אם הגעתם לפירנצה אתם חייבים לבקר ב-Gucci Garden שנפתח החודש במרכז העיר. אומנם רק כרטיס הכניסה עולה 8 אירו אבל היי, תחשבו איזה קולים תהיו כשתחזרו לעבודה ובשיחת הברזייה תספרו שהייתם בחדש של גוצ'י והיה מה זה מדאאים... הנה הפרטים: צילמה והשתתפה בהכנת הכתבה: אילאיל קופלר מותגי אופנה שפותחים לעצמם מוזיאון הם כבר מזמן טרנד עולמי, אם אתה ממש נחשב עכשיו אתה חייב שיהיה לך מוזיאון. ככה זה היום. בפירנצה בתחילת החודש בהשקה נוצצת ומלאה בסלבס וכאילו מעולם לא נפתח בעבר, בית האופנה האיטלקי, גוצ'י, פתח מחדש את בית המקדש למותג, הנקרא עכשיו Gucci Garden בניצוחו של מעצב הבית ההיסטרי שלהם אלסנדרו מיקלה. ​ המוזיאון השוכן בפלאצו דלה מארקנזיה , מבנה עתיק מהמאה ה-14 ששימש בעבר כבית משפט, ממוקם בכיכר סניוריה במרכז הסואן והאופנתי של העיר. בשנת 1921 פתח במקום, המייסד גוצ'יו גוצ'י, את החנות הראשונה של המותג הפיורנטיני וב-2011 נפתח בבניין לראשונה המוזיאון של המותג. אבל בעקבות מתיחת הפנים שבית האופנה עובר בשנים האחרונות, החליטו בהנהלה לפתוח מחדש. 7 שנים לך תזכור.. ​ לחוויה שתעברו בביקור במוזיאון החליטו בגוצ'י לקרוא "Guccification", כאילו המבקר נכנס לרגע אל עולמו של המותג ובסופו אחרי התהליך שיעבור, הוא יוכל להיות חלק ממנו. ממש בכניסה מופיעים שני ציטוטים, בתחילה, הוראה: "אם ראיתם הכל, סגרו את העיניים" ולאחר מכן שאלה למחשבה: "מה אנחנו הולכים לעשות עם כל העתיד הזה?" כך מתחיל התהליך דרך ערבוב הזמנים והחושים, ממש כמו הקו העיצובי של המותג בשנים האחרונות. בינואר 2015, אלסנדרו מיקלה מונה לתפקיד המעצב הראשי של בית האופנה ומאז המותג עובר שינויים רבים. מיקלה, בתפיסתו האקלקטית מצליח לפנות לקהל צעיר וחדש בני דור המילניום והפך לדבר החם בעולם האופנה בנוסף לעלייה המשמעותית שהביא במכירות המותג. לאחרונה כחלק מגישתו ההוליסטית הוא עיצב גם קולקציה משלימה לבית ובה כלי אוכל, טפטים ועוד. במתחם שהוא המשך ישיר לגישה, שתי קומות מעוצבות למשעי. בחירת הפריטים מדויקת ומינימליסטית ומבקשת להציג את הקשר בין העבר, להווה, לעתיד המותג. הקשר בין המעילים של שנות ה-20 למציאות של ימינו, בין הטבע לאובייקטים שיוצרו ממנו, כי אומנם בשנת 2018 הצהירו בבית האופנה שהם מפסיקים לעשות שימוש בפרווה, אך בשנים עברו עשו גם עשו. כך ניתן למצוא מזוודה מעור זברה שעוצבה בשנות ה-50, מעילי עור ופרווה משנות ה-70 וכל זאת לצד הסברים על האב המייסד גוצ'י ואוצרות הטבע שהיוו השראה עבורו. בין הבגדים והתיקים יש מעלית ורודה וגם ספרייה בת 700 כרכים העוסקים באמנות ועיצוב. בימים אלו משמשת הספרייה כחדר קולנוע אפוף בדי פרווה המזמנים את התחושה שבפנים מוצג איזה סרט למבוגרים או לפחות תצוגת אופנה מחתרתית, אם תרצו לנוח זה המקום. אם כבר הייפ אז עד הסוף, כי ברומא וזה. בסיום המסע, מביני עניין יבקשו למצוא לעצמם מקום לשבת בין 25 השולחנות המוצבים ב-Gucci Osteria. לא אחר מאשר השף מאסימו בוטורה, שמסעדתו המפורסמת בעיר מודנה זכתה בשלושה כוכבי מישלן ונחשבת לאחת הטובות אם לא ה- באיטליה, הוא הוא השף של המקום. תפריט המסעדה כולל כרגע מנות כמו המבורגר, סלט ארטישוק, טורטליני וטירמיסו. בהודעה לעיתונות שפרסם הצהיר השף כי התפריט הושפע מהמסעות והטיולים שלו: "כשאנחנו מטיילים בעולם, המטבח שלנו מושפע מהמפגש עם כל מה שאנו רואים, שומעים וטועמים". מנגד יש שיגידו שמדובר במנות פשוטות שיתאימו לחיכן של תיירות יפניות צעירות שהן קהל היעד האמיתי של המקום. לסיכום, הגוצ'י גארדן מרגיש ממש כמו המתקנים של היורודיסני שמשמשים כהקדמה לרכישת כל הבובות, הטי-שירטים ושאר המרצ'נדאייז, רק עם ניחוח איטלקי מעוצב ואיכותי, עם קצת יותר נצנצים והרבה יותר נסיכות. Gucci Garden ​ Piazza della Signoria, 10, Firenze​ פתוח בכל יום מ-10:00 עד 19:30 עלות הכניסה: 8 אירו (מחיר השווה לכרטיס כניסה למוזיאון הפיטי או למוזיאון האקדמיה הסמוכים). התשלום עבור הכניסה הוא הפריט הזול ביותר במתחם, אפילו גלויית מזכרת עולה 10 אירו. המסעדה בהזמנת מקומות מראש בלבד בטלפון 3905575927038+

מה בין הצדיק עקיבא בין מהללאל לבין העיר פירנצה מעוז הרנסאנס האיטלקי? בספרו של יצחק לאור "הנה אדם", ישנו רגע של טירוף מוחלט כשצה"ל מחליט לכבוש עיר קטנה באיטליה (קורטונה). במהלך מסעותיי בפירנצה חשבתי הרבה על הרעיון הזה: יש לכבוש את איטליה מידי האיטלקים כשאתה נכנס לפיטי פלאס אתה מיד מדמיין איך כיבוש, נגיד אמריקאי, היה מעביר את התמונות התלויות מהרצפה עד התקרה בחדרים מאורים ברשלנות, למוזיאון ממוזג ומרווח שבו כל הציורים תלויים בגובה העין, עם טקסטים מפורטים באנגלית לצדם. ​ כל פעם שעברתי ליד הדואומו וראיתי את ההמונים, מאות, אם לא אלפים, משתרכים בתורים מתנחשים עד אין קץ בשמש הקופחת חשבתי לעצמי שהיו לאיטלקים חמש מאות שנים לארגן צל לתיירים, עכשיו יבוא הכובש הזר ויארגן זאת. ​ עד הכיבוש האמריקאי המיוחל, מחכה למי שמעוניין ליהנות משכיות החמדה של פירנצה משימה קשה למדי. העיר כולה, מתוכננת אך ורק למטרה האחת הזו: למנוע ממך את ההנאה האמתית מאמנות. מה שהיא רוצה, האופן שבו היא בנויה היא להריץ אותך בין תחנות, בכל תחנה לייבש אותך שעות בתור בשמש, ואז ברגע שנכנסת להאיץ בך לצאת. אל תחווה, קח סלפי וצא. כדי להנות הנאה שלמה מהאמנות, הנאה הכרוכה בנוכחות רוחנית מדיטטיבית מול היצירות ניסחתי לי שלושה חוקים. בעקבות אמירתו המפורסמת של עקביא בן מהללאל: זכור מניין באת: באת מהעמידה הארוכה בתורים בשמש. אל תיתן למנגנון להאיץ בך. אל תיתן למסלול המוכתב על ידי ההיגיון הפנימי של האתר להוליך אותך (הוא יוליך אותך החוצה!). זכור מניין באת: מישראל. עד שתחזור לכאן שוב אלוהים יודע, על כן קח את הזמן, התעלם מסביבתך, מהתיירים, מהשומרים. מכל השלטים האומרים אושיטה-exit. בכל מקום שבו ניתן -שב. עמוד. קח נשימות ארוכות. לך נגד כיוון זרימת נהר התיירים. לך במעגלים. תן ליצירות להפתיע אותך. להתגלות. ולאן אתה הולך: כלל גדול בתיירות הוא לבוא מוכן. לצאת מהברג'לו ולהבין במלון שפספסת שם את דוד של דונטלו בגלל המהומה זו חוויה מתסכלת. דע לאן אתה הולך, דע מה תלוי שם. דע לאן אתה הולך אין משמעותו לסגור את עצמך, בוודאי שבכל מוזיאון אתה חייב להישאר פתוח לתגליות, לגלות אמן או יצירה שנוגעת ללבך אפילו שהיא בלתי מוכרת, אבל דע לאן אתה הולך. הבט בתכניה. בוא בנעליים נוחות. הבא מים. ולפני מי אתה עתיד לייתן את הדין. הרי לא תסלח לעצמך אם תלך לאיבוד בשפע המסנוור. הרי לא תסלח לעצמך אם תובס על ידי מנגנוני הסימום והדיסאוריינטציה. ואפילו אתה כבר עומד מול הבשורה של סימונה מרטיני (1333) יש בך קול מאיץ: "יש עוד מיליון חדרים לראות!". השתק אותו. אחר כך בצאתך תאמר לעצמך לא ספגתי את העדינות הוורודה הזהובה של מרטיני. לא חשבתי מולו מחשבות חדשות. והרי זה לב העניין. אנחנו כלואים במוחנו המטרטר. חושבים ימים שבועות ולעיתים שנים את אותן מחשבות שוב ושוב. זה המקרה הטוב, המקרה הרע - חושבים מחשבות של אחרים. יצירות אמנות, בכוחן להתחיל שרשרת אסוציאציות שיולדת מחשבה חדשה. מימין כנסיית סנטה מריה דל פיורה, משמאל מזרקת נפטון בככר הסניורייה בפירנצה - Depositphotos

דלתות הזהב מעוטרות התבליטים שפיסל גיברטי עבור בית הטבילה שממול הדואומו בפירנצה נמצאות כיום במוזיאון מצדו השני של הכיכר. אבל הנדודים הקצרים האלו מצדה האחד לצדה השני של הקתדרלה היפה מסמן מסע בקנה מידה דרמטי בהרבה. זהו המסע המעביר דבר מה מחזקת אמנות שימושית למעמד השמור לאמנות יפה כידוע מיכלאנג'לו טען שהן ראויות להיות דלתות הכניסה לגן עדן, אך לטעמי מהוות דלתות אלו, שער הכניסה אל הרנסנס האיטלקי. כיוון שאני מאתר בו רגע מעניין שבו נפרדו קבוצה מסוימת של חפצים- אפילו דלתות!- מהסדר של נוי ופולחן וחצבו לעצמם נישה משלהם בעולם: זו של האמנות המערבית בגרסתה המודרנית. המאפיין המובהק שמבדיל יצירות אמנות מאובייקטים של נוי ופולחן הוא הזיקה שלהן ליוצרן, לשמו, לדמותו, ל authorship שלו. גיברטי עבד על הדלתות יותר מרבע מאה והשקיע בהן מחקר אינטלקטואלי וטכני כביר. הן מסמלות שיא של השקעה כלכלית בפרויקטים ציבוריים, דרכה של האצולה החדשה להמיר את ההון הממשי שלה בהון סימבולי. כסף, במעמד חברתי. בעוד שהאציל הימיביניימי היה "יושב" על הכסף שלו, האציל הרנסנסי משקיע. המדיצ'ים השקיעו בבנקים- אבל גם בפרויקטים ציבוריים. בלב הדלתות דיוקנאותיהם של גיברטי האב והבן. דלתות אלו הן לא אובייקט. מי שייצר אותן אינו פועל. אומן, חרש עץ או מתכת. הוא אמן, איש רוח, אינטלקטואל. והוא דורש הכרה. לא, הכרה זה רך מדי, הוא דורש להיות בלתי נפרד מהיצירה. כמו החתימה של מיכלאנג'לו בלב הפייטה היפה, כמו הופעתו של ולסקז ב"לס מנינס", כמו התווים הפותחים את "אמנות הפוגה" המאייתים את השם "באך". ראשו הוא מעין חתימה והוא מעין ידית. ידית הפותחת את הדלת לרנסנס האיטלקי. ראש זה, ראשה של המדונה המתאבלת שנשר מפרסקו ונכלא בתיבת זכוכית במוזיאון שמאחורי הסנטה קרוצ׳ה, הוא מחקר שכזה על ציור הצער: לכן אולי הוא נראה לי כמו פרה היסטורי. כמו חריטה קדמונית על קיר המערה. מנותקת מישו ומכנסיה ובכלל מהציור שאליו נולדה היא אישה מתאבלת אוניברסלית. היא גילום האבל. כמו שיש אישה שהיא המלנכוליה או צרפת או לה פיטורה (״הציור״). היא האבל. היא לא בכי ותלישת שיער וזעקה. היא לא תיאטרון של מופעים של אבל. היא לא איור המילה אבל. היא שפתיים רועדות בדממה. דמעות לוקחות תנופה בכף הקלע של תעלות הדמע. חריטה בסלע. קמט במצח. עין משחירה כמו ענני סערה. זו כבר הפכה לקלישאה בתולדות המחשבה המערבית שכל פילוסוף רואה את עצמו כפילוסוף הראשון האמתי ביוצרו הבחנה שקודמיו כביכול פספסו. ארתור דנטו חשב שזה בלתי נמנע בשל מבנה השיח הפילוסופי: כלומר יצירת הבחנות בין ממשות לתופעה. כל פילוסוף מאשים את קודמיו שניתחו תופעות כממשות ורק ממנו והלאה ניתן יהיה לדבר על הדברים באמת. ​ ג׳יוטו במובן זה, הוא ראשון הציירים. -אני ממשיך כאן את קו המחשבה שפיתחתי סביב גיברטי, אבל הולך אחורה בזמן ולרוחב מבחינת ההיקף-הוא מייצר הבחנה שקודמיו לא ידעו לעשות. הייתי מקביל אותו לסוקרטס. פילוסופים שכתבו לפני סוקרטס או בזמנו אבל כאילו היו לפניו, מכונים פרה סוקרטים. (את בני דורו של ג'יוטו הייתי מכנה פרה-ג'יוטואים). פילוסופים אלו עשו משהו דומה לפילוסופיה אבל בעצם הם היו פילוסופים כמו שזאוקסיס ואפלאס היו ציירים; דמויות מיתולוגיות, או חצי מיתולוגיות. כמו שפיתגורס (שהייתה לו ירך מזהב!) היה מתמטיקאי. ג׳יוטו אם כן, הוא המייסד של הציור המערבי כמו שסוקרטס מייסד את הפילוסופיה המערבית. ההקבלה הזו (כמו ההקבלה בין אפלטון ללאונרדו "הכל אידאות!"- ובין רמברנדט לדקארט "הולדת האני!" ) היא כלי מועיל בתנאי שלא דוחקים אותה יותר מדי. -והוא מייסד אותו על ידי הבחנה חדה בין הציור כאובייקט של נוי ופולחן לבין הציור כדיסקורס אוטונומי. דיסקורס כמו מדע, פילוסופיה, הנדסה, תיאולוגיה. שדה של חשיבה על הניסיון האנושי. ציוריו של ג׳וטו שואלים: ״כיצד לצייר צער, שכול, אובדן, תקווה, חלל, נפח וכו'?״ לפני שהם שואלים כיצד לאייר טקסט קדוש. ובעיקר: ציוריו נושאים את חותמו האישי המובהק. אולי ניתן לומר זאת כך: ראש זה של אישה שרויה בצער מכיל איזשהי אייכות פנימית שמאפשרת לו להתקיים מחוץ לציור שלתוכו צויר. איכות זו שאינה מצויה אצל דוצ'ו או צ'ימבואה היא תרומתו של ג'יוטו לציור המערבי. את הראש היפה הזה, הקשוח, המסיט מבטו מהצופה אל עבר איזשהו עבר קטסטרופלי פיסל מיכלאנג'לו ברגע של משבר היסטורי ופוליטי. הרפובליקה של פירנצה זה עתה הובסה והבמה הוכנה לעלייתה של רודנות. אנחנו ממעטים לחשוב על מיכלאנג'לו כאמן פוליטי. ובכלל אנחנו נוטים לחשוב שאמנות פוליטית היא תופעה מודרנית. אבל מיכלאנג'לו מפסל את רוצחו של הרודן ברגע ההיסטורי הזה על מנת להעמידו כגיבור. האיש שזעק Sic semper tyrannis "כך תמיד (יעשה) לרודנים!" מצליח במשימה המוזרה של לעמוד מולנו ולהיות בפרופיל: כמו ראש על מטבע, כמו קיסר. אחד הדברים המרגשים ב"ברוטוס" הוא הפיסול הגס, ברוח סגנונו המאוחר של מ', סגנון הנון-פיניטו, המדגיש את אבניותה של האבן ולא מסתיר אותה. ההפך מסגנונו המוקדם. זוהי אינה אמנות של אשליה, או מראית עין, או פני הדברים: זוהי אמנות של חשיפת האמת. של חדירה אל העומק. סגנון המדגיש את הפיסול כפסילת הפסולת מהגוש וחשיפת ההיגיון הפנימי, הצורה שתמיד הייתה בו. זה מהמם כי הפיסול עצמו הופך למעין ארכיאולוגיה שמחפירותיה מעלה את רומא, ואת הערכים הרפובליקנים של ברוטוס. וזה מאיר עיניים כי זה מאפשר לנו לראות את מיכלאנג'לו נוטש את סט הערכים והתמות הסיגנוניות שהקנו לו את תהילתו ורודף אחרי האמת שלו: הפוליטית, האמנותית. כמו ראשו של גיברטי בדלתות הזהב, שהראה לנו את המעבר מדלת שפותחת מבנה לדלת שמוצגת במוזיאון, וכמו ראשה של המתאבלת של ג'יוטו שדייקה לנו את ההבנה אודות האוטונומיה של האמנות, כך ראשו של ברוטוס בבארג'לו מנסח את הרגע הגדול והנשגב הזה של הולדת האדם המודרני והאמנות שהוא יצר ברנסנס האיטלקי.

פירנצה אינה היעד הראשון שחושבים עליו כאשר מתכננים חופשה משפחתית. התורים הארוכים למוזיאונים, מרכז העיר הצפוף ומיעוט המרחבים הירוקים בעיר יכולים לאיים מעט על משפחות שרוצות לשלב בין אמנות, אוכל טעים וילדים מאושרים. אך אם תתכוננו מראש, החופשה באחת הערים היפות בעולם יכולה להיות נפלאה. ליקטנו עבורכם את המקומות שיהפכו את החופשה המשפחתית למהנה לכל הצדדים Museo Stibbert בקרבת תחנת הרכבת סטטוטו, על גבעה מפותלת, מסתתר לו מוזיאון נפלא לחובבי/ות האבירים! המוזיאון, שהיה ביתו של פרדריק שטיברט, מלא בשריונות אבירים, ציורים, כלי נשק ותלבושות מפוארות. באחד החדרים ניתן אפילו למדוד קסדות אבירים כבדות ולהצטלם איתן בעודכם יוצאים לקרב. הכניסה למוזיאון מלווה בסיור המגלה פרטים מרתקים על ההיסטוריה של המקום. בסיום הביקור במוזיאון ניתן לטייל בגן המרהיב שנמצא מחוץ למבנה. שעות פתיחה: שני-רביעי 10-14 שישי – ראשון 10-18 סגור ביום חמישי כרטיס למבוגר/ת עולה 8 יורו. ילד/ה 6 יורו. סיורים יוצאים כל שעה עגולה.​ לינק לאתר המוזיאון Gelato Festival פעמיים בשנה מתרחש בפירנצה האירוע שכל ילד וילדה לא ירצו לפספס: בעבור כרטיס כניסה במחיר של כשמונה יורו לאדם, תוכלו לטעום כעשרים וחמישה טעמי גלידה שונים ממיטב הגלידריות מרחבי אירופה. באביב מתקיימת התחרות האיזורית של פירנצה במקביל לערים אחרות כמו רומא , טורינו , מילאנו, ורשה, לונדון ועוד. בסתיו מתקיים הגמר האירופאי בפירנצה. בסיום שלב הטעימות תוכלו גם להשפיע! המבקרים יכולים להצביע עבור הטעם האהוב עליהם ביותר. לאתר הפסטיבל . 1950 American Diner via Nazionale angolo via Guelfa אם נמאס לכם מפסטה ופיצה ואתם מאמינים שצ'יפס והמבורגר יכולים להרגיע את הזאטוטים, תוכלו לבקר בדיינר האמריקאי 1950 המגיש המבורגר, צ'יפס ומילקשייק באווירת רטרו לשנות החמישים. המסעדה גדולה מאד והמלצריות ממש כמו באמריקה, על גלגיליות (!) ברקע מוזיקה מהתקופה ובקומה התחתונה יש במקום גם אזור משחקים קטן. אם הגעתם לעיר בליל כל הקדושים (1/11), מתקיימת במקום מסיבת תחפושות עם משחקים ומטעמים ייחודיים לאירוע. בשאר ימי השנה מתקיימים אירועים נוספים ידידותיים לכל המשפחה. לאתר הדיינר Dreoni Giocattoli Via Camillo Cavour, 31/33 r, 50129 Firenze ​ חנות משחקים עצומה הנמצאת במרכז העיר המחולקת לחדרים רבים לפי נושאים שונים. תוכלו למצוא בחנות אוסף מפואר של בובות, לגו, משחקי קופסא, פאזלים וחומרי יצירה. לצד מותגים מוכרים רבים ניתן למצוא בחנות מותגים ייחודיים לאיטליה בכלל ולחנות בפרט. בחנות פזורים גם שולחנות פעילות המציעים מיני סדנאות והפעלות לילדים, אחת האטרקציות המרכזיות היא פינת הכנת הדובים בה ניתן לבחור דובי, בגדים ועיצוב ייחודי בעזרת תכנת מחשב, למלא את הדובי האישי במקום ולקחת אותו הביתה לסיור וירטואלי בחנות ​ לאתר החנות Parco delle Cascine Piazzale delle Cascine, 50144 Firenze ​ פארק קסקין שנמצא במערב נהר הארנו הוא מקום נהדר לבילוי משפחתי של כמה שעות. הוא נמצא מחוץ למרכז העיר אך שווה את הנסיעה אליו ברכבת הקלה, שהיא חוויה בפני עצמה. בפארק מרחבי דשא עצומים, מתקני משחקים, בריכת שחייה עירונית במחיר 8 יורו ליום שלם ושווקים שונים. בפארק מתקיימים מעת לעת פסטיבלים, אירועים וקונצרטים. ​ לאתר הבריכה ​ אתר הפארק הכולל מידע על אירועים, מפה של הפארק ומידע על החיות והצמחייה במקום ​ הקרוסלה בפיאצה דלה רפובליקה Piazza della Repubblica, 50123 Firenze FI ​ פיאצה דלה רפובליקה היפה נמצאת במרכז רחובות שופינג הומים. אם סיימתם את הסיבוב בזארה וב-H&M, זה הזמן לעלות אל הקרוסלה העתיקה שנמצאת במרכזה, לבחור בין סוס לכרכרה וליהנות ממתקן לונה פארק באמצע העיר. Firenze Winter Park Via della Casaccia, 17, 50136 Firenze FI ​ החל מה 26 לאוקטובר ועד ל 25 לפברואר, נפתח פארק החורף של פירנצה בו תוכלו לדמיין לכמה רגעים שהגעתם לארץ קרה במיוחד, בה הכל מושלג כמו בסרטים. בפארק תוכלו למצוא רחבת החלקה על הקרח שמחולקת לרחבה למתקדמים ורחבה למתחילים. אפשר לשכור במקום נעלי החלקה וגם לקחת כמה שיעורי החלקה למי שלא התנסו עדיין בספורט המשמח הזה. הצטיידו בכפפות וביגוד חם. המקום מספק מגנים וקסדה. השכרת אופניים במידה והגעתם לפירנצה עם נוער או ילדים גדולים יותר המסוגלים לרכב על אופניים במידות של מבוגרים, תוכלו לעשות סיבוב בעיר בעזרת Ridemovi , אופניים וקורקינטים חשמליים להשכרה. השירות המלווה באפליקציה נוחה מאד, מציע אופניים כתומים הפזורים ברחבי העיר וקלים לזיהוי. אם תסרקו את הברקוד המופיע עליהם באפליקציה, תוכלו לפתוח את מנגנון הנעילה בצורת מהירה ולצאת לדרך. חצי שעה של שימוש תעלה חצי יורו וברגע שתסיימו את הסיבוב, פשוט משאירים את האופניים בתקומות המסומנים. כל עוד נעלתם אותם ווידאתם שסיימתם את הנסיעה בעזרת האפליקציה. ​ להורדת האפליקציה - אנדרואיד להורדת האפליקציה - אפל חנות השוקולד של LINDT Piazza del Duomo, 15, 50129 Firenze ​ ממש מול כנסיית הדואמו המפוארת הנמצאת במרכז פירנצה, נמצאת חנות השוקולד של המותג השווייצרי לינדט. גן עדן של שוקולד עבור ילדים ומבוגרים. תוכלו כמובן לבחור מבין שלל טעמי השוקולד "הרגילים" כמו וניל, קרמל, עוגיות ועוד רבים, אבל כדאי לכם ממש לנסות את הטעמים העונתיים המתחלפים. בחנות תוכלו למצוא גם גלידה וערכות להכנת שוקולד, עוגות ואבקה להכנת משקה שוקולד איכותי בבית.

