת ההשכלה. אתר מעניין מעידן זה הוא בית הקפה Gilli , ולדעתי זוהי תחנת חובה עבור המבקרים בעיר (למרות המחירים...). בית הקפה נפתח בשנת 1733, מה שהופך אותו לבית הקפה העתיק ביותר בפירנצה.   במאה ה-19 הגיע סופה של דוכסות טוסקנה כאשר זו אוחדה לתוך ממלכת איטליה בשנת 1861. למעשה, בין השנים 1865 ועד 1871 שימשה פירנצה כבירת ממלכת איטליה, והפרלמנט קיים את ישיבותיו בפאלאצו וקיו. פאלאצו פיטי, לעומת זאת, היה משכנו של המלך .  בשנת 1874 הונחה האבן הראשונה (שהגיעה מירושלים) והחלה בנייתו של בית הכנסת הגדול בפירנצה. המבנה המפואר תוכנן בסגנון מורי עם שיש לבן וורוד וכיפה מקורית בצבע ירוק-נחושת, והושלם בשנת 1874. ניתן לבקר בבית הכנסת, הממוקם ב-Via Farini. מומלץ לבדוק מראש את שעות הפתיחה באתר הרשמי.   בית הכנסת של פירנצה - צילום: Depositphotos בתחילת המאה ה-20 הפכה פירנצה לנקודת מפגש עבור אומנים ואינטלקטואלים, איטלקים וזרים, שנפגשו בבית הקפה (בר, באיטלקית) Giubbe Rosse בפיאצה דלה רפובליקה (piazza della Repubblica) ובבתי קפה נוספים בעיר. ציירים, משוררים, ונציגי זרמים ספרותיים נהגו לנהל דיונים ארוכים, שתו לא מעט, וכתבו כתבי עת ומניפסטים ספרותיים. הבר ההיסטורי שוחזר לאחרונה ונפתח מחדש, ונחשב לאתר היסטורי מעניין בו ניתן לשתות קפה טוב ולהציץ בציורים המקוריים ובמסמכים התקופתיים. מבנה מעניין נוסף מתקופה זו הוא ה-Palazzo delle Poste – בית הדואר היפהפה, הצמוד לכיכר הרפובליקה. מבחינה ארכיטקטונית זהו מבנה מקסים – נהדר לגלות את חלונות הוויטראז' ואת העיטורים על הקירות. מבנה מעניין נוסף (ומפתיע!) הוא ההארד רוק קפה ( Hard Rock Caffe)  – כיום זהו בית קפה המהווה חלק מרשת בינלאומית, אך בעבר היה זה בית קולנוע היסטורי בשם גמברינוס, ובזמן השיפוץ במקום שמרו הבעלים על מאפיינים ארכיטקטוניים משנות ה-20 של המאה הקודמת. הארד רוק קפה, הממוקם בתוך קפה-קולנוע גמברינוס (לשעבר) - צילום: Sailko לאחר ימי התהילה של הבל אפוק, עננה שחורה כיסתה את שמי אירופה עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה. למרות שהעיר לא הושפעה ישירות מהסכסוך, תושבים רבים גוייסו לצבא ונהרגו בקרבות, ופירנצה סבלה ממחסור במזון ומירידה משמעותית ברמה הכלכלית. לאחר המלחמה נבנו אזורי תעשייה בצפון העיר, ומעט לאחר מכן החלה התקופה הפשיסטית, שנמשכה עד תום מלחמת העולם השנייה. אחד המבנים המייצגים ביותר של האדריכלות הפשיסטית בפירנצה הוא תחנת הרכבת סנטה מריה נובלה (S. Maria Novella), הנחשבת ליצירת מופת של הרציונליזם האיטלקי. פירנצה, אגב, נודעה בתנועת ההתנגדות שפעלה בה נגד הפשיזם והנאציזם.   לאחר מלחמת העולם השנייה החלו מאמצי השיקום, שכללו את בנייתם המחודשת של הגשרים שהנאצים הפציצו כשנסוגו מהעיר, ובנייה מחדש של הרחובות ההרוסים. בשנות החמישים של המאה ה-20 הפכה פירנצה לבירת האופנה האיטלקית ואירחה את תצוגות האופנה הראשונות ב-1951. למעשה, כמה מהמעצבים האיטלקים הידועים ביותר היו פיורנטינים (כלומר תושבי פירנצה) וביניהם גוצ'י, פרגאמו, קוואלי, ואחרים. מי שמעוניין לצלול לתוך חוויית השופינג (האיכותי) יוכל לבקר בויה טורנבוני (via Tornabuoni) – רחוב היסטורי חשוב ובו מבנים יפהפיים מהמאות ה-14, 15 ו-16, המהווים כיום בית לבוטיקים של המעצבים המפורסמים ביותר.   אחד האירועים הידועים בתולדות פירנצה הוא השיטפון הנוראי שהחריב חלקים מהעיר בשנת 1966. בנובמבר של אותה השנה עלה נהר הארנו על גדותיו, והנזק היה אדיר: אנשים נהרגו, ויצירות אומנות רבות, שערכן לא יסולא בפז, נהרסו או אבדו. אנשים רבים מכל רחבי העולם התגייסו כדי לסייע לפירנצה ולהציל את יצירות האומנות. "מלאכי הבוץ", כפי שהם כונו, התייצבו לצד המקומיים וסייעו במאמצי השיקום והניקוי, הצילו ספרים יקרי ערך מהספרייה הלאומית, ואינספור יצירות אומנות.  הספרייה הלאומית בפירנצה - צילום: Depositphotos כמובן שרשימת האתרים המעניינים בפירנצה ארוכה מאד (מאד...) אך אני מקווה שהטעימה הקצרה בכתבה זו עוררה בכם סקרנות לצאת ולגלות פינות מיוחדות בעיר.

צפון איטליה הוא יעד מושלם למסיבת סילבסטר מהחלומות. בין אם תבחרו בבקתה רומנטית בדולומיטים, מסע אופנועי שלג בססטרייר או סיור צ'אספולטה מסורתי תחת אור הכוכבים בוונטו, לנדיה קרישי יש כמה הצעות עבורכם...   לומברדיה , פיימונטה , ונטו ו טרנטינו אלטו אדיג'ה הם ארבעת המחוזות באיטליה שיעניקו לכם חוויה בלתי נשכחת לרגל ראש השנה האזרחית: ארוחות ערב חגיגיות בבקתה, סיורי רכיבה על גבי אופנועי שלג ומצעדים המלווים בלפידים הם רק חלק מהחוויות שתוכלו לחוות. אני מקווה שהמאמר שלפניכם יתן לכם כמה רעיונות לערב סילבסטר מיוחד.   סיורי הליכה בשלג – מהם צ'אספולטה? לפני שנכנס לעומק הדברים, ונדבר על יעדים ובקתות שבהם תוכלו לבלות את הסילבסטר, כדאי להתעכב לרגע על הפעילות עצמה, ולהבין מהן בדיוק נעלי שלג וכיצד נולדה מסורת הצ'אספטלאטה (Ciaspolate), כלומר הסיורים הנערכים באמצעות נעלי שלג (ובאיטלקית: צ'אספולה ciaspole).   כדי לטייל בשלג, יש צורך בנעליים מיוחדות המותאמות להליכה בשלג. באיטלקית, נעליים אלה נקראות צ'אספולה – ciaspole. בעבר, מבנה הנעל היה דומה מאד למחבט טניס עתיק, עשוי מעץ ועור: סוליית הנעל הייתה רחבה במיוחד, על מנת להגדיל ככל האפשר את השטח שבא במגע עם השלג, ולמנוע מהרגל לשקוע לתוך השלג הרך. נעלי השלג קיימות לפחות 6000 שנה, ונפוצות בתרבויות ברחבי העולם. הראשונים שהשתמשו בהן בחיי היום-יום היו, ככל הנראה, העמים הילידים שחיו בצפון המושלג של יבשת אמריקה, והאסקימוסים שחיו בקנדה. בזכות נעליים אלה הצליחו אותם עמים עתיקים לחצות מרחבים מושלגים גדולים בבטחה, לעבוד, ולצוד. שמן האיטלקי של הנעליים (צ'אספולה) מגיע ככל הנראה מניב מקומי שמדברים בפיימונטה (ניב האוקסיטן), ואולי אפילו מהשפה הלדינית שבה מדברים תושבי עמק נון (ואל די נון), שבדולומיטים.  השימוש בנעלי שלג היה נפוץ מאד גם באירופה, ולא רק בעת העתיקה אלא גם בעידן המודרני: במלחמת העולם הראשונה, נעלו החיילים נעלי שלג, ואלה סייעו להם לחצות את האלפים, שהיו לעיתים מכוסים בלא פחות משישה מטרים של שלג! תרמילי החיילים היו מצויידים בוו מיוחד, שאיפשר לחבר אליו את הנעליים כאשר החיילים הסירו אותן, ונכנסו לחפירות. כיום נעלי השלג המודרניות עשויות מחומרים קלים ועמידים, כמו אלומיניום או פלסטיק. הן רב-תכליתיות וקלות, ונפוצות מאד במדינות הצפון (וגם בצפון איטליה). הליכה עם נעלי שלג איננה גלישה (הנעליים אינן מגלשיים), ולא נדרשת מיומנות מיוחדת או ידע טכני על מנת ללכת איתן. צריך רק להתרגל לסוג התנועה. מומלץ להתחיל עם סיורים קצרים, באורך כחצי שעה למשל, ולאחר שצברתם מיומנות וביטחון, תוכלו להגדיל בהדרגה את המרחק ואת משך הטיול. עצה נוספת למי שלא רגיל לטייל בשלג: חשוב מאד להתלבש בהתאם, לצאת לדרך עם נעלי הרים, מקלות הליכה טלסקופיים, בגדים חמים ואטומים למים, משקפי שמש, ורצוי גם ערכת עזרה ראשונה.  סוגי נעלי השלג: מנעל עץ ועד לנעליים המודרניות הנפוצות היום   מקורותיהם של מצעדי הלפידים בעזרתן של נעלי השלג, או מגלשי סקי, תוכלו להשתתף במצעדי הלפידים הליליים הרבים המאורגנים באזורים מסויימים באיטליה בתקופת החגים (ראו בהמשך). זו מסורת נהדרת, אבל מה מקורה, ומדוע נערכים המצעדים האלה? לתהלוכה הלילית עם לפידים ואבוקות יש מקורות פגאניים עתיקים. לפי המסורת, ייחסו התושבים כוח מיוחד לאש הלילית, ששמרה על בני האדם והרחיקה מהם את החושך והרוע. זוהי דוגמה סימלית לנושא שחוזר על עצמו בכל האגדות – המלחמה בין הטוב והרע. האדם הפרהיסטורי נעזר באש הלילית להרחיק מהמערה שבה הוא חי את חיות הטרף שאיימו עליו. האש היא זו שגוננה עליו והרחיקה ממנו את האפלה המאיימת, ומספר דתות, ובכלל זה הנצרות הקתולית, משתמשות באש כחלק מטקסי הפולחן שלהן. נפוצים במיוחד באיטליה הם מצעדי התפילה בליווי לפידים, שבמהלכם המאמינים נושאים תפילה, או שרים יחדיו, בעודם אוחזים בלפידים בוערים. בתקופת חג המולד, נועדו מצעדי הלפידים לציין את לידתו של ישו, ולהוקיר תודה לאלוהים. מנקודת מבט תיירותית, המצעדים הנערכים על נעלי שלג או מגלשי סקי הם מרהיבים במיוחד, משום שאפשר ליהנות מיופיים של ההרים המושלגים בלילה, ומהשבילים המנוקדים בלפידים בוערים. האווירה מיוחדת מאד, והתמונה המתקבלת היא מרהיבה.   אם נשלב את הסיורים הנערכים בעזרת נעלי שלג (ciaspolate) עם מסורת תהלוכת הלפידים, ונוסיף גם ארוחת ערב רומנטית בבקתה בהרים, מובטח לנו סילבסטר בלתי נשכח!   הבקתה בהרים (baita, באיטלקית), היא סמל של ממש באזורים כמו האלפים והדולומיטים. בעבר הן נבנו באזורים מבודדים, כמבנה חקלאי. הבקתות שימשו את החלקאים כמקום עבודה, שבו רועי הצאן הכינו גבינה מחלב הפרות שבמרעה, או אחסנו את החציר. על מנת לבנות את הבקתה, נעזרו תושבי המקום במשאבים שהיו זמינים להם: עץ עבור המבנה עצמו, ואבנים או לבנים עבור האח. היום בקתות רבות הפכו לבתי מלון ומסעדות, ומשמשות כיעד אידיאלי לא רק לחגיגות הסילבסטר, אלא לכל חופשה חורפית. ישנן בכל רחבי צפון איטליה עשרות ומאות בקתות מושלמות לסוף שבוע מושלג ורומנטי.   בורמיו – Bormio אם החלטתם לבלות את חופשת החורף במחוז לומברדיה, כדאי שתדעו שאחד היעדים הנחשקים ביותר הוא העיירה בורמיו, שמציעה שפע של חוויות נפלאות. יש מי שמעדיפים לחגוג את הסילבסטר בפיאצה (כיכר), לספור לאחור עם כולם ולצפות בזיקוקים, אבל לא חובה לצלול לתוך הכאוס הזה. אפשר גם לטעום ארוחת ערב מיוחדת, רגועה ואינטימית, וליהנות מהשלווה בעודכם מוקפים בנוף המרהיב של בורמיו. על מנת לעשות זאת, בחרו את אחת המסעדות הממוקמות בריפוג'ו (rigufio), כלומר בקתה מבודדת בראש ההר שעברה הסבה למסעדה או מלון. על מנת להגיע, הבעלים יאספו אתכם בעזרת אופנוע שלג או חתול שלג מנקודת המפגש ב-Bormio 2000. בתום ארוחת הערב, שעולה בסביבות ה-75 יורו לאדם, יחזירו אתכם לרכב. לפרטים נוספים: http://www.chaletdeirododendri.com/ristorante/   בבורמיו תוכלו גם להשתתף בפעילות נוספת: תהלוכת הלפידים של השנה החדשה, הנערכת לאורך מדרון הסקי המפורסם סטלביו (Stelvio). התהלוכה נראית כמו נחש זוהר העשוי לפידים, המתפתל וזורם במורד ההר. האירוע יוצא לדרך סביבות השעה 17:30, מהאצטדיון (ski stadium), וכולל גם הופעות מוזיקליות, ודוכנים המוכרים יין חם ושפע של נשנושים טעימים. ההשתתפות במצעד עצמו מומלצת רק לגולשים מנוסים. אם אינכם מומחי סקי, אולי עדיף להסתפק בצפייה בתהלוכה, בעודכם מתחממים עם כוס יין מהביל ומתובל!    ססטרייר (Sestriere) – ברוכים הבאים לאחו המושלג ממחוז לומברדיה נעבור כעת למחוז פיימונטה, וליתר דיוק, לעיירה ססטרייר. יכול מאד להיות שכבר שמעתם על ססטרייר – זהו אחד מ אתרי הסקי המפורסמים והגבוהים יותר באיטליה. גם כאן, תוכלו ליהנות ממסיבת סילבטר בלתי נשכחת. אחת האפשרויות המפתות ביותר באזור מתאימה במיוחד למי שמעוניין להזריק מנה גדושה של כיף ואדרנלין לערב שלו: מסיבת סילבסטר שבמהלכה תרכבו בעצמכם על אופנועי שלג! הסיור יתקיים ב-Prato nevoso (האחו המושלג, בתרגום מילולי). המארגנים מציעים שתי אפשרויות: סיור של שעה ובסופו אפריטיבו, או סיור באורך שעתיים וחצי ובסופו ארוחת ערב בבקתת לה רוסה (chalet La Rossa) הממוקמת בגובה 2000 מטר מעל פני הים. הסיור בן השעה עולה 85 יורו לנהג ו-25 יורו לנוסע שיושב מאחוריו, ואילו הסיור שכולל גם ארוחת ערב עולה 160 יורו לנהג ו-50 יורו לנוסע. על מנת לנהוג על אופנוע שלג נדרש רישיון רגיל לרכב, וכמובן שכדאי לבוא מצויידים בתשוקה גדולה להרפתקאות! לפרטים נוספים: https://discoverypratonevoso.com/ ביום הראשון של השנה החדשה, רבים באיטליה יוצאים לטייל באוויר הפתוח ובטבע (זה בהחלט עוזר להתאושש מכמויות האוכל והיין שאכלו ושתו בערב הקודם...). אם אתם ספורטיביים, תוכלו להישאר באזור ה-Prato nevoso ולצאת לצ'אספולטה, כלומר סיור בעזרת נעלי שלג. האחו המושלג והיערות המכוסים פתותי שלג יהוו רקע מושלם לפתיחת השנה. ישנם באזור זה מספר מסלולים, בדרגות קושי שונות, כך שתוכלו לבחור במסלול המתאים לרמת המיומנות שלכם. מחירי הסיורים נעים בין 25 יורו ל-55 יורו. אם תרצו, תוכלו לבחור גם בסיור הכולל אפריטיבו טעים. אין ספר שהאלכוהול יעזור לכם להתחמם! לפרטים נוספים: https://pratonevoso.com/ciaspole-trekking/   קורטינה Cortina ואסיאגו Asiago ממחוז פיימנוטה, נעבור למחוז ונטו (Veneto). היעדים המבוקשים ביותר במחוז בתקופת הסילבסטר הם קורטינה ד'אמפצו (Cortina d’Ampezoo) וגם אסיאגו (Asiago), כמו גם אזור שלושת הפסגות של לווארדו (tre Cime di Lavaredo). כאן תוכלו להתנסות בהרפתקה נוספת המתאימה לחובבי אופנועי השלג, ובמקרה הזה, מדובר במסע של ממש, באורך כ-20 ק"מ, שמתחיל ברכיבה סביב אגם אנטורנו (Lago d’Antorno) וממשיך בטיפוס דרך יער עצי אשוח עד שמגיעים לבקתה הררית בעיירה Auronzo, בגובה 2320 מטר מעל פני הים. הנוף הנשקף מכאן הוא מדהים, וכפרס על המאמץ שהשקעתם בטיפוס תוכלו להתרשם מפסגות הלווארדו, מ- Monte Cristallo וגם מהר Croda Rossa. במרחק אפשר לראות גם את קורטינה ד'אמפצו והעמק כולו. והמחיר? 170 יורו לאופנוע (שעליו יכולים לנסוע עד שני אנשים). לפרטים נוספים: https://www.dolomitiskirock.com/sp/it/e/escursioni-in-motoslitta-a-cortina.3sp   יכול להיות שאת קורטינה כבר הכרתם, ואת אסיאגו עדיין לא. אם כך, זו ההדמנות להכיר את את העיר היפה הזאת. אסיאגו (Asiago) היא העיר המרכזית ברמת אסיאגו – הרמה הגדולה באירופה. רמה זו משתרעת על פני למעלה מ-500 קמ"ר בנפת ויצ'נזה (Vicenza), וממוקמת בין עמק הפו להרי ואלסוגנה (monti della Valsugana). בפינה קוסמה זו, תוכלו להיפרד משנת 2024 ולקבל את פני 2025 עם סיור צ'סאפולטה על קו הגבול שבין מחוז ונטו וטרנטינו. הסיור המתוכנן לרגל הסילבסטר יצא לדרך ב-31.12 בשעה 17:00, ויסתיים במסעדה טיפוסית לאזור בשם Osteria l'Antico Termine בה יחכו לכם ארוחת ערב טעימה וגביעי שמפניה, כמובן! הסיור הלילי, תחת הכוכבים הנוצצים, ילווה בסיפורים ואגדות שיספר המדריך. חובה להזמין את מקומכם מראש. מחיר הפעילות הוא סביב ה-130 יורו לאדם. אם לחילופין תעדיפו פעילות רגועה קצת יותר, תוכלו להחליק על קרח ברחבת ההחלקה הגדולה שבלב העיירה. המארגנים מבטיחים שבערב הסילבסטר תופיע ליד רחבת ההחלקה להקת רוק מקומית פופולרית. לפרטים נוספים: https://www.asiagoguide.com/escursioni-asiago/c02-capodanno-2025-sulla-neve/     אסיאגו המושלגת   רמת אלפה די סיוזי - Alpe Di Siusi  אחת הרמות האהובות במחוז טרנטינו אלטו אדיג'ה היא אלפה די סיוזי (Alpe Di Siusi), אתר פופולרי גם בחודשי הקיץ וגם בחודשי החורף. מי שיגיע לכאן יוכל להתפנק עם חגיגת סילבסטר רומנטית, במלון ספא המציע סוויטות נוחות ומצויידות. בעלי המקום מציעים חבילה בשם "Luxury of the soul" הכוללת גם טעימות יין מול הנוף הבלתי נשכח של הרי הדולומיטים.  לפרטים נוספים: https://offers.sensoriadolomites.com   אזור זה ידוע גם בזכות מסלולי ההליכה המגוונים שהוא מציע, טיולים שמטעינים את הנפש באנרגיה ושמחה. אחד היעדים הפופולריים, למשל, הוא יער לארנצה (Laranza), המתפרש בין העיירה סיוזי (Sisusi) לקסטלרוטו (castelrotto). מומלץ לנסות את השביל המעגלי המוביל לנקודת התצפית שנקראת "נוף המלך" (La veduta del re). מספרים שהתצפית מכונה כך, משום שזו היתה הנקודה האהובה על המלך פרידריך אוגוסטוס מסקסוניה. ישנם כמה מסלולים באזור זה: המסלול הקצר ביותר אורך כשעה וחצי, ומתאים גם לילדים. המסלול הארוך יותר דורש כשעתיים וחצי. יעד אהוב נוסף הוא מסיב Sciliar. לפי האגדה המקומית, כאן נהגו בעבר להיפגש המכשפות, ובכל מפגש הן התיישבו על ספסלי אבן מסתוריים (panche delle streghe). אם אתם באזור, אל תחמיצו את אגם Fiè הפופולרי, שבחודשי החורף קופא, והופך לזירת החלקה עבור המקומיים. האגם ניצב למרגלות מסיב שילר (Scillar), והאוויר כאן צלול במיוחד. מחליקים על הקרח והשלג באגם Fiè הקפוא   טקסי מזל טוב… ואיך אפשר לסיים מאמר על השנה החדשה מבלי לכתוב כמה מילים על ה"טקסים" הקטנים והפופולריים שכל האיטלקים מקיימים בערב השנה החדשה? כן, גם מי שטוען שהוא לא מאמין באמונות תפלות... רשימת הטקסים והמסורות ארוכה במיוחד, אבל אחת המעניינות ביותר לדעתי היא המסורת שגורסת כי יש להשאיר חלון פתוח בחדר חשוך. את החלון פותחים קצת לפני חצות, וסוגרים לאחר שהשנה החדשה נכנסת. אומרים שכך אפשר לטהר (מטפורית) את האוויר, ולהתחיל את השנה החדשה בטוב. בנוסף, התפריט המסורתי בערב הסילבסטר באיטליה כולל מאכלים סימליים שנועדו להביא מזל טוב, שפע ופוריות. מקובל למשל להגיש עדשים מבושלות לצד רגל החזיר, ואם אפשר גם גרגירי רימון – שני מעדנים "ברי מזל" המייצגים אריכות ימים ועושר. מקובל גם ללבוש בגדים (או תחתונים) אדומים למהדרין, צבע שתמיד היה קשור לעוצמה ובריאות. ועם או בלי קשר לאמונות תפלות, אי אפשר לחגוג את הסילבטר ללא בקבוק יין מבעבע. בין אם תבחרו בפרוסקו , פרנצ'קורטה או כל מבעבע איטלקי אחר, תוכלו ללגום את היין מול מופע זיקוקי הדינור שיאירו את השמיים לכבוד השנה החדשה. אני מאחלת לכולכם שנת 2025 מוצלחת במיוחד!

מעטים התיירים שמגיעים לאברוצו – הפרוע והמבודד שבמחוזות איטליה. אך ההרפתקנים שיבחרו במחוז זה כיעד לחופשתם יגלו פיסה מפתיעה במיוחד של איטליה: פארקים לאומיים עצומים בגודלם, כפרים עתיקים ומסורות שהשתמרו באורח מופלא   איטליה היא תיבת אוצר של שכיות חמדה, וכל מחוז מתגאה באטרקציות משל עצמו. יש אזורים המפורסמים בזכות החופים המושלמים , שבהם אפשר לטבול במים צלולים בצבע טורקיז, ויש מחוזות הידועים בזכות האגמים שלהם , או בזכות ההרים שמזמינים את המטיילים לסייר לאורכם. ואברוצו? האמת היא שבאברוצו אפשר למצוא גם חופים יפים, וגם אגמים וגם הרים שיכולים להתחרות בקלות בכמה מהיעדים המפורסמים באיטליה. כן כן, במחוז אברוצו, שמוכר למעטים בלבד, אפשר למצוא את כל זאת ואף יותר: רכסי הרים שצוללים אל הים, ופסגות מושלגות הנוצצות תחת אור השמש האביבי. ובין הים להרים מתחבאים פה ושם כפרים עתיקים, חוות המשמרות מסורות חקלאיות בנות אלפי שנה, מסעדות המגישות מאכלים מיוחדים ופינות נסתרות שמתאימות במיוחד לחובבי טבע ומסעות. מחוז אברוצו מחולק לארבע נפות: ל'אקווילה (L’Aquila), קייטי (Chieti), פסקארה (Pescara), וטראמו (Teramo), וכל נפה נקראית עם שם העיר המרכזית שבה. ישנם מבקרים המקדישים את רוב זמנם לערים, אך יש להודות על האמת: האתרים המעניינים ביותר לא בהכרח מצויים בערים בגדולות באברוצו. אם כך, איפה כדאי לבקר? בכתבה זו אתמקד בכמה מהאתרים היפים ביותר במחוז, ואתם מוזמנים להצטרף אליי למסע!   בירת המחוז: ל'אקווילה כאמור, לצד פסקארה (Pescara) וטרמו (Teramo), ל'אקווילה (L’Aquila) היא אחת הערים המרכזיות  באברוצו. למרבה הצער, חלק נכבד מפרסומה בשנים האחרונות נבע מסיבות טרגיות: בשנת 2009 הכתה פה רעידת אדמה קשה במיוחד שהחריבה חלקים מהעיר, הרגה למעלה מ-220 איש, והותירה עשרות אלפים ללא קורת גג. ל'אקווילה אמנם קמה גם הפעם מההריסות, בדיוק כפי שהתרוממה בחזרה לאחר רעידות האדמה שפקדו אותה ב-1461 ו-1703, אבל עד היום אפשר לראות בכל מקום אתרי בנייה פעילים המעידים על כך שלמרות השנים שחלפו, מאמצי השיקום לא הסתיימו. מי שיסייר במרכז העיר יוכל להתרשם ממבנים עתיקים רבים ששרדו את רעידות האדמה הרבות וחושפים כיצד נראתה העיר בתקופות שונות. הסיור הוא מעין פסיפס תרבותי, שכן זה לצד זה ניצבים מבנים מימי הביניים ומהרנסנס, מבנים נאו-קלאסיים ולצידם פאלאצי בסגנון הבארוק. לב ליבה של העיר מתפרש לאורך שני רחובות ראשיים מקבילים, הנפגשים בנקודה הנקראת "ארבעת הקנטונים". המרכז ההיסטורי, שניצב בגובה 712 מטר מעל פני הים, נחשב לאחד הגבוהים באיטליה, ועטוף עדיין בחומות העיר העתיקות, שארבעה שערים נפערו בהן: פורטה נאפולי, קסטלו, רומא וסן סבסטיאנו. כבכל עיר איטלקית גם בל'אקווילה ניתן למצוא את כיכר הדואמו (פיאצה דואומו), המקיפה את הקתדרלה המרכזית של העיר. הקתדרלה של ל'אקווילה  מוקדשת לקדושים ג'ורג'ו (San Giorgio) ומאסימו (San Massimo), ועד לאחרונה נערך בכיכר זו גם השוק העירוני. אך סימלה הידוע ביותר של העיר הוא המזרקה בעלת 99 הפיות, הממוקמת ברובע ריברה (rivera). המזרקה מעוצבת כלוח שחמט בגוני ורוד ולבן, ומשובצת ב-99 מסכות בעלות פה פעור שמתוכו זורמים המים. על פי המסורת, המסכות מייצגות את האדונים העומדים בראש תשעים ותשע הטירות שתרמו להקמת ל'אקווילה במאה ה-13, וגם היום, המספר 99 הוא סימלה של העיר ל'אקווילה.   חוף טראבוקי – Costa dei Trabocchi רצועת החוף המפורסמת הזאת, לאורך הים האדריאטי, מתפרשת לאורך רוב נפת קייטי (chieti  -- אחת מנפות מחוז אברוצו). השם "טראבוקי" נגזר משיטת הדיג העתיקה שהייתה נפוצה באזור זה – הדייגים עמדו על כלונסאות עץ שננעצו בקרקעית, ועד היום אפשר לראות עמדות דיג על גבי עמודי עץ דקים, המוצבות לאורך כ-60 קילומטרים של קו החוף המשתרע בין אורטונה (Ortona) לוואסטו (Vasto) – עדות מרתקת למסורת עתיקה ואהובה. אומרים שאפילו גבריאלה ד'אנונציו (Gabriele d’Annunzio), המשורר האיטלקי הידוע, הוקסם ממראה הדייגים הניצבים על הכלונסאות ודימה אותם ללוחמים עזים, הנתונים בקרב מול הים. תפקידם של המבנים האלה השתנה עם השנים, וכיום אפשר לסעוד על עמדות הדיג המסורתיות וליהנות מארוחת ערב רומנטית תחת כיפת השמיים ולאור נרות. התפריט, מן הסתם, מבוסס על בסיס דגים ופירות ים – איפה תוכלו למצוא שלל טרי יותר מאשר כאן? בזמן שתסעדו תוכלו להשקיף על קו החוף המפורסם של אברוצו הידוע בזכות החופים הלבנים, המפרצונים, ולשונות היבשה שפורצות אל הים.   המגדלור על חוף פנה – Il faro di Punta Penna בצמוד לנמל ואסטו (porto di Vasto) ניצב המגדלור השני בגובהו באיטליה (שני רק למגדלור של ג'נובה ), המתנוסס לגובה 70 מטרים. המגדלור נבנה במקור בשנת 1912, נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה, ונבנה מחדש (בעיצוב זהה כמעט לעיצוב המקורי) בשנת 1948. בעבר שימש המגדלור כמטה של רשות הנמלים. לאורך השנים נולדו אינספור אגדות סביב המגדלור, וסביב הכנסייה הסמוכה אליו – כנסיית S.Maria di Pennaluce, ועד היום מספרים תושבי המקום סיפורים על שודדי הים הסרצנים (טורקים) שפלשו לאזור למסעות גניבה והרג. כאן נערכת גם אחת החגיגות היפות באזור: ביום ראשון השני של חודש מאי עורכים תושבי ואסטו מיסה מיוחדת בכנסייה, ומגיעים אליה בתהלוכה ארוכה של סירות דיג. מבצרים דרמטיים: רוקה קלאשו – Rocca Calascio ורוקה סקאלנייה – Rocca Scalegna מבצר קאלאשו, המתנוסס בגובה 1,460 מטר, הוא אחד המבצרים הגבוהים ביותר באיטליה. המעפילים לטירה עתיקה זו יהנו מנוף פנורמי של ההרים והעמקים שמסביב, ומסלול ההליכה המוביל למבצר מימי הביניים נחשב למסלול חובה עבור חובבי היסטוריה והרפתקאות כאחד. מבצר סקאלנייה  (Rocca Scalegna) הוא אתר מרהיב במיוחד, והעיירה הצמודה אליו זכתה  לדגל כתום מטעם מועדון התיירות האיטלקי (פרס הדגל הכתום ניתן לעיירות בעלות ערך היסטורי ותרבותי). המבצר, שנבנה בידי הלומברדים, ממוקם בקצה מצוק ומשקיף על השטח כולו. למרגלותיו בנוי העיירה נושאת אותו השם, שכל בתיה עשויים אבן, וביניהם מתפתלות סימטאות עתיקות.   כפרים עתיקים: סקאנו (Scanno) וסנטו סטפנו די ססניו (Santo Stefano di Sessanio) סקאנו הוא אוצר קטן מימי הביניים – כפר שמשמר באופן מרהיב את הווייתו העתיקה. אחת האטרקציות העיקריות במקום היא העובדה שבין חנויות האומנים (שימו לב במיוחד לצורפים הרבים הפועלים כאן!) אפשר עדיין למצוא נשים מבוגרות הלבושות בבגדים המסורתיים של סקאנו. בגדים אלה נחשבו ללבוש החתונה העתיק של הכפר, והנשים רקמו אותם בעצמן (ואף עיבדו בעצמן את הצמר שממנו הכינו את הבד). כיום מועמדים הבגדים הללו להכרה כפריט מורשת של ארגון אונסק"ו. לאורך השנים הגיעו לכפר חוקרים וצלמים ידועים (וביניהם הצלם האגדי אנרי קרטייה בסון) על מנת לתעד את הבגדים היחודיים. מעבר לביגוד, תענוג לסייר בכפר עצמו: מבנים עתיקים, גגות משופעים, גרמי מדרגות חיצוניים ומיוחדים המובילים לקומות העליונות (ארכיטקטורה ייחודית זו היא טיפוסית לכפר והמדרגות נקראות cemmause), הקשתות והמזרקות – כולם יחדיו מתמגזים ויוצרים תמונה מהאגדות. לא פלא שצלמים רבים כל כך הגיעו לכאן על מנת לתעד את הכפר, ותמונה אחת ידועה במיוחד ("הילד של סקאנו" מאת מריו ג'קומלי, הנחשבת לאחד הצילומים היפים של המאה ה-20) אף הוצגה במוזיאון ה-MOMA בניו יורק. הילד מסקאנו, צילומו הידוע של מריו ג'אקומלי   וכאילו שכל זה לא מספיק, לכפר סקאנו יש גם צד רומנטי נסתר: אגם בצורת לב, למרגלות ההרים, מחוץ לעיירה. חובבי טבע וטיולים יוכלו להגיע לאגם סאקנו וללכת לאורך מסלול Sentiero del Cuore ("מסלול הלב", על שם צורת האגם), המוביל במעלה ההר למנזר Eremo di Sant’Egidio,  מנזר נטוש מהמאה ה-17. כדאי לבקר גם בסנטו סטפאנו די ססאניו ( Santo Stefano di Sessanio ), כפר יפהפה נוסף, הנחשב לאחד המקסימים ביותר במחוז למרות גודלו הזעיר – רק 114 תושבין מתגוררים כאן... הכפר מפורסם בין היתר בזכות העובדה שפועל בו מלון מבוזר, כלומר מלון שחדריו מפוזרים ברחבי הכפר, כך שהאורחים הופכים למעשה לתושבי הכפר ללילה אחד. הכפר כולו מנוקד בבתי גיר לבנים, וכדאי לבקר בו גם בזכות מגדל הקפטן וכנסיית Santa Madonna del Lago, שבחודשי החורף, לקראת כריסטמס, מקושטת להפליא והופכת לסצינת מולד חיה. מעבר לכך, הכפר מהווה את נקודת הכניסה לאחת השמורות הלאומיות החשובות והידועות באיטליה – פארק גראן סאסו (gran Sasso).   סולמונה – Sulmona מרגע שכף רגלכם תדרוך בסולמונה, סביר להניח שאפכם יתמלא בניחוח של ממתקים. וזה לא מפתיע – העיירה, הממוקמת בסמוך לשמורת הטבע המרשימה Maiella, ידועה בכך שמזה מאות שנים מייצרים כאן קונפטי  (שקדים מצופים בסוכר או בשוקולד, המחולקים לעיתים קרובות בחתונות או באירועים חשובים אחרים). ההתיישבות באזור זה עתיקה במיוחד, ועוד לפני שהגיעו למקום הרומאים כבר שגשגו פה השבטים האיטלקיים הקדומים. שמה הנוכחי של של העיירה נגזר מסולימו, בן לוויתו של אניאס שעבר במקום, אך עיקר תהילתה ההיסטורית של העיירה נובע מכך שזהו מקום הולדתו של המשורר הרומי הידוע אובידיוס, אחד משלושת המשוררים הלטיניים החשובים ביותר. לקריאה נוספת בנושא היכנסו לציר הזמן של איטליה . כיום אפשר לבקר במרכז ההיסטורי העתיק, ולדמיין את הקרבות שהתחוללו באזור זה, כאשר חניבעל, אויבה המר של רומא, תקף את האזור. חובבי המתוקים יוכלו להציץ גם במוזיאון הקונפטי , בו מוצגות מכונות ייצור עתיקות ותמונות היסטוריות המתעדות את התליך הייצור של הממתק האהוב (והחשוב לכלכלה המקומית). הכיכר המרכזית, פיאצה גריבלדי (Piazza Garibaldi), היא אתר חובה למבקרים במקום – בליבה ניצבת מזרקה מקושטת והיא מוקפת מכל עבר בבניינים מפוארים ובכנסיות. אמת המים המרשימה השתמרה מימי הביניים ומהווה גם היום חלק בלתי נפרד מהנוף, וכמובן שכדאי לבקר גם בקורסו אובידיו (Corso Ovidio), הרחוב הראשי שלכל אורכו מרפסות מטופחות ומלאות באדניות פרחים.   מה אוכלים ומה שותים? החלק העסיסי ביותר במאמרים שלנו הוא ללא ספק הפסקאות שעוסקות במאכלים המסורתיים וביינות של כל מחוז... וכמובן שגם על אברוצו יש לומר כמה מילים! למרות שהמנות כאן הן פשוטות מאד בסגנונן, ומושפעות מתרבות האיכרים ורועי הצאן הנפוצה באברוצו, אני מבטיחה לכם שהן יצליחו לשמח את בלוטות הטעם שלכם. המנה הידועה ביותר באברוצו היא ארוסטיצ'יני (Arrosticini), שהם שיפודים קטנים מבשר כבש ופופולריים מאד בכל רחבי המחוז. מנה ידועה נוספת היא פאלוטה קאצ'ו אה אובה (Pallotte cacio e ova), מעין קציצות בשר ללא בשר, העשויות מגבינה וביצים. שורשי המנה בתקופה שבה בשר היה מוצר יקר ערך שנאכל לעיתים רחוקות, והאיכרים העניים מצאו לו תחליף זול בדמות קציצות גבינה עסיסיות המבושלות ברוטב. ואיך אפשר לשכוח את הקרפים המקושקשים (scrippelle ‘mbusse)? קשה מאד לבטא את שם המנה (הדיאלקט האברוצזי לא קל להגייה!) אבל קל מאד לאכול אותה ולהינות ממנה: אלה קרפים העשויים מקמח, חלב, מלח וביצים, שעליהם בוזקים גבינה מגוררת. לאחר מכן מגלגלים אותם כמו קנלוני, מבשלים בתנור, ולבסוף מגישים בתוך מרק. ולקינוח? צ'יצ'רקיאטה (cicerchiata) כמובן: הר של כדורים קטנים מטוגנים זרועים דבש ופירורי סוכר.                                                                   את האוכל כדאי ללוות ביין מקומי, והיין הידוע ביותר באברוצו הוא המונטפולצ'אנו ד'אברוצו (Montepulciano d’Abruzzo), המיוצר מענבי מונטפולצ'אנו. אם אתם באזור, אני ממליצה לכם להגיע לפסטיבל היין בטרליו  (Treglio), הנערך מידי שנה באמצע נובמבר, ומוקדש ליין הפשוט אך אהוב הזה. מעבר לכך שתוכלו לטעום בקבוקים רבים, תוכלו לבקר גם במרתפי היין הפרטיים שנפתחים לרגל האירוע.   אירועי תרבות וחגיגות פופולריות החגיגות הכפריות המסורתיות הן שהופכות את אברוצו לאחד המחוזות המסורתיים המעניינים באיטליה מבחינה תרבותית. במובנים רבים, הזמן פה קפא והחגיגות הצבעוניות בכפרים משמרות ניחוח עתיק במיוחד, ומציעות למשתתפים – תיירים ומקומיים כאחד – רגע של שמחה ויופי ברחבי כיכרות העיר. שורשיהם של רבים מהפסטיבלים האלה עתיקים ביותר, שכן הם נולדו עוד לפני שרומא כבשה את האזור, והתפתחו מפסטיבלים פגאניים עתיקים שחגגו השבטים האיטלקים הקדומים. כפי שקרה במקומות רבים נוספים, הפסטבילים הפגאניים עברו עידון והתאמה לדת החדשה, ורבים מהם שולבו לתוך לוח השנה הקתולי. לכל עיירה במחוז יש את החגיגות שלה: בסקאנו, למשל, אחת החגיגות המרכזיות נערכת בחודש נובמבר, שבוע לפני חגו של מרטינו הקדוש. אז יוצאים התושבים ליער לאסוף עצים עבור "מדורות סן מרטינו" שיאירו את שלוש הגבעות המקיפות את העיר בערב ה- 11 בנובמבר. המדורה היפה ביותר זוכה בפרס, וכאשר האש דועכת, מוציאים ממנה גחלת ומעניקים אותה לזוג שנישא לאחרונה – סגולה לפוריות. אחד הפסטיבלים המקוריים ביותר באברוצו הוא פסטיבל הסרפארי (festa dei serpari) שמתקיים ב-1 במאי. מאז ימי קדם התפרסמו תושבי מרסיקה (Marsica) כמקסימי נחשים מיומנים המסוגלים גם לרפא הכשות רעילות. לכן, ב-1 במאי, צועדים בעיר מקסימי נחשים בלוויית הנחשים שלהם. הפסטיבל מוקדש לדומניקו הקדוש (San Domenico), שלפי האגדה המקומית תרם לעיירה את אחת משיניו הטוחנות ואת אחת מפרסות הפרד שלו, כסגולה להגנה מפני חיות רעילות ומזיקות. אירוע מעניין נוסף הוא תחרות האבירים של סולמונה ( La giostra cavallersca di Sulmona ). כמה נחמד למצוא את עצמך נזרק לעבר ויוצא למסע בזמן, הודות לשחזור ההיסטורי המרשים הזה: כל העיר משתתפת, והתושבים מתלבשים לרגל האירוע כאצילים ומשרתים, אבירים ואיכרים, איש איש עם כליו שלו. בכל מקום מפוזרים גם נגנים ובידיהם תופים וכרזות של הכפרים והמחוזות. האירוע הזה הוא סחרחורת מופלאה של צבעים וקולות, והוא מתקיים מידי חודש יולי, בסוף השבוע האחרון של החודש. לפרטים מומלץ ליצור קשר עם משרד התיירות המקומי.   שמורות טבע ידועות אי אפשר לדבר על אברוצו מבלי להתייחס לשמורת הטבע הידועה ביותר במחוז: הפארק הלאומי אברוצו ( Parco nazionale d’Abruzzo ), שהוקם בשנת 1923, ונחשב לאחד הפארקים הלאומיים החשובים ביותר באיטליה ולמעשה באירופה כולה. הפארק מתפרש על פני לא פחות מ-500 קמ"ר ומאוכלס בידי מגוון מסחרר של חיות בר וביניהן זאבים, נשרים זהובים ודובים מרסיקנים. ידוע אף יותר הוא הפארק הלאומי גראן סאסו ומונטי דלה לאגה (Parco Nazionale del Gran Sasso e Monti della Laga ), הנחשב לאחד הגדולים באירופה: 1500 קמ"ר של יופי טבעי מרהיב, יערות, מעיינות, מפלים, ערבות והרים, המהווים בית למאות מינים של חיות וצמחים. אחרון חביב, אי אפשר לשלכוח את הפארק הלאומי Maiella , שאמנם איננו מפורסם כמו השניים הקודמים ברשימה, אך הוא אהוב מאד על מטיילים רבים בזכות הטבע הפרוע והנופים הקדומים שהוא מציע.

