בשנים האחרונות נכנס האי איסקיה לתודעת קוראי העברית בזכות הרומנים הנפוליטנים מאת אלנה פרנטה, אשר כמה מהאירועים הדרמטיים בהם מתרחשים על חופיו. האיטלקים גילו את הפנינה התיירותית הזו בשנות החמישים, הרבה אחרי היוונים הקדומים, שהתיישבו בו כבר לפני 3,000 שנה. זהו אי יפהפה, מוקף חופי זהב וים כחול, מעיינות חמים מפנקים, גנים מטופחים, כפרים אותנטיים, מסלולי הליכה ואווירת שלווה של קצה העולם. מה עוד אפשר לבקש מאתר נופש? גיאוגרפיה וגיאולוגיה איסקיה (Ischia) הוא אי וולקני שנוצר לפני כ־130,000 שנה, והוא תוצר של אלפי שנות התפרצויות געשיות. זהו האי האיטלקי הרביעי בשטחו, אחרי סיציליה, סרדיניה ואלבה, והשלישי בגודל אוכלוסייתו. גרים בו כ־65 אלף תושבים, שטחו הוא כ־46.3 קמ"ר ואורך קו החוף שלו הוא 43 ק"מ. האי שוכן במפרץ נאפולי היפהפה ומשתייך לארכיפלג פְלֶגריים עם האיים פרוצ'ידה, ויוָורָה ונִיסידָה. האיים נמצאים באזור גיאולוגי המכונה "קָמְפִּי פּלֶגרֵיי" (Campi Flegrei). זהו אזור וולקני רחב ידיים, או ליתר דיוק קַלְדֶרָה, כלומר שקע גדול שנוצר בעקבות התפרצויות געשיות רבות עוצמה שהובילו להתרוקנות חלקית של תא מגמה בקוטר של 15 ק"מ לערך שנמצא צפונית־מערבית לעיר נאפולי. ההתפרצות האחרונה אירעה בסביבות שנת 1,300 לספירה, ואף שהייתה זאת אחת ההתפרצויות הקטנות בהיסטוריה הגעשית של קמפי פלגריי, היא שמה קץ ל־3,000 שנות שלווה. הפעילות הוולקנית הנוכחית בקמפי פלגריי מתבטאת בשלושה סוגי תופעות: ברדיסייסמיות, פומרולות ונביעות הידרותרמיות. ברדיסייסמיות היא התרוממות ושקיעה איטיות של הקרקע היוצרות רעידות אדמה בעוצמה קלה ובינונית (רעידות האדמה המשמעותיות האחרונות באי התרחשו בשנת 1883 ו־2017); פומרולות הן התפרצויות של קיטור ושל גזים וולקניים אחרים דרך שברים קטנים ועמוקים בפני השטח; מנביעות הידרותרמיות בוקעים מים חמים דרך סדקים באדמה, מים המכילים מינרלים שונים שהתחממו בעקבות פעילות גיאותרמית. המלה "פּלֶגרֵיי" (flegrei) נגזרה מהמילה היוונית פלגו (flègo), שפירושה "בעירה". הכוונה אינה להתפרצויות געשיות, שכן בתקופה הרומית הר הגעש היה רדום במשך מאות שנים, אלא לאין־ספור הפומרולות והמעיינות החמים, שהמים בהם על סף נקודת רתיחה. היסטוריה האי איסקיה נחשב להתיישבות היוונית העתיקה ביותר באיטליה, החל מהמאה השמינית לפני הספירה. סביר להניח שזו לא הייתה קולוניה יוונית במובן הצר, אלא קהילת סוחרים שרובם היו יוונים, אך חיו בה גם מתיישבים אטרוסקים ופניקים (ואולי אפילו פונים) רבים. היא החלה בתור מרכז סחר רב לאומי והפכה לקולוניה שרוב אוכלוסייתה יוונית. עדות להתיישבות היוונית התגלתה בסוף האלף הקודם באזור כף קיָארִיטוֹ (Punta Chiarito), כאשר נחשפו יסודות חווה יוונית של חקלאים אמידים, כפי שניתן להסיק מאיכות הכדים שנמצאו, כדים המתוארכים ל־780–790 לפני הספירה. מפרץ סוֹרגֶ'טוֹ (Sorgeto), הנמצא למרגלות כף קיאריטו, מציע מחסה אידיאלי לספינות, בעיקר מפני רוחות המיסטרל הנושבות באזור, ולכן מצאו אותו היוונים מתאים למיקום המזח. מקור השם לא מעט אגדות מהתקופה הקלאסית התרחשו בארכיפלג פּלֶגרֵיי. המפורסמת בהן קשורה למיתוס הקרקופים ולשם שכינו בו היוונים את האיים הפליגריים – פּיתָקוּזה, שמשמעותו "ארץ הקופים". האגדה מספרת שהקרקופים היו שני אחים, שאומנם הוריהם היו האלה תֵיאַה והטיטאן אוקיאנוס, אך הם עצמם היו צמד שודדים שהתפרסמו בזכות יכולתם לשקר, להוליך שולל ולגנוב. יום אחד נתקלו באדם שנח בשולי הדרך ושדדו ממנו את נשקו ואת חפציו. הם לא הביאו בחשבון שזה היה הראקלס (הרקולס במיתולוגיה הרומית), בנו של זאוס. הגיבור ניצח בקלות את השניים, תלה אותם הפוך מרגליהם משני צדי מוט והעמיס אותם על כתפיו. כשראשם מטה הבחינו השניים בישבנו השחור והשעיר (סמל לגבריות) של הראקלס. בילדותם התנבאה אימם שגבר ושמו מלמפיגו (מילולית – הישבן השחור) יביס אותם יום אחד. לכן, כשראו הקרקופים את אחוריו השזופים של האל למחצה, הם פרצו בצחוק. הראקלס שאל אותם מה הסיבה לעליצות הזו, ותשובתם שעשעה אותו כל כך עד ששחרר אותם. אולם, גם אחר כך לא היטיבו הנוכלים את דרכם, וזאוס הזועם הפך אותם לקופים וגירש אותם לאי פּיתָקוּזה (ביוונית "קוף"). למעשה, לטענת חלק מההיסטוריונים, המונח "פיתקוזאי", החוזר שוב ושוב בטקסטים קדומים בנוגע לאיסקיה ולשאר האיים במפרץ נאפולי, מצביע על יחס המתיישבים היוונים לאוכלוסייה המקומית ומבטא את תחושת העליונות שלהם כלפי תושבי הקולוניה. ​ על פי מיתוס יווני אחר, זאוס נלחם בשני טיטאנים, טיפאוס ומימס, הביס אותם ובתור עונש קבר אותם תחת שני גושי סלע –את טיפאוס מתחת לאיסקיה ואת מימס מתחת לפרוצ'ידה. זה היה ההסבר של היוונים הקדמונים למסתורין הוולקני של האזור כולו – לתנודות הקרקע הבלתי פוסקות אחראים האלים הכלואים מתחת לאיים. אפשרות נוספת למקור השם היא המילה היוונית פָיטוֹס, כלומר כד או אמפורה, כמו כלי החרס שיוצרו באי. ואכן, ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן כתב במאה הראשונה לספירה בספרו Naturalis Historia ("תצפית על הטבע") ששם המקום פּיתָקוּזה מגיע מהמונח היווני פיטוי, הקשור לייצור כלי טרקוטה, שכן תושבי המקום הקדומים ניצלו את שפע החומר במקום להכנת כלי קרמיקה. על פי מקורות היסטוריים, זכתה תוצרתם להערכה רבה ואף נסחרה תמורת ברזל שנכרה במחצבות האי אלבה. אין־ספור ממצאי החומר שמורים כיום במוזיאון הארכיאולוגי בווילה ארבוסטו (Villa Arbusto) באיסקיה ובמוזיאונים אחרים, כמו המוזיאון הארכיאולוגי הלאומי בנאפולי . ​ את האי איסקיה כינו הרומאים "אֶנָריה" (Aenaria), שם המזוהה עם "קופים", או עם אַינֵיאָס (בנה של אפרודיטה, שאת קורותיו סיפר וירגיליוס באַינֵאִיס), שהצי שלו עגן באי, או עם המילה "אנוס", כלומר מתכת בלטינית, המתייחסת לבתי יציקת העופרת והפח שנמצאו בחוף המזרחי, באזור קָרטָה רוֹמָנָה (Carta Romana). ההנחה היא ששמו הנוכחי של האי התגלגל מהמונח הלטיני לאי "אינסולה", שהפך בהמשך לאיסקלה, ובסופו של דבר לאיסקיה. העדות הראשונה לשם הופיעה במכתב של האפיפיור לאו השלישי משנת 812, שבו הוא דיווח לקיסר קרל הגדול על החורבן באזור וכינה את האי "איסְקְלה מאיור". למעשה, לאחר נפילת האימפריה הרומית איסקיה היה קורבן לביזות הברברים. לאחר תקופה קצרה תחת שלטון הדוכסות הביזנטית של נאפולי, בסביבות המאה השישית לספירה, נחשף האי לפשיטות של סָרָצֶ'נִים (מוסלמים), כמו הפשיטה של אוגוסט 812 שנזכרה במכתבו של האפיפיור. אנשי איסקיה פיתחו שיטות התנגדות שונות להתקפות הבוזזים, בעיקר סביב הטירה המבוצרת, שהוקמה כבר במאה החמישית לפני הספירה. כאשר נראו סירות סרצ'נים באופק, תקעו התושבים בקרן, בית אחר בית, וכך התפשטה האזהרה בכפר, והתושבים מצאו מחסה בטירה או במערות שנחפרו בטוף. ככלל, אפשר לומר שגורל האי היה כרוך בגורלה של נאפולי, ומי ששלט בה שלט גם באי. תיירות – רקע עד לפני כמה עשרות שנים התפרנסו תושבי האי בעיקר מחקלאות, מדיג ומחיות משק. כיום איסקיה הוא אחד היעדים התיירותיים האיטלקיים הפופולריים ביותר; בממוצע מבקרים בה יותר מחמישה מיליון תיירים בשנה, הצלחה גדולה שזכתה לה רק לאחרונה. יש לזכור שתיירות חופים היא המצאה, או מנהג האופייני לעידן המודרני. נפלאות הרחצה בים התגלו ביולי 1789, כאשר המלך האנגלי ג'ורג' השלישי טבל במימי תעלת למנש כדי להירגע מעט וגילה את הנאת הרחצה בים. על פי האנקדוטה, האצילים הקרובים אליו הפיצו את בשורת הבילוי החדש שלו, וכך נולדה תיירות החופים. בזכות המלך ג'ורג' החלו לבנות מתקנים המאפשרים ליהנות מהים, תחילה לעשירים ואחר כך גם לפשוטי העם, והופיע מושג החופשה על שפת הים כפי שהוא מוכר בימינו. ​ מבחינה תיירותית, המעיינות החמים באי איסקיה היו מוכרים עוד בעת העתיקה. הפעילות הוולקנית הפכה את איסקיה לאחד ממרכזי מעיינות המרפא הגדולים באירופה. הממצאים הארכיאולוגיים מעידים על כך שהמתיישבים היוונים העריכו את מי המעיינות החמים של האי והשתמשו בהם. הם השתמשו במים החמים לחיזוק הגוף והנפש ולריפוי פצעי מלחמה, שכן למים ולקיטור שבקעו מהאדמה יוחסו כוחות על־טבעיים. בקרבת מעיינות חמים רבים אף שכנו מקדשים לאלים. אך היו אלו הרומאים שהאדירו את המים החמים בתור כלי לריפוי ולהרפיה ובנו את המרחצאות הציבוריים. בניגוד למעיינות חמים במקומות אחרים, לא נבנו באי מרחצאות מפוארים, ככל הנראה בגלל התופעות הגעשיות ורעידות האדמה שזעזעו את האי לעתים קרובות. עם שקיעת האימפריה הרומית ננטשו המעיינות החמים למשך כמה מאות שנים. רק בתקופת הרנסנס זכו מחדש תכונות המרפא של המעיינות להערכה בזכות הרופא יָסולינו, פרופסור מאוניברסיטת נאפולי, שפרסם מאמרים בדבר תכונותיהם המועילות של מעיינות איסקיה. בתחילה נותרו המרחצאות החמים פריווילגיה של אצילים, ואחר כך נבנו בקרבת המעיינות החמים החשובים ביותר מרחצאות ובתי הארחה, שהפכו את האי איסקיה לאתר בריאות מוכר. בין הדמויות המפורסמות שנהנו ממנו אפשר למצוא את ג'וזפה גריבלדי (שנסע לשם לאחר קרב אספרומונטה כחלק מהמערכה לאיחוד איטליה), הרוזן קמילו בנסו די קאבור והמנצח האקסצנטרי ארטורו טוסקניני. ​ ובכל זאת, עד שנת 1951 נותרה איסקיה יעד תיירותי לא מוכר כמעט לרוב האיטלקים. נקודת המפנה הגיעה כאשר אנג'לו ריצולי, מפיק סרטים ומייסד אחד מבתי ההוצאה הגדולים באיטליה, נפש באי. היזם העשיר הוקסם כל כך מהאי עד שמייד החל להשקיע בו משאבים עצומים. בזכותו נבנו מלונות פאר, מרחצאות נופש ואפילו בית חולים הנושא את שמו. "רג'ינה איזבלה", מלון היוקרה הראשון באי, הוא פרי יוזמתו. המלון נבנה בתור הרחבה של המרחצאות היווניים־רומיים העתיקים שנמצאו בלאקו אָמֶנוֹ (Lacco Ameno). מייד עם השקתו דורג המלון בין שלושים המלונות הטובים בעולם. ריצולי פרסם את המלון באיסקיה בכתבי העת שלו, שהופצו ברחבי העולם, ואולפני הקולנוע שלו צילמו בו סרטים שהציגו את יופיו להמונים. ריצ'רד ברטון, ליז טיילור, אווה גרדנר, צ'רלי צ'פלין והדוכסים מווינדזור היו בין המבקרים המפורסמים ביותר באי. אנשי איסקיה עדיין מכירים תודה לריצולי, ולראיה – פסלו מוצב במרכז העיירה לאקו אמנו, ובמוזיאון הפיתקוזי, ששוכן בוילה ארבוסטו (ביתו של המו"ל הגדול), הוקדש לו אגף שלם. כיום מחולק האי לשש עיריות (ארגון מנהלי של השטח): איסקיה, כולל האזורים המפורסמים איסקיה פורטו (Ischia Porto) ואיסקיה פונטֶה (Ischia Ponte); קָזָמיצ'וֹלה טרמה (Casamicciola Terme); לאקו אמנו, פוֹריוֹ (Forio); סֶרָרָה פונטנה (Serrara Fontana), שהכפר והאי הקטן סנטאנג'לו (Sant’Angelo) הוא חלק ממנו; ובָּרָנו ד'איסקיה (Barano d’Ischia) עם מָרוֹנְטי (Maronti), חוף הרחצה הגדול באי. בעבר עלו קריאות להקמת מרכז מנהלי אחד, אך התושבים דחו אותן. לטיפים ומידע - הירשמו לקבוצת הפייסבוק של אתר באיטליה: איטליה למכורים תיירות – כיצד והיכן אפשר להגיע בקלות אל האי מנמל נאפולי – מולו בּוֹוֶורלו (Molo Beverello) קלטה פורטה די מסה (Calata Porta di Massa) מרג'לינה (Mergellina) או פּוצוּאוֹלי (Pozzuoli) – באמצעות מעבורות ורחפות, שלפי פרסומי החברה מגיעות לאיסקיה פורטו, לפוריו או לקזָמיצ'וֹלה. המעבורות מפליגות רק מקלטה פורטה די מסה, ונדרשת כשעה וחצי כדי להגיע לאיסקיה פורטו. הרחפת היא האמצעי המהיר ביותר – ההפלגה בה נמשכת 50 דקות בלבד. בחודשי הקיץ ההפלגות תכופות למדי. אפשר להגיע לנמל נאפולי משדה התעופה או מהתחנה המרכזית באוטובוס של Alibus. אפשר לשלב בקלות טיול בעיר נאפולי עם חופשה המוקדשת לים ולטבע באיסקיה. כדי לחוות את האי במלואו ולהתפעל מיופיו נדרש לפחות שבוע. אולם, אם זמנכם קצר יותר, תוכלו לבחור עצירות בהתאם לתחומי העניין האישיים שלכם ולגלות, לפחות חלקית, את האי המופלא הזה. ​ באשר ללינה, ישנם אין‏־ספור מלונות ובתי נופש המתאימים לכל טעם. ברוב המלונות יש מרכזי בריאות ובריכות מקורות ופתוחות של מי מעיינות חמים. בדרך כלל המחירים נוחים בהשוואה לאתרי תיירות חופים אחרים באיטליה. מקובל להתארח בתנאי חצי פנסיון, מכיוון שבדרך כלל המחיר גבוה רק במעט בהשוואה ללינה בלבד. את התעריף הזול ביותר, אגב, תוכלו להשיג לרוב בפנייה ישירה למלונות. האזורים המבוקשים ביותר הם פוריו ואיסקיה פורטו, והם גם התוססים ביותר. סנטאנג'לו ומרונטי מרוחקים יותר מהמרכזים הצפופים, ולכן מתאימים יותר למי שמחפש יותר שלווה או למשפחות. קָזָמיצ'וֹלה ולאקו אמנו, השוכנות בין העיירות איסקיה ופוריו, הן פשרה מצוינת. ​ בתוך האי אפשר להתנייד באוטובוסים מקומיים (קיימות עסקאות חסכון שונות בעלות פחותה מ־15 יורו למשך שבעה ימים, אך לעיתים קרובות הם עמוסים מדי במהלך הקיץ), מוניות (רצוי לנהל משא ומתן על המחיר מראש) או רכבים להשכרה (טוסטוסים הם אמצעי התחבורה השימושי ביותר לזוג או לחברים. מכונית עלולה להיות לא נוחה בגלל הרחובות הצרים והקושי במציאת חניה). אתרים אין ספק שהים הוא האטרקציה המרכזית באיסקיה. האי הקטן יכול להתגאות במגוון חופים ובמים שצבעם נע בין כחול עז, תכלת שמים, ירוק אזמרגד וטורקיז בגוונים שקשה לתאר וקשה עוד יותר לשחזר. החופים מרופדים בגרגרי חול, בינוניים וגסים, ובחלוקים קטנים, שצבעם נע בין זהב, חום והשחור האופייני לסלעים געשיים. ​ פוריו ומרונטי הם חופי הרחצה הגדולים. האחרון נמתח לאורך של שלושה קילומטרים, והוא אחד המקומות היפים ביותר באי, הן בזכות המים הצלולים והן בזכות הנוף הקסום של הים, עם הסירות העוגנות בעומק הים כמעין קו הגנה על החוף, עם המצוק של סנטאנג'לו ועם הגבעות הירוקות. מקור השם נובע מהמילה הלטינית "מרונטיס", שפירושה "מקום שקט", כיאה לשלוות המקום. מחוף מרונטי אפשר להגיע לאחד המעיינות החמים באי המכונה פומרולס (Fumaroles), שבימי קדם נאמר ששם "יוצאת נשיפתו של טיפאוס ממעמקי האדמה". באזור זה נפלטת מתחת לפני הקרקע אנרגיה תרמית גדולה המשחררת ענני קיטור לאוויר ובועות גז בטמפרטורה של 100 מעלות בים. אפשר לצפות בהן במסכת צלילה במרחק מטרים ספורים מהחוף. נהוג לבשל כאן באמצעות אנרגיה טבעית ולעשות את הדבר המכונה סָבּיָטוּרה, אמבטיות חול, כלומר קבורה בחול הרותח כשרק הראש נשאר בחוץ. ​ כשממשיכים לפוריו, אפשר לבלות בצ'יטָרָה (Citara), החוף המפורסם באזור, ולחזות בצוקי כף אימפרטורה (Punta Imperatore), המסוככים על המים הצלולים ועל החול הרך על רקע נופי טבע ים תיכוני בתולי. כאן נמצאת אחת האטרקציות המרכזיות של האי: גני פוסידון (Giardini di Poseidon), פארק המעיינות החמים היפה ביותר באי. מבין הסלעים על החוף שלמרגלות הפארק, בקצהו המערבי של מפרץ צ'יטרה, חופרים את "בוץ איסקיה" המפורסם, מורחים אותו על העור עד שהוא מתקשה לחלוטין ולאחר מכן נשטפים במי ים ונשארים עם עור רך, נקי וקטיפתי. כשמתרחקים ממרכז פוריו מגיעים למפרץ סן פרנצ'סקו (San Francesco). הנקודה היפה ביותר בו נמצאת מתחת לצוק הגבוה המפריד בין פוריו לסנטאנג'לו, ובה המים צלולים וקרקעית הים מרוצפת בסלעים גדולים. אפשר להתפעל מרחוק מנמל פוריו ומהסמל המסחרי של העיירה – המגדל המואר בלילה בצבעים מסנוורים. ​ אסור להחמיץ את המפרץ הקטן של סן מונטנו (San Montano): חול רך וזהוב, מים צלולים וקרקעית סלעית, שפע דגים ואתר מושלם לחובבי שנורקלינג. המפרץ מוקף בצמחייה ים תיכונית צפופה המכסה סלעים גבוהים המזדקרים מהים, כאילו הם עצמם רוצים לחוש את צלילות המים. לא רחוק ממנו נמצאים גני נגומבו (Giardini Negombo) המפורסמים, פארק בוטני מרהיב נוסף הכולל בתוכו מעיינות חמים. ​ המפרץ הקטן של קרטרומנה (Cartaromana) מומלץ אף הוא. זהו החוף המושלם לחובבי ארכיאולוגיה ולצוללים: אפשר לצאת מכאן לצלילות אל קרקעית הים כדי להתפעל משרידי כפר רומי קדום שקוע. גם לרומנטיקנים חשוכי מרפא אסור להחמיץ את המקום, שכן הנוף של טירת אראגונזה (Castello Aragonese) לא יסולא בפז בכל שעה ובכל עונה. נוסף על כך, בקרבת החוף נמצאות בריכות סלע טבעיות שנובעים מהן מים חמים המתערבבים במי הים, וכך נשמרת בהן טמפרטורה קבועה של כ־38 מעלות. טירת אראגונזה, השוכנת על אי קטן באמצע הים, היא ללא ספק שכיית החמדה המרתקת והמיוחדת ביותר באיסקיה. היא מרהיבה מכל צד שנביט בה. חוף הדייגים הוא המקום האידיאלי לנקודת מבט קצת אחרת: מצד אחד הטירה, מהצד האחר בתיהם הצבעוניים של הדייגים, והרחק ברקע צלליות האיים פרוצ'ידה וויבארה. ​ תצפית מקסימה נוספת מקבלת את פני התיירים בחוף סנטאנג'לו, המתאים מאוד למשפחות בזכות המים הרדודים, החוף המסודר והפעילויות המוצעות בו, כמו שכירת סירות פדלים עם מגלשות וקאנו, וכן הדרכות שיט המותאמות גם לילדים. אל תחמיצו את הנוף עוצר הנשימה הנשקף מהאי הקטן ואת השקיעה, שהיא היפה ביותר באיסקיה. חוף קוָוה גראדו (Cava Grado) הסמוך מוערך בעיקר בזכות הים הצלול, שכאילו נחצב מתוך הסלע הלבן. מגיעים אל החוף הזעיר בטור מדרגות היורדות מהדרך המובילה אל הכפר העתיק סנטאנג'לו. ​ אחד המפרצים המפורסמים ביותר באיסקיה הוא מפרץ סורג'טו היחיד מסוגו. זהו פארק מעיינות חמים הפתוח כל השנה, ובחינם. המים בוקעים מהקרקע בטמפרטורה של 90 מעלות, והמקומיים משתמשים בהם לרחצה גם בחורף, ואף מבשלים קלחי תירס, תפוחי אדמה וביצים בגומחות קטנות החצובות בסלע. אפשר להגיע אליו באמצעות סירות־מונית מהכפר סנט'אנג'לו הסמוך או לרדת ברגל מגבעת כף קיָארִיטוֹ, המשקיפה על המפרץ, בשביל בן יותר מ־250 מדרגות. השביל אינו קל, אבל הנוף השמימי המתגלה בהדרגה מפצה עליו: נדמה שהעדן מתמזג בתופת, סילוני קיטור בוקעים מהקרקע ובעונות הקרות נוצרת אווירה מיסטית ומעורפלת. ​ הקפת האי בסירה היא אחת החוויות התיירותיות המסעירות ביותר: אפשר להצטרף לסיור מאורגן, לשכור סירת גומי או סירה קטנה שאין צורך ברישיון כדי להשיט אותה. הקפת האי אורכת כמה שעות, וכדאי לעצור במפרצים היפים ביותר, שרבים מהם אינם נגישים דרך היבשה, לערוך פיקניק על הסירה או לעצור באחת המסעדות על שפת הים שנועדו במיוחד לסירות. אסור בשום אופן להחמיץ את מפרץ סן פנקראציו (San Pancrazio). הים הכחול האופייני לאי משנה את גונו לירוק אזמרגד שאי אפשר לעמוד בפניו. נדמה שהצוקים המקיפים את המפרץ הקטן מבקשים להגן על פינת גן העדן הקטנה מפני הכאוס בחוץ ומזמינים בדממה לעצור ולהתערסל בחיבוק נעים ומרגיע. הטבילה במי הבדולח הירוקים למרגלות כף סן פנקראציו מרוממת את הנפש ומרגיעה את הרוח. לא כדאי לוותר על עצירה במערת הקוסם (Grotta del Mago). על פי האגדה שמספרים תושבי המקום, זוג שייטים איבד את דרכו בעת סערה בים ומצא מקלט במערה. לפתע ראו השניים קוסם יורד מחור שנחצב בתקרת המערה. הקוסם הבטיח את אהבתם לנצח והגן עליהם מפני זעפו של הים. לאחר שנרגע הים הראה להם הקוסם את הדרך. יש הטוענים שאלו הנודרים אהבה בתוך המערה יזכו בברכת הקוסם ואהבתם תימשך לנצח. המערה פעורה בתוך קיר סלע גבוה, ואפשר לזהות בתוכה את שכבות הסלע שמהן נוצר לאיטו האי. האור החודר מבעד לחלון הסלע יוצר קשת רבת צבעים המשתקפת על פני המים וגווניה משתנים בהתאם לשעה ביום. נדמה שהציטוט מהרומן "החוף הלוהט" מאת וילבר סמית' מיטיב לתאר את התחושה במקום: "המים זרחו בלהבות מעולם אחר, הדממה מסגרה את החיזיון הקסום, דממה שהייתה הצצה לעולמם של החירשים, נוף מרהיב המשתק את החושים". ​ הקפת האי שופעת חזיונות קטנים ונפלאים של צוקים וכפים הבוקעים מהים, הלובשים ופושטים צורות וצבעים ללא הרף כמו סלעי הנאהבים (Scogli degli Innamorati), זוג סלעים לבנים המזדקרים ממעמקי מהים הכחול בחיבוק מסוגנן. זוהי יצירה שנוצרה בכוחו הבלתי מרוסן של הים, המפסל מבנים וצורות כאילו היה האומן בן זמננו היצירתי ביותר. כאמור, יש באיסקיה פארקים רבים של מעיינות חמים. הגדולים בהם הם גני פוסידון וגני נגומבו, והם כוללים בתוכם אין־ספור בריכות בגדלים שונים שבהן מים חמים יותר וחמים פחות, תוכניות בריאות, מזרקות מסך, סאונות ומרחצאות טורקיים טבעיים. בפארק פוסידון נמצאת מערת "תופת" החצובה מסלע וולקני שחור, המכונה "לוע התופת". טמפרטורת המים בה מגיעה ל־80 מעלות. ​ גן לה מורטלה (Giardino la Mortella) נפלא אף הוא. זהו פארק בוטני מטופח הכולל מגוון צמחים, הבולטות שבהם הן נימפות הענק, וכן כ־150 סוגים שונים של אלוורה מרחבי העולם. הנוף ממרפסת התצפית של הפארק עוצר נשימה. בערבים נערכים קונצרטים של מוזיקה קלאסית, והמיקום הקסום מבטיח ערב בלתי נשכח. ​ לחובבי הירוק והטבע מציע איסקיה גם מסלולים רגליים מעניינים. ראש ההר אפומאו (Epomeo) במרכז האי הוא הנקודה הגבוהה ביותר – 788 מטרים. מבחינה גיאולוגית ההר הוא הוֹרְסְט, כלומר גוש מקרום כדור הארץ שהתרומם ביחס לסביבתו בעקבות דחיפת מגמה. האזור מאופיין בצמחייה ים תיכונית ובאבני טוף ירוק, סלע וולקני המרכיב גם את "סלעי הנאהבים" ואת סלע "הפטרייה" (Fungo) המפורסם במרכז מפרץ לאקו אמנו, הנקרא כך בשל צורתו. הצבע הירוק נוצר במשך עשרות אלפי השנים שבהן היה הטוף שקוע בים לאחר ההתפרצות הגעשית. הטוף הירוק הוא אחד מאוצרות הטבע של האי: הניקוז המעולה של אדמת הטוף הנקבובית טוב לחקלאות ונוח לבנייה, בייחוד בנייה "יבשה" ללא מלט, כמו הבתים וכמו גדרות האבן התוחמות את החלקות, ועל מדרונות אפומאו אף נחצבו כנסיות בסלע הטוף הירוק. ​ אבל לא רק טבע יש באיסקיה. החיים לא נעצרים עם שקיעת החמה, ויש לא מעט מקומות בילוי. המרכז השוקק ביותר באי נמצא באיסקיה פורטו, היעד המועדף על הצעירים, ובו שפע ברים, פאבים, מסעדות, גלידריות וחנויות, שרובן פתוחות עד מאוחר בערב. אבל הוא לא היחיד – אפשר לצאת גם למרכז פוריו בכפר העתיק של סנט'אנג'לו ולהסתובב בין הבוטיקים המתוחכמים שלו; ובקאסמיקוצ'לה טרמה ובלאקו אמנו תוכלו לסעוד ממטעמי המטבח המקומי בארוחת הערב וליהנות מטיול רגוע בין בתים טיפוסיים וחנויות מוצרים מקומיות. איסקיה מפורסם גם בזכות ליקר הרוֹקֶט שלו, רוּקוֹלינו, ובזכות היין שלו. במשך תקופות ארוכות כרמים היו הבסיס של כלכלת האי. כבר בשנת 1500 היה ייצוא של יין לבן בכדים ליבשת ולשווקים איטלקיים ואחרים עד לדלמטיה. החקלאות באי משתרעת מהחופים ועד למורדות ההרים התלולים, שבהם טרסות המחוזקות בקירות אבן טוף ירוק ללא מלט המאפשרות גידול גפנים. מהחוף אפשר לראות את הכרמים "הדבוקים" לגבעות, שבהם גם טיפוח הגפנים וגם הבציר ידניים לחלוטין. ועכשיו רק נותר לארגן את החופשה הבאה שלכם! Giardini la Mortella

ואל די פייאמה - Val di Fiemme עמק בהרי הדולומיטים שבחבל טרנטינו, מרוחק כשעה וחצי נסיעה משדה התעופה של ורונה. בחודשי החורף ניתן להנות בו מאווירת הרים איטלקית טיפוסית, ספורט שלג מכל הסוגים, אוכל מצויין ואירוח ברמה גבוהה בתמורה למחירים סבירים. עונת הסקי הרשמית נפתחת ב 28 לנובמבר ונסגרת ב 10 לאפריל אם אתם חובבי סקי או חובבי הרים ושלג, או אם אתם מעוניינים בהיכרות ראשונית עם השלג, לטייל, לראות לגעת בו ביחד עם כל המשפחה, “ואל די פייאמה” הוא בהחלט אחד האזורים באיטליה שכדאי לבקר בהם במהלך עונת החורף. העמק נמצא בגובה של 1000 מטרים מעל פני הים והוא חלק מקבוצת עמקים השייכת לשרשרת הרים הנקראת "לגוראי Lagorai “. גובהם מגיע עד 2847 מטרים. מן העמק נשקף נוף מרהיב של פסגות הרים. יופי קמאי בעל אסטתיקה דייקנית המביאה את המתבונן לנשום עמוקות גם כאשר הפסגות מושלגות וגם כאשר הן מכוסות ירוק בעונת הקיץ. הכפרים בעמק הם בעלי אופי איטלקי הררי מובהק. השפה המדוברת היא איטלקית, זאת בניגוד למקומות צפוניים יותר בהם הגרמנית היא השפה הדומיננטית. העיירות הבולטות הן CAVALESE ו - PREDAZZO ו- MOENA המטבח שמאפיין את האזור הוא צפון איטלקי. חדשות טובות: בחורף ב -׳ואל די פיאמה׳ בממוצע 8 ימים מתוך 10 הם ימי שמש סקי לחובבי הסקי העמק הוא מקום אידיאלי. מידי מספר שנים נערכות אליפויות עולם בקטגוריות שונות של הענף. כאן גדלו מספר אלופי עולם ומסורת הסקי היא ארוכת שנים. בעמק יש 100 ק"מ של מסלולי סקי, 120 מדריכי סקי מקצועיים, 50 מעליות סקי חדשות ושרות אוטובוס SKI BUS הנוסע בין האתרים השונים. בזכות תותחי השלג המלאכותי העונה נפתחת כבר ב- 28 לנובמבר ואורכת עד ה 10 לאפריל. הסקי - פס SKIPASS מאפשר כניסה לכל מתקני הסקי שבעמק. ישנם חמישה אתרי סקי בעמק: צ'רמיס - ALPE CEREMIS גישה מהעיירה CAVALESE לאטאמר - LATEMAR גישה מהעיירות: PREDAZZO,PAMPEAGO.OBEREGGEN לוסיה - ALPE LUSIA גישה מהעיירות: MOENA, CASTLIR, BELLAMONTE פסו (מעבר) רולה - PASSO ROLLE גישה מהאתר עצמו אוצ'ליני - OCLINI בכל אתרי הסקי יש התייחסות מיוחדת למשפחות ולילדים מתחילים הרוצים ללמוד אך גם לשחק בזמן הסקי. כך תמצאו גם פארקי משחקים בשלג לכל הגילאים. בשנים האחרונות מסלולי הסקי פתוחים עד השעה עשר וחצי בלילה, המסלולים מוארים וכך אפשר להנות מארוחת ערב באחת הבקתות שבפסגה ולגלוש מטה את דרככם חזרה למלו לחובבי אטרקציות ואדרנלין, חובה לנסות את ALPINE COASTER היחדי בכל חבל טרנטינו מתקן הממוקם בגובה של 1650 מטר (פתוח גם בקיץ) בו מסלול רכבת הרים למבוגרים וילדים הנוסעת במהירות רבה, ומבצעת סיבובים של 360 מעלות - גישה מהעיירה פרדאצו (PREDAZZO) ריכוז פעילויות הסקי בואל די פייאמה סקי בשלושת סגנונות העיקריים, סקי אלפיני - במורד, סנאובורד, סקי במישור - קורס קאנטרי. באתרי הגלישה קיימים מסלולים בכל רמות הקושי: כחולים (קל) אדומים (בינוני) שחורים(קשה) בתי ספר לסקי, מורים פרטים. מסלולי סקי לגלישה לילית. השכרת או קניה של ציוד סקי מקצועי מלא, אופנועי סקי, מזחלות שלג. ארועים בעונת החורף מרצ׳ה לונגה - MARCIALONGA תאריך: 31 לינואר 2016 - תחרות סקי בינלאומית. סקי קורס קאנטרי לאורך 70 קילומטרים מהעיר מואנה עד לעיר קאוואלזה, ביום שבו נערכת התחרות מלאים רחובות העיירה קאוולאזה דוכנים המוכרים מטעמים מקומיים ומסכי ענק המאפשרים לצפות בתחרות. שווקי חג המולד בין התאריכים: 4 לדצמבר עד 10 לינואר - שלא כמו במרבית הערים באיטליה כאן שוק חג המולד אורך יותר זמן וממשיך מעבר לחג עצמו. השוק מתקיים בעיר קאוואלזה (Cavalese) ובו בעיקר מוצרים בעבודת יד, הרבה יין חם מתובל, ומאכלים מסורתיים. לקרוא בהרחבה על שווקי חג המולד, כאן . ג׳אז בשלג בין התאריכים: 12 -19 למרץ יערכו הופעות ג׳אז בכל העמק. בברים, בתי מלון וגולת הכותרת היא ההופעות במסלולי הסקי עצמם. את זה עדיין לא ניסיתם. לינה התיירות מהווה מקור פרנסה עיקרי עבור התושבים אשר מציעים דירות להשכרה לתקופות קצרות במהלך העונה. מעבר לכך ישנן אפשרויות לינה נוספות. ניתן למצוא פתרונות ליחידים, לזוגות ומשפחות. הרמה הכללית של בתי המלון והדירות להשכרה היא גבוהה מהרגיל. הבתים בנויים באופן טיפוסי מעץ המבודד טוב כנגד הקור, ומחוממים בצורה הולמת. בהתאם למשך השהייה ומספר השוהים אפשר לבחור בדירה להשכרה כפתרון המתאים למשפחות או לקבוצה של אנשים ולחלופין בבתי מלון בדרגות שונות מגרני (בד אנד ברקפסט) עד מלונות ארבע כוכבים. לינק לאתר הזמנות בעמק כאן אוכל האזור מפורסם בבשר ציד. צבאים ניצודים ביערות שסביב. בשר הצייד מוגש באופנים שונים, כתבשיל המזכיר גולש ומלווה בפולנטה או כרוטב לפסטה. כמו כן מצמיחים היערות שפע של פטריות בעלות טעם שלא דומה לזה שתמצאו בכל מקום אחר. מן הפטריות מכינים ריזוטו או פסטה בדרך כלל. ​ הגבינות המיוצרות במחלבות אשר באזור גם הן מפורסמות באיכותן וידועות כחלק מן התפריט ההרי העשיר. גבינות טריות ומיושנות העוזרות לשמור על חום הגוף. הפרות הגדולת על מורדות ההרים, לרוב נהנות מחופש וחיות באחו רוב השנה ולא ברפתות וכלובים. ​ היערות מעניקים למבקרים במקום גם את פירות היער החמצמצים, הנאספים בקיץ ונרקחים לריבות וסירופים הנמזגים על ראשם של גביעי גלידת וניל. ​ אם תעברו ליד קונדיטוריה מקומית נסו את עוגת השטרודל הקלאסית עם תפוחי עץ צימוקים וצנוברים, התפוחים גדלים במטעים באזור והם גאווה מקומית.