לבקר במהלך חופשה במקומות מהסוג שמשחררים את המחשבה מכבליה, מעוררים אותה ומאפשרים לה לדהור חופשיה אל מחוזות שאיננה מגיעה אליהם בימיי חול, איננו דבר מובן מאליו. הנה, כבר בדרך לבדיקות הביטחון בשדה-התעופה, צועד המטייל במסלול תחום ומוגדר. לרוב המסלול בנוי כך שבמקום לצעוד ישירות אל עמדות הבדיקה, מתבצעת תנועת נמר בכלובו, צעידה חסרת טעם הלוך וחזור מפתיע אותו עקרון עלול להתקיים גם במהלך הטיול. איטליה היא מעצמת תיירות וככזאת היא מרושתת בנתיבי טיול עיקריים בהם עוברים מיליוני תיירים בכל שנה. למרות שלכאורה כל מטייל בוחר בעצמו את המקומות שהוא מעדיף לבקר בהם, בכל זאת קיים מסלול - מובלט ותחום בגדרות בלתי נראות - המכוון לאתרים מסוימים ולא לאחרים. סטיה קלה ומתוכננת מן המסלול המוביל לאתרים ההומים עשויה להפוך טיול סתמי לחופשה אמיתית. כזו הכוללת ביקור באחוזתו של משורר מטורף ואקסצנטרי. ארוחה בפיצריה פופולרית בקרב המקומיים בורונה- שתיירים לא מגיעים אליה, ושופינג במחסן וינטג' ענק – שאפילו המקומיים בקושי מכירים. חוף אגם שבתוכו מסתתר עוד חוף, ולסיום מוזאון למכוניות פרארי. המכונית המהירה מכולן והיפה מכולן שהסוס השחור שהוא סמלה, מייצג חופש מוחלט. 1. אצל המשורר "מקדש הנצחונות האיטלקים" Il Vittoriale degli italiani הוא שמה של אחוזה רחבת ידיים המשקיפה על אגם גארדה. ראשיתה בבית שהופקע כשלל מלחמה על ידי האיטלקים מן האוסטרים לאחר מלחמת העולם הראשונה. את הבית שכר המשורר האיטלקי הנודע והשנוי במחלוקת גבריאלה דאנונציו (Gabriele d’Annonzio1863-1938) הוילה בנויה על צלע גבעה ונשקף ממנה נוף מרהיב של אגם גארדה. איטלקים בני זממנו זוכרים את דאנונציו כמשורר וכותב מבריק וכפטריוט עשוי ללא חת ולא זוקפים לחובתו את דעותיו וקשריו עם הממשל הפשיסטי. הפשיסטים עצמם, שהיו מודעים לפופולריות העצומה שלו בקרב העם, העניקו לו קרן של עשרה מיליון לירות מטעם המדינה כדי שיעסוק בטיפוח אחוזתו בצפון, ולא יגיע לרומא לנסות להשפיע על המהלכים הפוליטיים. דאנונציו היה אדם נהנתן, תאוותן וראוותן שניהל פרשיות אהבים רבות. אחוזתו משקפת את אישיותו הססגונית ומלאת התעוזה, את טירופו, את תשוקתו לרהב ולאסתטיקה, את משיכתו למיסטיקה, את אהבתו ואת שנאתו לבני אדם. עיצוב הבית אינו מבקש להשרות נינוחות כי אם לעודד מחשבה. האחוזה מורכבת מגנים רחבי ידיים, בתחומם נבנה אמפיתאטרון בסגנון קלאסי. בגנים נמצא גם המטוס ששימש אותו כששרת כטייס במלה"ע הראשונה, סירת טורפדו שעל סיפונה לחם, uספינת מלחמה נוספת נעוצה בצלע הגבעה.בחניה אוסף מכוניות יפיפה משנות השלושים. בבית המגורים מחדרים רבים המעוצבים בפאר ולעיתים מוקדשים לנושא מסוים, למשל, חדר להרהורים על מוות, או חדר לאורחים רצויים וחדר אחר לאורחים שאינם רצויים ,בו שוכן מוסוליני כשבא לבקר.הדלת לחדר העבודה שלו חסומה בחלקה העליון כך שכדי להיכנס צריך להתכופף ולזחול תחתיה. משמע, לקוד למעשה האומנות? או לדאנונציו עצמו? חדרי האמבטיה מעוצבים גם הם על פי נושאים וחדרי ההסבה מכילים את אוסף הספרים הגדול ואת מאות חפצי האמנות שהיו ברשותו. הארונות עוד מלאים בבגדיו כך שהביקור בבית גם משרה תחושה של חזרה בזמן. נדמה שבעל הבית ירד רק לרגע לבקר בבית הקברות לכלבים שבגן, ומיד ישוב לשתות כוס יין ולסיים את עישון הסיגר שהבדל שלו עוד נמצא במאפרה. כראוי לאדם כותב, עיטר דאנונצ'יו גם את הקירות במסרים למבקריו. בחדר המוקדש לתשמישי קדושה של דתות רבות, כתב על הקיר, "כפי שישנן חמש אצבעות בכף יד, ישנם רק חמישה חטאים שדינם מוות" דאנונציו רצה להבהיר שאיננו מחשיב תאווה ותאוות בצע לחטאים. סיורים מודרכים מתקיימים בבית במהלך כל שעות היום, והביקור באחוזה מתאים לטיול עם ילדים שייהנו מהגנים הרחבים והנעימים למשחק וריצה. כתובת: via Vittoriale 12 - 25083 Gardone Riviera BS אתר האחוזה עוד על דאנונציו רשומה בבלוג של שירי פינצי לב על פאשיזם ודאנונצ'יו 2. מפרץ בנות הים או חוף הסירנות Baia delle Sirene Parco חופי אגם גארדה, ביחוד הדרומיים שבהם מוכי פארקי שעשועים. ואלו מלאים עד אפס מקום בתיירים ומציעים תמורה נמוכה עבור תשלום גבוה.נסו להתייעץ עם אנשים שביקרו בהם, הרוב ידווחו על ציפיות גבוהות לפני ואכזבה לאחר הביקור. (מי רוצה לטוס לאיטליה כדי לעמוד שעות בתורים בחום?) לעומת זאת ככל שמצפינים הופכים חופי האגם נקיים וצלולים יותר. המים קרים והשחייה או הרביצה בהם בימים חמים במיוחד, היא מענגת. חוף הסירנות הוא חוף מסודר במלוא מובן המילה, שלא לומר גן עדן. מומלץ להעביר בו יומיים שלושה לפחות (: יש בו משטחי דשא עצומים, שעלי מנטה גדלים בתכם ומבשמים את האוויר. אזור מיוחד שמור לילדים קטנים, שם ישנה ברכה רדודה המתאימה לתינוקות, פינות יצירה, טרקטורים ומכוניות על מסלול נסיעה, מתקני שעשועים, וארגזי חול. החוף אינו הומה (מלבד סופי שבוע) ואזור הילדים איננו עמוס, הוא גדול ונעים לשהייה גם למבוגרים. עבור ילדים גדולים יותר, ישנם בסמוך לחוף שולחנות פינג-פונג חיי הבר באזור מתנהלים באין מפריע ואפשר לראות אימהות ברבורות וגוזלים מטיילים על החוף ושוחים במים הצלולים. אזור אחר מוקדש לפיקניקים, כך שאפשר להתארגן ולהביא אוכל מוכן (מעדניה מופלאה שאורזת אוכל אורגני אפשר למצוא כאן ולא לשכוח להביא בקבוק יין) בחוף פועל גם קיוסק שמגיש ארוחות קלות. ההמבורגר והצ'יפס טובים למדי. יש גם דוכן גלידה, אוהל שיאצו. ובית קפה המגיש סנדוויצ'ים, עוגות, בירה ויין. ארבע רפסודות גדולות מחוברות לקרקעית האגם ומאפשרות שעות של משחקי קפיצה למים או השתרעות לשיזוף. החוף מושלם לבילויי של יום שלם. מי שיישאר עד מאוחר יוכל לצפות בדמדומים הארוכים שאין כמותם בארץ, הנמשכים עד השעה תשע בערב ויותר. טיפ: משעה שמונה החוף סגור אבל השער פתוח ומותר להיכנס בחינם לשחייה קצרה לפיקניק ולצפייה בשקיעה. בתנאי שלא משאירים בלגן. כתובת: Parco Baia delle Sirene, Località San Vigilio, Garda-VR אתר החוף דף הפייסבוק של החוף 3. פיצה השם הנדוש ביותר למסעדה המגישה פיצה באיטליה הוא “Bella Napoli”, "נפולי היפה". מקור הפיצה הוא בעיר נפולי, והפיצה הטובה ביותר באיטליה מוגשת שם. לכן פיצריות רבות מספור מתהדרות בשם זה ומאותה סיבה השם גם נחשב משעמם ולרוב לא מבטיח טובות. בורונה, ברחוב צדדי הקרוב למרכז העיר יש “Bella Napoli” אחת, שהלכה למעשה הינה הפיצרייה הפופולארית ביותר בעיר. מוסד של ממש, שהוקם לפני כשלושים שנה על ידי מהגרים מהדרום. במשך שנים השתרך תור ארוך בכניסה שאנשים עמדו בו בשמחה ובסבלנות. ב-2009 פתחו, האחים, בעלי המקום, באותו רחוב, מול המסעדה המקורית “Bella Napoli” נוספת, שמטרתה להתמודד עם הביקוש הרב לפיצה שלהם. הפיצה מצוינת. (אם כי הפיצה בנאפולי כמובן טובה יותר) הבצק מותפח בתפיחת שאור, כלומר על ידי שמרים טבעיים ולא תעשייתיים, מה שמקל על העיקול. הפיצה נאפת בתנור עצים, אותו אפשר לראות בכניסה למסעדה, והיא עבה בשוליים, ודקה במרכז. הטעמים עדינים כמצופה מפיצה שמוגשת בצפון איטליה, ובנוסף יש למסעדה תפריט המציע גם מנות פסטה, סלט, ובשר. המחירים ממוצעים וקהל הלקוחות מאוד מגוון, מהסיבה הפשוטה – כולם אוכלים שם! כתובת: Via G. MARCONI 11 Verona טלפון: 0458069182 אתר המסעדה 4. קניות וינטג' טיולים באיטליה מתרכזים בדרך כלל ביופי עוצר הנשימה של נופיה וכן באוצרות האמנות והאדריכלות שהארץ מלאה בהם. אך לאיטליה המודרנית ישנו גם צד תעשייתי ודומיננטי מאוד שכדאי להכיר. בסוף מלחמת העולם הראשונה, איטליה הייתה מדינה ענייה שאזרחיה התפרנסו בעיקר מחקלאות. בזכות הסכמים לשיתוף פעולה שנחתמו אחרי המלחמה בין איטליה לנאט"ו ובין איטליה לארצות הברית, הוזרמו למדינה כספים רבים שסייעו ביצירת מה שנקרא כיום "הבום הכלכלי". הכוונה היא לצמיחתה הפתאומית והגדולה של התעשייה באיטליה בין השנים 1953-1960, בשנים אלה נוצר המותג Made in Italy. בשנים האחרונות אותה תעשיה מפוארת, עומדת לפני קריסה בעקבות המשבר הכלכלי של 2008.אחד האזורים המתועשים ביותר, ועל כן גם המזוהמים ביותר והעשירים ביותר, הוא חבל ונטו - Veneto שבו נמצאת העיר ורונה. תושבי ונטו התעשרו במהירות גדולה במהלך שנות החמישים. אם לפרוט את המילה 'תעשיה' לפרוטות הכוונה היא למפעלי תכשיטים, רהיטים, קרמיקה, זכוכית, אופנה, תיקים, מסגרות משקפים, גופי תאורה ועוד. רבים מן החפצים שיוצרו באותן שנים מוצאים את דרכם למחסן הוינטאג' Mattarà. המקום שייך לקואופרטיב סוציאלי שמטרתו בין היתר לספק תעסוקה לנגמלים מאלכוהול ומסמים. הקופראטיב מקבל תרומות של חפצים מתושבי העיר והסביבה ולכן המחירים אינם גבוהים. השפע הנהדר שנמצא שם, מקורו בשנות הצמיחה הכלכלית והתיעוש, כלומר, אנשים פשוט מביאים את מה שיש להם בבית. אפשר לחטט בשלל חפצים ורהיטים שיוצרו באזור משנות החמישים ועד שנות השמונים כמו גם בגדים, ממותגים מבתי האופנה של ולנטינו, ארמני או פראדה. ישנן ערמות של תקליטי ויניל, תיקים, כלי בית, מראות, כלי נגינה, מכשירי חשמל וגם חפצים מתקופות מוקדמות יותר כמו סוף המאה התשע עשרה. מזכרות ומתנות מהטיול כדאי להביא ממקום כזה, בו המחירים הוגנים והחפצים הם באמת מתוצרת איטליה ומשקפים את תרבותה. כתובת: Via Pontara sandri, San Martino B.A VR 45°25'16.5"N 11°04'19.7"E5 כמה דוגמאות לפריטים שניתן למצוא בחנות יד שניה - צילומים: דורון צויבל 5. פרארי אמנם לא לבקרבת ורונה, אך טוב לדעת כי סקר שנערך לאחרונה ניסה לברר מהו המותג החזק ביותר בעולם? ובכן, "קוקה-קולה" "אפל" "גוגל" כולם מדורגים מן המקום השני ואילך. במקום הראשון נמצא מפעל המכוניות של אנזו פרארי. הסוס השחור פזור הרעמה העומד זקוף על רגליו האחריות, נכון לדהור במלוא המהירות קדימה, הוא סמלה של המכונית היפיפה. המפעל הוקם בשנות השלושים של המאה ה-20 ועד שנות ה-70 יצר מכוניות רק עבור מרוצים. מאותה שנה ואילך ייצר גם מכוניות פאר פרטיות. בסיס החברה נמצא ליד העיר מודנה Modena (המרחק מורונה הוא שעה ועשרים דקות) ובסמוך אליה נמצא מוזאון "פרארי". במוזאון מבקרים כ- 250,000 איש בשנה. הוא שופץ לאחרונה ומכונה כעת, "מוזאון העתיד". שלל חללי התצוגה פורשים בפני המבקר את ההיסטוריה של המותג כמו גם את בשורת העתיד שלו. בתצוגה הקבועה אפשר לראות את דגמים שיצרה פרארי במהלך השנים, ביניהם דגמים נדירים. ב"היכל התהילה" נמצאות המכוניות שזכו בפורמולה 1 מאז 1999. כדאי להצטרף גם לסיור המודרך באוטובוס, שלוקח את המבקרים אל תוך המפעל והמעבדות ומציג בפניהם את תהליכי העבודה. בנוסף סימולטר חצי- מקצועי מאפשר התנסות בנהיגה במכונית פורמולה 1. מסכי ענק מציגים סרטים מן העבר והווה המספרים גם הם את סיפורה של "פרארי" תערוכה נוספת מוקדשת לקשר האמיץ שבין "פרארי" והוליווד. אפשר לראות שם את המכונית בה נהג אל פאצ'ינו בסרט "ניחוח אישה" ואת ה- 275 GTB4 ex של סטיב מקווין. לנהיגת מבחן בפרארי לחצו כאן >> כדי לבקר במוזאון או להשתתף בסיור המודרך באוטובוס צריך להזמין כרטיסים מראש דרך אתר המוזאון. אתר המוזאון כתובת: Via A. Dino Ferrari 43 Maranello

אחד הדברים המיוחדים והמהנים שאפשר לעשות בורונה הוא לצאת בערב לסיבוב ברים. כאשר בורונה מדברים על לשתות מדובר במקומת שמגישים יין. הנה כמה המלצות לברי יין בעיר ורונה ברי יין את העיר מקיפים כרמים ויקבים והאזור הוא אחד מאזורי גידול ויצור היין הראשיים של איטליה. ביקבים מפיקים יינות בעלי שם עולמי כגון, ואלפוליצ'לה - Valpolicella, אמרונה - Amarone ורצ'וטו - Recioto יין קינוח בעל טעם מתוק. סיבוב ברים זה מיועד אם כן, לאוהבי יין. אין מדובר בערב השתכרות אלא טעימות. במרכז העיר פזורים מקומות רבים המיועדים לתכלית זו. מה שמיחד אותם היא העובדה שמבחר היינות המוצעים בהם לשתייה בכוס ובמחיר סביר, הוא מגוון ביותר. בדרך כלל את היין שותים בעמידה תוך טעימת מנות אנטיפסטי כמו נקניקים בליווי ירקות מוחמצים, או גבינות מתוצרת האזור עם ריבות וסוגים שונים של דבש. בחלק מהמקומות אפשר גם להתחיל בשתיה בעמידה ולאחר מכן להסב לארוחת ערב מלאה. כוס יין נקראת באיטלקית, קאליצ'ה - Calice יין אדום הוא, וינו רוסו - Vino Rosso יין לבן, וינו ביאנקו - Vino Bianco יין מבעבע , ספומנטה - Spumante אם תיקחו בחשבון ששתיית יין אורכת לפחות שעה עד שעה וחצי, יספיקו לכם כשלושה מקומות לערב, אלא אם אתם רוצים לשתות רק כוס אחת בבר ולמשיך לבא אחריו. הנה כמה ברים לדוגמה. שימו לב לראשון ברשימה, זהו מוסד ותיק בעיר בעל רשימת יינות נדירה: Antica Bottega del Vino Via Scudo di Francia, 3, 37121 Verona VR Tel: +39 045 800 4535 Enoteca Dal Zovo Oreste Vicolo S. Marco in Foro, 7, 37121 Verona VR Tel: +39 045 803 4369 Enoteca Segreta Vicolo Samaritana, 10, 37121 Verona VR Tel: +39 045 801 5824 Le Vecete Via Pellicciai, 32/a, 37121 Verona VR Tel: +39 045 468 0738

במרכז ורונה , בין קבוצת הבתים הצפופה המשתקפת בנהר האדיג'ה, מאחורי הפיאצה של הדואומו, נמצאת הספריה העתיקה ביותר באיטליה ועל פי דעתם של חוקרים אחדים, העתיקה ביותר בעולם. ספריה יקרת ערך זו ידועה בשם ספריית "Capitolare" מקור השם הוא במילה "Capitolo" אשר בלטינית כוונתה, מגורים, מגורי הכמרים ששירתו בקתדרלה של ורונה. (היא - הדואומו שכאמור נמצא בקרבת מקום) אנשי הכנסיה היו אלו אשר לפני זמן רב החלו לאסוף ולתעתק טקסטים עתיקים ונדירים, ספרותיים כמו דתיים. בכך הצילו אותם משקיעה בתהומות הנשיה, מהזנחה או מהשחתה. עד עצם היום הזה כשעומדים בלב הפיאצה, קשה לאתר את מיקומה המדויק של הכניסה לבניין המחביא בתוכו את הספריה יקרת הערך. הבניין מופרד על ידי חצר קטנה אשר "'מגינה" עליו בכך שהיא חוצצת בינו ובין האווירה העירונית השוקקת אשר מחוץ לו. קל לזהות את החזית הצופה על נהר האדיג'ה. כאשר חוצים את גשר גאריבלדי (Ponte Garibaldi) וממשיכים ללכת על המדרכה המקיפה את הנהר מרחק של חמישים מטר בערך ברחוב: Lungo S. Giorgio. חזית הבניין מזכירה את הארמונות הונציאנים, מעוצבת בה אכסדרה מרכזית שבה ארבע קשתות גדולות, את הקשתות ממסגרים חלונות קטנים הממוקמים בקומת הקרקע ובקומה השניה בתוך הבניין ההיסטורי שוררים שקט ושלווה, ומאוכסנים בו כתבי יד וספרים נדירים אשר הינם לא פחות מאוצר בלום, מה שהופך מוסד ספרותי זה לנקודת ציון תרבותית חשובה ביותר, עבור העיר ורונה ועבור איטליה כולה. בימיי הביניים היה לספריית קפיטולרה תפקיד חשוב בשימור ובהגנה על התרבות דוברת השפה הלטינית עליה איימה סכנה מצפון. כחלק מתהליך נפילתה של האימפריה הרומית פלשו עמי הצפון אל הטריטוריות הדרומיות וקבעו בהן מלכים גרמאנים – ברברים אשר שלטו על האוכלוסיה הרומית לשעבר. הפלישות היו למעשה התקפות ברוטאליות אלימות ביותר, אשר מסמנות עד זמננו אלה, ימים של אימה, בהם שרר חושך על הקיום האנושי. הפגאנים רצחו, אנסו, שרפו וזרעו הרס בכל אשר נקרה בדרכם. כדי לשמור על רמה גבוהה של השכלה בקהילות הקטנות הרחוקות מהמרכז השלטוני, היה צורך להגדיל את כמות הספרים. בתקופה ההיא הטקסטים נכתבו והועתקו באופן ידני ולכן היו נדירים ויקרים מאוד. כדי להשיג עוד ספרים, הוקמו בתי מלאכה ליצירתם. בבית המלאכה למדו את אומנות ההעתקה, הקישוט וכריכת הדפים יחדיו עד ליצירת ספר מוגמר. מהמאה ה- 6 לספירה ועד סוף המאה ה- 12, במשך שש מאות שנה , העיר ורונה בעזרת הנזירים והכמרים שימרו, ספריה ובית ספר קתדרלי, והקימו בית מלאכה ליצירת ספרים. היתה זו פעולת הצלה אשר מנעה חיסול שיטתי של נכסים רוחניים ותרבותיים. בקשר זה מעניין לדעת כי בין הספרים העתיקים אשר בספריה ישנם גם ספרים בעברית אשר התקבלו במתנה לאורך שנות קיומה הארוכות. (מהמאה ה- 6 לספירה ועד ימינו) אפשר למצוא שם חומש וספר נביאים שמקורם במאות ה- 14-15 וחלק ממגילת קלף של ספר תורה מהמאה ה-19 (בראשית א'-מו', ב') שהובאה מרוסיה על ידי חייל איטלקי, לאחר מלחמת העולם השניה. מעבר לאוצר כתבי היד, איפשרה המצאת הדפוס לספריה, לצבור את ליבו ועיקרו של גוף הידע העתיק שהיא משמרת עד היום ושעל פיו נאמד ערכה הרב. הספרים המודפסים החשובים ביותר שנמצאים שם הם: שני ספרי אינקובילה- (נקראים ספרי ערש או עריסה בעברית) אינקובולה הוא כינויי לספרים הראשונים שהופיעו בדפוס (מ- 1445-1500) ספרים אלה נדירים מאוד ויקרים ביותר. הם מבוקשים על ידי אוספים פרטיים וציבוריים כאחד. 38 ספרים מהמאה החמש עשרה. 23 ספרים מהמאה השש עשרה, בינהם עשרה כרכים גדולים שלהפוליגלוטה הקומפלוטנסית , שהודפסה בפאריז סביב שנת 1630. - הפוליגלוטה הקומפלונטנסית היא הספר הראשון שהכיל בתוכו את המקרא ואת הברית החדשה כאשר לצד נוסח המקרא בעברית מופיע גם תרגומו ליוונית, לטינית, וארמית. - 18 ספרים מהמאה השבע עשרה, 9 ספרים מהמאה השמונה עשרה ו-19 ספרים מהמאה העשרים. סך הכל 108 ספרים מודפסים אליהם מוסיפים 56 כתבי יד בעלי חשיבות עליונה, כך שיחד 165 ספרים המהווים את הלוז של הספריה. ספרים אלה כתובים בעברית, יונית, לטינית, סינית, אתיופית ואיטלקית. סרטון על הספריה

אדם מגיע למקום בו כוס של יין זולה מפחית משקה קל. הוא מוקף בשפע של אפשרויות. עליו רק להצביע על הבקבוק הנכון ולבחור. אך איך ידע במה? מה לא כדאי לפספס? על מה אפשר לוותר? כאלה הן הגבעות של ואלפוליצ'לה בצפון איטליה. המכוסות בקילומטרים של כרמים, המנוקדים באין ספור יקבי בוטיק ומספר לא מבוטל של יקבים גדולים. לכאורה רוחב ההיצע, משחק לטובת הצרכן. אך עודפות היצרנים, הייננים, המסעדנים, מוסדות "בר היין" והחנויות שמדפיהן עמוסים מן התקרה עד לרצפה המתמחות בממכר בקבוקים, עלולה לבלבל כל אחד. כל היקבים מייצרים את ארבעת היינות האזורים: ואלפוליצ'לה, ריפאסו, אמרונה- שהוא העידית שבעידית גולת הכותרת של יינות ואלפוליצ'לה, ורצ'וטו, יין הקינוח. האיכויות לעומת זאת, חשוב להדגיש, לא יהיו זהות. כשמדובר ביקבים קטנים יהיו ההבדלים תהומיים, ובקלות רבה אפשר להתקל ב"אמרונה" שאכן הינו "אמרונה" לכל דבר ועניין, אך נעשה בידיים חובבניות ואיננו כלל בן לאותו זן אצילי שהעניק ליין את פרסומו הרב בעולם. "בבית כפר טיפוסי לאזור, ביום התנהלו החיים בקומת הקרקע ובלילה ישנו בקומה הראשונה. מעלינו, בעליית הגג, התייבשו הענבים ומתחתינו תסס והתיישן היין במרתף." אומר סנדרו בוסקיאני היינן העומד בראש יקב "מאסי" הענק, בהקדמה לספרה של קיט סינגלטון "מיסטר אמרונה". מי שלא רוצה להסתכן בבחירה שגויה יבחר ביין של יקב גדול. כמו "מאסי". את יינות "מאסי" אפשר לשתות גם בישראל. אבל, צריך להבין, לא נוסעים לאיטליה כדי לשתות יין שאפשר לשתות בישראל. מי שמגיע לורונה, או לאגם גארדה, כדאי לו למצוא יקב קטן וטוב, המנוהל בידי אנשים היודעים את מלאכתם. סניור לואיג'י פלצה מן העיר ורונה, התחיל בשנת 1974 לגדל ענבים על אדמות חקלאיות שהיו לו בקרבת העיר, אך הוא עצמו, לא עבד בשדות. בצעירותו הקים חברת הובלות ובמשך 50 שנה הובילו המשאיות שלו בדים, נייר ואת בקבוקי המיץ של חברת הענק "זואג" ברחבי צפון איטליה וצפון אירופה. בתקופת השיא העסיק 60 נהגים, ובנוסף היה לחברה מוסך, בה חיכו מכונאים בהיכון 24 שעות ביממה, ממתינים להיחלץ לעזרתה של מי ממשאיות החברה שנתקעה ועלולה לאחר עם המשלוח. משלח יד זה עמד בקנה אחד עם רוח הזמן והמקום. ורונה, מעבר להיותה אזור גידול יין, נמצאת בצפון מזרח איטליה, בשפלה הפאדנית, אחד האזורים המתועשים ביותר באיטליה. התעשייה הגיע לונטו בבת אחת, ושינתה מן היסוד את חייהם של תושביו שהיו איכרים עניים עד לאותו רגע. עם סיום מלחמת העולם השנייה נדמה כאילו לקו כולם במגפת המלך מידאס, כל משלח יד בתחום התעשייה הניב זהב. כולם, זנחו את השדות והשקיעו בתעשייה. "אני זוכרת, כילדה" אומרת, מיקלה פראנדו, כלתו של פלצה, "בכל מקום ראו את המשאיות האדומות של "פלצה", חולפות בכבישים, או את הנגררים הגדולים שעמדו בצמתים ועליהם מתוחים בדים אדומים עם השם "פלצה". השם הזה היה מפורסם למדי באזור" התאומים ג'ובני ורנטו נולדו לתוך המציאות החדשה ובבגרותם הצטרפו לחברה של אביהם וסייעו בניהולה. כל אותו זמן, המשיכה המשפחה בעזרת עובדים שכירים לטפח את הגפנים באדמות החקלאיות, לבצור בסתיו ולמכור את היבול ליקבים הגדולים. מיקלה פראנדו, אשתו של ג'ובני, המופקדת על ארגון מרכז המבקרים ואירועי הטעימות, מגיעה לראיון כשהיא מאופרת בעדינות ולבושה בהידור, שערה מעוצב ומסודר, מכאן היא תמהר למשמרת בחנות הלחם של אביה, תחבוש רשת לשיער ותחגור סינר שיגן על בגדיה מן הקמח. הראיון מתקיים לבקשתה ביקב, בחדר הטעימות שנבנה זה לא מכבר וטרם נחנך. החדר מרוהט בשולחנות עץ ארוכים אשר אליהם מסבים כסאות גבוהי משענת בעלי ריפוד בצבע חום. על הריהוט החדש ניכרות שאריות של אבקת נסורת מהנגריה. במרכזה של כל משענת חומה רקום בחוטי זהב שמו של היקב, Tenuta Falezza "מהו האתגר הגדול שבעבודה בעסק משפחתי?" "הקושי העיקרי מתעורר בהתחלה. כשהילדים הצעירים צריכים ללמוד את העבודה מהדור הקודם. זה לא יותר קל, כפי שאפשר אולי לחשוב. חתני למשל, היה מאוד נוקשה עם התאומים, לא ויתר להם על שום דבר. אם הוא היה צריך לצעוק עליהם, הוא צרח ושאג עליהם פי שלוש ממה שהיה עושה עם עובד שכיר. הקושי הוא בללמוד לחיות ולשלוט על הכעס שלך כלפי ההורה, כשאתה מרגיש שלמרות שאתה בנו הוא מתייחס אליך גרוע מלעובדים האחרים. זה בלט יותר כשעבדו יחד בחברת ההובלות. זה הזיק ליחסים" "מתי הוחלט לעשות הסבה משפחתית מעבודה כמובילים לעבודה חקלאית?" "ברגע מסוים היה על חברת ההובלות להתרחב או להסגר. המשמעות של התרחבות מבחינת הבנים היתה לעבוד יותר. בתנאי לחץ גדולים, עבודה מסביב לשעון. מפני שתמיד יש משאיות בדרכן לספק סחורה. לכן הם העדיפו למכור את החברה הגדלה והולכת ולהשקיע את זמנם בעסק שהיה עד אז משני. היקב. בהתחלה הם המשיכו לגדל ענבים ולמכור אותם ליצרנים הגדולים, אבל מזה כעשר שנים שהם עוסקים גם בתהליך היצור. מגידול הענבים, בצירתם בבציר ידני, סחיטתם ויצירת היינות. הביקבוק והשיווק" "איזה ענבים אתם מגדלים ואילו יינות אתם מייצרים?" "אנחנו מגדלים בעיקר את שלושת זני הענבים מהם עושים את יינות הדגל של האזור, שהם, קורבינה. מורינלה, ורונדינלה. זנים אלה משמשים לעשיית הואלפוליצ'לה, ואלפוליצ'לה סופריורה, ריפאסו, ואמרונה. אלה הם יינות המכונים "סוסי קרב כלכלים" מפני שהם בעלי שם גדול בעולם, ומבוקשים מאוד. התנאי ליצרת יינות אלה, הוא שיגדלו ויעשו באזור. אי אפשר לקנות מאיתנו את הענבים וליצר את היין ברומא לדוגמא. תהליך היצור גם הוא יחודי ומשמעותי לאופי ואיכות המוצר. הוא מתחיל עוד כשהאשכולות על הגפן. שתיל גפן מניב כ- 20 עד 25 אשכולות, צריך לבחור מתוכם את היפים ביותר, את אלה משאירים על הגפן, את הפחות מוצלחים גוזמים ומשליכים. בדרך זו שמונת האשכולות שנשארים על הגפן מקבלים יותר כוח ותזונה מהצמח. הגפנים שלנו שתולים וגזומים בצורה הנקראת בעגה המקצועית, פרגולה, פרגולה מתאימה למי שבוצר בציר ידני, כך אשכול הענבים נתלה מהצמח בלי לגעת בדבר עד שנבצר. את האשכולות הבשלים לאחר הבציר מניחים בארגזים מחוררים ומאוורים, בכל ארגז מניחים 6 עד 8 אשכולות. החלק הייחודי ביצור יינות ואלפוליצ'לה הוא שלאחר הבציר משאירים את האשכולות העסיסים בארגז כדי שיכמשו מעט, כלומר יתייבשו, יאבדו מלחותם. אחר כך סוחטים אותם כדי לקבל את הנוזל ממנו ייוצר היין" באזור ורונה יש המון יקבים כמו שלכם, המון משפחות שיש להן אדמות חקלאיות ושמקימות ייקבי בוטיק, כולכם מייצרים את אותם יינות, מה מיוחד בכם? "כמו כל היקבים, בנוסף ליינות הקלאסים והיוקרתיים, אנו מציעים גם קו של יינות פשוטים יותר, יינות שנקראים באיטליה, "יינות שולחנים". יינות הנשתים מידי יום בבית במהלך ארוחת הצהרים והערב, העלות שלהם מתאימה לשתיה ביום יום ולא דווקא באירועים מיוחדים. במקרה שלנו נעשתה בחירה מסויימת אשר מגדירה את השוני שלנו מול היקבים האחרים. אנחנו בחרנו, במילים פשוטות, להתאמץ יותר. קו היינות השולחנים שלנו שונים לגמרי ממה שמיצרים ביקבים דומים ומהווה אלטרנטיבה מעניינת." מה שונה בו? "השוני הוא שהחלנו גם על יינות אלה את השימוש בשיטות היצור של היינות המובחרים. למרות שזה דורש מאיתנו יותר השקעה ויותר עבודה, גם הקולקציה של היינות השולחנים עוברת תהליך של כמישה ויבוש בדיוק כמו בתהליך יצור האמרונה. משימוש בשיטה זו מתקבלים יינות בעלי אחוז אלכוהול גבוה יחסית,( 13-16.5אחוז) וטעמים מורכבים ומענינים יותר מאלה שאפשר למצוא בדרך כלל ביינות מסוג זה. כך שהיחס בין המחיר לאיכות משתלם ביותר. בנוסף בחרנו להכין חלק מהיינות הפשוטים ממאה אחוז של זן ענבים מסוים. גם זנים לא מקומיים, שגם אותם אנו מכינים באותה שיטת יצור מקומית. בחירה לא נפוצה באזורנו או באזורים אחרים. זוהי אסטרטגיה שיווקית, המטרה שלנו בכך היא לבלוט ולהציע מוצר טוב, שונה מהאחרים ובמחיר מפתיע" מיקלה מציגה את הבקבוקים שנבחרו לטעימה. עיצוב הבקבוקים והתווית מבקש להעיד על תוכנם. התוויות בעיצוב מודרני, אלגנטי, חמור. בצבע שחור או לבן עם כיתוב בזהב, המשדר רצינות והידור . הבקבוק עצמו כבד, מוצק ואפילו מסורבל, בגלל משקלו קשה להרים אותו. גם הבקבוק רוצה להדגיש שהוא אינו מכיל יין שיש להתיחס אליו בקלות דעת. Rosso Veronese - רוסו ורונזה ניחוח: מורכב. רמז לשזיפים, אוכמניות, חמוציות, פטל שחור ומעט תבלינים צבע: אדום רובי עז טעם: יין יבש בעל טנינים מתוקים טעמו מלא ומלטף את החך. מימוש של הבטחת הניחוחות מצייד את היין בכוחם של היינות האדומים הגדולים. הרכב הענבים – 50% קורבינה 50 % קורבינונה 14.5 % אלכוהול Rosso Dei Falezza – רוסו דאי פלזה ניחוח: קווים ארומטים אלגנטים. רמז לשזיפים ותבלינים מבושלים אשר משתלבים עם ניחוחות טבק ועור צבע: אדום רובי מורכב, בעל השתקפויות עדינות של אדום עז טעם: בעל טעם עז בפה. מלא. נעים והרמוני. הטעם מעמיק עם הזמן. רמת האלכוהול ביין מתאזנת אל מול טננינים משיים ורכים. 16.5% אלכוהול הרכב הענבים: 50% קורבינה, 30% קורבינונה, 10% רונדינלה, 10% ענבים אדומים מקומיים "בדיעבד אתם מרוצים היום מהחלטה לחזור ולעסוק בחקלאות?" "מאוד. בניגוד למשאיות ששם העבודה מסתכמת בהבאת הסחורה ליעד והגמול היחידי מתבטא בתשלום עבור השירות. האדמה והכפר, הגפן והיין עצמו, הם כולם חלקים בתוך שלם הדורשים השקעה ותשומת לב. זהו שטר הנפדה לאיטו. על האדמה יש להשגיח לכל אורך השנה, גם כשאינה פעילה. להחליט מתי מגיעה הרגע המתאים בסוף החורף לגזום את הגפנים למשל. היין שאנחנו מייצרים דורש יישון, לכן את פירות העבודה שעשינו ב – 2012 נקצור רק ב-2018. נטעם משהו שנוצר לפני כמה שנים אך בא לידי ביטוי, או מיצוי רק ברגע הטעימה. מעבר לזה, לעבוד באוויר הפתוח, להריח את ניחוחות השדה והגפנים זו עבודה שונה בתכלית מללוות רכבי הובלה בכבישים." ומה החלום שלכם? מה המטרה שלכם לטווח הרחוק? "אני בטוחה שהם (התאומים) לא מעוניינים לעבוד קשה יותר ממה שהם עובדים עכשיו. יחד עם זאת, למוצר שהם מיצרים יש ביקוש בשוק. ואני חושבת שהם רוצים לגרום לכך שהשם הזה" היא מצביע על משענת הכסא עליו רקום השם "פלצה" בזהב, "יהיה ידוע בזכות היין לא פחות משהיה ידוע בימים שהיה מפורסם על הרקע האדום של המשאיות" הבנים רוצים להתעלות על הישגיו של האב? "אולי, כן. אבל חשוב לזכור, הם רוצים להצליח אבל הם לא רוצים לגדול עד כדי כך שאפשר יהיה למצוא את היין שלהם בסופר מרקט. יקבים גדולים מוכרים בסופר מרקט במקביל למכירה במסעדות מתוך אילוץ כלכלי שמכתיב הגודל שלהם ומספר השכירים שהם מעסיקים. כאן ביקב השאיפה היא למכור ישירות לצרכן או למסעדות באיטליה ובעולם." בגלל שהיין של משפחת פלצה לא מיבוא לישראל, הדרך היחידה להנות ממנו היא לעבור ביקב ולטעום מהיינות, לראות את ההתנהלות המשפחתית, את ההקפדה על הפרטים הקטנים, מהבציר ועד לחדר הטעימות המעוצב, שאין ספק שרהיטיו החדשים יהיו ללא רבב כאשר יקבלו את פני הלקוחות.