מי היתה מתילדה מקנוסה – המלכה ללא כתר, בת בריתו של האפיפיור, ומי שסייעה לקדם רפורמה בכנסייה ולהוריד את הקיסר על ברכיו? זהו סיפורה אחת השליטות המיתולוגיות באיטליה, ובין הנשים החשובות בימי הביניים באירופה   מתילדה מקנוסה, הידועה גם בשם מתילדה מטוסקנה, היא דמות הנהנית גם היום ממעמד מיתולוגי מאיטליה. היא שיחקה תפקיד מפתח באחד העימותים הפוליטיים והדתיים החשובים ביותר בתולדות היבשת (ההליכה לקנוסה), ואמונתה הדתית והבריתות שכרתה במלחמה בין הקיסר לאפיפיור השפיעו על דורות. אך מי היתה מתילדה מקנוסה? מתילדה מקנוסה נולדה בשנת 1046 בעיר מנטובה  , בת לשושלת אטון (Atoni) בעלת שורשים לונגוברדים. לרוב כונו בני השושלת בפשטות "קנוסה" על שם הפיאודיום שעליו משלו.  שושלת אטון הייתה משפחה מיוחסת מאד, עם קשרים למשפחות האצולה החזקות ביותר ביבשת, והם נודעו כמושלי דוכסות טושה (Tuscia, המוכרת גם כ-"דוכסות לוקה", על שם עיר הבירה של הדוכסות) – דוכסות שנוצרה בשנת 574 בעקבות הפלישה הלונגוברדית לאיטליה וכללה את רוב שטחי טוסקנה וחלקים מלאציו (בעיקר האזור שסביב העיר ויטרבו ). במאה השמינית, תחת השלטון הקרולינגי, הפכה הדוכסות למרקיזות טוסקנה, שהיוותה חלק ממלכת איטליה המוקדמת. אביה של מתילדה מקנוסה היה בוניפאציוס השלישי, שליט (מרגרייב) טוסקנה ואחד מהנסיכים החשובים ביותר באירופה, שמשל בין היתר על הערים ברשה , ורונה , פירנצה, לוקה, פיזה , מודנה  (מרכז כוחה של המשפחה), ועוד. אמה, באטריצ'ה מלוריין, היתה בת לאחת ממשפחות האצולה היוקרתיות באירופה.   מתילדה ובאטריצ'ה נגד הקיסר למרות קשרי הדם בין בני קנוסה לקיסר, מערכת היחסים ביניהם היתה מאז ומתמיד מתוחה מאד. לאחר שאביה של מתילדה נהרג במהלך מסע ציד (בנסיבות לא טבעיות במיוחד – חץ מורעל פילח את גרונו), ולאחר שגם שני אחיה נרצחו, נותרו מתילדה ואמה לבדן. על מנת להבטיח ולעגן את מעמדן החליטה אמה של מתילדה, באטריצ'ה, לבצע מהלך פוליטי חד: היא התחתנה עם גופרדו, בן דוד רחוק משושלת לוריין, וקיוותה להיכנס להריון במהירות וללדת יורש זכר. עם זאת, שתי בעיות העיבו על התוכנית. הראשונה היתה שהקיסר היינריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (וקרוב משפחה רחוק), לא היה מרוצה מהשידוך וממשמעותיותיו הפוליטיות וזמן קצר לאחר החתונה ירד עם צבאו לטוסקנה, סילק את החתן המיועד, וכלא את באטירצ'ה ומתילדה באחד מארמונותיו. הבעיה השנייה הייתה הקרבה המשפחתית בין באטריצ'ה לבעלה המיועד. אמנם, עם מותו של היינריך השלישי שוחררו באטריצ'ה ומתילדה מקנוסה מכלאן ובאטריצ'ה התאחדה מחדש עם גופרדו, אך מכיוון שבעלה החדש היה גם בן דודה, אסר עליהם האפיפיור להתייחד. איך, אם כן, תבטיח באטריצ'ה יורש לשושלת? הפתרון נמצא במהירות: חוזה הנישואין בין באטריצ'ה לגופרדו כלל סעיף מיוחד: בנו של גופרדו, שנקרא גופרדו גם הוא, ישא לאישה את בתה של באטריצ'ה – מתילדה מקנוסה. וכך היה. בדצמבר 1069 התחתנה מתילדה בת השמונה (!) עם גופרדו הבן, ושלוש שנים מאוחר יותר נולדה בתם הבכורה. אך התינוקת נפטרה ימים ספורים לאחר הלידה, ומתילדה שבורת הלב החליטה לשוב לאיטליה. עם שובה היא ניהלה ביחד עם אמה את השטחים והנכסים הרבים שתחת בית קנוסה, תוך ניצול החולשה הזמנית בבית הקיסר: היינריך השלישי נפטר, ואילו בנו, היינריך הרביעי, היה עדיין קטין ולא היווה מכשול פוליטי ממשי.   מתילדה תופסת את השלטון לאחר שנפטרה באטריצ'ה מקנוסה (וכמיטב המסורת המשפחתית גם בעלה, גופרדו, הסתלק מהעולם בנסיבות מסתוריות...) הפכה מתילדה מקנוסה לשליטה יחידה, שמשלה במשך 30 שנה על פני שטח עצום: מוויטרבו ועד אגם גארדה. לא פלא שרבים הגדירו אותה כמלכה ללא כתר. כשליטה ניהלה מתילדה מערכת יחסים קרובה ביותר עם האפיפיור, בדומה לאמה ולאבותיה. למעשה, השילוב בין אמונה דתית עמוקה ואינטרסים פוליטיים חופפים הפך אותה לאחת מבעלות הברית החשובות של האפיפיור.   הרפורמה הגרגוריאנית – הדרמה שטלטלה את אירופה ושינתה לנצח את היבשת שורשיו של הסכסוך הדרמטי שהגיע לפיצוץ במאה ה-11 היו למעשה מוקדמים בהרבה: עם שקיעתה של השושלת הקרולינגית, הצטמצמם בפועל כוחו של השליט היחיד באירופה ועלה כוחם של שליטים מקומיים. הקיסר תכנן לשמר את כוחו בין היתר באמצעות כך שישפיע על מינויים של אנשי הדת במנזרים ובכנסיות שבשטחו. במקביל, משנה לשנה התחזקה הביקורת על השחיתות שפשתה בכנסיה, והתרבו הקולות שקראו לפעולה נחרצת נגד המינויים המושחתים ונגד מנהגם של כמרים מסוימים להתחתן. המאבק בין הסמכות הדתית לפוליטית יצר מצב ובו בישופים רבים היו אמנם היו טכנית חלק מהממסד הכנסייתי (ודיברו בשם האל), אך בפועל ייצגו אינטרסים פוליטיים מקומיים. בשנת 1073 עלה לכס האפיפיור גרגוריוס השביעי, שתמך באופן נלהב ברפורמת האינווסטיטורה (זכות המינוי של בישופים) עוד מימיו כנזיר במנזר בקלוני. בשנת 1075 הוא פרסם את התכתיב האפיפיורי, ובו קבע כי לאפיפיור עליונות מוחלטת ביחס לשליטיה החילונים של אירופה כולל הקיסר. הוא דרש סמכויות בלתי מוגבלות, כנציגו של ישו עלי אדמות, כולל הזכות להדיח קיסרים, ומעמד עליון לכל סמכות שיפוטית אחרת. במקביל ניהל גרגוריוס השביעי מאבק נגד השחיתות בכנסייה, על מנת לקבע את מעמדה העליון מבחינה מוסרית. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת, ואף אחד מהצדדים לא תכנן לוותר. לאחר שהקיסר היינריך הרביעי התערב בבחירת בישוף מילאנו המאבק החריף והגיע לפיצוץ בשנת 1076 כאשר הקיסר כינס ועדה בוורנס שהורכבה מאנשי כנסיה שהתנגדו לרפורמה, והכריז רשמית שהאפיפיור גרגוריוס איננו אפיפיור חוקי. אך הקיסר העריך יתר על המידה את הכוח שצבר, ולא ציפה אולי לעוצמת תגובתו של האפיפיור, שנקט בצעד קיצוני: הוא הוציא כתב חרם על הקיסר והכריז שהווסאלים שסרו למרותו של הקיסר לא מחוייבים יותר לשמור על נאמנות כלפיו. הקיסר מגיע לטירת קנוסה הקיסר אמנם הדיח את האפיפיור, אך בפועל לא היה לו את הכוח הפוליטי או הצבאי לכפות את המהלך בפועל (ובוודאי שלא לשכנע את שחקני המפתח ביבשת שהוא רשאי להדיח את האפיפיור). אצילים שהתנגדו לקיסר ניצלו את ההזדמנות והחלו לקדם מרידה נגד הקיסר, והשתמשו בסכסוף מול האפיפיור כעילה למאבק. בסוף שנת 1076 החל האפיפיור לעשות את דרכו לעבר גרמניה, לאחר שמספר אצילים המתנגדים לקיסר הזמינו אותו על מנת שישמש כבורר בסכסוך בין הקיסר לבינם. המסע היה ארוך, ובדרך עצר האפיפיור למנוחה בטירת קנוסה אצל ידידתו ובת בריתו הקרובה, מתילדה מקנוסה. מסעו צפונה של האפיפיור הבהיר לקיסר את גודל התסבוכת הפוליטית שאליה נקלע, ושאם הלה יגיע בתמיכת האצילים, שלטונו יהיה בסכנה. הוא ניסה לנהל משא ומתן אך האפיפיור דחה את בקשתו ולכן קיבל הקיסר החלטה אסטרטגית: על מנת שלא לאבד את שלטונו, הוא החליט לרדת דרומה לאיטליה, להתייצב בטירת קנוסה ולבקש מחילה. כך, טירת קנוסה, בעומק ההרים האפניניים במחוז אמיליה רומניה, שימשה כתפאורה לאחד המפגשים הדרמטיים בימי הביניים. כאשר הגיע הקיסר לטירה, סירב האפיפיור לפגוש אותו. לתדהמת כולם חיכה הקיסר במשך שלושה ימים, מושפל, בחורף המושלג, מחוץ לטירה עד שהאפיפיור יואיל לקבל את פניו. בתאריך ה-25 בינואר 1077 כרע הקיסר ברך בפני האפיפיור, קיבל את מחילתו, והחרם הוסר. מהאירוע הדרמטי הזה נולד הביטוי (בו השתמש ביסמארק) – "ללכת לקנוסה" כסמל לכניעה והשפלה.   האפיפיור נחטף אך לא היה זה סופו של הסיפור. האצילים שהזמינו את האפיפיור זעמו על כך שמחל לקיסר ללא תיאום איתם, וחיבל בכך במאמציהם להדיח את אויבם (כמובן שהרפורמה הדתית עצמה לא היתה בראש מעייניהם). בתגובה הם פנו לכיוון חדש, ובחרו לעצמם מלך אלטרנטיבי – רודולף משווביה, שהיה גיסו של היינריך. הסכסוכים בין הצדדים התעצמו, ובשנת 1080 התערב האפיפיור בשנית. למרות שמחל בזמנו להיינריך, גם הפעם תמך האפיפיור באוייביו של היינריך ובקיסר האלטרנטיבי – רודולף משווביה. בתגובה הדיח היינריך את האפיפיור, הכתיר במקומו את האנטי-אפיפיור קלמנס השלישי (לשעבר ארכיבישוף ראוונה), והפעם למד משגיאות העבר וגיבה את החלטתו במהלך צבאי – הוא פלש לאיטליה כדי לכפות את רצונו. בתום ארבע שנות קרבות הוא הגיע לרומא והכתיר את קלמנס השלישי באופן רשמי כאפיפיור. מיד לאחר מכן הוכתר הוא עצמו כקיסר בהכתרה אימפריאלית (שרק האפיפיור יכול היה לבצע). האפיפיור גרגוריוס השלישי פנה לעזרתם של בני בריתו הנורמנים, אך במקום לסייע לו הם פלשו לרומא, בזזו אותה, וחטפו אותו. את שנותיו האחרונות העביר האפיפיור בגלות, וכמה שנים מאוחר יותר הוא נפטר בסלרנו, חלש ובודד. הסכסוך סביב שאלת האינווסטיטורה נמשך משך מספר שנים לאחר מכן, אך בסופו של דבר הצליחה הרפורמה האפיפיורית, שזכתה לתמיכה הולכת וגוברת, ולאחר קרבות ומשא ומתן נחתם קונקורדט וורמס ובו נקבע בין היתר שהאינווסטירטורה היא פריבילגיה כנסייתית. מעמדה של האפיפיורות נותר חזק ביותר עד סוף ימי הביניים, מה שאפשר לכנסייה להיאבק באלימות בכל דבר שהתנגדה לו, לארגן את מסעות הצלב, ואף להקים את האינקוויזיציה. במובנים רבים המצב נותר על כנו עד לרפורמציה הפרוטסטנטית שטלטלה מחדש את יחסי הכוחות בין השליטים הפוליטיים לראשי הכנסייה. סופה של מתילדה מקנוסה היחסים המתוחים בין מתילדה מקנוסה לקיסר נמשכו גם לאחר האירוע המכונן שבו הקיסר נכנע בפני האפיפיור. מתילדה נותרה בת ברית נאמנה של האפיפיור, וכאשר היא החליטה להעניק בשנת 1079 את אדמותיה לכנסייה, ירד הקיסר דרומה בליווי צבא גדול, בניסיון לכבוש את האדמות מחדש. המלחמות בין השניים נמשכו גם בשנות השמונים של המאה ה-11, אז הביס צבאה של מתילדה את הצבא הקיסרי בקרב סורברה המיתולגי (Sorbara) בשנת 1084. באותה הזדמנות היתה זו מתילדה עצמה שהובילה בשדה הקרב את הכוחות שתמכו באפיפיור.   ארבע שנים מאוחר יותר החליט היינריך הרביעי לנסות שוב את מזלו ולרדת שוב לאיטליה עם צבא חזק. בתגובה החליטה מתילדה בת ה- 43 לבצר את מעמדה הפוליטי בדרך דומה לזו שבה נקטה אמה, 35 שנה קודם לכן. היא התחתנה עם בן לשושלת חזקה – גואלפו מבאוויירה, בן ה-16, במהלך שנועד לחזק את כוחה הפוליטי והצבאי נגד הקיסר. אך התוכנית נכשלה שכן הדוכס הצעיר והמבוהל סירב לממש את הנישואין. במשך שלושה לילות הסתגר הדוכס הצעיר בחדרו, גם לאחר שמתילדה מקנוסה הורתה למשרתיה לשאת אותה אליו עירומה, על גבי מגש שנבנה במיוחד. מכיוון שהוא עמד בסירובו גירשה אותו מתילדה מהארמון באיומי מוות. לאחר שש שנים של הליכים, בוטלו הנישואים באופן רשמי. בשנת 1090 החליט הקיסר להדרים שוב, בניסיון להביס סופית את כוחות האפיפיור ותומכיו (ובראשם מתילדה מקנוסה). הצבא שעמד לרשותה של מתילה היה קטן משמעותית מצבא הקיסר, ומעשה בגידה של תושבי מנטובה כמעט עלה לה בהפסד, אך מה שהציל אותה בסופו של דבר היה מערכת הביצורים האדירה שבנתה שושלת קנוסה לאורך האפנינים, בלב אזור הררי ומסוכן, שהתגלה כבלתי אפשרי לכיבוש. כשלונו של הקיסר להביס את כוחות קנוסה, שוב, שימש כאמתלה לערים כמו מילאנו  וקרמונה, כדי להכריז על תמיכתן במתילדה. כך, ב-1093, הוכתר בנו השני של הקיסר (ולא הבן הבכור, כמקובל) למלך איטליה, בתמיכת האפיפיור, ואילו מתילדה מקנוסה הוכרזה כמשנה למלך. אך נצחונה היה קצר מועד. היינריך הרביעי אמנם נפטר מובס בשנת 1106, אך בנו, היינריך החמישי, שתפס את מקומו, חידש גם את המאבק בכנסייה וגם בכוחות שהתנגדו לו באיטליה (ובראשם מתילדה). בשלב זה מתילדה כבר לא התנגדה, והגיעה עימו להסדר. בשנת 1111 ניפגשו השניים, ומתילדה נשבעה לו אמונים. ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1115, נפטרה מתילדה מקנוסה. היא נקברה בתחילה במנזר פולירונה (Abbazia di Polirone) אך בשנת 1632 הועברו עצמותיה לקסטל סנט'אנג'לו, בהוראת האפיפיור אורבנוס השמיני. בהמשך הועברו עצמותיה לוותיקן, והיא נקברה בבזיליקת פטרוס הקדוש – אחת מהנשים הבודדות שזכו לכבוד כה גדול. את קברה פיסל לא פחות מאשר ברניני . פסלו של ברניני על קברה של מטילדה בבזיליקת פטרוס הקדוש הרכוש האדיר שצברה מתילדה מקנוסה עבר ברובו לידי הכנסייה, בהוראתה, שכן לא היו לה יורשים. מעמדה של מתילדה מקנוסה נותר מיתולוגי באיטליה, ובעיקר בטוסקנה. טירת קנוסה עדיין עומדת, ומוגדרת כאתר מורשת לאומי – ניתן לבקר במוזיאון שבמקום , אם כי חלקים מהמתחם עומדים הרוסים בעקבות מפולת סלעים שפגעה במבנה בשנת 1846.

אין תשובה פשוטה לשאלה "מיהם האיטלקים?". הזהות האיטלקית היא עניין מורכב לאין ערוך – אריג שלתוכו נשזרו שבטים עתיקים, פולשים זרים, והשפעות מכל רחבי אירופה ואפילו מדינות ערב. אך בתוך הקלחת הסוערת הזאת אין לשכוח את הלונגוברדים – השבטים ה-"ברברים" שמשלו באיטליה במשך מאות שנים, והותירו בה חותם חשוב   רקע – מי בעצם היו הלונגוברדים? מי היו הלונגוברדים, המכונים גם "לומברדים"? לדברי פאולוס הדיאקון (הנזיר הבנדקיטני וההיסטוריון יליד המאה ה-8 שחיבר את הספר "מקור הלומברדים"), העם הלונגוברדי נולד משבט לוחמים בשם ווינילר שהיה מוכר כבר בתקופה הרומאית, ונדד במאה הרביעית מסקנדינביה דרומה לאורך חופי הים הבלטי בחיפוש אחר שטחים פוריים למחייה. בסופו של דבר, לאחר שעברו דרך אזורים שהיום מוכרים כאוסטריה והונגריה, הגיעו לאיטליה. הגעתם של הלומברדים התרחשה בעיתוי רגיש במיוחד – לאחר קריסת האימפריה הרומית המערבית, נקרע האזור במלחמות שהובילו להרס עצום. המצב באיטליה בתום המלחמה בת 20 השנים שניהלו הביזנטים נגד הגותים היה קשה, וכאשר השתלטו הלונגוברדים על השטח, הם לא כבשו מדינה משגשגת ופורחת אלא שטח מפורר ומתפרק, עם מערכת מיסוי שכבר לא תיפקדה, ובוודאי שלא הצליחה להחזיק את עצמה.  כך, בשנת 568 הוביל מלכם של הלונגוברדים, המלך אלבוין, את עמו דרך האלפים, ופלש לאיטליה. לא היתה זו משלחת צבאית, אלא הגירה של ממש: משפחות שלמות חצו את האלפים והגיעו לאזור שהיום מוכר כמחוז פריולי – נשים, גברים וילדים. לקריאה נוספת בנושא היכנסו לציר הזמן של איטליה. בעיר הראשונה שנקרתה על דרכם – צ'יווידאלה (ראו בהמשך) – ייסדו אלבוין ואנשיו את הדוכסות הלומברדית הראשונה, ולאחר מכן המשיכו וכבשו אזורים נוספים בצפון איטליה ובכלל זה גם את ורונה וברשה, ויצרו את ממלכת לומברדיה הצפונית – Lombardia Major. מרגע שהגיעו, המאבקים מול הביזנטים התעצמו – בתחילה היו אמנם הלונגוברדים (שנקראו כך בשל הזקנים הארוכים שעיטרו את פניהם) בני בריתו של הקיסר יוסטיניאנו, וסייעו לו במלחמתו בגותים. אך מרגע שהגיעו לאיטליה, הם הפכו לאוייבים. תדמיתם הקשוחה התגלתה כמדויקת (שלוש מאות שנה קודם לכן הרומאים כבר תיארו אותם  כלוחמים אמיצים במיוחד), והם הצליחו להביס את הצבא הביזנטי ולהשתלט במהירות על שטחים נרחבים. בפועל הצליחו הביזנטים להחזיק רק בערי החוף (בזכות אספקה שהגיעה מהים) ובשטח צר שכונה "המסדרון הביזנטי" וחיבר את רומא לראוונה. במה האמינו הלונגוברדים? במקור היו הלונגוברדים פאגאנים, אך בהמשך הם קיבלו על עצמם גירסה של הנצרות – נצרות אריאנית. מאוחר יותר הם התקרבו לנצרות הקתוליות ובסופו של דבר אימצו אותה כדתם הרשמית, אף שעד לרגע האחרון, ועד לקריסת הממלכה שהקימו, היחסים בינם לבין האפיפיור נותרו מתוחים מאד.   הממלכה הלונגוברדית השטח הנרחב שכבשו הלונגוברדים חולק ל-36 דוכסויות, הכפופות למלך אלבוין – הידוע מבין מנהיגי הלונגברדים, גם בשל אכזריותו הרבה (מספרים שהוא הכריח את אשתו, רוזמונד, לשתות מכוס שהיתה עשויה מהגולגולת של אחיה. אשתו לא סלחה ולא שכחה, והיתה מעורבת כפי הנראה במותו בטרם עת של אלבוין).   לאחר שהמלך אלבוין נרצח, וגם יורשו סיים את חייו באופן דומה כשנה וחצי מאוחר יותר, החלה תקופה אלימה ובלתי יציבה שבמהלכה התחרו ביניהם הדוכסים הלונגוברדים השונים השונים על השליטה בשטחי הממלכה. הקרבות הפנימיים עלולים היו להימשך עוד זמן רב, אך איום חיצוני קרא להם לסדר: כוחה המתעצם של הממלכה הפרנקית. נוכח האיום הפרנקי, החליטו הלונגוברדים להתאחד למען עתידם, ובחרו בשנת 584 מלך חדש – אות'ארי (Autari). במקביל, התעצם תהליך התערות באוכלוסיה הלטינית המקומית. בתחילה אמנם גם האיטלקים וגם הלומברדים העדיפו לשמר איש איש את שפתו ומנהגיו, אך בהמשך המגע עם תושבי הארץ ותהליך איחוד הדוכסויות הוביל גם לאינטגרציה חברתית, ולונגוברדים רבים העדיפו ללמוד מהתרבות הרומאית ולהטמיע בתרבותם שלהם אלמנטים שמצאו חן בעיניהם. חלק חשוב במהפך שעברו הלונגוברדים היה דתי: המלך אות'ארי נישא לתאודולינדה (הידועה גם כיום כמלכתם המיתולוגית של הלונגוברדים). תאודולינדה, בתו של דוכס בוואריה, היתה קתולית ומקורבת לאפיפיור גרגוריוס הראשון, והיא שחקה תפקיד מרכזי בשינוי הדתי שעבר על הלונגוברדים. רבים נטרו את הדת האריאנית וקיבלו על עצמם את עקרונות הקתוליות, ובאותם הימים החלה בנייתן של כנסיות מפוארות שנחשבות היום ליצירות המופת של התקופה, כמו למשל הבזיליקה של ספולטו (ראו בהמשך). לאחר מותו של המלך אות'ארי נישאה תאודולינגה ליורשו, אגילולף דוכס טורינו. ולאחר שגם הוא נפטר בשנת 616, מלכה תאודולינדה לבדה על הלונגוברדים במשך 12 שנה. סיפורה של תאודולינדה מתואר באחד ממחזורי הפרסקאות היפים באיטליה – סדרת הפרסקאות הגותית שבקפלת תאודולינדה בדואומו של מונצה (ראו בהמשך). לאורך השנים עלו לשלטון מלכים לונגוברדים רבים, וחלקם זכו לתהילה: המלך רות'ארי (Rothati), שמשל בין השנים 636-652 היה אחד המלכים הלונגוברדים הידועים ביותר, לא רק משום שהצליח לכבוש שטחים מהביזנטים אלא בעיקר משום שנודע כמנהיג וכמהפכן, וכמי שחיבר את ספר החוקים הלונגוברדי הראשון (Edictum Rothari). המלך רות'ארי הציג תוכנית סדורה לממשל תקין ועונשים קבועים על פי חוק (במקום השיטה הנפוצה עד אז – כל דאלים גבר). מלך ידוע נוסף היה ליוטפראנד (Liutiprand), שהרחיב את הממלכה הלונגוברדית והצליח לספח אליה גם את דוכסות ספולטו, ודוכסות בנוונטו. המתח מול האפיפיור, וההתנגשות עם קרל הגדול למרות שאימצו את הדת הקתולית, המתח בין הלונגוברדים לאפיפיורות היה גדול, וככל שהצליחו הלונגוברדים לכבוש שטחים רבים יותר (שהיו תחת שליטת הביזנטים) כך התעצמה חרדתו של האפיפיור. על מנת להרגיע את הרוחות העניק המלך ליותפראנד (Liutprand) לאפיפיור גרגוריוס השני מספר עיירות ומבצרים בסביבת רומא (מתוך מתנה זו, המכונה "מתת סוטרי", תצמח בהמשך מדינת האפיפיור), אך השנים חלפו והכיבושים נמשכו. לאור האיום הקבוע על רומא החליט האפיפיור סטפנוס השני לפנות לבעל ברית ותיק – פפין הגוץ (השליט הפרנקי והמלך הראשון מהשושלת הקרולינגית). פפין התחייב לעזור, אך דרש תמורה: על האפיפיור להגיע לפריז ולהכתיר את פפין כ"מלך בחסד האל". גם אשתו נמשחה ביחד איתו, מה שהעניק מעמד מקודש גם לבניו. בתמורה למעמד המשודרג, לא רק כמלך אלא גם כ-"אבי הרומים", יצא פפין הגוץ לקרב נגד הלונגוברדים, הסתער על איטליה, כבש שטחים, והשיב אותם לידי האפיפיור. טלנובלה בשלושה חלקים עם התחזקות הפרנקים, גדל האיום על הלונגוברדים. המלך הלונגוברדי האחרון, המלך דזידריו (Desiderio, נודע גם בשם Desiderius ואף כ-Daufer) ניצב בפני אתגר משמעותי ובחר לנקוט בפוליטיקה מפייסת – למלך פפין הגוץ היו שני בנים, ושניהם נקראו קרל: קרל הגדול (Carlo Magno) וקרלומן (Carloman). המלך דזיזריו הציע את בתו דזידרטה לקרל הגדול, והשניים נישאו בשנת 770. בנוסף התחייב דזידריו להגן על הכנסייה, ואף הגיע להתפלל בבזיליקת פטרוס הקדוש. לכאורה, הושג שלום בין השניים. אך בפועל המאבקים נמשכו, ולאחר שקרלומן (אחיו של קרל הגדול) נהרג, הפך קרל הגדול למושל היחיד של האימפריה כולה, וניצב בפני מצב פוליטי מורכב: מעמדו מול האצולה הגרמנית היה מתוח מאי פעם, ואילו הסכסוכים המתמשכים בין האפיפיור ללונגוברדים הפריעו ליציבות ביבשת. בנוסף, לאחר מותו של קרלומן נמלטה אשתו (גרברגה) לממלכה הלונגוברדית, מהלך שדחף את הצדדים אל הקצה. בשנת 771 הפור נפל: קרל הגדול החליט לגרש מעליו את אשתו הלונגוברדית, ומשמעות הדבר היתה שחזר בו בפועל מהברית שכרת עם דזידריוס. כאשר קרא לו האפיפיור אדריאנוס לסייע לו במלחמתו נגד הלונגוברדים, נענה קרל הגדול לקריאה. בשנת 773 חצה צבאו של קרל הגדול את האלפים, וכוחותיו ניצחו את הלונגוברדים בקרב ידוע שנערך בעמק סוזה (val di Susa). לאחר מצור בן חודשים על פביה (Pavia), הכריע קרל הגדול את המעוז הלונגוברדי האחרון, ולכד את המלך דזידריוס עצמו (ואת בנו, אדלגיס Adalgis). בניגוד לציפיות נמנע קרל מלהוציא להורג את דזידריוס, ובמקום זאת שלח את המלך הלונגוברדי המודח ואת בנו לגלות במנזר בצרפת. לאחר מכן נטל קרל הגדול לידיו את כתר הברזל המפורסם (ראו בהמשך), והמליך את עצמו למלך הפרנקים וגם הלונגוברדים (rex Langobardorum). היה זה סופה של הממלכה הלונגוברדית העצמאית, ותחילתה של הממלכה הפרנקית. בהמשך הומלך קרל לקיסר בידי האפיפיור לאו השלישי במהלך מיסת חג המולד בדצמבר שנת 800, וזכה ב-"הכתרה בחסד האל". כך נולדה האימפריה הרומית הקדושה. לאחר הניצחון הפרנקי השריד היחיד שנותר לממלכה הלונגברדית היה דוכסות בנוונטו, ששרדה כישות עצמאית, והתקיימה למעשה עד המאה ה-12.   מסע בעקבות הלונגוברדים: לעיתים נדמה שבשל מעמדם כ"ברברים" (כך כינו אותם הרומאים) לא זוכים הלונגוברדים לקרדיט הראוי להם עבור התפקיד שמילאו בעיצובה של איטליה. אך בפועל ישנם שפע של אתרים מרתקים ויפהפיים, בכל רחבי איטליה, הקשורים בסיפורם של הלונגוברדים. הנה המרכזיים שבהם: צ'יווידאלה דל פריולי – Cividale del Friuli צ'יווידאלה היא כיום עיירה שלווה ונאה, אך בעבר היה זה יעד אסטרטגי שסימן את גבולה הצפוני של איטליה. יוליוס קיסר ייסד פה את העיר פורום יולי (ומכאן שמו של המחוז כולו: מחוז פריולי), וזו היתה העיר הראשונה ברשימת הכיבושים של הלונגוברדים ועיר הבירה של הדוכסות הלונגוברדית הראשונה. בהמשך, בעקבות הכיבוש הפרנקי, שונה שמה ל- Civitas, ומכאן שמה הנוכחי של העיר. הלונגוברדים הקימו כאן מרכז משגשג. כיום אפשר להתרשם מעברה של העיר במוזיאון הארכיאולוגי  היפה (הממוקם בפאלאצו שתכנן פלדיו  בשנת 1565). מרכז העיר כולו מוגדר כ-"אזורם של הלונגוברדים", ונכלל ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו. מומלץ לבקר במקדש הלונגוברדי ובמנזר סנטה מריה אין וואלה  (Santa Maria in Valle), וכמובן שגם במוזיאון הדואומו , המתגאה באוסף מרשים במיוחד של פסלים לונגוברדיים חשובים. בברשה  ( Brescia ) תוכלו להתרשם מאתרים נוספים: כנסיית סן סלבטורה ומוזיאון סנטה ג'וליה  (שני מקומות מרהיבים, יש לציין. מוזיאון סנטה ג'וליה הוא אחד היפים בצפון איטליה, לדעתי) והאזור הארכיאולוגי שסמוך למוזיאון (המכונה Capitolium). פאביה (Pavia) היתה בירת הממלכה הלונגוברדית, ומצדיקה ביקור. למרבה הצער רוב המבנים מהתקופה הלונגוברדית נהרסו, אבל אפשר עדיין לראות ממצאים מעניינים במוזיאון הארכיאולוגי העירוני, וכדאי מאד לבקר גם בקריפטה (cripta) של כנסיית Sant'Eusebio, המתוארכת למאה השישית, ושופצה בידי המלך רות'ארי. מונצה (Monza) :אי אפשר להתעניין בהיסטוריה הלונגבורדית ולא לבקר במונצה. ראשית כל – חובה לבקר בדואומו הנהדר, המעוטר באחד ממחזורי הפרסקאות החשובים באיטליה – הפרסקאות בקפלה של תאודולינדה, פרי עבודתם של בני משפחתם זוואטרי (Zavattari). בדואומו מוצג גם כתר הברזל (באיטלקית: Corona Ferrea) אחד הסמלים המלכותיים העתיקים ביותר של הנצרות. לפי האגדה, בלב הכתר ננעץ מסמר ברזל שנלקח מהצלב של ישו. הכתר הוא סמל למורשת הלונגוברדית, ולא רק – גם קרל הגדול וגם נפוליאון בונפרטה  השתמשו בו כדי להכתיר את עצמם לקיסרים. ספולטו (Spoleto): בספולטו, שבמחוז אומבריה, תוכלו להתרשם ממוזיאון הדוכסות, הממוקם בקומה העליונה של מבצר אלבורונץ (Rocca Alboronz) ובו אוסף פריטים המתעדים את תהילתה של העיר בתקופה שבה שימשה כבירה הדוכסות הלונגוברדית החשובה. הכנסיה הלונגבורדית (בזיליקת סן סלבטורה) בספולטו סגורה כרגע למבקרים. במחוז אומבריה תוכלו לבקר גם במקדש לונגוברדי עתיק  ומקסים בעיירהCampello sul Clitunno.  בדרום איטליה מחכים לכם שני אתרים מעניינים נוספים: בבנוונטו (Benevento), ששימשה כבירת הדוכסות הלומברדית החל מהמאה השישית, מחכים לכם כנסיית סנטה סופיה ומוזיאון Sannio , ואילו במונטה סנט'אנג'לו (Monte Sant’Angelo)  מתחבא אתר מעניין במיוחד: כנסייה המוקדשת לפולחן המלאך מיכאל, שהיה פופולרי בקרב הלומברדים מכיוון שהם זיהו במלאך האוחז בחרב מאפיינים של אל המלחמה הפגאני וודאן, מגנם של הלוחמים. לאחר שהתנצרו הלונגוברדים הם בחרו לאמץ את המלאך מיכאל כקדוש המגן שלהם. הכנסייה הזאת הפכה למודל שזכה לחיקויים בכל רחבי אירופה.