לנפוש בדולומיטים פירושו למצוא מחדש את שלוות הנפש, להרגיש את החופש, לחוש תשוקה ואדרנלין. חלק מהאנשים שבוחרים בדולומיטים כיעד לחופשה, עושים זאת כי הם מעוניינים בחופשת ספורט מאת: אורורה - כתבת אורחת חופשה בדולומיטים מאגדת בתוכה אפשרויות ספורט מגוונות: סקי קרוס-קאנטרי, סקי אלפיני, סקי בסגנון חופשי, סנואובורד, מזחלות, קרלינג, טיפוס הרים, מרוצי הרים, קיטסרפינג, סקייסרפינג, מרתונים וחצי מרתונים, מסלולי הליכה או ריצה, קייקים, גלישת רוח. רק צריך לבחור. אפשר לבחור לנסות את מגוון פעילויות הספורט המוצעות, וזאת מבלי לוותר על טעימות מהמטבח המקומי והנאה מהמסורת של המקומיים. מרתק, מהנה ומרגיע, מלא באגמים, נהרות, נופים עוצרי נשימה, נקודות ריענון ותרבות מרתקת. אזור הדולומיטים יודע לספק כל צורך תודות להצעות הרבות שעומדות בפני המבקר. חופשה באזור תהיה בלתי נשכחת. הדולומיטים של בלונו וטרנטינו אלטו-אדיג'ה הם מאזורי הדולומיטים הפופולריים ביותר והם מתאימים לכל סוג של חופשה. חובבי האופניים יוכלו ליהנות ממסלול הרכיבה של הדולומיטים, שמתחיל בקלאלצו די קאדורה (Calalzo di Cadore) ומגיע עד דוביאקו (Dobbiaco). המסלול מתחיל בין מחוזות בלונו ו בולצאנו ועובר בחלקו הגדול לאורך מסילת הרכבת הישנה. ​ הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו לטיפים ועצות נקודת הזינוק של המסלול נמצאת למעשה, בתחנת הרכבת של קלאלצו די קאדורה. אורכו של המסלול הוא 57.3 ק"מ והוא סלול כך שניתן לרכוב בו בשני הכיוונים. הרכיבה אורכת כ-4 שעות ובסיומה ניתן להשתמש בשירותי “Treno Bus delle Dolomiti” כדי לחזור לנקודת המוצא. מי שמגיע בלי אופניים ועדיין רוצה ליהנות מרכיבה, יכול בקלות לשכור אופניים מאחת מחברות השכרת האופניים שקיימות באזור. למשל Go Active Rent בטל' 3395782419 או באתר האינטרנט . בנוסף, אם הזדמנתם כבר לאזור, מומלץ מאוד לאכול במסעדה הכפרית של החווה החקלאית "לה פאוזה" (La Pausa), שמציעה אוכל ביתי מהמטבח המקומי. לתיאום והזמנות - 043533710. החווה החלקאית, האגריטוריסמו ‏(שילוב המלים Agriculture - חקלאות ו -Tourism‏ - תירות) נולדה ב– 1985, כשממשלת איטליה חוקקה חוק שקובע כי בעלי חוות קטנות רשאים לשלב בחוות שלהם בתי אירוח במקביל לעבודה החקלאית. הרפורמה בוצעה לאחר שאלפי החוות ההיסטוריות הפזורות באיטליה ‏(חלקן חוות משפחתיות בנות מאות שנים‏) נהפכו לפחות רווחיות החל בשנות ה–50, ובעליהן יצאו לחפש עבודה בערים השכנות. בעבור האיטלקים, להיסטוריה ולתרבות יש משמעות עמוקה, והם לא רצו שהחוות האלה ייעלמו. מאז נהפך האגריסטוריסמו לעסק מכניס עבור האיטלקים וגם לחוויה נהדרת למטיילים שרוצים לטעום מהצד הכפרי של איטליה ולהתערבב בחיי המקומיים. למידע נוסף על מסלול הרכיבה ועל אזור בקלאלצו די קאדורה כנסו ל: Pro loco longarone ​ אוהבי האופניים לא יכולים להפסיד את ה Maratona de les Dolmites– מרוץ אופניים שנתי של יום אחד המכסה שבעה מעברי הרים בדולומיטים. המרוץ התחיל לראשונה ב 1987 ומאז בכל שנה הוא מארח אלפי רוכבי אופניים מכל העולם. מרוץ זה איננו האירוע החשוב היחיד בדולומיטים. אוהדי הספורט יכולים להשתתף בגביע העולם בסקי שמתרחש בואל גארדנה (Gardena) ואלטה באדיה (Alta Badia), במרוץ “Dolomiti Superbike”, בגביע העולם לביאתלון באנטרסלווה (Anterselva) או ברכיבת הסוסים אוסוול וון וולקנשטיין (Oswald von Wolkenstein). ​ כל אלה הם רק רשימה חלקית מתוך שלל פעילויות הספורט המוצעות בדולומיטים, אך מי שמגיע לבקר בדולומיטים בחורף, קרוב לוודאי שירצה לנצל את הימים לאימון בספורט החורף המפורסם ביותר באזור – הסקי. הדולומיטים ידועים כאחד מאזורי הסקי המעניינים והמפורסמים ביותר בעולם. אפשר למצוא בהם מגוון פעילויות סקי, מסלולים המתאימים למשפחות, מדרונות שחורים, מדרונות מוארים לאימוני סקי לילה ואפילו פארק שלג. בנוסף, במסלולים השונים תוכלו למצוא מקומות עצירה רבים בהם תוכלו לטעום מאכלים מקומיים או להתחמם עם כוס שוקו חם. האזור מוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ואת יופיו אפשר ואפילו מומלץ לבקר לאורך כל השנה. לקבלת מידע נוסף על האירועים השונים, מזג האוויר, או מידע כללי נוסף בקרו באתר ​ אחת העיירות היפות והמפורסמות ביותר בדולומיטים היא קורטינה ד'אמפצו (Cortina d’Ampezzo) שנמצאת בנפת בלונו השייכת למחוז ונטו. זוהי עיירה מדהימה שמומלץ מאוד לעבור בה, אפילו אם רק לביקור קצר. העיירה זכתה לכינוי "מלכת הדולומיטים". היא אחד מאתרי תיירות החורף והקיץ המדוברים ביותר באיטליה וזירת אירועי ספורט רבים בעלי חשיבות בינלאומית. באזור קורטינה אפשר ליהנות מענפי ספורט שונים: סקי, טיולים רגליים, סנואובורד, סקייסרף ועוד רבים אחרים. ניתן לשכור ציוד ואביזרים מכל סוג, הן בעיר והן ליד המסלולים, או לקבל מידע באחד ממשרדי התיירות הרבים הפזורים באזור. אחת מחנויות ההשכרה נמצאת ממש בקורטינה והיא מספקת מחלקיים, סנואובורד, מגפי שלג, וציוד נוסף שיכול להיות שימושי לשהייה בדולומיטים. כתובת המקום: “Snow Service 1” Via Guglielmo Marconi, 12 Telefono: 0436 862467 אתר האינטרנט משרד שירותי התיירות של קורטינה ד'אמפצו: Corso Italia, 8 Telefono: 0436 869086 אתר האינטרנט ובחזרה לפעילויות הספורט בדולומיטים. קשה שלא להזכיר את מסלולי ההליכה – בהם אפשר לבצע מסעות רגליים שמתאימים לכל המשפחה, פעילות המאפשרת הצצה לטבע ויופי נדירים. כל כך הרבה מסלולים לגלות, וכולם ראויים. חובבי ההליכה יכולים למצוא מסלולים רבים הפזורים בכל אזור הדולומיטים. הנה חמשת המסלולים המפורסמים ביותר: מסלול טרה צ'ימה (Itinerario delle Tre Cime) – נמצא בססטו (Sesto), - נחשב לאחד מפלאי הטבע המפורסמים ביותר בעולם. ואל די פאסה (Val di Fassa) מבקתת אנטרמויה עד גרדצ'יה (rifugio Antermoia al Gardeccia) – מדובר באזורים הידועים בשל יופיים, וזכו למבקרים מגרמניה, צרפת ואנגליה כבר משנת 1800. ​ רמת פאלה די סן מרטינו (Altopiano delle Pale di San Martino) - הרמה של Pale היא הקבוצה הגדולה ביותר בדולומיטים, זהו אזור מישורי עצום וסלעי. ​ לה מארמולדה (La Marmolada) - מלך הדולומיטים - פסגה של ניגודים. מסביר פנים ונעים לרגליים הצועדות, מכוסה ביערות וכרי דשא, ובחלקו העליון מפותל וסלעי מי שיצליח להגיע לשם יזכה לצפות לצפות בנוף עוצר נשימה. בראייס (Braies) – מסלול מרהיב שמתחיל באזור האגם של בראייס ונחשב ליהלום שבכתר הדולומיטים. אלו הם חמשת המסלולים הכי מרהיבים של הדולומיטים ולכם נשאר רק לבחור. כל אחד מהמסלולים גורם למטיילים בו להתאהב בהם מיד. אם אתם מעדיפים טיול בליווי מדריך או רוצים לארגן טיול בקבוצות, תוכלו ליצור קשר באחת מהכתובות הבאות ולתאם עם המומחים העובדים בשטח: מסלול טרה צ'ימה (Itinerario delle Tre Cime) ​ רמת פאלה די סאן מרטינו (Altopiano delle Pale di San Martino) לה מארמולדה (La Marmolada) אם אתם נמצאים באזור של מדונה די קמפיליו (Madonna di Campiglio) , מקום מרהיב נוסף בדולומיטים, אתם יכולים לנצל את שירותי “ Dolomiti di Brenta Trek ”, ולצאת למסלולי טיולים בלתי נשכחים. מדריכי ההרים יעזרו לכם לגלות את כל הפינות הקסומות ובנוסף, בכל אחת מנקודות המכירה תוכלו לשכור את כל הציוד הדרוש לטיולי ההרים. אתר האינטרנט . כמו שכבר סיפרנו, הדולומיטים הם לא רק סקי, וניתן ליהנות מפעילויות ספורט שונות שימלאו אתכם באדרנלין כמו ראפטינג וקניונינג– פעילויות קיץ שמתאימות לכל המשפחה. הפעילויות מופעלות על ידי המדריכים תוך הקפדה על בטיחות המבקרים ובאווירת שלווה ורוגע ואלה גם מאפשרים את השכרת הציוד הנדרש. בבולצאנו , למשל, יש את חברת DolomitActiv שמארגנת ראפטינג בסירות קיאק, ומבטיחה חוויה בלתי נשכחת של ראפטינג וטיולים רגליים בכמה מסלולים ובנוף מרגיע. למחירון ומידע נוסף: אתר האינטרנט מספר הטלפון: 3486746175 וזה עוד לא הכל! אם חשקה נפשכם בקצת רוח, בדולומיטים תוכלו גם "לעוף". כדורים פורחים, דאונים, מצנחי רחיפה, וגלישת אוויר הם רק חלק מהאפשרויות שעומדות בפניכם. למידע נוסף: ( Fly 2 Val Gardena ) ( Tandemfly Sexten Sesto/Alta Pusteria ) ​ כל אלו הם רק חלק מכל הפעילויות המוצעות באזור המופלא של הדולומיטים. פעילויות מגוונות המתאימות למשפחות, ילדים ומבוגרים. כל שנותר לכם לעשות זה לבחור איזו חופשת ספורט אתם רוצים ולא לשכוח שהדולומיטים הם לא רק סקי והאזור מתאים לטיולים בכל השנה. ואל תשכחו לחזור אלינו ולספר איך היה.

פירנצה מכשפת בקסמיה. הקסם שאופף אותה, שונה מערים אחרות באיטליה ושואב את המבקרים בה לאווירה נוסטלגית ומתוקה. גם אופנה עם זיקה נוסטלגית, אפילו קצת רומנטית, מככבת בעיר והיא לא תמיד חשופה לתיירים. בין אם אתם ידועים כחובבי אופנת יד שניה ווינטג', ובין אם מתחשק לכם לרענן את המלתחה בכמה פריטים שככל הנראה לא תמצאו ב-H&M, כדאי לקפוץ לאחת או יותר מהחנויות הבאות חנויות וינטג' ויד שנייה טובות שמות דגש על אווירה. נחמד לפעמים לצאת ממחלקת ה basic הנוחה והמוכרת של זארה ולחוות עולם אחר. הסוד באופנה מהסוג הזה, בניגוד לחנויות המוכרות בקניון, זה לאו דווקא להעמיס כל מה שבסייל, אלא לאמץ 2-3 (עד חמישה) פריטים שמשתלבים עם הכל (כמו ז'קט ג'ינס או שמלה שחורה פשוטה) עם ניחוח קצת אחר שמקפיץ את הלוק הרגיל והיומיומי שלכם למקום חדש ומרענן. תהנו! Pitti Vintage (כתובת: Borgo DegliAlbizi 72R, Florence ) אחת מחנויות האקססוריז השוות במרכז העיר, גם בשבילכם הגברים. אם אתם בקטע של טאצ'ים קטנים של סטייל בלוק שלכם, אתם חייבים לעבור כאן. תוכלו למצוא בחנות תיקים, תכשיטים, משקפיים ונעליים לצד בגדי ערב של מעצבים איטלקים מקומיים. כל הפריטים בניחוח של שנות ה-30 ועד שנות ה-80, והם מסודרים במעין ציר זמן חלומי של דורות האופנה לאורך השנים. חלקכם ודאי תשמחו לדעת שכל הפריטים בחנות טבעוניים, עשויים מחומרים טבעיים ואיכותיים שיפתיעו גם את חובבי מוצרי העור. טווח המחירים 15 - 130 אירו אגב, אם התקציב שלכם מאפשר, ברחוב מקביל (כ-3 דקות הליכה) ובניחוח נוסטלגי דומה, תוכלו למצוא חנות וינטג' עם פריטים עוצרי נשימה של מותגי העל הגדולים כמו גוצ'י ושאנל. המחירים קצת גבוהים אך נמוכים בהרבה מהמחירים של הקולקציות החדשות של אותם מותגים. שם החנות Vintage Couture כתובת : Via Dei servi 88 R, Florence Rewind (כתובת: Via san gallo 23 R, Florence) סמוך לאזור תחנת הרכבת, ממוקמת חנות יד שניה מטריפה עם מציאות שאסור לפספס. קומפקטית וצנועה אך כל פריט מיוחד במינו.. זהו מקום מושלם לחובבי ג'ינס בגזרות והדפסים שונים, לעיצובי פופ ארט מדליקים מהפיפיטיז, עם נגיעות מהדיסקו של הסבנטיז. עם כל אווירת הג'ינס, גם אדג'יות של הנייטיז מככבת לא מעט, לצד פריטים פחות נועזים. זה המקום למצוא ז'קט ג'ינס מושלם שאפשר לחרוש עליו כל העונה. לצד הג'ינסים תמצאו חולצות, שמלות וז'קטים בהדפסים צבעוניים ושמחים, קצת פסיכודלים. היופי בחנות הזו טמון בעובדה שכל אחד יכול למצוא בה משהו וכמובן המחירים. טווח המחירים נע בין 10 ל-40 אירו. עמוד הפייסבוק להתרשמות Melrose Vintage (כתובת : Via de ginori 18, Florence ) באותו אזור של תחנת הרכבת, נמצאת חנות עם אופי שונה לגמרי ומדליק לא פחות. גם אם אתם פחות בעניין של קניות, החנות הזו שווה ביקור ולו רק בגלל האווירה הייחודית. מדובר בחנות ענקית. המבחר כל כך גדול, שבמבט ראשוני עשוי מעט לאיים. אני ממליצה לא להגיע בסופי שבוע כי המקום עמוס מאוד השילוב של המרחב הגדול ומוזיקת המועדונים של הסבנטיז, תכניס אתכם תוך כמה שניות לאווירת מסיבה שמשדרגת את חווית הקניה. סידור החנות מעט מבלבל, תחילה לפי צבעים ובהמשך יש סטנדים נפרדים של מכנסיים, חולצות שמלות וז'קטים. במקום יש מחלקה שלמה ומכובדת לגברים. תוכלו למצוא כאן פריטים של חברות מוכרות כמו ליווייס ואדידס, לצד חברות פחות מוכרות. טווח המחירים מאוד רחב: 20-300 אירו. עמוד הפייסבוק להתרשמות Desii Vintage (כתובת : Via Dei Conti 17, Florence ) באותו אזור יש עוד חנות מדליקה עם שיק אחר ששווה ביקור. אם אתם חובבים אופנה בסגנון וינטאג' אמריקאי דייג צרפתי וסטייל צבאי ישן, אתם ממש חייבים לבקר בה. הרבה אובר-סייז, ג'ינסים, אוברולים ועור עבודת יד. בין הפריטים תוכלו גם למצוא כמה הבלחות של מותגי עילית שאתם מכירים כמו גוצ'י וארמני, אבל הרוב המוחלט דווקא מכוון למותגים אנונימיים יותר (וזולים יותר). החנות לא מאוד גדולה, אבל יש בה הכל מהכל. בגדים, נעליים, אקססוריז (כמו כובעים, משקפיים ותכשיטים), תיקים, ארנקים, אפילו גרביים. לחשושים בין הלקוחות בחנות סיפרו לי שדווקא מחלקת הגברים עשירה ומעניינת יותר מזו של הנשים, אבל בעיניי שתי המחלקות עומדות בזכות עצמן. החנות סיגלה לעצמה ווייב מאוד לא אירופאי, מאוד לא הסגנון המתוקתק והמפונפן שמאפיין את האיטלקים. שיק אחר. Lady Jane B (כתובת : Via Dei Pilastri 32 ,Florence ) זוהי חנות יד שניה קטנה במזרח העיר, קרובה לכיכר סאן מרקו המפורסמת. בחנות תוכלו למצוא לא מעט פריטים בסגנון הרוק הגותי, נועזים יותר או פחות. החל מאקססוריז בעבודת יד מרהיבים ביופיים ועד שמלות תחרה מושקעות ויפיפייות. לחובבי הז'אנר צפויה הנאה צרופה. אגב, אם אתם מהמשקיעים בפורים ובמסיבות תחפושות, תוכלו למצוא בחנות כמה פריטים שלא יביישו את המקום הראשון בכל תחרות. הצבע השחור נוכח אבל לא שולט במקום. גם אם אתם לא בקטע רוקיסטי, תוכלו למצוא בחלק הרגוע בחנות, כמה ז'קטים ושמלות עם אופי קצת יותר מעודן ונשי. כמו כן, אל תעזבו את המקום בלי לעבור על יד מדף מסגרות המשקפיים (ראייה ושמש). אין ספק שלחנות יש אופי מפתיע ומרענן. טווח המחירים: 20-80 אירו. עמוד הפייסבוק להתרשמות

במילאנו, בירת האופנה האיטלקית, התחילו בסוף השבוע שעבר הסיילים על קולקציית החורף. במסגרת המבצעים וההנחות תוכלו למצוא עד 50% הנחה על פרטי מעצבים. איפה כדאי ומתי ללכת, הסטייליסטית חן חורש המתגוררת בעיר, ריכזה עבורכם את כל העצות והכללים: איך תגשימו את החלום ותשיגו לכן תיק מקורי, לגזור ולשמור! ובכן רבותי וגברותי, הרגע שכולנו חיכינו לו בנשימה עצורה הגיע: עונת הסיילים החורפית! קרולינה הררה אמרה פעם: I do not like trends they tend to make everybody look the same ואף על פי כן, נוע תנוע - אם גם אתם רוצים להתהדר באיזה פריט מעצבים טרנדי, הסיילים במילאנו הם בשבילכם! למקומות היכון, רכוש! איטלקים בכלל ומילנאזים בפרט ידועים כמי שאוהבים להראות טוב וכך גם החנויות שלהם. את נושא האופנה כמו האוכל ותחומים רבים אחרים, הם לוקחים ברצינות ולכן גם הסיילים הם נושא שמתייחסים אליו בכובד ראש. תיק של גוצ'י או מעיל של מונקלייר הם פריטים הכרחיים בחיי האיטלקים והם ינקטו בכל האמצעים הדרושים על מנת להשיג אחד כזה גם אם ידם אינה משגת. בעונת הסיילים, אם אתם תושבי מילאנו מקומבנים תוכלו להשיג הזמנות לסיילים סודיים ומוקדמים למוזמנים בלבד, או לקבל הנחות נוספות דרך העובדים בחנויות המעצבים. אם אתם לא, על הפרק מבצע צבאי מתוכנן היטב להשגת היעד. תקראו להם קורבנות אופנה, תקראו להם מוגזמים אבל סוף עונה היא בעיני רבים הזדמנות נדירה להשיג נעליים של פראדה בחצי מחיר ובעולמנו הקפיטליסטי עניין שכזה הוא סמל סטטוס מובטח וביטוי הולם לטעם משובח. נו מילא. אם גם אתכם תפסה "שגעת המותגים" ומתחשק לכם לעשות שופינג כמו המקומיים, הנה כמה כללים איך תתכננו ותבצעו את הפשיטה על הצד הטוב ביותר (הכללים וההמלצות שאספנו כאן עבורכם נכונים כמובן גם לסיילים של אופנת הקיץ המתחילים כל שנה ב-1/7): מתי? הסיליים מתחילים באופן רשמי ב- 6 לינואר וימשכו במהלך כל החודש או עד סיום הסחורה, ישנם מקומות שמציעים הנחות לחברי מועדון כבר יום או יומיים קודם.. העיתוי הטוב ביותר ליציאה למתקפה יהיה בשעות הבוקר! יש להימנע מסיבוב בשבת בצהריים בואך שעות הערב, אילו שעות השופינג של המקומיים. מיד אחרי מנוחת הצהריים המשפחה כולה יוצאת לסיבוב, מה שאומר תורים ארוכים ועומס קשה עד כדי בלתי נסבל בחנויות. אם ננסה לסכם כלל ברזל, שעות מועדפות לקניות הן באמצע השבוע ובשעות הבוקר, אז יהיו פחות אנשים. ככל שהסיילים מתקרבים לסיום ככה כמובן אחוזי ההנחה עולים אבל כדי להשיג את הפריטים השווים באמת במידות השכיחות, עדיף להגיע לחניות כמה שיותר מוקדם! כמאמר הפתגם: עדיף מכנס דולצ'ה וגבאנה מידה S ביד, מאשר שני XL על המדף.. לא ככה?! תחקיר! תחקיר! תחקיר! ממש כמו עם המשכנתא גם בנושא הזה כדאי להיערך מראש, ידע זה כוח וכוח אנחנו אוהבים. חשוב לכסות שני תחומי מחקר עיקריים על מנת למקסם את חווית השופינג: א. קודם כל חקרו את הארון ובדקו אילו פריטים חסרים לכם ב. דעו את האויב - בקרו באתרי האינטרנט של החנויות לפני היציאה לקרב ולימדו מהם הטרנדים, המחירים וההנחות המוצעות. יעילות היא שם המשחק! סיילים ואקססוריז - זיווג משמים הסיילים הם הזמן הטוב ביותר למלא את סטוק האביזרים ליומיום כמו גרביונים, גרביים, הלבשה תחתונה, צעיפים, שרשראות, כובעים וכו', הפריטים האלה נמכרים כבר בימים הראשונים למכירה ב-50% ומעלה. הרי העיקרון פשוט - כדאי ליצור מראה עכשווי בקלות ובמהירות, מחלקת האקססוריז בארון צריכה להיות גדושה יותר מכל מחלקה אחרת. ושלא יעבדו עליכם... אם פריט נראה לכם כדיל טוב מדי, (למשל הנחה של 50% או יותר) וודאו לפני שאתם קונים אם נמצא בו פגם כלשהו, כמו חור או כתם וכהנה. חנויות עשיות למכור גם סחורה שנמצאת אצלם זמן רב. בכל מקרה שמרו על הקבלה. תכל'ס – איפה כדאי? כל המקומות השווים שיעיפו לכם את הכובע: נתחיל ממקום שהוא בעצם מוזיאון לאופנה, La Rinascente שבע קומות של אופנת עילית מכל העולם, לאחרונה נפתח חלק נוסף עם מעצבים צעירים יותר וטרנדיים. בכלבו המטורף מתחילים את עונת הסיילים החורפית ב- 5 לינואר ומציעים עד 50% הנחה על פריטים נבחרים. תיקים של דיור ונעל אחת חגיגית במיוחד ב: La Rinascente - צילומים: דורון צויבל Excelsior Milan אזהרת מיטיבי לכת - הגרסה היקרה יותר לרינאשנטה, כלבו אופנה בו תוכלו למצוא קולקציות קפסולה ייחודיות של מותגי העל ו- “Limited Edition”עד 50% הנחה בעונת הסיילים. עוד ליד הדואומו ומאוד כדאי בסיילים Diffusione Tessile חנות שמוכרת פריטים מעונות קודמות של מותגים שווים כמו מקס מרה, אינטנד ועוד במחירים נמוכים מלכתחילה ובסיילים עם 30% הנחה נוספים. אזור הדואמו והרחובות Via Torino ו- corso di porta ticinese המתחברים, הם המרכזיים במילאנו. אי אפשר לפספס את הדואומו ואיכשהו תמיד תמצאו את עצמכם חוזרים אליו, בתחילת היום או בסופו. זהו המקום למצוא את רשתות האופנה הגדולות והמוכרות בנטון, M&H, Zara, Mango, Foot Locker, Pull &Bear ו- Sephora. כולן משתתפות בחגיגה ומציעות הנחות גדולות על הקולקציה האחרונה. בנוסף ישנם גם רשתות אופנה איטלקיות ובוטיקים קטנים ביניהם, עם טווח מחירים הגיוני יותר למשל רשת Libero Via Brera אזור בררה הוא המקום הנכון למציאת פריטים ייחודיים. הרחוב והאזור כולו מכיל בוטיקים קטנים של מעצבים איטלקים, חנויות וינטג' של אספנים מקומיים, אומנות בכל פינה ומקומות לעצירת ביניים עם אוכל איטלקי אמיתי. מאחר ובאזור בעיקר חנויות פרטיות תוכלו למצוא סיילים בהתאם ומשתנים מעונה לעונה, שווה מאוד לנסות! Via Della Spiga "מלבן הזהב" אולי ה-רחוב למותגי העל וחנויות הבוטיק. שאנל, פנדי, פראדה, דולצ’ה גאבאנה ועוד, כולם שם. הבוטיקים יציעו לכם מחירים בהנחה של 30% ומעלה ששווה כמובן לא לפספס, בדרך כלל ההנחות יחולו על פריטים נבחרים ולא על החנות כולה. כאן לכל ייעוץ ושאלה: chenhor22@gmail.com אינסטגרם: @godblessyourstyle

האם הגברים אלגנטיים יותר מהנשים באיטליה? ומתי לשחרר את הרסן ולהסתובב ברחובות מילאנו לבושים בבגדים מטורפים ומופלאים? מזה זמן מה שאני חיה במילאנו וביני לביני תוהה מדוע נחשבת העיר הזאת לבעלות תפקיד משמעותי בתעשיית האופנה? למה בעצם נקראת מילאנו בירת-אופנה, האם זה אומר שכולם כאן מתלבשים אופנתי? כשאני מהרהרת במרכזי אופנה אחרים כמו ניו-יורק, לונדון, או פריז, עולים לנגד עיני מרכיבים שונים ומסתדרים במעין תרשים זרימה: בהתאם למבנה האדריכלי של העיר מאכלסים אותה תושביה, ממלאים את חללי המגורים ומתאימים את סגנון חייהם לאסתטיקה של חללים אלה. מתוך כך נוצר סגנון ומתהווה תרבות מקומית. כל המרכיבים הללו משפיעים לבסוף על הנראות החיצונית, כלומר במידה רבה על האופנה. והאופנה בתורה הופכת לאחת מן המהויות המייצגות השתיכות. ​ בכל אופן, המילנזי (כך מכונים תושבי מילאנו באיטלקית) יונקים עם חלב אימם את ההבנה שלהופעה חיצונית מסוג מסויים יש חשיבות עליונה. כמו לומר שאחד מערכי היסוד של תרבותם גורסים " מראה הקנקן חשוב לא פחות ממה שיש בו" עניין חשוב נוסף שיש לשקלל אל מסקנותי הוא שאיטליה כמדינה מתקשה לעכל את מה שנתפס כ - “לא איטלקי”. איטלקים משמרים באופן מעורר השתאות את סגנון החיים שלהם, הכולל סדר יום מסויים, שעות מוגדרות לארוחות, מטבח שאינו מקבל אל תוכו חומרי גלם חדשים ובהתאם גם סגנון לבוש. אופנה. לכן אם יתרחש מקרה היפוטתי והעולם כולו ישטף בטרנד חולצת בשילוב מכנסיים בגזרה נמוכה, סביר להניח שבאיטליה נראה יצוג מועט של השילוב הזה. הסטייל האיטלקי מכונה “סטייל הלורד”. הסיבה לכך היא שהמבנה המדיני של איטליה בעבר איפשר לבעלי הממון לקנות תארי אצולה. בהתאם לתואר שנקנה ריק מתוכן ויש למלאו, נקבע סגנון הלבוש. סגנון שמרני, על סקלת צבעים מוגדרת מראש. סטייל קלאסי, אלגנטי ואחיד. החליפה מחולקת לשלושה חלקים, מקטורן עליון, מכנסים, ו-ווסט בצירוף נעלים, אותן נעלי גברים איטלקיות אשר אנו מכירים בשם נעלי “אוקספורד”, עם שרוכים או בלי. לא במקרה אני מתמקדת תחילה בתיאור הלבוש של הגברים. הסגנון האיטלקי מתבטא בצורה בולטת יותר אצל הברנשים. אולי תתפלאו לשמוע, אך נשים באיטליה לא שוות בהופעתן האלגנטית לגברים. כשתסתובבו ברחובות העיר תבחינו בנקל בגברים הלבושים בהידור נקי, מצוחצחים ומסוקסים. עוטים את חליפת שלושת החלקים שלהם. מפגינים שלמות מכף רגל ועד ראש. גם בשיא החום, בשעות הצהרים, גם בשעת הסיאסטה אפשר להבחין בהם מקובצים יחדיו. מתקהלים במלוא הדרם לארוחה או למשקה. והנשים? מפתיע מאוד, אך עד גיל ארבעים בערך נדמה שאינן מקדישות תשומת לב רבה לגיבוש ודיוק המראה החיצוני. כמתבוננת מהצד אני יכולה להעיד על שינוי שחל בהן בהגיען לגיל זה. ביקור במספרה הופך לחלק בלתי נפרד משגרת הבוקר, הן מתחילות להשקיע בפריטים בעלי אופי ונוכחות כמו מעילי פרווה ענקיים, עקבים בצבעים שונים, ואפילו עגילים שחייבים לתפוס את תשומת הלב. אז אם תשאלו אותי כמו מי הייתי רוצה להראות, או לשאוף להראות כשאתבגר, אני אענה “כמו אישה איטלקיה בשנות השישים לחייה”… אז כמובן הן משכללות את הסגנון ומגיעות לשיאן. כעת לאחר שסקרתי יחד איתכם את תנאי השטח אפשר לשוב ולשאול את השאלה העומדת ביסוד הדברים, האם מראה האנשים ברחובות מילאנו מתאים להגדרתה כבירת אופנה? אני בוחרת בשתי תשובות. הראשונה היא, כן, בהתיחס למסורת הנשמרת של אלגנטיות מסוג מסויים. והשניה היא, לא בדיוק. לא בדיוק מפני שלטעמי בירת-אופנה צריכה להיות מקום בו ניתן למשוגעי אופנה החופש לבטא סגנון אישי, דמיון, מבלי שיתקלו במבטים הרומזים כי הלבוש הוא “יותר מידי”. בבירת-אופנה על הרחוב להוות מקור השראה. עליו להיות שטוף מראות הנבדלים זה מזה. כל זאת כדי שיתרחשו אותם רגעים מכוננים פתאומיים בהם העיניים מתבלבלות מרוב סגננות, מרוב שוני, לא משנה מה טעמכם האישי. הבלבול ששוטף את החושים מפריד בו-זמנית, מראה כולל, לפרטים. וכך כל אביזר, כמו כפתור, בד של אימרה, תיק או סיכה יכולים לשמש כמצע לפיתוח סגנון שלם או טרנד חדש. כל האפשריות פתוחות ודבר אינו ודאי. בזאת טמון לדעתי היופי בעולם האופנה. עולם שמוסכמות עבורו הן רק סימן דרך הרומז, כאן כדאי לאבד שליטה ולעבור על החוקים. במילאנו מתקיימים התנאים האלה, אבל רק בזמנים מסויימים. הזמן המתאים ביותר לצעוד ברחובות מילאנו בכנפי טווס פרוסות הוא במהלך שבוע האופנה. שלוש פעמים בשנה מתקיים במילנו שבוע האופנה. אז אפשר להשטף במראות אין סוף של סגנונות אישיים הבאים לידי ביטויי ללא כל מעצור או חשש. שבוע האופנה לנשים מתקייים פעמים, בפברואר ובספטמבר, בינהם, ביוני, מתקיים שבוע האופנה לבגדי גברים. במהלך שבוע האופנה מציגים מותגי העל את הקולקציות שלהם, כשנה מראש, בפני ראשי תעשיית האופנה, מובילי דעת קהל כמו קניינים של חברות גדולות ובוטיקים, עיתונאים ועורכי אופנה, בלוגרים, סטייליסטים ואיקונות אופנה. אני יכולה להבטיח לכם שזה הזמן לצעוד בגאווה ולהפגין את סגנונכם האישי בפני האנשים החשובים באמת. צעדו באומץ כי רק אתם יודעים שמכם תצא הבשורה. זכרו, אופנה היא ללא גבולות. לכל שאלה לגבי שבועות האופנה או בכלל, אפשר ליצור איתי קשר במייל: chenhor22@gmail.com או לעקוב אחרי באינסטגרם: God Bless Your Style