מפירנצה בימי המגיפה השחורה ועד למרחבי התודעה, המלצות למסעות שאפשר לצאת אליהם מהכורסה וירוס הקורונה משאיר את איטליה בכותרות, שלא בטובתה. מאז שפורסמו החדשות על הנדבק הראשון, גבה הווירוס את חייהם של יותר מ־1,200 אנשים במדינה, וכמעט 15 אלף נדבקו (טבלה מתעדכנת, באיטלקית, אפשר למצוא כאן ). סגר כולל הוטל על תושבי המדינה, ומעט התנועה שכן הותרה צריכה להיות מוצדקת ומגובה באישור, תוך שמירה של מרחק של מטר בין איש לרעהו. עיסוק בתרבות ובספרות בפרט על רקע כזה עלול להיראות מיותר, ואולי סר טעם. מצד שני, נראה שאין זמן מתאים יותר לפעילות אינדיבידואלית, על־זמנית, שלא צריך לצאת מהבית בשבילה. הנה אפוא שירות לנצורים, בישראל ובאיטליה, בדמות כמה המלצות קריאה לימי הקורונה: מן הימים האחרונים ומדברי ימי האנושות, על החיים תחת הסגר ועל מסעות ביתיים, בחלל החדר או בחלל התודעה. מאה שעות של בידוד אפשר להתחיל בקולות היוצאים מאיטליה כיום. ככל שהתבהרה התמונה בנוגע לממדי המגפה, כך התרבו סיפוריהם של השוהים בבידוד, ולאחר מכן של השוהים במצור. בתחילה הנימה הכללית הייתה אופטימית, ואפילו חביבה לפרקים, גם אם הנסיבות לא היו סימפתיות. ברשימה ב"ניו יורקר" מסוף פברואר מתאר קנת' רוזן איך יצא לבלוש אחרי חותנו האיטלקי פָּפּי , בן 70 שסולד מהיגיינה, מסרב להישמע להנחיות ובאופן כללי לא מתרגש מהנגיף החדש (שטרם הוכרז כמגפה). משימת המעקב לוקחת את המחבר האמריקני – שגר זה שנים עם משפחתו אצל החותן בפֶלטרֶה, למרגלות הדולומיטים, ועדיין מרגיש כאורח בביתו – ברחבי העיר הסגורה למחצה. בעודו אורב לפפי במגרש חניה, הוא תוהה מהו הצעד הבא. "האם אתעמת איתו? האם אציב בפניו אולטימטום? האם אדווח עליו לרשויות?" הוא שואל את עצמו. "לא. אין מה לעשות מלבד להמשיך להסתכל. ולהתקלח כשאני מגיע הביתה". טים פארקס, סופר ומתרגם ספרות איטלקית בעל שם המתגורר במילאנו, כבר היה משועשע פחות. במאמר מה-9 במרץ הוא מתאר את החיים במילאנו, עיר שבימים כתיקונם היא מנוע כלכלי המושך אנשים ממוצא וממעמד כלכלי שונה, שפתאום, חולקים אחריות וגורל בשל המגפה. "אפשר רק לקוות שההבנה ההדדית הזאת, כמו ריקוד שבו אסור לנו לגעת זה בזה, תישאר גם אחרי הנגיף", הוא כותב. סילביה ביורלי, כתבת האתר "פוליטיקו" ברומא , מספרת איך בילתה המשפחה את יום הולדתה ה־70 של דודה במרחק מטר זה מזה – נסיבות עגמומיות למדי. העיר ריקה, בבתי המרקחת אין מסכות והרעיון הזר כל כך לאיטלקים – להישאר בבית עם הילדים באביב – הולך ונעשה ממשי. רומא למודת ההיסטוריה נראית פעם נוספת כאילו היא בעיצומה של מלחמה. "אני לא חושבת שמשפחות הופרדו בסדר גודל כזה במערב אירופה מאז מלחמת העולם השנייה". מסעות מהכורסה - דקאמרון, ג'ובאני בוקאצ'ו אם ההשוואות ההיסטוריות של הימים האחרונים בלתי נמנעות, המגפה השחורה מאמצע המאה ה־14 היא מועמדת טבעית. כמו הקורונה, גם היא פרצה בסין, התעצמה והתפשטה בשל מסחר גלובלי ער והכתה באירופה ללא רחם. כשחושבים על המגפה באיטליה, אין דוגמה עזה ומשפיעה יותר מדקאמרון ("עשרה ימים" ביוונית). הספר שכתב הנזיר הפלורנטיני ג'ובאני בוקאצ'ו בסוף המאה ה־14 כשעשוע קל שאפילו לא ראוי להיכתב בלטינית, נחשב לאחת מפסגות הפרוזה העולמית ובעיני רבים לספר הפרוזה הראשון בתולדות המערב. הדקאמרון נפתח בפירנצה מוכת המגפה השחורה, והעמודים הראשונים מספקים תיאור מעורר פלצות של ממדי החורבן. מתוך המצור הזה בורחים שבע צעירות ושלושה צעירים אל הגבעות של פייזולה לעשרה ימים של גרסה ימי ביניימית של בידוד. כדי להעביר את הזמן (בלי נטפליקס), הם מחליטים שבכל יום כל אחד יספר סיפור בנושא מסוים. מאה הסיפורים שהצטברו הם אנציקלופדיה חיה של הרעיונות, הערכים, הניבים והאזורים של איטליה כמעצמת מסחר עולה. אותה איטליה היא גם מבשרת התפישה ההומניסטית, שאנחנו חייבים לה לא רק יצירות מרהיבות אלא גם את ההבנה שהיום נראית אינטואיטיבית, ולפיה שבמרכז הקיום עומד האדם. לא בכדי הם מהווים מאז השראה לעשרות יצירות, ובכללן סרטו המדובר של פאזוליני הנושא את אותו שם. הכתיבה המבריקה, ההומור המושחז והרוח החופשית שיצאו מפירנצה הלומת המגפה והיוו השראה לאורך הדורות, יכולים לספק נחמה גם כיום. הדקמרון ראה אור בעברית בתרגום מופתי של גאיו שילוני ז"ל ואריאל רטהאוז, אבל הוא זמין לקריאה ברשת באנגלית ו באיטלקית . מסע סביב חדרי / גזבייה דה מסטר אחד החיבורים הבולטים בספרות הצרפתית במאה ה־18, שבכלל כתב איש צבא רוסיה בטורינו. גזבייה דה מסטר היה צייר וגנרל שפרש מהשירות הצרפתי, התגייס לכוחות הצאר ולבסוף נחת בטורינו, בעקבות אחיו, שהתמנה לשגריר הצאר בפיימונטה. לאחר שהסתבך בדו־קרב הוא נדון ל־42 ימי מעצר בית, וכאילו קרא את המדריכים האינטרנטיים לשוהים בבידוד כיום, הוא החליט לנצל את הזמן כדי לעשות משהו יצירתי. התוצאה: סיפור מסע פרודי המשתמש בכל המושגים והפאתוס של ספרי המסע של תקופתו כדי לתאר את שבתו בבית. למה לצאת למסע סביב החדר? הוא לא עולה דבר, ולפיכך מתאים גם לעניים, אבל גם לעצלנים, לפחדנים ולשבורי הלב. החדר עצמו יתגלה מחדש למטיילים גם הוא: אחרי שדה מסטר ממקם את חדרו על קווי האורך והרוחב של האטלס ומתכנן כמה וכמה מסלולים בתוכו. הוא מתפנה אל קסמיהם של האח, הכורסה והקירות. פרט לרעיון המקורי ולהומור החד, "מסע סביב חדרי" מציע לא מעט תובנות על המרחב הביתי ואישי. בדומה לגיבורי הדקמרון, השהות הרחק מהעיר ההומה מאפשרת לדה מסטר להרהר בחברה שבה הוא חי ובנפש האדם. וכמו בוקאצ'ו, דה מסטר ראה בחיבור שלו שעשוע אינטלקטואלי פעוט, אך לאחר ששלח אותו לאחיו הנערץ, האחרון ראה בו יצירה משמעותית והביא אותו לדפוס. מספר ההמשך – "מסע לילי סביב חדרי", שלאחרונה ראה אור אף הוא בעברית בהוצאת נהר – האח הנערץ כבר פחות התלהב. איך כדאי לחיות / רנה ורבין גם בימינו אפשר לערוך מסעות מבלי לצאת מהבית. אבל אם דה מסטר ביקש להתוודע מחדש אל הגבולות ואל הנוף של חדרו, למה לא לפסוע צעד נוסף פנימה, אל תוך חדרי התודעה? על מסע כזה מדווחת רנה ורבין בספרה החדש. ורבין מגדירה את עצמה כפסיכונאוטית, כלומר חוקרת חלל התודעה. היא ניגשת למשימה עם ציוד מגוון ומשוכלל, הכולל חומרים משני תודעה, כמו אייווסקה ופטריות הזיה, טיפולים בכאב בשיטת גרינברג, וגם כתבים של שפינוזה, ויטגשטיין והרמב"ם. בכל אלו היא משתמשת כדי לרדת לחקרם של מושגים שנראים לנו בסיסיים. מהי אמת? מהי אמונה, ברגע שהיא מתנתקת מן המסורת והמוסר הדתיים? אם מצליחים למשול במחשבות וברגשות החולפים, מה נשאר בתודעה? למה נראה לנו טבעי לאהוב בעת ובעונה אחת את כל ילדינו, אבל לא בני זוג שונים? מתוך החקירה האישית היא מספקת תמונה פנורמית משכנעת של קבוצה חברתית מובחנת: תל אביביים בני 25–45 העוסקים במקצועות חופשיים (בבוהמה או בהייטק), מנוכרים רגשית וחרדים, כמהים לאהבה וחוששים להיפגע. השאלה שמציבה ורבין בכותרת ספרה נותרת פתוחה, והיא במידה רבה גם התשובה שמציע הספר: חיי חקירה (והרי כבר סוקרטס, הפילוסוף הראשון, אמר שלא ראוי לחיות חיים נטולי חקירה). אומנם דמויותיה של ורבין מגיעות לצפון הארץ, לאוניברסיטה העברית, למטפלים שונים ולהודו, אבל החקירה שלהן היא פנימית, ורובה מתבצעת על השטיח במרפסת או אגב הכנת תבשיל במטבח – נסיבות הולמות למדי, למרבה הצער, גם לסגר או לבידוד בן שבועיים.

טרנטו היא בירתה של נפת טרנטינו אלטו אדיג'ה שבצפון איטליה. אדריכלות, אמנות, מוזיאונים וטבע הופכים את טרנטו ליעד טיול שאסור להחמיץ. העיר עשירה בהיסטוריה ובתרבות, נעים לטייל ברחובותיה וכיכרותיה, ובקרבתה נמצאים מקומות שלווים וקסומים, אגמים וטירות מוקפים בירק, באזור שהנוף בו מושך לב בכל עונות השנה. טרנטו: בין היסטוריה לדת העיר נוסדה בתקופה הרומית למרגלות גבעה המכונה דוֹס טרנטו (תל מצוקי שפסגתו מגיעה לגובה 309 מטר מעל פני הים. יחד עם גבעת סן רוקו וגבעת סנט אגתה, הם יוצרים את "שלוש השיניים" (טְרֶה דֶנְטי) שהעניקו לטרנטו את שמה בעת העתיקה: טרידנֶטוּם. על גבעת הדוסו נמצאו שרידי בזיליקה נוצרית מוקדמת וכן שרידי עצמות מהתקופה הנאוליתית. כיום ניתן לבקר במאוזוליאום של צ'זרה בטיסטי, לאומן שתמך בסיפוח שטחים לאיטליה, שם נמצאות גופתו ותערוכת צילומים הקשורה אליו). בימי הביניים נבנתה סביב העיר חומה מרשימה. בסביבות שנת אלף לספירה הקים קיסר האימפריה הרומית הקדושה את הנסיכות-בישופות של טרנטו. העיר הייתה מקום מושבה של מועצת טרנטו, ותור הזהב שלה היה במאה השש-עשרה, הודות לכמה בישופים שקידמו בנייה של מבנים וכנסיות חדשים. במאה התשע עשרה הייתה העיר נתונה במחלוקת בין נפוליאון לאימפריה ההבסבורגית והפכה לזירת קרבות. רק בתום מלחמת העולם הראשונה עברה לממלכת איטליה. פיאצה דל דואומו והקתדרלה של סן ויג'יליו הקתדרלה המרשימה, אחד מסמלי העיר טרנטו, מוקדשת לפטרון שלה, סן ויג'יליו. כבר במאה ה-15 נבנתה הכנסייה הראשונה במקום קבורתו של הקדוש, אבל את המבנה הנוכחי בנה ב-1212 אמאדו ד'ארוניו לבקשת הבישוף פדריקו ואנגה. ​ החזית הצפונית הפונה לכיכר המרכזית מעוטרת להפליא. המונומנט הבולט הוא "שער הבישוף" (פורטה דל וסקובו), שדרכו נכנסה לקתדרלה התהלוכה של הבישוף בעת כינוס מועצת טרנטו. המועצה התכנסה בשנת 1545 כדי להתמודד עם הקשיים שנוצרו בעקבות הרפורמה הפרוטסטנטית של לותר, שהאשים את הממסד הכנסייתי בניוון מוסרי. מרתק לראות את הניגוד בין הסגנון הרומנסקי לגובה הקמרונות המזכירים קתדרלות גותיות. מטרנטו של ימינו ועד טרנטו הרומית, בחלל הארכיאולוגי התת-קרקעי סָס בעיר פרושה רשת תת-קרקעית חשובה, פרי חפירות ארכיאולוגיות שנערכו בעת שיפוץ התיאטרון החברתי, בין השנים 1990-2000. זהו קומפלקס מרתק המשלב עיר רומית בשטח של 1700 מ"ר עם חללים מודרניים (חלקם מוקצים לפעילות חינוכית ולכנסים) בסגנון "טרידנטום" הרומית, עם פסיפסים, בתים וחצרות. הסרטון "בתוך טרנטו" (Dentro Trento) לוקח את המבקר לסיור באתר הארכיאולוגי בטכנולוגיה של מציאות מדומה. זאת חוויה ייחודית שתאפשר לכם לצאת מהמולת מרכז העיר, לשקוע בדממה של טרנטו העתיקה ולטייל ברחובות הרומיים המקוריים. האתר מכונה S.A.S.S, בדומה לשם הרובע העתיק של העיר סָס (Sas). בעבר היה זה הרובע הקרוב ביותר לתיאטרון, ולכן כונה גם הרובע המוזיקלי, שכן באו אליו זמרים וניצבים של האופרות שהועלו על הבמה. הוא נהרס עד היסוד בשנות השלושים כדי לפנות מקום לפיאצה צ'זרה בטיסטי. מה-1 ביוני ועד ה-30 בספטמבר פתוח חלל התצוגה בימי שלישי עד ראשון בין השעות 9.00-13.00 ו-17:30-14.00. מחיר כרטיס הכניסה הוא 2.50 אירו. נכים ומלווים נכנסים בחינם. ניתן לארגן סיורים מודרכים בהודעה מראש לצוות: (+39-0461-230171 uff.beniarcheologici@provincia.tn.it ) אנדרטה לדנטה בשנת דנטה אי אפשר שלא להזכיר את פסל דנטה שנמצא בכיכר על שמו מול תחנת הרכבת. מדובר באחד מפסלי דנטה היפים ביותר, הן בזכות הערך האמנותי הבולט שלו והן בזכות משמעותו הסמלית. הפסל הוקם בסוף המאה ה-19 על ידי קבוצת פסלים בראשות האמן הפלורנטיני צ'זארה דזוֹקי. דנטה ניצב על הבסיס המתומן המעוטר בדמויות מהקומדיה האלוהית. הדמויות מחולקות לשלושה מפלסים: את התופת מייצג מינוס מכרתים, ששופט לאיזה מדור של התופת יגיעו הארורים שנידונו להתענות בה. את כור המצרף מייצגים דנטה ווירגיליוס שפוגשים את הנשמות שמכפרות על חטאיהן. את גן העדן מייצגים ביאטריצ'ה והמלאכים. אחת מזרועותיה מושטת לעבר האלפים, הגבול הגיאוגרפי של איטליה. הפסל מסמל את הרוח האיטלקית ואת השפה האיטלקית במחוז טרנטינו שהיה בשליטה אוסטרו-הונגרית. מצודת בואונקונסיליו מצודת בואונקונסיליו (Buonconsiglio) היא המתחם המונומנטלי הידוע ביותר במחוז טרנטינו. המצודה היתה מקום משכנם של הנסיכים-בישופים של טרנטו, והיא מורכבת מאוסף בניינים מתקופות שונות. קסטלווקיו ("מבצר ישן", Castelvecchio) הוא האגף העתיק ביותר ומעליו מתנשא מגדל עגול. בקצה הדרומי נמצא טורה אקווילה (מגדל נשר), שבו שמור "מחזור החודשים" המפורסם (המיוחס למאסטרו וֶנצ'סלאו), אחד ממחזורי הציור האיטלקיים המרשימים ביותר מימי הביניים. ארמון מניו הוא הרחבה מהמאה ה-16 שנבנתה ביוזמת הקרדינל ברנרדו קלסיו, וגם בו שמור מחזור ציורים מנייריסטי. כיום מוצגים בו אוספי האמנות והארכיאולוגיה של המחוז.כדי לבקר בו חובה להזמין מקום מראש כאן . ספורט ובילויים: אגמים ומסלולי סקי בקרבת טרנטו טרנטו הוקמה למרגלות מונטה בונדונה. לדברי החוקר אלדו גורפר, ההר הוא מסיב (יחידה גאולוגית קשיחה) אמיתי שנוצר ברובו מסלעי משקע. מאז 1934 פעלה בהר מעלית סקי שכונתה המזחלת, ומסלולי הסקי בבונדונה היו פעילים עוד לפני מלחמת העולם השנייה. האתר ננטש בשנות השבעים, עבר הסבה והוקם בו מצפה כוכבים כדורי המכונה "מרפסת הכוכבים" (Terrazza delle stelle), בניהולו של מוזיאון המדע של טרנטו. ההר גובל ממערב בעמק האגמים, שנקרא כך על שם שבעת האגמים היפהפיים הטובלים בנוף המלבלב של מחוז טרנטינו על הריו המרשימים (בעמק נמצא אגם טובלינו שבו טירה עם מסעדה וטיילת הנושקת לאגם, ואגם למאר המוקף בקירות מצוקים המעניקים לו מראה של בריכת שחייה טבעית). לא חסרות אפשרויות לפעילות תרבותית או ספורטיבית בטרנטו בקיץ וגם בחורף. אם יש לכם כמה שעות לטיול מחוץ לעיר תוכלו לבקר באגם ברָיֶיס המפורסם, בגובה 1496 מטר מעל פני הים. בקיץ בורקים המים כמראת אזמרגד ירוקה ובחורף, כשהאגם קפוא לגמרי, אפשר לצלם תמונות עוצרות נשימה ללא שימוש בפילטר. זהו גן עדן לחובבי אופניים וטיולים רגליים ארוכים, למבוגרים ולילדים. החל מהשנה מוגבל מספר המבקרים. להזמנות כאן . לגולשים מחכים במחוז טרנטו מסלולי סקי באורך כולל של 860 ק"מ. מומחי הסקי מדרגים את מדונה די קמפיליו (Madonna di Campiglio) במקום הראשון, ואחריו את פינצולו ומרילבה (Pinzolo / Marileva). אבל פולגריה (Folgaria) הוא האתר הקרוב ביותר לטרנטו, במרחק שלושים קילומטר, ואפשר להגיע אליו ברכבת ליום גלישה במדרונות ההרים סרדה (Serrada), מצומונטה (Mezzomonte) או סן סבסטיאנו (San Sebastiano). באותו מרחק נמצא גם אגם לברונה (lago di Lavarone), שאפשר לבלות בו יום קיץ מהנה עם שמש, רחצה וסירות פדלים. מסלולי סקי בפולגריה MaRT: המוזיאון לאמנות פוטוריסטית במרחק קילומטרים ספורים מהעיר טרנטו שוכן אחד המוזיאונים המפורסמים ביותר באיטליה. MaRT - המוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית של טרנטו ורוורטו, שהיה סגור תקופה ארוכה בשל המגיפה, נפתח שוב לאחרונה וחנך את עונת התערוכות החדשה עם כתיבת שורות אלו הסתיימה תערוכה המוקדשת לרפאל ולשלושה מהאומנים החשובים ביותר של המאה העשרים: פיקאסו, דה קיריקו ודאלי. התערוכה התעמקה בשאלת ההשפעה האמנותית של רפאל על שלושת האומנים המפורסמים, והוצגו בה מאה יצירות מופת שהושאלו מהמוזיאונים המפורסמים ביותר בעולם, מהאופיצי בפירנצה ועד מוזיאון פיקאסו בפריז. זו רק אחת מהתערוכות המתחלפות במוזיאון, בתקופה בה אפשר ליהנות גם מעצם החזרה לנורמליות ומהאפשרות לחזות באמנות בגודל טבעי.לחזות באמנות בגודל טבעי מוזיאון ה-MaRT מכיל אוסף קבוע של למעלה מ-15,000 יצירות: ציורים, רישומים, תחריטים ופסלים. לבו של המוזיאון הוא אוסף אוונגרד מהמאה העשרים ובו בין היתר יצירות של האמנים קארה ודפרו. בתערוכות מוצגות יצירות מאוספים ציבוריים ופרטיים. ניתן להזמין באופן מקוון כרטיסים לביקור בתצוגה המשתרעת על פני חמשת אלפים מ"ר. בחירת התאריך (גם לאותו יום) תפתח תפריט עם זמני הכניסה השונים (מוגבלים) וציון האזורים במוזיאון הזמינים לאותן שעות. התעריף המלא הוא 11 אירו והתעריף המוזל הוא 7 אירו (מעל 65, צעירים בני 15-26, וקבוצות בהזמנה מראש של עד 10 אנשים) לאתר לחצו כאן . אוכל ויין בטרנטינו לטרנטו תרבות אוכל ויין ייחודית, ותוכלו לומר שהייתם בה רק לאחר שתטעמו מאחת המנות המסורתיות, לצד כוס מרצמינו (Marzemino). המטבח המקומי מציע בשר מיובש מלוח (carne salada), קנדרלי (canederli), ברו ברוזה – (brò brusà) - (מרק על בסיס רביכה מועשר בבייקון ושעועית), חביתת תפוחים (frittata di mele), טורטל תפוחי אדמה – (tortel di patate) - (סוג של לביבה) והפוצונה של מואנה (puzzone di Moena), הגבינה המסריחה המפורסמות. שוטלברוט (schuttelbrot) הוא סוג של קרקר עגול או פיתה פריכה מקמח שיפון, מלח ותבלינים. גבינת הפוצונה של מואנה - puzzone di Moena

בעיר בארי השוכנת לחוף הים האדריאטי בדרום איטליה ישנו מאכל אחד עליו יסכימו כולם, הוא אחד מסמלי העיר, הכירו את ה "פנצרוטו" לאורך חוף הים האדריאטי שוכנת העיר בארי, היא ידועה בעיקר בגלל שרידי הקדוש סן ניקולה ובנמל הסחר שלה. בביקור בה מתבקש לבלות לפחות חצי יום בעיר העתיקה, ליבה הפועם של העיר. מומלץ ללכת לאיבוד במבוך סמטאותיה הצרות וכיכרותיה המרוממות. כאן, בין ריח הפוקצ'ות הטריות לבגדים שנתלו לייבוש, נוכל להבחין ולגלות ארומה נוספת זו של ריח הפנצרוטו המטוגן. המנה שהיא מסמליה של העיר בארי הגיעה לעולם עוד במאה ה -16, זה קרה כשעקרת בית אנונימית הפכה שאריות בצק לצורת סהר מעורר תיאבון, אותו היא מילאה במוצרלה ועגבניות וטיגנה אותו והרי לכם: "הפנצרוטו". המנה היא חלק מהרפרטואר האיטלקי בקטגורית "אוכל עני" - ''cibo povero'', במקרה הזה דרומי, כל זאת בגלל העלות הנמוכה של מרכיביה, מנת הפנצרוטו ללא מאמץ מיוחד עשתה דרכה לסצנת אוכל הרחוב האיטלקית. אפשר להקדיש שעות לדבר על כמה שהיא טובה ואיך היא מייצגת את התרבות של תושבי בארי, אבל מה הוא סוד ההצלחה? בערב טיפוסי ושקט בבארי הפנצרוטו לא יחסר, בליווי בירה פרוני קפואה למהדרין, גם בחורף. את הפנצרוטו לא אוכלים בישיבה זקופה ליד השולחן בסכין ומזלג. יש טקס אכילה ברור, צורת העמידה, הבעת הפנים... נוגסים את הנגיסה הראשונה בעמידה כך משחררים את האדים מכיס הפנצרוטו, ואז נשענים קדימה עם פלג הגוף העליון ועומדים ברגליים מפושקות עד הביס האחרון: הפנים מקבלות הבעה די דומה אצל כל אוכלי הפנצרוטו, השפתיים מרמזות על חיוך כאילו כואב, המוצרלה נמתחת וצריך לקרוע אותה עם הידיים. בינתיים הבירה מתחממת. זו הפשטות המאפיינת את הפנצרוטו ואת בארי בה האוכל והעיר נמצאים בסימביוזה מתמדת, מה שהופך את האירוח לאורח חיים. הפנצרוטו הוא אחד המרכיבים של משוואה זו: ידידות, אחווה, שייכות גם הם מרכיבים חשובים. סעו לבארי, תאכלו טוב, עם פנצרוטו בידכם תשיגו שלווה, עד הכווייה... המתכון לפנצרוטי מבארי, למתחילים: מצרכים 250 גרם קמח סולת (סמולה - עדיף טחון פעמיים) 250 גרם קמח לבן 00 300 מ"ל מים פושרים 10 גרם מלח מלח 2 כפיות סוכר 3 כפות שמן זית כתית מעולה 10 גרם שמרי בירה טריים 6 כפות רוטב עגבניות 1 ק"ג מוצרלה שמן בוטנים (לטיגון) אופן ההכנה: שמים בקערה גדולה את שני הקמחים, המלח, הסוכר, השמרים והשמן. יוצקים מעט בכל פעם את המים הפושרים ולשים את הבצק עד שהוא הופך גמיש. מכסים את הקערה בניילון נצמד ונותנים לבצק לנוח בתנור כבוי לפחות שלוש שעות. בינתיים חותכים את המוצרלה לקוביות קטנות ומשאירים אותה במקרר במסננת עם צלחת מתחת, כך שהיא תגיר את הנוזלים. לאחר שלוש שעות לוקחים את הבצק ומחלקים אותו לכדורים קטנים. מרדדים אותם בעזרת מערוך, מניחים מעל את המוצרלה ומלית העגבניות וסוגרים היטב לצורת סהר. מטגנים מיד בשמן חם ומגישים את הפנצרוטו כאשר הוא עדיין חם. מימין המצרכים להכנת הבצק ומשמאל לפני ערבוב - צילומים: סימונה דה ברטולו מימין הבצק לאחר 3 שעות, משמאל לאחר טפיחה של 3 שעות - צילומים: סימונה דה ברטולו מימין הכנת כדורים מהבצק, משמאל כדור מרודד לקראת מילוי - צילומים: סימונה דה ברטולו מימין מילוי הבצק במוצרלה ורוטב עגבניות, משמאל סגירת הכיסון לצורת הפנצרוטו - צילומים: סימונה דה ברטולו מימין טיגון הפנצרוטו בשמן, משמאל הפנצרוטי לאחר טיגון - צילומים: סימונה דה ברטולו סימונה אוכלת את הפנצרוטו בעמידה טיפוסית לאכילת פנצרוטו

