Search this site

איכות חיים נהדרת וחוות קסומות, הרים מרשימים ומסלולי הליכה מטופחים, מבצרים עתיקים ואחד משוקי חג המולד הטובים באיטליה... אם עוד לא ביקרתם בבולצאנו, עכשיו זה הזמן! בחודשי החורף, עיר הבירה של הדולומיטים הופכת ליעד נחשק במיוחד העיר בולצאנו הוקמה בעמק אדיג'ה בסוף המאה ה-12, ותחת פיקודו של בישוף טרנטו (Trento) הפכה למרכז עירוני חשוב עבור האזור כולו. סיפורה של בולצאנו הוא מעניין ומורכב: זוהי עיר כלאיים המשלבת עבר עתיק והווה מודרני, צומת דרכים המכונה "השער אל הדולומיטים" ובתוכו מתמזגות שתי תרבויות – האיטלקית והגרמנית. שתי תרבויות ושתי שפות... ואולי בעצם שלוש? מחוז טרנטינו אלטו-אדיג'ה (Trentino Alto Adige) נהנה ממעמד אוטונומי מיוחד באיטליה. המחוז מתחלק לנפת אלטו-אדיג'ה (המוכרת גם בשם נפת טירול) ונפת טרנטו. בירת המחוז כולו היא העיר טרנטו (Trento). תושבי בולצאנו הם אמנם איטלקים, אבל השפה המרכזית באזור היא הגרמנית (תיאורטית זוהי רק אחת מהשפות הרשמיות באזור, אך בפועל זוהי השפה המדוברת ברחוב). רוב תושבי העיר מדברים גם איטלקית, אך ככל שתצפינו ותתרחקו מהמרכז, כך ירד מספרם של דוברי האיטלקית, ואם בבולצאנו כ-70% מהתושבים מדברים איטלקית, הרי שבמראנו (Merano), לדוגמה, המספר יורד ל-50% בלבד. בבולצאנו פועלים בתי ספר איטלקיים וגרמניים, ובשניהם מתקיימים הלימודים בשתי השפות. גם התמרורים והשלטים הם דו לשוניים. בגיל 18 עליך לבחור לאיזו שפה אתה רוצה "להשתייך", ומי שמעוניין לעבוד במגזר הציבורי צריך להוציא רישיון המעיד על כך שהוא דובר את שתי השפות באופן שוטף. אבל למה בעצם מדברים גרמנית בבולצאנו? הסיבה לכך היא היסטורית, כמובן. מאז ומתמיד היה מחוז טרנטינו-אלטו אדיג'ה חלק מאוסטריה. רק בתום מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהאימפריה האוסטרו-הונגרית הובסה, הפך המחוז לחלק מאיטליה. כך החל תהליך האיטליזציה של תושבי המקום, ונאסר עליהם לדבר בגרמנית, או לשאת שמות משפחה גרמניים, או ללמד את השפה בבית הספר. אך לצד שתי השפות הרשמיות, תושבי רבים במחוז מדברים שפה נוספת: לדינית. הלדינית היא השפה המרכזית בשמונה מחוזות קטנים בהרים, ומדובר בשפה רומאנית שהתפתחה מהלטינית הוולגרית (בדומה לשפת הרומאנש המדוברת בשוויץ). הלדינית הייתה שפתם של תושבי המחוז העתיקים שהתיישבו בעמקים לפני מאות שנים, ולמרות ההשפעות הזרות הצליחו לשמר את תרבותם ואת שפתם. למעשה, השפה הלדינית נחשבת לשפת הדולומיטים. רוצים ללמוד לדינית? אולי תוכלו להתחיל במשפט פשוט – כדי לומר "בוקר טוב" בלדינית, יש לומר: בון דה (Bun dè). עיר אחת, 5 רובעים העיר בולצאנו מתפרשת על פני 28 קמ"ר, ומתפרשת בין שלושת הנהרות המקיפים וחוצים אותה – נהר הטלוורה (Talvera), נהר האיזרקו (Isarco) ונהר האדיג'ה (Adige). בולצאנו מחולקת לחמישה רובעים, ולכל אחד מהם מאפיינים קצת שונים. שניים מהרובעים היו בעבר עיירות עצמאיות, והם סופחו לתוך בולצאנו רק במאה ה-20: רובע גריס (Gries) המאוכלס בצפיפות, ורובע רנצ'ו (Rencio). שלושת הרבעים האחרים הם Centro-Piani, Oltrisarco-Asalgo, ורובע Europa-Novacella, העתיק מכולם, שנקרא על שם הכנסייה המקומית (Abbazia di Novacella). זהו גם הרובע שמאחד את כל התרבויות בבולצאנו. הכנסייה העתיקה ברובע גריס, שנבנתה בסגנון גותי טיפוסי לאזור, ומפת הרובעים של העיר סיור בלב העיר בולצאנו אפשר בקלות לכנות את בולצאנו "עיר איכות החיים", ואכן, בכל פעם שמתפרסם באיטליה דירוג הערים שבהן איכות החיים נחשבת לטובה ביותר, בולצאנו מככבת במקומות הראשונים ברשימה. חלק ממה שתורם לאיכות החיים הוא שבבולצאנו, שניצבת למרגלות הדולומיטים, אפשר למצוא שפע של מרכזי תרבות, מתקני ספורט (מקורים וגם באוויר הפתוח) ומתקני ספא. מרכז העצבים של העיר הוא פיאצה וולטר (Piazza Walther), העשירה בבתי קפה ומסעדות, ולצד הקפה המשובח אפשר ללגום גם קצת היסטוריה. הפיאצה נחשבת לטרקלין של בולצאנו, והאווירה כאן מיוחדת לאורך כל השנה. בחודש דצמבר מתמלאת הכיכר בדוכנים לרגל פסטיבל חג המולד של בולצאנו, שנחשב לאחד המוצלחים באיטליה. סרטון שצולם בעיר בולצאנו בתקופת שווקי חג המולד המרכז הדתי הרוחני של העיר הוא הדואומו המרשים, כמובן, שנבנה על גבי הריסותיהן של שלוש כנסיות קדומות יותר: רומנסקית, מימי הביניים, ונוצרית מוקדמת. מרשים במיוחד הוא מגדל הפעמונים הגותי המתנוסס גבוה בשמי העיר. המקומיים גאים בו במיוחד, ומשווים אותו לעיתים אפילו למגדלי הפעמונים של כנסיית נוטרדאם בפריז... הסגנון האדריכלי הטיפוסי לעיר בולצאנו, ובאופן כללי לעיירות הדולומיטים, הושפע מאד מסגנונן של משפחות האצולה ששלטו באזור במהלך המאה ה-17 (וביניהן גם קלאודיה דה מדיצ'י, שמלכה בחבל טירול בשם בנה, פרדיננד מאוסטריה). מאז ימי הביניים שימשה בולצאנו כתחנת מסחר חשובה, שחיברה בין הצפון והדרום. עד היום, למעשה, נושאים רחובות רבים במרכז העיר את שמות בעלי המלאכה שפעלו בהם: ויה בוטאי (via Bottai), לדוגמה, היה הרחוב שבו פעלו ייצרני וסוחרי היין – ענף חשוב ורווחי במיוחד עבור העיר עוד מימי קדם. ברחוב זה נמצא גם מוזיאון הטבע של העיר. בוויה קונצ'אפלי (via Conciapelli) נהגו הבורסקאים לעבד עורות, והשתמשו לצורך כך בחומרים שמילאו את האוויר בסירחון שאי אפשר היה לטעות בו... בוויה ארג'נטיירי (via Argentieri) אפשר לשער שפעלו צורפי הכסף, אך מקור השם איננו ודאי, שכן ידוע שרבים מהצורפים עבדו דווקא באזור פיאצה דל גרנו (piazza del Grano) ופיאצה דלה ארבה (piazza delle Erbe), הכיכרות שבהן התנהלו שוקי המסחר והמזון. הארכיטקטורה המאפיינת את הרחוב מספרת את סיפורה של בולצאנו כולה: בשנת 1100 לא היה כאן רחוב אלא תעלה רחבה, וחזיתות הבתים הפונים לכיוון צפון (העתיקים ביותר) חוברו ביניהם בגשרים ומעברים שונים. בזמן הסיור במרכז ההיסטורי של העיר, כדאי לכם לעבור גם בשוק הירקות והפירות (Il mercato della frutta), שמתקיים מידי יום בפיאצה דלה ארבה (piazza delle Erbe). לצד התוצרת החקלאית שמוכרים איכרי האזור, תוכלו למצוא כאן גם מטעמים טיפוסיים, החל מנקניקים וכלה בגבינות טעימות, פטריות טריות ומיובשות, תבלינים מרחבי העולם, וברצל (brezel) – כמובן, הבייגלה המסורתי של בולצאנו! השוק נראה בדיוק כמו שוק חג המולד, אבל הוא למעשה פועל לאורך חודשי הקיץ. מדהים לזכור שהשוק מתקיים מאז שנת 1295. אוֹצִי – התושב המפורסם (והזקן) ביותר בבולצאנו... אי אפשר לבקר בבולצאנו מבלי לעצור ולומר שלום לתושב הידוע ביותר בעיר: אוֹצִי (Otzi), המומיה העתיקה המוצגת היום לראווה במוזיאון הארכיאולוגי של אלטו אדיג'ה. אם מעולם לא שמעתם על אוֹצִי, זו ההזדמנות שלכם להכיר מקרוב את המומיה המרתקת הזאת, שהתגלתה במקרה ב-19 בספטמבר 1991, בהרי האלפים. אוֹצִי חי כפי הנראה בעידן הנחושת, וגופתו השתמרה מתחת לקרח במשך לא פחות מ-5300 שנה. החוקרים שבחנו את גופתו גילו כי הוא מת ככל הנראה מפצע שנגרם על ידי פגיעת חץ כשהיה בן 46. בזכות הקור השתמרה המומיה באופן מושלם וטבעי לחלוטין, ולמעשה גם היום היא מוצגת בתוך חדר מיוחד עם בקרת אקלים בתוך המוזיאון, שנועד להגן עליה. לקריאה מלאה על אוֹצִי איש הקרח, כאן. מאזי – החוות המסורתיות של אזור הדולומיטים אם תצאו מגבולות בולצאנו עצמה, תוכלו לגלות לא רק את מסלולי הטבע הנהדרים ואת אתרי הסקי, אלא גם את החוות המסורתיות של האזור, שנקראות מאזי (masi). אולי יצא לכם לשמוע בעבר על המאזו (וברבים – מאזי): זוהי חווה הממוקמת בהרים, ולעיתים קרובות מציעה גם שירותי אירוח. בפרובינציית בולצאנו ובאופן כללי במחוז כולו, קיים משהו שנקרא מאזו קיוזו (maso chiuso), כלומר חווה סגורה. עד לפני זמן לא רב, היו חוקים מוגדרים שקבעו בדיוק מה יעלה בגורלה של החווה לאחר פטירתו של הבעלים, ובאופן ספציפי קבעו שאסור לחלק אותה. החווה עברה מדור לדור, ורק הבן הזכר הבכור ירש אותה בשלמותה. האחים האחרים יכלו לבחור לקבל פיצוי כספי, או להמשיך לגור עם האח הבכור. כאשר מחוז טרנטינו-אלטו אדיג'ה סופח לאיטליה, החוקים האלה בוטלו אף שבפועל האוכלוסייה המקומית המשיכה לקיים אותם (למרות שכבר לא הייתה שום חובה חוקית לעשות כך). בשנת 2001 תוקן החוק, על מנת לאפשר גם לבנות (ולא רק לבנים) לרשת את החווה. הביקור באחת החוות האלה הוא חוויה מרתקת לגדולים ולקטנים – במחוז פועלות כ-1600 חוות, ואם תעצרו לאכול באחת מהן, תשמחו לגלות שרוב המוצרים המוגשים לשולחן גודלו ויוצרו בחווה עצמה, או באחת החוות הסמוכות. זו תהיה חוויה טעימה במיוחד! והילדים ישמחו להשתתף באחת הפעילויות המיועדות להם, כמו לדוגמה איסוף פירות יער, או מפגש עם חיות המשק... טיולים בטבע, ארמונות ורכבלים בולצאנו היא יעד ידוע עבור חובבי הספורט, ובעיקר עבור חובבי סקי. במרחק קילומטרים ספורים מהעיר תוכלו למצוא מספר אתרים פופולריים, וקל להגיע אליהם בעזרת האוטובוסים והשאטלים שיוצאים ממרכז העיר ומבתי המלון השונים. האתרים המפורסמים מכולם הם Carezza Ski, Obereggen, ו- area sciistica alta Badia. אם אתם מעדיפים לצאת למסלולי הליכה בטבע, כדאי לכם לנסות מסלול בשם sentieri del Durer, שנקרא על שם הצייר הידוע מתקופת הרנסנס. זהו למעשה המסלול שדורר עצמו נאלץ להשלים כאשר הגיע בשנת 1494 לאיטליה. מדובר על מסלול באורך 35 קילומטרים, החוצה יערות ואגמים. האזור כולו הוא גן עדן לחובבי הליכה וטבע, וגם מהעיר עצמה יוצאים מספר מסלולים מעניינים שחלקם המתאימים גם לילדים. ראשית כל, כדאי לכם לעלות על הרכבל (המצוין!) שנקרא Renon Cablecar. הרכבל יוצא מלב העיר ממש, ומחבר את בולצאנו עם הרמה שמעל. מכאן תוכלו לראות נופים נהדרים, ולצאת למסלולי הליכה. אם אתם חובבי ארמונות, דעו שברחבי הדולומיטים פזורים כמעט 400 מבצרים וארמונות (קטנים וגדולים), וחלקם קרובים מאד לבולצאנו. שניים מהמיוחדים והמרשימים ביותר הם Roncolo castle (ובגרמנית: Runkelstein), ו-Maretsch castle. מסורות וחגיגות בבולצאנו בבולצאנו, אירועי התרבות והחגיגות הפולקלוריסטיות מתקיימים לאורך כל השנה. אבל אם תבקרו במקום בסתיו, תוכלו להשתתף באחת החגיגות המסורתיות ביותר: ה – Torggelen הוא מסורת של ממש, וכולל יציאה למסלול הליכה שנמשך יום שלם, מהזריחה ועד השקיעה, במטרה לקבל את פני הסתיו. המסלול יוצא לדרך מהעיר ועולה אל ההרים, ולאורכו אפשר לעצור ולטעום כל מיני מטעמים טיפוסיים... בסוף חודש אוקטובר נערך בעיר פסטיבל התפוחים, וב-6 בדצמבר חוגגים בבולצאנו (ובכל הדולומיטים) את חגו של סן ניקולה (San Nicola), המוכר יותר בשם סנטה קלאוס... סן ניקולה נוהג לבקר בדוכני שוק חג המולד בשעות אחר הצהריים, כשהוא מלווה במלאכים וגם בקרמפוס (Krampus), יצורים חצי אנושיים ומיתולוגיים שתפקידם להפחיד עם מסיכות ופעמונים רועשים את הילדים הקטנים שלא התנהגו יפה לאורך השנה... וכמובן שאי אפשר לשכוח את שוק חג המולד בבולצאנו, המושך עשרות אלפי מבקרים מידי שנה, ונחשב לאחד הפופולריים באיטליה. הידעתם? כמה עובדות מפתיעות על בולצאנו האם ידעתם שקזנובה העביר שישה ימים קצרים אך משמעותיים בבולצאנו... סיפור ביקורו של ג'אקומו קזנובה (המאהב הידוע) בעיר הוא קצר אבל בעל משמעות עבור המקומיים. ב- 31 באוקטובר 1756 הצליח קזנובה להימלט מהכלא הוונציאני (לאחר שנכלא שם בשל חטאים מוסריים...). המאהב רב התושייה הצליח לברוח לכיוון מינכן, ובדרך לשם הגיע לבולצאנו, עייף וחסר כל. מכיוון שלא היו לו לא כסף וגם לא בגדים, הוא התחבא בפונדק בשם Il Sole בעיר, עד שאדם מהימן שהסכים לסייע לו יביא לו כסף מוונציה. מספרים שמרוב פחד בזמן ששהה בפונדק הוא לא פתח את הדלת לאף אדם – אך ורק לחייטים שעמלו על בגדיו החדשים. מאותם שישה ימים בבולצאנו נותרה עדות אחת קצרה – מכתב בן 9 שורות, לצד כמה מטבעות וקלפי משחק שקזנובה השאיר אחריו. זה לא הרבה, אבל זה הספיק לתושבי בולצאנו כדי לאצור תערוכה ב-2011 ולכלול את ביקורו של קזנובה ברשימת ה"פרטים מסקרנים" שאי אפשר לפספס בעיר... איפה אוכלים? והנה הגענו לנושא הטעים מכולם! מה אוכלים בבולצאנו? ואיפה? לפני שנדבר על המקומות המומלצים, הערה קטנה בנוגע לאוכל עצמו: המטבח המקומי הוא מעולה, אבל גם עשיר מאד. השילוב הקבוע במטבחים בעיר כולל חמאה, לחם מלא, ונקניק בשם ספק (speck). המנה הפופולרית ביותר היא קאנדרלי (canederli): קציצות העשויות לחם, חלב, נקניק ספק, ביצים, מלח ופלפל, המבושלות בציר בשר בתיבול עירית קצוצה. קנדרלי מככבים גם בגרסאות אלטרנטיביות, עם גבינה, פטריות או תרד. הפטריות הטיפוסיות לאזור זה הן פטריות שנטרל, והן לרוב מוגשות כשהן מטוגנות או צלויות על הגריל, או בתוך ריזוטו עדין. אם תרצו לטעום את המטבח המקומי, נסו את Trattoria Cavallino Bianco, הממוקמת בלב בולצאנו. משפחת אנרטר מנהלת את המסעדה הפופולרית הזאת מאז שנת 1957, מה שהופך אותה למסעדה הוותיקה בעיר. המסורת מכתיבה את הקצב והטעמים, וכל פרט ופרט מעוצב בסגנון טירולזי, כולל המדים של המלצרים. התבשילים המוגשים במקום הם קלאסיקות מאזור טירול כמובן, החל מקנדרלי עם נקניקיות וכלה בנזיד בשר חזיר מעושן עם כרוב כבוש. החיסרון היחיד הוא שהם שקשה למצוא פה מקום פנוי, ולכן אני ממליצה לכם להזמין מקום מראש! מקום מומלץ נוסף הוא Osteria Hopfen – כאן תוכלו לטעום צלעות נהדרות העשויות על הברביקיו, המבורגר ושטרודל תפוחים מצוין (אין כמו השטרודלים של בולצאנו!). ומה לגבי היין המקומי? אסור לנו לשכוח את הגוורצטרמינר (Gewurtztraminer), כמובן! הזן הארומטי הזה, שהגיע למחוז בזכות סוחרים מאלזס וגרמניה, הוא אחד מהיינות הלבנים הפופולריים בטרנטינו-אלטו אדיג'ה ולמעשה בכל איטליה. אבל הגוורצטרמינר (או טרמינר, כפי שהוא מכונה כאן לעיתים קרובות) איננו היין היחיד שכדאי לגלות. היינות המיוצרים בדולומיטים נחשבים לאיכותיים במיוחד, וזוכים באינספור פרסים מידי שנה. אם אתם חובבי יין, כדאי לכם לנסות גם את הפינו נרו (Pinot Nero) המיוצר באזור זה, את הריזלינג ואת הקרנר (Kerner), המגיע היישר מהאלפים. יין נוסף הוא הלגריין (Lagrein). זהו יין שאיננו מוכר מספיק, וחבל – זהו יין אדום מצוין. בכל מקום תוכלו לראות גם פירות מיובשים. בעבר, מול כל בית במחוז (שנקרא רנון – RENON) נהגו לשתול עץ אגסים. את הפירות העסיסיים ייבשו תחת קרני השמש לקראת חודשי החורף הקרים. האגסים המיובשים נקראו kloatze, ומדובר על מעדן שהמקומיים עדיין אוהבים ומכינים באופן קבוע.

המוזיאון לארכיאולוגיה שבעיר בולצאנו בצפון איטליה מוקדש כולו לאדם אחד. חייו ומותו של אדם זה הם המפתח להבנת עידן הנחושת באלפים של דרום טירול. שמו הוא אוֹצִי - Ötzi, אך החוקרים מכנים אותו בכבוד רב - ״האיש שבא מן הקרח״. סיפורו מלהיט את יצר הסקרנות באופן חריג והביקור במוזאון הופך למסע צייד אחר כל פיסת מידע פודקאסט: טיול בסוף הקיץ כשמצאו את הגופה הודיעו מיד למשטרה. הם היו זוג. הלמוט ואריקה סימון. זה היה בצהרי יום חמישי בספטמבר 1991. הזוג סימון מהעיר נירנברג שבגרמניה, עסק בירידה מרכס הר שעל ההעפלה אליו שקדו כל אותו בוקר. הם היו בחופשה ואהבו לערוך טיולים רגליים ברכסי האלפים שבדרום טירול. לרגע נדמה היה להם שמצאו קיצור דרך, הם ירדו מהשביל המסומן אל ערוץ סלעי צר, מחפשים בזהירות מקומות בטוחים להניח את רגליהם. זה היה יום בהיר ושמשי, בערוץ זרמו מיי קרח נמסים למחצה ושכבות נוקשות של כפור עטפו את הסלעים ואת אדמת המדרון. הם נמצאו בגובה 3,210 מטר מעל פני הים. גבוה מאוד. למרות השמש, היה קר. למטה במורד נדמה היה שמישהו השליך שאריות מזון או בגדים בערוץ, משהו בצבע חום היה זרוק שם. הם המשיכו לרדת לכיוון בו רבץ החפץ החום, הם לא דיברו ביניהם, ניסו להקשיב, אולי ישמעו קולות אנשים מדברים. הם לא שמעו דבר. כשהיו במרחק מטרים ספורים עצרו והביטו בזעזוע במה שנגלה לעיניהם. מן הקרח ביצבצו כתפים חשופות של אדם. זרועותיו והחלק האחורי של ראשו נראו לעין. חזהו היה לחוץ אל הסלע הקפוא, לא רחוק ממנו נראו שאריות של קליפת עץ מגולגלת, שאולי היו חלק מתרמיל הגב שלו. מי הקרח התגלגלו במורד כתפיו וגבו. פניו היו כבושות בקרקע. משהתאוששו מעט מההלם הלמוט ואריקה החליטו לצלם את הגופה ולמהר לתחנת המשטרה. חקירת משטרה חוקרי המשטרה התבוננו בתמונה. הם לא היו מופתעים. הם ידעו כי במהלך השנים גבו פסגות ההרים מחיר כבד של חיי אדם. מטפסים רבים נעלמו מבלי שאיש ידע מה עלה בגורלם. כנהוג במקרים כאלה, בבוקר המחרת עמדו לשלוח מסוק וצוות חילוץ אל המקום. כאשר תהייה גופתו של המטייל חסר המזל בידם יקל עליהם לגלות את זהותו. אך יום המחרת לא היה יום נאה כקודמו. שני מחלצים עבדו במשך שעות ארוכות. בזהירות בעזרת אוויר חם וקיטור, קיוו להמיס את הקרח שבתוכו היה לכוד הגוף. לשווא. הם נכשלו וחזרו בידים ריקות. רק ארבעה ימים לאחר מכן תנאי מזג האוויר איפשרו את העברת הגופה והחפצים שנמצאו לצידה במסוק אל העיר האוסטרית אינסברוק. במכון הפתולוגי סקרו חוקרי המשטרה את הגופה ואת שרידי החפצים שנמצאו סביבה. משהו נראה היה להם מוזר. וכשהבינו מהו הדבר, לא האמינו למראה עיניהם. בין החפצים השחוקים שנשאו את סימני הזמן, היה גם גרזן בעל כת עץ ולהב מתכתי. את התעלומה הזו לא יכול היה לפתור שום חוקר משטרה. למקום הוזעק ארכיאולוג. קונרד ספינדלר, ארכיאולוג אוסטרי, ספינדלר בחן את הגרזן ואמר ״האדם הזה חיי לכל הפחות לפני 4000 שנה״ סנסציה עולמית ספינדלר החל משתמש בטכנולוגיה מודרנית המסייעת לאריכאולוגים לבדוק את גילו של חומר אורגני. ממצאיו הכו את העולם בתדהמה. הגופה מן ההר היתה השריד האנושי היחיד שהתגלה אי פעם מעידן הנחושת. גופתו של אוטצי עברה תהליך חניטה טבעי ועל כן השתמרה. הקרח שימר גם את בגדיו, נעליו וחפציו האישיים. ספינדלר למד שאוטצי חי בין 3350-3100 לפני הספירה. כלומר, לפני 5000 שנה לערך. מה שאומר שהוא כבר היה חנוט על ראש ההר בתוך הקרחון במשך 600 שנים כאשר הפרעונים הורו להתחיל לבנות את הפירמידות. מה גרם לכך שהגופה נחנטה ונשמרה? ככל הנראה שכבה של שלג כיסתה את גופו של אוטצי כמו גם את כל חפציו (דבר שמסביר את מציאתם לידו בדיוק כפי שהניח אותם, מבלי שהרוח סחפה אותם הרחק) שכבת השלג אפשרה לאוויר לחדור בעדה ויצרה סביבה שהיתה שילוב של קפאון, יובש ואווריריות. באלפי השנים שבאו לאחר מכן, עטף הקרחון את שכבת השלג ואת אוטצי תחתיה והביא את תהליך החניטה לכדי סיום. במותו היה אוטצי כבן 45, גובהו היה 160 ס״מ - גובהם הממצוע של בני התקופה הנאוליטית. הוא היה רזה. שקל 50 ק״ג בערך. עיניו היו חומות. שערו היה מתולתל וצבעו היה שחור, הוא הגיע עד כתפיו. בנוסף היה לו זקן ארוך למדי. מצב בריאותו לא היה טוב במיוחד. הצד השמאלי של הלסת העליונה היה שחוק כמעט לגמרי. אוטצי ובני תקופתו השתמשו בשיניהם כדי לעבד עור, עץ, עצמות, וגידים. במהלך חייו סבל מפציעות אחדות. נמצאו שתי צלעות סדוקות, שהחלימו היטב, שבר באף, וטפילי מעיים. כדי לשמר את הממצא הנדיר הוכן תא קרח אשר בתוכו נשמרו טמפרטורה ותנאי לחות זהים לאלו שעל ההר. כל חודשיים רוססה הגופה במים מעוקרים כדי למנוע את התיבשותה. לחוקרים נדמה היה שהם מכירים את גופו של אוטצי טוב משהם מכירים את גופם שלהם. עד שבוקר אחד, הבחין מישהו בחור קטן בחלק האחורי של הכתף השמאלית. סדרת בדיקות מחודשת נערכה במהירות והעלתה ממצא נוסף. בתוך גופו של אוטצי, קרוב ללבו, היה טמון ראש חץ קטלני. אוטצי לא היה חסר מזל שאיבד את דרכו בהרים, הוא היה קורבן רצח. תעלומה חדשה ביקשה פתרון - מי רצח את אוטצי ולמה? מי הרוצח? שלוש תאוריות עיקריות מציעות פתרון לתעלומה חיסול פוליטי הגרזן שנמצא לידו ושהיה החפץ שבעזרתו זוהה, היה גם סמל סטטוס בחברה הנאוליטת. מי שנשא גרזן שכזה שהיה אדם בעל השפעה פוליטית ובעל הון. כזכור אוטצי היה מבוגר, בסוף חייו ממש על פי תוחלת החיים בתקופה הנאוליטית. על כן יתכן שנלקח אל מעבר ההרים המבודד על ידי טוען לכתר צעיר שירה בו שם למוות. הבדיקה של הפצע מראה שהחץ נשלף מגופו של המת לאחר שנורה ורק ראש החץ נותר בתוך הגוף. החצים היו מזוהים עם בעליהם וככל הנראה נעשה כאן נסיון להעלים ראיות. על פי אותו הגיון, גם הושאר הגרזן המפואר ליד הגופה, כדי שהרוצח לא יזוהה על ידי החפץ של הנרצח. מלחמה אוטצי חי בתקופה שבה יבשת אירופה החלה משתחררת מעידן האבן. השבטים למדו לזהות מרבצי נחושת, למדו כיצד להתיכה ואיך להכין ממנה כלי נשק וכלי בית. הגילוי החדש הפך את מרבצי הנחושת ליקרי ערך ועל כן התנהלו מלחמות על הבעלות עליהם. יתכן שאוטצי השתתף בקרב שארך ימים מספר, קרב שהתחיל למטה בעמק ושבמהלכו ברח לבדו במעלה ההר ושם נתפס ונורה. קורבן מעמד רם בחברה הניאולטית היה שמור גם לשמאנים, הרופאים. מחקר האמונה והקודש בתרבויות הרריות עתיקות, מסביר, שבתקופה המדוברת הפסיקו בני האדם לנדוד והחלו להקים מושבי קבע. הנוף המקיף אותם הלך וצבר חשיבות לגביהם. במקרים רבים החלו לסגוד לפסגות ההרים. בגלל שהגופה נמצאה בדיוק במעבר בין שני הרים, בנקודה הגבוהה ביותר באזור, מסיקים החוקרים כי המקום נבחר בכוונה תחילה. אוטצי טיפס על ההר מרצונו או בכפיה ושם הוקרב קרבן לאלים. בתאוריה זו תומכות ראיות כמו החיצים שהיו ברשותו שהיו חסרי ראשי אבן ונוצות. הטלת מום בחפץ אישי היא סממן פולחני כמו גם השארת הגרזן בקרבת הגוף כדי לאפשר לבעליו לקחת אותו אל העולם הבא. כל אחת מהתאוריות סותרת באופנים מסויימים את התאוריות האחרות ועל כן נשארת תעלומת הרצח ללא פתרון חד משמעי. על גופו של אוטצי נתגלו כתובות קעקע רבות ובקרב חובבי הקעקועים הוא נחשב למקועקע הראשון. עוד שאלה אחת נותרה ללא מענה - של מי אוטצי? הערוץ הסלעי שבו נמצא על ידי הזוג סימון הוא המקום הפיזי שבו עובר כיום הגבול בין איטליה לאוסטריה. מפני שקשה לקבוע במדוייק היכן עובר קו הגבול בגובה כה רב ובתוואי שטח פראי מאוד, התעוררה מחלוקת בין שתי המדינות בימים שלאחר התגלית. לאחר בדיקות מדוקדקות נקבע כי אוטצי נמצא בטריטוריה איטלקית ועל כן הועבר המחקר והמוזאון לעיר האיטלקית ׳בולצאנו׳ אשר שוכנת קרוב לגבול עם אוסטריה. אך שאלת השייכות אינה מסתיימת כאן. הזוג אריקה והלמוט סימון תבעו ממשלת איטליה להכיר בהם כמוצאי המומיה ולציין את שמם בהקשר זה. אולם עורך דין שפנה אליהם מיוזמתו הפנה את תשומת ליבם לכך שהם זכאים ליותר. הם זכאים לבעלות על על אוטצי וזכאים לבקש להחזיקו ברשותם. בתחילה הציע להם ממשלת איטליה 5,000 יורו ולאחר מאבקים משפטיים העלו את ההצעה ל- 50,000 יורו. המשפט הסתיים בסופו של דבר לאחר מותו של הלמוט, ואריקה סימון קיבלה מממשלת איטליה 150,000 יורו. המוזאון נמצא כאמור בעיר הקטנה בולצאנו המוקפת בפסגות האלפים של דרום טירול. הוא פתוח בכל שבוע מיום שלישי עד ראשון בין השעות 18:00 -10:00 (כניסה אחרונה בחמש וחצי) אתר המוזאון