לשון היבשה, המוכרת כיום בשם איטליה, היא המדינה היחידה בעולם הידועה בשל צורתה הגאוגרפית. כל ילד יכול לזהות בקלות את צורת המגף המובהקת על הגלובוס. אך אותה ישות מדינית ארוכה וצרה נוצרה למעשה רק בסוף המאה התשע עשרה במרץ 1861, הוכרז על כינונה של ״הרפובליקה של איטליה״ . רגע זה בהיסטוריה מכונה " האיחוד" . במהלכו קובצו למדינה אחת, מחוזות הצפון שהיו עד אז חלק מן האימפריה האוסטרו הונגרית, הדרום שהיה בשליטת צרפת, והמרכז, מדינת הוותיקן של האפיפיור. התהליך היה כרוך במאבקים מחתרתיים אלימים. ג׳וזפה מציני וקמילו קאבור הם שניים מן המנהיגים הראשיים של המאבק האלים. ג׳וזפה גאריבלדי הוביל מהפך באמצעים מדיניים ולכן נאלץ לברוח מאיטליה לארה״ב, מאחר והשלטון האוסטרי רדף את ראשי האגודות הפוליטיות המהפכניות. בכל עיר באיטליה נקראים עד היום הרחובות הראשיים מציני, קאבור, וגאריבלדי. אך האם הרגע ההיסטורי של האיחוד הוא אכן רגע של נצחון מזהיר, של לידת אומה חדשה? אחת הסיבות לכך שתהליך האיחוד ארך שנים ארוכות הייתה חוסר שיתוף פעולה בין תושבי המקום. כל אזור נלחם עבור עצמו. באותן שנים, כבעבר, כמעט שלא היתה קיימת תודעה לאומית. האם הזמן שחלף הרה והוליד תודעה לאומית? האם האזור הגאוגרפי שהיה מחולק במשך מאות השנים של ימיי הביניים והרנסנס לערי מדינה קטנות, הוא הומוגני כיום? ״לא ממש״ תהיה תשובתם של איטלקים רבים, אם ישאלו. מסתבר שניתן ללמד עם שפה בעזרת ערוץ טלוויזיה ממלכתי, כמו שנעשה באיטליה בשנות החמישים, אבל לא ניתן לשכנע מסה אנושית שהיא מאוחדת.כלפי חוץ מצטיירת הומוגניות, אך במבט מעמיק מעט יותר, ניכר פירוד. למשל בענין השפה. השפה הרשמית של המדינה היא איטלקית . אך האם מאז ומעולם דיברו תושבי איטליה איטלקית? לא. השפה הנקראת כיום איטלקית כמעט וזהה לניב של מחוז טוסקנה. בשפה זו כתב המשורר דאנטה את ״הקומדיה האלוהית״ יצירה שהמדינה רוצה להיות מזוהה עימה על שום חשיבותה לתולדות תרבות המערב. ​ לכל אחד מעשרים המחוזות המרכיבים את איטליה שפה משלו המכונה ניב ( דיאלקט ). על שום קרבתה ורוחקה מן הניב הטוסקני. לצורך המחשת הפערים, כאשר יפגשו סיציליאני מהדרום ואיש מחבל טרנטינו שבצפון בהנחה שכל אחד ידבר את הדיאלקט שלו הם לא יבינו אחד את השני כלל. גם סדר היום וההתנהלות משתנים בין מקום למקום. למשל הסיציליאני ישתה קפה כשיקום לעבודה בשבע בבוקר, אבל רק ב 10 יאכל את ארוחת הבוקר שתהיה מורכבת מעוגת בריוש עם גרניטה (משקה על בסיס קרח בטעמים שונים) בעוד הטרנטיני יאכל בביתו את ארוחת הבוקר, בשעה מאוד מוקדמת מיד כשיקום. התפריט יהיה, גבינות נקניקים ועוגות עם ריבה. הדיאלקט יכול להתבטא בשינויים מינוריים ובעיוותים של המילה המקורית ועד להחלפת מילה במילה אחרת לחלוטין. אבל אין צורך להרחיק לכת מצפונה לדרומה של איטליה בכדי לחוש בהבדלים, הם ניכרים גם במרחקים קטנים בין עיר אחת לשנייה המילים משתנות וכמו כן המנהגים. למרות שיטת החינוך הממלכתית באיטליה שמטרתה ליצור אחדות לאומית, באזורים כמו סיציליה, ההורים אוסרים על ילדיהם לדבר בדיאלקט. הם מבקשים להשכיח את שפת המקום, או לעזור לילדים לטשטש את מוצאם. ​ באזורים אחרים כמו ונציה וג׳נובה , לעומת זאת, נכתבת בו שירה. עובדה היא כי הדיאלקט האזורי העתיק עוד לא עבר מן העולם, גם אם היחס אליו משתנה בין אזור לאזור. מעבר לכך. מזה שנים רבות פועלות באיטליה תנועות פולטיות להפרדת הצפון מן הדרום. מצען הוא כלכלי בעיקרו ומתמקד במעמסה הכבדה שמהווה חלקה הדרומי והנחשב ״עצלן״ של איטליה על גבו של הצפון הרואה את עצמו כ״החרוץ״. הפערים בין הצפון לדרום קשים לגישור. בחלק הדרומי החיים בעלי קצב אחר, המשפט “dolce far niente” פירושו ״ מתיקות אפס המעש״ , נחשב לתענוג שכולם מצפים לו. לעומת זאת בצפון העבודה היא כמעט מקודשת ומה שנתפס כחוסר מעש = חטא. מנתונים מעודכנים לשנת 2013 עובד איטלקי דרומי מפיק כ 42% פחות מאשר מקבילו בצפון. לעיתים נדמה כי אזרחי איטליה מתעלמים מן האיחוד וממשיכים באורחות חייהם מבלי שהמציאות החיצונית תחדור ותשבש את סדרי מסורות העבר. נקודה מעניינת היא שכיום נוסף על איחוד איטליה נוצרה מעין חזית נוספת המאיימת לשבש זהויות. חזית זו היא תהליך הגלובוליזציה. 'ההומגוניזציה' הכלל עולמית אם תרצו, המטשטשת עוד ועוד את ההבדלים בין העמים. האיטלקים המורגלים לעמוד מול כוחות חיצוניים המאיימים ליטול מהם את ייחודם נדרשים לחזק ולבצר את עמדותיהם.

איך איטלקים מפלרטטים (ממש כמו בסרטים!), למה הם יזמינו אותך דווקא לקפה ולא לבירה (כי קפה אפשר לשתות גם בבוקר!) ומדוע הם תמיד מסתובבים עם נייר דבק בכיס (ואיך ידביקו מכתבי אהבה בלי?). זאת ועוד על העם שהמציא את הסיפורים הרומנטיים והפואמות היפות בעולם, קבלי את המדריך הקצר של נסי דנזין, סטודנטית לרפואה מפירנצה, כיצד תהיי מוכנה למאהב האיטלקי שלך שיכול להגיח מכל פינה (מסתבר). לאכול, להתפלל, לאהוב הגרסה המהירה ערב אחד, כשנדב ידידי מישראל הגיע לפירנצה לעשות קורס איטלקית, לקחתי אותו לפאב במרכז העיר, "להתחיל עם האיטלקיות", per rimorchiare le ragazze italiane . הוא חיפש לתרגל את השפה ולהכיר את התרבות האיטלקית מ"קרוב" ואני תרמתי את גופי למדע. הגענו לזירת המחקר להלן הפאב הנבחר, התמקמנו במיקום אסטרטגי ונדב הלך לבר להביא לנו משהו לשתות. נותרתי לבד, הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה והמועמד הראשון הופיע. מבטינו נפגשו: "Hai gli occhi furbi, lo sai?!” יש לך עיניים ערמומיות, את יודעת?! הוא אמר. נעים מאוד, פדריקו. השיחה בינינו קלחה מהרגע הראשון, אולי בגלל הטבעיות בה פדריקו מתנהל. באותו ערב הוא שאל שאלות על מעשיי che fai di bello? מאיפה אני di dove sei? מה אני חושבת על האיטלקים cosa pensi degli italiani? ועל המקומות בהם הייתי באיטליה dove sei stata in italia? הוא לא שאל האם יש לי חבר sei fidanzata? ​ ככה זה עם הגברים האיטלקים, הם לא צריכים לבקש אישור, הם מתחילים שיחה לשם ההנאה שבשיחה, והשאר? השאר ייעשה מעצמו אם ימצא הצורך. הם מתחילים שיחה לשם ההנאה שבשיחה יתרונות הגבר האיטלקי ברורים, לצדו עומדת השפה הפואטית שנשמעת תמיד כמו שיר והעיר הרומנטית שכל האירוע הזה מתקיים בה ולנצח תראה כמו ציור. והם שמודעים לכל אלה, יודעים במקצועיות רבה מתי לשלוף איזו אנקדוטה מעניינת על הפיאצה בה אנחנו עומדים ממש עכשיו, לספר לך על האדריכל שתכנן את הדואומו, להכריז בביטחון מופרז שהוא לוקח אותך כרגע ל- gelateria הכי טובה בעיר ולנזוף בך אם תזיזי את היד לכיוון הארנק בסוף (סיפור אמיתי) ואם לא נכנסת לאווירה עד עכשיו, אין כמו פרנצ'סקו דה גרגורי Francesco De Gregori שיעשה את העבודה: בחזרה לנדב: פדריקו לא נתן לו להפריע, בעוד הידיד הישראלי נראה אבוד כשעשה את דרכו חזרה לשולחן, מארצ'לו מסטרויאני כאן כבר הזמין לכולנו Chupito rum e pera שוט רום המגיע בליווי שוט מיץ אגסים שכולם כאן שותים, והכיר לנדב את חבריו שמהר מאוד לקחו אותו רחוק.. "להתחיל עם איטלקיות"... כל יוליה צריכה מרפסת: "מישהו השאיר לך מכתב על דלת הבניין" אמרה לי בוקר אחד שותפתי לדירה "מה לבשת אתמול בערב? היא שאלה, תיארתי לה בבלבול, למה את שואלת? היא חייכה, לכי לראות. יצאתי מהבניין ונתקלתי במעטפה מודבקת לדלת ועליה כתוב בבירור: "לבחורה עם המכנס הבהיר והצעיף הכחול". פתחתי אותה בחשדנות ובפנים חיכה לי מכתב: "ראיתי אותך בזמן שעברת כאן… רציתי לעצור אותך אך לא הצלחתי אפילו לחייך אליך. לא ציפיתי לכך ונותרתי ללא מילים ולא ידעתי מה עלי לעשות… הרעיון היחיד שהיה לי זה המכתב הטיפשי הזה, אני יודע! אך מה יכולתי לעשות! בכל מקרה, אם את לא תפוסה ובא לך להכיר את המעריץ הסודי שלך, כתבי לי!" כן באיטליה הכל אפשרי, גם למצוא בחורים שמסתובבים אורח קבע עם נייר דבק בכיס. זה חלק מפק"ל המאהב שלהם יחד עם השפה והפיאצה הקסומה. לאוניברסיטה שלנו יש קבוצת פייסבוק הנקראת "Spotted: Unifi" "נראת: הזדהי/ה" בה כל פוסט מתחיל בתיאור מחמיא של הבחורה או הבחור שנצפו באותו רגע שמימי בו הכל נעצר ולא חזר להיות אותו הדבר. לרוב כותב הפוסט יסיים במשאלת הלב הקלאסית: Ti va di andare a prenderci un cafe? בא לך לצאת איתי לקפה? הזמנה לקפה: משפט פתיחה קלאסי באיטליה, כי קפה הוא משקה אותו שותים בכל שעות היום והאיטלקים אינם רוצים להגביל עצמם לחיזור בשעות הערב בלבד דעי את האויב – שיחון מהיר לתקשור עם המאהב הפוטנציאלי: הכי חשוב - על מנת לזכות בתשומת הלב האיטלקית כדי שתכירי את שמות המאכלים הלאומיים המוכרים. אין צורך לדעת יותר משם המאכל, האיטלקי המזדמן ישמח להשלים את החסר בכל נושא קולינרי, לספר על ההיסטוריה של כל מאכל ומאיפה הוא מגיע, ואיך לא, להבטיח בנונשלנטית "אכין לך את זה בהזדמנות". הבטחה שלא שוברים. ​ Ciao bella - שלום יפה, צ'או בלה קריאת השלום הבסיסית ביותר ברחוב האיטלקי, יכולה להיאמר בחיבה, בצעקה חסרת נימוס ברחוב, או אפילו בגרסה הגברית ciao bello בה נוהגים האיטלקים לברך אחד את השני, ללא כל קשר להעדפה המינית שלהם. אין צורך להגיב בשלב זה לקריאה. ​ Ammazza che figa - משפט לא מנומס ברומאנצ'ו romanaccio (הדיאלקט ברומא) שמשמעתו "וואו, איזו כוסית!", המילה Ammazza היא קיצור של Ammazzalo ומשמעותה במקרה הזה היא הבעת פליאה. התגובה לקריאה תלויה במטרה שלשמה את מעוניינת בבדיקת מערכת היחסים, אומנם באיטלקית הייאוש נעשה יותר נוח אבל היי בארץ בוא נודה, לא היית מסובבת את המבט. גרסה יותר מנומסת תהיה Ammappalo . ​ Complimenti alla mamma - כשבמרכז חייו של כל איטלקי וכל איטלקייה עומדת האימא, אי אפשר לשכוח אותה גם כשנותנים מחמאות, ברכות לאימא על העבודה הטובה שהיא עשתה, הרי שגם על היופי בה ניחנו ילדיה היא אחראית באופן מלא. חיים של אמא, הוורסיה המקומית. ​ Ciao! Ti ho vista passare e non mi sarei mai perdonato se non fossi venuto a parlarti! - היי! ראיתי אותך עוברת ולא הייתי סולח לעצמי לולא הייתי בא לדבר איתך! כי החיים הם מה שקורה עכשיו. כינויי חיבה – כשהוא אומר לך, למה הוא מתכוון? Amò קיצור בדיאלקט רומאי של amore - אהבה ואם לדייק, קיצור של amore mio - אהובתי או אהובי. בעוד שאיטלקים רבים הוגים את הביטוי המלא, ב"אמו" מרבים להשתמש איטלקים, איך לומר זאת בעדינות, פשוטים יותר. ​ Piccola – כי למרות ש-2017 הגברים האיטלקים עדיין רוצים להרגיש שהם מגנים עליך ואת קטנה כזו, פצפונת, לא מסוגלת בלעדיהם. ​ Cucciola - המשמעות העיקרית של קוצ'ולה היא גורה (גורת כלבים או חתולים למשל), אך כאשר הכינוי מופנה לבנות זוג, התרגום משתנה למשהו בסגנון "מתוקה" או "יקרה". אם את רוצה לקרוא לו בחזרה גרסת הזכר תהיה cucciolo. Principe azzurro - אזהרת נסיך החלומות! אם שמעת מישהו אומר את זה על המועמד שנמצא מולך, דעי שמצאת זהב. אמצי בשתי ידיים וברחי, מדובר במשפחת מלוכה! בסוף – כל הגברים אותו דבר "תראה כמה האיטלקים רומנטיים ורגישים" אני נוזפת בבן זוגי האיטלקי בעודנו מדסקסים על אומנות הפלירטוט האיטלקית "למה אתה אף פעם לא אומר לי כמה אתה אוהב אותי?" אני מקשה. הוא נותן לי מבט מופתע ועונה:

שיחה עם שולים פוגלמן, מייסד סדרת Isrealiana בהוצאת לה ג'יונטינה. הסופר הבריטי אנתוני ברג'ס אמר פעם שתרגום ספרותי לא מסתכם במילים בלבד – זוהי למעשה העברת תרבות שלמה וביאורה. מעטים האנשים המממשים את הפרשנות הזאת עבור התרבות הישראלית והיהודית באיטליה כמו שולים פוגלמן פוגלמן, בוגר החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, הוא עורך בהוצאת "לה ג'יונטינה", העסק המשפחתי שייסד אביו בפירנצה בשנת 1980. ההוצאה נוסדה בצורה ספונטנית כמעט, בשאיפה להוציא לאור את "הלילה" של אלי ויזל באיטלקית. מאז פרסמה לה ג'יונטינה, הנחשבת להוצאה היהודית הגדולה באירופה , מאות כותרים, הכוללים טקסטים רבניים, פילוסופיים ועלילתיים. פרויקט חשוב שפוגלמן מעורב בו הוא תרגום התלמוד הבבלי לאיטלקית, מפעל הירואי שכלל שיתוף פעולה בין מתרגמים רבים ויצירת תוכנה מיוחדת לצורך תיאום והאחדה. ​ בתור מי שלמד בישראל וגם שאף לעשות עלייה, ייסד פוגלמן בהוצאה את סדרת Israeliana. היא חשפה לקורא האיטלקי – ופעמים רבות לעולם כולו, כתרגום ראשון מעברית – סופרים רבים ומגוונים, בהם אורלי קסטל בלום, סמי מיכאל, חיים באר ויהושע קנז, ולאחרונה גם את אסף גברון ואיילת גונדר גושן. הספרים הבאים שיראו אור בהוצאה הם "חגיגה תלמודית" של אלי ויזל ו"הביתה" של אסף ענברי. המרחב שבין אגדות חז"ל לאתוס הציוני בקיבוץ אפיקים מסמן היטב את המיקום של לה ג'יונטינה עצמה. ​ "אנחנו ערים לכך שתרמנו ליצירת מפגש חדש: זה שבין השפה העברית לאיטלקית", הוא אמר לאתר "מוקד" ב־2015 . על כריכת הספר " בזמן שהעיר נשרפה ", שפוגלמן עצמו פרסם ב־2004, מתנוסס שלט דרכים המכוון אל ירושלים, ונראה שפוגלמן עצמו, כמו מתרגמים רבים, נמצא בתנועה בלתי פוסקת בין התרבויות. הוכחה מוחשית לכך מצאתי בתשובות לשאלות ששאלתי אותו, תשובות שנשלחו אליי בעברית רהוטה ללא רבב אך באותיות לטיניות (סגר הקורונה תפס אותו בלי מקלדת בעברית). איך ואיפה עוברים עליך ימים אלה? בעיקר בעזרה בשיעורי הבית של בתי בת השש. תוכל לספר קצת על המסלול שעברת, או על המשיכה שלך לספרות יהודית וישראלית? המסלול התחיל באולפן של האוניברסיטה העברית בירושלים. ברגע שלמדתי לקרוא בעברית חיפשתי ספרים. הראשון שקראתי היה דווקא ספר של רומן גארי, "חרדתו של המלך סלומון". הבנתי רק חצי ממנו, אבל הרגשתי שזוהי יצירת מופת. זאת יכולה להיות הגדרה טובה ליצירת מופת, כזו שאוהבים גם בלי לגמרי להבין. לאחר מכן התחלתי לקרוא ספרים בעברית. הראשון שבהם היה אוסף סיפורים של גרשון שופמן. ודאי תגידו לעצמכם: 'איזו התחלה מוזרה'. ככה זה עם ספרים, פוגשים אותם באקראי ולפעמים הם מתחברים לחיים שלך, קצת כמו אנשים. אני זוכר שבשורות הראשונות נתקעתי במילה 'ערדליים', ונאלצתי להפסיק לקרוא ליום שלם כי לא הייתי בטוח מהם בדיוק ערדליים. לאחר מכן הגעתי לסופרים יהושע קנז, עמוס עוז ויורם קניוק, והבנתי שספרים מצוינים רבים טרם תורגמו לאיטלקית. הצעתי לאבי, מייסד ההוצאה, להתחיל סדרה ושמה "Isrealiana". זה היה ב־2005, ומאז ראו אור במסגרתה חמישים כותרים, כשהאחרונים שבהם הם "השקרנית והעיר" של איילת גונדר גושן ו"שמונה עשרה מלקות" של אסף גברון. ויש גם את "חרדתו של המלך סלומון", כמובן, שהוצאתי בסדרה אחרת – "Diaspora". אנחנו בעיצומה של מגפה בין־לאומית, ואיטליה הושפעה ממנה קשות. איך אתה צופה שהחיים ישתנו באיטליה בעקבות הקורונה? כאן, באיטליה, חווים תקופה קשה מאוד, הן בגלל המתים הרבים ואי הוודאות לגבי העתיד, והן בגלל ההרגשה שנעשו טעויות רבות בכל הנוגע להתמודדות עם הקורונה. בנוגע להשלכות, הכול יכול לקרות: מהיעלמות פתאומית של הנגיף ועד חורבן האנושות. בעבר גם אחרי משברים גדולים מאוד האדם נשאר כפי שהוא במהותו בסופו של דבר, עם אותן תכונות בסיסיות. השאלה בטווח הקצר יותר היא איך נצא מהבתים: טובים יותר ונכונים לסולידריות, או עצבניים וממורמרים יותר. צריך לחשוב לא רק על ההיבט הרפואי והכלכלי, אלא גם על ההשלכות הפסיכולוגיות של התקופה הזאת. לא מעט סופרים ישראלים זוכים לפופולריות עצומה באיטליה. האם יש לכך סיבה מיוחדת? האם ישראל נתפסת כאתר "אקזוטי", כפי שלפעמים קורה בארה"ב או בגרמניה? כשאיטלקי רוצה לומר שהוא בקי בספרות העברית, הוא אומר שהוא מכיר את עוז, את יהושע ואת גרוסמן. תמיד בסדר הזה, אגב. אף פעם לא שמעתי 'יהושע, גרוסמן ועוז' או 'גרוסמן, עוז ויהושע', אלא אך ורק 'עוז, יהושע וגרוסמן', קצת כמו השילוש הקדוש. רק בשנים האחרונות התווספו אל השילוש הזה אשכול נבו, איילת גונדר גושן ואסף גברון. גם סופרים אחרים, כמו צרויה שלו, מאיר שלו ואתגר זכו להצלחה. אני חושב שהם פשוט סופרים מצוינים שכותבים ממקום שמאפשר להם להגיש תוכן מעניין לקורא. אבל לא הייתי מדבר על הצלחה עצומה, אלא גדולה. תרגמת סופרים רבים ומגוונים לאיטלקית, בהם אורלי קסטל בלום ואסף גברון. באילו אתגרים נתקלת בתרגום ספרות עברית לאיטלקית? תרגום מעברית לאיטלקית הוא הדרך שלי לשמור על קשר עם ישראל ועם תרבותה. הספר המאתגר ביותר שתרגמתי היה "חבלים" מאת חיים באר, בגלל השפה העשירה וההדים מהטקסטים המסורתיים. מדובר בשתי שפות בעלות אותיות שונות ומשני עולמות תרבותיים רחוקים. אני מאמין שלולא גרתי שש שנים בארץ, התרגומים שלי היו טובים פחות. כשאני מתרגם, העיניים שלי רואות את הרחובות בארץ, את הבתים, את הביטויים, את התנועות הקטנות ואת מחוות הגוף של האנשים. האוזן שומעת את הקולות בעברית, ובד בבד הראש עובד כדי להעביר אותם לקורא האיטלקי בדרך הברורה והמדויקת ביותר. ראוי לציין שאין מילון איטלקי־עברי או עברי־איטלקי רציני, וזה אומר שאם רוצים לתרגם מעברית כמו שצריך צריך ללמוד את השפה היטב. על אילו ספרים היית ממליץ למי שמעוניין להכיר את יהדות איטליה, או איטליה בכלל? אין היום באיטליה "סופרים יהודים" כמו בארצות הברית. מדי פעם יוצאים ספרים המספרים סיפור יהודי באיטליה, אך רוב הספרים עוסקים בתקופת השואה, וזאת בעיה עבורנו, כי אנחנו מוכרחים להוציא כמעט אך ורק תרגומים. אני יכול להמליץ על ספר קטן שיצא לא מזמן – "האקרובטית" מאת לאורה פורטי. הוא מתאר סיפור שעובר דרך איטליה אבל מתרחש ברובו בצ'ילה. מתברר ש"ארנסטו", מפקד החולייה שניסתה להתנקש בחייו של אוגוסטו פינושה, היה צעיר יהודי ושמו ז'וזה ולנצואלה לוי. אימו של ז'וזה מספרת לנכדתה את סיפור חייו. מן העבר אפשר כמובן לקרוא את פרימו לוי, את נטליה גינצבורג ואת ג'ורג'יו בסאני. מה אתה קורא בימים אלה? "מולדת" מאת פרננדו ארמבורו. זהו סיפור על שתי משפחות באסקיות שהיו קרובות מאוד ונפרדו לאחר שבנה של אחת מהן הרג את אביה של המשפחה השנייה בשם ה־ETA (המחתרת הבאסקית; י.פ). הספר כתוב בצורה מעניינת ומקורית, והיא בהחלט יכולה לעניין את הקוראים הישראלים. פוגלמן בשיחה באוניברסיטת ניו יורק על תפקידה התרבותי של ההוצאה ועל ההיסטוריה העשירה של הדפסת ספרים יהודיים באיטליה.

בימים אלו מציינים באיטליה מאה שנה להולדתו (וארבעים למותו) של ג'אני רודארי. רודארי היה דמות רבת פנים וגוונים: מחנך, עיתונאי, משורר ומורה, אדם יצירתי ומקורי שהטביע את חותמו על ספרות הילדים האיטלקית. שנת היובל היא הזדמנות מצוינת להיזכר בו ובשני סופרים נוספים שהביאו לעולם סיפורים קנוניים: קרלו קולודי ואיטאלו קאלווינו ג'אני רודארי: משורר הילדים רודארי כתב עשרות ספרים, בהם ספרי פעוטות, ספרי ילדים וספרי נוער. הוא כתב חרוזים מתנגנים לפעוטות, אגדות לילדים, וסיפורי הרפתקאות לנוער. סיפוריו יוצאים מתוך המציאות המוכרת לכל ילד, אך אינם מחוברים אליה בעבותות. רודארי הרשה לדמיונו להתעלות על המציאות ולא להיצמד בנוקשות לחוקי הטבע. במלים אחרות, הוא כתב פנטזיה שכל ילד יכול למצוא את עצמו בתוכה. כך למשל, ג'לסומינו הוא ילד כפרי שניחן בקול מרעיד זגוגיות – אבל הוא גם ילד דחוי שלא מוצא את מקומו בכפרו ונאלץ לברוח למקום אחר, לארץ השקרנים. שם הוא הופך לגיבור העיר, זוכה בחבר־חתול שמבין לליבו ומצליח לשחרר את התושבים מהמלך האכזר והמגוחך שרדה בהם. גם צ'יפולינו, הבצל החמוד (צִ'יפּולֶה זה בצל באיטלקית), מוביל התקוממות. יחד עם חבריו הירקות הם מורדים במלך לימון ונפטרים ממנו בתעלולים ובמהתלות. אין כמעט ילד שמרד בסמכות לא מלהיב אותו, אבל במקרה של רודארי ייתכן שמסתתר כאן מסר נוסף. רודארי היה איש שמאל, חבר במפלגה הקומוניסטית, והוא ניסה לחנך את הדור הצעיר לחשיבה עצמאית, לשוויון ולשבירת המסגרות הדכאניות מהעבר. המסרים הללו התקבלו בזרועות פתוחות בברית המועצות, שבה גם ביקר בשנות החמישים, וספריו היו בה לרבי מכר ואף הוסרטו. אחד מספרי הילדים הפופולריים ביותר של רודארי הוא "סיפורי טלפון", שיצא לראשונה בשנת 1962. המספר הוא אבא עסוק שנאלץ לבלות זמן רב בנסיעות הלוך ושוב לעבודה, ובכל ערב בשעה תשע בדיוק מספר לבתו אגדה בטלפון: ארמון הגלידה, השמש והענן, שביל השוקולד, אליצ'ה המשתחלת, ארץ הכלבים ועוד. שבעים סיפורי פנטזיה שופעי הומור וקורטוב של נונסנס המרתקים אליהם את כל המאזינים, ולא רק את בתו הקטנה. החרוזים לפעוטות שכתב פשוטים ומושכי לב. אומנם לא קל לכתוב לקטנטנים, אך רודארי ידע לבחור את המלים המתאימות ליכולתם. ​ למרבה הצער, רק קומץ מספריו תורגם לעברית ("ג'לסומינו בארץ השקרנים", "מה צריך בשביל ...", "סליחה, טעות בסיפור", "ליסה בארץ האגדות", "איש הגשם", "סיפורי טלפון", "חיות בלי גן חיות", "הקרפיונאים ומגדל פיסה", "אני עובר לי אל החתולים"), ואף שהם תורגמו בכישרון, וספרי הפעוטות גם זכו לאיורים מקסימים, הם לא זכו להצלחה גדולה בארץ. למעשה, הם מוכרים בעיקר בקרב יוצאי ברית המועצות, אשר גדלו על תרגומיהם לרוסית. רודארי היה בראש ובראשונה יוצר, אך גם תיאורטיקן. הספר "הדקדוק של הפנטזיה", שפרסם בשנת 1973, נחשב לפסגת יצירתו, והוא חותר להקצות לדמיון מרחב ראוי בחייו של כל אדם. בשנת 1970 זכה רודארי בפרס הנס כריסטאן אנדרסן היוקרתי, הנובל של ספרות הילדים, ועד היום הוא האיטלקי היחיד שזכה בפרס הנחשק. לא פלא שילדים באיטליה ממשיכים לגדול על ספרי הפעוטות שלו, שמעולם לא ירדו מהמדפים. שנת היובל תצוין בכל איטליה בקריאה, בפרסום במהדורות החדשות ובאירועים מיוחדים במטרה להפגיש את סופר הפנטזיה עם דורות חדשים, שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם הקריאה. כך למשל, ראה אור בנובמבר האחרון הספר "מאה לג'אני רודארי, מאה סיפורים וחרוזים, מאה מאיירים", ולאחרונה הוקם אתר לזכרו. האתר הוא חלון לעולמו של רודארי, והוא כולל בתוכו מאמרים, אנקדוטות, סיפורים, חרוזים ותמונות. רודארי היה סופר מקורי ורב המצאות, אך אין ספק ששאב השראה גם מקודמיו ומיצירות מופת כמו "פינוקיו" של קולודי. על כך מעידה המחווה שלו לקרלו קולודי: בשנים 1954–1955 פרסם רודארי עיבוד מחורז לפינוקיו בעיתון "איל פיוניירה" בלוויית איורים של ראול ורדיני. איך נולד פינוקיו המפורסם? הכותרת המקורית של האגדה היא "ההרפתקאות של פינוקיו. סיפורה של מריונטה". קרלו קולודי, הפסבדונים של הסופר בן פירנצה קרלו לורנציני, יצר את פינוקיו בשנת 1881. לטיפים ומידע - הירשמו לקבוצת הפייסבוק של אתר באיטליה: איטליה למכורים חלקו הראשון של הסיפור התפרסם בהמשכים במדור השבועי של "העיתון לילדים". קולודי לא כתב אותו בכוונה תחילה להפוך אותו לספר. למען האמת, לא היה לו יותר מדי חשק לכתוב את הסיפור, ולא היה לו ברור מה יעשה איתו בסוף. אבל פינוקיו שבה את לב הקוראים הצעירים, והיצירה המלאה יצאה לאור בשנת 1883. כלומר נדרשו לו שנתיים תמימות למצוא את הסוף הראוי לסיפור. כידוע לכל, הספר מגולל את עלילותיה, הדרמטיות לעיתים, של בובת עץ, מריונטה החולמת להיות ילד אמיתי. לצד פינוקיו משתתפים בסיפור גם ג'פטו, הנגר שגילף אותו מבול עץ; הצרצר המדבר פָּרלָנטֶה, שאינו אלא מצפונו של פינוקיו; הפיה הכחולה, שכשפינוקיו משקר לה אפו מתארך; ואי אפשר בלי החתול והשועל ששודדים ומרמים את המריונטה הקטנה. יש הטוענים שמאחורי הפנים העגולים והמגוחכים של המריונטה מסתתרת מטאפורה לקיום האנושי, אך זו רק אחד מהפרשנויות הרבות והמגוונות. הספר זכה להצלחה ברחבי העולם. הוא תורגם ליותר מ־240 שפות, ואף עובד והועבר גם אל המסך הגדול וגם אל המסך הקטן. בארץ מוכרות בעיקר הגרסה של דיסני משנת 1940 וסדרת הטלוויזיה היפנית משנת 1972 ("בוקר טוב עולם, מה שלום כולם? אני יורד מהחוטים, אני כבר ילד אמיתי"), אך באיטליה זכור לטוב הסרט "הרפתקאות פינוקיו" שביים לואיג'י קומנצ'יני באותה שנה. הסרט פינוקיו (2019) בתפקיד ג'פטו - רוברטו בניני ברחבי העולם נקרא הסיפור כמשל אוניברסלי, אך למעשה הוא נטוע בנופי טוסקנה, ואפשר להתווכח על התקופה ההיסטורית שבה הוא מתרחש: מצד אחד שמות המטבעות (קוורנטינו, סולדו וזקינו די אורו) שייכים לתקופת הדוכסות הגדולה של טוסקנה (1569–1859), אך דמויות הקרבינריים (השוטרים) מעידות על כך שהעלילה מתרחשת לאחר איחוד איטליה (אמצע המאה ה־19). ידוע שבעת כתיבת הסיפור התארח קולודי כמה פעמים בווילה איל בל ריפוזו מצפון לפירנצה, וסביר להניח שקיבל השראה מהווילה או מהעיירה ססטו פיורנטינו הסמוכה, ששימשו כרקע לסיפור. גם האלון הגדול שעליו נתלה פינוקיו קיים במציאות, הוא עומד עד היום בקפנורי, במחוז לוקה, ומכונה אלון המכשפות . ​ ספרות הילדים של המאה ה־19 לא בחלה בעלילות קודרות ואף אכזריות. סופרים כמו צ'ארלס דיקנס והאחים גרים כתבו סיפורים אפלים לילדים ולנוער ברוח מורשת הרומן הגותי. לכן אין זה מוזר שגם קולודי התייחס באופן מקאברי להתפכחות מאשליות. אבל פינוקיו, גם הודות לפרשנויות החדשות של הדמות, הצליח לפלס את דרכו לליבם של הקטנטנים, שאוהבים את הבובה החולמנית בעלת הלב הגדול שמדי פעם בפעם משקרת ואף מצמיחה אוזני חמור כשהיא לא מתנהגת כראוי, אבל היא גם אוהבת את אביה ואת חבריה, מודה בטעויותיה, מבינה שנתנה אמון באנשים הלא נכונים ומכירה בכך שארץ המשחקים אינה אלא תרמית. האלון הגדול שעליו נתלה פינוקיו בשנת 1957 נולד הברון המפורסם ביותר בעולם הספרות האיטלקית כאשר מדברים על ספרות נוער ועל דמויות בעלות אופי חזק, אי אפשר שלא להזכיר את "הברון המטפס" של איטאלו קאלווינו, אחד הסופרים האיטלקים החשובים ביותר של המחצית השנייה של המאה ה־20, שתובנות על ההיסטוריה והחברה בת ימינו עוברות כחוט השני בכל הרומנים שלו. דמותו הבלתי נשכחת של קוזימו רונדו מופיעה ברומן השני מתוך טרילוגיית האבירים "אבות אבותינו", ששני חלקיה האחרים הם "האביר שלא היה ולא נברא" ו"הרוזן החצוי". הטרילוגיה הפנטסטית תורגמה לעברית בשנת 1987 בשפה גבוהה ועשירה ההולמת את רוח האצולה ממאות עברו בתמיכת המפעל לתרגום ספרי מופת. לעומת זאת, באיטליה, לצד התייחסות כבדת ראש, זכה הסיפור גם לעיבודים חינניים לילדים. "הברון המטפס" הפך לספר ילדים אהוב, שכן הגיבור הוא נער בן שתים עשרה מהמאה ה־18, שבעקבות מריבה עם הוריו מחליט במפתיע לבלות את שארית חייו על צמרות העצים באחוזת רונדו. אחיו ביאג'יו מספר את הסיפור בגוף ראשון בהתרגשות והערצה של אח צעיר שממציא ומוסיף עוד ועוד פרטים לסיפור. בינתיים מדלג קוזימו בין שרך אחד למשנהו ומגלה בעולם ממד חדש שלא היה מוכר לו. במהלך מסלול התבגרותו יוצא הדופן הוא מתיידד עם ילדים מדלת העם, עם השודד ג'אן דיי ברוגי ועם הכלב אוטימו מסימו, ואף מתאהב בוויולה הקטנה, בת השכנים. הוא מתכתב עם וולטייר ומסכל התקפת שודדי ים. במהלך השנים שבהן הוא שוהה על העצים הוא צופה בפרוץ המהפכה הצרפתית ואפילו פוגש את הגנרל בונפרטה, אשר מותיר בו טעם של אכזבה מרה. בהרפתקה שנולדה בגחמה של רגע ונמשכת חיים שלמים, לומד קוזימו מדי יום ביומו דברים שאחרת לא היה לומד לעולם, כמו למשל שאפשר לחיות גם בעולם בעל כללים פחות נוקשים. "הברון המטפס" מתיימר להיות מטפורה למצבם של הצעירים בימינו (או אלו שהיו צעירים בשנות השישים של המאה הקודמת), המנסים לברוח ממציאות בלתי מובנת, מציאות שהם עצמם לא מובנים בה, אל עולם דמיוני. ואכן, יש להודות שהחיים על העצים מאלצים את קוזימו לוויתורים כואבים, כמו למשל הוויתור על נישואים לוויולה. אך זהו המחיר שעליו לשלם על החלטתו ובעבור חירותו. בסוף הרומן, בגיל שישים וחמש, הוא נצמד לכדור פורח ונעלם בשמיים. קאלווינו החל לכתוב את הרומן בשנת 1950 בעקבות סיפור ששמע בבר ברומא, ונדרשו לו שבע שנים להביא אותו לצורתו המוכרת לנו. בביתו הפרטי ברומא נמצא אוסף התרגומים השלם ביותר של יצירותיו. במכון התרבות בפריז נשמרים 500 מכתביו, שהם כמעט כל תרגומיו בעולם. רודארי, קולודי וקאלווינו הם שלושה סופרים שגדלו על ברכי ספרות ילדים דידקטית, מוסרנית ופטריוטית וכתבו ספרות ילדים אחרת: ספרות שבה מותר להטיל ספק בחוקים ובדברי המבוגרים, מותר ואף רצוי לפרוק עול מדי פעם בפעם (גם אם יש לכך מחיר), ובעיקר מותר לדמיין עולם שלא נכנע למציאות.