מה הופך ארוחה לבלתי נשכחת? אנחנו אוכלים אמנם עם הפה ולועסים עם השיניים, אבל גם העיניים משחקות תפקיד חשוב באכילה. מראה המנות מגיע אל מוחנו והוא מגיב בתיאבון או בתחושת דחייה. זו תגובה אינסטינקטיבית ומהירה, המתרחשת תוך שבריר שנייה עוד לפני שטעמנו את האוכל עצמו, והרגע הזה שבו הזיכרונות והאוכל נפגשים, הוא שמעצב את הזיכרון והחוויה מסעדה : אוסטריה פרנצ'סקנה - Osteria Francescana כתובת : Via Stella, 22, Modena טלפון : 059223912 3 כוכבי מישלן הציפיות לקראת הביקור המתוכנן במסעדתו של אחד השפים המפורסמים בעולם, מאסימו בוטורה, היו גבוהות במיוחד. את ההזמנה היה צריך לבצע כחצי שנה מראש והיה מקום רק לארוחת צוהריים, לצורך הארוחה נסעתי במיוחד לעיר מודנה, ולמרות האכזבות שחוויתי בביקורים קודמים במסעדות עטורות כוכבים, הפעם ציפיתי שהביקור ישאיר חותם כלשהו. השף בוטורה התפרסם בזכות האומץ שלו לפרש מחדש מנות מסורתיות מהמטבח האיטלקי, ובייחוד ממחוז אמיליה רומאניה. לא לחינם היה זה פרק בכיכובו של בוטורה שפתח את העונה הראשונה של סדרת הבישול "שולחן השף" בנטפליקס. כשהתיישבתי במקום הבנתי מיד – בוטורה החליט לשחק לא רק עם האוכל, אלא גם עם התודעה שלנו. בתפריט הטעימות החדש שלו הוא מזמין את הסועדים לקחת חלק במסע קולינרי באיטליה, אבל בעיקר שם לו כמטרה לשבור את המוסכמות. לא רק את אלה של המטבח האיטלקי, אלא של חוויית האכילה בכלל. היכונו למשחקי תודעה דרך אוכל... לא בטוח שבחרתם להשתתף בזה, או שציפיתם לזה, ואף אחד גם לא מבטיח שיהיה לכם טעים, כי הרבה דברים יהיו הפוכים ולא צפויים... מוכנים? עוד לפני הסקירה של הארוחה עצמה, אני רוצה להניח בפני הקוראים שאלה שמטרידה אותי בקשר למסעדות עטורות כוכבים. מה פשר האובססיה עם איזון הטעמים? חבר טבח איטלקי אמר לי פעם: ”בישול זה בסך הכל כימיה עם קצת אהבה“. כשהוא דיבר על כימיה הוא התכוון לאיזון בין הטעמים, ולזה מצטרפת האהבה – המרכיב הסודי, המשתנה הנעלם במשוואה שהופך את האוכל לטעים או לא. עניין פילוסופי? לא, זה פרקטי! זה המרכיב ששובר את האיזון ונותן עוקץ וטעם ייחודי, ועוד אחזור לעניין הזה בהמשך. תפריט הטעימות אצל מאסימו בוטורה (נכון לאוקטובר 2022) מורכב מ-15 עד 18 מנות (תלוי איך סופרים), וניתן להוסיף תפריט טעימת יינות לליווי הארוחה (כתשעה סוגים שונים של יין). ארוחת הצוהריים מוגשת בין 12:30 ל-16:30. קוד הלבוש הוא קז'ואל אלגנט, וכך גם הייתי מגדיר את האווירה: כעשרים שולחנות פרוסים בשני חללים נפרדים, והעיצוב הוא איטלקי מודרני בהשראת אומנות ומוזיקת ג'אז, בשילוב כמה תמונות של מאמות איטלקיות מרדדות פסטה. את המנות מגיש צוות גדול של מלצרים צעירים אך מקצועיים, אשר הפגינו בקיאות בנוגע לכל מנה שהוגשה לשולחן. ארוחת צוהריים - אוקטובר 2022 עלויות : תפריט - 320 אירו / תפריט יינות 210 אירו. להזמנות מראש: אתר האינטרנט התפריט - הגריסיני - השולחן - צילומים: דורון צויבל יש לציין שעל השולחן ניצב תפריט הטעימות בגרסה המודפסת, ובנוסף על שולחן קטן ונמוך יותר היה קוד QR שאותו ניתן היה לסרוק על מנת לקרוא את התפריט הרגיל של המסעדה, alla carta. לא ניתן לערבב בין שני התפריטים באותו שולחן, כלומר אם אחד הסועדים מחליט לאכול מתפריט הטעימות כולם חייבים לעשות כן וכך גם לגבי התפריט הרגיל. כל השולחנות סביבנו החליטו לבחור בתפריט הטעימות, מתברר שהבחירה להציג את תפריט הטעימות על השולחן עצמו גרמה לסועדים לבחור דווקא בו. החלטה שיווקית או תדמיתית? הוגש לנו אפריטיבו על בסיס ג'ין עם מלחים, סלרי, וניל ועלי דפנה. הקוקטייל הוא מחווה ליצרן משקאות מקומי בשם באלדו באלדיניני, המייצר משקאות חריפים בטעמים מיוחדים. המנות הראשונות שהגיעו לשולחן היו זעירות ומפתיעות: פחזניה, פנקייק, ותה. את מקומו של מילוי הקרם המתוק בפחזניה החליף דג בקלה מוקרם (מנה ידועה במחוז ונטו, ו בוונציה בפרט); הפנקייק הזעיר נח על מצע הדומה לשוקולד ומעליו פוזרו ביצי דגים שנראו כמו פירות יער, והתה שהוגש בכוסית קטנה היה בעצם ציר של מרק ריבוליטה המזוהה כל כך עם טוסקנה . משחק התודעה החל... בעודנו דנים במנות האלה הגיעה לשולחן מנה מהתלת נוספת - עוגת פאנטונה . מדובר כידוע במאפה מתוק וקלאסי שנאכל בעיקר בתקופת חג המולד. אפשר לטבול את הפאנטונה בקרם, או לאכול אותו כפי שהוא, אבל כאן מגיש אותו בוטורה בגרסה מלוחה ובגודל אישי. הצגת המנה לוותה בהסבר על כך שהיא מכילה את ארוחת חג המולד 365 יום בשנה, ונכללו בה שני מרכיבים נוספים – עדשים וקוטקינו – שני מאכלים מסורתיים שמוגשים תמיד לשולחן בחג המולד. קוטקינו הוא נקניק חזיר מיוחד שמחומם בדרך כלל, אבל כאן במילוי הוא שימש כתוספת מלוחה. מרקם הפאנטונה היה רך להפליא ואדים עלו ממנו כשבצעתי אותו. זה בהחלט היה הפאנטונה האוורירי והקליל ביותר שאכלתי, וגם השילוב המלוח של התוספות היה טבעי ומצוין. עוגת פאנטונה אישית במילוי עדשים ובשר חזיר מלוח - צילומים: דורון צויבל בשלב הזה הגיע בוטורה כרוח סערה לעשות סיבוב נימוסין בין השולחנות, שאל מהיכן אנחנו, והיה מופתע שאנחנו מישראל אך דוברים איטלקית. הוא שידר תחושה שקורים דברים ושהוא ממהר לאנשהו, עבר בין כל השולחנות, דיבר אנגלית במבטא איטלקי חזק, וכשאחד הסועדים החמיא לו על אחת המנות הוא דרש שיכנס למטבח ויאמר זאת לטבחית האחראית בעצמו. המנה הבאה תוארה בתפריט כמרק דגים מהים האדריאטי. בכוס קטנה הוגש מעט ציר דגים ובתוכו כמה פיסות דג (את חלקן לא הצלחתי לזהות). הטעם היה ללא ספק של דגים אך עדין מאוד, והיו גם צמחי ים שהוסיפו פריכות למנה. טעים. המנה הבאה נקראה "בַּצּוֹרֶת בנהר הפו ושינויי האקלים". על מנת להדגים את הנושאים האלה הוגש לשולחן דג ממי נהר הפו, חומוס יבש נמרח על דפנות הצלחת, ואת כל זה שטף נוזל דגים כהה. על הדג הונחו ספק עלים ספק פטריה שעברו תהליך בישול מסתורי שהעניק להם פריכות נעימה, כזו שנתנה קונטרה לרכות בשר הדג. מנה טעימה. לאחר מכן הוגש ריזוטו שרוצה להיות בורלנגו (Borlengo). בורלנגו היא מנה שנולדה בתקופות של עוני ומגיעה במקור מהרי האפנינים באזור מודנה. זהו קרפ דקיק על בסיס מים או חלב המקופל לצורת משולש וממולא בשומן חזיר, שום וגבינת פרמיג'אנו מגוררת. בוטורה עושה מחווה למנה המקומית האלמונית הזו, והתוצאה מצוינת: הריזוטו קרמי כראוי, הטעמים מאוזנים והרכות מנחמת. אי אפשר לוותר על הפסטה, כמובן, ובמקרה הזה שימש הרביולי ככלי קיבול לרעיונותיו של השף. בוטורה מחלק את איטליה באופן סימבולי לשלושה חלקים: רביולו במילוי ריקוטה עם מעט קינמון (צפון), רביולו בשר בליווי ציר (החלק הדרומי של הצפון), ורביולו שבור עם ירקות (דרום). אי אפשר להתעלם מהפיוטיות ברביולו השבור, ומשף צפוני שכך רואה את הדרום. הטעמים במנה היו עזים וכל אחד מהרביולי היה שונה מקודמו. בולטת העובדה שכאן לא חיפשו איזון. המנה הבאה הייתה גרסה אלטרנטיבית לפורקטה. הפורקטה היא מאכל רחוב נפוץ במרכז איטליה – בשר חזיר מבושל ללא עצמות ומתובל בסלסה ורדה . הפורקטה מוגשת בדוכנים ונאכלת לרוב בכריך בעמידה, והניגודיות בין החלק החיצוני והקרנצ'י לבשר הרך הוא סימן ההיכר של המנה. כאן בוטורה משחק קצת עם הרעיון, ומשתמש בדג רומבו (Turbot fish) למילוי הפנימי. את החלק החיצוני והפריך הוא ייצר מחיטה קלויה, והתוצאה אכן הזכירה במראה ובמרקם את הפורקטה. את המנה ליווה רוטב תרד ואורגנו והסלסה ורדה הוגשה מעל. צריך להכיר את המקור בשביל להבין את המשחק ואת האינטרפרטציה שהעניק בוטורה למנה הקלאסית. המשחק בתודעה נמשך: המנה הבאה בתפריט מוצגת כבשר צבי בר על הגריל, והנחנו שבשלב הזה של הארוחה תגיע מנה עיקרית מוקטנת כי אנחנו בכל זאת במסגרת תפריט טעימות גדול. שוב הפתעה – בפועל אין במנה בשר כלל, ואל השולחן הגיעה מעטפת של רדיקיו אדום ממולא בעוד כמה סוגי רדיקיו וקרם פטריות, ומעל פטריות כמהין ורוטב פירות יער המדמה את רוטב הבשר. המנה משקפת טרנד צמחוני שנשזר בקולינריה העכשווית: חיקוי מנות בשריות תוך שימוש בירקות. המראה מבלבל את העין, אבל הטעמים לא, הם שונים. המסקנה היא שאם בוטורה היה רוצה, הוא היה יכול לפתוח מסעדה צמחונית ללא בעיה. המנה הבאה נקראת "Think Green is a State of Mind" אנחנו בשלבים הסופיים של הארוחה ולחשוב שבוטורה יגיש עוד ירק נראית מגוחכת, ואכן לא בירק מדובר. שלושה מרכיבים למנה: סורבה עם נגיעה של עשב לניקוי החך מהטעמים הקודמים, שיבולת שועל קרנצ'ית מאוד, וגֶּבֶן מחלב פרה שנעשה במקום. המנה לא מתוקה אלא ניטרלית, והרעיון כאן הוא להגיש מנה שכל כולה טבע נקי כמעט ללא התערבות, בהחלט מרענן. המנה הבאה נקראה "כמעט ספגטי ברוטב עגבניות". בשלב הזה כבר קשה להיות מופתעים, ואכן, כבר לא הופתעתי לגלות שאין עגבניות במנה. הספגטי היו עשויים מדובדבנים חמוצים ופלפלים, מעל פוזרו שקדים ועל הכל נמזג קרם פרמיג'אנו. המנה טעימה, אך חסרה כאן העגבנייה (משהו שאף פעם לא יחסר כמובן במטבח האיטלקי...). נראה שהגענו לצעדיו האחרונים של המסע באיטליה, והפעם מוגשת לשולחן שלישיה נוספת (הייתה לנו אחת כזו בהתחלה, זוכרים?) – מקרון עם כבד ונציאני, קנולו במילוי קרבונרה , ושוקולד מהגן של מריה לואיג'ה. ההוראות שקיבלנו היו לאכול משמאל לימין, מהמלוח למתוק. שוב אנחנו מטיילים מונציה שבצפון לרומא שבמרכז ו סיציליה שבדרום, ומסיימים עם השוקולד הצפוני, המוגש עם עלים מרעננים. הכל מאוד טעים. אחת המנות האייקוניות של בוטורה היא עוגת לימון שעליה מספרים שנפלה במטבח וקיבלה את השם "אופסס נפלה לי עוגת הלימון", היא כלולה בתפריט המסעדה ומוגשת שבורה בכוונה. הסיפור עצמו מסופר באותו פרק של "שולחן השף" אותו הזכרתי בראש הכתבה. כמחווה למנה ההיא, בוטורה סוגר את התפריט עם מנה בשם "אופסס שכחתי את הקפרזה", ואותה עגבנייה שחסרה לנו בספגטי מופיעה כאן כקינוח. כידוע מנת ה"קפרזה" מפורסמת בכל איטליה ומורכבת מפרוסות של עגבנייה טרייה ומוצרלה. והנה השוס, קפרזה בתור קינוח בצורת עגבנייה. העגבנייה עשויה משוקולד בטעם עגבנייה, המילוי הוא מוס שוקולד לבן ותותים עם מוצרלה ועגבנייה, ומנעד הטעמים נע בין מתוק לחמוץ. המראה מדהים, אבל הטעם לא קלע בול אצלי. לסיכום המסע באיטליה עם בוטורה, הנה כמה שאלות ששאלתי את עצמי: היה לי טעים ? כן, חלק מהמנות היו לי טעימות מאד, וחלקן טעימות למדיי אבל היה חסר בהן אלמנט ה"וואו", משהו שישאיר אותי מופתע. הייתה חוויה? בהחלט כן, לא מדובר רק באוכל, יש כאן מחשבה, סיפור אותנטי והשקעה גדולה מאד מאחורי הקלעים. מה הייתי עושה אחרת? הייתי מתמקד יותר, מזמין מהתפריט הרגיל, מנות שבגללן המסעדה של בוטורה דורגה כטובה בעולם לאורך שנים, וגם הבטן שלי הייתה מברכת על כך. זו מסעדת כוכבים טובה? בהחלט כן, בניגוד למסעדות כוכבים אחרות בהן אכלתי לאורך השנים, כאן יש חיבור ברור בין המרכיבים לתוצאה הסופית ולמסורת, כאן לא אוכלים קצף בטעמים... האם הביקור השאיר אצלי חותם? בהחלט אזכור אותו, האמביציה, האג'נדה והיצירתיות של בוטורה מורגשים באוכל שלו, יחד עם נאמנות לשורשים, אך ישארו איתי השאלות, למה הייתה נחוצה כל ההשקעה במשחק התודעה? האם בשינוי מודעות עסקנו? שינוי הרגלי אכילה? או שזה הכל הצגה לסועד? אם הייתה כוונה להשאיר חותם אומנותי זה לא קרה אצלי. הייתי ממליץ למי שנוסע לאיטליה? רק למי שכבר מכיר טוב את המטבח האיטלקי ורוצה לחוות זווית שונה שלו, אחרת זו חצי הנאה, כמו ללכת להופעה בלי להכיר את השירים.

במרחק קצר מרומא מסתתרות עיירות חוף יפהפיות שרוב התיירים מעולם לא שמעו עליהן. אבל האיטלקים מכירים אותן היטב, ונוהרים לכאן מידי קיץ מאז ימי רומא העתיקה... אם אתם מחפשים את היעד המושלם לחופשת קיץ בסגנון איטלקי, במקום המשלב חופים יפים, טבע, אוכל טוב וגם חיי לילה סוערים, לאלסנדרה לאונרדי יש כמה הצעות מעניינות מחוז לאציו עשיר בעיירות קטנות ומיוחדות שכדאי לכם לגלות, במיוחד אם אתם מחפשים מקום "של מקומיים" להעביר בו את חופשת הקיץ. האתרים והעיירות המככבים במאמר הזה מציעים מגוון פעילויות, ולצד הפעילות המועדפת על כולם – שריצה עצלה מתחת לקרני השמש – תוכלו ליהנות גם מסיורים באתרים היסטוריים מרתקים, מסלולי הליכה, ועוד. העיירות שבהן אתמקד הן סן פליצ'ה צ'ירצ'או (San Felice Circeo), סבאודיה (Sabaudia), טרצ'ינה (Terracina), ספרלונגה (Sperlonga), פורמיה (Formia), וגאטה (Gaeta). ואם אתם חובבי ים וחופים, המאמר הזה בדיוק בשבילכם, משום ששילבתי בתוכו גם המלצות לחופים היפים ביותר בלאציו. בואו נצא לדרך! איך כדאי להגיע לכאן ואיך כדאי לנוע ממקום למקום? הדרך הטובה ביותר לנוע ממקום למקום באזור הזה היא בעזרת רכב שכור, בעיקר אם אתם מעוניינים להגיע לפינות מרוחקות יותר, לחופים נסתרים, ולשמורות הטבע. אבל גם אם לא מתחשק לכם לשכור רכב, חלק מהאתרים המתוארים במאמר נגישים: סן פליצ'ה צ'ירצ'או, לדוגמה, מרוחקת כשעה וחצי מרומא (105 ק"מ), ואפשר להגיע אליה באוטובוס (של חברת Cotral ) שיוצא מתחנת Roma Laurentina. סן פליצ'ה צ'ירצ'או סן פליצ'ה צ'ירצ'או היא אחת מעיירות החוף היפות והנחשבות במחוז לאציו, ויעד מועדף על העשירים והמפורסמים. רבים מהם גם רכשו פה וילות מפוארות, הממוקמות במרחק קצר מהים הנהדר. החוף של סן פליצ'ה צ'ירצ'או ומבצר פאולה - צילומים: Depositphotos השם צ'ירצ'או מגיע מהמיתולוגיה היוונית: כאן, מספרת האגדה, גרה המכשפה קירקה, שעלילותיה מתוארות באודיסיאה. האזור כולו מפורסם בזכות הטבע היפהפה: הים פה נהדר, כמובן, אבל גם הפארק הלאומי צ'ירצ'או ( Parco Nazionale del Circeo ) נחשב לגן עדן עבור חובבי טבע ומסלולים. הפארק הלאומי נוסד בשנת 1934 וכולל בתוכו יערות נרחבים, ארבעה אגמים, ודיונות לאורך החוף שמגיעות כמעט עד העיירה סבאודיה (Sabaudia). בחודשי הקיץ מארגנים מנהלי השמורה שפע של סיורים ופעילויות נוספות (בהרשמה מראש, פרטים באתר הפארק). החודשים הטובים ביותר לבקר פה הם יוני וספטמבר, כדי להימנע מהכאוס ומגדודי התיירים שמגיעים ביולי-אוגוסט. בצ'ירצ'או ישנם גם אתרים ארכיאולוגיים פרהיסטוריים, ותוכלו לבקר במספר מערות וביניהן מערת גוטארי (grotta Guttari) שבה מצאו החוקרים גולגולת בת 50,000 שנה, מערת העיזים (Grotta delle Capre) ומערת צ'ירצ'ה (La Grotta di Circe) שאליה אפשר להגיע רק דרך הים. על מנת להגיע לרוב האתרים האלה יש להתקדם לאורך מסלולי ההליכה המסומנים על מפת הפארק. חלק מהמסלולים מתאימים רק למטיילים מנוסים, ואילו אחרים (כמו המסלול שמוביל לפסגת הר צ'ירצ'ה – Picco di Circe) נגישים מעט יותר. בעיירה צ'ירצ'או עצמה תוכלו לשוטט ברחובות היפים ולהתפעל מהפיאצה המרכזית – פיאצה לנצואיזי (Piazza Lanzuisi). אל תחמיצו גם את המגדל המרשים מהמאה ה-13 (שבנו האבירים הטמפלרים), ואת מגדל השעון מהמאה ה-19. בפארק הסמוך (Parco di Vigna) תמצאו את שרידי חומת העיר, מימי הביניים. מקסים במיוחד הוא המגדלור – il faro di Capo Circeo, וליד החניון בכניסה לעיר ישנה נקודת תצפית שממנה אפשר להשקיף עליו וליהנות מנוף רומנטי. החופים באזור הם בתשלום (ולרוב תצטרכו לשלם גם עבור החנייה). אחד המומלצים מביניהם הוא חוף Carrubo, שנמצא על Lungomare Maiolati. המים כאן צלולים והנוף יפה, והחוף מתאים גם למשפחות עם ילדים. למרות הקירבה לאזור הנמל, המים נקיים, בוהקים בצבע איזמרגד מקסים, ונעים מאד לקפוץ פנימה ולשחות פה. החופים המרוחקים יותר, שבמפרצים הקטנים שלאורך החוף (המכונים Batterie) הם אמנם אינטימיים יותר אבל הרבה פחות נגישים. אם תרצו לאכול, דעו שהמנות הנפוצות והפופולריות ביותר באזור, באופן לא מפתיע במיוחד, הן מנות המבוססות על דגים, כמובן. יש שפע של מסעדות דגים באזור הנמל, כמו לדוגמה Barracrudo ו- Taverna al Porto . אם אתם מעדיפים אוכל רחוב, או שתמרצו לנשנש מנה של דגים ופירות ים מטוגנים, נסו את Pesce & Farina , ב-via Tittoni 82. אם מתחשק לכם לאכול דווקא פיצה, לכו ל- Il Pachino , מחוץ למרכז, ב-Strada Provinciale 87. סבאודיה סבאודיה (Sabaudia) נמצאת במרחק קצר מסן פליצ'ה צ'ירצ'או, וקל לשלב בין היעדים. גם במקרה הזה מדובר על עיירה שלווה המלאה בווילות מפוארות שבנו העשירים שיכולים להרשות לעצמם בתים נאים על קו המים ולצד הדיונות. לאורך כל החוף היפהפה תמצאו מגוון קיוסקים המציעים מזכרות טיפוסיות לתיירים, ציוד שחייה, ונשנושים למיניהם. רוב החופים הם פרטיים, והכניסה בתשלום. האטרקציות המרכזיות באזור זה הן אגם פאולה (Lago di Paola) והמבצר הצמוד אליו – Torre Paola, אחד ממגדלי השמירה שנבנו לאורך החוף במאה ה-16 על מנת להגן על האזור מפני מתקפות שודדי הים. אגם פאולה הוא מקום קסום, ונעים במיוחד לטייל פה לאורך אחד ממסלולי ההליכה, או לשכור סירה קטנה או קאנו ולשוט באגם עצמו. אם מתחשק לכם פשוט לנוח, כמובן שתוכלו להשתרע על אחד החופים, ולהינות מקרני השמש החמימות. סבאודיה ידועה גם כיעד לבילויים ליליים, והאזור מלא בבארים ובדיסקוטקים שבהם תוכלו להתפרע עד השעות הקטנות (בחודשי הקיץ, כמובן). אחד המקומות המגניבים ביותר הוא Saporetti , באר שנהנה ממיקום מדהים על המים ממש, ומציע נוף בלתי נשכח. לצד הבאר פועל גם חוף פרטי ולידו מסעדת דגים מוכרת. כיף להגיע לכאן לפני ארוחת הערב, ולשבת לאפריטיבו שבמהלכו תוכלו להינות ממוזיקה חיה, קוקטיילים טובים ובירות איכותיות. טארצ'ינה – Terracina אם תמשיכו לנסוע דרומה, תגיעו לטראצ'ינה (Terracina), עיירה המפורסמת הן בזכות החוף הארוך והיפה שלה, והן בזכות המרכז ההיסטורי המעניין. ניתן להגיע לכאן ברכב פרטי או ברכבת מרומא (קחו את הרכבת מרומא טרמיני ל-Priverno, ומשם רכבת נוספת ל-Terracina). טראצ'ינה היא פנינה קטנה של ממש: יש כאן ממצאים ארכיאולוגיים מעניינים לצד מבנים מימי הביניים ומתקופת הרנסנס – שילוב מרתק, והכל במרחק קצר מהחוף הנהדר. האתרים המרכזיים שבהם כדאי לכם לבקר הם: קורסו אניטה גריבלדי (Corso Anita Garibaldi) – הרחוב הראשי של העיר, שלאורכו תמצאו בניינים מרשימים במיוחד וגם את כנסיית Chiesa del Purgatorio הבארוקית. האזור הארכיאולוגי שנקרא Il Capitolium, ובו ניתן למצוא את שרידיו של מקדש קפיטוליני רומאי מהמאה הראשונה לפנה"ס. פיאצה דל מוניצ'יפיו (piazza del Municipio), שנודעה בעבר, בתקופה הרומית, כ-Foro Emiliano, ועדיין אפשר לראות בה את הריצוף המקורי מהמאה הראשונה לפנה"ס. בפיאצה זו אפשר לראות גם קטע מהוויה אפיה (Via Appia, הדרך העתיקה שיצאה מרומא), קתדרלה עתיקה, ואת הריסותיו של האמפיתאטרון הרומי חלקים ממבצר Frangipane, מהמאה העשירית מבצר Giove Anxur (פירוש השם בלטינית הוא "מבצרו של הילד"), מהמאה הראשונה לפנה"ס, בגובה 201 מטרים מעל פני הים. מנקודת התצפית הזאת נשקף נוף יפהפה. אפשר להגיע לכאן ברגל (אם אתם חובבי הליכה) או ברכב. הכניסה בתשלום (כ-7 יורו). אם כל היופי הזה עורר בכם תיאבון, לכו למסעדת Centro Ittico da Ernesto Terracina , שנמצא בפיאצה אלדו מורו (Aldo Moro). התפריט כולו מבוסס על דגים בלבד, והמחירים סבירים מאד. לחילופין, נסו את Anxuria Osteria , בלב המרכז ההיסטורי. גם כאן רוב המנות הן עם דגים, אבל התפריט מציע אפשרויות נוספות, והפסטה מצויינת. ספרלונגה – Sperlonga אם תמשיכו לאורך החוף תגיעו לספרלונגה (Sperlonga), עיירה לבנה הניצבת על צוק, משקיפה על הים, ומתפארת בכמה מהחופים היפים ביותר בכל מחוז לאציו. החול כאן עדין ובהיר מאד, כמעט לבן, והמים התכולים והצלולים מעטרים את ספרלונגה כמו כתר. רחובות העיירה עצמה צרים ומקסימים, ומלאים בחנויות, מסעדות, בוטיקים ומועדונים. קל להתפתות להעביר את היום כולו על הים, אבל ספרלונגה מציעה כמה הפתעות נוספות: אל תחמיצו את המערה של הקיסר טיבריוס, לדוגמה, שבנה פה את אחת מהווילות שלו. הממצאים הארכיאולוגיים שנחפרו במקום מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי המקומי. במרכז ההיסטורי של העיירה, בין הבתים, נמצאים מגדל ניביו (Torre del Nibbio) והמגדל המרכזי (Torre Centrale), שניהם מהמאה ה-16, ופאלאצו סבלה (Palazzo Sabella), בית מגורים היסטורי מימי הביניים. מומלץ להתעכב גם בפיאצטה דלה קונקורדיה (Piazzetta della Concordia) המקסימה, ובה מבנה עם תקרה מקומרת הצבועה בכחול שמימי. האוכל הטעים הוא חלק בלתי נפרד מחוויית הביקור בספרלונגה, וכיאה לעיירה שיושבת על קו החוף ממש, תוכלו למצוא כאן בעיקר מסעדות דגים מעולות. שניים מהמקומות הטובים ביותר לדעתי הם Il Porticciolo , ליד הנמל, ו- Gli Archi (נהדר אבל יקר יותר) במרכז ההיסטורי. פורמיה – Formia מכאן נמשיך דרומה, לכיוון פורמיה (Formia) וגאטה (Gaeta). אל שני היעדים האלה תוכלו להגיע ישירות מרומא גם ללא רכב פרטי – הרכבת לפורמיה יוצאת מתחנת הרכבת טרמיני מידי שעה, בערך. משם תוכלו גם להמשיך הלאה עם אוטובוס, ולהגיע תוך כעשר דקות לגאטה. פורמיה (Formia) היא עיר עשירה בהיסטוריה, וכבר במאה הראשונה לפני הספירה בנו כאן הרומאים וילות נופש על הים (עד היום אפשר לבקר בהריסותיהן של כמה מהווילות האלה, כמו לדוגמה בווילה של לוצ'ו מאמורה – Lucio Mamurra). אזור פורמיה היה אהוב במיוחד בשל הקירבה לטבע ולחופים המוזהבים. היום, בדיוק כמו לפני 2000 שנה, פורמיה היא המקום המושלם לנוח בו, לעבוד על השיזוף, וליהנות מהחיים. במרכז ההיסטורי של פורמיה תוכלו למצוא מספר אתרים מעניינים: מגדל מולה (La Torre di Mola), חלק ממבצר שבנה קרלו השני, מלך נאפולי, במאה ה-13 המגדל המתומן שהיווה חלק ממבצר עתיק (Castellone). זהו מגדל השמירה היחיד ששרד מבין 12 המגדלים שעמדו פה בעבר התאטרון הרומאי, מהתקופה הקיסרית (פתוח לביקורים פעמיים בחודש, בימי ראשון) קברו של הפילוסוף והמדינאי מרקוס טוליוס קיקרו (צ'יצ'רונה – Cicerone, באיטלקית). הקבר המיוחס לפילוסוף הידוע פתוח למבקרים רק ביום ראשון השלישי מידי חודש (ביקורים מודרכים בלבד, באיטלקית, בהזמנה מראש: sinusformianus@gmail.com ) המוזיאון הארכיאולוגי ובו ממצאים מהתקופה הרומית (בעיקר מהמאות הראשונה והשנייה לפנה"ס). מחפשים קצת שמש, ים ואוכל טעים? אם אתם חובבי גלישה, חוף וינדיצ'ו (Vindicio) הוא החוף בשבילכם, בזכות הרוח החזקה שמבטיחה גלים איכותיים. ואם אתם אוהבים לצאת לטרקים או פשוט לטיולים רגליים בטבע, אל תפספסו את שמורת הטבע Parco dei Monti Aurunci . מתחשק לכם לאכול משהו טעים במיוחד? גם עבורכם יש לי המלצות: האזור הזה משופע במנות טיפוסיות ומעדנים מקומיים איכותיים שכדאי לכם מאד לטעום, כמו לדוגמה מרקי קטניות (מנה פופולרית מאז ימי רומא העתיקה), מרק פירות ים, נזידים עם עשבי בר, ופסטה עם צדפות טריות שהדייגים מביאים מידי בוקר. אחד המקומות המוצלחים ביותר לטעום בהם את המנות הטיפוסיות לאזור הוא Chinappi , מסעדה ותיקה בנוף המקומי שפועלת מאז שנת 1957, או במסעדת Rugantino – קצת פחות יקרה ועדיין מצוינת. גאטה – Gaeta מפורמיה (Formia) תוכלו להמשיך לעבר גאטה (Gaeta), עיירה זעירה ומקסימה, המצטיינת ביופי טבעי ובמאכלים נהדרים. ובמילים אחרות – תענוג לעיניים ולחיך! אני מציעה לכם להתחיל את הביקור פה עם ארוחת בוקר רצינית באחד הבארים שברחוב הראשי של העיירה, ויה אינדיפנדנצה (via Indipendenza). אני בדרך כלל הולכת ל-Pasticceria Scalesse, משום שהם מכינים את המאפים הכי טובים באזור! לאחר מכן לכו לחוף סראפו (Serapo), שנמצא במרחק כ-10 דקות ממרכז העיירה. החוף מחולק למתחמים פרטיים (צפו לשלם בין 20 ל-40 יורו ליום עבור שמשייה עם שתי מיטות שיזוף). מבין החופים הרבים באזור, אני מעדיפה שניים: Lido Risorgimento, ו-Aurora. האטרקציות העיקריות בגאטה הן ההר המוכר בכינוי Montagna Spaccata ומערה יפהפיה בשם Grotta del Turco. על מנת להגיע למערה, טפסו אל קצה צוק מונטה אורלנדו (Monte Orlando) ואז רדו לאורך גרם המדרגות החצוב בתוך ההר (המסלול נחשב לקדוש, ובימי קדם שימש לפולחן). בסוף המדרגות תמצאו את עצמכם מול המערה שנמצאת על המים ממש. בימי הביניים נהגו שודדי ים להתחבא במערה הזאת, ורבים אחרים מצאו בה מקלט זמני. זה מקום מיוחד, אבל כדאי שתדעו שהביקור פה לא מתאים לכולם... יש הרבה מאד מדרגות, והעליה בחזרה למעלה קשה! אי אפשר לעזוב את גאטה מבלי לטעום את המעדנים המקומיים. אם אתם מחפשים "נשנוש זריז", כדאי לכם לנסות את הטיילה (tiella), אחד המאכלים הטיפוסיים לעיירה. זוהי מעין פשטידה מלוחה, במגוון מילויים. אחד המקומות המוצלחים ביותר לטעום את הטיילה הוא ב- Antico Forno Giordano , מאפייה שפועלת מאז שנת 1890. מעבר לכך, במרכז ההיסטורי היפה של גאטה, ליד המבצר הארגונזי, תוכלו למצוא מספר מסעדות נוספות. נסו לדוגמה את Comeilmare – מסעדת דגים צעירה וכיפית הנמצאת במרחק קצרצר מקו החוף. לחילופין, נסו את ristorante La Salute , ואל תשכחו להזמין את אחת המנות הידועות פה – הזיתים של גאטה!