יש לכם חברים איטלקים אבל אתם לא תמיד בטוחים איך להתנהל מולם? אתם פוגשים איטלקים בנסיעות עסקים אבל עדיין מנסים להבין מה מקובל ומה לא? חולמים להגר לארץ המגף, ומנסים לפענח את התרבות המקומית? לאחר כ-20 שנה באיטליה, לדורון צויבל יש כמה טיפים יעילים עבורכם... כמה קרובים, ככה שונים. הישראלים והאיטלקים אולי קרובים מנטלית, אבל הם לא באמת זהים. למרות החום האנושי והקסם האיטלקי המפורסם, עמוק בלב איטליה היא עדיין מדינה אירופאית, על כל המשתמע מכך. וגם אם זה לא נראה ככה בתחילה, האמת היא שבכל רחבי המגף, מצפון ועד דרום, שמים דגש גדול על מסורות ועל נימוסים. נכון, החום הישראלי, התעוזה, הפתיחות, והישירות הן תכונות נהדרות, ויהיו מצבים בהם יזכו להערכה. אבל לפעמים יש מצבים שבהם התכונות האלה דווקא עלולות להתפרש לא נכון ולהתנגש עם מה שמקובל באיטליה. בדיוק כפי שלנו הישראלים יש כל מיני "קודים בלתי כתובים" שכולם מכירים (חיבוק כשנפגשים, צ'פחה על הגב, לפתוח את המקרר אצל חברים, להיזרק אצל חבר בסלון על הספה מול הטלוויזיה...), כך גם לאיטלקים יש את הקודים הבלתי כתובים שלהם, שמבהירים אילו התנהגויות נחשבות למנומסות ומקובלות, ואילו לא. לפעמים קשה לפענח את הקודים האלה, אבל מניסיוני - זה תמיד משתלם. אם אתם מגיעים לאיטליה ורוצים לשחק לפי חוקי המשחק המקומיים, המאמר הזה מיועד לכם. אולי יפתיע אתכם לגלות מה נחשב לחוסר חינוך וגסות רוח בעיני האיטלקים... וגם אם חלק מהדברים שאכתוב כאן ישמעו לכם משונים ואולי אפילו הזויים, דעו לכם שעבור האיטלקי דווקא ההתנהגות הישראלית היא זו שתיראה משונה והזויה. אני מודע לעובדה שלנסות "להסביר את האיטלקים" במאמר כה קצר היא משימה קשה במיוחד. ובכל זאת אנסה, אתייחס לכמה נקודות מרכזיות, ול"טעויות" שגם אני בתחילת דרכי באיטליה עשיתי לרוב... ברכות לשלום אתחיל בשלום, משום שזה הדבר הראשון שעושים כשנפגשים. האיטלקים הם בדרך כלל אנשים חמים ומלאי חיבה, אבל בניגוד לישראל, חום אנושי לא מיתרגם בהכרח להתנהגות סחבקית ולחיבוקים וצ'פחות על הגב. האיטלקים מעריכים מאד התנהגות מנומסת ומעודנת, והצורה שבה תציגו את עצמכם במפגש הראשון עם מישהו תשפיע על האינטרקציה כולה. איך מקובל לברך באיטליה? הדרך הפשוטה ביותר לברך מישהו לראשונה היא באמצעות בלחיצת יד. אם אתם מברכים חברים שאתם כבר מכירים, מקובל לנשק אותם לשלום על הלחי (שתי נשיקות – קודם לחי שמאל, ואז לחי ימין). טיפ חשוב: נשיקות אינן מקובלות בפגישות עסקיות, או בפגישה עם אנשים שאינכם מכירים. איך מבקרים בבית של איטלקים? אחרי שנוצרים קשרי ידידות או חברות, יש סיכוי לא רע שהאיטלקים יזמינו אתכם לביתם. הפעם הראשונה שבה תבקרו בבית של מישהו היא ביג דיל, ומניסיוני – כדאי לקחת את ההזמנה ברצינות. עבור האיטלקי הבית מסמל המון. המשפט "ביתו הוא מבצרו" נכון מאד באיטליה... זהו צעד חשוב במערכת היחסים שלכם, ולכן אני ממליץ לכם לקחת בחשבון כמה דברים. ראשית כל – איך נכנסים. צלצלתם בפעמון, פתחו לכם, לכאורה אפשר להיכנס פנימה, נכון? כמעט. לפני שנכנסים בפועל מקובל לומר את המילה פרמסו – Permesso. אם אתם לא דוברי איטלקית זו לא דרישת חובה, המארח לא בהכרח יצפה לזה, אבל אם תאמרו זאת הוא ישמח ויעריך את המחווה. משמעות המילה "פרמסו" היא בקשת רשות כניסה, ואני יודע שזה מוזר לבקש להיכנס אחרי שכבר הוזמנתם ואף פתחו לכם את הדלת... אבל ככה זה עובד. אומרים "פרמסו" בכניסה - חלק מקוד הנימוס האיטלקי בדרך כלל כאשר תוזמנו לבית של מישהו זה יהיה לארוחה, או לאפריטיבו. החוק הבלתי כתוב באיטליה הוא די פשוט: אף פעם אל תבואו בידיים ריקות. אם אתם רוצים להשתלב באווירה הכללית אני ממליץ להביא משהו קטן שמכבד את האירוע – בקבוק יין, פרחים, עציץ וכו' (ראו הסבר מפורט בהמשך). לא כדאי להביא אוכל שבישלתם, אלא אם כן התבקשתם באופן ספציפי להביא משהו לארוחה המשותפת – יכול להיות שהמנה שהכנתם מתנגשת עם התפריט שתכננו המארחים, ואז תיווצר אי נעימות. בקבוקי יין ועציצים הם מתנות הרבה יותר ניטרליות וקשה לטעות איתם. לא אשכח את הפעם ההיא שבה הוזמנתי לארוחת ערב והבאתי בהפתעה סלט ישראלי. הצגתי אותו בגאווה למארחים והסברתי להם על גודל חיתוך הירקות, ואז נודע לי שהמארח לא אוהב מלפפון כי זה גורם לו בעיות בעיכול... אתם יכולים לדמיין שהרגשתי נבוך. אחרי שתכנסו המארח יציג בפניכם את ביתו ויקח אתכם לסיור (שבמהלכו הוא יתנצל על ה"בלגאן", למרות שבפועל הבית יהיה מצוחצח ומסודר למשעי). הסיכויים הם שתראו רק חלק מהבית ולא תחשפו לאזורים אישיים כמו חדר השינה למשל. זה סוג של שואו, ומטרת הסיור היא להראות לכם את הבית ולספר לכם קצת על המארח ועל המשפחה שלו. ההמלצה שלי היא להגיב בהתפעלות מתונה ובחיוכים. אל תשכחו להחמיא מידי פעם לעיצוב, למשפחה ולבית – זה תמיד עוזר! נימוסי שולחן הוזמנתם לסעודה? קודם כל זה סימן מצויין. שנית, כדאי לזכור שהאיטלקים לוקחים את האוכל שלהם ברצינות תהומית, וכל סעודה היא עניין חברתי. בישראל האינטרקציות האלה פחות משמעותיות, אבל אחרי שנים רבות באיטליה אני יכול להבטיח לכם – דרך הארוחה המשותפת האיטלקי לומד אתכם. על מה כדאי לשים דגש? הדבר הראשון שאני מציע לשים אליו לב הוא שכולם קיבלו את המנה שלהם לפני שאתם מתחילים לאכול. לא משנה אם אוכלים בבית או בחוץ, אם תסתכלו על השולחן תשימו לב שאף איטלקי לא יתחיל לאכול לפני שהאוכל הוגש לכולם. לכן, גם אם אתם מתים מרעב, אני ממליץ לחכות (אלא אם כן האוכל כבר מתחיל להתקרר ושאר האנשים בשולחן ממש מתעקשים שתאכלו). כדאי לזכור שלאיטלקים יש כל מיני קיבעונות מחשבתיים שנוגעים לאוכל. לדוגמה: אלא אם כן אתם מתחת לגיל 6, בעיני האיטלקים זה נחשב הזוי לגמרי לחתוך את הפסטה שלכם בסכין. למה? ככה... כשאתם אוכלים פיצה, לעומת זאת, הסכין שימושי מאד (וגם המזלג). אם אתם צריכים לקום לכמה דקות (כדי לצאת לעשן או כדי לגשת לשירותים) מקובל להכריז שתיכף תחזרו. טיפ חשוב: כשאתם מתיישבים בקבוצה, אל תפנו את הגב לאף אחד. ואם אתם חייבים לעשות זאת בגלל סידור הכיסאות – אני מאד ממליץ להתנצל מראש בפני זה או זו שתפנו להם את הגב. כאן באיטליה, אם תשבו לאורך זמן עם הגב למישהו, זה ייתפס כאקט מזלזל ומעליב. הארוחה מתקיימת בבית של חברים ואתם רוצים להציע עזרה? תנסו לשאול אם אפשר לעזור במשהו, רוב הסיכויים שתתקלו בסירוב, אולי יציעו לכם לעזור בעריכת השולחן, לפנות או להגיש יסרבו, כמו כן גם להוריד את הצלחות מהשולחן, לשטוף כלים? השתגעתם לא יתנו לכם. עוד מהמורה פוטנציאלית שכדאי לכם לחשוב עליה לפני, היא נושאי השיחה שעולים בארוחה. מקובל ונעים לשוחח במהלך הארוחה, אבל עם השנים למדתי שכדאי להימנע משיחות על נושאים נפיצים, שעלולות להעכיר את האווירה. לא כדאי, לדוגמה, ליזום שיחה על נושאים טעונים כמו דת, פוליטיקה, גזענות וכו', ואם מישהו מנסה לגרור אתכם לשיחה כזאת (וזה קורה לפעמים...) תחשבו אם מתאים לכם לשתף פעולה איתם. הבעיה בנושאים האלה היא שהאווירה עלולה להשתנות במהירות, ויכול מאד להיות שהמארחים שלכם יעלבו מכך שהארוחה שהם השקיעו בה הפכה לשדה קרב. מי משלם? יצאתם למסעדה עם איטלקים, אכלתם, נהנתם והנה – הגיע רגע התשלום. מה עושים? התשובה תלויה בסיטואציה: אם מדובר בארוחה בין חברים, החשבון יתחלק שווה בשווה בין כל המשתתפים (ללא קשר למה שהזמנתם ואכלתם בפועל). אם הוזמנתם לארוחה על ידי המארח (כפי שקורה לעיתים קרובות בפגישות עבודה ועסקים), המצב שונה. מקובל פה שהאורחים יציעו לשלם יתקלו בסירוב ואז שוב "יתעקשו" לשלם את החשבון, והמארח יסרב. כאורחים מצפים מכם לבקש לשלם, למרות שבפועל, ב-99% מהמקרים תיתקלו בסירוב מוחלט או התעלמות. בסופו של דבר זו ג'סטה, מתובלת בקצת משחקי כבוד... בשלב זה "הרשו" למארח לשלם על האורחים, והוסיפו שכשיבוא לבקר אתכם, החשבון יהיה עליכם. קוד לבוש האיטלקים ידועים בחוש האופנתי שלהם, עבורם הבגדים מייצגים את האדם. אצלנו הישראלים לא תמיד שמים דגש כל כך גדול על הדברים האלה, אבל כדאי לדעת שהלוק הזרוק האופנתי הישראלי לא יעבוד בארץ המגף. האיטלקים לוקחים את נושא האופנה ברצינות, ולכל סיטואציה יש את הבגדים המתאימים לה. למרות ששום דבר לא נאמר בצורה מפורשת (ולכן קשה לפעמים להבין את הדקויות), הציפייה היא שתתלבשו בצורה מסויימת, ושהבגדים שלכם יותאמו לאופי האירוע, העונה, והאזור באיטליה שבו אתם נמצאים. אם אתם נמצאים במילאנו בעונת החורף ומוזמנים למסעדת יוקרה – השתדלו להתלבש בהתאם. אבל האמת היא שגם אם אתם יושבים במסעדה טובה על הים, בשיא החום, עדיין מומלץ לבחור בגדים קלילים אבל יפים ומכובדים (חולצת פשתן או מוקסינים ישדרגו את הסטייל ויתאימו מאד). הטיפ הכי טוב שאני יכול לתת לכם הוא שלא משנה מה הסיטואציה, אל תתייצבו לשום מקום בבגדים זרוקים. אם אתם מתלבטים מה ללבוש, סגנון קָז'וּאָל-אלגנט בדרך כלל פוגע בול במטרה. בשעות הערב עדיף להדגיש יותר את האלגנט מאשר הקָז'וּאָל. אתם לא חייבים להיות מתוקתקים כמו האיטלקים, קָז'וּאָל-אלגנט בדרך כלל פוגע בול במטרה. ענייני שפה אחד הדברים שמיד תשימו אליהם לב בביקור במדינה הוא שהאיטלקים מתגאים בשפה שלהם ומעריכים מבקרים שעושים מאמץ לדבר באיטלקית. אם תרצו להשתלב באווירה, אני ממליץ לכם ללמוד כמה משפטים בסיסיים ולנסות לתקשר באיטלקית רצוצה. ברור שתטעו קצת (כולנו טועים!) אבל האיטלקים ישמחו מאד ויחשבו שזו מחווה יפה מצידכם. אם אתם דוברי השפה, המצב קצת יותר מסובך. מרגע שאתם דוברי השפה, יצפו מכם לדבר בצורה נכונה. אף אחד לא יעלב אם תטו פועל בצורה לא נכונה, כמובן, אבל יש משהו אחד שכן כדאי להקפיד עליו וזה הפנייה בגוף נכון. באיטלקית, בניגוד לעברית, קיימות שתי צורות פנייה: בגוף שני לחברים, ובגוף שלישי לאנשים זרים, בעלי תואר ותפקיד, או אנשים מבוגרים מכם. הנושא הזה חשוב לאיטלקים, ומאד צורם להם כשפונים אליהם בגוף שני. יש גם מי שממש נעלב. לכן ההמלצה שלי היא להשתדל להשתמש בתואר גברת (Signora) או אדון (Signore), ולפנות בגוף שלישי, כדי לכבד את האדם עימו אתם משוחחים. טיפ חשוב: כאשר מדובר באדם שאתם מרגישים קרובים אליו ולא בא לכם לדבר בגוף שלישי, מספיק לשאול בתחילת השיחה: "possiamo dare del tu?" אנחנו יכולים לדבר בגוף שני? ברוב המקרים התשובה תהיה חיובית ותלווה בחיוך. למקרה שתרצו לקשקש קצת באיטלקית, הנה מילים חיוניות לשיחה: תודה: גרָצֶיה (Grazie) בבקשה: פרֶגו (Prego) ​שלום: בּוּאוֹנְג'וֹרְנוֹ (Buongiorno) ערב טוב: בּוּאוֹנָה סֶרָה (Buona Sera) סליחה: סקוּזָה (Scusa) למי שמכירים, סקוזי (Scusi) לאדם מבוגר או זר. להתראות: אָריבֶדֶרצ'י (Arrivederci) רוצים לקרוא עוד על השפה האיטלקית? לחצו כאן. כבוד למבוגרים כפי שבוודאי כבר הבנתם, כל נושא הנימוס חשוב פה באיטליה, ואתם תרוויחו הרבה נקודות אם תחליטו לשחק לפי החוקים המקומיים... לדוגמה: כשנכנסים לחדר מנומס לברך קודם את האדם המבוגר ביותר, ולפנות אליהם תמיד בגוף שלישי, כמובן. מרחב אישי אחרי כל ההסברים על הנימוס וגוף שני ושלישי, יכול להיות שיפתיע אתכם לגלות שלמרות כל זה, האיטלקים, בהכללה גורפת, הם אנשים חמים! המפגש עם רוב האיטלקים הוא נעים, ומקובל לעמוד קרוב למישהו בזמן השיחה. לא נדיר בכלל שהשיחה תלווה בתנועות ידיים או אפילו נגיעות בזרוע או בכתף, והכל בהתאם לרמת ההכרות, כמובן. עניין המתנות עוד חוק בלתי כתוב שגיליתי אחרי שעברתי לאיטליה הוא עניין המתנות. על מה מדובר? הענקת מתנות היא נוהג נפוץ באיטליה, במיוחד בתקופת החגים וכמובן לימי הולדת. אבל גם כאן, כמובן, יש לאיטלקים כמה חוקים... כשאתם קונים למישהו מתנה, אני ממליץ לחשוב אם המתנה מתאימה לאירוע. אם המתנה יפה מאד אבל יקרה מידי, היא עלולה לפעול כבומרנג ולהביך את המקבל (בעיה נוספת היא שמתנות יקרות מידי מעמידות את המקבל במצב בעייתי – הוא יצטרך לקנות לכם מתנה יקרה לא פחות לרגל האירוע הבא). מעבר למתנות לימי הולדת, כמו שציינתי כבר מקובל פה גם להביא מתנה קטנה כשמזמינים אתכם לארוחת ערב או למסיבה. זה נקרא באיטלקית פנסיירינו – Pensierino, כלומר "מחשבה קטנה", וזו מתנה סמלית שמשקפת את העובדה שחשבתם על האדם ואתם מרגישים חיבה כלפיו. אל תדאגו, זו לא צריכה להיות מתנה אישית: עציץ, פרחים, בקבוק יין, חפץ קטן ומקורי בעבודת יד – כל אלה נחשבים ל"פנסייריני" מצויינים שקשה לטעות איתם. דוגמא למתנה קטנה (פנסיירינו) שלא מביכה דייקנות אני יודע, אני יודע, האיטלקים ידועים כנינוחים ורגועים, ואיטליה איננה שוויץ. אבל אל תתבלבלו – מתחת לנינוחות הזאת מסתתרת חיבה גדולה לדייקנות, במיוחד בצפון המדינה. ההמלצה שלי היא לעשות מאמץ ולהשתדל להגיע בזמן לפגישות, במיוחד פגישות עסקיות. אם במקרה אתם נאלצים להתעכב, כדאי להתקשר ולהודיע, ככל שתדרימו האנשים יהיו פחות קפדנים. אולי הטיפים במאמר הזה יעזרו לכם להבין טוב יותר את המארחים האיטלקים שלכם, ותוכלו לנווט בקלות יותר במהלך המפגשים באיטליה. זה נכון שנימוסים ומחוות עלולים לפעמים להיראות כמו משהו מיושן, אבל כאן באיטליה הדברים האלה עדיין חשובים, אז לפני שאתם מחבקים, נכנסים לאיטלקי למטבח ופותחים לו את המקרר, או נזרקים לו על הספה, עצרו שניה! לדעתי אם תבחרו להתנהג לפי הקודים המקובלים באיטליה, ותשקיעו מחשבה במחוות הקטנות האלה שמשאירות רושם גדול על האדם שאיתו אתם נפגשים, תוכלו להפוך את המפגש כולו לנעים וחיובי הרבה יותר.

חמודה, ואלגנטית העיר ורונה ידועה כעירם של רומאו ויוליה מהמחזה של שיקספיר, עיר הנאהבים אם תרצו, בגלל קרבתה לאגם גארדה ויופיה ורונה היא יעד אהוב עבור ישראלים ובסיס לטיולי כוכב בצפון מזרח איטליה העיר העתיקה של ורונה היא עיר רומאית. מתווה הרחובות עשוי כשתי וערב; מאפייין של ערים רומאיות. היא נוסדה בשנת 550 לפנה"ס לערך, ונלקחה על ידי הרומאים בהמשך. מוקפת ומוגנת על ידי נהר האדיג'ה – Adige ונמצאת על צומת דרכים משמעותית המחברת את צפון אירופה עם איטליה. מיקום שעד עצם היום הזה תורם לשגשוגה של העיר. יש המון דרכים לחקור ולגלות את ורונה, המסלול שיתואר כאן הוא מסלול קלאסי הכולל את האתרים העיקריים, אורכו כיום שלם. נתחיל מן השער הגדול שבסופו של רחוב Porta Nouva נחצה מתחת לקשת עם השעון (נקודת מפגש לורונזים) ונגיע לככר Piazza Bra בה ממוקמת הארנה של ורונה- הארנה היא אמפיתיאטרון ונבנתה על ידי הרומאים. ניכר שהשפיעה בצורה דומיננטית על הבנינים הסובבים אותה שנבנו במאות השנים שלאחר מכן. הארנה השתמרה בצורה מרשימה בהתחשב בכך שהיא נבנתה אבן על אבן ללא חיזוקי בטון. סביבה היה בעבר מעגל קשתות נוסף שרק חלק קטן ממנו עוד קיים. אבנים רבות פשוט נגנבו במהלך השנים. הארנה שימשה כמו הקולוסאום ברומא לתצוגת קרב בין גלדיאטורים, אך גם למופעי שיט. קיימת מערכת הזרמת מים מן הנהר (Adige) הקרוב שמילאה אותה אותה כברכה. אם תרצו לבקר בפנים העלות היא 6 יורו לאדם תוכלו להתרשם מהאקוסטיקה שהשכילו ליצור כאן כבר לפני 2000 שנה, כמו גם מהמבנה עצמו. נמשיך למרכז העיר דרך via Mazzini רחוב הקניות הנוצץ והיוקרתי של ורונה. לקראת סופו בצד שמאל ברחוב פנימי נמצא בית הכנסת של ורונה. מבנה מרשים כשלעצמו. נמשיך עד סופו של רחוב Mzzini ונפנה ימינה ל via Capello כמה פסיעות ובמספר 23 נגיע ל - Casa Giulietta ביתה של יוליה עם המרפסת המפורסמת מהמחזה של שייקספיר. בתוכו ישנו מוזיאון קטן ובו מוצגת התפאורה מסרטו של פרנקו זפירלי "רומאו ויוליה" אחת האטרקציות המרכזיות בכיכר הקטנה שתחת המרפסת, הוא פסל ברונזה של יוליה. מוקד המשיכה העיקרי הוא השד הימני של הפסל. לא תוכלו לטעות מאחר והוא מבריק מרוב נגיעות. מסורת קלושה גורסת כי הנגיעה היא סגולה לאהבת נצח. לא תוכלו להתעלם מהפתקים התלויים על הקירות. הגרפיטי של הצעירים האיטלקים המבקרים במקום במסגרת טיול שנתי והשאירו חותמם. מידי פעם עורכת העירייה ניקיון של הקירות. נחזור לכיוון via Mazzini ונתחבר עם Piazza delle Erbe - ככר התבלינים. העתיקה ביותר מכל הכיכרות בעיר. היוותה את מרכז העיר הרומית ובלי שום קשר, יפיפייה. ב 2012 נבחרה לכיכר האהובה ביותר באיטליה. היא מוקפת במעט חנויות וברים שמתמלאים בשעות אחר הצהריים והערב ובשוק כמעט קבוע שעם השנים הפך משוק התבלינים לשוק תיירים. במרכז מזרקה קטנה ועתיקה מתקופת הרומאים שנקראת, Madonna Verona אחרי שסיימנו לראות את הכיכר נמצא במרכזה שער קשתי אשר בראשו תלוי חפץ שנראה כמו חט של פיל או ענף ישן מאוד. נעבור תחתיה לכיכר קטנה יותר הנקראת בלשון העם, ככר דנטה Piazza Dante שמה הרשמי הוא piazza dei Signori והיא נבנתה בתקופת ימי הביניים. היא שונה לחלוטין משכנתה בכך שהיא מוקפת בניינים ששימשו את מוסדות העיר. במרכזה ניצב פסלו של הסופר והמשורר דאנטה אליגיירי. הוא הוצב שם, מאוחר יחסית בשנת, 1865 כזכרון לתקופה בה גורש דנטה מפירנצה לגלות בורונה. הכיכר הזו שקטה הרבה יותר מפיאצה דל ארבה, והיא ממולצת למנוחה קצרה. אם אתם עם ילדים זהו מקום אידאלי עבורם לרוץ בו ללא חשש. נצא מכיכר דאנטה בפתח הנמצא ממש מול זה שדרכו נכנסנו (הפתח עם חט הפיל התלויה מעליו) נראה לפנינו מבנה שסגננו חריג. בניה בסגנון גוטי של אתר קבורה לאדונים החשובים של העיר ורונה. עיצוב הקברים הוא מהחשובים באדריכלות הגוטית בעולם ובהחלט החשוב ביותר בורונה. קשת סקליירה - עיצוב גוטי משם נמשיך ישר עד סופו של הרחוב עד שנגיע לרחוב החוצה בשם, סוטו ריבה – Sottoriva ברחוב זה תוכלו למצוא כמה בתי אוכל פשוטים וכמו כן ברים עדכניים שמגישים את "הספריצ" האפריטיב ששותים בשעות הצהרים והערב. נפנה שמאלה ונמשיך ישר עד שנהר האדיג'ה ימצא מימיננו .לא לפספס סימון על הקיר ממש לפני הנהר שמראה עד לאן הגיע מפלס המים בהצפה הגדולה בשנת 1882. ממשיכים ישר עד שמגיעים לרחוב Ponte Pietra, ועם רחוב זה ממשיכים עד שמגיעים לגשר בשם זהה – Ponte Pietra, גשר זה הוא היחידי מבין גשרי העיר, ששרד בחלקו, את הפצצות הגרמנים במלחמת העולם השנייה. רובו שוחזר והוא שריד מהתקופה הרומאית. התחנה הבאה, נמצאת מעבר לגשר, והיא התאטרון הרומאי - Teatro Romano במקור הגיע התאטרון עד למי הנהר. אפשר לראות שרידים במעקה. משם צפו הרומאים גם בתצוגות שייט. בזמנם התאטרון הכיל 3000 מקומות ישיבה וכיום רק 1860. אך הוא עדיין מהווה חלק מרכזי מחיי התרבות בורונה, מתארחים בו אמנים מכל העולם, מתקימות בו הופעות ג'אז, פרוזה, ריקוד, ותאטרון. יש בו גם מוזיאון ארכיאולוגי. יעדנו הבא הדאומו - Dumo (הכנסייה החשובה בעיר) אתר שאסור להחמיץ . את המגדל הלבן והגבוה רואים בברור מהתאטרון הרומאי. נצא מהתאטרון ונחזור לכיוון Ponte Pietra נחצה את הגשר בחזרה ובסופו נפנה ימינה לרחוב piazza Brolio נמשיך עם הרחוב שמתעקל שמאלה וימינה ונמצא מימיננו את הקתדרלה הגדולה המכונה "הדאומו"- זוהי כנסיה מתקופת הרנסנס, עם פרט מעניין; צריח הפעמון לא הושלם מעולם. אגדה מספרת שהבעיה עם סיום העבודות היתה החשש שמגדל הדאומו יהיה גבוה יותר מן המגדלים האחרים בקו השמיים של העיר. אך כנראה זוהי רק אגדה ואי סיום העבודות נבע ממחסור במשאבים. סביב ככר הדאומו תמצאו כמה ברים חמודים ומומלצים לרגיעה וטעימות. מומלצים המאפים בבר הקטן Caffe E Parole יעדנו הבאים כנסיית סאנט אנסטסיה – Chiesa di sant'anastasia ממנה נתרשם מבחוץ, כנסיה בסגון ימיי הביניים, שבנייתה לא נשלמה עד היום. נמשיך משם ברחוב corso sant'Anstasia רחוב זה מצטיין בחנויות מופלאות של רהיטי וינטאז' ו - home decor, עד מהרה נחלוף על פני piazza del Erbe משמאלנו, אך נמשיך ישר ושמו של הרחוב יתחלף ויקרא מעתה, "corso porta borsari" זהו הרחוב השני בחשיבותו מבחינה מסחרית ובו חנויות אופנה לרוב. בסוף הרחוב נגיע לשער גדול בעל שתי קשתות. זהו למעשה שער הכניסה ועל שמו נקרא הרחוב. תרגום השם הוא, שער התיקים. על שום שעל המבקש לעבור בו הוטל מס ששולם לגובים הרומאים שעמדו תמיד בפתחיו. התבוננו בארכיטקטורה של השער, שתי הקשתות הגדולות הולכות ומתחלקות לקשתות קטנות יותר ויותר ככל שמגביהים את המבט. יוצאים מהשער ממשיכים ישר ברחוב "corso Cavur" הליכה של כ - 7 דקות עד שמימיננו אנו פוגשים את הקשת Arco dei Gavi לזכר המורשת היוונית. לצידה נמצאים גם שרידים של כביש מתקופת הרומאים. שרידי הדרך המקורית שהובילה ממילאנו לורונה. סימני הכרכרות עדיין חרוצים היטב באבן. עוד כדקה הליכה ואנחנו בכניסה לקסטל וקיו Castelvechio המבצר על גדות נהר האדיג'ה בתוך המבצר שוכן מוזאון שתוכנן על ידי קרלו סקרפה, מהאדריכלים החשובים ביותר של המאה הקודמת. במוזיאון 30 חדרי סלון גדולים ובהם אמנות איטלקית . גם אם בחרתם לא להיכנס תוכלו לחוות קצת מהמבצר באזורים הניתנים לכניסה ללא תשלום כולל הגשר הרחב הנמתח מעל הנהר. מפת מסלול טיול - עיר עתיקה ורונה מה כתוב פה? BPV ? בטוחים? הלוגו של הבנק המרכזי של ורונה עוצב שיראה כמו המטבע הישן בעולם "שקל" עיצוב האדריכל קרלו סקרפה מפת מסלול טיול - עיר עתיקה ורונה