את נכנעת לחיזוריו של האיטלקי התורן, זורמת עם הרומנטיקה הדביקה לזמן מה, נהנית מהפסטה, פוקצ'ה וכל השיט האיטלקי המסוגנן הזה ואז החיים האמתיים דופקים בדלת בא לך חצי מנה עם עמבה ואת חוטפת את הקריז הראשון. נסי דנזין עם מילון הריבים האיטלקי-עברי הראשון מסוגו, איך מבקשים שישחרר את רבי, שישטוף כלים ולא את הישבן, שיכין לארוחת ערב פתיתים ושניצל, ושיהיה קצת אחד משלנו. כמו בבית. כי להרגיש שאת חיה בסרט זה נחמד, אבל עצבים משחררים בעברית. לריב באיטלקית ולנצח, המדריך המלא: אני שונאת איטלקים. הנה, אני מודה. השנה אני חותמת חמש שנים באיטליה והמשפט "אני שונאת איטלקים" שימש אותי מדי יום ללא כל בושה. היה משהו שהרגיע בהכרזה כזו, מעין מנטרה שנהגתי לחזור עליה כשהדברים במדינת העגבניות והשביתות לא הסתדרו לי כמו שהייתי רוצה: אם הרכבת איחרה, אם קיבלתי שירות מזלזל, או אם חיכיתי חמש שעות בתור לחידוש אשרת השהייה. לפעמים בחייו של מהגר לא צריך לנבור עמוק מידי על מנת למצוא סיבה מספקת למרמור וזו הייתה הדרך שלי לפרוק את התסכול שהציף מידי פעם. אבל כשבן זוגי אדוארדו נכנס לתמונה, הייתי צריכה לבחון מחדש את הדרך שבה בחרתי להתמודד עם המציאות. מעבר להיותו איטלקי בכל רמ"ח איבריו ( è italiano fino all'osso ), הוא גם בן אדם טוב לב ולכן מנטרת השנאה שסיגלתי לעצמי התחילה להישמע צורמת. ברגע אחד, במקום להתייחס לאיטלקים כעם אחד ומאוחד נגדי, הייתי צריכה למצוא שפה משותפת עם איש זר שנקשרתי אליו רגשית. התחלתי לברור מילים, לגלות עולם חדש של מונחים ולחפש, ביחד עם מי שלימים הפך לחצי השני שלי, את דרכנו אל עמק השווה בין שני העולמות הכה שונים שלנו. טהרת המשפחה הריב הראשון שלנו התלהט כבר בחודש הראשון להיכרותנו. ברגע תם הערתי משהו לגבי חוסר התועלת של הבידה המעלה אבק בדירתי, "את לא משתמשת בבידה שלך??" נדהם בן הזוג הטרי וה-כה איטלקי שלי. תוך שניות הוא תפס אותי והרים אותי על כתפו כך שראשי ההפוך נפגש עם אחוריו. הכל קרה במהירות האור - רגע אחד אנחנו נחים בחדר השינה, ורגע אחר הוא סוחב אותי אל חדר האמבטיה, מושיב אותי על מכונת הכביסה ומתחיל לפתוח את רוכסן מכנסיו "אני אראה לך איך משתמשים בבידה, אולי אתם הישראלים פשוט לא מבינים איך להתנקות" הוא אומר עם חיוך ומתיישב על האסלה המוזרה עם הברז. אני מכסה את פי וצוחקת בפראות. הוא מצדו מסביר לי על כיוונון זווית הזרם, על צורות הישיבה השונות ועל וויסות טמפרטורת המים. כל זאת ברצינות גמורה, תוך העלאת זיכרונות על המטפלת והאימא שהיו מושיבות אותו על המושב המוזר כשהיה רק פעוט קטן. ​ בהתחלה נלחמתי, אני מודה. שלפתי טיעונים, מגבונים וצילומי מסך של שיחות עם חברות שחיזקו את עמדתי בעניין. הוא מצדו הטיח בי טענות קשות בנוגע למנהגי ההיגיינה האישית שלנו הישראלים, ואני הרגשתי שאני נקראת לדגל ומייצגת את המולדת. התעקשתי שאנחנו, לא כמוהם, מתקלחים לפחות פעם ביום והעניין מבטיח רמת ניקיון גבוהה בהרבה. אך כלום לא עזר, במשך חודשים קיבלתי מבטים שיפוטיים בכל פעם שיצאתי מהשירותים המבקשים לבדוק אם שטפתי או לא. ​ עד שיום אחד מצאתי פתרון פשוט להפליא, כמאמר הקלישאה "מה שאתה לא יודע לא מזיק לך" או לחילופין "בכביש היה חכם, אל תהיה צודק". בתום ביקור נוסף בשירותים יצאתי ורגע לפני המבט, ניגשתי לאדי והכרזתי בגאווה "עשיתי!". כל אותו יום הוא הסתובב כטווס נפוח, גאה ומרוצה שניצח. מעולם לא דיברנו על כך יותר, הוא לא שאל עוד ואני לא גיליתי. לפעמים כשאני נכנסת למיטה ונותנת לאדוארדו נשיקה, אני שואלת במבט שיפוטי "התקלחת היום?", הוא מסתובב לצידה השני של המיטה ומחבק את הכרית, בעודו ממלמל מתוך שינה "עשיתי בידה" ( ho fatto il bidet ) לך תבין את האיטלקים האלו. סיבת המוות: סכין אך חכו! עד כה היה זה רק הפרולוג. כשזה נוגע להעמקת קשרים עם איטלקים יש משהו גדול וחשוב יותר מהחיים עצמם, משהו שעלול להרוס זוגיות, ליצור שסעים בין אנשים ולהצית מלחמות. ניחשתם נכון, אני מדברת על אוכל. איטליה, מדינה שבה האוכל הוא חלק בלתי נפרד מן התרבות, חלק מהמותג. לכל אזור גיאוגרפי יש מנות מסורתיות, לכל משפחה יש מתכונים שעוברים מדור לדור במשך מאות שנים, והשיח על אוכל נפוץ כאן בערך כמו שדיבורי צבא נפוצים אצלנו בארץ. אז מה הפלא שכל כך קל למצוא את עצמך באמצע ויכוח לוהט וחורץ גורלות בנוגע לדרך בה את אוכלת פסטה? אנחנו יושבים במסעדה ספק יוקרתית ברומא, שנינו הזמנו ספגטי אל דנטה עם קיפודי ים (מומלץ ביותר לאוהבי הז'אנר) ואני מוצאת את עצמי נאבקת באטרייה העשויה למחצה. ואז בקלות ראש רבה מידי כך התברר לי, אני לוקחת סכין ומנסה לחתוך את הספגטי לחצי. אבוי. איך העזתי?! מבט מהיר אל בן הזוג שממול מבהיר לי שאני עושה טעות חמורה. פעור עיניים, הוא מנדנד 'לא' בראשו בחרדה ולוחש בדרמטיות: "בבקשה, אל תעשי את זה" ( non farlo, ti prego ). אם את עניין הבידה פתרתי בחדרי חדרים, איך אצא מזה עכשיו?! האיטלקי שלי מגלגל עיניים בכל פעם שאני מבקשת מהמלצר gnocchi alla sorrentina , מנת ניוקי פשוטה עם רוטב עגבניות, בזיליקום ומוצרלה. המנה היא מנה נפוליטנית וכמו מנות רבות מדרום איטליה, היא נעימה יותר לחך הישראלי הפשוט שלי. "יש לך טעם של ילדה קטנה" ( hai i gusti di una bambina ) הוא אומר לי בזלזול. אני מחזירה מבט נגעל לצלחת עם לשון הפרה שהמלצר מגיש לו. לדרבי חוקים משלו בין המטבח שתופס את המקום הראשון במצעד התשוקות של האיטלקי לבין בת הזוג בת המזל הנמצאת במקום השלישי והמכובד, ישנו כמובן הכדורגל il calcio . זוהי אהבה שאינה יודעת שובע הרי שמלבד שני ימים בשבוע בהם משדרים את המשחק, יש את הראיונות עם המאמן והשחקנים, את אתרי האינטרנט והפורומים, את הפודקאסט ואת המחשבות המטרידות שמותירות את האוהד בוכה בלילה: "אני דואג לדיבאלה, מאז שהוא חזר לחברה שלו הוא ממש לא בשיא שלו מבחינת המשחק" עונה אדוארדו כשאני שואלת אותו מדוע הוא אינו נרדם. ועל זה נאמר אוהד אמיתי un vero tifoso גברים ממאדים ונשים מנגה אלה איטליאנו בנוסף לכל הוויכוחים הקלילים יחסית הנובעים מהבדלי התרבות המשעשעים נגיד, יש כמובן גם את הריבים "הרגילים" אלה שיש לכל זוג והם תמיד נשמעים אותו הדבר: הוא לא בוגד הוא רק מתאוורר, תפסיקי לחטט ותהיי קשה להשגה, ההורים שלי אוהבים אותך פשוט אמא שלי רוצה שיהיה לי טוב ובעתיד אולי נגיע לירח.

נולדתי בטורינו. ותמיד אהבתי אותה. העיר המאופקת, האצילית, המסתורית, ששדרותיה הרחבות תחומות עצים. כבר עשר שנים שאני גר בישראל אבל מידי פעם אני חוזר לטורינו עם המשפחה שלי ואני אוהב במיוחד לקחת אותם למקומות שרק בני טורינו מכירים מאת: דויד וילה מיסד שותף ב" סלון האיטלקי " תרגום: עינת בדי כל המקומות המצויינים במאמר מסומנים במפה המצורפת. באיטליה מכנים את תושבי טורינו bogia nen מילולית "אל תזוז", כינוי זה מתפרש בשני אופנים, אחד מתאר את הטורינזים כבעלי אופי חזק העומדים מול מכשלות החיים בהתמדה ובנחישות בעוד שהפירוש השני גורס שהם פשוט עצלנים, לא אוהבים לזוז. כתגובה צינית או רצינית מוענק מידי שנה פרס bogia nen , למי שהפגין מצוינות בתחומים כמו עבודה, ספורט, אומנות ובידור. הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו לטיפים ועצות שוקולד כולם יודעים שטורינו היא בירת השוקולד האיטלקית ומייצרים בה שוקולד מריר משובח, אומנות שמקורה בצרפת. מה שלא כולם יודעים הוא שבמהלך המצור הצרפתי על העיר בשנת 1706 נאלץ הקונדיטור של חצר המלכות לאלתר והשתמש בקמח אגוזי לוז השכיח מאוד באזור, כתחליף לחלק מהקקאו במתכונים. כך בא לעולם ה- ג'נדויוטי. כיום אוכלים את שוקולד הג'נדויוטי בפרלינים אלוהיים בצורה שהאיטלקים מכנים "בטן ספינה הפוכה" ובעברית אנו קוראים לה סתם משולש. רגלי טורינו שלי מובילות אותי כמו את יתר בני עירי אל הקונדיטוריה של גובינו כשמתחשקים לי ג'נדויוטי. סניף של גובינו ניתן למצוא גם במילאנו! ​ Gianduiotti - ג'אנדוטי נקודת ציון שוקולדית נוספת הקשורה במסורת העיר, היא משקה חם עשוי שוקולד קפה וקצף חלב בשם ביצ'רין – Bicerin. אני ממליץ בחומרה לשתות אותו בבית הקפה היפיפה הזה. אומנם צריך להצטייד בסבלנות כי אין בו הרבה מקומות ישיבה אך המקום המחופה לוחות עץ שמסבים בו אל שולחנות מפוסלים משיש הוא יצירת אומנות בפני עצמו. קפה טורינו היא גם שם נרדף לקפה, כמעט בכל הברים בעיר אפשר להנות מאספרסו מעולה. אבל מעטים יודעים על הבר הזעיר הנקרא בפשטות "בר הקפה הטוב" il bar del Buon Caffè. אסור לכם לפספס אותו! בפנים יש רק שניים או שלושה שולחנות, הקפה מוגש בספלים נהדרים וכל העניין הוא פשוט תענוג. אני מציע לנסות את "החם המוכתם" או באיטלקית מקיאטו קאלדו. Bar Del Buon Caffè Via degli Artisti, 14, 10131 Torino TO מאגיה וכישוף בשנות השמונים (1980) כאשר מינה הארכיבישוף של טורינו לא פחות מ– 6 מגרשי שדים עבור העיר, בעוד שבאופן רגיל מכהן רק מגרש שדים אחד בכל מחוז איטלקי, הפך ברור לכל שלטורינו תפקיד מרכזי בעולם המאגיה והכישוף. כדי לרדת לעומק הדברים מומלץ להצטייד באומץ לב או חוש הומור ולהצטרף לסיור לילי בעיר העוסק בנושא. בשעות היום לעומת זאת תוכלו לקפוץ לביקור ב"דלת השטן". דלת העץ הגדולה גולפה בקפידה על ידי בעלי מלאכה מסטודיו פריזאי בשנת 1675 אך למרות זאת היא משמשת כעדות מוחשית לאמתותה של האמונה המיסטית לפיה הדלת הופיעה יש מאין לילה אחד. המיתולוגיה מספרת כי מכשף מתלמד לחש לחשים וזימן את כוחות הרשע של השטן עצמו כדי ליצור את הדלת. השטן, שהוטרד מן הפלישה לתחומו החליט להעניש את המתלמד וכלא אותו לנצח מאחוריה. דלת השטן נמצאת בפתח בניין שכיום משמש כבנק: שימו לב למקוש הדלת המעוצב בצורת ראשו של השטן. חיי הלילה בטורינו חיי לילה אינם נחלתם הבלעדית של שדים ורוחות בטורינו. הלילה בעיר שייך גם לבליינים. בטורינו מספר רב של מקומות בילוי המייצרים סצנה משמעותית של חיי לילה. ב- Piazza Vittorio Vento ובשכונות San Salvario ו- vanchiglia תוכלו לשתות ולרקוד. במרתף הזה פועל מקום בשם The mad dog, אשר הכניסה אליו היא רק באמצעות סיסמה ובו מנוערים הקוקטיילים הטובים בעיר. את הסיסמה משיגים דרך אתר האינטרנט של הבר. קולנוע חובבי הקולנוע אולי יודעים על עברה המפואר של טורינו בתחום הקולנוע האוונגארדי אך מעטים יודעים שאת המבנה היוקרתי שבו שוכן היום מוזאון הקולנוע המרהיב של העיר תכנן האדריכל Alessandro Antonelli במטרה שישמש כבית כנסת. סיור במוזאון הוא חוויה מומלצת מאוד למבוגרים וילדים! ואם בסרטים עסקינן רבים מכירים את "פסטיבל הסרטים של טורינו" המתקיים בעיר מידי שנה אך מעטים מדי, מכירים את פסטיבל "lovers film festival" המעניין, לסרטי הקהילה הגאה. התנועה האוונגרדית אולי רובנו שמענו על טורינו הבארוקית, אבל לא כולנו יודעים שהתנועה האוונגרדית נולדה במחצית השנייה של המאה הקודמת בטורינו. מה שנחשב אז לאמנות ירודה הפך את חוקי האסתטיקה ופרץ את הדרך לשימוש בחומרים חדשים ויוצאי דופן. גם כיום טורינו היא ביתם של אמנים אוונגרדיים "על סף פריצה" ויש בה גלריות רבות לאמנות. עבור אלה המעוניינים לרכוש (או סתם לבקר) יצירות אמנות של אמנים צעירים אני ממליץ על הגלריה לאמנות Paratissima לאונרדו דה וינצ'י כולם מכירים את איש האשכולות לאונרדו דה וינצ'י , ואת עבודותיו הסעודה האחרונה והמונה ליזה, אבל לא כולם יודעים שבטורינו, בספרייה המלכותית מצויה מחברת בה כתב לאונרדו על מעוף הציפורים וגם דיוקן עצמי של האמן. כדורגל אוהדי הכדורגל שבינינו בוודאי יודעים שקבוצת הכדורגל יובנטוס היא מטורינו ונקראת ביאנקונרי - שחורים לבנים, על שום המדים שלה. עובדה מעניינת היא שמדי הקבוצה הראשונים היו בכלל בצבע ורוד. צבען של חולצות הספורט של בית הספר התיכון היוקרתי Massimo D`Azeglio, בו למדו מייסדיה של הקבוצה. המדים הוורודים משמשים עד היום כמדי ב' של הקבוצה. למעריצים, עובדות נוספות ושאר פרטי אספנים מיועד מוזאון הקבוצה בעיר . פארקים - טורינו היא עיר עשירה בפארקים ירוקים. פארק וילה ג'נרו פארק תזוריארה - Tesoriera פארק קולטה - Colletta פארק אירופה - Europa פארק ואלנטינו - Valentino רק הטורינזים מכירים את פארק לאופרדי - Leopardi בפארק לאופרדי מגוון רחב של צמחים: מעצים טיפוסיים לאזור הגדלים גם בשדרות העיר עד לצמחיה מצפון אמריקה כמו הג'ינקו בילובה שלו עלים בצורת מניפה. מי שאוהב לטייל בטבע, יכול להמשיך לפארק סן ויטו בהליכה רגלית. המוזאון המיצרי הרבה מכם בוודאי קראו או שמעו על המוזאון המצרי של טורינו המוזיאון הוא החשוב ביותר בעולם בתחומו אחרי זה של קהיר, מעטים יודעים כי המלך קרלו פליצ'ה קנה בשנת 1824 מהקונסול הכללי של צרפת בטורינו, את האוסף הפרטי שלו שהכיל למעלה מ -8,000 פסלים, מומיות, שלדים, מגילות פפירוס, קמיעות ותכשיטים שונים. פריטים אלה היוו את הבסיס לאוסף המוזאון בטורינו שהיה הראשון מסוגו בעולם. אם יש לכם חשק לעוד מאיטליה כפי שהיא מתוארת בכתבה תוכלו להשתתף ב"סלון האיטלקי", יוזמה שווה ביותר של הזוג דויד וילה ודניאלה דורון שבערבים מסוימים מקימים לתחייה את איטליה בתל אביב. לפרטים

הביאנלה בונציה נחשבת כיום לאירוע האומנות החשוב ביותר בעולם. זה לא דבר של מה בכך כשמדובר בתחום שנערכות בו עשרות ביאנלות וטריאנלות ברחבי העולם ויותר מ־300 ירידי אומנות בין־לאומיים. ועדיין, הביאנלה של ונציה הייתה ראשונה הביאנלה הראשונה בונציה נערכה בשנת 1895, בתקופה שבה עלתה קרנה של מדינת הלאום והייתה אשליית אחדות מסוימת. לא במקרה גם האולימפיאדה הראשונה של העת החדשה התקיימה באותו עשור, בשנת 1896. כיום אנחנו יודעים שזו הייתה אשליה ושמלחמות העולם היו ממש מעבר לפינה, אבל זה כבר סיפור אחר. כלכלה ופוליטיקה בשירות האומנות ובכן, איך בכלל קם המפעל המרשים הזה, המתקיים כבר 125 שנה? ​ זו הייתה יוזמה של פרנסי העיר ונציה שרצו להמריץ את הכלכלה ואת התיירות של העיר, שבמשך מאות שנים הייתה מוקד משיכה לתיירים, אולם בסוף המאה ה־19 ירדה קרנה. הרעיון היה לארגן תערוכת אומנות שתציג את מיטב אומני איטליה לצד נציגים בין-לאומיים בולטים ב־Palazzo dell’Esposizione, ששכן בגנים היפים, ה־Giardini שהקים נפוליאון בתקופה הקצרה שבה שלט בונציה. במבט לאחור, פרנסי העיר בהחלט עשו את הצעד הנכון: לאורך עשרות שנים הביאנלה, שנמשכה מחודש מאי עד נובמבר בכל שנה שנייה, משכה תיירים רבים לעיר והניעה את גלגלי הכלכלה של העיר. עד כדי כך, שבימינו תושבי העיר מתלוננים על כמות התיירים. ​ כבר מההתחלה תפסה הביאנלה תאוצה. ב־1907 הוחלט לבנות ביתנים לאומיים בשטח הג'רדיני. הביתן הראשון שנבנה הוא הביתן הבלגי, ובסך הכול הוקמו באותה תקופה 14 ביתנים לאומיים. מבחינה משפטית הביתנים הללו נחשבו לקונסוליות, והריבונות על כל ביתן הייתה שייכת למדינה שלהן. כמו כן, גם עלויות התכנון והבנייה הוטלו על כל מדינה. כיום מכילים הג'רדיני 29 ביתנים לאומיים. מעניין להביט על הארכיטקטורה הייחודית של כל אחד מהם, ארכיטקטורה המסמלת לא רק את הלאום, אלא גם את התקופה שהוא נבנה בה. עד היום בביתנים הלאומיים מציגה כל מדינה תערוכה שנבחרה לייצג אותה. בשנים האחרונות מדובר לרוב בפרויקט של אומן אחד או בשיתופי פעולה של אומנים היוצרים עבודות ייעודיות לביאנלה. ​ לצד הביתנים הלאומיים מוצגת תערוכה מרכזית אל־לאומית. ב־1910 הוקדש חדר שלם ליצירתו של גוסטב קלימט, כמו כן, הוצגה תערוכת יחיד של אוגוסט רנואר, וכן רטרוספקטיבה לקורבה. זה בהחלט היה המקום לראות את כל האומנים הגדולים של העת ההיא במקום אחד. באותה שנה דאגו מארגני הביאנלה להסיר עבודה של פיקאסו מהביתן הספרדי מחשש שתזעזע את הקהל. רק ב־1948 הוצגו עבודותיו של פיקאסו בביאנלה, ואז ניתן להן מקום של כבוד. ​ בתחילת שנות ה־30 לקח לידיו הממשל הפאשיסטי של מוסוליני את ניהול הביאנלה. לצד השפעות שאפשר לדמיין את טיבן, פיתח הממשל את הביאנלה, הקצה לה תקציב נאה ואף הרחיב אותה לתחומים נוספים: ב־1932 נולד פסטיבל הסרטים של ונציה וב־1934 נפתחה ביאנלה לתיאטרון. מאוחר יותר הצטרפו פסטיבלי הריקוד והמוזיקה, וב־1980 נוסדה הביאנלה לארכיטקטורה, המתקיימת עד היום לסירוגין עם הביאנלה לאומנות. כל אלה יושבים תחת מטרייה ניהולית אחת, אבל כשמדברים על הביאנלה בונציה, מתכוונים לרוב לביאנלה לאומנות. שמרנות מול אוונגרד בתקופת מלחמות העולם הושבתה הביאנלה, וב־1948, אחרי תום מלחמת העולם השנייה ונפילת משטר מוסוליני, חזרה הביאנלה להציג בתנופה רבה. באותה שנה השתתפו בה אומנים מהשורה הראשונה, כמו שאגאל, בראק, קליי, אנסור ומגריט, לצד רטרוספקטיבה לפיקאסו. פגי גוגנהיים אף הוזמנה להציג יצירות מהאוסף המפורסם שלה מניו יורק (רגע לפני שהיא עברה להשתקע בונציה). ​ בשנות ה־50 האוונגארד שלט בכיפה, ובביאנלה הוצגו אומנים שהיו חוד החנית של האומנות העכשווית, בהם פולוק, גורקי, קאלדר ודה קונינג, עוד לפני שהפכו לכוכבים גדולים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. ​ בסוף שנות ה־60 קמה מחאה גדולה באיטליה נגד הביאנלה, שייצגה בעיני הסטודנטים המוחים את האליטות השולטות. אל מחאה זו הצטרפו גם האומנים האיטלקים הבולטים, שהשתייכו לתנועה האומנותית Arte Povera. הפשרה שהגיעו אליה הייתה שבביאנלה לא יוצגו יותר עבודות אומנות למכירה. לכאורה, מאז לא ניתן לרכוש יצירות בביאנלה, אולם בפועל הביאנלה משמשת חלון ראווה המציג את מיטב יצירות האומנות לאספני האומנות ולמוזיאונים, ועסקאות ורכישות מתבצעות שלא במסגרתה. ​ במרוצת השנים גדל מספר המדינות שביקשו להשתתף בביאנלה. לאחר שהג'רדיני התמלא, נפתח מתחם ה־Arsenale. זו הייתה המספנה הצבאית הישנה של ונציה, שבימים זוהרים יותר הייתה מעצמה ימית, ולאחר שננטשה עם נפילת האימפריה, הוסבה למתחם אומנות. בארסנלה אין ביתן ייחודי לכל מדינה, אולם הוקצו חללים ספציפיים לכל מדינה משתתפת, אשר גם נשאה בהוצאות השיפוץ והפיתוח. ​ עם עידן הגלובליזציה בתחילת שנות ה־2000 חל גידול במספר המדינות שביקשו להשתתף בביאנלה ולא נותר להן מקום בג'רדיני או בארסנלה. מדינות אלה נאלצות עד היום לשכור פלאצו ברחבי העיר. ​ בשנים אלה הביאנלה השתלטה למעשה על כל העיר ונציה; לא עוד תערוכה במתחם ייעודי בקצה הרחוק של העיר, אלא מגוון תערוכות השוטף את העיר ונמצא בכל קרן רחוב. לאלה הצטרפו גם פרויקטים פרטיים מסוגים שונים שאינם משתייכים לביאנלה, אך מנצלים את אווירת הפסטיבל ואת הקהל שוחר האומנות הרב המגיע אל העיר. לטיפים ומידע - הירשמו לקבוצת הפייסבוק של אתר באיטליה: איטליה למכורים תהפוכות, שינויים וסקנדלים החל מ־1973 התערוכה המרכזית בביאנלה מוקדשת לתמה מסוימת אותה קובע האוצר הראשי. האוצרים מתחלפים בכל שנה, ועל כן קיימת שונות גדולה באופי התערוכות ממהדורה למהדורה. ב־2015 מונה אוקווי אנווזור לאוצר הראשי, והוא היה האוצר האפריקאי הראשון של הביאנלה. נושא התערוכה היה All The World’s Futures. זו הייתה תערוכה אינטרדיסציפלינרית שנתנה מקום רב ליוצרים שלא מתוך האומנות הפלסטית. ב־2017 חשה כריסטין מאסל שיש צורך בעידוד, ולכן יצרה את התערוכה Viva Arte Viva, שנחשבה לצבעונית ולשמחה מאוד, ויש הטוענים שבאופן מוגזם. ב־2019 אצר ראלף רוגוף הבריטי את התערוכה המרכזית תחת הכותרת May You Live In Interesting Times. זו נחשבת לאחת התערוכות הטובות ביותר בהיסטוריה של הביאנלה, והרלוונטיות שלה אינה מתעמעמת לנוכח המשבר שאנו חווים היום, בשנת 2020. הביאנלה בונציה הייתה גם מקור לסקנדלים רבים לאורך השנים: ב־1922 זו הייתה הרטרוספקטיבה שנערכה לצייר הצעיר אמדאו מודיליאני, שנפטר שנה קודם לכן. נשמעה אז ביקורת רבה על אורח החיים ההולל של האומן, שהשתמש בסמים ובאלכוהול וקיים יחסים שנויים במחלוקת. באותה שנה הוצגה תערוכה של פיסול אפריקאי "פרימיטיבי", שבימינו הייתה מעוררת קולות מחאה רבים. ב־1964 רוברט ראושנברג היה האומן הצעיר ביותר והאמריקאי הראשון שקיבל את פרס אריה הזהב. התנגדות רבה לכך הושמעה מכיוון שהציג רק ציור אחד בביתן האמריקאי. אולם, האמריקאים מיהרו להעביר את התערוכה שנערכה לו בקונסוליה האמריקאית בעיר אל הביתן כדי לא ליפול בסעיף טכני. ב־1990 קולקטיב אמריקאי ביקש להעלות מודעות למחלת האיידס והציג פוסטרים הרומזים על כך שהכנסייה הקתולית אחראית להתפשטות המחלה בגלל התנגדותה לאמצעי מניעה. הנושא הגיע עד לאפיפיור ולמסדרונות הוותיקן. ב־2013 השתתפה קניה בפעם הראשונה בביאנלה. המבקרים הופתעו לגלות שכל המציגים היו אומנים סינים ואיטלקים, ואף לא אומן קנייתי אחד. התצוגה הוקעה וכונתה "ניאו־קולוניאליזם".​ ב־2015 נאלצה המשטרה לסגור את המיצב של האמן השוויצרי כריסטוף בושל, שהפך כנסיה לא מתפקדת מהמאה העשירית למסגד. הרשויות טענו שהמיצב היה סיכון בטיחותי בגלל ההתקהלות הרבה, שלא קיבלה אישור מראש, אולם הסברה היא שהדבר נעשה מסיבות פוליטיות. כל אחת מהשערוריות הללו משקפת את זמנה, ואפשר להניח כי הביאנלה תספק לנו שערוריות נוספות בשנים הבאות. נכון לעכשיו, וירוס הקורונה גרם לדחייה של הביאנלה בשנה, מכיוון שלא הייתה אפשרות לפתוח את הביאנלה לאדריכלות כמתוכנן במאי 2020. כעת נדחתה הביאנלה לאדריכלות ל־2021, ובהתאם לכך הביאנלה לאומנויות הבאה תתקיים ב־2022. יהיה מעניין לראות כיצד, אם בכלל, הסיטואציה חסרת התקדים שאנו מתמודדים איתה כעת תשפיע על אופי העבודות שיוצגו בביאנלה, כמו גם על הפן הטכני־לוגיסטי. מבחר תמונות מהתערוכה המרכזית בג'רדיני, לאורך ההיסטוריה שלומית אורן , כותבת את הבלוג SO-ART , ומרצה על אמנות. מנהלת את Art Collectors IL - קהילת האספנים של ישראל.