בין אם אתם חובבי רוק או מוזיקה אלקטרונית, מעריצי אופרה או ג'ז, חודשי הקיץ באיטליה מציעים שפע מסחרר של הופעות מעולות. מהם הפסטיבלים שאסור להחמיץ באיטליה, ואיפה קונים כרטיסים? ריכזנו עבורכם את המידע החשוב ביותר הקיץ מגיע ונדמה שכולם כבר מפנטזים על החופשה שאליה יצאו: שבוע על החוף או אולי טיול בהרים... כולם, חוץ ממני, כמובן. משום שאני, קוראים יקרים, חובבת חסרת מרפא של הופעות ומוזיקה חיה, ומבחינתי הקיץ הוא עונת הפסטיבלים וההופעות. אני מצפה לרגע הזה כל השנה, וכמו תמיד לוח השנה שלי כבר מלא בהופעות שאני מחכה לראות בקוצר רוח. נכון, גם בחודשי החורף אפשר ליהנות מהופעות, אבל זה לא אותו הדבר. בלילות הקיץ החמים ההופעות תחת האוויר הפתוח טעונות באנרגיה אחרת, ומבחינתי זו חוויה שונה לגמרי והרבה יותר מרגשת. אישית אני חובבת גדולה של מוזיקת רוק, אבל מגוון ההופעות בחודשי הקיץ רחב במיוחד, ומצפון איטליה ועד דרומה תוכלו למצוא שפע של אירועים המתאימים ללמעריצי כל ז'אנר מוזיקלי אפשרי. המבחר הוא עצום – אמנים בינלאומיים, להקות רוק, פסטיבלי מוזיקת ​​ג'ז, פסטיבלי מוזיקה אלקטרונית, אופרה, ועוד... כדי להקל עליכם לנווט בין כל האירועים, התמקדתי בכתבה הזאת בשמונה פסטיבלים מעניינים במיוחד, שכדאי לכם מאד להכיר. השילוב המושלם בין לוקיישנים מרהיבים, אמנים מוכשרים וקהל אנרגטי ונלהב הופכים את הפסטיבלים האלה לאירועים שאסור להחמיץ! ההופעות באתפיתאטרון העתיק של טאורמינה בואו נתחיל עם ההופעות שנערכות באחד המקומות המדהימים ביותר באיטליה. מי שיגיע לכאן ירוויח לא רק הופעה מעולה, אלא גם אווירה מדהימה ותצפית בלתי נשכחת על אחד מהתאטראות הרומיים השמורים ביותר במדינה. האמפיתאטרון של טאורמינה נבנה על ידי היוונים (ששלטו בסיציליה) סביב המאה ה-3 לפני הספירה, ושופץ והורחב בהמשך על ידי הרומאים, על מנת לערוך בו הופעות, קרבות גלדיאטורים ושחזורים של קרבות ימיים. כיום הוא יכול לארח עד 4300 צופים. המיקום של התאטרון לא פחות ממדהים, ומשקיף על מפרץ קטניה מצד אחד ועל הר אתנה מצד שני. איך אפשר להתחרות בזה? בקיץ 2023 יארח האמפיתאטרון של טאורמינה את נגן הכינור הבינלאומי דיוויד גארט (David Garrett, 18 ביוני), את פסטיבל הסרטים של טאורמינה (Taormina Film Festival, בין ה-24 ביוני ל-1 ביולי), והופעה של רקדן הבלט האיטלקי המפורסם ביותר במדינה, רוברטו בולה (Roberto Bolle, 29 ביולי). בחודש אוגוסט יופיעו כאן ארוס רמאצוטי (Eros Ramazzotti), ג'אני מורנדי (Gianni Morandi), נק (Nek), אנטונלו ונדיטי (Antonello Venditti) ו פרנצ'סקו דה גרגורי (De Gregori). ב-30 באוגוסט יופיע גם רוברט פלאנט (Robert Plant, סולן לד זפלין) וב-1 בספטמבר יעלה על הבמה אנדראה בוצ'לי (Andrea Bocelli). פרטים נוספים על כל ההופעות ניתן למצוא באתר הרשמי של הפסטיבל . אנדראה בוצ'לי בטאורמינה ב-2019 ההופעות המסעירות בקירקוס מקסימוס ברומא משמעות השם " קירקוס מקסימוס " בלטינית היא "הזירה הגדולה ביותר". התיאור הזה היה מדויק בתקופת רומא העתיקה, ונותר מדויק גם היום! הקירקוס מקסימוס מתפרש על פני כ-8.5 ק"מ, ויכול לארח עד 250,000 צופים. המתחם נבנה בזמן שלטונו של יוליוס קיסר, ושימש לאורך השנים למטרות שונות. גם היום נחשבת הבמה הזאת לאחת היוקרתיות והמבוקשות ביותר עבור אומנים איטלקיים ובינלאומיים. בקיץ 2023 יופיעו כאן ברוס ספרינגסטין (21 במאי), גאנז אנד רוזס (8 ביולי), ו-Imagine Dragons (5 באוגוסט). וכמובן שאפשר למצוא בלוח ההופעות המתכונן גם אומנים איטלקיים: מרקו מנגוני (Marco Mengoni, 15 ביולי) ומקס פצאלי (Max Pezzali, 2 בספטמבר). לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי . "הבוס" ספרינגסטין ברומא עם השיר Point Blank ב-2016 פסטיבל הג'ז באומבריה – אחד מאירועי הג'ז החשובים בעולם כל חובב וחובבת ג'ז יודעים שעליהם להגיע פעם אחת בחיים לפחות לפסטיבל הג'ז באומבריה. זהו לא רק אחד מפסטיבלי הג'ז הידועים בעולם, אלא גם אחד הוותיקים שבהם. למעשה, בשנת 2023 יציין הפסטיבל יום הולדת חמישים! מייסד הפסטיבל, קרלו פניוטה (Carlo Pagnotta), החל את הפרויקט ביחד עם קבוצת חברים חובבי הז'אנר בשנת 1973, ועדיין משמש כמנהל האומנותי. לאורך השנים הופיעו כאן מיילס דיוויס, סטינג, סטן גץ, דיזי גילספי, אורנט קולמן, קווינסי ג'ונס, ליידי גאגא, סנטנה, פרינס, לייזה מינלי, אלטון ג'ון, ועוד רבים אחרים... השנה יערך הפסטיבל מה-7 ביולי ועד ה-16 ביולי, ובין עשרות ההופעות המתוכננות, ישנן כמה בולטות במיוחד: בוב דילן (7 ביולי), הפסנתרן סטפנו בולאני (8 ביולי), מיקה (10 ביולי), ובן הארפר (13 ביולי). לפרטים נוספים מומלץ לבדוק את האתר הרשמי . Dee Dee Bridgewate, מתוך אומבריה ג'אז 2022 פסטיבל הקיץ של לוקה: האירוע המוזיקלי הכי לוהט בטוסקנה לאורך 22 שנות קיומו של הפסטיבל הופיעו בו למעלה מ-300 אמנים והתייצבו אליו לא פחות ממיליון צופים. פסטיבל הקיץ של לוקה הוא אירוע שרק הולך וגדל, ומתקיים מדי שנה בכיכרות היפות ביותר של העיר, בלב המרכז ההיסטורי המוקף חומה. הערב הפותח של הפסטיבל השנה יוקדש ללהקת KISS (29 ביוני), שיצאו לסיבוב ההופעות העולמי האחרון שלהם. בימים שלאחר מכן יעלו על הבמה Simple Red (1 ביולי), Generation SeX (להקה שנולדה מהאיחוד בין Generation X וה-Sex Pistols, 4 ביולי), בוב דילן (6 ביולי), Placebo (13 ביולי), נורה ג'ונס (14 ביולי), One Republic (16 ביולי), Lil Nas X (20 ביולי), Blur (22 ביולי), ה-Chemical Brothers (23 ביולי), ורובי וויליאמס (28 ביולי). פרטים נוספים באתר הרשמי של הפסטיבל. מתוך לוקה סאמר פסטיבל 2022 - פסטיבל בגודל אינטימי שמושך אליו שמות גדולים פאנק-רוק אמיתי בפסטיבל Slamdunk ה-Slamdunk Festival בעיר בלאריה איגאה מרינה (Bellaria Igea Marina), על חוף הים האדריאטי נחשב לאירוע הדגל של חובבי הפאנק רוק באיטליה. הפסטיבל יערך בין ה-1 ל-3 ביוני ב-Bay Arena, במרחק קילומטרים ספורים מעיירת הנופש הידועה רימיני (Rimini), כך שאפשר לשלב בין החופים להופעות, ולבנות לעצמכם סוף שבוע ארוך ומהנה במיוחד. ההדליינרים יהיו Sum41, Rancid, Simple Plan, וה-Off Spring, לצד שפע של להקות מאיטליה ומשאר העולם. אם אתם מחפשים פתרונות לינה בתקציב נמוך, דעו לכם שאפשר לישון באוהלים במרחק קצר מהבמה. וטיפ אחרון: זכרו שה-2 ביוני הוא יום חג באיטליה – חלק מהמקומות יהיו סגורים, ובתי המלון יהיו מלאים... אם אתם מתכננים להגיע, קחו את החג בחשבון על מנת שתוכלו להיערך בהתאם. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי . פסטיבל האופרה בוורונה התמזל מזלי לחיות בוורונה במשך למעלה מ-5 שנים, ואני עדיין חוזרת אליה בשמחה, ולא רק בזכות האומנות והיין! כולם מכנים את ורונה "עיר האהבה" , בגלל רומיאו ויוליה, אבל לדעתי שם מדויק יותר יהיה "עיר האהבה והאופרה". הסיבה ברורה: בלב העיר ניצב אחת התאטרות הרומיים החשובים והיפים באיטליה, הארנה (Arena), המארח מידי קיץ אינספור הופעות. לצד המוזיקאים הרבים שמגיעים לכאן ידועה הארנה בעיקר זכות פסטיבל האופרה המושך קהל מכל רחבי העולם. השנה יפתח הפסטיבל ב-16 ביוני עם אאידה, של ג'וזפה ורדי , ולאורך חודשי הקיץ יועלו כאן אופרות נוספות: כרמן, הספר מסביליה, ריגולטו, לה טרוויאטה, טוסקה, ועוד. כדאי לדעת שבשנת 2023 יציין פסטיבל האופרה של ורונה 100 שנה להיווסדו, ולרגל האירוע מתוכנן ליין-אפ מעניין במיוחד! לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי . להרצאה "לא רק פבארוטי" על זמרי הטנור האיטלקים, כאן . כל מה שמחכה לצופים בעונת ה-100 ב-2023 בארנה של ורונה פסטיבל קוקה-קולה במילאנו מידי קיץ נצבעת מילאנו באדום לרגל ה- Indipendent Days Coca Cola Festival, שהיום נקרא פשוט I-Days, ומתגאה בליין אפ מיוחד. בעבר נערך הפסטיבל בפארק מונצה (שבו נערכים מרוצי פורמולה 1), אבל בשנים האחרונות הוא עבר להיפודרום של מילאנו (Ippodromo di Milano), הקרוב יותר לעיר. השנה יופיעו כאן Florence + The Machine (22 ביוני), Rosalìa (23 ביוני), Paolo Nutini (24 ביוני), Travis Scott (30 ביוני), The Black Keys וליאם גאלאגר (1 ביולי), ה-Red Hot Chili Peppers (2 ביולי) וה-Artic Monkeys (15 ביולי). לפרטים נוספים כדאי לבדוק את האתר רשמי . פסטיבל idays ב-2018 פסטיבל המוזיקה האלקטורנית Kappa Futurfestival בטורינו המוטו של הפסטיבל הזה הוא "העתיד נמצא בטורינו ", ואחד הדברים שמייחדים את האירוע הוא שטביעת הרגל הפחמנית שלו היא אפס. מידי שנה מתקבצים כאן חובבי מוזיקה אלקטרונית המגיעים מלמעלה מ-100 מדינות ברחבי העולם. הפסטיבל נמשך לאורך סופשבוע שלם, ומתקיים בפארק דורה (Parco Dora) בעיר. בשנת 2016 הגדיר הניו יורק טיימס את הפסטיבל כ"אירוע שאסור להחמיץ" עבור חובבי הז'אנר, ובשנת 2019 זכה הפסטיבל בפרס Best International Music Festival מטעם DJ Awards. השנה יערך הפסטיבל בין ה-30 ביוני ל-2 ביולי, ורשימת ה-DJ שיעלו לבמה ארוכה ומפוארת במיוחד. בלתי אפשרי למנות את כולם, ולכן אתמקד בכמה מהאהובים עליי: Black Coffee, Michael Bibi, Swedish House Mafia, The Martinez Brothers, Maceo Plex, Peggy Gou, Carl Cox. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי . איפה קונים כרטיסים להופעות באיטליה? שלוש הפלטפורמות המרכזיות לרכישת כרטיסים להופעות באיטליה הן: Ticketone , Ticketmaster , ו- Live Nation . לפעמים אפשר למצוא כרטיסים להופעה מסויימת בכל שלושת האתרים, ולפעמים רק אתר אחד מוכר אותם באופן בלעדי. שימו לב: לפי החוק האיטלקי כל כרטיס הוא אישי ולא ניתן להעברה. בהחלט יתכן שבכניסה יבקשו מכם להציג מסמך מזהה כדי להראות שאתם אכן בעלי הכרטיס. אם אתם מעוניינים לתת את הכרטיס למישהו אחר, הקפידו לשנות את השם שעליו (דרך האתר, ללא תשלום, עד כמה ימים לפני ההופעה). ניתן לשלם עבור הכרטיסים עם כרטיסי אשראי, PayPal, ו-ApplePay ברוב המקרים. שימו לב לסוג הכרטיס שאתם קונים: ניתן לבחור בכרטיס שיגיע אליכם הביתה בדואר, וניתן לחסוך כמה יורו ולבחור בכרטיס מסוג Print @ home ticket שישלח אליכם באופן אלקטורני, ותדפיסו לבד. אני מקווה שתמצאו את ההופעה המתאימה לכם, ותתייצבו בשורה הראשונה כדי לרקוד ולשיר בגרון ניחר. דבר אחד בטוח – אני אהיה שם.

התייר הישראלי נחשב באזור אגם גארדה לתיר מבוקש מפני שידוע שאיננו מהסס להוציא סכומים גדולים של כסף. אך מובטח כי היחס בין תמורה לעלות במקרה של ״גארדלנד״ איננו לטובת התייר אחת האטרקציות המפורסמות ביותר באזור ורונה ואגם גארדה, הוא פארק השעשועים גארדלנד. למעשה מרוכזים בצידו הדרומי של האגם כארבע פארקים גדולים ממוסחרים ותעשיתיים של חברת Canevaworld, אשר בחודשי הקיץ הם עמוסים מאוד והביקור בהם כולל עמידה ארוכה בתורים, הוצאה כספית מופרזת לתשלום על כרטיסי כניסה, מזנונים ומזכרות בתוך הפארק עצמו. הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו לטיפים ועצות מבחינה חיצונית הפארק עמוס מתקני פלאסטיק בצבעים רועשים, מוזיקה, ומבני בטון. למבקרים מזומנות צעדות ארוכות ומשמימות ברגל ממתקן למתקן, כשהנוף הנגלה לעיניהם הוא של דוכנים לממכר קרפ עם נוטלה, פופקורן, וצמר גפן מתוק. רחוק מהאווירה הלחוצה, הצפופה והמלאכותית של ״גארדלנד״ מתגלה איטליה על כל יופיה, ועל שפעת הדברים שיש לה להציע. פעילויות המשלבות את כל היתרונות הטופוגרפים של המקום. טיפוס הרים, מסלולי מכשולים, שחיה בברכות טבעיות, התנסות בנהיגה בקרטינגים, ראפטינג במורד הנחלים תוך חשיפה לטבע הפראי והירוק. הקיץ בצפון איטליה, בשונה מישראל, מלווה בגשמים שיורדים מעת לעת, ועל כן הנוף בתקופת הקיץ הוא ירוק ושופע. ביערות אפשר למצוא פירות למאכל ופרחים מרהיבים. וטיפ אחרון, שאולי לא תשמעו מסוכני הנסיעות, החלק הדרומי של האגם, הוא החלק בו המים מלוכלכים יחסית והוא צפוף מתוייר ומלא במסעדות גרועות. ככל שתצפינו יותר כך יתגלה לכם אגם גארדה על כל יופיו. מה כן לעשות ? קאניונינג - canyoning מה זה קניונינג? מי שאוהב מים וטבע וכמובן יודע לשחות (אין צורך בידע נוסף) חייב להתנסות בחוויה הזאת. מסביב לאגם גארדה קיימים מקומות שלא ניתן להגיע אליהם ללא סירות ומדריכים. קניונים נחבאים מהעין ומפלי מים נסתרים. תתנסו בחוויה היחודית של שחיה במים צלולים, ירידה בסנפלינג דרך נקיקים בהר וביקור במקומות שברגיל כף רגל אדם לא דורכת בהם. תפגשו את נפלאות הטבע הנסתר של אגם גארדה. אפשר לעשות גם סיור caveing, שהוא טיול שלם בתוככי ההר, תוך חשיפה לברכות טבעיות, מסעות רגליים, וטיפוס. את החוייה כולה תוכלו לתעד במצלמות ספורט מיוחדות, גם מתחת למים, שיסופקו לכם על ידי הצוות ולהפיק וידאו פרטי. מתאים לכל הגילאים והמינים. אין צורך בציוד מיוחד רק להזמין מקום בתאום מראש וכל הציוד יגיע עם הצוות. לאתר להזמנת מקומות ולפירוט נוסף קאניוניג פארק הרפתקאות - Busatte Adventure ​ בפארק ההרפתקאות הממוקם בצפון האגם, אפשר להנות ממסלולים אקרובטים העשויים מחבלים, גשרים, ואומגות ובנויים בין העצים. הם כוללים עליות, מורדות, קפיצות סנפלינג ועוד. הכל בתוך הטבע. המסלולים מחולקים לרמות קושי: ירוק, ירוק+, כחול, אדום, שחור. הכניסה מותרת לפי גובה הילד מ 125ס״מ - 145ס״מ. הילדים מוגנים בקסדות וציוד טיפוס מקצועי. חוויה ספורטיבית מקורית וטבעית. בנוסף ישנם מסלולי אופני BMX סלולים בטבע, מגרשי כדורסל וכדורעף, וטראקים מאורגנים. למזמינים כרטיסים דרך אתר האינטרנט של הפארק 20% הנחה. לאתר להתפנק בסטייל - מעיינות חמים קולה Colà דיל משתלם ביותר מתאים מאוד למשפחות עם ילדים. מצויין ונוח עם תינוקות. סמוך לאגם גארדה נמצא אתר ספא ומעיינות טבעיים מהיפים באיטליה. באתר עצמו שני אגמים מנביעה טבעית שהתגלו בשנת 1989 הפרוסים בתוך פארק המשתרע על 130 דונמים ובו צמחים נדירים. נביעות המים החמים מגיעות מעומק של 160-200 מטר מתחת לפני האדמה. באגמים גם זרמי ג׳קוזי, מפלים וגייזרים. טמפרטורת המים נעה בין 30-39 מעלות צלזיוס. במעינות קיים דיל משתלם מאוד: אם שכרתם דירה או חדר במקום, אתם מקבלים, כלול במחיר, כניסה לפארק לכל המשפחה לימיי השהייה. כולל יום ההגעה ויום העזיבה. בשטח הפארק ישנו גם מלון יוקרה השוכן בתוך וילה עתיקה ששוחזרה ובו 27 חדרים. קיימת גם אפשרות זולה ונוחה יותר למשפחות, דירות להשכרה בהן אפשר לבשל. בכל חדרי המלון זורמים במקלחות והאמבטיות מי הנביעה בטמפרטורה של כ 37 מעלות, בחדרים היוקרתיים יש ג'קוזי ענק עם מערכת תאורה מיוחדת להרגעה, הדבר יחודי למלון זה. בנוסף יש בשטח הפארק, סאונות מכל הסוגים, חדר כושר, מסאג׳ם, סולאריום, טיפולי גוף ופנים. לפרטים נוספים קרטינג לילדים אופנועים ומכוניות מרוץ לחובבי הספורט המוטורי שני מתקני קרטינג אחד מקורה ליום גשום והשני באוויר הפתוח. לבחירתכם: Ala karting circuit מסלולים באוויר הפתוח. האתר מציע מכוניות קרטינג, מיני מוטו, וסקוטרים לתחרויות, המסלול מאוד טכני ודורש מיומנות בסיסית. שעות פתיחה: בוקר 9-12:30 אחה״צ 17:00- 13:30 לאתר Affi kart indoor מסלול מקורה מקצועי למבוגרים וילדים כאחד. ילדים מגיל 6 ומעלה גובה מינימלי 120ס״מ. שעות פתיחה: שני עד חמישי 00:30- 18:00 שישי: 18:00-02:00 שבת: 14:00-02:00 ראשון: 10:00-02:00 לאתר הבחירה של המקומיים - מעיינות ג׳יונונה Terme di Giunone בצד המזרחי של ורונה נמצא פארק המים ״מעיינות ג׳ונונה״. על שם האלה יונו- באיטלקית, ג׳יונונה. על פי המיתולוגיה הרומית יונו היא אלת הנישואים, האמהות, והלידה. בכניסה לאתר, שורה של ברזים מהם נובעים ללא הפסקה מים מינרלים לשתייה. תושבי האזור באים למלא שם אספקת מי שתיה. גם אתם תוכלו לעשות זאת כמובן, ללא תשלום. מי הנביעה ממלאים גם בריכה עתיקה שנראית כמו סט מסרט של ברטולוצ’י. בכל שאר הפארק ישנן מדשאות רחבות ידיים, עם מקומות לפיקניק או לרביצה והתרגעות. בריכות מודרניות, ג׳קוזי, מגלשות מים: פתוחות, סגורות או עם אבובים. ברכות נוספות מחולקות בהתאמה לגילאים. תינוקות, ילדים, בני נוער, ומבוגרים. הפארק מאובזר היטב, הוא מציע מגרש טניס מחימר, מסעדה, מזנון, מקלחות וחדרי הלבשה. ממוקם על גבעה בעיבורי ורונה ועיירת היין הלבן, סוואבה Soave, שחורשות וכרי אחו ירוקים אופיינים לה במשך כל תקופת הקיץ. המחירים מאוד סבירים וניתן להעביר יום מלא עד שבע וחצי בערב. לאתר