מאחורי החזות השלווה של הגבעות הטוסקניות מסתתרות יריבויות עתיקות וחשבונות פתוחים ומדממים. אז למה שונאים תושבי פירנצה את תושבי פיזה? ואיך כל זה קשור לקונטרדות העתיקות של סיינה, ולמרוץ הסוסים המפורסם ביותר באיטליה? מחוז טוסקנה הוא אחד המחוזות האיטלקיים הידועים ביותר בעולם בזכות המסורות התרבותיות שלו, היינות המשובחים והנופים הרומנטיים. אבל מעטים מחוץ לאיטליה יודעים שבין תושבי הערים היפות במחוז שוררת לעיתים יריבות עזה, ששורשיה טמונים בעבר הרחוק. היריבות הזאת מתפוצצת בשיא כוחה בעיר סיינה (SIENA), המחולקת לרבעים היסטוריים הנקראים "קונטרדות". מזה מאות שנים שהרבעים הללו מארגנים מידי שנה מרוץ ששורשיו בימי הביניים, ומתחרים ביניהם על פרס שנקרא ה"פאליו" (PALIO). מאז המאה ה-12, מחולק מחוז טוסקנה לערים, שבמשך תקופות ארוכות תפקדו כערי-מדינה עצמאיות. בעבר פיזה (PISA), לדוגמה, הייתה אחת הרפובליקות הימיות המרכזיות, וגם רפובליקות פירנצה, לוקה וסיינה היו בעלות חשיבות גדולה. עשרות מלחמות וקרבות נערכו בין הערים במטרה לכבוש שטחים זו מזו, וגם כאשר אוחד המחוז כמעט כולו תחת שלטונה של משפחת דה מדיצ'י החשובה, והפך לדוכסות טוסקנה, המשיכו הערים לטפח את היריבויות ביניהן. מה מקור היריבות ארוכת השנים? כל תייר שמגיע לטוסקנה עוצר לביקור בעיר פיזה (PISA), ובאחד האתרים האייקוניים ביותר באיטליה כולה – פיאצה דיי מירקולי (כיכר הניסים) המפורסמת בזכות המגדל הנטוי שנבנה בסגנון רומנסקי, ובזכות הדואומו והבפטיסטריום המרהיבים. אבל מה שתיירים רבים לא יודעים הוא שמאחורי כל היופי הזה, מסתתרים כמה סכסוכים עתיקים. ההיסטוריה של פיזה רצופה במלחמות נקמניות עם הערים השכנות, ואחד הסכסוכים הדרמטיים ביותר הוא בין פיזה לליוורנו – סכסוך שנמשך מזה כ-800 שנה... מאז שנוצחה פיזה בקרב מלוריה (MELORIA) בשנת 1284 בידי הרפובליקה הימית של ג'נובה, ממש מול חופי ליוורנו, היא נוטרת טינה עמוקה לעיר. בעקבות הקרב הפכה ליוורנו לנמל העיקרי באזור על חשבון פיזה, שראתה כיצד הולכת ומתאדה כל תהילתה. השנים שחלפו לא שיפרו את המצב בין הערים. קבוצות הכדורגל של פיזה וליוורנו מתעבות זו את זו, ולמעשה, עד היום תמצאו בכל מקום כמעט בפיזה גרפיטי ובו כתוב "ליוורנו מרדה" (ליוורנו חרא), ובכל מקום בליוורנו גרפיטי שמצהיר "פיזה מרדה". גם בין פיזה ולוקה (LUCCA) יש יריבות היסטורית ששורשיה בימי הביניים, מכיוון שהפיזאנים בזזו באופן קבוע את השטחים שתחת שליטת לוקה. בנוסף, לאורך המאה ה-11, הטילו הפיזאנים מיסים גבוהים ביותר על המלח שהגיע מהנמל, והרגיזו מאד את הפיורנטינים (תושבי פירנצה). כדי לא לשלם את המס, החלו תושבי פירנצה לייצר לחם ללא מלח, וכך נולד הלחם הטיפוסי לטוסקנה, הנקרא פאנה שוקו (PANE SCIOCCO), הנחשב למאכל אהוב וטיפוסי לאזור עד היום. גם תושבי פירנצה לא טמנו ידם בצלחת - פיזה סבלה מהמצאותיו של דנטה אליגיירי, המשורר האיטלקי החשוב ביותר במאה ה-13, כפי שתועדו בקומדיה האלוהית, יצירה קנונית בספרות האיטלקית. המשורר הדגול תקף ביצירה זו גם את תושבי העיר ארצו (AREZZO), ואפילו את בני עירו שלו, פירנצה, מסיבות פוליטיות. הפירונטינים והסנזים (תושבי סיינה), מצידם, החלו להילחם זה בזה החל מהמאה ה- 13. עשרות קרבות התנהלו בין שתי הערים היריבות, ובסופו של דבר הייתה זו פירנצה שיצאה כשידה על העליונה. במתקפה האחרונה נמלטו תושבים רבים מסיינה ומצאו מחסה בעיר מונטלצ'ינו (MONTALCINO) השכנה. מצד שני, מונטלצ'ינו הפכה בהמשך לעיר הולדתו של יין הברונלו המפורסם, אחד היינות הנחשבים והיוקרתיים בעולם, אז כנראה שמדברים רעים יוצאים לפעמים גם דברים טובים! היריבויות בין הערים נמשכות גם היום, וכוללות סיסמאות חריפות, עלבונות פיקנטיים, והתנגשויות בין אוהדי קבוצות הכדורגל של הערים השונות (משחקי הליגה האיטלקית זוכים לתשומת לב גבוהה מאד במדינה, וגם משחקי הליגות הנמוכות). אי אפשר לספור אפילו את שלטי הענק עם עלבונות בחרוזים שנתלו לאורך השנים באיצטדיונים בכל רחבי המחוז! חלקם בלתי נשכחים, אין ספק, אבל מלאים ב"תובנות" שאולי עדיף היה לצנזר... למרות היריבויות בין הערים, ברגעים של קושי ואסון, כל תושב טוסקנה ידע לעמוד לצד תושבי עירו. היריבות ההיסטורית בסיינה מגיעה לשיאים חדשים מבין כל הערים בטוסקנה, סיינה ידועה בכך שמתקיים בה סוג מיוחד של יריבות בין התושבים, הנמשך מזה מאות שנים. היריבות הזאת מגיעה לשיאה בזמן אירוע בעל משמעות אדירה עבור כל תושבי העיר – הפאליו של סיינה. הפאליו של סיינה הוא מירוץ סוסים מסוג מיוחד, המתקיים בכיכר הראשית של סיינה – פיאצה דל קמפו – בשני מועדים בשנה: ה-2 ביולי וה-16 באוגוסט (לעיתים מתקיימים מרוצים מיוחדים בתאריכים נוספים). זוהי אחת המסורות המפורסמות והאהובות ביותר באיטליה, והאירוע משודר בשידור חי בטלוויזיה הציבורית מידי שנה וזוכה לאחוזי רייטינג גבוהים בכל רחבי המדינה. כפי שעולה ממסמכים היסטוריים, מרוץ סוסים עירוני התקיים בסיינה החל מהמאה ה-12, בהשתתפות רוכבים בני אצולה מכל רובע בעיר. בהמשך הפכה התחרות לאירוע שבו השתתפה האוכלוסייה כולה, ולא רק בני האצולה. בשנת 1633 עברה התחרות, שנקראה בפי תושבי סיינה "הקריירה", למשכנה החדש בפיאצה דל קמפו היפה. הפיאצה, שנבנתה בימי הביניים, ממוקמת בלב העיר ממש. צורתה דומה לקונכייה, והיא נוטה קלות לכיוון דרום. רצפת הפיאצה מרוצפת בלבנים אדומות מטרקוטה, ומחולקת לתשעה מקטעים המופרדים זה מזה באמצעות פסי אבן לבנים. מכל עבר מוקפת הכיכר בבניינים, וניתן להיכנס אליה רק דרך אחד עשר מעברים צרים ומקורים הממוקמים בין הבניינים. בזמן הפאליו, רצפת הפיאצה מכוסה באבקת טוף, על מנת לאפשר לסוסים לרוץ במתחם. בזמן הביקור בפיאצה נוכל להתפעל מבניינים מרשימים כמו הפאלאצו פובליקו (PALAZZO PUBBLICO), מהמאה ה-13, מגדל טורה דל מנג'ה (TORRE DEL MANGIA) המפורסם, שנבנה במאה ה-14 ונחשב לאחד המגדלים העתיקים באיטליה, פאלאצו סנסדוני (PALAZZO SANSEDONI) שנבנה במאה ה-14 וחזיתו קעורה כדי להתאים לצורת הכיכר, ומזרקת גאיה (FONTE GAIA), בעיצובו של הפסל הידוע יאקופו דלה קוורצ'ה (JACOPO DELLA QUERCIA). אם תשוטטו מעט באזור, תמצאו מספר בניינים יפהפיים גם ברחובות הצמודים לכיכר, וביניהם אכסדרת הסוחרים (LOGGIA DELLA MERCANZIA) המפוארת מהמאה ה-17, ופאלאצו סאלימבני (PALAZZO SALIMBENI), מקום משכנו של הבנק הראשון בעולם. המראה הנשקף הוא מרהיב, וכאשר אתם מוקפים בבניינים האלה, הספוגים בהיסטוריה, עולה במתבונן התחושה שהוא נסחף לתקופה אחרת. מספרם של הרבעים ההיסטוריים של סיינה, המכונים "קונטרדות", היה בעבר גדול בהרבה ועמד על כ- 40. מאז שנת 1729 ירד מספרם ל-17. גבולותיו של כל רובע נקבעו על ידי נסיכת טוסקנה ומושלת העיר סיינה, ויולנטה מבוואריה, ונותרו תקפים עד היום. היום כל רובע הוא כמו עיר בתוך העיר, עם כנסייה וכומר וקפטן שמטפל בכל הנושאים הקשורים לפאליו, בעזרתם של כמה נציגים מקומיים. בתוך כנסיית הרובע שמורים חפצים עתיקים ובעלי ערך רב, כמו דגל הקונטרדה, פרסים שבהם זכה הרובע, ופריטים חשובים אחרים. הג'וקי (הרוכבים על הסוסים) רוכבים גם היום ללא אוכף, והם מוגדרים כשכירי חרב – הם לאו דווקא חייבים להיות בני הרובע עצמו. השכר הנאה שמשולם להם מותאם ליכולות ולמידת הערמומיות שלהם. בעבר היה מותר להם גם "לקבץ נדבות" ברחובות הקונטרדה, אבל מאז 1960 המנהג נאסר. הפאליו מנוהל לפי חוקים נוקשים ומדויקים מאד, שנקבעו כבר בשנת 1721 (מספר שינויים ושיפורים הוכנסו לאורך השנים). עשר קונטרדות יכולות להשתתף במרוץ – שבע הקונטרדות שלא השתתפו במירוץ הקודם, ושלוש קונטרדות שנבחרו בהגרלה. השופט במרוץ מכונה מוסיירה (MOSSIERE), והוא זה שקובע את מיקומם של תשעה מתוך עשרת הסוסים המתחרים. הסוס העשירי, המכונה DI RINCORSA, מועמד בצד, והוא יהיה זה שיזניק את המרוץ מתי שמתחשק לו, ללא מגבלות של זמן. אם הסוס לא יתחיל לרוץ ובינתיים ירד הלילה, המרוץ ידחה ליום שלמחרת! במהלך ההמתנה, שיכולה להיות מורטת עצבים עבור הסוסים, הרוכבים מדברים ביניהם וסוגרים עיסקאות עם חבריהם מקונטרדות ידידות, כדי לפעול נגד הקונטרדות היריבות. לעיתים קרובות רואים במהלך המרוץ מהלכים לא הוגנים בעליל, שעליהם מוטל עונש לפי חוקי המרוץ. הסנקציות יכולות להגיע אפילו עד כדי פסילה, הן של הרוכב, והן של הקונטרדה. במהלך המרוץ יש להשלים שלושה סיבובים מסביב לפיאצה דל קמפו, ומנצח הסוס שהגיע ראשון, גם אם הוא הגיע ללא הרוכב. נפילות הן נפוצות – הן של הרוכבים והן של הסוסים. מצב שבו רק הסוס מגיע לקו הסיום, נקרא סקוסו (SCOSSO). תושבי הקונטרדה המנצחת חוגגים את הניצחון מוטרפים מרוב אושר, ומתאספים סביב בימת הקפטן (PALCO DEL CAPITANO) כדי לקחת את דגל המשי (שנקרא PALIO). הסוס והרוכב המנצחים נכנסים ברוב כבוד לכנסיית האסונטה (CHIESA DELL ASSUNTA), ושם מוענק להם דגל המנצחים שמידי שנה מאויר על ידי אמן אחר. היחסים בין הקונטרדות הם מורכבים מאד – בין חלק מהקונטרדות מתקיימים יחסים של ידידות או יריבות מרה, ואילו בין קונטרדות אחרות יש יחסים אדישים או נייטרליים. לכל קונטרדה יש שם ספציפי, סמל, וצבעים רשמיים שמבדילים אותה מהאחרות: נשר (AQUILA), זחל (BRUCO), שבלול (CHIOCCIOLA), ינשוף (CIVETTA), דרקון (DRAGO), דורבן (ISTRICE), חד-קרן (LEOCORNO), זאבה (LUPA), אווז (OCA), קונכייה (NICCHIO), גל (ONDA), פנתרה (PANTERA), חורש (SELVA), צב (TARTUCA), מגדל (TORRE), אייל (VALDIMONTE), וג'ירפה (GIRAFFA). לכל קונטרדה יש גם כינוי, שניתן לה לאורך השנים על ידי דמויות היסטוריות ידועות. הכינוי של קונטרדת הנשר, לדוגמה, הוא "האצילית", והוא ניתן לה בשנת 1536 על ידי קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בכבודו ובעצמו. מאז, בכל פעם שמדברים על הקונטרדה בהקשר רשמי, מקפידים לכנות אותה – "קונטרדת הנשר האצילית". קונטרדות אחרות זכו לכינויים כמו "הקיסרית", "השולטת", "העילית", ו"הקפיטנית". הג'וקי רוכבים כשהם לבושים במדים פשוטים – חולצה ומכנסיים בצבע הקונטרדה שעבורה הם מתחרים, ותושבי הקונטרדה עצמה עוטים לעיתים קרובות צעיפים יפהפיים, רקומים בעבודת יד, בצבעי הרובע שלהם. מאז מלחמת העולם השנייה, כל תושב סיינה "מוטבל" בקונטרדה שלו, כדי להדגיש את הקשר הנצחי בינו לבין הקונטרדה שאליה הוא שייך. טקס ההטבלה החילוני הזה מתקיים במזרקה העירונית, והפך עם השנים למסורת של ממש. היחסים החיוביים או השליליים בין הקונטרדות אינם נצחיים. הבריתות שנכרתות בין הקונטרדות הן אמנם חוזים של ממש, אבל עם השנים, הן עשויות להשתנות. מרגע שנחתם חוזה ברית מאמצות הקונטרדות התנהגויות מסוימות, כמו למשל חילופי דברי נימוסין בחיי היומיום, אבל המשמעות העיקרית של הברית מתגלה בזמן המרוץ עצמו. המטרה הסופית של כולם היא לנצח, כמובן, ולהביא את הפאליו לקונטרדה שלהם, אבל אם שתי קונטרדות כרתו ברית, הן לא תחבלנה באופן אקטיבי זו בזו במהלך המרוץ. אבל מה מקור יחסי היריבות? בשביל לגלות את הסיבות, עלינו לחזור אחורה בזמן. הקונטרדות, כפי שהסברתי קודם, היו בעבר רבות מאד, ועם השנים מספרן הצטמצם. חלקן התאחדו, והגבולות שלהן השתנו שוב ושוב לאורך השנים עד שנקבעו סופית. וזהו בדיוק שורש הבעיה. הגבולות המשתנים יצרו סכסוכים בין קונטרדה אחת לשכנתה, וגם היום, יחסי היריבות הם בעיקר בין קונטרדות שכנות. סיבות נוספות ליריבות הן עלבונות והתנהגויות פסולות שקרו לאורך השנים בזמן המרוצים עצמם, או מקרים שבהם בני קונטרדה מסוימת לא הוזמנו לחגיגות, וכן הלאה. מרוץ הפאליו מתקיים פעמיים בשנה, אבל לעיתים נקבעים מרוצים שלא מן המניין בתאריכים אחרים. בזמן שתי מלחמות העולם הפאליו לא התקיים, לדוגמה. אבל בסוף מלחמת העולם השנייה נקבע מרוץ מיוחד, שנקרא פאליו השלום (PALIO DELLA PACE). הפאליו לא התקיים גם בשנתיים האחרונות, בשל מגפת הקורונה. הפאליו, אם כן, הוא אירוע בעל חשיבות מהותית עבור תושבי סיינה, שחיים את המרוץ ואת המסורות הקשורות אליו לאורך כל השנה, ולא רק בסמוך לאירוע עצמו. עבורם, לא מדובר על אירוע תרבותי ופולקלוריסטי פשוט, שנועד רק למשוך תיירים. להיפך, הם לא אוהבים במיוחד את נוכחותם של הזרים. אפשר בהחלט לבקר בסיינה בזמן ימי הפאליו, כל עוד שתקפידו על כמה חוקים שנקבעו על ידי תושבי העיר: יש להתנהג בכבוד, אסור לעודד אף קונטרדה, אסור ללבוש את הצבעים של אף קונטרדה, יש לעמוד בצד ולא לתפוס את המקומות בשורות הראשונות (דבר בלתי אפשרי ממילא, למען האמת, מכיוון שכבר ביום שלפני המרוץ תושבים רבים תופסים את המקומות בשורות הראשונות, ונשארים לישון שם במהלך הלילה), ואסור להתלונן על האופן שבו מתייחסים לסוסים (הזוכים, לטענת הרוכבים ומארגני המירוץ, ליחס אוהב, וגם במקרה של תאונה לא מורדמים). לפני הפאליו, כל קונטרדה מארגנת ארוחת ערב מיוחדת תחת כיפת השמיים, לאורך רחובות הרובע והכיכרות, וגם תיירים יכולים להשתתף בה. ארוחת הערב שנועדה לחגוג את ניצחון הקונטרדה במרוץ, לעומת זאת, פתוחה לתושבי הקונטרדה בלבד. לא רק מירוצי סוסים סיינה וסביבותיה אינן רק יעד חובה לאוהבי היסטוריה, אלא גם לחובבי אוכל טוב ויין. באזור הזה ממש תמצאו יינות נהדרים, כמו יין הברונלו (BRUNELLO DI MONTALCINO) המפורסם. בנוסף, תוכלו לטעום מרקים, בשרים ומעדנים מתוקים מסורתיים ידועים כמו הפנפורטה (PANFORTE) – עוגה מתוקה המתובלת בדבש, קינמון ופירות יבשים, וריצ'ארלי (RICCIARELLI) – עוגיות רכות ומתוקות, בעלות צורה אליפטית, העשויות מבצק שקדים נימוח ומצופות בסוכר ווניל.

בסופר מרקטים הגדולים באיטליה נמכרים גם מוצרים כשרים, מידי כמה חודשים מתעדכנת רשימה בהשגחת הרבנים של איטליה המציינת אלה מהמוצרים שנמצאים ברוב רשתות השיווק הגדולות והם כשרים הרשימה אינה כוללת חלב ישראל או לחם בהשגחה. הנה לינק לרשימה, יש תרגום גם באנגלית ובחלק מהמוצרים יש גם תמונות. ​המוצרים מופיעים בצד ימין של הדף, ברשימה הכתובה בצבע כחול בהיר. לחיצה על המוצר תפתח את הדף שלו, אשר בו לעיתים מופיעות גם תמונות. יש אפשרות לשאול שאלות ולהענות באנגלית. הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו "איטליה למכורים" לטיפים ועצות ​לינק לרשימת המוצרים הכשרים חשוב לציין שאתר ״באיטליה״ איננו אחראי לעדכון, לתקינות או לכשרות המוצרים המופעים ברשימה. האתר מבקש רק להביא לידעת המטייל את קיומה והשימוש ברשימה הוא על אחריותו האישית של כל מטייל. בכל מקרה של ספק יש להתיעץ עם סמכות רבנית המקובלת על המטייל. מסעדות ובתי קפה כשרים במילאנו Denzel מסעדת בשר כשרה (רבנות מילאנו), התמחות המבורגרים. אפשרות להזמנת קייטרינג וארוחות שבת. כתובת: Via Giorgio Washington, 9, 20144 Milano טלפון: 02-48519326 משלוחים: deliveroo.it לאתר המסעדה Ba Ghetto Milano מסעדה וותיקה בסגנון ישראלי/איטלקי כשרה, לרשת סניפים בערים: מילאנו, רומא, פירנצה וונציה. אפשרות להזמנת קייטרינג וארוחות שבת. כתובת: Via Sardegna, 45, 20146 Milano טלפון: 02-4694643 משלוחים: ristoranti.it, justeat.it לאתר המסעדה Carmel פיצריה ומסעדה חלבית כשרה בסגנון ישראלי מגישים גם מנות איטלקיות. אפשרות להזמנת קייטרינג וארוחות שבת. כתובת: Viale S. Gimignano, 10, 20146 Milano טלפון: 02-416368 משלוחים: justeat.it לאתר המסעדה Snubar מסעדה לבנונית כשרה. אפשרות להזמנת קייטרינג וארוחות שבת. כתובת: Via Giorgio Washington, 13, 20144 Milano טלפון: 02-45377861 משלוחים: deliveroo.it לאתר המסעדה My Kafè בית קפה וגלדירה (חלב ישראל) כתובת: Via Luigi Soderini, 44, 20146 Milano טלפון: 02-38232748 לאתר המסעדה מסעדות ובתי קפה כשרים ברומא Fonzie the Burger's House מסעדת המבורגרים כשרה בגטו היהודי, נוסדה ב-2012. שלושה סניפים: Via Catanzaro, 33, Roma טלפון: 06-42443654 Via di S. Maria del Pianto, 13, Roma טלפון: 06-66892029 Via della Vite, 53, Roma טלפון: 348-4591992 ubereats.com, justeat.it, fonzietheburgershouse.com, deliveroo.it, glovoapp.com :משלוחים לאתר המסעדה Yotvata יוטבתה מסעדה חלבית בגטו היהודי, פיצות, פסטות, דגים. חלב ישראל. כתובת: Piazza Cenci, 70, 00186 Roma טלפון: 06-42443654 משלוחים: deliveroo.it לאתר המסעדה Little Tripoli מסעדה בשרית מזרח-תיכונית המגישה גם מנות איטלקיות. גלאט כשר. כתובת: Via Polesine, 16/18, 00161 Roma טלפון: 06-64220481 משלוחים: thefork.it לאתר המסעדה Renato al Ghetto - Hostaria Kosher מסעדה בשרית רומאית כשרה בגטו היהודי. מנות מסורתיות מהמטבח הרומאי. כתובת: Via del Portico d'Ottavia, 5, 00186 Roma טלפון: 06-47545830 לאתר המסעדה Su Ghetto מסעדה בשרית רומאית כשרה בגטו היהודי. משתייכת למסעדת בגטו. כתובת: Via del Portico d'Ottavia, 1C, 00186 Roma טלפון: 06-68805605 משלוחים: ristoranti.it לאתר המסעדה BellaCarne מסעדה בשרית כשרה בגטו היהודי. מנות ללא גלוטן, ארוחות שבת. כתובת: Via del Portico d'Ottavia, 51, 00186 Roma טלפון: 06-6833104 משלוחים: bellacarne.it, justeat.it, deliveroo.it לאתר המסעדה Ba Ghetto Roma מסעדה וותיקה בסגנון ישראלי/איטלקי כשרה, לרשת סניפים בערים: מילאנו, רומא, פירנצה וונציה. כתובת: Via Livorno, 10, 00162 Roma טלפון: 06-4404840 משלוחים: ristoranti.it לאתר המסעדה Marlene’s gelateria גלידריה כשרה בגטו היהודי של רומא. כתובת: Via del Portico d'Ottavia, 1/B, 00186 Roma טלפון: 06-44233067 משלוחים: glovoapp.com, deliveroo.it עמוד הפייסבוק Daruma Sushi Kosher מסעדה יפנית כשרה המתמחה בסושי, פעילה משנת 2011. כתובת: Via del Portico d'Ottavia, 14, 00186 Roma טלפון: 06-68891836 משלוחים: darumasushi.com, deliveroo.it, justeat.it, glovoapp.com, ubereats.com לאתר המסעדה Nonna Betta מסעדה בשרית רומאית כשרה. כתובת: Via del Portico d'Ottavia, 16, 00186 Roma טלפון: 06-68806263 לאתר המסעדה מסעדות כשרות בונציה Gam Gam מסעדה ישראלית/יהודית כשרה בגטו של ונציה, ניתן לבצע הזמנות גם לשבת. כתובת: Cannaregio, 1122, 30121 Venezia טלפון: 366-2504505 משלוחים: glovoapp.com לאתר המסעדה מסעדות כשרות בפירנצה Ruth's Kosher Jewish Restaurant ליד בית הכנסת של פירנצה, מסעדה צימחונית, בשרי לפי הזמנה מיוחדת, ניתן להזמין ארוחות שבת. כתובת: Via Luigi Carlo Farini, 2a, 50121 Firenze טלפון: 055-2480888 לאתר המסעדה Ba Ghetto Roma מסעדה וותיקה בסגנון ישראלי/איטלקי כשרה, לרשת סניפים בערים: מילאנו, רומא, פירנצה וונציה. כתובת: Via Luigi Carlo Farini, 5r, 50121 Firenze טלפון: 055-2302567 משלוחים: ristoranti.it, justeat.it, ubereats.com, glovoapp.com לאתר המסעדה מפת גוגל לטבעונים וצמחונים - אלטרנטיבה לאוכלי כשר - ניתן להשתמש בה מהנייד

לרגל יום הולדתו השבעים של נני מורטי חוזרת יעל ישראל אל הבמאי האיטלקי הידוע, ובוחנת את השינויים והתהפוכות שעברה יצירתו לאורך השנים. סרטו האחרון, שהוקרן בפסטיבל קאן 2023, זכה אמנם לביקורות קשות, אך אין ספק שלמורטי נותרו עדיין דבר או שניים לחלוק עם הקהל... בחור גבוה וגמלוני כבן ארבעים, מזוקן ונאה, רוכב על ווספה ברחבי רומא השמשית שצבעה כעין הדבש הניגר, בסרט "היומן של נני מורטי". גבר גבוה, שחרחר, עדיין נאה למרות שכבר נושק לשישים, יושב מול בית הספר של בתו הקטנה, אורב בעיני נץ לדמותה הניבטת בחלון־הכיתה ושומר עליה מכול משמר, בסרט "אי של שקט". גבר מזדקן וקפדן כבן שבעים צועק מרות על בנו הצעיר שעשה תאונת דרכים ברחוב למטה, בסרט "שלוש קומות". כומר צעיר כבן שלושים חוזר לרומא אחרי מסע צליינות בסרט "המיסה הסתיימה", ומגלה שכל מי שהוא מכיר סובל מדיכאון ושואל את נפשו למות, ולכן הוא ממהר לנוס מעירו האהובה כדי שחלילה לא יידבק במשאלת־המוות של תושבי רומא המדוכדכים ממצבם. כל אלה הם נני מורטי, ה"ננים" המקסימים שנחרטו בזיכרוני מארבעים וחמש שנות קולנוע של מורטי כשחקן וכבמאי. הוא התחיל כשהיה צעיר מאד – כבר בגיל 23 קיבל מורטי תפקיד־משנה ב"פדרה פאדרונה" המהולל של האחים טאביאני, ובאותה שנה כבר ביים את סרטו הארוך הראשון, ואף נטל לעצמו את התפקיד הראשי. מורטי הוא דוגמה לקולנוען ששולט כמעט בכל חלק בסרטיו, ואף לא מפחד לביים את עצמו בתפקידים הראשיים, שלא פעם מהדהדים פרטים אמיתיים רבים מחייו שלו. בסרטו העלילתי הכי מקסים בעיניי, "היומן של נני מורטי" משנת 1993, הוא מתאר את מצבו בגיל ארבעים, כאשר פוקדים אותו כל מיני תסמינים מוזרים, שעיקרם גירודים ונדודי שינה, אבל אף רופא לא מצליח לאבחן מה יש לו. לכן הוא מחליט לחפש את עצמו, לתהות על האיטלקיות, ולסגור את משבר גיל הארבעים שפקד אותו במסע מרתק באיטליה של שנות התשעים. כהרגלו, הוא תוקף את כל הנושאים הללו בהומור שחור, מדוכדך ונהיליסטי, שמאפיין כל יוצר קצת־מיואש וקצת ליצני בעידן הפוסט־מודרני. זה מתחיל בצילומים יפיפיים של הקיץ הרומאי הלוהט, בעיר החצי נטושה – אלה שהעניקו לו התואר "וודי אלן של רומא". כשם שאלן הוא המאהב הקולנועי של ניו יורק, מורטי הוא ללא ספק המאהב הקולנועי המובהק של רומא. המסע ממשיך בנסיעות עם חברו הפילוסוף לאי סטרומבולי, היכן שרוברטו רוסליני צילם את "האדמה הרועדת" עם אשתו, אינגריד ברגמן. החלק הזה ביומן הקולנועי המבריק והשנון, מזמן כמה מן הקטעים האירוניים המצחיקים ביותר בקולנוע האיטלקי בן־זמננו. באחד מהם, עומדים נני וחברו הפילוסוף על הר הגעש, ומבחינים ממול בחבורת אמריקאים שמפטפטים ברעש רב. החבר, שטען בראשית המסע שהוא מתעב עד מוות את הטלוויזיה הרדודה והוולגרית, הספיק להתמכר אליה בינתיים במהלך הטיול. לכן הוא צועק לאמריקאים כדי לברר איתם מה קורה לרידג' בסוף העונה של "היפים והאמיצים". היש דימוי מצחיק ולעגני יותר מזה לחברה שאיבדה את כל כבודה ונכסיה התרבותיים למען טראש נחות? מול פאזוליני ורוסליני שאחריהם הם מתחקים במסע, ומול יתר ענקי הקולנוע האיטלקי, מה נשאר? ג'ניפר בילס בלהיט ההוליוודי המטופש, "פלאשדאנס"! איזו עליבות. מורטי וחברו אומנם מגנים את התרבות הפופולרית הגסה ואת הקולנוע האמריקאי הירוד, אבל בצר להם, הם גם מודים בחצי קול שנשבו בקסמם. אין יותר אנטוניוני, אין דה סיקה, אין פליני, אין ויסקונטי, אין ברטולוצ'י – אבל יש את ג'ניפר בילס שמורטי התאהב אז נואשות בדמותה הקולנועית. היא דווקא כן מגיעה לככב בסרטו. מורטי היוצר הוא אמן של הומור יבש ועוקצני, סוג של אנדר־סטייטמנט מבדח מאוד, פרי של אישיות נוירוטית שמתמודדת עם חרדותיה באמצעות הומור נוקב – אם תרצו, עוד נקודת השקה לוודי אלן. ב"אפריל", המשכו של "היומן", הוא מתמודד עם חרדותיו לקראת היותו אב בפעם הראשונה בחייו – אב לבן יחיד, כמובן. אין ספק שהפרט האוטוביוגרפי הזה מהדהד את הקטע העוקצני מ"היומן", שבו הוא מתקשר לכל מיני חברים שלו ברחבי איטליה, ותמיד עונים שם הילדים – כולם כאחד הם ילדות או ילדים יחידים, וכולם סוג של "ילדים עריצים" שמושלים בהוריהם. כך מגלה מורטי לתדהמתו המבודחת שאיטליה הפכה ל"אומת הילדים היחידים" – אולי פרי של נוירוזות חברתיות או פרטיות, אולי כתוצאה של תרבות־השפע, ואולי, פשוט כי נגמר הליבידו והלך החשק לעשות ילדים בעולם שהולך ונעשה אלים, מושחת ומנוכר, עולם שמתמוטט מערכיו. לא פלא שמורטי, שמאלני מובהק בהשקפותיו הפוליטיות ואף פעיל חברתי, גילם ב-2006 בסרטו "התנין" את סילביו ברלוסקוני, שאותו הוא כל כך מתעב, עד כי ב-2002 אף ארגן הפגנת־ענק נגדו ברומא. הסרט יצא לבתי הקולנוע ערב הבחירות, ויש הטוענים שיש לו חלק בהפסד המוחץ של ברלוסקוני. אולי ירדה לו אז אבן קטנה מליבו הנוירוטי, חרדה אחת פחות, שבטח שבה לככב בחייו בגדול עם בחירתה לאחרונה של אשת הימין הקיצוני, ג'ורג'ה מלוני, לתפקיד ראש ממשלת איטליה. טוב, חרדות אינן דבר זר למורטי הנוירוטי. אבל בעוד שהוא התייחס אליהן בהומור ב"יומן" וב"אפריל", כמה שנים מאוחר יותר, לאחר שהפך לאב, הוא כבר התייחס אליהם בכובד־ראש, ואילו בסרטיו הבאים הוא התמודד איתן לאו דווקא באמצעות הקומדיה כי אם בדרמה. הדרמה המשפחתית הראשונה הייתה "חדרו של הבן" (2001), שבה הוא מגלם את הגיבור הראשי שמאבד את בנו המתבגר, שמת בתאונת צלילה. אחריה הגיעה דרמה משפחתית מדכדכת נוספת, שמורטי אומנם לא ביים, רק השתתף בה: ב"אי של שקט" (2008), הוא מגלם גבר שאשתו מתה. האובדן מעביר אותו על דעתו, גורם לו לחרדות קשות לגבי בתו הקטנה, ובעקבות מותה של אשתו הוא יושב יום־יום בגינה הציבורית מול בית הספר של בתו, ומשגיח עליה מפני כל רע אפשרי. ב-2014 הגיעה הדרמה "אימא שלי", שבה הוא ואחותו הבימאית מתמודדים עם רגשות היתמות שצפו בהם לאחר שאיבדו את אמם. ואז בא סרטו הלפני־אחרון, "שלוש קומות" (2021), עיבוד של מורטי לרומן של אשכול נבו הישראלי. גם כאן בולטים החרדות והאובדנים שהורסים את המשפחות באותו בניין: בנו של מורטי הורג אישה בתאונת דרכים, ובדירה למטה חושד האב ששכן זקן התעלל מינית בבתו הקטנה. סרטו האחרון, Il Sol dell’Avvenire, עדיין לא הוקרן בישראל. אם מסכמים את הקריירה הארוכה של מורטי, שהשנה יהיה בן 70, אפשר בהחלט לומר שהחצי הראשון של יצירתו, משנות ה-80-90, היה הרבה יותר מעניין מן היצירות הקולנועיות שלו שבאו אחר כך. איכשהו, לדעתי הוא איבד את ההומור המושחז שלו. האם זה משום שהוא הפך לאב, והחרדות לבנו הפכו ממשיות פתאום, ולא עוד רק פחדים מעורפלים של אב לעתיד? כאשר הוקרן בארץ סרטו "היומן של נני מורטי", מורטי בכבודו ועצמו הגיע לישראל לביקור. כצפוי, גם בפגישה איתנו העיתונאים, הוא היה מקסים וחינני בדרכו הטרגי־קומית. הוא לא היה שונה בהרבה מן הדמות שהוא גילם בסרט: צחוק־צחוק, אבל החיים קשים, לא? נקודת ההשקה עם עמיתו הניו יורקי, וודי אלן, רבות למדיי: כאמור, הוא משחק ברוב סרטיו בתפקיד הראשי, הוא סוג של גיבור טרגי־קומי מדוכדך ונהיליסטי, והוא מתעד את רומא אהובתו מכל הכיוונים. אבל בעוד שאלן ביים עשרות סרטים, שחלקן יצירות מופת של ממש, מורטי הוא הרבה פחות משמעותי בפריזמה של הקולנוע העולמי, ואל אמריקה הוא בכלל לא פרץ. אבל יש לו בהחלט מקום של כבוד בקולנוע האיטלקי המודרני, שאינו משופע כיום ביוצרים חד־פעמיים, כפי שהיה בעידן תור־הזהב של הקולנוע האיטלקי, אי אז בשנות ה-50-60-70. גם זה משהו. ואולי עוד מצפים לנו ממנו יצירות מעניינות בעתיד. נראה לי שכמו אלן, גם הוא לא ייפרד בקרוב מהקולנוע.