דינה קסטל הגשימה חלום של הרבה ישראלים, היא רכשה בית באיטליה. לאורך עשרים השנים האחרונות היא תושבת הלנגה שבחבל פיימונטה בצפון איטליה, עכשיו בימי קורונה היא נזכרת ופותחת עבורנו צוהר קטן אל אחד האזורים היותר נחשבים ונחשקים באיטליה מאמר אורח - מאת: דינה קסטל לפני 20 שנה רכשתי בית איכרים עתיק (cascina) בעיירה Santo Stefano Belbo השוכנת באזור 'לנגה' שבחבל פיימונטה . נופו הציורי של אזור הלנגה יכול להטעות גם עין מנוסה. גבעותיו מבותרות בוואדיות עמוקים שנוצרו לאורך שנים רבות של גידולי גפנים לייצור יין והתאמתן לקרקע. האזור הוכר בשנת 2014 כאתר מורשת עולמית ע"י אונסקו. כאן נוצרו המושגים 'סלואו פוד' – 'Slow Food' שהתפשט בעולם כולו, והמושג 0 ק"מ (המוכר יותר באיטליה) שמטרתו לקדם מוצרים מקומיים. בעיירה בה אני מתגוררת נולד הסופר צ'זארה פבזה -Cesare Pavese , מהחשובים שבסופרי איטליה במאה העשרים. לעברית תורגמו רק שלושה מספריו, "הירח והמדורות", "הבהוב השחר" ו"הקיץ היפה". בספרו 'הירח והמדורות' הוא מתאר את השכונה בה אני מתגוררת (Bauda), וישנם מסלולים לטיולים רגליים לפי המקומות המוזכרים בספר. תושבי האזור מתפרנסים בעיקר מהכרמים שענביהם מיועדים לייצור יין. הזנים העיקריים הם מוסקט וברברה. אבל לא מספיק לרכוש בית, צריך גם להכיר את האזור. כידידים שלאורך הזמן הופכים חברים ומגלים אחד את השני, גם אני ניסיתי להתחבר עם האזור, עשיתי זאת בעזרת מכונית הפנדה שלי וכך גיליתי כל פעם מקום חדש. הנה כמה מקומות שבהם אני ממליצה לבקר: Canelli בעיירה זו מתגוררים רק כעשרת אלפים תושבים אבל יש בה מעל מאה יקבים בגדלים שונים. המפורסמים הם: Gancia, Bosca,Contrato. ליקבים הגדולים האלה יש "קתדרלות", אלו הן מנהרות חצובות בסלע המגיעות לעומקים של עד 30 מטרים מתחת לאדמה ומשתרכות לאורך קילומטרים רבים, הן משמשות לאחסון אינספור בקבוקי יין בטמפרטורה קבועה של 14 מעלות צלזיוס. הקתדרלות עצמן הוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. היקבים פתוחים לביקורים. הנה כמה אפשרויות: CANTINA COPPO Via Alba, 68 www.coppo.it - ​​ visit@coppo.it +39 0141 823146 ביקור וטעימות, בתאום מראש. CANTINA GANCIA Corso Libertà, 66 info@gancia.it +39 0141 830253 ביקור וטעימות חינם, בתאום מראש. ​ CANTINA BOSCA Via G. B. Giuliani, 23 www.eventbrite.it - ​​ +39 0141 967749 +39 335 7996811 ביקור וטעימות חינם CANTINA CONTRATTO Via G. B. Giuliani, 52 +39 0141 823349 - visite@contratto.it ביקור וטעימות: ילדים 10 אירו מבוגרים 25 אירו בתאום מראש כל שנה בחודש יוני נערך פסטיבל לזכר העמידה במצור שנכפה על העיירה בשנת 1613 על ידי ממלכת גונזגה ממנטובה. הפסטיבל הוא אירוע חשוב בעיר. , בכיכר העיר נבנה שער עתיק והתושבים מתחפשים לחיילים מהתקופה ומביימים מלחמה עם סוסים ונשקים. מדובר באירוע משעשע ביותר, וכיאה לאירוע מסוג זה גם מקומו של האוכל לא נפקד. תמצאו שם רחוב שלם עמוס בדוכנים ויין משובח. יין ברולו משנת 1982 מאחד היקבים המוזכרים Asti העיר אסטי מפורסמת בעיקר בשני דברים, יין 'מוסקטו ד'אסטי', וה'פאליו', מרוץ סוסים בו מתחרים הרובעים של העיר. ארוע שמושך לעיר אלפי תיירים כל רובע מיוצג על ידי סוס ורוכב, והזוכה מקבל דגל שמובא לקפלה מיוחדת בכנסיית סן סקונדו אסטי היא עיר עתיקה מהתקופה הרומית. לאורך ההיסטוריה העיר עברה תהפוכות רבות,ונשלטה על ידי שליטים שונים בגלל שהייתה על ציר מסחר, אך הכנסייה הייתה תמיד נוכחת במרכזה. הכיבוש האחרון היה בידי נפוליאון שאף ביקר בה. עם איחוד איטליה היא חזרה להיות חלק מחבל פיימונטה ומאיטליה. הפסטיבל השנתי של אסטי נחגג בכל שנה בחודש ספטמבר, שבוע לפני הפאליו. שיאו של הפסטיבל היא תהלוכה תקופתית המשלבת מקצועות ומאכלים שונים האופיניים לכפרים המקיפים את העיר. הכפרים מיוצגים בעגלות הרתומות לסוסים, לפרים או לטרקטורים עתיקים. על כל עגלה מוצר מקומי, מאפים, תוצרת חקלאית, עבודות נפחות ורקמה, מאכלים שונים, וכמובן יקבי היין של האזור. כשהתהלוכה מגיעה לכיכר הגדולה כולם מוזמנים לאכול את המאכלים האופייניים לכפרים השונים. באסטי גם בית כנסת יפה שהיום הוא מוזיאון, כי נשארו בעיר רק שני יהודים. אסטי היא עיר תאומה של מעלות תרשיחא בישראל. לטיפים ומידע - הירשמו לקבוצת הפייסבוק של אתר באיטליה: איטליה למכורים Alba אלבה ידועה באוכל טיפוסי משובח לחבל פיימונטה, יין, גבינות, טרטופו (כמהין) ושוקולדים. בעיר מתקיים אחת לשנה פאליו של חמורים שמטרתו ללעוג לפאליו של אסטי. שתי הערים היו יריבות לאורך ההיסטוריה והיריבות ביניהן נשמרת עד היום. כל שנה נערך בעיר יריד פטריית הטרטופו הבינלאומי שמגלגל מיליוני אירו. במלחמת העולם השנייה, אלבה והכפרים שמסביב היו מרכז של פרטיזנים שלחמו נגד הפאשיסטים והנאצים. אחד הסופרים החשובים של התקופה הוא Beppe Fenoglio שכתב כמה ספרים על הפרטיזנים. המפורסם ביותר הוא הפרטיזן ג'וני. il Partigiano Johnny אלבה הוכרה ב 2017 ע"י אונסקו כאתר מורשת יצירתית לגסטרונומיה עולמית, אבל אי אפשר לדבר על אלבה בלי לדבר על סיפורו המפורסם של פייטרו פררו, הרי הוא ממציא ממרח הנוטלה. פייטרו פררו היה בעל קונדיטוריה בעיר. בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1946, הגה פייטרו לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים קרם אגוזי לוז. השוקולד היה מצרך יקר לאחר המלחמה ופייטרו חיפש אלטרנטיבה מאגוזי לוז. יש האומרים שהיה אובססיבי ונהג להעיר את אשתו לטעימות באמצע הלילה. הוא כינה את הממרח פסטה giandoja על שם השוקולד המפורסם מטורינו. הוא ייצר כמות קטנה, ארז את הקרם בנייר אלומיניום, וחילק לכמה חנויות בעיר. הקרם זכה להצלחה אדירה ובלתי צפויה מצד הצרכנים. בהמשך רכש אדמה עם עצי אגוזי לוז ופתח מפעל קטן. פייטרו נפטר במפתיע בשנת 1949, או אז תפסו את מקומו אחיו הצעיר ואשתו. בתחילה הם קראו לממרח סופר קרמה ולאחר מכן נוטלה מהמילה Nut באנגלית שפירושה אגוז, כל השאר היסטוריה. נוטלה הוא ממרח האגוזים הנמכר ביותר בעולם, המתכון היה ונשאר סודי עד עצם היום הזה. באלבה נמצאו ממצאים ארכיאולוגים המגלים לנו כי העיר הייתה מיושבת עוד בתקופה הנֶאוֹליתית, היא התבססה בתקופה הרומית והייתה לבעלת חשיבות בתקופת האימפריה הביזנטית. השרידים הארכיאולוגיים החשובים שנמצאו היו בקתדרלת סאן לורנצו, הדאומו של העיר, כנסייה שנבנתה על חורבותיה של כנסייה ביזנטית עתיקה. בקתדרלה תמצאו מושבים של מקהלה מתקופת הרנסנס המקושטים בשיבוצי עץ יפיפיים. בעבר היו בעיר 100 מגדלים של נסיכים ודוכסים שהתחרו ביניהם, אבל רובם נהרסו במלחמות השונות ואפשר לראות רבים מהם משתלבים בבנייה המאוחרת יותר. Acqui Terme עיירת מרפא זו מוכרת בעיקר בזכות מעיינות המים חמים הטבעיים הנובעים בה. במרכז העיירה כיכר עם מזרקה של מים חמים המגיעים ל- 74 מעלות צלזיוס. כידוע, הרומאים התיישבו במקומות עם מעיינות חמים, ואכן מקורותיה של העיר העתיקה הם מהתקופה הרומית. כיום יש מבחר גדול של מלונות מרפא עם מרחצאות מים חמים ובוץ עשיר במינרלים. כדאי לבקר בקתדרלה "סנטה מריה אסונטה" שנבנתה במאה ה- 10 בסגנון אדריכלות רומנסקית ובהמשך קיבלה תוספות מהרנסנאס והבארוק. ליהודים בעיירה הייתה נוכחות והשפעה רבה במשך הדורות. משפחת אוטולנגי בלטה במיוחד. משה אוטולנגי היה סוחר עשיר ובנו יונה אוטולנגי הגדיל את עסקיו. הוא ייסד בנק שנתן משכנתאות והלוואות לסוחרים קטנים. יונה היה פילנתרופ ידוע שתרם מהונו והקים בית ספר מקצועי, בית חולים, וגם קואופרטיבים של מקצועות ושל איכרים. וילה אוטולנגי היא אחת מהאטרקציות התיירותיות של העיירה ביתו הוא מוזיאון היום. מאכל טיפוסי לעיר היא הפרינטה - Farinata מאפה המזכיר פיצה אך עשוי מקמח חומוס. Barbaresco בכפר מתמחים בגידול הגפן מזן נביולו - Nebiolo שממנו מיוצר יין הברולו הנחשב למלך היינות האדומים האיטלקים. הכפר יפיפה ויש בו מגדל מתקופת ימי הביניים הצופה על נהר הטנרו. כאן ניתן להבחין באחד משיאי היופי בהשפעת יד האדם על הנוף. כל שורת גפנים נראית כמסורקת בקפידה ובתחילתה שיח ורדים. היין המקומי נקרא ברברסקו על שם הכפר. Barolo עיירה מאד ציורית וגם תיירותית למדי, המקום מושך חובבי יין מכל העולם, על שמה נקרא יין הברולו, היין מפורסם באיכותו בכל העולם. הברולו הוא יין אדום שמתיישן לפחות 4 שנים בחביות עץ. ניתן לבקר במבחר היקבים באזור הלנגה שמייצרים את הברולו. גם כאן הנוף שופע כרמים והוא מרהיב ביופיו. אפשר גם לבקר במוזיאון לייצור יין שנמצא בתוך המבצר של העיירה. המוזיאון מספר את סיפורו של היין והאדם מתחילתו. מוזיאון קטן נוסף הוא המוזיאון לחליצת פקקים ובו 500 פותחני בקבוקים שונים. Fontanafredda אחוזת פונטנה פרדה נקנתה ע"י המלך ויטוריו עמנואלה השני בשנת 1858 עבור המאהבת שלו רוזינה היפה "La bella Rosin". המקום נבדל משאר העיירות בארכיטקטורה ובצמחים. בית המגורים של רוזינה היפה ושאר המבנים צבועים בפסים מאוזנים של צהוב ואדום. בגן שמסביב לביתה נטועים עצים כמו ארז הלבנון וסקויה. בגן ישנו גם אגם קטן, עגול ובמרכזו מזרקה. מסביב יער טבעי שנקרא "יער המחשבות" שבו מסלול הליכה עם תחנות הסבר על הצומח והחי. היקב מפורסם באיכות הברולו שהוא מייצר ויש לו מאות מטרים של מנהרות תת קרקעיות חצובות לאחסון היין. Roccaverrano עיירה זו נמצאת בחלקו הגבוה של אזור הלנגה שגובהו מתנשא לכ- 760 מטרים מעל פני הים. באזור זה עיקר הייצור החקלאי הוא גבינות ואגוזי לוז. העיירה מפורסמת בגבינות עיזים המיוצרות בה על ידי יצרנים מקומיים, מומלץ לבקר, לטעום, ולהבחין בגווני הטעם השונים. בעיירה עצמה מגדל עגול השולט על כל המרחב וכנסייה שבנויה בסגנון הרנסנס שלא אופייני לפיימונטה. קולינריה במהלך השנים ביקרתי בעוד עשרות מקומות וצברתי חוויות קולינריות, גיליתי שבכל עיירה וכפר יש מאכל אופייני רק להם, חשבתי לאגד אותן בספר אבל זה לא הסתייע. אציין אחדים מעבר לאלו שכבר צויינו במאמר: Amaretti עוגיות משקדים או מאגוזים שמוסיפים להם גלעיני משמש מרוסקים שנותנים להם את המרירות. העוגיות האלה הומצאו ב Mombaruzzo. בביקורי הראשון במאפיה במקום ראיתי את הנשים של המשפחה עוטפות ידנית את העוגיות. אנשובי למדתי איך הומצא האנשובי. בעבר העיר גנואה שלטה על אספקת המלח וגבתה מיסים גבוהים. כדי להבריח את המלח היו מסתירים אותו מתחת לשכבה של דגי האנשובי. הניסיון לימד שנוצר מאכל טעים שנשמר לאורך זמן. Bagna Cauda השכנים שלי הזמינו אותי בתחילת נובמבר לאכול Bagna Cauda (בעברית מבטאים: בנייה קאודה) הם הכינו רוטב שמורכב מהרבה שום ומבושל לאט לאט בחלב ואנשובי. במטבל הזה טובלים ירקות חתוכים, בעיקר חרשוף לבן (גבעולי ארטישוק), סלק, כרוב, גזר וסלרי. את המאכל הזה אוכלים רק בנובמבר כי זו העונה של החרשוף (כדי שהוא יהיה לבן ורך מכסים אותו באדמה כמה שבועות לפני הקטיף). ולסיום עוד המלצה קטנה : לא רחוק מביתי ישנה מסעדה ליד תחנת הרכבת שנקראת La Stazione שם מגישים אוכל פיימונטזי משובח. אזור הלנגה במבט מלמעלה

ונטו הוא מחוז בעל אלף פנים: ים, אגמים, הרים, כפרים מימי הביניים, יערות, וערים שהן מרכזי אמנות. במאמר זה נשים במוקד את העיר טרוויזו, שלרוב נותרת בצילם של ערים מוכרות יותר באיטליה. בטרוויזו נמצא אכסדראות, מבוך של טחנות מים, עולש אדום ויין פְּרוֹסֶקוֹ. טרוויזו הייתה עיר הולדתם של אמנים ידועי שם. אם יש בכם צמא לתגליות - העיר נועדה לכם אתרים שאסור להחמיץ בעיר בעיר כמו טרוויזו אין להחמיץ את פיאצה דיי סיניורי (כיכר האדונים, Piazza dei Signori , אדוני העיר הראשונים היו משפחת אֶצֶליני בשנת 1237). האכסדרות, המסעדות והחנויות האלגנטיות בפיאצה מוליכות לרחוב קלמג'ורה, הרחוב הראשי המוביל לדואומו. בכיכר, לב לבה התרבותי של העיר, נמצא ארמון דיי טרֶצֶ'נטוֹ (palazzo dei Trecento, ארמון השלוש מאות על שם שלוש מאות חברי המועצה העירונית בשלהי ימי הביניים, כאשר העיר נוהלה על ידי הפּוֹדֶסטָה).הארמון הוא דוגמה נאה לאדריכלות רומנסקית, והוא נושא צלקת, עדות להפצצה בשנת 1944. הארמון מפורסם גם בזכות מזרקת "די טטה" (Dee Tete, השדיים), מזרקה עתיקה משנת 1559, אשר בעת שלטון הרפובליקה הונציאנית, התיזה יין לבן או אדום באירועים מיוחדים. ​ לעומת זאת הלוג'ה דיי קבליארי ( Loggia dei Cavalieri, אכסדרת האבירים) היא סמל לכוח הפוליטי שקיבלו האצילים בתקופה שהעיר הייתה עצמאית, והווסלים הוזמנו לקחת חלק בפעילות העסקית. ראוי להזכיר את ארמון דולפין שנמצא לאורך גדת הנהר סילה, ארמון בעל חזית מרשימה מטויחת בלבן עם עיטורים מהמאה השמונה עשרה בקומה הראשית. האריה המכונף של סן מרקו מגולף בראש שערי העיר העתיקים כסמל להיותה מאחז של ונציה ביבשת: שער סן טומאסו, שער סאנטי ושער אלטיניה. באותה תקופה היו השערים חלק מחומה (ניתן עדיין לראות חלקים ממנה כיום) שהקיפה את טרוויזיום, טרוויזו העתיקה. הנהר והטחנות את טרוויזו חוצה הנהר סילֶה, שהיה פעם עורק תקשורת חשוב בין טרוויזו לוונציה, הקשר היה כה הדוק עד שיש בעיר אזור המכונה 'בורנלי' (I Buranelli). ניצב בו מבנה מהמאה ה-16 שהיה ביתם ומחסנם של סוחרים מהאי בּוּרָנוֹ, בלגונה של ונציה, ששטו במעלה הנהר לצרכי מסחר. המים מהווים עדיין גורם מרכזי בעיר טרוויזו, שבעבר כונתה גם "האסם של הרפובליקה", בגלל ריבוי הטחנות שסיפקו את רוב הקמח בונציה. כשהולכים ברחובות מוצאים פינות חמד שנראות כאילו יצאו מציור, שומעים את נהמת המים בגלגלי הטחנות, ומגלים טחנה שמלטפת את המים בדומיה. הגלגל הראשון נמצא ליד גשר סן פרנצ'סקו (Ponte San Francesco), אחד האזורים המושכים ביותר בעיר. ​ הטחנה השנייה נמצאת בכיוון האי פֶּשקריה (Isola della Pescheria) שענפי הערבות הסמוכים אליו יוצרים אווירה נעימה, משובבת נפש. האי הקטן נמצא במרכז טרוויזו על נתיב המים הנקרא קניין גרנדו (Cagnan Grando) ומחובר למרכז העיר בשני גשרים להולכי רגל. טחנה נוספת נמצאת באזור האוניברסיטה ליד פיאצה דיי בטוטי (dei Battuti), שבה מרצפות הזכוכית יוצרות פלגי מים תחת כפות הרגליים. עד היום מחבר הסילה את טרוויזו לים אדריאטי, על גדת הסילה עובר גם שביל אופניים שממנו תוכלו ליהנות מהנוף עד לים. ולדוביאדנה ופרוסקו טרוויזו, או אזור ולדוביאדנה (Valdobbiadene) ליתר דיוק, הם ביתם של יין הפרוסקו המעולה, יין לבן איטלקי עם ניחוחות פירותיים ופרחוניים, ומותג היסטורי שהוכר בשנת 1969. ההיסטוריה של יין פרוסקו מתחילה בתקופת רומא העתיקה, הוא קיבל את שמו ממגדל פרוסקו, המשקיף על מפרץ טריאסטה, שמשם מקורו. אחר כך התפשטו הכרמים בכל אזור מחוזות ונטו ופריולי, וכיום הם מרוכזים בעיקר בקונליאנו ולדוביאדנה, אזור הררי במרחק חמישים ק"מ מונציה וכמאה ק"מ מהרי הדולומיטים, שבו מגדלים את הענבים שמהם מפיקים פרוסקו מעולה, כבר יותר משלוש מאות שנה. ​ בשנת 1876 נוסד בעיר קונליאנו בית הספר הראשון לייננות באיטליה. אזור יצור היין הוא לב עולם הפרוסקו, בשנת 2009 סיווג משרד החקלאות האיטלקי את יין הפרוסקו כמותג מבוקר ובאחריות, כלומר ברמת האיכות הגבוהה ביותר באיטליה. יין הדגל של ולדוביאדנה הוא הסְפּומנטה (Spumante), יין מבעבע המקציף בקלות, ששמו נגזר מהמילה ספּוּמה - קצף - באיטלקית. כדי להפיק את הבעבוע עובר היין תסיסה שנייה, שבה נוצר הפחמן הדו-חמצני שיוצר את הבועות. ​ פרוסקו הוא אחד היינות המפורסמים ביותר והוא מיוצא לרחבי העולם. הנתונים של שנת 2019, המתייחסים לבציר 2018, חוזים טובות גם לשנה זו, בה נאלץ גם ענף היין להתמודד עם נגיף הקורונה. בשנת 2019 יוצרו ונמכרו 92 מיליון הבקבוקים, המספר הגדול ביותר מאז הולדת המותג. ערך שוק הארצי הוא 296 מיליון יורו, לעומת 202 מיליון של השוק הבינלאומי. בחווה קָה דל פּוֹג'ו (Ca 'del Poggio) בסן פייטרו די פאלטו תוכלו לא רק להתענג על מעדנים מקומיים וללון, אלא גם לצלם גונדולה. אכן כן: הסירה הוונציאנית הקלאסית הובאה לגבעות טרוויזו על ידי סילבנו ד'אסטה: לאחר שכל חייו השיט בה תיירים בתעלות ונציה, לא הצליח להיפרד ממנה. על השלט כתוב: המקום בו פרוסקו פוגש את הים. לאתר עולש אדום עם סימון גיאוגרפי מוגן... טרוויזו מתגאה בעוד הצטיינות גסטרונומית בעלת סימון גיאוגרפי מוגן: עולש אדום, המכונה גם פרח החורף (באיטלקית: Radicchio Rosso). גידול העולש מתועד החל מהמאה השש עשרה, והוא הושבח במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. בשנת 1900 זכה העולש להכרה, עם הצגת התערוכה הראשונה שהוקדשה לו, תחת לוג'ה דיי גרני (Loggia dei Grani) במונטבלונה. העולש מכיל פלבנואיד בשם קוורצטין, ומחקרים שנערכו לאחרונה הראו שהוא מסוגל לפעול על חלבון המצוי בכל הווירוסים (גם קוביד-19), כלומר מדובר בירק בסיסי לתזונה בריאה. ​ משתמשים בעולש במאכלים רבים, ביניהם גם תה צמחים ובירה. אך המפורסם מכולם הוא ריזוטו העולש האדום. במתכון המקורי מכינים אותו מנצרי עולש, שצורתם מאורכת, ועליהם אדומים עם עורקים לבנים. ניתן לטעום את הריזוטו במסעדת "אל מיגו"(Al Migò) רחוב קוללטו 26 (Collalto 26), במרכז העיר. טרוויזו היא עיר הולדתם של ג'ורג'ונה וקנובה טרוויזו היא עיר של אמנות ותרבות לא רק בזכות הפעילות שבתחומה, אלא גם מפני שהיא מקום הולדתם וביתם הראשון של שניים מהאמנים האיטלקים הידועים והמהוללים ביותר. בשנת 1478 נולד במחוז טרוויזו ג'ורג'ו דזורזי, המוכר בשם ג'ורג'ונֶה . הוא היה אמן כה חמקמק ומסתורי, שאפילו גבריאלה ד'נונציו הגדיר אותו כמיתוס ולא כאדם. ג'ורג'ונה לא חתם אף פעם על יצירותיו, ולכן הן שנויות במחלוקת בקרב חוקרים עד היום. במהלך קצת יותר מעשר שנות קריירה הוא הצליח להשאיר לעולם כמה יצירות (מאלה שנוצרו על ידו ללא ספק) שהן מהאיקוניות ביותר בעולם. בציור " הסערה " הצליח לתפוס את עוצמת הטבע, המופיע כדמות ראשית למרות שלוש הדמויות האנושיות בחזית. אנטוניו קנובה נולד אף הוא במחוז טרוויזו. הוא נחשב למייצג המובהק ביותר של הפיסול הניאו-קלאסי, וכונה פידיאס החדש. הוא התחנך בוונטו, בעיר ונציה, אך זכה לתהילה ברומא. מספרים שגאונותו נולדה בארוחת ערב של אצילים ונציאנים: מכיוון שהיה חסר עיטור במרכז השולחן, פיסל קנובה הצעיר את האריה של סן מרקו בחמאה. בפוסאניו, עיר הולדתו, ניתן לבקר במוזיאון הבית, שבו נמצאים דגמי גבס של כל פסליו המוצבים ברומא. שמורות שם עדויות רבות לאמנותו: תבליטים, רישומים וציורים. ההיכל, שהוא תכנן בתור כנסיית הכפר, ממוקם במרחק צעדים ספורים מהבית. גאונותו של אנדראה פלדיו נוכחת גם בטרוויזו כידוע, המסורת האדריכלית של ונטו מפורסמת ברחבי העולם, בזכות סדרת עבודות שיצר אמן אשר במהלך הקריירה שלו העניק לאזור מורשת אדריכלית עשירה. אנחנו מדברים על אנדראה פלדיו (Andrea Palladio) והווילות שלו, דוגמאות מושלמות למיזוג של אדריכלות עם נוף. מדובר בחוות חקלאיות פעילות, עם מבנה מרכזי שיועד למגורים. עשרים וארבע מהווילות שתכנן הוכרזו כאתרי מורשת מטעם אונסקו. ​ בפאנזולו (Fanzolo) שוכנת וילה אֶמוֹ, אחת הדוגמאות הטובות ביותר של 'וילה פטוריה', כלומר וילה שהיא גם חווה חקלאית. קווי מתאר החיצוניים שלה ישרים ונוקשים, בפנים היא מעוטרת בציור קיר עגול צבעוני מעשה ידי זלוטי, המתאר את היחסים בין המשפחה לעובדים באחוזה. הווילה סגורה זמנית לציבור (לעת כתיבת שורות אלה) בגלל הגבלות הקורונה, אך בימים רגילים ניתן לבקר בה כל יום, כרטיס הכניסה עולה 7 אירו. וילה ברברו בעירה מָסֶר (Maser), נראית שונה מהאחרות, לא כווילת חווה טיפוסית, אלא יותר כווילה רומאית, אולי בשל צרכי מזמין המבנה, דניאל ברברו, אדם משכיל שנזקק למרחב מחקר. עם זאת, היו בה גם שטחים חקלאיים, שבהם מיוצר עד היום יין מעולה. סדרת ציורי הקיר של פאולו ורונזה נמנית בין הציוריים המפורסמים ביותר מהמאה השש עשרה. בתנאים רגילים פתוחה הווילה בחודשי החורף רק בסופי שבוע, מחיר הביקור 9 אירו, עם אפשרות לטעימות מודרכות מיינות האחוזה. טרוויזו ועולם הטקסטיל טרוויזו היא גם ציר מרכזי בתעשיית הטקסטיל. יזמים כמו קלאודיו בוזיול הקימו בה חברות שלאחר מכן נודעו ברחבי העולם. החברה שלו, Fashion Box, הוקמה בשנת 1978 וכוללת את המותגים Replay ו-Replay&Sons. השחקן הראשי בקולקציה הוא הג'ינס, גם בזכות תהליך שחיקה מיוחד של הבד, שהומצא על ידי בוזיול עצמו. יש לחברה יותר מ- 1100 עובדים והכנסות של 300 מיליון יורו. עם מותו של בוזיול בשנת 2005, עברה החברה לידיה של אשתו, פאולה דמטו. חברת סירטסילה (Siretessile) יושבת אף היא בטרוויזו, והיא מייצרת טקסטיל באיכות גבוהה החל משנת 1978. החברה, בה עובדים 250 איש, עוסקת בטוויה, אריגה, הדפסה ותפירה. יש לה מחויבות חברתית באזור, והיא תומכת בסביבה המקומית והארצית, באמצעות תמיכה כלכלית ותכנונית. כנראה המותג המפורסם ביותר הוא ' בנטון ' הוא נוסד בשנת 1965, בעיירה פונצנו ונטו, מתוך רעיון של האחים בנטון. המותג הפך למילה נרדפת ל"צבע", החברה קידמה מאז ומעולם את ה רב-גזעיות במסעות הפרסום שלה. כמו כן היא יצאה במסעות פרסום פרובוקטיבים בהם נראו מתנשקים דמויות פוליטיות או דתיות כמו נשיאי מדינות, האפיפיור ועוד תמכה באלימות בקמפיינים נגד אלימות בכלל ולנשים בפרט. אם לא די בכך, המותג סטפנל (Stefanel) הוקם בשנת 1959 כסריגי פיאבה בעירה פונטה די פיאבה, ואז הפך לסטפנל בשנת 1980. באותן השנים של נסיקה ובום כלכלי הוא נהנה מרווחים של מיליונים, אך מאוחר יותר החל לסבול מהאטה בגלל הולדת המותגים הזולים. כיום הצטרף המותג סטפנל לקבוצת מותגי היוקרה Easy. קמפיין בנטון להפסקת אלימות נגד בנשים זוטות... טירמיסו הוא אחד הקינוחים המפורסמים ביותר בעולם והוא הומצא במסעדה בטרוויזו. במסעדת בֶּקֶרִיֶה ( Beccherie ) תוכלו לאכול את הטירמיסו העתיק ביותר בהיסטוריה. גם כשמתחלפת ההנהלה הטירמיסו מוגש תמיד בדרך המסורתית, עם ביסקוויטים של סבויארדי, קפה ממותק קלות, ביצים ומסקרפונה. "המשפט של וֶצָ'ה על הסילה" כבר חמישים שנה, באמצע ימי התענית לפני חג הפסחא, נערך ליד גשר דנטה אירוע שהפך למסורת. בחוף גריבלדי, על שפת הנהר, מוקמת במה עם חבר מושבעים שמחליט אם "וצ'ה" (בובה בצורת אדם) ראויה להישרף על המוקד ולהיזרק לנהר הסילה. זהו אירוע פולקלור המשלב בין קודש לחול, והוא אחד האירועים המוכרים ביותר של העיר.

כפר זעיר ובו תעלות מים רומנטיות וטחנות קמח עתיקות, פארק בוטני מרהיב עם מבוך עצום ועצים נדירים מכל העולם, ומבצר מרשים ובו רוח רפאים זועמת... הפעם נבקר בעיירה ואלג'ו סול מינצ'ו, בכפר הקסום בורגטו, ובפארק סיגורטה המפורסם על קו הגבול שבין שני מחוזות – ונטו (Veneto) ולומברדיה (Lombardia), במרחק קצר מוורונה וממנטובה ומדרום לאגם גארדה, נמצאת העיירה ואלג'ו סול מינצ'ו (Valeggio sul Mincio). העיירה המקסימה ממוקת במרכזו של אמפיתאטרון שיצר הטבע – מוקף בגבעות המורנה, ומשקיף על הפיאנורה פאדנה (Pianura Padana). ואלג'ו מוגדרת כ"עיר אומנות" (צ'יטה ד'ארטה – città d’arte) בזכות העושר התרבותי והאומנותי שבה, ועמק מינצ'ו (לה ואלה דל מינצ'ו – La valle del Mincio) שחוצה את הכפר, הוא נתיב מים מתפתל בין שדות ואזורי מחייה של מינים רבים של ציפורים. במרחק קצרצר מוואלג'ו נמצא גם הכפר הקסום בורגטו, אחד היעדים האהובים ביותר על המטיילים. האזור כולו מציע אטרקציות רבות למי שמעוניין לבלות יום נעים בין אתרי טבע ותרבות, ולטעום מטעמים אותנטיים. המבצר ורוח הרפאים שגרה בתוכו... האטרקציה הידועה ביותר בעיר – מבצר סקליג'רו (קסטלו סקליג'רו – Castello Scaligero) – מתנשאת מעל העיירה ואלג'ו, והזמן הרב שחלף מאז שנבנה לא עמעם את עוצמתה. החלק שפתוח לקהל נקרא "הרוקה" (la rocca), וכדי להיכנס פנימה יש לחצות גשר מתרומם. מצד שמאל ניתן להתרשם ממגדל עתיק בצורת פרסה, המכונה "לה טורה טונדה" (la torre tonda), או המגדל המעוגל. זהו כל מה שנותר ממבנה האחוזה שנבנה פה במאה העשירית ונרחב ברעידת האדמה שפקדה את האזור בשנת 1117. המבצר הוקם בנקודה אסטרטגית כדי להשקיף על עמק המינצ'ו – נהר שבאותו התקופה סימן את הגבול בין האימפריה הרומית הקדושה לבין מרקיזות טוסקנה. לאחר שמסטינו דלה סקלה (Mastino della Scala), מנהיג משפחת סקליג'רו המפורסמת מוורונה תפס את השלטון, החלו בשנת 1262 העבודות לבניית חומת הגנה אדירת ממדים באורך 16 ק"מ שכונתה "ביצורי סקליג'רו". החומה החלה במבצר שבוואלג'ו, הגיעה למבצר שבעיירה וילפרנקה (castello di Villafranca), ונמשכה עד לשדות שבעיירה נוגארולה רוקה (Nogarole Rocca) הפרויקט נעצר כאשר הגיעה לאזור מגיפת הדבר השחור. רק שנים מאוחר יותר היה זה ג'אן גאלאצו ויסקונטי (Gian Galeazzo Visconti), דוכס מילאנו, שציווה על בניית החפיר והגשר שחובר למבצר. כיום משמש המבצר לאירועים תרבותיים, ובחודשי הקיץ נערכים בו מופעים שונים. ואם אתם מבקרים בשעות הלילה, פיקחו עיניים והיזהרו... מספרים שעד היום מסתובבת במגדל רוח הרפאים של אנדריולו דה פארמה (Andriolo da Parma), אציל שהוצא להורג באשמת בגידה. דה פארמה הואשם בכך שרצה למסור את המגדל לידי כוחות ונציה, והוצא להורג באמצעות מכת חרב. הוא מעולם לא סלח לרוצחיו על העונש האכזרי, וגם היום רוח הרפאים שלו משוטטת חסרת מנוחה בין הריסות המגדל, ומחפשת נקמה. מגדל הפעמונים הסקאליג'רי (la torre campanaria scaligera) חומת הביצורים של מסטינו דלה סקלה שנבלמה בידי הדבר השחור הייתה אמורה להקיף גם את חלקו הדרום-מזרחי של ואלג'ו – הנקודה שבה ניצב פתח הכניסה היחיד לעיר. לפי התוכנית אמור היה להיות מוצב שם גשר מתרומם שישלוט על העורק הראשי של אותם הימים – הוויה פוסטומיה (via postumia). על מנת לתצפת על תנועת האנשים המתקרבים לעיר הוקם מגדל בסגנון דומה לשאר המגדלים שבנתה משפחת סקליג'רו. לאחר שאבד עם השנים תפקידו הצבאי של המגדל, הוא "סופח" לכנסיית סן פייטרו אין קתדרה (San Pietro in Cattedra) והפך למגדל הפעמונים של הכנסייה. בשנת 1886 שופץ המגדל והוגבה על מנת לפנות מקום עבור הפעמונים – תשעה במספר – כל אחד בגודל שונה. בשנת 1964 חוברו הפעמונים למערכת החשמל, אבל רעידת האדמה שפגעה בשנת 1976 במחוז פריולי (שבצפון מזרח איטליה, במרחק כ-300 קילומטר מוואלג'ו) הורגשה היטב גם כאן. הנזקים שנגרמו למגדל היו משמעותיים, וכמה חודשים מאוחר יותר, ב-21 בינואר 1977, קרס המגדל לתוך עצמו (למרבה המזל לא היו נפגעים). היום, מסביב להריסות המגדל, ניצב פסל אלגנטי ממתכת שנתרם על ידי חברת קורדיולי (Cordioli) לרגל יום השנה ה-30 לקריסה. לתוך הפסל שובצו תשעת הפעמונים של המגדל. גם כנסיית סן פייטרו אין קתדרה (Chiesa di San Pietro in Cattedra) הסמוכה סבלה מחוסר מזל. הכנסייה נבנתה על גבי הריסותיה של כנסייה מוקדמת יותר – כנסיית סן ג'ורג'ו (chiesa di San Giorgio), והושלמה בשנת 1782. אבל בשל ויכוחים אינסופיים בין מנהלי הפרויקט, העירייה וגורמים אחרים, התקציב אזל באמצע העבודות. העירייה מעולם לא הצליחה לסיים את הפרויקט, והכנסייה נותרה ללא חזית. בניין העירייה בפיאצה קרלו אלברטו אם נמשיך מהכנסייה לאורך ויה רומא (via Roma), נגיע לפיאצה קרלו אלברטו (piazza Carlo Alberto), שם נוכל להתפעל מהבניין ההיסטורי המשמש כיום כבניין העירייה (פאלאצו מוניצ'יפאלה – palazzo municipale). חזית הבניין מתאפיינת בשער כניסה גבוה המוקף משני צדדיו בעמודי אבן, ואלו תומכים במרפסת הנפתחת אל אולם העירייה רחב הידיים. המבנה הנאו-קלאסי והאלגנטי עבר תהפוכות בזמן שהצרפתים שלטו על האזור (בין השנים 1805-1815). באותם הימים קומת הקרקע הופקדה בידי אנשים פרטיים, שהפכו אותה לבתים ולחנויות. בהמשך גם נפתח שם בית הקפה הראשון בעיר. בניין העירייה בפיאצה קרלו אלברטו בורגטו בורגטו סול מינצ'ו (Borghetto sul Mincio) הוא כפר ימי ביניימי קטן ורומנטי הנמצא במרחק כקילומטר אחד מהעיירה ואלג'ו (Valeggio). ניתן להגיע אליו ברגל או ברכב, אם הולכים או נוסעים לאורך גשר ויסקונטי (פונטה ויסקנטאו – Ponte Visconteo). בורגטו מוכר אף יותר מוואלג'ו, בשל העובדה שמדובר בכפר שקפא בזמן, ולא השתנה כלל במאות השנים האחרונות. מידי שנה מככב בורגטו ברשימת העיירות היפות ביותר באיטליה. הכפר נבנה על גדות הנהר, ושימש בעברו הרחוק כנקודת מעבר ותשלום דמי מעבר על גשר העץ בכניסה. כיום ניתן לסייר בו רגלית, או לשלב אותו במסלול נסיעה מהנה באופניים. ישנן מספר חנויות המשכירות אופניים לפי שעה או ליום שלם, ואחד המסלולים הפופולריים ביותר, שנקרא "צ'יקלאבילה דל מינצ'ו" (ciclabile del Mincio) מחבר את בורגטו למנטובה, ואפילו לאגם גארדה. לאורך השנים התחוללו כאן קרבות ידועים, וב-30 במאי 1796 הביס כאן נפוליאון את האוסטרים, אך כיום קשה לדמיין שאי פעם התחוללו כאן מלחמות, משום שהכפר הוא אחד המקומות השלווים והרגועים ביותר שאפשר לדמיין. בכל פינה יקדמו את פניכם גשרים קטנים וחנויות זעירות, ברווזים השטים בנחת, סמטאות צרות ומקסימות וטחנות מים עתיקות, שגלגלי התמסורת שלהן עדיין עובדים! בזמן שיטוטיכם תתקלו גם בכנסיית סן מרקו האוונגליסט (chiesa di San Marco Evangelista). שימו לב למגדל הפעמונים של הכנסייה – בראשו תלוי אחד הפעמונים העתיקים ביותר באזור ורונה, המתוארך לשנת 1381. אירועים מיוחדים בבורגטו ביום שלישי השלישי בחודש יוני נערך בבורגטו פסטיבל בשם "לה פסטה דל נודו ד'אמורה – La Festa del Nodo d’Amore", כלומר חגיגת קשר האהבה. במהלך הפסטיבל נערך שולחן (כה ארוך עד שהוא כיכב בספר השיאים של גינס!) שעליו מוגשים טורטליני לכ-4000 סועדים. בימים הראשונים של חודש דצמבר, לעומת זאת, נחנך בכפר עץ חג המולד מסוג מיוחד. במקום אשוח רגיל, מקשטים התושבים עץ מזן מטסקוויה (מקור העץ ממחוז סצ'ואן שבסין, ובאיטלקית הוא מכונה גם "אשוח המים"). זהו זן נדיר, ולמעשה עד שנות ה-40 של המאה ה-20 חשבו החוקרים שהוא נכחד. פארק סיגורטה (Sigurtà) החל מה-6 במרץ מידי שנה, ניתן לבקר בפארק סיגורטה (Parco Sigurtà) המרהיב. זהו פארק עם סיפור היסטורי מעניין. תחילתו בחווה פשוטה שנוהלה לפי הוראותיו של האציל ניקולו קונטריני (Nicolò Contarini), ובהמשך רכשה את השטח משפחת גואריינטי (Guarienti), שהחלה להגדיל את הפארק לאט לאט, עד שנמכר למשפחת מאפיי (Maffei). באופן ספציפי היה זה האציל אנטוניו מאפיי שהחליט לחבר את הפארק לנהר המינצ'ו, וכך להרחיב אותו. פארק סיגורטה - צמחים נדירים מאז שנת 1941 שייך הגן למשפחת סיגורטה, שהחלה בפרוייקט הגרנדיוזי של שיפוץ והרחבת הפארק, עד שצמח לפארק המפואר שאנו רואים היום. במהלך העבודות נחשפו צמחים בני מאה שנה שנשכחו, כמו גם אלפי עצי תאשור. עם השנים צמח הפארק משטח של 22000 מטרים מרובעים לכ-60,000 מטרים מרובעים. במרכז הפארק חולפת שדרה באורך כקילומטר שלאורכה נשתלו 30,000 ורדים – כרטיס הביקור של הפארק, ללא ספק. אבל אחת מפינות החמד המעניינות ביותר של הפארק היא המבוך בגודל 2500 מטרים מרובעים, שנחנך בשנת 2011. אי אפשר לבקר בפארק מבלי ללכת בו לאיבוד (בכוונה, כמובן!) לאכול ולשתות בוואלג'ו סול מינצ'ו מיד כשתגיעו לפיאצה הראשית בוואלג'ו, פיאצה קרלו אלברטו (piazza Carlo Alberto), תמצאו את "פאוזה קפה" (Pausa caffè) ואת מסעדת טרה קורונה (Osteria Tre Corone) הממוקמת באותו מבנה. זה מקום מצוין לאפריטיבו, וכאן תוכלו ליהנות מכוס יין בזמן שאתם משקיפים על הפיאצה ומתפנקים במתאבנים קטנים הכלולים במחיר הקוקטייל. מומלץ לנסות את היין המקומי, שנקרא קוסטוצה (Custoza), ובמיוחד את היין שמייצר יקב מקומי בשם "לה מורלייה" (Le Muraglie) הנמצא בוואלג'ו ממש. משפחת ויצ'נטי (Vicenti) מטפחת את הגפנים שביקב מזה מספר דורות, ודוגלת בשימוש בטכניקות ששומרות על הניחוחות המיוחדים של ענבי הקוסטוצה (Custoza) הלבנים. במרחק צעדים ספורים מכאן נמצאת מסעדת "רה דל טורטלינו" (Re del Tortellino), כלומר – "מלך הטורטלינו". ברור מאליו שמנת הדגל של המסעדה הזאת היא טורטליני... בוואלג'ו הטורטליני מכונים גם אניוליני (Agnolin) ונודו ד'אמורה (nodo d’amore), כלומר "קשר האהבה", בשל אגדה עתיקה ורומנטית: המקומיים מספרים שהמאכל נולד בשל סיפור אהבתם הבלתי אפשרי של סילביה, נימפה שגרה בנהר, וחייל בשם מאלקו. באותם הימים צבאו כוחותיו של דוכס מילאנו, ג'אן גאלאצו ויסקונטי, על הכפר. באחד הלילות, בזמן שחיילו של ויסקונטי ישנו, עלו מהנהר נימפות ורקדו בין החיילים, וביניהם גם מאלקו. מאלקו התעורר, ונדהם מיופיה של הנימפה. השניים התאהבו, ועוררו את קנאתה של אישה בשם איזבלה, שהייתה מאוהבת בסתר במאלקו. איזבלה הפגועה החליטה לנקום וסיפרה לכל תושבי העיר שסילביה הנימפה היא בעצם מכשפה, וזוג הנאהבים נאלץ להימלט. הם החליטו לברוח לתוך מי הנהר, כאשר בעקבותיהם דולקים כוחותיו של ויסקונטי, וזינקו פנימה. כאשר הגיעו החיילים הם מצאו על המים רק מטפחת משי קשורה, שסימלה את אהבתם של הזוג שלא הסכים להיפרד. את סיפור האהבה הזה הפכו המקומיים לתבשיל, והקשר של המטפחת הפך לקשר הסמלי של הטורטלינו. מומלץ לנסות את מנת היום (טורטליני, כמובן!) במגוון מילויים, כמו לדוגמה עולש ופנצ'טה. מנה מומלצת נוספת היא מנת הטריו של המסעדה, הכוללת לצד הטורטליני גם טלייאטלה פאלייה אה פיינו (paglia e fieno) – סוג של פסטה העשוי מקמח ותרד. הטלייאטלה מוגשות עם מגוון רטבים. כדאי לטעום גם את התרנגול הממולא ואת עוגת הוורד המסורתית, הרכה והחמאתית ובזוקה באבקת סוכר. השווקים של ואלג'ו סול מינצ'ו ואלג'ו מציעה מספר אטרקציות מעניינות לחובבי השווקים. ראשית כל, הכפר כולו הוא למעשה יעד וינטג' בנשמתו, והחנויות הקטנות בו מקסימות במיוחד. שנית, כדאי לבקר בעיירה בשבת בבוקר, משום שאז נערך כאן השוק השבועי הקלאסי, עם דוכני אוכל מקומיים. בנוסף, מידי יום ראשון הרביעי בכל חודש חוזרת ואלג'ו אחורה בזמן, והרחובות מתמלאים בעתיקות לרגל אחד משוקי העתיקות הידועים באזור. בהזדמנות זו תוכלו למצוא פריטים מסוגים שונים, החל מכלי בית וספרים וכלה במכשירי רדיו עתיקים ובובות... שוק העתיקות של ואלג'ו סול מינצ'ו מתקיים ביום ראשון הרביעי מידי חודש דמויות מפורסמות שיצאו מוואלג'ו סול מינצ'ו גם ואלג'ו יכולה להתגאות בכמה אנשים מפורסמים שיצאו מהעיירה, וביניהם יאקופו פורוני (Jacopo Foroni), מלחין ומנצח תזמורת שפסל לזכרו ניצב ברחוב מרסלה בלב העיר. פורוני נולד בוואלג'ו בשנת 1824, והתפרסם באיטליה בשנת 1878 כאשר התזמורת של תאטרון לה סקאלה התארחה בטרוקדרו בפריז וביצעה שתי אוברטורות של המלחין. דמות נוספת היא איוונה ספנייה (Ivana Spagna), זמרת איטלקיה שנולדה ב-1954 נבחרה בשנת 1994 על ידי אלטון ג'ון לשיר את הקול הנשי בשיר "Circle of Life" כחלק מפס הקול של הסרט "מלך האריות". כמה אנקדוטות על ואלג'ו סול מינצ'ו בכל רחבי ואלג'ו תמצאו חלונות ראווה ובהם אינסוף טורטליני בכל גודל וצורה. במסעדות אחדות אפשר אפילו למצוא כלים עתיקים ששימשו להכנת הטורטליני, וכיום מוצגים לראווה כיצירות אומנות.

הקיץ מגיע אל סופו ולאחריו מגיע תורה של העונה הכי צבעונית בשנה. כחול הים והשמיים מפנים את מקומם לגוונים החמים של עלי השלכת, הערמונים והפטריות, לצד הדלעת הכתומה, התפוחים האדומים, והסגול העז של אשכולות הענבים. אוכל וטבע בהרמוניה מושלמת, מחכים לקבל את פניכם באזורים היפים של הצפון: פיימונטה, ואל ד'אוסטה, ונטו וטרנטינו אלטו-אדיג'ה רכבת השלכת ( טְרֵנוֹ דֵל פוֹלְיַאגֵ'ה - il treno del foliage) רכבת השלכת יוצאת מדוֹמוֹדוֹסוַֹלה (Domodossola) בהרים של פיימונטה. הרכבת חוצה באיטיות את הכפרים של צֵ'נְטוֹוַאלִי (Centovalli– "אלף עמקים"), בין כרמים בצבע הענבר ותצפית אלאגם מאג'ורה (lago maggiore), שמתמלא אווירה יחידה במינה בתקופת הסתיו. הרכבת נוסעת לאורך 52 קילומטרים ובין 32 התחנות שלה תוכלו לבקר בסנטה מריה מאג'ורה (Santa Maria Maggiore), העיירה המרכזית של עמק וִיגֵ'צוֹ (Val Vigezzo) שממוקמת בקצה הצפוני של המחוז. בשבוע השלישי של חודש אוקטובר מתקיים שם פסטיבל "פרחי הדלעת" "Fuori di zucca" (פוּאוֹרִי דִי דזוּקַה - משחק מילים המשלב בין המלה פיורי–"פרחים" ו -פוּאוֹרי שמשמעותה "מחוץ", כך שהצירוף "פרחי דלועים" נשמע כמו "יצא מדעתו") והוא מוקדש כולו לדלועים. בתקופה זו של השנה, עמק ויג'צו, (המוכר גם בשם עמק הציירים, בגלל נוכחותם ארוכת השנים של ציירי נוף ודיוקנאות במקום) יפה במיוחד כשהוא מכוסה בצבעי העונה המרשימה ביותר בשנה. ​ אפשר לבקר גם בבית הספר לציור שבסנטה מריה מג'ורה בו מוצג אוסף קבוע של ציורים מהמאה ה- 18 וה- 19 ונערכות בו סדנאות לציור. ​ פסטיבל הדלעת נחגג בין ה-20 ל-21 באוקטובר ​ כדי לנסוע ברכבת השלכת בקרו באתר הזה www.Vigezzina.com ​ הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו לטיפים ועצות עדיין במחוז פיימונטה, הפעם באַלבַּה, שמארחת בגאווה רבה בין ה-6 באוקטובר ל-25 בנובמבר, פסטיבל לכבוד אחד מחומרי הגלם המצטיינים והיוקרתיים ביותר, הלוא היא פטריית הכמהין הלבנה. חגיגות של פולקלור ושחזור ההיסטוריה ילוו אתכם בין הגבעות של לַנגֵה (Langhe), רוֹאֵרוֹ (Roero) ומוֹנפֵרַטוֹ (Monferrato). מופע הכמהין של אלבה (L’Alba truffle show) הוא מופע בישול בהשתתפות שפים גדולים, שמוכנים לאתגר עצמם בהכנת מנות מיוחדות עם מרכיב בולט אחד- הכמהין. ​ בנוסף, ביום ראשון הראשון של חודש אוקטובר (השנה זהו ה-7 באוקטובר), מתקיים באלבה מרוץ חמורים. כדי לזכות בתהילה מתחרים תשעת הרובעים של העיר זה בזה, כל אחד באמצעות חמור שמייצג אותו. ​ ביום שבת, 20 באוקטובר, במסגרת פסטיבל הכמהין, תוכלו להנות מטעימות של מנות מהמטבח המקומי שמבושלות במקום. חוויה ייחודית המלווה בתלבושות מסורתיות ושלל דמויות מימי הביניים ​ אתר האינטרנט צילומים: Depositphotos אם הגעתם לפיימונטה כדי להכיר את טעמי הפירות וצבעי הסתיו, מומלץ מאוד להרחיב את הביקור שלכם בצפון למחוז ואלה ד'אוסטה (Valle d’Aosta). המחוז הקטן והמשופע יופי. ​ זה כבר כמה שנים שבעיר העתיקה של וֵרֵס (Verres), ב-30 בספטמבר, חוגגים את גידול הדלעות, והן מרהיבות ביופיין וטעימות להפליא. זהו יום שלם שמוקדש במיוחד לירק הכתום ולמסע שהוא עובר מגידולו ועד שהוא מגיע לצלחת.​ החגיגות שמאורגנות על ידי תושבי המחוז, נושאות בתוכן את עקבות המסורת העתיקה. הידעתם שהדיאלקט המקומי מגיע במקור מהשפה הפרנקו-פרובנסאלית? באוקטובר מפנות הדלעות את מקומן, ואת תשומת הלב תופסים הערמונים הטעימים אותם ניתן למצוא בכל פינה ובכל ישוב במחוז, מליליאן (Lillianes) ועד פֵניס (Fènis). ואם בענייני ערמונים עסקינן, דעו שבוֵנֵטוֹ (Veneto), חגיגות הערמונים הן רבות ומגוונות. מה-5 באוקטובר ועד ה-1 בנובמבר ביישוב קוֹמְבַּאי (Combai) שבנפת טְרֵוִיזוֹ (Treviso), מתקיימת חגיגת הערמונים המקומיים (שהם גם בעלי תו סימון גיאוגרפי מוגן –IGP).לערמונים של קומבאי יש תכונות ייחודיות תודות לאקלים הקשה בו הם גדלים. הערמונים נאספים לאכילה ברגע שנפלו על הקרקע או באמצעות מכות שניתנות בין ענפי העץ בעזרת מקל. הערמונים המיוחדים הללו זוכים לכל הכבוד המגיע להם, ואפשר למצוא אותם משולבים במטבח המקומי בכל המנות, בקינוחים ואפילו בגלידות. בימי החגיגה ישנם טיולים מודרכים בין הכפרים ועצי הערמונים. בימי שבת וראשון, נפתחים דוכנים של בעלי מלאכה המוכרים את עבודות היד השונות שלהם. זוהי חגיגה קסומה שמאחדת מוצריםבעבודת יד, ספורט ומופעי בידור. הערמונים של ונטו ואיך אפשר בלי לדבר על ורונה? העיר היפיפייה והרומנטית מתמלאת בקסם מופלא בכל סתיו מחדש. ​ וַאלֵג'וֹ סוּל מִינְצ'וֹ (Valeggio sul Mincio) מארחת בפעם הרביעית את חגיגות "ריחות וטעמי הסתיו"“Sapori e profumi d’autunno”– החגיגות מלאות בכל טוב: תיאטרון, משחקים, מופעי בידור ומוצרי העונה. ב-13 וב-14 באוקטובר, הכפר העתיק מעיר מחדש את העיר באווירה חמה ורומנטית. במקום מוקם שוק ענק בו מוצגים חפצים שעשויים בעבודת יד, בשמים ומנות משובחות מהמטבח המקומי. בועות סבון ענקיות מופרחות באוויר, אמני רחוב פזורים בין הסמטאות ואפשר לעשות סיבוב ברכבת סיור שמחברת בין וַאלֵג'וֹ לבּוֹרגֵטוֹ (Borghetto) שהיא עיירה זערורית הבנוייה על חוף הנהר. ​ ואם אתם כבר באזור, אסור לוותר על סיור בוילה ובגני סִיגוּרְטַה (Villa e giardino Sigurtà). בשנת 1859 הפכה הוילה למפקדה של הקיסר פרנץ יוסף הראשון (Francesco Giuseppe). הפארק משתרע על שטח של 600 דונמים של טבע ויופי עוצרי נשימה. דמיינו לעצמכם חווייה יוצאת דופן: אתם הולכים לפרדס לקטוף תפוחים טריים מהעץ, לוקחים אותם למטבח הקרוב ומכינים מהם שטרודל מצוין שאותו אתם לוקחים הביתה. נשמע מהנה? כל זה הופך למציאות בטרנטינו אלטו אדיג'ה (Trentino Alto Adige ) בעמק הנוֹן ( Val di Non ). בכל שנה חוגגים את שנת קטיף התפוחים ואת מטעמי המטבח המקומי של עמק הנון ועמק השמש (Val di Sole). ב- 13 וב- 14 באוקטובר בקְלֵס (Cles), בעיר העתיקה של קַסֵז (Casez), מתקיים פסטיבל תפוחים (Pomaria), היישר מהעץ ועד הצלחת ובנוסף ניתנים מתכונים מעולים שהמרכיב העיקרי בהם הוא, איך לא – התפוח! ​ השם "פּוֹמֵרִיַה" (Pomaria ) מגיע מלטינית, והחגיגה, בנוסף על היותה חגיגה לכבוד התפוחים, נחגגת גם לכבוד פּוֹמוֹנַה (Pomona) – אלת הפירות במיתולוגיה הרומית. אוויר צח, שמש, מופעי בידור לילדים ומבוגרים כאחד וחיבור חזק למסורת ולאדמה. מה עוד אפשר לבקש? https://www.pomaria.org/comearrivare הגיעו של סוף הקיץ לא מסמל בכלל את סופן של החגיגות, להיפך. נדמה שתושבי טְרֵנְטוֹ מתעוררים דווקא בסתיו. חוץ מחגיגות לכבוד התפוח, מתקיימות גם חגיגות לכבוד הענבים והיין. בין ספטמבר לאוקטובר, חוגגים התושבים את עונת הבציר בין הכרמים. עד ה- 14 באוקטובר מתקיים פסטיבל וֵנְדֵמְיאמוֹ (VendemmiaAMO) שמו של הפסטיבל בתרגום חופשי הוא 'בואו נבצור באהבה' והוא אכן מאפשר לכולם להשתתף בבציר הכרמים. ואם תהיתם מהם היינות הכי מפורסמים של האזור? הראשון הוא הטֵרוֹלְדֵגוֹ (Teroldego) יין משובח מאוד ממנו מייצרים גם קונפיטורות. והשני הוא המַרְזֵמִינוֹ (Marzemino). ​ הכרמים של קוֹנְקַה די ג'וֹבוֹ (Conca di Giovo) מארחים את פסטיבל הענבים הגדול. חובבי הספורט מבניכם יוכלו להשתתף בצעדת הענבים שתתקיים ב-23 בספטמבר – צעדה עטורת פרסים המוכרת ביותר הטרטינו. בשעות אחר הצהריים, עגלת הבציר מחלקת ענבים ויין לרקע להקות מוזיקה וריקודי פולקלור. אם לעומת זאת תעדיפו מסלולים בין הכפרים והחוות החקלאיות, פסטיבל דִיוִינוֹטוֹבְּרֵה (DiVinOttobre) הוא התשובה. בכל סופי השבוע שבין ה-5 ל-28 באוקטובר ישנם טיולים מאורגנים ביערות, מסלולים הליכה בכרמים וכמובן אוכל טוב. לכם נותר רק לבחור. אז קדימה, למה אתם מחכים? לאתר האינטרנט זה נכון שכשאנחנו מדברים על הסתיו, אולי עולה בדמיוננו מראה של איש מבגר הנהנה מחמימותו של ספל תה,אך הסתיו הוא לפעמים גם כמו ילד קטן מאושר מהאוויר הצח, או כמו רוח עליזה בשלל צבעים, ואולי יותר מכל אלה הוא מראה העולם שמתכונן להחליף בגדיו לקראת חודשי החורף הקרבים. ​

לוקה שבטוסקנה היא עירו של מלחין האופרות האיטלקי ג'אקומו פוצ'יני, שנולד וגדל בה. בסמטאות העיר הציורית המוקפת בחומות מימי הביניים מפוזרים פה ושם אזכורים של המלחין והאופרות הנודעות שלו, והאריות האהובות ביותר מבוצעות בכנסיות בעיר כמעט מדי ערב. תלמידי בית הספר לאמנות "פאסאליה" שבעיר, יחד עם אמני רחוב מקומיים, החליטו לתרום תרומה משלהם למורשת פוצ'יני של לוקה. בפרויקט שאפתני וראשון מסוגו הם ציירו על תריסי חנויות בעיר העתיקה של לוקה 12 ציורים בהשראת הגיבורות הטרגיות של המלחין, שאהבתן הייתה עזה ממוות בתחילת הפרויקט נדמה היה שהוא מועד לכישלון. לא רק חוסר הניסיון של תלמידי האמנות הצעירים נראה בעייתי, אלא גם העובדה שהם נדרשו להציג את כשרונם בלב אחת הערים העתיקות היפות ביותר באיטליה. תארו לעצמכם תלמיד צעיר לאמנות שמעז ליצור ברחובות לוקה ציורים גדולים עשויים בצבעי גדרות, מוקף ביופיים בן מאות ואלפי השנים של המבנים והכנסיות שמסביב, מודע לסכנה של עימות ואפילו התנגשות אלימה בין ההווה שביצירתו לעבר שמקיף אותה. ​ למרות החששות, קרה בדיוק ההפך. אנשי לוקה עודדו את הציירים הצעירים והודו להם על התוספת הססגונית לעירם היפהפייה, וכמה מהם התלהבו כל כך, שהזמינו אותם לעבודות פרטיות. הברזים הציבוריים הנחוצים כל כך לעבודה הועמדו לרשות האמנים צילום: מרקו גלפאסי נדמה היה שאיזה כוח עליון נוטה חסד לפרויקט והופך אותו להצלחה גדולה. מה שתרם לכך היה התכנון המקדים המוקפד של מורי בית הספר, הפיקוח המקצועי של המנהל האמנותי, השימוש בצבעים האיכותיים ביותר בשוק, התרומה של כל האמנים המעורבים, אלת המזל שהאירה לנו פנים, וכנראה, מעל לכל, התלהבותם ומסירותם של התלמידים שעבדו לאורך הרחובות סן פאולינו, די פוג'ו ופיאצה דלה צ'יטדלה. סימפוזיון האמנות המרגש נוצר ביוזמת שתי מייסדות עמותת התרבות "לה בוהמה", הסופרנית סילבנה פרולי והמזכירה האמנותית טיציאנה קריסקולי. השתיים הגו את הרעיון להשתמש באמנות רחוב (street art) כדי להחזיר לתודעה הציבורית את יצירותיו של פוצ'יני, ולבקש מהתלמידים הצעירים של Liceo Artistico Passaglia ליצור בהשראתן. המנהל האומנותי מרקו גלי, המבצע את יצירתו VILLI LE בעזרת תלמידי התיכון. צילום: מרקו גלפאסי הפרויקט כולל 12 ציורים שנעשו בהשראת הנשים של פוצ'יני: שישה ציורים של תלמידי האמנות ושישה של אמני רחוב. התלמידים עבדו יחד עם המורים, מחליפים ביניהם ידע ורשמים ברוח שיטת ההוראה האצילית שהיתה נהוגה בעבר בסדנאות של רבי האמנים האיטלקים, שבהן התלמידים סייעו לעבודת המאסטרים. ​ על שש מהיצירות חתומים האמנים מרקו פיין (שיצר בהשראת האופרה "לה וילי"), ריק רוז'ניץ ("הנזירה אנג'ליקה"), רוזמונדה ("עלמת המערב"), ג'וליה אובלו ("ג'יאני סקיקי"), אמלרומדמה ("טברו"), גאמפי ("טורנדוט"). טורנדוט, יצירתו הלא גמורה של פוצ'יני, קיבלה משיכת מכחול סמלית אחרונה בציור שהוקדש לדמותה של נסיכת הקרח. Rick Rojnic – Suor Angelica צילום: מרקו גלפאסי Rosmunda – la fanciulla del West צילום: מרקו גלפאסי Giulia Oblo – Gianni Schicchi צילום: מרקו גלפאסי Am'lrumdame – Il Tabarro צילום: מרקו גלפאסי היצירה Turandot – Gammaphi, אשר פוצ'יני לא הספיק לסיים אותה, קיבלה כמחווה משיכת מכחול סופית מאנשים מרובים. צילום: מרקו גלפאסי שש היצירות של התלמידים הן טוסקה, מאדם באטרפליי, מאנון לסקו, לה רונדין, לה בוהמה ואדגר. על כל יצירה עבדה קבוצת תלמידים שכללה את התלמידה שהצעתה נבחרה לביצוע, יחד עם התלמידים שהגיעו למקום השני והשלישי. כל התלמידים מאותה שכבה הוזמנו לעזור להם, יחד עם מוריהם. Tosca - טוסקה Madama Butterfly - מאדאם באטרפליי MANON LESCAUT - מנון לסקו La Rondine - הסנונית La Boheme - לה בוהם Edgar - אדגר אסיים עם מחשבה שעלתה בי בזמן ביצוע הפרויקט. עלינו המורים מוטל לסמוך על הצעירים ולהניע אותם ליצור דברים אמיתיים, קונקרטיים. הם מצדם הוכיחו לנו שהם לא נופלים מהמקצוענים, יודעים להתנהג למופת ויכולים אפילו ללמד את המבוגרים כמה דברים, למשל לחייך. חברה שמאמינה בצעירים, מאמינה בעצמה ובמחר.

את היום הבא הקדישה אלה להתמקמות מחודשת בעיר. לא עוד שהות חטופה בת כמה ימים. היא עזבה את המלון ומצאה דירה באתר אייר בי אנד בי, דחתה את כרטיס הטיסה חזרה לישראל ומילאה את הדירה במוצרי מזון. בחלון התגלתה פיסת תעלה. היא הביטה החוצה וחשבה בפליאה כי בשיטוט באתר השכרת הדירות גילתה מחירים נמוכים מאוד וכי ההיצע היה עצום, כך שזכתה בדירת שלושה חדרים משופצת. היא לא יצאה מהדירה בערב, אלא העדיפה לשקוע יותר ויותר בקריאה על האבק ההולך ומתפזר בסין. פתיתי אבק התגלו במקומות שונים, ומאוחר בלילה גילתה שגם באיטליה התגלו מקרים ראשונים. היא הדליקה את הטלוויזיה, אך במרבית הערוצים נראתה סדרת תמונות שחזרו שוב ושוב: נמל תעופה הומה אדם, דמויות בחליפות מגן ומפות שעליהן סומנו נקודות אדומות. לבסוף מצאה ערוץ ששידר באנגלית והתיישבה על הספה. היא שאבה עידוד מהשדר, שחזר ואמר כי אין מה להיכנס לפאניקה וכי המדינה מוכנה לבודד את החולים שיתגלו וכי אין שום סיבה לחשוב שמה שארע בסין, ורק בעיר אחת, שנכנסה מייד לסגר, יתרחב במהירות, אם כי נכון עושה המדינה שהיא נוקטת צעדי זהירות וכבר מנטרת את השבים מהאימפריה הקומוניסטית. ​ המסך הבהב כשעמדה בחלון ופניה אל המים. מאחוריה רעשה הטלוויזיה, אבל זו לא הצליחה להחדיר שום בהלה, מכיוון שבחוץ המים, שנבלעו בחשכה,המשיכו להתפתל ברחבי העיר ומצאו את דרכם בין האבן. לפתע הבינה כי ההתעקשות היא הדבר שמאפשר את היציבות שכה חסרה לה; התעקשות למול רוח קשה וקור מקפיא, למול מים ולמול אבק; התעקשות בחיי המשפחה או במקום העבודה; התעקשות על תפיסת עולם, על היציאה מהסלון לעבר הכיכר כדי להניף אגרוף. ​ המים המתפתלים עוררו את גופה והיא יצאה, אלא שכעת לא הייתה עוד תיירת, והעיר לא נחתכה על ידי מסלולים מוכנים מראש. לא, היה לה מסלול משלה, פרטי לגמרי, והוא הפך את העיר קרובה ומוכרת. ראשית פתח המוזיאון, ואז חנות הספרים הזעירה. היא עמדה והביטה על בית הקפה, שכעת לא היו בו יותר מלקוחות ספורים. צמד מלצרים נשענו בפתחו על קיר ועישנו, וכשראו אותה צחקו וסימנו לשלום, והיא השיבה להם. הקלילות שעברה בה בשעת הצוהריים שבה לפקוד אותה. ​ קלילות שהיה רק ראוי לגמול לה בקלילות נוספת, זו שבתנועה על מים. אלה חיפשה ומצאה גונדולייר פנוי, וזה עזר לה להתיישב ואז החל חותר באטיות מבלי לשאול אותה לאן. היא נשענה לאחור על כרית מרופדת, ובתוך כמה דקות התמסרה כליל לתנועה. לא היה לה מושג היכן היא ולא מה שמות הרציפים, הבתים והכנסיות, גשרי האבן שעליהם חופזת בריה או שתיים. הסירות הקשורות בחבל היטלטלו בעוברם. נדמה היה לה שהגונדלייר מפזם לעצמו מנגינה, וגם היא החלה מהמהמת. נדמה היה לה כי אינה נוסעת בעיר איטלקית, כי היא אינה נוסעת כלל במקום, אלא בין גדות מנוגדות של מצבה הפנימי. אלו אינם מים וטחב, עץ ואבן, אלא תנועה ממי שהייתה למי שהיא כעת כשיש זמן בשפע ונקודת מבט גבוהה החולשת על פני שטח רב. לא עוד מבט קטוע ונטול נקודת ציון, אלא זה שכעת חולף על פני הלילה ממרחק גבוה, לילה טעון באיכות קטיפתית הנח בלי לאיים על העולם. הגונדלייר סימן לה שהגיעו לגבול הסיור המותר, והיא העניקה לו תשר נדיב. ​ בערב המוחרת הקדימה וישבה במסעדה רבע שעה לפני הזמן שקבעו. מבטה נע ברפיון על הסועדים בהלך רוח מוגן של ידיעה כי בעוד רגע ישב מולה גבר שחזותו ממלאת את החלל כך שמבטים מהירים מוגנבים לכיוונו ופה ושם לוחשים את שמו, וכך אכן התרחש. הצעדים שלו לכיוונה זכו לאדוות הולכות ונמשכות, אך הוא לא אסף אותן אליו ולא התפלש בהן ולא האט את צעדיו כדי לסחוט את החום, אלא להיפך, פנה לבר העץ בקצה המקום והחליף כמה מילים עם הבעלים, וגם נכנס בשיחה קלה עם מלצר, ואז הצביע על השולחן שבו היא ישבה ועשה את דרכו אליה מעט כפוף בשעה ששאר הסועדים שבו אל הצלחות ואל הכוסות שלהם. ​ בכל מקום נשארו שרידים של הציפייה למשיח. קהילות שלמות מכרו את רכושן ואת בתיהן, לבשו לבן והתכוננו לצאת למסע הארוך לארץ ישראל. הקול שלו, האנגלית במבטא האיטלקי, היין הלבן, ידיו שהטעימו את המילים בהתלהבות, כל אלו הרגיעו אותה. היא הצליחה ממש לראות את הפנים הנפולות, את הבשורה על ההתאסלמות עושה את דרכה כמו אש, נאחזת בעיירות ובבתי העץ, בין חיות המשק ושבילי העגלות, אוחזת בקהילה פה, וצעקות השבר מגיעות גם מהכפר הבא. ​ ניקולה דיבר, ועפעפיה כמעט נסגרו מכוח התיאורים הצבעוניים, מעוררי הדמיון. רבנים נלהבים מקץ הייסורים חגו סביבה. הינה בית כנסת אפלולי, ורק להבת נר מאירה את פני הגבר המזוקן המדבר בקול חזק, מרעים על הקהל בטון יום הדין: "אספו את המטלטלים, עזבו את הרכנת הראש התמידית בפני השכנים רעי המבט ואת העבודה הבלתי נגמרת. האור עולה מן המזרח, והוא ישטוף, הוא מוכרח לשטוף גם את בתינו הנידחים". ניקולה טלטל את פניו כמו היה הוא הרב, ואז פתח את עיניו כמו היה הוא הקהל והמשיך לתאר את כל החללים שנכבו באחת, ואת העם שלא ידע את נפשו וכבר החל לאבד את מעט הכוח כדי לקיים את הלכות הדת, ואת הרבנים, ובהם הגיבור שלנו, מהלכים על החבל הדק שבין נשיפה על רמץ הגאולה לבין הפיקחון, קרחון הפיקחון. הגיבור שלנו, רבי משה חיים לוצאטו. ניקולה התנער כולו כשאמר את המילים, סיים את היין והזדקף. הוא ניסה להעמיד מולה את דמותו, אך היא כבר לא ידעה היכן היא, מטושטשת מאוכל ומיין, מטושטשת גם משטף הדיבור שהגיח מולה, שטף שבתוכו דלתות שנפתחו בזו אחר זו, אל העבר ואל הגבר שמולה. "מטאור", התלהב ניקולה, "כתב מחזות וספרי מוסר, עסק בקבלה, ראה חזיונות שבהם היה מקבל כל מיני איתותים ורמזים על כוחה של השפה". ​ מבטו של ניקולה עבר מאלה והמשיך אל מחוץ למסעדה, כמו היו המילים הללו חזיונות, איתותים ורמזים. המשיכה של העיר שבחוץ, עיר מוכת ערפילים, לחות ופיתולים. עיר שנפתחת עוד ועוד, וקשה, ואולי בלתי אפשרי, לזכור את הרחובות בה, ותמיד כשהולך בה האדם הוא מצפה כי בפנייה הבאה יגלה איזה ארמון וחלונות מזרחיים, באר ישנה למול גומחה ובה קדוש משומן. היא ראתה את הרב שדמותו תעלות מים וכל מיני זרמים הנחבטים על גדות פניו המזוקנות. ​ הקנאה! ניקולה החזיר את מבטו. מה פתאום שבחור צעיר כזה ינסוק כך? מה פתאום שתלמידים יאספו סביבו? לא, הישן לא ייכנע בקלות כזו. ומשם הסיפור הלך והסתבך והפך תזזיתי, וגם ניקולה התלהב יותר, כי מתברר שזה נושא המחקר המרכזי שלו. כל חייו הוא נסע בעקבות תיבת כתבים נעולה, תיבה שהפקיד רבי משה בבית הדין של ונציה. חדר בית הדין עלה מולה, הדיינים על במה מוגבהת ומולם הרב הצעיר, שאינו משפיל את פניו ולא מגמגם, אלא מדבר בבהירות. הוא מהנהן לבסוף, אם כי תמיד נותר גאה, והתיבה ובה כתביו האסורים מובלת לבית הדין. הרב הצעיר מביט בכתבים, עובר על השורות, אולי חוקק אותן בתוכו ואולי נפרד, ולבסוף מניח אותם בתוך התיבה ומנעול כבד מופיע, ועוד אחד, והתיבה נחתמת וננעלת ומובלת החוצה. ​ ניקולה שתה עד תום את היין שבכוסו והביט בה בחיוך. היא, מטושטשת מפער הזמנים ומהעיר שהתקלפה מהזמן ושטה לאחור ללא בעיה, הביטה בו מעורפלת וניסתה לברר אם יש פה רמז עבורה, לא רק בגבר שמולה, לא רק בערפל שהשרה בה, אלא גם ברב המרדן, במיסטיקה שבה עסק ובבית הדין. כל אלו הרי בני עמה שאינה מכירה כלל. אולי זהו פשר המסע? ​ ניקולה זינק ארבע שנים קדימה, ואותו רב, שכעת הוא קורא לו הרמח''ל, מסתבך שוב. הוא מבקש להדפיס ספר באמסטרדם, שהייתה באותה העת בירת החופש וחירות המחשבה, אבל נטפלו אליו שוב, ושוב הגיחה התיבה, וגם נשרפו כתבים ונקברו באדמה, אבל חלק ניצלו, ובדרך לא דרך התגלגלו בדרכי המסחר והגיעו לקהילות בגרמניה, בצרפת ובאיטליה, אך חלק אחר אבד, והוא עצמו ממשיך לחפש אחרי אותם דפים, נוסע בעקבות רבי משה. ​ "נסעתי לאמסטרדם, ומשם לישראל, התחנה הבאה של רבי משה", ממשיך ניקולה ונעצר, כי מלצר קרב אליהם והציע מנות אחרונות ועוד יין. הוא חייך וכמעט קרץ לניקולה, אך זה לא החזיר לו חום, אלא מתח את פניו בחוסר שביעות רצון וסילק בניע קל את המלצר. המלצר נעלם וניקולה הביט בה בעוד ידו מטלטלת את היין בכוס. בתחילה חשב, בטעות שלא מתאימה למחקר, כי הרב ודאי יתמקם בצפת, העיר בלבן, שבה חיה הקבלה ללא הפרעה ומושלת בדרכי החיים. עד היום זה כך. ניקולה הביט שוב לרחוב, כמו שם מצויה העיר הפלאית, ואלה חשבה שאולי באמת יש איזה קשר בין הערים הללו, ולכן גם בין המדינות ואולי גם בין בני המדינות שכעת יושבים זה מול זה סביב השולחן. ​ "היית שם פעם?" העיר אותה ניקולה. היא הנהנה. הרי נסעה עם אביה ואימה לצפת כמה פעמים וגם ישנה שם, ובאחד הביקורים שוטטה לבדה והגיע למקווה האר''י. לפנות ערב עלה מהרחצה גבר מזוקן עטוף טלית ומלמל לעצמו משהו, אולי השבעות. הוא חלף על פניה מבלי להביט בה, אבל היא ראתה את פניו; עיניו היו קרועות לרווחה ואישוניו בערו, ספק בטירוף ספק בחיות עזה. למשמע תיאוריו של ניקולה החליפה בין אותו גבר לבין הרב משה חיים. אולי היה זה הוא? איך אפשר כבר לדעת בעיר הלחה הזו השוקעת לתוך עיר צבועה לבן, מוקפת בהרי הגליל? ​ היא סיפרה לניקולה על האדם ההוא, והוא הנהן והודה שגם הוא לעיתים לא יודע מהי השנה ובאיזו תקופה הוא פוסע. זו אחת הסיבות שהובילו אותו לוונציה לאחר הפרישה מההוראה, כי אין עיר הטובה כמוה לאותו בלבול. קולו נעצר ומבטו שוב נדד, ראשית לשולחן ומשם לרחוב, שהיה כבר חשוך לגמרי ונגלה בו תריס סגור של חנות, ואז לתקרת המסעדה, ומשם חזרה לאלה, שכבר ידעה כי התנועה פרושה מחשבה חדשה, ניתוק שגרם לניקולה להתרחק כדי לברור מה עומד לבוא. הוא אכן הציע שישלמו את החשבון ואז יראה לה בדיוק כיצד העיר הזו מטשטשת את הזמנים ומחליפה את עורה החיצוני כמו זיקית. ​ הדברים התרחשו במהירות, והינה הם כבר נהדפים לפה ולשם ברחובות, ובשעת לילה מאוחרת האוויר רווי לחות ועבה, ואלה חשה כאילו היא מתחככת בו. החיכוך גם משל במבטה על צעדיו של ניקולה מעט לפניה, שכל העת הביט בה לראות שהיא אינה אובדת. הם לא דיברו והיא שמחה על כך, כי כך היה אפשר לתת לרב המזוקן ללכת שם, קדימה, בטשטוש הרחובות, וגם בית הדין היה יכול להתקיים מעט קדימה, ולחשים עלו מהעלטה, ותיבות ובהן כתבים היו יכולות לצוף על המים, וכל המחזה הזה הפך לחלל עצום שכלל לא ידעה שליווה אותה כל העת, נסחב מאחוריה ובתוכו כל מיני עלילות וספרים, אגדות ודמויות שגם היא, בין אם תרצה בכך ובין אם לא, עשויה מהם, גם בשעה שלא ידעה עליהם דבר. ​ דבר נוסף עמד בפניה: הכבדות שניקולה העניק לשעות, הביטחון כי ישנו סיפור רב משמעות הממתין להתגלות, וכי עבודת החשיפה והגילוי מלאה בחדווה ובכוח, והיא, שגחלי המשמעות רק הלכו ודעכו בתוכה, שנדמה היה לה כי הבלבול שבה מפזר שוב ושוב את האש ומכבה אותה, חשה לצידו כבת לעידן אחר, בת חוקית, וכי גם לה מותר להתהלך ברחוב המואר. ​ ניקולה נעמד מול דלת עץ, פשפש בכיסו והוציא מפתח ברזל כבד. הדלת נפתחה בחריקה קלה. ניקולה הגיש את ידו ועזר לאלה לדלג מעל מדרגה גבוהה. בתוך הבית עמדה חשכה גמורה והריח היה חריף, כמו ממשיך את ריח המים ורק מוזג בהם איזו מתיקות נוספת, מרגיעה. אור הופיע וגילה גיבוב, אך בצבעים נהדרים. היו שם שולחנות עץ כבדים בעלי רגליים מפותלות. היו שם גם שולחנות זעירים במגוון גדלים, ואחד מהם, שעמד במרכז, היה עמוס ספרים, חלקם נערמו וכמה מהם היו פתוחים. גם כמה מעמדים היו שם ועליהם ספרים. כל השולחן היה מלא בפתקיות צהובות זעירות היכן שלא היו ספרים. בצידי החדר עמדו וילונות בצבע ארגמן כבדים ומשתפלים עד הרצפה. הקירות כולם כוסו בטפט צבעוני, או שמא היו אלו ציורי קיר. בכל מקרה, נראו שם מלאכים, עננים וזרי פרחים, וגם מה שנראה כמו פני קדוש מוקפים הילה. ​ ניקולה נעלם לכמה שניות וחזר כשבידיו מגש ועליו כוסות וצלחת ועליה זיגוג מוזהב. "אבל לפני שנשב", אמר, "נעשה סיור בבית ואת כבר תראי על מה דיברתי". הוא צעד קדימה ואלה בעקבותיו. מבלי לדבר חלפו בחדרים שנפתחו זה לזה. דלתות עץ כבדות נפתחו ומבעד להן נראתה ספרייה עצומה שקועה בקירות, ומדפיה מעץ. כורסאות מרופדות עמדו שם זו מול זו, וביניהן שולחן וכוורת יין לצידו. בחדר אחר התגלתה מיטה עצומת ממדים שכוסתה אפיריון ורשת ונראה שכלל לא השתמשו בה. גם החדרים הבאים היו מכוסי אבק וחשוכים ולגמרי נראו נטולי שימוש. רק חפצים בודדים עמדו בהם כמו דמויות דוממות, קפואות בזמן. לפתע, בדרך לא ברורה, הגיעו שוב לחדרים חיים. באחד נראתה מיטה קטנה ועליה מצעים מסודרים בקפידה שריח כביסה נעים עלה מהם. סביב המיטה, על מסעד החלון, על שולחן העבודה ועל כמה מדפים עמדו מסודרים ונקיים שכיות חמדה זעירות, פסלים ורישומים, פיסות חרס ומאובנים, כולם טריים מניקוי. בחדר אחר שנפתח מהחדר הזה נראו רק כרית תפוחה ומזרן קטן. החדר הזה, בניגוד לחדרים האחרים, נצבע מחדש בלבן, והווילונות הכבדים בצבע הדם הוחלפו בבדים לבנים אווריריים. שם, על הרצפה, הניח ניקולה את המגש ועליו כלי התה. ​ "לא, לא צפת", המשיך ניקולה מהיכן שהפסיק כמו לא צעדו ונכנסו לבית. "אומנם ביליתי בה כמה שבועות, אך מהר מאוד גיליתי כי הרב קבע את מושבו דווקא בעכו, מול המים. אולי הייתה זו ונציה שדיברה בתוכו, אם תשאלי אותי". ניקולה לא הביט באלה, אלא פילח במבטו את הקירות ואת האבן ונח על המים המתפתלים וחורצים את דרכם בחוץ ללא הפסקה. "רק ליד המים אפשר באמת להאמין בפלאי, בחומר רך יותר, בנעלם מן העין, בממלכות בלתי מוכרות השוכנות למטה יותר או למעלה יותר, מושבות אלמוגים בצורות בלתי אפשריות." ​ אלה הנהנה. הרי גם היא גדלה לצד המים. ולא סתם מים, כך אמרה לניקולה, מול ביתה הלך על המים הגבר היפה שהמשיך ללכת וכעת נמצא בכל מקום. היא לא סיפרה לו כי יום־יום בקיץ הייתה משתרעת על חופי הכנרת, בדרך כלל לבדה, ובאמת בשעת צוהריים, שבה השמש מכה ללא רחם, העיניים מצומצמות ומותירות רק חרך זעיר ומטושטש, אפשר היה לראות בשעה שהייתה מתנדנדת בין ערות לנמנום את הגבר הפוסע על פני המים ללא מאמץ וללא פחד. ​ הם השתתקו. ניקולה עצם את עיניו, ובקרבה הגופנית שהשתררה בחדר הופתעה אלה לגלות שאינה רוצה כלל לגעת בגבר שמולה, מה שחשבה שיקרה. הסומק והכבדות באיבריה לא עלו כלל, ובמקומם ביקשה רק להמשיך ולשמוע אותו, לשקוע בקול המתון והאיטי, ברכינה הקלה של גופו קדימה ובחיפוש שנרמז במילים, בסקרנות שכבר זמן רב שלא פגשה כמוה, דומה לרעב, גופנית כמוהו, דוחפת את האדם הלאה, בין אם יש בו כוחות ובין אם לא. ​ "בסוף המית אותו הדבר", קולו של ניקולה חזר לאחר כמה דקות. "אותו ואת אשתו ובנו. משפחה שלמה נמחקה במגפה. אבל שקט היה לו שם לכמה שנים". האבק ממשיך כל העת, חשבה אלה ונתקפה בהלה. גלי האבק נעים כל העת סביבנו, בלתי נראים וחמדניים, ומדי פעם בפעם עוברת רוח ומכה את הגלים הללו כלפי מטה. ניקולה התעייף. הוא הניח את גופו על הרצפה וסגר את עיניו, הרפה גם את אצבעות ידיו ופרש אותן על הרצפה, כך, נטול הגנה ומופקר, נראו על גופו השנים הרבות שעברו עליו. ​ ביומיים הבאים גבר האבק, או ליתר דיוק – גבר הדיווח על האבק, כי הרי המגפה אינה גלויה לעין, אלא נגלית בתמונות בתי החולים, צוותי האחיות והרופאים הממוגנים והמותשים, מנהיגי המדינה, נמלי התעופה העזובים והרחובות שבהם בריות חופזות בראש מורכן ועטוי מסכה. התמונות הללו הלכו וגברו, ואלה למדה גם על תחילתה של המגפה בסין. באחד הלילות, לפני שנרדמה, נבללו בדמיונה חיות ובני אדם עד שדמו ליצורים נטולי זהות, ואלו רגשו במה שנראה כמו מדבר ים תיכוני, הולכים ובאים, דוחפים ונדחפים לפתחה של באר קטנה. ​ ניקולה לא חש טוב, כך כתב לה במייל, ואלה כבר ראתה את האבק נושר בגופו. אבל אז קיבלה מייל נוסף ובו הזמנה להיפגש. להפתעתה, לא אחזה בה שמחה, אלא דווקא אובדן, כי מה שבאמת ביקשה היו הימים שבהם רק הביטה בו מרחוק. ​ כששוטטה בעיר הכול עמד על בריח. בכיכר לא נראו בריות ובית הקפה היה פתוח רק למעבר חטוף. בעל הדירה הזהיר אותה שכדאי שתעזוב, וכי הוא, שהתגורר בספרד, אינו לוקח אחריות על שלומה וכדאי שתברר מה על האזרחים הזרים לעשות. היא לא השיבה למייל ובכלל, אווירת הרפאים שהחלה מכרסמת בעיר דווקא התאימה לה; התאימה לאובדן כרטיס הטיסה והכסף שהלך ואזל. מערבולת סחפה את המקום שבאה ממנו, חטפה את הדירה בנחמני ואת המסעדה, ערבלה וטשטשה ולבסוף פוררה את פני הוריה ואחיה, את פניהן של חברותיה, שכתבו לה בדאגה הולכת וגוברת, ששלחו לה כל מיני כתבות על המצב ההולך ומסתבך באיטליה. ההווה הלך והתערבל, אך כאילו לא די בו, כאילו חיית הרפאים נותרה רעבה, זוהמשיכה לנגוס בנעוריה ולפורר את טבריה, את חופי הכינרת ואת נחלי רמת הגולן, את אדמת הבזלת ואת העשב היבש שבנופם עמדה שעות בציפייה לטרמפ. באותן שעות חלמה על מקומות זרים ועל כביש הממשיך לסוריה, לשווקים ולנאות מדבר, לסלעי ענק ולאופק שאין בו דבר מלבד חול. משם, חשבה אז, לאחר כמה וכמה ימי נסיעה תגיע למזרח. ​ כשצעדה לביתו של ניקולה גופה נע נטול משקל כמו היו הרחובות הריקים, החנויות הסגורות והסירות נטולות הבעלים קשורות ומטלטלות אדמת ירח. המתח שבין הפנים לחוץ, מתח שקובע את מצבו של האדם, היה הפעם לטובתה, כי מול הריקות שבחוץ חשה היא מלאות. היא הלכה לעבר דלת, ומבעד לה נשמע הקול המתון ונראה פרופיל הפנים הגאה. וכי יש לאדם זמן יותר טוב מזה שבו מה שמתחולל בתוכו חי וחם לאין שיעור ממה שמתחולל מחוצה לו? ​ כך חלפה ברחובות והגיעה אל דלת העץ הפשוטה למראה, שמבעד לה אין־ספור החדרים, הקיתונים, הבדים הכבדים, כלי החרס, הפסלים הקטנים והקנווסים הרחבים. היא הבינה מה ביקש ניקולה להסביר בעזרת הפאלצו שגר בו, את הממלכה העצומה שננטשה, את הריבוי והשפע שבהיעדר אדם הופכים לבשורה על העתיד, על מה שמצפה לכולנו וכעת העולם כולו אפשר שיהפוך למין פאלצו כזה של אחת ממשפחות ונציה שירדה מנכסיה. חלל עצום, מלא בדירות ובבתים פרטיים, בגינות ובחצרות ובחדרים ובחפצים, וכל אלו צוברים עוד ועוד אבק, עוד ועוד עשבים שוטים, עד שנדמה כי זוהי קרקעית ים, אטלנטיס הנטושה לגורלה. ​ הדלת נפתחה. לרגע הופתעה, ואז עברה בה חולשה: הגבר שמולה איבד ממשקל גופו, עיניו כמו שקעו בחוריהן וגוון עכור התנחל בעורו. הם התקדמו לתוך פנים הבית והיא תמכה בו כשהתיישב בכורסה. בימינו האהבה הפכה לטיפול, התשוקה והמין שמשלו פינו את מקומם לנוחות. אדם שנושא בנטל עם אדם אחר, זוהי אהבה כעת, ואין בכך כדי לצער אותה אלא להפך, משקל מוסר מהכתפיים, כל שולחנות האיפור, המקלחות והמסרקים, ארונות נפתחים ובגדים נבררים שוב ושוב, עולים ויורדים, מדגישים חלקי גוף ומסתירים אחרים, הבושם בנקודות הפעימה והמשחק התמידי של רמזים ותנועות גוף, רכינה קדימה, הקול העולה ויורד, המצחקק, הלוחש, הנאנח. ​ לא, לא עוד הגוף המבולבל והלח, אלא יציבות, מסמכים וחפצים, יחסים שנפרטו למטבעות, שום דבר מהצבעים העזים מדי של הרומנטיקה. ניקולה המהם מולה וחייך. הוא צייר בידו תנועת ביטול, כמו החולשה והעייפות היו רק טרדה קטנה שתכף תחלוף. אלה נעה בשמחה במרחב, סוף־סוף בשליטה, סוף־סוף מובילה את המפגש. היא הכינה תה ומצאה גם צנימים וריבה, הביאה את המגש ואז הוסיפה גם כוס מים. בסופו של דבר, גם השליטה היא מצרך יסודי בחיי הלב, שהרי מהן מערכות יחסים אם לא מסירה וקבלה של שליטה. אדם אחד נח בשעה שהאחר מוליך את השעות ולהפך, האחר נח בשעה שבן או בת הזוג נלחמים את מלחמת היש. ​ כעת היא הייתה זו שנלחמה. היא היטיבה את הכרית תחת ראשו של ניקולה והגישה לו מגבת רטובה להטיב את מצחו ואת פניו. הוא חייך אליה חיוך רפוי ונטול גינונים. הוא לא מולל דבר, לא היה מחושב ולא הביט למעלה ולצדדים. הם שתקו כמחצית השעה וגם לא הדליקו את האור אלא נותרו דוממים כמו כתמים כהים בחדר הרחב. אבל אז ניקולה התנער. נדמה שהוטב לו מעט והוא הורה על חדר פנימי. שם התגלה לה שולחן ועליו מפה ונר, צלחות חרסינה, כוסות יין, קערת סלט וקערת פסטה. הינה, אבדה השליטה, והטיפול עבר לידיו של ניקולה, שהתגייס לחלק את המזון ולמזוג יין, ונותר לו גם כוח לדבר. ​ "היכן שהוא בעיר נמצאת התיבה הזאת, אני משוכנע בכך", פתח. "ודאי בגטו, היכן שהוא בתחומי הגטו התיבה הזו עוד נעולה ובתוכה כתבים באותיות עבריות ובהם סודות ומפות מפורטות של השתלשלות הבריאה", הוא צחק, כמו נזף בעצמו שמין דבר כזה, לחשים וסודות בריאה, עולים כלל בדעתו. ​ היא הביטה בו, ולפתע לא ראתה אותו, לא רק אותו, אלא גם את הוריה ואת חבריהם של הוריה. המילה המנופחת והגסה הזו, דור, והתערובת שמשלה בהם: אמונה בפנטסטי ורגליים יציבות ובטוחות על הקרקע. כל החלומות הגדולים, האידיאלים העצומים. מה בעצם ההבדל בינם לבין מיסטיקה? הקומוניזם או הסוציאליזם, זה וגם זה, האם אינם לחשים ואגדות שאינם במידת בני אדם ולעולם לא יהיו? ובכל זאת, בגבר שהיה מולה ובבני דורו דר גם פיקחון. קבלה של החיים כעמל בלתי נפסק, דחיפת אבן במעלה גבעה. בלי תלונות ובלי נפנופי ידיים והחמצת פנים שלה ושל חבריה, בלי האשמות ובלי טרוניות. לחם ומים, פרנסה, נדל''ן, חישוב הוצאות והכנסות. כך הם הדברים, ואחרים לא יהיו ובה בעת חגו סביבם הציפורים היפות של הרעיונות הגדולים. ​ ניקולה צחק שוב. "אולי טוב שלא אמצא את התיבה", אמר ולגם את שארית היין בכוס. "התיבה מתחת לאדמה הייתה לסוד שרציתי לפענח, את עקבות צעדיו של הרב מרובה הפנים, חלקו מוסר וחלקו הלכה וחלקו קבלה, ושירה ומחזות. ריבוי הפנים הנפלא שלו, חותם איש הרנסנס, הדמות שאינה קיימת עוד, הדמות שוונציה מבקשת לאחוז בה, אך ככל שהיא אוחזת בה, בעבר, היא רק נראית יותר ויותר מגוחכת ונואשת. הקסם ההוא, הערפל והמחוות הגדולות, לא נותר מהם דבר. ונציה אינה אלא רפרודוקציה זולה בחנות צדדית ביציאה ממוזיאון גדול. מוכר נכלולי עומד שם וסופר את המטבעות מול פניך, הפוסטר נשלף בחבטה, קרוע בקצה ומוכתם בקצה אחר. ללכת אחורה, את מבינה", הוא החזיר את מבטו מהתקרה, מבט שקדח מחום, "פירושו לנסות לחיות בכבוד. הספריות ואולמות ההרצאה, הספרים, המאמץ כולו היה לרדת בחבל כמה מאות לאחור", ניקולה עצר לרגע, אבל החום או המחלה גברו בו שוב וטלטלו את גופו בשיעול, והשיעול המשיך בדיבור, במשפטים שאת חלקם כלל לא הבינה, משפטים שרדפו זה את זה. ​ "המגפה ההיא בעכו חוזרת, המגפה שפרצה רגע אחרי מלחמת העולם הראשונה ולפני המגפה הגדולה יותר שבאה מייד אחריה. כולם שועטים קדימה, והמגפה העתיקה, המטומטמת, הראשונית ונטולת גוף חוזרת ומתנהגת כמו אין זמן, כמו לא נאנק ונאבק האדם והשתרג ובנה ושכלל והזיז כלי ברזל והיכה באבן ושפך מלט. היכן אנחנו בכלל? באיזו מאה?" צחק שוב והביט סביבו על החדר האפלולי, על הווילונות הכבדים, על הטפטים ועל הציורים. ​ אכן, היכן הם? לרגע התבלבלה ולא ידעה, ובתוך החירות, שיד אחת כבר עמדה להפוך אותה לאימה, הצליחה ידה האחרת לטפל בחירות ברכות רבה יותר ולנצל את ההזדמנות לנוע בזמן למקום שאליו אנחנו תמיד מבקשים לשוב – לילדות. ​ שם ישבה מול הכנרת, שיחקה ביד אחת באבנים זעירות וראתה סירת עץ חוצה את המים. סיגריה מגולגלת עפעפה בידה האחרת, והעשן טיפס, שיחק מעט ואז נמוג באטיות וללא מאבק. כך הייתה גם השעה, נטולת מאבק. עננים נעו וכיבו את השמש, ובצל נרגע האוויר והתקרר. גופה הרפה ונח כולו על גדת המים. רוח החלה מתעוררת, מלבה לאיטה את גחלי היום ההולכים וכבים, ואלו הבהבו מבעד לעיניים סגורות למחצה. הרגליים טבלו במים רק מעט, רק האצבעות, אך דווקא בגלל זה טיפס הקור במהירות במעלה הגוף, שטף וכבש את הקרסוליים ואת הברכיים ואת האגן ואת הבטן ועלה עד לראש, התערבב והתערסל עם הלאות של הטבק, שעורבב בפירורי חשיש. החום והקור נגעו זה בזה, שיחקו בין רגליה לראשה, ומפעם לפעם רעד פיתל את גופה. הבתים נעלמו, וכמה דקות חלפו עד שהחשמל נבח מעל האספלט שמאחוריה והפך אותו נוצץ ומסתורי. ​ מסתורין, זו המילה המתרוממת כעת ומשולחת כחץ, מפלחת את השנים, את הדירה בתל אביב ואת בגדי החאקי ואת ימי המכינה. מסתורין שבו, יותר מכל דבר אחר, דוממת המכונה הגדולה של הזמן, המשא של פנים, מקומות, שמות ומראות ההולך ונעשה כבד, כל מה שעבר ונצרב ומצא את מקומו במרתף פנימי, ממתין לאיזה בזיק ריח או צליל, כדי לזנק וללפות את האדם ולגרור אותו. יש שם הרים גבוהים ועמקים ובמרכזם אגם, שסביבו מניחות חיות את גופן ומשתעשעות. יש שם חופים שבהם מתנגנת מוזיקה מהירה המטעינה את הגופים ואת המים בקצב, והאור נשפך בנדיבות ואינו חדל. ​ לא היו שם לא עבר ולא עתיד כשהניעה את האצבעות ונתנה למים ליפול ביניהם כשהתרוממה לאיטה כדי לראות כי הספינה כבר אינה יותר מכתם וההרים שוב לא קשים ונטולי תזוזה, אלא מנסים דווקא להגיע מעלה, כפי שהיא עצמה ניסתה. בהיעדר פחד, המוצץ את כוחו מן הזמן, החלה נכנסת למים ומצאה את עצמה שוחה בלי מאמץ ובלא להכות במים. צוללת ועולה, עירומה לבד מבדי המים שהתפתלו על גופה. לא אל החשמל שחתה, אלא למה שהחשמל הפך: רקיע נוסף שבערו בו גחליליות. ​ היא התעייפה שם וחדלה לנוע, ותשוקה חדשה החלה מפעמת בה: להיבלע כך, להתכסות בחומר השעה הזו. ים הגליל עמד מזמין. לא נראה אדם בשום מקום, ואולי הם כבר אינם, חדלו מהלהג התמידי ומשאר מיני הלכלוך, עטיפות ובקבוקים, בדלים ובגדים, נעליים ותיקים; חדלו קולות הצחוק הפרועים וחדלו הלחישות המגונות, חדלו המנועים וחיות הברזל בכביש ובאתרי הבנייה; חדלו והותירו רק את צניחת האדמה לקראת המים, את משי הימה ואת רפרוף הדג שחלף על רגליה, כמו מורה לה את הדרך פנימה. כשיצאה לבסוף מהמים, נתקלה בקור ומייד אחר כך בבגרות. היא נסעה וטסה, שכרה דירה וקנתה רכב, צעדה בשביל הזה ובאחר וכל מה שעשתה היה צעד אחד רחוק יותר מים הגליל של שעת בין ערביים, סיגריה ריחנית ועירום שהיה מכוסה כולו. ​ היא חזרה אל החדר, אל האפלולית שבה שיחקו צמד נרות על פני הגבר שמולה. גם הוא ירד להיכן שירד, עיניו היו סגורות ומבטו היה מעורפל. היא השתעלה, והוא נרעד, פתח את עיניו והנהן כלפיה. היא חייכה, והנרות משכו את חיוכה ומילאו את החדר. ניקולה השתחרר מלפיתת הדמיון ומזג את שארית היין. היא סיפרה לו על הכנרת, על אותו יום. ​ "החופשות בכפר קטן במעלי עמק האואסטה", פתח ניקולה כשסיימה, קולו עייף ומהורהר. בבקרים האש הרקידה מים בסיר פח ואביו היה פוסע לבדו בגן הזעיר, עוצר במקום שבו השיחים יצרו קו גבול ומעשן במתינות סיגריה בודדת. התיקים ובהם נעלי הקרח והחבלים נארזו, וההליכה החלה. בתי חווה קטנים, ריח חריץ הגבינה בעצירה הראשונה, הקפה החזק אחר כך. "הטיפוס, כיצד אפשר בכלל להסביר את השעות ההן", אמר ניקולה והשתתק לדקה ארוכה. "הנשימות של אבא, בזו אחר זו, ארוכות ובריח טבק. שום קול מלבד הפסיעות והנשימות. הגוף מגויס כולו. השרירים מתוחים, והם מותחים דבר נוסף שאינו מצוי בתרשימי האנטומיה, בוורידים, בגידים ובאיברים." המבט מתוח ועובר בנופים ההולכים ומאבדים צמחייה ומניחים במקומה בוהק, מחפש ומוצא מפלט מהרעש הקבוע של הבריות ושל סימני החיים שלהם – עשן, לכלוך, דברים מוזזים מכאן לשם, נחבטים ונוקשים, אורות המציתים פיסת קרקע, אספלט נוצץ בשחור, זפת קשה שעוד שומרת בתוכה את הרתיחה, והמנועים המשתעלים והממהרים מכים עשן הנבלל יחד ועולה כמין תחינה עכורה לגמרי, מתרוממת ומכסה כהינומה את כל צמחיית האבן, שרק הולכת וגואה כאותו צמח מטפס שאיבד שליטה, ובחירות, בעזובה, הוא אוכל את כל שנקרה בדרכו. ​ המבט מחפש שם ומוצא את נעלי האב ואת גופו החזק, את השביל המתפתל ועולה, את הפסגות הרחוקות הבוערות בשלג, לא נאכלות אלא רק זורחות עוד ועוד. " היינו יושבים שם בחצות היום ואוכלים את כריכי הבשר המיובש שאימא הכינה ושותים מים קרים ממימיות. לאחר מכן היינו משתרעים על סלע ועוצמים את העיניים למשך רבע שעה. היד שלו לא פעם ולא פעמים שוטטה וחיפשה את הגב ואת הכתפיים שלי ונחה עליהם ברישול. אני מרגיש את הידיים ההן עד היום, גם כעת". ניקולה עצם את עיניו והיטיב את התנוחה על הכיסא. ​ "האצבעות שלו היו חמות וכבדות, ומדי פעם בפעם הן לחצו על השכמות המזיעות ועל בד החולצה, שהיה רטוב מעט וצונן למגע." ניקולה השתתק שוב. עיניו היו עצומות ושכמותיו נעו מעט כמו מישהו נגע בהן. כשפתח את עיניו, אישוניו היו רפויים יותר ואיזה ברק עמד בהם, ניצוץ משובה, כמו הצליח להתל בזמן, לעקוף את שומריו החמורים ולהשתחל בפרצה כדי לשוב ולנוח במקום שבו הזמן הוכחד, הובס על ידי ההתרוממות שלהם, שלו ושל אביו, מחייכים זה לזה, ממשיכים לטפס במעלה השביל, שהופך יותר ויותר תלול, נאחזים בזיזים ובסלעים, מושכים את הגוף פעם אחר פעם. ​ השעה הלכה והתאחרה, ולא נותרה להם ברירה אלא לשוב לעייפות ולגוף הכבד. הזיכרון סיים את בערתו, הפתיל נאכל כולו, וההווה, האם אינו תמיד מבוהל ממשהו? ניקולה הציע לה לעבור להתגורר בבית, והיא הסכימה בלי היסוס. בבית חלפו זה על פני זה כבני מלוכה גולים בארמון עצום ממדים. בחוץ ההמון דרש את הדם, ובכיכר עלתה אש. הם אכלו בשקט וכמעט ולא דיברו. מים גאו סביבם, אבל בפנים היה יבש. אלה הטיבה את הכרית לראשו של ניקולה, מחתה את מצחו והתקינה לו ארוחות, גם כשכבר התקשה לקום וגופו רעד בחזקה מפרצי שיעול. ​ הם שהו בחדר שמבעד לו הלכה ופשתה המגפה. החנויות הסגורות הלכו והתכסו קרום זוהמה. הסירות היטלטלו במים זעיר פה זעיר שם בלא דורש, והבריות המובטלים ממעש ישבו מול מסך ובהו במתים. הריח, זה המורכב מלחות ומעשי בני האדם, הלך ופחת, והצלילות החדשה, באוויר ובמים, שבימים כתיקונם הייתה מעלה חדוות בריאות וטהרה, עמדה דווקא כעדות המוות. המשאיות בצפונה של המדינה עמדו זו אחר זו בשורה חמורה של מצבות ברזל. החיות ששבו ללגונה וקרבו, תחילה בזהירות ואז בחירות הולכת וגדלה לבתי העיר, סימנו את ההיגיון הנצחי של הקיום: במקום זה שמחסיר יבוא דבר מה אחר, היכן שהובס שבט ייולד אחר, במקום שבו פרצה שריפה עוד רגע קט יעלו חיים אחרים, חזקים יותר, נטולי טפילים.

כשהתעוררה למוחרת עמדה בחלון אפרוריות. שכבה אטומה שבליבה רק רמז בדבר השמש שמעל, אבל בגופה פנימה של אלה דווקא התרחשה התבהרות. הספרים שקנתה בחנות נותרו בשקית, אך היו עדות להתקרבות וכמו הדיפו ריח טוב. היא ירדה למטה, אכלה במהירות ובתיאבון והזדרזה לצאת לרחוב, דוחה מעליה את הרשימה שהכינה בארץ – רציפים ובתי קפה, כנסיות, גלריית האקדמיה, האי מורנו. לא, הרשימה הזו נראתה לה מגוחכת, רדופה לא פחות מהעיר שהגיעה ממנה. הקלות שבה ויתרה על הרשימה, ידעה במקום פנימי ונסתר, לא הייתה כולה אומץ, פסיעה לעבר הלא נודע, כי כל העת כשפסעה לפה ולשם ברחובות, טובלת את ידיה במים ואפילו שרה לעצמה מבלי משים את אחד מאותם שירי יהודית רביץ שהיו נפתחים בתוכה בחום ובהתרגשות, פעמה במרחק פעימה קבועה: בית הקפה וההילוך האיטי שלו, מבט הנשבר כלפי מעלה, מהמהם לעצמו ושב ומחפש את בני האדם. אך בטרם הגיעה לשולחן בית הקפה שבו ידעה שתמצא את פרופסור טריני, שהרי היה גלוי לה כבר כי היה הוא איש של הרגלים, מאורגן ואיטי, התיישבה אלה על גדר אבן נמוכה מול תעלת מים שבה חלפו מדי פעם בפעם גונדולות והביטה לסירוגין במים השמנוניים ובמסך הסלולרי. ​ השינוי הגדול ביותר ביחסים בין בני אדם הוא המידע המוקדם; לא עוד פנים שלאט־לאט מגלים את טבעם הפנימי ופה שמספר את סיפור החיים פיסה אחר פיסה: הילדות בטורינו בשלהי מלחמת העולם, הלימודים במילאנו והשנים הארוכות בספרייה. בחוץ רכבו חברי הילדות שלו על אופנועים לאגם קומו, התחתנו והרכינו ראש אל מול המשפחה והפרנסה. הספרים העתיקים, ריחם הטחוב והחיים החדשים של העבר שקמו בתוכו. את כל זה קראה בריאיון באנגלית שמצאה באתר אינטרנט. האצבעות החליקו על המסך והיא שקעה לאותו ריכוז מתכתי המצוי בגלישה ברשת בעודה חוטפת פה תמונה שלו על רקע מדפי ספרים וכאן פרט ביוגרפי על אשתו המנוחה. עיניה שרפו מעט, אך היא המשיכה ועברה מדף לדף בשיט נטול מנוחה במורד הרשת, נתקלת ברמז ופונה לשם, ומייד מגלה תמונה וממשיכה ממנה. והינה כבר נערמו הדפים זה על זה, ופרט דחק פרט ותמונה דחקה תמונה אחרת עד שלא צורה ברורה נוצרת שם, צורת חייו של הפרופסור, אלא קולאז' מפוזר ומקוטע שבו רגע מחייו לאחר מות אשתו נמהל בסיפור מטיפוס בהרים בימי הנעורים, ואותו מפלחת שנה שעשה בספריית הוותיקן, וכל אלה נסוגים מפני מונולוג ארוך בתשובה לשאלה מדוע קבע את חייו בוונציה בסיכומו של דבר, והמענה שלו כי ונציה היא, אחרי הכול, ספרייה אחת גדולה, כזו שאינה עשויה דפים אלא אבן ומים, אבל הריח אותו ריח וטשטוש הזמנים דומה. ​ הוא המשיך בריאיון ואמר כי לעיתים אי אפשר לדעת מהו העידן שסובב אותך בשעה שאתה פוסע על פונטה די ריליטו, ואותה תחושה בדיוק אחזה בו כשקרא את הספרים הגנוזים של החכם היהודי רבי משה חיים לוצאטו. כשהרים את ראשו אז, בספרייה שכבר הייתה נתונה לדמדומים, ופה ושם נחה להבה חלשה של אור על מדף או על ספר, חש בבהירות כי בחוץ מתאסף המון, נרגש לקראת דבריו של הנביא. היא ניעורה, מבטה נחלץ מהמסך ומייד נתקל במים. אלו החזירו אליה את המילים 'חכם יהודי'. המילים הללו טפחו על ערימת אפר בתוכה, ולפתע ניעור בה זיק. ​ בביתה של אלה לא היה דבר מהיהדות. בחגים הם נסעו בטויוטה המשפחתית לטיולים ברמת הגולן. הוריה רטנו לנוכח האוכלוסייה הדתית ההולכת וגוברת, ואם לא ההכנסה של אביה מהעבודה בבית המלון לא היו נותרים שם. והיא, שלא ניתן לה דבר מהיהדות, לא לקחה גם כלום בעצמה. בכל פעם שנתקלה בדרשה של רב או בוואן שעליו קיפצו חסידים בטלוויזיה או ברחובות תל אביב, הייתה מעווה את פניה ברתיעה שיש בה תערובת של התנשאות וחוסר הבנה, וחבריה סביבה עיוו את פניהם גם כן. בימי המכינה נרתעה מספרי התלמוד והחסידות והעדיפה את הכריכות הצבעוניות של הרומנים. אם כך, כיצד זה שכעת המילים הללו גרמו לה לשמחה שקטה, כמו ישנו איזה סוד שהיא שותפה לו בדמה ואותו גבר מבקש לפענח. עיניה שבו למסך, אך בטרם הצליחה למצוא שוב את הדף ולהבין מיהו אותו משה חיים לוצאטו, נדחף קדימה הבהוב של אתר חדשות ובו כותרת בצבע שחור מאיים, ותחתיה תמונה של אישה במדי בית חולים וכמה שורות המספרות על התפרצות הולכת וגוברת של וירוס בסין ועל ערים הנכנסות לסגר וחיים הנתונים למשטר כמו עתידני. אלה פערה מעט את עיניה. כל מה שהגיע ממדינה כמו סין נראה לה כמתרחש במקום אחר, בכוכב לכת שלו חוקי טבע אחרים, וגם אם תבקש לא תצליח להבין את הדמויות שניבטו מהצילומים, מבוהלים וחסרי אונים מול אויב לא נראה. הודות לאותו ריחוק דחקה אלה את הידיעה מעליה, אך זו הצליחה לעורר אותה מהבהייה במסך, והיא קמה והחלה פוסעת שוב. ​ הוא אכן ישב בשולחן הקבוע ובכיסא המועדף עליו, שקוע שוב בספר שהונח על ברכיו ומעביר בין אצבעותיו מפית לבנה. הפעם התיישבה קרוב יותר, והמלצרים, במחווה של היכרות, העניקו לה זמן להתמקם. קרובה כל כך הייתה עד שריחו הגיע אליה, ועימו גם יכולה הייתה להביט מקרוב בתווי פניו ובשיערו, שהיה סמיך ומלא, עשוי גלים, משוך לאחור ומפוסק במרכזו. פניו, שכבדות נרמזה בהם באזור הצוואר והלסת, נעשו קלילים להפליא בעיניים ובאף המחוטבים, שסביבם נראתה רקמה עדינה של קמטים קלים שנמתחו מעט כשעברה בו מחשבה, ואז גם גביניו נפלו מעט ובמצחו עבר רעד מהיר. ​ הטלפון שלה רטט, ועל המסך נראו פני אימה. היא הביטה במסך בהלם, כמו לא מזהה את האישה, ולאחר שזיהתה אותה נראתה לה אימה כשייכת גם היא לעולם אחר, לקיום רחוק ובלתי מובן. החדירה הבלתי פוסקת של עולם לתוך עולם באמצעות המכשור האלקטרוני משבשת והורסת את האפשרות להכיר מקומות חדשים ולהכיר את עצמך מחדש. אימה, בעלת הפס הכסוף בשיער, הטוניקות הארוכות והשרשראות המוגזמות בצבעים חזקים, שיושבת ערבים שלמים על מרפסת הבית מול הכנרת ומול מקלות הקטורת והבדים שהביאה מהמזרח. הפעימה שהרגישה כל הבוקר, שכעת התגברה והייתה גם לערנות בגוף כולו, התמוססה כששמעה את קולה הצרוד מברך אותה לשלום וממשיך מייד מבלי להמתין לתשובה. ​ "נדמה לי שכדאי שתחזרי עם כל הדבר הזה בסין", אמרה. קולה הנחרץ גרם לאלה להתכווץ ולהנהן באי רצון. היא שתקה בשעה שההוראות ניתכו עליה במפולת: לארוז במהירות ולעלות על אחת מטיסות הערב, היא כבר בדקה ויש שפע מהן, ולא לגרור את הזמן כי מספיק חולה אחד וכבר יש חגיגה שלמה, וונציה צפופה ובני האדם שם חולפים זה על פני זה בסמטאות. אלה ביקשה להתמרד, אך מגרונה פקעו רק מחוות קטועות של הסכמה. ​ תמיד היה כך, ולא רק אצלה; היא ראתה כיצד החברות שלה ובני גילה יושבים על ספות בדירות שכורות בתל אביב, יוצאים ובאים מברים ברחוב דיזנגוף, מנהלים חיי מין מסובכים ומגישים את העבודות באוניברסיטה בארשת חשיבות עצמית של גילוי עולם, ויותר מכך, חשים כי הם חלק מגוף גדול הרבה יותר, עולמי, של בני דורם המלאים עד להתפקע בידע, בכל מיני סגנונות מוזיקליים המתיכים יחד תרבויות והשפעות, ובגיבורי תרבות שאינם ניתנים להגדרה, לא מגדרית ולא תוכנית. כל זה נצבר יחד לתזזיתיות תמידית, לקפיצה מפה לשם, לחוסר מחויבות למקום, לחוסר מחויבות למה שהמקום מבקש מהאדם, להתגייסות בהולדה ובהשתכרות, במעורבות פוליטית וחברתית. היא ראתה את החברות והחברים הללו קופאים כשהוריהם התקשרו. ראתה אותם נעמדים כמו חיה מבוהלת מול פנסי מכונית ומהנהנים במרץ לקול הדור הקודם, זה שחשבו אותו מוגבל ושקוע עד הצוואר במקומיות מביכה, אבל גם זה שחושב עבורם, מתכנן עבורם ומביט עבורם לעתיד, ואז מוסר להם הוראות בטלפון. הם הנהנו, ומייד כשייגמרו שנות העשרים, ידעה אלה בליבה, ירכינו כולם את ראשם וישילו מעליהם את גלימות החשיבות העצמית והמורכבות הפנימית והחיצונית ויפסעו לאן שיגידו להם לפסוע. ​ וכך עושה גם היא, מתרוממת מהכיסא בעודה מהנהנת לאימה ומסיימת את השיחה עימה. בעודה עוברת ליד השולחן שלו, הרים אליה הגבר את מבטו והנהן לעברה בידידות. והיא, בלא להתכוון, פלטה לעברו "נעים מאוד", התבלבלה, ומיד הוסיפה "ראיתי אותך בחנות", וכשלה עוד יותר וכבר ניטעה בפקעת הבהלה והבושה. "כלומר, קראתי ספר שלך", אמרה, והמילים יצאו מפיה באנגלית מגומגמת ורצופה טעויות. "ספר יפה", היא סיימה, נעמדה על מקומה ולא ידעה מה לעשות עם גופה. ידה חשה כיצד רצועת התיק הולכת ומחליקה עם הזיעה הגוברת, והוא התרומם מולה ודחק מעט את הכיסא לאחור, ואז חייך והושיט את ידו. "תודה רבה, גברתי הצעירה", אמר לה בעודו מניע קלות את ידה ברכות. ​ התיק נארז במהירות, ובאותה מהירות חלפה ידה על המסך והזמינה טיסה, ואף מהר יותר ירדה במדרגות ועלתה לאוטובוס מים של העירייה. אותה מהירות עברה מן הגוף אל הנפש, וזו התרוצצה ודמיינה כשאלה הביטה על הספינה בוצעת את המים ומפלחת אותם, והאדוות הולכות ומתרחקות ונוקשות על הבתים, שכעת צבעם הרך היה כמעט מכאיב. היא חשבה על הווירוס, מעין חלקיקי אבק זעירים המגיעים ממפוח ונושרים כמו שלג באיטיות ובנחישות על האדמה, נתלים ונמהלים בירוק של כנסיית סן סימאון פיקולו ומגיעים אליה, לא בתוקפנות, אלא כמו בשורה שידעה כי תגיע. ​ בעודה גוררת מזוודה, פסעה אלה לצד חנות זעירה שבחזיתה ניצב דוכן עיתונים קטן. מבטה רק עבר על פני הדוכן, ובכל זאת תפס בקצה עמוד העיתון תמונה של רחוב ריק לגמרי ומעליו חלונות מוגפים. לא היה איש באותו רחוב, והיא עצרה על מקומה וראתה כי השלטים בו הם בסינית, ולא היה בו איש מלבד שוטר שפניו כוסו במסכה וידו השלוחה קדימה סימנה לגורם בלתי נראה לעצור. ​ בעוד עיניה נסגרות ממכת שמש ראתה אלה את עצמה; ראתה את גופה הכנוע, השחוח, את ידה המתוחה כדי לאחוז במזוודה, את שריריה הקפוצים בבהלה ואת תנועת הנהון בשיחה עם אימה שכמו אחזה בה כולה, בדמה ובאיבריה הפנימיים. ואז הזדקפה באחת ונזכרה בכתבה שלא קראה עד סופה. וכך, בעוד העוברים והשבים חובטים מדי פעם בפעם בצידי גופה, קראה אלה בטלפון הסלולרי על המחקר המרכזי של ניקולה, מחקר פורץ דרך על תעלומת חייו וכתביו של החכם היהודי. כך גילתה את שמו הפרטי של פרופסור מריטיני. תדהמה אחזה בה, וזו הלכה וגברה עם כל שורה ופסקה. ​ היא כלל לא ידעה על המערבולות העתיקות שסחפו את בני שבטה. מולה נפרשו בתי דין וחלומות מנופצים על משיח ושמו שבתאי צבי, על כתבים המבקשים לגלות את סודות הבריאה ועוסקים במיסטיקה, על רדיפות ועל תיבה שהופקדה במחסן של בית דין, ובה כתבים מסתוריים, אותם כתבים שניקולה יצא למסע אחריהם, מסע שעבר בין ארצות שונות והגיע לאמסטרדם, לפרנקפורט ולירושלים. ​ בפסקה שתיאר בה את ירושלים התעכבה אלה עוד יותר, כאילו יש בעובדה כי אותו ניקולה ביקר בעיר סימן של קירבה ביניהם, שהרי גם היא עלתה מדי פעם בפעם לירושלים, בעיקר להופעות של חברים שלה, לפסטיבל הקולנוע או למוזיאון ישראל. אבל כל אלו לא הופיעו בדבריו. המראיין ביקש את חוות דעתו על המדינה המזרח תיכונית, וניקולה ענה תשובה ארוכה. הוא החל בדמיון לאיטליה – האקלים, הים והקרבה לחושים – אבל אז הפריד בין השניים, וליתר דיוק בין יבשת אירופה למדינה הצעירה, שאותה דימה לנער מתבגר מנופח מהורמונים המצוי בשלב האומניפוטנטי, שבו הוא חש עצמו כל יכול, והתזזית שבו אינה מאפשרת כלל שיקול דעת. לא רק סכנה הוא מצא בכך, אלא גם חוויה יקרה החסרה כל כך בסביבה החברתית שלו. ​ "אבל", הוא המשיך והדגיש, "עוד תבוא ההתפקחות, כי השטף המעוור מסתיים ואחריו מופיעות כמה שנים מטושטשות, ואלו מתחלפות בעמל, בעבודה מאומצת ויום־יומית נטולת הדר וקסם". הוא פשוט לא היה יכול לראות כיצד המדינה תוכל להגיע לשלב הזה וכיצד היא תוכל להתמסר אליו התמסרות שיש בה צורך בהרכנת ראש. "לא", אמר ניקולה בריאיון. "גם ההיסטוריה של השבט המדהים הזה, יוצא הדופן, אינה מעניקה לנו סיבה לחשוב כי ישראל תוכל לצלוח את הבגרות. במרכז הישראליות, המשיך, נכון יותר, היהדות, ניצבת מחשבה שהיא שיא הנערות, שיא הציפייה התמידית לאירועים גדולים וחריגים, הגאולה שהם מדברים עליה ללא הפסקה: שליפה של האדם בציצית ראשו לעבר מציאות מתוקנת ופלאית". ​ "הנצרות", המשיך ניקולה, "אם יש דבר שהנצרות עשתה הוא להניח את הגאולה הזו בעולם ולא מחוץ אליו, ובכך להרוס, לא לגמרי אבל במידה רבה, את הציפייה למשהו מחוץ לאדם, ואת ההתרכזות, שיש בה גם תבוסה בגוף, ואולי בגלל זה ההתמכרות לזהב ולציורי שמן, לחלונות צבעוניים ולהיכלים עצומים, לניפוח גוף החומר, לא בדמיון, כפי שעושה הנער, אלא בחושים ובאצבעות, הנוברות בערמת השחת של המציאות שעה אחר שעה". ​ המראיין המשיך והקשה על ניקולה ושאל בנוגע לתחזית לעתיד, וזה ענה שהוא לא יכול שלא לראות התפכחות מכאיבה, מרה ומבוהלת, וכן הכרה כי המקום שאליו חזרו אחרי שנות הגלות השתנה כליל, והשבטים שהיו שם בעבר – הכנענים, היבוסים והחיתים – התחלפו בשבטי המדבר, וכי מה שהיה יפה במרחק כלל אינו כזה מקרוב. "תראה", אמר ניקולה למראיין, "החלק המתואם עם הזמן בחברה הישראלית, החלק המודרני והחילוני, הרי שהם הבינו את זה או שהם יודעים זאת עמוק בתוכם. החלק האחר, לעומתם, הוא עוד מביט על ירושלים, שבה הוא חי, כאילו היא עדיין במרחק, עוד לא ממשית, כאילו האדמה שהם צועדים עליה עוד נעולה בגלות ולא נחלצה משם". "התזזיתיות שלהם", סיים ניקולה, "כל הרעש והמהומה במדינה הקטנה, המאבקים והוויכוחים, חוסר ההחלטה והשרירים המנופחים. לא, לא, לצערי איני רואה שם ימים רגועים". ​ אלה סגרה את הסלולרי והביטה מבוהלת בתחנת הרכבת שמולה. המילים שקראה לא נחו רק על מתאר האדמה שעזבה ולא על השבטים השונים בתוכה, לא אלו בבדים השחורים ולא אלו בגופיות שמדוושים לעבר החוף; המילים הללו היו בגדים שנתפרו בדיוק למידות גופה. התזזית, המהומה, ההחלטות המהירות, שינויי הכיוון החטופים משבוע לשבוע; הרי כבר ביקשה ללמוד תיאטרון ועיצוב גרפי, ואף התחילה קורס מורי יוגה בסטודיו בפלורנטין. ומה בדבר הימים שבהם נשטפה התלהבות וביררה במוסדות שונים על קורס מורי דרך? ​ וחיי האהבה? היא חשבה עליהם בעודה גוררת את המזוודה חזרה בסמטאות, הולכת ומעמיקה לאותו אד מהביל שעלה מהצוהריים החמים, שכמו חילצו מהמים איזו טענה בדבר מה שמתרחש תמיד בקרבת בני אדם, פסולת האוחזת בכל דבר, גהירה מיוזעת ורעבה. חיי אהבה? אמרה לעצמה בקול מופתע ומבולבל. אבל הרי כלל לא מתאים לקרוא לזה כך. אולי רק לשנה עם נדב בשנת התיכון האחרונה. הגוף החזק שלו עלה מולה, הפנים הרכות והזוויות הקשות של הכתפיים. כששכבו בפעם הראשונה הוא היה מבוהל לגמרי, אבל התנהל כאילו הוא מיומן, מחקה באדיקות כל מיני מחוות שראו בסרטים. היא צחקה והוא התעצבן. ​ נדב התפוגג, וההגירה לעיר הגדולה הפכה את הקצב מהיר יותר. כל המפגשים שהיו לה הפכו ללא יותר מתסריט שהלך וחזר על עצמו עד שנשחק, כמו הסרטים שכבר ראית פעמים רבות כל כך עד שאתה בוהה בהם בשעמום מוחלט או יותר מכך, במשהו הקרוב לחידלון. כל כך הרבה פגישות שנכרכו בווידוי שכבר למדה למסור אותו בחצי לחישה מסתורית, הנגיעות הכמו אגביות, האלכוהול והניסיון לשכנע אותה בבדיחות תפלות, בתשלום ברוחב יד ובכל מיני עלילות שונות ומשונות שעברו על הגברים שמולה – המסעות שלהם במזרח, העבודה בארצות הברית, השירות הצבאי, שבו תמיד כמעט מצאו את מותם, ואם לא הם אז החבר הקרוב מהשכבה, ואם לא כל אלה אז המצב הכלכלי של המשפחה, וכן היכרות קרובה עם גיבור תרבות. הם נהגו לרכון יותר ויותר ולדבר בדחיפות רבה יותר ויותר בעודם מנסים לשכנע אותה ולערום טענות שפירושן הוא אחד. ​ אלה הגיע לפתח המלון וכבר ראתה בדלפק הקבלה את הבחור הצעיר, הנכד של בעלי המלון שחיוך תמידי היה נסוך על פניו. הקעקועים על זרועותיו והבלורית שנפלה על פניו שיוו לו מראה נערי וחסר דאגות. גם תנועותיו העצלות והמתפנקות תמכו במראה, שכעת נראה לה מטופש, מין הצגה תמידית, תמונה נטולת עומק. ​ היא פרצה את דלתות הזכוכית, הותירה את המזוודה לצד הדלפק וביקשה שימסרו לה את המפתח לחדרה ושידאגו להעלות את המזוודה שלה לחדר. מבלי להמתין למענה, שכדרך הנער התמהמה, פרצה שוב אל הרחוב. הפסיעות המהירות הובילו אותה לגשר האקדמיה, וגם שם טיפסה במהירות. בהגיעה לשיא הגובה נפרסה התעלה הגדולה משני צדדיה, ולפתע קם משב רוח חזק, טלטל את בד החולצה שלה, טפח על פניה וייבש את הזיעה שניגרה ממצחה. ריח קל של הבושם שהזליפה בבוקר פקע והשתחרר סביבה והיא נעצרה, נשענה על המעקה והניחה לרוח להתפתל סביבה, חסרת סדר, נחלשת ומאיצה. עיניה נעצמו, ובמקום הבהלה שאחזה בה בבוקר, בהלה שהקשיחה את השרירים, היא חשה רפיון ואחריו חירות. המרי מול אימא ומול המגפה, שאולי הרוח הזו ממש מובילה לעברה, המרי שלא נעשה כבר שנים רבות, אולי מעולם, גרם לה לנשום באטיות. ריחה של העיר, ריח מעופש ולח, היה לרגע לא של מחלה אלא של מצע רווי מים המבקש להועיל לפרחים ולצמחים אותו ריח שאפשר למצוא במעבה יער גשם, כמו זה שבו הייתה באקוודור, ריח שיש בו מידה מגונה של שיכרון. כי הרי מהו שיכרון אם לא עודף? ​ היא נשמה ככל שיכלה , הותירה את האוויר בתוכה ואז שחררה אותו באטיות. הנשימה שלטה בה כשירדה במדרגות וכשהגיעה בדרך לא דרך אל כיכר קטנה ושמה סאן מאורציו. היא הבחינה לפתע כי בכל הדרך שעשתה נראו מעט מאוד תיירים. הבגדים העליזים שלהם, מצלמות על החזה, כובעי מצחייה ופטפוט נרגש – כל אלו נעלמו והותירו את העיר עלובה יותר, נטולת המשיכה וההתפעלות שעלתה מפניהם. העליבות הזו לא רק שלא גרמה לאלה צער, אלא ממש הטעינה אותה עליצות. בתוך העליצות נראו בבירור פניו של ניקולה, ומאחוריו נראה בית מטושטש, שבו מדף ועליו תבלינים, פירות בסלסלת חרס כבדה ושולחן עץ, כבד גם הוא. ​ הנה שוב כיכר סן מרקו, תערובת הבנייה המוהלת מאות יחד, ולא רק מאות, אלא את הלך הרוח המזרחי והמקומר ואת זה המערבי, המבקש לנגח את האוויר ולטפס בהתרסה. לרגע לא פנתה אל בית הקפה, אלא פסעה נטולת מטרה ברחבי הכיכר. היא העבירה את ידה על אבן הקמפלינה וגילתה כי החספוס לא נשאר רק במתאר החומר אלא המשיך בתוכה. היא פנתה לעבר התעלה הגדולה וחלפה במסדרון הרחב שלצד הארמון. היא התמלאה בפאר, בניצחון שהודגש בעזרת מבנים רחבי ממדים, עיטורים וקימורים, פסלים ועמודים מגולפים. מהו היופי אם לא עדות לשפע? ומהו שפע אם לא עדות לכוח? ​ היא חשה את הכוח, את הספינות שיצאו מהמקום שעמדה בו לרחבי תבל וחזרו עם זהב ותבלינים. לרגע נעמדה והביטה על הטיילת, מבטה נתלה בבתי הפנס העשויים ברזל בדוגמת העששית, זרים קפואים שצמחו לכל האורך. העתיד הוא זה שנרמז מהמרחק. היא התבוננה כמה דקות, ומילה חמקמקה החלה מקפצת בתוכה – סדר. לזה היא זקוקה. לדעת כיצד אפשר לאחוז את חומר העולם ולכייר אותו כרצונך, לכופף את הברזל המלובן המונח תמיד באש ולצייר איתו צורה. ​ כך שבה לכיכר ונכנסה בביטחון לבית הקפה, לא פקפקה ולו לרגע, אלא פסעה בין השולחנות, וכמעט כבר הגיעה לשולחן שלו, אך לפתע נעמדה, מבקשת לבחון אותו מקרוב ובדיוק רב יותר. שיערו, כעת ראתה, היה עשוי שחור וכסף ארוגים זה בזה, עולים זה על זה ונלחמים כלילה ויום; פניו היו שחומות וחרוצות קמטים מריבוי ימי שמש; הלסת שלו פרצה מעט ומתחה את העור, אך לא מאבק נרמז בעימות; שפתיו של ניקולה היו מלאות, ופס דק של יובש חצה אותם; חולצתו הייתה הדוקה לחזה ולבטן שלו, אך לא ניכר שם מאמץ הנרמז משרירים משורגים או מקיבורת מנופחת, אלא טבעיות המרמזת על מזון טרי, על איפוק פנימי ועל היעדר בולמוס. מבטה עבר על כל זה אך לא מצא מנוחה, כי לא נגלה בכל האיברים הללו רמז למה ששכן בפנים, ולכן עיניה מיהרו כלפי מעלה ומצאו את עיניו של ניקולה. ברק וסימן משובה עמדו בהן. לאחר הברק הראשוני ראתה גם משהו בעומק העין; לא אפל, אבל בהחלט כהה ודחוס, אתר שבו נצרבו מראות ומחשבות. ​ למשך כמה שניות שהתה שם, מבוהלת בתחילה, אך לאט־לאט נרגעה וראתה בדמיונה את כל הימים הארוכים בספרייה שתיאר בריאיון. דממה הנשברת רק בלחישת הדפים, ההמהום הפנימי מול השורות והמשפטים, הנשימות, ההתגברות הקלה שלהם כשמחשבה חדשה עושה את דרכה מקרקעית התודעה, מתבהרת כשעות הבוקר, קורעת את דרכה ואז ממלאת, לא רק את התודעה, אלא את הגוף כולו, מרגיש את הדם זורם, את השרירים נמתחים ומתכוננים לתזוזה, את העצמות הקשות. ​ היא הזיזה את הכיסא והתיישבה מול ניקולה, קירבה את הכיסא לשולחן, השעינה את ראשה על ידיה והביטה בו. הוא הנהן, ואלה הבינה כי הוא מביט גם בה בחזרה כבר דקה ארוכה. ניקולה העמיד את הסימנייה בין הדפים, סגר את הספר והניח אותו על השולחן. היא ראתה על הכריכה אותיות בעברית והנהנה לעצמה. "גברתי", פתח ניקולה, "אנחנו מכירים?" היא טלטלה את ראשה לסירוב ולא הצליחה להוסיף מילה. ניקולה לא התעקש והשתתק, וכדי למנוע את המבוכה הסיטו שניהם את מבטם לעבר הכיכר הקטנה, שם צעדה אישה מבוגרת ועל פניה מסכה. האישה הביטה בבהלה לצדדים וצעדה במהירות. אותו ספק אבק ספק שלג עלה בדעתה של אלה, הולך ומתקרב ותכף נוגע בה. ​ האם אמרה זאת לניקולה או שאמרה זאת בליבה? הוא רכן לעברה ושאל אם אמרה משהו ואם תואיל לומר לו את שמה. אלה נרתעה לאחור, אך מייד נזכרה באבק, נשענה קדימה ומלמלה שראתה את כריכת הספר, ומכיוון שהעברית היא שפת אימה ביקשה לברר במה הוא עוסק, אמרה וגמגמה והניעה את ידיה במבוכה. דם פרץ בלחייה ולא רק שם, כי אף שישבה היו רגליה כבדות, כמו לחץ עליהם משהו. גופה שקע כלפי מטה, ואז, כמו הגיעה לקרקעית, נדחפה כלפי מעלה והלחץ הלך ופחת, משחרר את רגליה ובטנה וחזה וידיה מהאחיזה. קלילות עלתה בה, ריחוף נעים שמתוכו הביטה בפניו של הגבר שדיבר אליה. המילים שלו כמעט ולא הגיעו אליה, אלא רק הצליל שלהן, צליל האנגלית שנטבלה במבטא איטלקי, ושפה אחת, בלתי מוזיקלית כלל, נכנעה לאחרת, שכולה מוזיקה. ​ ניקולה חייך והניע את ידו כמו לעורר את אלה שאכן התנערה וגם העבירה את ידיה על פניה, מלטפת־לוחצת, ואז רכנה מעט קדימה והתנצלה. "היה לי בוקר קצת עמוס", אמרה. "כמעט ועזבתי, הווירוס", הוסיפה, והופתעה כי אינה יודעת בעצם את שמו. "סין", המשיכה בבלבול. ניקולה הנהן, משך בכתפיו והצביע על הספר. אלה הנהנה. "אני עוסק בכתבים עתיקים", אמר. "זה מחקר נהדר על נתן העזתי ועל מערכת היחסים שלו עם שבתאי צבי". הוא הביט בה בשותפות, אך מול מבטה הבוהה והריק נסוג מעט אחורה בכיסא. האכזבה שהסתמנה על פניו גייסה את אלה שחשה בושה, שכן אף לא אחד מן השמות שהזכיר היה מוכר לה לפני שקראה את הכתבה, וגם את מה שנכתב בה לא ממש הבינה. בכלל, מה לה ולעברית הכתובה כך על פיסת קלף כפי שניבטה מהכריכה? שום דבר. למרות המכינה לא הצליחה לשלשל זה מזה את תולדות עמה. לא רק שלא יכלה , אלא ממש נרתעה מכך וחשה כי מעשה כזה סופו שרשרת העוקדת אותך לעבר ולישראל, ולא רצתה לא בזה ולא בזה, כי תמיד ראתה את עצמה בדמיונה חיה באחת מבירות העולם. מה תעשה שם, כיצד תתפרנס ואיך ייראה חדרה לא הצליחה לראות, וגם לא ראתה רחוב מסוים, אלא רק מעין זוהר של היעדר שייכות ושום חובה ושום מבט מעבר לכתף. ​ "אני ממש מתנצלת", התעשתה אלה והביטה בניקולה. מבטו של ניקולה כבר לא נח על פניה, אלא הביט על העוברים והשבים, וגופו נע בחוסר נחת בכיסא. אלה נבהלה ומייד התנצלה על ההפרעה, אבל ניקולה הרגיע אותה וחייך. הוא אחז את המפית הלבנה ומולל אותה בין אצבעותיו, ואגב כך הרקיד את עצמות היד הזעירות שלו ואת שריריו. שוב כבשה התנועה הזו את אלה, כי יותר מכל הייתה בה נינוחות, ואותה ביקשה. ​ היא חייכה, ומבטה התעקש על עיניו של ניקולה, וכשאלו התחממו מעט והאישונים חזרו לנצנץ, מחתה את מצחה וביקשה ממנו אם רק יוכל לפגוש אותה שוב, אולי באחד הערבים, ולספר לה מעט על הדמויות הללו. בתבונה פנימית היודעת כי הווידוי אין כמוהו כדי לגייס את האדם, הודתה אלה כי היא מתביישת בבורות שלה, ויש בה כבר שנים געגוע בלתי מוסבר שכעת היא חושבת שכל כולו עשוי מהחלל הריק של העבר שאינה מכירה. ניקולה הסכים, ובעודו קם הניח כמה מטבעות על השולחן ואמר כי הערב הוא מוזמן להצגה, אבל מחר בערב יוכלו ודאי להיפגש. הוא הציע את אוסטרייה דה אלברטו ונתן לה את הכתובת, ולפני שהתרחק הגיש את ידו, שהייתה מעט לחה אבל יציבה, ולחץ את ידה, הביט בה עוד רגע ארוך, העביר את ידו בשיערו וגם טפח על חולצתו, משהה את הפרידה, שלבסוף התרחשה והותירה אותה בוהה, שעה שאצבעותיה שיחקו במפית הלבנה שהותיר אחריו.