מהם הנקניקים שכל גרגרן וחובב מטעמים איטלקיים חייב לטעום, ומיהו מלך הנקניקים של ארץ המגף? מה הקשר בין כיוון הרוח לייצור פרושוטו, ולמה השתנה הטעם האיטלקי במזון? ראיון עם מרקו פרניקיני, טועם נקניקים מומחה, בעקבות הנקניקים המרכזיים בארץ המגף וגם כמה מוצרים ייחודיים שמעטים מכירים הדרך היחידה לראיין מומחה לנקניקים היא במהלך אפריטיבו. לדעתי לפחות. וכך, ביום גשום וסוער, התיישבתי לשיחה רצינית על נקניקים, סלמי ופרושטו עם מומחה טוסקני אמיתי. כדי להניע את גלגלי השיחה, הזמנו שנינו כוס שפריץ (הראשונה מבין לא משנה כמה), ויצאנו לדרך. שלום מרקו! ספר לנו קצת על הרקע שלך בתחום. "שלום לכולם, ונעים להכיר. שמי מרקו פרנקיני: ואני לא סתם אוהב נקניקים אלא גם טועם מומחה מטעם ארגון ONAS – הארגון האיטלקי הלאומי של טועמי הנקניקים. ONAS היא אגודה איטלקית שנועדה למעשה לשמור על המאכל המסורתי והעתיק הזה, שהוא אחד מהמטעמים הקלאסיים וההיסטוריים של המטבח האיטלקי". "האגודה קיימת מזה כ-20 שנה, ומונה בערך 5000 חברים. אנחנו מארגנים קורסים, אירועי טעימות, ומגוון פעילויות שנועדו לאפשר לקהל להכיר את המוצרים המסורתיים והמיוחדים המיוצרים במדינה. אנחנו מנסים גם לתת לצרכנים מידע חשוב שיעזור להם לבחור בצורה חכמה את הנקניקים הטובים והאיכותיים ביותר, גם ביחס למחיר. ישנם מאות סוגי נקניקים באיטליה, ואת חלקם מייצרים כבר מאות שנים בשיטות מסורתיות מרתקות, ואלה דברים שחשוב לנו לשמר ולהפיץ. לכל נקניק יש את הסיפור שלו, את טכנולוגיית הייצור שלו, דברים שמייחדים אותו ומנחים אותנו בתהליך הטעימה וההערכה". אז בוא נתחיל מההתחלה. מהי נקודת ההתחלה, בעצם? "אני מציע שנתחיל מהחזיר, משום שבאיטליה, כמעט כל הנקניקים עשויים מבשר חזיר. החלק ה"נחשב" ביותר הוא ירך החזיר, וממנה מכינים את הפרושוטו (prosciutto) – כפי הנראה הנקניק האיטלקי המפורסם ביותר. כדאי לדעת שאת הפרושוטו מייצרים באזורים ספציפיים במדינה, והאזורים האלה, שבהם מיוצר הפרושטו הטוב והמפורסם ביותר, לא נבחרו במקרה", הוא מבהיר. "הנתח שממנו מכינים פרושטו הוא נתח גדול, ירך שלמה של חזיר ששוקל כ-150 קילו, והירך הזאת צריכה להתיישן במשך פרק זמן ארוך עד שהפרושוטו יהיה מוכן לאכילה. היום בעזרת האמצעים הטכנולוגיים אפשר להשלים את תהליך היישון מבלי להסתכן בזיהומים ושאר בעיות, אבל צריך לזכור שהמוצרים האלה נולדו לפני מאות שנים, בתקופה שבה האמצעים היו שונים לגמרי. וכדי לשלוט בחיידקים ובכל הגורמים שיכולים לגרום לבשר להתקלקל, נדרשו תנאים מאד מסויימים. כך תרבות הפרושוטו התפתחה בעיקר באזורים שבהם היו תנאי מיקרו-אקלים מתאימים". כמו אזור פארמה, שממנו מגיע הפרושוטו די פארמה (prosciutto di Parma) הידוע? "בדיוק. הפרושטו המפורסם ביותר בעולם הוא פרושטו די פארמה ( Parma ), אבל האמת היא שאת הפרושטו הזה לא מייצרים בפארמה עצמה, אלא בעיירה קטנה במרחק כ-20 קילומטרים מפארמה שנקראת לאנגיראנו (Langhirano). הרוח מהים הטירני מגיעה לכאן באופן ישיר, רוח שחוצה את ההרים האפנינים, מאבדת את הלחות שלה, וכשהיא מגיעה ללנגיראנו היא כבר יבשה. בזכות הרוח הזאת הצליחו המקומיים לייצר פרושוטו "מתוק", כלומר פרושוטו שמכינים בעזרת כמות קטנה יחסית של מלח", הוא מסביר. "מי שיסע היום לבקר בלנגיראנו יראה עדיין את המבנים ההיסטוריים שבהם נהגו ליישן את הפרושוטו, מבנים עם עשרות חלונות צרים וארוכים, שאפשר היה לפתוח ולסגור לפי הצורך וכך לשלוט בכמות האוויר שנכנסה פנימה לחלל היישון, לפי הכיוון שבו נשבה הרוח. שם התיישנו הנתחים במשך 12 חודשים לפחות". ומה לגבי הפרושוטו הידוע מסן דניאלה? "מצב דומה אנחנו מוצאים למרגלות האלפים, בצפון מזרח איטליה, באזור סן דניאלה שבמחוז פריולי. שם מייצרים את הפרושטו השני המפורסם באיטליה – פרושוטו די סן דניאלה (prosciutto di San Daniele). זה אזור שנמצא ממש על ציר מפרץ טרייסטה , הנקודה שבה מסתיים הים האדריאטי, וגם שם הרוחות מושלמות לייצור נקניקים. גם את הפרושוטו של סן דניאלה מייצרים ללא תוספות, אפילו לא תבלינים. רק מלח, ותנאי הטבע שמיישנים את הבשר ומאפשרים לו לפתח ארומות ייחודיות". לצד המוצרים הידועים האלה יש כמובן גם סוגים רבים של פרושוטו מקומי, במגוון ערים באיטליה, נכון? "בהחלט. פרושוטו שונה לחלוטין מבחינת הטעמים והניחוחות שהוא מציע הוא הפרושוטו הטוסקני (prosciutto Toscano), הידוע בתור פרושוטו "לא מתוק". פעם כינו אותו "פרושטו מלוח", אבל היום היצרנים מנסים לצמצם את כמות המלח. למה קראו לו ככה? זה לא שבאחרים לא השתמשו במלח, בוודאי שהשתמשו, אבל במקרה של הפרושוטו הטוסקני לא היו את תנאי מזג האוויר שאפשרו לייצר את הנקניק מבלי להשתמש בכמות משמעותית של מלח. וזה כמובן משפיע על הטעם". גם הפרושוטו מפארמה וגם הפרושוטו מסן דניאלה מוגדרים כ"פרושוטו קרודו" (prosciutto crudo), כלומר פרושוטו שלא עברו בישול, וזאת לעומת הפרושוטו קוטו (prosciutto cotto) – סוג אחר לחלוטין של פרושוטו, שכן עבר בישול. ברזאולה – הנקניק שנולד מתוך צורך וכבש בסערה את השוק "נקניק נוסף שחובה להזכיר הוא הברזאולה (Bresaola), כמובן. גם משום שכיום זה הנקניק האיטלקי הנמכר ביותר בעולם, אפילו יותר מהפרושוטו. איטליה מייצאת לעולם כמויות גדולות של ברזאולה", אומר פרנקיני. "במקור היו מייצרים ברזאולה מבשר סוס, וגם היום עדיין פועלים כמה יצרנים קטנים שממשיכים את המסורת הזאת, אבל הרוב המוחלט עברו לייצר ברזאולה מבשר בקר. זה נקניק שנחשב לבריא בגלל שהוא מכיל כמות גדולה של חלבון, אחוזי שומן נמוכים מאד, וכמות קטנה יחסית של מלח. כלומר נקניק שמתאים מאד לצורת האכילה המומלצת כיום", הוא מסביר. "למרות הטעמים המודרניים, הברזאולה היא למעשה נקניק עתיק מאד, ומיוצרת באופן מסורתי באזור שנקרא ולטלינה (Valtellina) במחוז לומברדיה , על גבול שוויץ. אלה נקניקים שנוצרו בהתחלה מתוך צורך – בעבר הפרות היו כוח עבודה בשדות, לא גידלו אותן בשביל הבשר ובטח שלא שחטו אותן סתם כך. מי ישחט את הטרקטור שלו, שמאפשר לו לעבד את האדמה? אבל כשהחיה הזדקנה, וכבר לא עבדה כמו פעם, האיכרים השתמשו בבשר שלה כדי להאכיל את המשפחה. הכינו מהפרה נקניקי ברזאולה, ובעזרתם שרדו את חודשי החורף הקפואים". מעניין לדעת שנקניק דומה לברזאולה מיוצר בוואל ד'אוסטה , ונקרא מוצ'טה (mocetta). המוצ'טה מיוצרת לרוב מבשר פרות מבוגרות אבל יש גם מי שמכין אותה מבשר ציד (צבי, או חזיר בר), והיא מתאפיינת בטעמים עזים במיוחד: לאחר שלב ראשוני של ייבוש הבשר במיכלי עץ או טרקוטה מתחיל שלב היישון, שנמשך כשלושה חודשים. ואם אנחנו כבר מדברים על עמק אוסטה, כדאי להכיר מוצר נוסף הטיפוסי לאזור זה – ז'מבון דה בוס (jambon de bosses), הגרסה המקומית לפרושוטו, המוכר בזכות ניחוחותיו הייחודיים המגיעים מעשבי התבלין שנקטפו בהרים ומשמשים לעטוף את ירך החזיר. מורטדלה – הנקניק האהוב על ילדי איטליה הנקניק הבא ברשימה הוא המורטדלה הפופולרית. למרות שנדמה שמדובר במוצר מודרני יחסית, העדות הכתובה הראשונה לקיומה של המורטדלה (mortadella) – הנקניק המפורסם מבולוניה העשוי בשר חזיר, מתובל בפלפל שחור ומשובץ בפיסטוקים – מגיעה מהמאה ה-15, ולמעשה נראה שכבר ברומא העתיקה נהגו לייצר נקניקים דומים מאד. "כבר מהשם אפשר להבין שהמקור הוא מהמילה מורטאיו (mortaio), כלומר מכתש", מסביר פרנקיני. "משום שאת נקניק המורטדלה מכינים מבשר חזיר שמעכו וטחנו במכתש ועלי גדולים מברונזה. היום משתמשים במכונה, כמובן. עבור הנקניקים האלה השתמשו בבשר באיכות נמוכה יותר מנתחי הבשר ששימשו לפרושוטו. לאחר שקצצו ובישלו את הנקניק, קיבלו מעין גליל ענק, עם ניחוח משכר, שהעניק לו בעיקר תבלין אחד: זרעי כוסברה". נקניק המורטדלה נאכל בפוקאצ'ה גם על פיצות מלווה בפיסטוק ובגבינות לבנות כמו בוראטה המורטדלה של פראטו – הנקניק של הרמאים... "מלבד המורטדלה המפורסמת של בולוניה יש עוד כל מיני מורטדלות ברחבי איטליה, מוכרות הרבה פחות", מספר פרנקיני. "אם תגיעו לעיר פראטו שבטוסקנה , לדוגמה, תמצאו סוג של מורטדלה שמייצרים רק שם – המורטדלה די פראטו (mortadella di Prato). מדובר על נקניק "צעיר" יחסית, שנולד רק במאה ה-19, בנסיבות קצת חשודות... יום אחד הכין קצב כלשהו בעיר נקניק, אבל הנקניק התחיל להתקלקל תוך ימים ספורים. הקצב לא התכוון לבזבז את הבשר, ואלתר פיתרון: הוא פירק את הנקניק, שלף החוצה את הבשר, בישל אותו, והוסיף לו תבלינים וליקר אדום פופולרי בטוסקנה בשם אלקרמס. הצבע האדום של הליקר הסתיר את הצבע האפור של הבשר המבושל, והתוצאה היתה נקניק טעים שהקצב הצליח למכור..." המורטדלה די פראטו על פיצה נקניק אווז – הפרושוטו של הקהילה היהודית באיטליה נקניק נוסף שכדאי להכיר מגיע מאזור פאביה, מעיר בשם מורטרה (mortara), עיר שבה מאז ומתמיד הכינו נקניקים מאווז. הוא נקרא סלמה די מורטרה (salame di Mortara). שם נהגו להשתמש בצוואר האווז כ"מיכל" לנקניק, ומילאו אותו בבשר אווז וחזיר. מכיוון שבאזור ההוא שגשגה קהילה יהודית גדולה, נולד גם פרושטו מאווז בלבד, מה שנקרא באיטליה "salame ecumenico" כלומר נקניק שלא מכיל בשר חזיר. עד היום מייצרים באזור מורטרה נקניקים ופרושטו מאווז, שזוכים לפופולריות גדולה. נקניקים דומים מיוצרים באזורים נוספים, כמו במחוז פריולי. סלסיצ'ה – הנקניקיה העסיסית שהאיטלקים מעריצים בכל רחבי איטליה, ובעיקר בדרום, אנחנו מוצאים אינספור סוגים של סלסיצ'ה (salsiccia)", מסביר פרנקיני. "הסלסיצ'ה היא למעשה נקניקיה טרייה ומאכל עתיק במיוחד שיוצר כבר לפני 2000 שנה. אפשר "לייבש" אותה קצת, אבל עקרונית הבשר עדיין רך. אמורים לבשל את הסלסיצ'ה לפני השימוש משום שמדובר על בשר טרי בסופו של דבר, שלא עבר שום תהליך יישון ושימור ולכן יכולים להיות שם כל מיני דברים מסוכנים לבריאות, אבל יש גם מי שאוכל את הסלסיצ'ה טרייה, ללא בישול. זה מנהג נפוץ בטוסקנה ולפעמים גם אני עושה את זה, אבל רק כשאני ממש בטוח במקור של הבשר", הוא אומר. הסלסיצ'ה נאכלת גם על פסטה בצורת ראגו, גם על פיצות וכריכים וגם ללא בישול "הסלסיצ'ות המפורסמות ביותר בדרום איטליה מגיעות ממחוז קלבריה (סלסיצ'ה קלברה – salsiccia Calabra), או ממחוז בזיליקטה (סלסיצ'ה לוגאניקה – salsiccia Luganica) שנראית כמו קונכייה של שבלול, ארוכה ארוכה ומגולגלת סביב עצמה". מסורת הסלסיצ'ה באיטליה מפורסמת מאד, ואינספור סגרות (פסטיבלי אוכל) המוקדשות לסלסיצ'ה נערכות בכל רחבי המדינה, ואת ניחוח הנקניקיות הנצלות על הגריל אפשר להריח למרחקים. ידועות במיוחד הן הסלסיצ'ה מהעיר ברה (salsiccia di Bra) שבמחוז פיימונטה, והסאלאמלה (salamella) מלומברדיה. קאפוקולו (capocollo) "אי אפשר לבקר באיטליה ולא לטעום פעם אחת נקניק מסוג קאפוקולו", אומר פרניקיני. "מדובר על נקניק העשוי מנתח איכותי ונחשב של החזיר, החלק שמחבר את הצוואר לגב ולצלעות. ממנו מכינים את ה"קופה" (coppa) המפורסמת של אזור פיאצ'נצה (Piacenza), ובניגוד לנקניקים אחרים המיושנים באוויר יבש למדיי, הנקניק הזה מתיישן בתנאי לחות גבוהים יחסית, כך שמתקבל בסופו של דבר נקניק רך, מתוק, עם ניחוחות מדהימים... באופן כללי מאזור פיאצ'נצה מגיעים כמה מהנקניקים הידועים והאיכותיים ביותר באיטליה, כמו ה-salame piacentino, ה-coppa piacentina וה-pancetta piacentina. כמובן שבאזורים שונים באיטליה מייצרים את הקאפוקולו בצורה שונה, ולכן פרופיל הטעמים שונה לגמרי. אם אי פעם יצא לכם לבקר בפוליה, נסו את הקאפוקולו של העיר מרטינה פרנקה (capocollo di martina franca). מוצר מעולה!" כריך עם נקניק קאפוקולו איכותי קולאטלו די זיבלו (culatello di Zibello) "אין כמו קולאטלו", מכריז פרנקיני. "אם אתם מגיעים ל מחוז אמיליה רומאניה אתם חייבים לנסות את הנקניק הזה", הוא אומר. "הקולאטלו הוא מלך הנקניקים באיטליה, ומיוצר מהחלק הכי איכותי של הירך, שהיא עצמה החלק הכי איכותי של החזיר. חותכים את החלק שנקרא פיוקו (fiocco), מוסיפים מלח, ומכניסים את נתח הבשר לתוך השלפוחית של החזיר. מכיוון שהאזור שבו מייצרים את הנקניק הזה הוא לח מאד, קרוב לנהר הפו, מקובל ליישן את הנקניקים האלה מתחת לפני הקרקע והם מאבדים לחות בקצב איטי מאד. כאשר פורסים את הקולאטלו לפרוסות דקיקות, כמקובל, מתגלה איזון טעמים מדהים וניחוחות מופלאים ממש, שקשה למצוא בנקניקים אחרים", הוא מתלהב. יישון נקניקי קולאטלו די זיבלו בפארמה נקניקים קלאסיים שאסור לפספס "רבים מהנקניקים הידועים ביותר מגיעים מאזור צפון איטליה, אבל אסור לשכוח את אומבריה ואת מרקה. באומבריה יש נקניקים מדהימים, מסורת ארוכה מאד של נקניקים באיכות גבוהה במיוחד, כמו הנקניקים מהעיר נורצ'ה (Norcia), לדוגמה. וגם במארקה יש נקניקים ששווה לגלות, כמו לדוגמה הצ'אסקולו ( ciasculo ), נקניק שמיוצר כבר למעלה מאלף שנה, מיוצר מחלקים שונים של החזיר, כולל הפרושטו, הכתף והפנצ'טה, ומתובל בשילוב של תבלינים ויין לבן. הוא רך מאד, ואפשר למעשה למרוח אותו", אומר פרנקיני. ורשימת הנקניקים המסורתיים שחובה לטעום נמשכת ונמשכת... חובה להזכיר כמה מהכוכבים הבלתי מעורערים של המטבח האיטלקי, להם עוד נקדיש בהמשך כתבות נוספות. מי שמטייל בצפון איטליה, באזור הדולומיטים , חייב לטעום את הספק (speck): נקניק ארומטי, עז טעם ופופולרי מאד. המבקרים בטוסקנה חייבים לטעום את הפינוקיונה (finocchiona), נקניק אהוב במיוחד המועשר בזרעי שומר בר, ואת הלארדו די קולונטה (lardo di Colonnata), שומן חזיר המיושן בתיבות שיש בהרים שבצפון טוסקנה ומוגש בנתחים דקים. המבקרים ב מחוז לאציו חייבים לנגוס בכריך המתפקע מפורקטה די אריצ'ה ( porchetta di Arice ), כמובן. הפורקטה, חזיר צלוי וממולא שנפרס לפרוסות כמו נקניק עסיסי, היא אחד המטעמים העתיקים באיטליה, ויוצרה ככל הנראה כבר בידי השבטים הלטיניים, אפילו עוד לפני שהאזור נכבש בידי הרומאים. באותו אזור חובה לטעום כמובן גם את הגואנצ'לה (guanciale), הנקניק המלוח ועז-הטעם המשמש כבסיס לכמה מרטבי הפסטה החשובים ביותר ברומא, ובראשם הקרבונרה והאמטריצ'נה כמובן. באותה הזדמנות כדאי מאד לטעום גם את "בן דודו" עז הטעם של הגואנ'צלה – הפנצ'טה (pancetta) המשמשת כבסיס למנות רבות. ומי שמדרים לאזור קלבריה חייב לטעום את הנקניק הרך והחריף, שאפשר למרוח ממש על לחם, ונקרא נדויה (‘nduja). מדובר על מנה קלאסית ממש. איך השתנה החיך האיטלקי לאורך השנים? בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מתעניינים במוצרים מסורתיים ובשיטות ייצור מזון עתיקות, ונרשמים לסדנאות ואירועי טעימות. אך מצד שני, הטעמים של הקהל הרחב ממשיכים להשתנות, ולא תמיד לטובה, מספר פרנקיני. "אני נולדתי בשנות ה-60 באזור המארמה, אזור כפרי בדרום טוסקנה, ואני רואה עד כמה הדברים שונים כיום. אני זוכר שכשהייתי ילד נהגו להכין אצלנו נקניק בצבע די כהה, שהיה עשוי משאריות הבשר שנשארו אצל הקצב, חלקים כהים יותר, עשירים יותר בדם. אלה חלקים שאי אפשר היה לשים בסלסיצ'ה, אז לקחו אותם, ביחד עם הכבד והטחול וכמות מסוימת של שומן, מלח, פלפל וקצת קליפת תפוז, והכינו נקניק מסורתי שנקרא אמאצפגאטו (amazzafegato). פעם זה היה נפוץ מאד, אבל היום זה מוצר נדיר למדיי. אי אפשר למצוא אותו", מספר פרנקיני. "בגלל שמדובר על מוצר בסגנון מסורתי עם טעם חזק ודומיננטי, כהה וחזק, ואנשים כבר לא רגילים לזה. ככל שעובר הזמן אנחנו מתרגלים לטעמים שטוחים יותר, רגועים ועדינים יותר, אנשים ממש נמנעים מטעמים חזקים". "זה לא רק קשור לבשר," הוא אומר. "חברה טובה הגיעה לבקר אותנו בחווה המשפחתית ונתתי לה לטעום גזר טרי, ששלפתי מהשדה. היא היתה בהלם מהטעם! זה היה יותר מידי עבורה, היא לא היתה רגילה לטעם של גזר אמיתי, לדומיננטיות של הטעמים האותנטיים, אלא רק לטעם המעודן והכבוי של מוצרים מהסופרמרקט..." "דוגמה נוספת לנקניק שקשה מאד למכור כיום היא הסורפרסטה (sopressata), כך קוראים לה אצלנו בטוסקנה, אבל במקומות אחרים היא נקראת קופה די טסטה (coppa di testa). מדובר על נקניק של עניים, מכינים אותו מבשר הראש של החזיר, בעיקר, מחלקים שמקובל היה לזרוק. מבשלים הכל, מסירים את הבשר מהעצם, חותכים לחתיכות קטנות, ומקבלים מעין נקניק שהוא פסיפס של חלקים, עם הרבה ג'לטין. מוצר מופלא לדעתי, אבל מבחינה אסתטית הוא לא נראה טוב, הבשר המבושל מקבל צבע אפור שמרתיע את הצרכנים, והם גם נרתעים מהג'לטין ומחתיכות השומן שמשובצות בנקניק... אנשים לא יודעים איך לאכול את זה, מטאפורית ומעשית", צוחק פרנקיני. "אנשים לא רגילים יותר לראות את הדבר עצמו, רק גרסה מעודנת של המציאות". "היו מכינים גם נקניקי דם, מוצר שהיו קשה למצוא, לדעתי הרבה צעירים בכלל לא יודעים שזה מוצר שקיים. אי אפשר למצוא אותם בסופרמרקט כמובן, מקסימום באיזו קצבייה בעיירות קטנות". הנקניק היה פעם קינוח... "כיום מקובל להגיש את הנקניקים כמגש אנטיפסטי, אבל המסורת הוותיקה בכפרים היתה להגיש את הנקניקים כקינוח", מספר פרנקיני. "לא בסופה של ארוחה עם 10 מנות כמובן, אלא בסוף ארוחת ערב משפחתית רגילה. אצלנו היו אוכלים מרק עשיר, תבשיל ירקות כלשהו, ולקינוח חריץ גבינה גדול, או נקניק. הנקניקים גם היו ארוחת הביניים שלנו כשהיינו ילדים – לחם עם נקניק, לחם עם פנצ'טה..." טוב, היום כבר לא צריך את הקלוריות שפעם קיבלו מארוחה גדולה, זה לא כמו בעבר שהיו אוכלים ארוחת בוקר כבדה ואז יוצאים לעבוד בשדות... "נכון, אבל זה לא רק זה, יש עוד דבר שצריך לקחת בחשבון", מוסיף פרנקיני. "אנשים בעבר חיו ממה שהם ייצרו. אנשים לא אכלו הרבה בשר, ואת הבשר שהם כן אכלו, הם גידלו והכינו בעצמם. היום שבו שחטו את החזיר היה יום חג לכל הכפר, ולכל אחד במשפחה היה תפקיד מוגדר, גם לילדים הקטנים. זה היה מפעל שלם להכין אוכל לכל החורף מהחיה ששחטו." "אין ספק שדברים משתנים – החיים משתנים, הטעם של הקהל, ולזה צריך להוסיף את העובדה שהאזורים הכפריים מתרוקנים מתושבים, רבים מהגרים לערים וכך הרבה מסורות נעלמות ונשכחות. אבל אנחנו מנסים לשמר את מה שהיה, ולספר את הסיפור של המוצרים המיוחדים האלה. ולשמחתי יש הרבה אנשים שמתעניינים", הוא מסכם.