חגיגות קרנבל ומירוצי סוסים, פסטיבל גורגונזולה ואירועי ערמונים, שחזורי קרבות היסטוריים ופסטיבל יין מלא חיים – אלה רק כמה מהאירועים הפופולריים בלומברדיה. קנג'י אלבני יצא בעקבות הפסטיבלים המעניינים במחוז   מחוז לומברדיה, המחוז המאוכלס והעשיר ביותר באיטליה, ידוע בעיקר כליבה הכלכלי והתעשייתי של איטליה. אבל למען האמת זהו גם אזור עשיר בפנינים היסטוריות ותרבותיות, ומתקיימים בו אירועים ופסטיבלים רבים. במאמר זה, המתמקד בעשרה אירועים מעניינים במיוחד (לטעמי), תוכלו להבין עד כמה ההיסטוריה והמורשת המקומית חשובה ללומברדים. המחוז עשיר בסיפורים שעוברים מדור לדור, במסורות, ובמאכלים... כל אלה זוכים למקום חשוב בתרבות המקומית, והחגיגות האלה, קטנות כגדולות, הן דרך מצויינת להכיר את הצד הפחות מתוייר והאותנטי של איטליה. כמובן שלצד האירועים שמניתי במאמר הזה אפשר להוסיף עוד רבים נוספים. אתם מוזמנים לחלוק בתגובות את האירועים האהובים עליכם. ובינתיים, בואו נתחיל את המסע שלנו. ומה תהיה התחנה הראשונה בדרך? הפאליו של לניאנו, כמובן.   הפאליו של לניאנו – Il palio di Legnano מתי? במאי בימי הביניים הרחוקים, כאשר פרידריך הראשון (המכונה "ברברוסה" כלומר אדום הזקן), קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הגיע לאיטליה כדי להכפיף תחת חוקיו את ערי-המדינה האיטלקיות שהתקוטטו ללא הרף ביניהן, החליטו הערים להתאגד מול האיום ולפעול נגד הקיסר. הן הקימו את הליגה הלומברדית, נשבעו אמונים בעיר ג'וסאנו (Giussano), והתייצבו מול הצבא הקיסרי לקרב שנערך בעיר לנייאנו (Legnano), לא רחוק ממילאנו, ב-29 במאי 1176.   למעלה משבע מאות שנה חלפו מאז, אך השפעות הקרב ההוא ממשיכות  להדהד עד היום, ומאז 1935 עורכים תושבי המקום פאליו ( palio, מרוץ סוסים ) על מנת לציין את האירוע. הפאליו מתקיים ביום ראשון האחרון של חודש מאי. החגיגות נפתחות עם מצעד היסטורי המורכב מעשרות משתתפים הלבושים בתלבושות תקופתיות, ונמשך עם שלל תערוכות וכנסים על ימי הביניים. לבסוף נערך גם מרוץ הסוסים המפורסם, ובו מתחרים זה נגד זה נציגים משמונת הרובעים ההיסטוריים בעיר. במרוץ האחרון, למשל, זכה רובע לנייארלו (Legnarello), שביחד עם רובע סנט'ארזמו (Sant’Ersamo) מחזיק במספר הנצחונות הגבוה ביותר. רובע סן ברנרדינו (San Bernardino) לעומת זאת, שזכה בפעם האחרונה בשענת 2007, זכה לתואר המפופקפק "הסבתא"... לפרטים נוספים על הפאליו, ועל התוכנית השנתית, מומלץ לבדוק את האתר הרשמי . אם תהיו באזור מילאנו בחודש מאי, תוכלו גם אתם להצטרף לחגיגות!    פסטיבל היין בסן מרטינו דלה בטליה (Festa del vino a San Martino della Battaglia) מתי? באוגוסט   התחנה הבאה במסלול היא העיירה סן מרטינו דלה בטלייה. ולפני שנדבר על הפסטיבל עצמו, אספר לכם אנקדוטה קטנה: האם ידעתם שבמקור נקראה העיירה רק "סן מרטינו", ואילו התוספת "דלה בטליה" (כלומר –"של הקרב", באיטלקית) התווספה רק בהמשך? הסיבה לכך היא קרב חשוב שנערך כאן בשנת 1859. באותם הימים התחוללו ברחבי ארץ המגף קרבות הריסורג'ימנטו שיובילו בסופו של דבר לאיחוד המדינה ולעצמאותה של איטליה, וב-24 ביוני של אותה שנה התייצבו זה מול זה שני צבאות: מעבר אחד של המתרס עמדה קואליציה סרדית-צרפתית, ומהעבר השני הצבא האוסטרי. (לקריאה נוספת על איחוד איטליה כנסו לציר הזמן של איטליה וחפשו את הערך) בעקבות אותו קרב שונה שמו של היישוב, אך כיום לא נותר דבר מהקרבות המדממים: העיירה ידועה בעיקר כיעד תיירותי, הממוקמת לא רחוק מדסנצאנו דה גארדה , בדרום אגם גארדה המפורסם. סן מרטינו ידועה בזכות היין המיוצר במקום, ואחת הסיבות להגיע לכאן היא פסטיבל היין שמתקיים באמצע אוגוסט מזה 47 שנה. המבקרים זוכים לטעום את היינות שמייצרים היקבים הרבים באזור (ובעיקר את יינות הלוגנה Lugana), להשתתף בערבי ריקודים ובטורנירים (משחקי קלפים, מירוצי אופניים), ולהאזין לקונצרטים מגוונים (החלק מרוק וכלה במוזיקת רגאיי).  את החגיגה מלווה כמובן האוכל המקומי המוגש במסעדות האזור שנרתמות לאירוע, וזו הזדמנות לטעום מאכלים טיפוסיים לאזור כמו ריזוטו, נקניקים, ועוד. לפרטים נוספים ניתן לעקוב אחר דף הפייסבוק של מארגני האירוע .   פסטיבל המוזיקה ראגבי (Rugby Sound Festival) מתי? ביוני   אירוע נוסף המתקיים באזור לנייאנו (בחודש יוני) הוא פסטיבל ראגבי סאונד הפופולרי. ברחבי מחוז לומברדיה מקובל לערוך פסטיבלי בירה המזכירים את פסטיבל הבירה המפורסם של מינכן – האוקטוברפסט – והם זוכים לפופולריות גדולה. הגרסה המקומית לפסטיבל כוללת בירה, אוכל טעים, וליין מצליח של הופעות חיות שמושכות קהל גדול. זו הזדמנות להיפגש עם חברים, לשתות ביחד, ליהנות מהאווירה, לשיר ולרקוד בחופשיות!  בשנים האחרונות התווספו לפסטיבל הופעות חיות, וזמרים ולהקות הגיעו להופיע בפני הקהל הנלהב. הפסטיבל מתקיים בעיירה איזולה די קסטלו (Isola di Castello), בפאתי לנייאנו, באזור הטירה המבוצרת שבנתה משפחת ויקסונטי הידועה (אחת ממשפחות האצולה החשובות בהיסטוריה האיטלקית, ובוודאי באזור לומברדיה). לפרטים נוספים כדאי לבדוק את האתר הרשמי .   חגיגות אמברוג'ו הקדוש במילאנו (Festa di Sant’Ambrogio a Milano) מתי? בדצמבר   למילאנו , הידועה כיום כליבה הפועם של הכלכלה האיטלקית ואחת מבירות האופנה בעולם, יש היסטוריה בת למעלה מאלף שנה.  בעבר נקראה העיר מדיולנום (Mediolanum), והדמות הדתית החשובה ביותר המזוהה עם מילאנו היא זו של אמברוג'יו (אמברוז) הקדוש, ששימש כבישוף והפך גם לפטרון המגן של העיר.   כך, ב-7 בדצמבר מידי שנה (יומו של הקדוש) העיר כולה שובתת ממלאכה, משרדים נסגרים, וכל תושבי העיר משתתפים בחגיגות. ראשית כל, נערכת ההופעה שפותחת את עונת האופרה בתאטרון לה סקאלה – זהו אחד מאירועי התרבות החשובים באיטליה. מיטב הפוליטיקאים, אנשי התרבות, ובכירי המשק מתייצבים באירוע הנחשב, ונהנים מהופעה מרהיבה של אחת האופרות הקלאסיות מהרפרטואר האיטלקי – החל מאאידה ונבוקו וכלה במדאם באטרפליי וטוסקה.  מכיוון שהחגיגה נערכת בסמיכות לחג המולד, הרחובות כבר מקושטים באורות והאווירה הכללית קסומה. הרחובות מלאים בשווקים שבהם הוסחרים מציעים למקומיים ולתיירים מזכרות וקישוטים לכבוד כריסטמס, והשוק החשוב והגדול ביותר, שבו אני ממליץ לכם לבקר אם תגיעו לאזור ביום זה, הוא השוק המכונה "Oh bej!" (השם מגיע מהדיאלקט המילאנזי, ופירושו: "כמה יפה!"). השוק נערך בקסטל ספורצסקו (Castel Sforzesco), הארמון המרשים שבלב מילאנו. לצד דוכני האומנות והמזכרות תמצאו גם שפע של דוכני מזון ותוכלו לרכוש את אחד המעדנים הכי אהובים בתקופה זו של השנה: פאנטונה (panettone).   ביום זה נערך גם טקס בנוכחות ראש העיר, שמעניק פרס המכונה "אמברוג'ינו הזהב" לאזרחי מילאנו שהצטיינו במיחד בשנה החולפת בתחומי האומנות וצדקה.  לפרטים נוספים .   הקרנבל של מנטובה (Carnevale di Mantova) מתי? בפברואר   הקרנבל כיום מוכר לרבים כחגיגה עם מסיכות בוונציה , אך למעשה מדובר על אירוע דתי הנערך לפני תחילת התענית (לנט lent). לפי המסורת האמבורזיאנית (כלומר בעקבות אמברוג'ו הקדוש) הקרנבל בלומברדיה נערך "באיחור", ומתחיל ארבעה ימים מאוחר יותר בהשוואה למועד המקובל, שנקבע ברומא. קרנבלים שונים נערכים ברחבי המחוז, אך אחד הידועים שבהם הוא זה שמתקיים במנטובה Mantova: קרנבל רה טריגול Carnevale Re Trigol.   מקור השם הוא באגדה פופולרית, המספרת על קוסם, פיה ומכשפה, המייצגים כל אחד את שלושת האגמים המקיפים את מנטובה. מסיפור אהבתם של הקוסם והפיה נולד המלך טריגול, וזאת למרות שהמכשפה זממה להפריד בין שני הנאהבים. תוכנית הקרנבל משתנה מידי שנה, אך כוללת תמיד תחפושות צבעוניות, תהלוכות, ודוכני אוכל. מומלץ להתעדכן דרך משרד התיירות של מנטובה לפני הנסיעה, כאן .   פסטיבל הכמהין השחור בבראקה (Festa del tartufo nero a Bracca) מתי? בסוף ספטמבר-תחילת אוקטובר   פטריות הכמהין הן מעדן ידוע ויוקרתי שגדל מתחת לפני האדמה במחוזות רבים באיטליה, וביניהם גם לומברדיה. מידי שנה חוגגת העיירה בראקה, שבנפת ברגמו (בלב עמק סרינה Val Serina) את המעדן הנחשק הזה בפסטיבל שנערך בסוף ספטמבר-תחילת אוקטובר. בראקה היא אמנם זעירה, ומספר התושבים לא מגיע אפילו ל-800 איש, אך כאשר נשלפות פטריות הכמהין, כולם נוהרים לכאן! האירוע מאד פופולרי, והמסעדות שמשתתפות ביוזמה מגישות תפריט המבוסס על כמהין. לאורך היום נערכות הדגמות של ציד כמהין עם ציידים מקצועיים והכלבים המאולפים שלהם, שיודעים איך למצוא את הפטריות ביער. לפרטים נוספים .     הפסטיבל הלאומי לגבינת גורגונזולה (Sagra Nazionale del Gorgonzola) מתי? בספטמבר  מחוז לומברדיה, כמו כל אזורי איטליה בעצם, עשיר במסורות קולינריות. אחד מהמאכלים המזוהים ביותר עם המחוז הוא גבינת גורגונזולה  – גבינה כחולה מעולה העשויה מחלב פרות. הגבינה נקראית על שם העיירה נושאת אותו השם שבנפת מילאנו, וזה לא מפתיע שבתור אחד המאכלים הידועים במדינה, זכתה הגורגונזולה לפסטיבל משל עצמה! אף שניתן מבחינה חוקית לייצר גורגונזולה בחלקים נוספים של המחוז (וגם בפיימונטה), לב הייצור מתרחש כאן ממש. פסטיבל הגורגונזולה מתקיים מידי שנה באמצע ספטמבר מאז שנת 2001, ובמהלך האירוע נערכות טעימות מודרכות ותערוכות כמו גם כנסים והופעות. לפרטים .   הפאליו של לודי (Palio dei rioni a Lodi) מתי? באוקטובר  למרות שמחוז לומברדיה נהנה מתור זהב משמעותי בעת הרומית העתיקה, החוקרים מסכימים שהתקופה ההיסטורית החשובה בתולדות המחוז התקיימה בימי הביניים והרנסנס. עד היום חוגגים ברחבי המחוז מנהגים ומסורות שנולדו באותם הימים, ועיצבו את התרבות הלומברדית למשך מאות שנים. דוגמה ידועה למסורת שכזו היא הפאליו של לודי, עיר מרכזית במחוז לומברדיה, הממוקמת מדרום מזרח למילאנו. במהלך הפאליו שולחים רבעי העיר נציגים למרוץ הסוסים, אבל זהו מרוץ סוסים קצת שונה, והסוסים בו אף פעם לא צולעים. אולי משום שהם עשויים מעץ! כן כן, מרוץ הסוסים של לודי הוא שונה ומשונה: הסוסים העשויים עץ מוצבים על גלגלים, ושני אצנים דוחפים אותם קדימה. ה"סוסים" עצמם מרשימים למראה, ואת החזה של כל אחד מהם מפאר סמל הרובע שהוא מייצג. הפאליו נערך מזה 37 שנה, ואם תגיעו ללודי באוקטובר, תוכלו לצפות במחזה במו עיניכם. המועדון המארגן את הארוע נקרא מועדון בני וואסקן (Wasken Boys), והם אלה שדואגים להקים את התשתית הנדרשת לתחרות. במהלך המירוץ חייב הג'וקי (הרוכב על הסוס העשוי עץ) לנעוץ רומח דרך ארבע טבעות, תוך כדי רכיבה. לפרטים נוספים .   מדורת אנטוניו הקדוש בווארזה -- Falò di Sant’Antonio a Varese מתי? בינואר   לפי לוח השנה הקתולי, ה-17 בינואר הוא יומו של סן אנטוניו מפדובה , הקדוש המגן של חיות הבית. בווארזה, מול כנסיית סנט'אנטוניו אלה מוטה (Sant’Antonio all Motta) נערכת בערב אותו יום מדורה גדולה המושכת אליה מקומיים ותיירים הנוהרים לראות את האש הבוערת – כנראה שהלהבות הגדולות עונות על צורך ראשוני ופרהיסטורי עמוק בתוכנו. את הארוע מארגנת משפחת בוסינה (Bosina), המתפקדת כמעין משרד תיירות מקומי.  מטרת האירוע איננה רק למשוך קהל (באמצע ינואר חופשת החורף היא רק זיכרון ורוב האנשים שקעו זה מכבר בשגרת העבודה), אלא גם דרך לקרב בין תושבי העיר. את החגיגות פותח ראש העיר, והוא זה שמצית בעזרת לפיד את המדורה הגדולה, בתום מצעד ארוך. לפרטים נוספים ניתן ליצור קשר עם משרד התיירות המקומי.   שחזור קרב מאג'נטה – Rievocazione battaglia di Magenta מתי? ביוני  בערים רבות ברחבי איטליה נערכים שחזורי קרבות חשובים מתקופת ימי הביניים או הרנסנס, אך מידי פעם נערכים שחזורים קצת אחרים, המוקדשים לקרבות חשובים שנערכו כחלק מהריסורג'ימנטו – תנועת ההתעוררות למען שחרור ואיחוד איטליה. כזה הוא האירוע בו משוחזר קרב מג'נטה.   הקרב התרחש ב-4 ביוני 1859 וכך, מידי 4 ביוני, במיקום הגאוגרפי שבו התקיים הקרב עצמו, מתאספות דמויות לאורך קווים צבאיים נוקשים. המשתתפים  מחופשים לחיילים סרדים, אוסטרים או צרפתים, ואת המתחם כולו ממלאים "חיילים", סוסים ואפילו תותחים... בדיוק כמו שקרה מאתיים שנה קודם לכן. באירוע נוהגים להשתתף חובבי היסטוריה ושיחזורים מכל רחבי איטליה, ולמעשה גם ממדינות נוספות באירופה. קרב מג'נטה היה קרב חשוב וקשה במיוחד, והוא הותיר חותם היסטורי בדרך לא צפויה ועצובה: הקרב היה כה עקוב מדם שמאז ואילך נהגו אנשים להשתמש במילה "מג'נטה" כדרך לתאר גוון מסוים של אדום, שמזכיר את צבע הדם. לפרטים נוספים על האירוע עצמו ועל אירועים נוספים באזור.

איטליה כולה יפה, זה ידוע. אבל יש אזור אחד בצפון המדינה שמציע נופים מרהיבים במיוחד. אם אתם מעוניינים להתנתק מהמציאות ולהקיף את עצמכם בהרים נישאים, אגמים צלולים, נקודות תצפית שהנשימה נעתקת מולם ומסלולי הליכה מיוחדים – אז אין תחליף לדולומיטים... ברוכים הבאים לדולומיטים – אחד היעדים הפופולריים ביותר באיטליה, ובצדק. הביקור כאן, בין אם בקיץ או בחורף, נדמה כמו סיור בתוך גלויה. הרי הדולומיטים הם חלק מהרי האלפים, ומתפרשים על פני שלושה מחוזות באיטליה: פריולי ונציה ג'וליה, ונטו, וטרנטינו אלטו אדיג'ה. לאורך השנים יצא לי לבקר בחלקים שונים של הדולומיטים, ומפתיע לעיתים לראות עד כמה העיירות והעמקים שונים זה מזה. קשה (בלתי אפשרי למעשה) לבחור את האזור המוצלח מכולם, אבל אין ספק שבין האהובים עליי נמצא עמק פוסטריה (Val Pusteria) וההרים והעמקים שמסביבו.   אז מה כדאי לראות? עמק פוסטריה מתפרש על פני שטח נרחב ומובן מאליו שבביקור קצר אי אפשר להספיק את הכל. בכתבה זו התמקדתי במקומות שבהם אנחנו ביקרנו הפעם (גם בעמק פוסטריה עצמו וגם בעמקים שמסביב), אבל כמובן שיש עוד הרבה מה לראות. ניתן להישאר בצד האיטלקי של העמק, וניתן לחצות את הגבול ולהצפין לחלק האוסטרי של העמק. כך או אחרת, בין אם באיטליה או באוסטריה, האווירה הכללית איננה איטלקית אלא טירולזית מאד. למעשה כל מחוז אלטו-אדיג'ה (טירול, בגרמנית) היה בעבר חלק מאוסטריה, ועבר לידיים איטלקיות רק בתום מלחמת העולם הראשונה. אין עוררין על כך שגם כיום הזהות המקומית היא הרבה יותר גרמנית יותר מאשר איטלקית: כ-70% מתושבי המקום דוברים גרמנית כשפת אם, המזון המוגש במסעדות הוא אוסטרי-טירולזי, החגיגות בכפרים הן טירולזיות, והבגדים המסורתיים הם בגדי טירול. כל ביקור בעמק פוסטריה יתחיל בעיר הבירה של העמק – ברוניקו Brunico (זהו שמה האיטלקית של העיירה. בגרמנית העיירה נקראת ברונק - Bruneck). העיר הפסטורלית מהווה נקודת מוצא נהדרת לסיורים רגליים וסיורי אופניים בחודשי הקיץ, ואילו בחורף אפשר לעלות מכאן למסלולי הסקי שנמצאים על ה- plan DE CORONES  (קרונפלאץ KRONPLATZ, בגרמנית). הר זה, הממוקם בין ברוניקו ו-Valdaora נחשב בעיני רבים לאתר הסקי המוביל באזור , ומציע 121 ק"מ של מדרונות ו-31 רכבלים המחברים ביניהם את המסלולים השונים (כולל מסלולים שחורים, המיועדים לגולשים מנוסים). בחודשי הקיץ, אפשר לגלות פינות נסתרות בעזרת אופני הרים, או לצאת למסלולי הליכה מגוונים. טיפ: חשוב לוודא את דרגת הקושי של המסלול לפני שתצאו לדרך. חלק נכבד מהמסלולים בדולומיטים מתאים בעיקר למטיילים בכושר גופני טוב...  פרטים נוספים ניתן למצוא באתר הרשמי . המתיישבים הראשונים הגיעו לאזור ברוניקו כבר בתקופת רומא העתיקה, אך העיר נוסדה באופן רשמי רק במאה ה-13 כאשר ברונו פון קישברג, הנסיך בישוף ששלט על האזור מטעם האימפריה הרומית הקדושה, בנה בה את הטירה שלו – טירת ברוניקו (Bruneck castle). במקור נקרא המתחם Castrum Bruneke, ולמרגלותיו ותחת הגנתו צמחה העיר. לאורך השנים הורחב המתחם, והתווספו לו ביצורים, שערים, מתחמי מגורים ועוד. במאה ה-19 עברה הטירה הסבה ושימשה כבית כלא. בשנת 2004 נרכש המבנה בידי הממשל המקומי והוסב למוזיאון – אחד מששת חלקי מוזיאון ההרים שהקים מטפס ההרים הדגול ריינהולד מסנר (Reinhold Messner) ברחבי הדולומיטים. לקריאה נוספת על ריינהולד מסנר חפשו את הערך עליו בציר הזמן של איטליה . כמו לכל טירה טובה, גם טירת ברוניקו מתפארת באגדה טרגית: מספרים שיום אחד התאהבה אחת המשרתות בנסיך שהתגורר בטירה. הוריו הזועמים של הנסיך שלחו אותו למשימה הרחק מהארמון, ובינתיים העלו את המשרתת למשפט ושרפו אותה על המוקד בטענה שהיא מכשפה. כאשר חזר הנסיך, וגילה שאהובתו נרצחה, הוא התאבד  מרוב צער. עד היום, טוענים המקומיים, מידי שנה, ביום ראשון הראשון בחודש ספטמבר, מדממת התקרה בדיוק בנקודה שבה התאבד הנסיך שבור-הלב... לפרטים נוספים על הטירה ועל האירועים והסיורים הנערכים בה, בדקו את האתר הרשמי . ברוניקו התפתחה כעיר מסחר לאורך ימי הביניים, בזכות מיקומה האסטרטגי בדרום טירול על מפגש הנהרות Ahr ו-Rienz, ועל הנתיב המחבר את צפון איטליה לנהר הדנובה. כיום, ברוניקו ממשיכה לתפקד כעיר מסחר ותעשייה מרכזית. תעשיית התיירות משגשגת, ומידי שנה נערך כאן גם אחד השווקים הגדולים בצפון איטליה (והגדול ביותר בטירול): שוק שטגן (Stegen market). טירת טאופרס – Burg Taufers אם אתם חובבי היסטוריה וטירות (כמוני...), שווה לבקר באחת מהטירות המעניינות באזור – טירת טאופרס (Burg Taufers). טירת טאופרס המרשימה היא אחד היפות בדרום טירול. ניתן לבקר פה במסגרת סיורים מודרכים בלבד, והסיורים הם אמנם בשפה הגרמנית והאיטלקית אבל אפשר להוריד מדריך אודיו לטלפון, ולעקוב אחר ההסברים. במהלך הביקור תוכלו להתרשם מהחצר הציורית, מאולם האבירים, מחדרי העינויים, מהאולמות המחופים בעץ, מהפרסקאות המעטרים את הקפלה ומאוסף הדיוקנאות מהמאה ה-16. לאחרונה נפתח למבקרים גם מרתף הקרח העתיק (שנבנה לפני 800 שנה!) בזמן הביקור השתדלו שלא להיתקל ברוח הרפאים של מרגרטה פון טאופרס המסכנה, שרודפת את הטירה. מספרים שהיא משוטטת בין החדרים מידי לילה, ומחפשת אחר אהובה שנרצח...לפרטים נוספים (על מרגרטה ובכלל), בדקו את האתר הרשמי של הטירה. אגם בראייס – Lago di Braies בחלקו העליון של העמק, שנקרא Alta Pusteria, מתחבאות כמה מהאטרקציות היפות והאהובות ביותר באזור וביניהן אגם בראייס המפורסם, העיר דוביאקו, ושלוש הפסגות הציוריות הידועות בשם Tre Cime di Lavaredo. אגם בראייס (ובגרמנית: Pragser Wildsee) הוא אחד היפים בדולומיטים. אפילו המוני התיירים שמגיעים לכאן לא מצליחים להרוס את החוויה ואת הנופים המרהיבים! זהו אגם אלפיני, שנקרא על שם העמק שבליבו הוא יושב (עמק בראייס, בצמוד לעמק פוסטריה) באזור יפהפה במיוחד של הדולומיטים. האגם יושב למרגלותיו של ההר קרודה דל בקו (Croda del Becco) המתנוסס לגובה 2810 מטרים. שמו של ההר נובע מכך שבין הסלעים חיה אוכלוסייה גדולה של יעלים אלפיניים (becco, באיטלקית). הביקור באגם בראייס הוא חוויית חובה למטיילים באזור זה, לדעתי, אבל חשוב לתכנן מראש את הלוגיסטיקה: על מנת לבקר באגם, יהיה עליכם להזמין מקום מראש באחד החניונים באזור, או לחילופין לוותר על הרכב ולהגיע באופניים (ישנו שביל אופניים מצויין המחבר בין האגם לעיירה דוביאקו. ניתן לשכור אופניים חשמליים בדוביאקו, שיקלו על הדיווש...) . לפרטים נוספים על האגם, בקרו באתר הרשמי . מעבר ליופיו של האגם, בראייס ידוע גם מסיבות היסטוריות: באפריל 1945, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, הסב הס"ס את המלון שעל שפת האגם (Hotel Pragser Wildsee)) לבית כלא מאולתר עבור מספר שבויי מלחמה חשובים וביניהם לאון בלום (ראש ממשלת צרפת), קורט פון שושינג (הקנצלר האוסטרי), רמטכ"ל צבא יוון, ואחרים. השבויים הועברו לידי בעלות הברית במאי 1945. שלוש פסגות הלווארדו – Tre Cime di Lavaredo הפארק הלאומי היפה הזה (שנקרא בגרמנית Drei Zinnen) מציע שפע של מסלולי הליכה ונופים מרשימים. הפארק מתפרש על פני למעלה מ-116  קמ"ר ונתחם מצפון בידי עמק פוסטריה. חלק משטחן של העיירות דויבאקו וסן קנדידו (ראו בהמשך) נמצא בתוך שטח הפארק. הפארק נקרא על שם שלוש הפסגות המפורסמות: Cima Piccola / Kleine Zinne ("little peak"), Cima Grande / Große Zinne ("big peak"), Cima Ovest / Westliche Zinne ("western peak"). לאורך השנים חלף כאן מספר פעמים מסלול הג'ירו ד'איטליה – זהו אזור לספורטאים! אבל גם אם לא תרצו להתאמץ ולהזיע, עדיין תוכלו לטפס מעלה מעלה בזכות הרכבל (Cabinovia) שעולה במעלה ההר. לפרטים נוספים . דוביקאו – Dobbiaco דוביקאו (ובגרמנית: Toblach) היא אחת העיירות היפות בעמק פוסטריה ובדולומיטים בכלל. הבניינים האלגנטיים והצבעוניים, החנויות, המסעדות, הרחובות היפים והנופים המרשימים להפליא שעוטפים את דוביאקו הפכו אותה ליעד פופולרי. בנוסף, במרחק קצר מהעיר תוכלו למצוא את אגם דוביאקו היפהפה. מומלץ במיוחד להגיע לכאן בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר קרני השמש מאירות את האגם באופן מיוחד, והמים נדמים כאילו נצבעו בגון טורקיז בוהק.  המתיישבים הראשונים הגיעו לדוביאקו (ככל הנראה) כבר במאה השישית לפנה"ס, אך התיעוד הראשון של העיר בכתובים הוא מתקופה מאוחרת יותר – ימי הביניים – וכבר אז היא בלטה כעיר במיקום אסטרטגי היושבת על דרך המסחר שבין ונציה ובוואריה. לאחר נפילת האימפריה הרומית שלטו באזור שבטים גרמאנים, ובמאה ה-8 הקימו נזירים מהמסדר הבנדקטיני שבסן קנדידו השכנה את הקתדרלה הראשונה של העיר (על גבי אותו מבנה עתיק נבנתה הקתדרלה הנוכחית, המוקדשת ליוחנן המטביל).  כאשר חוברה דויבאקו לרשת מסילות הרכבת בשנת 1871, החלה תעשיית התיירות במקום לפרוח. אחד התיירים הידועים ביותר בעיר היה המלחין גוסטב מאהלר, שהעביר בעיר חופשות רבות (למלחין היה בית עץ קטן בלב אזור כפרי בשם Altschluderbach, במרחק קילומטרים ספורים ממרכז דוביאקו). מאהלר חיבר כאן את אחת מיצירותיו הידועות ביותר – השיר על הארץ (Das Lied von der Erde), ועבד כאן גם על סימפוניה מספר 10 שהוא לא זכה להשלים. לזכרו של המלחין מארגנת עיריית דוביאקו פסטיבל מוזיקה מידי שנה, ובחודשי הקיץ מתמלאות הגבעות בצלילי מוזיקה קלאסית. לפרטים נוספים . דוביאקו ידועה גם בזכות פסטיבל מומלץ נוסף – פסטיבל הכדורים הפורחים שנערך מידי שנה, בחודש ינואר. אין ספק שהשילוב בין הכדורים הפורחים הצבעוניים ופסגות ההרים המכוסות בלשג הוא שילוב יפהפה! לפרטים נוספים . סן קנדידו – San Candido אי אפשר לבקר בעמק פוסטריה מבלי לעצור בסן קנדידו. בעיני זוהי העיירה מתוקה והיפה ביותר בעמק, והביקור כאן הוא בגדר חובה. זה גם יעד מעולה לקנות בו מוצרים מקומיים באיכות טובה, בין אם אתם מחפשים מזכרות מעץ או מבד, אוכל מקומי, ועוד. סן קנדידו נולדה כעיירת שוק, בלב אזור שהיה מיושב כבר במאה הרביעית לפנה"ס בידי שבטים קלטים . במהלך הביקור מומלץ להיכנס לקתדרלה המרכזית, ולסייר בבית הקברות הזעיר אך היפהפה, שנראה יותר כמו גן בוטני מאשר בית קברות. הקדתרלה המקורית נבנתה במאה ה-12, והחלל הפנימי עדיין מציג אלמנטים רומנסקים, ומזבח מיוחד ומרשים העשוי גילופי עץ כמיטב מסורת המקום. חלקה החיצוני של הקתדרלה לעומת זאת הורחב ושופץ במאה ה-18, בסגנון הבארוק. אם יש לכם זמן, תוכלו לבקר גם ב- Museo della Colleggiata של סן קנדידו. בחודשי החורף, זהו כמובן יעד נהדר לחובבי סקי, אבל גם מי שיגיע בקיץ ירוויח – מסלולי ההליכה באזור זה נהדרים, והנופים המרשימים עוטפים את העיר מכל כיוון. אין צורך להתרחק – מספיק להרים את הראש כדי ליהנות מפאר הדולומיטים. ואם תצליחו לבקר בעיר בזמן שנערכת בה תחרות פסלי השלג השנתית – הרווחתם! במהלך חודש ינואר מארחת סן קנדידו (והעיירה השכנה – ססטו Sesto) אמנים מרחבי העולם שהופכים גושי שלג וקרח ליצירות אומנות מקסימות. לפרטים נוספים .    וילבאסה – Villabassa וילבאסה היא עיירה הידועה בקרב חובבי ספורט: כאן עובר אחד ממרוצי אופניים הקשים באיטליה (Dolomiti Superbike) ומכאן יוצאים גם שפע של מסלולי הליכה. זהו יעד אידיאלי לחובבי טבע, וגם למי שמחפש דרך להתחבר לטבע באמצעות "שביל רגליים יחפות" (מסלול קנייפ – מסלול המורכב ממשטחים שונים, שעליהם הולכים ברגליים יחפות). כפר הספא-קנייפ בווילבאסה פתוח בחודשי הקיץ, ומאפשר לחובבי הז'אנר לחוות את הטבע באופן בלתי אמצעי, ללכת במסלולי המים והאדמה, ולהתארח בבתי הארחה הפועלים לפי שיטתו של סבסטיאן קנייפ, מאבות הנטורופתיה. לפרטים נוספים .    ומה אוכלים? האוכל באזורים אלה מותאם לתנאי מזג האוויר כמובן, ומושפע מאד מהתפריט האוסטרי הטיפוסי. כך, תוכלו למצוא בתפריט שפע של בשר ציד, ובעיקר בשר צבי (cervo) ויחמור אירופאי (daino). הנקניק הפופולרי ביותר הוא ספק (או שפק – speck), העשוי מבשר חזיר ומתאפיין בטעם מעושן. כמו כן תוכלו למצוא בכל מקום לחם שאור ולחם מתובל בזרעי קימל, נקניקיות, קנדרלי (Canederli - מעין קציצות לחם), טירטלאן (Tirtlan פנקייקים דקיקים במילוי כרוב כבוש או תרד המטוגנים בשמן רותח), בירה (נסו את הבירה ממבשלת הבירה Birrificio Rienzbrau!), שפצל (spatzle - מעין פסטה מקומית), גבינות נהדרות המיוצרת במחלבות קטנות בבקתות בין ההרים (נסו למשל את הגבינה של עמק פוסטריה – Hochpustertaler), נקניקיות שמנמנות, תפוחי אדמה צלויים במחבת עם נקניק, רביולי במילוי תרד עם זרעי פרג, ושטרודל כמובן. כל מסעדה המכבדת את עצמה, תגיש שטרודל תפוחי עץ, ורצוי בליווי גלידה או קצפת. ואם כבר נאלצתם לפתוח כפתור במכנסיים, כדאי לטעום גם קינוח נוסף, המזכיר מאד פרנץ' טוסט -- קייזרשמארן (kaiserschmarrn) וכמובן שגם את העוגות המקומיות, ובמיוחד עוגות עם ריבה תוצרת בית, המיוצרת מפירות היער שצומחים בשפע באזור.

אין כמו לסיניה כדי לצאת למסע בין כרי מרעה והרים, עצי ערמונים עתיקים וכפרים נשכחים. הביקור כאן הוא תרופת פלא לחיבור מחדש בין הגוף לנפש, וכל היופי הנהדר הזה נמצא רק קילומטרים ספורים מוורנה, עיר האהבה. במאמר זה נדבר על רמת לסיניה (Lessinia), פנינה שבה הטבע פוגש מסורות עתיקות ואוכל נהדר סיפורה של רמת לסיניה מתחיל בתקופה הפרהיסטורית, וחפירות שנערכו באזור חשפו ממצאים כבר מהתקופה הפליאוליתית התחתונה. היתה זו טריטוריה אופטימלית עבור ציידים, שהשתמשו בשפע אבני הצור שבמקום על מנת לייצר ראשי חץ וסכינים, ומצאו מחסה במערות שבהרים. בתחילה המערות והחללים הטבעיים שבמורדות העמקים היו מאוכלסים בידי האדם הניאנדרטלי ולאחר מכן בידי ההומו סאפיינס. משמעותי במיוחד להבנת ההרגלים והמנהגים של השבטים שאכלסו את הרמה היה גילויו של שבר חרס צבוע האדום שעליו צויר אדם עם כיסוי ראש ושתי קרניים שזכה לכינוי "השאמאן". בתחילת האלף השני לפנה"ס החלו להופיע באזור ה-"קסטליירי" (Castellieri), יישובים קטנים, אליפטיים ומבוצרים שנבנו לרוב על ראש גבעה או הר. עד היום נותרו שרידים מהקסטליירי, שהוקמו ככל הנראה לאחר שתושבי המקום גילו שיכלו לכרות מתכות מהרמה, ולהקים ישובי קבע במקום. הגילוי הזה שינה לחלוטין את התרבות והמנהגים באזור. בהמשך היו אלה שבטים קטלים וקימברים שאיכלסו את הרמה, שבאותם הימים נראתה אחרת והיתה מיוערת לגמרי. גם כיום, מזוהה הרמה הזו עם השבטים הקימברים העתיקים, ומכונה Terra Cimbra. תושבי המקום שימרו במשך תקופה ארוכה את השפה והמנהגים הגרמאניים, למרות שהיו מוקפים מכל עבר בדוברי לטינית ולמרות שלסיניה נכבשה, כמו האזור כולו, בידי רומא. המסורות הגרמאניות שרדו במשך מאות שנים והחלו להיעלם רק לקראת המאה ה-17, אך למרות הכל לא נעלמו לגמרי – גם כיום, ישנם כמה קשישים מעטים, תושבי סלבה די פרוניו (Selva di Progno), שזוכרים את הדיאלקט. בימי הביניים עברה רמת לסיניה, בדומה לוורונה ושאר האזור, לשליטת הרפובליקה הוונציאנית – הסרנסימה . לאחר מכן היה זה נפוליאון שמשל באזור, ובעקבותיו הגיעו האוסטרים, ששלטו עד שהשטח כולו סופח לממלכת איטליה. למרבה המזל, נחסכו מהאזור הכפרי והחקלאי הזה נזקים משמעותיים בזמן שתי מלחמות העולם, אך התרוקנות הרמה מאוכלוסיה הייתה בלתי נמנעת, שכן יותר ויותר צעירים נטשו את הכפרים לטובת העיר. מאמצי הפיתוח והאיכלוס ההדרגתי של השנים האחרונות החזירו את אזור לסיניה לחיים, וכיום הרמה נהנית מפריחה מחודשת. בוסקו קייזנואובה – Bosco Chiesanuova 18 עיירות מאכלסות את הרמה, אך אין ספק שבוסקו קייזנאבובה היא ליבה הפועם של לסיניה. זהו כפר מהאגדות, המכונה "ההר של הוורונזים"  -- מקום שבו אפשר להתרענן בימות הקיץ הלוהטים. בחודשי החורף הופך האזור לנקודת מפגש מושלמת עבור חובבי הסקי וההחלקה על הקרח, והכפר הסמוך, סן ג'ורג'ו (san Giorgio), ידוע במדרונות הסקי שלו. לפיכך, בכל עת ורגע, בכל עונה של השנה, בוסקו (כך מכנים המקומיים את הכפר) הוא המקום המושלם להתנתק בו מהעולם. הכנסייה המרשימה, הקונדיטוריות המלאות במתוקים והחנויות עם המוצרים הטיפוסיים – קשה לעמוד בפני הקסם הכפרי. מעבר לכך, תמצאו פה גם את כל השירותים ההכרחיים לחיים נוחים, כך שאין זה מפתיע שזוהי אחת הערים המאוכלסות ביותר ברמה. בוסקו מחולקת לכפרים, המחולקים באופן מסורתי לרבעים, כך שבסך הכל אפשר למצוא בבוסקו כ-250 אזורי מגורים קטנים. במשך אלפי שנים נהגו רועי הצאן שהתגוררו באזור זה לנצל בחודשי הקיץ את שטחי המרעה הנרחבים שמסביב לעיירה, והתגוררו בזמן ששהו כאן בבקתות עץ זעירות. באותן בקתות התגוררו גם הקימברים, אוכלוסיה ממוצא בווארי-טירולי שהגיע לפרה-אלפים הוונציאניים ולטרנטינו החל מהמאה ה-10 והמשיכה לעסוק גם כאן במקצועות המסורתיים שבהם עסקה בבוואריה: חוטבי עצים, כורי פחם, וחוואים. בשנת 1375 הם קיבלו אישור משליטי ורונה להתיישב במקום ולהקים כנסיה עצמאית המוקדשת לתומאסו הקדוש. לאחר איחוד איטליה הפך האזור למגנט עבור נופשים בורגנים ובני אצולה, והפופולריות לא דעכה עם השנים.   ולו ורונזה – Velo Veronese ולו ורונזה מכונה גם "המרפסת המשקיפה על המישור הוורונזי", ונחשבת לעיר הבירה של 13 היישובים הקימבריים ברמה. שמה של העיירה נגזר מהמילה הלטינית "vellum", גיזת כבשים. ולו היא בעיני תכשיט קטן, פנינה של היסטוריה, אמנות ותרבות המתחבאת בגובה 1087 מטר מעל פני הים. בוולו אפשר להרגיש את האהבה שרוחשים המקומיים לאדמתם. נקודות העניין המרכזיות הן המוזיאון הפלאונטולוגי בקמפוסילבנו (Camposilvano), עמק הספינקסים (עמק בלב שמורת הטבע ובו תצורות אבנים יחודיים המכונות "הספינקסים"), ומערות קובולי (Covoli) – סדרה של חללים קארסטיים שבהם גילו ארכיאולוגים ממצאים רבים. כל אלה הופכים את העיירה הקטנה הזאת ליעד מושלם לביקור.    במוזיאון הפליאונטולוגי  תוכלו לחוות באופן ישיר את האבולוציה הגיאולוגית של השטח: חפצי אמנות, מאובנים, אמוניטים, שלדי דובי מערות וממצאים היסטוריים מרתקים אחרים ממלאים את החלל הקטן, ומזמינים את המבקרים לצאת למסע בזמן בעקבות תקופות קדומות, ולגלות את המורשת שהותירו לדורות הבאים. כדאי לבקר גם בעמק הספינקסים הסמוך – אורכו כ-800 מטרים והסלעים המונוליטיים הממלאים אותו (ה"ספינקסים") מזכירים, לעיתים, ספינקסים מצריים. האבן המפורסמת ביותר בעמק היא ה"סנג'ו דל'אורקו" (Sengio dell’orco), ולפי האגדה היתה זו מפלצת-טרול שהביאה לכאן את האבן בצורה פטריה, על מנת שלפיות העמק יהיה איפה לתלות כביסה. אין ספק שלתושבי העמק יש דימיון פורה...   בכניסה למוזיאון תקבל את פניכם מרתה, ואם יש לכם מזל אולי תמצאו שם גם את נלה, אמא שלה (נמוכת הקומה אך בעלת לב ענקי ומילה טובה לכל אחד). הן תספרנה לכם כמה אנקדוטות על ההיסטוריה של המוזיאון ועל אטיליו בנטי (Attilio Benetti), מייסדו. ואם בעקבות הביקור התעורר בכם רעב, תוכלו להיכנס למאפיית ארמליניה ( panificio Ermelina ) שבעיר ולרכוש כמה כריכים טריים במגוון מילויים לפי טעמכם – תענוג אמיתי! התצורות הגיאולוגיות בעמק. צילום: נדיה קרישי   פארק הטבע האזורי משתרע על פני למעלה מ-10,000 דונם, מקיף 15 רשויות ונחשב לגן עדן של תופעות גאולוגיות ונופים מיוחדים. רשת נרחבת של שבילים מסומנים תוביל אתכם בין עצים וחיות בר, אל נקודות תצפית שונות. הפארק מקיף את כל ההרים הוורונזיים (למעט מונטה באלדו Monte Baldo), והדבר היחיד שלא תמצאו בו הוא אגמים ונהרות. אחת האטרקציות המרכזיות במקום היא גשר טבעי עשוי אבן המכונה גשר Veja. מספרים שהצייר הגדול אנדראה מנטנייה ביקר כאן, ראה את הגשר, והנציח אותו בציור שהכין עבור הפאלאצו דוקאלה במנטובה. כדאי לבקר גם ב-Pesciara di Bolca, מחצבה שבה התגלו מאובנים בניל מעלה מ-50 מיליון שנה. כמובן שכדאי לבקר גם במפלי מולינה (cascate di Molina) הסמוכים.       בקתות הרים ומסלולי טיול אחת החוויות הטיפוסיות והפופלריות ביותר עבור המטיילים המגיעים ללסיניה היא לצאת לסיור רגלי בין כרי המרעה שבהרים. הרמה מציעה עשרות מסלולים בדרגת קושי שונה – חלקם מתאימים למטיילים מנוסים אך אחרים מתאימים גם למשפחות, כמו למשל המסלול שמתחיל בסן רוקו די פיאגרה (San Rocco di Piegara). מכיכר הכנסייה מתחיל מסלול מתפתל באורך 5 ק"מ שמגיע גם לבקתה עתיקה ברובע דוארדי (doardi) המזכירה את הבקתות שבהן נהגו להכין גבינה מסורתית. במחלבה של מאורו בונומי (Mauro Bonomi) תוכלו לרכוש מוצרי גבינה וחלב איכותיים במיוחד – חובה לנסות את היוגורט!  לאחר המחלבה השביל ממשיך להתפתל בין עצי ערמונים בני מאות שנים. אחד מהם, ה-Calma Grande, מפורסם במיוחד והפך לאנדרטה של ממש עבור תושבי המקום. לבסוף יוביל אתכם השביל אל רובע דוסו (contrada Dosso), ובו מאפייה שעדיין פועלת ועדיין מכינה לחם ערמונים (בחודשי הסתיו) ולחם תפוחי אדמה ריחני ונפלא. דרך אספלט נוחה וקלה להליכה תוביל אתכם בחזרה למטה, אל סן רוקו. מי שמעדיף סיור בין בקתות הרים ייהנה ממסלול ההליכה שמתחיל בתחנת המשטרה הישנה בקמפורטרטו (Camporetratto), שעבר הסבה ומתפקד כיום כמחלבה אלפינית. מכאן ניתן לצאת לסיורים רגליים בין כרי המרעה  ובין העיירות ארבצו (erbezzo) ואלה (Ala), על קו הגבול שבין מחוז ונטו וטרנטינו. את אותו המסלול (כ-7-8 קילומטרים בסך הכל) ניתן לבצע גם בעזרת אופני שטח. איפה ומה לאכול... כפי שכבר ציינתי, דוברי הגרמנית השאירו את חותמם בלסיניה, וניתן לחוש את השפעתם התרבותית גם על מנות המטבח המקומי, שמזכיר במובנים רבים את המטבח של טרנטינו . הכוכבים הגדולים של המטבח בלסיניה הם חומרי הגלם עצמם: תוצרת מקומית איכותית, טבעית, ואותנטית. המנה העיקרית הידועה ביותר כאן היא ה-Gallina grissa, כלומר התרנגולת האפורה, זן הגדל באזור זה ממש, ואחד המקומות הטובים ביותר לטעום את המעדן הזה הוא במסעדת 13 communi  שבעיירה Velo Veronese, המצטיינת במנות ברמה גבוהה ביותר, פסטה בעבודת יד, ריקוטה מהמחלבות שבהרים, ירקות מגן הירק של הבעלים, ועשבי תיבול שנקטפו טריים טריים מהשדות. אתר באיטליה הפיק סרט מקורי על מסעדת 13 Communi ועל סיפורם המיוחד של הזוג שמנהל אותו. באזור Conca dei Parpari, כמה ק"מ מ-Roverè Veronese, בגובה 1400 מטר מעל פני הים, תוכלו למצוא את בקתת ההרים Dosso Alto . זהו מקום נהדר לאכול בו בזמן שאתם מוקפים בדנדון הפעמונים מצווארן של הפרות במרעה. מנת הדגל כאן היא הניוקי העשוי מתפוחי אדמה סגולים, והניוקי מוגשים עם חמאה מומסת וריקוטה מעושנת. כמובן שכדאי לטעם גם את המנות המבוססות על בשר ציד, בתוספת תפוחי אדמה סגולים ופונדו גבינה. צילומים: נדיה קרישי חובבי הבירה הארטיזנלית ישמחו ללגום בירה צוננת בצל ההרים, במבשלת הבירה של לאורנו  (Laorno), בעיירה בוסקו קייזנובה (bosco Chiesanova). זו חויה אמיתית לשבת כאן לארוחת צהריים עם המשפחה והחברים, ולצאת כמובן לטיול רגלי בין היערות ושטחי המרעה. אפשר להחנות את הרכב ליד המסעדה ולצאת לדרך כמעט מיד – מסלולי ההליכה מתחילים בקרבת מקום. צילומים: נדיה קרישי                         פסטיבל הסרטים של Lessinia אם יצא לכם להגיע לאזור בחודש ספטמבר, דעו שהגעתם בדיוק בזמן לפסטיבל הסרטים של Lessinia, שעם השנים בנה לעצמו גם מוניטין בינלאומי. זוהי תחרות הסרטים היחידה באיטליה המוקדשת אך ורק לסרטים העוסקים בחיים בהרים. לתחרות מתקבלים סרטים קצרים, עלילתיים וגם סרטים דוקומנטריים, כל עוד שהם עוסקים בנושא הנדרש (מעניין לדעת שסרטים העוסקים בטיפוס הרים לא עונים על הקריטריון ולא מתקבלים לתחרות...). הפסטיבל נוסד בשנת 1995 ופתח צוהר (מטפורי) אל החיים בהרים, הנחשפים באופן מקורי ובלתי אמצעי בפני קהל הצופים באיטליה ובעולם. את ההקרנות מלווה סדרה של אירועים, הרצאות, דיונים, תערוכות ומפגשים עם אורחים בינלאומיים. הפרסים העיקריים בפסטיבל הם "לסיניה הזהב" לסרט הטוב ביותר, ו-"לסיניה הכס," לבמאי הטוב ביותר. קריטריון חשוב לזכייה בפרס הוא שעל הסרטים לייצג נאמנה את המסורות והמנהגים של תושבי ההרים, ולתרום לשיפור או לשיקוף המציאות החברתית, הכלכלית, הסביבתית והאמנותית של החיים בהרים. לאתר פסטיבל לסינייה .

אם אתם מתכננים לנצל את החגים כדי לבקר באיטליה, דעו ששפע של תערוכות, פסטיבלים ואירועים מתוכננים ברחבי המדינה. בכתבה שלפניכם, בחרנו כמה מהאירועים המעניינים ביותר   ספטמבר: פסטיבל היין והענבים במרינו בחודש ספטמבר חוגגת איטליה את עונת הבציר, ואם אתם באזור רומא תוכלו להצטרף לחגיגה בעיירה מרינו (Marino), המקיימת את פסטיבל היין השנתי (sagra dell’uva) מאז 1925! פסטיבל היין של מרינו הפך במרוצת השנים לאחד מפסטיבלי היין הפופולריים במחוז לאציו – זהו לא בהכרח אירוע המיועד לייננים ומבקרים, אלא גם ובעיקר לקהל הרחב, לתושבי המקום, ולכל מי שנהנה מפסטיבל ססגוני, אוכל טוב, ויין טעים. במהלך הפסטיבל המזרקה המקומית משפריצה יין במקום מים, ורחובות העיירה מתעוררים לחיים ומתמלאים במצעדים, הופעות, ודוכני אוכל מסורתי. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי.     ספטמבר: פסטיבל יין המונטפאקלו באומבריה יין מונטפלקו (Montefalco) הוא ככל הנראה היין המפורסם ביותר במחוז אומבריה – יין עז טעם, בעל גוף וניחוחות מורכבים, שמתחרה מבלי להתבייש בכמה מהיינות ה"גדולים" של איטליה (מישהו אמר בארולו?). את יין המונטפאלקו מייצרים מענבי הסגרנטינו (sagrantino), ובתקופת הבציר עורכת העיירה מונטפאלקו, שעל שמה נקרא היין, פסטיבל גדול המוקדש כולו ליין המפורסם.  כמעט כולם משתתפים באירוע – יקבים פורשים דוכנים, מסעדות בונות תפריטים מיוחדים, והקהל הגדול שנוהר לאירוע מסייר בין היוזמות השונות ולוגם בשמחה, כמובן. לפרטים נוספים על הפסטיבל, בדקו את האתר הרשמי .  ספטמבר: תערוכה מקיפה המוקדשת לאומנית האמריקאית הלן פרנקנטלר תיפתח בפירנצה ב-27 בספטמבר תפתח במוזיאון פאלאצו סטרוצי ( Palazzo Strozzi ) שבפירנצה תערוכה המוקדשת להלן פרנקנטלר (Helen Frankenthaler), ציירת אמריקאית מוערכת, שהשתייכה לזרם האקספרסיוניסטי המופשט ובהמשך לזרם אמנות שדות הצבע. פרנקנטלר נולדה בניו יורק למשפחה יהודית, ובמשך כחמישה עשורים פעלה בזירת האומנות האמריקאית.   ספטמבר: חגיגות הקדוש סן ג'נארו בנאפולי אחד האירועים החשובים ביותר במסורת הנפוליטנית  הוא חגו של הקדוש המגן של העיר, סן ג'נארו. ב-19 בספטמבר תחגוג העיר כולה את הקדוש המגן שלה בסדרה של אירועים צבעוניים ותהלוכות ססגוניות. ביום זה נשלף גם מיכל זכוכית קטן ובו דמו של הקדוש. על פי האמונה המקומית אם הדם לא משנה את מצב הצבירה שלו, אסון נוראי ייפול על העיר... לפרטים נוספים בקרו באתר  העיר נאפולי.   ספטמבר: פסטיבל הפלפל החריף בקלבריה חובבי חריף? הגעתם למקום הנכון! מחוז קלבריה ידוע בחיבתו למאכלים חריפים, כך שאין זה מפתיע שדווקא כאן נערך אחד הפסטיבלים המרכזיים במדינה המוקדשים לפלפלים חריפים (פפרונצ'ינו, peperoncino, באיטלקית) – הפסטיבל העיירה דיאמנטה (Diamante). מה צפוי למבקרים? הרבה אוכל חריף, כמובן. אבל גם הופעות, דוכני אוכל, ואווירה נהדרת. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי .  ואם כבר הגעתם לקלבריה, תוכלו לקפוץ למוזיאון הארכיאולוגי ב- Reggio Calabria, ולהינות מתערוכה מיוחדת המוקדשת לפסלי הברונזה של סן קאשאנו. פסלי הברונזה של סן קאשאנו Bronzi di San Casciano  התגלו לאחרונה במקרה באזור המעיינות החמים של באני די סן קאשאנו (bagni di San Casciano) שבדרום טוסקנה, והדהימו את החוקרים – הן בזכות המצב המצוין שבו השתמרו והן בשל האיכות האומנותית של הפסל. לאחר עבודת ניקוי ושימור הוצגו הפסלים ברומא, בהמשך בנאפולי וכעת צפויה התערוכה הנודדת להגיע לקלבריה. המוזיאון הארכיאולוגי הלאומי ברג'ו קלבריה  כבר מארח את פסלי הברונזה המפורסמים מריאצ'ה (Bronzi di Riace), וכעת, לפרק זמן קצר, ניתן יהיה לראות במקום גם את התגלית החדשה.   אוקטובר: תערוכה מיוחדת מציינת 450 שנה למותו של הצייר, האדריכל והיסטוריון האומנות ג'ורג'ו וזארי וזארי (לקריאה נוספת על וזארי בציר הזמן של איטליה, כאן ), אחת הדמויות הבולטות ברנסנס האיטלקי, נולד בשנת 1511 בעיר ארצו Arezzo ונפטר בפירנצה ב-27 ביוני 1574. לרגל חגיגות 450 שנה למותו של הצייר והאדריכל המפורסם נערכו ועדיין נערכים מגוון אירועים ברחבי טוסקנה המוקדשים למורשתו של וזארי. גולת הכותרת תהיה התערוכה "ג'ורג'ו וזארי", שתיפתח ב-30 באוקטובר 2024 ותחתום סדרה של עשר תערוכות שונות שהוקדשו לווזארי בעיר הולדתו. לפרטים נוספים כאן .     אוקטובר: שתי תערוכות בבולוניה יוקדשו לאנטוניו ליגבואה, אחד הציירים המסקרנים באיטליה במאה ה-20 בצירוף מקרים משונה אך ממוזל, תארח בולוניה  לא אחת אלא שתי תערוכות בו זמנית המוקדשות לאחד האומנים המסקרנים שפעלו באיטליה במאה ה-20: אנטוניו ליגבואה (Antonio Ligabue). תערוכה אחת תיערך ב- Palazzo Albergati  והשנייה ב- Palazzo Pallavicini , ויהיה מעניין לבקר בשתיהן גם יחד. אנטוניו ליגבואה (ציריך 1899-גואלטיירי 1965) נחשב לאחד המייצגים המרכזיים של אומנות נאיבית באיטליה,  ובשנים האחרונות גוברת ההתעניינות בדמותו ובעבודתו.   אוקטובר: הפאלאצו ריאלה שבמילאנו יארח תערוכה המוקדשת לצלם האיטלקי אוגו מולאס (Ugo Mulas) אוגו מולאס (1928-1973) היה צלם איטלקי שנודע בזכות דיוקנאות האומנים שיצר, ובזכות צילומי הרחוב שלו. הוא היה דמות בולטת בחוגי האומנות והאופנה במילאנו, ופרץ לתודעה כאשר נשלח לסקר את הביאנלה בוונציה בשנת 1954. מאז, הוא סיקר וצילם את הביאנלה במשך כמעט 20 שנה, עד 1972. הוא עבד עם המגזינים המובילים במדינה, וביניהן DOMUS ו-   VOGUE, ותיעד את סצנת הפופ ארט בניו יורק. המבקרים בתערוכה  יוכלו להתרשם מלמעלה מ-250 עבודות. תערוכה של צילומיו שהתקיימה בונציה   אוקטובר: העיר פרוג'ה תחגוג בפעם השלושים את פסטיבל השוקולד השנתי כמידי שנה, גם ב-2024 תארח העיר פרוג'ה שבמחוז אומבריה את פסטיבל השוקולד הגדול באיטליה – Eurochoclate . למעשה, הפעם מציין הפסטיבל 30 שנות הצלחה מתוקה! במתחם שיוקם יערכו אירועים מכל הסוגים, החל מטעימות וסדנאות וכלה בהרצאות מטעם מומחים בתחום. רשימת האירועים מתעדכנת באופן קבוע באתר הרשמי , כדאי להציץ ולתכנן בהתאם. הבחירה בעיר פרוג'ה איננה מקרית: פרוג'ה היא עיר הולדתה של חברת Perugina, חברת השוקולד האיטלקית המפורסמת ביותר, האחראית בין היתר לכדורי השוקולד באצ'י (Baci) המשלבים שוקולד מריר ואגוזי לוז.   אוקטובר-דצמבר: בעיר אלבה שבמחוז פיימונטה יערך פסטיבל הכמהין הבינלאומי יש מי שאוהב פטריות כמהין (טראפל, באנגלית, או טרטופו, באיטלקית) ויש מי ששונא אותן, אבל דבר אחד בטוח – אי אפשר להישאר אדישים לניחוח העמוק והמיוחד שלהן. פטריות כמהין הן אחד המוצרים היקרים ביותר שאפשר למצוא במטבח, ופטריות כמהין לבנות עולו אלפי יורו לקילוגרם. פטריות כמהין נמכרות בכל רחבי איטליה, אך אחד היעדים הידועים והחשובים ביותר עבור חובבי הז'אנר הוא העיר אלבה (Alba), שבמחוז פיימונטה. פטריות הכמהין מאלבה נחשבות ליוקרתיות במיוחד, והפסטיבל שנערך מידי שנה מתפרש על פני העיר כולה וכולל לא רק כמהין אלא מאות מוצרים נהדרים נוספים – העיר כולה הופכת לשוק אחד גדול וטעים! לפרטים נוספים כדאי לבדוק את האתר הרשמי.   אוקטובר-נובמבר: הביאנלה של ונציה הביאנלה של ונציה אמנם נפתחה כבר באביב, אך למעשה עד אמצע חודש נובמבר אפשר עדיין לבקר בביתנים ולהתרשם מאחד מאירועי האומנות החשובים בעולם. הביאנלה לאמנות בוונציה, שנחנכה בשנת 1895, היא אחד מאירועי האמנות הבינלאומיים היוקרתיים ביותר. לצד הביתנים המייצגים כל מדינה נערכות אינספור תערוכות מיוחדות, אירועי פופ אפ, הרצאות, ועוד, לפרטים נוספים בקרו באתר הרשמי  של הביאנלה.   אוקטובר: פסטיבל הקולנוע ברומא באוקטובר פסטיבל הסרטים של רומא הוא אחד מפסטיבלי הסרטים המרכזיים באיטליה. לאורך 18 שנות קיומו צעדו של השטיח האדום הענק מיטב כוכבי איטליה והוליווד, לצד בימאים אוונגרדיים המשתדלים למתוח את גבולות הקולנוע ולהציג יצירות מקוריות וחדשניות. במקביל לאירועים המיועדים לקהל המקצועי נערכות גם הקרנות הפתוחות לקהל הרחב. וכמובן שאפשר גם להגיע לאחת הפרמיירות, ולראות את הכוכבים על השטיח האדום! לפרטים נוספים כדאי לבדוק את האתר הרשמי .   דצמבר: שוק חג המולד בבולצאנו הביקור בשוקי המולד באיטליה הוא חוויה נהדרת, והקדשנו לנושא כתבה שלמה . אם יצא לכם להגיע לאיטליה בחודש דצמבר תוכלו לבקר באחד השווקים המומלצים שמנינו – בנאפולי, ברומא, באוסטיה, וגם במילאנו כמובן. מבין כל השווקים, אחד האהובים ביותר נערך בבולצאנו (Bolzano) שבמחוז אלטו אדיג'ה. רחובות מרכז העיר מתמלאים בביתני עץ, וניחוח היין המתובל והשטרודל עוטפים את הכיכר. גם אם אין לכם עץ חג מולד בבית, כיף למלא את המזוודה במזכרות בלתי שימושיות אך חינניות בעליל... לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי .

דמויות חשובות, מאורעות היסטוריים מרכזיים ותמורות שפקדו את ארץ המגף ומעוז התרבות מתקופת הרומאים ועד עיצובה של איטליה בעת החדשה - כל אלה מרוכזים בציר זמן ויזואלי: פרויקט בהתפתחות מתמדת הרפובליקה האיטלקית, השוכנת באירופה המערבית על חצי אי שצורתו צורת מגף הייתה לאורך ההיסטוריה במה לאירועים משמעותיים שהשפיעו על הציוויליזציה המערבית כולה. איטליה נשלטה ונכבשה על ידי עמים עתיקים רבים, ביניהם האטרוסקים, היוונים, ואחריהם הרומאים שהיו לאימפריה ששרדה מאות שנים. באיטליה התפתחה הדת הקתולית והיא מעונו של האפיפיור, מאיטליה יצאו מגלי ארצות, משוררים, הוגים, בעלי מלאכה מהשורה הראשונה וממציאים מבריקים, איטליה היא אחד ממוקדיה ומקורותיה של האומנות המערבית כולה - אולי החשובה שבהם. התעוררותה המחודשת של אירופה בתקופת הרנסאנס התרחשה בראש ובראשונה באיטליה, שם פרחו אומנים, מוסיקאים, ובה אדריכלים הקימו מבנים מונומנטליים. ניתן לומר בבטחה כי ללא איטליה העולם היה נראה שונה לחלוטין, שהרי שורשי ההיסטוריה והתרבות האיטלקית מורגשים בכל קשת החושים עד היום. שפע האירועים וחשיבותם הוביל ליצירת פרויקט קטן ושאפתני - " ציר הזמן של איטליה ", המאפשר לראות את ההיסטוריה מונחת לפנינו על ציר מתמשך אחד. זהו פרויקט שמתפתח בהתמדה ואיטיות על מנת להנגיש באופן מקוון את הידע הרב שנצבר. ערכים מסוימים אינם קיימים כלל בעברית והם נכתבים לראשונה. חווית קריאה מהנה - אתר באיטליה.

אין שום ספק בכך שהתיירים הרבים המגיעים לאיטליה הם נכס חשוב ביותר – תעשיית התיירות תורמת לתל"ג, ופרנסתם של רבים תלויה בכך שאוהבי איטליה ימשיכו לבקר בארץ המגף. אך בשנים האחרונות, הפכה תופעת ה-OVERTOURISM ("תיירות יתר") לבעיה רצינית הפוגעת לא רק במקומיים אלא גם בתיירים עצמם. האם יצליחו הרשויות למצוא פתרון הוגן לבעיה? לצד התלונות הקבועות על החום והלחות הבלתי נסבלים, איטלקים רבים העבירו את הקיץ האחרון בלהתלונן על עניין נוסף: מספרם הגואה של התיירים המציפים את המדינה. וליתר דיוק: יעדים ספציפיים במדינה (ובראשם ונציה, רומא, פירנצה וורונה). בתום מגפת הקורונה, חוו מדינות רבות (וביניהן איטליה) נסיקה משמעותית במספר התיירים. המומחים כינו את התופעה "תיירות נקמה" – לאחר שבמשך כשנתיים נאלצנו כולנו להסתגר בבתים ולוותר על ההנאה ועל האושר שבטיולים, נדמה כי כולם רק חיכו להזדמנות לטוס שוב. כאשר הוסרו הסגרים ובוטלו ההגבלות, נפרץ הסכר ורבים יצאו מיד לדרך וטיילו ללא הכרה, בין היתר מתוך ניסיון לפצות את עצמם על הזמן האבוד. במקביל המשיכו משפיעני רשת לקדם בכוח רב יעדים מסוימים באינסטגרם ובטיקטוק, ועולם טיסות הלואו-קוסט צמח במהירות מסחררת: בזכות חברות כמו RYANAIR ו -EASYJET, גילינו שקל מאי פעם לנוע בין יעדים באירופה ולשלם עבור התענוג מחירים נמוכים במיוחד (בישראל המצב שונה כרגע, אולם סביר להניח שכאשר תסתיים המלחמה וחברות התעופה הזרות יחזרו לנתב"ג, גם המחירים ירדו בהתאם). גם מחירי הלינה נעשו תחרותיים יותר, בשל הצמיחה המתמדת במספרן של הדירות להשכרה דרך פלטפורמות כמו AIRBNB. בשנים האחרונות עברה תעשיית התיירות מהפך של ממש, אך לצד הצדדים החיוביים של התופעה (כיף לטייל, וכיף לעשות זאת במחירים הוגנים), אי אפשר להתעלם מהצדדים השליליים. גדודים של תיירים מציפים את הערים המרכזיות באירופה, ולמקומיים פשוט נמאס. לאחרונה עלו לכותרות מפגינים בברצלונה שהשפריצו מים על תיירים במסעדות בניסיון לסלק אותם, ובשלל ערים ברחבי אירופה נתלו שלטים "תיירים לכו הביתה". העיירה פוג'יקאווגוצ'יקו, למרגלות הר פוג'י, התקינה פאנלים שחוסמים את הנוף כדי למנוע מ"תיירי הסלפי" להציף את העיר ולהצטלם על רקע ההר המפורסם, וגם העיירה הציורית האלשטט שבאוסטריה נקטה במהלך דומה. בוולנסיה וערים נוספות בספרד הוחלט להגביל את בנייתם של בתי מלון, ואפילו הניו יורק טיימס פרסם מאמר דעה של ילידת בולוניה שהתלוננה על כך שהתיירים הרסו את עיר הולדתה. למרבה הצער, נראה כי תעשיית התיירות (בגרסתה המהירה והזולה) הפכה ממנוע צמיחה שכולם בעדו לחרב פיפיות. אז מה בעצם הבעיה? אין עוררין על כך שתעשיית התיירות היא מקור הכנסה חשוב ביותר עבור האיטלקים. על פי ההערכות שווי תעשיית התיירות באיטליה עולה על 100 מיליארד יורו בשנה, ומרוויחים ממנה לא רק העוסקים בתיירות באופן ישיר (סוכנויות, מדריכים, בתי מלון ונהגים) אלא גם מסעדות, משפחות שמשכירות דירות לתיירים, גלריות וחנויות מזכרות, חוות שמציעות שיעורי בישול, יקבים, ועוד. עצם הרעיון שאיטליה צריכה לפעול כדי לצמצם את מספר התיירים שמגיעים אליה מעורר חלחלה בקרב רבים בתעשייה, אך המתחלחלים והמזדעזעים נוטים להתעלם מהנזקים שתיירות מסוג MORDI E FUGGI ("תיירות נגס וברח") מסבה למדינה. תיירות ה-MORDI E FUGGI, שנעשית יותר ויותר נפוצה, מבוססת על תיירים שמגיעים ליעד, "נוגסים בו" במהירות וממשיכים הלאה. תיירים שמשתמשים בתשתיות, אבל במהלך הביקור שלהם כמעט ולא תורמים לכלכלה המקומית. במקום לאכול במסעדה, מסתפקים התיירים בסנדוויץ' מהסופר. במקום לישון במלון (שמשלם מיסים לעירייה) הם ישנים בדירת AIRBNB. במקום לבקר במוזיאון, הם רק מצטלמים מול האטרקציה אבל לא נכנסים פנימה. ומי שמשלם בסופו של דבר את החשבון הם המקומיים (דרך חשבונות הארנונה הגבוהים). המצב מורכב אף יותר כאשר מדובר על תיירים המגיעים בקרוזים. כאשר יורדים תיירי הקרוז מהספינה הם מציפים את העיר באלפיהם: דמיינו גדודי אוטובוסים, ועליהם חמשת אלפים תיירים שירדו מסירת ענק, הגיעו לוונציה, עשו בה סיור מהיר בין האטרקציות, סימנו וי, אכלו גלידה, ורצו בחזרה לסירה. ונציה, למעשה, היא אחת הערים שנפגעו בצורה המשמעותית ביותר מסוג זה של תיירות. בסופו של דבר ונציה היא עיר קטנה , והעומס על התשתיות הוא עצום – סירות האוטובוס (vaporetto) יכולות להכיל רק מספר נתון של אנשים, וכאשר עשרות אלפי תיירים צובאים על העיר, הרחובות פשוט נסתמים, במובן המילולי ביותר של המילה. התוצאה היא תורי ענק, לחץ גדול, טינופת ברחובות, ולעיתים גם נזקים לעיר. על מנת להתמודד עם העומס, החליטה ונציה להשית תשלום יומי על מבקרים שלא ישנים בעיר (מי שישן במלון בעיר משלם ממילא מס עירוני בגובה כמה יורו עבור כל לילה, ולכן פטור מהתשלום). הפיילוט זכה להצלחה מסוימת במהלך שנת 2024, אולם עד מהרה התברר כי הסכום שנגבה מכל תייר (חמישה יורו) איננו גבוה מספיק – לא כדי לכסות את ההוצאות, וגם לא כדי להרתיע את המבקרים. כעת בוחנת עיריית ונציה את הפרויקט מחדש, ורבים טוענים שיש לגבות מהמבקרים לפחות עשרה יורו ליום. יש גם מי שטוענים שהסכום צריך להיות גבוה אף יותר. כמה מאמרי דעה שהתפרסמו בעיתונות האיטלקית בחודשים האחרונים טענו כי בסופו של דבר, יאלצו יעדים מסוימים להגביל את מספר המבקרים היומי. זה כבר המצב באטרקציות מסוימות ובמוזיאונים ידועים במיוחד (למשל הסעודה האחרונה של לאונרדו, במילאנו), ויתכן שבעתיד גם ערים יבחרו לאמץ מדיניות דומה. כרגע ונציה מסתפקת במס תיירים. האם בהמשך תוטל מגבלה על מספר האנשים שזוכים להיכנס בשערי העיר? אין לדעת. תיירות היא דבר נפלא ומבורך, והלוואי שכל מי שרוצה לבקר בוונציה (ובכל יעד אחר) יוכל לעשות זאת בהנאה ובשמחה. אבל כאשר זרם התיירים גבוה משמעותית ממה שהעיר יכולה לחיות אתו באופן בר קיימא, הנזק רב על התועלת. ההשלכות השליליות של תיירות שמנוהלת בצורה שגויה הן משמעותיות, כואבות, והרסניות: הנזק הראשוני והברור מאליו הוא העומס והצפיפות, תורי ענק בכניסה לכל אטרקציה, תורים ברכבת, תורים במסעדות, לכלוך, מחירים גבוהים, וחוויית ביקור פגומה ולא אותנטית. אך המחיר שמשלמים המקומיים גבוה אף יותר: תושבי העיר לא מצליחים ללכת ברחובות השכונה שלהם משום שהרחובות עמוסים בהמון אדם. הם לא ישנים בלילות בשל הרעש שעולה מהמסעדות והפאבים שפתוחים עד מאוחר. חנויות שכונתיות נסגרות משום ששכר הדירה עבור החלל עולה, ויזמים נכנסים לתמונה והופכים את החנויות למסעדות, כדי לענות על הביקוש מצד התיירים. האם תושבי השכונה צריכים 16 מסעדות שמגישות פסטה בכל רחוב, במקום סניף דואר, סניף בנק, וסופרמרקט שכונתי? חמור אף מכך – דירות שפעם שימשו משפחות וסטודנטים עברו הסבה לדירות לתיירים, משום שהרבה יותר ריווחי ומשתלם להשכיר דירות לתיירים מאשר למקומיים. כך, נדחקים המקומיים מחוץ לעיר, משום שהם לא עומדים במחירי השכירות החדשים. סרטונים כמו זה כאן על פירנצה הממליצים על מקומות פחות מתויירים נוצרו בגלל כמות התיירים הגדולה המציפה את העיר. לכך מתווסף גם הנזק האקולוגי – פגיעה באתרים, זיהום אשפה, זיהום רעש, ועומס כבד: לאחר שאלפי תיירים החליטו להתיישב על המדרגות הספרדיות ברומא, חסמו את הגישה לרחוב והשאירו אחריהם קילוגרמים של זבל וטינופת, אסרו הרשויות על אנשים לשבת על המדרגות והחלו לתת קנסות גבוהים למי שערכו עליהן פיקניק מאולתר. למרבה ההזיה, נרשמו גם מקרים קיצוניים בהרבה, כאשר תיירים מסוימים השחיתו בפועל את העיר – בשנה האחרונה נעצרו מספר תיירים בשל פגיעה באתרי מורשת (כמה תיירים חרטו גרפיטי בקולוסיאום, אחרים נכנסו למזרקת טרווי ברומא כדי לצלם סלפי ושברו פסל שיש, אחרים קפצו לתוך התעלה בוונציה כדי לשחות...). מובן מאליו שעומס התיירים מוביל לאובדן האותנטיות שבחוויית הביקור. כולנו רוצים להרגיש שחוויית הביקור שלנו ביעד מסוים היא אמיתית ואותנטית, אבל ברור מאליו שככל שמספר התיירים עולה, כך נשחק המימד האותנטי. אחת הדוגמאות לכך היא האוכל: האוכל המקומי מוחלף לעיתים קרובות בגרסה "שמותאמת לחיך התיירים", והתחרות על כיס המבקרים גורמת לכך שכל המסעדות מציעות גרסאות דומות מאד, ומוזלות, של "תפריט איטלקי גנרי". כך נוצר מעגל שמזין את עצמו, ובסופו של דבר פוגע בכולם. אז מה עושים? כיום, רוב התיירים מתרכזים באזורים ספציפיים. לפי הנתונים הרשמיים, בשנת 2023 48% מהתיירים שהגיעו לאיטליה ביקרו בשישה יעדים: ונציה (כמעט 12% מהמבקרים), רומא (כ-10%) מהמבקרים, בולצאנו (8.4% מהמבקרים), מילאנו (6.9% מהמבקרים), פירנצה (5.6% מהמבקרים) וורונה (5.2% מהמבקרים). בשנים האחרונות החלו ערים שונות באיטליה לאמץ מדיניות מורכבת יותר, המכירה בצורך האסטרטגי לקדם תיירות בת קיימא. מאמצים רבים (אך לא מספיקים...) מוקדשים לניסיון לעודד תיירים לבקר ביעדים פחות מוכרים. בשל הפופולריות האדירה של יעדים מסוים באינסטגרם, טיקטוק ופייסבוק, הם מושכים המוני אדם. אבל האם הם בהכרח יפים יותר, מעניינים יותר או מיוחדים יותר? לא תמיד. לפעמים היעדים האלה באמת מציעים משהו שאין כדוגמתו בשום מקום אחר. ולפעמים אלה סתם יעדים שזכו ליחסי ציבור מופלאים... גם אנחנו, באתר זה, השתדלנו לאורך השנים להציע לקוראי " באיטליה " יעדים אלטרנטיביים ומיוחדים, שמתאימים לקוראים סקרנים שמחפשים חוויה אותנטית ולא תיירותית. יעדים שבמקום צפיפות – מציעים מרווח, ובמקום חוויה אחידה ותיירותית – מציעים חוויה מקורית ואמיתית. ניסינו לגוון ולחדש, ולכן ברחבי האתר תוכלו למצוא עשרות כתבות על שמורות טבע מיוחדות, מחוזות מוכרים פחות, וערים מקסימות ויפות ששווה בהחלט לגלות. למעשה גם ביעדים מפורסמים מאד, כמו רומא ונציה וטוסקנה, אפשר "לרדת מאוטוסטרדת התיירים", ולחפש מקומות קטנים יותר, מיוחדים יותר, ולא כל כך מוכרים. דרך נוספת למתן את נזקי תיירות היתר ותיירות ה"נגס וברח" היא באמצעות ביקור במדינה מחוץ לעונה. תיירים שיגיעו לאיטליה בתקופות שקטות יותר (נובמבר-מרץ) יגלו מקום אחר למדיי – רגוע יותר, נעים יותר, אותנטי יותר. בשנים האחרונות מבקרים רבים בוחרים להימנע מאיטליה בחודשי הקיץ בשל מזג האוויר הלוהט, ומגיעים לקראת סוף הסתיו. נכון, בנובמבר יורד גשם, אבל רובנו כידוע לא עשויים מסוכר, ומגשם אפשר להתגונן בעזרת מטרייה. קשה יותר להתגונן מפני חום של 40 מעלות ברומא ביולי... אסטרטגיה נוספת היא לינה במלונות קטנים המנוהלים בידי מקומיים (למשל חוות קטנות). זו דרך נהדרת להכיר את תושבי המקום, ולחוות את איטליה בצורה אמיתית יותר. זו גם דרך מצוינת לתרום לכלכלה המקומית, ולא לחברות ענק בינלאומיות. ישנם מבקרים שבוחרים למשל ללון ב- albergo diffuso, כלומר מלון מבוזר. במקום מבנה אחד מרכזי, המלון כולל מספר חדרים ברחבי הכפר. כמובן שמומלץ תמיד לנסות גם AGRITURISMI, כלומר מקומות לינה בחוות מקומיות. זו דרך מהנה להכיר את חיי הכפר, לומר בוקר טוב לחיות המשק, ולטעום מוצרים מקומיים וטריים במיוחד. האלטרנטיבה לתיירות היתר, בסופו של דבר, היא SLOW TRAVEL, כלומר תיירות איטית. העקרונות המנחים של תנועת ה-SLOW TRAVEL מעודדים את המבקרים לאמץ גישה מודעת יותר, ולוותר על הנסיעות הקדחתניות מיעד ליעד, בניסיון לדחוס כמה שיותר לתוך כל יום ולהספיק כמה שאפשר. בפועל, המרוץ הזה לא מאפשר לראות שום דבר באמת, רק לצלם, לסמן וי, להגיד שראינו, ולהמשיך מיד הלאה. ביקור קצת יותר איטי, המדגיש איכות על פני כמות, מאפשר לנו להתחבר ליעד ולהתערות בתרבות המקומית (במקום ליפול בשיטתיות לתוך מלכודות תיירים). לא חייבים להאט את כל הטיול, כמובן. אפשר לבחור ימים מסוימים, שבהם מתחשק לנו לחוות את הדברים בקצב קצת אחר – כל אחד ומה שמתאים לו. הדבר הכי חשוב, בסופו של דבר, הוא ליהנות.

חולמים לקנות בית בטוסקנה, דירה ברומא או אולי וילה באזור בולוניה? מחפשים נכס להשקעה, או מתכננים רילוקיישן לאיטליה? המדריך הבסיסי לקניית נדל"ן באיטליה יציג בפניכם את המונחים, החוקים והמסמכים החשובים שחייבים להכיר כשמתכננים לרכוש נכס באיטליה בחודשי הקיץ חלונות הראווה של סוכנויות הנדל"ן מוארים גם בלילה. לעת ערב נראים ברחובות העיירות הקטנות באיטליה מאות תיירים שזופים ולבושים בבגדי קיץ בצבעי פסטל, בדרכם לאכול את ארוחת הערב, מנסים להנות מקרירות הלילה שתוחלף עוד מעט בחומו של יום חדש. מעת לעת הם נמשכים אל החלונות המוארים, האישה נצמדת לזרועו של הגבר בעוד אחד מהם מצביע על תמונת נכס, עם בריכה, על ראש גבעה, או במרכז העיר בסמוך לפיאצה גדולה. החלום על שינוי מקום מגורים מייצג בין היתר השתוקקות לחיות חיים אחרים, או לכל הפחות להתחיל אותם מחדש במקום אחר. התיירים המתבוננים בחלונות הראווה בוודאי מדמיינים את עצמם משוחחים עם השכנים באיטלקית, מנגנים בלשונם את השפה המוזיקלית והקופצנית, ואולי אפילו משתנים בעקבות המעבר והופכים למישהו אחר – אדם שונה, אולי קליל יותר, הסופג לתוכו את העונג, התשוקה ושמחת החיים שבהם התברכה איטליה. אך התחנה הראשונה בדרך לחלום דורשת סבלנות וידע, והחיפוש אחר הבית האיטלקי המושלם הוא למעשה הרבה יותר מסובך ממה שנדמה לתיירים רבים. קניית נכס באיטליה היא משימה אפשרית לביצוע, אך מורכבת. המכשול הגדול ביותר העומד בפני הרוכשים הפוטנציאליים הוא הפיתולים הקפקאיים שמניחה לפתחם הבירוקרטיה האיטלקית הידועה. לכן, יש לגשת למשימה לאט ובסבלנות, ולזכור שכל מקרה הוא לגופו. ראשית כל, כדאי לערוך מחקר ראשוני באשר למחוז שבו תרצו לקנות – ישנם סרטונים ביוטיוב שמנתחים את המחיר למטר בערים שונות, טרנדים מרכזיים, ואת המקומות באיטליה שבהם משתלם להשקיע ברגע נתון. כמובן שלא כדאי להסתמך רק על המידע באינטרנט, אבל הסרטונים האלה בהחלט עוזרים למי שעושה את צעדיו הראשונים בתחום. בנוסף, מומלץ מאוד להכיר את המקום שבו אתם מתכוונים לרכוש נכס, ואת האנשים. במדינה שבה הבירוקרטיה אימתנית והחוק היבש סובל ממורכבות-יתר כרונית, יש להיעזר ככל האפשר במי שמכירים אותו הכי טוב. באיטליה, המושיעים שלכם יהיו סוכני הנדל"ן, האדריכלים ועורכי הדין הפועלים בעיר שבה אתם מעוניינים לרכוש את הנכס. ההיכרות שלהם עם התקנות המקומיות ואף יותר מכך עם בעלי התפקידים במקום, חשובה ביותר. לאחר שאיתרם את אנשי המקצוע המתאימים שילוו אתכם בתהליך רכישת בית החלומות, או הנכס להשקעה, תדרשו להכיר שורה ארוכה של מסמכים רלוונטיים. כך לפתע תתקלו במונחים שמעולם לא שמעתם, כמו SCIA ו-Certificato di prestazione energetica. על מה מדובר? אנחנו ממליצים לכם לקרוא בעיון את המדריך, כדי לחסוך לעצמכם כאב ראש, בלבול ועוגמת נפש. רשימת המסמכים הדרושים לקניית נכס באיטליה: ה"סנטוריה" (Sanatoria) - זהו מסמך המתייחס להסדרת מעמדן של עבודות בנייה לא מורשות שנעשו בנכס, כמו גם עבודות שלא עומדות בחוקי העירייה. במידה והנכס נבנה או שונה ללא היתרים מתאימים, או בניגוד לתקנות הבנייה, ניתן לבקש בדיעבד "סנטוריה" מחודשת. הבקשה יכולה להתקבל או להידחות. אם ה"סנטוריה" מתקבלת, היא הופכת את המבנה לחוקי. כמו כן, אם הבניין נבנה או שונה ללא אישורים מתאימים אז ברוב המוחלט של המקרים יהיה צורך ב"סנטוריה" כדי לקבל את ה - Certificato di Agibilità (אישור המגורים/שימושיות, ראה סעיף 2). תהליך השגת ה-"סנטוריה" עלול להיות מורכב וארוך, אך הוא הכרחי לצורך הסדרת הבעלות המלאה על הנכס. המוכר צריך לספק לקונה את התעודה ורצוי שתהיה ברשותו כבר בזמן הצגת הנכס. אישור שימושיות (Certificato di Agibilità) - נקרא גם: Certificato di abitabilità, מסמך זה מונפק על ידי הרשויות המקומיות באיטליה, הוא מעיד כי הנכס מתאים למגורים ועומד בכל תקנות הבריאות, הבטיחות ואיכות הסביבה הנדרשות. זהו מסמך חשוב שיש להצטייד בו לפני רכישת הנכס. הוא חיוני להשלמת הרכישה. על בעל הנכס יוטל להציגו כאשר יבקש לקבל שירותים מהעירייה כמו חיבור לחשמל, מים, פינוי אשפה וכו'. האישור תקף ל-10 שנים ויש לעדכן אותו אם נעשים שינוים גדולים בנכס. הוא מאשר שהבניין תואם לתקנות המקומיות וניתן להשתמש בו כבית מגורים. שטר בעלות (Atto di Proprietà) - זהו מסמך משפטי המוכיח בעלות על נכס, ומספק מידע על הנכס (מיקום מדויק, מידות, וכל שעבוד או הגבלה שחלים עליו). מסמך זה חיוני לרכישת נכס באיטליה שכן הוא זה שמאמת את הבעלות, ויש להעבירו לבעלים החדש כחלק מתהליך הרכישה. שטר הבעלות מוחזק על ידי משרד רישום הנכסים המקומי, בעלי עניין יכולים לבקש אותו ולבדוק אותו. רוכשים פוטנציאלים נחשבים לבעלי עניין. הבטחת העברת שטר הבעלות מהבעלים הקודמים לבעלים החדש הוא שלב מכריע בתהליך רכישת הנכס והכרחי על מנת לוודא את חוקיות ההליך ואת העברת הבעלות. "תעודת יעילות אנרגטית" (Certificato di Prestazione Energetica) – תעודה זו נדרשת על פי חוק עבור כל מבנה באיטליה, ומספקת מידע על צריכת האנרגיה של המבנה ועל העלויות הכרוכות בחימום, קירור, ותאורה של הנכס. התעודה מדרגת יחסי עלות-תועלת מבחינת צריכת אנרגיה, והדירוג נע בין A (החסכני והיעיל ביותר) ל-G (הכי פחות יעיל). יש להציג תעודה זו בכל פרסום למכירת הנכס. יש לעדכן את התעודה בכל 10 שנים ובכל פעם שנעשים שינויים במבנה. תמצית רישום נכס (Estratto Catastale) - מסמך זה מופק במרשם המקרקעין האיטלקי, ידוע גם בשם, Catasto, מספק מידע על הנכס כגון מיקומו, מידותיו, בעליו וכל שעבוד או מס שחלים עליו. מסמך זה מאמת את הבעלות והסטטוס המשפטי של הנכס. יש להשיג ולבדוק אותו לפני רכישת נכס כדי לוודא שאין שעבודים או בעיות משפטיות שעלולות להשפיע על הרכישה. בכל פעם שיש שינוי בנכס, כגון העברת בעלות או הוספת שעבוד, יש לעדכן מסמך זה. המסמך חיוני לאימות החוקיות והעברת הבעלות על נכס באיטליה. הצהרת התאמה קדסטרלית (Dichiarazione di Conformità) - מסמך טכני זה הוא חובה לפי חוק, הוא מונפק על ידי מומחים מוסמכים בתחומים שונים (מהנדס, אדריכל וכו'). ההצהרה מאשרת שהבניין תואם את חוקי הבנייה והתקנות המקומיות. את המסמך יש להשיג לפני מכירה או העברת בעלות על נכס. המסמך מאשר כי הבניין נבנה בהתאם לתוכניות מאושרות על ידי הרשות המוניציפלית ועם היתרי בנייה מטעמה, וכי הבניין עומד בתקנות ובחוקי הבנייה המקומיים. כמו כן, הוא מאשר כי המבנה מתאים למגורים ולשימוש, וכי הותקנו כל אמצעי הבטיחות הנדרשים, כגון גלאי אש ויציאות חירום והמערכות עומדות בתקנים. יש לעדכן את המסמך הזה בכל פעם שיש שינויים גדולים במבנה, כמו שיפוץ או הוספת מבנה חדש. מסמך זה מהווה חלק חשוב בתהליך רכישת הנכס באיטליה ויש להשיגו ולעיין בו לפני העברת הבעלות. הוא מסייע לאמת את חוקיות הבניין והתאמתו למגורים, ולהבטיח שהנכס שברצונכם לרכוש הוא בטוח. שיפוץ הנכס - במקרה שתרצו לערוך שיפוץ בבית או בדירה שרכשתם, תצטרכו להגיש בקשה רשמית לפני תחילת העבודות באמצעות מודד (Geometra) או אדריכל (Architetto). בהתאם לאופי העבודות, יהיה עליכם לבחור באחד מהמסלולים הבאים: מסלול 1 (CILA) - מסלול המשמש לפעולות תחזוקה רגילות, במקרים שבהם לא מתוכננות עבודות הקשורות ליסודות המבנה. מסלול 2 (SCIA ) - מסלול המשמש לפעולות תחזוקה רגילות וגם לשיפוץ ועבודות הקשורות ליסודות המבנה. מסלול 3 ( Permesso di Costruire ) - היתר בניה, מסלול זה נדרש לבניית בניין חדש או לשיפוצים שיובילו לשינוי גדול, נדרש אישור מטעם וועדה מיוחדת ומהנדס העיר. ומה עכשיו? אם מצאתם את הבית שלכם, השתכנעתם שכדאי לכם לרכוש נדל"ן באיטליה, ובדקתם שיש לבעל הנכס את כל המסמכים הדרושים, כדאי לדעת גם כמה דברים חשובים על העלויות, ועל פרוצדורת הקנייה. קניית נכס נדל"ן באיטליה צעד ראשון : נותנים הצעה על הנכס דרך סוכן הנדל"ן. ההצעה היא כתובה ומצורף אליה צ'ק בטחון שלכם או העברה בנקאית. סוכן הנדל"ן מחזיק את הצ'ק או את הכסף בנאמנות ובצמוד להצעה החתומה. ההצעה מוגבלת בזמן, היא יכולה לנוע בין 3 ימים לשבועיים, בדרך כלל. שימו לב : אם תחליטו לסגת מההצעה שהגשתם לאחר שהיא אושרה, תפסידו את דמי הביטחון. הדבר תקף עבור שני הצדדים, וגם המוכר מחויב לכם – אם הוא לא יהיה מסוגל למכור את הנכס לאחר שכבר קיבל את הצעתכם, הוא יישא בעלות של קנס מוסכם על ביטול העסקה. בדרך כלל מדובר בסכומים גבוהים שאיש מהצדדים לא מעוניין לסכן. צעד שני : ההצעה שלכם על הנכס התקבלה. מזל טוב! סוכן הנדל"ן קיבל אישור על ההצעה הכתובה שלכם והיא חתומה על ידי המוכר. צעד שלישי : את מחיר הנכס ותנאי המכירה מעגנים בהסכם מקדים (contratto preliminare) בו מסכמים את התנאים הבסיסיים. אין צורך בעו"ד לשם כך (במידה ותרצו שעורך דין יהיה מעורב בתהליך תצטרכו לשכור אחד ולשלם לו בנפרד). בדרך כלל סוכן הנדל"ן שמייצג אתכם הוא זה שיכין את ההסכם עבורכם ועבור המוכר. בהסכם ייכתבו סכום הרכישה, תנאי התשלום, ועוד. רוב סוכני הנדל"ן מעדיפים להכין את ההסכם המקדים יחד עם ההצעה על הנכס, כלומר ההצעה על הנכס היא למעשה גם ההסכם המקדים של הקניית הנכס. אך יהיו מקרים בהם שני הדברים יהיו נפרדים, בהסכם המקדים יקבעו התנאים שלפיהם הנוטריון בשלב הבא יכתוב את ההסכם הסופי, ויעביר את הבעלות. צעד רביעי : לפי מסגרת הזמן שנקבעה בהסכם המקדים יקבע תאריך להעברת הבעלות אצל נוטריון (הנוטריון הוא בעל הסמכות באיטליה בכל הקשור להעברת נכסים), במעמד שני הצדדים הנוטריון מקים "שטר מכר" לעסקה (באיטלקית "רוגיטו" - “Rogito”). הנוטריון יבקש מראש מהמוכר ומכם את כל המסמכים הרלוונטיים, ויברר את תקינותם בארכיב העירייה. במעמד המכירה ה "רוגיטו" עצמו תתבקשו להעביר את התמורה על הנכס לחשבון בעל הנכס בהעברה בנקאית מהירה עם IBAN או בצ'ק בנקאי. במעמד החתימה הנוטריון יקריא את הסכם שטר המכר בקול באיטלקית, כנקבע בחוק האיטלקי, כמו כן במידה והקונה אינו דובר איטלקית חייב הנוטוריון לדאוג לתרגם את החוזה לאנגלית ולנוכחות מתרגם במעמד החתימה על העברת הבעלות הסופית, הדבר כרוך בעלות נוספת של הקונה – ציינו את העובדה שאתם לא דוברים איטלקית מראש, וכך תוכלו לעקוב אחר ההקראה ולשאול שאלות במידת הצורך. עלויות ומיסים בקניית נכס: העלויות והמיסים הקשורים לרכישת נדל"ן באיטליה תלויים בגורמים שונים, וביניהם סוג הנכס, מיקומו ומחיר הרכישה. להלן כמה מהעלויות והמיסים האופייניים שכדאי לקחת בחשבון: מס רישום (Imposta di Registro) - מס זה משולם בגין העברת הבעלות על הנכס ומתבסס על השווי המוצהר של הנכס "ערך קדסטרלי" (ערך הנכס הנלקח מתוך מרשם חלקות הקרקע בעירייה, הערכים בעירייה לרוב אינם מעודכנים ונמוכים משמעותית ממחירי השוק הריאלים). נכון לספטמבר 2021, התעריף הסטנדרטי עבור נכסי מגורים הוא 2% עבור בית ראשון (Prima Casa) ו-9% עבור בית שני, שלישי וכו' (Seconda Casa). בכל מקרה הסכום לא יפחת מ- €1000 יורו. שימו לב : במקרה של רוכש זר ההטבה במס על הרישום בית ראשון תחול רק במקרה של תושבות איטלקית (כך דינם של כל ההטבות לבית ראשון המוזכרות בהמשך). כמו כן, יש אפשרות להצהיר בפני רשות המסים כי הרוכש יהפוך לתושב בתוך 18 חודשים מהרכישה. מומלץ לבדוק מידי פעם אם יש עדכונים לשיעורי המס מכיוון שהם עשויים להשתנות. מע"מ (Imposta sul Valore Aggiunto) - אם אתם רוכשים נכס חדש מיזם או מחברת בנייה, עשוי לחול מע"מ במקום מס הרישום. שיעור המע"מ עבור נכסים למגורים הוא בדרך כלל 4% עבור דירות ראשונות, ושיעור גבוה יותר (כיום 10%) עבור דירות שניות. מס רישום מקרקעין (Imposta Catastale) - מס זה מכסה את עלויות רישום הנכס בלשכת רישום המקרקעין והוא בדרך כלל סכום קבוע של: 200 € עמלת נוטריון (Onorario Notarile) - דמי נוטריון משולמים לנוטריון על העברת הזכויות בנכס ועל כך שהוא מוודא עמידה בכל הדרישות החוקיות. העמלות מחושבות לפי שווי הנכס ויכולות להשתנות מעט מנוטריון אחד לשני, בדרך כלל העמלה לא תפחת מ-1000 € או 1% מערך העסקה. הקונה הוא זה שנושא בעלויות, מומלץ לבקש הצעת מחיר משני נוטריונים לפחות על מנת להשוות ביניהן. עמלת סוכנות הנדל"ן - אם השתמשתם בסוכנות נדל"ן כדי לאתר את הנכס, הם בוודאי יחתימו אתכם על הסכם תיווך, העמלות נעות בדרך כלל בין 2% ל-5% מערך הנכס. במקרה שמעורבים שני סוכנים שונים, הקונה והמוכר משלמים כל אחד לסוכן שלו. מס משכנתא (Imposta Ipotecaria) - אם ביקשתם משכנתא למימון הרכישה מבנק באיטליה, יש לשלם מס משכנתא, שהוא אחוז מסכום המשכנתא. במקרה שמדובר על רכישת דירה ראשונה, המס הוא 0.25% מהסכום המתקבל. במקרה של בית שני, המס הוא בגובה 2% מסכום ההלוואה. אגרת רישום מקרקעין (Diritti Catastali) - אגרה זו מכסה את עלות עדכון רישומי רישום המקרקעין לאחר רכישת הנכס. 55 אירו ועוד מס בולים של 16 אירו. היא משולמת (לפעמים גם במזומן) לנוטריון. חיוני להתייעץ עם סוכן נדל"ן מקומי, הפועל באזור שבו אתם מתכננים לרכוש את הבית, וכמובן שמומלץ לעשות זאת לפני הגשת הצעה. כך תוכלו לקבל מידע מדויק ועדכני לגבי העלויות והמיסים החלים במקרה הספציפי שלכם, ולהימנע מהפתעות לא נעימות. אחרי רכישת הבית, מהם המיסים הקבועים על נכס? הנה מה שצריך לדעת: מס רכוש (IMU) - מס הרכוש האיטלקי חל על כל נכס נדל"ן באיטליה. במידה והנכס שרכשתם נרשם כבית ראשון וכמקום המגורים הראשי במרשם התושבות, ואתם גרים בו יותר מ-6 חודשים בשנה, יש לכם פטור מהמס הזה. אבל... במקרים שהבית מוגדר כבית יוקרה, או שמדובר בנכס שני באיטליה המס יחול על הנכס. חישוב המס משתנה מעיר לעיר מאחר והעירייה היא זו שגובה אותו. באופן כללי בממוצע זה 1.06% מהערך הקדסטרלי המופיע בארכיב העירייה. שימו לב : העירייה בה נמצא הנכס שלכם לא תשלח לכם חשבון הביתה אלא רק תודיע לכם על המועד השנתי בו נעשה שימוש. על מנת לבצע את החישוב ואת התשלום בפועל בעזרת טופס מס הנקרא F-24, מומלץ לדון בכך עם רואה החשבון האיטלקי. ניתן לשלם את המס בתשלום אחד או בשני תשלומים. המועד הראשון הוא ביוני ואילו השני בדצמבר. מס עירייה (TASI) - מס זה נגבה על השירותים השונים הניתנים על ידי העירייה, ("municipio"). הוא משתנה מעיר לעיר והוא לא קיים במחוז האוטונומי של טרנטינו אלטו אדיג'ה. גם כאן חישוב המס מתבסס על הערך הקדסטרלי המופיע בארכיב העירייה, במקרה הזה מדובר ב: 1 פרומיל מהערך. את המס משלמים בתשלום אחד או בשני תשלומים. המועד הראשון הוא ביוני ואילו השני בדצמבר. מס איסוף אשפה (TARI) - מס זה הוא עבור איסוף והפרדת האשפה. יש לשלם אותו רק פעם בשנה, חישוב האגרה הקבועה מתבסס על מ"ר של הבית, ומספר האנשים המתגוררים בו. עבור מס זה תקבלו מכתב ישירות לכתובת הבית שלכם. בהצגת הוכחת תשלום המס במשרדי החברה המיועדת, תקבלו את הפחים המתאימים לכל סוג אשפה אותה מפרידים. במקרה של מכירת הנכס מס ריווחי הון (Plusvalenza) - מס רווח הון או plusvalenza חל במקרה של מכירת הנכס. מס זה חל רק על המוכר. להלן שלושה היבטים שיש לקחת בחשבון לגבי מס זה: מס זה אינו חל במידה ועברו יותר מ-5 שנים מקניית הנכס. במקרה ואינכם תושבי איטליה ייתכן שתצטרכו לשלם מס שבח מקרקעין בישראל. בכל שאר המקרים תצטרכו לשלם בסביבות 26% מהרווח הנקי של הבית; כדי לחשב את המס לתשלום ניתן לקזז מהרווח את המסים, עמלות, עבודות לשיפוץ הבית ועוד. מומלץ להיעזר ברואה חשבון. בהצלחה! לדורון צויבל נסיון של 15 שנה בקניית ומכירת נכסים באיטליה. ניתן לקבוע איתו פגישת וידאו לייעוץ/ליווי ברכישת נכס באיטליה. עלות פגישת ייעוץ בת שעה: 50 אירו . על מנת לקבוע פגישה נא למלא את הטופס במאמר, בבקשה לפרט כמה שניתן על האזור המבוקש, כמו כן על סוג וגודל הנכס ומטרת השימוש המיועדת.

היום נבקר במוזיאוני הוותיקן, הנחשבים לכמה מהמוזיאונים החשובים ביותר בעולם, נתפעל מבזיליקת פטרוס הקדוש (בזיליקת סן פייטרו), נתאהב במצודת סנט'אנג'לו, ונעשה קצת שופינג בסביבה. אורך המסלול: בין 3 ל-5 שעות במוזיאוני הוותיקן, ו-4 שעות נוספות אחר הצהריים ברוכים הבאים לוותיקן! האם שמתם לב שנכנסתם למדינה אחרת? אמנם אין כאן ביקורת גבולות, אבל אתם כבר לא נמצאים באיטליה! קריית הוותיקן היא המדינה הקטנה ביותר בעולם, ומתפרשת על פי שטח של פחות מחצי קילומטר הממוקם בליבה של רומא. כ-800 איש מתגוררים במדינה, והשפה הרשמית בה היא לטינית. התואר "מדינה עצמאית" איננו תאורטי – לכס הקדוש יש ריבונות טריטוריאלית, ושגרירים מטעם הוותיקן מוצבים במדינות שונות ברחבי העולם (כולל בישראל, מאז שנת 1993). ואם אתם רוצים מזכרת נחמדה, תוכלו לשלוח לעצמכם גלויה ממשרד הדואר המקומי, עם בול רשמי של מדינת האפיפיור. האטרקציה המרכזית בוותיקן היא מוזיאוני הוותיקן , כמובן. על מנת להגיע אליהם, אפשר לקחת את קו A של המטרו, ולרדת בתחנת Cipro. לאחר הליכה קצרה, תמצאו את עצמכם מול מוזיאוני הוותיקן . מוזיאוני הוותיקן (או מוזיאון הוותיקן) מכילים אוסף עשיר בצורה בלתי רגילה של יצירות אומנות, המוצגים לציבור בתוך אחד המתחמים המרהיבים ביותר באיטליה. מדובר על המוזיאון השלישי בחשיבותו בעולם, לאחר הלובר שבפריז ומוזיאון המטרופוליטן שבניו יורק. לפני מגפת הקורונה, התורים שהשתרכו בכניסה היו ארוכים באופן בלתי אפשרי. כיום המצב השתפר משום שחובה להזמין מראש כרטיס באמצעות האתר הרשמי של המוזיאון, ולבקר בשעה המדויקת שהוקצתה לכם. טיפ: המוזיאון סגור בימי ראשון ובחגים נוצריים. על מנת לבקר במתחם כולו תדרשו ל-5-6 שעות לפחות. כדאי לתכנן את הביקור מראש, ואני ממליצה להתרכז בעשר יצירות מופת, שלא כדאי לפספס בשום פנים ואופן: 1. הקפלה הסיסטינית (Cappella Sistina) הקפלה הסיסטינית היא כנסייה הממוקמת בתוך ארמון האפיפיור, והמקום שבו מתאספים הקרדינלים הבכירים במהלך הקונקלווה – טקס הבחירה של האפיפיור החדש. הקפלה מעוטרת באופן מעורר השתאות בפרסקאות נהדרים שציירו אמנים ידועים כמו לוקה סיניורלי (Luca Signorelli), דומניקו גירלנדיו (Domenico Ghirlandaio), קוזימו רוסלי (Cosimo Rosselli), סנדרו בוטיצ'לי (Sandro Botticelli) ו פייטרו פרוג'ינו (Pietro Perugino) במהלך המאה ה-15. שמה של הקפלה נובע משמו של האפיפיור סיקסטוס הרביעי (סיסטו, באיטלקית), שהורה על בנייתה. בהמשך, היה זה אפיפיור אחר – יוליוס השני – שהפקיד בידי מיכלאנג'לו בואונרוטי את מלאכת ציור הפרסקו המדהים שמעטר את התקרה. התקרה היפהפיה שצייר מיכלאנג'לו הותירה את הקהל בהלם, והוא הוזמן לצייר יצירת מופת נוספת – את הפרסקו "יום הדין האחרון", המעטר את קיר המזבח של הקפלה. 2. גלריית המפות (La Galleria delle Carte Geografiche) הגלריה היא אולם באורך 120 מטרים וברוחב 6 מטרים, שמותיר את המבקרים בפה פעור. קירות הגלריה מעוטרים במפות טופוגרפיות מהמאה ה-15 של איטליה, המבוססות על מחקריו של הנזיר והגאוגרף איגנציו דנטי (Ignazio Danti), ואילו התקרה המקומרת מעוטרת בפרסקאות מרשימים. 3. החדרים של רפאל (Le Stanze di Raffaello) ארבעה חדרים המעוטרים בפאר עצום וממוקמים בארמון האפוסטולי – משכנו הפרטי של האפיפיור. האמן הדגול רפאל סנציו (Raffaello Sanzio) עיטר את החלל בתחילת המאה ה-16, והיום אפשר לבקר בחדר קונסטנינוס (La Sala di Costantino), חדר הליודורוס (La Stanza di Eliodoro), חדר השריפה (La Stanza dell’incendio nel Borgo) והידוע מכל, חדר הסיגנטורה (Salla della Segnatura), בו נמצא הפרסקו המופלא אסכולת אתונה , אחד הציורים הידועים ביותר של האומן. בציור זה תיאר רפאל את הפילוסופים והסופרים החשובים ביותר ביוון העתיקה, והשתמש במאפיינים הפיזיים ובתווי הפנים של דמויות מפורסמות מתקופתו. האם אתם מצליחים לזהות את לאונרדו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו, ואת רפאל עצמו? 4. מוזיאון גרגוריאנו אטרוסקו (המוזיאון הגרגוריאני-אטרוסקי – Museo Gregoriano Etrusco) המוזיאון נפרש על פני 22 חדרים, ומציג יצירות אטרוסקיות מהמאה ה-9 לפנה"ס ועד המאה הראשונה לפנה"ס, וביניהם סרקופגנים, כדים מעוטרים, חפצי זהב ופסלים. 5. המוזיאון הגרגוריאני-מצרי (Museo Gregoriano Egiziano) המוזיאון מתפרש על פני 9 חדרים, החושפים את עומק הקשר בין רומא העתיקה למצרים העתיקה. בין השאר תוכלו להתרשם מממצאים ארכיאולוגיים ממצרים העתיקה שקיסרים רומיים הביאו לעיר, כמו לדוגמה מומיות, ופסלים שנמצאו בווילה של הקיסר אדריאנוס בעיירה טיבולי (Tivoli) הסמוכה לרומא. 6. אוסף האומנות במוזיאון פיו קלמנטינו (Pio Clementino) בין היתר תוכלו למצוא כאן את פסל לאוקואון (Laocoonte) מהמאה הראשונה לספירה, שהובא למוזיאון מהווילה של הקיסר טיטוס שעל גבעת אופיו (Oppio); את הפסל אפולו בלוודרה (Apollo Belvedere); פסל אוגוסטוס מפרימה פורטה (Augustus di Prima Porta) המציג את הקיסר הרומאי הראשון בעודו לבוש בשריון מעוטר; פסל של נהר הנילוס מהמאה הראשונה לפנה"ס, אולם המוקדש לפסלי בעל חיים, ואת הגו בלוודרה (Torso di Belvedere), פסל מהמאה הראשונה לספירה, הממוקם בגלריה מתומנת ומרהיבה המעוטרת בפרסקאות. הגו בלוודרה נחשב לאחד הפסלים האהובים על מיכלאנג'לו, ומקור השראה עבורו. 7. מזרקת הפינייה (Pigna) המזרקה והחצר שמסביבה נקראות על שם אצטרובל (באיטלקית – פינייה) עצום ממדים ועשוי ברונזה מהמאה השנייה לספירה, שהגיע כפי הנראה מווילה רומאית עתיקה, והוצב במתחם שבו פעם שכנה בזיליקת פטרוס הקדוש (סן פייטרו) הישנה. האם ידעתם שבזיליקת פטרוס הקדוש המפורסמת, שבה נבקר בהמשך המסלול, איננה הראשונה שנבנתה בעיר? הבזיליקה המקורית נבנתה במאה הרביעית לספירה במקום זה ממש, ונהרסה בשנת 1505 כדי לבנות מחדש את הבזיליקה המפוארת הנוכחית! כיום מוצגת במתחם גם יצירת אומנות מודרנית – הספרה של ארנלדו פומודורו (Arnaldo Pomodoro) משנת 1990. 8. גלריית הציורים – הפינקוטקה (Pinacoteca) הגלריה מתפרשת על פני 16 חדרים ובתוכה יצירות של מיטב האמנים האיטלקים, לצד אמנים בינלאומיים. החדרים שפשוט אסור להחמיץ הם: חדר מספר 2, ובו נמצא טריפטיך סטפאנסקי (Triptych Stefaneschi) של ג'וטו משנת 1320, חדר מספר 7, ובו יצירות של פרוג'ינו (Perugino) ופינטוריקיו (Pinturicchio), חדר מספר 8, ובו ציורים של רפאל סנציו (רפאל), חדר מספר 9 ובו היצירה הנהדרת הירונימוס הקדוש של לאונרדו דה וינצ'י , חדר מספר 12 ובו עבודות של קאראווג'ו ואמנים שהושפעו ממנו, וחדר מספר 13, בו נמצאות יצירות של פייטרו מקורטונה (Pietro di Cortona). 9. גני הוותיקן (I Giardini Vaticani) גנים מרהיבים ביופיים, הכוללים גם מתחם ובו חפירות ארכיאולוגיות המכונה ויה טריומפליס (Via Triumphalis). הגנים נשתלו לראשונה בימי הביניים, וכללו מטעי עצי פרי ויקבים. רק במאה ה-16 תוכננו הגנים מחדש בעיצוב הנוכחי, הכולל מרבדי דשא, מערות מלאכותיות, מזרקות ופסלים מלאי חן. על מנת לבקר באזור זה יש להזמין מקום מראש. 10. גרם המדרגות הספירלי המונומנטלי בעיצובו של ג'וזפה מומו (Giuseppe Momo) המדרגות תוכננו בשנות ה-20 של המאה ה-20, כגרם כפול שהעולים והיורדים בו לא יפגשו לעולם. גם אתם תזכו לחלוף בנקודה זו בדרך החוצה, בסופו של הסיור הנפלא הזה! לאחר שצללתם לתוך המעמקים ההיסטוריים והאומנותיים הבלתי נשכחים שמציעים מוזיאוני הוותיקן, בוודאי תהיו עייפים ורעבים. אם כך – בואו נלך לאכול! ישנן באזור מסעדות רבות, חנויות סנדוויצ'ים, ופאבים. אני הייתי בוחרת לשבת בלוקנדה של פייטרו ( La Locanda di Pietro ), שנמצאת בוויה סן וניירו 28 (Via San Veniero 28C), במרחק שני צעדים מהמוזיאון. כאן תמצאו גם מנות איטלקיות ורומאיות טיפוסיות וגם מנות יוקרתיות יותר, ולחם שנאפה במקום. הצוות יקבל את פניכם בחיוך, והאווירה במקום היא נעימה אבל מוקפדת. אפשרות נוספת היא אוסטריה דלה קומארי ( Osteria delle Commari ), המתמחה במטבח רומאי מסורתי, ונמצאת בוויה סנטהמאורה 28 (Via Santamaura 28), במרחק קצר מהמוזיאון. לאחר שהטענו את המצברים מחדש, נתקדם לעבר בזיליקת פטרוס הקדוש (בזיליקת סן פייטרו). אזור זה רצוף בחנויות מעניינות, ואם נלך לאורך ויה קנדיה (Via Candia), נמצא לאורכו שפע של חנויות בגדים במחירים נגישים. אם אתם חובבי עתיקות, תוכלו למצוא חנות מעניינת במספר 90: צ'יינהארט ( ChinaArt ), המתמחה בריהוט סיני וטיבטי אותנטי המיובא ישירות מסין. בסוף הרחוב תמצאו את עצמכם מול צומת גדולה – המשיכו ישר לעבר שדרת ג'וליו צ'זארה (Viale Giulio Cesare), שם תמצאו חנויות מעניינות נוספות, וביניהן לוליטה ( Lolita ), המתמחה מזה 55 שנה בפריטי אופנה בסגנון צעיר ובמחירים נגישים. כשהייתי נערה קניתי לעיתים קרובות בחנות הזאת! אם אתם מחפשים נעליים, נסו את החנות פומה (Puma), המוכרת מאז שנת 1964 מותגים איטלקיים ומחו"ל. כעת נפנה ימינה, לעבר ויה אוטביאנו (Via Ottaviano), יעד חשוב נוסף עבור חובבי השופינג ברומא. גם כאן תמצאו בעיקר חנויות בגדים ואקססוריז, אבל לא רק! נסו חנויות כמו קטנלה (Catenella) המתמחה באופנה צעירה במחירים תחרותיים, אמהשופינג (Emmeshopping) – חנות המציעה בגדים אלגנטיים לאירועים במחירים נמוכים, ואת חנויות התכשיטים, התיקים והנעליים שבאזור. אני ממליצה בחום לעצור להתרעננות בקפה קסטרוני ( Castroni Caffè ), בית קפה מצויין המוכר גם מוצרים איטלקיים איכותיים, ולאחר מכן בחנות האהובה עליי – סטוריה אה מאג'יה ( Storia e Magia ), יעד מושלם לחובבי פנטזיה והיסטוריה. כאשר תכנסו לכאן, יהיה נדמה לכם שנכנסתם ליקום אחר ממש! בקצה הרחוב נמצאת פיאצה גדולה בשם פיאצה ריסורג'ימנטו (Piazza Risorgimento). על הפיאצה ממש נמצאת אחת המאפיות האהובות ביותר באזור – פומפי ( Pompi ). אם אתם חובבי מתוקים, המקום הזה יהיה גן עדן קטן עבורכם. הטירמיסו שלהם מפורסם במיוחד, ואסור לפספס גם את המאפים המיוחדים, ואת המריטוצי (Maritozzi - מאפה רחוב רומאי מסורתי ומושחת, המורכב מלחמניית בריוש מתוקה הנחצית לשניים וממולאת במנה נדיבה מאד של קצפת מתוקה. חובה לטעום את המעדן הזה לפחות פעם אחת בזמן שאתם מבקרים ברומא!) המשיכו לאורך צד ימין של הרחוב עד שתגיעו לוויאלה דיי בסטיוני די מיכלאנג'לו (Viale dei Bastioni di Michelangelo). במספר 5 תמצאו גלידריה מעולה בשם אולד ברידג' ( Old Bridge ) שאהבתי גם כשהייתי נערה. כאן מחכים לכם טעמים מעולים, והשפע הוא מסחרר... נסו את הגלידה בטעם ריקוטה ופיסטוק, בטעם אמרטו (amaretto - עוגיות שקדים איטלקיות מסורתיות), ובטעם שוקולד וקרם, וכל זאת בזמן שאתם משקיפים על חומות הוותיקן הנמצאות מולכם ממש. עכשיו, כשהקיבה מלאה, נוכל להמשיך בביקור ולהיכנס לבזיליקת פטרוס הקדוש (Basilica di San Pietro) . נחצה את החומות ונלך מעט לאורכן. נחלוף על פני הכניסה לעיר ולמדינת הוותיקן, ונראה את חיילי המשמר השוויצרי המפורסם, הלבושים במדים שעיצב עבורם מיכלאנג'לו? זוהי טעות נפוצה, הצבעים נבחרו כנראה בהשפעת העבודות של רפאל שהכתיב את האופנה באותם ימים. בעבר שכירי החרב השוויצריים נשכרו כלוחמים על ידי מלכים ברחבי אירופה, אבל כיום נותר רק המשמר השוויצרי המשרת את האפיפיור. חיל המשמר מונה 100 חיילים בלבד והם עוברים אימונים כדי ללמוד להשתמש גם בכלי נשק מסורתיים כמו רומח וגרזן. כדי להתקבל למשמר צריך להיות נוצרי קתולי, ובגובה 174 ס"מ לפחות. נעבור את השורה הכפולה של עמודים מצד ימין, ולנגד עינינו תתגלה בזיליקת פטרוס הקדוש (בזיליקת סן פייטרו) המרהיבה. הבזיליקה האפיפיורית של פטרוס הקדוש היא אחד המבנים הגדולים ביותר בעולם, ומבנה הדת הנוצרי הגדול בתבל, המושך למעלה מ-18,000,000 מבקרים בשנה! בנייתה של הבזיליקה החלה בשנת 1506, והסתיימה רק 120 שנה מאוחר יותר, בשנת 1626. הפיאצה שמול הבזיליקה הושלמה רק בשנת 1667. אדריכלים ואמנים רבים השתתפו בבניית המבנה המפואר – הכיפה, אחד הסמלים הידועים ביותר של רומא (לצד הקולוסיאום) תוכננה על ידי מיכלאנג'לו , החזית המונומנטלית על ידי קרלו מדרנו (Carlo Maderno), ואילו השורה הכפולה של עמודים, שנדמה כאילו הם מחבקים את הכיכר משני צידיה, תוכננה על ידי ג'ובאני לורנצו ברניני (Giovanni Lorenzo Bernini). החלל הפנימי של הבזיליקה הוא מרהיב ביופיו, ובלתי אפשרי לתאר בכמה משפטים פשוטים את כל האוצרות המופלאים המעטרים אותו. מבין היצירות הרבות, אי אפשר שלא להתייחס בראש ובראשונה לאחד הפסלים המפורסמים ביותר במקום – הפייטה של מיכלאנג'לו (La pietà di Michelangelo) . מיכלאנג'לו סיים את יצירת המופת הזאת בשנת 1499 כאשר הוא היה בן 20 בלבד, וחתם עליה בשמו. בנוסף, אי אפשר להחמיץ את הבלדקינו (Baldacchino), חופה מפוסלת עצומת מימדים, הניצבת מבלב הבזיליקה, מעל פסלו של פייטרו הקדוש, ומורכבת מארבעה עמודים בגובה כ-30 מטרים המקושטים בעיטור ספירלי בעיצובו של ג'ובאני לורנצו ברניני. למעלה מ-50,000 קילוגרמים של נחושת נדרשו כדי להשלים את העיטורים, והמקור לנחושת היה לא אחר מאשר הפנתאון! ברניני השלים את הבלדקינו בשנת 1624, והפסל נחשב לאחת מיצירות המופת של הבארוק. גם הקתדרה המוזהבת של ברניני (La Cattedra di San Pietro) , המשלבת אדריכלות, ציור ופיסול בארוקיים, תותיר אתכם נפעמים, והשילוב בין האלמנטים השונים שמרכיבים את הבזיליקה יותיר אתכם חסרי נשימה ממש מרוב יופי. הכניסה לבזיליקה היא בחינם, ואפשר גם לעלות לגג כדי להנות מהנוף המרהיב שנשקף ממנה (ניתן להגיע במעלית עד למרפסת. אם תרצו להמשיך הלאה לכיפה עצמה תאלצו לרכוש כרטיס, במחיר 10 יורו). אפשר לבקר גם במוזיאון האוצר של סן פייטרו הקטן שנמצא במקום (Museo del Tesoro di San Pietro), מחיר הכרטיס עומד על 5 יורו. ניתן גם לבקר במערות הוותיקן (Grotte Vaticane), מחיר הכרטיס הוא 13 יורו. לאחר החוויה החד פעמית שהעניקה לנו בזיליקת סן פייטרו, נתקדם לעבר טירת סנט'אנגל'ו ( Castel Sant’Angelo ) . כדי להגיע לשם, נלך לאורך ויה דלה קונצ'יליאציונה (Via della Conciliazione) שנבנתה בשנות ה-30 של המאה ה-20 על מנת לאפשר כניסה מרשימה יותר לכיכר. טירת (קסטל) סנט'אנג'לו נבנתה בשנת 123 לספירה כמאוזוליאום (אחוזת קבר) עבור הקיסר אדריאנוס (Adriano), ולאורך השנים שופצה פעמים רבות ושימשה בין היתר כמבצר, בית כלא, ומצודה אפיפיורית בתקופת הרנסנס. כיום הטירה היא מוזיאון פופולרי. מחיר כרטיס הכניסה הוא 15 יורו, ומומלץ (לא חובה) לרכוש כרטיסים מראש, אונליין. הביקור במקום מתחיל מהחלק העתיק ביותר במתחם, בסלה דלה אורנה (Sala delle Urne), המכונה גם או "חדר האוצר", שם קבורים אדריאנוס ובני משפחתו. עדיין אפשר לראות כאן כיתוב ושיר שכתב הקיסר. מכאן אפשר לראות את הפסאטו דל בורגו (Passetto di borgo), מסדרון ארוך שמחבר את הטירה לוותיקן, שבנה האפיפיור ניקולס השלישי. המסדרון הסודי התגלה כיעיל במיוחד בשנת 1527, כאשר האפיפיור קלמנס השביעי נמלט לטירה, והתחבא בה בזמן המצור שהטילו על הוותיקן חייליו של הקיסר קארל החמישי. המתחם כולו עשיר בחצרות רבות המעוטרות בפסלים יפים. את הקירות מעטרים ציורים של אמנים מתקופת הרנסנס ומתקופות נוספות, וביניהם לורנצו לוטו (Lorenzo Lotto), לוקה סיניורלי (Luca Signorelli), ורבים אחרים. דירות האפיפיור המרשימות נבנו במקום החל מהמאה ה-15. מראש הטירה, בנקודה שבה הוצב בשנת 1752 פסל ברונזה בצורת מלאך (אנג'לו, באיטלקית, המעניק לטירה את שמה), נשקף נוף מרהיב של העיר. ניתן גם לראות את הגשר המקסים המוביל אל הטירה – גשר סנט'אנג'לו (Ponte Sant’Angelo), המעוטר לאורכו בפסלים בסגנון הבארוק שפיסלו אמנים רבים, וביניהם גם ברניני. טירת סנט'אנגלו שימשה כמקור השראה לאֳמָנים וסופרים לאורך השנים. בין היתר מככבת הטירה בספר "מלאכים ושדים" של דן בראון, ובאופרה "טוסקה" של ג'אקומו פוצ'יני. כעת, משהסתיים הביקור שלנו, נוכל ללכת לאכול ארוחת ערב. באזור זה ישנן מסעדות רבות וביסטרו קטנים ומקסימים. מבין האפשרויות הרבות, אני ממליצה על המקום האהוב עליי – דה רומולו אלה מולה אדריאנה ( Da Romolo alla Mole Adriana ), שנמצא לא רחוק מכאן, בוויה דל קמפנילה 12 (Via del Campanile). מאת 1927 מגישים כאן מנות טיפוסיות למטבח הרומאי, ולא רק! התפריט מגוון, ובין היתר תמצאו כאן מנה מומלצת במיוחד של פסטה אלה אמטריצ'אנה (אחת הפסטות המפורסמות ביותר באיטליה, המוגשת עם רוטב שעשוי מעגבניות, גבינת פקורינו, ונקניק גוואנצ'לה – לחי חזיר מיושנת). אני בדרך כלל מזמינה כאן את הפיצה הפריכה, עם אחת מהתוספות הרבות. אם בחרתם להישאר יום נוסף ברומא אנו נתראה מחר, ונצא לסיור נוסף בעיר הנצחית!

היום נבקר באתר ארכיאולוגי ייחודי, בגן ורדים עתיק, וברובע אופייני ומפורסם מאד של רומא – רובע טרסטוורה (Trastevere) נתחיל את המסלול שלנו במרחצאות קרקלה (טרמה די קרקלה – Terme di Caracalla ), אחד מהאתרים הארכיאולוגיים החשובים ביותר בעיר הבירה. ניקח את קו B של המטרו, ונרד בתחנת Circo Massimo. נחצה את הרחוב, נפנה שמאלה, ואז ימינה: הגענו לוויאלה דלה טרמה די קרקלה (Viale delle Terme di Carcalla), והכניסה לאתר היא במספר 52. לא חובה להזמין מראש מקום, ומחיר כרטיס הכניסה הוא 10 יורו (או 15 יורו אם תרצו לשכור גם מדריך קולי מוקלט). המרחצאות, המתוארכים למאה השלישית לספירה, הם היחידים בעולם בגודל כזה והשתמרו לאורך השנים במצב מצוין. בנייתם החלה בתקופתו של הקיסר ספטימוס סווריוס (Settimio Severo), אבל היה זה בנו, קרקלה (Carcalla), שחנך אותם. הקיסרים שבאו בעקבותיו הרחיבו את המרחצאות והוסיפו לקישוטים המפוארים שבמקום. במהלך השנים השתמשו במתחם לצרכים שונים, וחלק מהקישוטים שעיטרו את המרחצאות – כמו כיסויי השיש המפוארים, הפסלים, העמודים והפסיפסים – נתלשו ונלקחו. חלק מהקישוטים אבדו, ואילו אחרים אפשר למצוא היום מפוזרים במספר מוזיאונים ובווילות של משפחות אצולה. פריטים אחרים זכו לחיים חדשים ושולבו במבנים ברחבי רומא ובמזרקות בעיר. מאז המאה הראשונה לפנה"ס נהגו הרומאים לבנות מרחצאות רבים בכל רחבי אירופה, בזכות היכולות ההנדסיות והאדריכליות שלהם, והיכולת להוביל מים על פני מרחקים משמעותיים. המרחצאות הציבוריים היו מקום חשוב מאד עבור הרומאים ברומא העתיקה, ושימשו לא רק כמקום רחצה וטיפוח, אלא כמקום מפגש תרבותי של ממש: במרחצאות רבים, אחרי הרחצה עצמה, אפשר היה ליהנות ממסאז' עם שמנים ריחניים, לבצע פעילות ספורטיבית, ואפילו לצפות במופע תיאטרון או לקרוא בספריה הציבורית שבמקום. הכניסה הייתה לרוב בחינם, ומותרת לכולם. נשים וגברים נכנסו בשעות נפרדות. דמיינו לעצמכם שאתם חוזרים 1800 שנה אחורה בזמן. לו הייתם מבקרים אז במרחצאות הייתם נכנסים דרך כניסה מפוארת ברוחב ארבע דלתות, ומיד הייתם מתפעלים למראה הפסלים, השיש, והבריכה הגדולה שמולכם. הייתם מתפשטים בחדרי ההלבשה בני שתי הקומות, שרצפתם מעוטרת בפסיפס, ואז הייתם יכולים לבחור אם ללכת להתאמן באחד משני חדרי הכושר או להתמקד בביקור הסטנדרטי במרחצאות, ולהיכנס לפריג'ידריום (frigidarium), חלל שבו בריכה ובה מים קרים, לקלדריום (caldarium), ובו בריכת מים חמים, או לטייפידריום (tiepidarium), כדי לטבול במים חמימים-פושרים. כמו רוב המרחצאות הרומיים, הכניסה למקום היתה בחינם, אבל השירותים הנוספים, כמו לדוגמה חדר הלבשה, מגבות ועוד, היו בתשלום. במרחצאות קרקלה היה מערך שלם של חדרים תת קרקעיים ששימשו לניהול המרחצאות, והחוקרים שערכו חפירות במתחם מצאו אפילו מיטראו (Mitreo), כלומר חלל דתי שהוקדש למיתרה, אל מהמיתולוגיה הפרסית וההודית שחדר גם למיתולוגיה הרומית וזכה להערצה רבה במאה השנייה לספירה. גם כיום משמשים המרחצאות כמקום מפגש תרבותי, ומאז שנות ה-30 של המאה ה-20 נערכים פה (כמעט) מידי קיץ קונצרטים קיציים של בית האופרה של רומא. לאחר שביקרנו באתר המופלא הזה, נמשיך לעבר הלונגוטברה (Lungotevere), השדירה הרחבה שלאורך הנהר. נחלוף על פני הקירקוס מקסימוס (Circo Massimo) שכבר ראינו במהלך היום הראשון שלנו ברומא, ונראה שמצד שמאל, למרגלות גבעת אוונטינו (אחת משבע הגבעות של רומא) נמצא אתר מרשים ואלגנטי – גן הוורדים של רומא, הידוע בשם איל רוזטו (Il Roseto ). הגן היפהפה הזה, המשקיף על נוף מקסים במיוחד, פתוח בסתיו ובאביב בלבד. ניתן לבקר בו רק באמצעות סיור מודרך שיש להזמין מראש (מחיר הכרטיס – 5 יורו). כיום מוצגים במקום למעלה מאלף (!) זנים של ורדים מכל רחבי העולם, אבל במאה השלישית לפנה"ס עמד כאן מקדש שהוקדש לפלורה, אלת הפרחים. בין השנים 1645 עד 1934 שימש המקום את הקהילה היהודית בעיר, קודם כגינת ירק ובהמשך כבית קברות, ונודע בשם אורטו דלי אבריי (Orto degli Ebrei). בהמשך עבר בית הקברות היהודי לווראנו (Verano), והקהילה נתנה לעיר רשות לבנות במקום את גינת הוורדים, בשנת 1950. על מנת להודות לקהילה הוצב בכניסה שלט, והשבילים שבין שיחי הוורדים עוצבו בצורת מנורה בת שבעה קנים. לאחר שהשתכרנו מניחוח שיחי הוורדים, נלך לכיוון טרסטוורה (Trastevere). נעבור בין המקדשים שבפורו בואריו (Foro Boario), שראינו כבר במהלך היום הראשון, ונגיע עד ללונגוטוורה (Lungotevere). נחצה את גשר פלטינו (Ponte Palatino), ונציץ לעבר גשר אמיליו (Ponte Emilio) הסמוך, הנקרא גם פונטה רוטו (Ponte Rotto), או הגשר השבור. הוא נבנה במאה השלישית לפנה"ס ושופץ מספר רב של פעמים, אך העמודים שאתם רואים הם העמודים המקוריים. האי הקטן שלפניכם נקרא איזולה טיברטינה (Isola Tibertina), ושורשיו עתיקים מאד. במאה השלישית לפנה"ס ניצב כאן מקדש אסקולאפיו (Tempio di Esculapio), אל הרפואה, והיום עומד כאן בית חולים. נלך לאורך הגשר ונגיע לשכונת טרסטוורה (Trastevere) , אחת השכונות העתיקות והטיפוסיות ביותר בעיר הבירה, סמל של ממש לאורח החיים הרומאי, וערש הדיאלקט הרומאי (ועל כך עוד נרחיב בהמשך, כשנשב מול מנה יפה של פסטה במסעדת טברנה טרילוסה – Taverna Trilussa , מסעדה מפורסמת מאד שנפתחה בשנת 1910 ומציעה מנות בטעם של פעם). מאז ימי הביניים טרסטוורה היא ערב רב של רחובות מתפתלים וסמטאות צרות, שבהן ארמונות האצילים המפוארים ניצבים לצד שיכוני העניים. זהו ביתם של אנשים עיקשים, ערמומיים אבל עם לב ענק, גאים ובעלי חוש הומור אירוני ומפותח – אלה הם המאפיינים של הרומאים האמיתיים. האווירה כאן מיוחדת, וניתן להבין אותה רק כאשר הולכים בכוונה לאיבוד בין הסמטאות. זו הדרך הטובה ביותר לגלות את הפינות הציוריות ואת הפיאצות הרומאיות הטיפוסיות שצצות לפתע מול עיניכם לאחר שפניתם ימינה או שמאלה. ההתיישבות הרומית ברובע טרסטוורה העתיק החלה במאה החמישית לפנה"ס, ורבים מהמתיישבים באזור היו מהגרים יהודים. למעשה, הרובע כונה " פלטיאה יודיאורום ". עם השנים שגשג הרובע והפך למקום מועדף על העשירים שבנו בו את הווילות שלהם, ואפילו יוליוס קיסר בנה בו את ביתו. בימי הביניים נבנה הרובע בצפיפות, ואינסוף הסמטאות הצרות והמתפתלות והצבעוניות נותרו בו עד היום. בלילה, יפה כאן אפילו יותר מאשר בשעות היום. אך בזמן שנמתין ללבנה שתעלה, נלך לבקר בכמה מהאטרקציות המרכזיות בשכונה הקסומה הזאת! על מנת להגיע למסעדת טברנה טרילוסה , נפנה ימינה אחרי הגשר ונלך לאורך הלונגוטוורה (Lungrotevere) לכיוון צפון. על מנת להתקרר מעט לאורך הדרך, נוכל לטעום גרניטה, שברומא נקראית גרטקקה (grattachecca), בקיוסק של הגברת מירלה (Mirella). הגרניטה פה עשויה מקרח שמגורר על המקום ברגע ההזמנה, סירופ, ופירות. ישנם קיוסקים רבים כמו זה ברחבי רומא, והם כולם מקומות היסטוריים. הקיוסק של מירלה נפתח לראשונה בשנת 1915, וכמו האחרים הוא אהוב על הרומאים שמחפשים דרך להצטנן מעט בחודשי הקיץ הלוהטים. נתקדם לעבר פסל השיש של המשורר הרומאי בן המאה ה-19, ג'וזפה ג'ואקינו בלי (Giuseppe Gioachino Belli), שכתב שירים בדיאלקט רומאי. נפנה שמאלה אל ויה אנטונייטי (via Antonietti) ואז ימינה לויה של פוליטאמה (via del Politeama). במספר 23 מחכה לנו המסעדה, בה נוכל ליהנות מארוחת צהריים טעימה. בזמן שתאכלו את אחת המנות הטיפוסיות לאזור, בוודאי תשימו לב שהרומאים שמסביבכם מדברים בדיאלקט מיוחד, שנקרא רומאנסקו (Romanesco) ונשמע קצת שונה מהאיטלקית הרגילה. הדיאלקט הרומאי נחשב ל"צבעוני" במיוחד, והרומאים משתמשים בשפת היומיום בביטויים וקללות שיגרמו לרובכם לפעור את הפה בהלם. אבל זה חלק מהקסם של רומא! לאחר הביקור במסעדה נוכל להמשיך ללכת לאורך הלונגוטוורה (Lungotevere) ולהגיע בקלות לפיאצה טרילוסה (Piazza Trilussa ). כאן, מתחת למזרקת צ'נטו פראטי (Fontana dei Cento Frati), כלומר מזרקת מאה הנזירים, נפגשים מידי ערב עשרות צעירים. מעניין לדעת שהמזרקה נבנתה בשנת 1613, אבל במקור היא נבנתה בצד השני של הנהר. בעקבות הצפה דרמטית במיוחד שהתרחשה בשנת 1870 נבנו חומות הגנה, והמזרקה שופצה והועברה למקומה הנוכחי. לא רחוק משם ניצב פסל המוקדש למשורר טרילוסה (Trilussa), שכתב שירים בדיאלקט רומאי, ומכאן ניתן להשקיף גם על גשר סיסטו (Ponte Sisto), שנבנה בשנת 1479 על הריסותיו של גשר רומאי עתיק שנודע בזכות עיצובו המיוחד (במרכזו של הפסל נפער חור שדמה בצורתו לעין). כעת נחזור על עקבותינו, לעבר המסעדה, נפנה לויקולו דלה רנלה (viccolo della Renella) ואז שמאלה לוויה דל מורו (via del Moro), הרחוב שיוביל אותנו לפיאצה סנטה מריה אין טרסטוורה (Piazza Santa Maria in Trastevere) . כאן, במספר 59, נמצאת אחת החנויות הייחודיות באזור – פולברה די טמפו ( Polvere di Tempo ), ובתרגום מילולי – אבק הזמן. החנות מלאה בחפצים מיוחדים כמו שעוני חול, מצפנים, ועוד. אם נשוטט לאורך מבוך הסמטאות נמצא בעיקר חנויות מיוחדות כמו זו – חנויות עור, בוטיקים של אמנים, חנויות בגדים וחנויות וינטג' הממוקמות בתוך בניינים עתיקים, וגלריות אומנות. נתקדם ונגיע עד לפיאצה סנטה אפולוניה (Piazza Santa Apollonia) ושם, מצד ימין, נראה במרכז הכיכר את אחת המזרקות העתיקות ביותר ברומא, המתוארכת למאה ה-15, אבל לפי חוקרים אחדים נבנתה כבר במאה השמינית! המים הגיעו למזרקה באמצעות אמת המים טראיינה (Acqua Traiana) שנבנתה במאה הראשונה לספירה. לאורך השנים שופצה המזרקה מספר פעמים. הכנסייה שבכיכר, בזיליקת סנטה מריה אין טרסטוורה (Santa Maria in Trastevere), נוסדה במאה השלישית לספירה, והיא נחשבת לכנסייה הפתוחה לציבור העתיקה ביותר ברומא. כאשר הכנסייה שופצה במאה ה-12, השיפוץ בוצע בין היתר גם באמצעות חומרי גלם שנלקחו ממרחצאות קרקלה. חזית הכנסייה מקושטת בפסיפס מהמאה ה-13, וגם בראש מגדל הפעמונים ניצב עיטור עשוי פסיפס. התקרה המעוטרת והחלל הפנימי של הכנסייה, המעוטר בפסיפסים מוזהבים שיצר הצייר והאמן פייטרו קוואליני (Pietro Cavallini), יותירו אתכם בפה פעור, והיצירה הידועה ביותר היא הפסיפס המעטר את המזבח, המתוארכת למאה ה-12-13. מכאן נמשיך לאורך ויה דלה פליה (via della Paglia), ואז נפנה ימינה לפיאצה די סן אג'ידיו (Piazza di San Egidio). כאן ממוקם מוזיאון רומא אין טרסטוורה (Museo di Roma in Trastevere ), המציג לא רק מגוון יצירות אומנות אלא גם מאפשר הצצה לחיי היומיום ולמסורות הרומאיות במאות ה-18 וה-19, ומתאר את "רומא של פעם" – מנהגיה, חגיה ומסורותיה של העיר. הכניסה למוזיאון עולה 6 יורו (המחיר גבוה יותר כאשר מתקיימות במקום תערוכות זמניות), ויש להזמין כרטיסים מראש באתר הרשמי . מכאן, נלך לאורך ויה דלה סקלה (via della Scala), שתוביל אותנו לעבר פיאצה סנטה מריה דלה סקלה (Piazza Santa Maria della Scala) . כאן נמצאים שני אתרים מעניינים: כנסיית סנטה מריה דלה סקלה (Chiesa di Santa Maria della Scala) – מבנה בסגנון בארוקי שמעוטר בעיטורי שיש מרהיבים בגוני ורוד, ואטרקציה נוספת, ייחודית מאד ולא מוכרת במיוחד – חנות התבלינים העתיקה " אנטיקה ספצייריה די סנטה מריה דלה סקלה " ( L’Antica Spezieria di Santa Maria della Scala ) הממוקמת בתוך מה שהיה פעם מנזר עתיק. החנות נמצאת בקומה הראשונה, והיא נחשבת לבית המרקחת העתיק ביותר באירופה. היא נוסדה על ידי נזירים במאה ה-16, ונפתחה לציבור במאה ה-17. התקרה מקושטת כולה בפרסקאות, ובחלל המרכזי ניצבים עדיין רהיטים מאותה התקופה. מהמדפים יציצו אליכם שפע של מכשירים שנועדו לזקק תמציות, מכלים מסתוריים, מאזניים עתיקים שנועדו לשקול את התרופות, ועוד. בספרי בית המרקחת שמורים עדיין מתכונים עתיקים, כמו המתכון לתרופה בשם טריאקה (Theriaca) – תרופה נגד רעל המכילה 57 מרכיבים שונים, והומצאה, כך טוענים, על ידי הרופא הפרטי של הקיסר נרון (Nerone). לאחר המסע הקצר הזה אחורה בזמן, נמשיך בסיור ונבקר בפאלאצו קורסיני ( Palazzo Corsini ), אחד משני המבנים המאכלסים את הגלריה נאציונאלה די ארטה אנטיקה (Galleria Nazionale di Arte Antica ) – הגלריה הלאומית לאומנות עתיקה. כדי להגיע לגלריה נלך לאורך ויה דלה סקלה עד שנגיע לויה די פורטה סטימיאנה (via di Porta Settimiana), שם נוכל להתפעל משער סטימיאנה (Porta Settimiana), שנבנה במאה השלישית לספירה. נמשיך ישר לאורך ויה דלה לונגרה (via della Lungara). במספר 12 ניצב בניין מפואר מהמאה ה-16 המשמש כמוזיאון, ומאכלס ציורים נהדרים ויצירות של קרוואג'ו , מטיה פרטי (Mattia Preti), גואידו רני (Guido Reni), פיטר פול רובנס (Peter Paul Rubens), סימון וואה (Simon Vouet) ורבים אחרים. מחיר כרטיס הכניסה עומד על 12 יורו. בשלב זה כבר שקעה השמש, ורחובות טרסטוורה הומי אדם ושקקי חיים. הסמטאות מתמלאות ברומאים ובתיירים הנוהרים למסעדות ולברים הרבים. בפיאצות תוכלו לראות אמני רחוב ורוכלים, מוזיקאים ודוכנים מכל המינים... הרובע הזה הופך לקסום לאחר השקיעה, וכעת הגיע הזמן לאכול ארוחת ערב. מבין האפשרויות הרבות מספור, אמליץ לכם על שתי מסעדות במיוחד: אפשרות אחת היא טונרלו ( Tonnarello ), בוויה דלה סקלה 1-3 (Via della Scala 1-3). כאן תוכלו לטעום מנות רומאיות טיפוסיות וגם את הפינסה (pinsa) הרומאית, הפיצה הטיפוסית לאזור רומא. חומרי הגלם כאן מעולים, והשרות נעים. אפשרות שנייה היא קקו אר קרטיירה ( Checco er carettiere ), מסעדה שנפתחה בשנת 1935 ומתמחה במנות אזוריות טיפוסיות. המסעדה נמצאת בויה בנדטה 10 (via Benedetta 10). כעת תוכלו להמשיך לסייר בין הרחובות והכיכרות, ואולי גם לעצור וללגום בירה ארטיזנלית באחד מהפאבים והברים באזור, כמו לדוגמה בפאב מה קה סייטה ונוטי אה פאר ( Ma che siete venuti a fa ), הנמצא בוויה בנדטה (Benedetta) 25. שני מקומות מומלצים נוספים הם אלמלו ( Almalù ), הנמצא בויה דלה סקלה מספר 77, ואון דה רוקס ( On the Rox ), במספר 43. המסע שלנו בלב רומא מסתיים כאן... אלא אם כן מתחשק לכם להישאר בעיר יום נוסף, ולהקדיש אותו לשופינג ולבילויים! במקרה שכזה, אני ממליצה לכם לשכור רכב (מאחת מחברות השכרת הרכב המוכרות כמו הרץ-HERTZ או אאורופקאר-EUROPCAR או כל חברה אחרת), לוודא שהוא מצוייד בג'יפיאס (לחילופין תוכלו להשתמש בגוגל מאפס או בווייז בפלאפון שלכם) ולנסוע לכיוון קניון האאוטלט מקארת'ור גלן – Outlet Mall McArthur Glen Castel Romano שבעיירה קסטל רומאנו, במרחק כ-30 קילומטרים דרומית לרומא. כאן יקדמו את פניכם למעלה מ- 150 חנויות של כל המותגים הכי אהובים ומוכרים, במחירים זולים ב-30% בהשוואה לחנויות הרגילות. בתקופת הסאלדי (saldi) – כלומר המכירה המיוחדת המשכת כחודש ונערכת בחנויות באיטליה פעמיים בשנה, בחורף (החל מה-6 בינואר) ובקיץ (החל מה-7 ביולי) – ההנחות מגיעות אפילו ל-70% מהמחיר הנקוב! לצד החנויות תמצאו גם בארים, מסעדות, וחניה בחינם, כמובן. זה המקום שאליו אני מגיעה כדי לעשות שופינג, ובהנאה רבה! בין החנויות האהובות עליי כאן: פופה (Pupa) – מותג איטלקי המתמחה באיפור ומוצרי קוסמטיקה, סוורובסקי (Swarowsky) המתמחה בתכשיטים, גס (Guess), המתמחה באופנה, תיקים ונעליים, דסיגואל (Desigual) המתחה באופנה צבעונית בסגנון צעיר, קלצדוניה (Calzedonia), המתמחה בהלבשה תחתונה, ונייק (Nike), מותג הספורט הידוע. אבל לצד החנויות האלה, תמצאו כמובן מותגים רבים ונוספים! בשעות אחר הצהריים תוכלו ללכת ולבלות בצ'ינצ'יטה וורלד ( Cinecittà World ), לונה פארק בהשראה קולנועית, ובו למעלה מ-40 מתקנים מלהיבים. זהו אתר מושלם למשפחות, ובין היתר תמצאו כאן את פארק המשחקים המקורה הגדול ביותר באירופה, אזור המוקדש לדינוזאורים, רכבת הרים עם מספר הסלאלומים הגבוה ביותר באירופה (10!) , ועוד. המתחם האהוב עליי הוא זה שמוקדש לרומא העתיקה. כעת הגיע הזמן להיפרד מכם, אבל אני מקווה שאזכה להוביל אתכם בעתיד לאורך מסע נוסף לגילוי הפנינים האיטלקיות!

600 שנה לאחר בניית כיפת הקתדרלה של סנטה מריה דל פיורה, אנו חוזרים אל קורותיו של פיליפו בּרוּנֶלֶסקי (1377–1446), מהנדס ופסל פלורנטיני קשה עורף וקשה אופי שידע לפלס את דרכו בתקופה שבה החלו לחשוב אחרת על האדם ועל העולם ברונלסקי המציא את הפרספקטיבה של נקודת המגוז היחידה, והוא נחשב לאדריכל המודרני הראשון ולאחד מחלוצי הרנסנס הפלורנטיני, לצד דונטלו ומזאצ'ו. למעשה, הוא היה נקודת הייחוס שלהם, שכן היה מבוגר מהם. הוא נולד וגדל בפירנצה, בנה כמעט רק בעירו, אך יצירותיו, מבנים חדשניים ומתוחכמים, מוכרות ומוערכות בכל העולם. בראש ובראשונה צורף פיליפו ברונלסקי נולד למשפחה אמידה. אביו היה נוטריון, ובילדותו ציפו שילך בעקבותיו, אך הוא הפגין עניין נלהב באומנות ובציור כבר בנעוריו. בשנת 1398 הצטרף ברונלסקי לגילדת סוחרי המשי, ובשנת 1404 נרשם בתור צורף. בשנת 1400 ו־1401 שהה בפּיסטויָה לצורך השלמת המזבח של סן יקופו, חפץ פולחן יקר ערך העשוי כסף ושמור עד ימינו בכנסיית סן זנו. דמויות מסוימות על המזבח נחשבות למעשה ידיו: אוגוסטינוס הקדוש, כותב הבשורה היושב, וצמד פסלי החזה של ירמיהו ושל ישעיהו. ברונלסקי השתתף בתחרות לעיצוב התבליטים על אריחי דלתות בית הטבילה של פירנצה. המתחרים התבקשו ליצור אריח ארד המתאר את עקדת יצחק. ברונלסקי וגיבֶּרְטי סיימו בתיקו, אבל גיברטי סירב לשתף פעולה עם ברונלסקי בגלל הבדלי האופי והשיטות ביניהם. בסופו של דבר, נמסרה העבודה לגיברטי בלבד. פיליפו התאכזב מתוצאות התחרות. הוא עבר עם דונטלו לרומא לתקופה קצרה, ושם הם התחקו אחרי אוצרות קבורים. ברומא כינו אותם "ההם מהאוצר". ​ כשחזר ברונלסקי לפירנצה היו הפיסול והאדריכלות בראש מעייניו, והוא הרבה להתעמק במבנה הדואומו של ארנולפו די קמביו. התחרות על הכיפה זמן קצר לאחר שובו מרומא גילה ברונלסקי שהוכרזה תחרות על תכנון כיפת הדואומו. היה מדובר באחד האתגרים האדריכליים הגדולים בעולם – כיפה שתסמל את ההוד וההדר של העיר. ברונלסקי הציג את תוכניתו: כיפה בקוטר של 43 מטר בהשראת הפנתיאון ברומא. קורות עץ לתמיכה במשקל הכיפה לא נכללו בתוכניתו, והדעה הרווחת הייתה שהוא השתגע, אך לאיש לא היה רעיון טוב יותר. כך זכה בתחרות, למרות הסעיף שחייב אותו, בניגוד לרצונו, לחלוק את העבודה עם יריבו גיברטי. העבודות החלו ב־7 באוגוסט 1420. היה מדובר בהקמת שתי כיפות, אחת פנימית ואחת חיצונית. לכיפה החיצונית היה תפקיד מבני, והפנימית תהיה מוגנת מפני פגעי מזג האוויר. הכיפה החיצונית הגדילה עוד יותר את העבודה. לכל קרן של הכיפה המתומנת תוכננו צלעות תמיכה משיש. אך כיצד יעלו את חומרי הבניה הכבדים לגובה של יותר משישים מטרים? למטרה זו המציא ברונלסקי כננת בעלת שלוש מהירויות ואת ה"טירה" (מעין מנוף המרים משאות כבדים לגבהים גדולים). בסך הכול הורמו חומרי בניה במשקל 31,750 טונות. אך כיצד למנוע את קריסת הכיפה תחת העומס הזה? ההשראה של ברונלסקי הגיעה מטכניקה רומאית המכונה 'פיתול אדרת הדג', שיש בה ניצול מתוחכם של הזוויות ושל החיכוך, כך שהעומס מתפזר לכמה כיוונים, ולא רק כלפי מטה. כדי למנוע את התמוטטות הלבנים הוא למד כיצד להשתמש בחישוקי אבן וברזל לחיזוק, ואף ניצל את השלב המאתגר הזה כדי להיפטר מהעמית הבלתי רצוי. ברונלסקי הִתְחַלָּה, וכך נאלץ גיברטי לעבוד לבד על הקמת חישוקי החיזוק. כשחזר, ביקר בפומבי את עבודתו של גיברטי, משוכנע שייאלץ להתחיל מחדש. גיברטי המושפל יצא מהתמונה. כך זכה ברונלסקי באפשרות להשלים את עבודתו בלי שייאלץ להתעמת עם אחרים. לאחר 16 שנות עבודה הושלמה הכיפה. היא נעשתה מוקד הקתדרלה כולה, סמלה של פירנצה, עיר השושן. בימים אלו ממש מלאו לה 600 שנים. בתום העבודות היה אמור ברונלסקי להתחיל בתכנון הלָנטֶרנָה, מגדל השיש מעל הכיפה. אולם, הוכרזה תחרות חדשה. ברונלסקי מצא עצמו מתמודד מול עמיתיו ויריביו משכבר הימים, בהם שותפו לעבודה אנטוניו מאנטי וגיברטי. הוועדה, שבה ישב גם קוזימו דה מדיצ'י, אישרה את הדגם של פיליפו בזכות קלילותו, גאוניותו ויופיו. כרגיל, הוא תכנן את העבודה לפרטי פרטיה, אך הבנייה עצמה החלה רק בשנת 1446. חודש לאחר תחילת הבניה מת ברונלסקי, ואת העבודה השלים תלמידו מיקֶלוֹצו. בראש הלָנטֶרנָה הוצב כדור זהב מעוטר בצלב, שבנה וֶרוֹקיו. לילה אחד בינואר 1601 פגע ברק בכדור, והוא ניתק ונפל לכיכר הדואומו. כיום מוצב לוח שיש לבן עגול בדיוק בנקודה שהתגלגל אליה. המצאת הפרספקטיבה המתמטית וכמה מעבודותיו המצאת הפרספקטיבה המתמטית נזקפת לזכותו של ברונלסקי, עיקרון שעליו הסתמכו בהמשך אומנים ואדריכלים בכל העולם. הפרספקטיבה המתמטית היא עדיין כלי בעל פוטנציאל יצירתי עצום: היא מאפשרת לתאר מודלים אדריכליים תלת־ממדיים בעבודה על משטח דו ממדי, כמו דף או בד. שני לוחות של ברונלסקי, שלמרבה הצער אבדו בינתיים, תיארו את פיאצה דלה סיניוריה ואת בית הטבילה, והסבירו בעזרתם את התכנסות קווי העומק הנמתחים מנקודת מגוז יחידה. צורות טהורות הן מאפיין מובהק של עבודתו של ברונלסקי. עבודתו הכילה רכיבים קישוטיים מועטים, ונעשה בה שימוש באבן האפורה המכונה פייטרה סֶרֶנָה לצורך הבלטת הרכיבים האדריכליים על רקע הקירות הבוהקים. סן פייטרו די אורסנמיקלה פסל סן פטרוס הוא אחד מ־14 פסלים המוצבים בגומחות בכתלים החיצוניים של הכנסייה. עד היום אין תשובה ודאית לחידה מי פיסל אותו. בספר 'חיי האמנים' מאת וזארי מסופר שהעבודה הוזמנה מברונלסקי ומדונטלו. פרטים אחדים שכנעו את מבקרי האומנות שזוהי יצירה של ברונלסקי. אחד הנימוקים המשכנעים מבחינתם הוא איכות הביצוע הגבוהה. אפשר למצוא בפסל הדים רבים לאומנות הקלסית שבה התעמק ברונלסקי במהלך שהותו ברומא. הקדוש עצמו לבוש בבגדים המזכירים את בגדי הרומאים הקדומים. כאשר משווים את ראש הפסל לדמויות על המזבח של סן יקופו, מבחינים בדמיון בקמטי המצח ובחיטובי האף. כיום מוצג בחוץ העתק של הפסל, והמקור נמצא בתוך מוזיאון אורסנמיקלה. בית החולים של התמימים אחת היצירות האדריכליות הראשונות של ברונלסקי הוזמנה על ידי גילדת סוחרי המשי, כשנחשב עדיין לצורף. מדובר בבית היתומים המכונה בית החולים של התמימים (ספדלה דלי אינוצ'נטי). לכל המבנים השונים של בית החולים יש אכסדרה קלאסית בעלת עמודים קורינתיים בחזית. זהו המרכיב האדריכלי המלכד אותם. חותם סגנונו האישי של ברונלסקי ניכר באותן אכסדראות, שתוכננו בהשראת בית הטבילה של פירנצה. כל מרכיב במבנה פרופורציונלי לאחרים, וקוטר העמודים אחיד בכולם. מאפיין נוסף של האדריכלות של ברונלסקי הוא השימוש בשני צבעים. ברונלסקי נטש את העבודה על בית החולים בשנת 1427, ולפני חנוכת המבנים נערכו בהם כמה שינויים. יחד עם זאת, ניכר במערכת המבנים שהיא יצירה של ברונלסקי.

לכל תייר ישראלי השוכר רכב באיטליה כדאי מאוד לדעת איך עובדת השיטה בכבישי המדינה. לא להסתמך על הידע מישראל, מערכת האכיפה באיטליה יעילה ביותר הנהג האיטלקי למרות שהנהג האיטלקי חסר סבלנות באופיו, עבור הישראלי יראה הנהג האיטלקי (מרומא וצפונה) כנהג אדיב שמשתלב ונותן להשתלב בתנועה, רוב הנהגים הם בעלי מיומנות נהיגה בסיסית גבוהה יחסית. הנהג האיטלקי אינו אוהב לעצור במעברי חצייה, אך יכבד את רוב חוקי התנועה, במיוחד באוטוסטרדות בהן הנהיגה מהירה ומסוכנת. מרומא ודרומה נדמה שהכללים הם המלצה בלבד, ואכן בכבישי הדרום הנהיגה יותר מתוחה, במיוחד בערים כמו נאפולי הנחשבת לעיר כאוטית במיוחד. רוב האיטלקים עדיין נוהגים במכוניות עם גיר רגיל, בערים העתיקות הם יעשו שימוש במכוניות קטנות המיועדות לערים איתן קל להתנייד בכבישים צרים ולמצוא חנייה. באו נצא לדרך... האזנה למדריך רשיון נהיגה בין לאומי איטליה מכירה ברשיון הישראלי הממוחשב עם התמונה וניתן להשתמש בו למשך 12 חודשים מיום הכניסה למדינה. באתר משרד התחבורה הישראלי נמצא ההסבר הבא נכון לשנת 2022: רישיון נהיגה בינלאומי מקנה את הזכות לנהוג במדינות זרות בהתאם לדרגות רישיון הנהיגה ומותנה בכך שיוצמד אליו רישיון ישראלי קבוע (פלסטיק) בר תוקף. כל בעל רישיון נהיגה ישראלי, מחויב בהוצאת רישיון בינלאומי טרם היציאה לחוץ לארץ. לא ניתן לנהוג במדינות זרות עם רישיון ישראלי בלבד. הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו "איטליה למכורים" לטיפים ועצות חברות השכרת הרכב דורשות לרוב רשיון בינלאומי וכך גם חלק מחברות הביטוח. על כן אנו ממליצים להגיע לאיטליה מצויידים בשני רשיונות. ישראלי בתוקף , ובינלאומי אותו מנפיקים עוד בארץ בחנויות האופטיקה או בחברת ממסי. לרשימת החנויות לחצו כאן . השירות כרוך בתשלום אגרה בסך 8 שקל ובאילת 6 שקל (ללא מע"מ). התהליך עצמו לוקח פחות מרבע, רשיון נהיגה בינלאומי תקף רק כאשר מוצמד אליו רשיון נהיגה ישראלי בר תוקף ודרכון. הוא אינו מונפק לנהג חדש. החל מ- 1/09/2021 תוקף רישיון הנהיגה הבינלאומי הוא 3 שנים או עד פקיעת תוקף רישיון הנהיגה הישראלי, המוקדם מבינהם. הימנעו מבעיות בעת מסירת הרכב השכור: שימו לב שרשיון הנהיגה הישראלי שלכם בתוקף, גם במידה וברשותכם רישון בינלאומי. ודאו שכרטיס האשראי שלכם פעיל ובעל מסגרת מספקת לבטחון עבור ההשכרה, וכמובן שברשותכם דרכון. שימו לב : אם מאיזו שהיא סיבה החלטתם לנהוג באיטליה ללא רשיון נהיגה בינלאומי (לא מומלץ) הקפידו לקרוא את פוליסת ביטוח הנסיעות שלכם (במידה ועשיתם) על מנת לוודא שהיא מכסה גם ללא רישון בינלאומי. - זהירות לא להתבלבל בין ”ביטוח נסיעות“ והביטוח של חברת השכרת הרכב. הגבלת מהירות באוטוסטרדות של איטליה המהירות המותרת היא 130 קמ"ש כמו כן אסור לעצור לטרמפיסטים או לתפוס טרמפים. בכבישים בין עירוניים ראשיים היא 110-90 קמ"ש בכבישים בין עירוניים משניים היא בין 90-70 קמ"ש בכבישים עירוניים המהירות היא 50 קמ"ש , ישנם אזורי מגורים בהם אסור לעבור את ה 30 קמ"ש . מכמונות מהירות בוטל הביטול – מכמונת TUTOR חוזרת לפעול באוטוסטרדות! בתאריך ה 16/8/2019 ביטל בית משפט עליון החלטה קודמת על הפרת הפטנט של מכמונות המהירות TUTOR, ולכן הן חוזרות לפעול באופן מלא באוטוסטרדות, המערכת הבודקת את המהירות הממוצעת של מכונית מנקודה לנקודה. כמו כן בכל סוגי הכבישים באיטליה משטרת התנועה עושה שימוש במכמונות ניידות ובמערכת מכמונות קבועות. מאחר והחוק האיטלקי מחייב הצגת שילוט המתריע על הצבת מכמונת, תוכלו לדעת על קיומן לפני הגעתכם אליהן (כל סוגי המכמונות) וכך תוכלו להאט, השילוט הוא באיטלקית בלבד. באתר של המשטרת התנועה האיטלקית תמצאו את רשימת המיקומים הקבועים של המכמונות הקבועות באוטוסטרדות. אפליקציות הניווט: Waze, Google Maps מתריאות על המכמונות הקבועות, וויז מציינת גם כניסה לכביש בו פועלת מערכת Tutor (לקריאה בהמשך), הנה הרשימה המלאה מעודכנת לשנת 2022, כאן . כנכתב לעיל גם בכבישים הקטנים והפנימיים כמו למשל בעליות להרים כמו באוטוסטרדות נהוגה שיטת האכיפה של מצלמות ומכמונות מהירות. בכבישים אלה במידה ואין ברשותכם אפליקציית ניווט מומלץ לעכוב אחרי אופן נסיעתם של המקומיים היודעים כבר היכן ממוקמות המצלמות או כמובן להשתמש באפליקציות בהן יש התראה על מכמונות מהירות. לנוחותכם - מצורפות כמה תמונות לדוגמא המתריעות על קיומן של מערכות שונות למדידת מהירות. המכמונות הכתומות בערים חלקן הגדול הוא מסוג דמה, אך אין דרך אמינה שאנו יכולים להמליץ עליה להבחין בין האמיתיות לדמה גם לא וייז, כך שמומלץ להאט, בתמונה מכמונת כתומה פעילה עד 50 קמ"ש. השכרת רכב וניווט GPS באיטליה השכרת רכב יכולה להיות דבר יקר, לכן אנחנו ממליצים לבחור את הרכב עוד בארץ דרך מנועי חיפוש המיועדים לכך. לא מומלץ לעשות זאת עם הנחיתה ביעד! על מנת לחסוך ובמידת האפשר קחו והחזירו את הרכב באותה נקודה והימנעו מחיובים נוספים. באזורים שונים יש חברות השכרה קטנות עם מחירים מתחת למחירי השוק, שימו לב שמדובר בחברה המציעה שירותי גרירה, ביטוח וכ"ו. בכל הקשור לניווט בכבישי איטליה... אנו רגילים כבר שנים להשתמש באפליקציות הניווט המקובלות דרך הטלפונים הניידים שלנו. גם באיטליה שיטה זו עובדת מצויין. אנחנו ממליצים להשתמש באפליקציית גוגל מפות אליה ניתן גם להוריד את המפות לאפליקציה לפני היציאה לדרך, זה טוב למקרה שאין אינטרנט, אם זה מחוסר קליטה או בגלל שחבילת הגלישה הסתיימה. להוראות התקנה לאנדרואיד , ל- IOS . לעומת זאת אפליקציית וייז המתבססת על טכנולוגית שיתוף בזמן אמת עובדת טוב בערים הגדולות (למשל: רומא, מילאנו) בהן היא נפוצה יותר, פחות מומלץ להשתמש בה באזורים מרוחקים, משתמשים מספרים על פעמים בהם היא מובילה ליעדים בדרכים ארוכות משמעותית, מדובר במקרים בודדים אמנם. אזורי ZTL (אזור תנועה מוגבל) מצלמות קיימות בכניסות לכל מרכזי הערים כמו למשל רומא , מילאנו , פירנצה , ורונה ועוד. אלו מצלמות שנועדו לחסום את הכניסה של מכוניות (במיוחד אלו שלא עומדות בתקן האירופי המתעדכן) למרכזי הערים על מנת למנוע זיהום אויר וכמובן להגדיל את קופת הערייה המקומית. האזורים נקראים ZTL אזורי תנועה מוגבלת, הם מסומנים בשילוט ברור בכניסה אליהם, השילוט הוא לרוב אלקטרוני ומתעדכן לפי זמנים המשתנים בכל עיר באופן שונה. לתיירים אשר שוהים בבתי מלון הכניסה מותרת, אך את לוחית הזיהוי יש למסור לבית המלון אשר יעביר אותה מראש למערכת הממוחשבת כדי שלא ירשום קנס אוטומטי - יש להסדיר כל זאת לפני הגעתכם למלון. ישנם גם חניונים בתשלום בתוך האזורים המוגבלים שמעניקים את השירות כלול במחיר של שיגור לוחית הרישוי למערכת, מומלץ לברר באינטרנט או בטלפון עם החניון לפני הכניסה לאזור. המלצה : לא להסתמך על הכיתוב באנגלית בלבד או על צבע השלט, למשל ירוק. הרעיון לעקוף מערכות אלו יסתיים תמיד ברע, המערכת ממוחשבת ולא מוותרת, כבר נשמעו מקרים על אנשים שהצליחו לקבל שני קנסות בהפרש זמן של 15 דקות על כניסה ויציאה באזורים שונים של העיר בזמן שחיפשו חניה, לכן מומלץ בכניסה לערים לחפש את השילוט לחניונים בתשלום הקרובים ביותר ליעד המובקש. חשוב לדעת: ניווט ב -GPS בעזרת האפליקציות השונות לרוב אינו מתריע על כניסה לאזורי ZTL, אפליקציית הניווט וייז Waze היא היחידה שהוסיפה התראה אך לא בכל המקרים, מומלץ לחפש את השילוט הברור בכניסה לאזור כזה. מילאנו אזור סי (Area C) בעיר מילאנו אזור המרכז ההיסטורי מוגדר כאזור C, למרות שמדובר באזור ZTL , ניתן ומותר להיכנס עם הרכב לאזור ולחנות ברחוב (ראו במאמר זה חניות בערים) או בחניונים אך חובה לשלם מס לאותו היום בלבד (בין 3-5 אירו, תלוי היכן קונים). קונים כרטיס בחנויות הטבק Tabaccheria לעיתים הם נמכרים גם בחניונים עצמם. לא מספיק לקנות כרטיס! לפי ההוראות הכתובות על גבי הכרטיס, מתקשרים או שולחים SMS למספר שכתוב על הכרטיס ומשייכים את לוחית רישוי הרכב למספר הכרטיס. האזור פעיל מיום שני עד שישי בין השעות 7:30 ל- 19:30. האזור אינו פעיל בימים שבת, ראשון ובחגים לאומיים. רכב שיכנס לאזור C ללא כרטיס כניסה משוייך יקבל קנס כמו בכל אזור ZTL. אזור ZTC בשדות תעופה בכל הנוגע להורדת נוסעים בשדות תעופה במסלול הקרוב לטרמינל, בהרבה שדות תעופה הותקנו מצלמות על מנת למנוע ממכוניות להאריך את פרק זמן השהיה בסמוך לטרמינל וליצור פקקים ועומס, בשדות תעופה כמו מילאנו, רומא, נאפולי, ונציה ועוד. פרק הזמן שניתן לשהות בחניית ההמראות במסלול הסמוך לטרמינל יכול להשתנות ונע בין 7-15 דקות. בכניסת הרכב למסלול מצולמת לוחית הרישוי ובמידה ועבר הזמן המותר ישלח דו״ח תנועה לבעל הרכב. קנסות - כיצד והאם לשלם? בכל הנוגע לקנסות באיזורי ZTL, מהירות ואפילו קנסות על חנייה הדין הוא שווה. תייר השוכר רכב וביצע עבירה, יקבל את הקנס בדואר לתשלום, במידה ולא ישולם הקנס על ידי השוכר יבוצע התשלום על ידי חברת השכרת הרכב שמחזיקה כבטחון במספר כרטיס האשראי של השוכר, על הטיפול תגבה החברה עמלה בגובה של 45-50 יורו על כל קנס בנפרד. ​במידה והקנס הגיע אליכם תוכלו לשלם אותו באינטרנט לבדוק את סוג העבירה, אתר האינטרנט יהיה כתוב על גבי הקנס עצמו (בו תמצא תמונה של מכוניתכם עם השעה והתאריך במקרה של ZTL). אם מצאתם קנס על חנייה על גבי שמשת הרכב, מומלץ לשלמו מיידית בסניף דואר קרוב ולחסוך את ההנחה הרשומה עליו. חשוב לדעת: הקנסות יכולים להגיע גם כמה חודשים אחרי החזרת הרכב, אם הקנס לא ישולם בזמן עד למועד המצוין בו הסכום יצבור ריביות, קנסות נוספים ודמי טיפול, וימשיך להשלח אליכם לארץ. חניות בערים אם אתם אוהבים סיכונים מחושבים, ומעדיפים להסתובב עם הרכב בערים, בטוחים בעצמכם שלא תכנסו לאזורי ZTL ורוצים לחפש חנייה ברחוב על מנת לחסוך מעט כסף במקום לחנות בחניון, אז נהגו בהתאם: חונים בלבן - חינם, צריך לכוון את השעון המודבק לשמשה הקידמית על שעת ההגעה, לבדוק את התמרור המורה על הגבלת הזמן המוצב בראש הרחוב. חונים בכחול - בתשלום, לפי השעות המצוינות בתמרור המוצב בראש הרחוב. כתום/צהוב - רק לדיירי האזור, במידה ומשולב עם הכחול, רק לדיירי האזור בשעות מסוימות, לפי התמרור. ברוב הערים יש מדחנים שאמצעותם ניתן לשלם ולשים את ספח התשלום בתוך המכונית בצורה גלויה על לוח המכוונים, בחלקם יש צורך להזין חלק ממספר לוחית הרישוי. אנו ממליצים להשתמש באפליקציית EASY PARK (טובה לערים נוספות באירופה) אותה טוענים בכרטיס אשראי או PayPal ומשלמים בדיוק לפי זמן השהייה מה שחוסף מעט כסף, ניתן גם להאריך את השהייה מרחוק במידה ומתעקבים, האפליקציה יודעת את התעריף המדוייק ומתי שאין צורך בתשלום. בנוסף טוב לדעת שברוב איטליה בימי ראשון או בימי חג, החניה היא חינם גם בסימון כחול. אבל... חוק זה לא תקף בכל אזורי העיר ולא בכל הערים! אפליקציית easy park מעודכנת, נסו לקרוא את הכתוב בשלט בתחילת הרחוב או לשאול מקומי. עם השנים השתנה החוק בחלק מהערים, במיוחד במרכזי הערים נגבה תשלום, בערים מסויימות החניה עולה בכל ימות השנה, וכך גם באזורים מאוד מתוירים. התנהגות באוטוסטרדות כאמור לאורכה ולרוחבה של איטליה פרוסה מערכת כבישים מהירים בתשלום הנקראת ״אוטוסטרדות״ הנסיעה בהן חוסכת זמן רב ומומלץ להשתמש בכבישים אלו כאשר צריך לעבור מרחקים גדולים או כדי לחסוך בזמן. ​ השילוט באיטליה המוביל לאוטוסטרדות הוא ירוק (ולא כחול כמו בצרפת למשל). קיימות שלוש שיטות שונות של אוטוסטרדות: ​ " השיטה הסגורה" היא שיטה הנהוגה ברוב האוטוסורדות ומבוססת על תחשיב של מרחק הנסיעה, שיטת התשלום והגבייה יחסית ישנה אבל עובדת מצוין, בכניסה עוברים בנקודת ביקורת עם מחסום ובה לוקחים כרטיס אותו צריכים לשמור היטב ליציאה (לוקחים כרטיס גם אם המחסום מורם), על הפתק תצוין שם נקודת הביקורת בה נכנסתם תאריך ושעת כניסה (במקרה של אובדן יגבה תשלום מלא על כל אורכה של אוטוסטרדה ספציפית זו) התשלום מתבצע ביציאה. אפשר לשלם במזומן, או בכרטיס אשראי. יש לשים לב לשילוט אשר יכוון אתכם לעמדת התשלום המתאימה לאמצעי התשלום שבחרתם. שימו לב : קיים נתיב המסומן בצהוב מוקדש למנויים בלבד - Telepass הזהרו לא להכנס אליו. במידה ואינכם מנויים תאלצו לנווט את דרככם בזהירות לאחור מן התור שנוצר מאחוריכם. בצפון איטליה כל עמדות התשלום ממוחשבות, והן בשרות עצמי ובכרטיס אשראי והן במזומן, קיימות עדיין עמדות בהן ישנו עובד אוטוסטרדה שיגבה ויחזיר עודף. המחיר של האוטוסטרדות נגבה על פי המרחק בין יציאה אחת לשניה ולא על פי מספר היציאות שעברתם בדרך. "השיטה הפתוחה" שיטה הנהוגה בחלקים קטנים של אוטוסטרדות, בה קיימת נקודת ביקורת עם מחסום בכניסה או ביציאה ובה משלמים סכום קבוע מראש לאותו מקטע. יתכן מצב ובו לא יגבה תשלום על חלק מהמקטע כאשר הכניסה והיציאה יהיו לפני או אחרי המחסום. ניתן לשלם במזומן, או בכרטיס אשראי. יש לשים לב לשילוט אשר יכוון אתכם לעמדת התשלום המתאימה לאמצעי התשלום שבחרתם. "שיטת ה Free Flow" הנהוגה גם בישראל בכביש 6, היא מבוססת תחשיב מרחק וכשמה כן היא ללא מחסומים, לוחית הרישוי של הרכב מצולמת בצומת בה הוא נכנס לכביש ובזאת שעזב, יש לשלם את הנסיעה באתר האינטרנט עד 15 יום מיום הנסיעה. השיטה מיושמת בצפון איטליה בין מילאנו לשוויץ. כמה דברים שכדאי לדעת: אסור לעצור לטרמפים באוטוסטרדה, ובמקרה של עצירה דחופה צריך להשתמש במפרצי ה SOS הקיימים לאורכה כל כמה קילומטרים, אסורה לחלוטין העצירה בשוליים. השילוט האלקטרוני באוטוסטרדות למרות היותו לרוב באיטלקית - מלווה באיורים, הוא אמין ומתעדכן בזמן אמת. בכניסות לאוטוסטרדה וגם בתוך הכבישים עצמם יהיו דיווחים על תאונות, פקקים, האטות, חפצים הזרוקים במסלולים ועוד.​ טיפ נוסף לגבי נהיגה באוטוסטרדות : באוטוסטרדות באיטליה המסלול השמאלי מיועד לנסיעה מהירה או לעקיפה בלבד. במסלול האמצעי נוסעים במהירות הממוצעת ובמסלול הימני נוסעים כלי הרכב הכבדים, האיטיים או מי שקרב ליציאה מן האוטוסטרדה. חשוב לדעת : בכניסה לאוטוסטרדה חייבים לקחת כרטיס מהמכונה, לרוב המחסום סגור ורק לאחר לקיחת כרטיס יפתח המחסום האוטומטי, קיימים מצבים שהמחסום מקולקל ומורם וניתן להיכנס לאוטוסטרדה ללא כרטיס. כניסה לאוטוסטרדה ללא כרטיס תגרום לחיוב על כל אורכה של האוטוסטרדה! אותו הדבר יקרה גם במקרה של אובדן הכרטיס, במקרה של אחד מהשניים תינתן ביציאה חשבונית לתשלום (Mancato Pagamento), אותה ניתן לשלם באינטרנט תוך 14 יום, או במרכזי השירות של האוטוסטרדה הנקראים Punto Blu הם נמצאים בחלק מהיציאות של האוטוסטרדה. למפת ה: Punto Blu נכים – זכויות והתנהלות אזורי ZTL לפי החוק האיטלקי הכניסה לאזורי ZTL מורשית לנכים בכל איטליה. יש בעייתיות בכל נושא ניהול תו נכה לתושבים ו במיוחד לתיירים . מערכת המצלמות האוכפות את כניסת הרכבים לאזורי ה: ZTL בכניסה לערים מנוהלות ע"י המשטרה העירונית של העיר עצמה. כאשר מדובר בתייר המשטרה המקומית של כל עיר ועיר באיטליה אינה יכולה לדעת שאותו רכב שכור ספציפי שנכנס לאזור ZTL הוא בשימוש של נכה. לכן יש צורך לעדכן את המערכת, איך עושים זאת? דבר ראשון : בעת קבלת הרכב השכור מומלץ לעדכן את חברת ההשכרה על תו הנכה, זה לא יכול להזיק למקרה שיגיעו דוחות אחרי החזרת הרכב. דבר שני : צריך להודיע באופן עצמאי למשטרה המקומית של כל עיר אליה מתכוונים להיכנס עם הרכב לאזור ZTL ולדווח על מספר לוחית הרישוי של הרכב. במידה ושוהים בבית מלון בדרך כלל הם עושים את השירות הזה עבור הלקוח, אם נכנסים עצמאית אמורים לבצע את הפעולה לבד. איך מוצאים את מספר הטלפון של המשטרה המקומית ? מחפשים בגוגל: ZTL polizia locale _______ (במקום הריק כותבים את שם העיר). בחלק מהערים יכול להופיע מספר טלפון מתחת לשלט האיסור בכניסה לעיר. לאורך השנים קמו להן אפליקציות שאפשרו לעדכן את העיריות השונות לפני כניסה לערים ובכך לחסוך זמן יקר, אך אף אחת מהן לא פועלת נכון לכתיבת שורות אלו. חניות לנכים באיטליה מקומות החניה לנכים מצויים בכל חנייה מוסדרת של העירייה, לאורך המדרכות או בחניונים מוסדרים. חניה לנכים תהיה זמינה גם בחניונים פרטיים של מרכזי קניות, בקרבת המעליות. נכים בעלי תו נכה חונים בחינם בכל איטליה בסימון הכחול (הוא בתשלום לכולם, ראו פרק חניות). הסיבה לכך מעבר להוצאות הנוספות שיש לנכה על רכב מיוחד היא העובדה שלא יהיה לו/לה צורך ללכת להוציא פתק לחניה. ילדים ברכב בכל האמור בבטיחות הילדים הנוסעים ברכב באיטליה, לפי החוק האיטלקי המעודכן חלים הכללים הבאים: כל ילד מיום היוולדו חייב להיות חגור בעזרת כיסא מיוחד המתאים לגילו ומשקלו, כל זאת עד שיגיע למשקל 36 קילו. עריסה / סל קל – במצב שכיבה מלאה או חלקי, ניתן לשימוש לתינוקות עד גיל שנתיים או עד משקל שאינו עולה על 13 קילו. כיסא לילד – מגיל שנתיים ועד גיל 6 חייבים לעשות שימוש בכיסא לילד, עד משקל 25 קילו בלבד. בוסטר – מגיל 6 ואילך. אם הילד שוקל 25 קילו לפני גיל 6, עוברים לבוסטר. אזעקה לכיסא התינוק - החל מה 7 לנובמבר 2019 נכנס לתוקף חוק התקנת "אזעקת שכחתי את הילד" החוק מורה על התקנת מכשיר האזעקה לכל כסאות ילדים עד לגיל 4, החוק חל על כל המכוניות בעלות לוחית זיהוי איטלקית (גם רכב שכור), קנסות על אי התקנה ינועו בין: 81-326 אירו, הממשלה הקימה קרן למימון המכשירים עבור התושבים שתזכה בהנחה של 30 אירו על כל קניה. בנוסף חשוב לדעת! עד משקל 9 קילו הכיסא חייב להיות מוצב נגד כיוון הנסיעה, מומלץ למקמו במושב האחורי של הרכב אבל אין איסור על מיקומו מקדימה בתנאי שמנגנון כרית האוויר מבוטל או שהרכב אינו מצויד בכריות אוויר. הסטנדרט של החגורות במכוניות מותאם לגובה של 1.50 ס"מ (בערך גיל 12) הבוסטרים לפי התקן יכולים לשאת עד מקסימום 36 קילו. ​מעל 10 קילו מותר לכיסא להיות בכיוון הנסיעה. ​אין לקשור ילד לכיסא מבלי לקבע הכיסא בעזרת החגורה לרכב. ​כל כיסא חייב להיות קשור לפי הוראות הקשירה המפורטות והמיוחדות לו. * אתר באיטליה אינו אחראי להבנת התוכן ו/או ישמו בפועל על ידי הקורא. ​ צמיגי חורף באיטליה חלה חובה בין ה -15 לנובמבר ועד ה- 15 לאפריל להתקין צמיגים המיועדים לנהיגה בחורף, או לחלופין להחזיק ברכב שרשראות התואמות את גודל הצמיגים של הרכב למקרה של כבישים מושלגים או קפואים. הצמיגים המיועדים לשלג יקנו אחיזת כביש טובה משמעותית מאלה הקייצים, הם טרמיים רכים וגמישים יותר בתנאים של קור, לעומת זאת שימוש בהם בקיץ מעל טמפרטורה מסויימת יגרום לשחיקה מרובה של הצמיג, לכן הדבר אינו מומלץ. חשוב לדעת: יש תחליף לשרשראות בצורת בד נגד החלקה הנצמד לצמיג (גרבי שלג לצמיג), אביזר זה אינו מהווה תחליף לשרשראות על פי החוק האיטלקי. במקרה של אוטו שכור האחריות היא על החברה המשכירה את הרכב, ברוב המקרים חברות ההשכרה הגדולות עומדות בתקנים. אנו ממליצים לשאול בשביל הבטיחות במיוחד אם היעד הוא סקי, בעידן הלאו קוסט קיימות חברות השכרת רכב קטנות המנסות לחסוך בעלויות. קיים סוג צמיגים מורשה המתאים ל-4 עונות ויש חברות השכרה העושות שימוש בו על מנת לחסוך בעלויות. לא בכל המדינות הגובלות באיטליה כמו למשל צרפת או שוויץ חל החוק בצורה דומה לזה שבאיטליה, לכן רכב איטלקי היוצא את גבולות איטליה עם צמיגי חורף יעמוד בכל התקנים הרצויים של כל המדינות השכנות. תחנות דלק ומחירים מחירי הדלק באיטליה הם מהגבוהים באירופה. הסיבה לכך היא שעבור הממשלה העלאת מחיר הדלק היא דרך נוחה לגבות מיסים עבור מצבים לאומיים מיוחדים - כמו שיקום אזור שבו התרחשה רעידת אדמה למשל.. משעשע ומרגיז לדעת שמיסים שכאלה ”נשכחים“ על ידי הממשלה וכתוצאה מכך נוצר מצב אבסורדי שמיסים שהוטלו לפני כ 30 שנה בגלל מצב חירום זה או אחר שכבר חדל מלהתקיים עדיין משולמים כל יום על ידי האזרחים כל פעם שהם מתדלקים. דווקא בשנת 2023 בגלל מלחמת רוסיה-אוקראינה ומאחר שמחירי הדלק הרקיעו שחקים, החליטה הממשלה באיטליה (כמו שנהגו גם במדינות אחרות) להוריד חלק מהמיסים, הדבר הוגבל בזמן וכל פעם נשקל מחדש בהתאם למצב מחיר הדלק העולמי. חציית הגבול לחלק מהמדינות מגלה הפרשים חדים של עד כ 30% במחירי הדלק. בסופו של דבר מחיר הדלק באיטליה דומה לישראל. האיטלקי מחפש מן הסתם לשלם כמה שפחות על מילוי טנק הדלק שלו, ובמהלך השנים האחרונות קמו להן באיטליה תחנות דלק פרטיות רבות המוכרות במחירים תחרותיים לאין שיעור ביחס לרשתות הגדולות, בכדי לגלות את מיקומן של תחנות אלו קיימות אפליקציות רבות העוזרות להשוות את מחירי הדלק בזמן אמת והן אפליקציות המבוססות על רשת חברתית ובה המשתמשים מעדכנים את המחירים. אפשר לחסוך כך כסף רב אך צריך לשים לב למרחק של תחנת הדלק המצויין באפליקציה ממקומכם ולא מומלץ לצאת לנסיעה מיוחדת ליעד שלמעשה תגנוב את כל החיסכון, עדיף כמובן למצוא תחנה שתהיה במסלול הנסיעה המתוכנן. לאפליקציה: גוגל / אפל רק בשביל השוואה הנה דוגמא ממוצעת של חיסכון: טנק דלק: 50 ליטר דיזל מחיר יקר: 1.55 יורו לליטר דיזל מחיר מוזל: 1.29 יורו לליטר חיסכון: 0.26 אגורות לליטר סיכום: 50 ליטר טנק דלק כפול 0.26 החסכון = 13 יורו חיסכון על טנק דלק מלא. בהחלט לא מעט ! המחירים הם לדוגמא בלבד ומשתנים על בסיס יומי אך ההפרשים נשארים ועלולים גם לגדול בהשוואה לתחנות דלק יקרות במיוחד באוטוסטרדות. באטוסטרדות המחירים באופן טבעי יקרים יותר מאשר בתחנות בכבישים הבין עירוניים ובערים. כמעט בכל תחנת דלק באיטליה תהיה חלוקה לשני סוגים של משאבות דלק, בשרות עצמי ובשרות עובד, קיים הבדל ניכר במחיר הדלק בין השניים, יחד עם זאת רוב התחנות עברו לשיטת "שירות עצמי ממוחשב" כתוצאה מכך ניתן לתדלק 24 שעות ביממה, (כאשר נוכח עובד לרוב התשלום יבוצע במשרד הצמוד) ניתן לשלם במזומן אך לא בכל תחנות הדלק עוברים כל סוגי כרטיסי אשראי. יציאה מאיטליה למדינות אחרות למי שמתכנן נסיעה ברכב מאיטליה למדינות אירופאיות אחרות כדאי לקחת בחשבון שיש מדינות שדורשות תשלום מס עבור השימוש בכבישי המדינה, התשלום מבוצע בכניסה אליהן, התחמקות מתשלום זה יכול להביא לקנסות. בחלק מהמדינות אין מחסום עם נקודת תשלום כמו באוסטריה למשל והאחריות לתשלום היא על הנהג, לא בכל המדינות יש צורך בתשלום כלל כמו בגרמניה ובחלקן נהוגה השיטה כמו באיטליה של תשלום ביציאות כמו בצרפת. רשימת המדינות שגובלות באיטליה בהן חייבים לשלם בכניסה: אוסטריה : מדבקה חייבת להיות מוצמדת לשמשת המכונית. את המדבקה יש לקנות בתחנות הדלק באוטוסטרדה לפני חציית הגבול. מחירים: מחיר ל-14 חודשים הוא €84.40 מחיר ל- 60 יום €25.30 מחיר ל-10 ימים , €8.70 שוייץ : השוויצרים מחייבים כל רכב לקנות מדבקה ולהדביקה על שמשת הנהג מחירה הוא 40 פרנקים תוקף המדבקה הוא 14 חודשים לוקחים את ינואר ודצמבר בחשבון של שנה קודם ושנה אחרי כלומר אם הגעתם בדצמבר היא תספיק עד סוף ינואר של שנה הבאה, רכבים עם נגרר ממשלמים מחיר כפול. הקנס למי שלא קנה הוא 100 פרנקים. סלובניה : גם בסלובניה נהוגה שיטת המדבקה על שמשת הנהג וניתן לרכוש אותה לפני חציית הגבול מאיטליה, המחירים הם: €110 לשנה, €30 לחודש, 15€ לשבוע. רכבים בעלי גובה ואורך לא סטנדרטי משלמים מחירים גבוהים יותר, יש להתעדכן מול המוכר בתחנת הדלק. רשימת המדינות שאינן גובלות באיטליה אך גם בהן חייבים לשלם בכניסה: הונגריה, רומניה, סלובקיה, רפולבליקת צ׳כיה, בולגריה. זהירות גניבות מרכבים! גניבות: תופעת גניבות מרכבים היא תופעה מכוערת אך קיימת באיטליה. צריך לדעת כיצד להתגונן מפניה מפני שאין דבר שיכול להרוס חופשה יותר מאשר לגלות שכל המזוודות נעלמו ברגע אחד. מרומא ודרומה מספרים מטיילים שרכביהם נפרצו על ידי שבירת החלונות ברכב, במיוחד באזור נאפולי והסביבה, אפילו בחניות של בתי מלון. שיטת פריצה נוספת שמתרחשת גם היא בתחנות דלק, בחניונים של סופרמרקטים וכו' היא לפתוח את הדלת האחורית כשיש אנשים שיושבים ברכב מקדימה ובלי שישימו לב לקחת את התיקים או המעילים שנמצאים במושב האחורי. איך מתגוננים? מומלץ לא להשאיר מזוודות באוטו בשום מצב! תמיד עדיפה שמירת החפצים במלון. אם נמצאים בדרכים אז משאירים מישהו באוטו שנועל את הדלתות, מומלץ לתכנן את הטיול בצורה כזאת שהמזוודות יהיו רוב הזמן במלון. פניות שמאלה מי שרגיל לכבישים בישראל או במדינות אירופאיות אחרות עשוי להיות מופתע מהעובדה שבאיטליה בהרבה מפניות השמאלה בכבישים בערים חוסמת התנועה הנגדית את האפשרות לפנות שמאלה. באיטליה לא קיים תמיד מסלול שמוקדש לפניה שמאלה או רמזור שעוצר את התנועה לשם כך. כאשר נוהגים בכביש בעל שני נתיבים נעשה שימוש בנתיב השמאלי לטובות הפונים שמאלה, הנוסעים מהנתיב הנגדי ואלו הפונים שמאלה לשניהם רמזור ירוק יחד, הם יאלצו לנווט בעזרת ההיגיון, זה יוצר שתי בעיות עיקריות בזרימת התנועה במיוחד למי שלא רגיל לכך. הפונים שמאלה נאלצים לעצור בחצי הדרך כאשר הרמזור מאחוריהם ולחכות מפני שגם התנועה הנגדית מתחילה לנסוע בירוק, ורק כאשר תסתיים ניתן יהיה לפנות, גם אם כבר למעשה אדום וחלקם לא רואים זאת. בהרבה מקרים המסלול השמאלי משמש גם לנסיעה ישר ואלו שפונים שמאלה עוצרים את התנועה, לכן מומלץ לנוסעים ישר להשתמש בנתיב הימני. ​​בשנים האחרונות ישנה מגמה של מעבר בכבישי איטליה למעגלי תנועה, כמו כן מונהגת שיטת השהייה של כמה שניות ברמזור התנועה הנגדית מה שמעניק זמן ומאפשר לכמות קטנה של מכוניות הפונות שמאלה לעבור לפני שתתחיל זרימת המכוניות ממול. עליות, וכבישים צרים באיטליה קיימים כבישים צרים רבים בהם יכולה לעבור רק מכונית אחת. אלו כבישים מסוכנים למי שאינו מכיר מספיק טוב את המכונית בה הוא נוהג, צריך להיזהר במיוחד עם רכבים גדולים כמו קראוונים, השימוש בנווטי GPS עלול להוביל לרחובות צרים. לאורך כבישים אלו ממוקמים מפרצים כל כמה מטרים בהם ניתן לעצור ולפנות את הכביש למעבר המכונית שבאה ממול. כאשר הכביש ממוקם בירידה או עליה, נשאלת השאלה מי צריך לפנות את הדרך המכונית שעולה או זה שיורדת? אז ככה (גברת זליבנסקי) במקרה כזה על פי החוק זכות הקדימה ניתנת לרכב שעולה. הרכב היורד צריך לאפשר מעבר, כלומר במידת הצורך לחזור אחורה עד למציאת מקום רחב יותר בו עוברות שתי המכוניות. אתר באיטליה מאחל לכל המטיילים, שהייה נעימה, בטוחה ונטולת עוגמת נפש בארץ המגף.

עבור קנג'י אלבאני, העיר וארזה שבמחוז לומברדיה היא אחד היעדים המפוספסים במדינה. רבים לא מכירים אותה, ולא כולם מבינים את קסמה, אך מי שמבין – נכבש בו מיד. אולי אלה הווילות המרשימות שמזמינות ביקור ואולי אלה האגמים שמפתים את הלב, אולי זה האוכל הטעים ואולי דווקא שפע הגנים המוריקים. דבר אחד בטוח: וארזה היא יעד שכדאי לגלות...   וארזה, עיר לומברדית יפה הממוקמת צפונית למילאנו וממערב לקומו , מציעה למבקרים בה כמה וכמה אטרקציות תיירותיות ראויות. למרבה הצער, לעיתים התיירים שמגיעים לאיטליה לא מייחסים להן חשיבות רבה, וחבל. לדעתי וארזה היא יעד שעשוי להפתיע אתכם, ואני מקווה שהמאמר הזה, ביחד עם המאמרים הקודמים שכתבתי על העיר, ישכנעו אתכם להתבונן בווארזה דרך עיני. אולי אפילו תסתקרנו ותחליטו לגלות בעצמכם את אוצרות העיר?   וילה מיראבלו Villa Mirabello בתוך מתחם גני אסטנזי (Giardini Estenesi) תוכלו למצוא את וילה מיראבלו האלגנטית, הנקראת כך על שם הגבעה שעליה נבנתה. המביט במתחם מבחוץ יתרשם שמדובר בבית מגורים אנגלי, אך זוהי אשליה: בתוך הווילה רחבת-הידיים מסתתר המוזיאון הארכיאולוגי של וארזה, וגם אחד מאגפי המוזיאון העירוני – אגף הריסורג'ימנטו, המוקדש לתנועת ההתעוררות הלאומית האיטלקית. לא במקרה נמצא הבניין בבעלות עיריית וארזה מאז סוף שנות ה-40 של המאה ה-20.   הווילה מהווה מוקד משיכה לחוקרים איטלקים וזרים העוסקים בארכיאולוגיה פרהיסטורית, בזכות האוסף מעורר-הקנאה של ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה שבה תושבי האזור חיו בבקתות עץ על כלונסאות, בלב אגם וארזה. רבים מהממצאים כאן משויכים לתרבות הגולסקה (Golasecca), וביניהם למשל כוס קרמיקה מתקופת הברזל שנמצאה בססטו קלנדה (sesto Calende) שבנפת וארזה, חפצי קבורה של לוחם מהמאה ה-6 לפנה"ס, ואסטת קבורה שהתגלתה בעיירה ורג'אטה (Vergiate). לצד התצוגה הקבועה, המוזיאון מארח גם תערוכות מתחלפות. מבקרים שיגיעו לכאן עד לחודש יוני 2025, למשל, יוכלו להתרשם מתערוכה בשם "מפגשים עם עולמות רחוקים", העוסקת במסעותיהם באפריקה של האחים החוקרים אנג'לו ואלפרדו קסטיליוני (Castiglioni) שיצאו למסעות מחקריים ביבשת השחורה בסוף המאה ה-19. התערוכה נערכת בחסות שגרירות אריתראה. וילה מיראבלו ממוקמת בפיאצה דלה מוטה 4 (piazza della Motta 4), והיא פתוחה מיום שלישי ועד יום ראשון בין השעות 9:30-12:30 ומ-14:00 עד 18:00. הווילה (והמוזיאונים שבתוכה) סגורה בימי שני, בחגים לאומיים, ובשבועיים האחרונים של אוגוסט. טלפון: 0332-255845, www.museivarese.it  . טירת מאסנאגו  לאחר הביקור במוזיאון הארכיאולוגי, נוכל לעבור לתחנה הבאה! האם ידעתם שברחוב קולה די רייצנו (via Cola di Rienzo 42), בלב רובע מאסנאגו (Masnago) יש טירה? טירת מאסנאגו (Masnago) הייתה פעם בבעלות משפחת קסטיליוני, ושמה הרשמי הוא "טירת קסטיליוני-מנטגאצה" (Castello Castiglioni Mantegazza). בתחילה הוקם כאן מגדל שמירה במאה ה-12, ורק בהמשך הורחב המתחם בידי משפחת קסטיליוני (אין קשר לאחים החוקרים שהוזכרו קודם לכן): במאה ה-15 נבנתה כאן טירה, וזו הוסבה לווילה. גם ציורי הקיר המעטרים את הקירות מתוארכים לתקופה זו, אך לא ידוע מי צייר אותם.   במאה ה-18 הפך המרקיז ג'וזפה קסטיליוני את הטירה לאחוזת נופש, ולאור תפקידו החדש של המבנה הוא עוצב מחדש, וביחד אתו עוצבו גם הגנים בסגנון איטלקי (בהמשך הם זכו למתיחת פנים נוספת, לפי האופנה האחרונה, והפכו לגנים אנגליים). הסימן האחרון שנותר בווילה לתקופה שבה שלטו פה ​​בני הזוג קסטיליוני הוא צמד אריות האבן הניצבים על גבי עמודי הכניסה. בשנת 1934 מכרה משפחת קסטיליוני את הווילה לאנג'לו מנטגאצה (Angelo Mantegazza). במהלך עבודות השיפוץ שערך מנטגאצה נחשפו ציורי הקיר הגותיים המאוחרים שעיטרו את הקירות (וכוסו בטיח במהלך השנים). בשנת 1981 רכשה עיריית וארזה את המבנה, ובשנת 1995 נפתחה הווילה לציבור בתפקידה החדש: מקום משכנו של המוזיאון העירוני לאמנות מודרנית ועכשווית (אם כי רוב העבודות באוסף מתוארכות לטווח הזמן שבין המאה ה-16 ועד המאה ה-19). הטירה (והמוזיאון שבתוכה) פתוחה לקהל מיום שלישי ועד ראשון בין השעות 9.30-12.30 ובין השעות 14.00-18.00. הטירה סגורה בימי שני ובחגים לאומיים. ניתן לרכוש כרטיס משולב המקנה כניסה לטירת מאסנאגו ולווילה מיראבלו (בתוספת של חמישה יורו). הכניסה חינם לילדים ובני נוער מתחת לגיל 18. ניתן לארגן ביקורים מודרכים, בתיאום מראש. יש להתקשר לטלפון: 328.8377206, או לכתוב למייל: nfo@archelogistics.it .   ההר הקדוש של וארזה וכעת, לתחנה הבאה! הם תרימו את המבט, תוכלו לראות שהר גדול מתנוסס מאחורי וארזה: זהו הר קמפו דיי פיורי (Campo dei Fiori), ובאמצע הדרך בין וארזה להר מתחבא ישוב קטן – סנטה מריה דל מונטה (Santa Maria del Monte) שבו כדאי לכם מאד לבקר. כאן נמצא אחד האתרים החשובים ביותר במחוז (ואולי אף בלומברדיה כולה) – ההר הקדוש של וארזה  (sacro Monte di Varese). ישנם מספר הרים קדושים באיטליה, בעיקר באזור שבין איטליה לשוויץ, אבל ההר הקדוש של וארזה הוא מיוחד במינו. על מנת להגיע אליו יש לקחת רכבל (רכבל Vellone-Sacro Monte). מרגע שהגעתם למעלה, תוכלו לסייר רגלית במתחם ולבקר בין היתר בבית-מוזיאון של הצייר והפסל לודוביקו פוגליאגי (Lodovico Pogliaghi), שנולד בשנת 1857 ונפטר בשנת 1950. פוגליאגי בנה אוסף מרשים של יצירות אומנות וממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה היוונית-רומית, ובסך הכל תוכלו למצוא כאן לא פחות מאשר 1500 יצירות אומנות וכ-150 ממצאים ארכאולוגיים. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי של המוזיאון: www.casamuseopogliaghi.it/ . במתחם זה נמצא גם מוזיאון בארופיו (Baroffio), ובו יצירות אמנות מהמאה ה-20 וממצא יוצר דופן – "הדרקון של ברנו", תנין ענק שניצוד בעיירה שוויצרית במאה ה-17 והפחיד את התושבים עד כדי כך שהם כינו אותו "הדרקון" ופחלצו את גופתו המוצגת עד היום. לפרטים נוספים ניתן לבקר באתר המוזיאון www.museobaroffio.it/ . אם הביקור בשלושת האתרים המעניינים האלה עורר בכם רעב, אל דאגה! וארזה מלאה במסעדות טעימות המגישות אוכל טיפוסי לאזור. נסו למשל את הפיצרייה   Premiata Pizzeria della Motta , הנקראת על שם כיכר העיר (פיאצה) שבה היא נמצאת. בנוסף לפיצה המעולה שלהם, הם מגישים גם ספגטי, טירמיסו, ופנקוטה קרמית במיוחד.   ברובע Masnago תוכלו למצוא את מסעדת Al Posto Giusto  ב-via Amendola 7 המציעה פלטות נקניקים המוגשים עם לחם מטוגן, שלל מנות פסטה מצוינות, דגים מטוגנים ובשר על האש (אל דאגה, יש גם תפריט צמחוני). מסעדה מומלצת נוספת היא Osteria del Tortellino , הממוקמת ב-via Crispi 110. זוהי למעשה רשת (יש להם סניפים גם באמיליה רומניה) והם מתמחים, כפי שבוודאי הבנתם מהשם, בטורטליני. כוכבי התפריט הם הטורטליני בעבודת יד – גם יפים וגם טעימים מאד!   אי אפשר לסיים את ההמלצות מבלי להציע מסעדה הנמצאת ליד ההר הקדוש של וארזה – מסעדת מילאנו (Ristorante Milano), שב-via dell’Assunzione 7 ביישוב Santa Maria del Monte, ומסעדת Montorfano שב-via del Santuario 74 הן שתי מסעדות מצוינות, המציעות לא רק אוכל ברמה גבוהה אלא גם נוף מרשים (זהו אזור המאוכלס בעיקר בידי משפחות בעלות אמצעים, ולכן גם המחירים במסעדות יקרים יותר). וכך, כמעט, סיימנו את המאמר. למה כמעט? משום שהייתי רוצה להמליץ על דבר אחד אחרון: יין מקומי. מאז שנת 2008 פועלת בווארזה עמותה בשם "יינות מווארזה" (vini Varesini), המאגדת בתוכה את כל היקבים באזור, מאזור אנג'רה (Angera) ועד וארזה עצמה. ב-Masnago וב-Lissago למשל פועל יקב בשם Valle Luna, המתמחה בענבי סירה, ומפיק מהם יינות אלגנטיים ומאוזנים, העשירים בניחוחות של תבלינים ואוכמניות ומשתפרים ככל שהם מתיישנים.   אחד היינות הטיפוסיים לאזור זה הוא ה- Ronchi Varesini IGT, הנקרא כך על שם ה-ronchi, כלומר הטרסות ששימשו את חקלאי האזור לגדל גפנים עוד מימי קדם. אפשר למצוא כאן גם יינות לבנים, המתאפיינים בתווים פרחוניים ורמזים של פרי בשל, ומלווים בצורה נהדרת מנות המבוססות על דגי אגם, וארוחות צוהריים קיץ קלות. היינות האדומים של וארזה מלווים לרוב מנות בשר אדום, ופולנטה. אני מקווה שהמאמר הזה עורר בכם רצון להכיר את וארזה קצת יותר. להתראות בביקור הבא!

אנו שמחים להציע לכם את הסיורים המודרכים שלנו בעברית בעיר פירנצה. שני הסיורים נבנו יחד עם מדריכת הטיולים לי טפרברג-קנאי , הסיור הראשון הוא סיור הכרות והוא מתאים בעיקר לאלו שמבקרים בעיר בפעם הראשונה אבל גם למי שטייל בה בעבר ורוצה להעמיק את הידע. הסיור מתאים ומותאם גם לילדים כך שפירנצה תשאר בזכרונם כחוויה מהנה מהטיול לאיטליה. הסיור השני הוא סיור במוזיאון האופיצי , אחד המוזאונים החשובים בעולם ונקודת ביקור חובה למבקרים בעיר. ההזמנות לסיורים עם לי טפרברג בפירנצה מושעות עד להודעה חדשה. ניתן לערוך גם סיורים מותאמים אישית פרטיים או זוגיים לפי בקשה מיוחדת. לי טפרברג-קנאי - מדריכת תיירים מוסמכת באיטליה זה כמה שנים שאני מתגוררת בפירנצה, שאליה הגעתי בעקבות התאהבות נושנה בנוף הגגות האדומים, באומנות, בארכיטקטורה, בשפה, באוכל ובשפע הסיפורים שמתחבאים בסמטאות. ​ כשהגעתי לפירנצה לא הייתה לי עבודה, והסתובבתי ימים ארוכים ברחובות ללא מטרה. הסקרנות הוליכה אותי בין הרחובות הצרים, הכנסיות הקטנות ובתי המלאכה. שוחחתי באיטלקית עם המקומיים, יצרתי חברויות חדשות, טעמתי את האוכל המקומי ולמדתי על ההיסטוריה ועל האומנות המקומית. כעבור זמן מה הבנתי שאני רוצה לגרום לאנשים להתאהב בפירנצה כמוני ולחוות אותה דרך כל החושים. החלטתי להפוך את התשוקה שלי למקצוע. קיבלתי הכשרה אינטנסיבית וכיום אני מדריכה מורשית ומוסמכת מטעם מחוז טוסקנה ומוזיאון הוותיקן ומובילה סיורים מודרכים בעברית ואנגלית בפירנצה וברומא, לקבוצות וליחידים. ​ אני מזמינה אתכם להצטרף אליי למסע שנובע כולו מהסקרנות שלי לאומנות כזירה לפולמוס דתי וחברתי וכמדיום להעברת סיפורים אנושיים, שהם למעשה פיסות של פאזל תרבותי ענק. אני מזמינה אתכם לחוות את הטיול שלכם דרך העיניים סיור הכרות בפירנצה כיכר סנטה מריה נובלה - כיכר הדאומו - בית הטבילה - כיכר הרפובליקה - כנסיית אורסנמיקלה - כיכר הסניוריה - כנסיית סנטה קרוצ'ה. ​ משך הסיור: כ-3 שעות עלות ההדרכה: 50 אירו למשתתף בקבוצה (מינימום של 4 איש, להדרכה פרטית אנא צרו איתנו קשר) מתאים גם למשפחות עם ילדים. גודל קבוצה: בין 4-12 איש פירנצה, פנינת מחוז טוסקנה, נחשבת לאחת הערים היפות בעולם. כבר בימי הביניים הייתה העיר חלוצה בתחומי תעשייה וכלכלה ושימשה בית אנשי רוח – משוררים, פילוסופים, ממציאים, ארכיטקטים, ציירים ופסלים – והם הובילו שינויים עמוקים בתפיסה התרבותית והאומנותית של אירופה. בעיר שבה כל בניין הוא יצירת אומנות אפשר לטייל ברחובות ולהתפעם מיופיים. במהלך הסיור נבקר בכמה מהכיכרות היפות והחשובות ביותר בפירנצה ונשמע סיפורים על פוליטיקה, על כלכלה, על מסורות מקומיות וכמובן על האומנים הגדולים ששוטטו כאן לאורך מאות שנים והעניקו לעיר את אוצרותיה. הסיור יתחיל בכיכר סנטה מריה נובלה, הסמוכה לתחנת הרכבת של פירנצה. לכנסייה שניצבת בכיכר נודעה חשיבות רבה בפירנצה, ומיכלאנג'לו אף כינה אותה "הכלה שלי". במרחק כמה דקות הליכה משם נגיע אל הקתדרלה המפוארת של פירנצה, ושם נשמע סיפורים על התחרות ששיגעה את העיר – בניית הדלתות של בית הטבילה, שזכו לכינוי "דלתות גן העדן". נמשיך דרך הסמטאות אל כיכר הסיניוריה הציורית, ושם נפגוש את ההעתק המדויק של הפסל "דוד", מקום מושבה של רפובליקת פירנצה וזירה למאבקי כוח בין בעלי השררה. משם נפנה אל הכיכר המרשימה של כנסיית סנטה קרוצ'ה, המשמשת עד היום חלק חשוב במסורת הפיורנטינית העתיקה של כדורגל היסטורי שקיימת עוד מהמאה ה־16. אני מזמינה אתכם להצטרף אליי ולגלות את סודותיה של פירנצה. מסלול הסיור: כשאתם מתכננים את הביקור שלכם בפירנצה, אל תוותרו על הפנינה המפורסמת של העיר – מוזיאון האופיצי. מדובר באחת מגלריות האומנות החשובות בעולם, המחזיקה באוסף ציורים ופסלים שאין שני לו. במסדרונות הגלריה מוצגת תערוכת קבע של פיסול רומי עתיק, ואת הקירות של חדרי הגלריה מעטר אוסף ציורים של האומנים הגדולים ביותר, דוגמת לאונרדו דה וינצ'י, סנדרו בוטיצ'לי, רפאל ומיכלאנג'לו. משך הסיור : כ־4 שעות. עלות ההדרכה : 50 יורו למשתתף (מינימום 4 אנשים; להדרכה פרטית אנא צרו איתנו קשר). עלות כרטיס כניסה למוזיאון : בהתאם למועד הסיור ולזמינות הכרטיסים (רכישת הכרטיסים נעשית באופן עצמאי ואנו מסייעים ברכישה). *בקבוצות של 8 איש ומעלה תתווסף עלות של 1.5 יורו למשתתף עבור אוזניות שמע ומיקרופון להדרכה. במהלך הסיור נשמע את הסיפורים שמאחורי היצירות ונגלה את התהליכים ההיסטוריים שהובילו לשינויים מרחיקי לכת בעולם האומנות. הסיור יסייע לכם להתבונן באופן רחב יותר ביצירות אומנות, כך שבין אם אתם חיות מוזיאונים מנוסות ובין אם זהו עולם חדש עבורכם – זו תהיה חוויה עשירה וייחודית.

במהלך יום הסיור שלפניכם נגלה מספר אוצרות בלתי נשכחים הנמצאים במרחק קצר מרומא: נבקר בווילה של קיסר רומאי ידוע, נסייר בגן רנסנסי הנחשב ליפה ביותר באירופה, ונתרווח במעיינות חמים מודרניים. אורך המסלול: 3-4 שעות בשעות הבוקר, שעתיים אחר הצהריים, וזמן חופשי במעיינות החמים. כל ביקור ברומא עצמה הוא חוויה ייחודית ובלתי נשכחת, שנשארת לנצח בליבם של המבקרים. אבל גם מסביב לעיר הבירה, ולמעשה בכל רחבי מחוז לאציו (Lazio), תוכלו למצוא מקומות נדירים ביופיים, שכדאי מאד לבקר בהם. היום ניסע לאחד מהמקומות האלה – לעיירה טיבולי, המציעה למבקרים בה עושר מסחרר של אטרקציות. העיירה טיבולי (Tivoli), או טיבור העתיקה (Tibur) מתגאה בשורשים עתיקים במיוחד – עתיקים אפילו יותר מרומא עצמה. טיבולי נוסדה ככל הנראה על ידי הסיקולי (Siculi – שבט עתיק שגר במזרח סיציליה בתקופת הברזל), או על ידי מתיישבים יוונים, ומפורסמת בזכות שני אתרים חשובים שהוכרו כאתרי מורשת עולמית על ידי אונסק"ו: וילה אדריאנה (Villa Adriana) – משכנו של הקיסר אדריאנוס, ווילה ד'אסטה (Villa d’Este), אחוזה מפוארת עם גן בסגנון איטלקי שנחשב ליפה ביותר באירופה. בנוסף, ידועה העיר בזכות ספא מעיינות חמים מודרני בשם "לה תרמה די רומא" (Le Terme di Roma), שנבנה על גבי מערכת של מעיינות חמים העולים מבטן האדמה. כאן יכולים המבקרים לטבול בבריכות עשירות בגופרית, וליהנות משלל טיפולי בריאות ויופי. איך מגיעים? טיבולי נמצאת במרחק כ-25 קילומטרים מרומא, וניתן להגיע אליה במספר דרכים: באוטובוס: יציאה מתחנת פונטה מאמולו (Ponte Mammolo) הנמצאת על קו B של המטרו. לאחר מכן יש להחליף לאוטובוס COTRAL, קו רומא-טיבולי-ויה פרנסטינה (via prenestina). האוטובוס עוצר במרחק כ-300 מטרים מווילה אדריאנה. מחיר הנסיעה הוא 1.30 יורו, וניתן לרכוש כרטיסים בכל בר, דוכן עיתונים, וחנות סיגריות (טאבאקאיו, באיטלקית – Tabaccaio). ברכבת: יש לקחת את הרכבת לפסקרה (Pescara) מתחנת רומא טיבורטינה (Roma Tiburtina) ולרדת בתחנת טיבולי צ'נטרלה (Tivoli Centrale). ניתן לקנות כרטיסים לרכבת (מחיר הכרטיס 2.60 יורו) בתחנת הרכבת, בדוכני העיתונים, ובחנויות הסיגריות. מתחנת הרכבת יש לקחת את אוטובוס מספר 4, המגיע לווילה אדריאנה עצמה. ברכב פרטי: זו האופציה הפשוטה, הנוחה, והמומלצת ביותר, משום שהתחבורה הציבורית באזור זה פועלת בתדירות נמוכה, וסובלת מביטולים תכופים. ניתן לשכור רכב פרטי ברומא דרך מגוון חברות פרטיות, כמו לדוגמה הרץ (Hertz) ויורופקאר (Europcar). וילה אדריאנה – Villa Adriana היעד הראשון שלנו נמצא מעט לפני העיר טיבולי עצמה. וילה אדריאנה מופיעה ברוב מכשירי הניווט והאפליקציות כ"Tivoli Villa Adriana", והכתובת המדוייקת היא Largo Marguerite Yourcenar 2, Tivoli, Roma. מחיר כרטיס הכניסה הוא 10 יורו, וניתן לרכוש כרטיסים במקום, או להזמין אותם מראש דרך אתר האינטרנט הרשמי של הווילה. פובליוס איליוס טראיאנוס אדריאנוס (או אדריאנו, Adriano, באיטלקית) נולד באיטליקה (באזור שכיום נמצא בספרד) בשנת 76 לספירה. לאחר שאביו נפטר הוא אומץ בידי הקיסר מרקוס אולפיוס נרווה טראיאנוס. לאחר שאדריאנוס עלה לשלטון בשנת 117 לספירה הוא עמד בראש הצבא, וניצח על שלל מערכות. הוא פתר מספר סכסוכים טריטוריאליים והגה אסטרטגיה ששמרה על גבולות האימפריה ופישטה את המערכת הבירוקרטית. תחת שלטונו שגשגה האימפריה, ובעיני האיטלקים הוא נחשב לאחד מ"חמשת הקיסרים הטובים", אבל במסורת היהודית זכה אדריאנוס למוניטין מפוקפק בהרבה, ונודע כקיסר שדיכא ביד ברזל את מרד בר כוכבא (שבמהלכו ובסופו נהרגו מאות אלפי יהודים, עשרות אלפים נמכרו לעבדות, ועל היהודים נאסר להיכנס לירושלים). אדריאנוס ניהל גם מערכה אכזרית כדי לקטוע אחת ולתמיד את ההתנגדות היהודית לשלטון רומא, והטיל סדרה של גזירות (הידועות בשם "גזירות אדריאנוס") על תושבי ישראל, במטרה לעקור מהשורש לא רק את התודעה הלאומית אלא גם את התודעה היהודית; בין היתר נאסר על היהודים לקיים ברית מילה ולשמור את השבת. הרבנים שהמשיכו במאבק ושמרו מצוות הוצאו להורג (אחד הידועים שבהם היה רבי עקיבא). אדריאנוס נודע כקיסר משכיל, שביקר בכל חלקי האימפריה ולמד ללא הרף – הוא אהב שירה ואומנות, ונהג להזמין לווילה שלו אנשי ספרות ופילוסופים. הוא בנה מבנים מונומנטליים כמו חומת אדריאנוס באנגליה, דאג לשיפוץ הפנתיאון ברומא, והורה על בנייתם של מקדשים אחדים, וביניהם גם מקדש ונוס בפורום הרומאי. הוא נפטר ממחלת ריאות בגיל 62, ונקבר במאוזוליאום שהפך לאחד האתרים המרכזיים ברומא – מצודת סנט'אנג'לו (קסטל סנט'אנג'לו – Castel Sant’Angelo), המכונה גם "לה מולה אדריאנה", או "המאוזוליאום של אדריאנוס". הווילה המלכותית של אדריאנוס נחשבת לגדולה ביותר מבין כל הווילות של כל קיסרי רומא, ומתפרשת על פני כ-12 קמ"ר (מתוכם 4 קמ"ר פתוחים לקהל הרחב). הווילה נבנתה בין השנים 118-133 לספירה, על גבי הריסותיה של וילה רומאית מוקדמת יותר, מהתקופה הרפובליקנית, שהייתה שייכת לוויביה סבינה (Vibia Sabina), אשתו של הקיסר. וילה אדריאנה הייתה עיר לכל דבר, עם גנים, בריכות, מזרקות, שערים, מרחצאות, חדרי כושר, ספריות (הקיסר היה אדם משכיל מאד), היפודרום, אצטדיון, תיאטראות, מקדשים, מגורי צוות, וילות עבור האורחים, אולמות לקבלת קהל, ומגורים עבורי בני משפחתו של הקיסר. אדריאנוס הפך את הווילה למקום המגורים הרשמי שלו בשנת 128 לספירה, ובשנותיו האחרונות שלט מכאן על האימפריה כולה. התוכנית של אדריאנוס, שהיה אדריכל בעצמו, הייתה לשחזר בתוך מתחם הווילה מבנים בעלי חשיבות מרחבי האימפריה שלו, שבהם הוא ביקר במהלך מסעותיו. המבנים נבנו עם כמה התאמות אישיות, לפי טעמו של הקיסר. המבנים שאסור להחמיץ הם: 1. בריכת הקאנופוס (Canopo): מבנה זה הושפע מעיר מצרית עתיקה שראה אדריאנוס. מדובר על תעלה ארוכה (המדמה את הנילוס) שמוקפת בפסלים (המושפעים בחלקם מאלים מצריים) ובסופה ניצב מבנה. המבנה, שנקרא איל סרפאו (Il Serapeo), מקושט בפסלים של אלים רומאיים ובמזרקה המתיזה סילוני מים. כאן נהג הקיסר לערוך ארוחות ערב בלילות הקיץ החמים. הביקור במבנה הזה הותיר אותי נפעמת, ובהזדמנות אחת זכיתי לצפות פה במופע תיאטרון יפה עד כאב בשם "זיכרונותיו של אדריאנוס", שהתבסס על הרומן ההיסטורי שכתבה הסופרת הצרפתיה מרגריט יורסנאר (Marguerite Yourcenar). הספר תורגם גם לעברית, ויצא לאור בשנת 1987 בהוצאת זמורה ביתן. 2. התאטרון הימי (Teatro Marittino): זה מקום מיוחד שאני אוהבת במיוחד, בשל צורתו המעוגלת וההרמונית: שורת עמודים מחבקת את האגם, שבמרכזו ניצב אי מלאכותי ועליו הווילה שבה מצא הקיסר מפלט כאשר רצה להתבודד. 3. המרחצאות הקטנים והגדולים (Le grandi e piccole Terme): הרומאים העתיקים הבינו כבר בתקופה הרפובליקנית את חשיבותם של המרחצאות כמקום שבו אדם יכול להירגע ולטפל בעצמו, ובנו מרחצאות בכל רחבי האימפריה. בווילה של הקיסר נבנו כמובן שני מרחצאות – אחד עבור הקיסר ואחד עבור העובדים והאורחים. 4. התיאטרון היווני (Il Teatro Greco): תיאטרון קטן ופרטי, ששימש אורחים קרובים. 5. הספרייה היוונית והספרייה הלטינית (La biblioteca greca e la biblioteca latina): אדריאנוס היה קיסר משכיל, והורה על בנייתן של שתי ספריות גדולות מאד: אחת בגובה שלוש קומות, שחוברה לתיאטרון הימי; ואחת בגובה שתי קומות. שתיהן ניצבות מול גינה, שבמרכזה ניצבת מזרקה. 6. פיאצה ד'אורו (Piazza d’Oro): הפיאצה נמצאת בגבולו הדרומי של המבנה, ושימשה כחלל לאירוח רשמי. בין השאר היו כאן בריכה, נימפאום (מקדש רומאי עתיק שבו התקיים פולחן הנימפות) עם מזרקה שהשפריצה סילוני מים, ופורטיקו (מבנה שער מקורה עם עמודים). בנוסף לאתרים האלה ישנם אוצרות רבים שכדאי לגלות, וביניהם גם המוזיאון שבו שמורים כמה מהפסלים המקוריים שהתגלו בזמן החפירות הארכיאולוגיות שנערכו באזור. פסלים אחרים מהווילה מפוזרים במוזיאונים בכל רחבי העולם. בתום הביקור התרבותי הנהדר הזה, נלך לאכול ארוחת צוהריים במרכז טיבולי. המטבח המקומי הוא איכרי מאד באופיו, ומבוסס על מאכלים פשוטים ואותנטיים. בין המעדנים הטיפוסיים לאזור: אובה פיצוטלו (uva pizzutello) – זן ענבים בעלי צורה מוארכת ומיוחדת, דג הטרוטה, שחי בנהר האניינה (Aniene) ובאגמים הסמוכים לטיבולי, סקפטה (scafata), מנה המבוססת על ירקות כמו פול, אפונה, תפוחי אדמה, בצל ושום, פיצה קרשוטה (pizza cresicuta) – סוג של קינוח המתובל באניס, פירות הדר וליקר אדום בשם אלקרמס (alchermes), ופנג'לו (pangiallo) – מאפה מתוק עם דבש, פירות יבשים, צימוקים, קקאו ותפוזים. הכניסו למכשיר הניווט של הרכב שלכם את הכתובת של חניון (פרקג'ו) פיצה מאסימו (Parcheggio Piazza Massino), ושם נשאיר את הרכב (מחיר שעת חנייה 1 יורו). מכאן נמשיך ברגל לאורך ויה רומא, ואז לאורך ויה דל פונטה גרגוריאנו (via del Ponte Gregoriano). כאן תוכלו להתפעל מהגשר שנבנה במאה ה-19 מאבן טוורטין, ושוחזר לאחר הפצצות בעלות הברית בשנת 1944. תוכלו גם לראות את המפלים והגנים של וילה גרגוריאנה (villa Gregoriana), שנבנו בידי האפיפיור גרגוריוס ה-16 במאה ה-19. הגנים המקסימים ממוקמים ליד מפל מרשים (השני בגובהו באיטליה). האתר סגור כרגע למבקרים. מהגשר נמשיך לאורך ויקולו דלה סיבילה (Vicolo della Sibilla), ואז נפנה ימינה ונמשיך לאורך וויה דלה סיבילה עד שנגיע למספר 50 (via della Sibilla 50). אם אתם נעים בעזרת התחבורה הציבורית, עליכם לקחת מווילה אדריאנה את קו מספר 4, לחזור לתחנת טיבולי, ללכת 15 דקות לאורך ויאלה מאציני (Viale Mazzini), ומשם להמשיך לאורך וויה דל פונטה גרגוריאנו. הגענו אל היעד שלנו – מסעדת סיבילה (Sibilla), מסעדה אלגנטית וייחודית, שנפתחה לראשונה בשנת 1720, ואירחה לאורך השנים אורחים ידועי-שם ורבי מעלה כמו פרידריך וילהלם השלישי (מלך פרוסיה ואחיינו של נפוליאון), הירוהיטו קיסר יפן, יוקו אונו (אשתו של ג'ון לנון), ניל ארמסטרונג (האיש הראשון שהלך על הירח) ועוד רבים אחרים. המסעדה ממוקמת למרגלות שרידיהם של שני מקדשים עתיקים, כך שבזמן שנהנה מהמנות הטעימות נוכל גם להתפעל מיופיים של המונומנטים החשובים האלה, ומקסמו של הנוף ההרמוני שמסביבם. המקדש הראשון הוא מקדש סיבילה (Tempio della Sibilla) מהמאה השנייה לפנה"ס. כיום נותרו מהמקדש רק עמודים אחדים, וקיר. המקדש השני הוא מקדש וסטה (Tempio di Vesta), בעל צורה מעוגלת (בדומה למקדש וסטה שבפורום הרומאי ברומא), וגם הוא נבנה במאה השנייה לפנה"ס. לאחר שטעמתם את המנות המעולות שהכין השף, נמשיך רגלית לעבר וילה ד'אסטה (Villa D’Este), הנמצאת במרחק 10 דקות בלבד מהמסעדה. על מנת להגיע לווילה נלך לאורך ויה דלה סיבילה עד שנגיע לפיאצה טרנטו (Piazza Trento). ניתן לרכוש כרטיסים במקום, או אונליין. מחיר הכרטיס עומד על 10 יורו (13 יורו אם מתקיימת במקום תערוכה). וילה ד'אסטה הגנים של וילה ד'אסטה הוכרו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בזכות יופיים וייחודים: שילוב של מזרקות, מערות, ומקדשי נימפאום המתיזים סילוני מים המקיפים את הווילה. הגנים המפורסמים נבנו בתקופת הרנסנס, ומתפרשים על פני שטח בגודל 400 מ"ר. היה זה הקרדינל איפוליטו ד'אסטה שהפקיד את מלאכת התכנון בידי האדריכלים הטובים של זמנו, החל משנת 1550. העבודות נמשכו כעשרים שנה, ובהמשך שופץ המתחם מספר פעמים. כיום ניתן לבקר לא רק בגנים המפורסמים אלא גם בווילה ד'אסטה האלגנטית והמקושטת בפרסקאות, ששימשה כמשכנו של הקרדינל. המזרקות שבגני הווילה הן יהלום אדריכלי אמיתי, בזכות התחכום ההנדסי שלהן. הפסלים ומשחקי המים (חלקם מלווים במוזיקה) יוצרים אוירה הרמונית ואלגנטית. כמה מהמזרקות החשובות ביותר הן: -לה רומטה (La Rometta), או "מזרקת רומא בזעיר אינפין", ובה ניצבים העתקים של כמה מהפסלים הידועים ברומא. -לה פונטנה דל ביקיירונה (La Fontana del Bicchierone) או "מזרקת הספל הגדול" שפיסל ג'ובאני לורנצו ברניני -לה גרנדה פונטנה דל'אובאטו (La Grande Fontana dell’Ovato) או "המזרקה הסגלגלה", הניצבת בקצה שדרת "מאה המזרקות" -לה פונטנה די פרוסרפינה (La Fontana di Proserpina), או "מזרקת פרוסרפינה" הכוללת נימפאום -לה פונטנה די נטונו (La Fontana di Nettuno), או "מזרקת נפטון" -המזרקות ה"מוזיקליות": מזרקת הציפורים (לה פונטנה דלי אוצ'לי – La Fontana degli Uccelli) ומזרקת העוגב (לה פונטנה דל,אורגנו – La Fontana dell’Orgnao). בעבר קושטו גני הווילה בפסלים עתיקים רבים, אבל היום הפסלים מפוזרים במוזיאונים ברחבי העולם. לה טרמה די טיבולי – מרחצאות המעיינות החמים של טיבולי לאחר שצללנו לתוך עולם הטבע והאומנות, נחזור לרכב (או לתחנת הרכבת) וניסע לכיוון מרחצאות טיבולי – לה טרמה די טיבולי (Le Terme di Tivoli), הנמצאים בוויה טיבוריטנה ולריה (Tiburtina Valeria), בקילומטר 22,700. המרחצאות האלה ידועים בזכות מי המעיינות "המבעבעים", המלאים בבועות. המים החמימים (בטמפרטורה קבועה של 23.8 מעלות) נחשבים כמרפאים בזכות הריכוז הגבוה של גופרית, המשמשת כחומר מחטא ואנטי-דלקתי. מי המעיינות נחשבים כמסייעים בטיפול בבעיות דרמטולוגיות, בעיות נשימה, בעיות בדרכי השתן, ובעיות מפרקים. במרחצאות תוכלו למצוא ארבע בריכות באוויר הפתוח (שתי בריכות המותאמות לילדים ושתיים למבוגרים), ומפלים קטנים שאפשר לעמוד מתחתיהם ולעסות את הכתפיים בשלווה מוחלטת. הבריכות פתוחות מיוני ועד ספטמבר, ומחיר כרטיס הכניסה משתנה לפי העונה (ניתן להתעדכן באתר המרחצאות). בחודשי החורף ניתן להזמין כאן סדרה של טיפולים בבוץ ובמי המעיינות עצמם. ניתן כמובן לרכוש גם מוצרים המבוססים על מי המעיינות. אם תרצו להישאר באזור, תוכלו להעביר את הלילה במלון ויקטוריה הממוקם בתוך מתחם המרחצאות ממש. ואם אתם מחפשים מקום מוצלח לאכול בו ארוחת ערב במרכז העיר טיבולי, תוכלו לנסות את פיצרייה דה ג'רמנו (Pizzeria da Germano), שמציעה אומנם תפריטים "אחידים" לתיירים על בסיס דגים או בשר, אבל נותנת תמורה מצוינת למחיר.