וילה ואלמרנה בעיר ויצ׳נזה נבנתה בסוף המאה ה-17. היא מכונה גם Ai Nani, ״אצל הגמדים״, בגלל 17 פסלי גמדים בסגנון גותי המתנוססים על החומה המקיפה אותה הגמדים הם חלק מסיפור אגדה אודות נסיכה גמדה אשר אביה כלא אותה בטירה והקיף אותה במשרתים גמדים כמוה כדי להסתיר ממנה את חריגותה. יום אחד נקלע אל גן הטירה נסיך יפה תואר. ליבה של הנסיכה יצא אליו, אך היא עמדה מיד על ההבדלים בינהם והניחה שהוא לעולם לא ישיב לה אהבה. לכן קפצה מראש מגדל אל מותה. המשרתים שהיו אמונים על שמירת שלומה, הפכו מרוב צער לפסלי אבן. הוילה קטנה באופן יחסי לוילות אחרות שנבנו בסביבתה ובתקופתה. חדרי קבלת הפנים, ׳הסלון׳ קטנים למדי. מתחם הוילה בנוי משלושה חלקים נפרדים. ״בניין ראשי״, בו נמצאים חדרי קבלת הפנים, ״בית אורחים״, ו-״האורוות״ (בניין האורוות שופץ במהלך השנים ושימש כסטודיו לאדריכל בן המאה ה-20 קארלו סקראפה משנת 1972 ועד מותו) הבניין הראשי נבנה ראשון. ב 1669. עבור המשפטן ג׳יאנמריה ברטולו. לאחר מכן הוילה נמכרה לג׳יוסטינו ואלמרנה אשר הוסיף לה את ב- 1720 את ״בית האורחים״ בעזרתו של הארכיטקט Francesco Muttoni. חשיבותה הגדולה של הוילה היא באפרקסאות שצייר על קירותיה גדול הציירים הונציאנים של התקופה, ג׳יאמבטיסטה טייפולו, ביחד עם בנו ג׳יאנדומניקו. טייפולו ובנו שבו זמן קצר לפני שהוזמנה מהם סדרת האפרסקאות מן העיר Würzburger בגרמניה שם עיטרו תקרה בארמונו החדש (הריזידנס) של השליט המקומי. פרוייקט עצום ומרהיב זה קנה שם דבר לעבודתם בעולם האמנות באירופה באותה התקופה. (1753) ועל כן ג׳יוסטינו ואלמרנה הזמין אותם לבוא ולעטר בציוריהם גם את הוילה שלו. ב -1757 הם באו לויצ׳נזה ובמהלך ארבעה חודשים יצרו שני מחזורי אפרסקאות מרהיבים הנחשבים כעת לאחת מפסגות הציור של המאה ה-18 ובה בשעה לאחד משיאי יצרתם של האב ובנו. בנוסף לאפרסקאות ישנם בוילה תבליטים מרהיבים ופסלים אשר על יצירתם אחראי Gerolmo Mengozzi Colonna, אמן יליד פררה אשר עבד עם טייפולו במשך ארבעים שנה. מחזורי האפרסקאות את האפרסקאות שבבית המרכזי צייר טייפולו ואת אלו שבאגף האורחים צייר בנו. (לבד מחדר אחד, הנקרא חדר ״האלים באולימפוס״ אשר גם הוא צוייר על ידי האב) על פי סגנונות הציור השונים והנושאים שבחרו, אפשר לראות בבירור שלשניים היו מקורות השראה שונים בתכלית זה מזה. הנושאים של טייפולו הם תמיד נשגבים, שמיימים, הוא מושפע מן הספרות ומן המיתולוגיה ונמשך לתאטרון. בנו לעומת זאת מבקש לתאר את הטבעי והפשוט, הוא מצייר את חייהם של האנשים סביבו ואת הטבע המקיף אותו. כאשר מבחינים בשוני בין הסגנונות בחדרים בהם עבדו האב ובנו יחד, אפשר לדמות מין מאבק זעיר המתרחש על פני קירות הוילה בינהם. מחזורי האפרסקאות של טייפולו בבית המרכזי במדרגות העולות מן הגן מובילות אל אולם מבואה ארוך. המבואה מוליכה אל כל ארבעת החדרים אשר משני צידיה. הקומה כולה נקראת״הפיאנו נובילה״ קומת האצילים בתרגום מילולי מאיטלקית. זוהי היא הקומה היצוגית שבה מקבלים אורחים. חדרי השינה נמצאים בקומה העליונה. נושאי האפרסקאות בבית המרכזי נלקחו מן היצירות הספרותיות הקאנוניות של תרבות המערב, כפי שנתפסו בתחילת המאה ה- 18. ראשית כל ״אפגניה באאוליס״ לאורפידס. לאחר מכן״האיליאדה״ להומרוס, ״האינאדה״ לוירגיליוס, ״אורלנדו המטורף״ ללודביקו אריאוסטו, שהוא אפוס איטלקי מתקופת הרנסס המספר על מסעות הצלב, אבירים, שיקויים, וקוסמות. ואחרון -״ירושלים המשוחררת״ לטורקוואטו טאסו, משורר איטלקי שווה בחשיבותו לדנטה ופטררקה. אפוס על שחרור ירושלים העוסק במסע הצלב הראשון, אולם הפך ליצירה פופלארית והיה ידוע גם מעבר למעגל האינטלקטואלי של התקופה, במהלך המאות ה-16 ה- 17 וה- 18, על שום ההתמקדות בחייהם האישים והרומנטיים של אבירי מסע הצלב. המבואה על קירות המבואה מתוארת סצנה מתוך המחזה ״איפגניה באאוליס״ לאוריפידס, מחזה יווני שנכתב בשנת 410 לפנה״ס. על מזבח שוכבת אפגניה בתם של אגממון ולימנטרה, מעליה אוחז בסכין ומתכונן להעלותה קורבן, עומד הנביא. הם מוקפים קהל אשר מבט מדוקדק בהם יגלה כי כולם מפנים את מבטם אל נקודה בצידו השמאלי של החדר, שם, בטכניקה ציורית היוצרת אשלית תלת מימד, מרחפת על גבי ענן בלווית שני מלאכים צביה פעוטה שנועדה לשמש קרבן במקום איפגניה. את הצביה שלחה האלה ארטמיס אלת הציד והירח. אם נביט למעלה אל התקרה נראה אותה מוקפת מלאכים. אגממון אביה של איפגניה ביקש להפליג עם צי ספינותיו אל עבר טרויה על מנת להשתתף במלחמה. אך האלה ארטמיס עצרה את הרוח ובכך עיכבה את אוניותיו בנמל וסיכלה את תוכניותיו. הנביא יעץ לאגממון להקריב את בתו לארטמיס כדי להפיס את כעסה. הבת הסכימה לשמש כקרבן. הציור מתאר את הרגע המדוייק של ההצלה והפיוס. אפשר להסתכל על דגלי הספינות מאחור ולראות שרוח מנשבת בהם. מבט נוסף אל צידה השני של התקרה יגלה את איאלואס אל הרוחות הנושף מפיו רוח על פני הים, רוח זו היא שגורמת לדגלים להתנפנף. הבת ניצלה, האלה מפוייסת, הרוח שבה לנשב והצי יוכל להפליג אל המלחמה. את אגממנון עצמו אנו רואים בצד ימין רכון ראש, עטוף בגלימה אדומה המכסה את פניו, איננו מסוגל להתבונן באסונה של בתו ומחמיץ גם את הצלתה. סלון האיליאדה על הקיר השני מצויירת שתי סצנות נוספות, באחת מהן, מכינים את כלי המלחמה לקראת היציאה לטרויה. ובשניה נראה אדם המביט אל המזבח בפנים מכורמות. יתכן וזהו הפטרון ובעל הבית, Giustino Valmarana. לצידו כלב הנפרד בצער מאדונו. (אולי יוליסס) מעל הדלת, במונו כרום, מתוארים ארבעת הנהרות החשובים ביותר באיטליה. אליהם יושבים על מוצאם. בריסדיה המשרתת של אכילס נלקחת בכוח ונמסרת לאגממנון כדי שיחזיקה בה בשבי כפקדון. אכילס הזועם מזנק לעבר אגממנון אך מינרווה אלת המלחמה והחכמה מופיע מן השמיים ואוחזת אותו בשערותיו. תפקידה בסיפור, על פי מסורת התאטרון היווני העתיק, הוא ה׳דאוס אקס מכינה׳, בלטינית: האל במקום המכונה, כלומר, המכשיר או הכלי אשר מניע את העלילה וגורם לאירועים שבסיפור להתגלגל קדימה. אכילס האבל מבקש נחמה אצל אמו טטיס אלת הים. ציור הנוף שבקיר האחרון באולם זה מיוחס לבנו של טייפולו, ג׳יאנדומינקו. על התקרה מצויירת מינרווה. מחזור האפרסקאות בחדר ״האיליאדה״ הוא בעל אופי תאטרלי מובהק, המודגש על ידי אופן בניית הקומפוזיציה. כל אפרסקו ובו דמויות המתארות ארוע, מוקף באלמנטים ארכיטקטונים (מצויירים) המעוצבים כקדמת במה. לרקע הוענק מימד של עומק במה מעוטר בתפאורה. התמונה האחרונה של אכילס ישוב בין שני עמודי שיש מצויירים, אשר מעבר להם נראה הים ממנו מגיחה טטיס אמו כדי לנחם אותו, חותמת את המבע התאטרלי של החדר כולו. גם כאן האמן מבקש לערב את הצופים בהתרחשות. ״השחקנים״ מתעלמים מקיומו אך הוא נוכח כצופה בלב האירועים עצמם. טייפולו בקש למלט את התודעה מן הפרוזאי ומהראלי, אל המחשבה העמוקה, השקיעה בעומק ההרהור. כאלו השורים על אדם כשהוא צופה במחזה או קורא בספר. טייפולו מקיף את הצופה באירועים המיתים הלובשים גוף וצורה ועל ידי טכניקת הציור שלו בורא אווירה איטית, בעלת פני שטח רחבים, משתרעים, אשר מסרבים לצמצום הנדרש על מנת לאזן בין חזון חלומי לחוויה קונקרטית. בין שני החלונות הפונים אל הדרך הראשית, צוייר אפרסקו המתאר את קופידון/ארוס בתעופה. הוא אוחז בידייו אשפה טעונה בחיצים רבי רושם מפני שביכולתם להפר את הסדר. מתחתיו באופן צורם שאיננו משתלב בסגנון הכללי של החדר מצוייר נוף מקומי ובו שני איכרים לבושים במלבושי התקופה שבה צוייר האפרסקו. דמותו של קופידון היא מעשה ידיו של טייפולו האב ואילו הנוף הכפרי צוייר על ידי בנו, ג׳יאנדומניקו. התמונה חסרת איזון וחריגה לאווירה האפית הכללית שבחדר. סלון אורלנדו הזועם - Orlando Furioso כאמור אפוס איטלקי מתקופת הרנסס שנכתב על ידי המשורר לודביקו אריאוסטו. אחת הפואמות הארוכות ביותר בספרות האירופאית. העלילה מתרחשת על רקע מלחמות הנוצרים במוסלמים במהלך מסעות הצלב. אך המוקד הינו עלילות המשנה - סיפורי האהבה, הכשפים וההרפתאקות של האבירים השונים. האפוס נקרא ״אורלנדו הזועם״ בגלל הסיפור על אהבתו החד צדדית של אורלנדו לנסיכה המוסלמית אנג׳ליקה. אהבה נכזבת שגורמת לו להשתגע. החדר שהקדיש טייפולו ל״אורלנדו הזועם״ פונה אל הצפון ועל כן אינו מואר באור ישיר. הציורים נראים כמו הגדלה של קנווסים הממוסגרים במסגרות עץ מסיביות בסגנון רוקוקו טהור, כלומר, עבור בני התקופה, סגנון עכשוי. כבר מן הציור הראשון המתאר את אנג׳ליקה הקשורה לסלע, ברור שגם כאן דמות נשית היא דמות המפתח המובילה את האירועים המתוארים.אנג׳ליקה נקשרת לסלע על ידי פירטים במטרה שלוויתן יטרוף אותה. האביר רוג׳רו רכוב על היפוגרף (יצור מיתולוגי אשר ראשו וכנפיו הם כאלו של נשר ואילו חלק גופו האחורי כשל סוס) מגיע לשחררה. בהמשך פוגשת אנג׳ליקה את החייל הפצוע מדורו - Modoro, ומטפלת בפצעיו. הם מתאהבים ונאלצים לתת לזוג האיכרים שנתן להם מחסה בביתם, את הטבעת שנתן אורלנדו לאנג׳ליקה כנדר והוכחה לאהבתו. את האיכרים באפרסקו צייר ג׳יאנדומניקו בנו של טייפולו. על הקיר האחרון ציור של אנג׳ליקה חורטת את שמו של מודורו על עץ בעוד הוא מביט בה בעיניים מלאות אהבה. על התקרה מצויר קופידון שעיניו מכוסות, נוהג בכרכרת עננים רתומה ברישול לכרובים נוספים סמל לתשוקת ההתאהבות המעוורת את האדם. האווירה בחדר היא אווירה הרואית פסטורלית, ונדמה שהיא ניזונה מאידיאליזציה חריפה של האינטימיות. בד בבד היא מסייעת לדיוק המהלך הפואטי אותו מוביל האמן באופן עקבי, חדר אחר חדר, של הז׳אנרים העיקרים בספרות מאז העת העתיקה. חדר ״אורלנדו הזועם״ מוביל בחזרה אל המבואה ומשם נכנסים אל סלון ה״אינאדה״ סלון האינאדה פואמה אפית רומית מאת וירגליוס. שניים עשר כרכים המתארים את הרפתקאותיו של אינאיס. נכתבה בימי השלום שהשכין אוגוסטוס לאחר שנרצח יוליוס קיסר. האינאדה נכתבה על מנת לברוא גיבור לאומי שמוצאו אלוהי למחצה ואנושי למחצה ובכך לפאר את הקיסרות. אינאיס הוא טרוייני אשר לאחר המלחמה עם יון יוצא למסע ארוך אשר יוביל אותו בסופו של דבר ללציוס שבאיטליה שם יקים את העיר רומא ויהווה ראשית לרומאים. גם בחדר זה גיבורת האפרסקאות היא אשה. דיידו. מלכת קרתגו. וגם מהלך חייה כחייהן של הגיבורות בחדרים האחרים, יופרע ויכוון על ידי התערבותם של האלים. האפרסקאות בחדר האינאדה מתארים, את הגעתו של איניאיס לחופי קרתגו ביחד עם משרת ובנו שם נגלת לו אמו, אלת האהבה, ונוס. ונוס חורשת המזימות, הופכת את נכדה לבנה בכורה, ארוס. כאשר מציג אינאס את עצמו בפני מלכת האי דיידו גורם לה ארוס להתאהב באינאס אהבה נואשת. זוהי מזימה של ונוס המנסה לעכב את איניאס בקרתגו, אולם גורלו של איניאס הוא להניח את היסודות להקמת רומא ועל כן במצוות מרקוריוס הוא מותיר מאחוריו את דיידו שבורת לב ומפליג מקרתגו. דיידו שאינה יכולה לשאת את אבדנו מתאבדת. טייפלו הקדיש את הקיר הגדול בחדר לפגישה בין דיידו לאינאיס מלווה בבנו אשר כנפי ארוס שלו גלויות רק לעיני הצופים באפרסקו וחבויות מפני האנשים הנוספים המצויירים בה. בפגישה זו ארוס גורם לדיידו להתאהב באינאיס. בעיניה של דיידו ניתן לראות את ניצני האהבה כמו גם את הצל הטרגי שמרחף על עתידה. התאבדותה של דיידו מסמנת שיבוש חמור העתיד לבוא על רומא ועל קרתגו. זוהי מעין פרשנות משנית או קריאה נוספת שהאפרסקו מעניק לאיניאדה, מעין פרשנות מזוקקת ומרוכזת של הסיפור. על קיר אחר מתוארת פגישת ונוס ובנה אינאיס עם ההגעה לחוף קרתגו. הציור במונוכרום מתאר את ונוס במערתו של בעלה וולקאנו, מלווה בבנם ארוס בבואה לבקש ממנו שיכין כלי מלחמה בלתי נראים עבור בנה אינאיס, שנולד לה מיחסים עם בן תמותה פשוט. האפרסקו שצוייר על התקרה נהרס בהפצצה במלחמת העולם השניה ועל כן החדר הזה חסר את ״הנימה המסכמת״ שמעניקה נוכחותם של האלים בציורי התקרות, כדי להדגיש את מעורבותם בגורלם של בני האדם. סלון ה״אינאדה״ מוביל לסלון האחרון המוקדש לאפוס בשם ״ירושלים המשוחררת״ סלון ״ירושלים המשוחררת״ ״ירושלים המשוחררת״ (1581) הוא אפוס שנכתב במאה ה- 16 על ידי טורקאווטו טאסו Torquato Tasso, (1544-1595) הספרות בתקופת הרנסנס התענינה מאוד במציאות פנטסטית שקוסמים, מכשפות, ושיקויים לקחו בה חלק. כל זאת סופר לעיתים קרובות על רקע מסעות הצלב לירושלים. באפוס ״ירושלים המשוחררת״. טייפולו מבין לעומק את המעשה הספרותי של טאסו. בעזרת מכחולו הוא משרטט הלכה למעשה את המאפיינים של הפואמה האלגית שהינה במידה רבה סנטימנטלית אך בה בשעה בעלת מרכיב חיוני של סיפור מוסר המעניק לה מימד שכלתני. רינאלדו, צלבן וחייל, נעצר בדרכו על ידי קוסמת בשם ארמידה. ארמידה הגנה על המוסלמים וניסתה לעכב את הצבאות הנוצרים. בעזרת קולה המכשף שרה לרינאלדו שיר שהרדים אותו ואפשר לה לחטוף אותו. ראשית היא לוקחת אותו למבצר ואז נושאת אותו בתוך כרכרה אל ״האיים ברי המזל״, איים ירוקים שופעי פריחה, המבטיחים תענוגות. בעזרת מראה מכושפת היא שולטת בו והוא מוותר על שאיפות הלחימה שלו ומבכר להשאר בחברתה. גופרדו די בוליונה, מפקד בצבא הנוצרי, שולח את חייליו לחפש את רינאלדו. הם מוצאים אותו ומציגים בפניו מגן. מתנתו של הקוסם מאסקלונה. רונאלדו מביט בהשתקפותו בתוך המגן והמגן מציג לפניו את כל השתלשלות העניניים כפי שקרתה. מעשיה של ארמידה מתגלים לפניו. רינאלדו חש בושה ומחליט לגבור על הכישוף ולשוב להיות לוחם וצלבן. הציור מוצג בצבעים חיים, הבעות הפנים עזות ומחוות הגוף רבות משמעות. טייפולו מתאר את רגע הפרדה בין רונאלדו לארמידה, זו עדין מנסה להפעיל עליו את השפעתה כשהיא מציגה את כל חושניותה אך רונאלדו כבר נשלט על ידי ההגיון. ארמידה מוצגת בתוך קומפוזיציה ״שבורה לחלקים״ הנוף שבאחורי התמונה מופרד ונמצא בעומק במרחק. בלתי מושג, כמו רגשות החיבה העדינים והפרטיים ביותר. טייפולו מצייר את האור באופן היוצר אווירה חושנית מועדנת שבמעודנות. אשר הדגש בה הוא על אינטימיות שבמבט יותר מאשר על אינטימיות גופנית. על התקרה מצויירת אלגוריה בה מנצח המוסר את החטא, האור את החושך והטוב את הרע. הצבעים בחדר יוצרים רושם כאילו הם מתמוססים ומעניקים לאפרסקו אווירת חולשה ורגשנות שנדמה שנעשתה בעצה אחת עם הטבע המקיף אותה הנשקף מן החלונות הפונים מערבה. האפרסקאות בשיאם בשעת השקיעה ובעונת הסתיו. נראה בבירור כי המוטיב החוזר בציורי טייפולו בבית הראשי עוסק בקורבן ובויתור כאחד מערכי האנושיות. איפגניה מקבלת על עצמה לשמש קורבן עבור טובתם של האכאים. בריסידה שפחתו של אכילס ואהובתו, נלקחת ממנו שלא ברצונה והוא אינו יכול להשיבה. ​ אורלנדו מקריב את אהבתו לאנג׳ליקה אך משתגע מעצמת הכאב. אנג׳ליקה בוחרת במדורו. ארמידה ננטשת על ידי רינאלדו כאשר הוא שב לחושיו ומחליט לעזוב האיים הירוקים על תענוגותיהם. ללודביקו ואלמרנה בעל הוילה היה חזון ברור כאשר הזמין את הציורים מטייפולו, שני הגברים המשכילים בחרו בעצה אחת את הנושאים הספרותיים והמיתולוגיים. האפרקסאות על התקרות בכל חדר, כמו מסכמים את הרעיונות שמאחורי הסיפורים. אלו הן אלגוריות שנושאן הוא ההתערבות האלוהי בגורל האנושי. מחזורי האפרסקאות בבנין האורחים - עבודתו של טייפולו הבן אגף האורחים צוייר כמעט כולו על ידי גי׳אנדומניקו טייפולו, בנו של הצייר הידוע וצייר בעצמו (חוץ מחדר אחד, ׳האלים באולימפוס׳ אשר גם הוא צוייר על ידי האב) האפרסקאות של הבן הן עדות לנטישתו את מורשת אביו. כלומר התעלמות מן הנושאים הקלאסיים והמיתיים לטובת התבוננות בחיים האמתיים ובטבע. טייפולו הבן העדיף לצייר את מה שראה. את סביבתו הטבעית. החדר הסיני האפרסקאות בחדר זה הם מפגן ראווה של התרבות הסינית כפי שמבין אותה טייפולו הבן. ברפובליקה הונציאנית כל שהיה ידוע על סין נשאב מן האופרה ״טורנדוט״ של קרלו גוצי ומן הסחורות שהגיעו אל ונציה בדרך הים משם. בציור מתוארת סגידה לאלת הירח ורכישת תבלינים ובגדים יקרי ערך. כל אלה אינם אלה תירוצים על מנת להציג בפני הצופה את המסחר המשגשג עם סין. הצייר שמעולם לא ביקר בסין תאר לעצמו את מראה לאחר שצפה באופרה וקרא ספרים בנושא. הוא דמיין חיות משונות, חרקי ענק, ירקות ופירות שצורתם אקזוטית וזרה. אולי בשל כך מתקיימת מעין נקודה עיוורת בציור. הסצנות המוצגות על הקיר חסרות רקע ממשי. מאחורי הדמויות כמעט לא מופיע נוף, או בנינים, ומה שכן מצוייר מודגש בקושי. רוב הרקע לבן. ג׳יאנדומניקו השתמש כאביו בטכניקה של יציאה מגבולות המסגרת המצויירת של האפרסקו, כדי ליצור אשליה תלת מימדית, באולם הסיני הוא עושה זאת בעזרת ענפיו של עץ. חדר האיכרים בחדר זה ג׳יאנדומניקו משנה לחלוטין את מוקד העניין שלו. הוא מתאר את חיי האיכרים בונטו מחוז הולדתו. על קיר אחד מתואר בציור יום שמש אביך (אופייני עד היום לקיץ הונציאני) אשר מטשטש את צבען של צמרות העצים. על כר דשא סביב שולחן סועדת משפחת איכרים ארוחה פשוטה. אפשר לראות על המפה הלבנה צלחת גדולה של פולנטה. (מאכל אופייני לאזור עד ימים אלה) איכר אוכל בעודו מחזיק את בנו בזרועתיו, אשתו אוכלת כאשר צלחתה מונחת על בטנה ההרה. על קיר נוסף איכרים שרועים תחת עץ עם כלי העבודה שלהם. הגברים מדברים בינהם או נחים. אישה אחת משחילה חוט בפלך טוויה. על הקיר שליד שתי נשים וילדה הולכות לשוק. הן לבושות בבגדיהן הטובים ואינן נועלות נעלי עבודה (כפי שאפשר לראות בציור הקודם) אלא נעלי עקב. בנוסף הן חובשות כובעים. בחלק האחר של אותו הקיר, אשה זקנה נחה בצילו של עץ. היא בדרכה לעיר למכור ביצים. בעודה נחה היא אוחזת במחרוזת התפילה ומשננת את תפילותיה. על הקיר ממול צייר ג׳יאנדומניקו תמונת נוף טיפוסית נפלאה. חדר הטיול - החדר הגוטי בחדר זה מתוארים האצילים בני החברה הגבוהה הגרים בכפר. הם האדונים במערך הכוחות הפאודלי של התקופה. עבודת האיכרים מהחדר הקודם, מאפשרת את חיי המותרות שלהם. האובייקטים הארכיטקטונים מצויירים בסגנון גוטי, וממסגרים גבירות הלבושות בבגדים מרהיבים, מטיילות עם מאהביהן, דעתן מוסחת בברור, על פניהן מבע משועמם, נראה שהפרטים הקטנים מהם מורכבים החיים אינם מעניינים אותם. טיולי האצילים מתוארים גם בנופים חורפיים וגם בנופים קייצים. חדר האלים באולימפוס כאן ניכר שוב כי היד המציירת היא זו של ג׳אנבטיסה טייפולו, טייפולו האב. הנושאים הם אותם נושאים מיתולוגים המזוהים איתו. הוא מחזיר את המתבוננים אל הנשגב. על קיר אחד יופיטר יושב על ענן כעל כסא מלכות. בידו האחת ברק ובאחרת שרביט. לרגליו נשר חי. חדר הקרנבל של ונציה גרם מדרגות משיש ירוק מצוייר על הקיר, מקיף את החדר ויוצר אשליה לפיה ניתן לעלות בהן אל קומה נוספת. משרת שחור יורד במדרגות על מנת להגיש משקה שוקולד חם. מבקרי האמנות משייכים גם הציור הזה לטייפולו האב. על שלושת הקירות האחרים סצנות מן הקרנבל של ונציה מצויירות על ידי בנו. קולומבינה ופנטלונה רוקדים (דמויות מהקומדיה דל ארטה), ׳השרלטן׳. ניכרת חשיבות שהצייר נותן להופעת פרטים קטנים. פרטים אלו מצויירים ביד קלה ובוטחת. גרם המדרגות מצויר על הקירות ומהטל לרגע בצופים הטועים לחשוב שהוא אמיתי התחושה האוחזת במבקרים עם סיום הסיור בין החדרים המעוטרים בחן כה רב, בסגנון המובהק של הרוקוקו היא לעיתים מבלבלת. יש מי שמוצאים אותו מופרז ביופיו, מלאכותי, ואף רעשני. היטיב לתארו, על יתרונותיו וחסרונות, העיתונאי האיטלקי גויידו פיובנה בן העיר ויצ׳נזה, בספרו "la metafisica dei sensi” ״סגנון הציור של המאה ה- 18 בא למלוא ביטויו דווקא כאשר הוא מוצג הרחק מן כנסיות והארמונות הגדולים. על אף האווירה האריסקטוקרטית האופפת אותו הוא במיטבו דווקא כאשר הוא עוסק בהלך הרוח של הבורגנות. בורגנות זו שטעמה האומנותי מוצג בחדריה שלה, כהזמנה למנוסה, כמכשיר לכיונון חלומות, כאוביקט המסייע לצריכה עד כילוי מיידי של הרגשות שבלב״

עשור של שינויים במדינה שמתעבת שינויים, איטליה ששורשיה נטועים עמוק בעבר מתייחסת לשינוים כאל מאורע דרמטי ולא רצוי. ובכל זאת גם איטליה משתנה, הרבה שינויים נרשמו בעשור האחרון, לפניכם סיכום עשור קצר: השפים העולים, הטרנדים באופנה ובעיצוב, קצת על ספרות, נדל"ן, תקשורת, איכות הסביבה, וגם משבר הגירה אחד. אוכל אופנה הגירה עיצוב נדל״ן איכות הסביבה תקשורת ספרות אוכל בעשור האחרון במסגרת מגמה עולמית שמכתיבות תרבות הראליטי והרשתות החברתיות, פרצו לתודעת הציבור שפים איטלקים שהפכו לכוכבי מדיה באיטליה ובעולם. מאסימו בוטורה השף בעל המסעדה הנחשבת לטובה בעולם, לפחות בשנתיים האחרונות (3 כוכבי מישלן), "אוסטריה פרנצ'סקנה" הוא מאסימו בוטורה מהעיר מודנה שבמחוז אמילייה רומאניה. ​ בוטורה הפך לשף סלבריטי בזכות כשרונו ויכולותיו היצירתיות על זה אין עוררין, בסדרת "שולחן השף" (נטפליקס) מספר בוטורה איך בתחילת דרכה של המסעדה הגיש מנות כמו הטורטליני בברודו הנשענות על מסורת עתיקה במודנה אך השינויים שהעביר אותן גרמו לחרם של תושבי המקום על המסעדה והיא נותרה ריקה. עד ש... כמו באגדות, יום אחד עבר שם מבקר מסעדות מאחד העיתונים החשובים באיטליה, סופת גשם וערפל אילצה אותו לעצור במודנה בדרכו למילאנו, הוא אכל במסעדה, כתב ביקורת מהללת בעיתון, וכל השאר היסטוריה. ​ בוטורה עשה לו שם עולמי. כדי לאכול אצלו תאלצו להמתין בתור לפחות חצי שנה, תמורת 500 אירו לסועד תאכלו טוב יותר ממלכים, המנות יהיו מדויקות בטעמיהן ויצירתיות. בוטורה אמר על עצמו בצחוק פעם "בדם שלי זורם חומץ בלסמי והשרירים שלי עשויים מפרמיג'אנו", בעזרת הכריזמה בה ניחן מקדם בוטורה את תדמית האוכל האיטלקי בצורה מקסימה, הוא פרסם ספר על חשיבותו של הלחם, יזם פרויקט של הקמת אולמות אכילה לנזקקים בהם מגישים אוכל שמבשבלים טובי השפים בעולם. קרלו קראקו עוד שף מוביל הוא קרלו קראקו, במקור מישוב קטן ליד העיר ויצ'נזה שבמחוז ונטו, ביסס אט אט במשך השנים את מעמדו כשף מוביל, עבד במסעדות בעלות שם באיטליה וצרפת,שימש כשופט בתוכנית "מאסטר שף איטליה" וכך בעצם פרץ אל תודעת הקהל האיטלקי, בהמשך הצטלם לגרסה האיטלקית ל: Hell’s Kitchen והשתתף בעונה של The Final Table בנטפילקס. לקראקו יש כוכב מישלן והוא בעל מסעדות במילאנו. הופיע גם בארץ בפרק על הכנת ריזוטו ב'מאסטר שף ישראל' ב - 2014. אנטונינו קאנאווצ'יולו מעיירה קטנה בפרובינציה של נאפולי למסעדת 2 כוכבי מישלן על אגם במחוז פיימונטה, קאנאווצ'יולו התחיל להתפרסם עוד בשנת 2003 אך פרסומו הגדול בא לו מ"מאסטר שף איטליה" בה השתתף כשופט יחד עם קראקו. קראקו עזב את התוכנית אולם קאנאווצ'יולו ממשיך. כראוי לנאפוליטני אמיתי מפגין קאנאווצ'יולו חום אנושי בטפמרטורה גבוהה (למשל בצ'פחות עזות על כפתי המתמודדים האהובים עליו) אך באותו הזמן גם קשיחות בלתי מתפשרת בעבודה במטבח, ההערכה שהוא רוחש לחומרי גלם פשוטים והחיפוש אחר מנות שגאוניותן בפשטותן מעוררים כבוד. קאנאווצ'יולו משפיע רעננות על המטבח האיטלקי, רעננות שהיתה כמיהה אליה במשך שנים. אופנה לדבר על איטליה בלי להזכיר את ה – “Moda” האיטלקית זו משימה לא קלה, כמו האוכל גם האופנה היא חלק מה DNA התרבותי האיטלקי, ולא מן הסתם איטליה היא אחת המדינות החשובות בעולם בתחום ומובילת טרנדים עולמיים. בתי האופנה הם רבים, גוצ'י, ולנטינו, ארמאני, פראדה, ורסאצ'ה, דולצ'ה גאבנה, פנדי, בוטגה ונטה ועוד רבים אחרים, נחשבים למותגים מובילים, הנה מעט ממה שהתרחש שם בעשור האחרון: בלוגרית אחת ששינתה הכל. קיארה פראני החלה את דרכה בתחילת העשור כבלוגרית אופנה, כמה שניות לפני שנוסד האינסטגרם, כיום היא נחשבת לחשובה שבין משפיעות הטרנדים האופנתיים. עם מותג ביגוד והנעלה משלה ו- 18 מיליון עוקבים. בעזרת הבלוג שכתבה (זוכרים? כמה שניות לפני האינסטרגם) The Blond Salad ערכה שיתופי פעולה עם חברות אופנה בינלאומיות. 5 שנים לאחר מכן בשנת 2015 הייתה לבלוגרית הראשונה שהופיעה על שער המגזין ווג. בהרווארד ביזנס סקול לימדו את מה שכינו תופעת פראני. ב- 2017 נבחרה על ידי מגזין פורבס לדמות המשפיעה ביותר בעולם האופנה. קיארה פראני שינתה את חוקי עולם האופנה והפכה למודל לחיקוי כלכלי בכל העולם. נותני הטון: כמה טרנדים שיצאו מבתי האופנה האיטלקים לאורך העשור: 2011 – ולנטינו מוציא את נעלי העקב הרוק סטאדס שהופכות ללהיט הקיץ של אותה שנה, גם Miu Miu מוציאים קולקציה נעלי עקב שזוכה להצלחה גדולה. 2015 – כולן רוצות את המוקסין החדש של גוצ'י Princetown בעיצובו של אלסנדרו מיקלה. 2018 – התיק/פאוץ של גוצ'י הוא האייטם החם של השנה. 2019 – השנה של בוטגה ונטה עם 4 פרסים בפסטיבל לונדון, סנדלי הסטרץ שלהם הופכות ללהיט, והחגורות של גוצ'י עם סמל ה GG בהחלט יזכרו כמייצגות העשור. חיבור בין אופנה ואמנות החיבור בין אמנות עכשווית לבין אופנה היא ללא ספק אמירה חשובה לזמננו. ​ פראדה וגוצ'י עפים על עצמם ויש להם סיבה. בשנת 2011 פתחה חברת פראדה את הסניף השני בונציה של ‎“Fondazione Prada”‎ (עמותת פראדה לאומנות) זאת לאחר שהסניף הראשון נפתח במילאנו עוד בסוף שנות ה 90. ​ גם גוצ'י עשו כן במרכז פירנצה מקום היווסדה של החברה, אז כמו שגוצ'י יודעים לעשות זאת בסטייל, מוזיאון "גוצ'י גארדן" עם מסעדה בניהולו של לא אחר מהשף הטוב בעולם מאסימו בוטורה. לקריאה נוספת על המוזיאון כאן. עיצוב תחום נוסף בו האיטלקים מכתיבים את הטון הוא האסתטיקה ויותר ספציפית Design, במילאנו נערכת כל אביב התערוכה החשובה בעולם לעיצוב “salone del Mobile”, ריהוט לבית ולגינה, למשרד. שווי השוק הוא 27 מיליארד אירו. ​ למרות שאין סגנון אחד ששולט בעיצוב פנים זאת לא תהיה טעות לומר שהעשור האחרון התאפיין בקווים נקיים ברובם. לא עוד שאבי שיק! פלטת הצבעים היא פאסטלית אבל גם הלבן, השחור,האפור והחום, נוכחים בעצמה. אפשר לראות גם הרבה רטרו לשנות החמישים, אבל בעיקר ניקיון ויזואלי שמודגש לעיתים על ידי פריט וינטג' יחידי. ​ לדוגמא, חברת הריהוט Cassina שנוסדה בשנת 1927 משווקת את קלאסיקות הריהוט שלה משנות החמישים, בין הפריטים המעניינים כיסא "סופר לג'רה" – “SuperLeggera” (סופר קל, בתרגום חופשי, שוקל 1.7 ק"ג בלבד) בעיצובו של Gio Ponti יוצר לראשונה בשנת 1957, כמו אז גם כיום הוא אייקון שהפך לקלאסיקה עיצובית. ספרות הספרות האיטלקית מאז ומתמיד היוותה חלק חשוב מהמרקם הספרותי העולמי, כתביהם של סופרים ומשוררים כמו דנטה, בוקאצ'יו, מנצוני, פרימו לוי, נטליה גינזבורג נלמדים בבתי ספר ואוניברסיטאות, מצער שרק חלק קטן מהסופרים של העשור האחרון תורגמו לעברית, בכל זאת הנה שני ספרים בולטים שתורגמו לעברית בעשור האחרון בספרות האיטלקית. ​ אֶלֶנָה פֶרַנטֶה – Elena Ferrante שם העט של סופרת שבשלב זה אינה מוכנה להיחשף, ובכל זאת מקובל לחשוב שמדובר במתרגמת אניטה רג'יה, ילידת טורינו, תושבת רומא, אשתו של הסופר דומניקו סטרנונה, שהנובלות שלו תורגמו לעברית על ידי הוצאת "כתר". מוכרת בארץ בזכות סאגת הלהיט בארבעה כרכים, "החברה הגאונה" (הספרייה החדשה). בשנת 2016 מגזין טיים כלל אותה ברשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם. ​ פאולו קונייטי - Paolo Cognetti ספרו "שמונת ההרים" (הוצאת מודן) הוא זוכה פרס ה Strega (לשנת 2017) פרס הספרות היוקרתי ביותר באיטליה, קולו של קונייטי סחף הרבה צעירים לקרוא את הספר, מקרה נדיר בו ספרות טובה הופכת כמעט מייד להצלחה בקופות. ​ יש לציין גם את: פרנצ'סקו פקורארו - Francesco Pecoraro עם ספרו "חיים בזמן שלום" (לא תורגם) ​ דאצ'יה מריאני - Dacia Maraini סופרת ומשוררת, היחידה שזכתה בשני הפרסים החשובים ביותר באיטליה "סטרגה" (1999 "חושך") "קאמפיילו" (1990 "החיים הארוכים של מאריאנה אוצ'ריה"), מעט שנויה במחלוקת, הוגדרה כפמיניסטית ולעיתים אנטישמית בעקבות דעות שהביעה בטור בעיתון "קוריירה דלה סרה". ספרה "קולות" (1994, הוצאת בבל) תורגם לעברית, בעשור האחרון ראו אור שבעה רומנים שלה שלא תורגמו עדיין, מתוכם נציין את "חייה של קיארה" ואת "המסיבה הגדולה" (רומן אוטוביוגרפי). איכות הסביבה באיטליה כמו בכל אירופה המערבית קיימת שיטת הפרדת פסולת, המערכת עובדת באופן טוב בצפון המדינה, דרומית לרומא המצב בעייתי למדי, במהלך העשור הקודם התגלה שארגון ה"קאמורה" המאפיה הפועלת במחוז קמפאניה, קשורה קשר הדוק לבעיית הפסולת במחוז, היא משנעת פסולת רעילה בצורה מאורגנת אך לא חוקית מצפון המדינה וקוברת אותה באזורים בשליטתה במחוז, כך היא גורפת הון. ​ הדבר עורר הדים רבים באיחוד האירופי שלו חוקים נוקשים בעניין מחזור אשפה, מעבר לכך התגלה מה שמכונה "משלוש המוות" הוא אזור בו נקברה הפסולת הרעילה במחוז קמפאניה, באזור זה עלתה התמותה מסרטן משמעותית ביחס לממוצע, גרטה לטיפולך! תקשורת אולי תתקשו להאמין אבל נכון לכתיבת שורות אלו עדיין לא בכל מקום באיטליה יש אינטרנט מהיר. בעשור האחרון נפתח שוק התקשורת לתחרות והמחירים צללו פלאים, כיום גם חברות הסלולר מציעות חבילות הכוללות קווי אינטרנט בייתים. בכל זאת נדמה שאיטליה מדשדשת מאחור בכל הקשור לטכנולוגיה. כנראה שאת האיטלקים יותר מעניין אוכל אחרי הכל. נדל"ן בעשור שחלף איטליה חוותה את אחד ממשברי הנדל"ן החמורים שידעה, יחד עם יוון וספרד, האיטלקים ש 80% מהם בעלי בתים, עבורם ביתם הוא השקעתם הסולידית ביותר, צפו בערך השקעתם מצטמק, יש לסייג זאת בכך שאת מירב הפגיעה ספגו נכסים הממוקמים מחוץ למרכזי הערים הגדולות. ​ משבר הנדל"ן באיטליה החריף והגיע לשיאו באמצע העשור, היה היצע גדול של נכסים וקונים אין. בשנתיים האחרונות ישנה התעוררות מסוימת בשוק הנדל"ן, בתקווה שהתחלת העשור החדש תביא ביקושים חדשים, עסקאות במחירים אטרקטיביים קיימות בשוק, אך מי שמתכוון לרכוש בה נדל"ן צריך להיערך טוב לבירוקרטיה המסועפת, בעזרת לווי מקצועי משימת רכישת בית היא אפשרית בהחלט. משבר ההגירה בטח לא שמעתם על האי למפדוזה, האי הוא לא יעד תיירותי שמככב בפרסומות, למרות שאיטלקים רבים בוחרים דווקא בו כיעד שלהם לחופשה, חופיו כחולים להפליא והוא האי הדרומי ביותר של איטליה, הוא גם הנקודה הקרובה ביותר לטוניסיה רק 180 ק"מ של ים מפרידים בין שתי המדינות, האי הוא תפאורה יפה לדרמות רבות בעשור האחרון. ​ אחת הבעיות הגדולות שאיטליה מתמודדת איתן היא סוגיית ההגירה, הסוגייה לא ירדה לרגע מהאג'נדה הפוליטית לאורך כל העשור האחרון, היא החריפה ככל שעבר הזמן והגיעה לשיאה לאחר מינויו של מטאו סלביני לשר הפנים (ימין קיצוני) והחלטתו על סגירת הגבולות. פעולה זו הביאה לוויכוחים עם המקבילים לו בשאר מדינות אירופה, ולבעיות הומניטריות, טענתו המרכזית שבעיית המהגרים היא בעיה אירופאית לא רק של איטליה ושכל אירופה צריכה לשאת בנטל. ​ מראות יומיומיים בטלוויזיה של סירות דייג עם מאות מהגרים מצטופפים עליהן הפך למחזה שיגרתי. לאורך העשור מתו מאות מהגרים בהתהפכות הסירות בדרכן אל היעד, אלו ששפר מזלם ומגיעים אל האי חיים עדיין סובלים מתשישות ורעב לאחר שחצו את מדבר סהרה. ​ לאחר שנאספו על ידי חיל הים האיטלקי הם מכונסים במחנות מעצר באי עד להחלטה על גירושם או קבלת מקלט בינלאומי במקרה של "פליטים", מתנדבים מארגונים כמו "רופאים ללא גבולות" מחלקים להם מזון ומים. בעיית ההגירה רחוקה מלהיפטר ואיטליה ניצבת בפני עוד עשור בו תתמודד עם המשבר הנשטף אל חופיה. איטליה כמו כולנו מחליפה קידומת ומניחה מאחוריה עשור מלא בשינויים, אבל האם הם באמת מרחיקי לכת? היא מנסה לישר קו עם העולם ולפעמים להוביל, כמו למשל עם שינויים קוסמטיים בעיצוב ובאופנה, היא מנסה לטפל ללא הצלחה מרובה בבעיית ההגירה ומקבלת לתוכה עוד ועוד מהגרים שנקלטים בחברה, היא לא מצליחה לנקות מתוכה את השחיתות ואת ארגוני המאפיה, היא מציגה אבולוציה מינורית באוכל האיטלקי הנפלא, קצרה היריעה מלדבר על שינויים בתיירות (אולי המשגשגת ביותר בעולם) ועל המוסיקה שקיבלה לתוכה את הראפ בעשור האחרון, היא מתמודדת עם שינוי הרגלי הצריכה ומעבר מנהלי לאינטרנט, אל לנו לשכוח שאיטליה היא אחת המדינות שבהן התושבים המבוגרים ביותר באירופה בה גיל התמותה הממוצע הוא 82.5 שנים, ושעור הילודה מהקטנים ביותר.

בשנים האחרונות נכנס האי איסקיה לתודעת קוראי העברית בזכות הרומנים הנפוליטנים מאת אלנה פרנטה, אשר כמה מהאירועים הדרמטיים בהם מתרחשים על חופיו. האיטלקים גילו את הפנינה התיירותית הזו בשנות החמישים, הרבה אחרי היוונים הקדומים, שהתיישבו בו כבר לפני 3,000 שנה. זהו אי יפהפה, מוקף חופי זהב וים כחול, מעיינות חמים מפנקים, גנים מטופחים, כפרים אותנטיים, מסלולי הליכה ואווירת שלווה של קצה העולם. מה עוד אפשר לבקש מאתר נופש? גיאוגרפיה וגיאולוגיה איסקיה (Ischia) הוא אי וולקני שנוצר לפני כ־130,000 שנה, והוא תוצר של אלפי שנות התפרצויות געשיות. זהו האי האיטלקי הרביעי בשטחו, אחרי סיציליה, סרדיניה ואלבה, והשלישי בגודל אוכלוסייתו. גרים בו כ־65 אלף תושבים, שטחו הוא כ־46.3 קמ"ר ואורך קו החוף שלו הוא 43 ק"מ. האי שוכן במפרץ נאפולי היפהפה ומשתייך לארכיפלג פְלֶגריים עם האיים פרוצ'ידה, ויוָורָה ונִיסידָה. האיים נמצאים באזור גיאולוגי המכונה "קָמְפִּי פּלֶגרֵיי" (Campi Flegrei). זהו אזור וולקני רחב ידיים, או ליתר דיוק קַלְדֶרָה, כלומר שקע גדול שנוצר בעקבות התפרצויות געשיות רבות עוצמה שהובילו להתרוקנות חלקית של תא מגמה בקוטר של 15 ק"מ לערך שנמצא צפונית־מערבית לעיר נאפולי. ההתפרצות האחרונה אירעה בסביבות שנת 1,300 לספירה, ואף שהייתה זאת אחת ההתפרצויות הקטנות בהיסטוריה הגעשית של קמפי פלגריי, היא שמה קץ ל־3,000 שנות שלווה. הפעילות הוולקנית הנוכחית בקמפי פלגריי מתבטאת בשלושה סוגי תופעות: ברדיסייסמיות, פומרולות ונביעות הידרותרמיות. ברדיסייסמיות היא התרוממות ושקיעה איטיות של הקרקע היוצרות רעידות אדמה בעוצמה קלה ובינונית (רעידות האדמה המשמעותיות האחרונות באי התרחשו בשנת 1883 ו־2017); פומרולות הן התפרצויות של קיטור ושל גזים וולקניים אחרים דרך שברים קטנים ועמוקים בפני השטח; מנביעות הידרותרמיות בוקעים מים חמים דרך סדקים באדמה, מים המכילים מינרלים שונים שהתחממו בעקבות פעילות גיאותרמית. המלה "פּלֶגרֵיי" (flegrei) נגזרה מהמילה היוונית פלגו (flègo), שפירושה "בעירה". הכוונה אינה להתפרצויות געשיות, שכן בתקופה הרומית הר הגעש היה רדום במשך מאות שנים, אלא לאין־ספור הפומרולות והמעיינות החמים, שהמים בהם על סף נקודת רתיחה. היסטוריה האי איסקיה נחשב להתיישבות היוונית העתיקה ביותר באיטליה, החל מהמאה השמינית לפני הספירה. סביר להניח שזו לא הייתה קולוניה יוונית במובן הצר, אלא קהילת סוחרים שרובם היו יוונים, אך חיו בה גם מתיישבים אטרוסקים ופניקים (ואולי אפילו פונים) רבים. היא החלה בתור מרכז סחר רב לאומי והפכה לקולוניה שרוב אוכלוסייתה יוונית. עדות להתיישבות היוונית התגלתה בסוף האלף הקודם באזור כף קיָארִיטוֹ (Punta Chiarito), כאשר נחשפו יסודות חווה יוונית של חקלאים אמידים, כפי שניתן להסיק מאיכות הכדים שנמצאו, כדים המתוארכים ל־780–790 לפני הספירה. מפרץ סוֹרגֶ'טוֹ (Sorgeto), הנמצא למרגלות כף קיאריטו, מציע מחסה אידיאלי לספינות, בעיקר מפני רוחות המיסטרל הנושבות באזור, ולכן מצאו אותו היוונים מתאים למיקום המזח. מקור השם לא מעט אגדות מהתקופה הקלאסית התרחשו בארכיפלג פּלֶגרֵיי. המפורסמת בהן קשורה למיתוס הקרקופים ולשם שכינו בו היוונים את האיים הפליגריים – פּיתָקוּזה, שמשמעותו "ארץ הקופים". האגדה מספרת שהקרקופים היו שני אחים, שאומנם הוריהם היו האלה תֵיאַה והטיטאן אוקיאנוס, אך הם עצמם היו צמד שודדים שהתפרסמו בזכות יכולתם לשקר, להוליך שולל ולגנוב. יום אחד נתקלו באדם שנח בשולי הדרך ושדדו ממנו את נשקו ואת חפציו. הם לא הביאו בחשבון שזה היה הראקלס (הרקולס במיתולוגיה הרומית), בנו של זאוס. הגיבור ניצח בקלות את השניים, תלה אותם הפוך מרגליהם משני צדי מוט והעמיס אותם על כתפיו. כשראשם מטה הבחינו השניים בישבנו השחור והשעיר (סמל לגבריות) של הראקלס. בילדותם התנבאה אימם שגבר ושמו מלמפיגו (מילולית – הישבן השחור) יביס אותם יום אחד. לכן, כשראו הקרקופים את אחוריו השזופים של האל למחצה, הם פרצו בצחוק. הראקלס שאל אותם מה הסיבה לעליצות הזו, ותשובתם שעשעה אותו כל כך עד ששחרר אותם. אולם, גם אחר כך לא היטיבו הנוכלים את דרכם, וזאוס הזועם הפך אותם לקופים וגירש אותם לאי פּיתָקוּזה (ביוונית "קוף"). למעשה, לטענת חלק מההיסטוריונים, המונח "פיתקוזאי", החוזר שוב ושוב בטקסטים קדומים בנוגע לאיסקיה ולשאר האיים במפרץ נאפולי, מצביע על יחס המתיישבים היוונים לאוכלוסייה המקומית ומבטא את תחושת העליונות שלהם כלפי תושבי הקולוניה. ​ על פי מיתוס יווני אחר, זאוס נלחם בשני טיטאנים, טיפאוס ומימס, הביס אותם ובתור עונש קבר אותם תחת שני גושי סלע –את טיפאוס מתחת לאיסקיה ואת מימס מתחת לפרוצ'ידה. זה היה ההסבר של היוונים הקדמונים למסתורין הוולקני של האזור כולו – לתנודות הקרקע הבלתי פוסקות אחראים האלים הכלואים מתחת לאיים. אפשרות נוספת למקור השם היא המילה היוונית פָיטוֹס, כלומר כד או אמפורה, כמו כלי החרס שיוצרו באי. ואכן, ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן כתב במאה הראשונה לספירה בספרו Naturalis Historia ("תצפית על הטבע") ששם המקום פּיתָקוּזה מגיע מהמונח היווני פיטוי, הקשור לייצור כלי טרקוטה, שכן תושבי המקום הקדומים ניצלו את שפע החומר במקום להכנת כלי קרמיקה. על פי מקורות היסטוריים, זכתה תוצרתם להערכה רבה ואף נסחרה תמורת ברזל שנכרה במחצבות האי אלבה. אין־ספור ממצאי החומר שמורים כיום במוזיאון הארכיאולוגי בווילה ארבוסטו (Villa Arbusto) באיסקיה ובמוזיאונים אחרים, כמו המוזיאון הארכיאולוגי הלאומי בנאפולי. ​ את האי איסקיה כינו הרומאים "אֶנָריה" (Aenaria), שם המזוהה עם "קופים", או עם אַינֵיאָס (בנה של אפרודיטה, שאת קורותיו סיפר וירגיליוס באַינֵאִיס), שהצי שלו עגן באי, או עם המילה "אנוס", כלומר מתכת בלטינית, המתייחסת לבתי יציקת העופרת והפח שנמצאו בחוף המזרחי, באזור קָרטָה רוֹמָנָה (Carta Romana). ההנחה היא ששמו הנוכחי של האי התגלגל מהמונח הלטיני לאי "אינסולה", שהפך בהמשך לאיסקלה, ובסופו של דבר לאיסקיה. העדות הראשונה לשם הופיעה במכתב של האפיפיור לאו השלישי משנת 812, שבו הוא דיווח לקיסר קרל הגדול על החורבן באזור וכינה את האי "איסְקְלה מאיור". למעשה, לאחר נפילת האימפריה הרומית איסקיה היה קורבן לביזות הברברים. לאחר תקופה קצרה תחת שלטון הדוכסות הביזנטית של נאפולי, בסביבות המאה השישית לספירה, נחשף האי לפשיטות של סָרָצֶ'נִים (מוסלמים), כמו הפשיטה של אוגוסט 812 שנזכרה במכתבו של האפיפיור. אנשי איסקיה פיתחו שיטות התנגדות שונות להתקפות הבוזזים, בעיקר סביב הטירה המבוצרת, שהוקמה כבר במאה החמישית לפני הספירה. כאשר נראו סירות סרצ'נים באופק, תקעו התושבים בקרן, בית אחר בית, וכך התפשטה האזהרה בכפר, והתושבים מצאו מחסה בטירה או במערות שנחפרו בטוף. ככלל, אפשר לומר שגורל האי היה כרוך בגורלה של נאפולי, ומי ששלט בה שלט גם באי. תיירות – רקע עד לפני כמה עשרות שנים התפרנסו תושבי האי בעיקר מחקלאות, מדיג ומחיות משק. כיום איסקיה הוא אחד היעדים התיירותיים האיטלקיים הפופולריים ביותר; בממוצע מבקרים בה יותר מחמישה מיליון תיירים בשנה, הצלחה גדולה שזכתה לה רק לאחרונה. יש לזכור שתיירות חופים היא המצאה, או מנהג האופייני לעידן המודרני. נפלאות הרחצה בים התגלו ביולי 1789, כאשר המלך האנגלי ג'ורג' השלישי טבל במימי תעלת למנש כדי להירגע מעט וגילה את הנאת הרחצה בים. על פי האנקדוטה, האצילים הקרובים אליו הפיצו את בשורת הבילוי החדש שלו, וכך נולדה תיירות החופים. בזכות המלך ג'ורג' החלו לבנות מתקנים המאפשרים ליהנות מהים, תחילה לעשירים ואחר כך גם לפשוטי העם, והופיע מושג החופשה על שפת הים כפי שהוא מוכר בימינו. ​ מבחינה תיירותית, המעיינות החמים באי איסקיה היו מוכרים עוד בעת העתיקה. הפעילות הוולקנית הפכה את איסקיה לאחד ממרכזי מעיינות המרפא הגדולים באירופה. הממצאים הארכיאולוגיים מעידים על כך שהמתיישבים היוונים העריכו את מי המעיינות החמים של האי והשתמשו בהם. הם השתמשו במים החמים לחיזוק הגוף והנפש ולריפוי פצעי מלחמה, שכן למים ולקיטור שבקעו מהאדמה יוחסו כוחות על־טבעיים. בקרבת מעיינות חמים רבים אף שכנו מקדשים לאלים. אך היו אלו הרומאים שהאדירו את המים החמים בתור כלי לריפוי ולהרפיה ובנו את המרחצאות הציבוריים. בניגוד למעיינות חמים במקומות אחרים, לא נבנו באי מרחצאות מפוארים, ככל הנראה בגלל התופעות הגעשיות ורעידות האדמה שזעזעו את האי לעתים קרובות. עם שקיעת האימפריה הרומית ננטשו המעיינות החמים למשך כמה מאות שנים. רק בתקופת הרנסנס זכו מחדש תכונות המרפא של המעיינות להערכה בזכות הרופא יָסולינו, פרופסור מאוניברסיטת נאפולי, שפרסם מאמרים בדבר תכונותיהם המועילות של מעיינות איסקיה. בתחילה נותרו המרחצאות החמים פריווילגיה של אצילים, ואחר כך נבנו בקרבת המעיינות החמים החשובים ביותר מרחצאות ובתי הארחה, שהפכו את האי איסקיה לאתר בריאות מוכר. בין הדמויות המפורסמות שנהנו ממנו אפשר למצוא את ג'וזפה גריבלדי (שנסע לשם לאחר קרב אספרומונטה כחלק מהמערכה לאיחוד איטליה), הרוזן קמילו בנסו די קאבור והמנצח האקסצנטרי ארטורו טוסקניני. ​ ובכל זאת, עד שנת 1951 נותרה איסקיה יעד תיירותי לא מוכר כמעט לרוב האיטלקים. נקודת המפנה הגיעה כאשר אנג'לו ריצולי, מפיק סרטים ומייסד אחד מבתי ההוצאה הגדולים באיטליה, נפש באי. היזם העשיר הוקסם כל כך מהאי עד שמייד החל להשקיע בו משאבים עצומים. בזכותו נבנו מלונות פאר, מרחצאות נופש ואפילו בית חולים הנושא את שמו. "רג'ינה איזבלה", מלון היוקרה הראשון באי, הוא פרי יוזמתו. המלון נבנה בתור הרחבה של המרחצאות היווניים־רומיים העתיקים שנמצאו בלאקו אָמֶנוֹ (Lacco Ameno). מייד עם השקתו דורג המלון בין שלושים המלונות הטובים בעולם. ריצולי פרסם את המלון באיסקיה בכתבי העת שלו, שהופצו ברחבי העולם, ואולפני הקולנוע שלו צילמו בו סרטים שהציגו את יופיו להמונים. ריצ'רד ברטון, ליז טיילור, אווה גרדנר, צ'רלי צ'פלין והדוכסים מווינדזור היו בין המבקרים המפורסמים ביותר באי. אנשי איסקיה עדיין מכירים תודה לריצולי, ולראיה – פסלו מוצב במרכז העיירה לאקו אמנו, ובמוזיאון הפיתקוזי, ששוכן בוילה ארבוסטו (ביתו של המו"ל הגדול), הוקדש לו אגף שלם. כיום מחולק האי לשש עיריות (ארגון מנהלי של השטח): איסקיה, כולל האזורים המפורסמים איסקיה פורטו (Ischia Porto) ואיסקיה פונטֶה (Ischia Ponte); קָזָמיצ'וֹלה טרמה (Casamicciola Terme); לאקו אמנו, פוֹריוֹ (Forio); סֶרָרָה פונטנה (Serrara Fontana), שהכפר והאי הקטן סנטאנג'לו (Sant’Angelo) הוא חלק ממנו; ובָּרָנו ד'איסקיה (Barano d’Ischia) עם מָרוֹנְטי (Maronti), חוף הרחצה הגדול באי. בעבר עלו קריאות להקמת מרכז מנהלי אחד, אך התושבים דחו אותן. לטיפים ומידע - הירשמו לקבוצת הפייסבוק של אתר באיטליה: איטליה למכורים תיירות – כיצד והיכן אפשר להגיע בקלות אל האי מנמל נאפולי – מולו בּוֹוֶורלו (Molo Beverello) קלטה פורטה די מסה (Calata Porta di Massa) מרג'לינה (Mergellina) או פּוצוּאוֹלי (Pozzuoli) – באמצעות מעבורות ורחפות, שלפי פרסומי החברה מגיעות לאיסקיה פורטו, לפוריו או לקזָמיצ'וֹלה. המעבורות מפליגות רק מקלטה פורטה די מסה, ונדרשת כשעה וחצי כדי להגיע לאיסקיה פורטו. הרחפת היא האמצעי המהיר ביותר – ההפלגה בה נמשכת 50 דקות בלבד. בחודשי הקיץ ההפלגות תכופות למדי. אפשר להגיע לנמל נאפולי משדה התעופה או מהתחנה המרכזית באוטובוס של Alibus. אפשר לשלב בקלות טיול בעיר נאפולי עם חופשה המוקדשת לים ולטבע באיסקיה. כדי לחוות את האי במלואו ולהתפעל מיופיו נדרש לפחות שבוע. אולם, אם זמנכם קצר יותר, תוכלו לבחור עצירות בהתאם לתחומי העניין האישיים שלכם ולגלות, לפחות חלקית, את האי המופלא הזה. ​ באשר ללינה, ישנם אין‏־ספור מלונות ובתי נופש המתאימים לכל טעם. ברוב המלונות יש מרכזי בריאות ובריכות מקורות ופתוחות של מי מעיינות חמים. בדרך כלל המחירים נוחים בהשוואה לאתרי תיירות חופים אחרים באיטליה. מקובל להתארח בתנאי חצי פנסיון, מכיוון שבדרך כלל המחיר גבוה רק במעט בהשוואה ללינה בלבד. את התעריף הזול ביותר, אגב, תוכלו להשיג לרוב בפנייה ישירה למלונות. האזורים המבוקשים ביותר הם פוריו ואיסקיה פורטו, והם גם התוססים ביותר. סנטאנג'לו ומרונטי מרוחקים יותר מהמרכזים הצפופים, ולכן מתאימים יותר למי שמחפש יותר שלווה או למשפחות. קָזָמיצ'וֹלה ולאקו אמנו, השוכנות בין העיירות איסקיה ופוריו, הן פשרה מצוינת. ​ בתוך האי אפשר להתנייד באוטובוסים מקומיים (קיימות עסקאות חסכון שונות בעלות פחותה מ־15 יורו למשך שבעה ימים, אך לעיתים קרובות הם עמוסים מדי במהלך הקיץ), מוניות (רצוי לנהל משא ומתן על המחיר מראש) או רכבים להשכרה (טוסטוסים הם אמצעי התחבורה השימושי ביותר לזוג או לחברים. מכונית עלולה להיות לא נוחה בגלל הרחובות הצרים והקושי במציאת חניה). אתרים אין ספק שהים הוא האטרקציה המרכזית באיסקיה. האי הקטן יכול להתגאות במגוון חופים ובמים שצבעם נע בין כחול עז, תכלת שמים, ירוק אזמרגד וטורקיז בגוונים שקשה לתאר וקשה עוד יותר לשחזר. החופים מרופדים בגרגרי חול, בינוניים וגסים, ובחלוקים קטנים, שצבעם נע בין זהב, חום והשחור האופייני לסלעים געשיים. ​ פוריו ומרונטי הם חופי הרחצה הגדולים. האחרון נמתח לאורך של שלושה קילומטרים, והוא אחד המקומות היפים ביותר באי, הן בזכות המים הצלולים והן בזכות הנוף הקסום של הים, עם הסירות העוגנות בעומק הים כמעין קו הגנה על החוף, עם המצוק של סנטאנג'לו ועם הגבעות הירוקות. מקור השם נובע מהמילה הלטינית "מרונטיס", שפירושה "מקום שקט", כיאה לשלוות המקום. מחוף מרונטי אפשר להגיע לאחד המעיינות החמים באי המכונה פומרולס (Fumaroles), שבימי קדם נאמר ששם "יוצאת נשיפתו של טיפאוס ממעמקי האדמה". באזור זה נפלטת מתחת לפני הקרקע אנרגיה תרמית גדולה המשחררת ענני קיטור לאוויר ובועות גז בטמפרטורה של 100 מעלות בים. אפשר לצפות בהן במסכת צלילה במרחק מטרים ספורים מהחוף. נהוג לבשל כאן באמצעות אנרגיה טבעית ולעשות את הדבר המכונה סָבּיָטוּרה, אמבטיות חול, כלומר קבורה בחול הרותח כשרק הראש נשאר בחוץ. ​ כשממשיכים לפוריו, אפשר לבלות בצ'יטָרָה (Citara), החוף המפורסם באזור, ולחזות בצוקי כף אימפרטורה (Punta Imperatore), המסוככים על המים הצלולים ועל החול הרך על רקע נופי טבע ים תיכוני בתולי. כאן נמצאת אחת האטרקציות המרכזיות של האי: גני פוסידון (Giardini di Poseidon), פארק המעיינות החמים היפה ביותר באי. מבין הסלעים על החוף שלמרגלות הפארק, בקצהו המערבי של מפרץ צ'יטרה, חופרים את "בוץ איסקיה" המפורסם, מורחים אותו על העור עד שהוא מתקשה לחלוטין ולאחר מכן נשטפים במי ים ונשארים עם עור רך, נקי וקטיפתי. כשמתרחקים ממרכז פוריו מגיעים למפרץ סן פרנצ'סקו (San Francesco). הנקודה היפה ביותר בו נמצאת מתחת לצוק הגבוה המפריד בין פוריו לסנטאנג'לו, ובה המים צלולים וקרקעית הים מרוצפת בסלעים גדולים. אפשר להתפעל מרחוק מנמל פוריו ומהסמל המסחרי של העיירה – המגדל המואר בלילה בצבעים מסנוורים. ​ אסור להחמיץ את המפרץ הקטן של סן מונטנו (San Montano): חול רך וזהוב, מים צלולים וקרקעית סלעית, שפע דגים ואתר מושלם לחובבי שנורקלינג. המפרץ מוקף בצמחייה ים תיכונית צפופה המכסה סלעים גבוהים המזדקרים מהים, כאילו הם עצמם רוצים לחוש את צלילות המים. לא רחוק ממנו נמצאים גני נגומבו (Giardini Negombo) המפורסמים, פארק בוטני מרהיב נוסף הכולל בתוכו מעיינות חמים. ​ המפרץ הקטן של קרטרומנה (Cartaromana) מומלץ אף הוא. זהו החוף המושלם לחובבי ארכיאולוגיה ולצוללים: אפשר לצאת מכאן לצלילות אל קרקעית הים כדי להתפעל משרידי כפר רומי קדום שקוע. גם לרומנטיקנים חשוכי מרפא אסור להחמיץ את המקום, שכן הנוף של טירת אראגונזה (Castello Aragonese) לא יסולא בפז בכל שעה ובכל עונה. נוסף על כך, בקרבת החוף נמצאות בריכות סלע טבעיות שנובעים מהן מים חמים המתערבבים במי הים, וכך נשמרת בהן טמפרטורה קבועה של כ־38 מעלות. טירת אראגונזה, השוכנת על אי קטן באמצע הים, היא ללא ספק שכיית החמדה המרתקת והמיוחדת ביותר באיסקיה. היא מרהיבה מכל צד שנביט בה. חוף הדייגים הוא המקום האידיאלי לנקודת מבט קצת אחרת: מצד אחד הטירה, מהצד האחר בתיהם הצבעוניים של הדייגים, והרחק ברקע צלליות האיים פרוצ'ידה וויבארה. ​ תצפית מקסימה נוספת מקבלת את פני התיירים בחוף סנטאנג'לו, המתאים מאוד למשפחות בזכות המים הרדודים, החוף המסודר והפעילויות המוצעות בו, כמו שכירת סירות פדלים עם מגלשות וקאנו, וכן הדרכות שיט המותאמות גם לילדים. אל תחמיצו את הנוף עוצר הנשימה הנשקף מהאי הקטן ואת השקיעה, שהיא היפה ביותר באיסקיה. חוף קוָוה גראדו (Cava Grado) הסמוך מוערך בעיקר בזכות הים הצלול, שכאילו נחצב מתוך הסלע הלבן. מגיעים אל החוף הזעיר בטור מדרגות היורדות מהדרך המובילה אל הכפר העתיק סנטאנג'לו. ​ אחד המפרצים המפורסמים ביותר באיסקיה הוא מפרץ סורג'טו היחיד מסוגו. זהו פארק מעיינות חמים הפתוח כל השנה, ובחינם. המים בוקעים מהקרקע בטמפרטורה של 90 מעלות, והמקומיים משתמשים בהם לרחצה גם בחורף, ואף מבשלים קלחי תירס, תפוחי אדמה וביצים בגומחות קטנות החצובות בסלע. אפשר להגיע אליו באמצעות סירות־מונית מהכפר סנט'אנג'לו הסמוך או לרדת ברגל מגבעת כף קיָארִיטוֹ, המשקיפה על המפרץ, בשביל בן יותר מ־250 מדרגות. השביל אינו קל, אבל הנוף השמימי המתגלה בהדרגה מפצה עליו: נדמה שהעדן מתמזג בתופת, סילוני קיטור בוקעים מהקרקע ובעונות הקרות נוצרת אווירה מיסטית ומעורפלת. ​ הקפת האי בסירה היא אחת החוויות התיירותיות המסעירות ביותר: אפשר להצטרף לסיור מאורגן, לשכור סירת גומי או סירה קטנה שאין צורך ברישיון כדי להשיט אותה. הקפת האי אורכת כמה שעות, וכדאי לעצור במפרצים היפים ביותר, שרבים מהם אינם נגישים דרך היבשה, לערוך פיקניק על הסירה או לעצור באחת המסעדות על שפת הים שנועדו במיוחד לסירות. אסור בשום אופן להחמיץ את מפרץ סן פנקראציו (San Pancrazio). הים הכחול האופייני לאי משנה את גונו לירוק אזמרגד שאי אפשר לעמוד בפניו. נדמה שהצוקים המקיפים את המפרץ הקטן מבקשים להגן על פינת גן העדן הקטנה מפני הכאוס בחוץ ומזמינים בדממה לעצור ולהתערסל בחיבוק נעים ומרגיע. הטבילה במי הבדולח הירוקים למרגלות כף סן פנקראציו מרוממת את הנפש ומרגיעה את הרוח. לא כדאי לוותר על עצירה במערת הקוסם (Grotta del Mago). על פי האגדה שמספרים תושבי המקום, זוג שייטים איבד את דרכו בעת סערה בים ומצא מקלט במערה. לפתע ראו השניים קוסם יורד מחור שנחצב בתקרת המערה. הקוסם הבטיח את אהבתם לנצח והגן עליהם מפני זעפו של הים. לאחר שנרגע הים הראה להם הקוסם את הדרך. יש הטוענים שאלו הנודרים אהבה בתוך המערה יזכו בברכת הקוסם ואהבתם תימשך לנצח. המערה פעורה בתוך קיר סלע גבוה, ואפשר לזהות בתוכה את שכבות הסלע שמהן נוצר לאיטו האי. האור החודר מבעד לחלון הסלע יוצר קשת רבת צבעים המשתקפת על פני המים וגווניה משתנים בהתאם לשעה ביום. נדמה שהציטוט מהרומן "החוף הלוהט" מאת וילבר סמית' מיטיב לתאר את התחושה במקום: "המים זרחו בלהבות מעולם אחר, הדממה מסגרה את החיזיון הקסום, דממה שהייתה הצצה לעולמם של החירשים, נוף מרהיב המשתק את החושים". ​ הקפת האי שופעת חזיונות קטנים ונפלאים של צוקים וכפים הבוקעים מהים, הלובשים ופושטים צורות וצבעים ללא הרף כמו סלעי הנאהבים (Scogli degli Innamorati), זוג סלעים לבנים המזדקרים ממעמקי מהים הכחול בחיבוק מסוגנן. זוהי יצירה שנוצרה בכוחו הבלתי מרוסן של הים, המפסל מבנים וצורות כאילו היה האומן בן זמננו היצירתי ביותר. כאמור, יש באיסקיה פארקים רבים של מעיינות חמים. הגדולים בהם הם גני פוסידון וגני נגומבו, והם כוללים בתוכם אין־ספור בריכות בגדלים שונים שבהן מים חמים יותר וחמים פחות, תוכניות בריאות, מזרקות מסך, סאונות ומרחצאות טורקיים טבעיים. בפארק פוסידון נמצאת מערת "תופת" החצובה מסלע וולקני שחור, המכונה "לוע התופת". טמפרטורת המים בה מגיעה ל־80 מעלות. ​ גן לה מורטלה (Giardino la Mortella) נפלא אף הוא. זהו פארק בוטני מטופח הכולל מגוון צמחים, הבולטות שבהם הן נימפות הענק, וכן כ־150 סוגים שונים של אלוורה מרחבי העולם. הנוף ממרפסת התצפית של הפארק עוצר נשימה. בערבים נערכים קונצרטים של מוזיקה קלאסית, והמיקום הקסום מבטיח ערב בלתי נשכח. ​ לחובבי הירוק והטבע מציע איסקיה גם מסלולים רגליים מעניינים. ראש ההר אפומאו (Epomeo) במרכז האי הוא הנקודה הגבוהה ביותר – 788 מטרים. מבחינה גיאולוגית ההר הוא הוֹרְסְט, כלומר גוש מקרום כדור הארץ שהתרומם ביחס לסביבתו בעקבות דחיפת מגמה. האזור מאופיין בצמחייה ים תיכונית ובאבני טוף ירוק, סלע וולקני המרכיב גם את "סלעי הנאהבים" ואת סלע "הפטרייה" (Fungo) המפורסם במרכז מפרץ לאקו אמנו, הנקרא כך בשל צורתו. הצבע הירוק נוצר במשך עשרות אלפי השנים שבהן היה הטוף שקוע בים לאחר ההתפרצות הגעשית. הטוף הירוק הוא אחד מאוצרות הטבע של האי: הניקוז המעולה של אדמת הטוף הנקבובית טוב לחקלאות ונוח לבנייה, בייחוד בנייה "יבשה" ללא מלט, כמו הבתים וכמו גדרות האבן התוחמות את החלקות, ועל מדרונות אפומאו אף נחצבו כנסיות בסלע הטוף הירוק. ​ אבל לא רק טבע יש באיסקיה. החיים לא נעצרים עם שקיעת החמה, ויש לא מעט מקומות בילוי. המרכז השוקק ביותר באי נמצא באיסקיה פורטו, היעד המועדף על הצעירים, ובו שפע ברים, פאבים, מסעדות, גלידריות וחנויות, שרובן פתוחות עד מאוחר בערב. אבל הוא לא היחיד – אפשר לצאת גם למרכז פוריו בכפר העתיק של סנט'אנג'לו ולהסתובב בין הבוטיקים המתוחכמים שלו; ובקאסמיקוצ'לה טרמה ובלאקו אמנו תוכלו לסעוד ממטעמי המטבח המקומי בארוחת הערב וליהנות מטיול רגוע בין בתים טיפוסיים וחנויות מוצרים מקומיות. איסקיה מפורסם גם בזכות ליקר הרוֹקֶט שלו, רוּקוֹלינו, ובזכות היין שלו. במשך תקופות ארוכות כרמים היו הבסיס של כלכלת האי. כבר בשנת 1500 היה ייצוא של יין לבן בכדים ליבשת ולשווקים איטלקיים ואחרים עד לדלמטיה. החקלאות באי משתרעת מהחופים ועד למורדות ההרים התלולים, שבהם טרסות המחוזקות בקירות אבן טוף ירוק ללא מלט המאפשרות גידול גפנים. מהחוף אפשר לראות את הכרמים "הדבוקים" לגבעות, שבהם גם טיפוח הגפנים וגם הבציר ידניים לחלוטין. ועכשיו רק נותר לארגן את החופשה הבאה שלכם! Giardini la Mortella

ואל די פייאמה - Val di Fiemme עמק בהרי הדולומיטים שבחבל טרנטינו, מרוחק כשעה וחצי נסיעה משדה התעופה של ורונה. בחודשי החורף ניתן להנות בו מאווירת הרים איטלקית טיפוסית, ספורט שלג מכל הסוגים, אוכל מצויין ואירוח ברמה גבוהה בתמורה למחירים סבירים. עונת הסקי הרשמית נפתחת ב 28 לנובמבר ונסגרת ב 10 לאפריל אם אתם חובבי סקי או חובבי הרים ושלג, או אם אתם מעוניינים בהיכרות ראשונית עם השלג, לטייל, לראות לגעת בו ביחד עם כל המשפחה, “ואל די פייאמה” הוא בהחלט אחד האזורים באיטליה שכדאי לבקר בהם במהלך עונת החורף. העמק נמצא בגובה של 1000 מטרים מעל פני הים והוא חלק מקבוצת עמקים השייכת לשרשרת הרים הנקראת "לגוראי Lagorai “. גובהם מגיע עד 2847 מטרים. מן העמק נשקף נוף מרהיב של פסגות הרים. יופי קמאי בעל אסטתיקה דייקנית המביאה את המתבונן לנשום עמוקות גם כאשר הפסגות מושלגות וגם כאשר הן מכוסות ירוק בעונת הקיץ. הכפרים בעמק הם בעלי אופי איטלקי הררי מובהק. השפה המדוברת היא איטלקית, זאת בניגוד למקומות צפוניים יותר בהם הגרמנית היא השפה הדומיננטית. העיירות הבולטות הן CAVALESE ו - PREDAZZO ו- MOENA המטבח שמאפיין את האזור הוא צפון איטלקי. חדשות טובות: בחורף ב -׳ואל די פיאמה׳ בממוצע 8 ימים מתוך 10 הם ימי שמש סקי לחובבי הסקי העמק הוא מקום אידיאלי. מידי מספר שנים נערכות אליפויות עולם בקטגוריות שונות של הענף. כאן גדלו מספר אלופי עולם ומסורת הסקי היא ארוכת שנים. בעמק יש 100 ק"מ של מסלולי סקי, 120 מדריכי סקי מקצועיים, 50 מעליות סקי חדשות ושרות אוטובוס SKI BUS הנוסע בין האתרים השונים. בזכות תותחי השלג המלאכותי העונה נפתחת כבר ב- 28 לנובמבר ואורכת עד ה 10 לאפריל. הסקי - פס SKIPASS מאפשר כניסה לכל מתקני הסקי שבעמק. ישנם חמישה אתרי סקי בעמק: צ'רמיס - ALPE CEREMIS גישה מהעיירה CAVALESE לאטאמר - LATEMAR גישה מהעיירות: PREDAZZO,PAMPEAGO.OBEREGGEN לוסיה - ALPE LUSIA גישה מהעיירות: MOENA, CASTLIR, BELLAMONTE פסו (מעבר) רולה - PASSO ROLLE גישה מהאתר עצמו אוצ'ליני - OCLINI בכל אתרי הסקי יש התייחסות מיוחדת למשפחות ולילדים מתחילים הרוצים ללמוד אך גם לשחק בזמן הסקי. כך תמצאו גם פארקי משחקים בשלג לכל הגילאים. בשנים האחרונות מסלולי הסקי פתוחים עד השעה עשר וחצי בלילה, המסלולים מוארים וכך אפשר להנות מארוחת ערב באחת הבקתות שבפסגה ולגלוש מטה את דרככם חזרה למלו לחובבי אטרקציות ואדרנלין, חובה לנסות את ALPINE COASTER היחדי בכל חבל טרנטינו מתקן הממוקם בגובה של 1650 מטר (פתוח גם בקיץ) בו מסלול רכבת הרים למבוגרים וילדים הנוסעת במהירות רבה, ומבצעת סיבובים של 360 מעלות - גישה מהעיירה פרדאצו (PREDAZZO) ריכוז פעילויות הסקי בואל די פייאמה סקי בשלושת סגנונות העיקריים, סקי אלפיני - במורד, סנאובורד, סקי במישור - קורס קאנטרי. באתרי הגלישה קיימים מסלולים בכל רמות הקושי: כחולים (קל) אדומים (בינוני) שחורים(קשה) בתי ספר לסקי, מורים פרטים. מסלולי סקי לגלישה לילית. השכרת או קניה של ציוד סקי מקצועי מלא, אופנועי סקי, מזחלות שלג. ארועים בעונת החורף מרצ׳ה לונגה - MARCIALONGA תאריך: 31 לינואר 2016 - תחרות סקי בינלאומית. סקי קורס קאנטרי לאורך 70 קילומטרים מהעיר מואנה עד לעיר קאוואלזה, ביום שבו נערכת התחרות מלאים רחובות העיירה קאוולאזה דוכנים המוכרים מטעמים מקומיים ומסכי ענק המאפשרים לצפות בתחרות. שווקי חג המולד בין התאריכים: 4 לדצמבר עד 10 לינואר - שלא כמו במרבית הערים באיטליה כאן שוק חג המולד אורך יותר זמן וממשיך מעבר לחג עצמו. השוק מתקיים בעיר קאוואלזה (Cavalese) ובו בעיקר מוצרים בעבודת יד, הרבה יין חם מתובל, ומאכלים מסורתיים. לקרוא בהרחבה על שווקי חג המולד, כאן. ג׳אז בשלג בין התאריכים: 12 -19 למרץ יערכו הופעות ג׳אז בכל העמק. בברים, בתי מלון וגולת הכותרת היא ההופעות במסלולי הסקי עצמם. את זה עדיין לא ניסיתם. לינה התיירות מהווה מקור פרנסה עיקרי עבור התושבים אשר מציעים דירות להשכרה לתקופות קצרות במהלך העונה. מעבר לכך ישנן אפשרויות לינה נוספות. ניתן למצוא פתרונות ליחידים, לזוגות ומשפחות. הרמה הכללית של בתי המלון והדירות להשכרה היא גבוהה מהרגיל. הבתים בנויים באופן טיפוסי מעץ המבודד טוב כנגד הקור, ומחוממים בצורה הולמת. בהתאם למשך השהייה ומספר השוהים אפשר לבחור בדירה להשכרה כפתרון המתאים למשפחות או לקבוצה של אנשים ולחלופין בבתי מלון בדרגות שונות מגרני (בד אנד ברקפסט) עד מלונות ארבע כוכבים. לינק לאתר הזמנות בעמק כאן אוכל האזור מפורסם בבשר ציד. צבאים ניצודים ביערות שסביב. בשר הצייד מוגש באופנים שונים, כתבשיל המזכיר גולש ומלווה בפולנטה או כרוטב לפסטה. כמו כן מצמיחים היערות שפע של פטריות בעלות טעם שלא דומה לזה שתמצאו בכל מקום אחר. מן הפטריות מכינים ריזוטו או פסטה בדרך כלל. ​ הגבינות המיוצרות במחלבות אשר באזור גם הן מפורסמות באיכותן וידועות כחלק מן התפריט ההרי העשיר. גבינות טריות ומיושנות העוזרות לשמור על חום הגוף. הפרות הגדולת על מורדות ההרים, לרוב נהנות מחופש וחיות באחו רוב השנה ולא ברפתות וכלובים. ​ היערות מעניקים למבקרים במקום גם את פירות היער החמצמצים, הנאספים בקיץ ונרקחים לריבות וסירופים הנמזגים על ראשם של גביעי גלידת וניל. ​ אם תעברו ליד קונדיטוריה מקומית נסו את עוגת השטרודל הקלאסית עם תפוחי עץ צימוקים וצנוברים, התפוחים גדלים במטעים באזור והם גאווה מקומית.

לנפוש בדולומיטים פירושו למצוא מחדש את שלוות הנפש, להרגיש את החופש, לחוש תשוקה ואדרנלין. חלק מהאנשים שבוחרים בדולומיטים כיעד לחופשה, עושים זאת כי הם מעוניינים בחופשת ספורט מאת: אורורה - כתבת אורחת חופשה בדולומיטים מאגדת בתוכה אפשרויות ספורט מגוונות: סקי קרוס-קאנטרי, סקי אלפיני, סקי בסגנון חופשי, סנואובורד, מזחלות, קרלינג, טיפוס הרים, מרוצי הרים, קיטסרפינג, סקייסרפינג, מרתונים וחצי מרתונים, מסלולי הליכה או ריצה, קייקים, גלישת רוח. רק צריך לבחור. אפשר לבחור לנסות את מגוון פעילויות הספורט המוצעות, וזאת מבלי לוותר על טעימות מהמטבח המקומי והנאה מהמסורת של המקומיים. מרתק, מהנה ומרגיע, מלא באגמים, נהרות, נופים עוצרי נשימה, נקודות ריענון ותרבות מרתקת. אזור הדולומיטים יודע לספק כל צורך תודות להצעות הרבות שעומדות בפני המבקר. חופשה באזור תהיה בלתי נשכחת. הדולומיטים של בלונו וטרנטינו אלטו-אדיג'ה הם מאזורי הדולומיטים הפופולריים ביותר והם מתאימים לכל סוג של חופשה. חובבי האופניים יוכלו ליהנות ממסלול הרכיבה של הדולומיטים, שמתחיל בקלאלצו די קאדורה (Calalzo di Cadore) ומגיע עד דוביאקו (Dobbiaco). המסלול מתחיל בין מחוזות בלונו ובולצאנו ועובר בחלקו הגדול לאורך מסילת הרכבת הישנה. ​ הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו לטיפים ועצות נקודת הזינוק של המסלול נמצאת למעשה, בתחנת הרכבת של קלאלצו די קאדורה. אורכו של המסלול הוא 57.3 ק"מ והוא סלול כך שניתן לרכוב בו בשני הכיוונים. הרכיבה אורכת כ-4 שעות ובסיומה ניתן להשתמש בשירותי “Treno Bus delle Dolomiti” כדי לחזור לנקודת המוצא. מי שמגיע בלי אופניים ועדיין רוצה ליהנות מרכיבה, יכול בקלות לשכור אופניים מאחת מחברות השכרת האופניים שקיימות באזור. למשל Go Active Rent בטל' 3395782419 או באתר האינטרנט. בנוסף, אם הזדמנתם כבר לאזור, מומלץ מאוד לאכול במסעדה הכפרית של החווה החקלאית "לה פאוזה" (La Pausa), שמציעה אוכל ביתי מהמטבח המקומי. לתיאום והזמנות - 043533710. החווה החלקאית, האגריטוריסמו ‏(שילוב המלים Agriculture - חקלאות ו -Tourism‏ - תירות) נולדה ב– 1985, כשממשלת איטליה חוקקה חוק שקובע כי בעלי חוות קטנות רשאים לשלב בחוות שלהם בתי אירוח במקביל לעבודה החקלאית. הרפורמה בוצעה לאחר שאלפי החוות ההיסטוריות הפזורות באיטליה ‏(חלקן חוות משפחתיות בנות מאות שנים‏) נהפכו לפחות רווחיות החל בשנות ה–50, ובעליהן יצאו לחפש עבודה בערים השכנות. בעבור האיטלקים, להיסטוריה ולתרבות יש משמעות עמוקה, והם לא רצו שהחוות האלה ייעלמו. מאז נהפך האגריסטוריסמו לעסק מכניס עבור האיטלקים וגם לחוויה נהדרת למטיילים שרוצים לטעום מהצד הכפרי של איטליה ולהתערבב בחיי המקומיים. למידע נוסף על מסלול הרכיבה ועל אזור בקלאלצו די קאדורה כנסו ל: Pro loco longarone ​ אוהבי האופניים לא יכולים להפסיד את ה Maratona de les Dolmites– מרוץ אופניים שנתי של יום אחד המכסה שבעה מעברי הרים בדולומיטים. המרוץ התחיל לראשונה ב 1987 ומאז בכל שנה הוא מארח אלפי רוכבי אופניים מכל העולם. מרוץ זה איננו האירוע החשוב היחיד בדולומיטים. אוהדי הספורט יכולים להשתתף בגביע העולם בסקי שמתרחש בואל גארדנה (Gardena) ואלטה באדיה (Alta Badia), במרוץ “Dolomiti Superbike”, בגביע העולם לביאתלון באנטרסלווה (Anterselva) או ברכיבת הסוסים אוסוול וון וולקנשטיין (Oswald von Wolkenstein). ​ כל אלה הם רק רשימה חלקית מתוך שלל פעילויות הספורט המוצעות בדולומיטים, אך מי שמגיע לבקר בדולומיטים בחורף, קרוב לוודאי שירצה לנצל את הימים לאימון בספורט החורף המפורסם ביותר באזור – הסקי. הדולומיטים ידועים כאחד מאזורי הסקי המעניינים והמפורסמים ביותר בעולם. אפשר למצוא בהם מגוון פעילויות סקי, מסלולים המתאימים למשפחות, מדרונות שחורים, מדרונות מוארים לאימוני סקי לילה ואפילו פארק שלג. בנוסף, במסלולים השונים תוכלו למצוא מקומות עצירה רבים בהם תוכלו לטעום מאכלים מקומיים או להתחמם עם כוס שוקו חם. האזור מוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ואת יופיו אפשר ואפילו מומלץ לבקר לאורך כל השנה. לקבלת מידע נוסף על האירועים השונים, מזג האוויר, או מידע כללי נוסף בקרו באתר ​ אחת העיירות היפות והמפורסמות ביותר בדולומיטים היא קורטינה ד'אמפצו (Cortina d’Ampezzo) שנמצאת בנפת בלונו השייכת למחוז ונטו. זוהי עיירה מדהימה שמומלץ מאוד לעבור בה, אפילו אם רק לביקור קצר. העיירה זכתה לכינוי "מלכת הדולומיטים". היא אחד מאתרי תיירות החורף והקיץ המדוברים ביותר באיטליה וזירת אירועי ספורט רבים בעלי חשיבות בינלאומית. באזור קורטינה אפשר ליהנות מענפי ספורט שונים: סקי, טיולים רגליים, סנואובורד, סקייסרף ועוד רבים אחרים. ניתן לשכור ציוד ואביזרים מכל סוג, הן בעיר והן ליד המסלולים, או לקבל מידע באחד ממשרדי התיירות הרבים הפזורים באזור. אחת מחנויות ההשכרה נמצאת ממש בקורטינה והיא מספקת מחלקיים, סנואובורד, מגפי שלג, וציוד נוסף שיכול להיות שימושי לשהייה בדולומיטים. כתובת המקום: “Snow Service 1” Via Guglielmo Marconi, 12 Telefono: 0436 862467 אתר האינטרנט משרד שירותי התיירות של קורטינה ד'אמפצו: Corso Italia, 8 Telefono: 0436 869086 אתר האינטרנט ובחזרה לפעילויות הספורט בדולומיטים. קשה שלא להזכיר את מסלולי ההליכה – בהם אפשר לבצע מסעות רגליים שמתאימים לכל המשפחה, פעילות המאפשרת הצצה לטבע ויופי נדירים. כל כך הרבה מסלולים לגלות, וכולם ראויים. חובבי ההליכה יכולים למצוא מסלולים רבים הפזורים בכל אזור הדולומיטים. הנה חמשת המסלולים המפורסמים ביותר: מסלול טרה צ'ימה (Itinerario delle Tre Cime) – נמצא בססטו (Sesto), - נחשב לאחד מפלאי הטבע המפורסמים ביותר בעולם. ואל די פאסה (Val di Fassa) מבקתת אנטרמויה עד גרדצ'יה (rifugio Antermoia al Gardeccia) – מדובר באזורים הידועים בשל יופיים, וזכו למבקרים מגרמניה, צרפת ואנגליה כבר משנת 1800. ​ רמת פאלה די סן מרטינו (Altopiano delle Pale di San Martino) - הרמה של Pale היא הקבוצה הגדולה ביותר בדולומיטים, זהו אזור מישורי עצום וסלעי. ​ לה מארמולדה (La Marmolada) - מלך הדולומיטים - פסגה של ניגודים. מסביר פנים ונעים לרגליים הצועדות, מכוסה ביערות וכרי דשא, ובחלקו העליון מפותל וסלעי מי שיצליח להגיע לשם יזכה לצפות לצפות בנוף עוצר נשימה. בראייס (Braies) – מסלול מרהיב שמתחיל באזור האגם של בראייס ונחשב ליהלום שבכתר הדולומיטים. אלו הם חמשת המסלולים הכי מרהיבים של הדולומיטים ולכם נשאר רק לבחור. כל אחד מהמסלולים גורם למטיילים בו להתאהב בהם מיד. אם אתם מעדיפים טיול בליווי מדריך או רוצים לארגן טיול בקבוצות, תוכלו ליצור קשר באחת מהכתובות הבאות ולתאם עם המומחים העובדים בשטח: מסלול טרה צ'ימה (Itinerario delle Tre Cime) ​ רמת פאלה די סאן מרטינו (Altopiano delle Pale di San Martino) לה מארמולדה (La Marmolada) אם אתם נמצאים באזור של מדונה די קמפיליו (Madonna di Campiglio), מקום מרהיב נוסף בדולומיטים, אתם יכולים לנצל את שירותי “Dolomiti di Brenta Trek”, ולצאת למסלולי טיולים בלתי נשכחים. מדריכי ההרים יעזרו לכם לגלות את כל הפינות הקסומות ובנוסף, בכל אחת מנקודות המכירה תוכלו לשכור את כל הציוד הדרוש לטיולי ההרים. אתר האינטרנט. כמו שכבר סיפרנו, הדולומיטים הם לא רק סקי, וניתן ליהנות מפעילויות ספורט שונות שימלאו אתכם באדרנלין כמו ראפטינג וקניונינג– פעילויות קיץ שמתאימות לכל המשפחה. הפעילויות מופעלות על ידי המדריכים תוך הקפדה על בטיחות המבקרים ובאווירת שלווה ורוגע ואלה גם מאפשרים את השכרת הציוד הנדרש. בבולצאנו, למשל, יש את חברת DolomitActiv שמארגנת ראפטינג בסירות קיאק, ומבטיחה חוויה בלתי נשכחת של ראפטינג וטיולים רגליים בכמה מסלולים ובנוף מרגיע. למחירון ומידע נוסף: אתר האינטרנט מספר הטלפון: 3486746175 וזה עוד לא הכל! אם חשקה נפשכם בקצת רוח, בדולומיטים תוכלו גם "לעוף". כדורים פורחים, דאונים, מצנחי רחיפה, וגלישת אוויר הם רק חלק מהאפשרויות שעומדות בפניכם. למידע נוסף: (Fly 2 Val Gardena) (Tandemfly Sexten Sesto/Alta Pusteria) ​ כל אלו הם רק חלק מכל הפעילויות המוצעות באזור המופלא של הדולומיטים. פעילויות מגוונות המתאימות למשפחות, ילדים ומבוגרים. כל שנותר לכם לעשות זה לבחור איזו חופשת ספורט אתם רוצים ולא לשכוח שהדולומיטים הם לא רק סקי והאזור מתאים לטיולים בכל השנה. ואל תשכחו לחזור אלינו ולספר איך היה.

פירנצה מכשפת בקסמיה. הקסם שאופף אותה, שונה מערים אחרות באיטליה ושואב את המבקרים בה לאווירה נוסטלגית ומתוקה. גם אופנה עם זיקה נוסטלגית, אפילו קצת רומנטית, מככבת בעיר והיא לא תמיד חשופה לתיירים. בין אם אתם ידועים כחובבי אופנת יד שניה ווינטג', ובין אם מתחשק לכם לרענן את המלתחה בכמה פריטים שככל הנראה לא תמצאו ב-H&M, כדאי לקפוץ לאחת או יותר מהחנויות הבאות חנויות וינטג' ויד שנייה טובות שמות דגש על אווירה. נחמד לפעמים לצאת ממחלקת ה basic הנוחה והמוכרת של זארה ולחוות עולם אחר. הסוד באופנה מהסוג הזה, בניגוד לחנויות המוכרות בקניון, זה לאו דווקא להעמיס כל מה שבסייל, אלא לאמץ 2-3 (עד חמישה) פריטים שמשתלבים עם הכל (כמו ז'קט ג'ינס או שמלה שחורה פשוטה) עם ניחוח קצת אחר שמקפיץ את הלוק הרגיל והיומיומי שלכם למקום חדש ומרענן. תהנו! Pitti Vintage (כתובת: Borgo DegliAlbizi 72R, Florence) אחת מחנויות האקססוריז השוות במרכז העיר, גם בשבילכם הגברים. אם אתם בקטע של טאצ'ים קטנים של סטייל בלוק שלכם, אתם חייבים לעבור כאן. תוכלו למצוא בחנות תיקים, תכשיטים, משקפיים ונעליים לצד בגדי ערב של מעצבים איטלקים מקומיים. כל הפריטים בניחוח של שנות ה-30 ועד שנות ה-80, והם מסודרים במעין ציר זמן חלומי של דורות האופנה לאורך השנים. חלקכם ודאי תשמחו לדעת שכל הפריטים בחנות טבעוניים, עשויים מחומרים טבעיים ואיכותיים שיפתיעו גם את חובבי מוצרי העור. טווח המחירים 15 - 130 אירו אגב, אם התקציב שלכם מאפשר, ברחוב מקביל (כ-3 דקות הליכה) ובניחוח נוסטלגי דומה, תוכלו למצוא חנות וינטג' עם פריטים עוצרי נשימה של מותגי העל הגדולים כמו גוצ'י ושאנל. המחירים קצת גבוהים אך נמוכים בהרבה מהמחירים של הקולקציות החדשות של אותם מותגים. שם החנות Vintage Couture כתובת : Via Dei servi 88 R, Florence Rewind (כתובת: Via san gallo 23 R, Florence) סמוך לאזור תחנת הרכבת, ממוקמת חנות יד שניה מטריפה עם מציאות שאסור לפספס. קומפקטית וצנועה אך כל פריט מיוחד במינו.. זהו מקום מושלם לחובבי ג'ינס בגזרות והדפסים שונים, לעיצובי פופ ארט מדליקים מהפיפיטיז, עם נגיעות מהדיסקו של הסבנטיז. עם כל אווירת הג'ינס, גם אדג'יות של הנייטיז מככבת לא מעט, לצד פריטים פחות נועזים. זה המקום למצוא ז'קט ג'ינס מושלם שאפשר לחרוש עליו כל העונה. לצד הג'ינסים תמצאו חולצות, שמלות וז'קטים בהדפסים צבעוניים ושמחים, קצת פסיכודלים. היופי בחנות הזו טמון בעובדה שכל אחד יכול למצוא בה משהו וכמובן המחירים. טווח המחירים נע בין 10 ל-40 אירו. עמוד הפייסבוק להתרשמות Melrose Vintage (כתובת : Via de ginori 18, Florence) באותו אזור של תחנת הרכבת, נמצאת חנות עם אופי שונה לגמרי ומדליק לא פחות. גם אם אתם פחות בעניין של קניות, החנות הזו שווה ביקור ולו רק בגלל האווירה הייחודית. מדובר בחנות ענקית. המבחר כל כך גדול, שבמבט ראשוני עשוי מעט לאיים. אני ממליצה לא להגיע בסופי שבוע כי המקום עמוס מאוד השילוב של המרחב הגדול ומוזיקת המועדונים של הסבנטיז, תכניס אתכם תוך כמה שניות לאווירת מסיבה שמשדרגת את חווית הקניה. סידור החנות מעט מבלבל, תחילה לפי צבעים ובהמשך יש סטנדים נפרדים של מכנסיים, חולצות שמלות וז'קטים. במקום יש מחלקה שלמה ומכובדת לגברים. תוכלו למצוא כאן פריטים של חברות מוכרות כמו ליווייס ואדידס, לצד חברות פחות מוכרות. טווח המחירים מאוד רחב: 20-300 אירו. עמוד הפייסבוק להתרשמות Desii Vintage (כתובת : Via Dei Conti 17, Florence) באותו אזור יש עוד חנות מדליקה עם שיק אחר ששווה ביקור. אם אתם חובבים אופנה בסגנון וינטאג' אמריקאי דייג צרפתי וסטייל צבאי ישן, אתם ממש חייבים לבקר בה. הרבה אובר-סייז, ג'ינסים, אוברולים ועור עבודת יד. בין הפריטים תוכלו גם למצוא כמה הבלחות של מותגי עילית שאתם מכירים כמו גוצ'י וארמני, אבל הרוב המוחלט דווקא מכוון למותגים אנונימיים יותר (וזולים יותר). החנות לא מאוד גדולה, אבל יש בה הכל מהכל. בגדים, נעליים, אקססוריז (כמו כובעים, משקפיים ותכשיטים), תיקים, ארנקים, אפילו גרביים. לחשושים בין הלקוחות בחנות סיפרו לי שדווקא מחלקת הגברים עשירה ומעניינת יותר מזו של הנשים, אבל בעיניי שתי המחלקות עומדות בזכות עצמן. החנות סיגלה לעצמה ווייב מאוד לא אירופאי, מאוד לא הסגנון המתוקתק והמפונפן שמאפיין את האיטלקים. שיק אחר. Lady Jane B (כתובת : Via Dei Pilastri 32 ,Florence) זוהי חנות יד שניה קטנה במזרח העיר, קרובה לכיכר סאן מרקו המפורסמת. בחנות תוכלו למצוא לא מעט פריטים בסגנון הרוק הגותי, נועזים יותר או פחות. החל מאקססוריז בעבודת יד מרהיבים ביופיים ועד שמלות תחרה מושקעות ויפיפייות. לחובבי הז'אנר צפויה הנאה צרופה. אגב, אם אתם מהמשקיעים בפורים ובמסיבות תחפושות, תוכלו למצוא בחנות כמה פריטים שלא יביישו את המקום הראשון בכל תחרות. הצבע השחור נוכח אבל לא שולט במקום. גם אם אתם לא בקטע רוקיסטי, תוכלו למצוא בחלק הרגוע בחנות, כמה ז'קטים ושמלות עם אופי קצת יותר מעודן ונשי. כמו כן, אל תעזבו את המקום בלי לעבור על יד מדף מסגרות המשקפיים (ראייה ושמש). אין ספק שלחנות יש אופי מפתיע ומרענן. טווח המחירים: 20-80 אירו. עמוד הפייסבוק להתרשמות

במילאנו, בירת האופנה האיטלקית, התחילו בסוף השבוע שעבר הסיילים על קולקציית החורף. במסגרת המבצעים וההנחות תוכלו למצוא עד 50% הנחה על פרטי מעצבים. איפה כדאי ומתי ללכת, הסטייליסטית חן חורש המתגוררת בעיר, ריכזה עבורכם את כל העצות והכללים: איך תגשימו את החלום ותשיגו לכן תיק מקורי, לגזור ולשמור! ובכן רבותי וגברותי, הרגע שכולנו חיכינו לו בנשימה עצורה הגיע: עונת הסיילים החורפית! קרולינה הררה אמרה פעם: I do not like trends they tend to make everybody look the same ואף על פי כן, נוע תנוע - אם גם אתם רוצים להתהדר באיזה פריט מעצבים טרנדי, הסיילים במילאנו הם בשבילכם! למקומות היכון, רכוש! איטלקים בכלל ומילנאזים בפרט ידועים כמי שאוהבים להראות טוב וכך גם החנויות שלהם. את נושא האופנה כמו האוכל ותחומים רבים אחרים, הם לוקחים ברצינות ולכן גם הסיילים הם נושא שמתייחסים אליו בכובד ראש. תיק של גוצ'י או מעיל של מונקלייר הם פריטים הכרחיים בחיי האיטלקים והם ינקטו בכל האמצעים הדרושים על מנת להשיג אחד כזה גם אם ידם אינה משגת. בעונת הסיילים, אם אתם תושבי מילאנו מקומבנים תוכלו להשיג הזמנות לסיילים סודיים ומוקדמים למוזמנים בלבד, או לקבל הנחות נוספות דרך העובדים בחנויות המעצבים. אם אתם לא, על הפרק מבצע צבאי מתוכנן היטב להשגת היעד. תקראו להם קורבנות אופנה, תקראו להם מוגזמים אבל סוף עונה היא בעיני רבים הזדמנות נדירה להשיג נעליים של פראדה בחצי מחיר ובעולמנו הקפיטליסטי עניין שכזה הוא סמל סטטוס מובטח וביטוי הולם לטעם משובח. נו מילא. אם גם אתכם תפסה "שגעת המותגים" ומתחשק לכם לעשות שופינג כמו המקומיים, הנה כמה כללים איך תתכננו ותבצעו את הפשיטה על הצד הטוב ביותר (הכללים וההמלצות שאספנו כאן עבורכם נכונים כמובן גם לסיילים של אופנת הקיץ המתחילים כל שנה ב-1/7): מתי? הסיליים מתחילים באופן רשמי ב- 6 לינואר וימשכו במהלך כל החודש או עד סיום הסחורה, ישנם מקומות שמציעים הנחות לחברי מועדון כבר יום או יומיים קודם.. העיתוי הטוב ביותר ליציאה למתקפה יהיה בשעות הבוקר! יש להימנע מסיבוב בשבת בצהריים בואך שעות הערב, אילו שעות השופינג של המקומיים. מיד אחרי מנוחת הצהריים המשפחה כולה יוצאת לסיבוב, מה שאומר תורים ארוכים ועומס קשה עד כדי בלתי נסבל בחנויות. אם ננסה לסכם כלל ברזל, שעות מועדפות לקניות הן באמצע השבוע ובשעות הבוקר, אז יהיו פחות אנשים. ככל שהסיילים מתקרבים לסיום ככה כמובן אחוזי ההנחה עולים אבל כדי להשיג את הפריטים השווים באמת במידות השכיחות, עדיף להגיע לחניות כמה שיותר מוקדם! כמאמר הפתגם: עדיף מכנס דולצ'ה וגבאנה מידה S ביד, מאשר שני XL על המדף.. לא ככה?! תחקיר! תחקיר! תחקיר! ממש כמו עם המשכנתא גם בנושא הזה כדאי להיערך מראש, ידע זה כוח וכוח אנחנו אוהבים. חשוב לכסות שני תחומי מחקר עיקריים על מנת למקסם את חווית השופינג: א. קודם כל חקרו את הארון ובדקו אילו פריטים חסרים לכם ב. דעו את האויב - בקרו באתרי האינטרנט של החנויות לפני היציאה לקרב ולימדו מהם הטרנדים, המחירים וההנחות המוצעות. יעילות היא שם המשחק! סיילים ואקססוריז - זיווג משמים הסיילים הם הזמן הטוב ביותר למלא את סטוק האביזרים ליומיום כמו גרביונים, גרביים, הלבשה תחתונה, צעיפים, שרשראות, כובעים וכו', הפריטים האלה נמכרים כבר בימים הראשונים למכירה ב-50% ומעלה. הרי העיקרון פשוט - כדאי ליצור מראה עכשווי בקלות ובמהירות, מחלקת האקססוריז בארון צריכה להיות גדושה יותר מכל מחלקה אחרת. ושלא יעבדו עליכם... אם פריט נראה לכם כדיל טוב מדי, (למשל הנחה של 50% או יותר) וודאו לפני שאתם קונים אם נמצא בו פגם כלשהו, כמו חור או כתם וכהנה. חנויות עשיות למכור גם סחורה שנמצאת אצלם זמן רב. בכל מקרה שמרו על הקבלה. תכל'ס – איפה כדאי? כל המקומות השווים שיעיפו לכם את הכובע: נתחיל ממקום שהוא בעצם מוזיאון לאופנה, La Rinascente שבע קומות של אופנת עילית מכל העולם, לאחרונה נפתח חלק נוסף עם מעצבים צעירים יותר וטרנדיים. בכלבו המטורף מתחילים את עונת הסיילים החורפית ב- 5 לינואר ומציעים עד 50% הנחה על פריטים נבחרים. תיקים של דיור ונעל אחת חגיגית במיוחד ב: La Rinascente - צילומים: דורון צויבל Excelsior Milan אזהרת מיטיבי לכת - הגרסה היקרה יותר לרינאשנטה, כלבו אופנה בו תוכלו למצוא קולקציות קפסולה ייחודיות של מותגי העל ו- “Limited Edition”עד 50% הנחה בעונת הסיילים. עוד ליד הדואומו ומאוד כדאי בסיילים Diffusione Tessile חנות שמוכרת פריטים מעונות קודמות של מותגים שווים כמו מקס מרה, אינטנד ועוד במחירים נמוכים מלכתחילה ובסיילים עם 30% הנחה נוספים. אזור הדואמו והרחובות Via Torino ו- corso di porta ticineseהמתחברים, הם המרכזיים במילאנו. אי אפשר לפספס את הדואומו ואיכשהו תמיד תמצאו את עצמכם חוזרים אליו, בתחילת היום או בסופו. זהו המקום למצוא את רשתות האופנה הגדולות והמוכרות בנטון, M&H, Zara, Mango, Foot Locker, Pull &Bear ו- Sephora. כולן משתתפות בחגיגה ומציעות הנחות גדולות על הקולקציה האחרונה. בנוסף ישנם גם רשתות אופנה איטלקיות ובוטיקים קטנים ביניהם, עם טווח מחירים הגיוני יותר למשל רשת Libero Via Brera אזור בררה הוא המקום הנכון למציאת פריטים ייחודיים. הרחוב והאזור כולו מכיל בוטיקים קטנים של מעצבים איטלקים, חנויות וינטג' של אספנים מקומיים, אומנות בכל פינה ומקומות לעצירת ביניים עם אוכל איטלקי אמיתי. מאחר ובאזור בעיקר חנויות פרטיות תוכלו למצוא סיילים בהתאם ומשתנים מעונה לעונה, שווה מאוד לנסות! Via Della Spiga "מלבן הזהב" אולי ה-רחוב למותגי העל וחנויות הבוטיק. שאנל, פנדי, פראדה, דולצ’ה גאבאנה ועוד, כולם שם. הבוטיקים יציעו לכם מחירים בהנחה של 30% ומעלה ששווה כמובן לא לפספס, בדרך כלל ההנחות יחולו על פריטים נבחרים ולא על החנות כולה. כאן לכל ייעוץ ושאלה: chenhor22@gmail.com אינסטגרם: @godblessyourstyle

האם הגברים אלגנטיים יותר מהנשים באיטליה? ומתי לשחרר את הרסן ולהסתובב ברחובות מילאנו לבושים בבגדים מטורפים ומופלאים? מזה זמן מה שאני חיה במילאנו וביני לביני תוהה מדוע נחשבת העיר הזאת לבעלות תפקיד משמעותי בתעשיית האופנה? למה בעצם נקראת מילאנו בירת-אופנה, האם זה אומר שכולם כאן מתלבשים אופנתי? כשאני מהרהרת במרכזי אופנה אחרים כמו ניו-יורק, לונדון, או פריז, עולים לנגד עיני מרכיבים שונים ומסתדרים במעין תרשים זרימה: בהתאם למבנה האדריכלי של העיר מאכלסים אותה תושביה, ממלאים את חללי המגורים ומתאימים את סגנון חייהם לאסתטיקה של חללים אלה. מתוך כך נוצר סגנון ומתהווה תרבות מקומית. כל המרכיבים הללו משפיעים לבסוף על הנראות החיצונית, כלומר במידה רבה על האופנה. והאופנה בתורה הופכת לאחת מן המהויות המייצגות השתיכות. ​ בכל אופן, המילנזי (כך מכונים תושבי מילאנו באיטלקית) יונקים עם חלב אימם את ההבנה שלהופעה חיצונית מסוג מסויים יש חשיבות עליונה. כמו לומר שאחד מערכי היסוד של תרבותם גורסים " מראה הקנקן חשוב לא פחות ממה שיש בו" עניין חשוב נוסף שיש לשקלל אל מסקנותי הוא שאיטליה כמדינה מתקשה לעכל את מה שנתפס כ - “לא איטלקי”. איטלקים משמרים באופן מעורר השתאות את סגנון החיים שלהם, הכולל סדר יום מסויים, שעות מוגדרות לארוחות, מטבח שאינו מקבל אל תוכו חומרי גלם חדשים ובהתאם גם סגנון לבוש. אופנה. לכן אם יתרחש מקרה היפוטתי והעולם כולו ישטף בטרנד חולצת בשילוב מכנסיים בגזרה נמוכה, סביר להניח שבאיטליה נראה יצוג מועט של השילוב הזה. הסטייל האיטלקי מכונה “סטייל הלורד”. הסיבה לכך היא שהמבנה המדיני של איטליה בעבר איפשר לבעלי הממון לקנות תארי אצולה. בהתאם לתואר שנקנה ריק מתוכן ויש למלאו, נקבע סגנון הלבוש. סגנון שמרני, על סקלת צבעים מוגדרת מראש. סטייל קלאסי, אלגנטי ואחיד. החליפה מחולקת לשלושה חלקים, מקטורן עליון, מכנסים, ו-ווסט בצירוף נעלים, אותן נעלי גברים איטלקיות אשר אנו מכירים בשם נעלי “אוקספורד”, עם שרוכים או בלי. לא במקרה אני מתמקדת תחילה בתיאור הלבוש של הגברים. הסגנון האיטלקי מתבטא בצורה בולטת יותר אצל הברנשים. אולי תתפלאו לשמוע, אך נשים באיטליה לא שוות בהופעתן האלגנטית לגברים. כשתסתובבו ברחובות העיר תבחינו בנקל בגברים הלבושים בהידור נקי, מצוחצחים ומסוקסים. עוטים את חליפת שלושת החלקים שלהם. מפגינים שלמות מכף רגל ועד ראש. גם בשיא החום, בשעות הצהרים, גם בשעת הסיאסטה אפשר להבחין בהם מקובצים יחדיו. מתקהלים במלוא הדרם לארוחה או למשקה. והנשים? מפתיע מאוד, אך עד גיל ארבעים בערך נדמה שאינן מקדישות תשומת לב רבה לגיבוש ודיוק המראה החיצוני. כמתבוננת מהצד אני יכולה להעיד על שינוי שחל בהן בהגיען לגיל זה. ביקור במספרה הופך לחלק בלתי נפרד משגרת הבוקר, הן מתחילות להשקיע בפריטים בעלי אופי ונוכחות כמו מעילי פרווה ענקיים, עקבים בצבעים שונים, ואפילו עגילים שחייבים לתפוס את תשומת הלב. אז אם תשאלו אותי כמו מי הייתי רוצה להראות, או לשאוף להראות כשאתבגר, אני אענה “כמו אישה איטלקיה בשנות השישים לחייה”… אז כמובן הן משכללות את הסגנון ומגיעות לשיאן. כעת לאחר שסקרתי יחד איתכם את תנאי השטח אפשר לשוב ולשאול את השאלה העומדת ביסוד הדברים, האם מראה האנשים ברחובות מילאנו מתאים להגדרתה כבירת אופנה? אני בוחרת בשתי תשובות. הראשונה היא, כן, בהתיחס למסורת הנשמרת של אלגנטיות מסוג מסויים. והשניה היא, לא בדיוק. לא בדיוק מפני שלטעמי בירת-אופנה צריכה להיות מקום בו ניתן למשוגעי אופנה החופש לבטא סגנון אישי, דמיון, מבלי שיתקלו במבטים הרומזים כי הלבוש הוא “יותר מידי”. בבירת-אופנה על הרחוב להוות מקור השראה. עליו להיות שטוף מראות הנבדלים זה מזה. כל זאת כדי שיתרחשו אותם רגעים מכוננים פתאומיים בהם העיניים מתבלבלות מרוב סגננות, מרוב שוני, לא משנה מה טעמכם האישי. הבלבול ששוטף את החושים מפריד בו-זמנית, מראה כולל, לפרטים. וכך כל אביזר, כמו כפתור, בד של אימרה, תיק או סיכה יכולים לשמש כמצע לפיתוח סגנון שלם או טרנד חדש. כל האפשריות פתוחות ודבר אינו ודאי. בזאת טמון לדעתי היופי בעולם האופנה. עולם שמוסכמות עבורו הן רק סימן דרך הרומז, כאן כדאי לאבד שליטה ולעבור על החוקים. במילאנו מתקיימים התנאים האלה, אבל רק בזמנים מסויימים. הזמן המתאים ביותר לצעוד ברחובות מילאנו בכנפי טווס פרוסות הוא במהלך שבוע האופנה. שלוש פעמים בשנה מתקיים במילנו שבוע האופנה. אז אפשר להשטף במראות אין סוף של סגנונות אישיים הבאים לידי ביטויי ללא כל מעצור או חשש. שבוע האופנה לנשים מתקייים פעמים, בפברואר ובספטמבר, בינהם, ביוני, מתקיים שבוע האופנה לבגדי גברים. במהלך שבוע האופנה מציגים מותגי העל את הקולקציות שלהם, כשנה מראש, בפני ראשי תעשיית האופנה, מובילי דעת קהל כמו קניינים של חברות גדולות ובוטיקים, עיתונאים ועורכי אופנה, בלוגרים, סטייליסטים ואיקונות אופנה. אני יכולה להבטיח לכם שזה הזמן לצעוד בגאווה ולהפגין את סגנונכם האישי בפני האנשים החשובים באמת. צעדו באומץ כי רק אתם יודעים שמכם תצא הבשורה. זכרו, אופנה היא ללא גבולות. לכל שאלה לגבי שבועות האופנה או בכלל, אפשר ליצור איתי קשר במייל: chenhor22@gmail.com או לעקוב אחרי באינסטגרם: God Bless Your Style

לשון היבשה, המוכרת כיום בשם איטליה, היא המדינה היחידה בעולם הידועה בשל צורתה הגאוגרפית. כל ילד יכול לזהות בקלות את צורת המגף המובהקת על הגלובוס. אך אותה ישות מדינית ארוכה וצרה נוצרה למעשה רק בסוף המאה התשע עשרה במרץ 1861, הוכרז על כינונה של ״הרפובליקה של איטליה״. רגע זה בהיסטוריה מכונה "האיחוד". במהלכו קובצו למדינה אחת, מחוזות הצפון שהיו עד אז חלק מן האימפריה האוסטרו הונגרית, הדרום שהיה בשליטת צרפת, והמרכז, מדינת הוותיקן של האפיפיור. התהליך היה כרוך במאבקים מחתרתיים אלימים. ג׳וזפה מציני וקמילו קאבור הם שניים מן המנהיגים הראשיים של המאבק האלים. ג׳וזפה גאריבלדי הוביל מהפך באמצעים מדיניים ולכן נאלץ לברוח מאיטליה לארה״ב, מאחר והשלטון האוסטרי רדף את ראשי האגודות הפוליטיות המהפכניות. בכל עיר באיטליה נקראים עד היום הרחובות הראשיים מציני, קאבור, וגאריבלדי. אך האם הרגע ההיסטורי של האיחוד הוא אכן רגע של נצחון מזהיר, של לידת אומה חדשה? אחת הסיבות לכך שתהליך האיחוד ארך שנים ארוכות הייתה חוסר שיתוף פעולה בין תושבי המקום. כל אזור נלחם עבור עצמו. באותן שנים, כבעבר, כמעט שלא היתה קיימת תודעה לאומית. האם הזמן שחלף הרה והוליד תודעה לאומית? האם האזור הגאוגרפי שהיה מחולק במשך מאות השנים של ימיי הביניים והרנסנס לערי מדינה קטנות, הוא הומוגני כיום? ״לא ממש״ תהיה תשובתם של איטלקים רבים, אם ישאלו. מסתבר שניתן ללמד עם שפה בעזרת ערוץ טלוויזיה ממלכתי, כמו שנעשה באיטליה בשנות החמישים, אבל לא ניתן לשכנע מסה אנושית שהיא מאוחדת.כלפי חוץ מצטיירת הומוגניות, אך במבט מעמיק מעט יותר, ניכר פירוד. למשל בענין השפה. השפה הרשמית של המדינה היא איטלקית. אך האם מאז ומעולם דיברו תושבי איטליה איטלקית? לא. השפה הנקראת כיום איטלקית כמעט וזהה לניב של מחוז טוסקנה. בשפה זו כתב המשורר דאנטה את ״הקומדיה האלוהית״ יצירה שהמדינה רוצה להיות מזוהה עימה על שום חשיבותה לתולדות תרבות המערב. ​ לכל אחד מעשרים המחוזות המרכיבים את איטליה שפה משלו המכונה ניב (דיאלקט). על שום קרבתה ורוחקה מן הניב הטוסקני. לצורך המחשת הפערים, כאשר יפגשו סיציליאני מהדרום ואיש מחבל טרנטינו שבצפון בהנחה שכל אחד ידבר את הדיאלקט שלו הם לא יבינו אחד את השני כלל. גם סדר היום וההתנהלות משתנים בין מקום למקום. למשל הסיציליאני ישתה קפה כשיקום לעבודה בשבע בבוקר, אבל רק ב 10 יאכל את ארוחת הבוקר שתהיה מורכבת מעוגת בריוש עם גרניטה (משקה על בסיס קרח בטעמים שונים) בעוד הטרנטיני יאכל בביתו את ארוחת הבוקר, בשעה מאוד מוקדמת מיד כשיקום. התפריט יהיה, גבינות נקניקים ועוגות עם ריבה. הדיאלקט יכול להתבטא בשינויים מינוריים ובעיוותים של המילה המקורית ועד להחלפת מילה במילה אחרת לחלוטין. אבל אין צורך להרחיק לכת מצפונה לדרומה של איטליה בכדי לחוש בהבדלים, הם ניכרים גם במרחקים קטנים בין עיר אחת לשנייה המילים משתנות וכמו כן המנהגים. למרות שיטת החינוך הממלכתית באיטליה שמטרתה ליצור אחדות לאומית, באזורים כמו סיציליה, ההורים אוסרים על ילדיהם לדבר בדיאלקט. הם מבקשים להשכיח את שפת המקום, או לעזור לילדים לטשטש את מוצאם. ​ באזורים אחרים כמו ונציה וג׳נובה, לעומת זאת, נכתבת בו שירה. עובדה היא כי הדיאלקט האזורי העתיק עוד לא עבר מן העולם, גם אם היחס אליו משתנה בין אזור לאזור. מעבר לכך. מזה שנים רבות פועלות באיטליה תנועות פולטיות להפרדת הצפון מן הדרום. מצען הוא כלכלי בעיקרו ומתמקד במעמסה הכבדה שמהווה חלקה הדרומי והנחשב ״עצלן״ של איטליה על גבו של הצפון הרואה את עצמו כ״החרוץ״. הפערים בין הצפון לדרום קשים לגישור. בחלק הדרומי החיים בעלי קצב אחר, המשפט “dolce far niente” פירושו ״מתיקות אפס המעש״, נחשב לתענוג שכולם מצפים לו. לעומת זאת בצפון העבודה היא כמעט מקודשת ומה שנתפס כחוסר מעש = חטא. מנתונים מעודכנים לשנת 2013 עובד איטלקי דרומי מפיק כ 42% פחות מאשר מקבילו בצפון. לעיתים נדמה כי אזרחי איטליה מתעלמים מן האיחוד וממשיכים באורחות חייהם מבלי שהמציאות החיצונית תחדור ותשבש את סדרי מסורות העבר. נקודה מעניינת היא שכיום נוסף על איחוד איטליה נוצרה מעין חזית נוספת המאיימת לשבש זהויות. חזית זו היא תהליך הגלובוליזציה. 'ההומגוניזציה' הכלל עולמית אם תרצו, המטשטשת עוד ועוד את ההבדלים בין העמים. האיטלקים המורגלים לעמוד מול כוחות חיצוניים המאיימים ליטול מהם את ייחודם נדרשים לחזק ולבצר את עמדותיהם.

איך איטלקים מפלרטטים (ממש כמו בסרטים!), למה הם יזמינו אותך דווקא לקפה ולא לבירה (כי קפה אפשר לשתות גם בבוקר!) ומדוע הם תמיד מסתובבים עם נייר דבק בכיס (ואיך ידביקו מכתבי אהבה בלי?). זאת ועוד על העם שהמציא את הסיפורים הרומנטיים והפואמות היפות בעולם, קבלי את המדריך הקצר של נסי דנזין, סטודנטית לרפואה מפירנצה, כיצד תהיי מוכנה למאהב האיטלקי שלך שיכול להגיח מכל פינה (מסתבר). לאכול, להתפלל, לאהוב הגרסה המהירה ערב אחד, כשנדב ידידי מישראל הגיע לפירנצה לעשות קורס איטלקית, לקחתי אותו לפאב במרכז העיר, "להתחיל עם האיטלקיות", per rimorchiare le ragazze italiane. הוא חיפש לתרגל את השפה ולהכיר את התרבות האיטלקית מ"קרוב" ואני תרמתי את גופי למדע. הגענו לזירת המחקר להלן הפאב הנבחר, התמקמנו במיקום אסטרטגי ונדב הלך לבר להביא לנו משהו לשתות. נותרתי לבד, הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה והמועמד הראשון הופיע. מבטינו נפגשו: "Hai gli occhi furbi, lo sai?!” יש לך עיניים ערמומיות, את יודעת?! הוא אמר. נעים מאוד, פדריקו. השיחה בינינו קלחה מהרגע הראשון, אולי בגלל הטבעיות בה פדריקו מתנהל. באותו ערב הוא שאל שאלות על מעשיי che fai di bello? מאיפה אני di dove sei? מה אני חושבת על האיטלקים cosa pensi degli italiani? ועל המקומות בהם הייתי באיטליה dove sei stata in italia? הוא לא שאל האם יש לי חבר sei fidanzata? ​ ככה זה עם הגברים האיטלקים, הם לא צריכים לבקש אישור, הם מתחילים שיחה לשם ההנאה שבשיחה, והשאר? השאר ייעשה מעצמו אם ימצא הצורך. הם מתחילים שיחה לשם ההנאה שבשיחה יתרונות הגבר האיטלקי ברורים, לצדו עומדת השפה הפואטית שנשמעת תמיד כמו שיר והעיר הרומנטית שכל האירוע הזה מתקיים בה ולנצח תראה כמו ציור. והם שמודעים לכל אלה, יודעים במקצועיות רבה מתי לשלוף איזו אנקדוטה מעניינת על הפיאצה בה אנחנו עומדים ממש עכשיו, לספר לך על האדריכל שתכנן את הדואומו, להכריז בביטחון מופרז שהוא לוקח אותך כרגע ל-gelateria הכי טובה בעיר ולנזוף בך אם תזיזי את היד לכיוון הארנק בסוף (סיפור אמיתי) ואם לא נכנסת לאווירה עד עכשיו, אין כמו פרנצ'סקו דה גרגורי Francesco De Gregori שיעשה את העבודה: בחזרה לנדב: פדריקו לא נתן לו להפריע, בעוד הידיד הישראלי נראה אבוד כשעשה את דרכו חזרה לשולחן, מארצ'לו מסטרויאני כאן כבר הזמין לכולנו Chupito rum e pera שוט רום המגיע בליווי שוט מיץ אגסים שכולם כאן שותים, והכיר לנדב את חבריו שמהר מאוד לקחו אותו רחוק.. "להתחיל עם איטלקיות"... כל יוליה צריכה מרפסת: "מישהו השאיר לך מכתב על דלת הבניין" אמרה לי בוקר אחד שותפתי לדירה "מה לבשת אתמול בערב? היא שאלה, תיארתי לה בבלבול, למה את שואלת? היא חייכה, לכי לראות. יצאתי מהבניין ונתקלתי במעטפה מודבקת לדלת ועליה כתוב בבירור: "לבחורה עם המכנס הבהיר והצעיף הכחול". פתחתי אותה בחשדנות ובפנים חיכה לי מכתב: "ראיתי אותך בזמן שעברת כאן… רציתי לעצור אותך אך לא הצלחתי אפילו לחייך אליך. לא ציפיתי לכך ונותרתי ללא מילים ולא ידעתי מה עלי לעשות… הרעיון היחיד שהיה לי זה המכתב הטיפשי הזה, אני יודע! אך מה יכולתי לעשות! בכל מקרה, אם את לא תפוסה ובא לך להכיר את המעריץ הסודי שלך, כתבי לי!" כן באיטליה הכל אפשרי, גם למצוא בחורים שמסתובבים אורח קבע עם נייר דבק בכיס. זה חלק מפק"ל המאהב שלהם יחד עם השפה והפיאצה הקסומה. לאוניברסיטה שלנו יש קבוצת פייסבוק הנקראת "Spotted: Unifi" "נראת: הזדהי/ה" בה כל פוסט מתחיל בתיאור מחמיא של הבחורה או הבחור שנצפו באותו רגע שמימי בו הכל נעצר ולא חזר להיות אותו הדבר. לרוב כותב הפוסט יסיים במשאלת הלב הקלאסית: Ti va di andare a prenderci un cafe? בא לך לצאת איתי לקפה? הזמנה לקפה: משפט פתיחה קלאסי באיטליה, כי קפה הוא משקה אותו שותים בכל שעות היום והאיטלקים אינם רוצים להגביל עצמם לחיזור בשעות הערב בלבד דעי את האויב – שיחון מהיר לתקשור עם המאהב הפוטנציאלי: הכי חשוב - על מנת לזכות בתשומת הלב האיטלקית כדי שתכירי את שמות המאכלים הלאומיים המוכרים. אין צורך לדעת יותר משם המאכל, האיטלקי המזדמן ישמח להשלים את החסר בכל נושא קולינרי, לספר על ההיסטוריה של כל מאכל ומאיפה הוא מגיע, ואיך לא, להבטיח בנונשלנטית "אכין לך את זה בהזדמנות". הבטחה שלא שוברים. ​ Ciao bella - שלום יפה, צ'או בלה קריאת השלום הבסיסית ביותר ברחוב האיטלקי, יכולה להיאמר בחיבה, בצעקה חסרת נימוס ברחוב, או אפילו בגרסה הגברית ciao bello בה נוהגים האיטלקים לברך אחד את השני, ללא כל קשר להעדפה המינית שלהם. אין צורך להגיב בשלב זה לקריאה. ​ Ammazza che figa - משפט לא מנומס ברומאנצ'ו romanaccio (הדיאלקט ברומא) שמשמעתו "וואו, איזו כוסית!", המילה Ammazza היא קיצור של Ammazzalo ומשמעותה במקרה הזה היא הבעת פליאה. התגובה לקריאה תלויה במטרה שלשמה את מעוניינת בבדיקת מערכת היחסים, אומנם באיטלקית הייאוש נעשה יותר נוח אבל היי בארץ בוא נודה, לא היית מסובבת את המבט. גרסה יותר מנומסת תהיה Ammappalo. ​ Complimenti alla mamma - כשבמרכז חייו של כל איטלקי וכל איטלקייה עומדת האימא, אי אפשר לשכוח אותה גם כשנותנים מחמאות, ברכות לאימא על העבודה הטובה שהיא עשתה, הרי שגם על היופי בה ניחנו ילדיה היא אחראית באופן מלא. חיים של אמא, הוורסיה המקומית. ​ Ciao! Ti ho vista passare e non mi sarei mai perdonato se non fossi venuto a parlarti!- היי! ראיתי אותך עוברת ולא הייתי סולח לעצמי לולא הייתי בא לדבר איתך! כי החיים הם מה שקורה עכשיו. כינויי חיבה – כשהוא אומר לך, למה הוא מתכוון? Amò קיצור בדיאלקט רומאי של amore - אהבה ואם לדייק, קיצור של amore mio - אהובתי או אהובי. בעוד שאיטלקים רבים הוגים את הביטוי המלא, ב"אמו" מרבים להשתמש איטלקים, איך לומר זאת בעדינות, פשוטים יותר. ​ Piccola – כי למרות ש-2017 הגברים האיטלקים עדיין רוצים להרגיש שהם מגנים עליך ואת קטנה כזו, פצפונת, לא מסוגלת בלעדיהם. ​ Cucciola - המשמעות העיקרית של קוצ'ולה היא גורה (גורת כלבים או חתולים למשל), אך כאשר הכינוי מופנה לבנות זוג, התרגום משתנה למשהו בסגנון "מתוקה" או "יקרה". אם את רוצה לקרוא לו בחזרה גרסת הזכר תהיה cucciolo. Principe azzurro - אזהרת נסיך החלומות! אם שמעת מישהו אומר את זה על המועמד שנמצא מולך, דעי שמצאת זהב. אמצי בשתי ידיים וברחי, מדובר במשפחת מלוכה! בסוף – כל הגברים אותו דבר "תראה כמה האיטלקים רומנטיים ורגישים" אני נוזפת בבן זוגי האיטלקי בעודנו מדסקסים על אומנות הפלירטוט האיטלקית "למה אתה אף פעם לא אומר לי כמה אתה אוהב אותי?" אני מקשה. הוא נותן לי מבט מופתע ועונה:

שיחה עם שולים פוגלמן, מייסד סדרת Isrealiana בהוצאת לה ג'יונטינה. הסופר הבריטי אנתוני ברג'ס אמר פעם שתרגום ספרותי לא מסתכם במילים בלבד – זוהי למעשה העברת תרבות שלמה וביאורה. מעטים האנשים המממשים את הפרשנות הזאת עבור התרבות הישראלית והיהודית באיטליה כמו שולים פוגלמן פוגלמן, בוגר החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, הוא עורך בהוצאת "לה ג'יונטינה", העסק המשפחתי שייסד אביו בפירנצה בשנת 1980. ההוצאה נוסדה בצורה ספונטנית כמעט, בשאיפה להוציא לאור את "הלילה" של אלי ויזל באיטלקית. מאז פרסמה לה ג'יונטינה, הנחשבת להוצאה היהודית הגדולה באירופה, מאות כותרים, הכוללים טקסטים רבניים, פילוסופיים ועלילתיים. פרויקט חשוב שפוגלמן מעורב בו הוא תרגום התלמוד הבבלי לאיטלקית, מפעל הירואי שכלל שיתוף פעולה בין מתרגמים רבים ויצירת תוכנה מיוחדת לצורך תיאום והאחדה. ​ בתור מי שלמד בישראל וגם שאף לעשות עלייה, ייסד פוגלמן בהוצאה את סדרת Israeliana. היא חשפה לקורא האיטלקי – ופעמים רבות לעולם כולו, כתרגום ראשון מעברית – סופרים רבים ומגוונים, בהם אורלי קסטל בלום, סמי מיכאל, חיים באר ויהושע קנז, ולאחרונה גם את אסף גברון ואיילת גונדר גושן. הספרים הבאים שיראו אור בהוצאה הם "חגיגה תלמודית" של אלי ויזל ו"הביתה" של אסף ענברי. המרחב שבין אגדות חז"ל לאתוס הציוני בקיבוץ אפיקים מסמן היטב את המיקום של לה ג'יונטינה עצמה. ​ "אנחנו ערים לכך שתרמנו ליצירת מפגש חדש: זה שבין השפה העברית לאיטלקית", הוא אמר לאתר "מוקד" ב־2015. על כריכת הספר "בזמן שהעיר נשרפה", שפוגלמן עצמו פרסם ב־2004, מתנוסס שלט דרכים המכוון אל ירושלים, ונראה שפוגלמן עצמו, כמו מתרגמים רבים, נמצא בתנועה בלתי פוסקת בין התרבויות. הוכחה מוחשית לכך מצאתי בתשובות לשאלות ששאלתי אותו, תשובות שנשלחו אליי בעברית רהוטה ללא רבב אך באותיות לטיניות (סגר הקורונה תפס אותו בלי מקלדת בעברית). איך ואיפה עוברים עליך ימים אלה? בעיקר בעזרה בשיעורי הבית של בתי בת השש. תוכל לספר קצת על המסלול שעברת, או על המשיכה שלך לספרות יהודית וישראלית? המסלול התחיל באולפן של האוניברסיטה העברית בירושלים. ברגע שלמדתי לקרוא בעברית חיפשתי ספרים. הראשון שקראתי היה דווקא ספר של רומן גארי, "חרדתו של המלך סלומון". הבנתי רק חצי ממנו, אבל הרגשתי שזוהי יצירת מופת. זאת יכולה להיות הגדרה טובה ליצירת מופת, כזו שאוהבים גם בלי לגמרי להבין. לאחר מכן התחלתי לקרוא ספרים בעברית. הראשון שבהם היה אוסף סיפורים של גרשון שופמן. ודאי תגידו לעצמכם: 'איזו התחלה מוזרה'. ככה זה עם ספרים, פוגשים אותם באקראי ולפעמים הם מתחברים לחיים שלך, קצת כמו אנשים. אני זוכר שבשורות הראשונות נתקעתי במילה 'ערדליים', ונאלצתי להפסיק לקרוא ליום שלם כי לא הייתי בטוח מהם בדיוק ערדליים. לאחר מכן הגעתי לסופרים יהושע קנז, עמוס עוז ויורם קניוק, והבנתי שספרים מצוינים רבים טרם תורגמו לאיטלקית. הצעתי לאבי, מייסד ההוצאה, להתחיל סדרה ושמה "Isrealiana". זה היה ב־2005, ומאז ראו אור במסגרתה חמישים כותרים, כשהאחרונים שבהם הם "השקרנית והעיר" של איילת גונדר גושן ו"שמונה עשרה מלקות" של אסף גברון. ויש גם את "חרדתו של המלך סלומון", כמובן, שהוצאתי בסדרה אחרת – "Diaspora". אנחנו בעיצומה של מגפה בין־לאומית, ואיטליה הושפעה ממנה קשות. איך אתה צופה שהחיים ישתנו באיטליה בעקבות הקורונה? כאן, באיטליה, חווים תקופה קשה מאוד, הן בגלל המתים הרבים ואי הוודאות לגבי העתיד, והן בגלל ההרגשה שנעשו טעויות רבות בכל הנוגע להתמודדות עם הקורונה. בנוגע להשלכות, הכול יכול לקרות: מהיעלמות פתאומית של הנגיף ועד חורבן האנושות. בעבר גם אחרי משברים גדולים מאוד האדם נשאר כפי שהוא במהותו בסופו של דבר, עם אותן תכונות בסיסיות. השאלה בטווח הקצר יותר היא איך נצא מהבתים: טובים יותר ונכונים לסולידריות, או עצבניים וממורמרים יותר. צריך לחשוב לא רק על ההיבט הרפואי והכלכלי, אלא גם על ההשלכות הפסיכולוגיות של התקופה הזאת. לא מעט סופרים ישראלים זוכים לפופולריות עצומה באיטליה. האם יש לכך סיבה מיוחדת? האם ישראל נתפסת כאתר "אקזוטי", כפי שלפעמים קורה בארה"ב או בגרמניה? כשאיטלקי רוצה לומר שהוא בקי בספרות העברית, הוא אומר שהוא מכיר את עוז, את יהושע ואת גרוסמן. תמיד בסדר הזה, אגב. אף פעם לא שמעתי 'יהושע, גרוסמן ועוז' או 'גרוסמן, עוז ויהושע', אלא אך ורק 'עוז, יהושע וגרוסמן', קצת כמו השילוש הקדוש. רק בשנים האחרונות התווספו אל השילוש הזה אשכול נבו, איילת גונדר גושן ואסף גברון. גם סופרים אחרים, כמו צרויה שלו, מאיר שלו ואתגר זכו להצלחה. אני חושב שהם פשוט סופרים מצוינים שכותבים ממקום שמאפשר להם להגיש תוכן מעניין לקורא. אבל לא הייתי מדבר על הצלחה עצומה, אלא גדולה. תרגמת סופרים רבים ומגוונים לאיטלקית, בהם אורלי קסטל בלום ואסף גברון. באילו אתגרים נתקלת בתרגום ספרות עברית לאיטלקית? תרגום מעברית לאיטלקית הוא הדרך שלי לשמור על קשר עם ישראל ועם תרבותה. הספר המאתגר ביותר שתרגמתי היה "חבלים" מאת חיים באר, בגלל השפה העשירה וההדים מהטקסטים המסורתיים. מדובר בשתי שפות בעלות אותיות שונות ומשני עולמות תרבותיים רחוקים. אני מאמין שלולא גרתי שש שנים בארץ, התרגומים שלי היו טובים פחות. כשאני מתרגם, העיניים שלי רואות את הרחובות בארץ, את הבתים, את הביטויים, את התנועות הקטנות ואת מחוות הגוף של האנשים. האוזן שומעת את הקולות בעברית, ובד בבד הראש עובד כדי להעביר אותם לקורא האיטלקי בדרך הברורה והמדויקת ביותר. ראוי לציין שאין מילון איטלקי־עברי או עברי־איטלקי רציני, וזה אומר שאם רוצים לתרגם מעברית כמו שצריך צריך ללמוד את השפה היטב. על אילו ספרים היית ממליץ למי שמעוניין להכיר את יהדות איטליה, או איטליה בכלל? אין היום באיטליה "סופרים יהודים" כמו בארצות הברית. מדי פעם יוצאים ספרים המספרים סיפור יהודי באיטליה, אך רוב הספרים עוסקים בתקופת השואה, וזאת בעיה עבורנו, כי אנחנו מוכרחים להוציא כמעט אך ורק תרגומים. אני יכול להמליץ על ספר קטן שיצא לא מזמן – "האקרובטית" מאת לאורה פורטי. הוא מתאר סיפור שעובר דרך איטליה אבל מתרחש ברובו בצ'ילה. מתברר ש"ארנסטו", מפקד החולייה שניסתה להתנקש בחייו של אוגוסטו פינושה, היה צעיר יהודי ושמו ז'וזה ולנצואלה לוי. אימו של ז'וזה מספרת לנכדתה את סיפור חייו. מן העבר אפשר כמובן לקרוא את פרימו לוי, את נטליה גינצבורג ואת ג'ורג'יו בסאני. מה אתה קורא בימים אלה? "מולדת" מאת פרננדו ארמבורו. זהו סיפור על שתי משפחות באסקיות שהיו קרובות מאוד ונפרדו לאחר שבנה של אחת מהן הרג את אביה של המשפחה השנייה בשם ה־ETA (המחתרת הבאסקית; י.פ). הספר כתוב בצורה מעניינת ומקורית, והיא בהחלט יכולה לעניין את הקוראים הישראלים. פוגלמן בשיחה באוניברסיטת ניו יורק על תפקידה התרבותי של ההוצאה ועל ההיסטוריה העשירה של הדפסת ספרים יהודיים באיטליה.

בימים אלו מציינים באיטליה מאה שנה להולדתו (וארבעים למותו) של ג'אני רודארי. רודארי היה דמות רבת פנים וגוונים: מחנך, עיתונאי, משורר ומורה, אדם יצירתי ומקורי שהטביע את חותמו על ספרות הילדים האיטלקית. שנת היובל היא הזדמנות מצוינת להיזכר בו ובשני סופרים נוספים שהביאו לעולם סיפורים קנוניים: קרלו קולודי ואיטאלו קאלווינו ג'אני רודארי: משורר הילדים רודארי כתב עשרות ספרים, בהם ספרי פעוטות, ספרי ילדים וספרי נוער. הוא כתב חרוזים מתנגנים לפעוטות, אגדות לילדים, וסיפורי הרפתקאות לנוער. סיפוריו יוצאים מתוך המציאות המוכרת לכל ילד, אך אינם מחוברים אליה בעבותות. רודארי הרשה לדמיונו להתעלות על המציאות ולא להיצמד בנוקשות לחוקי הטבע. במלים אחרות, הוא כתב פנטזיה שכל ילד יכול למצוא את עצמו בתוכה. כך למשל, ג'לסומינו הוא ילד כפרי שניחן בקול מרעיד זגוגיות – אבל הוא גם ילד דחוי שלא מוצא את מקומו בכפרו ונאלץ לברוח למקום אחר, לארץ השקרנים. שם הוא הופך לגיבור העיר, זוכה בחבר־חתול שמבין לליבו ומצליח לשחרר את התושבים מהמלך האכזר והמגוחך שרדה בהם. גם צ'יפולינו, הבצל החמוד (צִ'יפּולֶה זה בצל באיטלקית), מוביל התקוממות. יחד עם חבריו הירקות הם מורדים במלך לימון ונפטרים ממנו בתעלולים ובמהתלות. אין כמעט ילד שמרד בסמכות לא מלהיב אותו, אבל במקרה של רודארי ייתכן שמסתתר כאן מסר נוסף. רודארי היה איש שמאל, חבר במפלגה הקומוניסטית, והוא ניסה לחנך את הדור הצעיר לחשיבה עצמאית, לשוויון ולשבירת המסגרות הדכאניות מהעבר. המסרים הללו התקבלו בזרועות פתוחות בברית המועצות, שבה גם ביקר בשנות החמישים, וספריו היו בה לרבי מכר ואף הוסרטו. אחד מספרי הילדים הפופולריים ביותר של רודארי הוא "סיפורי טלפון", שיצא לראשונה בשנת 1962. המספר הוא אבא עסוק שנאלץ לבלות זמן רב בנסיעות הלוך ושוב לעבודה, ובכל ערב בשעה תשע בדיוק מספר לבתו אגדה בטלפון: ארמון הגלידה, השמש והענן, שביל השוקולד, אליצ'ה המשתחלת, ארץ הכלבים ועוד. שבעים סיפורי פנטזיה שופעי הומור וקורטוב של נונסנס המרתקים אליהם את כל המאזינים, ולא רק את בתו הקטנה. החרוזים לפעוטות שכתב פשוטים ומושכי לב. אומנם לא קל לכתוב לקטנטנים, אך רודארי ידע לבחור את המלים המתאימות ליכולתם. ​ למרבה הצער, רק קומץ מספריו תורגם לעברית ("ג'לסומינו בארץ השקרנים", "מה צריך בשביל ...", "סליחה, טעות בסיפור", "ליסה בארץ האגדות", "איש הגשם", "סיפורי טלפון", "חיות בלי גן חיות", "הקרפיונאים ומגדל פיסה", "אני עובר לי אל החתולים"), ואף שהם תורגמו בכישרון, וספרי הפעוטות גם זכו לאיורים מקסימים, הם לא זכו להצלחה גדולה בארץ. למעשה, הם מוכרים בעיקר בקרב יוצאי ברית המועצות, אשר גדלו על תרגומיהם לרוסית. רודארי היה בראש ובראשונה יוצר, אך גם תיאורטיקן. הספר "הדקדוק של הפנטזיה", שפרסם בשנת 1973, נחשב לפסגת יצירתו, והוא חותר להקצות לדמיון מרחב ראוי בחייו של כל אדם. בשנת 1970 זכה רודארי בפרס הנס כריסטאן אנדרסן היוקרתי, הנובל של ספרות הילדים, ועד היום הוא האיטלקי היחיד שזכה בפרס הנחשק. לא פלא שילדים באיטליה ממשיכים לגדול על ספרי הפעוטות שלו, שמעולם לא ירדו מהמדפים. שנת היובל תצוין בכל איטליה בקריאה, בפרסום במהדורות החדשות ובאירועים מיוחדים במטרה להפגיש את סופר הפנטזיה עם דורות חדשים, שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם הקריאה. כך למשל, ראה אור בנובמבר האחרון הספר "מאה לג'אני רודארי, מאה סיפורים וחרוזים, מאה מאיירים", ולאחרונה הוקם אתר לזכרו. האתר הוא חלון לעולמו של רודארי, והוא כולל בתוכו מאמרים, אנקדוטות, סיפורים, חרוזים ותמונות. רודארי היה סופר מקורי ורב המצאות, אך אין ספק ששאב השראה גם מקודמיו ומיצירות מופת כמו "פינוקיו" של קולודי. על כך מעידה המחווה שלו לקרלו קולודי: בשנים 1954–1955 פרסם רודארי עיבוד מחורז לפינוקיו בעיתון "איל פיוניירה" בלוויית איורים של ראול ורדיני. איך נולד פינוקיו המפורסם? הכותרת המקורית של האגדה היא "ההרפתקאות של פינוקיו. סיפורה של מריונטה". קרלו קולודי, הפסבדונים של הסופר בן פירנצה קרלו לורנציני, יצר את פינוקיו בשנת 1881. לטיפים ומידע - הירשמו לקבוצת הפייסבוק של אתר באיטליה: איטליה למכורים חלקו הראשון של הסיפור התפרסם בהמשכים במדור השבועי של "העיתון לילדים". קולודי לא כתב אותו בכוונה תחילה להפוך אותו לספר. למען האמת, לא היה לו יותר מדי חשק לכתוב את הסיפור, ולא היה לו ברור מה יעשה איתו בסוף. אבל פינוקיו שבה את לב הקוראים הצעירים, והיצירה המלאה יצאה לאור בשנת 1883. כלומר נדרשו לו שנתיים תמימות למצוא את הסוף הראוי לסיפור. כידוע לכל, הספר מגולל את עלילותיה, הדרמטיות לעיתים, של בובת עץ, מריונטה החולמת להיות ילד אמיתי. לצד פינוקיו משתתפים בסיפור גם ג'פטו, הנגר שגילף אותו מבול עץ; הצרצר המדבר פָּרלָנטֶה, שאינו אלא מצפונו של פינוקיו; הפיה הכחולה, שכשפינוקיו משקר לה אפו מתארך; ואי אפשר בלי החתול והשועל ששודדים ומרמים את המריונטה הקטנה. יש הטוענים שמאחורי הפנים העגולים והמגוחכים של המריונטה מסתתרת מטאפורה לקיום האנושי, אך זו רק אחד מהפרשנויות הרבות והמגוונות. הספר זכה להצלחה ברחבי העולם. הוא תורגם ליותר מ־240 שפות, ואף עובד והועבר גם אל המסך הגדול וגם אל המסך הקטן. בארץ מוכרות בעיקר הגרסה של דיסני משנת 1940 וסדרת הטלוויזיה היפנית משנת 1972 ("בוקר טוב עולם, מה שלום כולם? אני יורד מהחוטים, אני כבר ילד אמיתי"), אך באיטליה זכור לטוב הסרט "הרפתקאות פינוקיו" שביים לואיג'י קומנצ'יני באותה שנה. הסרט פינוקיו (2019) בתפקיד ג'פטו - רוברטו בניני ברחבי העולם נקרא הסיפור כמשל אוניברסלי, אך למעשה הוא נטוע בנופי טוסקנה, ואפשר להתווכח על התקופה ההיסטורית שבה הוא מתרחש: מצד אחד שמות המטבעות (קוורנטינו, סולדו וזקינו די אורו) שייכים לתקופת הדוכסות הגדולה של טוסקנה (1569–1859), אך דמויות הקרבינריים (השוטרים) מעידות על כך שהעלילה מתרחשת לאחר איחוד איטליה (אמצע המאה ה־19). ידוע שבעת כתיבת הסיפור התארח קולודי כמה פעמים בווילה איל בל ריפוזו מצפון לפירנצה, וסביר להניח שקיבל השראה מהווילה או מהעיירה ססטו פיורנטינו הסמוכה, ששימשו כרקע לסיפור. גם האלון הגדול שעליו נתלה פינוקיו קיים במציאות, הוא עומד עד היום בקפנורי, במחוז לוקה, ומכונה אלון המכשפות. ​ ספרות הילדים של המאה ה־19 לא בחלה בעלילות קודרות ואף אכזריות. סופרים כמו צ'ארלס דיקנס והאחים גרים כתבו סיפורים אפלים לילדים ולנוער ברוח מורשת הרומן הגותי. לכן אין זה מוזר שגם קולודי התייחס באופן מקאברי להתפכחות מאשליות. אבל פינוקיו, גם הודות לפרשנויות החדשות של הדמות, הצליח לפלס את דרכו לליבם של הקטנטנים, שאוהבים את הבובה החולמנית בעלת הלב הגדול שמדי פעם בפעם משקרת ואף מצמיחה אוזני חמור כשהיא לא מתנהגת כראוי, אבל היא גם אוהבת את אביה ואת חבריה, מודה בטעויותיה, מבינה שנתנה אמון באנשים הלא נכונים ומכירה בכך שארץ המשחקים אינה אלא תרמית. האלון הגדול שעליו נתלה פינוקיו בשנת 1957 נולד הברון המפורסם ביותר בעולם הספרות האיטלקית כאשר מדברים על ספרות נוער ועל דמויות בעלות אופי חזק, אי אפשר שלא להזכיר את "הברון המטפס" של איטאלו קאלווינו, אחד הסופרים האיטלקים החשובים ביותר של המחצית השנייה של המאה ה־20, שתובנות על ההיסטוריה והחברה בת ימינו עוברות כחוט השני בכל הרומנים שלו. דמותו הבלתי נשכחת של קוזימו רונדו מופיעה ברומן השני מתוך טרילוגיית האבירים "אבות אבותינו", ששני חלקיה האחרים הם "האביר שלא היה ולא נברא" ו"הרוזן החצוי". הטרילוגיה הפנטסטית תורגמה לעברית בשנת 1987 בשפה גבוהה ועשירה ההולמת את רוח האצולה ממאות עברו בתמיכת המפעל לתרגום ספרי מופת. לעומת זאת, באיטליה, לצד התייחסות כבדת ראש, זכה הסיפור גם לעיבודים חינניים לילדים. "הברון המטפס" הפך לספר ילדים אהוב, שכן הגיבור הוא נער בן שתים עשרה מהמאה ה־18, שבעקבות מריבה עם הוריו מחליט במפתיע לבלות את שארית חייו על צמרות העצים באחוזת רונדו. אחיו ביאג'יו מספר את הסיפור בגוף ראשון בהתרגשות והערצה של אח צעיר שממציא ומוסיף עוד ועוד פרטים לסיפור. בינתיים מדלג קוזימו בין שרך אחד למשנהו ומגלה בעולם ממד חדש שלא היה מוכר לו. במהלך מסלול התבגרותו יוצא הדופן הוא מתיידד עם ילדים מדלת העם, עם השודד ג'אן דיי ברוגי ועם הכלב אוטימו מסימו, ואף מתאהב בוויולה הקטנה, בת השכנים. הוא מתכתב עם וולטייר ומסכל התקפת שודדי ים. במהלך השנים שבהן הוא שוהה על העצים הוא צופה בפרוץ המהפכה הצרפתית ואפילו פוגש את הגנרל בונפרטה, אשר מותיר בו טעם של אכזבה מרה. בהרפתקה שנולדה בגחמה של רגע ונמשכת חיים שלמים, לומד קוזימו מדי יום ביומו דברים שאחרת לא היה לומד לעולם, כמו למשל שאפשר לחיות גם בעולם בעל כללים פחות נוקשים. "הברון המטפס" מתיימר להיות מטפורה למצבם של הצעירים בימינו (או אלו שהיו צעירים בשנות השישים של המאה הקודמת), המנסים לברוח ממציאות בלתי מובנת, מציאות שהם עצמם לא מובנים בה, אל עולם דמיוני. ואכן, יש להודות שהחיים על העצים מאלצים את קוזימו לוויתורים כואבים, כמו למשל הוויתור על נישואים לוויולה. אך זהו המחיר שעליו לשלם על החלטתו ובעבור חירותו. בסוף הרומן, בגיל שישים וחמש, הוא נצמד לכדור פורח ונעלם בשמיים. קאלווינו החל לכתוב את הרומן בשנת 1950 בעקבות סיפור ששמע בבר ברומא, ונדרשו לו שבע שנים להביא אותו לצורתו המוכרת לנו. בביתו הפרטי ברומא נמצא אוסף התרגומים השלם ביותר של יצירותיו. במכון התרבות בפריז נשמרים 500 מכתביו, שהם כמעט כל תרגומיו בעולם. רודארי, קולודי וקאלווינו הם שלושה סופרים שגדלו על ברכי ספרות ילדים דידקטית, מוסרנית ופטריוטית וכתבו ספרות ילדים אחרת: ספרות שבה מותר להטיל ספק בחוקים ובדברי המבוגרים, מותר ואף רצוי לפרוק עול מדי פעם בפעם (גם אם יש לכך מחיר), ובעיקר מותר לדמיין עולם שלא נכנע למציאות.

את נכנעת לחיזוריו של האיטלקי התורן, זורמת עם הרומנטיקה הדביקה לזמן מה, נהנית מהפסטה, פוקצ'ה וכל השיט האיטלקי המסוגנן הזה ואז החיים האמתיים דופקים בדלת בא לך חצי מנה עם עמבה ואת חוטפת את הקריז הראשון. נסי דנזין עם מילון הריבים האיטלקי-עברי הראשון מסוגו, איך מבקשים שישחרר את רבי, שישטוף כלים ולא את הישבן, שיכין לארוחת ערב פתיתים ושניצל, ושיהיה קצת אחד משלנו. כמו בבית. כי להרגיש שאת חיה בסרט זה נחמד, אבל עצבים משחררים בעברית. לריב באיטלקית ולנצח, המדריך המלא: אני שונאת איטלקים. הנה, אני מודה. השנה אני חותמת חמש שנים באיטליה והמשפט "אני שונאת איטלקים" שימש אותי מדי יום ללא כל בושה. היה משהו שהרגיע בהכרזה כזו, מעין מנטרה שנהגתי לחזור עליה כשהדברים במדינת העגבניות והשביתות לא הסתדרו לי כמו שהייתי רוצה: אם הרכבת איחרה, אם קיבלתי שירות מזלזל, או אם חיכיתי חמש שעות בתור לחידוש אשרת השהייה. לפעמים בחייו של מהגר לא צריך לנבור עמוק מידי על מנת למצוא סיבה מספקת למרמור וזו הייתה הדרך שלי לפרוק את התסכול שהציף מידי פעם. אבל כשבן זוגי אדוארדו נכנס לתמונה, הייתי צריכה לבחון מחדש את הדרך שבה בחרתי להתמודד עם המציאות. מעבר להיותו איטלקי בכל רמ"ח איבריו (è italiano fino all'osso ), הוא גם בן אדם טוב לב ולכן מנטרת השנאה שסיגלתי לעצמי התחילה להישמע צורמת. ברגע אחד, במקום להתייחס לאיטלקים כעם אחד ומאוחד נגדי, הייתי צריכה למצוא שפה משותפת עם איש זר שנקשרתי אליו רגשית. התחלתי לברור מילים, לגלות עולם חדש של מונחים ולחפש, ביחד עם מי שלימים הפך לחצי השני שלי, את דרכנו אל עמק השווה בין שני העולמות הכה שונים שלנו. טהרת המשפחה הריב הראשון שלנו התלהט כבר בחודש הראשון להיכרותנו. ברגע תם הערתי משהו לגבי חוסר התועלת של הבידה המעלה אבק בדירתי, "את לא משתמשת בבידה שלך??" נדהם בן הזוג הטרי וה-כה איטלקי שלי. תוך שניות הוא תפס אותי והרים אותי על כתפו כך שראשי ההפוך נפגש עם אחוריו. הכל קרה במהירות האור - רגע אחד אנחנו נחים בחדר השינה, ורגע אחר הוא סוחב אותי אל חדר האמבטיה, מושיב אותי על מכונת הכביסה ומתחיל לפתוח את רוכסן מכנסיו "אני אראה לך איך משתמשים בבידה, אולי אתם הישראלים פשוט לא מבינים איך להתנקות" הוא אומר עם חיוך ומתיישב על האסלה המוזרה עם הברז. אני מכסה את פי וצוחקת בפראות. הוא מצדו מסביר לי על כיוונון זווית הזרם, על צורות הישיבה השונות ועל וויסות טמפרטורת המים. כל זאת ברצינות גמורה, תוך העלאת זיכרונות על המטפלת והאימא שהיו מושיבות אותו על המושב המוזר כשהיה רק פעוט קטן. ​ בהתחלה נלחמתי, אני מודה. שלפתי טיעונים, מגבונים וצילומי מסך של שיחות עם חברות שחיזקו את עמדתי בעניין. הוא מצדו הטיח בי טענות קשות בנוגע למנהגי ההיגיינה האישית שלנו הישראלים, ואני הרגשתי שאני נקראת לדגל ומייצגת את המולדת. התעקשתי שאנחנו, לא כמוהם, מתקלחים לפחות פעם ביום והעניין מבטיח רמת ניקיון גבוהה בהרבה. אך כלום לא עזר, במשך חודשים קיבלתי מבטים שיפוטיים בכל פעם שיצאתי מהשירותים המבקשים לבדוק אם שטפתי או לא. ​ עד שיום אחד מצאתי פתרון פשוט להפליא, כמאמר הקלישאה "מה שאתה לא יודע לא מזיק לך" או לחילופין "בכביש היה חכם, אל תהיה צודק". בתום ביקור נוסף בשירותים יצאתי ורגע לפני המבט, ניגשתי לאדי והכרזתי בגאווה "עשיתי!". כל אותו יום הוא הסתובב כטווס נפוח, גאה ומרוצה שניצח. מעולם לא דיברנו על כך יותר, הוא לא שאל עוד ואני לא גיליתי. לפעמים כשאני נכנסת למיטה ונותנת לאדוארדו נשיקה, אני שואלת במבט שיפוטי "התקלחת היום?", הוא מסתובב לצידה השני של המיטה ומחבק את הכרית, בעודו ממלמל מתוך שינה "עשיתי בידה" (ho fatto il bidet) לך תבין את האיטלקים האלו. סיבת המוות: סכין אך חכו! עד כה היה זה רק הפרולוג. כשזה נוגע להעמקת קשרים עם איטלקים יש משהו גדול וחשוב יותר מהחיים עצמם, משהו שעלול להרוס זוגיות, ליצור שסעים בין אנשים ולהצית מלחמות. ניחשתם נכון, אני מדברת על אוכל. איטליה, מדינה שבה האוכל הוא חלק בלתי נפרד מן התרבות, חלק מהמותג. לכל אזור גיאוגרפי יש מנות מסורתיות, לכל משפחה יש מתכונים שעוברים מדור לדור במשך מאות שנים, והשיח על אוכל נפוץ כאן בערך כמו שדיבורי צבא נפוצים אצלנו בארץ. אז מה הפלא שכל כך קל למצוא את עצמך באמצע ויכוח לוהט וחורץ גורלות בנוגע לדרך בה את אוכלת פסטה? אנחנו יושבים במסעדה ספק יוקרתית ברומא, שנינו הזמנו ספגטי אל דנטה עם קיפודי ים (מומלץ ביותר לאוהבי הז'אנר) ואני מוצאת את עצמי נאבקת באטרייה העשויה למחצה. ואז בקלות ראש רבה מידי כך התברר לי, אני לוקחת סכין ומנסה לחתוך את הספגטי לחצי. אבוי. איך העזתי?! מבט מהיר אל בן הזוג שממול מבהיר לי שאני עושה טעות חמורה. פעור עיניים, הוא מנדנד 'לא' בראשו בחרדה ולוחש בדרמטיות: "בבקשה, אל תעשי את זה" (non farlo, ti prego). אם את עניין הבידה פתרתי בחדרי חדרים, איך אצא מזה עכשיו?! האיטלקי שלי מגלגל עיניים בכל פעם שאני מבקשת מהמלצר gnocchi alla sorrentina, מנת ניוקי פשוטה עם רוטב עגבניות, בזיליקום ומוצרלה. המנה היא מנה נפוליטנית וכמו מנות רבות מדרום איטליה, היא נעימה יותר לחך הישראלי הפשוט שלי. "יש לך טעם של ילדה קטנה" (hai i gusti di una bambina) הוא אומר לי בזלזול. אני מחזירה מבט נגעל לצלחת עם לשון הפרה שהמלצר מגיש לו. לדרבי חוקים משלו בין המטבח שתופס את המקום הראשון במצעד התשוקות של האיטלקי לבין בת הזוג בת המזל הנמצאת במקום השלישי והמכובד, ישנו כמובן הכדורגל il calcio . זוהי אהבה שאינה יודעת שובע הרי שמלבד שני ימים בשבוע בהם משדרים את המשחק, יש את הראיונות עם המאמן והשחקנים, את אתרי האינטרנט והפורומים, את הפודקאסט ואת המחשבות המטרידות שמותירות את האוהד בוכה בלילה: "אני דואג לדיבאלה, מאז שהוא חזר לחברה שלו הוא ממש לא בשיא שלו מבחינת המשחק" עונה אדוארדו כשאני שואלת אותו מדוע הוא אינו נרדם. ועל זה נאמר אוהד אמיתי un vero tifoso גברים ממאדים ונשים מנגה אלה איטליאנו בנוסף לכל הוויכוחים הקלילים יחסית הנובעים מהבדלי התרבות המשעשעים נגיד, יש כמובן גם את הריבים "הרגילים" אלה שיש לכל זוג והם תמיד נשמעים אותו הדבר: הוא לא בוגד הוא רק מתאוורר, תפסיקי לחטט ותהיי קשה להשגה, ההורים שלי אוהבים אותך פשוט אמא שלי רוצה שיהיה לי טוב ובעתיד אולי נגיע לירח.