הגעתם לחופשה ברומא ואתם לא יודעים מה כדאי להזמין במסעדה? מחפשים מנות רומאיות אמיתיות, אבל לא בטוחים איפה תוכלו למצוא אותן? אל דאגה! גייסנו את סברינה ספינלי, דור חמישי (!) ברומא כדי להמליץ לכם על 15 המנות האותנטיות ביותר נעים להכיר, שמי סברינה! אני בת 23, ורומאית מבטן ומלידה. המשפחה שלי גרה כאן מזה חמישה דורות, ובזכותם זכיתי להכיר ולטעום את המנות הטובות ביותר בעיר. אם אתם חובבי איטליה, אתם בוודאי יודעים שהמסורת הקולינרית הרומאית מתגאה במנות רבות. ישנם את תבשילים קבועים שתמיד יככבו על שולחן ארוחת הצהריים של סבתא, וישנן גם מנות מתוחכמות יותר, מהסוג שמוגש במסעדות מפורסמות. אבל כדי לטעום גם את אלה וגם את אלה, חובה להתייעץ עם רומאי מקומי, שיתן לכם כמה טיפים טובים. במאמר הזה נצלול לעומק הסיר (המטאפורי) ונגלה את התבשילים הרומאיים האמיתיים, אלה שמגישים במסעדות המיועדות למקומיים, ולא לתיירים. גם אם נדמה לכם שאתם מכירים את המטבח הרומאי, אני מבטיחה לכם שהמאמר הזה יפתיע אתכם... רעבים? מוכנים? בואו נצא לדרך! הוד מלכותה הקרבונרה (Carbonara) עליכם לדעת שעבורנו, הרומאים, הקרבונרה היא קצת כמו בת אהובה – כזו שיש לגונן עליה. מאז ומתמיד נודעו בעיר גרסאות שונות למנה: יש מי שמכין אותה עם פרושוטו, יש מי שמשתמש בבייקון, ויש מי שאפילו מוסיף שמנת, למרבה הזוועה. אבל קרבונרה אמיתית מכילה חמישה מרכיבים בלבד: פסטה, גואנצ'אלה (סוג של נקניק שמכינים מלחי חזיר), גבינת פקורינו רומאנו, חלמון ביצה, ופלפל שחור. וזהו. אל תבטחו באף גרסה אחרת. קרבנורה שמכילה מרכיבים אחרים, איננה קרבונרה אמיתית... אני עדיין זוכרת איך כשהייתי ילדה קטנה הייתי מתיישבת במטבח וצועקת – היום אני מבשלת! אני אכין קרבונרה לכולם! וסבתא שלי היתה תמיד עונה: "בסדר, אבל אל תכניסי פנימה מרכיבים לא נחוצים, ותיזהרי שלא תצא לך חביתה!" לאחר מכן היא היתה יוצאת לגינה, וחוזרת למטבח עם ביצים טריות מהתרנגולות שגדלו אצלנו בחצר, "כדי שהקרבונרה תצא כמו שצריך," היא היתה אומרת. למרות שניסיתי להכין את המנה לבד, סבתא תמיד עזרה לי בשלב העדין ביותר של הכנת המנה – שלב ה"מנטקטורה" (mantecatura), כלומר הרגע הגורלי שבו יוצרים את הקרם העדין שעוטף את הפסטה, הקרם שעומד בלב המנה, ומטריף את כל הסועדים. השנים חלפו, ואכלתי אינספור מנות של קרבונרה. אבל המקום היחיד שבו הצלחתי לטעום שוב את אותם טעמים משפחתיים מוכרים היה במסעדת מאטארלו – אחד המקומות האותנטיים ביותר שאני מכירה בעיר. כפי שאפשר להבין משם המקום ("מאטרלו" הוא מערוך, באיטלקית), השפים כאן מקפידים להכין את הפסטה בעבודת יד מידי יום, לפי השיטה המסורתית. ואני יכולה להבטיח לכם שלפסטה שלהם יש טעם שעולה על האחרות! אם תגיעו לפה תוכלו למצוא לא רק קרבונרה (כמעט) כמו של סבתא שלי, אלא גם אווירה רומאית אמיתית, המלצרים מדברים בינם לבין עצמם בדיאלקט רומאי, והם יגרמו לכם להרגיש כמו בבית. אני ממליצה לכם לבוא רעבים, ולא להסתפק רק במנות הפסטה. כדאי מאד לטעום גם את מנות האנטיפסטי השונות, כמו לדוגמה את ה-"pizzicarolo riccio", או את הארטישוק בסגנון רומאי (קרצ'ופו אלה רומאנה – carciofo alla romana). אתם עוד תודו לי! מסעדת מאטארלו מפעילה מספר סניפים בעיר (פרטים באתר שלהם ), והם כולם מעולים. המתכון שלנו לקרבונרה פסטה ברוטב קרבונרה ומגש אנטיפסטו עם נקניקים מעולים במסעדת מאטארלו. צילום: סברינה ספינלי בוקאטיני אל'אמטריצ'אנה (Bucatini all’Amatriciana) גם האמטריצ'אנה, עבורי, היא מנת ילדות: רוטב מושלם העשוי מגואנצ'לה (נקניק מלחי חזיר), עגבניות, וגבינת פקורינו. זו מנה רומאית קלאסית ואהובה, עזת טעמים, והפסטה שהכי מתאימה לרוטב העשיר הזה היא בוקאטיני, כמובן. האיטלקים מאד מקפידים להתאים את צורת הפסטה לסוג הרוטב, ולכל רוטב יש את הפסטה הנכונה עבורו. אבל אני חייבת להתוודות ולספר לכם שכשהייתי קטנה, הכינו לי את המנה המפורסמת הזאת עם פסטה קצרה (ריגאטוני) ולמרות שזו הפסטה "הלא נכונה", התוצאה לא היתה רעה בכלל... הבעיה הייתה שכילדה פשוט לא הצלחתי לאכול בוקאטיני. ניסיתי וניסיתי לגלגל את הפסטה הארוכה מסביב למזלג אבל תמיד נכשלתי, הבוקאטיני תמיד ברחו לי, וכל הבגד שלבשתי התמלא ברוטב... לכן הכרחתי את אמא שלי להתעלם מהמסורת ולהכין לי פסטה אמטריצ'נה עם ריגאטוני. היום, תודה לאל, אני מצליחה לאכול את המנה המסורתית בדיוק כפי שאמורים להכין אותה... מימין פסטה בוקאטיני עם רוטב אמטריצ'אנה – שילוב רומאי קלסאי. צילום: סברינה ספינלי פסטה ברוטב קאצ'ו אה פפה (La Cacio e Pepe) כנראה שזו הפסטה המפורסמת ביותר ברומא. איך אפשר שלא להעריץ אותה? אין ספק שזו המנה האהובה ביותר על אמא שלי, ובכל פעם שאנחנו הולכות לאכול בחוץ, היא תמיד מזמינה אותה. לדעתי היא יכולה לכתוב ספר על מנות הקאצ'ו אה פפה הכי טובות שאכלה לאורך חייה... הקאצ'ו אה פפה היא מנה מיתולוגית אבל שורשיה במטבח הרומאי העני, והיא מכילה למעשה רק שלושה מרכיבים: פסטה, גבינת פקורינו רומאנו (כלומר קאצ'ו), ופלפל שחור (כלומר פפה). כפי שאתם בוודאי מבינים מרשימת המרכיבים הקצרה הזאת, המנה התפרסמה לא בזכות חומרי הגלם, אלא בזכות טכניקת הבישול! כדי להכין את הפסטה הנפלאה הזאת כמו שצריך, חייבים לדעת איך ליצור את הקרם המושלם. אסור בתכלית האיסור לגרום לגבינה להיקרש או להיפרד, להיפך! חובה ליצור קרם עדין שיעטוף את הפסטה, ויגרום לכולם ללקק את השפתיים. רוצים ללמוד איך מכינים את המנה כמו שצריך? פסטת הקאצ'ו אה פפה הטובה ביותר שאמא שלי ואני אכלנו מוגשת במסעדה קטנה ומשפחתית בשם טרטוריה דה דאנינו ( Trattoria da Danino ). לא רק שהאווירה כאן היא נעימה, הבעלים גם מבצעים את המנטקטורה (כלומר הקרמת הפסטה) ממש מול עיניכם, בתוך גלגל ענק של גבינת פקורינו רומאנו. אני מבטיחה לכם שתישארו בפה פעור כשתראו את היכולות הטכניות של השפים, ואחרי שתטעמו את הקאצ'ו ופפה שלהם, תזמינו מיד עוד מנה. המתכון שלנו לקאצ'ו אה פפה ועכשיו, אני רוצה להיות נאמנה להבטחה שהבטחתי לכם בתחילת המאמר, ולהיות לכם לחברה רומאית אמיתית. כזו שנותנת טיפים והמלצות, וחושפת בפניכם מקום שמעטים מכירים... אם אתם מתלבטים איזו פסטה להזמין, ולא מצליחים להחליט בין הקרבונרה, האמטריצ'אנה והקאצ'ו אה פפה, אל דאגה. יש מקום ברומא שמציע פסטה רומאית אמיתית בשיטת אכול כפי יכולתך. כאן תוכלו להתיישב, לכרוך את המפית מסביב לצוואר, למתוח את האצבעות, לאחוז במזלג, ותמורת כ-20 יורו (בצהריים) להזמין את כל המנות שבתפריט, ללא מגבלות! המנות נדיבות מאד, טעימות מאד, ונאמנות למקור. ואיך נקרא המקום המופלא הזה? מסעדה סנצה פונדו ( Senza Fondo ), והיא ממוקמת לא רחוק פיאצה נאבונה. עבורנו, הרומאים, זוהי כתובת ידועה ואהובה. טריפה אלה רומאנה (Trippa alla Romana) כן, אני יודעת. הטריפה (trippa) היא אחד מאותם מאכלים שמעוררים דיונים ערים וסוערים בקרב הקהל. יש מי ששונא את המאכל הזה ומסרב בתוקף להתקרב אליו אפילו, אבל הרבה רומאים יגידו לכם שמי שלא אוכל טריפה, כלל לא ראוי להיקרא רומאי... אני מצידי יכולה לומר לכם שזהו אחד המאכלים האהובים עליי, ורק אם תטעמו אותו בעצמכם תוכלו לומר שטעמתם את טעמה של רומא האמיתית. תבשיל הטריפה הוא בעצם תבשיל קיבה – הטריפה (trippa) היא אחת מקיבות הפרה, וכמו מנות רבות כל כך, גם המנה הזו נולדה בבתיהם של העניים שלא יכלו להרשות לעצמם לקנות חלקי בשר יוקרתיים יותר. אצלי בבית מבשלים טריפה לעיתים קרובות: אמא שלי מתעוררת מוקדם בבוקר, שמה סיר עם רוטב על הכיריים, מביאה אותו לרתיחה, ואז מכניסה פנימה את הטריפה ומניחה לה להתבשל במיצי הרוטב במשך שעתיים וחצי לפחות. את הטאץ' הסופי מעניק לתבשיל הזה עשב תבלין מקומי שנקרא מנטוצ'ה רומאנה (mentuccia romana), שצומח בכל רחבי מרכז איטליה ומזכיר בטעמו מעין שילוב בין נענע לטימין. הדרך הנכונה לאכול את הטריפה היא עם פרוסה עבה של לחם ביד, כדי לספוג את כל הרוטב. ואל תשכחו לגרר מעל המנה שכבה נדיבה מאד של גבינה (גבינת פקורינו רומאנו, כמובן!) הגבינה צריכה לכסות את הטריפה כמו שלג לבן. האם הצלחתי לשכנע אתכם לטעום את הטריפה הרומאית המיתולוגית? אני מקווה שכן. מדובר על אחד מעמודי התווך של המטבח הרומאי, ומעדן שכדאי לנסות. עוגת ריקוטה ודובדבנים חמוצים (Crostata di ricotta e visciole) אחחחח, עוגת דובדבנים חמוצים... איזה עונג! גם זו אחת מהמנות הקלאסיות שעליהן גדלתי, ואני לא יודעת מי הכינה יותר עוגות שכאלה לאורך השנים – אמא שלי, או סבתא שלי. עליי להודות שבצק פריך כמו הבצק הפריך שמכינה סבתא שלי, סבתא מריה, עוד לא יצא לי לטעום בשום מקום אחר. לאורך השנים ניסינו כולנו לחלץ ממנה את המתכון המדויק, אבל סבתא שלי רק מחייכת בתמימות ואומרת שאין לה מתכון, היא עובדת לפי העין, ומרגישה עם הידיים מה הבצק מבקש... אם מתחשק לכם לטעום קרוסטטת דובדבנים וריקוטה דומה לזו של סבתא שלי, כדאי לכם להגיע ל– Sora Lella . המסעדה הקטנה והמשפחתית הזאת מתמחה באוכל רומאי בטעם של פעם, ובתפריט הקינוחים שלהם מתחבאת הקרוסטטה המפורסמת. נסו ותתאהבו גם אתם! אבאקיו אלה סקוטדיטו (Abbacchio alla scottadito) סביר להניח שמעולם לא שמעתם על המנה הזאת, וזה בסדר. לרוב רק תושבי רומא, או אנשים ממחוז לאציו, מכירים אותה. מדובר על צלעות טלה בבישול ארוך, המוכרות גם בשם אבאקיו אלה רומאנה (Abbacchio alla Romana), ומוגשות בעיקר בתקופת חג הפסחא, אבל במסעדות המסורתיות בעיר תוכלו למצוא אותן לאורך כל השנה. זו מנה מעולה ועסיסית, והיא ממש לא מתאימה לסכין ומזלג – את הצלעות האלה חייבים לאכול עם הידיים ! אין מה לעשות – מי שרוצה להיות רומאי אמיתי, צריך ללמוד איך לאכול כמו המקומיים. את מנת האבאקיו אלה סקוטדיטו מגישים לשולחן כשהיא לוהטת מחום, מיד אחרי שהסירו את הצלעות מהגריל, ומכאן גם השם "סקוטדיטו", כלומר "שורף האצבעות"... בכל פעם שאנחנו יוצאים לארוחה משפחתית אבא שלי מזמין לעצמו מנה שלמה מהתבשיל הזה, ואוי ואבוי למי שיגע לו בצלחת. הוא מתיישב בפנים רציניות ליד השולחן ומנקה כל צלע בסבלנות ובמיומנות של אכלן מקצועי. לדעתו (וגם לדעתי, משום שלפעמים הצלחתי לגנוב לו צלע קטנה מהצלחת כשלא שם לב...) המקומות הטובים ביותר לטעום את המנה הרומאית הטיפוסית הזאת הם מסעדת Da Oio , בשכונת טסטאצ'ו, ומסעדת Bottega trattoria de Santis , בשכונת ריונה. אבאקיו ברודטאטו (Abbacchio brodettato) המתכון להכנת המנה הזאת פשוט מאד, ועדיין – התוצאה טעימה באופן מדהים. גם זו מנה המבוססת על צלעות טלה, אבל בניגוד למנה הקודמת, הפעם מבשלים את הצלעות במעין מרק סמיך, המועשר בביצה ובגבינת פקורינו רומאנו, שיוצרים ביחד קרם מופלא. הבשר נשאר רך ועסיסי, וכמו שאמא שלי תמיד אומרת: "אחרי שתטעמו את המנה הזאת פעם אחת, לא תוכלו לוותר עליה לעולם!" אצלי בבית מכינים את האבאקיו ברודטאטו בדרך כלל לכבוד חגו של סטפנו הקדוש, ביום שאחרי חג המולד, אבל תוכלו למצוא את המנה גם בשאר חודשי השנה במסעדות המסורתיות ביותר, כמו לדוגמה Sora Lella . סופלי (I supplì) מדובר על מאכל פשוט ומושלם: אורז מבושל עם רוטב עגבניות, ממולא במוצרלה, מטוגן בשמן עמוק, ומוגש לוהט. כאן ברומא מכנים את המעדן הזה "סופלי אל טלפונו", משום שאחרי שנוגסים בסופלי המוצרלה שבפנים נמשכת ומסתלסלת כמו חוט של טלפון קווי (זוכרים?). כשהייתי קטנה נהגתי לעצור כל יום אחרי בית הספר בפיצריה שמתחת לבית שלי, לקנות סופלי אחד רותח ופריך, ולאכול אותו לאורך הדרך הביתה. איזה עונג! את הסופלי תוכלו למצוא בכל פיצריה ובכל מסעדה, הם תמיד מופיעים בתפריט. אבל את הטובים ביותר, לדעתי, תוכלו למצוא ב- Supplì Roma שבשכונת טרסטוורה, וב- Supplizio שבשכונת ריונה! המתכון שלנו ל: " סופלי אל טלפונו" קארצ'ופי אלה רומאנה וקארצ'ופי אלה ג'ודיה (I Carciofi alla Romana ed I Carciofi alla giudia) יצא לכם כבר לשמוע על שתי מנות הארטישוקים המפורסמות ביותר באיטליה? שתיהן מגיעות מרומא, ושתיהן מופלאות. עליכם לדעת שאנחנו הרומאים מחכים בקוצר רוח לתחילת האביב, כדי שנוכל כבר לטעום את שני המאכלים הטריים והמסורתיים האלה. אל תתבלבלו ביניהם: קארצו'פי אלה ג'ודיה (כלומר - ארטישוקים בסגנון יהודי) הם ארטישוקים המטוגנים בשמן עמוק, ומוגשים כשהם פריכים להפליא. ואילו הקארצ'ופי אלה רומאנה (כלומר - ארטישוקים בסגנון רומאי) מתבשלים בתוך נוזל חם המועשר בעשבי תיבול ושום, וכך הם נשארים רכים ועסיסיים. לו הייתי צריכה לבחור רק מנה אחת מבין השתיים, זו היתה משימה בלתי אפשרית. אני אוהבת את שתי הגירסאות במידה שווה! מכיוון שמדובר על מנות קלאסיות של ממש, תוכלו למצוא אותן בכל מסעדה רומאית שמכבדת את עצמה, ובעיקר באזור הגטו היהודי, כמובן. מתכון שלנו לארטישוק משומר. קארצ'ופי אלה ג'ודיה (בצד שמאל) וקארצ'ופי אלה רומאנה (בצד ימין). שתי מנות קלאסיות של המטבח הרומאי. צילום: סברינה ספינלי סלטימבוקה אלה רומאנה (Saltimbocca alla Romana) גם המנה הזאת, כמו כל המנות במטבח הרומאי, איננה עשירה במיוחד. לכאורה, מדובר בסך הכל על פרוסות בשר עגל עם פרושטו מעל, וקצת מרווה. אבל כפי שבוודאי כבר הבנתם, הבישול הרומאי לא מבוסס על מספר המרכיבים, אלא האופן שבו מכינים אותם ומחברים ביניהם. ואני יכולה להבטיח לכם שבמקרה הזה, החיבור הנכון בין המרכיבים יוצר פיצוץ של טעמים שמסחרר את הפה! אחד המקומות הטובים ביותר לטעום סלטימבוקה אלה רומאנה (חוץ מבמטבח של אמא שלי, כמובן), הוא מסעדת Saltimbocca , שנאמנה לשמה ומגישה גרסה מצויינת במיוחד של המנה הרומאית הקלאסית הזאת. המסעדה נמצאת במרחק קצר מפיאצה נאבונה. עגבניות ממולאות באורז (pomodori con il riso) המנה המיתולוגית הזאת היא גם אחת האהובות עליי, ולא הייתי מחליפה אותה בעד אף מנה אחרת בעולם. המתכון המשפחתי לעגבניות עם אורז עובר אצלנו מדור לדור – אמא שלי למדה אותו מסבתא שלי, ואני למדתי אותו מאמא שלי, כך שמעבר לטעם הנהדר, המנה הזאת משמעותית עבורי מבחינות רבות נוספות. אם תרצו לטעום את הגרסה המוצלחת ביותר, תצטרכו לבוא אליי, לארוחת צהריים... אבל מכיוון שרוב הסיכויים שזה לא יקרה, תצטרכו "להסתפק" בעגבניות המעולות של La Taverna del Ghetto , בגטו היהודי ברומא. עוגיות יין (Ciambelline al vino) הצ'אמבלינה אל וינו, כלומר עוגיות היין, הן מאפה מתוק טיפוסי לאזור הקסטלי רומאני , והן מוגשות תמיד בסוף הארוחה לצד כוס יין ביתי. הדרך הנכונה לאכול אותן היא לטבול אותן ביין, כמובן! אזור הקסטלי רומאני הוא אזור קסום מבחינתי, ובעיקר העיירה פרסקאטי (Frascati). אני ממליצה לכם מאד להקדיש יום טיול לאזור המופלא הזה, שנמצא במרחק חצי שעה בלבד מרומא, ומציע גם שלווה ויופי ודם אוכל מצוין. אל תפספסו את הנוף עוצר נשימה מנקודת התצפית שבקצה העיר. ובזמן שתנוחו מוך השקיעה, ותלגמו כוס יין מקומי, תוכלו לשיר לעצמכם, כמו ששר הזמר האיטלקי אנטונלו ונדיטי "כמה שאת יפה, רומא לעת ערב..." ריגאטוני קון לה פאייטה (Rigatoni con la Pajata) גם המנה הזאת היא קצת כמו הטריפה (trippa) – מעוררת מחלוקת אבל מעולה, מסוג המנות שאו שאוהבים אהבה עזה, או ששונאים מכל הלב. נחשו לאיזה מחנה אני משתייכת... אצלי בבית, כשאמא שלי או החבר שלי הולכים לקצב ומצליחים להשיג את הפאייטה, זו חגיגה של ממש! מתחיל סבב טלפונים לדודים, בני דודים, סבים וסבתות, וכולנו מתקבצים סביב השולחן, מוכנים ומזומנים לחסל, כף אחר כף, את כל תכולת הסיר. מה זו הפאייטה? אל תבהלו מההסבר... מדובר על מעי של עגל חלב (שעדיין יונק). אבל אל תתנו להגדרות להרתיע אתכם, מדובר על מעדן! ואם אתם סקרנים ורוצים לנסות את המנה הרומאית האותנטית הזאת, לכו למסעדת Cecchino dal 1887 , בשכונת טסטאצ'ו (Testaccio), ותזמינו לכם מנה יפה. רק כך תוכלו להבין אם אתם נמנים על האוהבים או על השונאים. כדאי לכם לזכור רק דבר אחד – מי ששונא את המנה הזאת, לא יכול לסבול אפילו את הריח שלה... פאג'ולי קון לה קוטיקה (Fagioli con le cotiche) כפי שבוודאי כבר הבנתם, המטבח הרומאי המסורתי לא משתמש בהרבה מצרכים. מדובר על מטבח עני, של איכרים, שלמדו לנצל באופן מקסימלי את המעט שהיה להם, ולהפוך מרכיבים מעטים למנות מדהימות שעד היום מוגשות במסעדות הטובות ביותר. פאג'ולי קון לה קוטיקה, כלומר שעועית המוגשת ברוטב אדום העשוי עגבניות ועור חזיר, היא מנה קלאסית פה ברומא, וכזו שמתבשלת בבישול ארוך – לפחות שעתיים על אש נמוכה. כשאני הולכת למסעדה, בין אם מדובר על מסעדה שכונתית או מסעדת יוקרה, אני תמיד מזמינה מנה של פאג'ולי בתור אנטיפסטו (למרות שזו מנה כל כך ממלאת ועשירה בקלוריות, שרוב האנשים מזמינים אותה כמנה עיקרית...). אבל אני לא יכולה לעמוד בפניה. עבורי, זו רומא האמיתית. אני ממליצה לכם לנסות אותה, ואני רוצה לתת גם טיפ קטן למקצוענים: אם אתם מזמינים לכם צלחת של פאג'ולי, דעו שעל פי חוק חובה לנגב עם לחם את הרוטב שבצלחת! קודה אלה ואצ'ינרה (Coda alla Vaccinara) מי לא שמע על תבשיל זנב השור המפורסם של רומא? זהו אחד התבשילים הידועים של עיר הבירה, וגם המנה הזאת נולדה בזכות הגאונות היצירתית של הנשים העניות שנאלצו ליצור יש מאין, ולהאכיל משפחות רעבות עם מעט מאד כסף, ומעט מאד מצרכים. סבתא שלי נהגה לספר לי שבתקופות החשוכות ביותר, הדרך שלה לשחרר קיטור ולהתמודד עם הקשיים היתה להיכנס למטבח ולהמציא מתכונים שלא סתם יהיו טעימים, אלא יצליחו לקבץ את כולם מסביב לשולחן, לרגע אחד של אושר משותף. עבורי, הקודה אלה ואצ'ינרה הוא תבשיל שמזכיר את הילדות, את הריח של הבית, ואת סבתא שלי. ואגב, זו היתה סבתא שלי שהודתה שהקודה אלה ואצ'ינרה במסעדת דה בוקטינו Da Bucatino, בשכונת טסטאצ'ו, טובה כמעט כמו שלה! הדרך הנכונה לאכול את המנה הזאת היא עם הידיים בלבד, אבל מכיוון שהתבשיל מלא רוטב, הרבה מסעדות יגישו לכם סינר קטן, כדי שתוכלו לאכול מבלי להתלכלך. כאן מסתיים המסע שלנו בעקבות המנות הטיפוסיות לרומא – תודה שהצטרפתם אליי. אני מקווה שהייתי חברה טובה ומדריכה טובה, ושבפעם הבאה שתמצאו את עצמכם במסעדה קטנה בלב העיר היפה בעולם, תנסו את אחת מהמנות האהובות על הרומאים... מנות שעבורנו הן סימן אמיתי לבית.

לכל מדינה יש את הזמרים האיקוניים שלה, שדורות שלמים גדלו על המוזיקה שלהם. מיהם, אם כן, השלמה ארצי, יפה ירקוני ואריאל זילבר האיטלקים? מיהם הזוהר ארגוב, ירדנה ארזי וחווה אלברשטיין של ארץ המגף? רשימת היוצרים הגדולים והמשפיעים ביותר באיטליה היא ארוכה במיוחד. בכתבה זו, הראשונה מתוך שלוש, נתמקד בכמה מהיוצרים החשובים ביותר שכל חובב מוזיקה איטלקית חייב להכיר פברואר הוא ללא ספק החודש המתאים ביותר לדבר על מוזיקה איטלקית, ולו בשל העובדה הפשוטה שבימים אלה משודר פסטיבל סן רמו , מוסד תרבותי שאף איטלקי לא יכול לברוח מפניו. בין אם אתם מעריצים שרופים או שונאי הפסטיבל, דבר אחד בטוח – אין אדם במדינה שלא מכיר את שירי התחרות ושאין לו דעה מנומקת ומפורטת על הזוכה. מידי שנה מצליחים זוכי פסטיבל סן רמו לעורר מחלקות בקרב צעירים ומבוגרים כאחד, והוויכוחים על השירים הטובים ביותר הם אינסופיים. ועדיין, ישנם כמה זמרים שהתפרסמו לא מעט בזכות הפסטיבל הזה, נכנסו לקונצנזוס, והפכו לנכס צאן ברזל. לכל מדינה יש את הזמרים הקלאסיים והאהובים שלה, שעליהם גדלו דורות שלמים, וגם לאיטליה יש כמה כוכבי תרבות בלתי מעורערים. בכתבה הזאת, הראשונה מתוך שלוש, נפגוש כמה מהשמות הגדולים והחשובים ביותר שכל חובב מוזיקה איטלקית חייב להכיר. דומניקו מודוניו, הזמר-המשורר האיטלקי המסורתי "נפלא, איך אתה לא שם לב עד כמה העולם הוא נפלא..." שר דומניקו מודוניו (Domenico Modugno), ואז מתחיל הפזמון, נוקב ומתוק במידה שווה, של אחד משיריו המפורסמים ביותר – Nel blu dipinto di blu (volare). לאורך הקריירה שלו שר מודוניו שירים בעלי עומק, שהתמקדו כמעט תמיד בנושאים כמו פרידות כואבות והמוות ובכל זאת הצליחו לרתק את המאזינים. השיר הידוע ביותר של מודוניו, שהכתב ביחד עם פרנקו מיליאצ'י (Franco Migliacci), נולד בעקבות שני אירועים: חלום שחלם מיליאצ'י על ציור של שאגאל, ובו ראה פסוקים כתובים על הרקיע, וסופה חזקה שהתפוצצה בשמי רומא והעיפה לאוויר את כל הגיליונות שעליהם כתבו השניים טקסט שבעקבות האירוע עובד מחדש והפך לפזמון המפורסם. מודוניו היה קנטאאוטורה (cantautore, כלומר זמר-משורר) קלאסי, שכתב, הלחין וביצע את השירים שלו בעצמו. הוא נולד בעיירה היפהפיה פוליניאנו אה מארה בשנת 1928, ולאורך כל חייו המשיך לשאת את מחוז הולדתו עמוק בליבו. גם תושבי המחוז, מצידם, נשאו אותו בליבם ועד היום ניצב על הטיילת בעיר פסל גדול של מודיניו שיצר הפסל הארגנטינאי הרמן מג'ר. לאורך השנים הקליט מודוניו כ-230 שירים וזכה ארבע פעמים בפסטיבל סן רמו, שיא שאף אחד אחר עדיין לא הצליח לשבור. משפחתו של מודוניו רצתה שהוא ילך בעקבות דודו ויתגייס למשטרה, אבל למודוניו היו תוכניות אחרות, ובמקום שוטר הוא הפך לממציא הפופ האיטלקי, כוכב במדינה שעדיין ליקקה את פצעיה אחרי מלחמת העולם השנייה. פלייליסט לשיריו של דומניקו מודוניו: פרנצ'סקו דה גרגורי ולוצ'ו דאלה – הנסיכים של הזמר האיטלקי גם אלה שנולדו בשנות חמישים וגם אלה שנולדו בשנות התשעים מזמזמים מידי פעם את אחד השירים הידועים של פרנצ'סקו דה גרגורי (Francesco de Gregori) – שירים שנכנסים ללב ולא יוצאים יותר מהראש. אם אי פעם יצא לכם להיות באחת ההופעות שלו, בוודאי שמתם לב לכך שקהל המעריצים שלו חובק דורות, ואת השורות ממלאים גם מעריצים שמאזינים למוזיקה שלו עוד מתחילת הקריירה שלו וגם צעירים שגילו אותו רק לאחרונה. פרנצ'סקו דה גרגורי הוא הרבה יותר מ"סתם" זמר – הוא נחשב למשורר ומספר הסיפורים האיטלקי, והמילים שהוא רוקם עוסקות בנושאים פשוטים ואמיתיים שכולם יכולים להזדהות איתם. בזכות מגע הקסם של הזמר והיוצר הרומאי מצליחים הטקסטים להפוך לפלאים קטנים ומרגשים. השיר המיתולוגי LA DONNA CANONE משנת 1983, אחד השירים הידועים ביותר בשפה האיטלקית, הוא טקסט עשיר מרגש שנולד בהשראת סיפור אמיתי: יום אחד שמע דה גרגורי שקרקס נודד התייתם מהאטרקציה היפה ביותר שלו, לאחר שכוכבת המופע, אישה שנהגו לירות מתוך תותח, עזבה את הקרקס כדי לרדוף אחר הדבר שבו התאהבה. מאותו סקנדל נולד השיר הקלאסי, שמדגיש עד כמה חשוב שנסתמך על האינסטינקטים שלנו ונרדוף אחרי חלומותינו. כמה מהשירים הידועים ביותר של דה גרגורי הם SEMPRE E PER SEMPRE ו-BUONANOTTE FIORELLINO, וגם היום הוא מצליח למלא אצטדיונים ואולמות בזכות השירה הצרופה שמייחדת אותו כאמן. פלייליסט לשיריו של פרנצ'סקו דה גרגורי: לצד דה גרגורי ניצב נסיך נוסף: לוצ'ו דאלה (Lucio Dalla), אחד האומנים החשובים ביותר במוזיקה האיטלקית. דאלה החל את הקריירה שלו כנגן אקודריון וניגן ב-1967 עם ג'ימי הנדריקס. הוא פרץ לקונצנזוס האיטלקי בין השנים 1979-1981 בין היתר בזכות כמה שיתופי פעולה חשובים, והשירים שכתב באותה התקופה נחשבים עד היום לכמה מהטובים ביותר שלו (בעיקר השירים שאת מילותיהם כתב בעצמו), כמו למשל L’anno che verrà המיתולוגי, שמלווה כל תחילת שנה אזרחית חדשה באיטליה. אחד השירים הידועים ביותר שלו הוא Caruso, שנכתב בהשראת זמר האופרה הנפוליטני אנריקו קארוזו (השיר מכר עד היום למלעה מ-38 מיליון עותקים ברחבי העולם). קארוזו - נכתב בהשראת זמר האופרה הנפוליטני אנריקו קארוזו לוצ'ו דאלה נולד בבולוניה , והקדיש לעיר הולדתו את השיר Balla balla ballerino, שעסק בפיגוע הנורא שהתרחש בתחנת הרכבת בעיר בשנת 1982. בניגוד לפרנצ'סקו דה גרגורי, שמעולם לא השתתף בפסטיבל סן רמו, דאלה דווקא השתתף בפסטיבל חמש פעמים אבל מעולם לא זכה בו. פלייליסט לשיריו של לוצ'ו דאלה: לוצ'ו בטיסטי – המשורר אפשר לומר שמלוצ'ו עד לוצ'ו, לא קם כלוצ'ו. משום שבסופו של דבר, אי אפשר לדמיין בכלל את המוזיקה האיטלקית ללא לוצ'ו בטיסטי (Lucio Battisti). כשמנסים לכתוב על משוררים בסדר גודל של בטיסטי קשה שלא לחטוא בקלישאות בנאליות, אבל במקרה של בטיסטי השירים שלו מדברים בעד עצמם, והקול שלו, לעיתים שקט כל כך עד שצריך להגביר את הווליום כדי לקלוט את הצלילים העדינים, מבהיר איך גם לחש יכול לבטא עוצמה. שיריו של בטיסטי, שלעיתים קרובות מעלים חיוך על שפתי השומעים, מדברים על אהבות ועל רגשות עזים שלעיתים נדמים רחוקים מהמציאות שלנו היום. הוא שיתף פעולה לאורך הקריירה שלו עם התמלילן מוגול (Mogol, נולד בשם ג'וליו רפטי) והשניים הפכו לצמד אומנותי. כך הגיעו לעולם שירים ידועים ונפלאים כמו "mi ritorni in mente" ו"il mio canto libero". כאשר אני חושבת על לוצ'ו אני רואה מיד לנגד עיני את דמותו הקטנה ואת הראש המלא בתלתלים, המראה האיקוני שהיום אהוב כל כך אבל בתחילת הדרך הטריד מאד את חברת התקליטים שלו, עד כדי כך שמנהלי החברה רצו לצלם אותו מהגב, משום שלטענתם בטיסטי לא נראה כמו מישהו שיכול לככב על השער. הוא היה טיפוס דיסקרטי, שהתרחק מאמצעי התקשורת ומחיי הפרסום, ולא אהב להופיע בפומבי. הפעם היחידה שבה השתתף בפטסיבל סן רמו הייתה בשנת 1969, עם השיר Un’avventura. לוצ'ו בטיסטי – המשורר האיטלקי, פסטיבל סן רמו 1969 פלייליסט לשיריו של לוצ'ו בטיסטי: לוצ'אנו פאברוטי ואנדראה בוצ'לי: שני ענקי האופרה שכבשו גם את הקהל הרחב אי אפשר לדבר על המוזיקה האיטלקית מבלי להתייחס לאופרה, שממלאת גם היום תפקיד מרכזי כל כך בתרבות המוזיקלית של המדינה. ואי אפשר לדבר על האופרה באיטליה מבלי להתייחס לשני כוכבים שפרצו מחוץ לגבולות האופרה המסורתית והפכו לשמות המוכרים בכל בית: לוצ'אנו פאברוטי, ואנדראה בוצ'לי. לוצ'אנו פאברוטי, בעל הקול המבריק והטכניקה המושלמת, מפורסם ברחבי העולם לא פחות מאשר באיטליה עצמה. הופעת הבכורה שלו נערכה בתאטרון לה סקאלה במילאנו בשנת 1965, וכבר 7 שנים מאוחר יותר הוא כיכב על הבמה בניו יורק וכבש את הקהל והמבקרים עם הביצוע שלו לאופרה "בת הגדוד", שבעקבותיו עלה וירד המסך, לקול תשואות הקהל, לא פחות מ-17 פעמים. אי אפשר היה לעצור את הכישרון של פאברוטי ותהילתו נסקה לכוכבים: ב-1990 הוא ייסד ביחד עם פלסידו דומינגו וחוסה קרראס את "שלושת הטנורים", וההופעה המדהימה הפכה לתקליט הקלאסי הנמכר ביותר בכל הזמנים. ב-1993 הוא הופיע מול חצי מיליון צופים בסנטרל פארק בניו יורק במסגרת פרויקט "Pavarotti & friends" שבמהלכו הזמין אמנים מפורסמים מרחבי העולם לקונצרט שגייס כספים למטרות צדקה. המורשת המוזיקלית הענפה שהשאיר אחריו פבארוטי במותו ממשיכה לרגש מיליוני מעריצים גם היום. פלייליסט לשיריו של לוצ'אנו פאברוטי: אנדראה בוצ'לי הוא קול אופראי נוסף. הוא נולד כבד ראייה, ואיבד לחלוטין את מאור עיניו בגיל 12, אך לא נתן לדבר לעצור אותו. בוצ'לי החל את דרכו על בימות התאטרון והפך לשם מוכר בקרב הקהל הרחב (מי לא שמע את הדואט של בוצ'לי עם אד שירן?) ברחבי העולם. בוצ'לי התגלה כבר בגיל 6 כילד פלא שהפליא לנגן בפסנתר, ובאותם הימים עדיין לא ידע שהכלי החשוב ביותר שבבעלותו הוא למעשה הקול שלו. בוצ'לי התגלה כאשר התייצב לאודישן שערך הזמר ZUCCHERO והתמודד על תפקיד שיועד במקור לפבארוטי. היה זה פארוטי בעצמו שהמליץ על בוצ'לי, ואמר – אני מכיר בחור טוב שמנגן על פסנתר... הפשרה שהתקבלה בסופו של דבר היתה שפבארוטי יקליט את הגרסה הרשמית של השיר Miserere, ואילו בוצ'לי יצטרף ל-ZUCCHERO בסיבוב ההופעות ויבצע את השיר על הבמה. ציידת הכשרונות קתרינה קאזלי זיהתה את הכישרון, החתימה את בוצ'לי ושכנעה אותו להופיע בשנת 1992 בפסטיבל סן רמו עם השיר Il Mare calmo della Sera, ומאותו רגע אי אפשר היה לעצור את זמר האופרה הצעיר שזכה גם להצלחה בינלאומית עם השיר Con te Paritrò. פלייליסט לשיריו של אנדראה בוצ'לי: פבריציו דה אנדרה ולואיג'י טנקו – נציגי האסכולה הג'נובזית שני הזמרים הגדולים האלה נחשבים לנציגי האסכולה הג'נובזית – אותה קבוצה של אמנים שפעלה בשנות ה-60 של המאה ה-20 וחידשה את פני המוזיקה האיטלקית. פבריציו דה אנדרה (Fabrizio de André) התפרסם בזכות שיריו על דמויות מנודות שנדחקו לשולי החברה, וטקטסים שהיו שונים במפגיע מהשירים הרומנטיים והסנטימנטליים הפופולריים באותם הימים. למעשה, הטקסטים שכתב מי שהוכתר כ"משורר המנודים" אף נכללים בתוכניות הלימוד בבתי ספר במדינה מאז שנות ה-70. שירים כמו "La Guerra di Piero" ו-"La canzone di Marinella" הם שניים מהידועים ביותר מהרפרטואר שלו. דה אנדרה לא פחד לשיר על זונות ועל אנשים חלשים ונשכחים, וגם לא היסס לשיר בניב הליגורי הנפוץ באזור הולדתו. את הכינוי "פאבר" (Faber) העניק לו חברו השחקן פאולו וילאג'ו (Paolo Villaggio) משום שהזמר אהב כל כך לצייר עם עפרונות המותג פאבר. אנרכיסט, פציפיסט ומרקסיסט, דה אנדרה היה על הכוונת של השירותים החשאיים במדינה ונחשד בתמיכה בבריגדות האדומות. בשנת 1979 נחטפו דה אנדרה ובת זוגו על ידי כנופיה בזמן ששהו בווילה שלו בסרדיניה, ושוחררו רק אחרי 117 יום, תמורת כופר נכבד. פלייליסט לשיריו של אנדראה בוצ'לי: לואיג'י טנקו (Luigi Tenco), מוכר לרבים בזכות הפרס על שמו ובשל מותו המסתורי בחדר מלון במהלך פסטיבל סן רמו בשנת 1967. הוא היה אמן ייחודי וכותב אוונגרדי, בין הראשונים שעסקו ישירות בפוליטיקה ובזכויות נשים במדינה. הוא דיבר על דמויות ששרדו בשוליים, וגם הוא בעצמו התקשה לעיתים קרובות להתקבל על ידי המיינסטרים. מבחינות רבות היה טנקו "זמר של זמרים", ועבודתו זכתה להערכה בקרב אנשי המקצוע. דה אנדרה (De André), לדוגמה, העריך מאד את טנקו והחשיב אותו כאחד המנטורים שלו. השיר הידוע ביותר של טנקו הוא Ciao Amore Ciao, ולזכרו של הזמר נוסד פרס טנקו, שמוענק מידי שנה למי שתרמו תרומה משמעותית למוזיקה האיטלקית. פלייליסט לשיריו של לואיג'י טנקו: הנמרה מקרמונה – מינה מאציני היא מכונה בפשטות "מינה", ואין אדם אחד באיטליה שלא מכיר אותה, את אחת הזמרות הגדולות שקמו פה. הקול הנשי והעדין מצד אחד אך עוצמתי מצד שני הפך אותה לאחת המבצעות האיטלקיות הגדולות של המאה ה-20. מינה זכתה לכינוי "הנמרה מקרמונה" בזכות כשרונה וגם בזכות האופי החזק והסוער שלה. היא התפרסמה בעקבות שירים כמו "”mi sei scoppiato dentro al cuore ו-"se telefonando", שזכו לעשרות ביצועים וחיקויים בהמשך. מינה השתתפה לראשונה בפסטיבל סן רמו בשנת 1961 עם השיר “Le mille bolle blue” וכיכבה באופן קבוע בטלוויזיה האיטלקית בשנות ה-60 וה-70. היא הייתה דיווה בלתי נשכחת, אייקון אופנה, אומנית פורצת דרך וכוח טבע שאי אפשר להתעלם ממנו. בשנת 1978 החליטה להסתגר בביתה שבלוגאנו (שוויץ), ואף שהמשיכה להקליט שירים היא נמנעה מלהופיע בציבור. גם כיום, בגיל 82, נחשבת מינה למיתוס איטלקי. פלייליסט לשיריה של מינה: רינו גאטאנו אף שחלפו למעלה מ-40 שנה מאז שרינו גאטאנו (Rino Gaetnao) נהרג בתאונת דרכים, כשהיה בן 31 בלבד, השירים שלו עדיין אהובים ומוכרים מאד באיטליה. גאטאנו היה זמר-משורר שכתב שירים אירוניים, שהסתירו רק בקושי את דברי הביקורת החריפים שלו נגד הממסד הפוליטי ועווולות חברתיות. את המילים הקליטות וחסרות-הפחד ממשיכים לשיר גם היום מבוגרים וצעירים במדינה. הוא הופיע עם השיר Gianna ששר בשנת 1978 בפסטיבל סן רמו, כשהוא לבוש במגבעת שחורה, פראק שחור, חולצת טריקו פסים ונעלי ספורט (לתדהמת המבקרים). באופן אירוני מעט, דווקא השיר הזה, שגאטאנו כלל לא אהב, זכה להצלחה עצומה. הטקטסים שכתב הקדימו את זמנו לעיתים קרובות, ורק שנים לאחר מותו הוא זכה להערכה מחודשת. כיום הוא נהנה ממעמד של זמר קאלט באיטליה, וערוץ הטלוויזיה הממלכתי RAI אף הקדיש לו מיני-סדרה, בשם ma il Cielo è sempre più blu , על שם אחד משיריו הידועים ביותר. פלייליסט לשיריו של רינו גאטאנו: רפאלה קרה רפאלה קרה, זמרת הפופ, הרקדנית, והאייקון הלהטב"י עדיין נחשבת לאחד הדברים הטובים שיצאו ממחוז אמיליה-רומניה. היא החלה את דרכה בטלוויזיה, ומילאה תפקידים רבים מספור, לעיתים קרובות כמנחה. ההופעות הססגוניות ושלה נכנסו לפתניאון התלבושות באיטליה (קרה הייתה הראשונה שהופיעה בטלוויזיה בטבור חשוף, ועוררה שערורייה רבתי). לאחר שנפטרה בשנת 2020 החלו פרוייקטים שונים להנצחתה, וביניהם אופרה שלמה שנכתבה לכבודה ומתוכננת לעלות בברגמו בשנת 2023. עד היום אין מסיבת ריקודים באיטליה שבה לא מושמע לפחות פעם אחת השיר המיתולוגי Tanti auguri. פלייליסט לשיריה של רפאלה קרה: פרנקו בטאיטו – רומנטיקה שוברת לב אין כפי הנראה זוג אחד באיטליה שלא שר בשלב מסויים זה לזו את השיר La cura של בטיאטו (Franco Battiato). איכשהו, הפך השיר לצופן קוד שמסמל באיטליה את מלוא החיבה והכבוד שבני זוג רוחשים זה לזה. השיר נכתב במקור לזכרו של חבר קרוב של בטיאטו, אך הפך להמנון הרומנטי הלאומי. בטיאטו, הזמר עדין הלב, הצליח לכבוש בשקדנות את מקומו בזירה. הוא השתתף בפסטיבל סן רמו כזמר וגם כמחבר – השיר שכתב, Per Elisa (ששרה הזמרת ALICE) זכה במקום הראשון בשנת 1981. בשנת 1989 הוזמן בטיאטו לשיר בפני האפיפיור, ונהג לספר שהוא כל כך התרגש שלא הצליח לסיים את השיר. בתחילת הקריירה שלו התמקד בטיאטו במוזיקה אוונגרדית, אך לקראת סוף ה-60 הוא עבר לעולם הרוק, וזכה במספר הגבוה ביותר של פרסי Club Tenco (על שם לואיג'י טנקו). המוזיקה שלו כיכבה ברבים מסרטיו של נני מורטי. פלייליסט לשיריו של פרנקו בטיאטו: אלבאנו ורומינה – הצמד המלכותי של המוזיקה האיטלקית אלבאנו קאריזי (Albano Carrisi) החל את הקריירה שלו בגיל צעיר ביותר, כשעבר מפוליה (מחוז הולדתו) למילאנו כדי לשמש כזמר רקע בהופעות של אדריאנו צ'לנטאנו (זמר מבריק נוסף, שעליו נדבר בכתבה הבאה). היכולות הווקאליות המרשימות של אלבאנו הובילו אותו במהרה לקדמת הבמה, וכאשר התחתן עם רומינה פאוור (Romina Power), בתם של שני שחקנים אמריקאים ידועים, הפכו אלבאנו ורומינה לפאוור קאפל שכבש את הבמות בשנות ה-80 בכל רחבי איטליה (וגם בחו"ל). לעיתים קרובות הכישרון של אלבאנו (שאף החליף למשך תקופה את פבארוטי ושר לצד שני הטנורים הידועים חוסה קררה ופלסידיו דומינגו) נדחק למקום משני לטובת התדמית הסלבריטאית הנוצצת של השניים. חייהם של אלבאנו ורומינה היו ספוגים בשערוריות, ורגע השיא היה כאשר בתם נעלמה באופן מסתורי. כיום מנהל אלבאנו יקב עצום בעיר הולדתו, ומייצר מיליוני בקבוקי יין, חלקם נושאים את שמות השירים שלו כמו "Nostalgia" ו-"Felicità". פלייליסט לשירי הצמד אלבאנו ורומינה:

מרק ירקות המזוהה כל כך עם איטליה, מרק שאפשר למצוא לכל אורך המגף האיטלקי בגרסאות שונות, הוא מתאים לכל ימות השנה, עשיר בסיבים בריאותיים וטעמים ומחמם את הלב. צפו במתכון בהנחייתו של השף דוד שושן עקבו אחר התהליך למרק מעולה מינסטרונה - Minestrone למינסטרונה יש עשרות גרסאות והן תלויות באיזור ובעיקר בעונה ובזמינות הירקות. את מרבית הירקות ניתן להחליף באחרים ומומלץ לגוון מפעם לפעם ולהתנסות בהרכב ירקות ועשבי תיבול חדש. במידה ורוצים להוסיף פנימה פסטה קצרה, יש להוסיף ממש בסוף הבישול על מנת שלא תתרכך מדי. במידה ולא רוצים לצרוך את כל המרק בפעם אחת, עדיף להוסיף את הפסטה, החיטה או האורז רק לכמות שאוכלים באותו היום. המינסטרונה יכול להאכל מיד והוא אף טעים יותר ביום שלמחרת. מתכון ל-4 סועדים: מצרכים: 1 תפוח אדמה 1 בצל 1 ענף סלרי 1 גזר 1 ברוקולי (פרחים וגבעול) 5-6 עלי ברוקולי או קייל חצי כוס עגבניות מרוסקות שעועית לבנה טרייה או יבשה ומבושלת 1 ענף רוזמרין 150גר' חיטה\פסטה קצרה מלח פלפל שמן זית אופו ההכנה: קוצצים דק את הבצל, חותכים לקוביות קטנות את הגזר, תפוחי האדמה, הקישוא והסלרי. מפרידים את פרחי הברוקולי מהגבעול ושומרים אותו בצד. מפרקים בעדינות את פרחי הברוקולי לפרחים קטנים. קולפים את גבעול הברוקולי וחותכים לקוביות קטנות. קולפים וחותכים את תפוחי האדמה לקוביות קטנות. בסיר בינוני (4 ליטר) מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל, הגזר והסלרי על אש בינונית נמוכה תוך כדי ערבוב (מדי פעם) במשך 3 דק'. מנמיכים את האש וממשיכים לטגן כ - 5 דק' נוספות. מוסיפים פנימה את תפוחי האדמה והשעועית מערבבים ומכסים את הסיר. מבשלים כ - 5 דק' (מערבבים מדי פעם). מוסיפים את ענף הרוזמרין ומוסיפים כ: 1.5 ליטר מים. מביאים לרתיחה איטית ומבשלים כ - 40 דק'. מוסיפים פנימה את פרחי הברוקולי ואת העלים ומערבבים היטב. מוסיפים פנימה את מחית העגבניות, מתבלים במלח ופלפל, ומבשלים כ - 20 דק'. מסירים את הרוזמרין. מוסיפים פנימה את הפסטה ומבשלים לפי הוראות היצרן (במידה ומוסיפים חיטה\כוסמין, יש להשרות קודם במים על מנת לקצר את זמני הבישול) מבשלים עד שהפסטה מוכנה. מזליפים מעט שמן זית מעל. בתאבון.

בכתבה זו, השנייה מתוך שלוש, נמשיך במסע בעקבות הזמרים והזמרות שכל חובב מוזיקה איטלקית צריך להכיר. אם מעולם לא שמעתם על רנאטו זרו, ואסקו רוסי, אליזה וזוקרו, צפויה לכם הפתעה נעימה... אליזה - Elisa הרשימה שלנו מתחילה בקול נשי – עדין אך עוצמתי ומיוחד, שהפך לשם דבר באיטליה. אליזה טופולי (Elisa Toffoli), הזמרת ילידת טריאסטה המוכרת פשוט בתור "אליזה", יכולה להתגאות ב-25 שנות קריירה ו-9 תקליטי זהב. היא אחראית לכמה להיטים אלמותיים שהפכו לפסקול (המטפורי) המלווה אינספור סיפורי אהבה, והמילים בשירים שלה הן אמיתיות ואותנטיות בדיוק כמוה. למרות שכינו אותה "הדיווה", היא מעולם לא הרגישה כמו דיווה ותמיד הקפידה שהקהל והמבקרים יעסקו במוזיקה שלה ולא בסיפורים וברכילויות אודותיה. אליזה השתתפה פעמיים בפסטיבל סן רמו, ובשנת 2001 זכתה עם השיר Luce - tramonti a nord est. כמה מהשירים האהובים והמוכרים ביותר שלה הם L’anima vola, Eppure sentire, ו-Gli ostacoli del cuore. פלייליסט לשירי אליזה טופולי: פיורלה מאנויה (Fiorella Mannoia) הופעת הבכורה של פיורלה מאנויה נערכה בפסטיבל קסטרוקארו (Castrocaro) כשהזמרת הייתה בת 14 בלבד. היא בחרה לבצע דווקא יצירה גברית, שיר של אדריאנו צ'לנטאנו שתאם את גון הקול המיוחד שלה, והבחירה התגלתה כמהלך חכם. באותו הערב הבינה פיורלו שהקול ה"דרמטי" והנמוך שלה מצליח לכשף את המאזינים. לאורך השנים התחרו מוזיקאים ביניהם על הזכות לשיר ביחד איתה דואטים, ועד היום היא משתפת פעולה ומופיעה עם זמרים וזמרות מכל הקשת המוזיקלית האיטלקית. היא הופיעה לראשונה בפסטיבל סן רמו בשנת 1981 עם השיר "Caffè nero bollente" ומאותו רגע רעמת השיער הג'ינג'ית המרהיבה שלה והאנרגיה האינסופית הפכו לכוח שאי אפשר להתעלם ממנו. פלייליסט לשירי פיורלה מאנויה: הקפיץ: אדריאנו צ'לנטאנו – Adriano Celentano איך אפשר שלא לדבר על צ'לנטאנו, שבהשראת אלביס פרסלי הביא את הרוקנרול לאיטליה. החל מהסאונד וכלה בתנועות הגוף, צ'לנטאנו הפך לסמל המקומי של הרוקנרול האמריקאי בשנות ה-60 באיטליה. הוא נולד במילאנו, בוויה גלוק (Gluck), ושמו של הרחוב אף הונצח בכותרת של אחד משיריו המפורסמים ביותר. בשנת 1961 הופיע צ'לנטאנו בפסטיבל סן רמו עם השיר "24 אלף נשיקות" ( 24 milla baci) כשגבו מופנה אל הקהל, וכך מיד יצר לעצמו תדמית של מישהו שלא רוצה לשחק לפי הכללים. את הכינוי שלו, "הקפיץ", הוא הרוויח בזכות העובדה שבתחילת הקריירה שלו הוא עבד כחקיין של השחקן והקומיקאי ג'רי לואיס. צ'לנטאנו נודע בזכות הכריזמה האינסופית שלו, ואחד השירים הגאוניים שהוציא נקרא "Prisencolinensinainciusol". מה משמעות הכותרת? שום דבר, למעשה – השיר כולו הוא נונסנס מוחלט מתחילתו ועד סופו. על כך הגיב צ'לנטאנו ואמר שאחרי תקופה של שירים המבוססים על טקסטים מאתגרים, הוא החליט לכתוב משהו חסר משמעות, רק בשביל הכיף. השיר הידוע ביותר של צ'לנטאנו הוא Azzurro, אבל ידועים לא פחות גם הדואטים היפים ששר עם מינה , הנמרה מקרמונה. מאז 1991 מנהלת אשתו, השחקנית קלאודיה מורי (Claudia Mori) את חברת תקליטים שלו, ואפשר לומר שהם אכן, ככותרת אחד השירים הפופולריים שלו, "הזוג הכי יפה בעולם" (la coppia più bella del mondo)! אדריאנו צ'לנטאנו עם השיר Prisencolinensinainciusol פלייליסט לשירי אדריטנו צ'נלטנו: הנער הנצחי: ג'אני מורנדי Gianni Morandi צ'לנטאנו לא היה היחיד שכבש את הבמות באיטליה בשנות ה-60. באותם הימים צמח כוכב נוסף... סגנונו הטבעי והפשוט של ג'אני מורנדי מצא חן מיד בעיני הקהל, וכך החלה קריירה ארוכה ומוצלחת. מורנדי הפך ל"ג'אני הלאומי" – הנער הנצחי, העדין והמנומס, שהתאים לכל הדורות. הוא השתתף לא פחות מ-7 פעמים בפסטיבל סן רמו כמתחרה, אבל גם כמנחה: מורנדי, למעשה, לא רק אחראי לשירים קלאסיים כמו "fatti mandare dalla mamma" ו-"scende la pioggia" אלא גם ידוע כאחד ממנחי הטלוויזיה הפופולריים במדינה והשתתף לאורך השנים בלא פחות מ-60 תוכניות שונות. הוא הדוד, החבר והאח שכולנו היינו רוצים. הספרה שמסמלת את הקריירה של מורנדי היא הספרה שש: 60 שנות קריירה, 60 תוכניות טלוויזיה, 600 שירים שכתב לאורך חייו, ו-60 מיליון תקליטים, קלטות ודיסקים שמכר. פלייליסט לשירי ג'אני מוראנדי: מקס גאזה – Max Gazzè "מוזיקה יכולה לגרום לאנשים לדבר רק על אהבה", אמר פעם מקס גאזה. מנקודת מבטו, המוזיקה היא חוברת ההדרכה של המציאות, והכל הוא מוזיקה. הטקסטים שכתב הזמר-משורר יליד רומא הם לעיתים קרובות מלאכת מחשבת עדינה, כמו לדוגמה השיר "mentre dormi", שכיכב בפסקול של הסרט "Basilicata coast to coast" וזכה בפרס דונטלו (האוסקר האיטלקי) לשיר הטוב ביותר. גאזה השתתף 6 פעמים בפסטיבל סן רמו, אבל מעולם לא זכה – אירוני למדיי נוכח העובדה שהוא אחד הזמרים המושמעים ביותר ברדיו האיטלקי. ההופעה שלו בפסטיבל בשנת 2021 עם השיר "il farmacista" (הרוקח) נחקקה בזיכרון הקולקטיבי, בזכות העובדה שלאורך ההופעה הוא חיקה שלל דמויות היסטוריות, החל מלאונרדו דה וינצ'י וכלה בסלבדור דאלי. גאזה השווה את סגנון הכתיבה וההלחנה שלו לזה של ילד שמנסה לכתוב שיר, באופן הטבעי והספונטני ביותר שאפשר. מקס גאזה מגלם את לאונרדו דה וינצ'י בשיר לפסטיבל סן רמו בשנת 2021 פלייליסט לשירי מקס גאזה: זוקרו – Zucchero, קולו של הבלוז האיטלקי אדלמו פורנצ'אקי (Adelmo Fornaciari), הידוע בשם Zucchero, הוא דוגמה מעולה לאופן שבו אדם יכול להתאהב לפתע פתאום במוזיקה, גם אם כל חייו תכנן לעשות משהו אחר. כמו לעסוק בוטרינריה, למשל... זוקרו למד וטרינריה ולאורך הלימודים פרנס את עצמו בשלל עבודות, החל מאופה וכלב בקצב, אבל קצת לפני שסיים את התואר ואת התזה, הבין שאהבתו האמיתית היא המוזיקה. ובאופן מיוחד – מוזיקת הבלוז. הוא החל את דרכו עם השיר Taxi שזכה בפסטיבל קסטרוקארו בשנת 1981, אבל אלבום הבכורה שלו לא בדיוק המריא. באמצע שנות ה-80 הוא יצא למסע בארה"ב ושם התקרב למוזיקת ג'ז ובלוז, וכך התעצב הסגנון שהפך להיות מזוהה עימו. כשהופיע בפסטיבל סן רמו עם השיר "Donne" הוא הגיע אמנם למקום האחד לפני אחרון, אבל היה זה כישלון זמני: הקהל אהב מאד את השיר, והוא עדיין מושמע לעיתים קרובות. בזכות מלודיות כובשות כמו "Diamante" "Diavolo in me" ועוד, הפך זוקרו לנציג הבלוז באיטליה ולאמן אהוב במיוחד. פלייליסט לשירי זוקרו: טיציאנו פרו – Tiziano Ferro את הכישרון של פרו קשה להסתיר. כילד וכנער סבל פרו מבריונות בבית הספר, שגרמה לו לפתח הפרעות אכילה. הוא מצא מפלט במוזיקה, ובמהרה התברר שהנער הביישן הוא למעשה כוכב שרק מחכה לפרוץ. הוא הצליח לעורר את תשומת ליבה של אחת מחברות התקליטים הגדולות באיטליה וזכה בחוזה, אבל תחילת דרכו היתה רצופה במהמורות, והשירים שהוציא לא עוררו עניין. רק בשנת 2001, לאחר שניסה שוב ושוב, הגיעה הפריצה המיוחלת עם סינגל Xdono ואז עם האלבום השלם Rosso Relativo שכבש את המצעדים באיטליה ובאירופה. השיר "Xdono" נכתב על גבי ספסל בעיר הולדתו, לטינה (Latina), והמקום הפך לאתר עלייה לרגל עבור מעריציו. פרו התמודד עם דכאונות קשים לאורך חייו, עד שלבסוף השלים עם זהותו ויצא מהארון בשנת 2015. כיום הוא נשוי לבן זוגו ויקטור אלן, ואב לשניים. בשנת 2020 שודרה בערוץ אמזון פריים סדרה דוקומנטרית על חייו (Ferro)/ פלייליסט לשירי טיציאנו פרו: הרוקר מקורג'יו: לוצ'אנו ליגבואה (Luciano Ligabue) גם סצנת המוזיקה האיטלקית הצליחה לייצר רוקר שרמנטי: לוצ'אנו ליגבואה, כמובן. ליגבואה נולד בעיר קורג'יו (Correggio) בשנת 1960 והחל את הקריירה שלו בזכות מורה בבית הספר שהאמין בו ודחף אותו להגשים את חלומותיו. ליגבואה הצעיר הבין במהרה שהחלום שלו הוא אחד ויחיד: להיות מוזיקאי. אבל הדרך לשם לא היתה לינארית, ולפני שהפך לזמר מצליח הוא עבד גם כרואה חשבון, סוחר, מכונאי וקריין ברדיו. 1990 היתה השנה שבה פרץ לתודעה, עם השיר "Balliamo sul mondo", שיר נצחי שגם היום הוא מבצע בכל קונצרט שלו, וכל המעריצים שרים ביחד איתו. כשיצא האלבום "Buon compleanno Elvis" בשנת 1995, הפך ליגבואה לכוכב ועד היום הוא נחשב לאחד הזמרים הפופולריים באיטליה. הוא מעריץ של אינטר (Inter) ואחד השירים הכי הפופולריים שלו – "Urlando contro il Cielo" – מושמע באיצטדיון סן סירו בכל פעם שהקבוצה מבקיעה גול. הקונצרט הגדול ביותר שלו נערך בשדה התעופה של רג'ו אמיליה, ולא פחות מ-165,000 איש התייצבו כדי לחגוג ביחד איתו! פלייליסט לשירי לוצ'אנו ליגבואה: רנאטו זרו - Renato Zero רנאטו זרו, אחד היוצרים האקלקטיים ביותר בסצינה המוזיקלית האיטלקית, החל את הקריירה שלו בגיל 14 בלבד. את האהבה למוזיקה הוא ספג מהבית – אביו, שהיה שוטר, חלם בעצם להפוך לזמר טנור והתאמן ללא הפסקה. בתחילת הדרך לא זכה רנאטו הצעיר להצלחה גדולה, אבל הוא החליט להפוך את העלבונות שהטיחו בו לבדיחה – כאשר המבקרים אמרו לו שהוא שווה פחות מאפס, הוא שינה את שם המשפחה שלו מפיאקני (Fiacchini) ל-זרו (Zero, כלומר אפס). בשנות ה-70 וה-80 נהנה זרו מהצלחה משמעותית, בזכות להיטים אלמותיים המושמעים גם היום כמו "amore sublime", "il carrozzone" ו-"I migliori anni della nostra vita". המעריצים שלו מכונים "sorcini" (כלומר עכברונים) על שם תקרית מפורסמת: יום אחד ראו כמה מעריצים את זרו רוכב על אופנוע, והחלו לרוץ אחריו. במהרה נוצר המון שלם שרץ אחרי הקטנוע, אבל כאשר המשטרה הגיע כדי לחלץ אותו אמר הזמר: הניחו להם, הם כמו העכברונים שרצים אחרי החלילן מהמלין... מילות השירים שלו והבגדים הדרמטיים והאוונגרדיים שלבש על הבמה הפכו אותו לסמל. הוא אותנטי, מלא חיבה ובעלי נפש חופשית, וממשיך להופיע – ב-7 במרץ צפוי זרו להתחיל סיבוב הופעות נוסף, שנקרא "Zero a Zero". פלייליסט לשירי רנאטו זרו: ואסקו רוסי (Vasco Rossi) – המיתוס רוסי הוא אחד משמות המשפחה הנפוצים ביותר באיטליה, אבל אל תתנו לשם הפשוט והעממי להטעות אתכם – מדובר על אחד האלילים המוחלטים של המוזיקה האיטלקית, וזמר שממלא איצטדיונים בהרף עין. ההופעה שלו במודנה בשנת 2017 נחשבת עד היום להופעה (בתשלום) הגדולה ביותר שנערכה אי פעם, והדיחה מהמקום הראשון את ההופעות של פול מקרתני, טינה טרנר ואלביס פרסלי. ואסקו רוסי בעל הקול הנושך והמחוספס הוא רוקר הרד קור (בשונה מליגבואה, ששר יותר בסגנון האבנים המתגלגלות), והשירים שלו עשו היסטוריה. האלבום "Bollicine" נבחר על ידי מגזין הרולינג סטונס לאלבום הטוב ביותר בהיסטוריה של המוזיקה האיטלקית. בשנת 1972 הוא יסד עם חברים תחנת רדיו אלטרנטיבית בשם Punto Rdio שבה יכל להשמיע קטעי מוזיקה שאהב במיוחד כמו שירים של פינק פלויד וג'נסיס. אחד משיריו הידועים ביותר, "Albachiara", בלדת רוק פואטית בסגנון ואסקו רוסי טיפוסי, הוקדש לבתו של בעל בית הקפה שבו נהג לשתות מידי בוקר. רשימת השירים שלו שהפכו לקלאסיקות ארוכה במיוחד, וזו אחת הסיבות לכך שהקונצרטים של רוסי ארוכים כל כך: הוא מנסה לנגן כמה שיותר מהלהיטים החשובים ביותר מידי הופעה, וכך כל ארוע הופך להפקה באורך 3 שעות... וסקו רוסי בקונצרט MODENA PARK מול מאות אלפי מעריצים פלייליסט לשירי ואסקו רוסי: מרקו מנגוני (Marco Mengoni) – אחד השמות החמים בתעשייה זה עתה ירד המסך על פסטיבל סן רמו 2023, והזוכה השנה היה מרקו מנגוני שקטף, שוב, את המקום הראשון (הפעם הראשונה היתה בשנת 2013, כאשר מנגוני ניצח עם השיר L’essenziale). מנגוני הוא תופעה – ילד ממשפחה צנועה שגדל בעיירה רונצ'יליונה שבמחוז לאציו, והגיע בשנת 2009 לתוכנית הריאליטי X factor חמוש בכישרון עצום ושפע של חלומות. הוא זכה במקום הראשון עם השיר Dove si vola, ומאותו הרגע נסק מעלה מעלה. בעשור האחרון קטף מנגוני פרס אחרי פרס – הוא הגיע לראש מצעד האלבומים האיטלקי 7 פעמים ברצף, זכה פעמיים ב-BEST EUROPEAN ACT של ערוץ MTV, ומכר מיליוני עותקים מאלבומיו. השיר Due Vite זוכה סן רמו 2023 - מרקו מנגוני פלייליסט לשירי מרקו מנגוני: פינו דניאלה (Pino Daniele ) – קולה של נאפולי את הרשימה הזאת חותם זמר ידוע במיוחד – פינו דניאלה , המיתוס מנאפולי. דניאלה היה זה שהפיץ את המוזיקה הנפוליטנית ברחבי איטליה, ואף הביא אותה מעבר לגבולות המדינה. בראיונות שונים הוא סיפר עד כמה קשה היה לפרוץ מבחינה מוזיקלית בנאפולי של אותן השנים. הרקע הפשוט שממנו הגיע (דניאלה הוא בנו של סוור בנמל נאפולי), לא סייע למצב אבל בסופו של דבר הוא הצליח, והפך את נסיבות חייו למקור השראה מתמשך. דניאלה הביא במילות שיריו את המציאות המורכבת, האינטימית והנוקבת ביותר של החיים בנאפולי ובמחוז קמפניה בכלל. שתיים מהדוגמאות המייצגות ביותר לעבודתו הן השירים השיר "Na tazzulella ‘e cafè", וגם "Nupule è", שניהם מהאלבום "terra mia". בדומה לזוקרו (Zucchero), גם עבור פינו דניאלה שימשה מוזיקת הבלוז כמקור השראה חשוב שאפשר תמיד להישען עליו, והשפעתו של הז'אנר המוזיקלי הזה חיה ונוכחת בשיריו. קולו העדין והמלודי נחרט בליבם של רבים, ולא פחות מכך המילים מעוררות ההשראה. כיום למעשה פועל הפרלמנט האיטלקי להעניק לפינו דניאלה, שנפטר בשנת 2015, תואר של כבוד בספרות איטלקית. אף שפינו דניאלה כבר עזב אותנו פיזית, בזכות המוזיקה הבלתי נשכחת שלו הוא לא נשכח, ושיריו מושמעים ברדיו לעיתים קרובות. פלייליסט לשירי פינו דניאלה: